שולחן ערוך, אורח חיים ק״ד: שלא להפסיק בתפלה. ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

שלא להפסיק בתפלה. ובו ח סעיפים:
לא יפסיק בתפלתו ואפי' מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו אבל מלך א"ה אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו יקצר או אם אפשר לו שיטה מן הדרך יטה ולא יפסיק בדבור ואם א"א לו יפסיק:

ב

היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו אלא א"כ הוא בתחנוני' של אחר התפלה:

ג

ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין): אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק:

ד

אם ראה שור בא כנגדו פוסק שמרחיקין משור תם [פי' תם שאינו רגיל להזיק] נ' אמות וממועד [פי' שרגיל להזיק] מלא עיניו ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק:

ה

בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר להתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לרצה:

ו

הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה בקורא משערינן אם שח בתפלה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסי' זה:

ז

אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ויהא כעונה: [היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה אינו פוסק] [רשב"א סי' קפ"ה]:

ח

אחר שסיים י"ח ברכות קודם אלהי נצור יכול לענות קדושה וקדיש וברכו: [וע"ל סי' קכ"ב]:

א

אבל מלך א"ה כו'. וה"ה אפילו אנס דעלמא נמי פוסק:

ב

יטה מן הדרך כו', היינו היכא שא"א לו לקצר קודם שמגיע אליו הבהמה והקרון אבל אם אפשר לו לקצר יקצר ולא יצא ממקומו עד שיגמור תפלתו בקצור:

ג

ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק והיינו בדבור לא יפסיק לומר לאחר שיסיר מעליו הנחש אבל יוכל לילך שאין זה נקרא הפסק:

ד

אם ראה שור בא כנגדו כו'. ואם השוורים במקום שהם מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק כו' וכל השוורים המסורסים אינו פוסק ודוקא בשור תם שלא נגח ואפי' בשור שחור ביומי דניסן אבל מועד שנגח ג"פ אף בשוורים שלנו צריך להרחיק כמלא עיניו וה"ה כשנגח פעם א' או שתים נמי צריך להרחיק ואפי' אינו שחור ובכל שאר ימות השנה ובכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וי"א דוקא במקום שיש קצת פשיעה אז חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה אבל היכא דאיכא אונס כגון שבא אנס או קרון או שוורים אז א"צ לחזור לראש אפי' שהה כדי לגמור את כולה (מורי בב"ח):

ה

אם שח בתפלה י"א שיש לחלק בין שח בשוגג או מחמת אונס ובין שח במזיד אז בכל מקום שטעה חוזר לראש (הרי"א הראב"ד ואבי העזרי) וכן נוהגין:

א

אומות העולם. והוא הדין אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו. ומשום הפסד ממון אין להפסיק עיין מ"א:

ב

בתחנונים. ושלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאיתא בסי' קכ"ג מ"א והחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעים אל ואנחנו כורעים וכו' עיין סי' תרכ"א ולאחר שסיים התפלה שאומרים אבינו מלכנו אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שמכבדין אותו לפתיחת ארון הקודש שהעולם חושבין קצת למצוה ומ"מ צריך שיאמר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וגו'. ע"ת:

ג

אחר. דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ב"י בשם הר"י ומכל מקום שלא לצורך אסור כמ"ש ס"ק ב'. מ"א ועיין ט"ז שהניח דברי רמ"א בצ"ע:

ד

כנגדו. ומשוורים המסורסים א"צ לפסוק. ע"ת:

ה

לראש. אע"פ שבסי' ס"ה פסק לענין ק"ש דא"צ לחזור רק למקום שפסק כאן בתפלה חמיר טפי כך כתב הרי"ף. אבל תוס' ורא"ש והטור אינם מחלקים בין ק"ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ"פ רמ"א סי' ס"ה ועיין ט"ז ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש. פר"ח: (ובספר אליהו רבה מסיק דלכתחילה יש להחמיר בכל אונס אף שאין גברא דחוי עיין שם באריכות):

ו

בתפלה. עיין סי' קי"ד סעיף ז' דאם שח במזיד חוזר לראש ועיין ב"ח וט"ז וצ"ע דאם שח במזיד בק"ש מה דינו. והאידנא שרוב העולם אינם נזהרים להשיח בברכות של ק"ש אפשר דדיינין להו כשוגג דאומר מותר שוגג הוא. עיין מ"א. ואם שח בין ברכה לברכה א"צ תיקון אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש. ט"ז וע"ש:

ז

ישתוק. עד יתברך:

ח

פוסק. ואם פסק מיקרי מזיד וחוזר לראש. מ"א. ואם סבר שמותר לעלות הוי שוגג ואינו חוזר לראש:

א

שם ל' ול"ב

ב

הר"ר יונה

ג

שם והרא"ש

ד

ירושלמי דברכות ט' ובבלי שם

ה

שם ל' ושם ל"ג

ו

ירושלמי כ"ג

ז

שם

ח

שם ל"ג

ט

הר"ר יונה

י

שם והרא"ש ותוס'

יא

הרשב"א שם ר' פ"ב

יב

ב"י לדעת התוספת

יג

ברכות כ"א

יד

טור בשם ר"ח

טו

טור בסי' קי"ב

א

ס"א אבל כו' אם כו'. גמ' ל"ב ב':

ב

דהיינו כו'. ערש"י שם כ"ט א' ד"ה מעין כו' והוא קצרה כמש"ש ג' א' וכאן ע"כ כרב:

ג

או אם כו'. ירושלמי שם תני היה עומד ומתפלל בסרטיא או בפלטיא ה"ז מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו וכ' תר"י והרא"ש דמלכי א"ה שאני שצריך להשיב שלום וא"א בלא דיבור אבל אם אפשר ה"נ:

א

ס"ב אבל בענין כו'. עתוס' ל"א א' ד"ה ומוצאו אבל הרא"ש הסכים להר' יוסף וכתב דאי בתוך י"ח היכי קאמר ומוצאו בזויות זו והלא אסור לצאת ממקומו כו' וז"ש בש"ע אא"כ הוא בתחנונים כו' ור"ל כמ"ש במתני' אפילו נחש כרוך על עקבו כו' וברישא אמר לא ישיבנו בדיבור וסיפא בהילוך וזה שמסיים והולך הטוש"ע ואפילו נחש כו':

א

ס"ג אבל יכול כו'. דלא מצינו הליכה שנקרא הפסק תר"י ופי' לא יפסיק בדבור ואזיל לשיטתו שכ' ובירושלמי אומר אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה וה"ג התם היה מרתיע ובא כנגדו מסטר מלפניו ובלבד שלא יפסיק את תפלתו ולשון מסטר הוא כמו מסטר משכנא ור"ל דוקא בכרוך שהליכה לא מהני ליה שכבר כרוך אבל בא כנגדו שיכול לילך לצד ילך דהליכה לא הוי הפסק ולאו משום סכנה דנחש אין בו סכנה וז"ש ובלבד שלא כו' ושם בכריעות דר"ע ס"ל כפי' התוס' ואף שהסכים לפי' הרא"ש דלאחר התפלה משום דקשיא ליה איסור הכריעות כקושית תוס' אבל לפי' הרא"ש הנ"ל בסי' שקדם הוי הפסק ובירושל' הנ"ל פי' תוס' ל"ג א' והרא"ש שהוא כעוס ומסוכן הוא וכמ"שו בש"ע ונחש נמי כו' ומ"ש בלבד כו' משום דאפשר בהליכה כמש"ש גבי חמור וקרון וכנ"ל גבי מלכי א"ה:

א

ס"ד ואם כו'. כמש"ש ריש תורא כו':

א

ס"ה אם שהה כו'. לפסק הרי"ף וש"ע דמחלק בין ק"ש לתפלה. רשב"א בחי'. אבל לפי דברי התוס' והג"ה דמחלק בין דחוי או לא כ' ב"ח דוקא שגברא או המקום דחוי לפיכך לא כתבו התוס' והרא"ש וטור כאן דחוזר לראש בשהה ועמ"א בסי' ס"ה ס"ק ב':

ב

חוזר לתחילת כו'. תוס' בד"ה אבל כו' וכבר תמה הרשב"א מ"ש ממים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק וכן בקש להתעטש ואומר רבון כו' חוזר למקום שפסק ואפילו באמצע הברכה כמו בק"ש דפוסק באמצע הברכה לשאול מפני כבוד ויראה וחוזר למקום שפסק ומ"ש ב"י לתרץ דתפלה חמירא ליתא דהא בירושלמי והביאו תוס' ל"ד א' ד"ה מהיכן כו' פריך מתפלה לק"ש וגם אמרינן ברפ"ב בקור' להגיה ואע"פ שמפסיק הרבה בין פרשה לפרשה בדברים אחרים ואין לחלק בין רשות למצוה ועמ"א סי' כ"ה ס"ק י"ז וכן ברבי אמרינן חוזר וגומרה ואע"פ שמפסיק הרבה בין פ' ראשון לשאר הפרשה. רשב"א. וכן שמע תשע תקיעות כו' ואע"פ שכל סדר הברכה א' חשיב:

ג

ואם פסק כו'. תוס' שם דכל אלו כברכה א' חשיבי כמש"ש בגמ' טעה בג"ר כו':

א

ס"ו הא דאמרינן כו'. ירושל' וכמש"ל בסי' ס"ה:

ב

אם שח כו'. דלא כרד"א וא"ת שכ' דלעולם צריך לחזור לראש אבל טוש"ע בסי' קי"ד ס"ז כ' בשם ראבי"ה שבמזיד לעולם חוזר לראש ובבר תמה עליו ב"ח אבל לרשב"א לעולם חוזר למקום שפסק אפי' באמצע הברכה כנ"ל:

א

ס"ז אלא ישתוק כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח ב' שמע כו' רש"י שם ועתוס' שם ד"ה שמע כו' ובברכות שם ד"ה עד כו':

ב

היה כו'. דאפילו לק"ש אינו פוסק וכ"ש כאן שאינו פוסק אף מפני היראה או הכבוד ואף החולק שם ומדמי לשואל כו' כאן מודה:

א

אבל בענין אחר אין לצאת וכו' – ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]:

א

ואפילו נחש וכו' – הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:

ב

לא יפסיק – עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

א

ואם לאו חוזר וכו' – עיין בדה"ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע"י דיבור משא"כ ע"י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי"ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע"ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר"א ימצא דלפירוש הרא"ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ"מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג"כ קצת הפסק ע"י הליכה משא"כ בשהייה לבד אמנם בפמ"ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ"ע ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א בשהשהייה היה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע"כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא"כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג"כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע"ז מהב"ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ"ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג"כ בכל גווני משא"כ לדידן:

א

דינו וכו' כדין ההפסקות – עי' במ"ב במש"כ דאם שח שיחה מועטת ר"ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה"ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ"כ הא"ר דלא כט"ז וכן פסק בח"א ונ"א עי"ש ובפרט לדעת הגר"א דמסכים להרשב"א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י"א דחוזר לראש הוא דעת הב"ח וכנה"ג ומ"א וא"ר ופ"ח וח"א והמגן גבורים וגם מוכח מפ"ח והגר"א דסוברים כהב"ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר"ג וא"ח בשם הראב"ד ג"כ ככה. ומה שכתבנו וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו"ע ולבוש והע"ת והט"ז והדה"ח והגר"א בשם הרשב"א ג"כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס"ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט"ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס"ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא"כ להי"א דס"ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ"ע בטעמו אח"כ מצאתי במגן אברהם בסי' קפ"ג סקי"א דפסק לענין שח במזיד בבהמ"ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג' ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ"ח במגן אברהם סק"ח משא"כ בתפלה אבל לשון הרגב"ש המובא בב"י לא משמע כן:

א

ויהא כעונה – עיין במ"ב ועיין בב"י ובד"מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די"א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ"כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי' ברכות כ' ע"ב בתו' ד"ה כדאשכחן בסה"ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה:

א

סעיף א' לא יפסיק וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק א' במ"ש ומעשה דאותו חסיד צ"ל שהיה בטוח וכו' וכן מבואר בט"ז (סי' ס"ו) אך באמת אין הדבר נכון כי איך שייך לומר מובטח בזה במה שהבחירה חפשיות ואין לסמוך על הנס. אך לדעתי י"ל הכוונה עפמ"ש בספר מעון הברכות מה שאמר לו השר דמי יתבע דמך מידי דהכוונה דאפי' בידי שמים לא היה נענש דהוי מאבד עצמו לדעת ע"ש. ולפ"ז י"ל דהיה תשובת החסיד כך דהנה מה דאסור לאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא אף דביד האדם לעשות בשלו מה שירצה ולמה לא יוכל למחול חייו. אך הכוונה דאם היה האדם נברא עבור עצמו היה שייך לומר שאם רוצה יכול למחול חייו. אך הרי האדם לא נברא רק לכבוד הבורא ולעבדו א"כ כמו דעבד מלך ב"ו אינו יכול לומר שאינו רוצה לעבוד כן ה"נ אין האדם יכול למחול כבוד השם ועבודתו אם הוא ית' בוחר בו. אך א"כ תינח אם במיתתו אינו עושה כבוד הבורא. אך אם גם במיתתו לדעת עושה כבוד הבורא א"כ ניהו דלכתחלה אסור דאין בידו להחליף עבדות שלו זה בזה ואולי נברא לדבר אחר. אך עכ"פ אם עשהו אין לעונשו כיון דגם בזה עושה כבוד הבורא. ולכך אלו שמוסרין נפשם על קידוש השם אף במה שאינו מחוייב למסור נפשו אף להסוברים דאסור למסור נפשו מ"מ מאבד עצמו לדעת לא הוי, וז"ש לו החסיד דעיקר שאלת ההגמון הוי דהוי כמאבד עצמו לדעת וגדול עונו מנשוא ולמה היה רשאי לעשות כן לכך אמר לו כיון דכמה שלא ענה לו כוון לכבוד השם יתברך דזהו כבודו דמשל למלך בו"ד א"כ כיון דגם בזה כוון לכבוד השם עכ"פ דין מאבד עצמו לדעת אין לו ואם היה הרגו היה נענש בידי שמים היפוך ממ"ש לו מי יתבע דמך מידי ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק. גם י"ל דהשיב לו דניהו דבשאר מצות חוץ מהני ג' אסור למסור נפשו היינו כיון דלא הוי כעומד לפני המלך אין בזה קידוש השם רק בהני ג' דברים. אבל בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי בו קידוש השם אפילו בצנעה דהגם לכבוש את המלכה עמי בבית ולכך בתפלה דהוי כעומד לפני המלך אפילו בדבר קל הוי כמו הני ג' דברים חמורים ודמיא כבפרהסיא ומחוייב למסור נפשו על כך. וזה נכון להכריע בין הדיעות ולא כהמג"א שדימה הדברים להדדי רק י"ל זה שאני ודו"ק היטב. והנה יש להבי' עוד ראיה לדברינו ולהסביר הדבר בטעמו דהרי אמרינן לעיל בברכות בההוא דהוה מתפלל אחורי בהכנ"ס אתי אליהו אדמי ליה כההו' טייעא וכו' שקל ספסרא וקטליה הרי דהיה חייב מיתה על כך דודאי לא קטליה אליהו שלא כדת ואף דלא הוי עבירה זו להתחייב עליו מיתה ובע"כ דבשעת התפלה דהוי כעומד לפני המלך אף שעובר על כל דהו שאני וחייב עליו מיתה והוי מעין ביקרא דע"ז כיון דנראה דכדובר קיים קמיה מריה וא"כ הרי הפוסקי' כתבו והובא ברמ"א (סי' ט"ז) דהבא על הכותית יהרג ולא יעבור ולמדו כן ממה דקנאים פוגעין בו מוכח דהוה בכלל עריות כן ה"נ כיון דקינא כו אליהו והרגו מוכח דהוי אביקרא דע"ז וממילא יהרג ואל יעבור א"כ ה"נ בזה כיון דלדבר עם אחר לפני המלך הוה מרידה במלכות הוי אביקרא דע"ז ויהרג ואל יעבור. ובזה אתי שפיר מאד מה דהוסיף לשאול לההגמון ואם היית משיב לו מה היו עושין לך דזה למותר והיה די מה שהשיב לו ההגמון תחלה לאו א"כ הוי די כזה לנדון הק"ו שלו דמה לפני המלך לא היו עושין כן ולמה לו להאריך עמו לומר ואם היית משיב מה היו עושין לך. אך לפמ"ש א"ש מאד כיון דעיקר שאלת ההגמון איך הי' רשאי להכניס עצמו בסכנת מות והוי מאבד עצמו לדעת. ולכך השיב לו כיון דאם הי' עושה כן היו חותכין ראשו בסייף א"כ הוי זה עון מיתה וכמורד במלכות א"כ הוה מעין ביקרא דע"ז ולכך מחוייב למסור נפשו ולכך ניהו דאמרינן לעיל דבמלכי אוה"ע פוסק החסיד לא ס"ל כן וס"ל דמחוייב למסור נפשו ולכך עכ"פ לדידן לכ"ע מותר להחמיר על עצמו ולא כהמג"א וא"ש לפענ"ד ודו"ק היטב:

ב

(ס"ו) אם שח בתפלה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות וכו' נ"ב הנה הב"י הבין דעת הרד"א דבשח חוזר לראש ככל י"ח ברכות וכתב שרוב הפוסקים חולקים עליו והט"ז האריך לפרש דברי הרד"א. ותמוה לי על כולם איך לא ראו דברי הש"ס במס' תענית (דף ג' ע"ב) גבי מ"ש שם ר"ח בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים אין מחזירין אותו ע"ש. וקשה לו יהא דבקשתו הוי כמאן דליתא כיון דלא מעצר עכ"פ כיון דזכר מה שאינו שייך לתפלה הוי הפסק באמצע התפלה במה שאינו שייך לתפלה ולא גרע משח שיחה בעלמא דהוי הפסק ובע"כ דבשח באמצע אפילו בג"ר אינו חוזר לראש מכ"ש שבשאר ברכות דאינו חוזר וזו ראיה ברורה, והנה בהיותי בזה ראיתי דהרי"ף העתיק הך מימרא אבל הרמב"ם והרא"ש השמיטו סוף דברי הש"ס הנ"ל בדין אם אמר מעביר הרוח ומפריח הטללים דאין מחזירין אותו. והדבר תמוה למה וצ"ע. ומה שהיה נראה בישובו הוא כך דהם ס"ל כדעת הרד"א הנ"ל דבשח חוזר לראש אך ס"ל דזה תליא בפלוגתא דברבות הנ"ל בדין אם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש אז אם ע"י אונס חוזר לראש בשהה לגמור את כולו אז בשח אפילו בלא שהה נמי חוזר לראש דדין שח דהוי הפסק ממש בדיבור בלא שהה כדין שהה בלי דיבור וכדי לגמור את כולה ושוין המה דשיעור שהה כדי לגמור את כולה ודיבו' ממש אפילו בלא כדי לגמור את כולה שוין המה דבשלמא בשהה בלי מעשה כיון דלא עביד כלום רק דנאמר דשהה הוי הפסק בזה כעינן שיעור שהה דהיינו כדי לגמור את כולה ובלא"ה לא נחשב שהה אבל היכי דהפסיק במעשה ממש בדיבור אף בלא שיעור הוי הפסק ולכך למ"ד דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אף דהוי שיעור שהה בע"כ דס"ל דהפסק אינו מזיק באמצע וממילא בשח בדיבור אף דהוי הפסק נמי אינו חוזר. אבל למ"ד דשהה כדי לגמור חוזר בע"כ דס"ל דהפסק מזיק באמצע רק בלא שהה אינו חוזר מכח כל דלא שהה כשיעור לאו כלום עביד ולא נחשב הפסק וממילא אם שח ממש דודאי הוי הפסק בזה חוזר אף בלא שהה ולכך ס"ל להרמב"ם והרא"ש דר"ח יסבור כמ"ד בברכות דאף בשהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר א"כ ה"ה נמי בהפסיק בדיבור אינו חוזר אבל לדידן דקיי"ל דבשהה כדי לגמו' את כולה חוזר א"כ ה"ה בהפסיק בדיבור בלא שהה חוזר. לכך השמיטו זה דעכ"פ מטעם הפסק מחזירין אותו ויש להרד"א סיוע מן הרמב"ם והרא"ש והרי"ף יסבור כדעת הפוסקים דבשח אינו חוזר לכך העתיקו ודו"ק היטב כי נכון הוא בעזה"י. ואף דהרי"ף פוסק דבק"ש אף בשהה כדי לגמור אינו חוזר מכל מקום ס"ל דבתפלה חוזר לראש בשהה והיינו דהכריע כן להלכה בין ר"א ור' יוחנן דבתפלה חוזר ובק"ש אינו חוזר אבל הם גופייהו אין מחלקין רק למ"ד אינו חוזר אף בתפלה אינו חוזר ולמ"ד חוזר אף בק"ש חוזר רק הרי"ף הכריע להלכה דרך פשר דבק"ש אינו חוזר ובתפלה חוזר ואתי שפיר ודו"ק ועיין בחבורי טטו"ד מ"נ ביו"ד הלכות ריבית סי' ק"ס בתשובה לק"ק טולטשין שם כתבנו דרך אגב בדין הנוהגים בזמנינו לו' בלשון חול דברים באמצע התפלה מה דינם ע"ש ודו"ק:

א

[א] או אם אפשר וכו'. משמע דטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מדרך, וכן משמע בב"ח וכן הדין בסעיף ב' גבי בהמה או קרון כנגדו, ודעת הלבוש צריך עיון בזה עיין שם:

ב

[ב] ואם אי אפשר וכו'. פירוש שישאל בשלומן מפני הסכנה, עד כאן. והלבוש כתב ומשיב שלום וכן כתבו הרא"ש ורמזים, ואולי דמודים כשיש סכנה אם אינו שואל דמותר אלא דסבירא ליה דמסתמא אין סכנה כשאין שואל כיון שעומד בתפילה. ובמעשה דחסיד שהביא בש"ס שהסכנה היה על שלא היה משיב כתב הב"ח דהוא הדין כשאונס כנגדו. כתב מגן אברהם דמשום הפסד ממון אין לו להפסיק:

ג

[ג] בתחנונים שלאחר וכו'. כגון באלהי נצור ושאר תחנונים דאמרינן בר' עקיבא אדם מניחו בזויות זו ומוצאו בזויות אחרת והיה בתחנונים שאחר התפילה. וכתב עולת תמיד אם מכבדין השליח ציבור בפתיחת ארון שהעולם חושבין קצת למצוה אין איסור לעקור, וראיה מההיא דר' עקיבא, ומכל מקום נראה דיאמר קודם לכן יהיו לרצון וכו', עד כאן. ולא ידעתי מאי ראיה צריך לזה ומאי איסורא שייך בזה הא בכל יום רואין ששליח ציבור עוקר ואומר תחנון, ובשני וחמישי אומר והוא רחום והולך לבימה וקורא בתורה קודם קדיש תתקבל שאומר עושה שלום אלא דוקא ביחיד המתפלל שייך איסור זה, אבל שליח ציבור כיון שכבר התפלל בלחש אין צריך לחזור שלוש פסיעות תיכף וכמו שכתב לקמן סימן קכ"ג ועיין לקמן סוף סימן תרכ"א בעקירת השליח ציבור בתוך התפילה:

ד

[ד] לא יפסיק וכו'. כגון לומר לאחר שיסירנה אבל יכול לילך וכו' שאין הליכה הפסק (בית יוסף) אף דאמרינן בסעיף שקודם זה דאין לו לצאת ממקומו, מכל מקום לא מיקרי הפסק לענין שיהא צריך להתחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק, אבל כשהפסיק בדיבור הוי הפסקה גמורה, וצריך להתחיל מתחילת הברכה, וכן משמע בלחם חמודות דף מ'. ובזה נסתלקה תמיהת ט"ז עיין שם, ועיין בתשובת בית יעקב סימן ט"ז:

ה

[ה] אבל עקרב וכו'. זה לשון הכלבו ראה ליסטים או נחשים ועקרבים במקום שהן ממיתין יקצר ואם אינו יכול לפסוק ויברח מהם:

ו

[ו] ואם שוורים וכו'. משמע אפילו אינם מסורסים וכן כתב לחם חמודות שם, ומשמע דבמסורסים אפילו בסתם אינו פוסק, וכל זה מיירי שלא הזיק מעולם אבל כשהזיק אפילו פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאינם מזיקים:

ז

[ז] אם שהה כדי לגמור וכו'. ובאליהו זוטא הקשיתי דהב"ח חולק על השולחן ערוך בזה וכתב ופסק דדוקא באונס דמחמתיה, כגון שמקום שאינו ראוי לקרות בו דאית ביה צואה או מים שותתין על ברכיו, דהוה ליה כפושע דהיה לו ליזהר מעיקרא שלא יבוא לידי כך הוא דחוזר לראש אבל הכא דאונס דעלמא הוא דשוורים או קרון אין צריך לחזור לראש דלא מיקרי אונס, וכן כתב עולת תמיד בשמו. ותימא דלעיל סימן כ"ה פסק להדיא לחלק בין קריאת שמע ותפילה, דבתפילה אפילו לא עכבו אונס חוזר לראש, וכן פסק הנחלת צבי שם בשמו, וצריך עיון רב. וגם ראיה שהביא הב"ח הכא מתוס' [ברכות] דף ל"ג שכתבו דאין חוזר לראש, לעניות דעתי לאו ראיה הוא דיש לומר דסבירא ליה לתוס' אלו כרבני צרפת שהביא בית יוסף בסימן ס"ה דאפילו בתפילה ואונס גמור אין חוזר לראש. שוב נדפס מט"ז וראיתי שתמה על הב"ח דתוס' מיירי בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא [שם] בדף כ"ג לפי תירוץ רב אשי, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהתם טעמו דמאן דאמר דחוזר לראש, משום גברא דחויא דכשהתחיל להתפלל היה צריך לנקביו כדפירש רש"י שם, אבל הכא בעקרב לא שייך זה ולא הוצרך תוס' להוכיח כלל דאין חוזר לראש. ובזה נראה לתרץ מה שתמה מלבושי יום טוב על רמ"א ולבוש דפסקו הכא סתם ובסימן ס"ח מחלקי בין אונס או לא, וכן תמה לחם חמודות דף כ"ד וכ"ז ודף מ'. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דיש חילוק בין תפילה לקריאת שמע וסמכו על הפוסקים דבתפילה אפילו באין אונס. שוב ראיתי דכתב הלבוש בסימן פ"ה על דין דקריאת שמע וכן הדין בהלל ותפילה ומגילה, אלמא דסבירא ליה בעיא דוקא מחמת אונס. ולפי זה פשיטא דלא מקשה לחם חמודות ומלבושי יום טוב מידי על הלבוש דפשוט דמיירי הכא נמי מחמת אונס וסמך על הא דלעיל כמו שכתב הלבוש בהגה"ה בסימן ס"ה ופ"ה להדיא, וכן דברי רמ"א מתורצין בזה דהא כתב להדיא בסימן ס"ה זה לשונו וכן הוא בסימן ק"ד, עד כאן. ואם כן לא היה צריך להגיה כאן דמיירי דוקא מחמת אונס, מיהו יש לומר דקאי על דמשערינן בקורא, אך ראיה מדכתב בסימן כ"ג סעיף ב' "ועיין לעיל סימן פ"ה" דמראה מקום בדין תפילה על דין קריאת שמע משמע דוקא באונס חוזר לראש, ולפי זה צריך לומר דמיירי הכא כשהיה אונס בענין דמחמתיה כדלעיל סימן ס"ה, אבל בשוורים וקרון אינן אונס, כפסק הב"ח כאן. אך ראיתי בפרישה שכתב דמשר מקוצי שהביא בית יוסף סימן ס"ה מבואר דכל שלא מדעתו מיקרי אונס, דלא כמו שכתב בית יוסף בשם הרשב"א דכל שאין גברא דיחויה לא מיקרי אונס, אלא הכל מיקרי אונס, עד כאן. ולפי זה שפיר מיירי הכא הלבוש ורמ"א אפילו בשוורים וקרון דחוזר לראש, ובאמת צריך עיון הא הם דברי תוס' ברכות דף כ"ב, ושם מבואר דמילתא תליא בגברא חזי, וכן משמע בפסקי תוס' שם, וכן משמע בטור ורבינו ירוחם, מיהו בלשון הרא"ש פרק מי שמתו משמע כדברי פרישה, וכן באבודרהם. ועוד נראה לי דאף דנאמר דמילתא תלוי בגברי חזי, מכל מקום בתפילה יש להחמיר בכל אונס כיון דבלאו הכי להרי"ף ורמב"ם בתפילה על ששהא לגמור כולה וחוזר לראש אפילו באין אונס, וכן מצאתי שפסק במגן אברהם סימן ס"ה, ובפרט למאי דפירשתי בסימן ס"ה שכן דעת הראב"ד:

ח

[ח] אם שח וכו'. לשון הלבוש ואם עבר ושח וכו' מבואר דמיירי במזיד, וכן משמע ממה שכתב בית יוסף והך הוי שלא ברשות וכו'. ותימא על מה שכתב כנסת הגדולה דמיירי בשח על ידי אונס, כגון שראה מלך וכו' איך מתרץ דברי בית יוסף ולבוש, ואולי פירש דברי בית יוסף ולבוש כגון שאפשר לו לקצר או להטות מדרך כדלעיל ריש סימן זה שאז אסור להפסיק בדיבור ועבר ושח, ומכל מקום על ידי אונס מיקרי וזה דחוק. ומכל מקום נשמע מדבריו דבמזיד מתכוין גמור חוזר לראש אף שלא שהא כדי לגמור כולה, כדלקמן סימן קי"ד סעיף ו' וכן פסק הב"ח, וכן עיקר. ובמה שפירשתי מיושבים כל התמיהות שהקשה הט"ז על הבית יוסף וב"ח ולחינם האריך ודו"ק. גם מה שהאריך ופירש דברי אבודרהם דמיירי שלא התחיל מתחילת הברכה אלא ממקום שפסק וסיים ועקר רגליו דצריך לחזור ולהתפלל מראש הוא דחוק, גם אין נראה לי כן לדינא כיון דבעיקר דין זה והתחלת הברכה הרשב"א חולק שאין צריך להתחיל אלא ממקום שפסק כמו שכתב בית יוסף, כמו בקריאת שמע סימן ס"ד, אם כן ודאי אין לנו להחמיר יותר לחזור לראש משום זה. גם קושיא עליו מהא דסימן קי"ד שכתב יבאר טעמו ולא ביאר, ועולת תמיד כתב דלקמן גרע דשינה סדר התפילה. ולא נהירא דהא כתב הטור ושולחן ערוך שם בכל מקום שאמרו חוזר לברכה שטעה בה, והני מילי בשוגג וכו', אפשר דלשון שטעה בה לא משמע ליה על שם בתפילה. גם מה שכתב עולת תמיד דנראה להלכה דאף במזיד אין חוזר משום דספק ברכות נקטינן לקולא, עד כאן. קשה הא טעמא דספק ברכות להקל משום דברכות מדרבנן, והוא גופיה כתב לקמן בסימן ק"ז דתפילה דאורייתא וספיקא לחומרא, ועיין בלחם חמודות דף כ"ג וראיותיו שם וצריך עיון. אם מפסיק בין ברכה לברכה פשוט דמתחיל ממקום שפסק:

ט

[ט] ישתוק ויכוין וכו'. זה דלא כתשובת בית יעקב סימן ט"ז:

י

[י] קודם וכו'. ובתוך אלהי נצור אם קראוהו לספר תורה פוסק ועולה (לבוש) ועיין לקמן סימן קכ"ב יתבאר דאותן שנוהגין לומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה ליהיו לרצון כלל וכן נראה לי עיקר. כתב מגן אברהם דבתפילה מיקרי מזיד אם מפסיק לספר תורה וחוזר לראש עיין שם, וצריך לומר דאי סבר דמותר הוי שוגג:

א

א) [סעיף א'] לא יפסיק בתפלתו וכו' ואסור לגעור בפיו בתינוק השוחק אף דמטרידו בתפלתו, הרב מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ס' וכ"כ מהר"ם ן' חביב בתשו' כ"י סי' ח' אבל מותר לרמוז בידו כדי שישתוק התינוק, מהר"ם ן' חביב בתשו' הנ"ז וכ"מ מדברי מהר"י מולכו בתשו' הנ"ז ברכ"י אות א' ואות ב' ש"ץ דף קי"ב ע"א, שע"ת אות א' חס"ל אות ד' בן א"ח פ' משפטים אות ז' וכתב השע"ת שם ונראה דאדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו מחמת טרחה דצבורא ומחשבה זו מטרידתו בתפלתו מותר לו לרמוז לש"ץ שיתפלל כדרכו ולא ימתין עליו וכתינוק שוחק ומטרידו דמי:

א

ב) אם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר, מהר"י מולכו בתשו' הנז' ברכ"י אות ג' ש"ץ שם שע"ת שם, חס"ל שם בן א"ח שם:

א

ג) וכתב המחב"ר אות א' דאם תינוק מטרידו וכן גדולים שהם מדברים ומטרידים אותו יכול לעשות תנועה בקול להשתיקם, והב"ד הש"ץ שם ואע"ג דהראיה שהביא שם המחב"ר ע"ז כתב עליה דיש לדחות מ"מ טעמא דמסתבר הוא דיותר טוב להשתיקם בתנועת הקול משיטרד בתפלתו או יצטרך להרתיק עצמו מהם, וכן פסק אותו הרב הנז' להלכה בספרו קש"ג סי' י"ב אות ט"ל, וכ"כ החס"ל שם בן א"ח שם:

א

ד) שם ואפי' מלך ישראל וכו' ואע"ג דבק"ש פוסק מפני יראת מלך בתפלה אינו פוסק היכא דליכא סכנא דילפינן לה מקרא ודברת בם ולא בתפלה, ב"ח ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ו אות יו"ד:

א

ה) שם, אבל מלך או"ה וכו' לאו דוקא למלכי או"ה פוסק אלא אפי' לאנס בעלמא פוסק ב"ח, והביאו שכנה"ג בהגב"י או' א' עט"ז או' א' וכ"כ הרמב"ם פ"ו מה"ת דין ט':

א

ו) שם, אבל מלך או"ה וכו' פי' רש"י ז"ל שלא יהרגנו וכ"כ הרמב"ם שם, וכ"כ המ"א סק"א דמתירא שמא יהרגנו אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק והביאו הסו"ב או' א' מיהו הרב מט"י או' א' השיג על דברי המ"א הנ"ל וכתב דאין חילוק במלך או"ה ובין שבא על עסקי ממון בין שבא להרגו צריך להפסיק מפני שאדם מועד לעולם וחשודים הם העכו"ם על ג' עבירות והוי כדין עקרב דלקמן ס"ג יעו"ש, ור"ל בין שיבא לקונסו ממון ובין שיבא לקונסו להרגו אם לא יפסיק צריך להפסיק דחיישינן שמא יבא להרגו אח"כ, וכ"כ המחב"ר או' ב' וז"ל מדאמרו סתמא בש"ס וכו' משמע דהגם דנראה דמלך או"ה לא יהרגנו וירא על עסקי ממון יפסיק וכן ראיתי שכתב הרב מהרי"ע בס' מט"י הנד"מ ממש ודלא כהמ"א והרואה יראה דלשון מהרי"ע בס' מט"י הנר"מ ממש ודלא כהמ"א והרואה יראה דלשון מהרי"ע הנז' מגומגם ואין להאריך עכ"ל, והב"ד הש"ץ דקי"א ע"ב, וכבר בארנו דברי מהרי"ע הנז' ואמנם גם דברי המ"א יש לפרש כן והוא מ"ש אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק היא אם בודאי ברור לו ובטוח שאינו הורגו אלא דוקא מפסידו ממון וכגון שיש חק במלכות שאינם הורגים כ"א מי שנתחייב בדין כמו עכשיו שיש מלכיות שיש להם חק זה אבל אה"נ אם יש חשש לאחר שיקנסו ממון יחזור ויקנוס הריגה גם המ"א מודה שיפסיק, וזהו שציין לסעי' ג' ולסי' ק"ח ס"ו סעי' ח' לומר דדוקא אם ברור לו שלא יש כ"א הפסד ממון כמו בסי' ק"ח אז לא יפסיק אבל אם יש חשש סכנה כמו בסעי' ג' גבי עקרב פוסק, וציין לס' צ"ב דשם כתב בסק"ב בשם סמ"ג דאין להפסיק בתפלה כ"א ביש חשש סכנת נפשות יעו"ש, ומשמע הא בשביל הפסד ממון יהיה מה שיהיה אין להפסיק, והטעם נ"ל אע"ג שכתוב בססי' תרנ"ו דבשביל מצוה אין לבזבז יותר מחומש י"ל דשאני הכא מפני שכבר התחיל להתפלל והרי הוא כעומד ומדבר לפני המלך ואין כבוד להפסיק דיבורו לפני המלך מפני הפסד ממון ואפי' יהיה מה שיהיה רק ביש חפש סכנה הקלו, ועיין פרמ"ג א"א ומחה"ש או' א' ורו"ח או' א' וסי' בי"ע בדיני תפלת י"ח או' מ"ח ודו"ק:

א

ז) כל שיש חשש סכנה בדבר חייב מן הדין להפסיק ואין ללמוד ממעשה דאותו חסיד שהביאו בש"ס (ברכות ל"ב ע"ב) עם ההגמון ואין לבטוח, מט"י שם, מחב"ר או' ג' ש"ץ שם:

א

ח) והיכא דאיכא הפסד ממון אם ישתדל להתפלל עם הצבור אינו חייב מן הדין להפסיד ולא אמרו רק שלא לעבור זמן התפלה בשביל הפסד ממין, יד אליהו סי' ז' ועי"ש שהביא כמה ראיות ע"ז יעו"ש, רו"ח או' א':

א

ט) שם, דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה וכו' כגון שיאמר סלח לנו אבינו כי מוחל וסולח אתה בא"י וכו' וכן כולם, ח"א כלל כ"ה או' א':

א

י) שם, יקצר או אם אפשר לו שיטה מן הדרך וכו' משמע דאם אפשר לו לקצר יותר טוב משיטה מן הדרך, וכ"כ הב"ח גבי הא דלקמן היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון וכו' וכ"כ העט"ז או' ב' א"ר או' א' מיהו לפי מ"ש לקמן או' כ"א שי"א דהליכה לצורך לא והוי הפסק נראה דאדרבא יותר טוב שיטה מן הדרך מלקצר, וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' ב' וכ"מ ממ"ש לעיל סי' ק"א או' ט"ז יעו"ש:

א

יא) שם ואם א"א לו יפסיק, פי' שישאל בשלומו מפני הסכנה, עו"ת או' א' והלבוש כתב ומשיב שלום, וכ"כ הרא"ש ורמזי"ם, ואולי דמודים כשיש סכנה אם אינו שואל דמותר אלא דס"ל דמסתמא אין סכנה כשאין שואל כיון שעומד בתפלה, א"ר או' ב':

א

יב) [סעיף ב'] היה מתפלל בדרך ובאה בהמה וכו' ומיהו לכתחלה צריך לזהר שלא יתפלל במקום שאפשר שיבא לידי הפסק באמצע התפלה, ועיין לעיל סי' ץ' סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יג) שם, יטה מן הדרך וכו' עיין בדברינו לעיל או' יו"ד:

א

יד) שם, ולא יפסיק, פי' לא יפסיק בדיבור לומר לאחר שיכה במקל לבהמה שלא תבא כנגדו ולגעור בקרוני שלא יבא כנגדו בקרון או כיוצא בזה להציל עצמו בדיבור, ב"ח:

א

טו) שם, יטה מן הדרך ולא יפסיק, מיהו אם אפשר לרמוז לאחר ביד או בקול לעשות לו תנועה למנוע הבהמה שלא תבא כנגדו וכן לקרונו שלא יבא כנגדו יעשה דזה יותר טוב משיטה מן הדרך כמש"ל או' אב"ג:

א

טז) שם, אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו וכו' וההיא דרבי עקיבא (ברכות ל"א ע"א) כשהיה מתפלל ביני לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו וכו' בתחנונים שלאחר התפלה היה, כן פירשו הר' יונה והרא"ש פ' אין עומדים אעפ"י שלא נראה פי' זה בעיני התוספות, ב"י, עו"ת או' ג' וכ"כ מ"א סק"ב, א"ר או' ג':

א

טוב) שם, אא"כ היא בתחנונים וכו' ושלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות, מ"א שם, ר"ז או' א' בי"ע או' ן':

א

חי) שם, אא"כ הוא בתחנונים וכו' ולאחר שסיים הש"ץ התפלה שאומרים אבינו מלכינו אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שמכבדין אותו לפתיחת ארון הקודש שהעולם חושבין זה קצת למצוה וראיה מההיא דרבי עקיבא, ומ"מ נראה שיאמר קודם לכן יהיו לרצון אמרי פי וכו' עו"ת או' ג' והביאו א"ר או' ג' וכתב עליו וז"ל ולא ידעתי מאי ראיה צריך לזה ומאי איסורא שייך בזה הא בכל יום רואין שש"ץ עיקר ואומר תחנון ובב' ובה' אומר והוא רחים והולך לבימה וקורא בתורה קודם קדיש תתקבל שאומר עושה שלום, אלא דוקא ביחיד המתפלל שייך איסור זה, אבל ש"ץ כיון שכבר התפלל בלחש א"צ לחזור ג' פסיעות תכף וכמ"ש לקמן סי' קכ"ג עכ"ל, ועיין בדברינו לשם בסי' קכ"ג סעי' ה' בס"ד, ועוד עיין לקמן בסי' תרכ"א סעי' ד' בהגהה בענין ש"ץ ביוה"כ אי שרי לעקור ממקומו כשאומרים והכוהנים והעם כדי ליפול על פניו יעו"ש:

א

יט) [סעיף ג'] ואפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק פי' לא יפסיק בדיבור לומר לאחר שישליך הנחש מעליו וכיוצא בזה לבוש ב"ח. עו"ת או' ד' עט"ז או' ג' א"ר או' ד' דהטעם מפני שרוב פעמים אינו נושך, הרמב"ם בפי' המשנה ורש"י ריש דף ל"ג יעו"ש, פר"ח או' ג' יפ"ל או' ב':

א

ך) שם, לא יפסיק, ואם אינו יכול לכוין תפלתו יפסיק אף בדיבור דצורך תפלה הוא ולא חשיב הפסק כמו טול כרוך, עיין ברכות מ' ובפר"ח סי' ס"ה או' א' ח"ע על הש"ע סעי' ג' ואם אפשר לרמוז לחבירו או לעשות לו תנועה בקול להסיר מעליו את הנחש יעשה ולא יפסיק אפי' בהליכה, כמש"ל או אב"ג, וכן אם אפשר להסירה בידו או במקל לא יפסיק:

א

כא) שם הגהה, אבל יכול לילך למקום אחר וכו' והטעם כתב שם ברבינו יונה מפני שלא מנינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום, והביאו ב"י, וכ"כ הלבוש, עט"ז שם, מ"א סק"ג, ר"ז או' ב' ומה שהקשה ע"ז הט"ז סק"א וממ"ש הטור והש"ע סעי ב' אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וכו' וכתב דהרר"י פליג ע"ז ולהטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והיאך הביא רמ"א זה להלכה יעו"ש, י"ל מ"ש הטור והש"ע דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו וכו' היינו דוקא היכא דליכא בהליכה ההיא צורך תפלה אבל היכא דאיכא צורך תפלה כמו הכא שהנחש כרוך על עקיבו שאעפ"י שאין סכנה מ"מ יש לו קצת פחד ואינו יכול לכוין היטב בתפלתו גם להטור והש"ע מותר להליך כדי להנצל מן הנחש ולהתפלל היטב בכוונת הלב, וזה התירוץ רמז אותו מ"א שם סק"ג בקיצור שאחר שהביא דברי הר"י כתב ומ"מ שלא לצורך אסור וכמ"ש בסעי' ב' ור"ל הא דאמרינן דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה היינו דוקא במקום דאיכא צורך תפלה אבל היכא דליכא צורך תפלה אסור, וכה"ג תירצו י"א בהגב"י ונה"ש או' א' לקושיית הט"ז הנ"ז יעו"ש, וכ"כ פרמ"ג בא"א או' ג' ובמש"ז או' א' ר"ז שם, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ח' או' נ' ודו"ק:

א

כב) שם, אבל עקרב פוסק, פי' בדיבור, ונחש נמי אם ראה שהוא כעוס וכו' פוסק בדיבור כדי להציל עצמו, ב"ח:

א

כג) שם, אבל עקרב פוסק, או אפעה מן הדברים שודאי נושכים וממיתים פוסק, רבינו עובדיא בפי' המשניות ריש פ"ה דברכות, והביאו יפ"ל או' ב':

א

כד) שם לפי שהוא מועד וכו' משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות, מ"א סק"ד, ועיין בדברינו לעיל או' ו':

א

כה) [סעיף ד'] אם ראה שור בא כנגדו פוסק וכו' ובשוורים המסורסים א"צ להפסיק, ב"י בשם הר' יונה, פרישה או' ד' עו"ת או' ה' א"ר או' ו' עט"ז או' ד':

א

כו) שם, שמרחיקין משור תם וכו' פי' רש"י ז"ל שור תם שלא גנח אדם מעולם, מועד שנגח ג"פ, והביאו הב"ח וכתב דבשור תם שלא נגח אדם דוקא אינו נוהג בשוורים שלנו ואפי' בשור שחור וביומי ניסן אבל מועד כיון שנגח ג"פ אף בשוורים שלנו צריך להרחיק מלא עיניו, וה"ה כשנגח פ"א או שתים נמי ודאי צריך להרחיק ואפי' אינו שחור ובכל ימות השנה דהא חזינא דמזיק יעו"ש, והביאו העט"ז או' ד' שכנה"ג בהגב"י או' ג' וכ"כ הא"ר שם:

א

כז) שם, ואם שוורים שבמקום ההוא וכו' משמע אפי' אינם מסורסים, וכ"כ הל"ח פ' אין עומדין או' מ"ב, א"ר שם:

א

כח) [סעיף ה'] בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכו' ודע דבדין אם שהה בתפלה כדי לגמור את כולה יש שלושה מחלוקות דלדעת התוספות [ברכות כ"ב ע"ב ד"ה אלא] והרא"ש פ' מי שמיתו סי' כ"ג חילוק יש דאם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס שלא היה ראוי להתפלל חוזר לראש אבל אם לא שהה מחמת אונס שהיה ראוי להתפלל ושהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, וכ"ה דעת הטור בסוף סי' פ"ה וכ"ה דעת מור"ם בד"מ סי' ס"ה או' א' וגם בענין איזה דבר נקרא אונס יש פלוגתא דלדעת הב"ח לא נקרא אונס אלא דוקא בגברא דחויא דלא חזי להתפלל כגון שהיו מי רגליו שותתין על ברכיו או שהיה במקום טנופת וכדומה ולדעת הט"ז סק"ב אפי' באונס דעלמא כגון שבא קרון כנגדו וכדומה נקרא אונס וכ"ה דעת הפרישה או' ה' והביאו א"ר או' ז' וכתב שכ"נ מדברי הרא"ש פ' מי שמיתו ואבודרהם יעו"ש, ולדעת הרי"פ ז"ל אין חילוק בין אונס לרצון אלא בין ק"ש לתפלה דבק"ש בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, ובתפלה בכל ענין אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ק"ש דין י"ב ובפ"ד מה"ת דין י"ג וכ"ה דעת מרן ז"ל כמבואר בב"י בזה הסי' ובסי' ס"ה, אבל דעת רבינו יונה ז"ל אפי' בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא יש חילוק אם שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס כמ"ש בב"י סי' ס"ה, ועיין בדברינו לעיל סי' ץ' או' קמ"ט מה שהקשו האחרונים ז"ל על מרן ז"ל מכאן על מ"ש בבד"ה ס' ץ' דשם פסק כה"ר יונה ויש שתירצו שדעת מרן ז"ל לחלק דאם השהייה היתה ע"י הפסקה בדיבור חוזר לראש אבל אם היתה בשתיקה לבד אינו חוזר וכתבנו שם דכן יש לפסוק לענין דינא יעו"ש:

א

כט) שם חוזר לראש. ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה כתב הפר"ח או' ה' שאעפ"כ מחזירין אותו, מיהו לפי מ"ש באו' הקודם דדעת רבינו יונה בכל ענין ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק, ועוד שי"א תפלה דרבנן וגם לדעת הסוברים תפלה דאורייתא נוסח התפלה הוא דרבנן כמו שיתבאר לקמן סי' ק"ו וק"ל הב"ל כמש"ל סי' י"ח או' ז' יעו"ש, נראה דאפי' אם פסק בדיבור ושהה כדי לגמור את כולה אם עבר וגמרה ממקום שפסק ולא חזר לראש אין מחזירין אותו:

א

ל) שם, ואם לאו חוזר לתחלת הברכה וכו' ולא דמי לפוסק בק"ש באמצע ברכות לשאול מפני היראה וכו' כמ"ש ריש סי' ס"ו דחוזר למקום שפסק דהא ודאי תפלה חמירא, ב"י, ט"ז סק"ב, עו"ת או' ח', מ"א סק"ה, פר"ח שם, וכן הסכים המאמ"ר או' ב' וכתב דהרשב"א שכתב חוזר למקום שפסק הוא יחיד בדבר יעו"ש, וכ"כ הלבוש כדברי מרן ז"ל, ר"ז או' ד' ח"א כלל כ"ה או' י"א, בי"ע או' נ"ה, רק בדיעבד אם לא חזר לראש הברכה אלא למקום שפסק והשלים אותה ברכה אינו רשאי לחזור דיש לסמוך על הרשב"א שכתב דאינו חוזר אלא למקום שפסק, וכ"כ א"א שם:

א

לא) שם, ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש וכו', פי' אפי' לא שהה כדי לגמור את כולה, עו"ת אות ט' ודוקא כשסיים כבר הברכה, כגון שפסק אחר שסיים ברכת מחיה המתים או עבודה, אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה ברכה, כגון שהפסיק באתה גבור חוזר לאתה גבור וכיוצא בו, ח"א שם או' י"ד ונ"א אות ג' וראייתו מסי' קי"ד סעי' ד' יעו"ש, ודוקא אם הפסיק בדיבור אבל אם לא הפסיק אלא בשתיקה אינו חוזר אלא למקום שפסק כמש"ל או' כ"ח:

א

לב) [סעיף ו'] הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה וכו' ושיעור כדי ולגמור את כולה היינו מראש התפלה עד סופה כמ"ש במגילה י"ח ע"ב, וכ"כ ל"ח פ' מי שמתו אות ע"ח וכ"כ ר"ז בזה הסי' אות ד' ובסי' ס"ה אות א':

א

לג) שם, אם שח בתפלה וכו' כתב זה לאפוקי מרבינו גרשום שהביא בב"י שכתב אם שח בתפלה צריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמי ובב"י כתב עליו וז"ל שאין דעת הפוסקים כן ואעפ"י שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות מ"מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש יעו"ש ומ"ש שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות וכו' ר"ל דהני הפסקות דסי' זה הוו ברשות דאנוס הוא וע"כ צריך להפסיק אבל הך הפסקה דרבינו גרשום הויא שלא ברשות שא"צ להפסיק אלא מאליו בשאט בנפש הזיד והפסיק, ואפ"ה כתב מרן ז"ל דאינו ענין לחייבו לחזור לראש מיהו הרב ב"ח הקשה על מרן ז"ל מסי' קי"ד סעי' ז' דשם פסק דאם טעה במזיד חוזר לראש וכן הקשה הפר"ת אות ו' וע"כ פסק הב"ח דאם שח במזיד חוזר לראש יעו"ש, וכ"נ דעת המ"א סק"ו, וכ"פ הפר"ח שם, ובסי' קי"ד אות ז' א"ר אות ח' ובסי' קי"ד אות יו"ד ח"א כלל כ"ה אות י"א, אמנם העו"ת אות י"א פסק כדברי מרן ז"ל וקושיית הב"ח מסי' קי"ד תירץ העו"ת שם דשאני התם ששינה נוסח התפלה במזיד משא"כ בדיבור יעו"ש, והביאו המאמ"ר אות ד' וכתב דנכון הוא, (ומ"ש הא"ר שם על תעו"ת עיין מה שתירץ הפרמ"ג בא"א אות ו') וכה"ג תירץ חדושי הגהות שבגליון ב"י הנד"מ סי' קי"ד אות ז' יעו"ש, וכן תירץ הברכ"י בסי' זה אות ד' וכ"פ הלבוש כדברי מרן ז"ל, וכ"נ דעת הל"ח בפ' מי שמתו אות ע"ו, וכ"פ הער"ה בסי' ס"ה או' ב' וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה בשח במזיד שי"א שאינו חוזר לראש וכ"נ דעת מרן ז"ל וגם י"א תפלה דרבנן ואפי' לי"א דאורייתא נוסח התפלה דרבנן כאשר יבואר לקמן סי' ק"ו וק"ל סב"ל כמבואר לעיל סי' ח"י אות ז' נראה לענין דינא דיש לפסוק כמ"ד דאינו חוזר לראש אלא לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם באחרונות חוזר לרצה כמבואר בסעי' הקודם, ואם שח בין ברכה לברכה מברכות האמצעיות א"צ לחזור לשום מקום כמבואר בט"ז ססק"ג, ואם גם לראש הברכה לא חזר אלא למקום שפסק וגמר אותה הברכה או התפלה נראה ג"כ דאינו חוזר כדלעיל אות ל':

א

לד) [סעיף ז'] אינו פוסק לא לקדיש וכו' צבור המתפללים בר"ה תשע ברכות וטעה התוקע בסימני התקיעות אין מפסיקין באמצע התפלה להחזיר לתוקע שיתקע כהוגן, הרשב"א בתשו' סי' רצ"ה, כנה"ג בהגה"ט חס"ל או' א' בן א"ח פ' משפטים, או' ו', מיהו מותר לרמוז לו ביד או לעשות לו תנועה בקול שיתקע כהוגן כיון שהוא לצורך התפלה, וכדלעיל או' א' ואו' ג':

א

לה) שם, אינו פוסק לא לקדיש וכו' וכן לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כנז"ל סי' ס"ג סעי' ו' לגבי ק"ש וכ"ש בתפלה דתמירה כמש"ל או' ל' וכ"כ קיצור ש"ע סי' חי' או' י"ד:

א

לו) שם, אלא ישתוק ויכוין וכו' כ"כ הטור בשם ר"ח ורש"י (סוכה ל"ח ע"ב) בשם בה"ג אבל בשה ר"ת ור"י (ברכות כ"א ע"ב) כתב שאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכתב שכ"כ הגאונים עכ"ד, וכ"כ הגמי"י בסוף פ"י מה"ת וכתב ודלא כה"ג ור"ח וראבי"ה ורש"י יעו"ש, והר' יונה והרא"ש כתבו מחלוקת זו בפ' מי שמיתו ולא הכריעו ובסוף דבריו כתב הר' יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כת להכריע ביניהם ודיעבד כמר עבד ודיעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים, והב"ד ב"י בסי' זה, והרב שאגת אריה סי' ו' כתב בשם שה"ל דלא אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא אם יכול לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי להא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו' וכ"כ אבודרהם והב"ד הער"ה בסי' זה או' ג' ובסי' נ"ה או' א' וכ"כ הרשב"א והאגור והב"ד ב"י בסי' כ"ה יעו"ש, וכ"כ ד"מ בסי' זה או' א' דהאגור קבל מרבוחיו דחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק, אמנם התו' שם בברכות כ"א ע"ב אחר שהביאו דברי ר"י ור"ת כתבו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג, וכ"כ הר"ן בס"פ לולב. הגזול שדברי רש"י עיקר והב"ד ב"י בסי' זה וכתב וכן הלכה, וכ"פ בב"י סי' כ"ה וכך הם דבריו כאן בש"ע, וכ"פ הב"ח וכתב שכ"כ המרדכי דיש לנהוג לשתוק ולשמוע והכי נהוג עכ"ד, וכ"פ הלבוש, סו"ב במק"ח או' ב' ר"ז או' ה' ח"א כלל כ"ה או' יו"ד, בי"ע או' נ"ז, קיצור ש"ע כו' ח"י או' י"ד, בן א"ח פ' משפטים או' ה' ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ה או' ס"ו, מיהו אם הוא מתפלל רחוק מן הש"ץ ואם ישתוק לא יוכל לשמוע היטב מהש"ץ כדי לכוין למה שאומר או שהש"ץ אינו מבאר דבריו היטב בכדי שיוכל השומע לכוין אליו מלה במלה או מתפלל עם המכוונים שהש"ץ מאריך הרבה בקדושה בשביל הכוונה ויש חשש שנקרא הפסק בתפלה או אם המתפלל מכוון ואם יפסוק יש חשש שיתבלבל באיזה כוונה נ"ל דא"צ לשתוק שיש לסמוך בזה על סברת האומרים דאין להפסיק:

א

לז) שם, אינו פוסק לא לקדיש וכו' וכן לברכו, ר"ז שם, קיצור ש"ע שם, חס"ל או' ז' ואם כשהוא מתפלל שמע שהש"ץ הגיע למודים עיין לקמן סי' ק"ט סוף סעי' א':

א

לח) שם, ישתוק ויכוין וכו' וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה, מ"א סק"ו בשם כנה"ג, וסיים שם המ"א ועיין סי' ס"ו סעי' ג' וכתב המחה"ש דשם כתב בסק"ו במקום שפוסק לאיש"ר יאמר עד עלמיא וישתוק כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך אבל כאן דשותק ושומע דהוי כעונה ראוי לשתוק עד דאמירן בעלמא לצאת ידי כולם עכ"ל, וכבר כתבנו לעיל סי' נ"ו או' ל"ג דדעת האר"י כדעת הסוברים דצריך לענות עד דאמירן בעלמא וכתבנו שם דכן הלכה כיעו"ש, וא"כ ה"ה לכאן דצריך לשתוק ולכוין עד דאמירן בעלמא, ועוד עיין בדברינו לסי' ס"ו או' טו"ב ואו' ח"י ואו' י"ט ודו"ק:

א

טל) שם, ויהא כעונה, כתב הפרמ"ג בא"א או' ז' דמכאן יש ללמוד במי שידיו מטונפות ושמע חבירו שמברך על הפרי ונתכוון לצאת דיצא ומותר לאכול הפרי יעו"ש:

א

מ) שם הגהה, היה עומד בתפלה וקראוהו לס"ת וכו' ואפי' אם קראוהו בשמי לא יפסיק כמ"ש לעיל סי' ס"ו או' כ"ד גבי ק"ש וכ"ש לתפלה. וכ"כ העו"ת או' י"ג ועיין שכנה"ג בהגה"ט או' ג' ודו"ק:

א

מא) שם, אינו פוסק, כתב המ"א סק"ח דאם פסק מקרי מזיד וחוזר לראש יעו"ש, וזהו לפי סברתו בסק"ו דאם שח במזיד חוזר לראש אמנם כבר כתבנו לעיל או' ל"ג דיש פלוגתא בזה וא"צ לחזור וה"ה לכאן:

א

מב) שם, אינו פוסק, מיהו אם הוא בתחנונים שלאחר התפלה פוסק לבוש סו"ב במק"ח או' ב' א"ר או' יו"ד א"א או' ח' וצ"ל יהיו לרצון וכו' ואח"כ יפסוק כמ"ש לקמן סי' קכ"ב סעי' א' יעו"ש:

א

מג) [סעיף ח'] אחר שסיים י"ח וכו' היינו אחר שיאמר יהיו לרצון וכו' וקודם שיאמר אלהי נצור כמ"ש לקמן ריש סי' קכ"ב וכ"כ העו"ת או' י"ד ושם יבואר בס"ד:

א

מד) שם, קודם אלהי נצור, או בתוך אלהי נצור, לבוש, חס"ל או' ח':

א

(מ"א סק"א) עס"ג. היינו במג"א סק"ד ובסי' צ"ב סעיף ב' והוא שם במג"א סק"ב בשם הסמ"ג:

ב

(שם) ואם חייב. פי' אם רשאי להחמיר ולסכן עצמו או לא:

ג

סק"ב. לעקור. ר"ל כש"ץ כשמחזיר התפלה אינו אומר עושה שלום עד בקדיש תתקבל ואפ"ה הולך מן התיבה לספסל לישב ולומר תחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה:

ד

ט"ז סק"א. ודחוהו משום דמי"ח קאמר. ר"ל דמשמע מהש"ס דההוא דמצאו בזויות אחרת בתפלת י"ח מיירי:

ה

ט"ז סק"ב דיש בזה פלוגתא. היינו במים שותתין על ברכיו ויש מ"ד דחוזר לראש הכי מוקי רב אשי שם הפלוגתא:

ו

מ"א סק"א. לתחלת הברכה ע"ש בש"ע סעיף ה' ומש"ש:

ז

ט"ז סק"ג. שאין דעת הפוסקים כן דהרי בהפסקות המבוארו' בסי' זה יש בהן שבח כגון לשאול בשלו' מלך א"ה ואפ"ה אינו חוזר לראש בלא שהה כדי לגמור. וגם בלא"ה כ' הט"ז בסמוך אח"כ דאין חלוק בין שח ובין הפסק בשתיקה:

ח

שם וע"ק לי הבנת ב"י. כבר כ' קושי' זו בריש דבריו ולא שנאה כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה דהיינו מה שכ' שאין לחלק בין הפסק שיחה ובין הפסק שתיקה:

ט

(שם) שוין לההוא שטה של הטור דאותה שטה אין מחלקת בין ק"ש ומגיל' ואינך לתפלה אלא ס"ל דכולם שוים ואין חילוק רק בין אונס או לא והובא בט"ז סק"ב:

י

(שם) בשח באמצע ברכה ותיכף מה שדקדק לכתוב באמצע ברכה משום דודאי באם שח בין ברכה לברכה א"א לאוקמי דברי הרר"ג מדמסתפק אם צריך לחזור או לא ואת"ל כו' משמע דספק הראשון הוא אם יחזור להתפלל כלל והרי להבנת ב"י דמיירי איך מורין לו תיכף אחר השיחה א"כ פשיטא דצריך להתפלל עכ"פ ממקום ששח וק"ל אע"כ דמיירי ששח באמצע ברכה ומסתפק אם צריך לחזור או לא ר"ל שיגמור תפלתו ממקום שפסק ואת"ל כו':

יא

(שם) היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה דלשון לאותה ברכה משמע שכבר אמר ברכות אחרות אלא ה"ל לכתוב לתחלת:

יב

(שם) י"ח כגון יעלה ויבא. לא נזכר בסי' קי"ד מדין יעלה ויבא הוא בסי' תק"ב והט"ז נקט מחד מינייהו כי דין יעלה ויבא ודין גשם שבסי' קי"ד שוים ועוד דבב"י הזכיר גם בסי' קי"ד מיעלה ויבא:

יג

מ"א סק"ו. ס"ז דאם שח במזיד חוזר. באמת לא מיירי שם בדין שח אלא ר"ל דשח במזיד נלמד מהך דהתם כמ"ש הב"ח הובא בט"ז סק"ג:

יד

(שם) המטונפות דאזיל וקרי ק"ש כי מטא למבואות המטונפות אישתיק אמר ליה לר' יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה תחזור לראש ע"כ הרי דאע"ג ששח בשאלתו לר' יוחנן מ"מ אם לא שהה כדי לגמור א"צ לחזור:

טו

ט"ז סק"ג קי"ד נכתב טעם. תימה דשם לא כתב כלום וכן תמה בא"ר:

טז

(שם) שהה או שח הכל מבעי' ליה ר"ל לא כהב"י דהרר"ג רק בשח מיירי. אך קשה דאפילו לפי' הט"ז שכבר גמר תפלתו מה יש לך לספק בשהה בלא שח ודאי דאם שהה לגמור כולה דקי"ל חוזר לראש מה מהני תפלתו שהתפלל ובודאי צריך לחזור להתפלל ואם לא שהה כדי לגמור אפי' לכתחלה מורין לו לגמור תפלתו ממקום שפסק ויפה להתפלל. ולע"ד שלשון זה שבט"ז כאן הוא ט"ס ואין הספק רק בשח ולא בשהה. ואפי' בשח אין הספק אלא בשח באמצע הברכה מי נימא כיון דקלקל נוסח הברכה בשיחה שלו ה"ל כאלו לא אמר אותה ברכה כלל משא"כ בשח בין ברכה לברכה וכמ"ש הט"ז בסוף דבריו ומ"ש הט"ז כאן הכל מבעיא ליה אין ר"ל בין ששהה בין בשח אלא בין בשוגג בין במזיד וק"ל:

יז

(שם) אם עקר רגליו נמצא פי' בשוגג אבל במזיד אפי' לא עקר כיון שדומה זה לדין יעלה ויבא

יח

(שם) ונ"ל עוד אם שח בין. ר"ל שאין הרר"ג מדבר רק בשח באמצע הברכה אבל בין ברכה לברכה אפי' אם נזכר תיכף אחר השיחה מורין לו לגמור תפלתו ואינו חוזר לראש:

יט

(שם) א"צ תיקון כלומר אין לספק כלל אם יחזור לראש והרר"ג לא מיירי רק באמצע. ובלא"ה מוכח כך מדברי הרר"ג בספק ראשון אם יחזור או לא ואת"ל כו' ואי בשח בין ברכה לברכה ואח"כ גמר תפלתו אין כאן רק ספק א' אי חוזר (לראש) אי לא דאם איתא דחוזר דודאי חוזר לראש דאי ממקום שפסק הרי כבר התפלל וק"ל:

כ

(שם) ומש"ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר. לשון זה אין לו ביאור ונראה שהוא ט"ס ומיותר:

כא

בט"ז שם. דשיחה אינו מפסקת אלא זה נתינת טעם על ראש דבריו דשח בין ברכה לברכה א"צ תיקון:

א

מלך א"ה. ומתירא שמא יהרגנו אבל משום הפסד ממון אין לו להפסיק עס"ג וסי' ק"ח סס"ח ועמ"ש סי' צ"ב ס"ב ואם חייב להפסיק במקום סכנה עבי"ד ר"ס קנ"ז ובטור ומעשה דאותו חסיד עם ההגמון צ"ל שהיה בטוח שיקבל תשובתו:

ב

אא"כ הוא בתחנונים. דאיתא בגמ' דר"ע מרוב כריעות והשתחויות בתחנונים אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכן המנהג פשוט לעקור לאמירת תחנון, ונ"ל דשלא לצורך אסור לזוז ממקומו עד שיפסע ג' פסיעות כדאי' סי' קכ"ג:

ג

אבל יכול לילך. דלא מצינו הליכה שנקרא הפסקה בשום מקום (שם) ומ"מ שלא לצורך אסור וכמ"ש ס"ב:

ד

עקרב. משמע דוקא היכא שיש לחוש לסכנת נפשות וכמ"ש בשם סמ"ג בסי' צ"ב:

ה

לתחלת הברכ'. ול"ד לק"ש כששואל בשלום כמ"ש סי' ס"ו דחוזר למקום שפסק דחמיר' תפל' מק"ש (ב"י) ועב"י סי' נ"ט דכשנשתתק וטעה חוזר לתחלת הברכה ע"ש וע' בתשובת הרשב"א ס"ס ל"ה:

ו

אם שח. ועסי' קי"ד ס"ז דאם שח במזיד חוזר לראש ועב"ח וצ"ע דאם שח מזיד בק"ש מה דינו ואפשר לומר דאין צריך לחזור לראש כדמשמע בעובדא דרבי אבהו דהוי אזיל במבואות המטונפות ע"ש ויש לדחו' דהתם שאל ד"ת ולא חמירא כולי האי ואפשר דשרי לכתחלה והאידנא שרוב העולם אין נזהרין להשיח בברכות של ק"ש אפשר דדייני' להו כשוגג כמ"ש הט"ז בי"ד סי' צ"ט דאומ' מותר שוגג הוא ועיין במכות פ"ב ובחי' הרשב"א רפ"ב דברכות משמע דאפי' שח במזיד א"צ לחזור לראש ואפשר דוקא כששח בד"ת:

ז

ישתוק. וכד אמרי יתברך הדר לצלותיה [כ"ה] ועס"ס ס"ו ס"ג:

ח

אינו פוסק. לכאורה צ"ע מאחר שפסק דאפילו בק"ש אינו פוסק כמ"ש סי' ס"ו ס"ד וסי' קל"ה ס"ה וא"כ מה צריך לאשמעי' בתפלה גם בתשובת הרשב"א שם קאי אק"ש ואפשר בק"ש כיון די"א דפוסק העושה כדבריהם לא מיקרי מזיד משא"כ בתפלה דמקרי מזיד וחוזר לראש:

א

(א) לא יפסיק – ואפילו רמיזה בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:

ב

(ב) בתפלתו – ואפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק. כתב הח"א [כלל כ"ה ס"ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר:

ג

(ג) עובד גלולים – וה"ה אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:

ד

(ד) או אם אפשר – וטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:

ה

(ה) ואם א"א לו יפסיק – ר"ל שמותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה וכ"ש שמותר להשיב לו [א"ר]:

ו

(ו) מן הדרך – ר"ל אף דהוא סכנתא שלא יבוא הבהמה והקרון עליו מ"מ כיון דאפשר לו להנצל מזה ע"י שיטה מן הדרך אסור להפסיק בדבור לומר לאיש אחר שיכה במקל להבהמה ולגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו:

ז

(ז) בענין אחר – וסימן צ' סכ"ז שאני שהוא צורך תפלה:

ח

(ח) אין לצאת – ויש לגעור בחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעין אל ואנחנו כורעים ובסדר עבודה וכדאיתא בסי' תרכ"א ס"ד בהג"ה אלא מעמידין לו שטענדער כנהוג בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער וא"צ לעקור רגליו:

ט

(ט) בתחנונים – דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת כגון מה שאנו נוהגין בש"ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה וכן עולה לבימה לקריאת התורה אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות או כגון מה דאמרינן בגמרא בר"ע שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפלה אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. כתב הע"ת לאחר שסיים התפלה קודם שאמר עושה שלום אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה ומ"מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו':

י

(י) לא יפסיק – ר"ל ע"י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:

יא

(יא) ומוכן להזיק – אפילו באינו כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע"י שיטה מן הדרך קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ"ל בס"א:

יב

(יב) ואם שוורים – ושור המסורס אפילו אם אינו יודע אינו פוסק. ודוקא שלא הזיק מעולם אבל אם הזיק אפי' פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:

יג

(יג) אם שהה – אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור ואפילו רק בין ברכה לברכה:

יד

(יד) כולה – אפילו עומד בסוף התפלה משערינן מתחלת התפלה עד סופה:

טו

(טו) חוזר וכו' – ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר"ח]. וה"מ שהיה אונס גמור אבל אונס ליסטים וכה"ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי"א המקילים הנ"ל דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]:

טז

(טז) לראש – הנה לפי מה דאנו נוהגין כהכרעת הרמ"א לעיל בסימן ס"ה גבי ק"ש כדעת הפוסקים דאינו חוזר לראש כ"א בשהשהייה היה מחמת אונס ה"ה בתפלה נמי הדין כן אך י"א דענינינו דאיירינן גבי עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת ליסטים וכה"ג מקרי נמי הפסק מחמת אונס דבעת הזה לא היה יכול להתפלל ומקרי הפסק וחוזר לראש עי"ז וי"א דזה לא מיקרי אונס כ"א בשהיה ההפסק מחמת שהוא בעצמו לא היה ראוי לתפלה או שהמקום היה אינו ראוי משא"כ באונס אחר והכריע המ"א ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק"ש וכל שאר ענינים לא מיקרי אונס כ"א בשהאיש או המקום אינו ראוי:

יז

(יז) ואם לאו – ר"ל שלא שהה בשתיקה כדי לגמור כולה אבל מ"מ שהה הרבה דאי לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו המקום בלבד [פמ"ג]. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הדה"ח:

יח

(יח) חוזר לתחלת – דס"ל דחמירה תפלה לענין זה מק"ש ולפיכך בקריאת שמע או בברכותיה סגי בשהפסיק שיחזור למקום שפסק אבל בכאן בעינן לתחלת ברכה כי ע"י שהייה רבה נתקלקל הברכה ודוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה אבל בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה כל שלא שהה לגמור כולה ועיין בביאור הלכה:

יט

(יט) הברכה – עיין בח"א שכתב דבדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור ובמגן גבורים חולק לגמרי על דין השו"ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס"ל להתוספות דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר"א מסכים לשיטת הרשב"א המובא בב"י עי"ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה:

כ

(כ) בג' ראשונות וכו' – דכל אלו כברכה אחת חשיבי לכך אפילו לא שהה חוזר לראש התפלה או לרצה ולפי מה שכתבתי בשם הגר"א והמג"ג ה"ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:

כא

(כא) חוזר לראש – כתב הח"א היינו דוקא כשסיים כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה דכל באמצע לא נקרא חזרה אלא תיקון הלשון:

כב

(כב) בקורא – נקט קורא משום דדין זה נובע מק"ש דשם ג"כ דינא הכי כמש"כ לעיל בסי' ס"ה ס"א בהג"ה:

כג

(כג) אם שח – וה"ה אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה כגון של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ג"כ דינו כאלו שח [אחרונים] ויבואר לקמן בסוף סימן ק"ח במ"ב עי"ש:

כד

(כד) בתפלה – ואם שח בק"ש וברכותיה עיין לעיל בסימן ס"ה ס"א במ"ב:

כה

(כה) כדין ההפסקות – ר"ל דאם שח באמצע ברכה שיחה מועטת ואפילו אם לא שהה עי"ז כדי לגמור אותה ברכה חוזר לראש הברכה ואם שהה ע"י השיחה כדי לגמור כל התפלה מראשו לסופו חוזר לראש התפלה ולפי מה שביארנו לעיל בסקט"ז לא יהיה דין זה רק בששח ע"י אונס כגון ע"י אנס וליסטים וכה"ג וכנ"ל אבל אם שח שלא באונס כ"א בשגגה ע"י איזה טעות או שסבר שהוא מותר אפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש כ"א לתחלת הברכה ואם שח בין ברכה לברכה אע"ג דעשה איסור בזה מ"מ לא שייך בזה שום תיקון לכו"ע אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו ואם שח במזיד צע"ג בדין זה י"א דחוזר תיכף לראש התפלה אפילו בשיחה מועטת וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד:

כו

(כו) לקדיש – ר"ל לאיש"ר וה"ה לברכו:

כז

(כז) ישתוק – עד יתברך:

כח

(כח) ויהא כעונה – לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה ומ"מ לא חשיב הפסק:

כט

(כט) אינו פוסק – ואם פסק בזה וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש אך אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ"ל. ואם קראוהו לס"ת והוא עומד אחר תפלת י"ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו לרצון קודם:

ל

(ל) אחר שסיים וכו' – היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב:

א

מג"א ס"ק א' צ"ב ס"א. צ"ל ס"ב סק"ב:

ב

שם בא"ד חסיד עם. ברכות ל"ב:

ג

סעיף ג' אבל עקרב פוסק. לפי שהוא מועד יותר להזיק. וק' לי מזה על סוגי' דשבת דק"ז א ' וממאי דפטור ומותר דתנן ומשום עקרב דלא תשוך. איך למדים נחש מעקרב. דלמא רק בעקרב הקילו דמצוי יותר להזיק:

ד

מג"א סק"ג דלא מצוי. ע' מג"א סי' צ':

ה

מג"א סק"ו כדמשמע בעובדא דר"א. ולענ"ד התם דהשאלה היא היאך יעשה בענין הק"ש להיכן יחזור כיון דזה הוה צורך להק"ש לא מקרי הפסקה כמו בגביל לתורא והבא מלח דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילתה:

א

ס"א בש"ע לא יפסיק כו'. וכתב בבר"י בשם מהר"י מולכו שאסור לדבר בפיו בתינוק השוחק אף שמטרידו בתפלתו. אבל מותר לרמוז בידיו כדי שישתוק התינוק. וכ"כ מהר"ם בן חביב בתשובת כת"י וכתב מהר"י מולכו עוד שאם כבר עשה אופן שישתוק התינוק ועודנו שוחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר ע"ש ועיין לקמן ס"ק ג' ועיין סי' ס"ג לענין לרמוז בק"ש לרבר מצוה דיש חילוק בין פ' ראשונה לשני' וכאן שאני שמחמת שמטרידו אינו יכול לכוון תפלתו כראוי הו"ל צורך התפלה עצמה ומותר לרמוז ונראה דאדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש והוא אינו מרוצ' בכך שימתינו עליו מחמת טרחא צבורא ומחשבה זו מטרידהו בתפלתו מותר לו לרמוז לש"ץ שיתפלל כדרכו ולא ימתין עליו וכתינוק שוחק ומטרידו דמי:

א

אבל יכול לילך כו'. כב"י בשם הרר"י שלא מצינו הליכה שנקראת הפסק' בשום מקום עכ"ל. וקשה ממ"ש הטור והש"ע אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר"ע כשהי' מתפלל בינו לבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והי' מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעו' והשתחויות בתחנוני' שלאחר התפלה היו עכ"ל וכ"כ הרא"ש משמע מזה דהליכה הוי הפסק וע"כ דהרר"י פליג ע"ז וא"כ להטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והאיך הביא רמ"א זה לפסק הלכה. ואין להוכיח דגם הר"י ס"ל כהטור בזה מדפי' גם הוא דר"ע מיירי בתחנונים שלאחר התפל' כמ"ש ב"י זה אינו דהא דפי' הר"י כן משום קושיא אחרת דהיינו שהיה קשה לו דאין משתחוים באמצע הברכות אבל לא משום הוכחה דאין לצאת מן התפלה וכן התו' הביאו תי' זה על קושי' זאת ודחוהו משום דמשמונה עשר' קאמר ותי' בע"א דהיינו באמצע הברכה מותר לשחות כו' מ"מ משמע גם מדבריהם דמותר לצאת מן התפלה של י"ת בשביל ההשתחוי' והנה ריב"ש סי' של"ב תופס כדברי הטור והרא"ש ואוסר לש"ץ לעקור בי"כ מן התפלה במה שכורעים בסדר עבודה ורמ"א מביאו לקמן והתימה עליו שכאן פסק כהרר"י שהליכה לא הוה הפסק בתפלה וצ"ע ועמ"ש סי' ח' סי"ג:

ב

חוזר לראש אע"פ שבסי' ס"ה פסק לענין ק"ש דא"צ לחזור רק למקום שפסק. כאן בתפלה חמיר טפי כן הוכיח הרי"ף ממה שפסקי' בפ' מ"ש לענין מים שותתין על ברכיו דחוזר לראש אם שהה וכו' ואח"כ לענין ק"ש דחוזר למקום שפסק ומביא ראיה דהכי מסקנא בסוף מסכת ר"ה וכן בהלל ותקיעות ומגילה אלא שהתו' והרא"ש והטור אינם מחלקים בין ק"ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ"פ רמ"א בסי' ס"ה וכאן לא הוצרך הטור לכתוב דין אם שהה כדי כולו דצריך לחזור לראש דכבר כ' בסי' פ"ה וכן לענין תפלה דיש חילוק בין שהה מחמת אונס או לא והש"ע שפסק כאן דאם שהה חוזר לראש הוא לכ"ע דאפי' הרא"ש והטור ס"ל כן אלא דחולקים בטעם דהש"ע טעמו משום חומרא דתפל' ולהרא"ש וטור הטעם כיון שהוא שהה מחמת אונס ע"כ לא הוצרך רמ"א לכתוב כאן שום דבר על הש"ע ומו"ח ז"ל חלק כאן בחנם על ש"ע ורמ"א דאפי' בשה' כדי כולו אין חוזר אלא למקום שפסק ותלה עצמו בדברי התו' שכתבו בפ' א"ע דף ל"ד בדין פוסק מחמת עקרב בתפלה וז"ל מיהו לא מצינו אם פסק שחוזר לראש מדלא קאמר אם פסק חוזר לראש אלא יחזיר לתחלת הברכה עכ"ל ובאמת התו' מיירי בפוסק בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא בפרק מ"ש דף כ"ד לפי תי' רב אשי וכאן כולי עלמא מודים דחוזר למקום שפסק אבל בשהה לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש לכולי עלמא:

ג

אם שח בתפלה כו'. בב"י מביא בשם אבודרהם וז"ל כתב הר"ר גרשון בר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפלה אם צריך לחזור או לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה הברכה ששח והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה א' דמי עכ"ל וכ"כ בא"ח בשם הראב"ד וכתב ב"י ע"ז ומתוך מ"ש יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע"פ שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוו שלא ברשות מ"מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ"ש כל י"ח ברכות חשובות כא' ליתא אלא דג' ראשונות חשובות כא' וכן אחרונות כו' עכ"ל וע"כ פסק כאן דלא הוה אלא כשאר הפסקות ולי קשה טפי דדברי הראב"ד כאן סותרים את מ"ש ב"י בשמו בסי' ס"ה דהוא ס"ל כשיטת התו' והרא"ש וטור דאם שהה בלא אונס אפי' בשהה לגמור כולו א"צ לחזור לראש רק למקום שפסק והא הך בלא אונס דהוי ממש כהך שח דהכא דהוא ג"כ שלא ברשות ואמאי כתב כאן דצריך לחזור לראש אם שח בתפלה ומו"ח ז"ל כת' שדברי הרר"ג האילו מיירי בשח במזיד ובזה אמרו דכל הי"ח ברכות הוויין כחד והביא ראיה ממ"ש הטור בסי' קי"ד בשם אבי העזרי דבכ"מ שאמרו חוזר למקום שטעה היינו בטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש וע"כ כתב ששגגה יצאה מלפני ב"י כיון שהוא עצמו פסק בסי' קי"ד כאבי עזרי והוא כהרר"ג דכאן וכאן חולק על הרר"ג ותמהתי דא"כ גם הטור שגג ח"ו דהא בסי' ס"ה פוסק דבין בתפלה בין בק"ש כל ששהה אפי' כדי לגמור את כולו שלא מחמת אונס אינו חוזר אלא למקום שפסק ונ"ל שלא מחמת אונס הוה עליה שם מזיד וא"כ סותר את דברי אבי עזרי והוא עצמו מביא דברי אבי עזרי בסי' ק"ד וע"ק לי לפי הבנת ב"י בדברי הר"ג והראב"ד דס"ל כמותו קשיין דברי הראב"ד אהדדי דהא בסי' ס"ה כתב ב"י שהרשב"א כ' בשם הראב"ד כשיטת הטור שזכרנו שאם שהה כדי כולו בלא אונס שחוזר למקום שפסק ולמה כתב כאן שחוזר לראש אם שח. דא"ל דהפסקה דשח גרע מהפסקה דשהה זה אינו דבהדיא כתב הרשב"א בתשו' סי' רמ"ד מביאו רמ"א סי' תר"ץ במגילה באם שהה אפי' שח חוזר למקום שפסק ומגילה ותפלה שווין לההיא שיטה של הטור והראב"ד שמחלקים בין שהה מחמת אונס או לא וכמ"ש הטור בהדיא בסי' פ"ה. והנלע"ד דודאי לפי מה שהבין רבינו בעל ב"י את דברי הר"ג והראב"ד דמיירי בשח באמצע ברכה ותיכף אחר השיחה כשחוזר להתפלל בזה ודאי יפה פסק שא"צ לחזור אלא לאותה ברכה ששח בה דלא גרע השיחה בה מאם לא אמרה כלל דודאי סגי כשחוזר ואומרה וזה בין בשח בשוגג בין במזיד דין א' להם ואם שהה באותה שיחה כדי לגמור כולו תלוי הדבר כשאר הפסקות מחמת שהה שנזכר לעיל. ובזה כ"ע מודים אלא דהרר"ג לא מיירי מזה וזה מוכרח מלשונו שאומר או חוזר לאותה ברכה שסח בה ואי מיירי מזה שעדיין לא התחיל להתפלל אחר השיחה היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה ששח בה וכמ"ש הטור ל' זה כאן דמיירי ג"כ מזה הדין היאך יתנהג תכף אחר השיחה אבל באמת לא מיירי הר"ג אלא כששח וגמר תפלתו ועקר רגליו ומבעיא ליה בעיקרא דהאי מילתא במ"ש במשנה ואפי' מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואם עבר והשיב מה דינו הן בשוגג הן במזיד כדמצינו לענין כתיבת השם בי"ד סי' רע"ו דגם שם אמרינן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ומפלפל שם הב"י אם עבר והשיב אם יקרא באותו ס"ת או לא וה"נ מספק' ליה לשואל את הרר"ג אם גמר כל התפלה מי נימא דהשיחה גורמת לבטל התפלה או לא ומקום הספק נראה שהוא ממה שמצינו בסי' קי"ד לענין דברי' שצריך לו' בברכ' י"ח כגון יעלה ויבא בר"ח דאמרינן אם לא עקר רגליו חוזר לרצה ואם עקר חוזר לראש ובזה כתב אבי עזרי דאם עשה כן במזיד אפילו לא עקר הוה כעקר וצריך תשלומין יותר טוב ולקמן סימן קי"ד נכתב טעם לזה אי"ה ומבעיא ליה כאן אם נימא דהשיחה שעשה תהיה כמו הדין בלא אמר יעלה ויבא וצריך לחזור דכמו ששם לא אמר תפלת י"ח כתקונו ה"נ כאן א"ד שאני הכא דעכ"פ התפלל כל מה שצריך רק שעשה ההפסק מ"ה אם היה נזכר אחר ההפסק היה אפשר לו לתקן להתחיל הברכה ואז לא מזיק ההפסק כלום מה שא"כ כאן שכבר גמר תפלתו אין לנו לומר דיחזור להתפלל שניה עבור ההפסק יהיה ההפסק מחמת שהה או שח הכל מיבעיא ליה ואת"ל דיחזור להיכן יחזור להתפלל שנית ע"ז השיב הר"ג דהפסק הוה ממש כההיא דינא דלא אמר יעלו"י או שאר דברים דחוזר לראש דהוי כאלו לא אמר ברכת רצה כלל והיינו אם עקר רגליו ה"נ הכא דכל הברכו' של י"ח מעכבות זו את זו דאם לא אמר אלא י"ז לא יצא ה"נ כאן בההיא ברכה דהמפסיק בשיחה הוי כאלו לא אמרה כלל כיון שקלקל הנוסח והוה כאומר י"ז ברכות וע"כ חוזר לראש אם עקר רגליו נמצא לק"מ מה שהקשה ב"י אמ"ש הר"ג דכל י"ח ברכו' א' נינהו דהא רק ג' ראשונו' ואחרונו' הוין כאחד דזה אינו ענין לאם גמר התפלה ועקר רגליו דאז הוי כאלו לא אמר רק י"ז ברכות דכולן בטילות די"ח בעינן להדדי. וע"כ יפה כתב הר"ג והראב"ד וגם הב"י ובש"ע ס"ל פשוט לדינא כמ"ש אלא דלא פי' הדברים כפירושנו וע"כ עלה על לבו לחלוק ולבטל דבריהם אבל באמת כל נתיבותיהם שלום לפי מה שפרשנו בעזה"י ונ"ל עוד אם שח בין ברכה לברכה א"צ תיקון אפי' מיד אחר השיחה אלא גומר תפלתו ומ"ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אפי' בזה דשיחה אינה מפסקת אלא באמצע דמקלקל את נוסח הברכה משא"כ בין ברכה לברכה אע"פ שאסור לעשות כן מ"מ אינו מקלקל הברכות וגומר תפלתו אא"כ שהה כדי לגמור את כולה שאז אין מצטרפין ביחד וזה דומה למי שסח באמצע סעודה שכן מדמה הרשב"א סי' רמ"ד במגילה אבל אם שהה כדי כולה דומה לנתעכל המזון במעיו דצריך לברך שנית המוציא אבל אם סח באמצע אז קלקלה הברכה:

א

בט"ז ס"ק ג' וכל שלא מחמת אונס כו'. כצ"ל. שם כפל הקושי' מדברי הראב"ד שבסי' ס"ה לפי שהוסיף בה דברים שא"ל דשיחה גרע דהא במגילה חוזר למקום שפסק גם בשיחה. ולפענ"ד אין ראיה ממגילה דשם עיקר מה שיוצא במה ששומע הקריאה א"כ מה לי שח ומה לי הפסק אחר ס"ס הא שמע המגיל' אלא ששמעה סירוגין ואף הקור' שם יוצא במה ששומע מקריאת עצמו משא"כ כאן בתפלה דמיירי שצריך להתפלל א"כ צריך לסדר תפלתו בדבור וכשהפסיק בנתיים בדברים אחרים שפיר הוי הפסק וגרע משהה: