שולחן ערוך, אורח חיים רנ״ג: דיני כירה ותנור ליתן עליה קדירה בערב שבת ובו ה"ס – עם 21 מפרשים

א

דיני כירה ותנור ליתן עליה קדירה בערב שבת ובו ה"ס
כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות אם הוסקה בגפת שהיא פסולת של זתים או בעצים אסור ליתן עליה תבשיל מבע"י להשהותו עליה אלא א"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו דליכא למיחש שמא יחתה או שהוא חי שלא נתבשל כלל דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם ואם נתן בה חתיכה חיה מותר כאלו היתה כולה חיה דע"י כך מסיח דעתו ממנה ואפי' אינה גרופ' (פי' שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה [פי' שכסה הגחלים באפר] מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה ואם הוסקה בקש או בגבבא מותר לשהות עליה אפי' אינה לא גרופה ולא קטומה: הגה שני כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם האחת גרופה וקטומה והשני' אינה גרופה וקטומה מותר לשהות על הגרופה וקטומ' אע"פ שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פ' כירה) ותנור אפי' אם הוסק בקש או גבבא אסור אפילו לסמוך לו אפילו אם גרוף וקטום: הגה כ"ז שהיד סולדת בו [הגהות מרדכי] וכ"ש שאסו' לשהות בתוכו או על גבו וכופח שהו' מקו' שפיתת קדיר' אחת אם הוסק בקש או גבבא דינו ככירה בגפת או בעצים דינו כתנור [והתנורים שלנו דינם ככירה] [ר"ן ר"פ כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י] ואם שכח ושהה אם הוא תבשיל שבשל כל צרכו מותר אפי' הוא מצטמק ויפה לו ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו אסור עד מוצאי שבת ואם עבר ושיהה אסור בשניהם: הגה עד בכדי שיעשו (הגהות אשירי ורמב"ם פ"ג) ואם החזירם עכו"ם בשבת דינו כשכח ושיהה [הגהות אשירי] ואם החזירם ישראל דינו כעבר ושיהה [הגהות מרדכי] ואם מצטמק ורע לו מותר שהרי לא נהנה מן האיסור [ב"י וע"ל ריש סי' רכ"ז] וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהי' אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו) או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מות' להשהותו על גבי כירה: הגה או אפי' על גבי תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיי' פ"ג וריש פ' כירה ב"י) אפי' הוסק בגפת ועצים ואפי' אינה גרופה וקטומה ולא הוזכרה גרופה וקטומה והיסק בקש ובגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת ואם שכח ושיהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי אסור ואין צריך לומר אם עבר ושיהה: הגה ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהיה שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או על גבי אבנים ואינה נוגעת בגחלים אבל הטמנה על גבי גחלים לדברי הכל אסור: הגה וי"א דאפילו אם הקדירה עומדת על גבי האש ממש כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה ושרי וכן המנהג רק שנזהרים לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם ואם לא נתקו מן האש ומצאו על גבי האש בשבת יש להסירו משם ע"י עכו"ם ואם ליכא עכו"ם מותר לישראל להסירו משם ויזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים ואז אף אם ינענען קצת דבר שאין מתכוין שרי. (מרדכי ריש פרק כירה והגהות מיי' פרק ז'):

ב

כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפילו בשבת מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת: הגה ועודה בידו (טור) ולא הניחה על גבי קרקע הגה ודעתו להחזירה (טור) ודוקא על גבה אבל לתוכה אסור ובתנור אסור להחזיר אפי' הוא גרוף וקטום והוא הדין לכופח אם הסיקו בגפת ועצים: הגה ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י) ואז מותר להחזירו אפילו לכירה אחרת אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור אפי' באותה כירה (מיי' פ"ג) וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא החזירו עד שחשכה אבל אם לקחו משם משחשיכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר (ר"ן פרק כירה וכל בו) וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה וסומכים עצמם על דברי המקילין וטוב להחמיר מיהו אם נצטנן לכולי עלמא אסור [ב"י] וי"א דאם הוציא מאכל מן התנור בשבת אסור להניחו בכרים ובכסתות (הגה"מ פ"ז) י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן (הגהות מרדכי) אם הוא סמוך כל כך שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום דינו כמו בשבת עצמו ויש מקילין בזה והמנהג להקל אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך ודוקא על גבי כירה ממש אבל לסמוך אפי' סמוך לאש במקום שהיד סולדת בו שרי אפי' סמוך לחשיכה (הגהות מרדכי והגהות מיי') ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו ודוקא במקום שהיד סולדת אבל אין היד סולדת שם שרי אפי' בשבת כמו שיתבאר לקמן סי' שי"ח:

ג

המשכים בבקר וראה שהקדיחה תבשילו וירא פן יקדיח יותר יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה ואז ישים הקדיר' שהתבשיל בתוכה על גבי הקדירה ריקנית ויזהר שלא ישים קדירתו על גבי קרקע ושתהיה רותחת: וכבר נתבאר שנוהגים להקל אף אם נתנם על גבי קרקע:

ד

יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמים ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק (וע"ל סי' שי"ח):

ה

מותר לתת על פי קדירה חמין בשבת תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו כגון פנאדי"ש וכיוצא בהן לחממן לפי שאין דרך בישול בכך אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים ע"ג המיחם ודאי אסור: הגה וה"ה שאסור להניחו על גבי כירה אפי' גרופה וקטומה דלא התירו אלא חזרה וכדרך שנתבאר ויש מתירין ליתן לתוך התנור שאפו בו מבע"י דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבע"י לא נשאר בו רק הבל מעט ואין לחוש לבישול (כל בו) ובלבד שלא נצטנן לגמרי ויש מחמירין בזה ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו אסור וע"ל סי' שי"ח. וכל הדברים שאסור לעשת מדברים אלו אסור לומר לעכו"ם לעשות לכן אסור לומר לעכו"ם להחם הקדירה אם נצטנן ואם עשה כן אסור לאכלו אפי' צונן [ב"י ורשב"א בתשובה] אמנם אם לא נצטנן כל כך שעדיין ראויים לאכול אם חממו אותו העכו"ם מותרין לאכול לכן נוהגין שהעכו"ם מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבים אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים אבל ע"י ישראל אסור בכי האי גוונא (תרומת הדשן) אבל אם הקדירות עדיין חמין מותר להעמידן אצל תנור בית החורף מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפילו הניחה ע"ג קרקע וה"ה לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו וכן המנהג פשוט להתיר וע"ל סי' שי"ח:

א

אא"כ גרף דהיינו שהוציא כל הגחלים ממנה אבל ר"ן כת' דאין פירוש גרף שהוציא כל הגחלים לחוץ אלא שגרפם לצד אחד בתנור וב"ח כת' שלא נמצא בשום מפורש שהקל בכך אלא כפירוש רבינו עיקר והכי נקטינן להחמיר דלא שרי בכירה אלא בגרף כל הגחלים לחוץ ובתנור אסור אפילו גרפם כולם לחוץ ואם שכח ושהא מותר ואם עבר ושהא אסור בשניהם (הרמב"ם פ"ג) ונראה דנקטם לקולא בבישול דמצטמק ויפה לו בין בשכח בין בעבר ושהה במזיד דאין לחלק ביניהם וכיון דבשוגג שרי במזיד נמי שרי והכי משמע בגמרא כמ"ש רבינו ודלא כמ"ש בש"ע כהרמב"ם לחלק ביניהם גם לא כמ"ש רבינו להחמיר בשניהם אלא להקל בשניהם דספיקא במידי דרבנן הוא ומיהו נראה דאי בדעבר ושיהה לא שרינן ליה אלא בשבת אחת אבל לא בשבת אחרת כדאיתא להדיא בגמרא משמע דהא פשיטא הוא וליכא מאן דפליג עליה כיון דבעבר ושוהה אסור לשבת אחרת תו ליכא היתירא לדידיה אפי' בשבת דיעשה במזיד ויאמר שוכח אני אבל אי לא עבר ושיהה אלא שכח מותר אפילו היה שכוח לכמה שבתות (בב"ח):

א

חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ"ד:

ב

באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר"ן ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי:

ג

חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב"י:

ד

לסמוך לה. אפי' בשבת כמ"ש רמ"א ס"ס זה:

ה

ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

ו

כ"ז שהיד סולדת בו. עיין ס"ה בהג"ה:

ז

עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד"מ מ"א:

ח

עכו"ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו:

ט

ושהה. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול:

י

ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מ"א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע"ש:)

יא

ע"י עכו"ם. בתשו' רמ"א סי' ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי"ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי"ל ז"ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ"ל וכתב הע"ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב"ד. ואפ"ה לפע"ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע"ש:

יב

רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד ועי' סוף סי' בהג"ה:

יג

להחזירה. וב"י ס"ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי:

יד

גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר. ש"ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי"ח סי"ד וט"ו:

טו

מבע"י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא"כ בנוטל בשבת:

טז

נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח"כ בישול חדש ועי' סי' שי"ח. כתב הט"ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ"ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ"ל:

יז

וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה ד"מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ"ש רמ"א. ט"ז:

יח

בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ"א ועיין ס"ק כ"ו מש"ש לענין תנורים שלנו:

יט

לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי"ח:

כ

חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש"ע דתנורים שלנו הם ככירה:

כא

ריקנית. דבריקנית חדשה לכ"ע אסור דמלבנה. מ"א:

כב

פנאדי"ש. עיין סי' שי"ח סעיף ט"ו:

כג

ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו"ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ"א. וט"ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע"ש באורך:

כד

בכה"ג. דה"ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ"ש ס"ס רע"ו. ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר"פ מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ"א:

כה

להעמידן. אפי' ישראל:

כו

תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"כ מהרי"ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי"ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ"א ועיין ס"ס רנ"ט בקיצור דינים:

א

שבת ל"ו

ב

ר' הושעיא ורבה בר בר חנה לדעת הרי"ף וכן דעת השאלתות והר"י ברצלוני והרמב"ם בפ"ג מהלכות שבת

ג

שם י"ד

ד

שם ל"ז

ה

שם

ו

שם ל"ח

ז

ממשמעות הגמרא שם לדעת כל הפוסקים

ח

שם

ט

שם כפי' הרי"ף והרמב"ם

י

לפירוש רש"י ור"י

יא

טור ורא"ש שם והר"ן בשם הגאונים והמגיד בפ"ג מה' שבת לדעת הרמב"ם והגהות שם וספר המצו'

יב

שם ל"ו

יג

שם ל"ח

יד

טור ור"י בהג"ה בשם הר' יונה

טו

שם דכלישנא קמא דחזקיה משמיה דאביי

טז

שם ל"ז

יז

טור ורמב"ם בפ"ג מה"ש ושאר פוסקים

יח

הגהות מרדכי' שם

יט

נ"י רפ"ב דב"ב בשם ר"י

כ

הר"ן פ"ג דשבת בשם הרשב"א

א

ס"א שהיא עשויה כקדירה. לשון רש"י:

ב

ע"פ כו' למעלה. לשון הטור משום דתנן אף מחזירין:

ג

ויש בה. שם ל"ח ב':

ד

שהיא פסולת. לשון הטור וכ"כ הרמב"ם בפי':

ה

להשהותו עליה אא"כ. כר"נ שם בתר כל הסוגיא דמשמע שהוא מסקנא דשמעתין:

ו

או שהוא חי. י"ח ב':

ז

אבל אם. שם:

ח

ואפי' נתבשל. שם ל"ז ב' במילתיה דר"נ:

ט

חיישינן. שם י"ח ב' והשתא כו':

י

אא"כ. מתני' ל"ו ב':

יא

שהוציא כו'. ירוש':

יב

דהיינו כו' למעט. שם בירושלמי ובגמ' ל"ז א' גחלים שעממו כו':

יג

שני כירות. שם בבעיא דלסמוך:

יד

אפי' לסמוך. שם כאביי ותניא כותיה:

טו

ואפי' אם. כאוקימתא דר' אדא דודאי המתניתין הפי' כר' אדא מדלא קאמר דלמא משמע שהוא מסקנא דשמעתא רק שהלכה כאביי ג"כ מחמת הברייתא:

טז

כ"ז שהיד. שם מ' ב' אחד מים ואחד שמן כו' וכ"ש בכירה וע"ש ברא"ש ס"י תימא מ"ש הכא כו' ולעיל אסרינן להשים ע"ג כירה כו' וי"ל כו' בירושל' מותר להפשיר במקום כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי כאן:

יז

וכ"ש. שם מתני' וברייתא:

יח

שהוא מקום. שם בגמ':

יט

אם הוסק. מתניתין שם:

כ

והתנורים. ב"ב כ' ב':

כא

ואם שכח ושהה. שם בעיא השניה ומפרש הרי"ף בשוגג ובמצטמק ויפה וכן פי' תוס' שם ד"ה עבר ונראה לר"י כו' ור"ל אם היתה הגזירה גם אם מצטמק ויפה לו וכן משמע שם דבמצטמק ויפה הבעיא מדפשיט מבצים ע"ש ופסק לקולא:

כב

ואם. שם הבעיא ראשונה:

כג

ואם עבר. כר' יהודא שם:

כד

עד בכדי שיעשו. שם י"ח ב':

כה

ואם החזירם א"י. דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל דהא בישראל קי"ל כר' יהודה בב"ק ע"א א' דבמזיד לא יאכל עולמית ובא"י מותר בכדי שיעשו כמ"ש בשבת קנ"א א' וביצה כ"ד ב':

כו

ואם החזירם. ר"ל אפי' בשוגג אסור אם מצטמק ויפה לו דחזרה מצטמק ויפה דינו כלא בשל כ"צ בשהה דאף לחנניה דכמב"ד מותר חזרה אסור לעולם כמ"ש למטה:

כז

ואם מצטמק ורע. ר"ל אע"ג דלכתחילה אסור כמ"ש הר"ן מהא דאמרינן שם ל"ח ב' ואף ר' אושעיא כו' וחמין מצטמק ורע להן כמש"ש א' וע"ש בתוס' ל"ו ב' ד"ה חמין צ"ל הא דאסרי ב"ש כו':

כח

מותר שהרי. מדמתירין שם י"ח ב' בכדי שיעשו אף ע"ג דנתבשל באיסור כיון שלא נהנה:

כט

וי"א שכל כו'. שם ל"ז ב' כחנניה דסוגניא דסתמא בספ"ק כוותיה ועוד מדמחסרינן ודחקינן לאוקמיה מתניתן אליביה ועיין תוס' שם ד"ה לעולם כו' ועוד דר"ש א"ר יוחנן וסייעיה רבא ואמרינן תרוייהו תננהי ומשנינן דיוקא דמתני' קמ"ל אלמא מתניתין כוותיה דייקא וכן ס"ל לרב שמואל בר יהודה אלא דקמ"ל דמצטמק ויפה לו מותר כמ"ש רב האי דרבותא קמ"ל אע"ג דאיכ' למיגזר כיון דבחיתוי מיעוט מועיל יהיב דעתי' ומחתה וראיה דרב אסר במצטמק ויפה לו ובספ"ק אמר רב עד כמב"ד ואע"ג דרב ושמואל פליגי אר' יוחנן הא הלכה כר' יוחנן לגבייהו כמ"ש בריש יו"ט ובפ"ד דעירובין ועוד דמר עוקבא ממישן אמר לר"א אתון דמקרביתו כו' אנן כו' אלמא הלכה כר' יוחנן אלא שאתון צריכין לנהוג משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור ובסוריא משהו ואכיל וכן רנב"י מרא דעובדא כו' ומעשה רב כמ"ש בספי"ז דשבת וסברא ראשונה ס"ל כיון דבמסקנא דגמ' אמרינן אר"נ כללא דמילתא כו' ש"מ דהכי קי"ל וכ"ש בשלא נתבשל כ"צ וכמו שהקשה הרשב"א דחנניה סתמא קאמר כל שנתבשל כמב"ד משמע משם ואילך ומסוגיא דספ"ק אין ראיה דשם כ"ע מודים כמ"ש הר"ן שם וראיה כנ"ל דרב אסר במצטמק ויפה ושם התיר כמב"ד וכן הא דסייעיה רבא לרב ששת אין ראיה ועיין רא"ש ומר' יוחנן אין ראיה דאין הלכה כמותו נגד רב ושמואל כמ"ש הרי"ף בכמה מקומות וכמ"ש בספ"ב דע"ז ואין דבריו של א' במקום שנים:

ל

או אפי'. דאין חילוק בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה בשאינה גרופה אסור בתנור אפי' גרוף כמש"ש ל"ח ב' הכא בכופח כו' חוץ מלסמוך כמש"ש דאל"כ מאי פריך שם במאי עסקינן כו' וע"ש ברא"ש אבל בדין שהיה שוה תנור לכירה בין לרי"ף בין לסברא זו כמ"ש בספ"ק האי קידרא חייתא כו' בתנורא דבשיל ש"ד ולכ"א כפירושם ועיין הגמ"ר:

לא

ולא הוזכרה. ר"ל בפוסקים דאילו מתני' לא הוזכרה אלא לחזרה כמ"ש שם:

לב

ואם שכח כו' אסור. שם ל"ח א' ומשמע אפי' אחרים דלא כהגמ"ר שכתב דלאחרים שרי כיון דהוא משום קנסא אבל ליתא ממש"ש ול"ש ששוגג ומזיד שוין ומזיד אסור אף לאחרים כמ"ש רש"י ותוס' דמזיד דר"מ שוגג דר"י:

לג

ואצ"ל. שם:

לד

וכל זה בענין. כמ"ש בסי' רנ"ז ס"ז ע"ש:

לה

וי"א דאפי'. תוס' ריש פ"ד מ"ז ב' ד"ה במה ונראה לר"ת לחלק כו' ע"ש:

לו

רק שנזהרים. שבת ל"ה ב' סילק המסלק כו' לדעת הרי"ף דמצטמק ויפה אבל לי"א צ"ל משום זה:

לז

יש להסירו משם. דפסיק רישא על ידי א"י מותר כמ"ש בס"ה בהג"ה:

לח

ויזהר שיקחהו. דאף שאינו מתכוין מ"מ אסור משום פסיק רישיה וע' תוס' דכריתות כ' ב' ד"ה סבירא כו' וא"ת כו' וי"ל דהכא ה"ט דמחייב כו' והוא אסור מדרבנן ולכן מתיר ע"י א"י כיון שאינו אלא שבות כמ"ש התה"ד ולקמן בסוף הסימן לכן נוהגין שהא"י מוציאין הקדרות כו' ועמש"ש וז"ש ואז אף כו' כמ"ש תוס' הנ"ל וי"ל כו' משא"כ אם לא יקח בנחת דהוי פסיק רישיה וכ"ז דלא כדעת הערוך בסי' ש"כ סי"ח אבל משום טלטול הגחלים ודאי אין איסור דאף טלטול מן הצד ליכא ועיין מרדכי שם וכמ"ש קכ"ג א' וערש"י שם ד"ה אם מגולה וז"ש המרדכי דאף כו' כנ"ל ר"ל דאף לת"ק מותר:

א

ס"ב כ"ז שהיא רותחת. אע"ג דאין בישול אחר בישול מדמותר להחזירה בשבת בנצטנן יש בישול מדאמרינן שם ל"ד גזירה שמא ירתיח וערא"ש פ"ג ס"י:

ב

ועודה בידו. פסק האיבעיות דשם לחומרא כמ"ש הרא"ש:

ג

ולא הניחה ע"ג קרקע. לשון הרמב"ם ופסק האבעיא לקולא שאחז דרך הירושלמי כשיטתו בכ"מ ובירושלמי שם הניחו בארץ אסור לטלטלו כו' תלוי ביתד אם היה עדיין חם מותר אלא שאח"כ אמר שם א"ר יוחנן ברם בשלא העביר את ידו ממנו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור משמע כדעת הגה"ה:

ד

ודעתו. שם וכלישנא קמא לחומרא וכמ"ש הרא"ש פ"ד ס"ב בשם ר"ח משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה והרמב"ם וש"ע השמיטו הא דאביי נמשכו אחר הירושלמי שלא הזכיר דאביי:

ה

ודוקא. רמב"ם מהא דאמרינן שם י"ח ב' שמא יגיס כו' ואף שהוא רותח וכמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י שם אלא שכתב עד כמב"ד וע' סי' שי"ח:

ו

ואז מותר. ירושלמי:

ז

אבל. כנ"ל:

ח

וי"א. כ"ה בירושלמי ועיין ר"ן:

ט

וי"א. ירושלמי סוף פ' במה טומנין ועיין רמב"ם:

י

י"א דכל. תוס' שם ל"ו ב' ד"ה וב"ה מדאמרי' אף בשבת ש"מ שאף בחול פליגי ומינה לב"ה בשאינה גרופה וקטומה:

יא

לברכו שהוא. לדעת תוס' ורא"ש בסי' רס"ג ס"י ויש לו דין חשכה כמ"ש בסי' רס"א ס"ד ע"ש:

יב

אם הוא סמוך. תוס' שם וע"ש:

יג

דינו כמו בשבת עצמו. לאו דוקא אלא דאסור בשאינה גרופה וקטומה אבל בגרופה מותר בכ"ע ואין חילוק בין הניחו' ע"ג קרקע או עודן בידו כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג דבפ"ד לא כתב כן שם העתיק לשון התוס' וכדרכו אבל בעצמו ס"ל דמותר כנ"ל. ויש ראיה לדעת זו בירושלמי שם נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבע"י וקדש עליו היום העמידו בארץ אסור כו' אבל בהנך מותר בכ"ע ולדעת הר"ן ל"ד מבע"י לחשיכה:

יד

ויש מקילין. ר"ן דא"א למילף מב"ש לב"ה דב"ש לטעמייהו דכל שאסור בשבת אסור אף בע"ש שם י"ז ב' במתניתין וז"ש אף בשבת דס"ד דכ"ע ס"ל דאסור בשבת רק פליגי בע"ש ואזלי כ"א לשיטתיה כנ"ל:

טו

אבל לסמוך. שם ל"ז א' וע"ש תוס' ד"ה מהו כו':

טז

אפי' סמוך לאש כו' אפי' סמוך. ר"ל אף שבשבת אסור סמוך לאש כמ"ש תוס' שם ד"ה ת"ש מ"מ בע"ש מותר בכה"ג אפי' סמוך לחשיכה אף לדעת האוסרין:

יז

ובתנור. כנ"ל ס"א:

יח

ודוקא. כנ"ל שם:

א

ס"ג ישנה. ביצה ל"ד א':

ב

ריקנית. משום היא גופה:

ג

ע"פ הכירה. עמ"א:

ד

ויזהר כו' וכבר. כמש"ל בס"ב:

א

ס"ד יש. עט"ז ומ"א:

א

ס"ה מותר לתת כו' לפי שאין דרך בישול כו'. והיינו ע"פ מ"ש בסי' שי"ח סט"ו בהג"ה ויש מקילין כו' והוא דעת הרשב"א וכמ"ש בחידושיו דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר במקום בישול אטו בישול אבל צונן שנתבשל אפי' בכלי ראשון או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר והוא שלא יתן ע"ג או ע"ג כירה ממש ותדע דאמרינן כל שבא בחמין כו' ואע"ג דתולדות האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמ"ש בפ"ג גלגל חייב ועוד אמרינן שמן אע"ג שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ומלח אפי' בכלי ראשון מותר משום דאין מתבשל בכ"ר ומכאן דאפי' דבר שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה כגון בשר מותר אפי' בכ"ר או נגד המדורה ואפי' במקום שהיד סולדת בו מותר. וכללא דמילתא כ"מ שאין בא שם לידי בישול וכ"ד שאין בו משום בישול או שאין מתבשל מותר בין בכ"ר בין נגד המדורה ואע"פ שאסרו להחזיר ע"ג כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפי' ע"ג גרופה ואפי' דבר חם ומבושל לגמרי התם ה"ט משום דמיחזי כמבשל לפי שדרך בישול בכך וכן ע"ג האש אבל בכ"ר או נגד המדורה שאין דרכן של ב"א ברוב פעמים לבשל כן אין נראה כמבשל אלא כמפיג צינה ואין אסור אלא במקום שיבא לידי בישול ומכלל דברים אלו מותר לתת ע"ג קדרה כו' לפי שאין דרך בישול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה. וסברא ראשונה בש"ע שם דדבר שיש בו מרק אסור בנצטנן הוא דעת הרא"ש דמוקי מתניתין לכל דבר שבא בחמין כו' מיירי בדבר יבש והכריח ממ"ש גזירה שמא ירתיח וכפירוש רש"י נראה דאין קושיא על הרשב"א די"ל שמא ירתיח ע"ג המדורה או כירה וכן מש"ש בס"ד תבשיל שנתבשל כו' ג"כ לדעת הרא"ש כנ"ל ואינו מוכרח:

ב

אבל להטמין כו'. דאפי' מבושל כ"צ דאין בישול אחר בישול בכה"ג אעפ"כ אסור בהטמנה כמ"ש סי' רנ"ז ס"ז כל היכא דאסרינן כו' מדאיפלגי בפ"ג בשהיה ולא איפלגי גבי הטמנה ש"מ דשם בכ"ע אסור וה"ה כאן:

ג

וה"ה שאסור כו' דלא התירו. כנ"ל דוקא מבושל כ"צ חזרה מותר ואפ"ה בעינן כל התנאים וחזרה דוקא ואפי' מצטמק ורע לו דוקא חזרה מהא דאמרינן שם ל"ח ואף ר' אושעיא כנ"ל ואף שאין בישול כנ"ל:

ד

ובלבד. כנ"ל:

ה

וי"מ בזה שאם כו'. כצ"ל וכנ"ל:

ו

וכל הדברים. שאף באיסור דרבנן אסור אמירה לנכרי כמ"ש נכרי שבא לכבות כו' ואף שא"צ לגופה:

ז

ואם עשה כן. דאף באיסור דרבנן אסור אף בנכרי אף בדיעבד כמ"ש בביצה כ"ה א' חוץ לתחום אסור כו' וכ"ש לפי הפוסקים דבנצטנן אסור מדאורייתא דלא כמ"א:

ח

אמנם אם לא. כמ"ש בס"א ואם החזירם א"י כו' דאפילו מצטמק ויפה לו מותר אע"ג שנהנה כיון שיכול לאכלו בלא כך:

ט

ומבערת אח"כ התנור. דאין מתכוין בשביל הקדירה ואע"ג דפסיק רישא הוא מ"מ אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש תוס' בכריתות כ"ב וביומא ל"ד ב' והוי שבות דשבות ואע"ג דאף דבדרבנן אסור פסיק רישא כמ"ש בביצה ל"ו ותסברא כו' ואף ע"ג דאין במינו ניצוד ובשבת ק"כ ב' בהא אפי' ר"ש מודה כו' וכן אמירה אסור אף באיסור דרבנן כנ"ל ואפי' עשאו מעצמו כנ"ל מהא דביצה וכן מנכרי שבא לכבות שם קכ"א א' דכותה גבי נכרי כו' מ"מ אמירה בפסיק רישא מותר ששניהם איסורין קלין. תה"ד. וצ"ע דפסיק רישא דוקא בדלא ניחא אבל בדניחא אסור מדאורייתא מדאמרינן ק"ג א' והא אביי ורבא כו' ופריך שתהא חייב ושם קל"ג רבא אמר אפי' תימא כו' וגם מה שחילק האיסורין דוחק גדול. ונראה שגם רמ"א לא סמך עצמו ע"ז ואין מתיר רק בכה"ג שלא נצטנן לגמרי וז"ש לכן נוהגין כו' ר"ל בכה"ג:

י

אבל ע"י ישראל. ביצה ל"ד א' אחד כו':

יא

חם ומבושל. כנ"ל בס"ב:

א

ליתן עליה – היינו על גב הכירה וגבה נקרא עובי דפנות הכירה וכ"ש נגד חלל הכירה מלמעלה. ואפילו אם היא מכוסה בכסויה ומעמידה על הכיסוי כ"כ רש"י בדף ל"ז והטור לקמן בסעיף זה [עי"ש בב"י וב"ח וכן הסכים המגן אברהם בס"ק כ"ב כהב"ח] אך מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ד שכתב אין משהין אותו ע"ג האש בשבת וכו' עי"ש משמע לכאורה דע"ג כיסוי אין בכלל על גבה דאפשר דהוא כמו שאם כסה הגחלים באפר דאמרינן דמסתמא שוב הסיח דעתו ממנה ולא אתי לחתויי ועיין בדין י"ג שכתב ואם טח פי התנור בטיט וכו' דמשמע דאף במכוסה יש חשש חיתוי התם שאני שעומדת בפנים משא"כ הכא שעומדת מלמעלה ע"ג הכיסוי אפשר כיון שכיסה את הכירה והעמידה מלמעלה כבר הסיח דעתו מלבשל ואעפ"כ צ"ע בדעתו:

ב

תבשיל – וה"ה חמין שלא הוחמו כל צרכן לדעה זו דפסק דלא כחנניה [גמרא]:

ג

להשהותו עליה – לצורך הלילה כן הוא לשון הטור ואם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות וכמו בחייתא [א"ר ע"ש] ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמגן אברהם שם סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז דדוקא בחייתא שא"א לאכלו אבל בזה שאפשר לאכלו חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז רק שלא יהא רגיל לעשות כן וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהג"ה לענין הטמנה וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ:

ד

והוא מצטמק ורע לו – בגמרא ל"ז ע"ב איתא כל תבשיל דאית ביה מוחא [קמח] מצטמק ורע לו לבר מליפתא דאע"ג דאית ביה מוחא יפה לו וה"מ דאית ביה בשרא וגם לא בעי ליה לאורחין הא לית ביה בשרא או דקבעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו [דע"י הצימוק מתפרך הבשר ואין ניכר ואין דרך כבוד לתת לאורחין כך] ועיין בפמ"ג במ"ז רנ"ט שביאר דאפילו לית ביה מוחא ג"כ רע לו בלית ביה בשרא אכן מסוגיא דברכות מ"ד ע"ב משמע דהצימוק יפה ללפת אף בעצים לחוד [דלא מיבעיא לשמואל דסבר שם כן בהדיא דריבוי עצים מעלי לה ואפילו לרב ור"י שם דזכרו בשר ויין היינו דזה ג"כ מהני ואת"ל דסברי דצריך ג"כ בשר ויין היינו לעשותה יותר יפה כדי לשבר כח הלפת לגמרי אבל כ"ע מודו דהצימוק יפה לה כדי לשבר כחה אף בלא בשר וגם בירושלמי פרק כירה איתא דראשי לפתות מצטמק ויפה לו וגם דוחק דר"נ שהוא תלמידיה דשמואל יסבור דלא כוותיה] וע"כ דכונת הגמרא דוקא היכא דאית ביה מוחא אך מרש"י בשבת משמע קצת כהפמ"ג ויש ליישב. עוד איתא שם בגמרא לפדא [מאכל מתאנים] דייסא ותמרא מצטמק ורע לו והיינו אפילו בלא מוחא. ובדף ל"ח שם כרוב ופולין ובשר טרוף מצטמק ויפה לו ועי"ש ברש"י ובגליון הש"ס בשם הערוך מה שפירש על בשר טרוף. עוד שם בגמרא דמים חמין מצטמק ורע להן וביצים מצטמק ויפה להן כן כתב הרמב"ן במלחמות וכמו דאיתא בהדיא בסוף סוגיין ועיין בפמ"ג שם דמקשה מירושלמי ספ"ק דאיתא שם דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ונדחק מאד ליישבו ובאמת פשוט דביצים מצטמק ויפה לו כפשטא דסוגיין דבבלי הנ"ל וכמו דאיתא ג"כ בירושלמי בפרק כירה בשם ר' יוסי והאי דספ"ק הטעם דהלא שם מיירי בצלי שמונח אגומרי ומתחרך ע"י הצימוק וכמו שכתבו הראשונים וכ"כ בפני משה ובגליון הש"ס שם. וכל שאינו יודע בבירור אם הוא מור"ל או יפה לו ראוי להחמיר בו [א"ר בסימן שי"ח ופמ"ג ברנ"ט] ועי"ש עוד כ"ז כתבנו לפי דעה זו ועיין מה שנכתוב אי"ה לקמן לדעה השניה:

ה

מסיח דעתו ממנה עד למחר – נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן אעפ"כ אם אין דרכן של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי וכן מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר משמע הא גבי קידרא חייתא שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך ב"א אוכלין לא גזרו חכמים כיון שאין דעתו לאכול אז:

ו

מותר לסמוך לה – עיין מ"ב מש"כ בשם י"א והוא דעת המגן אברהם לפי מה שביארו רע"א ותמה על הדגמ"ר איך רוצה להתיר בחזרה ובאמת אתפלא על תמיהתו הלא בברייתא דשתי כירות מפורש שם בסיפא דמותר גם חזרה וא"כ לפי הס"ד דגמרא דהוא בכלל סמיכה ממילא מוכח דגם חזרה מותר ואף דמדחי שאני התם דכיון דמידלי שליט ביה אוירא למסקנא דשרינן סמיכה לא צריך להאי שינויא [ומצאתי במלחמות שגם הוא מייתי ראיה מהסיפא] ואח"כ מצאתי בתו"ש שגם הוא הקשה מהסיפא הנ"ל ונדחק דלפי המסקנא אין זה בכלל סמיכה אבל עכ"פ אין שום תמיה כלל על הדגמ"ר הנ"ל דהוא סובר כמו שכתבנו וגם בתוד"ה מהו איתא דחזרה מותר אפי' לדעה ראשונה ומש"כ במ"ב דאפילו בסמיכה לכתחלה יש מקילין הוא בספר בית מאיר ע"ש. וגם קצת סמך לזה מהרא"ש פ' כירה סימן יו"ד מה שכתב דאצל המדורה שרי משום דדמי לסומך ע"ש:

ז

מותר לשהות עליה – וה"ה להחזיר אפילו בשבת דכגרופה וקטומה דמיא [גמרא] ועיין בס"ב דין החזרה בגרופה וקטומה:

ח

אפילו אינה לא גרופה – יש לעיין דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים אחריהם גחלים ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע:

ט

אע"פ שמוסיף הבל – עיין במ"ב דאפילו בשבת מותר ואף שבמגן אברהם כתב דלסברא השניה שרי משמע דלדעה הראשונה דמפרש דלשהות תנן אסור להחזיר בזה בשבת תמוה מאד דבהדיא איתא בגמרא בסיפא דברייתא זו דאף מחזירין עי"ש ואפילו אם נימא דבעלמא לענין סמיכה החזרה אסור בה ולא נלמוד מזה משום דמידלי ושליט בה אוירא וכמו שכתבנו לעיל עכ"פ בשתי כירות המתאימות ע"כ מותר בחזרה ג"כ לכ"ע כדמפורש בהדיא בברייתא וכמ"ש ומצאתי שגם בהגהת נתיב חיים מקיל אפילו בשבת:

י

עד בכדי שיעשו – כדי שלא יהנה ממלאכת שבת [רש"י י"ח ע"ב] והרמב"ם בפ"ג נתן הטעם כדי שלא ישתכר כלום ולא יבא להקל פעם אחרת:

יא

ואם החזירה א"י – היינו לצורך ישראל והנה בלבוש כתב דדוקא שלא בידיעת ישראל דאל"ה מתחשב כמזיד ולא נהירא דהא טעם הדין הוא דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל וכמו שכתב בהגר"א ושם הוא אפילו היה בצווי ישראל וכן מוכח בס"ה בהג"ה דלא אסור בדיעבד ע"י א"י אפילו אם היה בצווי ישראל כ"א בנצטנן לגמרי וכדאיתא בהדיא בבאור הגר"א שם וכ"כ הגר"ז:

יב

דינו כשכח ושהה – עיין במ"ב הטעם ואף דבחזרה אסור אפילו בשוגג וכדלקמיה הכא מקילינן משום דשם גופא לא פסיקא כ"כ כי הג"א מסתפק בזה וכמו שכתב המ"א. ועיין במ"ב שכתבנו דאפילו הרמ"א דלקמן מודה בהחזיר ישראל אפילו בשוגג דאסור. והנה בהחזירו א"י והיה מבושל כמאכל ב"ד לכאורה יש להקל לדעת רמ"א דלקמן דהא כתב דדינו כשכח ושהה ובשהיה ס"ל לקמן דסגי כמאב"ד אך יש לדחות דהא מ"מ בחזרה כ"ע שוין דאסור ואף אם נימא דהוא רק איסור דרבנן לחנניה הלא גם איסור דרבנן אסור לעשות ע"י א"י ואפילו בדיעבד אסור וכמו שכתב הגר"א בבאורו לקמן בס"ה בהג"ה ומה דמקילינן הכא במצטמק ויפה לו אף דבזה ג"כ יש איסור מדרבנן עכ"פ ע"י ישראל משום דאין הישראל נהנה כ"כ ממלאכתו כיון שמקודם היה מבושל כ"צ וכמו שכתבו הפוסקים משא"כ בזה שלא נתבשל כל צרכו הלא עכ"פ הישראל נהנה ממלאכתו. וכ"ש להפוסקים שסוברין דיש בזה איסור דאורייתא ע"י ישראל וכדלקמן בסימן שי"ח בב"י ע"ש ולא שייך דין הרמ"א הכא כ"א במצטמק ויפה לו:

יג

ואם החזירו ישראל – ומיירי באופן שהחזרה אסור לד"ה דאל"ה אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המגן אברהם בסקי"ד עי"ש:

יד

אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע וכו' – עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה:

טו

ונהגו להקל כסברא האחרונה – עיין בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה דהא אין עומד על הגחלים:

טז

על כסא של ברזל – שעומדת בתוך הכירה או בתוך התנור ועי"ז אין הקדירה נוגעת בגחלים. ודע דכירות שלנו שהן מחוברות בבנין עם התנור לכ"ע רק דין כירה יש להן ועיין לעיל במה שכתבנו לענין תנורים שלנו:

יז

רק שנזהרים לנתקן וכו' – ושרי בזה אפילו כשעומדת בתוך התנור כיון שכבר נתבשלה [היינו לדעה הראשונה כשנתבשלה לגמרי ולהי"א כמאב"ד] ואיננה עומדת עתה על האש:

א

כירה שהיא גרופה וקטומה – ואם הוסקה בקש או בגבבא דינה כגרופה וקטומה [רמב"ם]:

ב

מותר להחזירה – היינו אפילו מצטמק ויפה לו [אחרונים]:

ג

ולא הניחה ע"ג קרקע – לפי מה שהעתיק הרמ"א מקודם לדינא דבעינן עודה בידו דוקא תו לא צריכינן למכתב שלא יניח ע"ג קרקע אלא המחבר שיטה אחרת יש לו דדוקא ע"ג קרקע אסור דאז בטלה השהיה הראשונה אבל לא במניחה ע"ג ספסל וכדומה בינתים עיין בב"י. ודע דאם הניחה ע"ג קרקע אף שהיה דעתו להחזירה אסור אפילו לדעת המחבר. בחדושי רע"א כתב דאפילו אם זה המניח היה אדם אחר שאין הקדרה שלו ג"כ מועיל המעשה שלו לאסור שוב להחזיר ע"ג כירה ולא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך אם עודו בידו. ורק בעת שסילק מהכירה לא היה בדעתו להחזירו אם מחשבתו מועלת לאסור שוב להחזיר זה תלוי במחלוקת הראשונים עי"ש שהאריך:

ד

ודעתו להחזירה – הנה משמע דתפס לחומרא בהאבעיות שבעו לזה בגמרא וע"כ ס"ל דתרתי בעינן שלא יניח ע"ג קרקע וגם יהיה דעתו הא ע"ג קרקע אסור אף שדעתו להחזירה וכן סתם המחבר לקמן בס"ג ע"ש וכ"ז הוא דאזיל לשיטתו שכתב בב"י אחר שהביא דעת הראשונים שס"ל להחמיר בהניח ע"ג קרקע בכל גווני כתב ודלא כהגה"מ שכתב בשם ספר התרומה דבדעתו להחזיר אף כשהניח ע"ג קרקע מותר. והנה גרם לו לדחות את דבריו לגמרי מפני שלא ראה לשום דעה המסכמת עם דברי התרומה ובאמת בחדושי הר"ן הביא כן בשם הרא"ה וכ"כ בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וכן הוא הכרעת המאירי ע"ש וכן הביא התוס' ר"פ במה טומנין מנהגי המקומות בענין הטמנה וכתבו דשמא ס"ל כהך לישנא דשרי חזקיה משמיה דאביי בהניחו ע"ג קרקע אם דעתו להחזיר [וכן כעין זה ברא"ש דתרתי בעינן אך לבסוף מצא עצה אחרת ליישב המנהג ע"ש] ולפ"ז אפשר שיש להקל במלתא דרבנן דבדעתו להחזיר אף שהניחה ע"ג קרקע או שעודן בידו ולא היה דעתו להחזיר כשסילקה יכול להחזיר ועכ"פ בעודן בידו ואין דעתו להחזיר מסתברא ודאי שיש להקל לעת הצורך מאחר שגם הרמב"ם השמיטה וכן בהניחה ע"ג ספסל וכדומה והיה דעתו להחזיר מאחר שגם דעת הרב"י כהפוסקים המקילין בזה:

ה

ודוקא שהתבשיל וכו' – מקורו מהב"י ואזיל זה לפי מה שפסק המחבר בשי"ח ס"ד אבל לפי מה שביארנו שם דיש הרבה ראשונים שסוברין דכשנתבשל כמאב"ד תו לא שייך בישול כשהיא רותחת ישתנה זה הדין ג"כ לענין חזרה ומ"מ קשה להקל דהוא נוגע בענין דאורייתא:

ו

אבל לסמוך אפילו סמוך לאש וכו' – ר"ל וכ"ש סמוך לכירה ודע דאפילו חזרה בשבת מותר וכמה שהוכחנו לעיל בס"א בבה"ל כדעת האחרונים המקילין בזה אך ג"כ בתנאי שלא נצטנן לגמרי דאם נצטנן לגמרי ועתה יוכל לחזור לכיד סולדת בו יש חשש בישול:

א

ריקנית ע"פ הכירה – ואם הקדרה גדולה שסותמת את פי כל הכירה אסור דעי"ז מכבה את חום האש שבכירה:

ב

ויזהר שלא ישים וכו' – דאם הניחן ע"ג קרקע אין ע"ז שם חזרה כשרוצה להניחה אח"כ וכתחלת הנחה דמיא דאסור אפילו ע"פ כירה גרופה וקטומה ואפילו הרמ"א מודה דהנחה בשבת לכתחלה אסור. ולכאורה סותר המחבר א"ע דלקמן בס"ה העתיק לדינא את דברי הרשב"א שהובא בב"י בשם הר"ן פרק כירה שכתב בשמו שם דמותר ליתן לכתחלה בשבת דאף שהקדרה התחתונה עומדת על האש כיון שהיא מפסקת ומעמיד הקדרה עליה אין דרך בשול בכך ועדיפא מכירה גרו"ק והוי כמעמיד נגד המדורה דמותר אף בשבת אם היה מבושל כ"צ [ועיין לקמן בסימן שי"ח סט"ו ובהג"ה פרטי דין זה] ומצאתי בדגול מרבבה שנדחק בזה וכתב דאפשר דהמחבר סמך עצמו על סברת הר"ן דכיון שאין פאנדי"ש דרכו לאפותו ע"ג כירה יש להקל בזה עי"ש והוא דוחק גדול דהמחבר לא ס"ל כלל שיטת הר"ן לדינא וכמ"ש המגן אברהם וכן מוכח מבאור הגר"א בס"ה דטעם הש"ע דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל עי"ש אח"כ מצאתי בפמ"ג שיישב זו הקושיא בטוב טעם והוא דבסעיף ה' שאיירי בעומדת ע"ג קדרת חמין או תבשיל לא נחשב כלל כעומד ע"ג כירה ולהכי מותר אף ליתן לכתחלה בשבת משא"כ בעניננו שהקדרה ריקנית ועומדת רק לסתום את חום הכירה שלא יהיה כ"כ חום נעשית הכירה עי"ז רק כשאר כירה גרופה וקטומה דאסור ליתן עליה בשבת תבשיל לכתחלה ובאמת אם היה עומד שם מבעוד יום קדרה שיש בה תבשיל היה מותר ליתן עליה לכו"ע קדרה זו אף בשבת לכתחלה:

א

ובלבד שלא נצטנן לגמרי – עיין במגן אברהם שכתב ואפילו בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בשול אסור אם נצטנן דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה עכ"ל וכונתו דהלא קאי על פאנדיש הכתוב למעלה דהוא דבר שאין בו מרק דבזה קי"ל דאין בשול אחר בשול אפילו בנצטנן לגמרי וכנ"ל בסקפ"ו ולזה תירץ דאסור בזה משום דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה וחידש בזה דין חדש אבל בביאור הגר"א כתב ובלבד כנ"ל ור"ל דהטעם כמו שכתב בריש ס"ב דבעינן שיהא רותחת דוקא וכמו שפירש הגר"א שם הטעם דאם נצטנן יהיה עוד בשול ע"ש וכן משמע להמעיין בד"מ שכתב דבדבר צונן נוהגין כהב"י וחוששין להחמיר ומזה נובע דברי הרמ"א בהג"ה זו וידוע דטעם הב"י שמחמיר משום דבעינן שיהא רותחת וכמו שהקשה הב"י בעצמו בתחלה וטעם שיהא רותחת הכתוב בס"ב הלא ביאר שם הב"י בעצמו דאל"ה יהיה שייך עוד בשול ע"ש מכל זה מוכח שהפירוש הוא כהגר"א ומה שהוקשה להמ"א דהלא קאי על פאנדי"ש דהוא דבר יבש פשוט דהרמ"א כלל בהיש מתירין גם דבר שיש בו מרק וע"ז קאמר ובלבד:

ב

להחם הקדרה – ואפילו דבר יבש שנתבשל מכבר ונצטנן לגמרי אף דאין בו משום חשש בשול עוד כמ"ש בסימן שי"ח סט"ו אפ"ה אסור לחממו בתנור אפילו ע"י א"י [דאף דתנורים שלנו הם ככירה הלא גם ע"ג כירה אסור בחזרה כשאינה גרופה ואפילו כשהוא חם אסור ולדעת המגן אברהם בס"ק ל"ו גם בגרופה אסור כשנצטנן לגמרי דהו"ל כמושיב לכתחלה] ואפילו דיעבד אסור גם בזה כשהוא חם עדיין דכשיהיה צונן מתיר בזה הפמ"ג ובקל"ז ע"ש ובסקל"ח כתב דכיון דקי"ל דשבות לצורך שבת שרי לכתחלה ובדבר יבש אין בו רק שבות דחזרה אפשר דהמיקל בזה ע"י א"י אין גוערין בו ועיין לקמן בסימן שי"ח בסופו מה שכתב השע"ת בשם מהרי"ט להקל בדבר יבש שאין בו מרק ליתנו תוך התנור ע"י א"י אף לכתחלה ובסימן זה משמע מכמה פוסקים דאין סוברין כן ועיין במגן אברהם סקל"ו ובתו"ש ומ"מ נראה דיש לסמוך עליו לצורך שבת להקל בזה וכנ"ל בשם הפמ"ג. ובברכי יוסף מצאתי בשם אחד מן האחרונים שמצדד אפילו בדבר שיש בו מרק להקל להחם ע"י א"י אם נצטנן אם אינו נותן ע"ג האש או הכירה ממש שסומך על הפוסקים שסוברים דאין בשול אחר בשול אפילו אם נצטנן וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז דמסימן זה לא משמע כן אך אם הוא לצורך שבת ואין לו עצה אחרת אפשר דיש לסמוך על זה:

ג

וכבר וכו' – עיין בבית מאיר שנתקשה מאד מה ענין הנחה ע"ג קרקע לכאן ולפי מה שכתבנו ניחא:

ד

לסמוך וכו' – הנה לפי מה שביאר הדגמ"ר בריש הסימן את דברי המגן אברהם בסק"ה מוכח דהרמ"א קאי על סמיכה לכתחלה בשבת וזהו דוחק אחד דמאי קאמר הרמ"א וה"ה לסמוך דמאי שייך סמיכה לכתחלה לענין הנחה ע"ג קרקע ועוד דהאי ענינא קאי לענין חזרה שמוציאן בשבת בבקר מן התנור שהטמינם ומושיבן אצל תנור בית החורף בעודם חמין ויותר נכון כמו שמפרש בחדושי רע"א שם דהרמ"א מיירי לענין חזרה וע"כ שמפרש דברי הרמ"א כמו שבארנו:

א

במג"א סק"ה משמע דבשבת. נ"ב מ"ש הדגול מרבבה דהיינו תחלת סמיכה אבל להחזיר מה ששהה מע"ש מותר ממ"ש המג"א ס"ק ז' לא משמע כן. וראייתו מהש"ס אינה מוכרחת דהא ברייתא דב' כירות מיירי מששהה ומחזיר כדתניא נוטלין ומחזירין וע"כ התם משום דמידלי ושליט ביה אוירא. וגם דברי המג"א ס"ק ז' צ"ע ועיין מלחמו' ד' שבתחל' דבריו כתב כך:

ב

שם ס"ק ט"ו דמשום הפשטיד"א. נ"ב שאינו ממולא כעין קיגעל שלנו כמ"ש שם ס"ק ט"ז שם:

א

היינו לסמוך תחלה בשבת אבל אם סמך מע"ש מותר להחזיר ולסמוך כדמוכח משתי כירות המתאימות שם בגמרא:

ב

היינו לפי מה שהכריע הש"ע בסי' שי"ח ס"ח כדיעה הראשונה וגם צלי מותר אם קדיר' מפסקת אבל באמת גם לדעת האוסרים שם וס"ל דלא מהני הפסק קדירה מ"מ בפאנדי"ש מותר מטעם שכת' הר"ן כיון דפאנדי"ש הוא דבר שאין דרכו לאפותו ע"ג כיר' ניכר שאינו נותנו שם אלא לחממו ולכך לא גזרינן שמא יחתה ולכך המג"א שם בסימן שי"ח ס"ק ך"ו שהקשה לו שם דברי הש"ע שם עם מ"ש הש"ע כאן בסעיף ג' אהדדי ולא הוקשה לו דברי כאן בסי' זה אהדדי מ"ש בס"ג עם מ"ש כאן בסעיף ה' והיינו משום דפאנדי"ש יש בלא"ה טע' להתיר מטעמו של הר"ן ועוד כיון שאינו מבואר כאן בדברי הש"ע דמיירי שבקדירת חמין עומד על האש ואיכא לאוקמי דמיירי שאינו עומד על האש לכך לא רמי המג"א דברי הש"ע בסי' זה אהדדי אבל באמת אפי' בעומד על האש שרי כמבו' בר"ן ובב"י וע"ש בסימן שי"ח מ"ש שם להגי' בדברי המג"א:

א

[א] [לבוש] לצורך הלילה וכו'. משמע דלצורך מחר מותר ומבית יוסף דאוסר משום שלא ראה מי כתב כן אלא הכלבו עיין שם, ולכך לא כתב בשולחן ערוך לצורך לילה וכן פסק הב"ח, אך מה שתמה על בית יוסף דכלבו לא כתב כך אלא בגרוף וקטום עיינתי בכלבו דף ל"ג שדברי בית יוסף נכונים שכתב זה לשונו מותר להשהות לפי שמסיחין דעתן ועוד שמכסין הגחלים באפר וכו', עד כאן, מבואר דלטעם ראשון אף שאין מכסין מותר. ומכל מקום לדינא מסתבר דאסור דאף שמשהה לצורך מחר מכל מקום כיון שאפשר לגמור בלילה על ידי חיתוי חיישינן שימלך לאכול בלילה וצורך לילה קרינן ביה, ועוד דבלבוש גופיה סימן רנ"ד סעיף ח' מבואר דאסור והא דמהני גילוי דעת בקטום שיש לחלק וכן גבי הטמנה, ועיין בראב"ן סמן של"ח וברמ"א ריש סימן רנ"ז. אך צריך עיון על בית יוסף הנזכר לעיל הא בסימן רנ"ד גבי בצל ובשר וביצה כתב נמי בשם המרדכי וסבירא ליה סברא זו דלצורך מחר מותר ומשמע דמיירי שם בשהייה:

ב

[ב] חי וכו'. פירוש אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה (מגן אברהם). והנה מרמב"ם בפירוש המשנה משמע שכל שלא נתבשל חצי בישולו הוי כחי אבל בחיבורו משמע דכל שנתבשל קצת אפילו פחות משליש אסור וחי ממש בעינן וכן משמע בכל הפוסקים, ועיין בט"ז מה שהשיג על הב"ח שיש לדחות דבריו בקל ומכל מקום לדינא נכון כדפירשתי ולכך קיצרתי, ודקדוקי הב"ח בלאו הכי אינן בזה למעיין:

ג

[ג] ויכול וכו'. משמע דאם לא יכול להתבשל כל הלילה בלא חיתוי הוי אסור וכדלקמן סימן רנ"ד סעיף ח':

ד

[ד] שכסה וכו'. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי מיהו צריך שיתן עפר על כל הגחלים (ר"ן), ואפילו הובערה אחר כך שרי ואפילו בגחלים רותם (גמרא) ועיין:

ה

[ה] [לבוש] שלא תוכל וכו'. דוקא בשר אבל ירק וכיוצא בו שיוכל להתבשל אסור כדלקמן סימן רנ"ד סעיף ח':

ו

[ו] שתי כירות וכו'. כן כתב רמ"א וכתב עליו הט"ז וזה לשונו, תמה אני למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמעינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל על גבי הגרוף מותר אפילו אי הוי אסור לסמוך דשאני הכא דמידלי אוירא, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהגמרא דחוי קא מדחי ליה דלא למיפשט בעיא עיין שם, אבל למאי דמסיק דמותר לסמוך אמרינן דזה רבותא יותר דאם לא כן למאי תני להאי לאשמעינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף למה נקט לה בכירות מתאימות, וכן רבינו ירוחם דף פ"ט ראיתי שכתב כדברי רמ"א:

ז

[ז] [לבוש] על ידי גריפה וכו'. כן כתב הטור ובית יוסף הקשה עליו לכך סתם בשולחן ערוך כיש אומרים וכן כתב הכלבו ושלטי גיבורים וכל הפוסקים, אך הט"ז תמה והוכיח כן מדקאמר הש"ס כופח חמיר מכירה אלמא דאף בקש וגבבא צריך גריפה דאם לא כן מאי חומרא מכירה, עד כאן. ותימה לתמיהותו דודאי בלאו הכי איכא חומרא דבכירה בגפת ועצים מהני גריפה ובכופח לא מהני ואי לא זכר החומרא הוה אמינא דשוה בכולה מילתא לכירה, ומה שדייק הב"ח מדתנא בקש וגבבא סומכין וכו' משמע בהרא"ש דלא גריס לה אלא הכי גרסינן כופח שהסיקוה בגפת ועצים אין סומכין וכן מוכח בתוס' ד"ה תניא דף ל"ח במה דגרס סומכין ומיירי בגרופה אם כן תיקשי למה בקש וגבבא סמוכין ואין נותנין על גביו אלא דלא גריס לה, וכן משמע במה שכתבו תוס' ונקט גפת ועצים לרבותא וכו' ודו"ק. ועיין בהרא"ש מה דדייק מדנקט סתמא אישתרי וליתא בש"ס דילן:

ח

[ח] [לבוש] הרי הוא וכו'. בכירה ועצים בגפת כן נראה לי להגיה ואפילו הכי קשיא מה לו לתלות בגפת ועצים דגרוף וקטום לימא בקש וגבבא דבכירה דאין צריך גרופה וקטומה (מלבושי יום טוב):

ט

[ט] [לבוש] שפיהם מן הצד וכו'. עוד טעם שרחבים יותר:

י

[י] אפילו הוא גרוף וכו'. בבית יוסף מביא דברי כלבו בשם בעל השלמה דמותר בגרוף וקטום ונדחק הבית יוסף לפרש דמיירי בתנורים דידן שהם ככירה, ותימא דבזה כולי עלמא מודים כמו שכתב הכלבו אחר כך וזה כתב בפלוגתא, ועוד דאם כן הוה ליה לכתוב דמותר בקש וגבבא אף שאינו גרוף וקטום כיון שהוא ככירה, אלא ברור ופשוט דמיירי אפילו בתנור שלהם וסבירא ליה להתיר אף בתנור כשגרוף או קטום כמו שכתב בכסף משנה פרק ג' בשם הרב משה כהן, וטעמא נראה לי דסבירא ליה כאביי בש"ס [שבת] דף ל"ט דמפרש מתניתין דתנור באינו גרוף:

יא

[יא] [לבוש] מפני שהגרוף וכו' כדי להבעיר וכו'. באמת שכן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם, אבל לעניות דעתי במחילה לא ירדו לעומק שיטת הפוסקים בזה דהבית יוסף חשב דהרמב"ם וטור סבירא ליה בשוה דבתנור אפילו בקש וגבבא וגרוף וקטום אסור, ולעניות דעתי ברור שדעת הרמב"ם בתנור שהסיק בקש וגבבא מותר בגרוף וקטום שהרי כתב אבל תנור אף על פי שגרף או כיסה או הסיקוה בקש וכו' מבואר דבקש וגבבא דוקא בלא גרוף אסור וכן מבואר להדיא בכלבו, והיינו שכתב טעם דגרוף אסור שאי אפשר שלא תשאר ניצוץ אחד שמא יחתה כדי לבער הניצוצות דעל ידי ניצוץ דגפת ועצים יוכל להבעיר אבל על ידי ניצוץ דקש וגבבא ודאי אין יכול להבעיר ומטעם הנזכר לעיל דר"ן ורבינו ירוחם לא כתבו טעם הרמב"ם אלא טעם משום גזירה דאינו גרוף היינו משום דסבירא ליה דתנור שהסיקוה בקש וגבבא אסור אף בגרוף וקטום, אם כן לא שייך טעם דהרמב"ם כדאמרן ואם כן הלבוש ומגינים דפסקו כטור וכתבו טעם הרמב"ם לא דייקו בזה:

יב

[יב] אסור וכו' עד מוצאי שבת בכדי שיעשו כמו בעבר ושהה, (מלבושי יום טוב). וכן משמע בהגהות אשירי והסכמת מגן אברהם דאסור אפילו לאחרים וכפירוש הש"ס דעבר ושהה עדיין בהגהות מרדכי וצריך עיון:

יג

[יג] החזיר כותי לצורך ישראל:

יד

[יד] החזירם ישראל בשוגג. ונראה לי בזה דלאחרים שרי מאחר שהגהות אשירי מסתפק אפילו לו מאחר שהיה מבושל קודם (מגן אברהם). ונראה לי דהגהות אשירי לטעמיה דסבירא ליה כיש אומרים דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר לשהות אבל לסברא זו פשיטא ליה דאסור במצטמק ויפה לו:

טו

[טו] [לבוש] חצי בישולו וכו'. החמיר כדעת רמב"ם אבל ראיתי הגהות מיימוני פרק ג' ורבינו ירוחם וריא"ז בשלטי גיבורים ומגיד משנה וברטנורה פרק א' וספר צידה לדרך ורש"ל בביאוריו פסקו כרש"י וטור שהוא שליש בישולו. והנה במגיד משנה פרק ג' כתב שדעת הרשב"א דאפילו תבשיל שלא הגיע לשליש בישולו משהין אותו על גבי כירה גרופה, והקשה לחם משנה הא כתב אחר כך והרשב"א כדעת אחרים כלומר דמאכל בן דרוסאי משהין על גבי כירה גרופה, ותירץ דנראה להגיה דצריך לומר הרא"ה במקום רשב"א, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דמבואר במגיד דרשב"א כדעת אחרים דמשהין כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינו גרופה והם דעת יש אומרים הללו אבל בגרופה משהין אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי:

טז

[טז] אם שכח וכו' ולא הגיע וכו'. נראה לי דמכל מקום אם החזירו ישראל בשוגג כל שמצטמק ויפה לו אף שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור שהרי הגהות אשירי כתב דין החזירו דלעיל ועיין ס"ק י"ד:

יז

[יז] שהוא מגולה וכו'. פירוש שאין הקדירה מכוסה בבגדים אף שתנור סתום שרי, ובהגהות מרדכי פרק כירה משמע דאם נוגע באש אף שאין מכוסה אסור וצריך עיון:

יח

[יח] מותר לישראל וכו'. דוקא כשעומדות על גבי גחלים אבל אם מונחים סביבה הקדירה כתב המרדכי פרק ד' דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות ובהגהות מרדכי כתב דאפילו לומר לכותי יש ליזהר מיהו בהגהות מרדכי פרק ו' כתב דמותר על ידי כותי (מגן אברהם), משמע מדבריו דגם המרדכי מתיר על ידי כותי וליתא דאם כן למה הוצרך המרדכי שם לכתוב דאם סילקוה כותי אין לאסור התבשיל אלא מוכח דאסור לומר לכותי וכן כתב אגודה להדיא וכן מפורש במרדכי עם מהר"מ טוקטין גם בגדולת מרדכי סלקא אדעתיה דהמרדכי מתיר ותימא עליו ומכל מקום כתב שם דאסור וכן מצאתי בביאורי רש"ל וסמ"ג ומסיק שם דאסור, ועיין בראב"ן סימן של"ח וצריך עיון ועיין סוף סימן רנ"ט. כתב באגודה שם ואם הוציא הכותי הרגיל בכך מעצמו אין לאסור לאכלו, עד כאן, ומשמע דאם אומר לו ישראל אסור לאכלו, וממרדכי משמע לכאורה דאף אמר ישראל מותר לאכילה, ואפשר דאגודה אורחא דמילתא נקט, גם צריך עיון דבכלבו דף ל"ג כתב חררה שטמונה בגחלת מותר לטלטלה כמגולה קצתה ואף על פי שמכבה לפי שאין מתכוין ולא פסק כרש"י, עד כאן, ומזה קשה נמי על בית יוסף סוף סימן שי"א דכתב דאין היתר בטמונה:

יט

[יט] רותחת וכו'. שהיד סולדת בו דלא כעולת שבת, ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמו שכתב סימן שי"ח סעיף ט"ו דלא כב"ח (מגן אברהם). ואינו נכון דבסימן שי"ח מיירי להדיא לסמוך אבל על גבי כירה אפילו לא נצטנן לגמרי אסור ובהכי מיירי הב"ח ועיין שם:

כ

[כ] ועודה בידו שלא וכו'. נראה דבכוונה שינה מלשון השולחן ערוך שכתב ולא להורות דכל שלא הניחה על גבי קרקע אף שהניחה על גבי מטה או תלאו במקל או פינה ממיחם למיחם עודה בידו קרינן ליה ומותר וכן דעת בית יוסף ולא כרמ"א דסבירא ליה לאסור אלא דלא הוה ליה להזכיר עודה בידו כלל ויש לחלק:

כא

[כא] [לבוש] כל זמן וכו'. משמע אם דעתו להחזיר אחר שיצטנן אף שחוזר כשהוא רותח אסור וצריך עיון:

כב

[כב] [לבוש] או על כיסוי וכו'. בעולת שבת השיג על הלבוש דאף שממלאה חלל הכירה בלא כיסוי דעת השולחן ערוך דמיקרי על גבה עיין שם, ולא קשה מידי דהא לשון לבוש כלשון הטור ואפילו הכי פירש הב"ח דמיקרי על גבה עיין שם כיון שכתבו מלבושי יום טוב ומגן אברהם בשם שלטי גיבורים דכירות דידן אין להם חלל ותוכה ועל גבה אחד הן ומותר ובעודה ביד וכו' חזר ושנאו משום סיפא:

כג

[כג] ודוקא וכו' אפילו סמוך וכו'. רמ"א כתב זה אחר שהביא יש אומרים דכל שהוא סמוך לחשיכה וכו', אבל הלבוש כתבו שלא כסדר מיהו בשלא נצטנן לגמרי אפילו בשבת שרי כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ו:

כד

[כד] [לבוש] אפילו לתוכן הואיל ועממו הגחלים. והן דברי הכלבו ורבו לא כתבו לפי שהבית יוסף פיקפק על זה ועיין בהגה"ה שבסוף הסימן (מלבושי יום טוב). ותמיהני הא כתב רמ"א דברי כלבו בסעיף ה' והם יש מתירין שכתב לבוש סעיף ד', וצריך לומר דכוונתו שלא כתב רמ"א ונוהגין להקל. אך על הלבוש קשה דהכא סתם להקל ובסעיף ד' במחלוקת, גם הכא משמע דאפילו הטמינו בו שרי ולקמן משמע דוקא בלא הטמינו, ואפשר דהכא קאמר מנהגא ולקמן כתב דינא:

כה

[כה] על גבי קרקע מותר וכו'. רבו כתב שכן נוהג ושטוב להחמיר (מלבושי יום טוב). ולי נראה דלבוש בכוונה לא כתבו משום שכתב קודם ותנורים וכו' ונוהגין להקל וכו' ודו"ק:

כו

[כו] [לבוש] תנור שאינו גרוף וקטום. אפילו גרוף וקטום הוה ליה למימר וכדלעיל ולכן נראה לי שהוא טעות סופר ובמקום שאינו צריך לומר אפילו (מלבושי יום טוב), ובמקום דמותר מותר להחזיר אפילו לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה (ט"ז):

כז

[כז] [לבוש] ודוקא וכו'. נראה דהרא"ש מפרש מתניתין לא יתן עד שיגרוף לא יחזור אבל לשהות מותר היינו כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכן מכל שכן כשנתבשל כולו, ומאי דנקט עד שיגרוף דמרמז נמי על כשיש שהות קאי על נתבשל כל צרכו והב"ח כתב דאינו יודע ליישב משנתינו לדעת הרא"ש ולעניות דעתי מיושב:

כח

[כח] סמוך לברכו וכו'. ובגמרא סוף פרק במה מדליקין כתבו רש"י ור"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פנים קודם שתחשך וכל שכן שיש להקל הכא (מגן אברהם). ואינו ראיה דהכא החשש שילמוד היתר מן סמוך לחשיכה שאני מה שאין כן התם החשש שמא ישכח, גם הא נתבשל כל צרכו גרע מלא נתבשל, ועוד דיש לפרש בגמרא שוהה כדי להדביק היינו ששוהה נמי כדי שיקרום קודם שיתקע שהוא כמו התחלת ברכו וכן משמע קצת בב"ח סימן רנ"ו, ודברי רש"י ור"ן אפשר לפרשו בדרך זה:

כט

[כט] [לבוש] ונוהגין להקל וכו'. קאי למעלה אסמוך לחשיכה וכן משמע ברמ"א וכן מבואר בלחם משנה פרק כירה:

ל

[ל] אין היד סולדות וכו'. ואם כן לפי מה שכתב בסימן שי"ח סעיף ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול גם כאן שרי ובלבד שלא יגוס בכף (מגן אברהם). וצריך עיון לקמן, גם אפשר לפרש קצת לא נצטנן לגמרי היינו שעדיין יד סולדת בו אלא שאין רותח כמו שכתב שם בס"ק י"ב, מיהו יבש כגון קטניות בלא רוטב אפילו נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב רותח כמו שכתב סימן שי"ח ס"ד:

לא

[לא] [לבוש] סותמות וכו'. ואם כן יש לומר שעל גבי תנורים שלנו שרי ליתן אפילו האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש ובסוף סימן זה משמע דבעינן שיניח דף או שום דבר על התנור להיכרא וכל זה כשהתבשיל חם:

לב

[לב] [לבוש] ואז ישים וכו'. השמיט התנאי שכתב בשולחן ערוך שלא יניח הקדירה על גבי קרקע משום דרמ"א שנוהגין להקל אף אם נתנה על גבי קרקע אך קשה דלעיל כתב וטוב להחמיר:

לג

[לג] [לבוש] חדשה וכו'. ולא דמי לסוף סימן תק"ב דהכא גרע כיון שהקדירה ריקנית כמו שכתבו התוס' ובית יוסף שם:

לד

[לד] [לבוש] אסור להניחו וכו'. כן כתב רמ"א, ותמיהני דלפי מה שכתב בסימן רנ"ז סעיף ד' נראה דשרי (מלבושי יום טוב), ולטעם שכתב דרכי משה זה לשונו, דגרע מלהחזיר לכירה דזהו כתחילת הטמנה הואיל ולא היה מבעוד יום, עד כאן ולא קשה מידי, מיהו מצאתי כתב ר"א היה מתיר להושיב החמין כשהוציאו מן התנור בכרים ובכסתות רא"ק, עד כאן, והט"ז כתב אם פתוח מלמעלה מותר דלא הוי דרך הטמנה, עד כאן, ולא משמע קצת הכי מדרכי משה הנזכר לעיל ומשמע אפילו אם עדיין חם אסור:

לה

[לה] [לבוש] כמבשל. מה שהשמיט כאן כתבו בריש סימן רנ"ח:

לו

[לו] [לבוש] שלא נצטנן וכו'. ואפילו בדבר שאין בו מרק אסור אם נצטנן דהוה ליה כמניח לכירה לכתחילה בשבת (מגן אברהם). ויש מחמירין וכו'. עיין ס"ק כ"ד כ"ה:

לז

[לז] ואם עשה כן וכו'. פירוש שציוה לכותי לעשותה לכך אסור אפילו נצטנן משום קנס כמו שכתב הרשב"א, מה שאין כן אם עשאו הכותי מעצמו אין לאסור כשנצטנן, ואפילו כשעדיין חם יש להתיר לרמ"א בסימן שי"ח סעיף ד' כשנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו אבל על ידי אמירה נראה לאסור בכל זה ואפילו בדבר שישראל עצמו מותר לעשות כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ו, ומכל מקום אם ציוהו לכותי להדליק אש להחם אסור המאכל:

לח

[לח] [לבוש] מותר לאוכלו וכו'. משמע אפילו בציוה לכותי לחממו:

לט

[לט] ונוהגין וכו'. הט"ז האריך לחלק על היתר זה, ולעניות דעתי יש לסמוך על רמ"א וראיותיו יש לדחות דמה שכתב מטור יו"ד סימן קי"ג לענין בישולי כותים דחיישינן שמא כיוון גם לבשל בשר הא הרבה פוסקים חולקים שם על הטור ולכבוד שבת ודאי יש לסמוך עליהם, גם שאני הכא דעיקר עשיית אש ידוע שהוא לחמם בית החורף מה שאין כן התם שמא עיקר כוונתו לבשל בשר, ועוד דבאמירה לכותי קיל יותר משאר איסורי דרבנן כדמשמע במגן אברהם, ומה שהקשה הא כל מה דאסור על ידי ישראל אסור גם כן על ידי כותי אפילו דיעבד ולמה נחלק כאן לא קשה מידי כיון דעשיית אש הוא בהיתר הוי כמו אחד נתן קדירה ואחד האור דאפילו בישראל פטור הנותן קדירה רק אסור בעלמא הוא ובכותי לא שייך למיגזר בזה והוי שבות דשבות:

מ

[מ] [לבוש] עיקר כוונתה וכו'. מזה נראה לי היתר שאם נתן הכותי מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר לישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דהא אין כוונת כותי לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה, ואפשר דאפילו נתן כותי המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם זה אבל ישראל אסור ליתן המים אפילו קודם שהסיקו דהוי פסיק רישא (מגן אברהם). ומכל מקום לומר לכותי נראה לאסור אחר שהסיקו:

מא

[מא] [לבוש] אין להתיר וכו'. ואם אין בו מרק אין לאסור על ידי ישראל אם לא אפשר על ידי כותי ואפילו צונן, ואם התנור כבר מחומם אין להתיר אפילו על ידי כותי, ובתבשיל צלי שאין שם מרק יש להקל (עולת תמיד). אבל במגן אברהם סימן שי"ח סקי"ז כתב דאסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב דיש צלי אחר בישול ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו נצטנן דאין צלי אחר צלי והוא הדין האפוי:

מב

[מב] חמין וכו'. פירוש שלא נצטננו לגמרי כדלקמן סימן שי"ח סעיף ט"ז:

מג

[מג] אצל תנור וכו'. ועל התנור עיין לעיל ס"ק ל"א כתב איגרת הרמב"ם קדירה של דייסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידין אותה מותר להגיס הרבה ולערב ולהכות בעץ פרור על צידי הקדירה או בתוך הקדירה עד שיתערב הבשר והמים ותסמך ותעשה כולו גוף אחד:

א

יש להסירו. במ"א משמע דהמרדכי מתיר ע"י עכו"ם לומר לו להסירו אף אם גחלים מונחים סביב הקדירה ובס' אליה רבה חולק עליו וס"ל דמשמעות המרדכי ואגודה משמע דאסור לו' לו להסירו רק אם עשאו מעצמו ע"ש:

א

א) [סעיף א'] כירה שהיא עשויה כקדירה וכו' ופירוש כירה וכופח ותנור שבזמן התלמוד הוא זה. דהכירה והכופח עשוי מחרס כעין קדירה של חרס שפיהן למעלה ואינו מחובר בקרקע אלא מיטלטל. אלא שהכירה פיה ארוך שיעור שפיתת ב' קדירות על פיה ממש או על כסוי שעל חללה או על שפתה, וכופח אינו אלא מקום שפיתת קדרה אחת על פיהו ולכן נפיש הבליה טפי מכירה וזוטר מתנור. ותנור הוא ג"כ מחרס אלא שהוא מחובר בקרקע ופיהו ג"כ למעלה אלא שהוא קצר למעלה ורחב למטה דמתוך כך נקלט חומו לתוכו טפי מכירה וכופח שאינם רחבים למטה יותר מלמעלה. ותנור זה קרוי תנור של נחתומין שהיו מדביקין הפת בדופני התנור. וכתב הר"ן שר"ח פירש דתנורים שלנו שפיהן מן הצד דינן ממש כדין כירה. ב"ח. וכ"כ ב"י. ט"ז ס"ק ט"ז. ר"ז או' ז' ועיין לקמן או' ח"י:

ב

א) שם. ושופתין על פיה וכו' וה"ה בתוכה מותר להשהות. שבת ל"ז ע"א ופרש"י שם:

א

ב) שם. שהיא פסולת של זיתים. וכ"ה לשון הטור. ומשמע הא אם הוסקה בפסולת של שומשמין מותר ליתן עליה תבשיל להשהותו עד הלילה אפי' מצטמק ויפה לו. וכ"ה התו"ש או' א' וכתב הטעם משום דהגזרה היא שמא יחתה וזה לא שייך אלא בדבר שעושה גחלים ושל שומשמין אינו עושה גחלים אלא שכתב דיש חולקין בזה ואוסרין גם בפסולת שומשמין יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ג:

א

ג) שם. להשהותו עליה. בטור כתב להשהותו עליה לצורך הלילה. וכ"כ הלבוש. ומשמע הא לצורך היום בכל גוונא שרי משום דאסח דעתיה מניה ולא חיישינן שמא יחתה. אלא שבב"י נסתפק בזה ומדלא העתיק בש"ע לצורך הלילה משמע דדעתו לפסוק דאין לחלק בין לצורך הלילה או היום. וכ"פ הב"ח. וכ"כ א"ר או' א' דלדינא מסתבר דאסור אף שמשהה לצורך מחר דכיון שאפשר לגמור בלילה ע"י חיתוי חיישינן שימלך לאכול בלילה וצורך לילה קרינן ביה יעו"ש:

א

ד) שם. והוא מצטמק וכו' כלומר נתמעט והוא מלשון שדים צומקים. פרישה או' א'. ועיין בתשו' גו"ר חא"ח כלל ג' סס"י ד' שכתב דתבשיל קאפ"ע הוא מצטמק ורע לו יעו"ש. ונראה דה"ד לאחר שנתבשל כל צרכו אם ישהנו עוד יהיה מצטמק ורע לו. ולענין אם מותר להחזיר הקאוי על האש בשבת עיין לקמן או' י"א:

א

ה) שם. והוא מצטמק ורע לו וכו' ודע דכל מה דשרי לשהוי ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה שרי נמי לשהוי ע"ג כופח או תנור אפי' אינו גרוף וקטום ואפי' אם התנור מוקף דנפיש הבליה ואפי' אם הקדרה סמוך לגחלים שרי והוא שלא תהא נוגעת בגחלים ב"י. ועיין לקמן או' טו"ב:

א

ו) שם. או שהוא חי וכו' פי' ואי שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אלא א"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת. מ"א סק"ב. א"ר או' ב' נה"ש או' א' וגם בעינן שיהיה מצטמק ורע לו כמ"ש בש"ע מחה"ש. א"א או' ב':

א

ז) שם. שלא נתבשל כלל וכו' דאילו נתבשל אפי קצת חיישינן שמא יחתה ואפי' לא הגיע לשליש בישולו. ט"ז סק"א (ועי"ש שהשיג על הב"ח שכתב דאם לא הגיע לשליש בישולו חי מיקרי יעו"ש ) וכ"פ א"ר שם. נה"ש או' א' וכ"כ תתו"ש או' ג' דדעת האחרונים דלא כב"ח יעו"ש:

א

ח) שם. ובכל הלילה יכול להתבשל וכו' אבל אם לא יכול להתבשל כל הלילה בלא חיתוי אסור שמא יחתה כדי שיוכל לאכול ממנו למחר עו"ש או' א' א"ר או' ג' תו"ש או' ד':

א

ט) שם. דהיינו שהוציא ממנו כל הגחלים. זהו דעת הרמב"ם ולאפוקי מהר"ן דפסק כהרז"ה דהיינו שגורף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף כל הגחלים אף בתנור מותר דליתא אלא אפי' בהוציא נמי בתנור אסור. עו"ש שם. תו"ש או' ה' וכ"פ הב"ח דלא שרי בכירה אלא בגרף כל הגחלים לחוץ ובחנור אסור אפי גרפם כולם לחוץ יעו"ש. והיינו בתנור שבימי חכמי הגמ' אבל בתנור שלנו שפתחו מן הצד דינו ככירה כמ"ש לעיל או' א' יעו"ש. ועיין לקמן או' ט"ו:

א

י) שם. דהיינו שכסה הגחלים בעפר וכו' וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי. ב"י. ואפי' הובערה אח"כ שרי. ואפי' גחלים של רותם. שבת ל"ז ע"ב. והטעם דכיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי. מ"א סק"ג. ומיהו צריך שיתן עפר על כל הגחלים. א"ר או' ד' תו"ש או' ו':

א

יא) שם שכסה הגחלים באפר וכו' וכן אם עממו הגחלים או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטומה שבת ל"ז ע"א. הרמב"ם פ"ג דין ד' ר"ז או' א'. ונראה דה"ה אם נתן דבר המפסיק בין הגחלים ובין הקדירה כגון שהניח חתיכת ברזל ע"ג כל הגחלים ונתכסה מותר להניח הקדירה ע"ג אותה חתיכת הברזל דחשיב אותה כירה כקטומה. כמ"ש לקמן או' ס"ז יעו"ש. ולכן המשהין קאוי על האש אם נתנו חתיכת ברזל על האש בענין שנתכסה כל האש ונתן כלי הקאוי על אותה חתיכה מותר להחזיר כלי הקאוי בשבת אחר שנטלו משם בשבת על אותה חתיכה ע"פ התנאים הכתובים בסעי' ב' דהיינו בעודה רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע כיעו"ש. אלא שכתבנו שם באו' ל"ח שיש מחמירין שלא להחזיר כלל ועי"ש הטעם. ובענין הקאוי נוהגין לעשות ברזה כדי לשפוך ממנה בעת הצורך ולא יסירו הכלי מע"ג האש. ועיין לקמן סי' רנ"ד או' ס"ט:

א

יב) שם. חתיכה חיה וכו' דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירקות לא מהני. ב"י. מ"א סק"ד. וכ"פ הט"ז סק"ב. א"ר או' ה' תו"ש או' ז' וה"ה נמי כשכל הקדרה חי לא מהני כק בבשר וכיוצא בו שא"א להתבשל כל הלילה. והא דסמכו דבריהם אחתיכה חיה משום דחתיכה חיה עדיף טפי דכיון דנתן לתוכו חתיכה חיה וגלה דעתו דהסיח דעתו ממנו דמי קצת לקטומה דסגי בכל שהוא תו"ש שם:

א

יג) שם. ואם הוסקה בקש וכו' משום דלא שייך בהו חיתוי שאין עושין גחלים. וכתב הרמב"ם פ"ג שאם הוסקה בגללי בהמה דקה דינו כהסיק בקש ובגבבא משמע דגללי בהמה גסה הרי הם כעצים. ב"י. תו"ש או' ט' וכן אם הוסקה בפחמים הרי הם כעצים. כלבו. חס"ל או' א':

א

יד) שם. ותנור וכו' מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה רש"י. מ"א ס"ק ז', ועיין לעיל או' א':

א

טו) שם. אפי' אם הוא גרוף וכו' מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה. וא"א לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת ומפני שהבלו חם יש לחוש שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור. הרמב"ם פ"ג דין ו' ר"ז או' ה':

א

טז) שם הגה. כל זמן שהיד סולדת בו. אבל אם אין היד סולדת בו מותר ליתן אפי' על גבו ואפי' בשבת ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו מסעי' ה' משמע דאסור לתת לתוכו עי"ש בהגה. מ"א סק"ט. תו"ש או' י"ב:

א

טוב) שם. וכ"מ שאסור להשהות וכו' ודוקא תבשיל שלא בישל כל צרכו או מצטמק ויפה לו אבל מצטמק ורע לו מותר וה"ה אם התבשיל חי לגמרי או שנתן לתוכו אבר חי דמותר להשהות אפי' בתנור שאינו גרוף וקטום והוסק בעצים. עו"ש או' א' ועיין לעיל או' ה':

א

חי) שם הגה. ותנורים שלנו דינם ככירה. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדירה דינם ככירה. כלבו. ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין יעו"ש. מ"א סק"י. ומיהו מהרש"ק בחידושיו על הפו' כתב בשם רש"ל דאין חילוק בין תנור שלנו לשל זמן התלמוד. ובכופח לכ"ע אין חילוק בין זמנם לזמנינו. תו"ש או' י"ג. אמנם דעת רוב הפו' כדברי מור"ם ז"ל דתנורים שלנו שפתחיהם מן הצד דינם ככירה כמ"ש לעיל סוף או' א' יעו"ש:

א

יט) שם. אפי' הוא מצטמק וכו' והטעם משום דלא נהנה ממנו כל כך כיון דבלאו הכי היה ראוי לאכילה כיון שנתבשל כל צרכו אבל אם לא נתבשל כל צרכו דנהנה ממנו אסור עד מו"ש בכדי שיעשו. תו"ש או' י"ד. וכ"כ א"ר או' י"ב דאסור עד מו"ש בכדי שיעשו כמו בעבר ושהה. וכ"כ א"א או' י"א. ועיין לקמן סי' שי"ח סעי' א':

א

כ) שם. אסור עד מו"ש. מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור. וכ"פ בד"מ. ולבני ביתו פשיטא דאסור דהו"ל כמו שנתבשל בשבילו. מ"א ס"ק י"א. א"ר שם. תו"ש שם. מיהו הב"ח פסק דלאחרני שרי וה"ה לבני ביתו נמי שרי יעו"ש. אבל דעת האחרונים להחמיר אפי' לאחרים עד מו"ש בכדי שיעשו כמ"ש המ"א. א"ר או' י"ב. תו"ש או' י"ד. ער"ה או' ג' ר"ז או' י"ב.:

א

כא) שם. ואם עבר ושהה וכו' ודוקא עבר במזיד אבל אם עבר בשוגג כלומר שסבר שמותר להשהות ע"ג כירה דינו כמו שכח. עו"ש או' א' וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ט סק"ט. והביאו מ"א סי' ק"ד סק"ו. וכ"כ הפתה"ד סי' ק"ד או' ג' אבל הער"ה סי' שי"ח או' ג' כתב דזה תלוי בפלוגתא וק"ל דהוי כמזיד יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' שי"ח סעי' א' יעו"ש:

א

כב) שם. ואם עבר ושהה וכו' ול"ד למבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם כדאיתא רס"י שי"ח שאני התם דעבר אדאורייתא אבל הכא אינו אלא מדרבנן כ"כ הלבוש בסי' רנ"ד סעי' ה' יעו"ש תו"ש או' ט"ו:

א

כג) שם. אסור בשניהם. אבל הב"ח פסק דאם מצטמק ויפה לו מותר אפי' אם עבר ושהה יעו"ש. מיהו לענין דינא המנהג להקל כיש אומרים שכתב אח"כ ש"ע שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין אפי' לכתחלה וכמ"ש בהגה דנהגו להקל כסברה האחרונה יעו"ש:

א

כד) שם בהגה. ואם החזירם נכרי לצורך ישראל. והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כל כך כיון שכבר היה ראוי לאכול. ט"ז סק"ח ומ"א ס"ק י"ב וי"ג. תו"ש או' ט"ז. ובלבוש כתב בלי ידיעת ישראל הא אמר ישראל לעכו"ם במזיד אסור כאלו הוא בעצמו עשה כן. א"א או' י"ב:

א

כה) שם בהגה. ואם החזירם ישראל בשבת וכו' אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו. ונראה בזה דלאחרים שרי. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' י"ז. אבל הא"ר או' י"ד כתב דדוקא לסברת י"א שכתב אח"כ בש"ע לאחרים שרי אבל לסברה זו פשיטא דאסור במצטמק ויפה לו יעו"ש:

א

כו) שם וי"א כל שנתבשל וכו' זהו דעת רש"י והרא"ש והטור שפסקו כחנניה דכשהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפי' באינה גרופה וקטומה וא"צ גרופה וקטועה אלא כשעדיין לא הגיע למב"ד או כשבא להחזיר בשבת כמ"ש סעי' ב' דבשעת חזרה יש לחוש טפי לחיתוי. תו"ש או' ח"י:

א

כז) שם. וי"א שכל וכו' ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה רק הפשטידא צריך ליתנם מבע"י כמ"ש סי' רנ"ד סעי' ה' יעו"ש. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' י"ט. ועיין לעיל או' י"ב:

א

כח) שם. כמאכל בן דרוסאי. לסטים היה ומבשל בישולו שליש רש"י שבת ך' ע"א. וכן כתב הטור שהוא שליש בישולו. וכן בהגמ"י פ"ג ורי"ו וריא"ז בשה"ג ומ"מ וברטנורה פ"א ובס' צד"ל ורש"ל בביאורו פסקו כרש"י והטור שהוא שליש בישולו. והב"ד א"ר או' ט"ו יעו"ש. אבל מדברי הרמב"ם פ"ט נראה שהוא חצי בישולו. ב"י. וכ"כ לקמן בש"ע סי' רנ"ד סעי' ב' וכ"פ הלבוש בסי' זה ובסי' רנ"ד. והגם דביו"ד סי' קי"ג סעי' ח' פסק שהוא שליש בישולו כתב המ"א בסי' רנ"ד סק"ח דהכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת. וכ"כ י"א בסי' זה. תו"ש או' ח"י. ולענין הלכה כתב הר"ז או' י"ג דלכתחלה צריך ליזהר שיתבשל חצי בישולו מבע"י אבל בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין אם נתבשל שליש בישולו מבע"י יעו"ש. ונראה דלדידן שאין בקיאין איזה נקרא כמב"ד יש לשער כל שנאכל התבשיל ע"י הדחק מחמת בישול זה יש להתיר:

א

כט) שם. ובא' להחזירה וכו' עיין לקמן סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ל) שם ולא הגיע למאכל וכו' ומ"מ אם החזירו ישראל בשוגג כל שמצטמק ויפה לו אף שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. א"ר או' ט"ז:

ב

ל) שם אסור וכו' היינו אפי' לאחרים עד מו"ש כמ"ש לעיל או' ך' יעו"ש:

א

לא) שם הגה. ונהגו להקל וכו' וכ"כ הלבוש. מש"ז או' א' ר"ז או' ט' חס"ל או א' בדיני הן אומר והן דברים וכו':

א

לב) שם אבל הטמנה ע"ג גחלים וכו' הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעים בגחלים מקרי הטמנא. תו"ש או' ך' ועיין לקמן סי' רנ"ז או' מ"ב:

א

לג) שם בהגה. כל זמן שהיא מגולה וכו' פי' שאין הקדרה מכוסה בבגדים ואף שהתנור סתום שרי. א"ר או' י"ז. ועיין לקמן בהגה לססי' רנ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

לד) שם בהגה. ומצאו ע"ג האש וכו' משמע דוקא ע"ג האש אבל בתוך האש שמצא הגחלים סביב הקדרה שא"א שיקח הקדרה ולא ינענע הגחלים כתב המרדכי פ' במה טומנים דאסור אפי' למימר לגוי לסלקו דשבות דאית ביה מעשה הוא מפני שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות אבל אין לאסור התבשיל בסילק הגוי דאפי' בישראל הוא מלאכה שאין צריכה לגופא ואין כאן אלא איסורא דרבנן אליבא דר"ש עכ"ד. והביאו ב"י סס"י רנ"ט והעו"ש או' א' בסי' זה. ומ"ש המ"א ס"ק ח"י בשם הגהת מרדכי פ"ו דמותר לסלקו ע"י גוי השיג עליו הא"ר או' ח"י וכתב בשם כמה פו' דאסור לומר לגוי לסלקו אלא רק אם סלקו מעצמו יש להתיר יעו"ש. אבל התו"ש או' כ"א כתב להתיר לסלקו ע"י עכו"ם כמ"ש המ"א. וכ"כ הר"ז או' יו"ד ויעו"ש הטעם. וכ"כ ח"א כלל ב' או' ד' קיצור ש"ע סי' ע"ב או' י"ז. נזר ישראל סי' ו' ח"ג או' ו':

א

לה) לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם עיין בתשו' רמ"א סי' ק"ב שכתב להתיר אם נתבשל המאכל כמב"ד אבל לומר לו לטוח בטיט אסור יעו"ש. והביאו הט"ז סק"י. ועיין לקמן בהגה ס"סי רנ"ט ובדברינו לשם בס"ד:

א

לו) כתב בדרשות מהרי"ל פעם אחת הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדרות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי"ל ז"ל החמי לאותו שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסורא קעביד עכ"ל והביאו שכנה"ג או' כ"א והעו"ש סוף או' א' וכתב שם העו"ש ונראה דמיירי בשכבר נתבשלו הקדרות כמב"ד דאפ"ה נראה שמפריז על מדותיו להקל יותר מדאי עכ"ד:

א

לז) [סעיף ב'] כירה שהיא גרופה וכו' אבל אם אינה גרופה וקטומה ונטל התבשיל מעליה בשבת אסור להחזיר לכ"ע אפי' בעודה רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע וכו' ואפי' מצטמק ורע לו. וע"כ המשהין קאוי ע"ג האש אם נטלו משם בשבת אסור להחזירו. ועיין לעיל או' י"א:

ב

לז) שם. אפי' בשבת וכו' פרש"י דהיינו אפי' ביום השבת דלא תימא דדוקא בלילה מותר להחזירה דמוכחא מלתא דשקיל לה אדעתא להדורי לצורך מחר אבל ביום השבת דלא מוכחא מלתא דדעתיה לאהדורי א"כ בטלה לה הטמנה ראשונה והרי הוא כמושיב לכתחלה בשבת קמ"ל דאפ"ה שרי. תו"ש או' כ"ב:

א

לח) שם. כ"ז שהיא רותחת וכו' אבל כשאינו רותחת אע"ג שהיא חמה ואין בה משום מבשל בשבת אסור להחזירה משום דהו"ל כאלו עכשיו מניח הקדרה בתחלה על הכירה בשבת. ב"ח. וכ"כ העו"ש או' ב' וכ"נ מסתמיות דברי הש"ע והגם דכתב בב"י בשם רי"ו דמוכח מגמ' שאם לא נצטנן אפי' שנח מרתיחתו קצת מותר להחזיר נראה דלא סמך ע"ז לענין דינא. וכן מ"ש בב"י סי' שי"ח שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח נראה דלא סמך ע"ז לענין חזרה אלא רק לענין להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמר חומו כמ"ש סי' שי"ח סעי' ו' יעו"ש. ומ"ש המ"א ס"ק י"ט דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו ודלא כב"ח כבר כתב עליו הא"ר או' י"ט דאינו נכון דבסי' שי"ח מיירי להדיא לסמוך אבל ע"ג כירה אפי' לא נצטנן לגמרי אסור יעו"ש. וע"כ רבים מיראי ה' ואנשי מעשה לא נהיגי בחזרה כלל חדא משום שמא תיכף ינוח מרתיחתו ולא אדעתייהו ועוד משום המון העם הרואים שמא ילמדו מהם להחזיר ולא ידעי לחלק בפרטי הדינים הצריכים לזה:

א

לט) מי שנוהג שלא להחזיר לתנור בשבת וסועד אצל אחרים עיין להרב זכור לאברהם אביגדור סי' ל"א שכתב דלא ינהוג חומרא זו אצל אחרים יעו"ש והביאו הרו"ח וכתב דאם באנו למוסר ודעת של הרב בינות דשא ז"ל דהרבה מטעמים שלא לסעוד אצל אחרים בשבת גם סיבה זו יקחנה לעצמו אך אם הוא מוכרח אז ודאי משום יוהרא ולא תתגודדו בשלחן צריך למיכל מהתבשיל ככל המסובין אכן בקאפ"י יכול לאשתמוטי ולומר אין לי חפץ עתה בקאפ"י יעו"ש:

א

מ) שם. הגה. ועודה בידו. ואפי' לא הניחה ע"ג קרקע אלא שתלאה במקל או שהניחה ע"ג מטה או שפינהו ממיחם למיחם אסור. טור. וכתב מ"א סק"כ דהרב ב"י ס"ל דוקא כשהניחה ע"ג קרקע אסור אבל הניחה ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיחם למיחם שרי אבל רמ"א ס"ל דבכל אלו אסור דהו"ל כמושיב בשבת לכתחלה עכ"ד. וכ"כ התו"ש או' כ"ד. מיהו בסה"ת והמרדכי וריא"ז פסקו לקולא דאפי' הניחה ע"ג הקרקע אם דעתו להחזירה שרי. וכ"כ א"א והכלבו בשם הרא"ה יעו"ש. ער"ה או' ה' אמנם כבר כתבנו לעיל או' ל"ח דיש נוהגין להחמיר שלא להחזיר כלל יעו"ש:

א

מא) שם הגה. ודעתו להחזירה. והרב ב"י ס"ל דאפי' אין דעתו להחזירה שרי כמ"ש הרמב"ם. מא ס"ק כ"א. תו"ש או' כ"ה. והיינו דוקא כ"ז שהיא רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע כמ"ש בש"ע:

א

מב) שם. הגה. ודעתו להחזירה. ואם דעתו להחזיר אחר שיצטנן אף שחוזר כשהוא רותח אסור. א"ר או' כ"א:

א

מג) שם. ודוקא על גבה וכו' מדסתם הרב ב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדירה לתוך אויר הכירה שרי דלא מיקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה. וכ"כ הב"ח. וכתב בשה"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה ועל גבה אחת הן ומותר. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' כ"ו. ואם יש אש על הכירה עיין סי' שי"ח סעי' ט"ו:

א

מד) שם. אבל לתוכה אסור. דכשהוא בתוכה שייך למיגזר טפי שמא יחתה גחלים בחזירתו לתוכה ואף שהיא גרופה וקטומה מ"מ א"א שלא יהא שם קצת גחלים. ובכל זה אסור אף במצטמק ורע לו כמ"ש הר"ן דבשעת חזרה איכא חשש טפי. תו"ש שם:

א

מה) שם הגה. ודוקא שהתבשיל מבושל כ"צ וכו' זה קאי ארישא דאמר אפי' בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כ"צ ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ"צ שייך אחריו עוד בישול. ט"ז סק"י:

א

מו) שם בהגה. אפי' לכירה אחרת. ואפי' מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה. הרמב"ם פ"ג דין י"א. והביאו מ"א ס"ק כ"ג והתו"ש או' כ"ח. וכ"כ הר"ז או' י"ד מיהו מרן ז"ל בש"ע השמיט היתר זה להחזיר לכירה אחרת וגם מהריק"ש בהגהותיו כתב ולהחזיר מכירה לכירה אחרת יש מתירין ויש אוסרין ומכירה לטמינה ומטמינה לכירה דברי הכל אסור עכ"ל והביאו הברכ"י או' ג' וכתב משמע שנטה לדעת האוסרין אבל דעת הברכ"י שם נראה דנוטה לדעת הרמב"ם שמתיר יעו"ש:

א

מז) שם בהגה. אבל אם לא נתבשל כל צרכו וכו' ואעפ"י שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור להחזיר כל שיש עדיין חום בכירה שהקדירה רותחת מחמתה. ב"י:

א

מח) שם בהגה. רק כשנטלו מן הכירה מבע"י וכו' נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת. ט"ז ס"ק י"א:

א

מט) שם בהגה. וטוב להחמיר. כי הר"ן כתב קולא זו והתו' והרא"ש והנמשכים אחריהם לא ס"ל כן. ט"ז ס"ק י"ב. אבל המנהג להקל כמ"ש הרב בהגה. מש"ז או' י"ב:

א

נ) שם. בהגה. מיהו אם נצטנן לכ"ע אסור. דשייך בו אח"כ בישול חדש. ט"ז ס"ק י"ג. תו"ש או' ל"א. ועיין לעיל או' ל"ח:

א

נא) ובמקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. ט"ז שם. א"ר או' כ"ו. וכ"ז הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לבית הלל אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני. ט"ז שם:

א

נב) שם בהגה. אסור להניחו בכרים וכו' דאע"ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ"מ אסור בשבת כנזכר סי' רנ"ז סעי' ב' ואע"ג דבחזרה שרי כמ"ש בסמוך אפו' בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור. ט"ז ס"ק י"ד. מיהו הא"ר או' ל"ד כתב בשם מי"ט ובשם ר"א דשרי להושיב החמין כשהוציאו מן התנור בכרים וכסתות יעו"ש. ומ"מ נראה דיש להחמיר כמ"ש מור"ם ז"ל. וכ"כ האחרונים:

א

נג) שם בהגה. אסור להניחו בכרים וכו' ואם הוא פתוח למעלה שרי. ט"ז שם. תו"ש או' ל"ב. ר"ז או' י"ד. אבל הא"ר שם כתב דלא משמע קצת הכי מר"מ ומשמע דאפי' אם עדיין חם אסור עכ"ד. וכ"כ העו"ש או' ב':

א

נד) קאפ"י שנתבשל כ"צ מע"ש וצריכין לחממו בשבת אם השפחה עשתה מדורת אש ומחממת אותה אם משימים אותה ע"ג האש ממש אפי' אם היא עושה מעצמה אסור לישראל לשתותו וכ"ש אם הישראל אומר לה לחממו ואם אינה משימה אותה ע"ג האש ממש אלא כנגד המדורה אפי' לעשות הישראל עצמו שרי. וע"ג האישטריבד"י אם רגלי האישטריבד"י נוגעות באש אסור ואם אינם נוגעות שרי. הרב החביב בתשו' ח"ב סי' י"ז. י"א מ"ב או' יו"ד. ומיהו יש אוסרין ע"י ישראל אף שנתבשל כ"צ מע"ש משום דיש בישול אחר בישול בדבר לח כמ"ש סי' שי"ח סעי' ד' ולערות הקאוי מכלי ראשון על הצוקאר שבכוסות לא טוב אלא לערות הקאוי קודם ואח"כ לתת בו הצוקאר. יפ"ל או' ט"ז. ועיין לקמן או' צ"א:

א

נה) שם בהגה. י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה וכו' היינו לאחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה אם נטלה מן הכירה אסור לו להחזירה אפי' בעודה רותחת אם הוא כ"כ ערב שאין שהות ביום להרתיח אם היתה קרה דגזרינן אטו היכא שנטל בשבת דאי שרית להחזירה מבע"י אתי נמי להחזירה כשנטלה בשבת אבל כל זמן שלא נתבשלה או אפי' נתבשלה ויש שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה מותר להחזירה. טור. אבל בסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והגמ"י כולם כתבו דאף בלא נתבשלה אלא כמב"ד אסור להחזירה מבע"י על הכירה שאינו גרוף וקטום אם אין שהות ביום להרתיחה אילו נתקררה. והב"ד הב"ח וכתב מיהו בתבשיל חי או נתן בה חתיכה אחת חיה מותר להחזירה מבע"י לדברי הכל דאין לגזור בזה אטו חזרה דשבת יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ז. א"א או' כ"ז. ועיין לקמן או' נ"ח:

א

נו) שם בהגה. או סמוך לברכו וכו' כתב מ"א ס"ק כ"ו דלפי מ"ש רש"י והר"ן ס"פ ב"מ שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך כ"ש דיש להקל הכא יעו"ש. אבל הא"ר או' כ"ח והתו"ש או' ל"ד השיגו עליו וכתבו דאין ראייה משם לענין חזרה יעו"ש:

א

נז) שם בהגה. שהוא קבלת שבת לדידן. עיין לקמן סי' רס"א סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

נח) שם בהגה. דינו כמו בשבת עצמו. פי' לענין דאסור להחזיר אם הניח ע"ג קרקע וכל החילוקים שנתבארו בסעי' ב' עו"ש או' ב' וכ"כ בתו"ש או' ל"ה. אלא שבשם הרא"ש כתב דמבע"י אין בו איסור רק לענין גרופה וקטומה אבל כל הני חילוקים דע"ג ובתוכה או שהניחה ע"ג קרחע שרי מבע"י יעו"ש:

ב

נח) ודע שכתבו התו' דלא אסרינן חזרה מבע"י אלא היכא שנטלה מע"ג כירה שעתיד להשהות עליה ולהחזירה עליה לשם שהייה ומשום שאם אתה מתיר להחזירה מבע"י אתי להחזיר בשבת אבל אם החזירה לשם הטמנה שרי ע"כ. והרב ז"ל השמיט כל החילוקים הללו לפי שהמנהג להקל כדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו. עו"ש שם:

א

נט) שם בהגה. אך טוב להחמיר וכו' ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה. מ"א ס"ק כ"ח. תו"ש או' ל"ו. ר"ז או' כ"ב:

א

ס) שם בהגה. במקום שהיד סולדת וכו' דאי אין היד סולדת בו אפי' בשבת שרי. ב"י.

א

סא) שם בהגה. אפי' סמוך לחשיכה. ואפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו. מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' ל"ז:

א

סב) שם בהגה. אפי' סמוך לחשיכה. פי' שאין שהות כ"כ שאם היה צונן שיכול להתחמם. עו"ש או' ב':

א

סג) שם בהגה. ובתנור אין חילוק וכו' היינו בתנור של זמן התלמוד אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה. ט"ז ס"ק ט"ז. תו"ש או' ל"ח. ועיין לעיל או' ח"י:

א

סד) שם בהגה. ובתנור אין חילוק וכו' וכתב הרב המגיד דאפי' מצטמק ורע לו דמותר להשהותו או אם נתן לתוכו אבר חי בתנור אסור יעו"ש. עו"ש או' ב':

א

סה) [סעיף ג'] ולהניח קדירה ישנה וכו' אבל חדשה אסור דמלבנה. ואף שהרב ב"י פסק להקל בסס"י תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקנית אפשר דמודה דאסור. מ"א סק"ל. וכ"כ התו"ש או' ל"ט. ובקדירות שלנו שכבר נגמרה בתנור של יוצרים בזה ודאי פשיטא דשרי. תו"ש שם:

א

סו) שם. ריקנית וכו' דאם יהיה בה תבשיל אסור להשימה על הכירה מחמת גופא. הגר"א:

א

סז) שם. ע"פ הכירה וכו' דאז הו"ל הכירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה. ב"י בשם הגמ"ר פ"ג. ולפ"ז י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן (ר"ל להחזיר אבל תחלת שהייה בשבת ודאי אסור. מחה"ש) אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש. אכן במהרי"ל איתא דצריך להפסיק שם בלוח אחת להיכרא וישים אח"כ התבשיל ע"ג הלוח. וכ"ז כשהתבשיל חם דליכא משום בישול. מ"א ס"ק ל"א. א"ר או' ל"א. תו"ש או' מ' ועיין לעיל או' י"א:

א

סח) שם הגה. וכבר נתבאר שנוהגין להקל וכו' ומיהו כבר כתב ג"כ לעיל סעי' ב' בהגה דטוב להחמיר יעו"ש:

א

סט) [סעיף ד'] יש למחות ביד הנוהגין וכו' והטעם משום דפעמים שהאחת אין היד סולדת בו והאחת היד סולדת בו ומתבשלין זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ואעפ"י שהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהן משום בישול. ב"י. ועיין לקמן סי' שי"ח סעי' ד' שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח יעו"ש:

א

ע) שם. יש למחות ביד הנוהגין וכו' כתב המ"א ס"ק ל"ב דלפי מ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי יעו"ש. וזהו דוקא לדעת המקילין שכתב שם בהגה אבל לדעת הש"ע אסור יעו"ש:

א

עא) [סעיף ה'] כגון פנאדי"ש וכו' ואעפ"י שהיד סולדת בו לפי שאין דרך בישול בכך ואעפ"י שהקדירה נתונה על האש. ומיהו לדברי האומרים שיש צלייה אחר צלייה כמ"ש הטור בסי' שי"ח איכא למימר דבשר הפנאדי"ש (פנאדי"ש יש בו לחם אפוי ובשר בתוכו צלוי. א"א או' ל"ד) הוי צלי שהרי אינו מתבשל ע"י משקין ואסור לחממה במקום שהיד סולדת. ב"י. ועיין לקמן סי' שי"ח סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד:

א

עב) שם. כגון פנאדי"ש וכו' דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו. ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר שאין דרך בישול בכך לפי שהקדירה מפסקת. מ"מ פכ"ב. ואם יש בה שומן אסור כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ז. מ"א ס"ק ל"ג. תו"ש או' מ"ב. והיינו להיש מחמירין שכתוב שם בהגה אבל לדעת הש"ע מותר אף אם יש בה שומן כיעו"ש. ועיין בתשו' כתונת יוסף סי' י"ב שהתיר לשום לתוך התנור שהוסק מאתמול התבשיל או פשטידא שנתבשל מע"ש כל צרכו אעפ"י שהשומן צף על התבשיל ונקרש ובשומו לתנור ע"י הבל שנשאר שם מע"ש נימוח והמס ימס אך לתת ע"ג אש בשבת אסור לאכול התבשיל אפי' למ"ש יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח או' י"ד:

א

עג) שם. אבל להטמין תחת הבגדים וכו' שהרי אסור להטמין משחשיכה אפי' תבשיל שנתבשל כ"צ ואפי' בדבר שאינו מוסיף הבל. ב"י. והטעם משום דהוי כמטמין בתחלה בשבת. עו"ש או' ד':

א

עד) שם הגה. וה"ה שאסור להניחו וכו' והנחה לכתחלה בשבת אסור אפי' הוא עדיין רותח ומצטמק ורע לו. הגר"א:

א

עה) שם בהגה. וה"ה שאסור להניחו וכו' והר"ן כתב אפשר דבר שאין דרכו לאפות ע"ג כירה מותר לחממו ע"ג כירה כשמצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו עושה אלא בשביל שיתחמם עכ"ל אבל דעת הרב ב"י משמע לאסור. מ"א ס"ק ל"ד:

א

עו) שם בהגה. דלא התירו אלא חזרה וכו' וכאן דמושיב לכתחלה יש לחוש שמא יחתה בשעה שמושיב אותה כי כן רגילים לעשות. תו"ש או' מ"ג:

א

עז) שם בהגה. ויש מתירין ליתן לתוך התנור שאפו וכו' והטעם שהרי אין בזה חשש חיתוי כלל שהרי גרפו התנור מבע"י ואפי' לא קטמו אותו מ"מ הרי כבר נתאכלו וכבו כל הגחלים שבתוכה וא"צ ליזהר שלא ישאר שם גחלת כלל כיון שאין שם אלא הבל מעט מה שנשאר מאתמול הוי כגרופה וקטומה. כ"כ הכלבו ומיירי בחזרה. תו"ש או' מ"ד. ועיין בב"י:

א

עח) שם בהגה. ואין לחוש לבישול. אין כוונתו לאיסור בישול דהא מיירי כשלא נצטנן לגמרי כדמסיק אלא דר"ל דלא חיישינן שמא יחתה לבשלו. תו"ש או' מ"ה:

א

עט) שם בהגה. ובלבד שלא נצטנן וכו' ואפי' בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בישול אסור אם נצטנן דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה. מ"א או' ל"ו. א"ר או' ל"ו:

א

פ) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' הטעם בב"י דאף דק"ל בסעי' ב' כדעת הר"ן דאם נטלו משחשיכה מקרי חזרה אף שהניחה ע"ג קרקע וא"כ ה"ה נמי כאן כיון דנטל מע"ג משחשיכה ראוי להתיר אף שהניחה ע"ג קרקע כיון דדינו כגרופה וקטומה מ"מ הכא יש להחמיר דהאי התירא דנטילת חשיכה לא מהני אלא לענין הנחה ע"ג קרקע אבל לא לענין היתר תוכה. תו"ש או' מ"ז. והיינו לפי מ"ש בהגה סעי' ב' דנהגו להקל אבל לדעת מרן אסור אם הניחו ע"ג קרקע כמ"ש שם בש"ע יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' ל"ח:

ב

פ) שם בהגה. שהיד סולדת וכו' דהיינו שאם תבשיל זה שמחזיר היה צינן היה יכול להתחמם שם כ"כ עד שהיד סולדת בו ר"ז או' כ"א:

א

פא) שם בהגה. ולכן אסור לומר לעכו"ם להחם וכו' נראה דלאו דוקא לומר לעכו"ם אסור אלא אפי' אם העכו"ם עושה מדעת עצמו בשביל ישראל אסור להנות ממנו בשבת וכמ"ש לקמן לענין נר שהדליק בשביל ישראל ודוקא דאתעביד בתבשיל איסורא שלא היה מבושל כבר כ"צ אבל אי לא אתעביד בתבשיל איסורא רק שנתחמם ע"י גוי והתבשיל מבושל כבר כ"צ אין לאסור רק כשאומר לגוי לעשות בשבת אבל אם הגוי עושה מדעת עצמו אין לאסור התבשיל לישראל לאכלו בשבת. עו"ש או' ד':

א

פב) שם בהגה. ואם עשה כן וכו' פי' שציווה לכותי לעשותה לכך אסור אפי' נצטנן משום קנס כמ"ש הרשב"א משא"כ אם עשאו הכותי מעצמו אין לאסור כשנצטנן. ואפילו כשעדיין חם יש להתיר לסברת רמ"א סי' שי"ח סעי' ד' בהגה כשנתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו. א"ר או' ל"ז. וא"כ משמע דלדעת מרן שם אסור לאוכלו חם אפי' אם עשה הכותי מעצמו ומצטמק ורע לו יעו"ש:

א

פג) שם בהגה. ואם עשה כן אסור וכו' אפי בדיעבד כמ"ש סעי' א' בדין החזיר עכו"ם ע"ג כירה ומיהו י"ל דאם לא חממו העכו"ם ע"ג האש או הכירה ממש דיש להקל. מ"א ס"ק ל"ג. תו"ש או' מ"ט:

א

פד) שם בהגה. אמנם אם לא נצטנן וכו' ובאגודה כתוב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן. מ"א ס"ק ט"ל. תו"ש או' נ"א. ועיין בס' מנחת פתים דף מ"ו ע"ב שכתב דמיירי שראה ישראל הבה"ב ושתק לכך אסרו התבשיל כיון שא"א לאוכלו צונן והתירו הבשר אבל אם עשתה בלא דעת ישראל גם התבשיל מותר וכ"כ בש"ע הרב סעי' פ"ה שמפרש כן ודלא כמחה"ש. א"ח או' י"א:

א

פה) שם בהגה. אם חממו אותו העכו"ם וכו' והיינו דוקא כשחממו כותי מעצמו אבל במצוה ישראל לחמם יש לאסור לאכול משום קנס. והיינו נמי כשמצטמק וטוב לו. עו"ש או' ד':

א

פו) שם בהגה. לכן נוהגין שהעכו"ם מוציאין וכו' פי' כיון דאסור אמירה לעכו"ם להחם א"כ אסור לומר לעכו"ם להעמיד תבשיל שנתקרר ע"ג התנור שהוסק ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק. מ"א סק"מ. תו"ש או' נ"ב:

א

פז) שם בהגה. לכן נוהגין שהעכו"ם מוציאין וכו' עיין ט"ז ס"ק ח"י מה שהאריך לחלוק על היתר זה אבל הא"ר או' ט"ל כתב דיש לסמוך על רמ"א וראיות הט"ז יש לדחות וכן התו"ש או' נ"ב כתב ליישב קושיית הט"ז יעו"ש:

א

פח) שם בהגה. ומבערת אח"כ התנור וכו' פי' דמותר לומר לגוי להחם התנור משום צנה כמ"ש לקמן סס"י רע"ו ונהי דע"י נרתחים החמין מ"מ כיון דבשעה שמושיבת אין שום אש בתנור ועיקר הבערה משום הצנה הוא ואף כי פסיק רישא הוא לענין החמין מ"מ יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור בפסיק רישיה ואפי' נצטנן לגמרי מותר בכה"ג. וכ"כ בתה"ד סי' ס"ו. עו"ש או' ד' מ"א ס "ק מ"א. תו"ש או' נ"ב:

א

פט) שם בהגה. אבל ע"י ישראל אסור וכו' אפי' קודם שהובער התנור ואפי' התבשיל עדיין חם והיינו משום דתנן אחד נותן הקדירה ואחד הצית את האור דהראשון פטור אבל אסור. וכ"כ בתה"ד שם. עו"ש שם. מ"א שם. תו"ש או' נ"ג. ומיירי בתבשיל דמצטמק ויפה לו והוא תבשיל שיש בו מרק אבל אם אין בו מרק אין לאסור ע"י ישראל אם לא אפשר ע"י כותי כדלקמן סי' שי"ח ואפי' הוא צונן ומשמע מהכא דאם התנור כבר מחומם אין להתיר אפי' ע"י כותים ובתבשיל צלי שאין שם מרק יש להקל משום כבוד שבת אם א"א ע"י כותים גם לאחר שהובער התנור. עו"ש שם. אבל במ"א סי' שי"ח ס"ק י"ז כתב דאסיר ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. דיש צלי אחר בישול ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן דאין צלי אחר צלי וה"ה האפוי יעו"ש. א"ר או' מ"א. ועיין לעיל או' ע"א שכתבנו שיש מחמירים גם בצלי אחר צלי יעו"ש:

א

צ) וכתב שם המ"א דאם נותן העכו"ם לתוך הקדירה של נחושת הקבוע בתנור אזי שרי להתנות ממנו אפי' נותנו אחר שהסיק דהא אין עיקר הכוונה לחמם את המים רק שלא יתקלקל הקדירה מחמת האש כשהיא ריקנית אבל ישראל אסור ליתן מים בתוכה אפי' קודם היסק משום פסיק רישיה וכשהכלים מלוכלכים בשומן אסור לשפוך עליהם רותחין דהשומן נימס ע"י החמין ואסור משום מוליד כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ז וסי' ש"כ סעי' י"ד רק יניח הכלים בתוך המים דאז נימס ממילא כמ"ש שם אבל כשהוא שופך עליהם אז הוא עושה מעשה בידים יעו"ש. תו"ש שם:

א

צא) קאו"י מבושלת צוננת שהעמידה המשרתת ישראל בשבת על תנור בית החורף קודם שהוסק מותר לשתותה רק שיזהיר על להבא שלא יעשו כן. שו"ת בית אפרים סי' כ"א יעו"ש. שע"ת או' כ"ד. ומה שיש עושין בשבת שמערין חם מכלי ראשון ויד סולדת בו על ט"ע וקאו"י שכבר עירו עליהם מע"ש כתב הטעם בא"א או' מ"ה משום דביבש אין בישול אחר בישול ואף שנשאר בהם קצת מים קרים הולכין אחר הרוב רק צריך ליזהר שלא להפך הקאו"י או הט"ע מלמעלה למטה משום מבשל ואעפ"י שקולין הקאו"י י"ל שלא נתבשל ממש עדיין גם יש לחוש למ"ד יש בישול אחר צלייה ואפייה כמ"ש סי' שי"ח סעי' ה' וא"כ ה"ה אחר קלייה יעו"ש. ונראה דה"ד אם רק עירו עליהם רותחים מע"ש אבל אם בישלו אותם ממש מע"ש במים ובשבת מערין עליהם מים מכ"ר מותר אף להפך כיון דאין בישול אחר בישול בדבר יבש כמ"ש סי' שי"ח סעי' ד' יעו"ש אמנם אם בא ליתן קאו"י קלוי ביום שבת לתוך מים חמין צריך ליתן המים חמין לתוך כלי שני ואח"כ ליתן הקאו"י בתוכו משום דיש לחוש למ"ד יש בישול אחר קלייה ולפי מה שי"א דיש צביעה במשקין כמ"ש לקמן סי' ש"כ סעי' י"ט א"כ צריך ליתן מעט קלוי מיום ששי לצבוע המים חמין ואח"כ יוסיף עליו ביום שבת. ועיין לעיל או' נ"ד:

א

צב) שם בהגה. מותר להעמידן וכו' אפי' ע"י ישראל. עו"ש או' ד' מ"א ס"ק מ"ב. תו"ש או' נ"ד:

א

צג) שם בהגה. אצל התנור וכו' אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום. ומשמע מלשון רמ"א דאפי' ליתן עליו קודם היסק אסור כיון דלבסוף יהיה בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים ומיהו העולם נוהגין היתר בזה דיש להם על מה שיסמוכו. מ"א ס"ק מ"ג. והטעם כתב בתרש או' נ"ה משום דהמעזיבה מפסקת בין האש ובין הקדירה יעו"ש. ועיין לעיל או' ס"ז:

א

צד) שם בהגה. דתנורים שלנו וכו' עיין לעיל או' ח"י:

א

צה) שם בהגה. ומבושל כל צרכו. והיינו אם מצטמק ויפה לו והוא תבשיל שיש בו מרק אבל אם מצטמק ורע לו אפי' אין הקדירה חם יש להתיר כדלקמן סי' שי"ח סעי' ד' עו"ש או' ד' והיינו לפי יש אומרים שכתב בהגה שם אבל לדעת הש"ע אסור אפי' אם מצטמק ורע לו כיעו"ש:

א

צו) שם בהגה. וכן המנהג וכו' פי' אפי' להעמיד הקדירה סמוך לתנור מאד ודופן הקדירה נוגע בדופן התנור יש להתיר. עו"ש שם. ועיין בשו"ת גור אריה יהודה סי' ע' שכתב דמותר ליתן שמן זית בחורף שנקרש אצל התנור כדי להפשירו לאכלו משום דמעיקרא היה אוכל והשתא אוכל יעו"ש. והביאו א"ח סוף או' י"ב. ועיין מ"א סי' קכ"ח סק"ז ודוק:

א

צז) ודע דכל ההיתר הנז' דוקא בחורף בשעת הקור שעושין אש בבית ע"י כותי בלאו הכי מטעם דהכל חולים אצל הצינה כמ"ש סס"י רמ"ו אבל באופן אחר לעשות אש בבית בשביל שיתחמם התבשיל זהו ודאי איסור גמור וראוי לקנוס אותו לאוסרו אפי' בצונן. ומ"מ מי שאינו מוכרח גדול לחמם התבשיל אפי' באופן ההיתר שכתבו יש ליזהר. א"ח שם:

א

צח) ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עיין סי' שי"ח איזו אסור משום בישול דאורייתא יעו"ש. מ"א סוף סי' זה:

א

מג"א ס"ק י"ז אצל דופני הקדירה אבל תנור סתום כצ"ל:

ב

ס"ק ל"ב ואם אין רוטב בקטניות כצ"ל:

ג

רס"ק ל"ה ז"ל ד"מ כב"י נהגו להחזיר כו' כצ"ל:

ד

ט"ז ס"ק י"ח בתשובת מהר"ם במרדכי בשבת פ' הזורק אההוא דבית הכסא שע"ג חפירה וכו' כצ"ל:

ה

שם והלא כוונתה גם על התבשיל וכ"ש שיש כאן ודאי כצ"ל:

א

מצטמק. פי' כל דבר שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות):

ב

שהוא חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכ' אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עסי' רנ"ד:

ג

שכסה הגחלים באפר. וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהוא סגי (ר"ן ב"י) ואפי' הובערה אח"כ שרי (גמרא) כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי:

ד

חתיכה חיה. דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכ"מ ססי' רנ"ד):

ה

לסמוך לה קדירה וכו'. מבערב וכו', ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עכ"ל הרמב"ם משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה דהאיבעי' בגמ' לא הוי אלא בע"ש ועיין במ"מ וכ"מ ברי"ף ע"ש אבל לסברא השניה שרי אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סס"י זה:

ו

מותר לשהות על גרופה. ולסבר' השניה אפי' בשבת שרי דהא האיבעי' קאי אסמיכ' בשבת וקפשיט ליה מהא ע"ש וברא"ש:

ז

ותנור. מתוך שקצר למעל' ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה (רש"י):

ח

אפי' הוא גרוף. מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ א' (רמב"ם):

ט

שהיס"ב. אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' על גביו אפי' בשבת עסס"ב כ"מ בגמ' ובהגמ"ר ועסי' שי"ח סי"ד ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו ע"ש בהג"ה:

י

ותנורים שלנו. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה דינן ככירה (כל בו) ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין ע"ש:

יא

אסור עד מ"ש. מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור וכ"פ בד"מ ומ"ש הגמ"ר דלאחריני שרי משום דס"ל כר"מ אבל אנן דקי"ל כר"י כמ"ש רסי' שי"ח א"כ ה"ה ה"נ אסור לכל ולב"ב פשיטא דאסור דה"ל כמי שנתבשל בשבילו ועבי"ד סי' צ"ט ס"ה ועב"ח ססי' רנ"ד ס"ג וסי' ט"ו עסי' תקט"ו:

יב

החזירם עכו"ם. לצורך ישראל:

יג

דינו כשכח. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול עסי' רע"ו:

יד

החזירם ישראל. בשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו דבהגמ"ר משמע אפי' בשכח ושהה לאסור מצטמק ויפה ולכן פסק רמ"א כמותו בהחזיר בשבת ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מאחר דבהג"א מסתפק אם יש לאסור אפי' לו מאחר שהי' מבושל קודם והיה שוגג:

טו

וי"א שכל כו'. ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה ועסי' רנ"ד ס"ה דמשום הפשטי"ד צריך ליתנם מבע"י:

טז

כמאכל ב"ד. עסי' רנ"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש גם בס"ד לא עיין:

יז

מגולה למעל'. ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל שמדביק אצל דופני התנור אבל תנור סתום לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש):

יח

מותר לישראל להסירו. בד"מ כתב ועססי' שי"א בב"י דמות' לסלקו עכ"ל וז"ל הרב"י שם והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפע"ד אפי' לא כבו מותר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי עכ"ל וא"כ ה"ה בקדרה דוקא כשעומדת ע"ג גחלים שרי וז"ל המרדכי ר"פ כירה וגם הישראל עצמו אפשר שמותר להסיר' הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן עכ"ל אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגמ"ר כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתוב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו א"ל לכבות ולא להבעיר רק לסלק המאכל ע"כ ועססי' זה אבל ע"י ישראל אסור לכ"ע וכ"כ בש"י בביאור המרדכי וכ"כ בד"מ בשם אגור וכ"כ המרדכי ספ"ק דשבת וכ"כ ב"י ססי' זה בשם ספר היראים וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות משמע דאסור לסלקן בשבת ובשבת בשחרית אסור לסלקן כ"א ע"י עכו"ם (הג"מ פ"ו) ועססי' רנ"ט וע' בתוס' יומא דף ל"ד ועמ"ש סימן רנ"ד ס"ב:

יט

רותחת. שהיס"ב עמ"ש סי' שי"ח ס"ד דלא כע"ש ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ועססי' זה בהג"ה וכ"כ בשם רי"ו דלא כב"ח אבל אם נצטנן אז הוי בישול ועסי' שי"ח ס"ד:

כ

ועודה בידו. דהרב"י ס"ל דוק' כשהניח' עג"ק אסור אבל הניחם ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיח' למיחם שרי אבל רמ"א ס"ל דכל אלו אסור דה"ל כמושיב בשבת לכתחל' ועסי' רנ"ז ס"ה:

כא

ודעתו להחזיר. והרב"י ס"ל דאפי' אין דעתו להחזיר שרי כמ"ש הרמב"ם:

כב

על גבה. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדיר' לתוך אויר הכירה שרי דלא מקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה וכ"כ ב"ח ועס"ג וכ' בש"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר ע"כ ואם יש אש על הכירה עסי' שי"ח סט"ו:

כג

לכירה אחרת. אפי' הבלה מרובה מראשונה אבל אם הית' בתחילה טמונה ובשבת בא להושיבו לכירה או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם):

כד

כשנטלו. מבע"י וא"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה:

כה

אסור להניחו. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה (ד"מ):

כו

סמוך לברכו. ובגמ' ס"פ ב"מ כתבו הרש"י והר"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך וכ"כ המ"מ ספ"ה דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא וא"כ כ"ש שיש להקל בדין זה דהוא גופה אינו אסור אלא משום גזירה דאי שרית ליה מע"ש אתי להחזיר בשבת ובשבת אסור שמא יחתה א"כ למה נגזר סמוך לברכו:

כז

דינו כמו בשבת. ואם אינה מבושלת כ"צ שרי להחזיר סמוך לחשיכה דלא גזרינן דאתו למעבד בשבת דודאי לא יבשל בשבת (טור והרא"ש) אבל סמ"ג וסמ"ק והג"מ אסרו אף בזה (ב"ח) אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א:

כח

טוב להחמיר. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה ועס"ג:

כט

אפי' סמוך לחשיכה. אפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו:

ל

ישנה. אבל חדשה אסור דמלבנה ואף שהרב"י פסק להקל בססי' תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקני' אפשר שמודה דאסור:

לא

ע"פ הכירה. דה"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה (הגמ"ר מ"מ פכ"ב) וכ"מ סי' שי"ח סי"ח וא"כ י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"מ סי' שי"ח סט"ו ובמהרי"ל כתוב וז"ל אם מונח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה עכ"ל וכ"כ האגודה וז"ל התשב"ץ אם יש דפין עשוים ע"ג תנור כמו שיש ברוטנבר"ק ובהרבה מקומות מותר להניח ע"ג הדפין משמע דס"ל דבעי' שיניח שום דבר עמה להיכרא וכ"מ ססי' זה בהג"ה וכ"ז כשהתבשיל חם:

לב

יש למחות. ופעמים אחד היס"ב והשני אין היס"ב ומתבשלים זה עם זה וא"כ לפי מ"ש סי' שי"ח סט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי דהא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר ואם כן כיון שהקטניות בכלי שני ומערין עליהם מכ"ר ה"ל בישול ואפי' שעושין איפכא שנותן הרוטב תחלה ואח"כ נותן קטניות לתוכו מ"מ יש לחוש שהקטניו' רותחי' יותר אלא ע"כ ס"ל דלית ביה משום בישול אם הוא חם וכמש"ל אך יש ליזהר שלא להגיס בהן בכף כמ"ש סי' שי"ח סי"ח אך לפי דברי רש"י ס"ל דה"ל כמטמין בשב' כמ"ש בר"ן ומיהו לא קי"ל הכי כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג ומ"מ יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ואם אין רוטב בקטניות אפי' נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב כמ"ש סי' שי"ח ס"ד:

לג

פנאדי"ש. דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר שאין דרך בישול בכך לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב) ואם יש בה שומן אסור כמ"ש סי' שי"ח ס"ו:

לד

שאסור להניחו. והר"ן כתב וז"ל אפשר דבר שאין דרכו לאפות ע"ג כירה מותר לחממו ע"ג כירה כשמצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו עושה אלא בשביל שיתחמם עכ"ל ודעת הרב"י משמע לאסור:

לה

ויש מתירין כו'. ז"ל ד"מ כב"י נהגו להחזיר כו' ומ"מ משמע דאסור דדוקא ע"ג שרי אבל לא לתוכה כמ"ש ס"ב וכו' ע"כ ונראה דבדבר שעדיין חם אין לחוש כ"כ ודברי ב"י אינן אלא בדבר צונן וכן המנהג בינינו דחוששין בדבר צונן ונוהגין היתר בדבר חם שהוציאו מן התנור כדברי הר"ן ומה שחילק הב"י בין ע"ג לתוכה זה לא כדברי הר"ן אלא שהב"י חילק מעצמו כך ואפשר דלא ס"ל לחלק בהא ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל ד"מ פי' דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור היינו כשנטלו מבע"י ולא החזירו עד שחשיכה וכמ"ש ס"ג אבל נטלו בשבת מותר להחזירו לגרופה וקטומה ואפי' לתוכה וזה כיון שלא הטמינו בו ה"ל כגרופה וקטומה וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשהניחם עג"ק דלא הוי כתחלת הטמנה כיון שהיה שם בשבת אבל לענין היתר תוכה לא מהני זה וזה דעת המחמירין ובלבוש משמע דאפי' הטמינו בו שרי להחזיר לתוכה אחר סעודת שחרית כיון דכבר עממו גחליו ה"ל כגרוף וקטום ע"ש שנדחק לענין היתר תוכה ולא ראה דברי הד"מ:

לו

שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בישול אסור אם נצטנן דה"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה:

לז

להחם הקדירה. כב"י בשם הרשב"א אסור לומר לעכו"ם להדליק אש לחמם הקדירה וכו' דאלו להחם הקדירה ס"ל להרשב"א דאפי' לישראל שרי לעשותו כמ"ש סימן שי"ח סט"ו כיון שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש ורמ"א כתב סתם אסור לומר לעכו"ם להחם וכו' דס"ל דלדידן דס"ל דאסור לחממו מדאורייתא אסור לומר ג"כ לעכו"ם ואם עשה כן אסור אפי' בדיעבד כמ"ש ס"א בדין החזיר עכו"ם ע"ג כירה ומיהו י"ל דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש או הכירה ממש דיש להקל מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפי' לישראל לעשותו ועמ"ש סי' רנ"ד ס"ג ועיין בב"י ס"ס רנ"ט בשם המרדכי דאם צוה לעכו"ם לעשות לו מלאכה דרבנן אין אוסרין התבשיל:

לח

ואם עשה כן. פי' שצוה לעכו"ם לעשותה ונ"ל דמהרי"ל נמי מיירי בכה"ג שנתבשל הבשר קודם שבת דלא כע"ש, וז"ל הד"מ כתוב בא"ז ראיתי בבית מורי שירליאו"ן שפעמים מתקררין השאלינ"ט ובשבת קודם המאכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדירות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותן ונותנין אותן סמוך לאש ומפרשינן להתיר שמסתמא היו חמין קצת ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורן הן ואפי' מתכונים בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין הישראל רוצה בכך שכשהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחין לחמם אותן כלל וכשעושין העבדים לאו כל כמינהו לאסור על כרחינו (מיהו כשרואה שנתקרר לגמרי צריך למחות לעכו"ם שלא יחממו וכמ"ש סימן רנ"ב סימן ב' ובתשובת מהר"מ כתב תקנו בחרם שיתנו שומר יהודי בנשואין שלא יתן העכו"ם מים ליורה בשבת) ובחופה רגילין לעשות כן עבדיהן ואין איש נמנע מלאכלו וגם ר"ת ז"ל ושאר גדולי הדור ס"ל דמותר מיהו נכון שלא לעשות כן משום דאושי מילתא ואיכא זילותא דשבת וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור עליהן דבר זה כלל עכ"ל ועסי' שכ"ה ס"י וססי' רע"ו:

לט

לא נצטנן. ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן:

מ

לכן כו'. פי' כיון דאסור אמירה לעכו"ם להחם א"כ אסור לומר לעכו"ם להעמיד תבשיל שנתקרר על התנור שהוסק ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק:

מא

ע"י ישראל אסור. דהו"ל כאחד נותן הקדירה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי כמ"ש ססי' רע"ו ואף על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועסס"א ובסי' שי"ד סס"א מ"ש ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דק"ו היא דהא בתבשיל כשנותנו על גב התנור כוונתו לחממו ואפ"ה שרי ק"ו כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדיר' ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם שכתבתי ולא דמי לסי' שכ"ו ס"ג וסי"א דהתם כוונתו לחממו עמ"ש סי' רנ"ד דלא כמ"ש בספר טל אורות לאסרו ע"ש, אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו דהוי פסיק רישיה מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם כמ"ש סי' ש"כ סי"ד ע"ש, ובשם מהר"ף מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם:

מב

מותר להעמידן. אפי' ישראל:

מג

אצל תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ומשמע מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים ומיהו העולם נוהגין היתר בזה ועמ"ש ס"ג דיש להם על מה שיסמכו ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח איזו אסור משום בישול דאורייתא ע"ש:

א

הנה מפני שהסימן הזה רבו פארותיו וכדי שלא יבלבל עיני הקורא בו אמרתי להעתיק מספר מחצית השקל פתיחה קטנה אליה מעיקרי הדינים שלה כדי שירוץ הקורא בו. דע שיש ענין שהיה וענין חזרה. שהיה מקרי שנותן תבשיל מע"ש ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה מקרי כשהניחם מע"ש ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה [זהו עיקר דין חזרה לכו"ע אבל יש עוד ענין חזרה שנוטלו מע"ש סמוך לחשיכה ומחזירו כמבואר בס"ב בהג"ה] ופליגי חנניה ורבנן דחנניה ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישול [וי"א כשליש בישול] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה [היינו שמכוסה הגחלים באפר] וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעי להש"ס האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניה או לא יתן ר"ל לא יחזיר אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניה ולא איפשיטא האי בעיא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה דעה א' היא דעת הרי"ף והרמב"ם והי"א שמביא המחבר בסוף ס"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל זהו מה שבארנו בקצרה ומעתה נבוא לבאר את דברי השו"ע בעז"ה:

ב

(א) ושופתין על פיה – גם בתוכה יש מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור במצטמק ויפה לו אפי' על פיה:

ג

(ב) אם הוסקה וכו' – משום דכל הני עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם:

ד

(ג) שהיא פסולת של זיתים – וי"א דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ג לענין הטמנה:

ה

(ד) או בעצים – וה"ה פחמין וגללי בהמה גסה:

ו

(ה) ליתן עליה – וה"ה אם היה נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו:

ז

(ו) מבעוד יום – היינו ליתנו קודם שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:

ח

(ז) אא"כ נתבשל וכו' – היינו דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר ליתנה אז לכתחלה:

ט

(ח) מצטמק – פי' כל דבר שאדם עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:

י

(ט) או שהיה חי – ודוקא בשר חי שא"א להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני מה שהוא חי וכן מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:

יא

(י) שלא נתבשל – פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה:

יב

(יא) כלל – היינו דאפילו הוחם התבשיל נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל:

יג

(יב) שמא יחתה – למהר בישולו כדי לאכול בלילה או כדי שיהיה מצטמק יפה:

יד

(יג) שהוציא ממנו – חוץ לכירה ומותר בזה וכן בקטם אפילו רק נתבשל קצת:

טו

(יד) שכסה הגחלים – היינו כל הגחלים וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בכסוי אפר כל שהוא מלמעלה על פניהם סגי ואפילו הובערה אח"כ שרי [גמרא]. עוד אמר שם דאפילו היו הגחלים של רותם שאינם ממהרין להכבות ג"כ שרי והטעם בכל זה כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי דבודאי לא אתי לחיתויי. עוד איתא דגחלים שעממו [היינו שהוחשך קצת מראיתן] הרי הן כקטומה והטעם דכיון שלא חשש ללבותן שלא יעוממו מוכחא מלתא שאינו קפיד בחתויה [רשב"א]:

טז

(טו) מותר לסמוך לה – י"א דלא שרינן הכא כ"א הסמיכה בע"ש להשהותה משתחשך אבל להחזיר בשבת אסור אפילו בסמיכה ורק לסברא שניה המוזכר בסוף הסעיף מותר אפילו בחזרה ע"פ האופנים המבוארים בס"ב אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז ודעתם דחזרה בסמיכה מותר לכ"ע. ואפי' בסמיכה לכתחלה בשבת יש מקילין היכא שהקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו ועיין במה שכתב הרמ"א בסוף הסימן ובבה"ל שם:

יז

(טז) קדירה – היינו ג"כ אפילו לא נתבשלה שליש דכיון דאינו אלא סומך לה מבחוץ לא חמיר האי כירה מגרופה וקטומה הנ"ל דמותר שם להשהות אפילו לא נתבשלה כדי שליש וכנ"ל:

יח

(יז) בסמוך חוצה לה – היינו אפילו אם היד סולדת במקום ההוא:

יט

(יח) מותר לשהות עליה – וה"ה בתוכה דכיון דכגרופה דמיא ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:

כ

(יט) אפילו אינה וכו' – לפי שאין בה חשש חיתוי שמיד שכלה השלהבת כלה גם הגחלת [כל בו]:

כא

(כ) אע"פ שמוסיף הבל – פי' בכירה הגרופה והו"א דלהוי כאינה גרופה קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו בשבת מותר להחזיר עליה:

כב

(כא) ותנור – היינו בתנור שלהם שעשויות ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר מכירה:

כג

(כב) אפילו אם הוא גרוף – מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר] וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה:

כד

(כג) שהיד סולדת בו – אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפילו על גביו אפילו בשבת ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום מן הגחלים ג"כ שרי כיון שהמקום שמעמיד שם הקדרה אין היד סולדת בו [מ"א]:

כה

(כד) וכ"ש שאסור וכו' – ודוקא בלא נתבשל כ"צ או במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר וכן בקידרא חייתא ואפילו באינו גרוף וקטום:

כו

(כה) שהוא מקום וכו' – הוא עשוי כעין כירה אלא דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לפיכך נפיש הבליה מכירה שהמקום צר והחום מתקבץ בו ביותר וזוטר הבליה מדתנור:

כז

(כו) דינו ככירה – ואפילו לא גרף את הקש ולא קטם:

כח

(כז) דינו כתנור – שאפילו גרף וקטם אסור בין בתוכה בין ע"ג בין בסמיכה:

כט

(כח) ותנורים שלנו – שפיהם מן הצד ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:

ל

(כט) ואם שכח ושהה – וכ"ש אם שגג בדין:

לא

(ל) אפילו הוא מצטמק ויפה – ואפילו הוא בתוך התנור והטעם דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלא"ה היה ראוי לאכילה שנתבשל כ"צ וע"כ בדיעבד מותר:

לב

(לא) אסור – לכל אדם וכ"ש לבני ביתו דאסור כיון דנתבשל בשבילם:

לג

(לב) עד מוצאי שבת – בהגהות אשר"י מבואר דגם בכאן הוא בכדי שיעשה כמו בעבר ושהה ומלשון הרמב"ם לא נראה כן [פמ"ג]:

לד

(לג) החזירה א"י – לצורך ישראל:

לה

(לד) דינו כשכח – דמה שנעשה ע"י א"י במזיד לא חמיר ממה שנעשה ע"י ישראל בשוגג וע"כ אפי' אם מצטמק ויפה לו מותר כיון שנתבשל כל צרכו ואין נהנה ממנו כ"כ:

לו

(לה) ואם החזירו ישראל – בשבת אפילו בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהיה משום דקעביד מעשה ועיין במ"א שפסק דלאחרים שרי בזה מאחר שהיה מבושל קודם כ"צ והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה מותר כמאכל בן דרוסאי הכא בחזרה שוים הם לדינא דהא לכו"ע בחזרה אסור אפילו אם נתבשל כל צרכו:

לז

(לו) ואם מצטמק ורע לו מותר – ר"ל אע"ג דלכתחלה אסור בחזרה אפילו אם מצטמק ורע לו בדיעבד מותר אפילו להחזיר במזיד שהרי לא נהנה כלל:

לח

(לז) וי"א שכל וכו' – ס"ל דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא כשעדיין לא הגיע למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:

לט

(לח) כמאכל בן דרוסאי – י"א חצי בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:

מ

(לט) או אפילו וכו' – דלא מפלגינן בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה אפילו באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:

מא

(מ) ע"ג התנור – וה"ה בתוך התנור והכירה:

מב

(מא) ולא הגיע וכו' – דאז חיישינן שמא יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:

מג

(מב) ובא להחזירה – עיין לקמן בס"ב:

מד

(מג) ולא הגיע – דבהגיע לדעה זו מותר אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו העומדים בשיטה זו עיין בא"ר:

מה

(מד) אסור – היינו אפילו לאחרים עד מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:

מו

(מה) על כסא של ברזל – כעין פטפוט של שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:

מז

(מו) הטמנה על גבי גחלים – הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:

מח

(מז) כל זמן וכו' – ואפילו אם הקדרה עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף ס"ה ע"ש:

מט

(מח) שהיא מגולה וכו' – היינו שאין מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:

נ

(מט) ושרי – היינו דהוא רק בכלל שהיה ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:

נא

(נ) יש להסירו משם וכו' – דקשה לישראל ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:

נב

(נא) מותר לישראל וכו' – ודוקא כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין ע"י א"י ודין פתיחת התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר בסוף סימן נ"ט ע"ש במ"ב:

נג

(נב) שהיא גרופה וקטומה – אבל אינו גרוף וקטום אסור אפילו במצטמק ורע לו וכן בתנור אפילו גרוף וקטום [אחרונים]:

נד

(נג) אפילו בשבת וכו' – דלא תימא דלא התירו חכמים אלא כשנטל מע"ש ומחזיר בע"ש סמוך לחשיכה קמ"ל דמותר ליטול ולהחזיר אפילו בשבת גופיה ואפילו כמה פעמים:

נה

(נד) כ"ז שהיא רותחת – פרט זה אינו דומה לכל הנזכרים בסעיף זה דבהם הטעם הוא דלא התירו חכמים חזרה כ"א באופן זה אבל בזה הטעם הוא דכיון שנסתלק מרתיחתו דהיינו שאין היד סולדת בו יהיה בו שוב איסור בישול וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ד ולפי מה שפסק הרמ"א שם סט"ו בהג"ה נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:

נו

(נה) ועודה בידו – ר"ל שלא הסיר הקדרה מידו מעת נטילתה מן הכירה עד שעה שיחזירנה ולאפוקי אם הניחה ע"ג מטה או ספסל וכדומה לזה בינתים הוי כמו שהניחה ע"ג קרקע בינתים וזה אסור לכו"ע דבטלה לה השהיה הראשונה ושוב כשמחזיר ומניחה ע"ג הכירה הו"ל כמושיב לכתחלה ע"ג הכירה בשבת וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב לכתחלה אף שכבר נתבשלה כל צרכה ואין בה מן הדין משום איסור בישול מ"מ כיון שמעמידה במקום שדרך לבשל שם תמיד נראה כמבשל לכתחלה בשבת:

נז

(נו) ודעתו להחזירה – הטעם ג"כ כנ"ל שעי"ז לא בטלה עדיין שהיה הראשונה שהשהה אותה על הכירה מבעוד יום כיון שהיה דעתו להחזיר עד שלא תצטנן אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו לזה ושוב נמלך להחזיר תיכף אסור אף שלא הניח ע"ג קרקע בינתים דהו"ל כמושיב לכתחלה בשבת ועיין בביאור הלכה שהבאנו הרבה מהראשונים שמקילין בעודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר וכן מקילין בדעתו להחזיר אף שבינתים הסירן מידו ונראה שבעת הצורך יש לסמוך ע"ז:

נח

(נז) ודוקא על גבה – היינו על עובי דפנותיה מלמעלה או ששם כיסוי על חללה והעמיד הקדירה על הכיסוי ואפילו אם תלה הקדירה לתוך אויר הכירה וקצת דפנותיה בולטין מלמעלה כדרך הקדירה שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ג"כ בכלל ע"ג הוי ולא מקרי תוכה אלא כשיושבת הקדירה על קרקעית הכירה:

נט

(נח) אבל לתוכה אסור – דכיון שהוא מעמיד לתוכה כדרך שמבשלין בה תדיר נראה כמבשל [רשב"א ור"ן] ואותן הכירות שאין להן תוך וחלל אלא הן פשוטות ותוכן וגבן אחד מותר להחזיר להן דאין עליהן שם תוך ואם יש אש בכירה עיין סימן שי"ח סט"ז:

ס

(נט) ובתנור – אפילו הוסק בקש או בגבבא וכנ"ל:

סא

(ס) וה"ה לכופח וכו' – דהלא לא הותרה חזרה לכו"ע אלא בגרופה ובתנור וכופח שהבלם רב לא מהני גריפה וכדלעיל בס"א:

סב

(סא) ודוקא שהתבשיל וכו' – קאי ארישא דאמר אפילו בשבת מותר להחזירה ע"ג כירה כשהקדירה רותחת ולזה ביאר דדוקא כשהוא מבושל כ"צ אבל אם לא נתבשל כ"צ שייך אחריו עוד בישול ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן שי"ח ס"ד במ"ב שם:

סג

(סב) אפילו לכירה אחרת – ואפילו אם הבלה מרובה מראשונה מ"מ לא הוי רק בכלל חזרה ושרי אבל אם היתה בתחלה טמונה בדבר שאינו מוסיף הבל ובשבת בא להושיבה לכירה או להיפוך מכירה להטמנה אסור דזהו פעולה חדשה ואין טומנין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלקמן בסימן רנ"ז:

סד

(סג) וי"א דכל זה וכו' – פי' הא דבעינן דוקא עודה בידו גם דעתו להחזיר אבל גרוף וקטום לכו"ע בעינן:

סה

(סד) כשנטלו מן הכירה מבעוד יום וכו' – דכיון שלא היה הנטילה בשבת נראה חזרתו כפעולה חדשה והוי כנותן לכתחלה ומבשל משו"ה מצרכינן עכ"פ עודנה בידו וכה"ג כי היכי דליהוי הכירא שאינו אלא חזרה:

סו

(סה) על גבי קרקע – ואפילו לא היה דעתו להחזיר והטעם שהרי הכל ידעו דכבר עמדה הקדירה בכירה ונתבשלה כבר:

סז

(סו) וכן נוהגים להקל בתנורים וכו' – היינו שמחזירים לתוך התנור בשבת מה שנותר להם אחר שלקחו מן הטשאלינ"ט לאכילה כדי שלא יצטנן:

סח

(סז) וטוב להחמיר – כי הרבה פוסקים חולקין על הר"ן ועוד כי הב"י סובר שגם הר"ן לא התיר אלא ע"ג כירה ולא בתוכו וגם המ"א בס"ק ל"ה מצדד כהב"י ע"ש ומי עדיפא תנור שלנו מכירה ומ"מ נראה שיש זכות על המנהג כי כבר נתבאר בפוסקים שאין לאסור חזרה אא"כ יש חום שהקדירה יהיה נעשה רותחת מן החום וזה אין מצוי כ"כ ע"כ אין לפקפק בזה ועיין לקמיה בס"ק ס"ח ואח"כ מצאתי בלבוש כדברינו:

סט

(סח) מיהו אם נצטנן – היינו אם נצטנן לגמרי וכמ"ש למעלה והטעם דשייך אח"כ עוד בישול חדש ועיין לקמן במ"א סקל"ו שכתב דאפילו בדבר יבש שאין בו מרק דלא שייך בו בישול ג"כ אסור דכיון שכבר נצטנן בטלה השהיה הראשונה והוי כנותן עתה מחדש בתוך התנור לזה אסור בכל גווני וכ"ז כשמניחו עתה במקום שע"י החום יהיה היד סולדת בו. כתבו האחרונים דבמקום שמותר להחזיר מותר אפילו לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנה מיהו אם ע"י סתימת פי התנור יהיה רותח טוב שלא לסתום וכנ"ל בס"ק ס"ז. ודע דכ"ז הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות פשוט במשנה דבאין גרוף וקטום אפילו לב"ה אסור להחזיר ואפילו תנור שלנו דדמי לכירה ג"כ אסור בכל גווני [טו"ז] ולפי מה שכתב בספר ישועות יעקב דלענין חזרה סגי כשגרוף הגחלים לצד אחד יש להקל אם גרף הגחלים מבע"י שיהיו רק לצד אחד:

ע

(סט) אסור להניחו וכו' – דזה מקרי תחלת הטמנה [דמה שהיה מונח מתחלה בתנור ענין אחר הוא וכדלעיל בס"ק ס"ב] ואין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ולכן אפילו היה עדיין המאכל חם ורותח אסור. ואם אינו טמון היטב בתוכם שהוא פתוח מלמעלה שרי דזה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א בסוף ס"א בהג"ה:

עא

(ע) י"א דכל שהוא סמוך וכו' – כדי להבין דברי הי"א מוכרח אני להאריך קצת דהנה התוס' והרא"ש וסייעתם הוכיחו דבע"ש נמי שייך דיני חזרה דהיינו אם נטל מבעוד יום מן הכירה או מן התנור לדידן אסור להחזיר עליו אא"כ הוא גרוף וקטום והקשו ע"ז א"כ דאסרינן להחזיר אפילו בע"ש אם יסלק הקדרה מן הכירה בע"ש בהשכמה לא יהיה יכול להחזיר ואיזה שיעור זמן נתנו חכמים ע"ז ומסקי דאם הוא סמוך לחשיכה כ"כ עד שאם היה קר לא היה יכול להרתיחו באותו זמן אסרו אז להחזיר בלא גריפה דאם יהיה מותר אז להחזיר יחזיר גם בשבת וכולא חדא גזירא היא ובשבת אסור שמא יחתה וכ"ז הוא דעת הי"א שהזכירו הרמ"א והיש מקילין הוא דעת רש"י וסייעתו דס"ל דלא גזרו על חזרה כ"א משחשיכה ולא מבעוד יום:

עב

(עא) או סמוך לברכו – בזמנם היו נוהגין לומר ברכו בהקדם וקמ"ל דכיון דע"י ברכו הוא קבלת שבת הוי כשבת גמור ובעינן שאותו השיעור יהיה קודם ברכו דוקא ועיין במ"א שחולק ע"ז וס"ל דלא נזכר זה השיעור רק קודם חשיכה ולא קודם ברכו:

עג

(עב) אם הוא סמוך כ"כ וכו' – היינו אפילו הוא קודם שקיעת החמה איזה זמן דינו כמו בשבת. והיינו רק לענין דבעינן גרופה וקטומה כמו בשבת אבל לענין דעתו להחזיר ושלא יניחנו ע"ג קרקע לא בעינן בזה [תו"ש והגר"א בשם הרא"ש]. וחי לגמרי שרי להחזיר סמוך לחשיכה ממש אפילו לאינה גרופה וקטומה וכמ"ש ס"א:

עד

(עג) עצמו – ודוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה בזה הוא דמחמרינן אם נטלה שלא להחזירה לשאינה גרופה אבל כ"ז שלא נתבשל כל צרכה נוטלה ומחזירה בכל גווני דלא שייך למיגזר דיחזיר גם בשבת דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפילו אי שרית להחזיר מבע"י ויש מחמירין גם בזה משום לא פלוג:

עה

(עד) טוב להחמיר – ולפ"ז אין ליטול הקדרה מכירה ולתנו ע"ג תנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה דאף דתנור שלנו דינו ככירה הא בכירה גופיה יש להחמיר לדעה זו ואם הוא גרוף וקטום מותר אף בשבת:

עו

(עה) ע"ג כירה ממש – היינו דבזה יש אוסרין חזרה סמוך לחשיכה וכנ"ל:

עז

(עו) במקום שהיס"ב – דאי אין היד סולדת בו אפילו בשבת שרי [ב"י]:

עח

(עז) סמוך לחשיכה – היינו אפילו נצטנן לגמרי ואי לא נצטנן לגמרי אפילו בשבת שרי וכמש"כ בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה:

עט

(עח) ובתנור אין חילוק – היינו בתנור של זמן התלמוד [וכבר כתוב זה בשו"ע בס"א אלא דשם מיירי לענין שהיה וכאן מיירי לענין חזרה] אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה [אחרונים]:

פ

(עט) ישנה – אבל חדשה אסור דמתלבן ע"י החום ונעשית כלי גמורה עי"ז ובקדרות שלנו שכבר נגמר תיקונן ועשייתן בתנור של יוצרים אפשר שיש להקל במקום הדחק:

פא

(פ) ריקנית – דאם יהיה בה תבשיל אסור להשימה על הכירה מחמתה גופה:

פב

(פא) על פי הכירה – דהו"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדרה סותמת את פי הכירה וממילא מותר אח"כ להשים עליה הקדרה שהתבשיל בתוכה וכדלעיל דחזרה ע"ג גרופה וקטומה מותר ולפ"ז ה"ה גם בתנורים שלנו כשהאש בתוכה ג"כ שרי ליתן למעלה ע"ג מעזיבה שעל התנור כיון שהמעזיבה מפסיק בין הקדרה ובין האש וה"ה כשנותן לתוך הקאכלין שבתנור אכן במהרי"ל איתא דצריך להפסיק שם על המעזיבה באיזה עץ או דף להכירא וישים הקדירה עליה וכן משמע בסוף הסימן ברמ"א ועיין במ"א בסוף סימן רנ"ט בדיני שהיה והטמנה שהעתיק ג"כ כמהרי"ל ומשמע שם דע"י היכר דבר המפסיק מותר אפילו ליתן לכתחלה בשבת ועיין בחידושי רע"א שם וכ"ז כשהתבשיל עדיין חם שלא נצטנן דאל"ה אסור משום בישול אם יוכל להתחמם שיהיה היד סולדת בו:

פג

(פב) שלא ישים וכו' – וכדלעיל בדיני חזרה:

פד

(פג) ושתהיה רותחת – עיין לעיל במ"ב סקנ"ד דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:

פה

(פד) הנוהגים להטמין – ר"ל שמכינין מבעוד יום מים חמין פן יצטרך לערות אותן לתוך התבשיל ודעת השו"ע למחות בזה דפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן מכלי ראשון רוטב של בשר וא"כ כיון שהקטניות בכ"ש והעירוי הוא מכ"ר הו"ל בשול אלא ע"כ דכיון שלא נצטנן לגמרי לא שייך בו בשול. ואפשר שלזה כוון הרמ"א במש"כ ועיין לקמן בסימן שי"ח והיינו דאין להחמיר בהדבר ומ"מ משמע ממ"א במסקנתו דאף שאין למחות ביד הנוהגים להקל טוב יותר לנהוג שלא לערות הרותחין מן הכ"ר לקערה על מה שבתוכו כ"א בכף. ואם הקטניות עם המרק שבקערה נצטנן לגמרי בודאי יש מדינא ליזהר שלא לשפוך עליהם מכ"ר כ"א ע"י כף:

פו

(פה) על פי קדירת חמין – אפילו היא עומדת על האש:

פז

(פו) כל צרכו – דע דדעת הרשב"א דדבר שכבר נתבשל אפילו אם נצטנן אח"כ לגמרי תו לית ביה משום בשול אפילו הוא דבר שיש בו רוטב אבל השו"ע סתם לקמן בסימן שי"ח ס"ד כדעת הרא"ש שסובר דבדבר שיש בו מרק אם נצטנן יש בו אח"כ עוד משום בשול והכא בפאנדי"ש דמיקל השו"ע לחממן ואפילו אם יהיה היד סולדת בו משום דהוא דבר שאין בו רוטב [כי פאנדי"ש הוא לחם אפוי הממולא בבשר] ולכו"ע לית ביה משום בישול אף אם נצטנן לגמרי כמ"ש סימן שי"ח סט"ו:

פח

(פז) שאין דרך בישול בכך – ר"ל דאף דקי"ל שאסור ליתן לכתחלה בשבת על הכירה אפילו נתבשל כ"צ והוא דבר חם וגם הכירה גרופה וקטומה התם הטעם משום דנראה כמבשל בשבת דדרך בישול בכך אבל הכא אין דרך בישול בכך ע"י הפסק קדירה ואין נראה כמבשל ואם יש בה הרבה שומן שנקרש יש להחמיר משום נולד שנימוח השומן כמ"ש סימן שי"ח סט"ז בהג"ה ע"ש:

פט

(פח) אבל להטמין וכו' – ר"ל דאם קדרת החמין או המיחם היה מכוסה מלמעלה בבגדים אפילו אם אין אש תחתיה ג"כ אסור להטמין הפאנדיש תחת הבגדים משום איסור הטמנה דקי"ל דאסור להטמין בשבת אפילו תבשיל שהוא מבושל כל צרכו וחם ואפילו בדבר שאין מוסיף הבל:

צ

(פט) שאסור להניחו – והנחה לכתחלה בשבת אסור אפילו הוא עדיין רותח ומצטמק ורע לו [הגר"א]:

צא

(צ) ליתן לתוך וכו' – היינו שנותן בשבת בבוקר בתוך התנור התבשיל שנתבשל כדי שיתחמם דאף שבתוך התנור והכירה קי"ל דאפילו גרוף וקטום אסור להחזיר דאינו מותר רק על גבה הכא אחר שלא הטמינו בו חמין לשבת רק אפו בו מבעוד יום אין בו למחר רק חום מועט ואין נראה כמבשל עי"ז ומשמע דאם היה טמון בו חמין מבערב דנפיש הבליה דתנור היה אסור ליתן בו בבקר התבשיל שנתבשל כדי להתחמם וכ"ז הוא להכל בו אבל בד"מ וכן מהרמ"א לעיל בס"ב בהג"ה מוכח דנוהגים להקל להחזיר לתוך התנור בכל גווני אלא שמסיים שם דטוב להחמיר:

צב

(צא) לגמרי – דאם היה התבשיל מצטנן לגמרי קי"ל דיש בו עוד משום בישול ואסור להניח אפילו בתנור כזה דשמא יגיע התבשיל עד שיהיה היד סולדת בו:

צג

(צב) בזה – טעמם דחזרה לתוך התנור לעולם אסור בין אם החום שבתנור רב או מעט דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ומיהו דוקא כשיש חום בתנור שהיד סולדת בו דאל"ה אין עליו שם תנור שהוסק כלל:

צד

(צג) ואם החום כ"כ וכו' – צ"ל שאם החום וכו' דאל"ה אפילו להיש מחמירין שרי וכן סתם הרמ"א לעיל בסוף ס"ב בהג"ה:

צה

(צד) וכל הדברים וכו' – היינו אפילו דברים שאין בהם רק איסור דרבנן:

צו

(צה) להחם הקדרה – אפילו אם לא יתנה על גבי האש או הכירה ממש דשוב אין בזה משום איסור חזרה אעפ"כ אסור משום איסור בשול כיון שנצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד וסט"ו בהג"ה ע"ש. ומ"מ כתבו המג"א וש"א דבדיעבד יש להתיר התבשיל באופן זה שלא העמידו על הראש ממש כ"א על התנור מאחר דיש פוסקין שמתירין אפילו לישראל לעשותו לכתחלה כמו שכתוב שם בסט"ו בהג"ה:

צז

(צו) אפילו צונן – אף דלא נהנה ממלאכת א"י מ"מ קנסוהו שימתין עד לערב בכדי שיעשה הואיל ונעשה מלאכה ע"י צוויו ואם עשה הא"י כן מעצמו בשביל ישראל שרי לאכול צונן כיון שאין נהנה ממלאכתו כלל ולא היה רוצה בכך א"כ לאו כל כמיניה לאסרו על ישראל מיהו אם ישראל רואהו צריך למחות בידו:

צח

(צז) שעדיין ראויים לאכול – ולכן אע"ג שנהנה מהחמים שרי בדיעבד כיון שהיה יכול לאכול בלא החמים ואפילו העמידו הא"י ע"ג האש ממש בצוויו אעפ"כ אין לאסור התבשיל בדיעבד:

צט

(צח) מותרין לאכול – ואפילו חימם הא"י תבשיל ובשר ביחד והתבשיל לא היה מתחלה ראוי לאכול מחמת צנינותו אעפ"כ לא נאסר הבשר כי הוא היה ראוי לאכול אף בצונן:

ק

(צט) לכן נוהגים – אדלעיל קאי ופירושו דכיון שאסור לומר לא"י להחם לכך נוהגים שהא"י נותן התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף סימן רע"ו] ולא לחמם את התבשיל ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא. ודע דכ"ז באייבלי"ך שבתנור בית החורף שלנו שאין דרך לבשל בחול מלמעלה ע"ג התנור לכך נוכל לומר דאין עיקר כונת הא"י בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקדרות שעומדות מלמעלה ע"ג התנור אבל התנורים שקורין ענגליש"ע קיכי"ן שדרך הכל לבשל בחול על גביהן מלמעלה איסור גמור יש בזה להעמיד המאכל לחמם ע"י הא"י אפילו קודם הסקה דדואי כונת הא"י בההיסק אח"כ גם בשביל בשול הקדרות [ספר טוב טעם ודעת מהגאון מהרש"ק בסימן קע"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה ח"א סימן נ"ה וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדר"ג ח"ג סימן ג' שחלילה לעשות כן ועיין בה"ל]:

קא

(ק) אסור בכהאי גונא – ר"ל להושיב הקדרות אצל תנור בית החורף או עליו אפילו קודם ההיסק דהו"ל כאחד נותן הקדרה ואחד האש דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לא"י דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי ומזה נראה היתר שאם נתן הא"י מים לתוך הקדרה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל להנות מהם להדיח בהם כלים ואפילו לכתחלה מותר לצוות לו בזה דק"ו הוא דהא בתבשיל כשנותנו ע"ג התנור כונתו לחממו ואפ"ה שרי כש"כ כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה ואפשר דאפילו נתן הא"י המים אחר שהוסק שרי ג"כ מטעם זה ומ"מ לומר לא"י נראה לאסור אחר שהסיקו אבל ישראל אסור ליתן המים לתוך הקדירה אפילו קודם שהסיקו הא"י. והא דמתירין להדיח כלים במים שנתן הא"י להקדירה דוקא כשאינם מלוכלכים בשומן דאל"ה אסור לשפוך הרותחים עליהם משום שממחה השומן והוי נולד כמ"ש סימן ש"כ סי"ד אלא יניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם דזה שרי משום דלא קעביד מעשה:

קב

(קא) עדיין חמין – אפילו אין היד סולדת בהן:

קג

(קב) מותר להעמידן – אפילו ישראל ואפילו לאחר שהוסק:

קד

(קג) אצל תנור בית החורף – אבל עליו וכ"ש בתוכו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ואפילו קודם היסק אסור ליתן עליו משום חשש שמא יחתה אח"כ בגחלים להרבות חומו שהקדירות שלמעלה יהיו נרתחים והעולם נהגו היתר ליתן עליו קדרות חמין קודם היסק ויש להם ע"מ שיסמוכו וכמש"ל באות פ"א ע"ש אבל אחר היסק לא ינהוג כן רק צריך ליתן איזה דף או עץ תחת הקדירה להכירא וכנ"ל בשם מהרי"ל:

קה

(קד) כדין גרופה וכו' – ר"ל וכי היכא דהתם מותר להחזיר אפילו בשבת ה"נ מותר לסמוך בכירה ותנורים שלנו אף כשאינו גרוף:

קו

(קה) וכבר נתבאר וכו' – הוא ענין בפ"ע ור"ל כי היכי דלענין חזרה על גבי גרופה נתבאר לעיל דמותר אפילו הניחן ע"ג קרקע מקודם ה"ה לענין לחזור ולסמוך אצל תנור שאינו גרוף הנ"ל אפילו אם העמידו מקודם ע"ג קרקע ג"כ מותר:

א

(במ"א סק"ו) ולסברא השני'. נ"ב ולי נראה דאף לסברא א' מתיר הרמ"א בכה"ג אפילו בשבת ועפ"ז יתורץ קושית הט"ז בסק"ט ע"ש:

ב

(מג"א ס"ק ל"ה) ויש מתירין וכו' כ' בית יוסף נהגו להתיר וכו' כמ"ש פ"ב וכו' וז"ל ד"מ ונראה דבדבר כצ"ל

א

סעיף א' פסולת של זיתים וכ"ה בטור וקשה לי אמאי דייקי בזה ולא נקטי בסתם גפת בזיתים ושומשמים כדלקמן סי' רנ"ו ס"ג וברש"י הכא במתני' כתב גפת דשומשמים והיינו דילפי' שומשמין ובברטנורא דגפת ושומשמים:

ב

שם או שהוא חי מדברי תוס' בשבת ל"ט ב' ד"ה ממעשה יש ללמוד דדעת ר' יונה דמים חיים מותר להשהותן דלענין הטמנה הוא דאסירי דקדרה חייתי אסור בהטמנה אבל לדעת רבינו שמואל בתוס' ר"פ במה טומנים מוכח דמים אין לו דין קדרא חייתא עיין לקמן סי' רנ"ד וסי' רנ"ז ס"ז:

ג

מג"א ס"ק ג' ואפי' הובערה ע' תוס' ורשב"א דעתם דוקא לענין נתבשל כ"צ הוי כקטומה אבל בפחות מזה לא הוי כקטומה ואם נתלבת' שהוא פחות מהובערה הוי כקטומה לכל מילי:

ד

מג"א ס"ק ה' אסור לסמוך באינה גרופה בספר דגול מרבבה כ' היינו לסמוך תחלה בשבת אבל סמך מע"ש מותר להחזיר בשבת ולסמוך כדמוכח מההיא דב' כירות המתאימות וע"ש ובמחכ"ת אינו כן אלא כוונת המג"א דלהך דעה דלא קיי"ל כחנניה וזהו שטת ררי"ף והוכיח כן מדבעי לן מאי' לסמוך הרי דשהייה אסורה וביאר הר"ן דס"ל להרי"ף דאם איתא דהאי בעי' בלהחזיר איך פשטי' מהברייתא דב' כירות מתאימות הא התם מיירי בשהייה ודלמא חזרה חמיר ע"ש א"כ קיימא הדין דחזרה אסור בסמיכה ומזה מובן דמ"ש הגאון כדמוכח מב' כירות הוא שגיאה דהא התם מיירי בשהייה וע"ז כ' המג"א אבל לסברא השנייה שרי היינו לסברא השנייה דקיי"ל כחנניה והאיבעי' מהו לסמיך היינו בחזרה ופשיט לה מההיא דב' כירות הרי להדיא דגם בחזרה שרי ומ"מ דוקא דרך חזרה אבל לסמוך לכתחלה בשבת לא כדמוכח מהרמ"א ססי' זה במ"ש וכן נתבאר דנהגו להקל באופן דלכתחלה לסמוך אסור ובחזרה זהו תולה המגן אברהם בב' שטות ולא כדברי הגאון ז"ל:

ה

שם או נתבשל כל צרכו משמע דבנתבשל כמאב"ד והתבשיל מצטמק ויפה לו אסור כדעת הרז"ה וממ"ש אח"כ ולא הוזכר גרופה וקטומה אלא בשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכב"ד משמע דבהגיע למאכב"ד מותר בכל ענין גם בעיקר הדין דכ' הש"ע בפשיטות דבלא הגיע למאכב"ד מהני גרו"ק אינו ברור דהא ממ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין וכמה כדי שיצילן כמאב"ד אתיא בין לחנניה בין לרבנן ולרבנן בגרוף הרי דמ"מ אף שהוא גו"ק בעי' שיצולו כמאב"ד והא דקתני במתני' לא יתן עד שיגרוף לחנניה איירי רק לחזרה כדאיתא בסוגיין:

ו

שם ולא הגיע למאכל ב"ד עיין רשב"א פ' כירה דמסתפק בזה אם מהני גרוף וקטום בפחות מכב"ד דדילמא י"ל דיהיב דעתי' טפי וחיישי' לחיתוי ומ"מ העלה שם דמסתבר דמהני גו"ק ולענ"ד יש לעיין למה כ' הרשב"א פ"ק דשבת דף י"ח ע"ב אההיא דאמרי' שם דצמר ליורה בעקורה ואינה טוחה חיישי' שמא יגיס תירץ שם דלאחר שנתבשל כמאב"ד אין בו משום בשול ע"ש א"כ להך סברא ממילא בפחות מכמאכב"ד לא מהני גו"ק משום חששא דשמא יגיס וצ"ע: גם נ"ל לדייק מהר"אש דס"ל כן ממה דכ' בשטת הריא"ף דפסק דלא כחנניה הא דכ' פ"ק גבי אין צולין בשר וכו' כמה שיצולו מבע"י כמאכב"ד היינו באם יגרוף קודם שבת מהני כדי שיצולו מבע"י כמאכב"ד ע"ש הרי דגם בגו"ק בעי' שיהי' כמאכב"ד ולא מקודם לזה ודו"ק:

ז

סעיף ב' ולא הניחה ע"ג קרקע אבל הניחה ע"ג קרקע אפי' דעתו להחזירה אסור ועיין בב"ח וכן מבואר סעיף ג' דיכול להסיר ולהניח קדרה ישנה וליתנה ע"ג ואפ"ה צריך ליזהר שלא להניחה ע"ג קרקע:

ח

מג"א ס"ק כ שפינן ממיחם למיחם והר"ן כ' עוד לפרש האיבעי דפינן ממיחם למיחם היינו דאם חזר ושפכן למיחם אם הוי בהניח ע"ג קרקע או לא:

ט

מג"א ס"ק כ"ו דהא לא אסור מדאורייתא. אינו מדוקדק דבודאי אסור מדאורייתא דהא תוס' שבת דאורייתא אלא דקיל יותר דליכא אלא עשה ואולי י"ל כיון דתוס' שבת אין לו שיעור אלא דבברכו מקבל שבת מקודם הך הוספה הוא רק דרבנן ועיין לבוש סי' רס"ג דהקדמת הוספה הוי מדין נדר ע"ש ומדברי המרדכי שהובא במג"א סי' רס"ו ס"א משמע דהקדמת הוספה הוי דאורייתא:

י

מג"א ס"ק לה הו"ל כגרופה וקטומה משמע דהיתרא דלא נשאר בו רק הבל מועט היינו דזה הוי כגו"ק ומותר בדרך חזרה כדברי הר"ן דנטלו בשבת מותר להחזיר אף הניחה עג"ק אבל נתנה לכתחלה אסור וכמ"ש במג"א סל"ו וקשה לי דאיך כ' רמ"א סעיף א' על הדין בתנור אסור אפי' גו"ק כ"ז שהיס"ב הא אף באין היס"ב ליתסר דהא בתנור לא מהני גו"ק וכן קשה במ"ש בהג"ה ותנור אין חלוק בין להחזיר (והיינו דתנור שבתלמוד) ודוקא במקום שהיסיב אבל אין היס"ב שרי הא אף אין היס"ב לא עדיף מגו"ק דלא מהני בתנור שבתלמוד וצ"ע:

יא

מג"א ס"ק מ"א כמ"ש סי' ש"ך ס"י היינו מדין נולד וקשה לי אמאי אינו אסור מדין מבשל אף דשומן קרוש הוי כמו יבש אף דנימוח אח"כ עיין מג"א סי' שי"ח ס"מ היינו התם כשנמוחו אצל האש הוא קרוש ואח"כ כשנימוח אינו עושה דבר אבל הכא כיון שבא מועט רותחים על השומן נמסה ונמוח וכששופך אח"כ עוד הרותחים הוא מבשל הלח א"כ אף באינו מכוין אלא לצחצחן ליתסר דהוי מבשל ופ"ר ואולי י"ל דע"י תחלת השפיכה שבא על השומן נעשה השומן רותח דכלי שני וסמכי' על הדין דבלא נצטנן לגמרי אין בשול אחר בשול כמ"ש המג"א כאן סקל"ד אף דנלע"ד דזהו רק כשלא נצטנן לגמרי מבשולו דלא פקע שם בשול ממנה אבל בנצטנן לגמרי דאזדא שם הבשול ממנו אם אח"כ הורתחו מעט הוי דבר חדש ואסור לגמור בשולם דמ"מ כיון דבתחלה כשהיה השומן קרוש אף דנצטנן לא אזדא שם מבושל ממנו וכשנימוח ונעשה לא הוי רותח קצת נשאר שם בשול עליו והוי אח"כ בכלל אין בשול אחר בשול ודו"ק ועדיין צ"ע לדינא:

א

בכה"ג עבה"ט ועיין שו"ת בית אפרים סי' ך"א דקאו"י מבושלת צוננת שהעמידה המשרתת ישראלית בשבת על תנור בית החורף סודם שהוסק מותר לשתותה רק שיזהיר על להבא שלא יעשו כן וע"ש דאין ראיה מהך דאחד נותן דקדירה דהתם הישראל שהוא בר חיובא נתן את האור הלכך יש כאן פטור אבל אסור משא"כ היכא שהעכו"ם הוא הנותן האור וקצת י"ל דגרע אם נכרי המסיק הוא בעצמו מעמיד קודם הסקה שאז דעתו בהסקה זו על חימום התבשיל אלא שיש לומר שאין כוונתו רק לחמם אבל לא שיגיע לשיעור בישול ע"ש:

א

שלא נתבשל כלל. דאילו נתבשל אפי' קצת חיישי' שמא יחתה וכ"כ המ"מ וז"ל אבל אם התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בישולו אסור כו' עכ"ל. פי' אפי' לא הגיע לשליש דה"א דומה לחתיכה חי' קמ"ל דאסור ובטור כתוב אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צרכו כו' עכ"ל ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט:

ב

חתיכ' חי'. ברמב"ם בפי' המשנה כתוב כגון בשר או ירק למד ב"י מזה אפילו נותן בו דבר שאפשר להתבשל מבע"י שרי כיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי אבל בחבורו כ' הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה:

ג

דעי"כ מסיח דעתו. ב"י הביא חד שנוי' בתו' דף ל"ח דכתבו לחלק בין כירה לתנור בזה דדוקא בתנור שחומו רב בלא חיתוי יתבשל למחר אבל כירה דשליט בי' אוירא איכא למיחש שמא יחתה ונרא' ראיה דהתוס' עצמם לא ס"ל להלכ' כהך שינויא שהרי בפ"ק דף י"ח אמרי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדי ביה גרמא חיה ש"ד ופי' התוס' הא דבשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמב"ד דאל"כ הוה מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' אינה גרוף או קטום עכ"ל. ש"מ שהיו מפרשים האי מילתא גם אכירה:

ד

מותר לשהות על הגרופה. כן איתא בגמ' ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה לכירה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמועינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל ע"ג הגרוף מותר אפילו אי הוה אסור לסמוך אצל הכירה דשאני הכא דמדלי אוירא:

ה

ותנור. פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

ו

וכופח דינו ככירה. כ"ה ברמב"ם וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה דבקש וגבבא אפי' בלא גרופה וקטומה מותר אלא דהטור כתב וז"ל וכופח אם הוסק בקש כו' מותר ע"י גרופה כו' והקשה ב"י דהוא נגד משמעות הגמ' וכתב הוכחה א' מהגמ' ודחה אותה ואמר שאין זה מוכרח ותמהתי דודאי מוכח כן להדיא בגמרא מדאמרינן דהכופח הוי נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ובודאי אתה צריך לפרש מה חומרתו מכירה ומאי קולתו מתנור בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הוי קש וגבבא וגפת ועצים שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו יש חילוק בין קש לגפת אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפי' בקש וגבבא צריך גרופה כמו בגפת ועצים וא"כ כופח הוי מלתא מציעתא בדינו דאלת"ה אלא בקש שוה כופח לכירה קשה למה זכר שהכופח חמור מכירה אלא ודאי דיש חומר' בכופח מכיר' לבד מצד הקולא שכנגד התנור ומו"ח ז"ל כתב ג"כ ראי' נכונה להטור בזה ממ"ש בגמרא בברייתא דת"כ דאביי בכופח שהסיקוהו בקש סומכין עליו ואין נותנין ע"ג וזה ודאי באין גרוף דאל"כ תקשה לך ממתניתין דאמרה בכופח שהסיקו בקש הרי זה ככירה ובכירה אפי' ע"ג מותר בקש בלא גרוף אלא ע"כ דמתני' מיירי בגרוף כדמוקי לה רב אדא בר אהבה דקי"ל בפי' המשנה כוותיה כמ"ש הב"י וזו ראי' נכונה אלא שלפי הנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמ' בכופח שהסיקו בקש וע"כ לא זכרו שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד:

ז

ואם שכח ושהה כו'. בגמרא איתא תרי בעיות תחלה ב"מ מר"ח בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה בשבת ובישלה מהו ותו אבעיא להו עבר ושהה מהו ולא איפשטא והרי"ף והרמב"ם שהם בעלי דיעה זאת גורסים בבעיא שניה עבר ושכח מהו ומפרשים דבעי' ראשונה קי"ל לחומרא מצד קנס כמו המבשל בשבת והיינו בלא נתבשל כל צרכו קודם שבת אבל נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו זו היא בעיא שניה דמספקא לן אי גם בזו קנסו בשכח או לא וקי"ל לקולא בזה:

ח

ואם החזירם עכו"ם בשבת. פי' והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כ"כ:

ט

ואם החזירה ישראל. פי' בשוגג:

י

ודוקא שהתבשיל כו'. זה קאי ארישא דאמר אפי' בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כל צרכו ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ"כ שייך אחריו עוד בישול. בתשו' רמ"א סימן ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד:

יא

רק כשנטלה מהכירה מבע"י. נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוה כמטמין לכתחלה בשבת כמ"ש רש"י על הא דאסרי' בהניח ע"ג קרקע משא"כ בנוטל בשבת:

יב

וטוב להחמיר. כי הר"ן כ' קולא זו והתו' והרא"ש והנמשכים אחריהם לא ס"ל כן:

יג

אם נצטנן כו'. דשייך בו אח"כ בישול חדש כב"י בשם רי"ו שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחת' קצת מותר להחזיר עכ"ל ובמקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנ' כמ"ש ב"י סמוך לסו' סי' זה ולענין מה שמכסים פי התנור בבגדים הא ודאי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה לאו הטמנה היא ושרי כו' עכ"ל ממילא ה"ה בדף זה וכל זה הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני ואיכ' למידק' למה אסרו להחזיר בגרוף אם הניח עג"ק וכיוצא בו דהא כבר נתבשל כל צרכו והר"ן כ' אפי' מצטמק ורע לו אסור בחזרה והא אין כאן שום חשש דהא אין שייך בישול אח"ז וגם ליכא למיחש שמא יחתה כיון שאין שם גחלים ובר"ן ראיתי תירץ מ"ז שכ' דאע"ג דכל הני מילי מדרבנן בעלמ' נינהו דכל שנתבשל כמב"ד לית בי' משו' מבשל דאורייתא החמירו בדברים הללו מפני שהן קרובים לבוא לידי איסור תורה עכ"ל ממילא ה"ה להרא"ש אחר בישול כ"צ יש ג"כ טעם זה:

יד

אסור להניחו בכרים כו'. דאע"ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ"מ אסור בשבת כמוזכר בסי' רנ"ז ואע"ג דבחזרה שרי כמ"ש בסמוך אפי' בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור מש"ה מותר להניחו בכרים וכסתות אם הוא פתוח למעלה:

טו

סמוך לחשיכה כו'. בטור כ' בזה דוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה כו' והיא מדברי הרא"ש והטעם כ' הב"י דכ"ז שלא נתבשלה כ"צ לא גזרינן דלמא אתי לאחזורי משחשיכה דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפי' אי שרית להחזיר מבע"י עכ"ל ואין לתמוה דהא מצינו כמה פעמים גזירה שמא ישכח ויחתה בשבת דהתם גזרינן שמא ישכח ויחתה אבל כאן אין גזירה רק שמא ילמוד היתר מן סמוך לחשיכה וזה לא שייך במקום שיש ודאי בישול וא"ל כיון שכ"כ בשם הר"ן דאיסור חזרה בשבת משום הרחקה מאיסור דאורייתא וא"כ כי גזרינן בע"ש משום שבת ה"ל גזירה לגזירה נ"ל כיון דבשבת גופא קרוב מאוד לבוא לידי איסור כמ"ש הר"ן ה"ל כודאי איסור ושפיר גזרו רבנן בשבילו גם בע"ש כנ"ל:

טז

ובתנור אין חילוק. היינו בתנור של זמן התלמוד וכבר כ' זה בפנים הש"ע בסי' זה אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה כמ"ש ב"י ע"ז בטור ואיני יודע לאיזה ענין כתבו רמ"א כאן ויש מקום לטעות ולפ' זה בתנורים שלנו:

יז

יש למחות כו'. והטעם דשמא א' מהם אין היס"ב והשני יס"ב ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ובסימן שי"ח נתבאר שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח:

יח

ומבערת אח"כ התנור. בת"ה סי' ס"ו כתב אפי' נתקרר לגמרי יש להתיר דהשפחה מתכוונת לחמם בית החורף דשרי בה רבנן משום דהכל חולים אצל הצנה ונהי נמי דהחמין נרתחים עי"כ מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתו על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור והבערה דאח"כ עיקר הכוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש לחלק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישא והכי אשכחן בתשוב' מהר"מ במרדכי בשבת פרק הזורק אההיא דב"ה שע"ג חפירה שסביב עכ"ל ומדברי רמ"א כאן משמע שלא התיר אלא בלא נצטנן לגמרי אלא יש בו קצת חמימות אז שרי אבל באמת אין חילוק דאם היה אסור כאן בנתקרר לגמרי היה לן לאסור אפי' בקצת דאפילו ברותח אסור להחזיר בשבת לתנור שאינו גרוף וקטום זה פשוט לעיל ובעיקר היתר זה לא עמדתי ע"ד בעל ת"ה דנראה לדמות זה למ"ש הטי"ד סי' קי"ג לפיכך אם ידע העכו"ם שהיה בשר בתנור אפי' חממו ליבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול בשר עכ"ל א"כ דאפי' לענין איסור בישולי עכו"ם שאין לו עיקר מן התורה החמירו לחוש שמא נתכוין לבישול הבשר ועכ"פ בישול הבשר הוא טפל ליבוש הכלי ואפ"ה אסור א"כ כאן שהעכו"ם מתכוין בבירור לחימום התבשיל וע"ד כן מושיבו שם ומטעם זה אסור לישראל להושיבו שם ולמה נתיר אח"כ בהבערת התנור כיון שעיקר כוונה שלה להחם הבית החורף והלא כוונתה גם על התבשיל ואפי' היה ספק היה לאסור שמא כיונה גם על התבשיל כמו התם וכ"ש שיש כאן ודאי ומ"ש בת"ה ממרדכי דפ' הזורק אינו ענין לזה דהתם אין מתכוין כלל היכן הצואה נופלת ע"ש משא"כ כאן דניח' ליה בזה ועושה העכו"ם פעולה בשביל זה ותו דכבר קי"ל בסי זה כל מה שאסור ע"י ישראל אסור ג"כ ע"י עכו"ם אפי' דיעבד כמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' זה בתשו' ס"ח ולמה נחלק כאן ועוד נ"ל דגם בת"ה לא התיר אלא בנדון שלו שכתב האי תשובה על השאלה שכתב שם יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהם ולהטמין חמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחר בשבת השפחה מוציאה כל החמין מהתנור ומושיבתו על גבי התנור מבפנים בבית החורף ואז מבערת האש בתנור כדי לחמם בית החורף כו' עכ"ל בנידון זה אין איסור כ"כ כיון שהשפחה מוכרחת ליקח התבשיל מן התנור בשביל חימום בית החורף וע"כ אם מעמידים באותו פעם על התנור בפנים אינו נראה ומבורר כ"כ שהוא עושה בשביל החימום שאח"כ משא"כ אנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחתו מאותו תנור ומעמידו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהוא עושה בשביל החימום ומה לי שהחימום קודם לו או מאוחר לו ע"כ נלע"ד שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה: