שולחן ערוך, אורח חיים רנ״ב: מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בע"ש כדי שיהיו נגמרים בשבת. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בע"ש כדי שיהיו נגמרים בשבת. ובו ז סעיפים:
מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשיכה אף על פי שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת כגון לשרות דיו וסממנין במים והם נשרים כל השבת ולתת אונין (פי' אגודות) של פשתן לתנור כדי שיתלבנו ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט שאם היא על האש אסור שמא יחתה (פי' יגלה ויעיר הגחלים במחתה) ואפי' אינה על האש אם אינה טוחה בטיט אסור שמא יגיס בה בכף והמגיס בקדיר' אפי' אינה על האש חייב משום מבשל ומותר לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודים בשבת ומותר למכור לנכרי ולהטעינו סמוך לחשיכה ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום: הגה ויש מתירין שיוציא עכו"ם בשבת אם ייחד לו העכו"ם מקום מבעוד יום בבית ישראל ויש להחמיר (מרדכי פ"ק דשבת) ועיין לקמן סי' שכ"ה:

ב

מותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן (פירוש האומן שמעבד ומתקן העורות) סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה העכו"ם המלאכה בביתו: הגה ואם לא קצץ אסור בערב שבת וע"ל סי' רמ"ז דיש חולקין אם עושה לו בחנם דהיינו בטובת הנאה: ואם ראהו עושה מלאכתו בשבת אם היה עושה בטובת הנאה צריך לומר שלא יעשה בה בשבת: הגה ואפילו אם נתנן לו כמה ימים לפני שבת:

ג

ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור:

ד

כל שקצץ אע"פ שיעשה העכו"ם מלאכה בשבת מות' לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה דכל שקצץ אדעתא דנפשיה קא עביד: הגה ויש אוסרין ללובשו כל שידוע שהעכו"ם גמרו בשבת (הגהות אשירי פ"ק דשבת ומהרי"ל וב"י בשם רוקח) וצריך להמתין במוצאי שבת בכדי שיעשה (א"ז) והכי נהוג לכתחלה אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל ואם יש לתלות שנגמר בע"ש מותר בכל ענין [הגהות אלפסי] ודוקא אם שגר לו העכו"ם לביתו אבל אסור ליקח כלים מבית האומן בשבת ויו"ט [מרדכי פ"ק די"ט וא"ז והגהות מיי' פ"ב מהל' י"ט והגהות אשר"י פ' אין צדין] וכל זה בכלים שעשה לישראל (ב"י) אבל עכו"ם שעושה מנעלים על המקח מותר לישראל המכירו לילך וליקח ממנו בשבת ולנועלם ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח [הגהות אשירי פ' אין צדין]:

ה

ומות' לפתוח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת ולהניח קילור [סם של רפואה שנותנים על העין] עבה על העין אע"פ שאסור להניחו בשבת ולתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת ואפי' מוגמר מונח בכלי דאין אדם מצווה על שביתת כלים ולתת שעורים בגיגית לשרותן וטוענין בקורות בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים והשמן והיין היוצא מהן מותר [וע"ל סי' ש"כ סעיף ב'] וכן בוסר ומלילות שריסקן מבע"י מותרים המשקים היוצאים מהם ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשיכ': הגה ולא חיישי' להשמעת קול שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוס' והרא"ש פ"ג דשבת וסמ"ג וסה"ת והגהות מיי' פ"ז ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה מיהו במקום פסידא יש להקל כמו שנתבאר לעיל ס"ס רמ"ד. ומותר להעמיד כלי משקולת שקורין זייגר מע"ש אע"פ שמשמיע קול להודיע השעות בשבת כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור אגור) ועיין לקמן סי' של"ח:

ו

לא יצא אדם ע"ש סמוך לחשיכה במחטו בידו ולא בקולמוסו שמא ישכח ויוציא אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה לפי שאינו שוכחן:

ז

מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת:

א

מותר ליתן בגדיו כו'. וה"ה אם התנה עמו שיתן לו שכרו נמי שרי אף שלא היה אומר לו כמה יתן כדלעיל סי' רמ"ז:

ב

אם ראוהו עושה בשבת אם הי' עושה בטובת הנאה נ"ל שלא יעשה. דהיינו בעושה בחנם אז צריך למחות בידו אבל קצץ עמו או התנה עמו שיתן לו שכרו א"צ למחות (מורי בב"ח) . ע"פ הקבלה יש ללבוש ד' בגדים לכבוד שבת מלבוש עליון ותחתון ואזור וחלוק כנגד ד' אותיות הוי"ה ב"ה:

א

שמא יחתה. נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי"ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א"כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע"ש:

ב

ויש להחמיר. ועיין סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ"א. וט"ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע"כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו ע"ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ"ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע"י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע"ש. כתב ע"ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע"ש. ומ"א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע"ש:

ג

אם קצץ. נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה מ"א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה"ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט"ז סי' ש"ז ס"ק ג' וכ"כ כל האחרונים וכ"כ בתשובת פנים מאירות סימן ל"ח:

ד

בע"ש. אא"כ יש שהות לעשותם מבע"י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ"ז עיין מ"א:

ה

ולאסור. פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ"א:

ו

בע"ש. ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה. מ"א:

ז

ליקח. אפילו לצורך שבת אסור ב"י ואפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו. מ"א ע"ש:

ח

מותר. עיין מ"א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע"ש ועב"ח:

ט

קול. ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנו בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ"מ מתוס' דף י"ח ע"א ד"ה ונימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן וכו' וקשה דמ"מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע"כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ל מ"א ע"ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא"כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ"כ מהרש"א ע"ש ודו"ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ"א וסיים מ"מ לדינא נ"ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל ס"ס רמ"ד:

י

בידו. ובבגדו שרי. מ"א ועט"ז:

יא

בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד"מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה"ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ"א:

א

שבת י"ז

ב

שם בגמ' י"ח

ג

לפי' רש"י שם

ד

שם בגמ'

ה

שם וכרבי עקיבא אליבא דבית הלל:

ו

שם י"ז

ז

שם תוספות שם י"ט והרא"ש ורמב"ם פרק ו' מה"ש

ח

רמב"ם שם וסמ"ג והתרומה וש"פ

ט

ציינתיו לעיל סימן רמ"ד סעיף ה'

י

רוקח בשם הירושלמי סוף פ"ק דשבת

יא

גם זה ציינתיו שס בסעיף ד'

יב

הר"ן אהא דשבת י"ט

יג

שם י"ח

יד

שם י"ט ממשנה ו' פ"ב דעדיות וכרבי ישמעאל

טו

שם וכרבה רבי' חננאל והסכמת התוספו' והרא"ש סמ"ק וסמ"ג

טז

שם י"א

יז

לפי' רמב"ם בסוף פרק י"ט מה"ש וכת' הב"י ואפשר שזה היה דעת הרי"ף ורא"ש:

א

ס"א מותר. מתני' וירושלמי שם דה"ה בכל מלאכה שם:

ב

סמוך. שם במתני' ובכולן ב"ה כו':

ג

וי"מ. פסחים ו' א' וע"ש בתוס' ד"ה יחד כו':

ד

ויש להחמיר. דמ' שם להיפך דאינו מותר אלא בחמץ משום שנ' לא ימצא כמש"ש למימרא דשכירות כו' מרדכי:

א

אם קצץ. מהא דאיגרת כנ"ל בסי' רמ"ז:

ב

או שעושה ויש חולקין אם. פלוגתייהו יתבאר למטה:

ג

והוא. כנ"ל בסי' רמ"ז ס"א:

ד

וגם. ירוש' כמש"ל סי' רמ"ד:

ה

אסור בע"ש. לשיטתו בסי' רמ"ז ס"א ולש"ע אסור בכ"ע ולכך סתם דוקא אם קצץ:

ו

ואם ראוהו כו' אם. ירושלמי. ומזה הוכיח הב"י שבטובת הנאה מותר רק אם רואהו בשבת כמש"ש דאל"כ היאך מניחו בידו בשבת וזה דוקא לשיטתו דלא קצץ לעולם אסור אבל לשיטת הרמ"א דבד' וה' מותר י"ל שנתן בד' וה' וז"ש רמ"א ואפי' נתנם לו כו' וכ' זה של"ת הא כ' לעיל דיש חולקים אם עושה כו':

א

ס"ג ואם היתה. עסי' רמ"ד ס"ד ועמ"א וצ"ע:

א

ס"ד כל שקצץ. ויש אוסרין. כמו א"י שהדליק כו' ואם כו' קכ"ג א' משום דישראל נהנה מהמלאכה בשבת והר"ן כ' דל"ד לשם דהתם אדעתא דישראל קעביד ועמ"א:

ב

וצריך להמתין. ביצה כ"ד ב' ערובין מ' א':

ג

אם יש כו'. שבת קנ"א א' לפרש"י וע"ל סי' שכ"ה ס"ט וסט"ז דפ' כרי"ף שם וכ"כ כאן רוקח וש"פ ועמ"א:

ד

ודוקא כו'. דמותר כמו פירות ודגים שנתלשו ונצידו מבע"י שמותר לקבלן כמ"ש ברפ"ג די"ט:

ה

אבל כו'. מ"ק י"ג א' ואע"ג דשם בכלים לצורך המועד מותר היינו כמ"ש ב"י שם משום דלצורך המועד מותר לזבוני בשוקא משא"כ בשבת:

ו

אבל א"י. דלא עשאה אדעתא דישראל עירובין שם:

ז

לילך. צ"ע מ"ש ובהג"א המעשה שהיה שלקח ממנו וע"ש ועמ"א:

ח

ובלבד. ביצה כ"ח ב':

א

ס"ה קילור עבה. דאל"ה אף בשבת מותר כמ"ש בסי' קכ"ח. תוס' ורא"ש:

ב

ואפי' מוגמ'. שם בגמ' והשתא דאמרת דלב"ש כו' אבל לב"ה מותר בכ"ע:

ג

ולתת. שם כנ"ל:

ד

וטוענין כו'. מתני' שם:

ה

והשמן כו'. שם שמן של בדדין כו' וכפי' תוס' שם ד"ה שמן:

ו

וכן בוסר. ר"ל אפילו מחוסרין דיכה דהא בגמ' מדמי להו למתני' והני נמי כו' ודלא כתי' ראשון של תוס' שם ד"ה ר' ישמעאל אלא כתירוץ שני וכמש"ל סי' שכ"א סי"ט ובברייתא דזיתים וענבים שם וה"ה לשום שריסקן ומתני' דטוענין דהא מדמי שם כולהו עם מתני' דטוענין וע"ל סי' שכ"א סי"ט אבל סה"ת וסמ"ג וסמ"ק פ' כתירוץ הא' של התוס' שם ובמחוסר דיכה אסור המשקה:

ז

ומותר כו'. כרב יוסף דר' אושעיא כוותיה וע"ש תוס' ד"ה ולימא וד"ה והשתא: (וע' בה"ג ס"ק ס' שציין כרבה ושגגה היא):

ח

ויש אוסרין כו'. כרבה ועיין תוס' שם ד"ה והשתא כו' ועוד דסוגיא כו' ר"ל כמ"ש בד"ה ולימא כו' ונראה כו' וכ"ה תוספתא א"ל ב"ש לב"ה א"א מודים כו' אלא שבש"א ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמור' מע"ש ובה"א ששת ימים תעשה מלאכה עשה אותה כל ששה אלמא לאו בשביתת כלים פליגי במתני' אלא כרבה וכסוגי':

א

ס"ו בידו. שם כרבא וכר"מ דסוגי' כותיה וכמש"ל סי' ש"א סי"ב אבל לא נראה כן להלכה אלא כר"י דר"מ ור"י הלכה כר"י וגם סתם מתני' כותיה:

ב

אבל מותר לצאת בתפילין. שם בגמ' י"ב א' תנא דבי רבי ישמעאל כו' והקשו ב"י וט"ז דהא בלא רבה בר רב הונא נמי מותר לצאת דהא לא גזרו אלא אם היה בשבת חייב אם יוצא ובתפילין לא היה חייב ועיין מה שנדחקו ונ"ל דנקט לפי שאינו שוכחן דוקא דבלא"ה אסור אף לרבא דמודה רבא דאיכא דוכתא דגזרינן גזירה לגזירה והיינו שקרוב לבא לידי פשיעה וכמ"ש כל שאסור לצאת לר"ה אסור לצאת לחצר ואפי' בדברים שפטור אבל אסור וה"ט שהאשה עשויה לפשט תכשיטיה וכן האיש להניח כליו והעיקר נראה דלא גזרו סמוך לחשיכה אבל עם חשיכה גזרו ולכן אמר שם תניא חנניא אומר חייב כו' למשמש כו' עם חשיכה שאף אם היה יוצא בשבת לא היה חייב מכל מקום חייב למשמש שעם חשיכה גזרו:

א

למכור לא"י ולהטעינו – היינו להטעין לו על חמורו [רש"י שם] אף אם מכר לו מקודם וה"ה להגביה המשאוי על כתפו [משנה שם] או ליתן לו מתנה והלואה ע"ש בגמרא:

ב

מבעוד יום – ואם הא"י השאיר החפץ אצלו ובא בלילה ללקחו נראה דיש להקל בשעת הדחק ליתן לו אפילו אם איננו אלם דכיון שהאיסור הוא רק משום מראית עין אין להחמיר בזה שהוא רק חשד איסור דרבנן במקום שאין רואין כמו שכתבנו בסוף סי' ש"א ס"ק קס"ה במ"ב [מס' תו"ש וכ"כ בעו"ש בסי' שכ"ה]:

א

ליתן בגדיו וכו' – עיין במ"ב דה"ה לכל מלאכות ועיין בב"י דמסיק דאין חלוק בין אם הא"י עושה גמר מלאכה בכלי ובין אם הא"י עושה כל הכלי בשבת כגון שנתן לו הישראל עצים ועשה כלי או מטוה ועשה בגד וכן אין חלוק בין אם העצים והמטוה הוא של ישראל או שבקשהו שיעשה הכל משלו ע"ש:

ב

אם קצץ וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו דבזמה"ז כלים לכובס וכו' כ"כ מ"א וא"ר אך סתם המגן אברהם דבריו מאד ולא פירש אם ר"ל שלא התנה כלל וכדעת הגמ"ר מפני שאין עושין בחנם א"כ למה התנה ע"ז בזמה"ז וגם למה סיים דאטו בכל פעם יקצוץ עמו ואם נפרש דבפעם ראשונה קצץ עמו וקמ"ל דדי בזה וכמו שביאר התו"ש אכתי לא יתפרש מה שהתנה ע"ז בזה"ז וע"כ נראה שר"ל שהבטיח ליתן לו שכר אך שלא פירש כמה יתן ומה שהקשה בנ"א דהא קיי"ל ברמ"ז דלא בעינן קציצה בהדיא נ"ל דעד כאן לא שרינן ברמ"ז שלא פירש כמה יתן לו אלא בהבטיחו שיתן לו שכרו כראוי או שיתפשר עמו [וכן מוכח בתשובת הרשב"א שהביאו ב"י בסימן רמ"ז ע"ש וזהו שכתבו בש"ע שם ס"ב שיתן לו שכרו היינו כראוי לו וכן משמע בח"א אך שסתר עצמו קצת בדבריו במ"ש או שהדבר ידוע שלעולם וכו'] ולכך סמכא דעתיה דא"י וסבר שיתן לו שכרו משלם ודינו כקצץ אבל אם אמר לו הישראל סתם שיתן לו שכר אין דינו כקצץ דהא אין הא"י יודע כמה יתן לו ושמא יתן לו דבר מועט ולכן כתב המגן אברהם דבזמן הזה שכלים לכובס קצבתן ידוע ולא יסבור הא"י שיתן לו דבר מועט לכן אפילו אם אמר לו סתם שיתן לו שכר ג"כ סגי והוי כמו שקצב לו בפעם אחד ששוב בודאי נוכל לסמוך ע"ז תמיד וזהו שסיים דאטו בכל פעם וכו' ומה שכתב עיין ב"י בשם הגמ"ר ר"ל שהוא הקיל ביותר מזה ואולי דכונת המגן אברהם לענין כביסה לפי שקצבתן ידוע לכל אפילו אם לא התנה עמו כלל סגי שסמך שיתן לו כפי הקצבה הידועה [משא"כ בעורות לעבדן שאין ע"ז קצבה ידועה לכן אף שאין עושין בחנם לא סמכא דעתיה דא"י וסבר שיתן לו דבר מועט ושלא כדברי הגמ"ר דמקיל גם בעורות לעבדן] וצ"ע למעשה. ודע דאף שהח"א בכלל ג' דין ג' העתיק לדינא דעת הגמ"ר דכל דבר הידוע שלעולם נותנין שכר על מלאכה זו דינו כקצץ קשה מאד לסמוך ע"ז למעשה דהרי כל הראשונים [והם הרמב"ם והתוס' בדף י"ט ע"א והרא"ש והר"ן והרשב"א בחדושיו והמ"מ והאו"ז והמאירי] כולם כתבו בהדיא בכל מלאכות ואף בעורות לעבדן וכלים לכובס דבודאי אין עושין בחנם ואפ"ה בעינן קצץ וע"כ הטעם כמו שכתבנו למעלה דמפני שאין הא"י יודע כמה יתן לו ושמא יתן לו דבר מועט ע"כ לא סמכא דעתיה לעשות בשביל שכרו ועושה אדעת ישראל ומחזי כשלוחו וע"כ הקיל המגן אברהם אלא בכלים לכובס שהיה בזמנו הקצבה ידוע:

ג

והוא שלא יאמר וכו' – זהו אסור אפילו בנותן לו כמה ימים מקודם וכמ"ש במ"ב בסימן רמ"ז:

ד

אסור בע"ש – הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן רמ"ז ס"א בהג"ה דמתיר בלא קצץ ביום ה' [מ"א והגר"א] ועיין במגן אברהם דאף שהחמיר הרמ"א שם שלא בעת הצורך כהמחבר בזה הקיל ע"ש טעמו וכן משמע מהא"ר וש"א דיש להקל בזה בד' וה':

ה

ואם ראהו עושה וכו' – עיין מ"ב מש"כ דאם התנה וכו'. דין זה פשוט לכ"ע דהוא בכלל קצץ וכנ"ל ברמ"ז ויש מאחרונים [שלחן עצי שטים הביאו בחדושי רע"א ובס' מאמר מרדכי] שמקילין עוד יותר דכל שעושה בשכר אף שלא התנה עמו כלל [וזהו לא קצץ הנזכר בכ"מ] אודות השכר אם היה זה בדרך היתר דהיינו שהיה כמה ימים לפני שבת או שמסר לו בע"ש והיה שהות לגמרו קודם השבת א"צ למחות לו כשרואה שעושה בשבת דכיון שעושה עכ"פ בשכר אמרינן בעבידתיה קעסיק:

ו

בטובת הנאה – ואם הא"י התחיל בעצמו לומר שיעשה לו טובה לפמש"כ הרמ"א לעיל בסימן רמ"ז דזהו דינו כקצץ וכן מד"מ בעניננו משמע לכאורה דבאופן זה אין להחמיר אבל לדעת המחבר פשוט דאין לחלק בזה דהא לדידיה בכ"ג בחנם מותר לכתחלה למסור דהוא בכלל טובת הנאה ואפ"ה כשרואהו בשבת צריך למחות וא"כ ה"ה בזה וכן משמע מסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה אח"כ מצאתי בחדושי רעק"א בס"ד שמחמיר בזה בהדיא:

א

טוב להחמיר ולאסור – פי' שאם עושה בשבת צריך למחות בידו אפילו קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן ולא חיישינן שיעשה בשבת [מ"א] ועיין בפמ"ג בסק"ו דאם הוא יודע ודאי שיעשה בשבת במקום מפורסם אסור ליתנו לו אם לא בספק שמא לא יעשה בשבת ועיין לעיל בסימן רמ"ד בס"ג בבה"ל ד"ה והא"י:

א

ויש אוסרין ללובשו וכו' – עיין מ"ב וטעמם שייך בכל מלאכות שהא"י עושה כדאיתא במשנה קכ"ב עשה כבש לירד בו וכו' דאיירי להיש אוסרין אפילו בקצץ וכדאיתא בפוסקים וכן מוכח בבאור הגר"א לקמן בריש סימן רע"ו:

ב

שהאינו יהודי גמרו בשבת – ודוקא אם הוא מלאכה דאורייתא אבל אם הוא מלאכה דרבנן אין להחמיר [פמ"ג בשם המגן אברהם בסימן תקט"ו]:

ג

שצריך אליו בשבת – היינו שאין לו בגד לשבת כ"א זה ולא הוי כמו לצורך המועד האמור בחוה"מ [ח"מ]:

ד

שאז יש להקל – עיין בא"ר שתמה דכאן משמע דסומך על המחבר דהעתיק שיטת הר"ן דלא חיישינן לנהנה ממלאכת שבת הואיל וקצץ ולקמן ברע"ו ס"א בהג"ה העתיק זה לדינא בלי שום חולק והמ"א בסקי"א נתכוין לתרץ קושיתו ולחלק בין הכא להתם וכמו שכתבתי במ"ב אך ק"ק על הרמ"א שם דשבק טעם ש"ל שהובא במגן אברהם והביא טעם דנהנה שמקילין בו בעת הצורך בקציצה. עוד קשה לי לפי תירוץ המגן אברהם למה אסרינן שם במשנה קכ"ב גבי כבש וגבי מילא מים הלא בסתמא איירי סיפא זו ג"כ אפילו בקצץ דומיא דרישא גבי נר דמיירי בכל גווני לפי הכרעת רמ"א והלא בזה הוא דומיא דלבישה דמכוין הא"י רק להשלים פעולתו. ואולי יש לומר דמיירי הסיפא בגוונא דביאר הפמ"ג איסור גבי לבישה לכ"ע דהיינו היכא שמינכר מלתא שהוא עושה לצורך ישראל וכעין זה כתב המאירי בפ"ק דשבת בד"ה יש שואלים וכו' ע"ש במה שתירץ בשם הגאונים שגם הם סוברים כהר"ן בכלים לכובס ועורות לעבדן דמותר בקצץ ללבשו בשבת ואעפ"כ אוסר גבי כבש ונר ע"ש:

ה

מבית האומן – עיין במ"ב דאפילו מישראל אסור ואם הוא לצורך שבת יש לעיין דלפי מה שכתב הנמ"י וכן הר"ן סו"פ מקום שנהגו דהטעם הוא מפני מראית העין דיאמרו שנתן לו לתקנם במועד אפשר דבשבת ויו"ט לא חיישינן לחשדא זו באומן ישראל וכן לטעם רש"י שם דהוא משום טורח כבר כתב הב"י וכן בא"ר דלצורך שבת לא חיישינן משום טורח אך לפי מה שכתב התו"ש ופמ"ג דלכך אסור להביא אף ע"י א"י משום עובדא דחול ושם הלא איירי אף לצורך שבת משמע דאסור גם בזה וצ"ע:

ו

בשבת ויו"ט – ואם אינו מאמינו שיונח אצלו עד לאחר שבת הנה לענין חוה"מ מבואר הדין בסוף סימן תקל"ד עי"ש ולענין שבת אינו מבואר בפוסקים ונראה דאם גם הוא צריך להבגד לצורך שבת יש להקל בזה שיביאו בצינעה לתוך ביתו:

ז

אבל א"י שעושה וכו' – עיין במ"ב דהמ"א וכן שאר הרבה אחרונים חולקין ע"ז וס"ל דאין בזה שום יתרון משאר אומן כיון שהולך אצלו ולפ"ז אפילו יודע ודאי שנגמר אצלו בערב שבת או שהיה אומן ישראל ג"כ אסור:

ח

מותר לישראל וכו' – הנה בב"י הביא בשם הג"א שתי דעות אי יש בזה משום מוקצה אם גמרן ביו"ט ומשמע דס"ל להרמ"א להלכה כדעת המתיר ועיין בסימן שכ"ה ס"י בבה"ל מה שנכתוב שם דלא יסתור להך דהכא:

א

מותר וכן וכו' – הנה מדסתם המחבר משמע דס"ל כשיטת הפוסקים דאפילו בשלא נדרכו הענבים מקודם וכן בוסר ומלילות שריסקן אפילו הם מחוסרין עדיין דיכה [כי שלשה דברים יש ריסוק ודיכה ושחיקה ריסוק בתחלה ואח"כ דך אותם באיזה כלי ואח"כ שוחק אותם יפה] מותר היוצא מהן ומה דלקמן בסימן שכ"א סי"ט מחמיר במחוסר דיכה שם הוא משום שעושה הפעולה בידים בשבת ע"כ אסור משא"כ לענין המשקין היוצא מהן [וכ"כ המא"מ והגר"א בביאור דעת המחבר] אבל בא"ר כתב דלהלכה יש לתפוס כאידך פוסקים [היינו סה"ת וסמ"ג וסמ"ק והטור] דאינו מותר המשקה היוצא כ"א בשנידוכו קודם השבת וכן משמע בבאור הגר"א שמצדד כן וע"כ אין להתיר משקין היוצא מבוסר ומלילות אא"כ דכן מבעוד יום וכן ע"י טעינת קורה צריך שיהיו מרוסקין קודם הטעינה דאז תחשב הטעינה כדיכה עיין ב"י:

ב

בוסר ומלילות – עיין מ"א שהקשה דלמה השמיט הטור שום המוזכר בגמרא ותירץ דשום אינו חייב עליו חטאת אם סחטו אפילו אם לא נתרסק מבעוד יום דמה"ת אינו חייב אלא על זיתים וענבים בלבד ולכן לא גזרו בו על משקין היוצאין ממנו ומה שנזכר בסימן שכ"א סי"ט שום היינו לענין לגמור שחיקתו בידים אבל בזה דמיירי לענין משקין היוצאין בכונה השמיט שום ולפלא דמה יענה בתירוץ א' של התוס' שפירשו פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לענין שיניחנו שיגמר הסחיטה ויאכל אח"כ בשבת ושם איתא בהדיא שום שריסקו ומצאתי שכבר הקשה כן במחה"ש ונשאר בקושיא גם ראיתי בבאור הגר"א שכתב בהדיא דה"ה לשום שריסקו וטעם הדבר נראה דאף דאין איסור דאורייתא על סחיטת השום מ"מ אסור המשקין היוצאין אם לא נתרסקו ומה שכתבו התוס' אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין היינו היכא שכבר נגמר מבעוד יום מן התורה מלאכת הסחיטה שוב ליכא למגזר שמא יסחוט דכסחוט דמיא אבל במקום שלא הותחל כלל הסחיטה מבעוד יום לא חלקו לענין משקין היוצאין בין דבר שאיסורו מן התורה לדבר שאיסורו מדרבנן ותדע דהא תותים ורמונים ג"כ אין איסור סחיטתן אלא מדרבנן ואפ"ה אסור משקין היוצאין כשהכניסן למשקין והטעם דבעת שגזרו על משקין היוצאין מזיתים וענבים גזרו על כל דבר העומד לסחיטה קצת כזיתים וענבים וא"כ בעניננו נמי דעומדים קצת למשקה כתותים ורמונים דמיא וזהו כונת התוס' מה שכתבו דיותר עומדים למשקה משאר פירות ור"ל דהם כתותים ורמונים וזהו הטעם ג"כ במלילות [ומה שכתב המגן אברהם דבמלילות יש ג"כ איסור דאורייתא כבר נדחקו האחרונים בזה עיין ביד אפרים ובחמד משה] אח"כ מצאתי בעז"ה במאירי בפ"ק דף י"ח וי"ט כמו שכתבנו:

ג

להשמעת קול – עיין במגן אברהם שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת דהטחינה אח"כ ממילא אתי והביא ראיה לזה מתוספות די"ח ד"ה ולימא וכל האחרונים דחו ראיתו וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה והסכימו האחרונים [היינו הא"ר והאבן העוזר והדגמ"ר והח"מ] למה שמביא המגן אברהם בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה דפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה דחייב אף דאתי ממילא וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף מ"מ מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף אפ"ה חייב וה"ה בעניננו אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף אפ"ה חייב ועיין באבן העוזר שם עוד ראיות לזה. והנה כ"ז מיירי שהמסגרת של המים היה פתוח והוא נותן החטים לתוך האפרכסת ומתחיל תיכף אחר נתינתו להטחן [ואם יש תחתיה עוד תבואה אחרת יש לעיין אם יש בזה חיוב חטאת אפילו לדידהו ואינו דומה לנותן שמן לנר דקיי"ל דחייב משום מבעיר אף דבלא"ה ג"כ דולקת דאפשר דהתם דולקת יותר בטוב ע"י הוספת השמן וגם אפשר דהפתילה גופא מושכת עתה מן השמן הזה משא"כ בעניננו ואפשר לאידך גיסא דכיון דהריחים טוחנין ובודאי יבוא גם לתבואה זו דומה לאפיה ובשול אף שאינו תיכף רק כיון שיהיה נאפה ונתבשל לבסוף חייב הרודה הפת בתנור והנותן הקדרה על האש וצ"ע] אבל אם פותח מסגרת המים בשבת נ"ל דאף להמ"א חייב דהלא תיכף מתחיל להטחן והוא עושה מעשה ממש שעל ידו מסבב גלגל המים והריחים והוא דומה כאלו הוא עצמו היה מסבב הריחים בכחו דחייב וכעין דאמרינן בסנהדרין דאי אשקיל עליה בדקא דמיא אם בכח ראשון הומת חייב דכחו כגופו דמי וה"נ המים הראשונים שיצאו מכחו שהניעו הגלגלים עכ"פ הועילו בודאי שיטחן כגרוגרת על ידם ועיין ב"ק דף ס' דלענין שבת חמירא מלענין נזיקין. וראיתי להתפארת ישראל שכתב דריחים של רוח נ"ל דלכ"ע לית ביה חיוב חטאת אם נותן התבואה לתוך האפרכסת דהרי התראת ספק הוא שמא יפסוק הרוח באמצע ולא נהירא דאפילו אם יפסק הרוח תיכף מ"מ יטחן בודאי כגרוגרת והרבה יותר ע"י הריחים גופא כידוע שכל דבר שדוחפים בכח אפילו אם יפסק כח הדוחף יהיה מתנענע מעצמו עוד במקצת:

ד

והכי נהוג – ובבאור הגר"א הביא ראיה להיש אוסרים הזה דקי"ל כרבה דחייש להשמעת קול וראיתו זו הובאה ג"כ ברשב"א ומ"מ משמע בד"מ דהיכא דנהוג להתירא אין למחות בידם:

א

סמוך לחשיכה – עיין בפמ"ג שמצדד שהוא חצי שעה קודם בה"ש כמו סמוך למנחה וכ"כ בנהר שלום והנה בירושלמי איתא דהאי סמוך לחשיכה הוא סמוך למנחה ור"ל למנחה קטנה והנה כל הפוסקים לא הביאו הירושלמי זולת בפיר"ח ועכ"פ הנכון להחמיר כפמ"ג ונה"ש וגם מהגר"א מוכח דהאי סמוך איננו עם שקיעה ממש:

ב

בידו – עיין במ"ב דנקט בידו לאפוקי אם תחובה לו בבגדו ואפילו באומן מקרי שלא כדרך הוצאה וכמו שמסיק בב"י דהלכה כר"מ וכמו שפסק לקמן בסימן ש"א סי"ב. והגר"א פסק בבאורו דהלכה כר"י דבאומן אפילו תחובה לו בבגדו חייב בשבת וממילא יהיה אסור לו לצאת סמוך לחשיכה אפילו תחובה בבגדו ומצאתי שגם המאירי והרע"ב פסקו כר"י. עוד כתב הגר"א דכל השקלא וטריא דגמרא אי גזרינן גזרה לגזרה הוא רק בסמוך לחשכה אבל עם חשכה [היינו שסמוך לשקיעה ממש] אסור אף בדבר שבשבת גופא הוצאה דרבנן [ואח"כ מצאתי שגם הפמ"ג התעורר בזה במקצת] ובתפלין שמותר הוא אפילו עם שקיעה ממש ועיין לעיל בסימן כ"ט:

ג

שמא ישכח ויוציא – עיין במגן אברהם סקכ"ד מה שנתקשה בזה בשם התוס' ועיין בחדושי המאירי שיישב זה:

א

מצוה וכו' – לשון זה איתא ג"כ בטור והנה בגמרא איתא חייב אדם למשמש וכו'. ונראה דלהכי שינו הלשון משום דהיה קשה להו דבמתניתין לא אסרו לצאת סמוך לחשיכה אלא אם אוחז דבר האסור לצאת בו בשבת אבל לא שיצטרך למשמש פן יש לו איזה דבר שאסור לצאת בו בשבת וגם שם הלא לא גזרו רק כשרוצה לצאת בהחפץ חוץ לביתו ובזה משמע דאף כשיושב בביתו סמוך לחשכה ג"כ חייב למשמש ולזה שינו הלשון וכתבו מצוה דהאי חייב אינו אלא מצוה משא"כ שם איסורא הוא אבל לפי מה שמחלק הגר"א דמה דנקט חנניה עם חשכה לאו היינו סמוך לחשכה דמתניתין דעם חשכה הכונה סמוך לשקיעה ממש אתי שפיר כל מה שהקשינו דסמוך לשקיעה ממש חיובא איכא למשמש ואף כשיושב בביתו וברמב"ם נמי איתא חייב למשמש עם חשיכה כלשון הברייתא ואח"כ מצאתי בספר נהר שלום שגם הוא נחית לחלק בין ההיא דחנניה לההיא דמתני' וכמו שכתב הגר"א:

א

במחבר מותר להתחיל וכו'. נ"ב עיין באר היטב בנידון בישול יי"ש ועיין תשובות או"ח סי' ס"ד [תוכן השאלה בקהלה אחת קבלו עליהם שבעש"ק לא ישרפו יי"ש מחצות ואילך בחורף ובקיץ משעה רביעית ואילך כדי שלא יצטרכו לבשל בשבת ועתה קם אחד ואמר שהוא מנהג טעות שבתשובות מהר"מ א"ש ח"א סי' פ' מיקל בדבר זה, ובתשובתו כת' דאף הגאון מהר"מ א"ש לא התיר ליתן תבואה ביורה בע"ש שיהיה מבשל והולך כל השבת אלא שצריכים לשער שיכלה בישולו טרם כניסת שבת כתיקון הקהלה הנ"ל, אך השאלה היה שם אם טעה בשיעורו וכשהגיע שבת עדיין לא נגמר הכל אם צריך להסיר הכובע ולהפסיד הי"ש. ועל זה השיב הגאון ז"ל כיון שהוא בשלהי בשולא שאז אין פותחין התנור והסתימה טוב לכן ליכא למיחש למכבה ולמבעיר ולא לשמא יחתה וע"כ התיר. ונמצא דהתיקון שתקנו בקהלה ההוא הוא תיקון יפה ומחוייב הוא ע"ש היטב]:

ב

שם במג"א סק"ה מקום קנהו ממש נמחק ונ"ב אמש:

ג

שם סק"כ ליכא חיוב חטאת. נ"ב עיין בספר אבן העזר לקמן סימן שכ"ח שדוחה כל ראיותיו והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש שעת הדחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו כשמניח אותם לשומרם מחמץ אז אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר שבת ועיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועיין ש"ך יו"ד סי' ק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות המג"א מתוס' כבר תירצתי יפה בתוס' שבת ע"ש דהכי קאמר דהיה ליה לרבה לומר דבמלאכה דאתיא ממילא כעין רחיים מודו ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו חטאת אלא ע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשובה והוא קרוב לדברי מחצי' השקל ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה אם לזרעים ממש ועיין לשון רש"י במ"ק דף ב' ע"ב אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע וכדברי המג"א מוכח בירוש' לפמ"ש הרשב"א בחידושיו דמשמעותי' כרבה משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת ומסיי' התם בירושלמי דלב"ש פותקין מים וכו' אבל לא יתן חטים וכו' משום השמעת קול א"כ ש"מ דבחטים לתוך רחיים ליכא למגז' משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא וצ"ל שאני פת בתנור דכך היה במשכן דכל בישול ואפייה נעשה ממיל' אבל טחינה במשכן היה ברחיים של יד וכן מצודה היה צד ממש לא ע"י פרישת מצודה לכן כל שנעשה ממילא פטור וכן כתב הקרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה הראיה של אבן העוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו. דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד. ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו האדם העומד לפניו לגדר דרכו הוא הצד בידים כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד:

א

היינו ביורה עקורה אבל אם היא על האש אפילו מבושלת כל צרכו חייב משום מגיס כן כ' המג"א בסי' שי"ח ס"ק מ"ג בסופו בשם ב"י:

ב

דבריו נפלאו דאיך אפשר לפרש בברייתא טעמא דרחיים משום גזיר' א"כ קשה מוגמר וגפרית מ"ט שרי דג"כ יגזור שוב מצאתי בספר אע"ה לקמן בסי' שכ"ה שהרגיש ג"כ בזה ודחה דברי המג"א ופסק שאם ישראל נותן בשבת לרחיים אסור מדאורייתא גם בספר אלי' רבה תמה על ראיית של המג"א בזה כנ"ל:

א

[א] אונין. פירוש אגודת פשתן מנופץ ונותנים אותם בקדירה לתוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים לפי שקשה להם זיקא ולא יגלה פי התנור:

ב

[ב] טוחה בטיט וכו'. דכולי האי לא טרח ומידכר (ב"ח). אבל רבינו ירוחם רס"ד כתב שטחוי בענין דליכא למיגזר שמא יגוס וכן משמע בתוס' שבת דף י"ח:

ג

[ג] משום מבשל וכו'. עיין סוף סימן שי"ח מזה:

ד

[ד] [לבוש] להוציא וכו'. אבל במגן אברהם כתב הטעם כשיודע שמכרו לו יאמרו שמכר לו בשבת, ולפי זה אף בעיר מוקף חומה אסור, והא דמתירין בשאלה סימן רמ"ו היינו משום דאין איסור בשאלה גופיה וסיים זה לשונו בפרט בסחורות כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבכותי אלם יש להקל כשייחד לו מקום, עד כאן, אבל הט"ז כתב דיש להתיר באלם אפילו בלא יחד מקום ולצורך גדול והפסד יש להקל אפילו באין אלם, ופשוט דהשכיר החדר דינו כיחוד מקום וכן משמע בב"ח ואחרונים דלא כעולת תמיד:

ה

[ה] אסור בערב שבת אלא אם כן יש שהות לעשותה מבעוד יום. וברביעי ובחמישי מותר אפילו מלאכה שאין יוכל לגומרה קודם שבת ועיין סימן רמ"ז סעיף ב' וכן הסכמת אחרונים. ובזמן הזה כלים לכובס מסתמא כקצב דקצבם ידוע ועיין סימן ש"ז ס"ק ט':

ו

[ו] בחינם וכו'. בבית יוסף שכן נראה מהגהות מרדכי שכתבתי בסמוך, עד כאן. ונראה כוונתו למה שכתב דאם עובד בשבת צריך למחות דעל כרחך כבר נתן לו בערב שבת, ומצות שמורים הבין דקאי אלפני פניו ונדחק עיין שם דליתא, מיהו בסימן רמ"ז ס"ק א' הקשיתי על בית יוסף וכתבתי דעיקר כאוסרים בחינם:

ז

[ז] בטובת הנאה וכו'. ואם עושה בשכר אפילו לא קצץ אין צריך למחות (בית יסף וב"ח). וצריך עיון דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחינם דהא אסור ליתנם לו ולכן צריך לומר דרוקח וירושלמי מיירי בקצץ עד כאן לשון מגן אברהם. ותמיהני דגם בבית יוסף על כרחך צריכין לפרש כן כמו שכתב דהכי קאמר וכו' בשכר וקצץ, ואפשר דגם דעת שולחן ערוך כן וסמך אמה שכתב קודם דבטובת הנאה דינו כקצץ. גם נראה לי כוונת הב"ח שכר ולא קצץ היינו שהתנה ליתן לו שכרו אלא שלא קצב כדלעיל סימן רמ"ז סעיף ג' דלא גרע בחינם, אבל בסתם צריך למחות ודו"ק ודוקא כשנתן בגדיו לכובס אבל כשצוה לכותי לעשות לו מנעלים וראה ועושה בשבת אין צריך למחות בידו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי כותי מזבין אותן:

ח

[ח] טוב להחמיר וכו'. ודעת מגן אברהם דאסור כדלעיל סימן רמ"ז סעיף ד' ומיירי אפילו בקצץ כשראה כשעושה בשבת צריך למחות אבל לכתחילה רשאי ליתן לו ולא חיישינן שיעשה בשבת:

ט

[ט] [לבוש] יש אומרים שמותר וכו'. זה לשון מגן אברהם ולא דמי להדלקת הנר בריש סימן רע"ו דהתם אדעתיה דישראל קעביד (ר"ן ושבלי הלקט), פירוש שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו מה שאין כן כאן שעושה להשלים פעולתו עד כאן לשונו. ובמחילת מכבודו לא עיין אלא בבית יוסף שהביאן בקצרה, דבר"ן פרק קמא דשבת ושבלי הלקט דף ט"ו סיימו דגבי נר מיירי בלא קצץ לכך עביד אדעתיה דישראל. גם צריך עיון על בית יוסף שהביא בריש סימן רע"ו דברי סמ"ג וספר התרומות והגהות אשירי דבנר אף שקצץ אסור, אם כן אמאי פסק הכא בשולחן ערוך דברי הר"ן ושבלי הלקט דמותר, וכן קשה על רמ"א ולבוש שפסקו התם בנר דאסור אף בקצץ והכא כתבו הכי נהוג לכתחילה, ואין לומר דסבירא להו דאפשר דסמ"ג וספר התרומות והגהות אשירי סבירא להו לחלק בין נר שמדליקו כדי שישתמש מיד ובין מלבוש שעושה להשלים פעולתו דאם כן הוה ליה לחלק הכי בין איגרת לנר והם חילקו דבאיגרת אין נהנה מגוף ההוצאה והולכה אבל בנר נהנה מגוף המלאכה עיין שם, ואם כן במלבוש נמי נהנה מגוף מלאכה. ויותר תימא שהרי בהגהות אשירי פרק קמא דשבת למד דמלבוש אסור מהך דאסור בנר אף בקצץ, וכן כתב בשלטי גיבורים וב"ח דסמ"ג וסייעתו אוסרים במלבוש, ולפי זה היה ראוי לאסור מדינא במלבוש וכן פסק הב"ח דר"ן יחידאה הוא נגד סמ"ג וסייעתו, אך למה שפירשתי לעיל סימן רמ"ד מודים סמ"ג וסייעתו הנזכר לעיל דמותר כלבוש כשעשה כותי בביתו, והגהות אשירי ושלטי גיבורים וב"ח לא ירדו לעומק דברי פוסקים בזה, ועוד הא אגור בשם רמעל"ה ור"מ מתירין לכן יש להקל בזה:

י

[י] בכדי שיעשו וכו'. אפילו בקצץ וכן מבואר בשלטי גיבורים דלא כב"ח, ומה שהאריך לפרש דברי הרוקח דמיירי בלא קצץ מצאתי סתירה לדבריו בספר המנהיג סימן קמ"ד עיין שם ואין להאריך. בשני ימים טובים גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים (מגן אברהם). ולי נראה להקל לאחרים בקצץ ועיין סימן קט"ו ועיין בבית יוסף:

יא

[יא] [לבוש] ואם אין ידוע וכו'. ואם המנעל מתוקן מערב שבת רק שתיקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללבשו בלאו הכי:

יב

[יב] [לבוש] אבל ליקח וכו'. אפילו ידוע שנעשה בערב שבת (ב"ח), וכן מצאתי באגודה פרק קמא דביצה, ומזה תימא על בית יוסף ודו"ק, ואפילו צורך לכלים בשבת אסור (בית יוסף). כתב מגן אברהם אפשר דאפילו על ידי כותי אסור להביאו כן נראה לי דלא כעולת תמיד דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא, עד כאן, ולא הזכיר מלבוש דלא כתב אלא טעם זה ועוד דאי הטעם משום טירחא אם כן יהא מותר לצורך שבת, ועוד דעל ידי כותי ליכא טירחא ואי הטעם משום עובדין דחול על ידי כותי לא הוי עובדין דחול ואי הטעם משום שעושה בשבת אם כן יהא מותר מערב יום טוב ועוד דאפילו שיגר יהא אסור ועוד דלקמן סוף סימן תקל"ד כתבו הבית יוסף וב"ח בסתם בשם נימוקי יוסף טעם דמראית עין ופסקוהו:

יג

[יג] [לבוש] שעושה לעצמו וכו'. במגן אברהם האריך ותמא על רמ"א וסיים זה לשונו כותי שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל אפילו עשאי בשבת בעיר שרובה ישראל כמו שאיתא סימן תקט"ו סעיף ו', אבל לכתחילה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בכותי חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר. ונראה לי שיש טעות סופר בדבריו וצריך לומר בעיר שרובה כותי מותר כן צריך לומר ודו"ק. ובעיקר תמיהתו נראה לי דסבירא ליה לרמ"א כיון שכותי רגיל לעשות לעצמו ליכא מראית עין שיאמרו שציוה לעשותם לו, גם אפשר לחלק בין הך לסימן תקט"ו בדבר מאכל עיין שם וצריך עיון:

יד

[יד] קילור עבה וכו'. הב"ח ועולת תמיד תמהו על הטור ואחרונים שהשמיט מה שכתב בש"ס [בשבת] דף י"ח ואספלנית על גבי המכה עיין שם. ולעניות דעתי סבירא ליה להטור דבש"ס לא הוצרך לומר אלא להודיע פירוש קילור דמיירי בעבה דומיא דאספלנית אם כן הטור שכתב להדיא קילור עבה לא צריך למיתני אספלנית:

טו

[טו] דאין אדם וכו'. השולחן ערוך לטעמיה דפסק כרב יוסף בריחיים אם כן למד דמצווה על שביתת כלים אפילו באין הכלי עושה מעשה אסור אבל לרבה דאוסר בריחיים משום השמעת קול אם כן לכולי עלמא באין הכלי עצמו עושה מעשה מותר ולכך הטור דפסק כרבה לא כתב הכא דאין אדם וכו':

טז

[טז] [לבוש] וענבים שנתרסקו וכו'. ונסתפק הבית יוסף אם אמרו לענין היתר המשקין לבד אבל לטעון מותר אף שלא נתרסקו קודם או דאסור אף לטעון כל שלא נתרסקו קודם וסיים אבל רבינו ירוחם חלק א' אסרו וצריך לומר דבטעינת קורה לא חשיבו מרוסקים ואי הוי סחיט להו בידים בשבת חייב חטאת הילכך גזרינן בהו שמא יסחוט עד כאן לשונו. ותימא הא מבואר ברבינו ירוחם שם כל שמחוסרין דיכה אסור לטעון אף שכבר נתרסק, לכן נראה לי דסבירא ליה לרבינו ירוחם דכל שמחוסרין דיכה אף שנתרסק אסור מדאורייתא כמו שכתבו תוס' [שבת] דף י"ט סוף ד"ה ר' ישמעאל והמגיד פרק ג' דשבת. ומה שהקשה בית יוסף עוד הא קיימא לן כבית הלל, נראה לי דגם בית הלל מודה בגזירה שמא יסחוט וכן מצאתי בלחם משנה פרק קמא דשבת משנה ט' וסיים והיינו דקתני ושוין ולא קתני ומודים בית שמאי וכו'. ובזה מיושב קושיות תוס' שם דילמא ר' ישמעאל סבר כבית הלל וכו' דגם לבית הלל אסור, ואפשר דזה כוונת תוס' במה שכתב ועוד תימא דר' עקיבא דאמר לא יגמור לא כבית שמאי ולא כבית הלל, ורוצה לומר אפילו נתרץ קושיא ראשונה דבית הלל מודה דאסור בזה היכא דאיכא חיוב חטאת אם כן על כרחך מאי דמתירין בית שמאי ובית הלל היינו דסבירא ליה וכו', ממילא שפיר דמי יהא ר' עקיבא דלא כמאן ודו"ק. ומהרש"א האריך ומגיה בתוס' עיין שם ולמאי דפרישית ניחא, וכן במגיד משנה שם כתב בנוסחת תוס' שלפנינו, ועוד יש לתרץ קושייתו אלא שעסקי בספר הזה לפסק הלכה. כתב בשלטי גיבורים רש"י והרא"ש ור"ן וטור אסרו לטעון, עד כאן, והנה מאי דמספקא לבית יוסף בדעת הטור פשיטא ליה, אך תמיהני שכתב כן בשם הר"ן והר"ן גופיה מבואר דאף שלא נתרסק קודם מותר כדעת רי"ף ורמב"ם ומגיד וכן משמע בשולחן ערוך ואפילו המשקין היוצאין מותר דסבירא ליה דריסוק לחוד מהני דטעונת קורה הוי ריסוק, ומה שכתב מגן אברהם לחלק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה ליתא דמבעוד יום קרי סמוך לחשיכה קודם שתשקע החמה כדמשמע במשנה שם. ולענין הלכה נראה לי עיקר כשיטת רש"י וכן משמע בספר התרומות סימן רכ"ג ובלחם משנה. היוצא מהן וכו'. הבית יוסף פירש דעת הטור דאפילו בידים מותר וראייתו מסימן שכ"א עיין שם זה לשון [הט"ז] מה שכתב הטור לשון יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בלשון הש"ס ופירש רש"י יגמור מאחר שריסקם וצברם בכובד יניחם בכלי ויצא מעצמן ומותר לכתחילה ולא יגמור פירושו אסור להניחו מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך, עד כאן לשונו. ואני אומר דמה שכתב הטור עלה לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפת בעץ פיור בקערה בשבת אלמא דמיירי בידים, ועוד מצאתי במגיד משנה שם שכתב על דברי רמב"ם פרק כ"א שהם בלשון הטור דמיירי בבירור לגמור בידים ואפשר כוונתו נמי למאי דפירשתי, ומהתימא על הט"ז. ועוד נראה לי לדקדק הכי מריש דבריהם שכתבו זה לשונו, שום וכו' שריסקן מערב שבת אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת, עד כאן, ואם כן מדקאמר לגמור דיכתן על כרחך לדוך בשבת קאמר דאי כוונתם כפירוש רש"י שלא לרסוק לכתחילה מבעוד יום לגמור סתם מיבעי ליה או לגמור ריסוקן וזה ברור. גם תימא על שלטי גיבורים שכתב דמטור וסייעתו משמע דאין היתר בידים אפילו נרסק ונידוך בערב שבת, ואולי לא ראה דברי הטור בסימן שכ"א. עוד יש לומר דסבירא ליה כמו שכתב הב"ח דבסימן שכ"א מיירי דמערבין לעשות כמין דייסא ולאכלו בעינייהו אבל הכא מיירי שנתכוין להוציא משקין אבל הוא דחוק, ומה שהקשה הט"ז וב"ח על מה שכתב הטור משקין היוצאין מותר נראה לי דלקמן דהוא הדין אפילו בידים והא דנקט יוצאין היינו לאשמועינן כל שלא נתרסקו קודם אסור אפילו היוצא מעצמו וכן נראה עיקר:

יז

[יז] וכן בוסר וכו'. עיין במגן אברהם שתמה על תוס' דביום טוב הא דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד כדאיתא בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכן פסק הרמב"ם פרק ח' אם כן אפילו לא נתרסקו יהא מותר כמו שכתבו תוס' שם, עד כאן. ודבריו תימא הא בדף קמ"ה כתבו דר' יוחנן פליג דאף בשאר פירות אסור דאורייתא והלכה כר' יוחנן אם כן לא קשה מידי על תוס':

יח

[יח] במקום הפסד וכו'. בעולת תמיד האריך לחלוק וכל דבריו לעניות דעתי דחויין הן כאשר אבאר בקצרה מה שתמה דמוכח ממתניתין שוין שטוענין קורת בית הבד דאף לבית שמאי אין איסור משום שביתת כלים כלל אם כן על כרחך ברייתא דאין נותנין חיטין לריחיים טעמא משום שמיעת קול עד כאן דבריו בקצרה, והוא תמוה דאם כן ברייתא תשמרו לרבות שביתת כלים כמאן אתיא אלא על כרחך אתיא כבית שמאי כמו שכתבו התוס' דף י"ח ד"ה לימא וכו', גם אשתמיטתיה מה שכתבו תוס' שם דלא תיקשי לבית שמאי אמאי לא אסרו משום שביתת כלים בטעינת הקורה דהתם אתא ממילא טפי מכל הנך דמתניתין, גם בתוס' ד"ה והשתא לא דקדק עיין שם, ועוד לדבריו מנלן לתוס' וכל הפוסקים דרב לא סבירא ליה איסור בשמיעת קול דילמא סבירא ליה ולא מוקי ליה בהני כדי שיאסור אפילו חוץ לתחום דלא שייך איסור שמיעת קול ודו"ק, גם מה שהוכיח באריכות מתוס' דרבה דאוסר משום השמעת קול אוסר אפילו בהפסד מרובה לא דק דודאי למאן דאסור בש"ס אוסר אפילו בהפסד מרובה ואין זה צריך ראיה אלא טעמא דרמ"א משום דיש פוסקים כרבה ויש כרב יוסף חשו לפוסקים שהחמירו באין הפסד. ואני אעורר קושיא על בית יוסף מה שהקשה על הריב"ש שכתב דרי"ף פסק כרב יוסף הא כתב הרי"ף איכא מאן דאמר דפסק כרבא מאי הקשה הא כתב הר"ן דבקצת נוסחאות הרי"ף ליתא ואם כן אין ספק שנוסחאתו היה לפני ריב"ש, גם מה שנדחק בית יוסף דסבירא ליה לריב"ש כיון שכתב בלשון איכא מאן דאמר ליתא הלכתא הכי ליתא דסוגיא ברי"ף לפסוק כסברא אחרונה וראיה לזה ממה שמצאתי דרבינו ירוחם שכתב בשם הרי"ף דפסק כרבה ופשיט דמותר בריחיים של כותי אף באין הפסד דלא כב"ח עיין לעיל סימן רמ"ו ס"ק א'. כתב מגן אברהם אם הישראל נותן לכותי חיטים מערב שבת אפילו כותי טחנו בשבת שרי ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הריחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דאפילו ישראל נותן לריחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטעון בריחיים של יד וכן משמע בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר וכו' דטעמא דבית שמאי דגזרינן וכו', וקשה דמכל מקום קשה לימא לגבי ריחיים נמי משום גזירה אלא על כרחך אפילו בשבת ליכא חיוב חטאת עד כאן לשונו. ובמחילת כבודו לא דק דאם כן תיקשי מוגמר וגפרית ואינך מאי טעמא שרי ולא גזרינן וזה ברור, ועוד יש לומר דרבה לא ניחא ליה לאוקמי ריחיים משום גזירה דאם כן אתיא כבית שמאי לכך אוקי משום השמעת קול ואפילו כבית הלל ורב יוסף לא סבירא ליה טעמא דגזירה כשם דלא סבירא ליה טעמא דהשמעת קול כדמשמע בתוס' לכך ניחא ליה למיפרך משום שביתת כלים ודו"ק. והשתא ניחא שלא יהא תוס' סותרים כי כתב בשם תוס' מנחות וגבי מצודה דחייב חטאת, ומה שכתב אם כן כשאמור וכו' הוא תמוה ואולי שטעות סופר ודבריו מהופכין ודו"ק, ומכל מקום לדינא נראה לי דמותר לשמור אף שלא במקום מצוה כדלעיל סוף סימן רמ"ד עיין שם מה שכתב בשם ט"ז:

יט

[יט] אדם וכו'. משמע אפילו אינו אומן והיינו דפסק כאביי דגזרינן גזירה לגזירה ויש אומרים פסקו כרבא דלא גזרינן וכן הסכמת הפוסקים:

כ

[כ] [לבוש] שבבגדו וכו'. הוה ליה לפרש בתחובה בבגדו דאי בצרורה בבגדו יש אומרים דלקמן לא פליגי וגם בקולמוס הוה ליה לפרש כשהוא אחורי אזנו (מלבושי יום טוב). ונראה לי דסבירא ליה ללבוש כב"ח דתפילין הצרורין בבגדו אינו חייב חטאת בשבת אם כן הוא הדין מחט צרורה ואם כן פליגי יש אומרים גם בצרורה:

כא

[כא] [לבוש] אסור להסיח וכו'. רבינו ירוחם דייק מדהביא הרי"ף טעם זה אלמא דסבירא ליה דגזרינן גזירה לגזירה ותמה עליו הב"ח דאם כן הוה ליה לש"ס לאותיבי מברייתא דתני דר' ישמעאל לרבא עיין שם. ותימא על גדול כמותו שלא עיין שפיר בשבת דף י"ב דברייתא לא תני אלא עיקר הדין דיוצא אדם בתפילין בערב שבת והש"ס קאמר עלה הטעם כדרבה שלא יסיח וכו', ואם כן ליכא קושיא כלל מברייתא דתני ר' ישמעאל ארבא דיש לומר דבאמת מטעם דלא גזרינן קאמר ר' ישמעאל:

כב

[כב] [לבוש] בראשו וכו'. וביד אסור שאין איסור להסיח אלא בראשו (ב"ח ואחרונים) ודלא כדמשמע משולחן ערוך ובית יוסף דאף ביד אסור להסיח, והשתא ניחא מה שהקשה עולת תמיד על דלא סגי לשולחן ערוך בטעם דגזירה לגזירה דלא קשה מידי דהשולחן ערוך הוצרך לטעם שלא יסיח משום כשהם בידו:

כג

[כג] [לבוש] הוי גזירה וכו'. וכן בכרמלית מותר אפילו בידו דאפילו בשבת ליכא אלא גזירה (שלטי גיבורים), ולכך כפל דין דלא יצא וכו' דסבירא לדידן דלית לן רשות הרבים (מלבושי יום טוב), ועיין סימן ש"ג (ס"ט) סעיף י"ח:

כד

[כד] למשמש. בכיסו או בחגורו פן יהיה תלויה בו כיס או סכין והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכפה שבראשה (רוקח סימן ל"ט). ונראה דאפילו לדידן דליכא רשות הרבים מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר מוקצה (מגן אברהם), ומב"ח משמע דבכל הדברים מצוה שלא להוציא:

א

ולהטעינו. ואם מכרה ביום א' בשבוע ובא הגוי בשבת לנוטלה מביתו הרב בעל מ"ש בת' סי' נ"ז העלה דראוי לחוש ולהחמיר היכי דאפשר והרב מוהר"י בן חסון ז"ל החמיר יותר בפרט להפוסקים דס"ל דאין גוי קונה מישראל אלא במשיכ' דגמר המקח בשבת:

ב

ברחיים. ועכ"פ לא ישב ישראל שם להיות יושב ומשמר. ובירושלי' סגורים הרחיים שטוחנין בו חטים לפסח ובברלונ"י שמנהגם שטוחנים שם כל ב"ב בשוה משקל אחד וא"צ לעשות שום חשבון ולא כתיבה טוחנין בשבת וישראל עומד שם ומשמר עיין ת' ח"י סי' ד':

א

א) [סעיף א'] מותר להתחיל במלאכה בע"ש וכו' כל זה הוא לסברת ב"ה דשרו. ועיקר טעמא משום דלית להו לב"ה שביתת כלים ולית להו נמי גזירה ע"ש עם חשיכה אטו חשיכה. ב"ח:

א

ב) שם. כגון לשרות דיו וכו' ובשבת אסור משום מגבל. עו"ש או' א' תו"ש או' א':

א

ג) שם. ולתת אונין של פשתן וכו' ג' פירושים נאמרו בו רש"י פירוש אגודות של פשתן ונותנין אותן בקדירה תוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו. ובהגמ"ר כתוב בשם ריב"א פשתן שהעלו מן המשרה ונתנו לאור ליבשו ויש בו משום בישול. ובערוך פירש אוני מטוה. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' א':

א

ד) שם. ולתת אונין של פשתן לתנור וכו' ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור. גמ' מ"א סק"א:

א

ה) שם. והיא טוחה בטיט וכו' דכולי האי לא טרח ומידכר. ב"ח. אבל רי"ו רס"ד כתב שטחוי בענין דליכא למיגזר שמא יגיס וכ"מ בתו' שבת דף ח"י. א"ר או' ב':

א

ו) שם. שמא יגיס בה וכו' ואפי' נתבשלו הסממנים ועדיין לא קלט הצמר את הצבע אפ"ה אסור להגיס משום צובע והש"ע דנקט משום מבשל מיירי בשעדיין לא נתבשלו הסממנין. עו"ש או' א':

א

ז) שם. אפי' אינה על האש חייב וכו' דכלי ראשון אפי' לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו כמ"ש לקמן סי' שי"ח סעי' ט' יעו"ש:

א

ח) שם. ומותר לפרוס מצודות וכו' ולא מיבעיא בלחי וקוקרי והם מצודות שאינם עושים שום מעשה שאין הכלי זז ממקומו פשיטא דמותר אלא אפי' היכא דהכלי עושה מעשה של צידה מותר דאין אנו מצווים על שביתת כלים. עו"ש או' א' וכן לפרוש מצודה לעכברים מע"ש שרי. פסקי תו' שבת י"ז ע"ב:

א

ט) שם. והם ניצודים בשבת וכו' פי' כשהוא פורס במקום דלא שכיחי חיות שיבואו למצודות מיד מבעוד יום כגון בשדות ומש"כ ביער דמצויים חיות ותלינן שיבואו לשם מבעוד יום. עו"ש שם:

א

י) שם. והם ניצודים בשבת וכו' ובשבת אסור משום גזרה דאיכא למגזר דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתי ילכוד מיד. עו"ש שם. תו"ש או' ה':

א

יא) שם. ובלבד שיצא מפתח ביתו וכו' והטעם כתב הרמב"ם פ"ו דכשיוצא הכותי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שהלוהו לכותי או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת. ט"ז סק"ב:

א

יב) שם בהגה. אם ייחד לו הכותי מקום וכו' דאז הוי כחפצו של כותי. מ"א סק"ג:

א

יג) שם בהגה. ויש להחמיר. דהא מ"מ הרואה סובר שישראל צוהו להוציא. מ"א סק"ד. וכתב הרא"ש דבאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של כותים והביאו הב"ח וכתב דכן יש להחמיר ועיין לקמן סי, שכ"ה סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יד) שם בהגה. ויש להחמיר. ואם השכיר החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת כתב העו"ש או' א' דאין להחמיר כלל אבל הא"ר או' ד' כתב דהשכיר החדר דינו כיחוד מקום וכתב דכ"מ בב"ח ובאחרונים ודלא כהעו"ש יע"ש:

א

טו) שם בהגה. ויש להחמיר. ובכותי אלם יש להקל כשיחד לו מקום. מ"א סק"ד. אבל הט"ז סק"ג כתב דבכותי אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום יעו"ש. ולצורך גדול והפסד יש להקל אפי' באינו אלם. א"ר או' ד':

א

טז) שם בהגה. ויש להחמיר. ובשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והכותי דר בעיר דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת משא"כ בשאלה ובפרט בסחורות כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאילם כלל פשיטא דאסור. מ"א סק"ד. ועיין עוד בדברינו לעיל סי' רמ"ו או' טו"ב:

א

טוב) מקום שנהגו גדולי העיר לאצור בביתם בעת האסיף תבואת הערבים ובעת זריעה מוציאין אותם לזריעה ומשתתפין בהם בזרע לזרוע בתורת הלואה ומכר או שותפות ופעמים מודדים אותם באמתחותיהם מע"ש מה שצריכין ומוציאין אותם ביום השבת יש לצדד להתיר כיון שאין האיסור רק משום חשד שלא יראה כמוכר או מודד בשבת וכיון שהדבר כ"כ מורגל וכל העם יודעים שלא עשה הישראל שום איסור בשבת ה"ז דומה למשכיר שדהו לעכו"ם כדאיתא בב"ק דע"ז. תשב"ץ ח"א סי' קס"ג. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' פ"א:

א

חי) [סעיף ב'] אם קצץ לו דמים וכו' וטעמא דבעינן קצץ משום דכשלא קצץ מיחזי כאלו הוא שלוחו של ישראל וכשנותנו לו ע"ש נראה כנותנו לו על מנת שיעשה לו מלאכה בשבת וכי קצץ העכו"ם כי עביד בדנפשיה קא עביד ליטול שכרו ולא מיחזי כשלוחו של ישראל. ב"י. ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום כמ"ש בסעי' הקודם:

א

יט) שם. אם קצץ לו דמים וכו' וה"ה אם התנה עמו שיתן לו שכרו נמי שרי אף שלא היה אומר לו כמה יתן כדלעיל סי' רמ"ו סעי' ב' עט"ז או' א' ועיין בדברינו לשם או' י"ד:

א

כ) שם. אם קצץ וכו' נראה דבזה"ז כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתו ידוע דאטו בכל פעם יקצוץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה. מ"א סק"ו. א"ר או' ה' ר"ז או' ו':

א

כא) שם. אם קצץ וכו' אבל אם לא קצץ אסור אלא א"כ ביום ד' או ביום ה' טור. אבל הב"י כתב דאין דעת הרי"ף והרמב"ם כן אלא דאפי' בד' ובה' בעינן קצץ יעו"ש. ומיהו אם יכול לגומרה קודם השבת לכ"ע שרי. מ"א סק"ח:

א

כב) שם. בטובת הנאה וכו' אבל אם מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעביד כמ"ש סי' רמ"ז. מ"א סק"ז. ועיין בדברינו לשם או' ט"ו:

א

כג) שם. והוא שלא יאמר לו וכו' פי' אפי' בקצץ ומכ"ש כשאינו עושה רק בשביל טובת הנאה. עו"ש או' ב' ואם נותן הכלים סמוך לשבת ואמר לו ראה שאני צריך להם במו"ש הו"ל כאומר בפי' שיכבס בשבת. ט"ז סי' ש"ז סק"ג. ר"ז או' ד' ח"א כלל ג' או' א וכ"כ בתשו' פמ"א סי' ל"ח. וכ"כ לעיל סי' רמ"ז או' ז' יעו"ש:

א

כד) שם. וגם שיעשה העכו"ם וכו' אבל בבית ישראל והוא בתוך התחום אסור מפני הרואין שיאמרו שהפועלים שכירי יום נינהו ונותן שכר לעשות מלאכתו בשבת. עו"ש שם. ואפי' בדברים שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן בקבלנות אפ"ה בביתו של ישראל הכל אסור. ח"א שם או' יו"ד. ועיין לעיל סי' רמ"ד או' ג':

א

כה) שם הגה. ואם לא קצץ אסור בע"ש. משמע אבל בד' וה' מותר. וזהו דעת הטור אבל דעת מרן ז"ל בב"י להחמיר כמ"ש לעיל או' כא יעו"ש:

א

כו) שם בהגה. ועיין לעיל סי' רמ"ז דיש חולקין וכו' ר"ל דשם בסי' רמ"ז סעי' ד' בהגה כתב דיש חולקין וסבירא להו דכל שהוא עושה בחנם אסור אלא א"כ שהעכו"ם מתחיל לומר לישראל שיעשה לו בחנם יעו"ש ובדברינו לשם או' י"ט:

א

כז) שם. אם היה עושה בטובת וכו' לאפוקי אם העכו"ם עושה מלאכתו בקבלנות דא"צ למחות בידו אבל אם הוא שכיר יום ודאי דצריך למחות בידו מלעשות מלאכתו אפי' עושה העכו"ם בביתו בצנעה. עו"ש או' ב':

א

כח) שם. אם היה עושה בטובת וכו' ואם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות כ"כ המ"א סק"ט בשם ב"י וב"ח אלא שהוא ז"ל הקשה על דבריהם וכתב דדוקא בקצץ א"צ למחות. יעו"ש. אבל התו"ש או' י"ג כתב דכוונת ב"י וב"ח היינו דהתנה לתת לו שכר אלא שלא פי' כמה יתן לו דזה דינו כקצץ כמ"ש סי' רמ"ז סעי' ב' יעו"ש:

א

כט) שם. צריך לומר שלא יעשה וכו' ודוקא כה"ג שנותן בגדים לכובס אבל כשצוה לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראהו עושה בשבת א"צ למחות בידו דהא עדין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי עכו"ם מזבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים. מ"א סק"ט. א"ר או' ז' תו"ש או' יג. ר"ז או' ט' ח"א כלל ג' או' יו"ד:

א

ל) וכתב עו"ש המ"א בשם הגמר' דאפי' בקצץ לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם העושה מלאכה בשלו וא"צ ליקח איזה דבר בשבת משל ישראל אבל כשנוטל בשבת עצים מישראל לצורך המלאכה דזה ודאי צריך ליטול רשות מבעל העצים וכשרואה בעל העצים שנוטל העכו"ם ושותק ודאי ניחא ליה בהכי וא"כ אדעתא דישראל קעביר ואפי' כשעושה העכו"ם המלאכה כולה לצורך עצמו נמי אסור ואם העכו"ם עושה בעל כרחו חייב לגרשו מביתו. תו"ש שם:

א

לא) [סעיף ג'] ואם היתה מלאכה מפורסמת וכו' וכל שידעו בדבר ג' בני אדם זה נקרא מפורסם כמ"ש רש"י בשבועות כ"ה ע"ב ד"ה והוא שנכר. נשמת אדם כלל ג' או' ג':

א

לב) שם. טוב להחמיר וכו' פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישינן פיעשה בשבת. מ"א סק"י. א"ר או' ח':

א

לג) שם. טוב להחמיר וכו' וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסן ע"ג הנהר צריך למחות בידו כשרואהו עושה בשבת. מ"א שם. וכ"כ בס' נתיב חיים דנכון להחמיר שלא ללבוש הני חלוקים שידועים שהם של ישראל אם כבשם הנכרי בשבת בפרהסיא. והביאו מחב"ר או' א' שע"ת או' ה' אבל התו"ש או' י"ד כתב על דברי המ"א הנז' דיש לחלק דאף שידועים שהם של ישראל מ"מ לא נודע של מי הם ולא שייך חשדא בזה ע"כ. וכ"כ נשמת אדם כלל ג' או' ג' יעו"ש. מיהו בתשו' משיבת נפש סי' ו' חלק על המ"א ומתיר' בחלוקים מטעם אחר משום שידוע לכל שנותנים אותם בקבלנות יעו"ש. והביאו פ"ת. ועיין לקמן או' לה':

א

לד) שם טוב להחמיר וכו' ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקרא עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש סס"י תרס"ד אבל בדבר ששם ישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ד' יעו"ש. מ"א שם. תו"ש שם:

א

לה) שם. טוב להחמיר וכו' ואמנם נראה דבדברים שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן בקבלנות כמו כלים לכובס וכלי עגלה וכיוצא בו אעפ"י שהוא ידוע שהוא של ישראל והעכו"ם עושה במקום מפורסם כגון ברחוב מותר. ח"א כלל ג' או' יו"ד:

א

לו) שם. טוב להחמיר וכו' ואפי' נתנו לו כמה ימים לפני השבת כדי שלא יאמרו ששלוחו הוא וצוהו לעשותו בשבת. לבוש:

א

לז) [סעיף ד'] כל שקצץ אעפ"י שיעשה העכו"ם מלאכה בשבת מותר וכו' זהו דעת הר"ן שהביא בב"י וכתב ב"י דלדעת הר"ן מותר להביא הכלים נמי מבית האומן בשבת דלצורך שבת ויו"ט שרי ולא קיישינן למראית העין יעו"ש. אבל הב"ח חלק עליו וכתב דהר"ן לא התיר אלא ללובשן בשבת משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד כיון שקצץ אבל להביאו מבית האומן בשבת פשיטא דאסור אפי' נגמרו מערב יו"ט ושבת מפני מראית העין וגם מפני עובדין דחול אלא מיירי דשיגרן עכו"ם לביתו של ישראל והתיר הר"ן ללובשן בשבת יעו"ש. וכ"כ הא"ר או' י"ב בשם אגודה פ"ק דביצה ותמה על מרן ב"י יעו"ש. וכ"כ חמד משה או' ד' ועיין לקמן או' מ"ד.

א

לח) שם הגה. ויש אוסרין ללובשו וכו' וכ"כ הלבוש, ר"ז או' י"א. ועיין לקמן או' מ"ב:

א

טל) שם שם בהגה. כל שידוע שהעכו"ם גמרו בשבת. משמע דסתמא שיש ספק ואפשר שהיה נגמר בע"ש מותר וכמ"ש אח"כ בהגה ואם יש לתלות שנגמר בע"ש מותר בכל ענין ודלא כמו שאסר הרוקח בסתם. ט"ז סק"ד. וכ"פ הב"ח. וכ"כ העו"ת או' ג' ר"ז שם:

א

מ) שם בהגה. וצריך להמתין במו"ש בכדי שיעשה. דהיינו כשיעור שהות ששהה הגוי בעסק עשית הכלי בשבת ר"ז שם:

א

מא) שם בהגה. בכדי שיעשה. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ב"ח. וא"כ בב' יו"ט של גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשו ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים. מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' ט"ז. ר"ז שם. מיהו הא"ר או' יו"ד כתב דיש להקל לאחרים בקצץ יעו"ש:

א

מב) שם בהגה. אם לא שצריך אליו בשבת והיינו שצריך אליו ביותר שאין לו אחרת. חמד משה או' ד' אבל הב"ח כתב דאפי' לצורך שבת נמי אסור כיון שנגמרה בשבת ועו"ש. מיהו הכנה"ג בהגב"י כתב דהעולם נוהגין היתר אפי' בשתפרו בשבת שסומכין אהר"ן ואאגור ז"ל שמתירין וכ"כ בשכנה ג' הגב"י או' ה' יעו"ש. וע"כ נראה כיון דיש פלוגתא בזה לענין דינא יש לפסוק כדברי מור"ם ז"ל דאין להקל כ"א שצריך אליו בשבת והמחמיר כהב"ח תע"ב:

א

מג) שם בהגה. ואם יש לתלות וכו' דהא יש מתירין בכל ענין. ונראה דאם היה המנעל מתיקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא יכול ללובשו בלאו הכי. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ז. ר"ז שם. וה"ה כלי פשתן שנחן הנכרי תחת המכבש בשבת שרי דהא יכול ללבשו בלא זה. הרב נתיב חיים. מחב"ר או' ב' שע"ת או' ו' ומשמע הא אם אין דרך ללובשו בכך וגמרו העכו"ם בשבת אסור. וכ"כ א"א או' י"ג דאם אין הולכין בלא זה דביוש הוא הוה מלאכה דבר תורה עכ"ל מיהו אם צריך לו בשבת שאין לו אחר יש להקל כמ"ש מור"ם ז"ל:

א

מד) שם בהגה. אבל אסור ליקח כלים וכו' אפי' שצריך להם בשבת. עי"ש או' ג' מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' ח"י. ר"ז או' י"ג. ואפי' אם נגמרו מע"ש אסור. א"א או' י"ד. ר"ז שם. ומשמע שם מדברי העו"ש דע"י נכרי מותר להביאם. וכ"כ חמד משה סוף או' ד' וכ"נ דעת הא"ר או' י"ב. אבל המ"א שם כתב אפשר דאפי' ע"י נכרי אסור להביאם ודלא כהעו"ש יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ר"ז שם. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אם נגמרו בע"ש וצריך להם בשבת יש להקל לומר לעכו"ם שהם אצלו שהוא ישלחם לו ע"י עכו"ם:

א

מה) שם בהגה. אבל אסור ליקח כלים וכו' ואפי' אם ילבשנו בבית האומן וילך בו כך לבוש לביתו אסור. לבוש:

א

מו) שם בהגה. אבל עכו"ם שעושה מנעלים על המקח וכו' ואע"ג דאין מביאין כלים מבית האומן ביו"ט י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הילכך אפי' עשאם ביו"ט לית לן בה דבדידיה קטרח. כ"כ ב"י ועפ"ז כתב מור"ם ז"ל בהגה להתיר. אבל המ"א ס"ק ט"ו פליג וכתב דבעכו"ם שעושה על המקח דוקא אם הוא הביא לישראל שרי ליהנות אפי' עשאו בשבת דהא לה עשאו אדעתא דישראל ובעיר שרובה עכו"ם מותר (כצ"ל) אבל לכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר יעו"ש. והתו"ש או' י"ט כתב דגם בחנוני יש לאסור משום עובדא דחול יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט"ו. מיהו דעת הא"ר או' י"ג נראה להתיר כדברי מור"ם ז"ל אפי' לקחת מן האומן וכ"נ דעת החמד משה או' ה' יעו"ש. אבל הר"ז או' י"ג פסק כדברי המ"א. וכ"כ החס"ל או' ג' קיצור ש"ע סי' ע"ג או' ט':

א

מז) ודע דהא דלא אסרינן משום נולד היינו משום דעשה אותו מעור שלו והוי גמרו בידי אדם אבל כשעשאה מעור של ישראל איכא משום נולד. תו"ש שם. אבל הא"א שם כתב דאף אם נתן ישראל עור שלו לעכו"ם לפני שבת וקצץ. ועשה בשבת לא מוקצה מדעתו דיודע דעכו"ם יכול לעשות בשבת יעו"ש. ומיהו בעיקר דין זה עיין סי' שכ"ה סעי' ד' ובמ"א שם דיש פלוגתא אם יש מוקצה ונולד בדבר שגמרו בידי אדם וכתב א"א שם למאן דאוסר משום נולד גם כאן ראוי להחמיר אם לא כשכבר היו כלים רק נגמרו עתה דלאו נולד רק מקצה שלא היה באפשר ללבוש כך שרי יעו"ש. ועיין מ"א סי' תקפ"ו ס"ק כ"ה. ועוד עיין בדברינו לסי' ש"ח או' נ"ט ואו' ס' ודוק:

א

מח) שם בהגה. ובלבד שלא יקצץ וכו' היינו שלא יזכיר לו סכום דמים משום דהוי בכלל מקח וממכר:

א

מט) [סעיף ה'] ומותר לפתוח מים לגנה וכו' פי' עושין נגר קטן משפת המעיין לגנה. רש"י וב"ח והיינו בע"ש סמוך לחשיכה. ומשמע דאפי' המום הולכין דרך רשות הרבים מותר. עו"ש או' ד':

א

נ) שם. ולהניח קילור עבה על העין אעפ"י שאסור להניח בשבת. משום ממרח. אבל קילור רך וצלול אפי' בשבת מותר להניחה ע"ג העין. טור. כללא דמלתא בעבה בשבת אסור אפי' לא עביד אלא לתענוג. ותחת העין משום ממרח וא"צ לומר ע"ג העין או בתוך העין לרפואה דאסור ג"כ משום שחיקת סממנים אבל בע"ש שרי אפי' בעבה ואפי' בתוך העין ואפי' לרפואה. אבל בצלול לדעת הפו' שרי ע"ג העין בדלא עמיץ ופתח אפי' בשבת ואפי' עביד לרפואה ולדעת הת"ו אסור אי עביד לרפואה והדעת מכרעת כדעת הפו' המתירין וכ"פ בש"ע סי' שכ"ח סעי' ד' אלא שאינו מתיר אלא ע"י שרייה מע"ש יעו"ש. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ח' עו"ש שם:

א

אנ) שם. ולתת מוגמר וכו' לא שנא אם הם בעצים או בפחמים. הרדב"ז ח"ב סי' תרל"ז. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ברכ"י או' ב':

א

בנ) שם. ולתת מוגמר תחת הכלים וכו' פי' דהבגדים הם תלוייה ביתד או על כלונסאות וקולטין ריח טוב של בשמים שהם למטה על הגחלים מע"ש ומתגמרין והולכין כל השבת מאליהן. ואעפ"י דאי עביד הכי בשבת חייב משום מבעיר. ולא חיישינן נמי שמא יחתה בגחלים דאי מחתה סליק בהו קוטרא ומשחיר הבגדים ומפסיד להו. ב"ח.

א

גנ) שם. דאין אדם מצווה וכו' אפי' מדרבנן ואפי' הכלי עושה מעשה ב"י לבוש וב"ח. אבל למ"ד דמצוה אסור. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' ט"ו ועי"ש:

א

דנ) וכן מותר לתת גחלים בכלי והם דולקים והולכין כל השבת או כגון נר הדולק שאעפ"י דמשתמש בכלי מותר דק"ל שביתת כלים לאו דאוריתא ואפי' אם הכלי עושה מעשה בשבת. טור וב"ח:

א

הנ) שם. ולתת שעורים בגיגית וכו' פי' גינית שהשכר בתוכו וא"א לשופכו לארץ והשעורים נשורין כל השבת ואף יותר מח' ימים והשבת בכלל שאעפ"י שמשתמש בגיגית מותר. ב"ח:

א

ונ) שם. ולתת שעורים בגיגית וכו' ושרייתן מיקרי גיבול דהוי לישא כמ"ש סי' שכ"א. תו"ש או' כ"א. ונראה דהיינו אם הם כתושים אבל אם הם שלימים חייב משום זורע כמ"ש לקמן סי' של"ו סעי' י"א יעו"ש:

א

זנ) שם. בגיגית לשרותן. ולתת צימוקים במים ולעשות שירב"ט בשבת עצמו מהריט"ץ סי' ס"ט התיר והרב נסים רוזליו אסר והב"ד בס' בני חיי סי' זה ושקיל וטרי לענין דינא והסכים כמהריט"ץ יעו"ש. אך המו"ק סי' ש"ך אסר כוותיה דהרב נסים רוזליו ולא מטעמיה יעו"ש. והב"ד המחב"ר סי' ש"ך או' א' וע"כ יש להחמיר ולשרותן מע"ש. ולענין ברכה עיין לעיל סי' ר"ב סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד. ולענין הסינון בשבת עיין לקמן סי' שי"ט ובדברינו לשם בס"ד:

א

נח) שם. וטוענין בקורת בית הבד והגת וכו' מקום שמוציאין שמן זית קרוי בד ומקום שמוציאין יין קרוי גת:

א

נט) שם. מבעוד יום וכו' ודוקא כשטמן מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצאין מהם מותרין אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה אך המשקים היוצאים מהם אסורין דגזרינן שמא יסחוט. מ"א ס"ק ח"י. א"א או' ח"י ר"ז או' י"ד. וכ"כ הט"ז סק"ו לדעת הש"ע דדי אם נתרסקו בטעינת הקורה אבל לדעת הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואח"כ הטעינם בקורה בע"ש עד שנדוכו היטב יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ד' יעו"ש:

א

ס) שם. והשמן והיין היוצא מהן מותר. פי' אף מה שיוצא בשבת. ט"ז שם. ועיין לקמן סי' ש"כ סעי' ב':

א

סא) שם. וכן בוסר ומלילות וכו' ומלילות שבלים שלא נתבשלו כל צרכן. רש"י. פרישה או' ח' ואם לא נתרסקו מבעוד יום אסורים המשקין היוצאים מהם גזרה שמה יסחוט ויתחייב חטאת. תו"ש או' כ"ג:

א

סב) שם. שריסקן מבעוד יום וכו' קדירה של דייסא שמשהין אותה ע"ג כירה בשבת למחר כשמורידין אותה מותר להכניס בה עץ הפרור ולהגיס בה הרבה ולערב אותה ולהכות בעץ הפרור על צדדי הקדירה או בתוך הקדירה עד שיתערב הבשר והמים ותסמך ותיעשה כולה גוף אחד. אגרות הרמב"ם סי' ח"י. כנה"ג בהגה"ט. א"ר סס"י רנ"ג ונראה דהיינו דוקא לאחר שתתקרר בענין שאין היד סולדת בו אבל קודם לכן אסור משום דאיכא למ"ד דהמגיס בקדירה רותחת ואפי' בתבשיל שנתבשל כל צרכו אסור כמו שיתבאר בדברינו לקמן על סי' שי"ח סעי' ח"י יעו"ש:

א

סג) שם. ומותר לתת חטים וכו' סמוך לחשיכה. ובענין יורה שמוציאין ממנה מי ורדים על האש בע"ש מבע"י נתעכב סמוך לחשיכה ולא נגמרה מעשה דידה עיין בס' זכור ליצחק סי' ע"ג שכתב דאיכא איסורא בזה אליבא דכ"ע משום גזירה שמא יחתה כיון דהאש מגולה ומדינא צריך להורידה מעל האש אבל אם אירע האי מילתא בערב יו"ט א"צ להורידה מאחר דאין איסורא אלא משום. שמא יחתה וביו"ט ליכא יעו"ש:

א

סד) ובענין שורפי י"ש מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר הי"ש אי חייב לעקור הכסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון שהי"ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה אין כאן חשש איסור כתב בתשו' פמ"א ח"א סי' פ' דאין כאן חשש איסור שמא מגיס דהא הכסוי של יורה טוחה בבצק ולשמא יחתה בגחלים נמי ליכא דהא אין האור מגולה כלל דפי התנור סותמין אותו ושורקין אותו בטיט היטב כידוע לעושי מלאכת הי"ש ועוד אי פותחין סתימת פי התנור מקלקל הי"ש וא"כ לכ"ע שרי יעו"ש. והביאו זכור ליצחק שם. שע"ת או' א' ועיין בתשו' ח"ס סי' ס"ד שכתב שלא התיר הפמ"א אלא דוקא בטעה בשיעורו שסבר שיגמור בישולו קודם שבת יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח או' א':

א

סה) ובענין עושי שכר כתב שם בזכור ליצחק דאסור משום דהאור מגולה וחיישינן שמא יחתה דמעשה שכר לחוד וי"ש לחוד יעו"ש:

א

סו) שם הגה. ויש אוסרים ברחיים וכו' וכ"פ ר"י הזק והכלבו והרוקח סי' מ"ב. והרמב"ן במלחמות כתב דהרי"פ חשש לזה. וכ"כ בה"ג והראב"ד יעו"ש. וכ"כ רי"ו דהרי"פ פסק כרבה יעו"ש. ער"ה או' ה' ועיין לקמן או' ס"ט:

א

סז) שם בהגה. ויש אוסרים ברחיים ובכ"מ שיש לחוש להשמעת קול וכו' דאיכא זילותא דשבתא. ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י אם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש ואפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש סעי' ב' ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש סס"י ש"ז. אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ. מ"א סק"כ. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל ג' או' כ"ו. חס"ל או' ר' נזר ישראל סי' מ' או' ט' ועיין עוד מזה בענין חטי דפסחא בשו"ת אהל יוסף סי' ד' ומ"ש הפתה"ד בסי' זה או' ב' יעו"ש. ומיהו מ"ש הא"ר או' ח"י וא"א סוף. או' כ' בשם הט"ז דמותר לשמור בשבת אף שלא במקום מצוה כבר כתבנו לעיל בסי' רמ"ד או' ס"ט דיש להחמיר יעו"ש:

א

סח) שם בהגה. והכי נהוג לכתחלה. ובשל בהמה לכ"ע אסור שהרי אדם מצווה על שביתת בהמתו. ב"י ולבוש:

א

סט) שם בהגה. מיהו במקום פסידה וכו' וכ"כ הלבוש דבמקום פסידא יש להקל. וכ"כ האחרונים. אבל העו"ש כתב דאפי' אי איכא הפסד מרובה יש להחמיר יעו"ש, ועיין לעיל או' ס"ו:

א

ע) שם בהגה. יש להקל. או להשכירה לעכו"ם. מ"א ס"ק כ"ב. ועיין לעיל סי' רמ"ג סעי' א' ובדברינו לשם או' יו"ד:

א

עא) שם בהגה. ומותר להעמיד כלי המשקולת וכו' ולא דמי לקול הרחים כי לשם יסברו שנתנו החטים לריחים בשבת אבל בכלי המשקולת הכל יודעים שרגילים לתקנו בכל יום על יום שלאחריו וביום שהוא מקשקש ומשמיע אין מתקנין אותי ד"מ או' ז' ומשמע דלהעמידו בשבת אסור אבל בטלטול מותר וכן אותן זכוכית שמניח בתוכו חול וקורין שעה מותר להפכו בשבת להוריק מזה לזה דלאו מידי עביד ומקצה לא הוי דיחדו לכך והוי כלי לצורך גופו ומקומו מש"ז או' ז' ומיהו עיין לקמן סי' ש"ח או' רע"א שכתבנו שם דעת האוסרים בזה יעו"ש:

א

עב) שם בהגה. ומותר להעמיד וכו' ואם מותר לומר לעכו"ם להעמיד בשבת אפשר דיש בו מלאכה דאורייתא ודוחא שבות דשבות התירו במקום מצוה לידע זמן ק"ש ותפלה אבל לא איסור תורה. ואם תיקן איתו עכו"ם בשבת בשביל ישראל אפשר דאסור ליהנות לשמוע ולידע השעה כמו נר שהודלק בשביל ישראל אע"ג דלית ממש בשמיעת קול. מש"ז שם. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' ש"ח סעי' נ"א וסי' של"ח סעי' ג' יעו"ש:

א

עג) נתחדשו מעשה ידי אומן זייגר שקורין וועקאוהר שנעשה באופן שקול דופק לעורר השחר ומדליק ג"כ מעצמו נר להאיר לכתחלה אסור בע"ש להעמידו שידליק בשבת דאם מעמידו בשבת חייב חטאת. תשו' בן יהודה סי' קנ"א, פת"ע או' ל"ג:

א

עד) [סעיף ו'] לא יצא אדם ע"ש סמוך לחשיכה וכו' אבל עם חשיכה גזרו אף גזירה לגזירה. ביאור הגר"א ועיין לקמן או' פ"ה:

א

עה) שם. במחטו בידו וכו' אבל בבגדו שרי ואין חילוק בין חייט לכל אדם דאפי' חייט שרי לצאת אם תחובה בבגדו דכיון דאפי' אי נפיק בה הכי בשבת לא מחייב חטאת כמ"ש לקמן סי' ש"א סעי' י"ב לא גזרינן בה ע"ש דגזירה לגזירה לא גזרינן. ב"י וכ"ה הסכמת הפו' כמ"ש א"ר או' י"ט. וכ"כ האחרונים מיהו הב"ח כתב דלמצוה מן המובחר לא יצא אפי' אם תחובה בבגדו ע"ש סמוך לחשיכה יעו"ש. ועוד עיין סי' ש"א סעי' ח' וסעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד דיש פעמים שהוא חייב בשבת אפי' תחובה בבגדו והוא אם הוציא כדרך המוציאין יעו"ש וא"כ ה"ה ע"ש סמוך לחשיכה דאין לצאת כה"ג:

א

עו) שם. במחטו בידו וכו' לא אסרו אלא לרה"ר דאי לכרמלית אפי' בידו מותר לצאת דכיון דאיסור כרמלית אינו אלא גזירה גזירה לגזירה לא גזרינן. שה"ג פ"ק דשבת. כנה"ג בהגב"י. א"ר או' כ"ג:

א

עז) כתב מ"א ס"ק כ"ג האידנא ליכא רה"ר ושרי סמוך לחשיכה אבל התו"ש או' כ"ו כתב דלדעת הרבה פו' והמחבר עמהם גם בזה"ז איכא רה"ר כמ"ש סי' שמ"ה יעו"ש:

א

עח) שם. במחטו בידו וכו' ואם צרורה בידו י"א דאינו חייב חטאת אם יצא בה בשבת. א"ר או' ך' ולפ"ז בע"ש סמוך לחשיכה מותר לצאת כה"ג:

א

עט) שם. אבל מותר לצאת בתפילין וכו' ובכיס של מעות אסור לצאת עם חשיכה דלא דמי לתפילין. הלק"ט ח"א סי' פ"א. י"א בהגה"ט:

א

פ) שם. אבל מותר לצאת בתפילין וכו' משמע דאפי' בידו מותר לצאת וכ"כ בב"י. אבל האחרונים חלקו על מרן ז"ל בזה וכתבו דאם נקיט להו בכיסו בידיה אסור ולא שרי אלא א"כ לביש להו בראשיה. ב"ח ט"ז סק"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ד. מ"א ס"ק כ"ד א"ר או' כ"ב. ר"ז או י"ט. ער"ה או' ז':

א

פא) ואם צרורין בכנף בגדו שרי לצאת עם חשיכה. ב"ח. שכנה"ג שם:

א

פב) שם. לפי שאינו שוכחן. ואע"ג דלא מקרי היסח הדעת אלא קלות ראש כמ"ש סי' א"ד מ"מ הואיל ואסור לנהוג בין קלות ראש מדכר דכיר ומסלקן קודם שבת. ד"מ או' ט' מ"א ס"ק כ"ה. ועיין בדברינו לסי' מ"ד או' ג':

א

פג) [סעיף ז'] מצוה למשמש וכו' ואין חילוק בין איש לאשה וכ"כ הרוקח סי' ט"ל צריך אדם למשמש בכיסו או בחגורו פן יהיה תלוי בו כיס או סכין או בחגור שבמכנסים והאשה בכיסה או בבתי זרועותיה או בכפה שבראשה עכ"ל. ב"ח. א"ר או' כ"ד:

א

פד) שם. מצוה למשמש וכו' ונראה דאפי' לדידן דליכא רה ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ"א ס"ק כ"ו. א"ר שם. ולפ"ז דגם בעיר שמערבין ומשתפין אותה מצוה למשמש בע"ש בבגדיו ובבית יד שבבגדיו דשמא יש בהם דבר מקצה שאסור לטלטל בשבת. וה"ה ביום שבת כשרוצה לצאת חוץ לעירוב צריך לעיין בבגדיו שמא יש בהם איזה דבר ואפי' אה הוא מותר בטלטול משום דאסור לצאת בו חוץ לעירוב. ומיהו מ"ש המ"א לדידן ליכא רה"ר כבר כתבנו ע"ז לעיל או' ע"ז יעו"ש:

א

פה) שם. סמוך לחשיכה וכו' ונראה דבמתני' דלא יצא החייט דוקא גרסי' סמוך לחשיכה דהיינו חצי שעה קודם כמו סמוך למנחה דהכי תקנו רבנן אבל בהא דחייב למשמש א"צ אלא עם כניסת שבת ממש. וכן בההיא דמותר לצאת בתפילין עם חשיכה עד שתחשך מותר ומשתחשך אסור. נה"ש או' ו':

א

ט"ז סק"ב הרמב"ם פ"ו כתב הטעם כצ"ל:

ב

בט"ז סק"ג שלא להרגיל ע"א בכך ולמהר"מ ומרדכי וכו' וכת' עוד הרא"ש באשכנז כו' כצ"ל:

ג

מג"א ס"ק ט"ו בעיר שרובה ע"א מותר וכו' כצ"ל:

ד

ס"ק י"ט דיותר עומדין למשקין משאר פירות כצ"ל:

ה

ט"ז רס"ק ח' ז"ל הרמב"ם והביא הב"י פלפול ארוך בזה כצ"ל:

א

לתנור. ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור (גמרא) ועסי' רנ"ד:

ב

משום מבשל. משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר וכמ"ש סי' שי"ח סי"ח אבל התוס' והרא"ש כתבו דהכא אסור מ"מ משום צובע דכשמגיס בה נקלט הצבע:

ג

ייחד לו העכו"ם מקום. דאז הוי כחפצו של עכו"ם:

ד

ויש להחמיר. דהא מ"מ הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה אבל במכיר' יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאל' כיוצא בזה כ' סי' רמ"ד גבי שדה ובפרט בסחורו' כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום:

ה

להחמיר. שלא להרגיל העכו"ם בכך ומשמע שם בהגמ"ר הטעם משום דאכתי לא קנהו העכו"ם עד שיוציאו וא"כ ה"ל כמוכרו בשבת אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש ומשום הוצא' ליכא למיחש דהא קי"ל פשט העני פטור ומותר ומסיק ע"ז דרבים חולקין וס"ל דאפי' שכירות לא קני' רק גבי קמץ /חמץ/ ע"ש ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ג דקי"ל כן וגם גבי חמץ קי"ל בסי' ת"מ דלא מהני ייחד לו מקום וגם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור וא"כ אין לסמוך להקל:

ו

אם קצץ. נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידוע דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה ועב"י בשם הגמ"ר:

ז

בטובת הנאה. אבל מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעביד כמ"ש סימן רמ"ז:

ח

אסור בע"ש. אא"כ יש שהות לעשותה מבע"י משמע דבד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומר' קודם השבת ועסי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' בד' וה' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח ה"ל כאלו א"ל לילך בכל יום ואפי' בשבת אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה מיהו אם יכול לגומרה קודם השבת לכ"ע שרי אפי' לב"ש זולת בשליחות דשמא לא ימצא האיש בביתו וילך אחריו:

ט

אם היה עושה וכו'. ואם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות (ב"י וב"ח) וצ"ע דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחנם דהא אסור ליתנם לו ולכן נ"ל דצדקו דברי הרוקח דדוקא בקצץ א"צ למחות וגם הירושלמי מיירי בקצץ דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל ומכ"ש שצריך למחות בידו עמ"ש סי' רע"ו סס"ד וסי' של"ד סכ"ה ודוק' כה"ג שנותן בגדים לכובס אבל כשצו' לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת א"צ למחות בעדו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי עכו"ם מסבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים וז"ל הגמ"ר פ"ק דל"ש לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם שעושה מלאכה בשלו אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתי' קעביד וצריך למחות בידו:

י

טוב להחמיר ולאסור. פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישי' שיעשה בשבת וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסין ע"ג הנהר צריך למחות בידו כשרואהו בשבת ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקר' עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש ס"ס תרס"ד אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי"ו רמ"ד ס"ד, אבל האמת יורה דרכו דכאן ובסי' רמ"ד לדבר א' נתכונו ולכן צ"ע על הרב"י שכתב כאן יש להחמיר כו':

יא

ללבוש הכלי בשבת. ול"ד להדלקת הנר בר"ס רע"ו דהתם אדעתא דישראל קעביד [ר"ן וש"ל] פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו:

יב

בכדי שיעשה. שלא יהנה ממלאכת שבת (ב"ח) וא"כ בשני י"ט של גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים עסי' תקט"ו מ"ש:

יג

ואם יש לתלות וכו'. דהא יש מתירין בכל ענין ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה כמ"ש סי' רנ"ג ס"א בהגה ד':

יד

ליקח כלים. אפי' לצורך שבת אסור (ב"י) ואפשר דאפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו כנ"ל דלא כע"ש דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא עב"י ובמרדכי:

טו

שעושה מנעלים. ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עסי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח:

טז

דאין אדם. אבל למ"ד דמצווה אסור כ"ה בהדיא בשבת דף י"ח סוף ע"ע והע"ש לא דק:

יז

וטוענין. בזה אפי' ב"ש מודה כמ"ש התו' ד"ה ולימא וכו' דאתי ממילא טפי מכל הנך דמתני' והע"ש לא דק:

יח

והגת מבע"י. הא דחזר וכ' מבע"י דמלת' דפשיט' היא לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט:

יט

בוסר ומלילות. צ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קי"ל דסוחטין שאר פירות לכתחלה וכמ"ש סי' ש"כ (תוס') וצ"ע דמ"מ אי סחיט להו לא חייב חטאת דד"ת לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאי' בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"פ הרמב"ם פ"ו וא"כ המשקין היוצאין מהן יהיו מותרין אפי' לא ריסקן כמ"ש התוס' בעצמן אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין, וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ' ונקט בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה ונ"ל דס"ל דמאי דאתמר בגמרא שום היינו שאם לא ריסקן מבע"י אסור לגמרו בידים בשבת כמ"ש ס"ס שכ"א אבל משקין היוצאים ממנו מותרים אפי' לא ריסקן כמש"ל אבל בוסר הוא ענבים ומלילות הוא שבלים וידוע דסחיטה היא תולדה דדש וא"כ במלילות איכא נמי חיובא דאורייתא כשמפרק אותן משבלים ולכן אם לא רסקן משקין היוצאין אסורין כנ"ל ברור:

כ

להשמעת קול. ואיכא זילותא דשבת ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

כא

במקום פסידא. פי' כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא אבל לרבה בגמ' אפילו במקום פסידא אסור והע"ש לא ידע הסוגיא בפוסקים ודברי התוס' שם דוק ותשכח:

כב

יש להקל. או להשכיר' לעכו"ם:

כג

במחטו בידו. אבל בבגדו שרי דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת כמ"ש סי' ש"א סי"ב ועסי' ש"א ס"ח וסי' ש"ג ס"ט דלפעמים איכא חיוב חטאת ומיהו האידנ' ליכא רה"ר ושרי סמוך לחשיכה עיין בגמ':

כד

בתפילין בראשו. ולא גזרינן שמא יצטרך לפנות ויסירן כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שאינו שוכחן בראשו שאסור להסיח דעתו מהן אבל בידו אסור דמסיח דעתו מהן וחיישי' שמא ישכח להצניען עד שתחשך ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא דבזה ליכא חיוב חטאת אא"כ שכוונתו לעשות מלאכה אלא ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה (תוס' ועיין בב"ח דלא כב"י):

כה

שאינו שוכחן. ואף על גב דלא מקרי היסח דעת אלא קלות ראש כמ"ש סימן מ"ד מ"מ הואיל ואסור לנהוג בהן קלות ראש מדכיר דכיר ומסלקו קודם שבת (ד"מ):

כו

למשמש. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו (ד"מ כל בו) ונראה דאפי' לדידן דליכא ר"ה מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה:

א

(א) לשרות דיו וכו' – ובשבת אסור משום מגבל שמערב הדיו והמים יחד וי"א דאסור משום צובע אפ"ה כיון שמתחיל בזמן המותר בע"ש וממילא נגמר הפעולה בשבת שרי וכן בכל הני דקחשיב יש בהן איסור דאורייתא כשעושה אותם בשבת אפ"ה כיון שמתחיל בע"ש שרי:

ב

(ב) של פשתן לתנור – אפילו אין טוח כיסויו בטיט אפ"ה לא חיישינן שמא יגלה הכיסוי ויחתה בגחלים דכיון דהרוח קשה להן לא חיישינן שמא יגלהו:

ג

(ג) צמר לתוך היורה – והיא קולטת הצבע:

ד

(ד) אסור שמא יחתה – היינו אפילו יש זמן שיקלוט עין הצבע מבעוד יום אפ"ה אסור שמא יחתה כדי לקלוט היטב:

ה

(ה) שמא וכו' והמגיס וכו' – הנה אף דהמחבר השוה הגסה ביורה להגסה בקדירה אינו שוה לגמרי דבקדירה אם היא מבושלת כל צרכו תו לית ביה איסורא ואלו ביורה אסור בכל גוונא להגיס בה כמבואר לקמן בסימן שי"ח סי"ח וע"כ אסור לתת צמר ליורה רותחת סמוך לחשיכה כשאינה טוחה אף שיש שהות לקלוט הצבע מבע"י שמא יגיס משחשיכה:

ו

(ו) חייב משום מבשל – דע"י הגסה בקדירה רותחת מתקרב הבישול במהרה:

ז

(ז) מצודות חיה וכו' – ובשבת אם הוא עושה כן ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה חייב משום צידה:

ח

(ח) ובלבד שיצא וכו' – ר"ל דאי אין שהות לזה או שהא"י מתנה עמו שיקח ממנו בשבת אף המכירה אסור:

ט

(ט) מבעוד יום – כדי שלא יהיה נראה שהישראל צוהו להוציאו לחוץ ויש עוד טעם לזה שלא יחשדו את הישראל שמכר לו בשבת או משכנם בידו ולטעם זה אסור אפילו בעיר המוקפת חומה או מקום שיש עירוב וכן הסכימו האחרוני' דבעניננו לענין מכירה וכן לענין שכירות איזה חפץ ודאי דיש להחמיר אפילו במוקפת חומה והא"י דר שם שיוציאם מביתו מבעוד יום:

י

(י) אם ייחד וכו' – סברתם דהוי כאלו כבר מונח בביתו של א"י:

יא

(יא) ויש להחמיר – כדי שלא להרגיל הא"י בכך. ועיין באחרונים שהסכימו דמדינא אין להקל בזה דקי"ל בסימן ת"מ גם גבי חמץ דלא מהני בייחד לו מקום גם דהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו ע"כ אין להקל בזה אלא במקום הפסד וצורך גדול ואם הא"י אלם יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו חכמים. כתב ע"ת נראה דאם השכיר את החדר לא"י בפרוטה על משך יום השבת אין להחמיר כלל ע"ש אבל המ"א ושארי אחרונים כתבו דאפילו בשכירות החדר אין לסמוך להקל:

יב

(יב) ליתן בגדיו וכו' – וה"ה לשארי מלאכות והטעם דכיון דקצב לו דמים בעד מלאכתו ואינו מקפיד עליו שיעשנו תיכף תו כי קעביד ביום השבת אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו:

יג

(יג) סמוך לחשיכה – ובעינן שיוציאם ג"כ מפתח ביתו מבעוד יום [רמב"ם]:

יד

(יד) אם קצץ וכו' – היינו סך ידוע ולא שכיר יום ועיין סימן רמ"ז ס"ב דאם התנה עמו שיתן לו שכר ויתפשר עמו אע"פ שלא פירש כמה יתן לו דינו כקצץ ובזמן הזה כלים לכובס סתמא דינו כקצץ דקצבתו ידוע ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה:

טו

(טו) בטובת הנאה – היינו שנתרצה הא"י לעשות לו בחנם ואמרינן דמסתמא הוא בשביל איזו טובה שעשה לו הישראל מתחלה וע"כ אדעתיה דנפשיה קעביד:

טז

(טז) לעשות בשבת – וכן אם אמר לכובס ראה שאני צריך להם במו"ש כגון שרוצה ליסע מיד במו"ש ג"ז אסור אפילו בקצץ דכיון שא"א לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת והוי כשלוחו [אחרונים]:

יז

(יז) בביתו – ר"ל שלא בבית ישראל דאז מחזי כאלו הוא עושה בשליחות ישראל וכתב הח"א דבבית ישראל אסור אפילו אם הוא דבר שמנהג כל בני העיר ליתנו בקבלנות ולא אתו למחשדיה בשכיר יום ג"כ אסור מטעם זה דיאמרו שצוהו לעשות בשבת:

יח

(יח) ואם לא קצץ – היינו שלא התנה עם הישראל אודות שכרו והא"י מצפה לתשלום שכר אסור ולא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד כיון שהישראל לא הבטיחו בהדיא:

יט

(יט) בע"ש – דכשנותנו לו בע"ש מחזי כאלו נותנו לו ע"מ שיעשה בשבת וכשקצץ דאדעתיה דנפשיה קעביד לא מחזי כאלו אומר לו כן וכתבו הפוסקים דכשיש שהות לגמרה מבע"י מותר אפילו בע"ש ואפילו לא קצץ לכו"ע ומה שדייק הרמ"א בע"ש דבד' וה' שהוא מופלג מן השבת מותר ליתן לו אפילו שאין יכול לגמרה קודם השבת כיון שלא אמר לו שיעשה בשבת:

כ

(כ) דיש חולקים וכו' – וס"ל דדינו כלא קצץ ואדעתיה דישראל קעביד ואסור בע"ש ועיין בד"מ דמסכים להיש חולקין ועיין במש"כ לעיל בסימן רמ"ז במ"ב סקט"ז:

כא

(כא) בחנם – אם לא שהא"י בעצמו מתחיל עם הישראל לומר שיעשה לו בחנם אז ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו מכבר ודינו כקצץ [לעיל בסימן רמ"ז ס"ד בהג"ה]:

כב

(כב) ואם ראהו עושה וכו' – אף שהמחבר הקיל למעלה ליתן לו אף בטובת הנאה מבע"י ואין לו לחוש מה שיעשה בשבת אפילו אם הוא יודע שיעשה כיון שאינו מצוהו ע"ז וכמ"ש לעיל בסימן רמ"ז במ"ב סק"ג מ"מ כשבא לביתו ומצאו שעושה מחזי דמדעתיה עביד כיון שאינו מקבל שכר ע"ז וצריך לומר לו שלא יעשה אבל אם התנה עמו מתחלה ליתן לו שכרו אף שלא פירש לו סך ידוע א"צ למחות בידו דבעבידתיה קעסיק:

כג

(כג) כמה ימים – ר"ל דבזו הנתינה לא"י היה לכו"ע מותר וכנ"ל אפ"ה צריך למחות כשרואהו. ודע דאם היה הא"י שכיר יום אצלו בימי החול והוא רוצה עתה ג"כ לעשות מלאכתו בביתו בצינעה צריך לילך ולמחות בידו כיון שנודע לו אע"פ שאין עושה לפניו. כתב מ"א דאם מצוה לא"י לעשות לו מנעלים וראהו עושה בשבת אפי' לא קצץ א"צ למחות בידו דהא אכתי לא נקרא שם ישראל עליהם ואי בעי הא"י מוכרם לאחר ולזה יעשה מנעלים אחרים וא"כ לאו בדידיה קעסיק:

כד

(כד) ואם היתה וכו' – דעורות לעבדן וכלים לכובס סתמן אין ידוע שהוא של ישראל וע"כ אפילו אם הוא מעבד וכובס במקום גלוי אין למחות בידו כשקצץ אבל אם היתה המלאכה ידוע שהוא של ישראל וגם הוא עושה אותה במקום גלוי לכל צריך למחות בידו שלא לעשות בשבת דהרואה אינו יודע שקצץ ואתו למחשדיה בשכיר יום וכנ"ל בסימן רמ"ד ס"א וע"ש בס"ד דדעת השו"ע שם דמדינא אסור בזה וע"ש בבה"ל ד"ה דינו:

כה

(כה) וידוע שהיא וכו' – ולפ"ז החלוקים שניכרים שהם של ישראל והא"י מכבסן ע"ג הנהר שהוא מקום גלוי ומפורסם צריך למחות בידו כשרואהו בשבת [מג"א] אבל בתו"ש כתב דלא שייך בזה חשדא דלא נודע של מי הוא והח"א הקיל בזה עוד מטעם אחר דכיון שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן כלים לכובס בקבלנות ע"כ אפילו אם הא"י מכבסן במקום מפורסם מותר דאין בזה חשדא משום שכיר יום וכעין מה שכתב בסימן רמ"ג ס"ב וה"ה בכל הכלים שדרך ליתנן בקבלנות ואין איסור בזה אלא כשעושה בבית ישראל דשם לא מהני שום היתר וכמ"ש למעלה בס"ק י"ז:

כו

(כו) כל שקצץ וכו' – ובאופן שלא היה איסור בהנתינה שהיה בזה ג"כ שארי הפרטים שצריך לקציצה וכנ"ל בס"ב:

כז

(כז) אע"פ וכו' – ולא דמי למה שמבואר בסימן רע"ו ס"א בהג"ה דא"י שהדליק הנר בשביל ישראל אפילו אם היה על ידי קציצה אסור להשתמש לאורה דהכא אע"ג שהישראל נהנה בלבישתו ממלאכת שבת מ"מ א"י לא עבד בשבת בשביל הנאת ישראל רק אדעתיה דנפשיה למהר להשלים פעולתו משא"כ התם הדלקתו בשבת היה כדי שישתמש בו הישראל עכשיו ולכן אסור. ולפ"ז גם בעניננו אם הישראל אמר לא"י סמוך לחשיכה מדוע לא גמרת מלאכתי והשיב לו אעשה זאת למענך בשבת אה"נ דאפילו לדעת המחבר אסור ללבשו בשבת כמו גבי נר [פמ"ג]:

כח

(כח) ויש אוסרין וכו' – טעמם דאסור לישראל ליהנות מהמלאכה בשבת בכל גווני כיון שמ"מ נעשה המלאכה בשבילו:

כט

(כט) בכדי שיעשה – כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ולפ"ז בשני ימים טובים של גליות אם עשה הא"י בראשון מותר בתחלת יום שני בכדי שיעשה ממ"נ דאם היום ראשון קודש השני חול ואם היום ראשון חול בודאי מותר ואין חילוק בכל זה בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים ובספר א"ר הקיל לאחרים בקצץ:

ל

(ל) ואם יש לתלות וכו' – דהא יש מתירין בכל ענין ואם היה המנעל מתוקן בע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללבשו בלא"ה וכמש"כ סימן רנ"ג ס"א בהג"ה ד' וה"ה כלי פשתן שנתן הא"י תחת המכבש בשבת שרי ג"כ מטעם זה:

לא

(לא) ליקח כלים – ואפילו יודע ודאי שנגמר קודם שבת ויו"ט ואפילו אם הוא לצורך שבת והטעם מפני מראית העין דיאמרו שבשבת עשאו ומדעת ישראל ואיתא בלבוש דאפילו אם לא יביאם בידו אלא ילבשם שם בבית הא"י ג"כ אסור מטעם זה וכתב המ"א אפשר דאפילו ע"י א"י אסור להביאו דעובדא דחול הוא:

לב

(לב) מבית האומן – ואין חילוק בין ישראל לא"י:

לג

(לג) אבל א"י שעושה וכו' – דהא אדעתיה דנפשיה עבד בשבת ואיסור דהבאה מבית האומן ס"ל להרמ"א דלא שייך בזה אף שהוא הולך אצלו משום דכיון שהכל יודעים שהא"י רגיל לעשות לעצמו בשביל מקח תו ליכא משום מראית העין שיאמרו שצוה לו לעשותם והמג"א ושארי הרבה אחרונים חלקו על דבריו וס"ל דגם בזה אסור לילך אצלו וליקח ממנו כמו משאר אומן אלא אחר שהביא לבית ישראל מותר ללבשו דמסתמא לאו אדעתיה דישראל עבד אם הוא עיר שרובה א"י כמ"ש בסימן תקט"ו אך אם הא"י הוא חנוני שאינו אומן אפשר דיש להקל וגם בזה מפקפקים התו"ש והפמ"ג דהוי עכ"פ עובדא דחול:

לד

(לד) שלא יקצוץ עמו – דהיינו שלא יזכיר לו סכום דמים דאל"ה הוי בכלל מקח וממכר אע"פ שאינו משלם לו עכשיו:

לה

(לה) לפתוח וכו' – היינו שפותח מים סמוך לחשיכה משפת המעין שילך לגינה להשקותה:

לו

(לו) ולהניח – היינו אף שנשאר מונח בשבת ועי"ז מתרפא והולך וה"ה שמותר להניח אז תחבושת על המכה [גמרא]:

לז

(לז) קילור עבה – דקילור רך וצלול אף בשבת גופא מותר להניחו כשהיה שרוי מבע"י כדלקמן בסי' שכ"ח סכ"א ע"ש:

לח

(לח) שאסור וכו' – שמא ימרח:

לט

(לט) ולתת מוגמר – לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף [רש"י]:

מ

(מ) ואפילו מוגמר וכו' – וכ"ש כשהמוגמר מונח על הארץ דשרי:

מא

(מא) לשרותן – דבשבת אסור וכדלקמן בסימן של"ו סי"א ע"ש:

מב

(מב) וטוענין וכו' – ואפילו לא נתרסקו מקודם מותר לטעון כיון שמתחיל הפעולה קודם שתשקע החמה וכנ"ל אך לענין שמן ויין היוצא מהן כתב המ"א דאין מותר רק אם הוא טוען בעוד היום גדול שיוכל להתרסק קודם שבת ע"י טעינת הקורה וא"כ אפילו סחיט להו אח"כ בידים בשבת ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצא מהן מותר דאין מקום לגזור משום סחיטה אבל אם יטעון סמוך לשקיעה ממש דלא יתרסקו קודם השבת ע"י הקורות אסור המשקין היוצא מהן גזירה שמא יסחוט:

מג

(מג) והשמן והיין היוצא וכו' – פי' אף מה שיוצא בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו מזיתים וענבים שלא נתרסקו וכדלקמן בסימן ש"כ ס"א דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפילו בזבו מעצמן אבל הכא שכבר נדרסו ע"י הטעינה ובלא"ה זב מעצמו אלא שיוצא טפי ע"י הסחיטה בידים בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי וזה הטעם הוא ג"כ בבוסר ומלילות שריסקן ועיין בבה"ל דאין להתיר כ"א בשדכן ג"כ קודם השבת ודיכה הוא יותר מריסוק:

מד

(מד) וכן בוסר – ענבים בתחלתן כשהן דקים מוציא מהן משקה לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:

מה

(מה) ומלילות – שבלין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענין באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:

מו

(מו) לתת חטים וכו' – וה"ה שמותר אז בעצמו לפתוח ג"כ את המסגרת של המים שעי"ז טוחנין הריחיים:

מז

(מז) של מים – ולא של בהמה דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

מח

(מח) ובכל מקום – כלל בזה כל כיוצא בזה המשמיע קול דאוושא מילתא ואיכא זילותא לשבתא וכמו שכתב בד"מ ואם הריחיים של א"י בודאי שרי לתת לתוכה מבעוד יום וה"ה אם השכירו לא"י ואם הישראל מסר לא"י התבואה מבעוד יום אז אף אם הא"י טוחן אותם בשבת שרי בקצץ דא"י אדעתיה דנפשיה עביד רק שלא יעמוד ישראל אצלו דמחזי כשלוחו כמ"ש סוף סימן ש"ז ולצורך הפסח מותר לישראל להיות עומד שם לראות שלא יתחמץ וכן מותר להושיב שומר שלא יגנוב הא"י ובלבד שלא ידבר עמו בשום עסק וכמו שכתבנו לעיל בסוף סימן רמ"ד [אחרונים]:

מט

(מט) במקום פסידא וכו' – הטעם דאז יכול לסמוך אדעה ראשונה שמקלת ליתן מבע"י אבל בשבת אסור ליתן אפילו ע"י א"י ואפילו הוא שכירו ועיין לעיל בסימן רמ"ג במ"ב סק"י דיעשה שטר מכירה לא"י דהוא מוכרו לו על שבת:

נ

(נ) כי הכל יודעים וכו' – ולא יחשדוהו שהעמידו בשבת והנה מוכח כאן דאסור להעמידו בשבת ואפילו לומר לא"י להעמידו בשבת וכונתו לשם מצוה לידע זמן ק"ש ותפלה ג"כ צ"ע דאפשר דיש בו מלאכה ד"ת ולא הותר ע"י א"י אפילו במקום מצוה [פמ"ג ע"ש שהאריך עוד] ועיין לקמן בסימן של"ח במ"ב מה שנכתוב בזה:

נא

(נא) במחטו – וה"ה כשאוחז שאר חפץ בידו:

נב

(נב) בידו – וה"ה כשיש לו שאר חפץ מונח לו בכיסו דדרך הוצאה היא וחייב בשבת ואסרו לצאת בו מביתו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא משתחשך אבל מותר לצאת לר"ה סמוך לחשיכה במחט התחובה לו בבגדו [במקום שאין דרך להוציא כן בחול] וכל כיו"ב בענין שאם היה יוצא בו בשבת פטור מדאורייתא כמבואר לקמן בסימן ש"א ואף שעכ"פ מדרבנן אסור לא גזרו חז"ל גזירה לגזירה ולפ"ז האידנא דליכא ר"ה אלא כרמלית שרי לצאת בחפץ שבידו סמוך לחשיכה [היינו קודם שקיעה] דלא הוי אלא גזירה לגזירה [מ"א] מיהו לדעת הרבה פוסקים והמחבר מכללם גם בזה"ז איכא ר"ה כמו שמוכח בסימן שמ"ה [תוספות שבת] ולפי מה שכתב הגר"א בבאורו אסור סמוך לשקיעה ממש אפילו לכרמלית:

נג

(נג) שמא ישכח ויוציא – היינו שישכח ויוציא את החפץ משתחשך מרשות לרשות או יעבירנו ד"א בר"ה:

נד

(נד) בתפלין – ר"ל בתפלין שבראשו ולא גזרינן שמא ישכח מלסלקם עד שחשיכה ויצטרך אז לפנות ויסירם מעל עצמו וישאם ד"א בר"ה כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שמסתמא אינו שוכחם בראשו שמצוה למשמש בהם ואסור להסיח דעתו מהם אבל אם אוחזן בידו אסור לצאת בהם סמוך לחשיכה כמו שארי חפצים דמסיח דעתו מהם וישכח ויוציאם משחשיכה מרשות לרשות או שישאם ד"א:

נה

(נה) בכליו – בבגדיו בכל מקום שדרכו להשתמש בו כגון בכיסין התפורין לו ואף בחגורו במקום שהמנהג להניח בתוכו חפציו דשמא יש בהם איזה דבר ויוציאנו לר"ה או שמא יש דבר מוקצה ויטלטלנה בשבת:

נו

(נו) בע"ש – נראה דה"ה בשבת אם הוא רוצה לצאת חוץ לעירוב והוא רגיל לשאת בכיסו דבר המותר לטלטל שצריך למשמש מתחלה:

א

(במג"א סק"ד.) פשיטא דאסור כאן מסיים סק"ד ואח"כ מתחיל

ב

(שם סק"ה) להחמיר ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו ומ"מ יש להחמיר. ועיין סי' רמ"ו ס"ג דקיימ"ל כצ"ל:

ג

(ס"ק י') בשבת ולי נראה דדווקא בדבר כצ"ל:

ד

(שם) מדינא אסור. נ"ב וא"כ נכון להחמיר שלא ללבוש הני חלוקים שידועים שהם של ישראל אם כובסם הנכרי בשבת בפרהסיא:

ה

(שם) והאמת יורה כצ"ל:

ו

(ס"ק י"ג.) ונ"ל דאם היה המנעול נ"ב וה"ה כלי פשתן שנתן הנכרי תחת המכבש בשבת שרי דהא יכול ללבשו בלא זה וק"ל:

ז

(ס"ק כ'.) וקשה דמ"מ קשה לימא גבי. נ"ב שגג בזה דא"א לאוקמי כב"ש ומטעם גזירה. דא"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי ורב יוסף דמוקי לה כב"ש דלא ס"ל הטעם במתני' משום גזירה כ"א משום שביתת כלים וגפרית ומוגמר דמונח אארעא אבל לדינא כוון הרב לאמיתו דברחיים של מים לית ביה חיוב חטאת וכן הוכחתי בחדושי להרמב"ם. אמנם מ"ש שכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא לא ראיתי ולא מצאתי דין זה להדיא אלא ממ"ש הסמ"ג והרמב"ם בפ"ח אב ותולד' הטחינה אינו כ"א שעוש' מלאכה בידים. ולא הזכירו כלום מטחינת רחים של מים. ומ"ש תו ועיין בתוס' כו' עד ונאפה הוא הג"ה ותיבת וכ"מ בפ"ח ברמב"ם הוא ראיה לדבריו דברחים של מים לית ביה חיוב חטאת ואותן ראיות בהג"ה לא נהירא לי דגבי מצודה כיון דבשעת פרישתו נכנס הוי כאילו צד אותו בידים. ומדהדביק פת בתנור נמי לא קשה מידי דאפילו תולדה דבישול שהי' במשכן לא הי' באופן אחר שנתבשלו הסממנין ממילא ע"י האש אבל טחינה מה שהי' אותה אב מלאכה אצל משכן כתישת הסממנין במכתשת לא הי' אלא בידים. א"כ מנ"ל לחייבינהו חטאת ברחיים של מים כיון דאתי' ממילא ועיין בכל זה הדק היטיב:

א

מג"א ס"ק א' ועסי' רנ"ז. רנ"ד ס"ב כצ"ל (פר"מ):

ב

מג"א ס"ק ב'. סי' שי"ח ס"ח. זה תמוה דשם מבואר בהיפוך וראיתי שגם בת"ש עמד בזה:

ג

מג"א ס"ק ה' משום דאכתי לא קנהו ק' לי אף להפוסקים כסף אינו קונה בנכרי מ"מ הגביה קנאו ונעשה חפצו של נכרי קודם שהוציאו גם ביחד לו מקום במה קונה העכו"ם המקום ההוא שיהיה חצרו וצ"ע:

ד

סעיף ב' וגם שיעשה העכו"ם המלאכה בביתו. והיכא דהמלאכה שעושה הנכרי היא רק מלאכה דרבנן אם שרי בקבולת בבית ישראל ע' שו"ת נ"ב ח"ב מא"ח סי' כ"ט:

ה

שם בטובת הנאה צריך לו' ואפי' שהיה שהות לגומר' המלאכה מבע"י מכ"ש בלא קצץ כלל דכל שרואהו עושה מלאכה בשבת ליכא מעליותא במה שהיה אפשר לעשותו מבע"י:

ו

מג"א ס"ק ט' דהא אסור ליתנם ל בשלחן עצי שטים כ' דמיירי היכי דהיה היתר ליתנם לו כגון ביום ד' וה' או דהיה יכול לגומרה קודם שבת ובזה לענין המחאה קיל יותר בשכר ולא קצץ מבחנם:

ז

סעיף ד כל שקצץ אפשר דוקא קצץ ממש אבל בטובת הנאה אף שהתחיל הנכרי דמקרי קצץ מ"מ אסור כי היכי דחמיר לענין דצריך למחות בו וכן משמע מדברי מג"א סי' תקט"ו ס"ג:

ח

מג"א ס"ק ט"ו לית ביה משום מוקצה עיין מג"א לקמן סי' תקפ"ה סכ"ה:

ט

מג"א ס"ק כ'. דמ"מ ק' לימא גבי ריחיים זה תמוה מאד דהא ע"כ הברייתא דלא כב"ש דאמאי שרי במוגמר וכדומה אע"כ דאתי' כב"ה ורחיים דאסור משום השמעת קול וכן מצאתי באבן העוזר סי' שכ"ח:

י

מג"א ס"ק כ"ה מ"מ הואיל עיין תשו' שאגת אריה סי' ל"ט:

א

שמא יחתה עבה"ט וע"ש בפמ"א הטעם כיון דהכיסוי של יורה היא טוחה בבצק ופי התנור סותמים ושורקין היטב בטיט ואם פותחין סתימת התנור מתקלקל היי"ש: ובזה שרינן לקמן סי' רנ"ד ולכן לכ"ע שרי הכא שלא ליקח הכסוי להפסיד ממונו ע"ש ולכן אין ללמוד מזה היתר לענין אחר היכא דלא שריק או לא קשי ליה זיקאי ועיין ביד אפרים מ"ש בדברי הפמ"א בענין ההיתר דהנך טיפות שמזיעה באים הו"ל נולד ע"ש:

ב

ולאסור עבה"ט ועיין במג"א בחלוקים ידועים של ישראל והעכו"ם מכבסן ע"ג הנהר צריך למחות בידו כו' וכ"כ בנתי' החיים שנכון שלא ללבשם ע"ש והביאו מח"ב:

ג

בע"ש עבה"ט וכת' בנתי' החיים דה"ה כלי פשתן שנתן הנכרי תחת המכבש בשבת שרי דהא יכול בלא זה ע"ש:

א

והמגיס בקדירה כו'. עסי' שי"ח בסופו:

ב

ובלבד שיצא מפתח ביתו. הרמב"ם פ"ו כ' הטעם דכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת:

ג

אם ייחד לו העכו"ם כו'. במרדכי פ"ק דשבת בשם ראבי"ה יליף לה מהא דאמרי' פ"ק דפסחים ייחד לו מקום אין צריך לבער וכת' עוד ראיה להתיר בייחד מדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב ו אוקימנ' דפטור ומות' לבע"ה ויש להחמיר שלא להרגיל האדם בכך ולמהר"ר מרדכי נראה דהמדקדק בגמ' פ"ק דפסחים ימצא דאפי' בשכירות לא קני' אלא גבי חמץ מגזירת הכתו' עכ"ל וע"כ כתב רמ"א שיש להחמיר ולע"ד תמוהים ראיות של ראבי"ה דמההיא דייחד דפסחים אין ראיה דכאן אסור משום מראית העין כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וא"כ מה מהני יחוד של העכו"ם גם מההיא דפשט ידו לפנים כבר כ' הרא"ש שם פ"ק דשבת דודאי איכא איסור לבע"ה משום לפני עור לא תתן מכשול ולא איירי שם אלא באיסורי שבת כו' וכת' עוד הכא ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנותן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ עכ"ל. ע"כ אין להתיר בזה אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם ודאי יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו:

ד

כל שידוע שהעכו"ם גמרו כו'. משמע דסתמא שיש ספק ואפשר שהיה נגמר בע"ש מותר וכמ"ש אח"כ ואם יש לתלו' כו' דלא כמו שאסר הרוקח בסתם:

ה

וכל זה בכלים שעשה לישראל אבל עכו"ם שעושה מנעלים כו'. כתב ב"י דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכרו הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בם דבדידיה קא טרח עכ"ל:

ו

והשמן והיין היוצא מהן מותר פי' אף מה שיוצ' בשבת ולא גזרי' שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפי' בזבו מעצמן אבל הכא כיון שבלא"ה זב מעצמו כיון שכבר נדרסו ע"י הטעינה אלא שיוצא טפי ע"י הסחיט' בידי' בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי אבל הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואח"כ הטעינ' בקורה בע"ש עד שנדוכו היטב. וכ' ב"י דלדעת הטור היכ' דיש היתר היינו אפילו לגמור בידים והוא דעת התוס' וראייתו מדכתב הטור בססי' שכ"א שום ובוסר שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכת' בשבת ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ותמוה לי דא"כ למה כתב כאן המשקין היוצאין מהן מותרים משמע אבל לא בידים אע"ג דנידוכו יפה ואין מאוסרין אלא שחיקה ותו דבסי' ש"ך כ' ג"כ ואם נתרסקו יפה מע"ש מותרין המשקין היוצאין מהם משמע ג"כ אבל לא בידים ע"כ נלע"ד דהטור לא ס"ל כתוס' בזה מדלא כתב הרא"ש בזה ההיתר לגמור בידים ומ"ש הטור בס"ס שכ"א ל' יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בל' התלמוד ופירש"י יגמור ומאחר שריסקם וצוברם בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה ולא יגמור פירושו אסור להניחם מבע"י תחת כובדם כדי לגמור משתחשך כ"ה ג"כ בפי' דברי הטור:

ז

ולא חיישי' להשמעת קול. כרב יוסף ויש אוסרים פוסקים כרבה דאמר אפילו לב"ה אסור אע"ג דל"ל שביתת כלים מ"מ אסור משום השמעת קול ואיכא זלותא לשבת:

ח

במחטו בידו. ז"ל הרמב"ם והביא פלפול ארוך בזה בשמו של הר"ר ירוחם ומה שתי' הוא עליו ואחוה דעתי הקצר' אף אני דודאי מדפסק הרמב"ם כאן דוקא בידו משמע אבל בבגדו מותר דהו"ל גזיר' לגזיר' וכדרבא כמ"ש ב"י א"כ ק' למה פסק אח"כ בתפילין לפי שאינו שוכחן הא אפי' בלא"ה מותר לפי שהמוציא תפילין בראשו אפי' ברה"ר פטור מטעם שהוא דרך מלבוש כלישנא בתרא דרב ספרא דפרק במה אשה שכ"כ הרמב"ם בפי' בפי"ט וה"ל גזירה לגזירה והב"י תי' דהך דיוצא בתפילין היינו בידו דאז היה חייב ברה"ר אפי' בתפילין וה"ל חדא גזירה תמוהין מאוד דברי הרב בזה דאם כן גם טעם שאינו שוכחן לא מהני דהא יליף לה ר"י מציץ שלא יסיח דעתו ממנו ק"ו בתפילין וזה אינו שייך אלא כשהם בראשו כמו הציץ דודאי לא הזהירה תורה בציץ אלא כשהוא במקומו ותו ק"ל דהא בשבת לא יצא בתפילין ברה"ר משום גזירה דלמא אתי לאתויי ברה"ר כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף ס"א) ופרש"י אם בא לפנות וקשה הא ה"ל גזירה לגזירה דלמא אתא לפנות וכשהוא מפנה חיישינן שמא אתי לאתויי ד' אמות אלא ודאי דהך שמא אתי לאפנויי לא שייך בי' ל' גזירה דהוא דרך כל אדם ובודאי יבוא לידי כך וא"כ לק"מ מתפילין בע"ש עם חשיכה דלא יצא בהם שמא ישכח ויצא בשבת ויסירם מראשו כשיבא להפנות ואתא לאתויי ד"א ולא הוה אלא חדא גזירה וכ"כ מו"ח ז"ל בזה כנ"ל לדעת הרמב"ם דפוסק כרבא אבל לדעת הרי"ף א"א לומר כך דהוא לא כתב בידו אלא סתם החייט במחטו כל' המשנה ותו דאם היה פוסק כרבא היה לו להביא ההיא דפלוגתא דאביי ורבא לענין כרמלית כמ"ש הרא"ש בפרק המוצא תפילין והיינו יודעים דהלכתא כרבא דבכ"מ הלכה כמותו בר מיע"ל קג"ם והר"ר ירוחם כת' שבפ' המוצא תפילין פסק הרי"ף כרבא לא ידענא רמז או רמיזה מזה שם ברי"ף ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל הרא"ש במקום הרי"ף והיינו מכח מ"ש שהיא הביא פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית. או אפשר שברי"ף שהיה ביד ר' ירוחם היה כתוב שם פלוגתא זו כמו באשר"י וזה משמע גם בב"י שכתב שלשון הרא"ש הוא ממש כרי"ף. ומו"ח ז"ל כ' דמ"ה לא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית לפי שסמך על מ"ש חייב אדם למשמש בבגדו בע"ש ואינו מיושב דא"כ לא היה לו להביא גם המשנה דלא יצא החייט במחטו ולסמוך ע"ז אלא נ"ל דהרי"ף לא ס"ל כרבא מטעם שזכרנו דמדתלי ר' ישמעאל טעמא דתפילין משום שאינו שוכחן וכמ"ש ולא משום גזירה לגזירה ולכך לא הביא רק המשנה דלא יצא החייט כמות שהיא וממילא אנו מפרשים על בגדו דהא פרכי' בגמרא בפ"ק דשבת על רבא מהא מתני' מאי לאו בבגדו ודחי לא בידו ש"מ דפשוטו דמתני' משמע טפי על בגדו ותו ראיה מוכרחת מדאבעיא לן בפרק המוצא תפילין וכן בפ"ק דשבת כרמלית מהו דוקא על המשנה דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י שהיא שנויה בפרק המוצא תפילין ולא מבעי' להו על משנה דפ"ק דשבת לא יצא החייט במחטו או בידו או בבגדו דהא בהא תליא דאי בכרמלית אסור לענין שותה ברה"י והיינו כאביי ממילא כאן גם בבגדו אסור דה"ל גזיר' לגזירה ואסור בתרווייהו כאביי ואי התם בכרמלית שרי כרבא ממילא הכא בבגדו שרי אלא ודאי דלא רצו לשאול במשנה זו דודאי מסתבר טפי דקאי על בגדו כדרך החייט ומשום הכי מספקא להו במשנה דשותה ברה"י דשם אין הכרע כלל ואם כן כשהביא הרי"ף המשנה כצורתה אנו מפרשים על צד המסתבר טפי שהוא כאביי דאף בבגדו אסור כנ"ל לדעת הרי"ף נכון:

א

בט"ז ס"ק ג' שלא להרגיל עכו"ם בכך ולמהר"ם ומרדכי כו' וכת' עוד הרא"ש באשכנז כו' כצ"ל:

ב

במג"א ס"ק ד' דהא מ"מ כו' זהו דעת רבינו יואל במרדכי שם דס"ל דאפי' ייחד לו מקום אסור מהאי טעמא ואמנם בהגהת שם חולק בנו ראבי' וס"ל דשרי כמו גבי חמץ וכמ"ש הט"ז בשמו ס"ק ג' ומ"מ ס"ל דיש להחמיר שלא להרגיל כו' והביא המג"א טעם זה בס"ק ה' לומר דהרמ"א מחמיר מחמת חומרת שני הטעמים:

ג

ס"ק ה' ומשמע שם בהגהות מרדכי הטעם כו' ר"ל דשרי' בייחד מדינא משום דאכתי כו' וע"ש מ"ש סי' רמ"ו ס"ג דקיי"ל כן כצ"ל. ור"ל דאע"ג דשם לענין חצירו שפיר מיקרי חצירו ע"י שכירות היינו כדי לתרץ הך דעה שהובא בסימן ר"ס בח"מ והג"א שם כת' ע"ז ועיין בסימן שי"ג ובש"ך שם ור"ל דהש"ך משיג באמת שם דאף לענין קניה לא מיקרי חצירו ע"י שכירות וכדעת הרמב"ם שם ואף על גב דהש"ך שם כת' ליישב הך דשוכר את מקומו משום דדעת אחרת מקנה או משום שהונח לדעת השוכר וא"כ ה"נ שפיר קנה י"ל דהיינו דוקא בישראל אבל בעכו"ם דאינו קונה בתורת חצר כמו שכתבתי ע"ד דברי המג"א סי' רמ"ו ס"ק יו"ד ומשיכ' וחצירו דוקא בעינן וכיון דבשכירות לא קניא לא מיקרי ביתו של עכו"ם ולא קני והיינו דמייתי נמי ראיה מסימן תמ"ב דלא מיקרי ביתו של עכו"ם מחמת היחוד וא"כ לא קנה העכו"ם עד שיוציאנו משם לביתו או לסימטא ומ"מ צ"ע דלמה לא מהני הגבהה בעכו"ם דהא הגבהה הוא כמשיכה כמ"ש הסמ"ע סי' ת"צ ס"ק ג' דכל שבא לידו של אדם כאילו הוא בביתו:

ד

ס"ק י"ג וכמ"ש סימן רנ"ג סעיף א' בהג"ה ד' ור"ל הגהת הרמ"א הרביעית שבסעיף א' שכת' ואם החזירה עכו"ם בשבת דינו כשכח כו' ועיין במג"א ס"ק י"ג כת' דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול ע"ש ובט"ז דאפילו מצטנן ויפה לו וה"ה כאן:

ה

ס"ק י"ד אפילו לצורך שבת אסור כו' אע"פ שהב"י כ"כ לענין אם נגמר בי"ט ואוסר אף לשגרו לביתו ולצורך המועד והכא שנגמר בע"ש וס"ל לרמ"א דמ"מ אסור ליקח מבית ההאומן ודוקא בשגרו מותר מ"מ כיון דהב"י מפרש דברי המרדכי דמיירי בלצורך המועד א"כ ממילא להרמ"א דס"ל בפירוש המרדכי דלוקח כלים מבית האומן אף דנגמר בע"ש אסור א"כ אף לצורך השבת אסור ושוב כת' המג"א דאפשר דע"י עכו"ם נמי אסור והטעם משום דאם נתיר לו להביא יש לחוש שיתן לאומן בשבת ויו"ט לתקן ודלא כע"ש שכת' מפני מראית העין ולפי"ז היה מותר ע"י עכו"ם וליתא ומ"ש עיין ב"י ומרדכי ר"ל דהב"י כת' שם דלא חיישינן למראית העין דאמרי שמאתמול נגמר כו' וזה אפשר לדחות די"ל דהב"י כת' כן אליבא דהר"ן ע"ש אך דבלא"ה משמע כן מדמחלק בין שיגר העכו"ם לביתו והיינו ע"י עכו"ם ודומיא דהכא אסור ליקח מבית האומן אפילו ע"י עכו"ם והטעם כמ"ש ולכך כת' המג"א בס"ס תקט"ו דבעכו"ם חנוני שאינו אומן אפשר דמותר כיון דאינו אומן ליכא למיחש למידי ואע"ג דבסי' תקל"ד כת' שם נמוקי יוסף הטעם שיסברו שנתן לתקן במועד י"ל דהתם כיון דאין איסור רק שלא לצורך המועד לא חיישינן דאי שרית ליה ליקח מבית האומן יתן במועד ג"כ כיון שאינו לצורך לא חיישינן להכי ואם יהי' צורך המועד באמת מותר משא"כ בשבת ויו"ט דיש לחוש דאי שרית ליקח מבית האומן יש לחוש שמא יצטרך לו ליתן בשבת לתקן וזה אף לצורך שבת אסור:

ו

ס"ק ט"ו דכ"ע ס"ל דאין מביאין כו' ר"ל דהב"י ס"ל דהך דאין מביאין מיירי בנעשה בחוה"מ או ביו"ט ולמרדכי והג"א אסור בשבת ויו"ט אף לצורך דס"ל בכה"ג מיירי הך דאין מביאין רק דבחוה"מ לצורך המועד שרי משא"כ בשבת ויו"ט ולהר"ן אף בשבת ויו"ט שרי לצורך אך שלא לצורך אסור משום טרחא ולצורך שרי ללבוש אף אם גמרו בשבת כמ"ש המחבר כאן וע"ז הקשה הב"י על דברי הג"א דמ"מ ליתסר משום דאין מביאין כו' ולא ניחא ליה לשנויי דהר"ר יו"ט והר"ר אליה ס"ל כהר"ן ולכך ס"ל דשאני מנעלים וע"ז השיג המג"א דמשמע מהב"י דאיכא פלוגתא בין הר"ן להג"א בהך דאין מביאין ליתא דודאי גם הר"ן מודה דאין מביאין רק דאם הביא פליגי הר"ן והג"א שהוא הב' דיעות שכת' המחבר והרמ"א. והב"י הי' סובר דהך אין מביאין אף בדיעבד אסור להנות ולכן הוצרך לחלק להר"ן דמיירי לצורך והמג"א ס"ל דז"א דאע"ג דאסור להביא מ"מ אם הביא שרי ליה כו' (וה"ה בשיגר לביתו עיין ב"ח ולפ"ז ממילא דלא ק"מ מהך דאין מביאין כו' דכאן מיירי לענין דיעבד שהביא אף הג"א מודה בזה שעושה על המקח דשרי אפילו עשאו בשבת בעיר שרובה עכו"ם מותר כו' כצ"ל).
ומ"ש אם לא בחנוני כו' עיין מ"ש בס"ק שלפני זה:

ז

ס"ק י"ט וידוע דסחיטה היא תולדה דדש כו' נראה שר"ל דאע"ג בסחיטה זה חיוב דאורייתא מצד הסחיטה עצמה שאין דרך דישה בכך מ"מ ע"י הסחיטה בידים יתפרקו החיטין מהשבלין דיש בזה איסור דישה ואע"ג דזה הוי דבר שאין מתכוין ואין פסיק רישא דהא לא ניחא לי' וליכא חיובא כמבואר בסימן ש"ך דלכ"ע חיובא ליכא מ"מ כיון דהסחיטה היא תולדה דדש וכשהוא מתכוון לסחוט וא"א לסחיטה אם לא שיתפרקו קצת חיטים מהשבלין ממילא הוי כמתכוון למלאכת דישה ודש ואי עביד הכי בידים חייב חטאת:

ח

ס"ק ך לימא גבי רחיים נמי משום גזיר' כו' כל האחרונים תמהו בזה דא"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי עיין בדבריהם ולענ"ד לק"מ דהא דגזרינן דלמא אתי למעבד בשבת היינו שאותה מלאכה נגמרת בשבת ע"י התחלה מע"ש חיישינן שיעשה אותה בשבת וא"כ במוגמר וגפרית המלאכ' הנגמרת בשבת הוא מה שהכלים מתגמרין ומתגפרין בשבת ואין חששא שמא יבעיר בשבת רק דאי שרית ליה בשבת מידי דאתי ממילא דהיינו מה שהכלים קולטים ריח המוגמר והגפרית בשבת אתי לאתויי בשבת גופא כלים להניחם על המוגמר והגפרית הלכך שרי דאף אי עביד הכי בשבת ליכא חיוב חטאת משא"כ ברחיים שיש לחוש דאי שרית לי' טחינה בשבת ממילא אתי למעבד הכי בשבת גופא ויסבור שאין איסור בטחינה בשבת אלא ע"כ דאף אי עביד הכי ליכא חיוב חטאת: