שולחן ערוך, אורח חיים רנ״ד: דיני תבשילין המוכנים מע"ש כדי להגמר בשבת. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני תבשילין המוכנים מע"ש כדי להגמר בשבת. ובו ט סעיפים:
אע"פ שבשר חי מותר להשהותו ה"מ בקדרה אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה שממהר להתבשל ואתי לחתויי וה"מ בבשר שור או עז אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם יחתה בגחלים יתחרך (פי' יצא מגדר הצלי ויכנס בגדר הנשרף) הבשר שאינו צריך אלא חמימות באש בלבד ואם הוא בתנור וטח פיו בטיט בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז מותר דלא חיישי' לחיתוי שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד: הגה ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת [ב"י] וכל זמן שחלל הגוף שלם אע"פ שאין עליו ראשו וכרעיו מקרי שלם (הגהות מרדכי) ויש מחמירין וסוברים דבתנור טוח בטיט הכל שרי ועל גבי האש שהוא מגולה הכל אסור ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט אז יש לחלק בין גדי ועוף ושאר בשר כדרך שנתבאר והכי נהוג כסברא זו. (טור והגהות אשירי וב"י בשם רש"י סמ"ג וסמ"ק וסה"ת):

ב

אין צולין בצל וביצה או בשר על גבי גחלים אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו אפי' הוא בשר גדי דכיון שהניחו על גבי גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואפילו שיתחרך הלכך חיישינן שמא יחתה אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' דלמא אתי לחתויי אפילו אם הוא בשר שור שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו:

ג

אם עבר או שכח ונצלה בשבת באיסור אסור:

ד

פירות שנאכלין חיין מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שאי אפשר שיצולו קודם שחשכה ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה ושלא להוסיף עליו עד שיצולו מפני שממהר לגמור בישולם בשבת:

ה

אין נותנין סמוך לחשיכה פת בתנור אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניו המדובקים בתנור ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש: הגה וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג) ופשטיד"א או פלאדי"ן צריך שיקרום פניו למעלה ולמטה ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג וסה"ת והגהות מיי') ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם אם במזיד אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ואם בשוגג אם אין לו מה יאכל מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו באו ורדו לכם מזון שלש סעודו' וכשהוא רודה לא ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז) אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שעושה בחול ואם אי אפשר לרדות בשינוי ירדה במרדה ואם נתנה בכדי שיקרמו פני' כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא רודה כדרכו ושלא לצורך היום אסור אפי' בשינוי: הגה וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הגהות אשירי) אבל אם הוא טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת רק למוצאי שבת דיש לו זמן לאפותו מותר דלא גזרינן בכי האי גוונא שמא יחתה (כל בו):

ו

ואם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה:

ז

בתנורים שלנו שאין בהם רדייה מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו ומכל מקום לא יוציא ברחת משום דמחזי כעובדין דחול:

ח

לא ימלא אדם קדירה עססיות (פי' מיני קטניות הגדילות בא"י ולא בבבל) ותורמסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו והוא הדין לכירה וכופח: הגה כשאינן גרופין וקטומים ואפשר לחתות. (ב"י ומ"מ פ"ב) ואם עשה כן אפי' בשוגג אסורים למ"ש עד כדי שיעשו:

ט

כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם עשה כן אסורים למ"ש בכדי שיעשו:

א

אין צולין בשר כו' אע"פ שכבר כ' בריש הסימן דצלי שאצל האש אפילו חי אסור להניחו סמוך לחשיכה מ"מ כת' ג"כ הא דאין צולין לאשמעי' דבכדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי שרי ואון להקשות הלא כת' רבינו לעיל בסימן רנ"ג דלהרי"ף בבישול אסור לשהות אפילו בנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכאן בצלי דגרע שרי וי"ל דכאן איירי כשהבשר ובצל הם עצמם מונחים על האש ולכן כיון דהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרוך אותה ומ"ה לא חיישי' לחיתוי אבל לרש"י ור"י איירי כאן אפילו שאינן רק סמוכים לאש וקמ"ל דבצלי שרי לשהות כמאכל בן דרוסאי כמו בבישול קדירה ע"כ:

א

האש. משמע דבצלי קדר שרי. מ"א:

ב

בישולו. ועי' סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:

ג

אסור. ודוקא בשנתן על גבי האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד. ב"ח מ"א:

ד

חשיכה. דחשיבי כמו נתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור דאין טוב לאוכלן חי כמו תפוחים וה"ה כל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. מ"א:

ה

שממהר. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועי' ס"ס רצ"ג. מ"א: מ"א:

ו

פלאדי"ן. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי ועוגה או מיני בצק שאופין בקדירה דינן כפת ב"ח. ובלבד שאינן ממולאין מ"א (ובספר אבן העוזר מיישב מה שהקשה הב"ח והט"ז ומ"א והעלה להלכה אין לאפות פת בע"ש סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פני התחתון או עליון אבל אם נאפה בכלי צריך שיקרמו פני העליון והתחתון וגם מה שבתוכה כמב"ד):

ז

בשוגג. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי:

ח

סעודות. ואם יש לו פת אחד מזון לג' סעודות אסור להציל בשבת בשביל לחם משנה דעיקר היתר בפת דוקא משום דחייב לאכול פת בשבת וא"כ שאר תבשילין אסור כי אם באין לו לאכול כלל עיין מ"א:

ט

בשינוי. דרדיית הפת שבות היא:

י

סקילה. ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות רי"ו:

יא

סעודות. ודוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור להוציא לצורך חול. מגן אברהם:

יב

התנור. ובטח פיו בטיט שרי. מ"א:

יג

מים. אע"ג דמים ראוין לשתות חיין מ"מ אין טובין כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא איירי דקא בעי לה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע"י מ"א וע"ל סימן רנ"ג ס"ק כ"ד מש"ש בשם המ"א:

א

שבת י"ח

ב

שם כלישנא בתרא וכרב ירמיה הרי"ף ורמב"ם בפ"ג והתו'

ג

כפי' רמב"ם שם

ד

שם בגמרא

ה

לפי' רמב"ם שם

ו

שם

ז

בית יוסף מהא דמנחות צ"ד ומהרמב"ם פ' ט' דשבת

ח

הר"ן וה"ה שם בפרק ג' דשבת

ט

הגהות אשרי סוף פ"ק דשבת

י

טור בסימן רכ"ז בשם רשב"ם והתוספות והרא"ש בריש פרק ו' דשבת

יא

שם וכר"א

יב

רמב"ם בפ"ג מהלכות שבת מדין עססיות ותורמסין י"ח

יג

שבת קי"ז

יד

הר"ן דפ"ק דשבת

טו

שם בגמ':

טז

ר' ירוחם בח"ג

יז

שבת י"ח

יח

לפי' רמב"ם בפרק ג' מה"ש

יט

המגיד שם ובית יוסף

כ

ב"י ממשמעו' הברייתא שם

כא

שם

א

ס"א אע"פ. תוס' שם ד"ה האי. כ' בה"ג דבצלי איירי מדפריך מאין צולין וכן לקמן משלשלין כו' ולהכי ברחא ולא שריק אפי' בחיי' אסור:

ב

שאצל אש. לשון הש"ע מדוקדק שר"ל לאפוקי ע"ג גחלים שאז בכ"ע אסור במ"ש בס"ב והטור שכ' אצל האש ר"ל בתנור וכמ"ש רש"י:

ג

שממהר. תוס' הנ"ל:

ד

בבשר שור. רמב"ם וכ"ה בירושלמי פ"א הלכה ה':

ה

או עז. פי' כר' ירמיה ללישנא בתרא מדאמרינן שם האי קרא כו' וכן שם כ' א' והאמר מר גדיא כו' רי"ף ותוס' שם אבל סה"ת ומרדכי פ' כהגאונים שפ' כרב אשי ומ"מ כתב דלא מינתחי אסור ואף ר"א מודה שגי' שלהם והא אר"א בין שריק בין כו' התם מינתח כו' ול"ג תי' גדיא ופי' דלא מינתח אינו מתבשל מהרה ולפיכך מודה ר"א דאסור ובזה נסתרה ראיית תוס' וכן ראיה שנייה של תוס' מדמשני למעלה משום דקשי ליה זיקא אלא כו' ג"כ אינה ראיה כנ"ל דהא ל"ק אלא במקום שא"צ לחיתוי בשר מנותח דוקא:

ו

ועוף. סה"ת והג"מ:

ז

שהם. שם כ' א':

ח

ואין חילוק. ר"ל במקום שמותר אפי' בבשיל קצת ולא הגיע למב"ד מותר מדפריך מאין צולין:

ט

וכ"ז שחלל. מדאמר גבי פסח התם לא מנתח ושם נא' על ראשו ועל כרעיו:

י

ויש מחמירין. לשיטת רש"י דטעם דגדיא משום דקשי ליה זיקא ולכן מה שאוסר בס"ב ע"ג גחלים ל"ד דה"ה אצל הגחלים ואף בתנור כ"ז שהוא פתוח דלא שייך קשי זיקא שבלא"ה פתוח וז"ש וע"ג האש שהוא מגולה ר"ל כ"ז שהוא מגולה נקרא בשרא אגומרי ור"ל דל"ת לשון הגמ' בשרא אגומרי דמ' ע"ג האש וכן לשון הטור הנ"ל אצל האש וכן הוכיחו תוס' שם ד"ה התם וא"ת לרב אשי דשרי *מתני' דאין נותנין את הפת כו' ומשלשלין כו' הלא"ה אסור וי"ל דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ולא כ' דאחר כמב"ד מותר כמ"ש בס"ב דהוא פוסק כי"א דסי' רנ"ג ס"א ובלא"ה שרי:

א

ס"ב ע"ג גחלים. דוקא לפי' הרמב"ם:

ב

חצי בשולו. על פי' הרמב"ם עמ"א:

ג

אפי' הוא. כמ"ש התם בבשרא כו' ולרב אשי אין חילוק בין גדיא או ברחא ועיין מ"ש רמ"א בס"א:

ד

דכיון. הוא טעם לשיטתו דהטעם מפני שיתחרך:

ה

אבל כשנצלה. ר"ל אע"ג דלשיטת הרי"ף ורמב"ם אין חילוק בין כמב"ד או קודם כאן ע"ג גחלים מהני:

א

ס"ג אם עבר או שכח. שם ל"ח א':

א

ס"ד פירות. כיון שראוין לאכלן חיין לא גרע ממב"ד. תוס' מ"ח א' ד"ה דזתים ולשיטתם דאחר כמב"ד שרי:

ב

ומיהו כו'. שם ור"ל אע"ג דמותר לגלות ולהוסיף כמש"ש נ"א א' בכה"ג אסור וכמ"ש בסי' רנ"ז ס"ד והוא שנתבשלה כו':

א

ס"ה פניו כו' ולא כו'. ברמב"ם כתב אשניהם אפת וחררה פניה שהם מדובקים בתנור או באש והב"י חילקן וס"ל שהרמב"ם פ' כר"א כמ"ש המ"מ ולא הרויח כלום כמ"ש בט"ז. ונ"ל שהרמב"ם פ' כת"ק כמ"ש בפי' המשכה שאין דרכו לפסוק כיחידאה משום בעיא דגמרא אליביה כמ"ש בהרבה מקומות רק דקשה ליה למה לא מיבעיא לגמ' אליבא דת"ק ופי' דלא כרש"י ותוס' דאינו לא קולא ולא חומרא דפעמים זה מתקרם בראשונה ופעמים זה ולא מיבעיא אליבא דת"ק דאליביה ודאי בחדא סגי דסתמא קאמר שיקרמו פניה וז"ש בתנור או באש וכ"כ הטור:

ב

וכל שפורסה. מנחות ע"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה פורסה כו':

ג

ופשטידא. כ"כ סמ"ג וסה"ת והם פוסקין כר"א ומפ' כפי' תוס' דלהקל בא כמו שמפורש בדבריהם שם ולענין המוציא רק בפשטידא מודה ר"א כמ"ש תוס' בשם ירושלמי ומודה ר"א בלחם הפנים כו' ר"ל מפני שעב ואינו מתבשל מהרה כמ"ש בפ"ב דפסחים ובסוף פ"ב דביצה וה"ה כאן ולא היה צ"ל למטה רק לשון התוס' הנ"ל נקט בשם הירושלמי שכאן אף למעלה. ועל רמ"א ל"ק שאפשר שרצה לצאת גם פרש"י וזה דוקא בפשטידא משא"כ בשאר דממ"נ בתחתון סגי ועיין הג"מ פ"ז מה' ברכות והג"א פ"ו דברכות ד"ה אמרינן בחלק כו' ולעיל סי' קס"ז ס"א. ויותר נראה דאף הם מודים דאפשר שיתקרם לפעמים העליון תחילה רק שדרך התחתון ליקרם תחלה לכן כאן דקרימה מעליא בעי' צריכה שניהם משא"כ בשאר דפסקי' כר"א אין חשש ובזה יבואו דבריהם על נכון עם פסק הרמב"ם דבחדא סגי בכ"מ אף דחלוקין בפי' כנ"ל:

ד

ויתבשל. כשיטת הי"א דבסי' רל"ג ס"א:

ה

ואם נתן כו' אם. שם קי"ז ב' ת"ר שכח מ' דבמזיד אסור:

ו

עד. שם י"ח ב':

ז

אם אין כו' שאין להם כו'. ר"ן. מהא דאמרינן ג' ב' הדביק כו' וע"ש תוס' ד"ה התירו ואע"ג כו' והרי"ף לא רצה בתי' כמ"ש הר"ן דאדרבה מפ' כל כתבי מוכח דאף מדרבנן אין איסור רק משום עובדין דחול כמש"ש מה דאפשר כו' דאל"כ לא הוי פריך גמ' מידי שם ותי' הרי"ף דשם התירו משום שאין לו מה יאכל לכבוד שבת משא"כ כאן דעדיין לא נאפה ואינו ראוי ע"ש ברי"ף ור"ן:

ח

ואם א"א שאמר כל מה כו' משום דאפשר וכמ"ש קכ"ח ב' דכמה דאפשר כו' ואמרו שם ואם אינו סיפק בשערה כו':

ט

ואם נתנה בכדי. מדאמרינן שם ל"ז ב' הא קרמו פניה שרי ובספ"ב ושוהה כדי לצלות כו' וע"כ לצורך שבת וע"כ רודה בשבת וכמו בתקיעות כמ"ש הר"ן ומדאמר שם שכח מ' דבאיסור:

י

וצורך כו'. ושלא לצורך דדמי לתקיעת שופר כמש"ש ובתקיעת שופר אמרינן בר"ה ל"ג א' אבל מתעסקין כו' ל"ק הא כו' וכפי' תוס' שם דבקטן שהגיע מותר דאיכא צורך היום קצת ושלא הגיע אסור וכ' הרי"ף בריש שבת וכמ"ש במלחמות מדקא שרינן רדיה כנ"ל ותי' רי"ף דע"כ לא שרינן אלא לצורך שבת משא"כ בהא דרב ביבי כו' ע' במלחמות ובר"ן שם ריש שבת:

יא

אפי' בשינוי. מדדחיק שם ולא התיר בשינוי ע"כ דאסור אף בשינוי דהשינוי אינו אלא להחמיר במקום שמותר כמ"ש כמה דאפשר:

יב

וכ"ז בתנור. לשיטתו בס"א כפירש"י שם:

יג

או שאינו אופה. אע"ג דבשאר דברים אין חילוק דלא אמרינן רק בחייתא דע"כ מסיח דעתו דאל"כ לפלוג בבשיל ולא בשיל מ"מ כאן כיון שאופה למ"ש ע"כ יש לו לשבת ואסור לרדות כלל וע"כ מסיח דעתו והרי הוא כחייתא כל בו:

א

ס"ו אפי' כו'. כמסקנא שם:

א

ס"ז בתנורים כו' בסכין או. קכ"ג א' וחררה שטמנה כו' תוחבין כו':

ב

יותר מג' סעודות. כן פי' הב"י דבריו דאל"כ אף בשלהם מותר:

ג

ומ"מ שהוא. כמו מרדה שלהם וכפי' הרי"ף משום עובדין דחול ובשלנו רחת עובדין דחול שאנו רודים בו בחול:

א

ס"ח וה"ה לכירה. דכשאינו גרופה שוה לתנור כמ"ש בס"א אבל בהגמ"ר שם סי' קל"ט בשם רמ"נ כ' דמותר אף כה"ג:

ב

אפי' בשוגג. ירושלמי והביאו סמ"ג ע"ש ועב"י וז"ל הירושלמי שם פ"ג הלכה א' תני לא תמלא אשה עססיות ותורמסין כו' ואם נתנה מ"ש אסורין בכדי שיעשו ר' אחא ר' ייסא אמר בשוגג כר"י א"ר מנא יאות אמר ר' ייסא דתני הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור ר"י אומר חילוף הדברים הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור בשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור למה מפני שהניית שבת עליו וכאן מכיון שאת אומר ימתין למ"ש בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלל כו' ע"ש ואנן קי"ל כר"י במבשל וכמש"ש כר"י דמבשל וה"ה לנוטע ועמש"ל סי' ש"א ע"ש ומש"ל הטעם מפני שדברים אלו אינו צריכין כו' הוא דלא כרש"י והזקיקו לפרש כן דומיא דמים ורש"י נזהר שם:

א

אע"פ וכו' – כדי שיתבאר לך היטב דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים אקדים דברי התו"ש שהעתיק דברי הגמרא והפוסקים בקצרה. גרסינן בש"ס י"ח ע"ב והשתא דאמרת כל מידי דקשיא ליה זיקא לא מגליא ליה דגדיא בין שריק [שטח פי התנור בטיט סביב] ובין לא שריק שפיר דמי דברחא והיינו עז ושריק נמי שפיר דמי דברחא ולא שריק רב ירמיה אסר ור"א שרי וכתבו הפוסקים דקי"ל כר"י וקפריך הגמרא ולר"א דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום וקמשני התם בבשרא אגומרי ע"כ [וכתבו המפרשים דר"י נמי מודה לתירוץ זה לפי המסקנא] וכתבו התוס' והרא"ש דבצלי איירי ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפילו חי [אף דבקדרה חייתא מותר ליתן לכתחלה סמוך לחשכה] משום דבצלי בלא קדרה מתבשל מהרה שיהיה ראוי לאכילה בלילה ושמא יחתה. והנה לדעת הרמב"ם והמחבר עיקר הטעם דשרי בגדי בין שריק ובין לא שריק משום שאינו צריך רק לחמימות מעט לכך לא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יתחרך ולכך אפילו הוא חוץ לתנור סמוך לגחלים ליכא למיחש שמא יחתה מטעם זה מיהו היינו דוקא אם הוא סמוך לגחלים אבל אם הוא מונח על הגחלים ממש אף בגדי אסור דכיון שהוא מונח על הגחלים ממש בודאי אינו חושש על מה שיתחרך כי חפץ הוא שיצלה מהרה באיזה אופן שיהיה אך בשמונח על הגחלים ממש ונצלה מבע"י כמב"ד שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי' רנ"ג דס"ל דגבי תבשיל לא מהני כמב"ד כמו שנתבאר שם אבל בצלי המונח על הגחלים ודאי שרי כשהוא כמב"ד דבכה"ג ודאי לא יחתה אחר מב"ד שחושש לפסידא דצלי שלא יתחרך כיון שכבר נצלה כמב"ד. ובבשר שור ועז ס"ל לרמב"ם והמחבר דשרי כשהוא טוח בטיט והוא בתוך התנור מטעם דודאי לא יפתח התנור לחתויי דאם יפתח התנור תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ולכן אם הצלי מונח בקדרה כגון צלי קדר דאז אינה מתקשה אם הוא חי לגמרי שרי כמ"ש ריש סי' רנ"ג אבל אם נתבשל קצת אסור אפילו הוא צלי קדר כיון דאינו מתקשה יש לחוש פן יפתח התנור ויחתה. ולפ"ז הא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו כגון שמונח על הגחלים ממש כמ"ש ס"ב דבכה"ג אין חושש לחירוך רק שיצלה מהרה ולכך לא שרי אלא בכמב"ד דוקא וכשהגיע למב"ד שרי לכ"ע אף לדעת הרמב"ם והמחבר בריש סי' רנ"ג וכמ"ש. כל זה הוא לדעת המחבר כאן אבל לדעת הרא"ש והטור שהביא הרב בהג"ה עיקר טעמא דשרי בגדי משום דקשיא ליה זיקא ולא מגלי כיסוי של התנור ובזה שרי אף כשפי התנור מכוסה ואינו טוח בטיט אבל בברחא לא שרי אלא דוקא כשהוא טוח בטיט סביב הכיסוי בכה"ג הוא דליכא למיחש לחיתוי דלא טרח כולי האי לסתור הטיחה שסביב פי התנור ומה"ט שרי אפילו הוא בקדרה ואינהו מפרשי דהא דמשני התם בבשרא אגומרי היינו שהתנור אינו מכוסה כלל אלא הוא פתוח לגמרי ולהכי אסור אפילו בגדי מיהו כשהוא כמב"ד אז שרי גם לדעה ראשונה דבריש סי' רנ"ג ואפילו אינה מונחת על הגחלים אלא סמוך לגחלים דבצלי שהוא כמב"ד ליכא למיחש שמא יחתה ובזה נתבארו כלל דברי המחבר והרב עכ"ל תו"ש:

ב

אבל בצלי וכו' – עיין במ"ב שכתבנו אפילו התנור סתום. ודע דכ"ז הוא לדעת הש"ע שפסק כשיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כר' ירמיה בגמרא דברחא ולא שריק אסור אבל יש עוד הרבה ראשונים [ר"ה גאון ור"ח ורז"ה ורשב"א וסה"ת ומרדכי] פסקו כרב אשי בל"ב דברחא ולא שריק שרי וע"כ כתב הב"ח דבדיעבד אם עבר או שכח ושהה בתנור מכוסה אף שאינו טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחלה וה"ה כל כיוצא בזה [ב"ח ומ"א סקי"א וא"ר] ונראה דה"ה לקמן שמסיים הרמ"א והכי נהוג כסברא זו והיינו דע"ג האש שהוא מגולה אסור אף בגדי ועוף היינו ג"כ רק לכתחלה אבל דיעבד יש להקל בגדי ועוף אצל האש אף שהוא מגולה לגמרי כיון שהמחבר מתיר לכתחלה כשיטת הרמב"ם:

ג

וע"ג האש שהוא מגולה – ואפילו הוא בתנור כל שאינו מכוסה הוא כמו שצולהו בגלוי אצל האש דלא שייך קשיא ליה זיקא דבלא"ה הוא פתוח [מ"א והגר"א בבאור הרמ"א]:

ד

הכל אסור – ר"ל אפי' בשר גדי והיינו עד שיצלו מבע"י כמאכל בן דרוסאי לדעת זו [ט"ז ומ"א והגר"א] ואפילו בבשר שור סגי בזה השעור ובין כשצולה אצל האש [היינו בסמוך לו] או ע"ג האש הכל שוה לדעתם אבל לדעת הרמב"ם והוא דעת המחבר בס"א וב' ע"ג האש ממש [ל"ד על גבי הגחלים ממש ה"ה בצדי הגחלים כל שנוגע בם פמ"ג] שוה בשר גדי ושור לשעור מאכל בן דרוסאי כמבואר בס"ב ושלא ע"ג האש ממש כ"א אצל האש בגלוי [וה"ה בתנור שפיו מכוסה ואינו טוח דהכל שוה לדעתם] בבשר שור אסור עד שיתבשל כל צרכו כמ"ש במ"ב סק"ד ובבשר גדי מותר לגמרי וכנ"ל בס"א ולהכי לא הזכיר הרמ"א בפירוש דלדעה זו יש קולא בנצלה מבע"י כמאב"ד דמותר אפילו בבשר שור דלא צריך לזה דכבר כתב הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דאפילו בקדרה נהגו להקל דסגי בכדי מאב"ד [הגר"א וש"א ליישב קושית הט"ז]:

א

אין צולין וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דלענין סמוך לגחלים שוה להמחבר בצל וביצה לבשר גדי והוא פשוט דהלא טעם של בשר גדי הוא שממהר להתבשל בצלי שאין צריך חיתוי וממילא החיתוי יקלקלהו וכ"ש בשאר דבר חוץ לבשר שהוא יותר ממהר להתבשל טפי מגדי [וראיה דלענין קדרה חייתא הלא אף בגדי שרי דמסיח דעתו ממנה שלא יתבשל בערב ולענין שארי דברים חוץ מבשר לא מהני חייתא כמו שכתב המגן אברהם בסק"ד] שהחיתוי יקלקלהו:

ב

אבל כשנצלה וכו' – ואפילו האוסרין בריש סימן רנ"ג לענין בשול וסבירא להו דבעינן שיהא מבושל כ"צ הכא לענין צלי לכ"ע סגי בכדי מאכל ב"ד:

א

ונצלה בשבת באיסור – ואם בין השמשות ג"כ בכלל זה ומתי נקרא בה"ש עיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בבה"ל:

ב

אסור – עיין בבה"ל לעיל בס"א בד"ה אבל בצלי:

א

ואומר לאחרים שאין להם וכו' – נראה דהוא עצמו אסור לרדות בשבילם אף דהם צריכין לג' סעודות דכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך עיין שבת ד"ד ע"א דאמרו זה אף לענין להציל את חבירו מאיסור מלאכה דאורייתא וק"ו בזה:

ב

וצורך שבת הוא רודה כדרכו – מדברי הפמ"ג משמע דכונת הש"ע הוא דוקא ג' סעודות דזה קרוי צורך שבת ואין מוכרח זה בכונת הר"ן לענ"ד. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה קרוי צורך שבת דדוקא לעיל שהדביק באיסור התנה הש"ע כשאין לו מה יאכל פת אחר אבל לא בזה:

ג

אבל אם הוא טוח בטיט – אף דבס"א משמע דלהרמב"ם והוא דעת המחבר שם דבזה לא מהני טוח לא רצה הרמ"א להביא דעת החולקים אכל בו משום דכבר כתב שם בס"א דהכי נהוג כסברא זו והוא אזיל לשיטתו אח"כ מצאתי שגם הגר"א רמז לזה:

א

מותר להוציא יותר משלש סעודות – עיין במגן אברהם שכתב וז"ל מידי דהוי אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה [רי"ו] ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם עכ"ל וקשה דמשמע מיניה דאי הדביק באיסור דהיינו שלא היה שהות כדי קרימת פנים לא מהני תנורים שלנו אף לענין הוצאה ואמאי נהי דאסור להסתפק מהן יותר מג"ס מפני שנאפה באיסור וכמו שהסכים המגן אברהם לעיל בסקי"ז עכ"פ ההוצאה מתנור יהיה מותר דהרי לא שייך רדיה בשלנו וכיון דצריך להוציא לצורך הג"ס ממילא הטלטול הוא לצורך שבת ומותר להוציא בשביל זה כל הפת וכמו שכתב בחמד משה לענין הדביק בהיתר דאף דאין צריך לאכול מהן אלא מקצת מותר להוציא כולו דעל כל אחד נוכל לומר דחזי ליה ועוד דהמעיין בב"י יראה להדיא דמוכח דהב"י קאי אהדביק באיסור וע"כ נלענ"ד דכונת המגן אברהם במ"ש ומיירי היינו רבינו ירוחם מיירי באופן זה ובאמת רי"ו מיירי דוקא באופן זה דהלא הוא ס"ל שם מקודם דכל הסוגיא דשכח פת בתנור דפ' כל כתבי מיירי דוקא בשהדביק בהיתר דבלא"ה אסור לטעום כלל מן הפת כדין תבשיל ששכח ושיהה באיסור [וגם הרמ"ק שהובא בכ"מ והג"א ספ"ק ס"ל כן] וכיון שאסור לטעום ממנו ממילא אסור להוציאו ולטלטלו לצורך חול וכמו שמסיק המגן אברהם אבל לפי דעת הש"ע שפוסק כהר"ן והרמב"ם דאפי' בשהדביק באיסור בשוגג התירו לו לגבי פת שיאכל ממנו ג"ס ממילא בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה מותר להוציא כל הפת וכנ"ל [והב"י שכתב ביאורו על דברי רי"ו קצת מוקשה לפ"ז ויש ליישב דכונתו העיקר להוכיח דלהרי"ו מותר אף ביותר מג"ס ואף דהוא מיירי בהדביק בהיתר ממילא נשמע לדידן בהדביק באיסור דמותר להוציא אף יותר מג"ס דחד שוה לשיטת הר"ן הדביק באיסור כמו לדידיה בהדביק בהיתר] אך מפני שהוא קצת דוחק בדברי המגן אברהם וגם הפמ"ג מבארו כפשטיה לכן העתקתיו במ"ב דדוקא בהדביק בהיתר. ועכ"פ נ"ל דאפי' הדביק באיסור סמוך לחשכה בשוגג והוא מקום פסידא שיתקלקל הפת דמותר להוציא כולו דבלא"ה דעת הא"ר להקל בתנורינו במקום פסידא אפילו אין בדעתו לאכול כלל משום זה אך הוא מיירי בהדביק בהיתר ואנו נקיל בשהדביק באיסור וכשצריך לאכול ממנו הג"ס כנ"ל:

א

עססיות ותורמוסין – עיין במ"ב דה"ה לכל מיני קטניות כ"כ התו"ש ברנ"ג וגם הפמ"ג זכר כמה פעמים דלא נזכר היתר חייתא רק בבשר שהוא קשה ומסיח דעתא ופלא ראיתי שהמ"א ג"כ ציין בסק"ב וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל ופירשו את דבריו דר"ל ולכן אפילו בקדרה אסור וציין ע"ז רי"ו ועיינתי שם היטב ולא משמע מידי וקצת משמע להיפך וכן מרש"י י"ח ע"ב ד"ה האי קדרה חייתא ע"ש והלא הרי"ו העתיק ג"כ דברי רש"י אלה וכן הרשב"א והר"ן העתיקו לשון רש"י בזה ומשמע לכאורה דוקא עססיות ותורמוסין אבל שאר מינים שאינם קשי הבשול כ"כ דינן כקדרה חייתא. ואולם לדינא אין להקל דהש"ע תפס בשיטתו בפירוש העססיות כפירוש הרמב"ם שהן קלי הבשול והברייתא מסייעתו דנקט להן דומיא דחבית של מים דסיפא ולפ"ז אין להקל ג"כ בכל דבר לבד מקדרה חייתא שעינינו רואות שע"י חיתוי ממהרות להתבשל אף בלילה:

א

בהג"ה סעיף ה' שיקרום פניו למעל' נ"ב דברי האבן עוזר בכאן תמוהים שנעלמו ממנו דברי הש"ס במנחות ריש פרק שתי הלחם דהדפוס היה מחובר בתנור וניסק עמו. גם דקדוקו מדקאמר בפת בנוסחאות סמ"ך ותרומת וגם סמ"ג שבב"י לא מצאתי תיבה זו כלל. גם כל דבריו בזה אינו אלא המצאה של חידוד זוחאמת דבפלאדין שנתמלא ונחלקו שתי הלחמים עליון ומהתהתון הוה ליה כשתי ככרות נפרדים וצריך לשער התחתון כפניו התחתונים ועליון בפניו העליון כי פניו התחתונים אינ' נאפית מחום האש אלא מחום המילוי שבתוכו ואפילו עוגה סתמא שבתוכו שקדים או שומשמין ומפסיק בין עליון לתחתון כמ"ש לקמן סימן ת"ס וכ"כ חמד משה כאן ומכל מקו' בנאפה בדפוס יש לעיין כי מ"ש המג"א ס"ק ט"ז מיירי שהקדירה עומד על האש ממש אבל בנאפה בתנור גרוף יש לעיין:

א

צ"ל דצ"כ כיון שמונח על הגחלים אף שיפתח התנור לא יצטנן יתקשה:

ב

ולענ"ד לא קשיא ולא מידי דגם רמ"א מודה דסגי בקרימות צד אחד אלא דבפשטיד"א חלק העליון מן הפשיטד"א וחלק התחתון אינו גוש אחד דהוי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות וכל אח' צריך קרימות פנים וזה שכת' רמ"א למעלה ולמטה קאי אחלק העליון של מעלה מן המוליית' והחלק התחתון שתחת המולייתא וזה פשוט ודברי האחרונים תמוהים ותדע שכוונת רמ"א כמ"ש פירושו שהרי בסמ"ג כת' ג"כ עוגה וזה לשון הסמ"ג ר"א אומר כדי שיקרום פנים וכו' ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי וכו' הילכך עוג' או פשטיד"א או פלאד"ן וכו' ורמ"א לא העתיק עוגה רק פשטיד"א או פלאד"ן וכן הב"י לא הביא עוגה רק פשטיד"א כו' והיינו משום שהסמ"ג עצמו פוסק לחומרא וכמו שפירש הב"ח דבריו לכך כת' ג"כ עוגה. אבל הב"י ורמ"א פוסקים לקולא אלא שאף עפ"כ דינו של הסמ"ג אמת בפשטיד"א ופלאדי"ן ולא מטעמיה רק מטעם שכתבתי שהם שני וגופים מחולקים לכן לא כתבו רק פשטיד"א ופלאדי"ן וזה ברור:

א

[א] שאצל האש וכו'. משמע דבצלי קדר שרי (מגן אברהם), וכן משמע ממה שכתב הלבוש במה דברים אמורים כשצולה בשפוד וכו':

ב

[ב] הכל שרי אפילו בקדירה (מגן אברהם). פירוש אפילו נתבשל קצת:

ג

[ג] הכל אסור וכו'. מיהו כשנצלה כמאכל בן דרוסאי שרי אפילו לאוסרין בריש סימן רנ"ג (ט"ז ומגן אברהם). מיהו משמע במאור דוקא בתנורים שלהם קטנים והיו חוששין שמא יתחרך אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמאכל בן דרוסאי להאוסרים בקדירה (מגן אברהם). ואפשר לסמוך בזה על המתירין:

ד

[ד] [לבוש] אבל בשאר בשר וכו'. מיהו עבר או שכח ושהא בתנור מכוסה אף שאין טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחילה והוא הדין לכל כיוצא בזה (ב"ח ואחרונים):

ה

[ה] דכיון שהניח וכו'. היינו לסברא קמא דבסעיף דלעיל דאילו ליש אומרים כל שאין התנור מכוסה כמו על גבי גחלים הוא ואסור אפילו בגדי (מלבושי יום טוב). כתב המרדכי לאו על גבי הגחלים ממש דהאיך יקח הבשר אלא סמוך לגחלים קאמר ועיין סימן רנ"ג ס"ק א':

ו

[ו] אבל כשנצלה כמאכל בן דרוסאי וכו'. פירוש לכולי עלמא מותר כיון שמונח על גבי גחלים, ועיין לעיל סימן רנ"ג ס"ק ט"ו:

ז

[ז] [לבוש] עבר ושכח וכו'. לשון השולחן ערוך עבר או שכח, ועיין לעיל סק"ד סימן רנ"ג:

ח

[ח] ליתנם סביב וכו'. הוא הדין דמותר ליתנם אצל האש כמו שכתבתי בסמוך

ט

[ט] [לבוש] דהא ראויין לאכילה וכו'. ולא דמי לבצל וביצה דלעיל דביצה אין דרך לגומעה ובצל אף שאוכלין אותו חי לפעמים אין טוב לאוכלין חי כמו תפוחים (הרא"ש פרק במה טומנים). והוא הדין לכל דבר שאין טוב לאוכלו חי דאסור. וזה לשון מגן אברהם וכן כתב באגודה דתפוחים חיין לצלן אסור, עד כאן. ותימא שלא כתב האגודה שם אלא דאם הוציאן מן הקכלין אחר חשיכה ועדיין לא נצלו אסור להחזירן אבל ליתנן אצל אש או לתוך קכלין סמוך לחשיכה כתב להדיא שם דמותר, ואולי יש טעות סופר בדברי מגן אברהם וכיוון למה שכתב בהג"ה אגודה תפוחים, על כרחך אין נאכלין וצריך לצלותן מבעוד יום:

י

[י] [לבוש] ומיהו אם הם בקדירה וכו'. לשון השולחן ערוך ומיהו צריך ליזהר וכו', ונראה דקשיא ללבוש מאי ענין כיסוי קדירה למאי שסביב הקדירה לכן כתב מיהו אם הם בקדירה, ותימא דבהרא"ש שם כתב להדיא אם הוא סביב להקדירה צריך ליזהר וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ב. ולעניות דעתי לא קשה מידי דזה לשון תוס' [שבת] דף מ"ח אם הטמין תפוחים עם הקדירה אסור להחזיר כרים וכסתות או להוסיף על אותן כרים, עד כאן, ואם כן ודאי הכרים וכסתות נמי מכסין הפירות שסביב הקדירה והיינו דכתבו הטור בסימן רנ"ז בדיני הטמנה ודו"ק:

יא

[יא] מפני שממהר וכו'. וכל שכן שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפילו קודם שהוסק ועיין סוף סימן רנ"ג וסימן שי"ח סעיף י"ד מזה:

יב

[יב] המדובקים בתנור וכו'. אבל דעת מלבושי יום טוב וכל אחרונים דאיזה צד שהקרים בין שכנגד אש בין המדובק בתנור מותר:

יג

[יג] [לבוש] כל שכן כבר וכו'. במלבושי יום טוב כתב דסברא נמי להיפך כיון שהתנור חם ממהר אותו הצד לקרום מהצד של חלל התנור, ועוד כתב אם לא הספיק לתת הפת בתנור מערב שבת עם חשיכה יש לסמוך על שערי דורא דטוב הדבר למכרו לכותי בדבר מועט והכותי אופה בשבת, ועיין בבית יוסף יו"ד סימן קי"ב:

יד

[יד] [לבוש] כיון שלא עביד וכו'. כן כתב הר"ן ותמה הנחלת צבי ממה שכתבו תוס' פרק כל כתבי דרדית הפת אסור מדרבנן אם כן מאי לי בעביד איסורא, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא כתב הר"ן ריש שבת דלא שבות גמור הוא אלא לעובדין בחול בעלמא דמי ובמקום דלא עביד איסור והוא לצורך היום לא חיישינן לעובדא דחול בעלמא, ובזה מיושב קושית קיקיון דיונה בשבת דף ד' אמאי לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל והזאה דלא קשה מידי דזה לאו שבות גמור הוא. ומכל מקום נראה לי להחמיר דהא הרמב"ן אסרו כן משמע במגיד פרק ה' וכן מוכח מדברי הרב משה כהן שהביא כסף משנה פרק ג' שפירש ש"ס ריש פרק כל כתבי דנעשה בהיתר ואפילו הכי בעיא דוקא בסכין ולא במרדה וכן מוכח לי בכלבו שאביא בסמוך:

טו

[טו] [לבוש] ואפאו שלא לצורך וכו'. מלבושי יום טוב השיג וזה לשונו מאי איכפת לן באפאו לצורך או שלא לצורך אלא כל שיש לו שלושה סעודות הרי שלא לצורך היא, ועוד שאם אפאו לצורך מוצאי שבת יתבאר בסמוך דאין איסור לתתן סמוך לחשיכה, עד כאן. והנה קושיא שניה לא קשה מידי דהא אף דמותר לתתן מכל מקום אסור לרדותו בשבת עצמו, וקושיא ראשונה מצאתי ראיה ללבוש בכלבו שם זה לשונו לאו דוקא שכח דאפילו לכתחילה מותר להדביק פת בתנור מבעוד יום על דעת לרדות ממנו שלושה סעודות משחשיכה כגון שאין לו זולתו והאי דנקט שכח משום דשוכח מותר לרדות שיעור שלושה סעודות אפילו יש לו משום הצלה ומשום עונג שבת, עד כאן, הרי להדיא דאף שיש לו נקרא צורך היום משום דיכול לומר באלו אני רוצה. ובזה מיושב דברי ר' משה כהן הנזכר לעיל שפרש ש"ס ריש פרק כל כתבי בנעשה בהיתר אם כן למה נקט שכח הא אפילו לכתחילה מותר אלא דקיימא לן דמותר אפילו יש לו, ועוד הא למגיד פרק ה' מותר לרדות בסכין כל מה שירצה אפילו יותר משלושה סעודות כיון שנעשה בהיתר:

טז

[טז] למעלה ולמטה וכו'. לעיל ס"ק י"ב נתבאר דבצד אחד סגי, גם צריך עיון דמציין סמ"ק וכן כתב בית יוסף ובסמ"ק גופיה ליתא אלא התחתון:

יז

[יז] [לבוש] התירו לו וכו'. אבל לא לאחר דאין אומרים לאדם עשה חטא קל כדי שלא יעשה חבירך איסור חמור ש"ס, ולכאורה נראה בתנורים שלנו שאין איסור רידוי מותר גם לאחר, אך מצאתי בראב"ן סימן שמ"ו דפירש האיסור משום דבצק הוא ואינו ראוי לטלטל משום מוקצה אם כן ודאי דהוא הדין בתנורים שלנו אסור לאחר. בזה מתורץ קושית תוס' שבת דף ג' ד"ה התירו לו וכו' וצריך עיון:

יח

[יח] [לבוש] אפילו יותר וכו'. מיירי בהדביק בהיתר, ונראה לי דוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור לרדות לצורך חול דהא אסור להביא יין בשבת לצורך מוצאי שבת (מגן אברהם). ולעניות דעתי הכא מותר משום הצלה וראיה מדפריך הש"ס שבת דף קי"ז מכדי בהיתרא קטרח ניצל טפי, מיהו כשנתנו באיסור אין להקל אף בפסידא דהא אסור לאוכלין בשבת כדלעיל סעיף ג' בשאר תבשילין ואפילו אופה למוצאי שבת דחיישינן שימלך לאוכלן בשבת ויחתה י"ט. ומכל מקום לא יוציאו ברחת וכו'. אבל באגודה פרק כל כתבי מבואר דמותר ולא דמי לדלעיל דאסור לרדות בשבת, ואם כן אסור בטילטול, ואם אין לו מה יאכל התירו שלושה סעודות כדלעיל. כתב מגן אברהם דאם אין לו אפילו פת התירו שאר תבשילין כיון דאסור להתענות בשבת, ואם יש לו פת אחד מזון שלושה סעודות אסור להציל אף על גב דצריך לכל סעודה ככר שלם מכל מקום אינה חובה כל כך ועיין לעיל סימן של"ד:

יט

[יט] ומכל מקום לא יוציאו ברחת וכו'. אבל באגודה פרק כל כתבי מבואר דמותר ולא דמי לדלעיל דאסור לרדות בשבת, ואם כן אסור בטילטול, ואם אין לו מה יאכל התירו שלושה סעודות כדלעיל. כתב מגן אברהם דאם אין לו אפילו פת התירו שאר תבשילין כיון דאסור להתענות בשבת, ואם יש לו פת אחד מזון שלושה סעודות אסור להציל אף על גב דצריך לכל סעודה ככר שלם מכל מקום אינה חובה כל כך ועיין לעיל סימן של"ד:

כ

[כ] אף על פי שלא נתבשלו וכו'. וכן הדין בפת ופשטיד"א ועוגות סעיף ו' אפילו נתנן חי סמוך לחשיכה אסור דממהר להתבשל ובכירה גרופה וקטומה הכל שרי:

כא

[כא] [לבוש] דלא נפקא מינה וכו'. ולי נראה דטובא נפקא מינה דלפירוש קמא אפילו בשוגג אסור וטעמו כתב בית יוסף דמשרבו משהין במזיד וכו' ואם כן לפירוש ב' דלא רבו העושין כן מערב שבת למוצאי שבת אין לאוסרו בשוגג (מלבושי יום טוב). ולא נהירא דמשמע להדיא בבית יוסף דאף לפירוש ב' אסור בשוגג דהא דייק מדקתני ברייתא סתמא ואם עשתה וכו', גם מי הגיד לו דלא רבו העושים כן מערב שבת למוצאי שבת. גם תימא עליו דברור ופשוט מה שכתב הטור ולבוש לא יספיק כל הלילה רצה לומר דצריך ליה לאכול למחרת השבת וכיון דלא יספיק כל הלילה יחתה למחרת ולא פירש כלל שיצטרך על מוצאי שבת דאם כן הוה ליה למימר לא יספיק כל הלילה ויום כמו שכתב המגיד פרק ג', וכן מבואר בהרא"ש דאין החשש אלא שיצטרך לאכול ביום. אך יש לומר דנפקא מינה דין דסעיף שאחר זה במים לצורך מוצאי שבת, אלא דמזה אין קושיא דאם אומרים נפקא מינה בדין אחר יותר טוב ללבוש לומר דנפקא מינה בשאר דברים אף במזיד, גם כבר כתבתי דגם במה שצריך למוצאי שבת דינו דאסור בשוגג כדמשמע בלבוש בסעיף דלקמן וכמו שיתבאר עוד:

כב

[כב] [לבוש] אפילו לצורך מוצאי שבת וכו'. פירוש אם צריך לשבת פשיטא דאסור מפני שאין צריך בישול רב כדלעיל, אך קשה למה לי טעם דשמא יתקרר כמו שכתב בית יוסף תיפק ליה שימלוך לאכול בשבת. ויש לומר דקא משמע לן דחיישינן לזה ונפקא מינה בדבר שאין מספיק יום ולילה להתבשל ודו"ק. וכתב מגן אברהם אף על גב דמים ראוים לשתות חיין מכל מקום אינן טובים כל כך כפירות כמו שכתב סעיף ד' או יש לומר דהכי מיירי דקבעי להדחה ואז צריכה להיות חמין, ולפי זה אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אף על גב דמתכוין שלא יבקע הקדירה מכל מקום הא קבעי לה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכך צריך ליתן מבעוד יום, עד כאן. ולעניות דעתי משמע להדיא ברמב"ם פרק ג' דהתנה דצריך לאכילה, ואם כן להדחה לא חיישינן שיחתה, וכן מהרא"ש ומגיד ורבינו ירוחם שאביא בסוף סימן זה משמע הכי, לכן נראה לי דאם לא נתן מבעוד יום דמותר ליתן עם חשיכה לקדירות בתנורים ושגם יש פסידא:

כג

[כג] [לבוש] דשמא יתקרר וכו'. קשה ליתן מבעוד יום נמי אסור מהאי טעמא ותירץ הדרישה דכיון שצריך ליתן דוקא מבעוד יום יש היכר ומדכיר דכיר שלא יחתה בשבת:

כד

[כד] [לבוש] כדי שיתחמם וכו'. ללוש בהם מיד במוצאי שבת (הרא"ש והרבינו ירוחם). במגיד פרק ג' דלכך נקט הש"ס נחתום ובלבוש כתבו בסתם בני אדם נראה דסבירא ליה דש"ס אורחא דמילתא נקט והוא הדין אדם אחר שדעתו ללוש או משום לפירוש קמא דלעיל האיסור בכל אדם:

א

א) [סעיף א'] אעפ"י שבשר חי מותר להשהותו ה"מ בקדירה שאינה ממהרת להתבשל והסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה. טור ולבוש:

א

ב) שם. אבל בצלי שאצל האש וכו' משמע דבצלי קדר שרי. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' ב' א"א או' א' ר"ז או' א':

א

ג) שם. אסור להניחו סמוך לחשיכה וכו' אלא א"כ נצלה מבע"י כל צרכו ומצטמק ורע לו כמ"ש סי' רנ"ג סעי' א' וכ"כ בב"י והא דסגי בסעי' ב' כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי היינו דוקא התם משום דהניחו ע"ג גחלים אבל הכא שאינו ע"ג גחלים ממש אלא אצל האש לא מהני כמב"ד וכמ"ש לקמן או' ה' וכ"כ מ"א סק"י. מט"י או' ב' וה"ד לסברה ראשונה שכתוב שם בסי' רנ"ג סעי' א' אבל לפי סברת יש אומרים שכתב שם דכל שנתבשל כמב"ד וכו' מותר להשהותו ה"נ בצלי שאצל האש כל שנתנבשל כמב"ד מותר להניחו אצל האש סמוך לחשיכה וכמ"ש ב"י יעו"ש:

א

ד) שם. שתמהר להתבשל וכו' וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל. רי"ו. מ"א סק"ב. א"א או' ב' ועיין לקמן סעי' ח':

א

ה) שם. אבל בשר גדי ועוף וכו' מותר. פי' אפי' לא הגיע למבב"ד כיון דלא חיישינן לחתוי. והא דאסר בסעי' ב' קודם מאכל בן דרוסאי ומשמע אפי' בשר גדי היינו ע"ג האש דחזינן דלא חייש לחירוך הבשר כיון דמניחו על הגחלים וע"כ חיישינן שם שמא יחתה למהר הצלייה אבל אחר מב"ד שרי אפי' בשר שור מאחר שראוי לאכילה למה יחתה להפסידו אבל אצל האש יש חילוק בין גדי לשאר בשר כמ"ש בש"ע וזהו דעת הרמב"ם לפי פי' המגיד אבל הטור אינו מחלק בין ע"ג האש לאצל האש אלא בין בישול לצלי לחוד דבצלי שאצל האש או על האש יש בו קולא וחומרא נגד הבישול. דהיינו חומרא שקודם מב"ד אסור לכ"ע שמא יחתה ואפי' בחי לגמרי. וקולא דבבישול יש איסור להשהותו להרי"ף ורמב"ם בסי' רנ"ג אפילו במצטמק ויפה לו וכאן מותר אפי' אחר מב"ד לחוד. ט"ז סק"א יעו"ש. ונ"מ דלדעת הטור לא יש חילוק בין בשר שור לגדי אם הם מונחים על האש או אצל האש ובשניהם אם נתבשלו כמב"ד מותר להשהותם אצל האש סמוך לחשיכה ואם לא נתבשלו כמב"ד אסור אבל לדעת הש"ע אם הם ע"ג האש לא יש חילוק כמ"ש סעי' ב' דכל שנתבשלו כמב"ד מותר להשהותו אבל אם הם אצל האש אם הוא בשר שור אסור להשהותם אלא א"כ נתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו כמ"ש לעיל או' ג' ואם הוא בשר גדי מותר אפי' לא הגיע למב"ד והיינו לס' ראשונה שבסי' רנ"ג סעי' א' אבל לס' הי"א שכתב שם אפי' בשר שור אם נתבשל כמב"ד שרי להשהותו אצל האש סמוך לחשיכה כמ"ש לעיל או' ג' יעו"ש. כבר כתבנו שם או' ל"א דנהגו להקל כסי' הי"א יעו"ש. וכ"כ הר"ז בזה הסי' או' ב':

ב

ה) שם. שהם מנותחים וכו' אבל אם הם שלמים דינם כבשר שור ועז כמ"ש לקמן או' ט"ו. וכ"כ הר"ז או' ב':

א

ו) שם. שאם יחתה וכו' ומהאי טעמא שרי אפי' אין פי התנור מכוסה כלל דאם יחתה יתחרך הבשר. ב"י. עו"ש או' א':

א

ז) שם. שאם בא לפתוח וכו' דכיון דשריק נפיש הבליה וכי פתח ליה נשיב ביה זיקא ומצטנן התנור. ב"י עו"ש שם:

א

ח) שם. ויתקשה הבשר וכו' משמע דאם הוא בקדירה לא מהני טוח בטיט דהא לא יתקשה. ועיין לקמן בהגה. מ"א סק"ג. ור"ל דלדעת ההגה דס"ל כשיטת רש"י א"כ אם הוא טח בטיט אפי' בקדירה שרי. מחה"ש. ועיין לקמן או' י"ג.

א

ט) שם. ויתקשה הבשר וכו' והאי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. שבת ח"י ע"ב והביאו ב"י. אלא שהתו"ש או' ט' כתב דזהו דוקא לשיטת הרא"ש ורי"ו דס"ל דעיקר הטעם בגדי משום דקשיא ליה זיקא אבל להרמב"ם דס"ל דבגדי אין הטעם משום דקשיא ליה זיקא אלא משום חירוך א"כ הך גירסא אינה נכונה ולכן השמיט הרמב"ם הך מלתא יעו"ש ולפ"ז גם להש"ע שהעתיק טעם הרמב"ם משום חירוך לית ליה הך מלתא אלא הרי הוא כשאר פירות ולכן לא כתב זה בש"ע. ועיין לקמן או' ח"י:

א

י) שם בהגה. או שנתבשל קצת. ולא הגיע למב"ד שרי. והיכי דאסור אז דינו כתבשיל ותליא בפלוגתא דרס"י רנ"ג ואם הגדי בקדירה תליא נמי בפלוגתא זו. מ"א סק"ד. תו"ש או' ה' ור"ל לסברא א' אפי' הגיע למב"ד אסור להשהותו אלא א"כ מצטמק ורע לו ולסברת שנייה אם הגיע למב"ד שרי וכמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש:

א

יא) שם בהגה. שחלל הגוף שלם וכו' דלא שלטא ביה אוירא כולי האי דצלעותיה מגינות עליה. הגמ"ר. ד"מ או' א' תו"ש או' ו':

א

יב) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' ואע"ג דלענין טוח בטיט יש קולא מ"מ בצלי דאנן קיימינן ביה הוא מחמיר. נתיב חיים ועיי"ש מה שמיישב קושיית הט"ז בסק"א. והביאו מחב"ר או' א':

א

יג) שם בהגה. טוח בטיט הכל שרי. אפי' בקדירה כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום הוא. מ"א סק"ה. ואפי' נתבשל קצת. א"ר או' ב' והוא דעת רש"י וסיעתו. תו"ש או' ז' אבל לדעת הש"ע לא מהני בקדירה טוח בטיט כמ"ש לעיל או' ח' יעו"ש:

א

יד) שם בהגה. שהוא מגולה וכו' משמע אפי' הוא בתנור כל שאינו מכוסה כלל אסור ולאפוקי מסברא א' שסוברת שבשר גדי שרי. ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי אפי' להאוסרין ברס"י רנ"ג בקדירה. ומיהו משמע במאור דאף לס' שנייה דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו חוששין שמא יתחרך אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמב"ד להאוסרים בקדירה בסי' רנ"ג. מ"א סק"ו. א"ר או' ג' תו"ש או' ח' וכתב שם הא"ר ואפשר דיש לסמוך בזה על המתירין:

א

טו) שם בהגה. ובתנור שפיו מכוסה וכו' אז יש לחלק בין גדי ועוף ושאר בשר וכו' היינו דבגדי יעוף שהם מנותחים שהרוח קשה להם אז ליכא למיחש שמא יגלה התנור ויחתה בגחלים אעפ"י שאינו טוח אבל בשאר בשר ואפי' בגדי ועוף כשהם שלימים אין הרוח מזיק להם ואסור בתנור שאינו טוח בטיט אעפ"י שהוא מכוסה דחיישינן שמא יגלהו ויחתה בגחלים. לבוש.

א

טז) שם. אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר וכו' מיהו אם עבר או שכח ושהה בתנור מכוסה אף שאינו טוח בטיט מותר מאחר דיש מתירין לכתחלה וה"ה לכל כיוצא בזה. ב"ח והאחרונים. א"ר או' ד' ועיין לקמן או' כ"ה:

א

טוב) [סעיף ב'] אין צולין בשר וכו' ואעפ"י שאינו צולה אלא לצורך מחר מאחר שראוי לאכול בלילה אתי לחתויי. ב"י:

א

יח) שם. אין צולין בשר בצל וכו' ואע"ג דבצל ראוייה לאכול חי איננה טובה לאוכלה חיה וכבשר חי דמיא. לבוש. וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' ט' ר"ז או' ה' וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי דאסור. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ועיין לקמן או' כ"ט:

א

יט) שם. ע"ג גחלים וכו' סמוך לגחלים ולא ע"ג גחלים ממש דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים בשבת דאולי לא נכבו עדיין. מרדכי. ולהרמב"ם צ"ל דאה"נ שממתין עד שיכבו. מ"א סק"ז. וא"כ לדעת הש"ע שהוא כדעת הרמב"ם דס"ל על הגחלים ממש כמ"ש לעיל או' ה' צריך להמתין שלא יקח הבשר מעל האש בשבת עד שיכבו הגחלים או שיניח איזה דבר על הגחלים ויתחוב הבשר בשפוד ויניח ראש השפוד על אותו דבר באופן שלא יגע הבשר ממש בגחלים כדי שיוכל להסיר אותו קודם שיכבו הגחלים. ועיין לעיל סי' רנ"ג ססע"י א':

א

ך) שם. כמאכל בן דרוסאי וכו' עיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח מה שכתבנו בזה יעו"ש.

א

כא) שם. אפי' הוא בשר גדי וכו' דהיינו אפי' הוא מנותח דמקלינן לעיל סעי' א' הכא ע"ג הגחלים שאני כדמפרש הטעם דחיישינן שמא יחתה:

א

כב) שם. אפי' הוא בשר גדי וכו' ואפי' שריק אסור להרב ב"י בסעי' א' (דס"ל כיון במונח על הגחלים אף שיפתח התנור לא יצטנן ויתקשה. דג"מ) משא"כ לרמ"א שם שרי בשריק מ"א סק"ח. תו"ש או' י"ד:

א

כג) שם. אבל כשנצלה כמב"ד וכו' וזהו לכ"ע שרי כמ"ש לעיל או' א' יעו"ש:

א

כד) שם. למה יחתה להפסידו. אבל כשאינו מונח על הגחלים ממש לא מהני כמב"ד להרב ב"י דהרי אינו מפסידו בחיתוי וכמ"ש סעי' א' מ"א סק"י. והיינו דוקא לבשר שור לא מהני כמב"ד לצלי שאצל האש אבל לבשר גדי מנותח אפי' כמב"ד א"צ להרב ב"י. והיינו דוקא לדעת הש"ע אבל לדעת הטור אין חילוק בצלי בין ע"ג הגחלים לאצל האש ובין בשר שור ובין בשר גדי דכל שנתבשל כמב"ד מותר להשהותו כמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש:

א

כה) [סעיף ג'] אם עבר ושכח וכו' ודוקא כשנתן ע"ג האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה. ב"ח. מ"א ס"ק י"א תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ג'. ועיין לעיל או' ט"ז:

א

כו) שם. אסור. בין לו בין לאחרים עד מו"ש בכדי שיעשו. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' ך':

א

כז) [סעיף ד'] שנאכלין חיים וכו' אבל אם אינם נאכלין חיים דינם כבשר ואינו מותר להשהותם על הגחלים אלא א"כ נתבשלו מבע"י כמב"ד כמ"ש לעיל או' ח"י יעו"ש:

א

כח) שם. מותר ליתנם סביב הקדירה וכו' פי' סמוך לגחלים דאם לא כן אסור להרי"פ וסיעתו כמ"ש הרב ב"י בסי' רנ"ג וסס"י רנ"ז. מ"א ס"ק י"ב. וכתב המחה"ש דסמוך לגחלים לא דוקא אלא ע"ג הגחלים ממש יעו"ש. ור"ל לפי דעת הרב ב"י שמחלק בין אצל האש לע"ג הגחלים דאצל האש אינו מתיר כ"א בנתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו וע"ג הגחלים די כשנתבשל כמב"ד כמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש. א"כ הכא בפירות שנאכלין חיים שדינם כמו שנתבשל כמב"ד באו' שאח"ז א"כ צ"ל מונחים ע"ג הגחלים ממש. אמנם פירות שאינם נאכלים חיים או בצל וביצה שדינם כבשר אז אם הם מונחים ע"ג הגחלים ממש אז די להם כשנתבשלו מבע"י כמב"ד כמ"ש סעי' ב' ואם אינם ע"ג הגחלים ממש אלא אצל האש צ"ל מבושלים כ"צ ומצטמק ורע לו וה"ה אם הם מבושלים בקדירה אלא דהחילוק הוא בין צלי לקדירה דבקדירה יכול להניח סמוך לחשיכה כשהוא חי לגמרי משא"כ בצלי וע"כ מה שנוהגין ליתן סמוך לחשיכה ביצים חיים או פירות שאינם נאכלים חיים ע"ג הקדירה או ע"ג אבנים שסביב לקדירה ש"ד כיון שהקדירה מפסקת ואינם ע"ג הגחלים ממש ולא אצל האש וליכא למיחש לחתוי. ומיהו זה שכתבנו דלצלי שאצל האש ומבושל בקדירה צריך שיתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו זהו דוקא לדעת הש"ע ולסברה א' שבסי' רנ"ג אבל לסברה שנייה די כשנתבשל כמב"ד. וכבר כתבנו שם ולעיל או' ה' דנהגו להקל כסברה שנייה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' רנ"ג או' י"ב ודוק:

ב

כח) שם סביב הקדירה וכו' וכגון שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים כמ"ש סי' רנ"ב סעי' א' והתבשיל שבה נתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו לסברה א' אשר שם ולסברה שנייה די כשנתבשל כמב"ד כיעו"ש:

א

כט) שם. אעפ"י שאי אפשר וכו' דכיון שנאכלין חיין חשיב כמב"ד. טור סי' רנ"ז. ולא דמי לבשר בצל וביצה דאסרינן אלא כדי שיצולו מבע"י דביצה אין דרך לגוממה ובצל אעפ"י שלפעמים אוכלים אותו חי מ"מ אין טוב לאוכלו חי כמו תפוחים. ב"י שם. מ"א בזה הסי' או' י"ג. א"ר או' ט' ועיין לעיל או' ח':

א

ל) שם. אעפ"י שאי אפשר וכו' כתב התו"ש או' י"ז. דיש לדמות דין זה לבשולי גוים דאזלינן בתר רובא דעלמא דאם רוב העולם אוכלים אותו חי אף דאנשי מקום אחר אין אוכלים אותו כשהוא חי לא חל עלייהו גזירת חיתוי ואם רובא דעלמא אין אוכלין אותו כשהוא חי אף שאנשי מקום אחר אוכלין אותו כשהוא חי גם עליהם חל גזירת חיתוי. מיהו אם במקום אחד אוכלין אותו ומקום אחד אין אוכלים אותו ולא ברירא מלתא הי מנייהו הויין רובא דעלמא אזלינן בזה כל מקום ומקום לפי מנהגו יעו"ש והביאו מחב"ר או' ב' יעו"ש. ער"ה או' ד' רו"ח:

א

לא) שם. אע"י שאי אפשר וכו' עיין סי' שי"ח סעי' י"ד בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

לב) שם. מפני שממהר וכו' וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור ואפי' קודם שהוסק. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ד'. ואף ע"י עכו"ם אסור. א"א או' י"ד. ועיין סי' רנ"ג סעי' ה' בהגה:

א

לג) [סעיף ה'] פת לתנור וכו' לתנור שהיה בימיהם אעפ"י שהוא גרוף וקטום ולתנור שלנו שאינו גרוף וקטום. ר"ז או' ו' ועיין סי' רנ"ג סעי' א' ובדברינו לשם או' א' ודוק:

א

לד) שם. אלא כדי שיקרמו וכו' דכל שנתנה בכדי שיקרמו פניה לא חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד ליה. הרמב"ם פ"ג ומביאו ב"י:

א

לה) שם. אלא כדי שיקרמו וכו' ונראה בעיני שלא נאמר כן אלא באופה פת מועטת לצורך השבת אבל באופה פת מרובה לצורך חול אסור להניחו בתנור אחר חשיכה ואם שכחו בתנור מציל ממנו ג' סעודות בלבד. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ק דשבת. כנה"ג:

א

לו) שם. כדי שיקרמו וכו' שהוא סי' דכל העוגה נאפה כמב"ד. ב"ח. וא"כ בפת עבה לא סגי בקרימת פנים אלא צריך לשער שנתבשל כל עובי הפת כמב"ד:

א

לז) שם. פניו המדובקים בתנור וכו' משמע בב"י דדעתי להחמיר ודוקא כדי שיקרמו פניו המדובקים בתנור יעו"ש. ומ"ש המ"א ס"ק ט"ו דדעת הש"ע להקל ובאיזה צד שמתקרם סגי כבר השיג עליו התו"ש או' כ"א יעו"ש. וכ"כ להשיג המחה"ש אלא שאח"כ כתב ליישב קצת יעו"ש. מיהו הא"ר או' י"ב כתב דדעת מיו"ט וכל האחרונים דאיזה צד שהקרים בין שכנגד האש בין המדובק בתנור מותר. אבל הב"ח כתב דאין להקל וצריך שיקרמו גם פניה שאינן מדובקים בתנור יעו"ש. וכ"פ הסמ"ג ורי"ו דבעינן שיקרמו ב' פנים. וכ"כ בא"ח דחררה אין נותנים אלא כדי שיקרמו פניה עליון ותחתון יעו"ש. וכ"כ הרוקח סי' ל"ח. והב"ד הער"ה או' ה' וכתב וכ"נ דעת הטור ודלא כמ"א יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ו' אלא שכתב דבדיעבד אם עבר ונתן פת לתנור סמוך לחשיכה. או חררה ע"ג גחלים ולא קרם אלא צד אחד מותר לאכלה בשבת יעו"ש:

א

לח) ופשוט דבכל זה אפי' נתנן חי סמוך לחשיכה אסור דממהר להתבשל כמ"ש רס"י זה. ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי כמ"ש סי' רנ"ג. ועוגה או מיני בצק שאופין בקדרה דינן כפת ובלבד שאינן ממולאין. מ"א ס"ק ט"ז. ר"ז שם. דאי ממולאין גם המילוי צריך שיתבשל כמב"ד כמ"ש רמ"א. מחה"ש:

א

לט) שם בהגה. ופשטיד"א פלאדי"ן צריך שיקרום פניו למעלה ולמטה וכו' והא דבפת סגי מצד אחד והפשטיד"א משני צדדין משום דפשטיד"א חלק העליון מן הפשטיד"א וחלק התחתון אינו גוש אחד דהרי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם והוי כשני עוגות וכל אחד צריך קרימת פנים וז"ש רמ"א למעלה ולמטה קאי אחלק העליון שלמעלה מן המולייתא והחלק התחתון שתחת המולייתא וזה פשוט. דג"מ. וכ"כ בס' חמד משה או' י"ג:

א

מ) שם בהגה. ויתבשל מה שכתובה כמב"ד. הרב אזיל לשטתו לעיל סי' רנ"ג סעי' א' דנוהגין כסברה אחרונה אמנם לסברא ראשונה בעינן דוקא מצטמק ורע לו. עו"ש או' ב' וכ"כ התו"ש או' כ"ב. וכתב דהכי ק"ל ור"ל כסברה אחרונה. ועיין בדברינו לשם או' ל"א:

א

מא) שם. אם במזיד אסור עד מ"ש בכדי שיעשו. בין לו לאחרים. ר"ז או ו' ועיין סי' רנ"ג או' כ' ולא דמי למבשל בשבת ברס"י שי"ח דק"ל דאסור לו לעולם דשאני התם דהוא איסור דאורייתא. לבוש. תו"ש או' כ"ג:

א

מב) שם. ואם בשוגג וכו' ואע"ג דבעססיות ותרמוסין משמע דאפי' בשוגג אסורין עד מ"ש הכא משום כבוד שבת לא קנסו לגבי ג' סעודות בשוגג. ב"י. וא"כ משמע דאפי' בתנורין שלנו (ר"ל בפורנ"י שאין בהם דין רדייה) אסור יותר מג' סעודות. ובב"ח משמע דבתנורים שלנו שרי יותר מג' סעודות ול"נ להחמיר. מ"א ס"ק י"ז. וכ"כ התו"ש או' כ"ד. ואפי' טלטול בעלמא אסור לצורך חול ואף שרוצה לאכול מהם בשבת מ"מ גזרינן כיון דדי לו בג' סעודות ואין בו כ"כ צורך שבת. תו"ש שם:

א

מג) שם. אם אין לו מה יאכל וכו' ואם יש לו חתיכת פת גדולה מספקת לג' סעודות אסור לו לאכול בשבת מפת זו שנאפית באיסור כדי לברך על לחם משנה שלמים כיון שעיקר מצות ג' סעודות בשבת יכול לקיים בלא פת זו. ר"ז או' ח':

א

מד) שם. מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות וכו' וכן מותר לומר לעכו"ם לאפות סמוך לחשיכה אפי' בפחות מקרימת פנים דאע"ג דלישראל אסור במזיד כיון דאינו אלא שבות גזירה שמא יחתה בגחלים לעכו"ם שרי דהוי שבות דשבות ובמקום מצוה לא גזרו רבנן ומותר לומר לו לרדות נמי כדרכו מה"ט וה"ד לצורך מזון ג' סעודות אבל ביותר מג' סעודות אסור. וכן אם מביא לו הישראל מבע"י הפת לעכו"ם והעכו"ם מתעצל או מתכוין להכעיס ואינו נותנו בתנור עד שחשיכה נראה ודאי דמותר כיון דאין הישראל אומר לו כלום ועכו"ם אדעתא דנפשיה עביד כיון דקצץ לו דמים ומיהו אם הישראל עצמו מוליכו מהתנור לביתו אסור משום מוציא מרה"י לכרמלית אם לא ע"י נער עכו"ם כמנהג. בית יהודה סי' כ"ח. ברכ"י או' ד' שע"ת:

א

מה) וכתב עו"ש הב"י דאע"ג דאסור לומר לעכו"ם סמוך לחשיכה לאפות יותר מג' סעודות מ"מ אם עבר ואמר לו לא מחמרינן כ"כ לאסור הפת אף בדיעבד כיון דהוא שבות דשבות יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ז':

א

מו) שם. וצורך שבת הוא וכו' היינו נמי מזון ג' סעודות אבל יותר מג' סעודות אסור אפי' בשינוי והה"מ מקיל בהדביק בהיתר לרדות בשינוי אפי' יותר מג' סעודות והיינו דאם רוצה לאכול מהן בשבת. תו"ש או' כ"ה:

א

מז) שם. אפי' בשינוי. משום דרדיה שבות היא. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' כ"ו:

א

מח) שם בהגה. אבל אם הוא טוח בטיט וכו' דאז לא שייך למגזר שמא יחתה דטורח לסתור הטיחה של פי התנור. תו"ש או' כ"ז. מיהו להרב ב"י אסור כמ"ש סעי' א' דהכא לא שייך שיתקשה. מ"א ס"ק י"ט. תו"ש שם. מיהו בס' אמד משה או' י"ד כתב דאין זה מוכרח ואפשר דגם הרב ב"י מודה בפת יעו"ש:

א

מט) שם בהגה. רק למו"ש וכו' פי' שיש לו מזון ג' סעודות וא"כ אסור לרדותו בשבת רק למ"ש ולכן שרי. וא"כ בתנורים שלנו אסור אעפ"י שהוא אופה למו"ש כי היכי דאסרינן בכל התבשילין ולא מחלקין בין רוצים לשבת או למו"ש דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה היה בפת. מ"א סק"כ. תו"ש או' כ"ח. ר"ז או' י"א:

א

נ) שם בהגה. דיש לו זמן לאפותו מותר וכו' פי' אפי' לא נתנו כדי שיקרמו פניה מבע"י. עו"ש או' ב':

א

נא) שם בהגה. דיש לו זמן לאפותו וכו' ול"נ דודאי לכתחלה אסור ליתן לצורך מו"ש. א"ז. פת"ע או, כ"ג:

א

בנ) [סעיף ו'] ואם נתנו בשבת אפי' במזיד וכו' דהוה אמינא דבמזיד אהור דהלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי כדי שלא לבא לידי איסור סקילה. תו"ש או' כ"ט. אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר א"כ ליכא חיוב חטאת דבעינן שיהא תחלתן וסופן שגגה ואפ"ה שרי לרדות קודם שיבא לידי איסור חטאת. יעו"ש. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש שם:

א

גנ) שם. מותר לו לרדות וכו' משמע אפי' כדרכו. ומ"מ אם אפשר לעשות בשינוי יעשה. מ"מ פ"ה. מ"א שם. ר"ז או' י"ב. והיינו אם לא יצטרך עי"ז להשהות כדי קרימת פנים ויתחייב. מ"ב או' מ"א:

א

דנ) שם. מותר לו לרדות וכו' ודוקא לו התירו לרדות במרדה ולעבור איסור דרבנן שלא יבא לידי איסור חמור אבל אחרים אסורים דאין אומרים לו לאדם שיעשה איסור קל כדי שלא יעשה חבירו איסור חמור כיון שאין נעשה על ידו וגם חבירו היה פושע כגון הכא שהדביק פת במזיד בשבת ב"ח. מ"א שם. ר"ז שם. ואפי' שוגג דלא פשע מקרי פשיעה דהיה לו להזהר. א"א או' כ"א. ועיין לקמן סי' ש"ו סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

הנ) וכתב א"ר או' י"ז דלכאורה נראה בתנורים שלנו שאין איסור רידוי מותר גם לאחר אך מצאתי בראב"ן סי' שמ"ו דפי' האיסור משום דבצק הוא ואינו ראוי לטלטל משום מקצה וא"כ ודאי דה"ה בתנורים שלנו אסור לאחר יעו"ש. והביאו התו"ש או' כ"ט וכתב ולפ"ז אף שהתירו לרדות צריכים להזהירו שיהא דעתו להאכילם לכלבים לתקן איסור מוקצה אבל מסתימת לשון הש"ס והפו' לא משמע הכי יעו"ש. וכ"ז לענין אפייה אבל לענין בישול פשוט הוא דאם אחד שכח או עבר והניח קדירה סמוך להאש צריך גם אחר לסלקו כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור דבסילוק הקדירה אין כאן איסור כלל וממילא יש כאן מצוה לאפרושי מאיסורא. מ"ב או' מ':

א

ונ) שם. קודם שיאפה וכו' כתב התו"ש או' צ' דלפי מה שנתבאר לעיל דלדעת הטור מקרי אפייה קודם קרימת פנים דהיינו בשליש בישול א"כ לפ"ז יש לומר דאם נתנו בשבת סמוך למו"ש באופן שיוכל להגיע קודם חשיכה עד שליש אפי' אין שהות שיקרמו פניה בשבת ג"כ מותר לרדות בשבת שלא לבא לידי איסור סקילה ואף דק"ל כהרמב"ם דשיעורא כמב"ד הוא עד חצי בישולו כמ"ש סעי ב' היינו חומרא דשבת אבל הכא מסתברא למימר אפכא דדילמא ק"ל כהטור וראוי להתיר לו להצילו מאיסור סקילה יעו"ש:

א

זנ) שם. איסור סקילה. נראה דאם הדביק פת בתנור בזמן תוספת שבת ועדיין יש שהות שיאפה קודם בה"ש בכה"ג לא התירו לרדות כיון שאין בו אלא עשה לחוד כמ"ש סי' רס"א. תו"ש או' ל"א יעו"ש. והא"א או' כ"א כתב דדוקא אם הדביק בשבת הא בה"ש דלית סקילה וחטאת אין מתירין לרדותה אם יתבשל בה"ש ממש כולו כמב"ד יעו"ש:

א

חנ) [סעיף ז'] בתנורים שלנו וכו' ומיירי שנתן הפת לתנור מבע"י וקדש עליו היום. ב"י משום רי"ו. ור"ל שנתן הפת לתנור בבע"י בכדי שיקרמו פניו קודם בה"ש וכמ"ש סעי' ה' יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ג א"ר או' י"ח. תו"ש או' ל"ב. א"א או' כ"ג:

א

נט) שם. מותר להוציא יותר מג' סעודות וכו' דלא גרע מחררה שטמנה בגחלים דשרי. ב"י בשם רי"ו מ"א שם. ומשמע דחררה אעפ"י שאינה לצורך שבת אפ"ה נוטל מע"ג גחלים בשבת כדי לאכול הימנה בשבת. א"א שם.

א

ס) שם. מותר להוציא יותר מג' סעודות וכו' ונראה דוקא כשרוצה לאכול ממנו בשבת אבל אסור לרדות לצורך חול דאפי' טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהגמ"נ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש. מ"א שם. אבל הא"ר שם דחה דבריו וכחב דהכא שרי משום פסידא שלא יפסד הלחם בשהייתו עד מו"ש כמו בדליקה בסי' של"ד דאינו אסור אלא משום שמה יכבה יעו"ש. והדין עמו בזה מיהו במקום שאין פסידה הדין עם המ"א דלא גרע מטלטול בעלמא דאסור לצורך חול. תו"ש שם:

א

סא) ונראה דדוקא בפת התירו מזון ג' סעודות דחייב בשבת לאכול פת אבל שאר תבשילין אם נתן באיסור אפי' בשוגג אסור עד מו"ש כמ"ש רס"י רנ"ג ומיהו אם אין לו כלל מה יאכל שרי כיון דאסור להתענות בשבת כמ"ש סי' רפ"ח. ואם יש לו פת אחת מזון ג' סעודות אסור להציל ואע"ג דצריך לכל סעודה ככר שלם ולחה משנה מ"מ אינה חובה כ"כ. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ועיין סי' של"ד סעי' א':

א

סב) שם. ומ"מ לא יוציא ברחת וכו' ואפי' לצורך ג' סעודות אסור. ב"י. עו"ש או' ד' ונראה דע"י עכו"ם שרי:

א

סג) [סעיף ח'] לא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמסין וכו' ואע"ג דבפ' אין צדין איתא דתורמסין צריכין לבשלו ז' פעמים עד שראוי לאכול בקינוח סעודה כתב הב"ח דהכא מיירי שמבשל אותו בפעם הז' ולכך א"צ בישול רב. תו"ש או' ל"ג. מיהו עכשיו המנהג לשרות אותו במים עד שיתמתק ואין שולקין אותו רק פעם א' ואפשר שזה ג"כ טעם הרמב"ם שהוא דין המובא כאן בש"ע דמיירי כגון שכבר שרו אותם במים וא"כ די להם בבישול פעם אחת:

א

סד) שם. ויתן לתוך התנור. אפי' גרוף וקטום כמ"ש סי' רנ"ג ומיהו בטוח פיו בטיט שרי לרמ"א כמ"ש סעי' ה' מ"א ס"ק כ"ד. תו"ש או' ל"ד. והיינו אפי' אינו גרוף משום דאית ליה היכירא. מחה"ש:

א

סה) שם הגה. כשאינן גרופין וכו' ומיהו בכופח אם הוסק בעצים לא מהני גריפה ואם הוסק בקש לא בעינן גריפה ורמ"א קאי אכירה לחוד ונקט לשון רבים דקאי אכירות דעלמא. מ"א ס"ק כ"ה. תו"ש או' ל"ה:

א

סו) שם בהגה. כשאינן גרופין וכו' וה"ה בתנור דידן דדינם ככירה שרי בגרוף וקטום. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' ח"י:

א

סז) שם. אפי' בשוגג אסורין וכו' דקנסו שוגג אטו מזיד. ב"י. תו"ש או' ל"ו:

א

סח) שם. אפי' בשוגג אסורין וכו' היינו אם לא נתבשלו כמב"ד מבע"י. ר"ז או' י"ג. והיינו לפי סברה שנייה שבסי רנ"ג סעי' א' אבל לסברה ראשונה עד שיתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ומיהו כבר כתבנו שם דהמנהג כסברה שנייה יעו"ש:

א

סט) כתב בפמ"א ח"א סס"י פ"ד שיש שנותנים הסיר של ט"ע סמוך לחשיכה על כלי הברזל ונותנין תחתיו משקה חריף שקורין שפירטו"ס ונותנין בו פתילה ודולק כל הלילה עד למחרתו וביום השבת לוקחים ע"י עכו"ם הקדירה מעל האש וזה איסור גמור הוא ככירה וכופח שאינו גרוף וקטום ודמי להא דלא ימלא וכו' ואין לומר דלא שייך חיתוי שאין כאן גחלים אלא משקה הדולק דהא חזינן דכשממרסין בתוך המשקה הלהב עולה יותר ויש לחוש לחיתוי לכן חייבין חכמי הדור למחות בידם יעו"ש. והביאו שע"ת. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' י"א:

א

ע) [סעיף ט'] לא ימלא חבית של מים וכו' אע"ג דמים ראוין לשתות חיים מ"מ אינם טובים כ"כ כפירות כמ"ש סעי' ד' או י"ל דהכא מיירי דקא בעי ליה להדחה ואז צריכין להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים ואע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי ליה להדחה וחיישינן שמא יחתה לכן צריך ליתנן מבע"י. מ"א ס"ק כ"ו. תו"ש או' ל"ז. אבל הא"ר או' כ"ב כתב דמשמע להדיא ברמב"ם פ"ג דצריך לאכילה וא"כ להדחה לא חיישינן שיחתה וכ"מ מהרא"ש ומגיד ור"י ולכן נראה דאם לא נתן מבע"י דמותר ליתן עם חשיכה לקדירות שבתנורים ושגם יש פסידא יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' צ':

א

עא) שם. ואם עשה כן אסורין וכו' היינו אפי' בשוגג כמ"ש בסעי' הקודם. והיינו אם לא נתבשל מבע"י כמב"ד כמ"ש או' ס"ח יעו"ש:

א

עב) יש נוהגין להטמין קיתון של מים בתנור כשטומנין החמין כדי לשתות מהם למחר בזמן הקור והרב ב"ד סי' ק"א כתב דשרי והקשה על הלבוש יעו"ש. ברכ"י או ו':

א

מג"א ס"ק ג' וע"ל בהגה וס"ה בהגה ב' וכו' כצ"ל. ור"ל בהגה שני' שבסעי' ה':

ב

ס"ק יב בסי' רנ"ג וססי' רנ"ן ועס"ב כצ"ל:

ג

ס"ק יג אע"פ שלפעמים שאוכלין אותו חי וכו' דתפוחי יער שאינו נאכלין חיין לצולן אסור כצ"ל:

ד

ש"ע ס"ה כדי שיקרמו פניו עיין מנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק זיין:

א

שאצל האש. משמע דבצלי קדר שרי:

ב

שממהר להתבשל. וה"ה לכל מיני קטניות שממהרין להתבשל (רי"ו ועס"ח):

ג

ויתקשה הבשר. משמע דאם היא בקדירה ל"מ טוח בטיט דהא לא יתקשה ועי' בהג"ה וס"ס בהג"ה ב' וס"ס רנ"ז:

ד

שנתבשל קצת. ולא הגיע למב"ד שרי והיכא דאסור אסור אפי' הגיע למב"ד להאוסרין ברסי' רנ"ג ומיהו בקדירה אפי' גדי אסור להרי"ף וסייעתו וכמ"ש רסי' רנ"ג:

ה

הכל שרי. אפי' בקדירה כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום היא:

ו

שהוא מגולה. משמע אפי' הוא בתנור כל שאינו מכוסה כלל אסור לאפוקי מהסברא הראשונה שסוברת שבשר גדי שרי ומיהו כשנצלה כמב"ד שרי אפי' להאוסרין ברסי' רנ"ג בקדירה דהא אינהו מפרשי הא דתנן אין צולין וכו' אלא כדי שיצולו מבע"י כמב"ד בבשרא אגומרי היינו שהוא מגולה וא"כ כמב"ד מיהא שרי משא"כ לסברא הראשונה אין היתר כמב"ד אלא כשמונח על הגחלים ממש וכמ"ש ס"ב ומיהו משמע במאור דאף לסבר' השניה דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים והיו חוששין שמא יתחרך כדאיתא במסכת ביצה אבל בתנורים שלנו אין היתר לצלי כמב"ד להאוסרים בקדירה בסימן רנ"ג:

ז

על גבי גחלים. סמוך לגחלים ולא ע"ג גחלים ממש דהיאך יקח הבשר מעל הגחלים אולי אין נכבין עדיין (מרדכי) ועמ"ש סימן רנ"ג סס"א ולהרמב"ם צ"ל דאה"נ שממתין עד שכבו עס"ד:

ח

חצי בישולו. עבי"ד סי' קי"ג די"א שהוא שליש בישולו והכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת:

ט

אפי' הוא בשר גדי. ואפי' שריק אסור להרב"י בס"ה משא"כ לרמ"א שם שרי בשריק:

י

למה יחתה להפסידו. אבל כשאינו מונח על הגחלים ממש לא מהני כמב"ד להרב"י דהרי אינו מפסידו בחיתוי וכמ"ש ס"א:

יא

אם עבר. ודוקא כשנתן ע"ג האש שהוא מגולה אבל כשנתן לתוך התנור מכוסה אפי' בשר עז שרי בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה (ב"ח) ועמ"ש ססי' רנ"ג דה"ה לכל כיוצא בזה:

יב

סביב הקדירה. פי' סמוך לגחלים דאל"כ אסור להרי"ף וסיעתו כמ"ש הרב"י בסימן רנ"ג וססי' רנ"ד ועס"ב:

יג

אף על פי שא"א וכו'. דחשיבי כמו שנתבשלו כמב"ד דהרי ראוין לאוכלן חיין ול"ד לבצל בס"ב דאסור אף על פי שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי דאסור וכ"כ באגוד' דתפוחי יער שאין נאכלין חיין אסור לצולן:

יד

שממהר לגמור. וכ"ש שאסור להניחם בשבת סמוך לתנור אפי' קודם שהוסק ועססי' רנ"ג:

טו

פניו המדובקים. נ"ל דס"ל דזה יותר בקל מתקרם דס"ל דבאיזו צד שמתקרם סגי ולכן גבי חררה נמי סגי כשיקרמו פניה שכנגד האש דשם פשיטא שהצד שכנגד האש מתקרם ראשון ועיין ברמזים ותמצא שדעת הטור כת"ק וכמ"ש התוס' לפרש"י דבאיזו צד שיקרום סגי ע"ש ודו"ק וכ"ד הרמב"ם:

טז

למעלה ולמטה. צ"ע דזהו דלא כמ"ש הרב"י דאיהו ס"ל דבקרימות צד אחד סגי כמש"ל וא"כ הל"ל וי"א פשוט דבכל זה אפי' נתנן חי סמוך לחשיכה אסור דממהר להתבשל כמ"ש רסי' זה ופשוט דבכירה גרופה וקטומה הכל שרי כמ"ש סימן רנ"ג ועוגה או מיני בצק שאופים בקדרה דינן כפת (כ"מ בב"ח) ובלבד שאינן ממולאין:

יז

בשוגג וכו'. והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש ס"ח שאני הכא כיון דאין לו מה יאכל שרי (ב"י) וא"כ אפי' בתנורים שלנו אסור יותר מג' סעודות וב"ח כתב הטעם דלא שכיח שיתן פת בתנור סמוך לחשיכה דפת חמה אינה טובה כ"כ עכ"ל וא"כ שרי בתנורים שלנו יותר מג' סעודות ול"נ להחמיר דהא הכ"מ כתב בשם הרמ"ך דהיכ' דנאפה באיסור בכל ענין אסור וא"כ די לנו להקל במזון ג' סעודות:

יח

אסור אפי' בשינוי. משום דרדיה שבות היא:

יט

טוח בטיט. ולהרב"י אסור כמ"ש ס"א דהכא ל"ש שיתקשה:

כ

רק למ"ש. פי' שיש לו מזון ג' סעודות וא"כ אסור לרדותו בשבת רק למ"ש ולכן שרי שם וא"כ בתנורים שלנו אסור אף על פי שהוא אופה למ"ש כי היכי דאסרינן בכל התבשילין ולא מחלקים בין רוצים לשבת או למ"ש דגזרינן שמא ימלך לאוכלה בשבת ויחתה ה"ה בפת ועסי' רנ"ז ס"א בהג"ה:

כא

אפי' במזיד. אבל המ"מ פ"ט כתב דשוגג הוי רבותא טפי דהא כיון שנזכר א"כ ליכא חיוב חטאת דבעינן שיהא תחלתן וסופן שגגה אפ"ה שרי לרדות קודם שיבוא לידי איסור חטאת ע"ש וא"צ למה שנדחק הב"ח ומ"מ אם אפשר לעשות בשינוי יעשה (מ"מ פ"ה) ודוקא הוא אבל אחרים אסורים לרדות (רי"ו) דא"א לו לאדם עשה חטא קל בשביל שלא יעשה חבירך איסור חמור כיון שלא נעשה האיסור על ידו וגם חבירו פשע במה שהדביק (ב"ח תוס') ובאמת העיקר תלוי באם פשע ועיין בעירובין דף ל"ב בתוס' ועססי' ש"ו:

כב

מותר לו לרדות. הקשה בספר קקיון דיונ' למה לא העמידו דבריהם במקום כרת כמו בערל הזאה ואיזמל וכו' ואין זה קושיא דהא חשיב התם הרבה דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת כדאית' בפסחים דף צ"ב:

כג

יותר מג' סעודות. מידי דהוה אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה (רי"ו) ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם ונ"ל דוק' כשרוצ' לאכול ממנו בשבת אבל אסור לרדו' לצורך חול דאפי' טלטול בעלמא אסור כמ"ש בהג"מ ה' פסח דאסור להביא יין בשבת לצורך מ"ש ועמ"ש סי' שכ"ג וס"ס תרס"ו ועוד נ"ל דוקא בפת התירו מזון ג' סעודות דחייב בשבת לאכול פת אבל שאר תבשילין אם נתן באיסור אפילו בשוגג אסור עד מ"ש כמ"ש רסי' רנ"ג ועס"ח ומיהו אם אין לו כלל מה יאכל שרי כיון דאסור להתענות בשבת כמ"ש סי' רפ"ח ואם יש לו פת אחר מזון ג' סעודו' אסור להציל אף על גב דצריך לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה מ"מ אינה חובה כ"כ ועסי' של"ד ס"א:

כד

לתוך התנור. אפי' גרוף וקטום כמ"ש סי' רנ"ג ומיהו בטוח פיו בטיט שרי לרמ"א כמ"ש ס"ה:

כה

כשאינן גרופים. ומיהו בכופח אם הוסק בעצים לא מהני גריפה ואם הוסק בקש לא בעי' גריפה ורמ"א קאי אכירה לחוד ונקט ל' רבים דקאי אכירו' דעלמ':

כו

של מים. אף על גב דמים ראוין לשתו' חיין מ"מ אינן טובים כ"כ כפירות כמ"ש ס"ד או י"ל דהכא מיירי דקא בעי ליה להדחה ואז צריכים להיות חמין ולפ"ז אסור ליתן מים לתוך הקדירות שבתנורים אף ע"ג דמתכוין שלא יבקע הקדירה מ"מ הא קבעי ליה להדחה וחיישי' שמא יחת' לכן צריך ליתנן מבע"י ועמ"ש ססי' רנ"ג:

א

(א) אע"פ וכו' – עיין בביאור הלכה שהבאנו סוגית הגמרא בקיצור לבאר דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים. מותר להשהותו – היינו שמותר ליתן לכתחלה להשהותו ע"ג כירה ותנור אפילו אם אינם גרופים וקטומים דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי וכנ"ל בריש סימן רנ"ג:

ב

(ב) אבל בצלי – אפילו אם צולה את הצלי בתנור והתנור מכוסה אך שאינו טוח בטיט חיישינן שיגלה הכיסוי ויחתה שם בגחלים:

ג

(ג) שאצל האש – לאפוקי צלי קדר דינו כבקדרה ומותר להשהותו בחי גם מיעט המחבר בזה אם נותנו ע"ג האש ממש דשם אפילו בבשר גדי אסור וכדלקמן בס"ב ע"ש הטעם:

ד

(ד) אסור להניחו – אם לא שיש שהות מבעוד יום להיות נצלה כ"כ שיהיה מצטמק ורע לו והוא לדעה ראשונה המבואר ברס"י רנ"ג ולדעה שניה שם סגי אם נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי:

ה

(ה) שממהר להתבשל – כתבו האחרונים בסימן רנ"ג דמיני קטניות וירקות ושאר דברים רכים אפילו בקדירה ממהרין להתבשל וע"כ אפילו בחי חיישינן בהן שמא יחתה ועיין לקמן בס"ח ובה"ל שם:

ו

(ו) בבשר שור וכו' – שהוא בשר קשה וצריך בשול ביותר וחיישינן לחתויי:

ז

(ז) אבל בשר גדי – היינו גדי הרך:

ח

(ח) שהם מנותחים – אבל אם אינו מנותח צריך בשול כשור ועז ואם יחתה בגחלים לא יתחרך הבשר וחיישינן לחתויי:

ט

(ט) מותר – בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת וכדלקמן בהג"ה:

י

(י) שאם יחתה וכו' – לפי טעם זה אין חילוק בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה או צולהו מגולה אצל האש דהכל שרי אבל יש מחמירין דלקמיה בהג"ה סוברין דאינו מותר בגדי ועוף כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה ורק שאינו טוח בטיט ואז אמרינן בגדי ועוף דקשה ליה זיקא ולא יפתח פי התנור אבל כשצולהו מגולה אצל האש גם בגדי ועוף חיישינן לחתויי:

יא

(יא) ויתקשה הבשר – ואם הוא בקדרה לא מהני כשהוא טוח בטיט לדעה זו דהא לא יתקשה ועיין לקמיה בהג"ה דמסיק דהמנהג להקל בזה דס"ל כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום הוא בטיט לא יבוא לחתות:

יב

(יב) ואין חלוק וכו' – קאי אכל גווני היתר וגווני איסור המבוארים בסעיף זה. ודע דכ"ז דוקא בעניננו דמיירי לענין צלי אבל לענין קדירה או צלי קדר דג"כ דינו כקדרה יש חילוק בין חי לנתבשלו קצת דבחי מקילינן ליתנו סמוך לחשיכה בין בשר שור בין בשר גדי ועוף ובנתבשל קצת אסור אפילו בשר גדי ועוף שמא יחתה דלא שייך בו ההיתר שיחרך ע"י החיתוי כיון דבקדירה הוא וצריך בישול רב. ומה נקרא מבושל קצת מבואר לעיל בריש סימן רנ"ג דעה קמייתא ס"ל שם עד שיתבשל כל צרכו וכשיתבשל יותר יהיה מצטמק ורע לו והי"א שם ס"ל דמכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נקרא בישול גמור ומותר ליתנו ע"ג כירה ותנור שאין גרוף וקטום:

יג

(יג) קצת – דאלו יכול להצלות מבעוד יום צלי הראוי אפילו בשר שור מותר והנה לעיל בריש סימן רנ"ג מבואר שתי דעות מהו נקרא בשול הראוי וה"ה בעניננו לענין צלי וכמו שכתבנו למעלה בסק"ד:

יד

(יד) הכל שרי – ר"ל אפילו בקדירה ונתבשל קצת דלא חיישינן שיפתחנו ויחתה כיון שהוא סתום בטיט ואינו מוכן לחתות וחולק בזה אדעת המחבר שמחמיר בזה וכמו שכתבנו בסקי"א והא דנקט הרמ"א בלישניה ויש מחמירין אע"ג דלענין זה הוא קולא משום דבצלי דאנן קיימינן ביה הוא חומרא וכדלקמיה:

טו

(טו) וע"ג האש וכו' – אין ר"ל על גבי הגחלים ממש דבזה אפילו להמחבר הכל אסור וכמו שמבואר לקמן בס"ב אלא ר"ל אצל האש ובא לאפוקי בזה מדעת המחבר דלא חילק בבשר גדי שמותר בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה ובין אם צולהו בגלוי אצל האש אבל לדעתו אין היתר בגדי כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה וכמו שבארתי הטעם לעיל בסק"י:

טז

(טז) בצל וביצה – וה"ה שארי דברים שאין נאכלין חיין וכדלקמיה:

יז

(יז) על גבי גחלים – היינו שנוגעין בהגחלים ולאחר הצליה ימתין עד שיכבו הגחלים ואז יטלם. והנה הטעם דחיישינן בזה שמא יחתה אפילו בבשר גדי הוא כמו שמפרש אח"כ דכיון שהניחו וכו' אבל אם יצלה בסמוך להגחלים כבר נתבאר בס"א דעת המחבר דבבשר גדי ועוף שהוא רך לא חיישינן כלל לחיתויי שעי"ז יתחרך הבשר ומותר ליתנו בסמוך לחשיכה אפילו אם לא יהיה נצלה מבע"י כמאכל ב"ד וה"ה בצל וביצה ובבשר שור ועז שהוא קשה בעינן שיהא נצלה כל צרכו מבע"י דוקא דאל"ה חיישינן לחיתוי כי לא יפסד ע"י החיתוי כיון שהוא אינו מונח ע"ג הגחלים ודעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק בין ע"ג הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור או בשר גדי ועוף השיעור שיצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי ואם הוא טוח בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך לחשיכה דלא חיישינן שיסתור הטיח ויחתה וכבר כתב בס"א דנהגו כסברא זו:

יח

(יח) אפילו הוא בשר גדי – דהיינו אפילו הוא מנותח דמקילינן לעיל בס"א הכא ע"ג גחלים שאני וכדמפרש והולך:

יט

(יט) עבר – שנתן במזיד סמוך לחשיכה כ"כ עד שלא היה שהות לצלות מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ונצלה בזמן האסור או ששכח הצלי ע"ג כירה ונצלה בשבת אעפ"כ אסור בדיעבד כדי שלא יבוא להשהות במזיד ויאמר שכחתי:

כ

(כ) אסור – בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש. בכדי שיעשו וכדלעיל בסימן רנ"ג ס"א:

כא

(כא) סביב הקדרה – והקדרה עומדת על הפטפוט ותחתיה יש אש וקמ"ל דמותר ליתן קודם חשיכה פירות סביבה אף שהפירות נוגעין באש וניצולין בשבת מחום האש ולא דמי לבשר בצל וביצה הנ"ל דאסור ליתנם אא"כ ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי דהכא כיון שנאכלין חיין הרי שהוא כתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיותר הם טובים בלא בישול כלל משאר תבשיל שנתבשל כמאב"ד ולא אתי לחתויי והא דנקט סביב הקדרה ולא נקט סתמא דמותר ליתנם על האש דבר ההוה נקט ובימיהם היה רגילות לנהוג כן א"נ משום דין הכסוי דנקט בסיפא דשייך בקדירה נקטיה:

כב

(כב) אע"פ שאי אפשר וכו' – ולא דמי לבצל בס"ב דאסור אע"פ שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי כמו תפוחי יער וכדומה אסור כבצל וביצה הנ"ל:

כג

(כג) שלא יחזיר הכיסוי – אף דמצד הקדירה אם נתגלה בשבת הכיסוי שלו שכיסוהו מלמעלה שלא יצטנן מותר לחזור ולכסותו וכן להוסיף עליו וכדלקמן ברנ"ז ס"ד שם הקדירה כבר נתבשלה מבע"י אבל הכא שהפירות מתבשלין והולכין בשבת והכיסוי הוא גם עליהן וע"י הכיסוי הוא ממהר לגמור בשולו אסור:

כד

(כד) שממהר לגמור – וכ"ש שאסור להניחם בשבת גופא סמוך לתנור כדי לצלות ואפילו אם נותנו בשביל זה קודם שהוסק אסור כדלעיל בסוף סימן רנ"ג אבל קודם חשיכה מותר ליתן אותם על תנור החם או בקאכלי"ן [פמ"ג]. ודע דמה שהתרנו ליתן אותם לכתחלה סמוך לחשיכה היינו קודם לשקיעה ועיין בסימן רס"א בדין בה"ש:

כה

(כה) פניה – מבעוד יום דתו לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:

כו

(כו) המדובקים בתנור – והאחרונים הסכימו דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא דנקט פניה המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע התנור או בבעקי"ן ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה שבסמוך דדוקא אם הפת דק אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים התחתון שכנגד התנור וגם הפנים שלמעלה נגד חלל התנור:

כז

(כז) ואין החוטין נמשכין – ואפילו אם היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו פניה היטב בין למעלה בין למטה:

כח

(כח) קרוי קרימת פנים – וכ"ז בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור בטיט מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:

כט

(כט) למעלה ולמטה – למעלה היינו לצד חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי דעת המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב ואינו מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב דכו"ע מודים בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון אינם מגוש אחד דהרי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:

ל

(ל) ויתבשל מה שבתוכה – היינו מה שממלאין בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן שמא יחתה בגחלים כדי שיתבשל מה שבתוכה:

לא

(לא) אם במזיד אסור – לרדות אפילו ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור לו לאכול:

לב

(לב) בכדי שיעשו – היינו האכילה אבל הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:

לג

(לג) בשוגג וכו' – והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ לאכול בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח ולפ"ז דכל ההיתר הוא מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר לקמן בס"ז שאין בהם משום רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:

לד

(לד) מזון שלש סעודות – ואם בפת אחד שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה [מ"א]:

לה

(לה) ירדה במרדה – דרדיית הפת לא הוי שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא התירו:

לו

(לו) רודה כדרכו – ובספר א"ר כתב דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:

לז

(לז) אבל אם הוא טוח – אתחלת הסעיף קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין הרדייה:

לח

(לח) לאפותו – דאפילו בלא חתוי יהיה נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז' דמותר לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך לאכול מהפת שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:

לט

(לט) אפילו במזיד – דהו"א הלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי וכ"ש כשהדביק בשוגג דשרי כדי שלא יבוא לידי איסור חטאת:

מ

(מ) לו – ר"ל דוקא הוא בעצמו מותר לרדות אבל אחרים אסורים לרדות בשבילו בין כשהדביק במזיד ובין בשוגג אפילו מי שהדביק את הפת איננו בפה שיודיעוהו דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור כיון שחבירו פשע במה שהדביק. ואפילו בתנורים שלנו שאין בהם איסור רידוי מצדד בא"ר דאסור לאחר משום דהבצק מוקצה הוא ואינו ראוי לטלטול. וכ"ז לענין אפיה אבל לענין בישול פשוט הוא דאם אחד שכח או עבר והניח קדרה סמוך להאש צריך גם אחר לסלקו כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור דבסילוק הקדירה אין כאן איסור כלל וממילא יש כאן מצוה לאפרושי מאיסורא:

מא

(מא) לרדות – אפילו במרדה ומ"מ א"א לעשות בשינוי כגון ע"י סכין וכה"ג יעשה אך כ"ז דוקא אם לא יצטרך להשהות עי"ז כדי שלא יבוא ע"י השהיה לידי קרימת פנים להתחייב עי"ז:

מב

(מב) שאין בהם רדייה – דמלאכת רדייה שייך רק בתנוריהם שהיו מדבקין הפת בדפני התנור אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת בשולי התנור לא שייך בהם רדייה:

מג

(מג) להוציא יותר – וכתב המ"א דהיינו כשהדביק בהיתר דבתנורים שלהם היה אסור להוציא כל הפת שאין צריך לו לצורך שבת וכנ"ל בס"ה אפילו ע"י שינוי משא"כ בשלנו ששייך רדייה מותר להוציא כל הפת אף שהוא הרבה והרבה יותר מג"ס שצריך לו לשבת אבל כ"ז כשרוצה לאכול מהם בשבת עכ"פ מקצת מהם דאל"כ אסור לרדות לצורך חולו אפילו טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש ונראה דע"י א"י שרי ובספר א"ר מקיל ע"י עצמו בתנורים שלנו במקום פסידא שיתקלקל הפת אך המ"א לא ניחא ליה בזה דהרי יכול לאכול מן הפת בשבת:

מד

(מד) שיתחוב בו – וה"ה דיכול להוציא במקל דכ"ז הוא דרך שינוי ונראה דע"י א"י מותר להוציא אף ברחת [הוא הכלי שאנו מוציאין בו הפת בחול]:

מה

(מה) עססיות ותורמוסין – וה"ה לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים שכולם אינם דומים לבשר דקי"ל לעיל בריש סימן רנ"ג דמותר ליתנו סמוך לחשיכה כשהוא חי לפי שבודאי לא יתבשל לסעודת הלילה ולסעודת מחר יתבשל אפילו בלא חיתוי אבל אלו קלים להתבשל וחיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה:

מו

(מו) לתוך התנור – היינו אפילו הוא גרוף וקטום כמ"ש בסימן רנ"ג ס"א מיהו תנורי דידן דמיא לכירה דשרי גרוף וקטום ואם הוא טוח בטיט שרי בכל ענין כפמ"ש הרמ"א בס"א בהג"ה:

מז

(מז) כשאינן גרופים – אכירה לבד קאי ונקט לשון רבים אכירות דעלמא דאלו כופח הלא מבואר ברנ"ג דכשהסיקוהו בעצים לא מהני גריפה וקטימה:

מח

(מח) עד כדי שיעשו – כדי שלא יהנה ממה שעבר על איסור דרבנן [תו"ש] ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בהג"ה דאם נתבשל מבעו"י כמאכל בן דרוסאי די:

מט

(מט) של מים – אע"ג דמים ראויין לשתות חיים והיה ראוי להיות דינם כפירות הנאכלים חיים לעיל בס"ד מ"מ אינם טובים כ"כ כפירות ומהני להם החימום הרבה ויש בהם גזירת חיתוי:

נ

(נ) לתוך התנור – ובתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשהוא טוח בטיט שרי וכנ"ל:

נא

(נא) ע"ש עם חשיכה – אא"כ יש שהות שיתחממו קודם בה"ש אף שלא יתחממו כל צרכן וכן אסור ליתן מים לתוך הקדרות שבתנורים ע"ש עם חשיכה אע"ג דמתכוין רק שלא יפקע הקדירה מהחום שבתנור ולמאי יחתה מ"מ הא הדרך הוא שמדיח בהם הכלים וחיישינן שמא יחתה בהתנור כדי שיתחממו המים ולכך צריך לזהר ליתנן שיתחממו במקצת מבע"י:

א

(ברמ"א סעיף א'.) ויש מחמירין ואוסרין. נ"ב אף ע"ג דלענין טוח בטיט יש קולא. מ"מ דבצלי דאנן קיימי' ביה הוא מחמיר ומה שהקשה ט"ז ע"ש לק"מ דלפי מה שפסק רמ"א בסי' רנ"ג דכמב"ד מותר לשהות א"כ השתא אין לו לרב לכתוב אלא לחומרא ולא לקולא דאפי' לטעם חירוך ג"כ מותר כשהגיע למב"ד ודו"ק:

ב

(במג"א ס"ק ג') משמע דאם הוא בקדירה ובשיל ולא בשיל לא מהני טוח בטיט דהא לא יתקשה ועיין בהג"ה וס"ה בהג"ה וססי' רנ"ד כצ"ל:

ג

(במג"א ס"ק י"א.) דיש מתירין לכתחיל'. נ"ב היינו הפוסקים כרב אשי דברחא ולא שריק שרי:

ד

(ס"ק י"ב) וכ"כ באגודה דחבושין חיין כצ"ל:

ה

(ס"ק כ"ב) הקשה בספר. נ"ב ועיין בר"ן שאומר שרדיית הפת לא אסרו חכמים משום שבות אלא משום עובדא דחול הוא מ"ה איכא למימר לא העמידו דבריהם ועיין לקמן במ"א סי' ש"ו ס"ק י"ז ע"ש:

א

סעיף ג ואם עבר או שכח קשה לי אמאי לא מחלק דבעבר בכל גונא אסור אבל בשכח אם היה מבושל כל צרכו קודם שבת וצלה באיסור כגון אינו סמוך להגחלים ומ"מ שרי דיעבד וכדלעיל סי' רנ"ג ס"ח וצ"ע:

ב

מג"א ס"ק יג דתפוחים חיין לצולן אסור לא ידעתי מה כ"ש איכא הא הכא גרע לענין קירוב בשול הוי בשול גמור דאורייתא (ועיין מ"ש בגליון רסי' שס"ח) אלא דהכא הוי רק דרבנן כיון דנאכלים חיים וא"צ בשול כמ"ש הרמב"ם פ"ט הל' ג' אבל עכ"פ הבשול הוי בשול מעליא דבעלמא כה"ג חייב ואלו להניחה סמוך לתנור קודם שהוסק בעלמא הוי ג"כ דרבנן דבעידנא דנותן שם הפירות עדיין ליכא אור וכדקיי"ל א' נותן מים וא' נותן אור דהנותן מים פטור א"כ קיל יותר מהך דהכא ומה כ"ש הוא:

ג

סעיף ה' ושלא לצורך היום אסור היינו יותר מג' סעודות ע' מג"א סק"כ וסקכ"ג:

ד

מנ"א ס"ק כו לשתות חיין מ"מ והוי כמו מאכב"ד דמותר להרמ"א לעיל רסי' רי"ג דפסקי' כחנניה:

א

(בש"ע ס"ה) ואם נתן אותם סמוך לחשיכה כו' וכת' בשו"ת בית יהודה שמותר לומר לעכו"ם סמוך לחשיכה ומותר לו לרדות כדרכו ודוקא לצורך מזון ג' סעודות אבל יותר אסור אף לומר לעכו"ם ואם העכו"ם מתעצל או להכעיס אינו נותנו בתנור כ"א סמוך לחשיכה אין לחוש ומותר ולא יוליכנו ישראל אח"כ לביתו כ"א ע"י עכו"ם ע"ש:

ב

(בש"ע ס"ח) מפני שדברים אלו א"צ בישול רב כו' וכ' בפמ"א ח"א ס"ס פ"ד שיש שנותנים הסיר של טע"ה סמוך לחשיכה על כלי הברזל ונותנין תחתיו משקה חריף שקורין שפירטום ונותנים פתילה ודולק כל הלילה עד למחרתו ביום השבת לוקחים ע"י עכו"ם הקדירה מעל האש וזה איסור גמור הוא ככירה וכופח שאינו גרוף וקטו' ודמי להא דלא ימלא כו' וא"ל דלא שייך חיתוי שאין כאן גחלים אלא משקה הדולק דהא חזינן כשממרסין בתוך המשקה הלהב עולה יותר ויש לחוש לחיתוי לכן חייבים חכמי הדור למחות בידן:

א

אבל בשר גדי ועוף כו' מותר כו'. פי' אפי' לא הגיע למב"ד כיון דלא חיישינן לחתויי והא דאסר בסעיף ב' קודם מב"ד ומשמע אפי' בשר גדי היינו על גבי האש דחזי' דלא חייש לחירוך הבשר כיון דמניחו על הגחלים ע"כ חיישינן שם שמא יחתה למהר הצלייה אבל אחר מאכל ב"ד שרי אפי' בשר שור מאחר שראוי לאכילה למה יחתה להפסידו אבל אצל האש יש חילוק בין גדי לשאר בשר דבגדי מותר אפי' אין טוח בטיט והיינו באברים אבל בשלמים הוי גדי כשור ובעי' טיט דוקא ובטיט מועיל משום דרוח קשה אפי' לשור כיון שהתנור מצטנן זהו דעת רמב"ם לפי פי' הרב המגיד אבל הטור אינו מחלק בין ע"ג האש לאצל האש אלא בין בישול לצלי לחוד וס"ל דבצלי שאצל האש או על האש יש בו קולא וחומרא נגד בישול דהיינו חומרא שקודם מב"ד אסור לכ"ע משום שמא יחתה ואפי' בחי לגמרי דמותר לעיל לד"ה בתנור כאן בצלי אסור שמא יחתה מפני שממהר לצלות אצל האש וקולא דבבישול יש איסור לשהותו להרי"ף ורמב"ם בסי' רנ"ג אפי' במצטמק ויפה לו וכאן מותר אפי' אחר מאכל ב"ד לחוד דכיון שראוי לאכילה די לו בחמימות מועט ולא יצטרך לחתויי וזה מוכרח בטור מדכתב סתם אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו כמב"ד משמע אפי' בסתם צלי שהיא אצלם אש דאל"כ היה לו לכתוב כאן ע"ג גחלים כמ"ש אח"כ גבי חררה וכמ"ש הרמב"ם א"צ בשר ע"ג האש כו' אלא ודאי דהטור ס"ל דאפי' אצל האש מותר אחר מב"ד ולפ"ז צ"ע למה כתב רמ"א בשם יש מחמירין כו' דהיינו דעת הטור דס"ל ע"ג האש הכל אסור והא יש ג"כ קולא לענין אחר מב"ד ומ"ש אחר כך אז יש לחלק בין גדי כו' כדרך שנתבאר כו' אינו קאי על כל מש"ל דלפי מ"ש בדיעה קמייתא הוה ההיתר בגדי מכח שיש בו חירוך והיינו אצל האש או בתנור אפי' פתוח ולהטור היתר הגדי הוא משום שהרוח קשה לו והיינו דוקא בתנור סתום דלא יפתחנו בשביל זה אבל סברא דחירוך וקלקול לא ס"ל וא"כ אצל האש נמי אסור קודם מב"ד אלא קאי אמ"ש דהיתר הגדי אינו אלא במנותח דאז דוקא הרוח קשה לו אבל שלם דינו כשור:

ב

המדובקים בתנור. בטור וברמב"ם כתוב או פניה שכנגד האש ופי' ב"י דחלוקה שכנגד האש קאי אחררה וכן העתיק כאן בש"ע ואיני יודע מה הרויח בזה דחררה ופת שניהם דין א' להם ובמשנה איתא בשניהם אלא כדי שיקרמו פניה מבע"י ר"א אומר כדי שיקרום התחתון שלה איבעיא להו תחתון היאך דגבי תנור א"ד תחתון היאך דגבי האור ת"ש ר"א אומר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור פירש"י ר"א לחומרא דכלפי האור ממהר לקרום ופי' התוס' הבעי' אם קאי ר"א על צד התנור א"כ פניה דקאמר ת"ק אפי' בעליון סגי ואם תחתון דר"א על צד האור א"כ רבנן שאמרו שיקרמו פניה היינו כל פניה ומיהו בירוש' משמע דלהקל בא דאמר שם ומודה ר"א בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעינן קרימא מעליא עכ"ל נראה דהתוס' ס"ל דהך בתנור שזכר הירושלמי אין פי' הצד שכנגד התנור דהא ג"כ בעינן צד התנור לר"א ומאי מודה בלחם הפנים ואת"ל שהירושלמי חולק על תלמוד שלנו בזה לא היה להם לכתוב ל' ומיהו כו' דמשמע דכן היא המסקנא אלא היה להם לכתוב דלא כירושלמי דודאי תלמודינועיקר ותו דא"כ מאי כוונתם בהפי' שכתבו ע"ז דמילא ידע שר"א מיקל לפי הירושלמי ותו דהסמ"ג מביא זה הירושלמי בפשטיד"א שזכר רמ"א בסמוך אלא נראה כוונתם דבתנור לא הוי פירושו צד התנור אלא הכוונם קודם שהוציאוהו מהתנור צריך שיהיה לו קרימת פנים דבלא"ה לא קרוי לחם א"כ שסתם קאמר קרימת פנים ואנו רואין כאן שהשיעור הוא במדובקין בתנור ממילא בלחם הפנים דחמיר טפי הוה השיעור החם בצד האש א"כ ע"כ צד האש חמור מצד התנור והוא מאוחר ממנו ולפ"ז ר"א קאמר כאן להקל דסגי בצד התנור ממילא ת"ק ס"ל דשניהם בעינן כמ"ש התוס' בצד זה דר"א להקל ופסקו הרמב"ם והטור כר"א כמ"ש ה' המגיד וז"ל ורבינו פוסק כר"א אם מפני שהוא מפרש דברי ת"ק או מפני ששאלו בגמרא מה היה כוונתו נראה דהלכה כמותו עכ"ל וע"כ יפה פסקו דמותר בצד התנור או בצד האש דכיון שמותר בצד התנור שהוא להקל כ"ש בצד האש וא"ל למה הוצרכו לכתו' או בצד האש כיון שהוא כ"ש ממ"ש צד התנור י"ל דהיא גופה קמ"ל דאטו כ"ע ידעו שצד התנור קיל טפי והלא לרש"י חמיר טפי ע"כ הוצרך להשמיענו דלפי האמת באחד משניהם סגי והסמ"ג פוסק ג"כ כירושלמי דצד התנור הוי להקל אלא דהוא פוסק כת"ק דס"ל לפ"ז דשני הפנים בעי' ע"כ פסק בפשטיד"א שצריך קרימת תחתון ועליון וכמ"ש רמ"א בסמוך ולא כדברי ב"י וש"ע שכתב דחלוקה של צד האש קאי על חררה אלא תרווייהו קאי אתרווייהו דהכל ניחא בס"ד ולא כראיתי מי שמטריח עצמו בדברים אחרים:

א

סא" בש"ע ואם הוא בתנו' וטח פיו בטיט כו' וכתו' ספמ"א ח"א סי' פ' שורפי יי"ש מתבואה וסמוך לחשיכה לא נגמר הי"ש כו' ועיין שם שכתו' כיון דהטיפות מזיעת התבואה באה בשבת הוי נולד. ולדעת בעל התרומו' שהביא ב"י סי' שי"ח אף באלף לא בטל וגם התוס' בשבת דף י"ט ד"ה שמן כתבו דדוקא שום ובוסר שריסקן כו' מכל מקום כיון דמילי דרבנן נינהו ראוי לסמוך במקום פסידא כו' ע"ש. ואני תמה דאטו לבעל התרומה והתוס' יש בזה איסור עולם רק לאותו שבת בלבד ומבואר שם דאין הכוונה רק לענין לשתות באותו שבת, ובזה לא שייך פסידא וצ"ע: