שולחן ערוך, אורח חיים רכ״ז: ברכת הזיקים. ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

ברכת הזיקים. ובו ג סעיפים:
על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף על כל אחד מאלו אומר בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר בא"י אמ"ה שכחו וגבורתו מלא עולם:

ב

כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך:

ג

היה יושב בבה"כ ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור יצא ואם לאו לא יצא:

א

הברקים. בליצ"ן בל"א. אומר עושה מעשה בראשית דלא שייך לומר שכחו וגבורתו מלא עולם שאין נראין בכל העולם. ועל הרעמים בל"א דונרי"ן אם ירצה אומר עושה מעשה בראשית דמעשה בראשית הם ואם רצה אומר שכחו וגבורתו מלא עולם שהקול נשמע בכל העולם. ומש"ה כתב המחבר בזעף ר"ל בכח גדול אז אומר עמ"ב או שכחו וכו' אבל אם נשבו בנחת אומר דוקא עמ"ב. וכתב המ"א שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת ברוך עמ"ב דאין מרבין בברכות אבל אם הם באים בזה אחר זה נהגו העולם לברך על רעמים שכחו וגבורתו מלא עולם ועל ברקים עמ"ב. מ"ש המחבר ואם ירצה אומר שכחו וכו' זה קאי דוקא על רעמים אבל על ברקים אינו מברך כ"א עושה מ"ב:

ב

יצא. בצירי דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א אלא ודאי דקאמר מה יעשה ופירש דצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופות ולא עשה צרכיו עדיין או שיוכל ליטול ידיו. ט"ז ומ"א:

א

ברכות כ"ד ונ"ח

ב

תוספות בשם הירושלמי

ג

שם כ"ט כאוקימתא דרב' כפי פירוש התוספות והרי"ף והרמב"ם והרא"ש

ד

ירושלמי שם לפירוש ר"י בשם ר"ח והרא"ש

ה

הירושלמי שם וכתבו רא"ש והטור

א

[א] והוא כמין וכו'. ורמב"ם פרק י' מהלכות ברכות כתב על הברקים ורעמים ועל קול ההברה שתשמע בארץ כמו ריחיים גדולים ועל האור שבאויר שיראו כאילו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום או כוכבים שיש להם זנב מברך, עד כאן:

ב

[ב] שנשבו בזעף וכו'. כן לשון הטור ורמב"ם שולחן ערוך, וכתב עולת תמיד פירוש לאפוקי אם באין בנחת דאינו מברך, אבל התוספות כתבו בירושלמי דבנחת מברך ברוך עושה מעשה בראשית ולמעשה צריך עיון, עד כאן לשונו. אבל הנחלת צבי פסק בסתם כתוספות דבזעף ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכוחו וגבורתו וכו', ובנחת ברוך אתה ה' עושה וכו', וכן פסק הרוקח ומרדכי ואגודה. ועוד נראה לי מרמב"ם בפירוש המשנה פרק הרואה שכתב וזה לשונו, ורוחות רצה לומר הסערות הגדולות הנושבות שאינן מצויות תמיד, עד כאן. משמע דכל שאינן מצויות תמיד מברכין עלייהו וזה קרי ליה בזעף:

ג

[ג] ואם ירצה וכו'. כן כתב הטור ולכך תמיהני על מה שכתב בשלטי גיבורים דתוספות ורמב"ם וסמ"ג וטור הסכימו שטוב לברך שכוחו וכו', הא משמע מטור להיפך דטוב לברך עושה מעשה בראשית, גם על ט"ז יש לתמוה בזה עיין שם. ובאמת בשאר פוסקים הנזכרים לעיל מבואר כמו שכתב בשלטי גיבורים וכן כתב אגודה ורוקח ורקנטי סימן ע"ח ור' דוד אבודרהם:

ד

[ד] שכוחו וכו'. פירש ר' דוד אבודרהם ברוך הנותן כח לטבע להראות כוחו של יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו. כתב הט"ז לא ידעתי טעם המנהג לומר על הרעמים שכוחו וכו' ועל הברקים עושה מעשה בראשית, ואולי הרעמים מראים כח מה שאין כן בברקים, עד כאן. והנראה לעניות דעתי כיון דברירה בידם רוצים לברך שניהם, וברעם יש נמי כח ברק כמו שאפרש לכך מברכין עיקר הברכה שכוחו וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דאם שמע רעם ורואה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת עושה מעשה וכו', עד כאן. ובראב"ן סימן ד' מצאתי שכתב דאין רעם בלא ברק, וצריך לומר דמכל מקום אם אינו רואה לברק הוי כאילו לא היה ברק וצריך לחזור ולברך אברק, ומכל שכן כשבירך תחילה אברק לחוד שמברך אחר כך ארעם. מיהו בדין דשמע רעם וראה ברק נראה לי דיברך שניהם דהא הברירה בידו אם כן יכול לומר שמברך על אחד שכוחו ועל אחד עושה מעשה בראשית, ועוד הוא דעת הראב"ד ורש"י הביאו הבית יוסף דאפילו אברק לחוד מברך שניהם, וכן פסק הראב"ן ורבינו ירוחם ובזה ודאי יש לסמוך עליהו:

ה

[ה] נתפזרו וכו'. ושמים זכו בעינו, תוספות הרבינו יונה. וכתב לחם חמודות וצריך לומר דלאפוקי שנתפזרו על ידי הרוח אחד הנה ואחד הנה, אבל עדיין מעונן כל הרקיע. על כל אחד וכו', (לבוש). ולא דמי לסימן רי"ח סעיף ג' דמשלושים לשלושים מברכין דהכא כל ברק וברק בפני עצמו הוא ואינו הברק הראשון:

ו

[ו] בבית הכסא וכו'. כתב בספר ברכת אברהם דף קע"ב דמיירי שלא קינח ולא שיפשוף דאי בידיו מטונפות הלא צריך ליטול ידיו או לקנחם בכל מידי דמנקי קודם שיברך אם כן פשיטא שעובר זמן יותר מכדי דיבור עד כאן לשונו. ובספר ארחות חיים האריך ונדחק בזה דמיירי ביושב במקום הטינופות ואין פירושו שעושה צרכיו ואישתמיטתיה דברי ברכת אברהם, גם למגן אברהם אישתמיטתיה עיין שם, ואף דלעיל סימן ד' מבואר דלעולם צריך ליטול ידיו מכל מקום הכא משום הברכה ודאי דאין צריך ליטול ידיו אם לא בידיו מטונפות, ומכל מקום ודאי ביושב במקום הטינופות אין לברך עד שיצא ממנו, ואם הוא לאחר כדי דיבור אין לברך, וכן כתב מעדני מלך דאם הוא בבית המרחץ או בבית שמקצבין שם בשר דינו כמו בבית הכסא, ונראה דאם עושה צרכיו ונטל ידיו ושמע ברק יברך על הברק קודם שאומר אשר יצר וכן משמע בארחות חיים. כתב ארחות חיים כשנכנס לעשות צרכיו ושמע ברק קודם שעשה צרכיו אסור לברך את השם כשהוא בבטן המלאה וצריך לנקביו, עד כאן. ואני אומר כדי שלא לבטל הברכה דינו כדין נתעורר לו תאוה באמצע קריאת שמע ותפילה לעיל בסימן צ"ב סעיף ג': ראיתי בט"ז שפירש הא דלא יצא היינו שאינו מחויב לצאת ולמהר לברך, אבל באמת חייב לברך אפילו אחר כדי דיבור, עד כאן. ומר"ן סוף פרק קמא דפסחים ומברכת אברהם שם מבואר דסבירא ליה דאין מברך כלל וכן משמעות הפוסקים, ומכל מקום דברי הט"ז נראין קצת. ופשוט דכל הנזכרים בסעיף א' דינם כדין ברק בכל זה, וכן כתב ברכת אברהם שם:

א

א) [סעיף א'] על הזיקים והוא כמין כוכב וכו' לא ראינו מברכין בכוכב הרץ ממקום למקום אבל כיון שהוא מבואר בפו' צריך לברך ואין לא ראינו ראיה. מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סימן ג' ברכ"י אות א' ומיהו מנהג העולם לברך על כל הנז' בסימן זה ובסימן שלאחריו בלתי שו"מ ואפשר שנתפשט מנהג זה ע"פ מ"ש מור"ם ז"ל בהגה לעיל סימן רע"ג סעיף א' יעו"ש:

א

ב) גם על כוכב שיש לו זנב ושבט מלא אורה והוא פי' השני של הרמב"ם ורב האי והערוך צריך לברך ויותר ניכרת בו גבורת הבורא ית' להיותו דבר נפלא ובלתי מצוי כ"א לעתים רחוקות. מהר"ם ן' חביב שם. ברכ"י אות ב' שע"ת שם. חס"ל אות כ"ד. קיצור ש"ע סימן ס' אות ב':

א

ג) ולענין זיקים. בכוכב הרץ לא יברך אלא פעם אחת בכל הלילה ואפילו שראה כוכב אחר רץ לא יברך באותו הלילה פעם אחרת. ועל כוכב שיש לו זנב אם אינו רואה כוכב אח"כ אלא הוא שרואה אותו בכל לילה אם רואה אותי בתוך ל' א"צ לחזור ולברך. ולענין זוועות אם עבר זמן מה בין רעש לרעש דאסח דעתיה מיניה צריך לחזור ולברך אפילו הוא תוך ל' ואם לאו א"צ לחזור ולברך. וה"ה לענין רוחות. מהר"ם ן' חביב שם. ברכ"י אות ג' שע"ת שם. חס"ל שם. קיצור ש"ע שם. ועיין לקמן אות י"ד:

א

ד) שם ועל הרעמים וכו' בקצת ספרי הטור כתוב ועל הרעמים ועל קול הברה וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"ב ופי' תרתי מילי נינהו רעמים הוא קול המיית עננים שבא מתקיפת הברד. וקול הברה הם קולות גדולות הנשמעים כעין רחיים גדולים. ב"ח וכ"כ מהר"ם ן' חביב בתשו' הנז' דגם על קול הברה שתשמע בארץ כמו קול ריחיים גדולים שהוא פי' הרמב"ם מסתבר דאם הוא קול הנשמע למרחוק וניכרת גדולת הבורא שיברך עכ"ד. והביאו הברכ"י אות ג' ועל הבליצין שהם בלא רעם כלל רק מחמת חום שמעתי שאין זה ברקים הנז' בגמ' ואין מברכין עליהם. ח"א כלל ס"ג אות ז' קיצור ש"ע שם אות ג':

א

ה) שם ועל הרעמים וכו' ואם בירך על הברק וכיון לפטור את הרעם הבא אחריו יצא. ברכ"י אות ד' שע"ת שם:

א

ו) ואם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכה אחת בריך עושה מעשה בראשית. מ"א סק"א. והא"ר אות ד' כתב דיכול לברך על שניהם על אחד שכחו ועל אחד עושה מ"ב יעו"ש. אבל הא"א אות א' כתב למעט בברכות עדיף. וזהו דוקא לברך בשו"מ אבל לפי מנהג העולם שמברכין בלא שו"מ כמש"ל אות א' פשיטה דיכול לברך שניהם:

א

ז) שם ועל רוחות שנשבו בזעף. כתב העו"ת אות א' נאפיקי אם באים בנחת דאינו מברך כלל אבל התו' כתבו בשם הירושלמי דכשבאין בנחת מברך עושה מ"ב ולמעשה צ"ע עכ"ל. אבל הנ"ץ פסק בסתם כתו' דבזעף מברך שכחו ובנחת עושה מ"ב. וכ"פ הרוקח ומרדכי ואגודה. והב"ד א"ר אות ב' יעו"ש. וכ"פ מהר"ם ן' חביב בתשי' הנז' והביאו הברכ"י אות ה'. וכתב מ"א סק"א וצ"ל דמ"מ הוא רוח גדול רק מה שאינו נושב בזעף שלא נשמע בכל העולם עכ"ל. מיהו הא"א שם כתב דאין אנו יודעים לכן לא יברך כ"א בזעף עכ"ד. ולפי מנהג העולם שמברכין בלא שו"מ פשיטא דיכול לברך שניהם בזעף ברוך שכחו ובנחת עושה מ"ב כמ"ש באות הקודם:

א

ח) אמרינן בגמ' דזעף אינו מתחיל בלילה ואינו מנשב ב' שעות כאחד אא"כ הפסיק בנתיים. מ"א שם:

א

ט) שם אומר ברוך וכו' ומי שהטיל מים או עשה צרכיו ונטל ידיו לברך אשר יצר וראה ברקים או שמע קול רעם מברך תחלה. על הברק או על הרעם ואח"כ אשר יצר ול"ד למ"ש רש"ל דמי שאכל פרי ושכח ולא בירך ברכה אחרונה והטיל מים שיברך אשר יצר קודם משום שהיא תדירית דשאני הכא דעוברת משא"כ שם ואעפ"י שנתחייב תחלה בברכת אשר יצר נראה דיש להקדים ברכת הזעם. מאמ"ר אות א' וכ"כ א"ר אות ו' ועיין לעיל סימן ז' אות א':

א

י) שם ואם ירצה יאמר ברוך שכחו וכו' והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב. ואינו יודע טעם לזה ואולי שרעמים מראים כח משא"כ בברקים. ט"ז סק"א. והא"ר אות ד' כתב הטעם כיון שברירה בידם רוצים לברך שניהם:

א

יא) שם שכחו וגבורתו וכו' פי' ברוך הנותן כח לטבע להראות כוחו של יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו. א"ר שם בשם הרד"א:

א

יב) [סעיף ב'] כל זמן שלא נתפזרו העבים וכו' וכל שעבר הלילה אעפ"י שלא נתפזרו העננים כלל אפילו הכי בעי ברוכי למחרתו. מאמ"ר סוף אות ג':

א

יג) שם נתפזרו וכו' היינו שנתפזרו העבים אחת הנה ואחת הנה ושמים זכו בעיניו שזרח השמש או הלבנה או שנראו הכוכבים מחמת פיזור העבים:

א

יד) שם לחזור ולברך. ול"ד להני דלעיל דאינו מברך אלא מל' לשלשים דעל אותו דבר עצמו ודאי דאין לברך אלא לאחר ל' יום אבל הכא כל ברק וברק בפ"ע הוא ואינו הברק הראשון ולכך צריך לברך כשנתפזרו דהוי היסח הדעת. ב"ח. עו"ת אות א' ועיין לעיל אות ג':

א

טו) [סעיף ג'] היה יושב בבה"כ וכו' וכן אם היא בבית המרחץ או בבית שמקצבין שם בשר דינו כבה"כ א"ר אות ו' ואם היה ישן על מטתו ושמע קול רעם או ראה ברק ואינו יכול לקום ליטול ידיו ולברך יש להרהר הברכה בלבו כמ"ש לעיל סימן ד' אות ק"ח יעו"ש אמנם לפי מנהג העולם שנוהגים לברך בלא שו"מ יכול להוציאה מפיו ג"כ קודם הנטילם כיון דאינו מזכיר שו"מ וכמ"ש לעיל סימן א' אות ד' יעו"ש:

א

טז) שם תוך כדי דיבור וכו' ונראה דאין השיעור של הברכה תוך כדי דיבור ואחר שיעור זה לא יברך אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך בזה חילקו אם הוא תוך כדי דיבור או לא. ט"ז סק"ב. אבל העו"ת אות ב' כתב בשם הרא"ש דכללא נקטינן דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי ולא דוקא ברק ורעם אלא דה"ה כל הני דחשיב בסעי' א' דוקא תוך כדי דיבור וכתב שכ"כ ברכת אברהם ח"ד סימן קצ"א עכ"ל וכ"כ א"ר אות ו' דבר"ן ספ"ק דפסחים ובברכת אברהם שם מבואר דאחר כדי דיבור אין מברך כלל יעו"ש. וכן כתב הנה"ש אות ד' מאמ"ר אות ה' מחה"ש סק"ב. ח"א כלל ס"ג אות ט':

א

טוב) שם תוך כדי דיבור וכו' וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו. מ"א סק"ב. וכתב הא"א אות ב' דאע"ג דהיוצא מבה"כ אעפ"י שלא נגע יטול ידיו מ"מ משום הברכה יכול לברך בלא נט"י כי אין הנטילה רק משום ר"ר עכ"ל ועיין לעיל סי' ז' אות ג' ולפי מ"ש לעיל סימן ד' אות ק"ז דע"פ הזוה"ק גם לר"ר אסור לברך עד שיטול ידיו יעו"ש א"כ הכא נמי כיון שנכנס לבה"כ אעפ"י שלא נגע בטינופת ולא עשה צרכיו אסור לברך עד שיטול ידיו וא"כ אם עבר כדי דיבור לא יוכל לברך עוד כמ"ש באות הקודם:

א

חי) שם יצא וכו' סי' שצריך לצאת משם ולברך דכיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן ואם א"א לו לצאת ולברך כ"כ בסמוך א"צ לצאת בשביל הברכה. ט"ז סק"ב. וא"כ לפי מ"ש לעיל דצריך ליטול ידיו וגם צריך כדי דיבור א"א להשיג וא"צ לצאת:

א

יט) שם יצא. כתב א"ח כשנכנס לעשות צרכיו ושמע ברק קודם שעשה צרכיו אסור לברך את השם כשהוא בבטן המלאה וצריך לנקביו עכ"ד. והביאו א"ר אות ו' וכתב דכדי שלא לבטל הברכה דינו כדין נתעורר לו תאוה באמצע ק"ש ותפלה לעיל סימן צ"ב סעי' ב' יעו"ש מיהו המחה"ש סק"ב כתב דהמ"א שם סק"ב לא סמך ארשב"א אלא משום דאסור להפסיק בתפלת יעו"ש. משמע אבל בכאן דאינו באמצע התפלה אין לברך באם יש לו תאוה. אמנם לפי מה שנוהגין לברך בלא שם ומלכות ליכא למיחש:

א

בזעף. ואם נשבו בנחת אומר ברוך עושה מע"ב (תוס' בשם ירושלמי) ונ"ל דמ"מ הוא רוח גדול רק מה שאינו נושב בזעף שלא נשמע בכל העולם וצ"ע למה השמיטו הרב"י, נ"ל דאם שמע רעם וראה ברק כאחד מברך על שניהם ברכ' א' ברוך עושה מע"ב, אמרי' בגמרא דזעף אינו מתחיל בלילה ואינו מנשב שתי שעות כא' אא"כ הפסיק בנתיים:

ב

תוך כ"ד. וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עיין סס"י ד':

א

היורה כחץ – וי"א שהוא כוכב שיש לו זנב ושבט של אורה ושניהם העתיקו אחרונים לדינא ואם אותו כוכב עצמו שיש לו שבט רואהו עוד הפעם בלילה אחרת א"צ לחזור ולברך כל שהוא עדיין בתוך למ"ד יום לראיה ראשונה:

ב

ממקום למקום – ולא יברך בלילה אחד רק פ"א אפילו אם ראה כוכב אחר רץ באותו לילה:

ג

הברקים – בליצי"ן בל"א. ואותן שהן באים בלא רעם כלל רק מחמת חום מצדד הח"א שאין זה ברקים הנזכר בגמרא ואין מברכין עליהם:

ד

שנשבו בזעף – ואם שלא בזעף אם הוא רוח גדול מברך עושה מעשה בראשית ולא יוכל לברך שכחו וגבורתו וכו' אחרי שהוא שלא בזעף גדול וטוב לברך תמיד על רוח סערה שאין מצויה רק ברכת עושה מעשה בראשית שבזה בודאי יוצא ממ"נ כי אין אנו בקיאין כ"כ מהו בזעף:

ה

על כל אחד וכו' – והעולם נוהגים לברך על הברקים עושה מ"ב ועל הרעמים שכחו וגבורתו וכו' וכן מסתבר שע"י הרעם נראה גבורתו של הקב"ה יותר מבברק אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע"כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע"ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ"ע ג"כ יוצא. ואם לא היו תכופים זה אחר זה מברך תחלה על הברק [שהוא מתראה תחלה לעין האדם] עושה מע"ב ואח"כ על הרעם שכחו וגבורתו מ"ע וה"ה אם לא ראה את הברק ושמע קול הרעם ובירך עליו שכחו וגבורתו מ"ע או שבירך עושה מע"ב ואח"כ ראה ברק מברך עליו ג"כ עושה מע"ב ועיין בשע"ת שכתב בשם הברכ"י דאם בירך על הברק ונתכוין לפטור הרעם הבא אחריו יצא בדיעבד ור"ל דאחרי שטבע הבריאה שאחר הברק יוצא רעם א"כ חל ברכתו על הרעם שיצא אח"כ:

ו

ואם ירצה וכו' – אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו:

ז

ברוך וכו' שכחו וגבורתו וכו' – ר"ל ברוך הנותן כח להטבע להראות כח יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו [א"ר בשם אבודרהם]:

ח

נתפזרו וכו' – ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח"כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא אבל היכא שנתפזרו העבים ע"י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע אז נפטר הכל ע"י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך:

ט

בבית הכסא – וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף:

י

אם יכול וכו' – י"א דאפילו אם נתעורר לעשות צרכיו מ"מ כל זמן שאין מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו יכול לצאת משם קודם שעשה צרכיו ולברך ויש מחמירין בזה. ובפרט היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח"כ בודאי נכון להחמיר:

יא

לצאת ולברך וכו' – והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת [ואע"ג דלעיל בסימן ד' מבואר דהיוצא מביה"כ צריך ליטול ידיו אפילו לא עשה צרכיו מ"מ הכא כדי שלא יפסיד הברכה אין צריך ליטול ידיו מקודם אם לא שהיו ידיו מטונפות] או שיכול ליטול ידיו במים או בשאר מידי דמנקי סמוך לשמיעתו דאל"ה ודאי יתארך הזמן יותר מכדי דבור:

יב

יצא – פי' ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה אבל אם יתארך יותר מכדי דבור דבלא"ה כבר עבר הזמן א"צ שוב למהר ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה. ומטעם זה היכא דעשה צרכיו ונטל ידיו ושמע קול רעם או ראה ברק יברך מתחלה על הרעם והברק ואח"כ יאמר אשר יצר. ודע עוד דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכות כשרות לברכה [ס' ד' סכ"ג]:

א

מג"א ס"ק ב' ולא עשה צרכיו עדיין. משמע שבעשה צרכיו ואפי' לא נגע במקום מטונף אסור לברך בלא נטילה וע' לקמן סי' תרי"ג ובמג"א שם דמשמע להדיא דשרי לברך ורק להתפלל צריך נטילה וצ"ע:

א

הברקים עיין בה"ט ועיין בר"י שאם בירך על הברק ונתכוון לפטור הרעם הבא אחריו יצא וע"ש בשם תשו' כת"י למהר"מ בן חביב בעהמ"ח גט פשוט שכ' לא ראינו מברכים על כוכב הרץ ממקום למקום אבל כיון שמבואר בפוסקים לא ראינו אינו ראיה וצריך לברך ולא יברך בלילה אחת רק פעם אחד ואף שראה כוכב אחר רץ באותה לילה א"צ לברך וגם על כוכב שיש לו זנב ושבט של אורה שהוא פירוש הב' של הרמב"ם ורבינו האי והערוך צריך לברך ויותר ניכר בו גבורת הבורא יתברך להיות דבר נפלא ובלתי מצוי כ"א לעתים רחוקות ואם אותו כוכב עצמו רואה בכל לילה אם רואה אותו בתוך למ"ד יום א"צ לחזור ולברך. ולענין זועות אם עבר זמנו מה בין רעש לרעש דאסח דעתיה מיניה צריך לחזור ולברך ואם לאו א"צ לחזור ולברך וכן לענין רוחות כך העלה מהר"ם בן חביב ז"ל וע' בהלק"ט סי' ל"ח:

א

שכחו וגבורתו כו'. בטור כתב שאם ירצה יאמר כן או יאמר ברוך עושה מ"ב. והמנהג לומר על הרעמים שכחו וגבורתו ועל הברקים עושה מ"ב ואיני יודע טעם לזה אולי שהרעמים מראים כח משא"כ בברקים:

ב

תוך כ"ד יצא. בציר"י דאין שייך לומר כאן יצא בקמ"ץ דהא פטור הוא כל שא"א לו אלא ודאי דקאמר מה יעש'. ופי' שצריך לצאת משם ולברך כיון שאפשר לו לעשות כראוי ולברך בסמוך יעשה כן ואם א"א לו לצאת ולברך כ"כ בסמוך א"צ לצאת בשביל הברכה ונ"ל דאין השיעור של הברכה תוך כ"ד ואחר שיעור זה לא יברך דא"כ היה להם לומר שיעור זה על עיקר הדין דשיעור הברכה בזה הוה תכ"ד אלא דודאי אחר שיעור תכ"ד ג"כ צריך לברך כל שאפשר לו וכמ"ש בשאר ברכות כגון בסי' רכ"ו לענין רואה אילנות אלא דכאן אמר לענין חיוב עליו לצאת משם ולמהר לברך בזה חילקו אם הוה תכ"ד או לא כנלע"ד: איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות: