שולחן ערוך, אורח חיים רנ״א: שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה. ובו ב סעיפים:
העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה יש מפרשים מנחה גדולה ויש מפרשים מנחה קטנה: הגה ודוקא כשעושה מלאכה דרך קבע אבל אם עושה אותה דרך עראי לפי שעה ולא קבע עליה שרי (ב"י בשם א"ז) ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים וכל כיוצא בזה (ד"ע):

ב

לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת מותר כל היום: הגה וה"ה בגדי חבירו אם הוא לצורך שבת ואינו נוטל עליו שכר ב"י והוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו: הגה אבל אסור לכתוב לחבירו בשכר (מרדכי פ' מקום שנהגו) ומסתפרין כל היום אפי' מספר ישראל (כל בו וב"י) ויש לאדם למעט קצת בלמודו בע"ש כדי שיכין צרכי שבת (ש"ג פי"ו דשבת ירוש' פ"ק דתענית):

א

ויש מפרשים מנח' קטנ' העיקר שאין לעשות שום מלאכה מן המנחה גדולה ולמעלה כמו שכת' הטו' מהררש"ל מורי בב"ח וכתבו שט"ס הוא ברש"י ע"ש:

א

מלאכה. ופרקמטיא שרי. מ"א:

ב

מנחה גדולה. היינו משש ומחצה. ופסקו הט"ז ומ"א כמ"ד מנחה קטנה ע"ש:

ג

שכר. ואם יש עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת מותר דהא אפי' בחול המועד מותרים כל המלאכות עד"ז. ט"ז:

ד

ישראל. והאר"י ז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפי' בע"ש. מ"א:

ה

בלימודו. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינ"א בע"ש כנה"ג. ובסדה"י כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מיקרי דבר שאין לו קצבה. ופירוש רש"י על הסדרה שרי ואם לא ימצא אח"כ לקנות אז לא יקבע הלימוד בבוקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אז יקנה ואח"כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק"ש קודם ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע"כ:

א

פסחים כ'

ב

טור והמרדכי בשם ר' מאיר

ג

רש"י שם בגמ' לגירס' ר"א מזרחי

ד

טור בשם אבי העזרי ושאר פוסקים

ה

שם בשם אביו הרא"ש:

א

ס"א י"מ. מדקא' שם סמוך למנחה לא משמע דאין חילוק בין ע"ש לע"פ רק סמוך למנחה ועוד מאי ס"ד דמקשה בין חצות למ"ק רחוק מאוד:

ב

וי"מ. מדקאמר שם הכא מחצות ולא קאמר סמוך למנחה נמי כמש"ש צ"ט ב'. וראיה ג"כ משש תקיעות להבטיל ממלאכה ועמ"א:

ג

ודוקא כשעושה. דהא אף בע"פ מושיבין שובכין וגורפין כו' ומרכיבין כ"ש בע"ש:

ד

ולכן דאף בח"ה מותר מ"ק י"ח ב' וע"ש קיל אף מע"פ כמש"ש בפסחים וכ"ש מח"ה דחמיר אף מע"פ כמש"ש נ"ה ב' סיפא כו' ל"ק כו':

א

ס"ב לתקן. דאף בח"ה הדיוט תופר כדרכו מ"ק ח' ודוקא לצורך המועד כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תקמ"א ס"ה:

ב

וה"ה בגדי. דג"כ בח"ה שרי כמש"ש י"ב א' רב חמא שרא כו' וכמ"ש הרא"ש שם דבמלאכות המותרות בח"ה כגון לצורך המועד ומעש' הדיוט:

ג

אם הוא. כנ"ל:

ד

ואינו נוטל. כנ"ל שרשויי כו' וכמ"ש בסי' תקמ"ב ס"א:

ה

וה"ה למי. שם אין כותבין ספרים כו' כותב תפילין ומזוזות לעצמו כו' אע"ג דלכאורה מ' דספרים כלל לא כ' הרמב"ם דוקא שא"צ לקרות במועד כמו ספר העזרה אבל אם צריך מותר כמו תפילין ומזוזות כמ"ש בתה"ד סי' פ"ה ובש"ע סי' תקמ"ה ס"ב:

ו

אבל אסור. כנ"ל אע"ג דבתפילין ומזוזות מותר היינו אם אין לו מה יאכל להרמב"ם או להרווחה לרש"י והרא"ש:

ז

ומסתפרין. צ"ע דהא מה שאסור בע"פ אסור בע"ש ולא חילקו בגמ' אלא בין מנחה לחצות ובע"פ אסור כמ"ש שלש אומניות כו'. ובכל בו כ' מעשה הדיוט מותר להסתפר דלא גרע מהדיוט תופר כדרכו אבל מלשון רמ"א משמע דבכ"ע מותר ועוד דמ' דאפי' בשכר מותר ובזה אף מעשה הדיוט אסור כנ"ל וגם על הכל בו צ"ע דלהסתפר אף מעשה הדיוט אסור מדאמרינן שם החייטין שכן הדיוט כו' הספרין שכן כו' ולא אמרו ג"כ בספרין שכן הדיוט וז"ש בפ"ג דמ"ק י"ד א' ושאר כל אדם אסורין מ"ט ואי דוקא מעשה אומן לא שאלו מ"ט מידי דהוה כל מעשה אומן ועמ"א ס"ק ה' שמסתבך בדין זה וע"ש:

ח

ויש. מדרש אגדה:

א

העושה מלאכה וכו' – ואיסורא נמי אית בזה רק שאינו חמיר האיסור כשארי איסורי שבות שהיה חייב ע"ז מכת מרדות כן איתא ברמב"ם פ"ח מהלכות יו"ט ובסמ"ג וכן איתא באו"ז ונראה שמקורו הוא מהא דפסחים ר"פ מקום שנהגו ע"ש בגמרא בתירוץ ראשון ואפילו לתירוץ שני דגמרא הוא רק דאין משמתין אותו אבל איסורא יש כי למה לנו להשוות פלוגתא בין התירוצים וכן משמע בר"ן ר"פ הנ"ל ע"ש וכבר הביאו בפמ"ג והנה הט"ז כתב דאין בו איסורא רק דאין בו סימן ברכה ולדידיה מוכרחין אנו לומר דפליגי ב' התירוצים הנ"ל והלכה בד"ס להקל ובפרט דהוא תירוצא בתרא א"נ אף לתירוצא קמא דגמרא אף דקאמר לשון אסור היינו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אבל לאו איסור גמור אך לפלא שלא זכר מדברי הרמב"ם וש"פ הנ"ל. והנה לענין פרקמטיא כתב המגן אברהם דאינו בכלל מלאכה ושארי האחרונים [הר"ם ותו"ש וח"מ] חלקו ע"ז בראיה ועיין בפמ"ג שתירץ דכונת המגן אברהם היינו דאין צריך להחמיר בזה לכ"ע ממנחה גדולה אבל לענין מנחה קטנה דינו כמו שאר מלאכה וכמו שכתב בעצמו בסק"ד שמה שאמר הגמרא דתקיעה שניה היתה לבטל העיר וחנויותיה היינו בזמן מנחה קטנה וכן משמע במחה"ש דלענין סגירת החנויות שוה הזמן כמו לענין שאר מלאכות אך הקיל שם לענין פרקמטיא בצינעא ע"ש [ובדבריו נדחה ראית הנתיב חיים ובלא"ה אינה ראיה לפי מה שכתב הרמ"א בהג"ה והוא נובע מא"ז דדוקא אם עושה מלאכה בקבע כדי להשתכר וכו' וראיתו שם הוא ממה שהקיל במשנה לשרות דיו ע"ש עם חשכה וכן שאר הדברים שהביא שם במשנה שב"ש סוברין דוקא כדי שיעשו מבעוד יום וב"ה מתירין עם חשכה עיי"ש ועיין בפרישה שהקשה ממשנה זו ועי"ש מה שתירץ דלפי שמתחיל רק עם חשכה והמלאכה נעשית מאליה בשבת ולפלא האיך מתירין ב"ש בכדי שיעשו וגם ב"ה מודו לזה אך האמת הוא מה שתירץ האו"ז הנ"ל] והנה העולם נהגו להקל לענין סגירת החנויות ונראה שסומכין על דברי הט"ז הנ"ל דלית בו איסורא בכל גווני:

ב

ויש מפרשים מנחה קטנה – עיין במגן אברהם שמסכים לדעה זו ומ"מ משמע מיניה דפועלי שדה צריכין לשבות במנחה גדולה ומבאר בזה מה שכתב הרמב"ם דתקיעה ראשונה שמרמז על הפועלים שיפסקו מלאכתן [כבשבת ל"ה] צריך להיות במנחה והנה בזמנינו לא נהגו ככה ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבאו לעיר ויכינו צרכי שבת ובזמנינו כ"א מהפועלים אנשי ביתו מכינין צרכי שבת וכעין שמצינו לענין מה שאמרו חז"ל מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכתבו הפוסקים שהוא כדי שישתדלו להכין כל עניניו וע"כ במקום שיש בעיר חבורות מיוחדות לצרכי המת שוב מותרין הכל. ומ"מ כל י"ש יראה לפסוק ממלאכתו שבשדה עכ"פ בזמן מנחה קטנה [אם לא שהוא דבר האבוד דאז לא עדיף מחוה"מ] ורבים מחמירים אף ממלאכתו שבבית:

ג

אגרת שלומים – עדיפא הו"ל למכתב דאפילו שריית דיו וסמנים או צידת חיה ועופות דזה בודאי אסור בחוה"מ כל שאינה צורך המועד ג"כ מותר בע"ש שכן מוכח באו"ז שממנו נובע הדין:

א

לתקן בגדיו וכו' – ה"ה לתפור בגדים מחדש [א"ר ופמ"ג] אף דהוא מלאכה גמורה ובע"פ אסור בזה כמבואר בסימן תס"ח לענין ע"ש מקילינן ע"ש בדבריהם ומשמע מדבריהם דאפילו לתפור מעשה אומן מותר ובבאור הגר"א הביא המקור על דין תיקון בגדים מחוה"מ דשם מותר רק מעשה הדיוט ומשמע דדעתו דגם כאן כן הוא ומשארי אחרונים לא משמע כן:

ב

ואינו נוטל עליו שכר – ואם הוא רואה שאם לא יביא לו הבגד על שבת יפחות לו משכירותו מכפי מקח הנהוג לזה או שמכאן ולהבא לא יתן לו להשתכר אפשר דהוא בכלל דבר האבוד וכעין מה דאיתא לענין חוה"מ בסימן תקל"ט סי"ג ע"ש ויש עוד טעם להתיר דדעת הר"י בע"פ דאם התחיל בזמן ההיתר יוכל לגמרו אפילו אחר חצות אך רבו החולקים עליו ולכך פסק השו"ע בסימן תס"ח ס"ט בהג"ה דלא כוותיה וזהו בע"פ אבל בע"ש דקילא מע"פ אם הוא שעת הדחק דיהיה לו עליו תרעומות אם לא יביא לו על שבת נראה לי דיוכל לסמוך על דעת הר"י דיוכל לגמרו אפילו אחר זמן מ"ק אפילו בשכר ואף שהמצאנו הרבה פרטי קולא בענין זה מי שהוא בע"מ ירא ה' יראה לכתחלה לזרז עצמו שלא יבא למדה זו שיצטרך לעשות עד סמוך לשקיעת החמה אם לא מי שהשעה דחוקה לו וכמו שכתבנו במ"ב:

ג

ומסתפרין כל היום וכו' – עיין בביאור הגר"א שמפקפק בזה מאד ולפי דעתו יש ליזהר ממנחה ולמעלה אפי' בחנם כי היא תמיד מלאכת אומן ע"ש:

ד

אפילו מספר ישראל – אגב דאיירינן בענין תספורת ראיתי להזכיר ענין אחד מה שאיזה מהמון נכשלין בו בעו"ה והוא בענין איסור דהקפת פאת הראש וכמו שאבאר כי ידוע דעל איסור הקפת פאת הראש יש ג"כ לאו בתורה והוא הלאו דלא תקיפו פאת ראשכם וי"א דפאת הראש חמור עוד מפאת זקן דעובר על הלאו אפי' אם מעבירים במספרים כעין תער דהיינו סמוך לבשרו ושיעור הפאה הוא מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב השערות שבמקום זה לא תגע בו יד להעבירם מצד שהוא הכל בכלל פאת הראש ומשם ולמטה מתחלת פאת הזקן וכמבואר כ"ז בש"ע יורה דעה סימן קפ"א ע"ש גם אחד המקיף ואחד הניקף הוא בכלל לאו זה וכמבואר שם ובעו"ה מצוי שמעבירין את הפאות עד סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל ויש בזה חשש דאורייתא והיה להם לשייר עכ"פ קצת מן הקצת וביותר מזה יש מהבחורים שבעת שהספר מספר ראשו הוא מגלח לו השער שאצל אזנו והוא מחמת שמוטעין שחושבין שפאת הראש נקרא רק מה שאנו קורין פאה ולא כן הוא כאשר כתבנו והוא לאו גמור דאורייתא לד"ה וגם זה הלאו הוא אפילו על הניקף וכנ"ל וע"כ אפילו אם המספר הוא א"י יש לישראל להזהירו שלא יגע בו כלל במקום ההוא וגם במרחץ מותר להפסיק את המספר שלא יגלח במקום ההוא אם יהיו דבריו נשמעין לו וכמבואר לעיל בסימן פ"ד דכדי לאפרושי מאיסורא מותר אפילו במרחץ עיי"ש:

ה

ויש לאדם למעט וכו' – נרשם בירושלמי ובאמת המעיין שם היטב וכן במדרש המובא בד"מ יראה להדיא דאיירי בשבת ולא בע"ש וצ"ל במדרש אלא מן המנחה ולמעלה וכמו שכתבו המפרשים ומ"מ הדין של הרמ"א הוא אמת כדאיתא בגמרא שאמוראים בעצמם היו מבטלים מלמודם כדי להכין צרכי שבת:

א

במג"א ס"ק א' בעובדא דבני בשון. נ"ב צ"ע דלמא קודם מנחה וכן הקשה בנח"ח וגם סתר עצמו עם מ"ש סק"ד וכן הקשה בא"ר ועיין בספר תוספות שבת:

ב

שם במג"א סק"ה עסי'. נ"ב תקל"א סק"ח:

ג

באו"ד ועיין סימן תס"ח ס"ה. נ"ב וע"ש ס"ק י"ג:

א

[א] מלאכה וכו'. אבל פרקמטיא שרי וכן משמע בעובדא דבני ביישן וכן משמע סוף פרק ב' דשבת דתקיעה שניה היה לבטל העיר וחנויותיה (מגן אברהם): ותימא הא בסק"ד מייתי שם להבטיל העיר ממלאכה וחנויותיה וכן פירש רש"י דף ל"ה, אם כן מבואר דשוין הן:

ב

[ב] אינו וכו'. לשון רבינו יונה דף ס"ו אינו רואה בה סימן ברכה וכו' משמע דוקא באותו מלאכה, וזה ראיה למה שכתב הב"ח ריש סימן תס"ח. כתב הכלבו ריש סימן ל"א בשמתא דרבנן קאי העושה מלאכה ומאי שמתא שם מיתה כלומר כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה עד כאן לשונו. ותימא דבריש פרק מקום שנהגו קאמר סימן ברכה הוא דלא חזי ליה אבל שמותי לא משמתינן ליה וכן כתב רבינו יונה שם, ואפשר דסבירא ליה דלתירוץ ראשון התם מן המנחה וכו' סבירא ליה דמשמתינן ליה, אבל אין סוגיות הש"ס משמע הכי אלא דגם לשנויה קמא הכי סבירא ליה ודו"ק וכן משמע באגודה. ועוד תימא דבריש סימן נ"ח כתב הכלבו גופיה זה לשונו כל העושה אינו רואה וכו' וגוערין בו ומבטלין אותו בעל כרחו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו וכן כתב הסמ"ג עשי"ן ע"ה. ונראה דסבירא ליה לכלבו דאף שאין מנדין אותו מכל מקום במה שאמרו חכמים אינו רואה סימן ברכה ממילא הוא בשמתא ולזה מדקדק מה שאמר בשמתא דרבנן קאי וצריך עיון, והבית יוסף והאחרונים לא התעוררו בזה:

ג

[ג] מנחה גדולה. דהיינו משש ומחצה טור וכתב בית יוסף שכן כתב המרדכי, וצריך עיון דראיתי במרדכי גופיה זה לשונו מנחה גדולה זהו חצי היום, ובאמת הוא נגד הש"ס דקאמר בערב שבת ממנחה ולמעלה אסור ועל כרחך מחצות, ואולי דהמרדכי החמיר דאיכא למיטעי בחצי שעה וצריך עיון. והנה בכלבו ריש סימן ל"א מבואר דמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב שבת כלל אפילו משחרית מהני מנהגא לאסור, מיהו למסקנא ממה שכתב בשם ר"י לא משמע הכי וכן כתב הר"ן ריש פרק מקום שנהגו דאף שנהגו לא כלום הוא:

ד

[ד] מנחה קטנה. כן כתב בית יוסף בשם רש"י, אבל מהרש"א ורש"ל וב"ח האריכו להקשות ולדחות סברא זו לגמרי וכתבו שיש טעות סופר בפירוש רש"י וצריך לומר מנחה גדולה. ומה שהאריך הט"ז לתרץ קושיתם דחוק, ויותר נראה לי לתרץ דברי רש"י על פי פירוש הר"ן עיין שם כי קיצרתי ודו"ק. כתב הט"ז לענין הלכה כיון דאין איסור אלא לטוותא דאין בו סימן ברכה הסומך על רש"י לא הפסיד, עד כאן, ולדברי הכלבו הנזכר לעיל אין להקל דהא חמירא סכנתא מאיסורא, מיהו במגן אברהם מייתי ראיה מהא דס"ק א' דתקיעה שניה היתה להבטל ממלאכה אף שהיתה אחר מנחה גדולה שמע מינה שהיו עושין אחר כך אלא עיקר כמאן דאמר מנחה קטנה, אף שיש לפקפק על ראיה זו גם למה שפירש שם דתקיעה ראשונה היתה לבטל מלאכה שבשדות משום שאין רואה סימן ברכה אם כן אכתי תיקשה למאן דאמר מנחה קטנה דמסתמא היתה במנחה קטנה ואפילו הכי היתה שניה אחר כך לבטל העיר ממלאכה, מכל מקום כיון שראיתי בכלבו סימן נ"ח דמייתי סברא זו וכן ראיתי באגודה שפסק בשם רש"י מתשע שעות ומחצה לכן נראה לי המקיל לא הפסיד:

ה

[ה] דרך עראי. כגון לשדותיו וסמניו ואפילו בשכר (דרכי משה):

ו

[ו] והוא הדין לתקן וכו'. פירוש אפילו קובע עצמו על המלאכה:

ז

[ז] [לבוש] אבל בשכר וכו'. ואם אין לו מה יאכל מותר כדלקמן סוף סימן תקמ"ב והוא הדין כל מלאכות המותרות בחול המועד מותר בערב שבת:

ח

[ח] לכתוב לחבירו בשכר וכו'. קשה דלקמן סימן תס"ח בערב פסח כתב דאפילו בחינם אסור ולקמן אפרש:

ט

[ט] [לבוש] ואפילו בשכר וכו'. דאילו בחינם פשיטא דשרי דהא צורך שבת היא (מגן אברהם). וקשה הא בסימן רס"ח דבמלאכה גמורה אפילו לצורך שבת אסור דדוקא תיקון מותר, ואם כן אף דמקילין תספורת בערב שבת מכל מקום איצטריך לאשמועינן התירו דאף שהוא מלאכה גמורה מותר, ולקמן יתבאר בס"ד דמותר בערב שבת דדוקא בערב פסח מותר:

י

[י] [לבוש] ישראל חבירו וכו'. משמע דלכותי אסור ממנחה גדולה, ודברי מגן אברהם מעורבבים בענין זה, גם בריש דבריו משמע דיש שני מיני תספורת אחד מעשה הדיוט ואחד מעשה אומן ובסוף משמע דהכל מעשה אומן הוא, ובתשובת מבי"ט סימן רמ"ז דאחר מנחה שממהרים להסתפר נקרא הכל מעשה הדיוט עיין שם. כתב מגן אברהם בכוונת כתב שהאר"י היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בערב שבת, ועיין לעיל סימן רל"ב, עד כאן, משמע משום תפילת מנחה כשעדיין לא התפלל:

א

א) [סעיף א'] העושה מלאכה בע"ש וכו' וה"ה בערב יו"ט כדאיתא בפסחים נ' ע"ב יעו"ש:

א

ב) שם. העושה מלאכה בע"ש וכו' אבל פרקמטיא שרי. מ"א סק"א. מיהו הא"ר או' א' תמה על דברי המ"א הנז' ודעתו לומר דמלאכה ופרקמטיא שוין הן לענין זה יעו"ש. וכ"נ דעת המחב"ר והנה"ש או' א' יעו"ש. אבל התו"ש והר"ז חו' ג' הסכימו לדברי המ"א דפרקמטיא מותרת יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג סי' תרצ"ו בהגב"י או' ה' דמעשים בכל יום שנושאין ונותנין בסחורה ע"ש וערב יו"ט עד בא השמש ואין פוצה פה ומצפצף יעו"ש. ומ"מ נראה דאף להמתירין יש לפסוק מבע"י בכדי שיוכל להכין צרכי שבת הצריך להכין בערב ולרחוץ ולטבול ולהחליף בגדיו כדי שיוכל לקבל שבת מבע"י בטהרה ובגדים נאים דאם אמרו יש למעט בלימודו בע"ש כדי שיכין צרכי שבת כמ"ש לקמן סוף סעי' ב' בהגה כ"ש דיש למעט בפרקמטיא לכבוד שבת והבוטח בה' חסד יסובבנו. ועוד עיין לקמן סי' רנ"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

ג) שם. העושה מלאכה בע"ש וכו' כתב הרב הקדוש ר"ח שער הקדושה פ"ז דלפי דברי הזוה"ק פ' ויקהל די"ד נראה כי אחר שיטבול אסור לו לעסוק בעשיית מלאכה אלא בתיקון צרכי שבת והנכון שאחר הטבילה יעסוק בתורה עד שיקבל שבת כי הטבילה הוא כמעט הקבלת שבת יעו"ש. רו"ח או' א':

א

ד) מעשה באשה אחת שהיתה טווה בע"ש ולא היתה עוסקת בצרכי שבת כראוי ומתה ראה אחד בחלום שהיו שורפים עיניה וידיה בנעורת של פשתן שאל למה. דינה בכך השיבו לו מפני שהיתה עוסקת בע"ש בפשתן ולא היתה עוסקת בצרכי שבת. ס"ח סי' קכ"ב. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב אע"ג דאיסור מלאכה בע"ש הוא מן המנחה ולמעלה היינו במי שכבר הכין צרכי שבת אבל האשה הזאת בשביל המלאכה לא היתה מכנת צרכי שבת כתקנם ולכן נענשה אף מפני המלאכה שהיתה עושה קודם חצות יעו"ש:

א

ה) שם. מן המנחה ולמעלה וכו' ומונעין אותו אבל אין עונשין אותו לא נידוי ולא מכת מרדות סמ"ג. מ"א סק"ב. ר"ז או' א'. ואע"ג דכתב בש"ע לקמן סי' תס"ח דהעושה מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה דמשמתין אותו לא חמיר ע"ש כערב פסח דשם משום ביטול קרבן הוא. עו"ת או' א' ועיין א"ר או' ב':

א

ו) שם. מן המנחה ולמעלה וכו' ואפי' שא"צ כלל להתעסק בצרכי שבת אסור לו לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה לפי שלא רצו חכמים לחלוק בגזירתם. ר"ז או' ג' ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כלל אפי' משחרית עיין בא"ר או' ג' שהביא פלוגתא בזה די"א חשוב מנהג לאסור וי"א דאף שנהגו אינו כלום יעו"ש וע"כ מי שנהג שלא לעשות משחרית ורוצה לחזור מאיזה סיבה צריך התרה כדי לצאת דעת המחמירים:

א

ז) שם. אינו רואה סי' ברכה. מאותה מלאכה והיינו אף אם יהיה לו איזה ריווח לפי שעה יצא שכרו בהפסידו שיפסיד במקום אחר. תו"ש או' ב' ר"ז שם. וכ"כ הפר"ח סי' תצ"ו סוף או' ח"י יעו"ש. ועיין מ"א סי' תרצ"ו סק"ג ואי איכא איסורא נמי או דוקא אינו רואה סי' ברכה ועיין שכנה"ג סי' תס"ח בהגב"י או' א' ופר"ח שם סי' תצ"ו או' ח"י וברכ"י סי' תקפ"ה או' יו"ד. ומש"ז בזה הסי' או' א' שהביאו פלוגתא בזה אמנם דעת השכנה"ג והפר"ח והמש"ז דאיסורא נמי איכא יעו"ש:

א

ה) שם. י"מ מנחה גדולה וכו' שיעור מנחה גדולה היינו משש ומחצה כע"ש הטור אבל בשיעור מנחה קטנה בב"י הביא פלוגתא שיש מפרשים מט' שעות וי"מ מט' ומחצה יעו"ש אבל מסתמיות דברי מרן ז"ל כאן בש"ע שכתב מנחה קטנה ולא כתב מט' שעות משמע שדעתו לומר מט' ומחצה כמו זמן תפלת מנחה הכתוב בסי' רל"ג יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' בי ושעות אלו חשבינן זמניות כ"כ אחרונים. והיינו חשבינן היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כמ"ש סי' תמ"ג יעו"ש:

א

ט) שם. י"מ מנחה גדולה וכו' הב"ח הסכים כס' הראשונה שהוא דעת הטור דממנחה גדולה אסור. וכ"כ העט"ז או' א' עו"ש או' א' תו"ש או' ג' אבל המ"א סק"ד פסק כס' שנייה שהוא דעת רש"י דאינו אסור אלא ממנחה קטנה יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' א' על דברי הב"ח הנז' דאין המנהג כן יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א דהמקיל כסברה שנייה לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ד' ר"ז או' ב' וכ"כ האחרונים:

א

י) שם בהגה. אבל אם עושה אותה דרך עראי וכו' ואפי' ליטול שכר מותר במלאכת עראי כ"מ בר"מ או' ב' וכ"כ העו"ת או' א' תו"ש או' ד':

א

יא) וכל זה למי שעושה מלאכה ברשותו אבל מי שהוא מושכר אצל בה"ב עיין בח"מ סי' של"א סעי' א' בהגה שכתב דבמקום שאין מנהג בעיר או שאמר להם אני שוכר אתכם כדין תורה שחייבין להשכים ולהעריב בע"ש מקדים עצמו לביתו שיוכל למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק את הנר יעו"ש. אמנם לכתחלה יש ליזהר אם אפשר שלא להשכיר עצמו בע"ש כ"א עד זמן המנחה:

א

יב) שם בהגה. ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים וכו' וכן יש להתיר אפי' כתיבת אגרת של פרקמטיא ואפי' שאינו דבר האבד. וכן יש להתיר לכתוב חשבונותיו ולחשוב הוצאותיו כדין חו"ה בסי' תקמ"ה סעי' ד' וכ"ש הוא מיהו חשבון הכתוב אצלו בפנקס היומי ורוצה לסדרו בפנקס אחר אסור כמ"ש המ"א שם ס"ק י"א וכן אם בא לו חשבון מחבירו מעיר אחרת ורוצה להעתיקו בפנקסו אסור דאין זה דבר האבד דאפשר להעתיק אחר שבת. בן א"ח פ' לך לך או' ך' ועיין לקמן או':

א

יג) [סעיף ב'] לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת וכו' אבל אם אינו עושה לצורך שבת אפי' אם אינו עושה להשתכר אסור. טור. וכתב ב"י דתרתי בעינן שהיא מלאכה שאינה להשתכר ושתהיה לצורך שבת:

א

יד) שם הגה. וה"ה בגדי חבירו וכו' פי' אפי' קובע עצמו על המלאכה. עו"ש או' ב' א"ר או' ו':

א

טו) שם בהגה. ואינו נוטל עליו שכר. ואם הוא עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת מותר דהא אפי' בחו"ה מותרים כל המלאכות עד"ז כמ"ש סי' תקמ"ב. ט"ז סק"ב. א"ר או' ז' תו"ש או' ה' ר"ז או' ה' ואפי' יש לו לחם ומים כל שאין לו לענגו בבשר ודגים כפי הראוי לו שרי. מש"ז או' ב' וכן אם הכין בבקר בהלואה בשביל עונג שבת על סמך השכר שיהיה לו בע"ש במלאכתו שיעסוק כל היום שרי ליה לעסוק כל היום. בן א"ח פ' לך לך או' כ':

א

טז) שם. וה"ה למי שכותב ספרים וכו' פי' אפי' קובע עצמו על מלאכה ואפי' אינו צורך שבת מותר. עו"ש או' ב' והטעם כתב ב"י משום שהוא דבר מצוה. וכ"כ הלבוש:

א

טוב) שם. שכותב ספרים לעצמו וכו' וכ"כ א"ח בה' שבת או' ג' דמותר לכתוב דברי הלכה שאדם כותב לעצמו לאחר חצי היום לפי שהיא מלאכת שמים אבל סופרים שכותבים בשכר אין להם רשות לכתוב אחר חצי היום יעו"ש. והביאו בס"א או' ב' והיינו כדעת המפרשים מנחה גדולה אבל לדעת המפרשים מנחה קטנה גם כאן מותר עד מנחה קטנה. ועיין לעיל או' ח' ואו' ט' ודו"ק:

א

חי) שם בהגה. ומסתפרים כל היום וכו' אם חל ר"ח ביום ששי ראיתי רבים שנוהגים להסתפר ביום ה' ואין מסתפרים בע"ש כשחל בו ר"ח משום צואת רבי יהודה החסיד ז"ל שלא להסתפר בר"ח. כס"א או' ג' וכ"כ המחב"ר או' ה':

א

יט) שם בהגה. ומסתפרים כל היום וכו' ומיהו האר"י ז"ל היה נזהר מאד שלא לגלח ראשו אחר שעת מנחה גדולה ואפי' בע"ש לא היה מגלח אלא קודם חצות היום דוקא כמ"ש לעיל סי' רל"ב או ט"ו וע"ש מ"ש כי המגלח ונותן שכר שכיר ביומו ולכבוד שבת או יו"ט יכוין לקיים י"ד מצות וחשבנו ג' לוין במצות שכיר ועתה ראיתי בבבא מציעא קי"א ע"א שחשב ה' לאוין ועשה והביאה ב"י בח"מ סי' של"ט ובש"ע שם יעו"ש וא"כ הו"ל ט"ז מצות שיכוין לקיימם:

א

כ) שם. אפי' מספר ישראל. הכלבו כתב דוקא מעשה הדיוט אבל מרן בב"י כתב דהעולם נהגו היתר אף במעשה אומן. והטעם כתב מ"א סק"ה משום דשאני תספורת דניכר לכל שהוא צורך שבת ולכך אפי' נוטל שכר שרי יעו"ש:

א

כא) ולספר לעכו"ם ממנחה ולמעלה כתב המ"א שם אפשר דשרי. אבל הא"ר אוי יו"ד כתב דאסור. וכ"כ הר"ז או' ד':

א

כב) שם בהגה. יש לאדם למעט קצת בלימודו וכו' ונראה דדוקא מי שאין לו שיכין צרכי שבת אבל מי שיש לו שיכין לו צרכי שבת ע"י משרת א"צ למעט מלימודו ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת. שכנה"ג סי' ר"ן או' א" ומ"מ צריך לתקן איזה דבר לכבוד שבת ואפי' יש לו כמה עבדים כמ"ש סי' ר"ן. תו"ש או' ט' ועיין בדברינו לסי' ר"ן או' ט':

א

כג) שם בהגה. למעט קצת מלימודו וכו' אם רגיל ללמד ענין שיש לו קצבה או אם יש לו לימוד עם רבים לא יבטלנו. סדה"י. כנה"ג סי' ר"ן בהגה"ט. מ"א בזה הסי' או' ו':

א

כד) לימוד שאינו של רבים או שאין לו קצבה לא יקרא קודם שיכין צרכי שבת. סדה"י. נהגו בקושטנדינא שלא לקבוע ישיבה בע"ש והטעם כתב שם הכנה"ג דאפי' הוא לימוד של רבים מ"מ הו"ל לימוד שאין לו קצבה דשמא ע"י הפלפול והמשא והמתן ימשך הלימוד ולא יקנו צרכי שבת. ובתרי"א נהגו ללמוד פירוש רש"י על פ' השבוע והטעם כתב שם הכנה"ג דכיון דאין עושין משא ומתן בדבריו לא אתו למסרך:

א

כה) אם דרך אנשי אותו המקום למכור צרכי האכילה מיד בבקר ואחר שעלה השמש לא ימצא דבר ראוי לקנות אין ראוי לקבוע שום למוד אלא ילך להכין צרכי שבת מיד ואח"כ יחזר ללימודו. סדה"י. כנה"ג שם. מ"א שם. ואם מותר לקנות קודם תפלה דבר שאינו נמצא בטוב אחר תפלה כבר כתבנו זה לעיל סי' פ"ט או' כ"ה יעו"ש.

א

כו) אם הכין צרכי שבת מיום ה' ולא נשאר לו מה יכין ביום הששי יכול לישב וללמוד כרצונו אבל נראה דכיון דקפיד קרא דהכנה ביום הששי נראה דעיקר המצוה צריך להיות ביום הששי והמכין מיום ה' לא קיים מצות הכנה כראוי. כנה"ג שם. וכבר כתבנו מזה לעיל סי' ר"ן קחנו משם:

א

מג"א סק"ה אפילו מעשה הדיוט אסור. עסי' תקנ"א ס"ח דהא בחה"מ כצ"ל:

א

העושה מלאכה. אבל פרקמטיא שרי וכ"מ בגמ' בעובדא דבני בישן וכ"מ ספ"ב דשבת דתקיעה שניה היה לבטל העיר וחניותי':

ב

מן המנחה ולמעל'. ומונעין אותו אבל אין עונשין אותו (סמ"ג):

ג

סי' ברכה. מאותה מלאכה:

ד

מנחה גדולה. היינו בשש ומחצה וצ"ע דאמרי' בגמ' דף ל"ה תקיעה שניה היתה להבטיל העיר (ממלאכה) וחניותיה, והטור כתב סי' רנ"ו תקיעה ראשונה היתה במנחה ואפי' את"ל דהיתה במנחה גדולה מ"מ שניה היתה הרבה אחר מנחה גדולה ש"מ שהיו עושין אח"כ וע"ק דבח"מ סימן של"א כתב בשם ירושלמי דפועל צריך לעשות אצל ב"ה עד סמוך לשקיעת החמה שיוכל לצלות לו דג קטן והיינו תקיעה שלישית ומשמע התם דצריך לעשות בשדה עד זמן הזה ובגמ' אמרינן דבתקיעה ראשונה נכנסו אותן שבשדות ואפשר לומר דהירוש' מדינא קאמר דפועל צריך לעשות אבל אינו רואה סימן ברכה לכן תקנו חכמים תקיעות שיתבטלו אח"כ ומ"מ קושיא ראשונה במקומה עומדת מ"ד מנחה גדולה לכן נ"ל כמ"ד מנחה קטנה:

ה

מספר ישראל. דוקא מעשה הדיוט דלא גרע מח"ה דאמרינן הדיוט תופר כדרכו (כל בו) והעולם נהגו היתר אף במעשה אומן, וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג עכ"ל ב"י, ונ"ל טעם ההיתר כיון שהיא לצורך שבת שרי אפי' נוטל שכר ואף על גב דבתיקון בגדים אסור ליטול שכר אפי' לצורך שבת שאני תספורת דניכר לכל שהי' צורך שבת אבל בע"פ אסור אפי' תספורת כמ"ש סי' תס"ח, מיהו לגלח לעכו"ם אפי' מעשה הדיוט אסור עסי' תקל"א ס"ק ח' דהא בח"ה לא שרי מלאכת הדיוט אלא לצורך המועד כמ"ש בסימן תקמ"א מיהו י"ל דבע"ש קיל טפי ושרי מלאכת הדיוט ועסי' תס"ח ס"ה דמשמע דמלאכת אומן הוא דאי מלאכת הדיוט הוא אפי' במועד שרי לצורך המועד ולדעת הכלבו אפילו בשכר כמ"ש הב"י סימן תקמ"א בשמו ודוחק לומר דבסי' תס"ח מיירי לגלח למי שאינו צורך המועד דבכל הפוסקים איתא דמיירי לצורך המועד וא"כ כל מלאכות המותרו' בח"ה מותרו' בע"ש והכי מסתבר' אפילו נוטל שכר דבחנם פשיטא דשרי תספורת דהא צורך שבת הוא וכ"כ בד"מ תקמ"ה ס"ה, ובכונות כתב שהאר"י היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש ועסי' רל"ב:

ו

בלימודו בע"ש. לכן אין קובעין ישיבה בקונסטנטינא בע"ש (כ"ה) ובסדה"י כתוב אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ולימוד הישיבה מקרי דבר שאין לו קצבה שרגילין לפלפל אם לא פירש"י על הסדרא שרי ואם לא ימצא אח"כ לקנות אזי לא יקבע הלימוד בבקר ואם לא ימצא לקנות אחר התפלה אזי יקנה ואח"כ יתפלל שזו מצוה עוברת וגם היא דאורייתא ובלבד שיקרא ק"ש קודם, ואם הציבור מתפללין לא יפרוש מהם ואם הכין ביום ה' יוכל ללמוד כדרכו ע"כ:

א

(א) העושה מלאכה – ופרקמטיא שרי ומ"מ משמע מהגמרא דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן רנ"ו במ"ב סק"א:

ב

(ב) סימן ברכה – מאותה מלאכה שאף שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר:

ג

(ג) מנחה גדולה – היינו בשש ומחצה ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין במ"א ובס' תו"ש:

ד

(ד) דרך עראי – היינו אפילו בשכר:

ה

(ה) ואינו נוטל וכו' – ואם הוא עני שאין לו מה יאכל שרי כדלקמן ס"ס תקמ"ב לענין חוה"מ וה"ה כל המלאכות המותרות בע"פ ובחוה"מ מותרות בע"ש [אחרונים] ואפילו יש לו לחם רק הוא צריך לצרכי שבת לענגו בבשר ודגים ומשקין טובים ג"כ יש לומר דשרי אבל בלא"ה יש ליזהר בזה מאד כי משמע מכמה פוסקים דמלבד דאין רואה סימן ברכה יש חשש איסור בזה [פמ"ג]:

ו

(ו) לכתוב לחבירו בשכר – לכן יזהר ג"כ הכותב סת"ם שלא יכתוב בשכר אם לא שהוא צריך עתה למזוזה או ס"ת או תפלין או שהוא דחוק לצרכי שבת וכנ"ל:

ז

(ז) מספר ישראל – היינו אפילו אם הספר נוטל שכר והטעם נראה לכל שעושה המסתפר לצורך שבת ולכן שרי ולא דמי לתיקון בגדים שאסור בנטילת שכר דהתם אין ניכר בפעולה שהוא לצורך שבת משא"כ בזה וע"כ יש ליזהר מלגלח לא"י. כתב המ"א שהאר"י ז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש וביארו כונתו דמ"ש אחר מנחה היינו אחר שהגיע זמן מנחה אבל לא מיירי שהתפלל מנחה והיינו דקאמר אפילו בע"ש דר"ל לא מיבעיא בחול קודם שהתפלל מנחה אלא אפילו לצורך שבת שהוא מצוה ג"כ לא היה מגלח אחר שהגיע זמן מנחה ולא התפלל והעולם שאינם נזהרים בזה אפילו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה י"ל דכיון שקוראין לבהכ"נ לא חיישינן שיעבור עי"ז זמן התפלה:

ח

(ח) ויש לאדם וכו' – לכן אין קובעין ישיבה באיזה מקומת בע"ש ובספר סדר היום כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ופירש"י על הסדרא מקרי דבר שיש לו קצבה וע"כ לא גזרינן שמא ימשוך עד הלילה ואם לא ימצא אח"כ לקנות אזי לא יקבע הלימוד בבוקר ועיין לעיל בסי' ר"נ שהארכנו בזה בבה"ל:

ט

(ט) כדי שיכין – ואם יש לו משרת שיכין בשבילו אין צריך וכ"ש אם הכין ביום ה' בודאי יוכל ללמוד כדרכו. מיהו מ"מ צריך לתקן איזה דבר לכבוד שבת ואפילו יש לו כמה עבדים כמ"ש בסימן ר"נ:

א

(במג"א סק"א) וכ"מ בגמרא נ"ב ולי נראה דאין ראיה דאיכ' למימר שהיו נושאים ונותנים עד מנחה גדולה ולי נראה להביא ראיה מב"מ דרב אשי שלח לרבינא בהדי פניא דמעל' שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למזבן ע"ש וק"ל:

ב

(שם) לבטל העיר וחניותיה נ"ב זה. לשיטת הטור דלא מפרש מעיר ממלאכ':

ג

(ס"ק ד') להבטיל העיר ממלאכה וחניותי'. נ"ב בש"ס שלפנינו אינו ממלאכה אלא דעיקר קושייתו מדקתני העיר וחניותיה משמע העיר ממלאכה כדפרש"י ע"ש:

ד

(שם) ומ"מ קושיא ראשונה. נ"ב ר"ל דעל קושיא ראשונה יש לתרץ דהטור מדינא קאמר אבל אינו רואה סימן ברכה ממנחה גדולה ולמעלה אבל השתא לפי מה שתירץ הירושלמי קושי' ראשונה במקומה עומדת וק"ל:

ה

(שם) לכן נ"ל כמ"ד מנחה קטנה. וקשה לדבריו קושית מהרש"ל בפסחים דף נ' דמאי פריך הגמרא מאי אריא ע"פ ע"ש נמי ונראה ליישב דפסחים דף ק"ז איבעיא להו סמוך למ"ג תנן א"ד סמוך למ"ק תנן ע"ש ע"ז דייק הכא מאי אריא ע"פ אלא ש"מ הא דקתני מן המנחה ולמעלה היינו מנחה קטנה ותפשוט בעיא דלקמן ע"ז משני לעולם אימא לך מנחה גדולה אלא דהתם סמוך למנחה שרי והכא אפי' סמוך למנחה אסור כל זה למדתי דלא תפשט האיבעיא אבל לפי האמת אמרי' הא דקתני מן המנחה ולמעלה היינו מנחה קטנה ומ"ש הט"ז בזה הוא דוחק ע"ש:
אמנם בעיקר הדין אין הכרע בראיותיו דאיכ' למימר דתקיעה שניה לבטל העיר ממלאכה היינו מדינא אבל אינו רואה סימן ברכה ממנחה גדולה ולמעלה. והאי דירושלמי היינו טעמא משום דהתנה עמו לעשות עמו כפועל דאוריי' ותקיעה שנייה אינו אלא מדרבנן להרחק' וא"ת מ"מ קשה לאיזה צורך הביאו הטור והפוסקים הך דירושלמי הלא הפועל אסור מדינא לעשות מלאכה מן תקיעה שניה. י"ל דנ"מ דמנכה לו אותן מעות מתקיעה שנייה עד סמוך לשקיעת החמה דהא התנה עמו לעשות כפועל דאורייתא וכל תנאי שבממון קיים ודוק:

ו

(במ"א סק"ה) מיירי לצורך המועד אמנם נראה כל מלאכה כצ"ל:

א

מג"א ס"ק ד' דבח"מ סי' של"א כ'. בשם הירושלמי:

ב

שם ס"ק ה' שלא לגלח אחר מנחה. אחר זמן מנחה:

א

ישראל עבה"ט ועיין בבר"י סי' רל"ב הביא לשון מהר"י צמח הרב ז"ל היח נוהג שלא להסתפר אחר חצות שהוא על מנחה גדולה ואף בע"ש היה נזהר מאד. וכת' הבר"י דמשמע מזה דאם יש לאדם סיבה לגלח תוך השבוע אינו חייב להמתין עד ע"ש עכ"ל. ועיין במה"ב סימן ר"ש שכת' דודאי מצוה להסתפר בבוקר בע"ש כדמשמע בנזיר דף ה' וכמ"ש בא"ר וכן לקוץ את הציפרנים אם יש צורך להסתפר ביום ה' או לקוץ הציפרנים שהוא ערב חג שבועות או שיום ו' ר"ח ונוהגים איסור או דבר אחר אין לחוש ומ"ש האחרונים שלא לעשות ביום ה' וגם מה שנוהגים לחתוך איזה דבר אחר נטילת הציפרנים אין לחוש לזה ע"ש:

א

י"מ מנחה גדולה. בפ' מקום שנהגו איתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות עושין ופרכי' מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ופרש"י מאי אריא ע"פ דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור ל"ל למתני חצות לאשמועינן הך דיוקא הא כל ערב י"ט אסירי התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א"נ התם סי' ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתי' ליה הכא שמותי נמי משמתי' ליה ופרש"י התם מן המנחה ט' שעות ומחצה. ואיכא למידק לפרש"י דיש חילוק גדול דבע"פ אסור מחצות דהוא אחר ו' שעות ובע"ש אין איסור אלא ממנחה קטנה א"כ מאי פריך המקשן אע"כ דהיה סובר דגם בשבת הוה השיעור ממנחה גדולה ולמה לא נימא כן בתרצן ותו קשה טובא למה הוצרך התרצן לומר הא סמוך למנחה שרי דסמוך מאן דכר שמים ונלע"ד דרש"י גילה כוונת פי' במ"ש בדברי המקשן ל"ל למתני חצות דלא בעי לאקשוי ליתני ע"ש בהדי ע"פ בחדא מחתא בחדא שיעורא דודאי בע"ש שיעור שלה מנחה קטנה ובע"פ עד חצות אלא דפריך ליתני כלא' לפי שיעורו דהיינו בזה חצות ובזה מ"ק למה כלל התנא דוק' חצות דהיינו דין ע"פ בלבד ומשני דאין השיעורים שוין דבע"ש דשיעורו מ"ק שם הדין דוקא מ"ק הא סמוך שרי ובע"פ גם סמוך אסור דמחצות שהוא אחר ו' שעות אסור דהיינו סמוך למ"ג שהוא ו' ומחצה ואי הוי תנא לי' במשנ' ה"א דגם בע"ש יש איסור בסמוך כנלע"ד ברור ונכון דעת רש"י וא"צ להגהת רש"ל שם בח"ש אבל מהר"ם במרדכי והטור פי' דגם בע"ש היה השיעור מ"ג דהיינו ו' ומחצה והחמירו בע"פ טפי לענין סמוך דבע"פ אפי' סמוך אסור דהיינו מחצות ולמטה ודרך זה ודאי הוא נכון ופשוט לפי פשיטת התלמוד אלא דנראה דרש"י לא רצה לפרש כן דהא בפרק ע"פ מייתי ג"כ בע"ש ועי"ט לענין אכיל' מן המנח' ולמעלה ומיירי ממ"ק ומסתמא גם בענין מלאכה הוה כן והביא ב"י דעת סמ"ג ומהרא"מ כ"כ בשם רש"י כנ"ל טעם פלוגת' זו. ולענין הלכה כיון דאין כאן איסור אלא להיות' דאין בו סימן ברכה הסומך על רש"י לא הפסיד הברכה ח"ו:

ב

וה"ה בגדי חבירו. נ"ל אם הוא עני ורוצה להוציא השכר שיטול לצורך שבת דמותר דהא אפי' בח"ה מותרים כל המלאכות כו' עי"ז כמ"ש סי' תקמ"ב:

א

סי' רנא במג"א ס"ק א' וכ"מ סוף פ"ב דשבת כו' היה לבטל העיר שכוונתו להוכיח דע"כ פרקמטיא אינו בכלל מלאכה מדקאמר לבטל העיר דהיינו מלאכה כמש"ל סי' רנ"א ס"ק ד וחניותי' ולמה ליה להזכיר חניות כלל דהוא בכלל ביטול המלאכה כמו לענין סי' ברכה דתניא העושה מלאכה כו' ופרקמטיא בכלל אלא ע"כ באמת אין פרקמטיא בכלל זה ולכך הוצרך להזכיר העיר וחניותי' וא"כ ממילא דאין פרקמטיא אסורה כ"א מתקיע' שני' ואילך אבל דוקא בזמן שהיו ישראל בישובן והיו תוקעין תקיעו' אלו משא"כ עתה אין איסור כ"א סמוך לשבת כיון דבטלו התקיעות ובמג"א שם ואין למנוע מתמת שאינה סי' ברכה כיון שאינו נכלל בכלל העושה מלאכה כו'. ובזה מיושב שאין דבריו שבכאן ובס"ק ד' סותרין זא"ז:

ב

סק"ה ונ"ל טעם ההיתר כו'. וא"כ כל המלאכות המותרין בח"ה כו'. נ"ל ביאור דבריו שהב"י כתב בשם הכ"ב שאסור לספר מספר ישראל בע"ש ובעיו"ט מן המנחה ולמעלה ואפשר להתיר התספורת מעשה הדיוט דלא גרע מח"ה דאמרינן הדיוט תופר כדרכו עכ"ל והעולם נהגו היתר בדבר וכל מקום כו' עכ"ל נראה מדבריו דמעיקרא היה סובר דאף מעשה הדיוט אסור וע"ז כ' דאפשר להתיר כו' ונראה הטעם דבאמת כאן ב' ענינים חדא מצד המלאכה כיון שכבר חל קדושת שבת אין לו לעשות מלאכה כמו בח"ה אסור ועוד מטעם שיהיה פנוי לעסוק בצרכי השבת והנה לטעם הא' יש להתיר מלאכת הדיוט כמו בח"ה דמותר אבל מלאכת אומן יש לאסור כיון דבח"ה ג"כ אסור וא"כ אף לצורך שבת יש לאסור כמו בח"ה ולפי הטעם שיוכל לעסוק בצרכי שבת א"כ אם המלאכה הוא לצורך שבת יש להתיר אף מלאכת אומן אבל שלא לצורך שבת אף מלאכת הדיוט יש לאסור כיון שלא יהיה פנוי וזהו שכת' המג"א שטעם ההיתר הוא כיון שהוא לצורך שבת שרי כו' ובע"פ אסור תספורת דשם האיסור מחמת קדושת יו"ט שהיא אחר החצות בע"פ בזמן הקרבת הקרבן ולא מהני הך סברא שהוא לצורך יו"ט ולפי זה מוכח דאף מעשה הדיוט אסור וא"כ ע"כ שאין היתר רק בתספורת בע"ש דוקא שהוא לכבוד שבת משא"כ בע"פ לא מהני מה שהוא לצורך יו"ט משום דעיקר כדי שיהיה פנוי בזמן הקרבת הפסח ומה מועיל מה שהוא עושה לכבוד הרגל שאחריה ולכן כ' דלספר עכו"ם שהוא שלא לצורך שבת אסור והיינו דמ"מ לא יהיה פנוי לצורך שבת ואף דבכה"ג אף ח"ה אינו בכלל מלאכה מ"מ אסור לב' הטעמי' דהא אף בח"ה גופי' דוקא לצורך המועד בעינן וא"כ אפי' תימא שהאיסור משום מלאכה ומלאכת הדיוט אינו קרוי מלאכה מ"מ אין להתיר רק לצורך המועד דוקא ושוב כ' די"ל דע"ש קיל טפי ולא אסרינן עד דאיכא תרווייהו מלאכת אומן ושלא לצורך השבת משא"כ במלאכת הדיוט ששביל האי טעמא שלא יהיה פנוי כו' לא חיישינן שאין זה רק כמלאכת עראי לבד דשרי ואח"כ כ' ועיין סי' תס"ח דמוכח שהוא מלאכת אומן כו' ר"ל דשם התירו לספר קודם חצות ואסרו אחר חצות ושם ליכא שיהיה פנוי לצורך יו"ט כיון דמיירי לגלח לצורך המועד וא"כ לא נשאר רק הטעם משום קדושת יו"ט והך קדושה לא עדיפא מקדושת חו"ה (כמ"ש המג"א סימן תס"ח ס"ק ג' דכל מה דשרי בחוה"מ כ"ש שרי בע"פ כן משמע בגמרא כו' ע"ש) ובחו"ה מלאכת הדיוט שרי וע"כ דהתם מיירי בתספורת מעשה ידי אומן אבל מעשה הדיוט שרי ולפי"ז י"ל דעיקר האסור אינו מצד שיהיה פנוי כו' רק מחמת המלאכה ולכך במלאכת הדיוט שרי וא"כ אין חילוק בין יש בדבר צורך שבת אלא כל שמלאכה זו מותרת בח"ה מותרת בע"ש אף דבחוה"מ לצורך המועד בעינן י"ל דע"ש קיל טפי לענין זה וא"ש מ"ש וא"כ כל המלאכות כו' ור"ל דמ"מ ש"ד דבסי' תס"ח מיירי במעשה הדיוט וא"כ ע"כ דלא משום קדושה אתינן עלה ואיסור המלאכה רק כדי שיהא פנוי להקרבת קרבן שבזמן שבית המקדש והשתא נמי לא זזה ממקומה ולא מהני מה שהוא צורך הרגל שאח"כ פשיטא דגם בע"ש יש לאסור מלאכת הדיוט כשאינו לצורך שבת עכ"פ כיון דעכ"פ איכא חששא שלא יהי' פנוי משא"כ השתא דאמרינן התם במלאכת אומן ועיקר האיסור משום המלאכה דמלאכת הדיוט ודאי שרי דלא עדיף מחוה"מ א"כ גם בע"ש יש להתיר בכל מלאכה אף שאינו לצווך שבת ואח"כ כת' דאפילו נוטל שכר נמי שרי ר"ל דלא תימא דדמי לחוה"מ דאף מלאכות המותרים היינו בחנם דוקא כמבואר בסי' תקמ"ב דז"א דע"ש קיל טפי דבחנם פשיטא דמותר תספורת דהא צורך שבת הוא ר"ל דהא הכלבו שכת' להתיר במעשה הדיוט דלא גרע מחוה"מ מיירי בשכר דאי בחנם פשיטא דמותר תספורת דהא הוא לצורך שבת ואפי' היה מלאכת אומן היה לו להתיר כמו לתקן לצורך שבת דשרי אם אין נוטל שכר וע"כ דהך תספורת מיירי בשכר ואפ"ה כת' הכלבו דלא גרע מחוה"מ והיינו כיון דגוף המלאכה מעשה הדיוט הוא ושרי בחו"ה ה"נ שרי ואף על גב דהתם דוקא בחנם מ"מ לענין זה קיל טפי ע"ש מחו"ה וא"כ גם בשאר מלאכות מותר אף שנוטל שכר ואין לחלק דשאני התם דעושה לצורך שבת וניכר שהוא לצורך משא"כ בשאר מלאכות דז"א דהא הכלבו לא נחת לזה דזה שייך לחלק דוקא לענין אם היה האיסור דוקא מטעם שאינו פנוי אז יש לחלק בין אם הוא לצורך שבת או לא משא"כ לפי מה דס"ל השתא דמהאי טעמא שלא יהא פנוי אין לאסור מלאכת הדיוט כלל דהוי כמלאכת עראי רק מצד חומרת המלאכה עצמה יש לאסור משום קדושת שבת אין לחלק לענין זה בין תספורת לשאר מלאכות דכיון דתספורת שרי אפי' בשכר וקיל מחו"ה גם שאר מלאכות נמי כיון דמלאכות הדיוט הם נמי שרי כמו בחוה"מ דשרי ואע"ג דבחו"ה לצורך המועד בעינן ובחנם ע"ש קיל טפי ואין הדבר תלוי כ"א בעצמותה של מלאכה וע"ז כ' שכן משמע בד"מ שכ' דאגרת שלומים שרי דלא גרע מחו"ה ר"ל דמוכח מהד"מ שאין סברא לאסור בע"ש טפי בשביל הכנת צרכי שבת וא"כ שאינו לצורך שבת אסורה דז"א דהא הד"מ מייתי ראיה מחו"ה לענין אגרת שלומים ולא מחלק בכך אלא ע"כ דכל דלא מיקרי מלאכה בחו"ה שרי וגם שלא יהא פנוי לא שייך בזה דאגרת שלומים כמלאכת הדיוט הוא דהוי כמלאכת עראי ובזה א"ש דבד"מ כת' הטעם משום דלא גרע מחו"מ וכאן בש"ע בהג"ה כת' דהוי כמלאכת עראי דשרי ולפי מ"ש המג"א א"ש דבאמת תרוויהו צריכי דמצד קדושת ע"ש שרי דלא גרע מחו"ה דשרי ומצד שלא יתבטל צרכי שבת כת' דשרי דהוה כמלאכת עראי:
דרך קצרה בפירוש דברי המג"א וקצת באופן אחר ממ"ש לעיל הנה הב"י כת' שמנהג להתיר אף במעשה אומן וכת' שהלכה רופפת כו' והיינו בידאי בשכר דבחנם למה יגרע מתיקון כלים דלא מחלקינן בין מעשה אומן להדיוט וע"ז כת' המג"א הטעם דלצורך שבת שרו ולא דמי לתיקון בגדיו דהכא ניכר טפי ואפשר דאף בחו"ה אם לא הי' מקום לאסור מחמת שלא יכנס למועד כשהוא מנוול היה מותר תספורת בשכר אף במלאכת אומן מהאי טעמא שהוא ניכר שהוא לצורך המועד ובע"פ אחר חצות אסור תספורת ולא מהני שהוא ניכר שעושה לצורך הרגל שאחריו דאסור מצד קדושת עצמו ומשמע לכאור' דאף בתספורת מלאכת הדיוט אסור ואפילו בחנם ודוקא בע"ש שקדושתו משום קדושת שבת שלאחריו אז כיון שעושה לצורך שבת שרי. משא"כ בע"פ שאין האיסור משום קדושת הרגל שלאחריו אסור וגרע מח"ה דשרי מלאכת הדיוט ולפי"ז בע"ש כשאינו לצורך שבת וכגון לספר לעכו"ם ודאי אסור דהא בח"ה לא שרי אלא לצורך המועד וא"כ מכ"ש בע"ש די"ל דדמי לע"פ דאסור מלאכת הדיוט כיון דלא אזלינן גבי' בתר צורך הרגל שאחריו א"כ אף בע"ש כשאינו לצורך שבת יש לאסור אף במלאכת הדיוט וע"ז כת' די"ל דע"ש קיל מח"ה ושרי מלאכת הדיוט אף שאינו לצורך המועד והא דסימן תס"ח דאסור תספורת בע"פ משמע ג"כ התם דמיירו במלאכת אומן דאל"כ לא גרע מחו"ה לצורך המועד וא"כ כל המלאכות המותרים בחו"ה מותרים בע"ש ר"ל ואף בשאר מלאכות שאינם לצורך שבת מ"מ שרי דאין ראי' מע"פ דהתם מלאכות אומן ומח"ה אין ראיה דניבעי לצורך המועד דוקא די"ל דע"ש קיל טפי והכי מסתבר ואף שנוטל שכר דהא תספורת נמי בנוטל שכר מיירי ואפ"ה כת' הכל בו במעשה להתיר דלא גרע מחו"ה אלמא דלא גרע מיניה ואדרבא עדיף מיניה דשרי' אף ליטול שכר ומ"ש ראיה מד"מ שכת' דאגרת שלומים לא גרע מח"ה אין ראייתו לענין ליטול שכר רק למימרא דמלאכה המותרת בח"ה מותרת גם בע"ש דלפי מאי דס"ד מעיקרא היה אפשר לומר דמלאכה שאינו לצורך המועד גרע מח"ה ומתספורת בע"פ אין ראיה דהתם במעשה אומן: