שולחן ערוך, אורח חיים ק״ג: מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש. ובו ג"ס: – עם 21 מפרשים

א

מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש. ובו ג"ס:
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל:

ב

בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו הולך לאחוריו ד' אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה ממנו הריח ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק: הגה וע"ל סי' פ"ה י"א דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול אין צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח וכן נוהגין (תרומת הדשן סי' ט"ז):

ג

המתעטש בתפלתו מלמטה סימן רע לו מלמעלה סימן יפה לו:

א

וחוזר למקום שפסק והוא דעת הרמב"ם וי"א שחוזר למקומו תחלה ואח"כ אומר רבון כו' וחוזר למקום שפסק כי מסתמא הוא שעה מועט' ואינו בשיעור כדי לגמור את כולה לכן אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש כנ"ל:

א

ומתפלל. היינו למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור כולה מ"א. ופר"ח פסק דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עיין שם. ואם אפשר לדחוק את עצמו להעמיד שלא יעטש רשאי וליכא משום בל תשקצו דבהפחה בעלמא לא אמרינן. ת"ה וע"ת ומ"א:

ב

העולמים. בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע. רש"י. עמ"א בשל"ה כתב שיהרהר בלבו:

ג

המתעטש. פרש"י מפיח בקול. ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא. ל"ח. ומ"א חולק עליו ע"ש:

א

ברכות כ"ד

ב

שם

ג

רמב"ם

ד

הר"ר יונה ורא"ש

ה

ברכות כ"ד

א

ס"ב ונצטער כו'. רמב"ם וע"ל סי' צ"ב ס"ב אם כו' וכ"ש בכה"ג:

ב

וחוזר כו'. עבה"ג ובגמ' שלנו איתא בהדיא וכ"כ ב"ח וע"ל סי' ק"ד ס"ה וס"ו:

ג

י"א כו'. עמ"א ס"ק ד' ה' וכ"מ בגמ' דברישא בס"א אין אומר רבון כו' ועפ"ג דברכות הנכנס לסעודת כו' אלמא גנאי הוא וכ"ש בכה"ג אבל העיקר כמ"ש בב"י דק' הדבר מאוד לבדות חילוקים מן הדעת כו' ע"ש:

א

וחוזר ומתפלל – עיין במ"ב ובה"ט העתיק דברי הפר"ח דפוסק דצריך לחזור לראש אבל שלא כדין העתיקו דהפר"ח אזיל לשיטתו שפוסק בסי' ס"ה כשיטת הרי"ף דבתפלה אפילו בלי אונס חוזר לראש אבל לפי מה דקי"ל כהרמ"א שם הדין עם המגן אברהם [מאמר מרדכי ומגן גבורים]:

א

ועיין לעיל סי' פ"ה – עיין במ"ב במש"כ בשם הב"ח. ולכאורה לפ"ז אם שהה בק"ש כדי לגמור כולה והשהייה היה ע"י אונס כגון שהלך לבה"כ לעשות צרכיו דקי"ל לעיל בסימן ס"ה דחוזר לראש לא נצרף בתוך השיעור רק מה שהלך לבה"כ דבעת הזה לא היה גברא חזי וגם הזמן שהיה בבה"כ אבל מה שהלך אח"כ מבה"כ לביתו אפשר דלא נוכל לצרף דאז לא היה אנוס באמת דאי בעי היה מקנח ידיו בעפר ובצרור והיה גומר את ק"ש לפי מה דקי"ל דלא ניתקנה נט"י אלא בשחרית דנעשה בריה חדשה וכדלעיל בסימן ד' במגן אברהם סק"א וצ"ע:

א

[א] וחוזר וכו'. לכאורה משמע מדלא כתב כאן שיאמר רבון כמו שכתב בסעיף ב' אלמא דבזה אין אומרים הרבון, וכן דקדק הפרישה להדיא וכתב הטעם משום שאינו הולך לאחוריו אינו נראה וידוע לבני אדם ואין צריך התנצלות לומר הרבון, עד כאן. אבל אני מצאתי בספר צדה לדרך דף מ"ז שפסק בפשיטות דאומר גם בזה הרבון, ולפי זה צריך לומר דהש"ס [ברכות] דף כ"ד אסיק למילתא ובאמת קאי נמי על יצא רוח עיין שם ודו"ק. ולפי זה אין ספק דהטור ושאר פוסקים נמשכים אחר הש"ס, וכתבו בסוף דאומר הרבון וקאי גם למעלה:

ב

[ב] הולך ארבע אמות לאחוריו וכו'. אבל לפניו או לצדדין אסור. ועיין בבית יוסף הטעם, ומעדני מלך כתב דלפניו אסור דהוי כמו אותם ששלחו הזמורה אל אפם כנזכר ביחזקאל:

ג

[ג] ואומר רבון כל העולם וכו'. נמשך אחר מה שכתב בבית יוסף דנקטינן כרמב"ם נגד הטור, אבל בש"ס מבואר כדברי הטור דחוזר למקומו ואחר כך אומר הרבון, וכן פסק הב"ח וכן עיקר כי מצאתי כן בסמ"ק סימן נ"ז ושבלי לקט וספר תניא ושל"ה. והא דלא תיקנו רבנן במי רגליו שותתין בסימן ע"ח תירץ רבינו יונה דפושע הוי מעיקרא שאין דרך מי רגלים לבוא כך פתאום אם היה בודק עצמו ואין הרבון התנצלות לפשיעה רק לאונס:

ד

[ד] ועיין לעיל סימן פ"ה וכו'. פירוש דשם נתבאר דאם שהה כדי לגמור את כולו חוזר לראש. והנה הב"ח הקשה על הטור למה כאן סתם ולא חילק בין שהה לגמור את כולה. ומתרץ דלא חשבינן כאן בכלל אונס הרחקת ארבע אמות, למה שצריך לחזור למקומו ולומר הרבון, אלא מה שהוא מתעטש וממתין עד שיכלה הריח בלבד דשהייה מועטת היה ואין בו כדי לגמור את כולה עד כאן דבריו. ומדברי רמ"א שכתבתי משמע דחשבינן הכל לאונס אפילו הרחקה והחזרה ואמירת הרבון. ונראה דסבירא ליה דהטור סמך כאן על מה שכתב סימן ס"ה וסימן ע"ח ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזול, וכן מצאתי להדיא בספר תניא:

ה

[ה] דהוה ליה ביוש וכו'. וגדול כבוד הבריות שדוחה אפילו לא תעשה שבתורה לבוש, עיין לעיל סימן ס"ג דלא אמרו אלא בלאו דלא תסור והיינו במילי דמדרבנן, מיהו כתבתי לעיל דבשב ולא תעשה דחי אף בדאורייתא:

ו

[ו] [לבוש] וגם רבון וכו'. כן כתב בית יוסף בשם תרומת הדשן, אבל בשל"ה דף רנ"ה כתב דזה רחוק מן השכל, וגם התרומת הדשן עצמו כותב במסתפק דשמא לא נתקן כו', על כן נראה לי למי שקרה כך יהרהר בלבו הנוסח דרבון, עד כאן ודברי ספר צדה לדרך שהבאתי לעיל מסתייעין לדברי של"ה ואפילו לאומרו. כתב הלבוש ודוקא כשלא יכול להעמיד עצמו אבל אם יוכל יאנס ויעמיד עצמו ואין משום בל תשקצו בהפחה בעלמא, עד כאן. כן כתב תרומת הדשן סימן ט"ז ושם מוכח ברמב"ם. והא דסיים ומכל מקום קשה הדבר לבדות חילוקים מלבנו היינו על הא דכתב דאפילו אין יכול להעמיד עצמו לא ירחיק בציבור משום ביזוי עיין שם. ומגן אברהם הבין דקאי על יכול להעמיד עצמו ואגב חורפיה לא דק. אך קשה לי מאי פריך הש"ס מתעטש אמתעטש ופירש רש"י וליכא לחלק בין אונס לרצון דאין עיטוש אלא לאנסו, עד כאן, הא מכל מקום יש לחלק בין יכול להעמיד עצמו. ויש לומר דאם כן הוה ליה לספר נמי שרבי היה ממתין עד שיכלה הריח ואמר רבון וכו' כמו שסיפר כשפיהק הניח ידו על סנטרו, אלא על כרחך מיירי הא דרבי בנתעטש מלמעלה. ובזה מתורץ תמיהת מגן אברהם דהוה ליה לאוקמא דרבי מיירי שמפיח בלא קול אלא שראהו מרחיק עיין שם, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דאם כן ודאי היה אומר שראהו מרחיק:

ז

[ז] מלמטה סימן רע וכו'. כתב מעדני מלך דף כ"ו זה לשונו פירש רש"י מפיח בקול, ונראה לי שרצה לומר דוקא על ידי שמפיח בקול שמתבייש ורע לו והוא סימן שגם כן רע לו מלמעלה, אבל בלא קול אין סימן רע, ומכל מקום אין חילוק בין יש שומעין שכיון שהוא בקול בדרך שיכול להתבייש הרי הוא הסימן של רע, עד כאן. ומטעם הלבוש שכתב שנראה כאילו נדחה משכינה וכו' משמע דאין חילוק אם לא שצריך לומר לרש"י בלא קול אין צריך להרחיק, אלא רמ"א שדקדק מתרומת הדשן דלעולם צריך להרחיק עיין שם. ולעניות דעתי התרומת הדשן הכי קאמר דאי אפשר שלא יהיו אחד מרבנן הפיח לפעמים בקול דודאי לפעמים נאנס אדם מפיח בקול ובזה נדחה נמי פירושו שפירש כרש"י עיין שם, ובלאו הכי דחי כ"ן ולכך קיצרתי. אך כל הפוסקים לא חילקו בזה, גם דברי רש"י צריך עיון מנלן הא ואולי לשון מתעטש מיירי בקול דומיא דלמעלה, אך עיינתי ברש"י גופיה דף כ"ד וכתב מפיח בקל בלא וי"ו. ונראה לי דאפשר דאין רצונו לומר בקול אלא דקשה ליה הא דמוקי הש"ס ברייתא דתנא מתעטש וכו' דמיירי בלמטה הא יותר מסתבר דמיירי מלמעלה דומיא דגיהוק ופיהוק ורוק דחשיב בברייתא. גם הוה ליה לפרש לזה מתרץ דמפיח בקל רצה לומר שרגיל יותר להפיח למטה מלמעלה, ואם כן סמך הברייתא דמיירי במידי דרגיל וצריך עיון:

א

א) [סעיף א'] היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח וכו' היינו שלא לדעתי כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ד מה"ת דין י"א:

א

ב) שם ימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל, משמע שתיכף לאחר שיכלה הריח חוזר למקום שפסק ומתפלל וא"צ לומר רבון העולמים יצרתנו וכו' והטעה כמ"ש ב"י בשם תה"ד דלא נתקן נוסח זה אלא במרחיק ממעמדו שאז מורגש וגראה בושתו יעו"ש, והביאו מור"ם ז"ל לקמן בהגהה סעי' ב' וכ"כ פרישה אות א' לדעת הטור, וכ"כ המו"ק וכ"כ המאמ"ר אות ד' אלא שכתב ט"א ולא כטעם הפרישה יעו"ש, מיהו הא"ר אות א' כתב בשם ס' צל"ד דגם בזה יאמר הרבון יעו"ש, ונראה כיון דיש בזה מחלוקת הפו' שב וא"ת עדיף שלא להפסיק בתוך התפלה, ואח"כ ראיתי שכ"כ המקה"ש סק"ה, וכ"פ קיצור ש"ע סי' ח"י אות י"ז:

א

ג) שם ימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל, כתב הב"ח דאם שהה כ"כ בעטושים ובריח הנודף מאותן רוחות ועטושים כדי שיגמור את כולה חוזר לראש ע"ב, משמע דדוקא אם היו כל השהיות מחמת אונס העיטושים וריח הנודף ויש בהם כדי לגמור את כולה חוזר לראש אבל אם יש בשהיות אלו ששהה מרצונו אינם מצטרפות עמהם וא"צ לחזור לראש, וכ"כ המ"א סק"א דאם לא היה כל ההפסק מחמת אונס חוזר למקום שפסק ואפי' שהה כדי לגמור את כולה. וזהו לפי דברי הטור והרמ"א ז"ל בד"מ סי' ס"ה שאין מחלקין בין ק"ש לתפלה אלא בין אונס לרצון שאם היתה השהייה מחמת אונס חיזר ואם לאו אינו חוזר כיעו"ש, אבל לפי דברי מרן ז"ל אין לחלק בין אונס לרצון אלא בין ק"ש לתפלה דבק"ש בכל ענין אינו חוזר ובתפלה בכל ענין חוזר כמבואר בב"י סי' ס"ה וסי' ק"ד יעו"ש, וכ"כ הפר"ח או' ב' ומחה"ש או' א' ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ה אות ג' ויתבאר עוד לקמן בס"ד בסי' ק"ד אות כ"ח יעו"ש:

א

ד) ולסברת האומרים דבעינן דוקא השהייה מחמת אונס אם חשיב ההליכה ואמירת רבון העולמים מחמת אונס או לא נחלקו בו הפי' דמדברי הב"ח שהבאנו לעיל באות הקודם משמע דלא חשיב מחמת אונס וכ"כ הא"ר אות ד' והפרמ"ג בא"א אות א' ע"ש הב"ח, וכ"מ מדברי הפר"ח אות ב' אבל הא"ר שם כתב דמדברי הרמ"א משמע דחשיב מחמת אונס, וכ"כ המאמ"ר אות ג' דכיון דצריך נהרחיק ולאומרו מן הדין ואינו תלוי ברצונו אלא מכח ההפחה צריך הוא זה חשיב מחמת אונס יעו"ש:

א

ה) [סעיף ב'] ואינו יכול להעמיד עצמו, משמע הא יכול להעמיד עצמו צריך להעמיד עד גמר התפלה, והטעם כתב ב"י בשם תה"ד משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהא לגדולים או לקטנים אבל להפחה בעלמא לא אסרו, וכ"כ הלבוש עו"ת אות ב' מ"א סק"ד א"ר אות ו' סי"ב אות ב' ר"ז אות ב' יעיין לעיל סי' צ"ב סעי' ב' ובדברינו לשם אוח ח' ומיהו בס"ח סי' תתקי"ח כתב דיש סכנה אם יעצור ההפחה ולא יוציא אותו החוצה דעושה לו הרוח כאב הלב ויהיה מסוכן ב"מ, והביאו היפ"ל אות ג' יעו"ש ונראה דהכל לפי מה שהוא אדם שיש בא לו הרוח ע"י חולי וזה מזיק לו אם לא יוציאו ויש שבא מחמת הרגל וזה אינו מזיק, וכשלובש תפילין אסור להפיח כמ"ש לעיל סי' ל"ז סעי' ב' ועיין בדברינו לסי' ל"ח אות ה':

א

ו) שם הולך לאחריו ד"א וכו' כדי שירחיק עצמו ממקום שכינה וזה לא יהיה בהרחקה אמיתית אלא לאחריו, ב"י בשם מהרי"א, וכ"כ הלבוש, אבל ה"ר יונה כתב מפני שצריך שיהיו פניו כנגד המקום שהתחיל להתפלל ואם היה מהלך לפניו היה מניחו לאחריו ודומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו והביאו ב"י וכתב לפי דבריו הדבר פשיט דלצדדים כיון שאין פניו מכוונים כנגד המקום שהתחיל להתפלל ממש דומה כמי שפוסק לגמרי שאין כוונתו לחזור לתפלתו עכ"ל, ומע"מ פ' מי שמיתו אות ל' כתב דלפניו אסור דהוי כמו איתם ששלחו זמורה אל אפם כנז' ביחזקאל, והביאו א"ר אות ב' ואם א"א לאחריו שיש נהר ילך לצדדין, א"א אות ב' ועיין דברי מנחם בהגב"י אות ב':

א

ז) שם, הולך לאחריו ד"א וכו' וא"צ לדקדק בזה אם יעקור רגל ימין תחלה או שמאל, פתה"ד או' ב':

א

ח) שם ואומר רבון העולמים וכו' בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע, רש"י ברכות כ"ד ע"ב, מ"א סק"ג, וכתב שם המ"א דדוקא הרוח תשוב הפסק אבל ההליכה אין חשוב הפסק כ"כ כמו הדיבור כמ"ש סי' ק"ד סעי' ג' ור"ל לכך כתב רש"י ז"ל טעם אמירת רבון וכו' מפני הפסקת הרוח ולא מפני הפסקת ההליכה מפני שההליכה לא חשיבה הפסק כ"כ, ועיין מחה"ש:

א

ט) שם, ואומר רבון וכו' והא דבהיו המים שותתין על ברכיו הכתוב לעיל סי' ע"ח לא תיקנו לומר רבון וכו' כתב ב"י בשם ה"ר יונה שהטעם מפני דגבי מים שותתין על ברכיו אגלאי מילתא דפושע הוא מעיקרא דצריך לנקביו היה מתחלה ולא נבדק והאי רבון העולמים יצרתנו וכו' לא נתקן אלא כמבקש להתעטש שהוא אנוס בו והיינו דאמרינן ביה גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתנו להודיע שאנוס היה ואינו יכול ליזהר ממנו עכ"ד, וכ"כ הלבוש, פרישה אות ג':

א

י) שם, וחוזר למקומו, וי"א שחוזר למקומו תחלה ואח"כ אומר רבון וכו' טור, וכן דעת הב"ח, א"ר אות ג' ח"א כלל כ"ה אות ג' קיצור ש"ע סי' ח"י אות י"ז, מיהו הרב הלבוש כתב כדברי מרן ז"ל וכ"כ הסו"ב במק"ח אות א' וכן הסכים המאמ"ר אות ב' וכתב דלא כהב"ח והא"ר יעו"ש, וכ"כ ר"ז אות ב' קש"ג סי' י"ב אות ל"ג בי"ע אות מ"ב, חס"ל אות א':

א

יא) שם, וחוזר למקומו, והטעם כתב מהרי"א ז"ל מפני שצריך שיחזור למקום שהתחיל להתפלל שהרי צריך שיהיה מקום מיוחד לתפלה עכ"ד, והביאו ב"י וכתב עליו וז"ל ואני אומר דאפי' לדברי מי שסובר שלא אמרו אלא שצריך להיות לו בהכ"נ מיוחד אבל לא בעי מקום מיוחד להתפלל בו וכמ"ש בסי' ץ' שאני הכא שהתחיל כבר להתפלל וכבר קבעה השכינה מקום שם וכשבקש להתעטש נתרחק ממקום שכינה ולכן צריך הוא לחזור למקום שקבע לשכינה ולסיים שם תפלתו עכ"ל, וכ"כ הלבוש, ל"ח פ' מי שמיתו אות ק"ל, פרישה אות ב' ר"ז שם:

א

יב) שם הגהה, י"א דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו וכו' כ"כ ב"י בשם התה"ד ואע"ג דסיים שם התה"ד דקשה הדבר מאד לבדות חלוקים מן הדעת שאינם רמוזים בתלמוד ופסק הגאונים מ"מ האחרונים ז"ל הסכימו לזה דבצבור א"צ להרחיק ד"א וגם לא יאמר רבין וכו' לבוש ל"ח שם או' ק' כ"ט ב"ח, סו"ב במק"ח אות א' ר"ז שם, ח"א שם, סידור בי"ע בדיני תפלת י"ח אות מ"ב, חס"ל אות א' קיצור ש"ע סי' ח"י אות י"ז:

א

יג) שם, וגם לא יאמר הרבון וכו' דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתי ב"י בשם התה"ד מ"א סק"ה, ועיין בדברינו לעיל אות ב' מיהו השל"ה דף רנ"ב ע"א כתב כיון שהתה"ד בעצמו כמסתפק בזה שכתב דשמא לא נתקן אלא במרחיק ממעמדו וכו' מי שקראו כך יהרהר בלבו הנוסח דרבון יעו"ש, והביאו מחה"ש סוף סי' זה, סו"ב או' ג' ח"א שם, חס"ל שם, והבי"ע שם כתב דגם המתפלל בביתו שחוזר לאחוריו ד"א ואומר רבון וכו' לאו דוקא אומר אלא יהרהר אותו, ונראה דכן יש לנהוג כדי שלא להפסיק בתפלה:

א

יד) [סעיף ג'] המתעטש בתפלתו וכו' פי' רש"י מפיח בקול והביאו מע"מ פ' מי שמתו או' א' וכתב שר"ל דוקא ע"י שמפיח בקול שנתבייש מהשומעים אבל כשהפחה יוצאת ממנו בלא קול שאינו מתבייש אין זה סי' רע לו, ומ"מ ודאי דאין חילוק בין יש שומעים ואין שומעים שכיון שהפחה היא בקול בדרך שיכול להתבייש בו הרי הוא הסי' של הרע עכ"ד, מיהו המ"א סק"ו חולק וכתב דלא יש חילוק ואפי' אם מפיח בלא קול צריך להרחיק לאחריו יעו"ש, וכ"כ ר"ז או' ג' אמנם הנו"ש או' ד' הסכים לדברי המע"מ וכתב ליישב מה שהקשה המ"א יעו"ש, ונראה כיון דיש פלוגתא בזה שב וא"ת עדיף כדי שלא להפסיק בתוך התפלה, וע"כ אם לא הפיח בקול א"צ להרחיק לאחוריו ד"א ולומר הרבון וכו':

א

טו) שם מלמטה סי' רע לו, שנראה כאלו נדחה מהשכינה שמרמזים לו שירחיק ממנה לבוש:

א

טז) שם מלמעלה סי' יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושים לו נחת רוח מלמעלה גמרא ברכות כ"ד ע"ב והביאה הטור והלבוש, ופי' רש"י כשם שעושים לו נחת רוח, מלמטה שהעיטוש נחת רוח לאדם כך עושים לו נחת רוח מלמעלה, מן השמים למלאת שאלתו:

א

(מג"א סק"א) לגמור פי' ששהה גם אחר שפסק הריח וע"י צירוף היה כשיעור לגמור וקמ"ל דלא תימא כיון שתחלת ההפסק היה באונס ה"ל כאלו היה הכל באונס:

ב

(שם) סק"ד ס"ה. כמדומה שכוונתו שיתחיל עכ"פ מתחל' הברכה ולא ממקו' שפסק:

ג

סק"ד עסי' י"ג. דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן:

ד

סק"ו לת"ה לדחוק הת"ה מתמיה וז"ל לא ראינו בזמנינו אפי' מהמדקדקים שנהגו בזה (היינו בדין דסעיף ג') ובודאי א"א שלא אירע להם ד"ז ואם היו עושים כך צריכים לעקור רגליהם בתפלה ולחזור והיה הדבר נראה לרבים (ושא"א שלא אירע להם ד"ז) וק"ל:

א

וחוזר ומתפלל. היינו למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור כולה דהא אם הי' רוצה הי' מתפלל מיד וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס עסי' ס"ה וסי' ק"ד ס"ה:

ב

לאחוריו. דבעינן שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל דכשיחזור פניו יהא נראה כאלו אינו רוצה לחזיר לתפלתו:

ג

ואומר רבון. בתוך התפלה דהא מופסק ועומד כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע עכ"ל רש"י ונ"ל דדוקא הרוח חשיב הפסק אבל ההליכה אין חשיב הפסק כ"כ כמו הדבור כמ"ש סימן ק"ד ס"ג:

ד

א"צ להרחיק. ויש מהגדולים שהיה מאנס עצמו שלא להפיח דכמה סבי איעקר מפרקי' דרב הונא שהיו משהין נקביהם ועוברים על בל תשקצו מחמת כסופא למיזל לצריכהון קמי רבן דבמקום זלותא כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן וה"ה בנדון דידן ומ"מ קשה הדבר לבדות חלוקים מלבינו (ת"ה) ועמ"ש סי' צ"ב ס"ב בשם הרשב"א דשרי כ"ש בהפחה בעלמא דשרי לשהות עצמו וכ"מ מלשון הרשב"א כמש"ל ועסי' י"ג מ"ש:

ה

וגם לא יאמר וכו'. דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו:

ו

המתעטש. פי' רש"י מפיח בקול ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא (מע"מ) וצ"ע מ"ש ובדפוס לובלין איתא מפיח בקל ונ"ל פי' דקאי אדלעיל מניה דאיתא התם אלא עיטוש אעיטוש קשיא וכ' רש"י וליכא לחלק בין אונס לרצון דאין עיטוש אלא לאונסו ומשני כאן מלמעלה כאן מלמטה ולזה פירש"י מלמטה מפיח בקל כלומר ואינו בא מחמת אונס וברי"ף בפירש"י איתא רק מפיח וכן עיקר דאי איתא דיש חילוק ה"ל לגמרא לחלק ולשנויי דר' הפיח בלא קול וא"ל דא"כ מנא ידעי י"ל דמכח הרחקה שהרחיק דע"כ אפילו בלא קול צריך להרחיק לאחריו דאל"כ ל"ל לת"ה לדחוק עצמו ע"ש הא בודאי הני רבנן הפיחו בלא קול שאין הבריות שומעין אלא ע"כ אין חילוק כנ"ל:

א

(א) הריח – דמעיקרא אסור אפילו בד"ת וכדלעיל בסימן ע"ט ס"ט:

ב

(ב) וחוזר ומתפלל – היינו למקום שפסק אפילו שהה אחר שפסק הריח וע"י הצירוף היה כדי לגמור כולה דהא אם היה רוצה היה מתפלל מיד שפסק וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס ואינו חוזר לראש לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסימן ס"ה. כתבו האחרונים דבזה אין צריך לומר הרבון הכתוב בס"ב דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו וכעין שכתב ההג"ה לקמן בס"ב:

ג

(ג) ואינו יכול – דבלא"ה אין לו להוציא רוח בשום פנים בתפלה ולא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהא עצמו לקטנים או לגדולים אבל להפחה לא ונראה לי דעכ"פ יראה להזיז התפילין ולנתקן שלא יהיו מונחין על מקומן כי אסור להפיח בתפילין:

ד

(ד) אחוריו – דבעינן שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל להראות שרוצה עדיין לחזור לתפלתו ואפילו לצדדין או לפניו אסור:

ה

(ה) ואומר רבון – בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

ו

(ו) וחוזר למקומו – ובח"א הסכים לדעת הסוברים דיחזור למקומו קודם הרבון:

ז

(ז) למקום שפסק – לכאורה הכוונה לתחלת הברכה שפסק בה וכדלקמן בסימן ק"ד ס"ה [לבושי שרד] ועיין לקמן מה שכתבנו שם להלכה בשם האחרונים:

ח

(ח) ועי"ל סי' פ"ה – ר"ל דנתבאר שם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הב"ח דדוקא אם השהייה היה ע"י העיטושים וריח הנודף לבד ולא מצרפינן לזה מה שצריך לילך לאחריו ד"א והחזרה ואמירת הרבון וכ"כ הפמ"ג:

ט

(ט) וגם לא יאמר – וטוב שיהרהר בלבו:

י

(י) המתעטש – י"א דדוקא כשמפיח בקול והמ"א חולק דה"ה בלי קול וגם בזה צריך להרחיק כנ"ל:

א

סעיף ב' וחוזר למקום שפסק. וכן לעיל סי' ע"ח. וע' סי' ק"ד ס"ה וצ"ע:

ב

מג"א סק"ב דכשיחזיר פניו. ואפי' לצדדים או לפניו אסור. ע' בב"י: