שולחן ערוך, אורח חיים קצ״ז: דיני צירוף לזימון ג' או עשרה. ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני צירוף לזימון ג' או עשרה. ובו ד' סעיפים:
שנים שאכלו כא' וגמרו ובא שלישי כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו הב לן ונברך אבל אם אמרו הב לן ונברך ואח"כ בא הג' אינו מצטרף עמהם: הגה ונטילת מים אחרונים כהב לן ונברך דמי (מרדכי פ"ג שאכלו) ועיין לעיל סימן קע"ט:

ב

תשעה שאכלו דגן וא' אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם ואפי' לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שישבו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת ואפילו שבעה אכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין אבל ו' לא דרובא דמינכר בעינן:

ג

המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת וי"א דבכזית דגן מהני אפי' אינו פת ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני הילכך שנים שאכלו ובא שלישי אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אע"פ שאינו רוצה לאכול פת:

ד

חברים שאכלו כא' קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים ואם אין יודעים כולם לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה: הגה וי"א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (מרדכי פ"ג שאכלו וב"י בשם כל בו ושיבולי לקט) וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו שיברך מי ששתה (דברי עצמו):

א

ואחד אכל כו' או שתה כוס שיש בו רביעית כו' וי"א דלא בעינן כזית לרביעית (כל בו):

ב

אבל ששה לא ולא כאגור שכתב בשם אור זרוע דמצטרפין:

ג

המצטרף צריך כו' ומ"מ אע"פ שלא אכל עמהם כ"א שתה יכול לומר ברוך שאכלנו משלו דשתיה בכלל אכילה (תוספות פרק ג' שאכלו והמרדכי):

א

עמהם. וב"ח כתב דמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט משום זימון. ועי' שכנה"ג וע"ת:

ב

מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יוכל לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם. מ"א:

ג

בציר. ומ"מ בעי שיעורא:

ד

המים. ומ"א חולק ופסק אפי' במים מצטרפין:

ה

של אלו. דבה"מ אינו פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות. וביין משמע בב"י דמיפטר בבה"מ דיין נמי מיזן זיין ועי' סי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים ועיין ט"ז סי' קע"ד ס"ק ח' שכתב שכר שלנו ודאי זיין. ומ"מ לכתחילה יכוין שלא לצאת בבהמ"ז. מ"א:

ו

מהני. ודוקא כזית. מ"א:

ז

לשתות. וב"ח כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נהגו עכשיו:

ח

שביעה. כתב הב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין יכול לברך מי שאכל כזית ואפי' אם כולם יודעים לברך. עיין הלק"ט ח"ב סי' רע"ז ועיין יד אהרן. האוכל אכילה גסה דהיינו שלא היה צריך לאותה אכילה מוציא אחרים בבה"מ והוא שנהנה גרונו. ש"ג ועיין כנה"ג:

ט

ששתה. ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע. מ"א ע"ש:

א

ברכות מ"ו

ב

תשובת רשב"א מההיא דחולין ק"ו

ג

שם בברכות

ד

שם מ"מ

ה

שם לפי' הפוסקים

ו

ר' יחיאל בשם אביו הרא"ש

ז

ר"מ פרק ב' מה"ב

ח

הרי"ף והרשב"א ע"פ הירושלמי

ט

תוס' ורא"ש ורבי יונה

י

בהגהות מיי' שם בשם רבי מאיר

יא

הרא"ש וכדעת ר' ירוחם:

א

ס"א והוא כו'. תוס' שם ד"ה אילו וכמ"ש בע"פ ועתוס' דברכות מ"ב א' ד"ה תיכף כו' וז"ש ונטילת כו':

א

ס"ב כזית כו'. מרדכי ונראה שלמד ממ"שש ט' שאכלו כו' דמ' שאינו חלוק מהן אלא במין שהוא אוכל ירק אבל בשיעורין שוין אבל צ"ע דהא אמרינן שם גרוגרת אחת והוא פחות מכזית במ"ש בר"פ י' דשבת וג"כ אמרו עלה של ירק:

ב

שיש בו רביעית.מרדכי וכשיטתו כנ"ל:

ג

והוא כו'. שם אר"י שב"ש דעביד לגרמיה כו' כזית דגן כו' ופי' הרמב"ם דהיינו פת שמברכין עליו בהמ"ז וברא"ש שם מסתפק בזה:

ד

אבל ששה כו'. כגי' שלנו ששה ודאי כו'. דלא כרש"י שהיה קובל ע"ז:

א

ס"ג המצטרף כו'. עסי' קע"ז ס"ב ודברים הבאים כו' דהמוציא ובהמ"ז אינן כו' כ"ש זה שלא אכל פת כלל וכמו יוצא לשוק מ"ה ב' שקוראין לו כו' שחוזר ומברך בהמ"ז לעצמו והא דשמעון בן שטח משום דיין בהמ"ז פוטרו וכמ"ש סי' ר"ח סי"ז. רשב"א:

ב

אבל לשלשה כו'. וי"א דבירק כו. כמו בעשרה דהא שם מ"ה פסקו כמר זוטרא דעשרה חמירי מג' ועוד ממ"ש להוציא את הרבים כו' משמע דוקא להוציא ועוד בירושלמי שם אמר בהדיא אף בשנים וס' הראשונה ס"ל דוקא לענין הסיבה יחד מחמרינן בעשרה אבל בלא"ה אמרינן שם אדרבה כו' וכן שם מ"ז ב' אריב"ל ואע"פ כו' ועסי' קצ"ו ס"י בשם ר"ה גאון ומהירושלמי מ' איפכא דאמרי' שם תני עלה והיסב ואכל עמהן אפי' שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמים ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אינן מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והתניא שנים פת וא' ירק מצטרפין מתניתא כרשב"ג ועתוס' שם ד"ה תשעה כו' וס' האחרונה ס"ל דההיא דירושלמי פליגי על גמ' דידן דשם פליג ר"י על רשב"ג ובגמ' דידן משני איצטרופי כו' וכן ההיא ברייתא דשם תני עלה כו' רשב"ג היא כו' ול"פ בין ג' ובין י' ור"י ס"ל בכולהו אין מצטרף:

ג

וי"א דבכזית כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל וע"ל ס"ב דרמב"ם מפ' פת והוא ס' הראשונה דכאן שהיא דעת הרמב"ם:

ד

הלכך כו' ואם כו'. הג"מ בשם הר"מ:

א

ס"ד חברים כו' מצוה כו'. דהם אינן חייבין אלא מדרבנן כמ"ש כ' ב' ושם תבא מארה כו':

ב

ואם אין כו'. עתוס' מ"ח א' ד"ה עד כו' ומ"מ לכתחילה יש לנהוג כדברי בה"ג וכמ"ש בירושלמי כל מצוה שאדם פטור בהן מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז והא תנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא חייב מוציא א"ר אלעאי שאני בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך אלא שהרא"ש כתב דאסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא:

ג

וי"א כו'. דהא קי"ל כר"מ כמ"ש ס"ס קצ"ו ואמרינן מ"ה ב' דלר"מ ושבעת זו שתיה ועתוס' ד"ה ר"מ וכמ"ש בש"ע ולכן השמיט בש"ע:

ד

וטוב כו'. כנ"ל:

א

מצו למיכל מיניה – כצ"ל כן הוא הגירסא בשו"ע הישנים והכונה דדוקא אם שניהם מצו למיכל מיניה וכן משמע מלשון הרמב"ם ולפ"ז פשוט דאם אחד נטל ידיו [או שהסיח דעתו בבירור שלא היה אוכל שום דבר לפי מה שכתבנו בסימן קע"ט בבה"ל סוד"ה ואפילו בשם הבית מאיר] שוב ממילא אין השלישי יכול להצטרף ומצאתי בא"ר שגם הוא מצדד כן לדינא אלא שאח"כ מסתפק בזה קצת ומגירסת החות יאיר ברי"ף שגרס אלו מייתי לי ארדיליא וכו' משמע ג"כ כמו שכתבנו אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שכתב לדבר ברור כדברינו והרבה לתמוה על הא"ר שמסתפק בזה ע"ש:

ב

מצטרף בהדייהו – היינו שחייבין בזימון [ולא שהוא רשות] וכמו שפסק המחבר בסי' קצ"ג דתלוי בגמר סעודה וזה ג"כ גמר סעודה מקרי כן משמע מכמה פוסקים דנקטו כן לדינא ודלא כשיטת רבינו יונה דלדידיה האי סוגיא רק לענין רשות וכן משמע שם ברש"י ד"ה אכילנא דחייבין בזימון. ודע עוד דמשמע מהראשונים דזה השלישי יכול לזמן ולהוציאם ידי זימון ג"כ:

ג

אבל אם אמרו וכו' – עיין במגן אברהם דלדעה השניה המבוארת לעיל בסימן קע"ט ס"א דהב לן ונברך ג"כ לא הוי היסח הדעת לגמרי לענין אכילה ממילא בכאן מצטרפי כל שלא נטלו ידיהם במים אחרונים וכן משמע בכמה אחרונים [עיין בדרישה ובא"ר ובביאור הגר"א לעיל בסימן קע"ט ס"א] דתלוי זה בזה אמנם בשו"ע הגר"ז נוטה לומר דדינא דידן לכו"ע הוא ע"ש טעמו ועיין בפמ"ג שגם הוא רוצה לצדד כן והניח בצ"ע:

ד

אינו מצטרף – עיין באור זרוע שרוצה לחדש דזהו דוקא כשהיו שנים ובא שלישי אבל היכא שאכלו ג' שנתחייבו כבר בזימון ושוב בא אחד ואכל כזית אפילו נטלו ידיהם או שאמרו הב לן ונברך ג"כ מצטרף עמהם ומזמן להם ומוציאם ידי חובת זימון ובזה יישב מה שהקשו הראשונים [עיין פסחים ק"ג ע"ב תוד"ה כיון] מההיא דשמעון בן שטח ע"ש אכן משארי ראשונים שתרצו באופן אחר משמע דלא ס"ל הכי:

ה

עמהם – עיין בפמ"ג שמצדד לומר דבברכת זימון של שלשה כל היכא שיש ספק לדינא מצטרפין [היינו דרשות להם לזמן] אבל בברכת זימון של עשרה שיש הזכרת השם מסתפק שם אי מותר בזה משום חומר לא תשא וכן נוטה בח"א:

ו

ונטילת וכו' – עיין במגן אברהם סק"ג מה שהביא בשם הב"ח ולא העתקתיו דכבר השיגו בא"ר והובא בשע"ת ועיין בט"ז סימן קצ"ג סק"ח שגם הוא סובר כסברת הא"ר:

א

כזית ירק – ובביאור הגר"א משמע שדעתו דלא בעינן כזית לצירוף עשרה וכן משמע בחידושי הרא"ה מדהביא ראיה לפסק הרי"ף דדוקא לעשרה מצטרף מלשון המשנה דקתני מזמנין עד כזית ומתניתין מיירי בצירוף שלשה ע"ש הרי מוכח דצירוף דעשרה הוא אף בפחות מכזית ובשיבולי לקט מביא ג"כ ראיה מתוספתא דלצירוף עשרה מהני אפילו בפחות מכזית דגן ע"ש ולכאורה ה"ה לפחות מכזית ירק [ואפשר דאף דעל דגן ג"כ אין לברך שום ברכה אחרונה בפחות מכזית מ"מ חשיבא טפי מירק ועכ"פ לענין דגן מבואר דעתו דאפילו פחות מכזית מהני] ומ"מ למעשה צ"ע להקל נגד דעת השו"ע דדעת המרדכי שממנו הוציא השו"ע מקורו כמבואר בב"י לאו דעת יחידאה היא דמסתברא דדעת כל הני פוסקים שאין מחלקין בין ג' לי' לענין צירוף ס"ל כן דעכ"פ בעינן שיעור כזית דהרי איתא במשנה ר"פ ג' שאכלו דהשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו דאפילו נימא כפירושם דהיינו אפילו באכל ירק מוכח מזה עכ"פ דבעינן כזית דוקא אפילו לענין צירוף [וכדפירשו כל הראשונים דהאי מתניתין מיירי לענין צירוף] ולדידהו בודאי אין לחלק בין ג' לעשרה [כדמוכח מהראיה שהביאו בעלי שיטה זו מההיא דיצא אחד מהם לשוק דאדרבה בעשרה מחמרינן טפי] וא"כ בודאי אין להקל לדידהו בפחות מכזית אפילו לענין עשרה וכיון דבאנו לזה למה לנו לומר דלדעת הרי"ף וסייעתו המחמירים יותר לענין צירוף יקילו בעשרה להצטרף אפילו בפחות מכזית וגם למה לנו לעשות פלוגתא חדשה ביניהם ועוד דהרשב"א שמסכים להרי"ף בענין צירוף שלשה דדוקא בדגן סבירא ליה בהדיא ג"כ לענין צירוף עשרה דמקילינן בירק וכה"ג דיהא עכ"פ המצורף מחוייב באיזה ברכה אחרונה דאל"כ אין שייך כלל להצטרף לענין זימון ע"ש בברכות מ"ח וא"כ עכ"פ בעינן כזית שיהא מחוייב בברכה אחרונה. וההיא דתוספתא שמביא השב"ל לראיה לאו ראיה גמורה היא אפילו לענין דגן דיהיה סגי בפחות מכזית דאפשר דמיירי שם דהיה כזית ע"י שטבל בציר וכמו שדחה שם קצת בעצמו ע"ש:

ב

שיש בו רביעית – עיין בביאור הגר"א שכתב דהוא דעת המרדכי וכשיטתו ומשמע דדעתו דלא בעינן רביעית וכמו דמיקל הגר"א לענין כזית ירק אך כבר כתבתי דקשה להקל דכמה ראשונים ס"ל כן. ובא"ר הביא בשם הספר צדה לדרך דגם ברוב רביעית סגי וכתב דלא מצא כן בפוסקים אחרים ולענ"ד אין לדחות כ"כ דבריו מאחר דהגר"א ודעמיה ס"ל דלא בעינן כזית וממילא דבזה ג"כ סגי אפילו בשיעור קטן מאד ובפרט רוב רביעית דהוא שיעור חשוב לענין קידוש ויש הרבה פוסקים דמסתפקי לענין ברכה אחרונה דאית להו דשיעור כזית סגי לענין שתיה שהוא שליש רביעית וכ"ש ברוב רביעית ואף דלכתחלה מחמרינן שלא לברך ברכה אחרונה בפחות מרביעית כדאיתא לקמן סימן ר"י מ"מ לענין צירוף אפשר דיש להקל בפחות מזה ולכתחלה בודאי יותר טוב להדר שישתה רביעית אך בדיעבד אפשר שיש להקל:

א

[א] [לבוש] אינם שביעים וכו'. הפרישה האריך מאוד על דברי לבוש דחוץ מכבודו לא דק שאין הדבר תלוי בתאבתו שבודאי כל אדם תאב לאכול דבר מבושם שהוא טוב וערב אף שהוא שובע הרבה, אלא הדבר תלוי דוקא באם יש לו רשות כגון אמר הב לן וכו', ומה שכתבו הרי"ף ושולחן ערוך מצי למיכל היינו שיש לו רשות לאכול וזה ברור עד כאן דבריו בקצרה. ואני מצאתי בסמ"ג דף ק"י שכתב ז"ל אומדן דעתן אם לא אכלו כל כך שאם היו מביאין להם מיני מעדנים ודבר חביב שהיו עדיין יכולין לאכול מצטרף, עד כאן לשונו. משמע להדיא כדברי לבוש, וכן משמע בבעל הלכות גדולות דודאי כן פירוש דברי הרי"ף ושולחן ערוך ודו"ק:

ב

[ב] [לבוש] לעיל סימן קצ"ג וכו'. כתב מלבושי יום טוב ליתא התם משום חיוב כלל ואדרבה לקמן סימן תע"ט מוכח דדוקא בלילי פסח חייב לחזור אחר שלושה אבל דברי הרא"ש פרק שלושה שאכלו שאם בא חייב ליתן לו, ומשום הכי לא קשיא אדידיה דבפרק ערבי פסחים פסק דאפילו בלילי פסח אין נוהגין לחזור אחר שלושה, עד כאן. ולא ידעתי מאי קשיא ליה על הלבוש דאין ספק דבמקום סימן קצ"ב צריך לומר סימן קצ"ג דבסעיף א' מבואר שם כלבוש דחייבים לחזור אחר זימון, ומה שהקשה מסימן תע"ט נראה לי דלא קשה מידי דהתם קא משמע לן דמצוה לחזור אחר זימון לענות הודו ונפקא מינה שלא יתפרדו אחר ברכת המזון, או אף שלא היה לו לברך ברכת המזון מכל מקום יחזור אחר זימון לענות הודו. עוד יש לומר דמה שכתב הלבוש מצוה לחזור אחר שלושה, ובאמת במעדני מלך שם כתב תימא דבפרק ערבי פסחים הוכיח דאין מצוה לחזור אחר שלושה אלא בלילי פסחים, ואף בליל פסח מסיק דלא נהגו כן עד כאן לשונו. ומכל מקום אנחנו רואין שמתרץ תמיה זו במלבושי יום טוב שהבאתי וסבירא ליה דהוא הדין דאם בא שלושה אצלו חייב לחזור אחריו שיאכל ויזמין אצלו. עוד נראה לי לתרץ עיקר תמיהת מעדני מלך על הרא"ש וקושייתו על הלבוש דבליל פסח אף שאחד אוכל חייב לחזור אחר זימון, לאפוקי בשאר ימות השנה דאין מחויב אלא כשהם שנים כדלעיל סימן קצ"ג ודו"ק. ובעיקר דין זה אני מסתפק ולכאורה משמע בש"ס [ברכות] דף מ"ז מדאמר שמואל אילו מייתי לי ארדיליא וגוזליא לאכול וכו' דלא סגי בחד אלא שניהם בעינן. ואם כן אפילו אחד אומר הב לן ונברך או נטל ידיו והשני דעתו לאכול עוד אין מצטרף השלישי עמהם, אלא דבפוסקים קצת משמע דאפילו כשאחד דעתו לאכול עוד מצטרף, ולפי זה צריך לומר דשמואל קושטא דמילתא נקט וצריך עיון:

ג

[ג] אמרו הב וכו'. והוא הדין כשנטל הכוס לברך אף שלא אמרו הב לן וכו' כדלעיל סימן קע"ט סעיף ג'. אך קשה למה פסקו השולחן ערוך ולבוש הכא בסתם ובסימן קע"ט סעיף א' כתבו דלר"י ולר"ן מותר לאכול בלא ברכה, אף שאמר הב לן ונברך ואם כן גם הכא מצטרף:

ד

[ד] [לבוש] או אפילו וכו'. כתב מלבושי יום טוב מאי אפילו אין צריך לומר הוא כדלעיל ריש סימן קע"ט, עד כאן. ובשיירי כנסת הגדולה תמה הבית יוסף על רמ"א שכתב דנטילת מים אחרונים כהב לן דמי, הא גרע מהב לן, ועיין לעיל סימן ק"א כתבתי בשם הרשב"א דהב לן גרע ממים אחרונים, ואם כן יש לומר דקאמר רמ"א דבדין זה כולי עלמא מודה דשווין הם. עוד נראה לעניות דעתי ליישב דסבירא ליה כמו שכתב הב"ח דאף באמר הב לן ונברך מצוה שיחזרו לאכול ונוטלין ידיהם ויברכו המוציא כדי שיזמינו עמו, ולזה כתב דנטילת מים אחרונים דמי להב לן דאף שפסק בסימן קע"ט דאסור לאכול אחר נטילת מים אחרונים אף שיטול ויברך, מכל מקום כאן משום מצוה זימון יש לסמוך אפוסקים דמתירין, ועיין שם שהעליתי שם דמותרין לאכול אף שאינו לצורך זימון. ומכל מקום עיקר דין זה שכתב הב"ח דמצוה לחזור ולאכול וכן כתב מגן אברהם אינו ברור בעיני כי לא מצאתי לזה שורש ומשמע בש"ס ובפוסקים, ומסתבר דזה הוי כאכילה אחרת לגמרי כיון שצריך לברך לפניה ואם אוכלין עוד ומזמנין הוי כמו שאוכלין מחדש ומזמנין וכן משמע בדרישה, ועיין לעיל סימן קצ"ג ס"ק י':

ה

[ה] חוץ ממים וכו'. כן כתב בית יוסף ומגן אברהם חולק דאף דלא זייני מכל מקום הוא בכלל אכילה. ראיתי בספר צידה לדרך דף נ"ה שאפילו שתה רוב רביעית מצטרף, ולא מצאתי לו חבר בפוסקים:

ו

[ו] [לבוש] מוטב שלא וכו'. ומהר"ש נתן לכתחילה לשתות כן כתב בדרישותיו, מלבושי יום טוב וכן כתב במהרי"ל וכן כתב כנסת הגדולה שכן נהגו רבותיו, כשלא היו יכולין להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית, ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ק ג'. כתב באגודה אם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם, עד כאן, ולא דמי לסימן קצ"ד דהתם על כל פנים אכל לחם:

ז

[ז] ברכה אחרונה וכו'. ולקמן סימן קצ"ט ס"ק ג' כתבתי דמהר"ש נהג שלא לברך ברכה אחרונה על היין ואולי דוקא ביין דנמי זיין כמו שכתב הבית יוסף בשם הרשב"א בסימן זה, ובסימן קע"ד דף קנ"ד ע"ב. וכתב מגן אברהם והוא הדין בתמרים ומכל מקום לכתחילה יכוין שלא לצאת בברכת המזון דצריך לברך על כל מין הראוי לו, עד כאן, וממהר"ש הנזכר לעיל משמע דאפילו לכתחילה מותר:

ח

[ח] [לבוש] שיוכל לומר שאכלנו וכו'. כן כתבו תוס' דף מ"ח ודקדק מגן אברהם מהם דאם הם שנים שאין צריכים לומר שאכלנו יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל. ולעניות דעתי לא כתבו תוס' כך אלא משום שמעון בן שטח דשתה והוציא אחרים משום דסבירא ליה כיון דיכול לומר שאכלנו מוציא דשתיה בכלל אכילה, אבל לדידן דקיימא לן דלגרמיה הוא דעביד דאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן עיקר הטעם משום דחייב בברכת המזון דרבנן לכן יכול להוציא דאם לא כן היה עביד בדין, וכן מבואר בחידושי רשב"א ורבינו יונה, אבל כשלא אכל כזית אינו יכול להוציא כלל אפילו בשנים ומכל שכן בשלא אכל כלל וזה ברור, ועיין בחידושי רש"א. ולפי מה שכתבתי הכל ניחא גם הבית יוסף בסימן קפ"ו לא ירד לזה עיין שם במה שתמה על הטור:

ט

[ט] [לבוש] והיינו בכביצה וכו'. כתב מלבושי יום טוב כבר הקשיתי על זה סוף סימן קפ"ד, עד כאן, ואני בררתי שם דברי לבוש עיין שם. כתב עולת תמיד אם כבר אכל ובקביעת אכילת כזית זה נעשה שבע צריך עיון למעשה אם חייב מדאורייתא. כתב (בשכ"ג) [בשלטי גיבורים] (ברכות דף ל"ה ע"ב אות ב') דאם אוכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותו אכילה אם נהנה גרונו מאותו אכילה מוציא אחרים, ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינה ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה:

י

[י] [לבוש] אינו צמא וכו'. משמע דאף ששתה אם עדיין צמא אינו חייב, ובעולת תמיד מסתפק בזה ודעתו נוטה דאם שתה אף שעדיין צמא חייב עיין שם, וכן נראה לעניות דעתי מוכח מספר יריאים ומרדכי ואגודה מקור דין זה דבשתיה בעלמא סגי אלא שכתבו דהא דבעינן שתיה היינו כשצמא ותאב, אבל אם אינו צמא אף שלא שתה כלל חייב, ועוד דהא באכילה אף שאכל כזית עדיין רעב לאכול, ואפילו הכי מחויב משום דשביעת גרון סגי כמו שכתב ספר יריאים שם ודאי לא עדיף שתיה מאכילה. ודע דכל סעיף זה מיירי כשאינם מברכין ברכת המזון כל אחד לעצמו, אבל כשמברכין לעצמן מותר לזמן מי שאינו חייב מדאורייתא כיון דאינו מוציא אלא בברכת זימון, וכמו שכתב בבית יוסף ולחם רב, ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ק ד':

יא

[יא] [לבוש] וזה אינו וכו'. כן כתב בית יוסף וזה לשונו, ואינו נכון שהרי כתבו תוס' דקראי אסמכתא בעלמא נינהו, עד כאן. והב"ח השיג על בית יוסף וזה לשונו, רוב פוסקים חולקים על תוס' ותופסים עיקר דברכות אלו דאורייתא נינהו הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות שורש א' אות ט') ורשב"א ורא"ש וטור כמבואר לעיל סימן קפ"ז. גם השיג הב"ח על הרמ"א שכתב וטוב להחמיר דליתא אלא מצד הדין אינו מוציא למאן דאכל ושתה עד כאן דבריו בקצרה. ותימא גדולה הא הרא"ש פרק שלושה שאכלו כתב להדיא כדברי תוס', וכן מבואר מרמב"ם סוף פרק ה' דהלכות ברכות, וכן פסק המרדכי בשמו. ומה שכתב כמבואר לעיל סימן קפ"ז קאמר שהפוסקים שהזכיר מביא בית יוסף שם דברכות אלו דאורייתא, אבל במחילת כבודו לא דק בזה דהתם מיירי מברכת המזון גופיה שהוא דאורייתא ובזה כולי עלמא מודים, אבל על שיעור אכילה או אם בעינן שתיה בהדי אכילה מזה לא מיירי כלל, ולעולם סבירא ליה דשיעור אכילה בכזית ודבעינן נמי שתיה הוי אסמכתא, וכן מהר"מ טאקטי"ן פרק שלושה שאכלו כתב בגליון להדיא דבעל הלכות גדולות ורש"י ור"ח ורמב"ם ורא"ש וטור כתבו כדברי תוס', ולדידהו אף שצמא ואינו שותה מוציא אחרים, וכן בשלטי גיבורים כתב על דין זה וזה לשונו ושאר פוסקים כתבו דמוציא אחרים, גם תמיהני על בית יוסף ומהר"מ טוקטי"ן ורמ"א וב"ח הא באגודה פרק שלושה שאכלו וכלבו דף כ"ג פסקו להא דאינו מוציא אף דסבירא להו כתוס' וסייעתם. לכן נראה לעניות דעתי דאפשר דגם תוס' סבירא ליה דין זה אף דסבירא ליה דאסמכתא הוא היינו לענין אכילת כזית, אבל לענין שביעה זו שתיה לאו אסמכתא הוא. ומכל מקום שמעינן מינה דבעינן אכילה כדי שביעה מדמפיק לשתיה בלשון שביעה, והא דלמד מינה שזו שתיה היינו דתרתי שמעית מינה ואפשר דלא כתיב ואכלת לשבוע אלא ואכלת ושבעת דרש לה שהן שני דברים, ודו"ק, וזה נראה דעת אגודה וכלבו. מיהו אפשר דסבירא ליה לאגודה וכלבו הכא והכא לחומרא, אבל תוס' וסייעתם שלא כתבו לספר יריאים לא סבירא ליה להחמיר כוותיה ותו לא מידי. ועוד אני מתמיה בדין זה בהא אף לספר יריאים אם אוכל בלא שתיה חייב מדרבנן מיהא כמו לפוסקים דסבירא להו דאוכל כזית חייב מדרבנן ואם כן הא קיימא לן דאוכל כזית דמוציא למי שאוכל כדי שביעה אף למאי דקיימא לן דבכזית חייב מדרבנן אפילו הכי מוציא מדין ערבות, וכן פסק הב"ח גופיה סוף סימן קפ"ו ואם כן הוא הדין באוכל ואינו שותה, וספר יריאים דפסק דאינו מוציא היינו משום דלא סבירא ליה הך סברא דערבות כמבואר בסימן כ"ד שם. לכן נראה לי דאין להחמיר יותר מדין אכל כזית, ואפילו בכולם יודעים נראה לי דאינו מצד הדין רק טוב ליזהר כדברי רמ"א:

א

א) [סעיף א'] שנים שאכלו כאחד וגמרו וכו' וה"ה אחד שאכל וגמר ואח"כ באו שנים שיכולין לזמן. מאמ"ר אות א' ומ"מ חיוב ליכא שצריך להמתין עד שיאכלו ויזמנו אא"כ הם שנים שאכלו כאחד וגמרו ואח"כ בא ג' כמ"ש בש"ע:

א

ב) [סעיף א'] כל היכא דאי מייתי להו מידי וכו' אפילו קנוח כגון כמהים ופטריות ועופות. גמרא. מ"א סק"א. ואפילו אם אינם יכולין לאכול כ"א כל שהוא. ר"ז אות א':

א

ג) שם. מצי למיכל מיניה וכו' אעפ"י שלא אכלו כלום משבא אצלם. ר"ז שם. ואף שאינו לפניו אותו דבר מ"מ אמרינן ג"כ אלו היה לפניו היה אוכל. דרישה אות א' ומ"ש שם על הלבוש עיין א"ר אות א' שמיישב יעו"ש:

א

ד) שם וחייבים ליתן לו וכו' משום דמצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון כמ"ש לעיל סימן קצ"ג סעיף א' והא דאיתא לקמן סימן תע"ט מצוה לחזר אחר זימון בלילי פסחים דמשמע דבשאר ימות השנה ליכא מצוה ולא חיוב י"ל דהתם צריך להזמין כדי זימון מקודם סעודה אבל הכא דוקא אם אירע בתוך סעודה צריך ליתן לו כדי להצטרף. מאמ"ר אות ג':

א

ה) שם עד שלא אמרו הב לן וכו' כל שלא אמרו הב לן ונברך אפילו גמרו בדעתן שלא לאכול מצטרף. לבוש. שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת אות א' אבל אם גמרו בדעתן שלא לאכול עוד ואמרו נמי הב לן וניטול נראה שאין מצטרף:

א

ו) שם עד שלא אמרו הב לן וכו' ולהר"ן שהביא מרן ז"ל לעיל בש"ע רסי' קע"ט מצטרף כל זמן שלא נטלו ידיהם ואעפ"י שאמרו הב לן ונברך. מ"א סק"ב. מאמ"ר אות ד' ועיין בדברינו לשם אות ב' ונראה דבכה"ג שב ואל תעשה עדיף ומשאמרו הב לן ונברך אין לצרפו וכ"נ דעת מרן ז"ל:

א

ז) שם עד שלא אמרו הב לן וכו' ואפילו אם רק אחד מהם אמר הב לן ונברך אין מצטרפין עוד. מאמ"ר שם וכתב ודלא כנראה מדברי הא"ר שדעתו נוטה דמצטרפין יעו"ש:

א

ח) שם הגה. ונטילת מים אחרונים כהב לן וכו' ואם נטל הכוס לברך אעפ"י שלא אמר הב לן ונברך ולא נטל ידיו לברך אין הג' מצטרף עמהם כמ"ש לעיל סימן קע"ט סעיף ג' שכנה"ג בהגה"ט אות ג' עו"ת אות א' א"ר אות ג':

א

ט) שם בהגה. ונטילת מים אחרונים וכו' ט' אכלו דגן וסברו שהם עשרה ונטלו מים אחרונים ולקח המברך כוס ואח"כ ראו שהם ט' אינם יכולין לתת כוס לאחד שיצטרף לעשרה כיון שאמרו הב לן ונברך או נטלו מים אחרונים כדין ג' מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ד' סימן א' ברכ"י אות א' שע"ת אות א' בי"מ אות ג':

א

י) שם בהגה. כהב לן ונברך דמי. ל"ד אלא דעדיפא הוא כמ"ש לעיל רסי' קע"ט אלא משום דאמרינן הכא דכהב לן ונברך הוי סילוק ולא מצטרפי לכן כתב דכהב לן ונברך דמי דבהא סגי לשלא יצטרפו מאמ"ר אות ה' ועי"ש שכתב על חלוק השכנה"ג דדבריו תמוהים יעו"ש:

א

יא) שם בהגה. כהב לן ונברך דמי. כתב הב"ח מיהו נראה דמצוה הוא שיחזרו לאכול ויברכו המוציא כדי שיזמנו עמו. והסכים לדבריו המ"א סק"ג. אבל הא"ר אות ד' כתב על דברי הב"ח הנז' דאין זה ברור ואין לו שורש ומשמע בש"ס ובפו' ומסתבר דזה הוי כאכילה אחרת לגמרי כיון שצריך לברך לפניה יעו"ש והביאו שע"ת אות א' וע"כ נראה כיון דלא יש חיוב בזה לחזור ולאכול שב ואל תעשה עדיף:

א

יב) [סעיף ב'] ואחד אכל כזית ירק וכו' ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם. ולא דמי לסימן קצ"ד ס"א דאם קדם אחד ובירך שמצטרף לזימון דהתם עכ"פ אכל לחם. מ"א סק"ד. א"ר אות ו' סו"ב אות ג' ר"ז אות ד' בי"מ אות ב' ועיין לעיל סימן קצ"ד אות ה':

א

יג) שם ואפילו לא טובל עמהם אלא בציר. וכגון שאכל כזית עם הציר. לבוש. דציר שע"ג ירק מצטרף לכזית כמ"ש לקמן סימן ר"י יעו"ש. וכ"כ א"א אות ו' ר"ז אות ב':

א

יד) שם או לא שתה עמהם וכו' שהרי שתיה בכלל אכילה ויכולין לומר נברך שאכלנו ת"ו ברכות מ"א ע"א. ב"י ולבוש:

א

טו) שם חוץ מן המים. משום דלא זייני כדאיתא בר"פ בכל מערבין ב"י. לבוש. מיהו המ"א סק"ו חולק וס"ל אף בשתה מים מצטרף יעו"ש. והביאו א"ר אות ה' וי"א בהגב"י. וכ"פ הר"ז שם וח"א כלל מ"ח אות י"ג. אבל הבי"מ אות ד' פסק כדברי מרן ז"ל דבשתה מים אין מצטרף יעו"ש וכן הסכים בס' בגדי ישע ובמגן גבורים וכ"פ החס"ל אות א' בן א"ח פ' קרח אות ה' וכן עמא דבר:

א

טז) שם מצטרף עמהם. וצריך ליזהר שיאכל כזית זה או שישתה רביעית זה עמהם בישיבה על שלחן אחד כמ"ש לעיל סימן קצ"ג אות י"ד ואות ט"ז יעו"ש:

א

טוב) שם אבל ששה לא וכו' האגור כתב בשם א"ז דששה אוכלי פת וד' ירק מצטרפין. והב"ד ב"י וכתב דלענין הלכה פשיטא דלא חיישינן לדברי א"ז דיחידאה הוא יעו"ש. וכ"פ הלבוש כדעת הטור והש"ע דרובא דמינכר בעינן. וכ"פ הב"ח. ואע"ג דכתב הער"ה אות א' דדעת הרז"ה פ"ג שאכלו נראה כדעת האגור והכי איתא בירושלמי ובב"ר פ' צ"א יעו"ש מ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה ובעשרה איכא הזכרת השם יש להחמיר ובעינן ז' אוכלי פת דוקא אבל ששה לא ואין מזמנין בשם. וכ"כ האחרונים. ר"ז אות ב' ח"א כלל מ"ח אות י"ג דה"ח אות ה' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות י"ד. בי"מ אות ב' חס"ל אות ט' בן א"ח פ' קרח אות ה':

א

חי) [סעיף ג'] ואין נפטר בבהמ"ז וכו' דהא אפילו האוכל פת אם אכל דבר אחד אחר הסעודה חייב לברך עליו ואין בהמ"ז פוטרתו כמ"ש לעיל סימן קע"ז ס"ב כ"ש זה שלא אכל פת כלל. ב"י ומ"א סק"ז מיהו אם שתה יין משמע בב"י בשם הרשב"א דמפטר בבהמ"ז משים דזיין וכענין שאמרו גבי תמרים יעו"ש וכן הוא לקמן סימן ר"ח סעיף י"ז יעו"ש. ומיהו משמע שם דלכתחלה לא יעשה כן לפוטרו בבהמ"ז משום דצריך לברך על כל מין ברכה הראויה לו. וכ"כ מ"א סק"ז. סי"ב אות ד' מאמ"ר אות ז' ר"ז אות ה'. ואע"ג דהט"ז סק"ב כתב דבהמ"ז אינה פוטרת מעין ג' וכ"כ הברכ"י אות ב' דכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל וגם כתב שם דכן הסכים הרדב"ז סימן תשע"ה וכתב הטעם משום דהמברך מכוין לפטור עצמו מאכילת דגן שהוא ברכת ג' והמכוין לפטור עצמו מברכת מעין ג' והוי כונת המברך לענין אחד והשומע לענין אחד יעו"ש מ"מ הא ק"ל סב"ל אפילו כנגד מרן ז"ל ואפילו כנגד הרוב כמ"ש לעיל סימן ח"י אות ז' יעו"ש וע"כ בדיעבד אם נתכוין לצאת בבהמ"ז של המברך יצא אלא דלכתחלה לא יעשה כן להכניס עצמו בספק אלא יתכוין שלא לצאת בבהמ"ז של המברך ויברך הוא בעצמו על מה שאכל ברכה הראויה לו. ועיין בי"מ אות ה' ושע"ת אות ה' מה שדחו טעם הרדב"ז יעו"ש:

א

יט) שם עד שיאכל כזית פת. ולפי דיש ספק אם יברך ענט"י על כזית פת יש לאכול כביצה כדי לצאת מספק ברכות וכמ"ש לעיל סימן קנ"ח אות ח' יעו"ש:

א

ך) שם די"א דבירק וכו' ודוקא באכל כזית כמ"ש סעיף ב' ועוד דלא עדיף מפת ודגן דצריך כזית. וכ"כ הלבוש מ"א סק"ח:

א

כא) שם ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות וכו' וכ"פ הלבוש וב"ח. ואמנם הכנה"ג בהגב"י כתב שראה לרבותיו ורבים מגדולי הדור נוהגים שאם היו שנים אוכלים ובא שלישי אם היו יכולין להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן היו עושין וא"ל היו נותנין לו כזית ירק או כוס של יין ומזמנים עמו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ט וכתב שכן נוהגין עכשיו. א"ר אות ו' ר"ז אות ב' חס"ל אות יוד. קיצור ש"ע סימן מ"ה אות יו"ד. מיהו החק"ל חא"ח סימן מ"ז כתב על דברי כנה"ג הנז' דאין מקום להקל לכתחלה נגד דעת הגאונים ורוב הפו' ולכן אסיק לענין הלכה דלכתחלה לא יתנו לו לשתות רק לתת לו כזית דגן לכתחלה אעפ"י שאינו פת ש"ד יעו"ב. וכ"כ החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"א סימן ע' דלכתחלה יש ליתן כזית פת הבאה בכסנין כדי לצרפו וכ"ש אם מתחלה אכל כזית פת הבאה בכסנין עם שני אוכלי פת גמור דלכ"ע מברכין בזימון יעו"ש. והב"ד הבי"מ אות ו':

א

כב) שם יזמנו עמו וכו' והמברך יהיה אחד מאוכלי פת והוא חייב לברך ברכה אחרונה על מה ששתה ושיעור השתייה צריך שיהא דוקא רביעית מכל משקין וא"צ דוקא יין וכמ"ש בסעיף ב' לענין צירוף עשרה. עו"ת אות ב':

א

כג) ג' שאכלו פת ורביעי שתה כוס א' יוכל לענות על ברכת הזימון כמו שעונים הם. הרמ"ע סי' קי"ב כנה"ג בהגב"י עו"ת שם. מ"א סימן קצ"ח ר"ז אות ג'. והיינו אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה שאם בירך אינו יכול לענות כמו שהם עונים כמ"ש לעיל אות י"ב אלא עונה כמו שאר אדם שלא אכל עמהם כמ"ש לקמן סימן קצ"ח יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות ה':

א

כד) [סעיף ד'] מצוה שיברך וכו' שהוא חייב מה"ת ויוציא את אחרים בין שאכלו כדי שבעם בין שלא אכלו כדי שבעם. לבוש:

א

כה) שם. מצוה שיברך וכו' מי שאכל כזית דגן והוא שבע כגון שהוא זקן או חולה או שאכל קודם יכול להוציא אחרים אף לס' בה"ג דסבר דמי שאכל כזית אינו מוציא כ"א למי שאכל שעור דרבנן הכא שאני דהרי הוא שבע וכ"ש שהאחרונים דחו סברתו ולכן אם יש בסעודה אדם גדול ולא אכל אלא כזית אף שלא שבע הוא יברך כיון שכל האחרונים חלקו על בה"ג. הרדב"ז בתשו' כ"י סימן ב' אלפים רכ"ד. ברכ"י אות ד' שע"ת אות ח' מיהו הבי"מ אות ב' חולק וכתב דמסתמיות הש"ע משמע דאף שיש גדול צריך לברך מי שאכל כדי שביעה יעו"ש. וכן במ"ש הרדב"ז במי שאכל מקודם ואח"כ אכל כזית דמוציא אחרים שאכלו כדי שביעה חלק עליו הבי"מ אות ג' וכתב כיון שלא שבע עכשיו אלא במה שאכל מקודם אינו מוציא שאכלו כדי שביעה יעו"ש:

א

כו) שם. מצוה שיברך וכו' ואם אינם יוצאים בברכתו של זה אלא כל אחד ואחד מברך לעצמו אעפ"י שזה שלא אכל אלא כזית הוא אומר ברכת הזימון ליה לן בה. ב"י. מ"א סק"י. א"ר אות יו"ד. סו"ב אות ה' ועיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ז' ובדברינו לשם אות ל"ז:

ב

כו) שם. מצוה שיברך וכו' מי שהוא ספק אם אכל שיעור דאורייתא אין ספק מוציא מידי ודאי. הלק"ט ח"ב סימן זר"ע. והביאו הברכ"י אות ח' וכתב היינו למאי דק"ל דמצוה לברך מי שאכל שיעור דאו אבל אי האחרים לא ידעו אפילו לא אכל אלא שיעור דרבנן מוציא דלא ק"ל כבה"ג יעו"ש. וכ"כ הבי"מ אות ד':

א

כז) שם. מי שאכל כזית יכול להוציא וכו' ואע"ג דזה שאכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן מוציא משום דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאן כדאמרינן בפ' ראוהו ב"ד כל הברכות כולם אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבין זה לזה וא"צ כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו. תו' והרא"ש פ"ג שאכלו. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ג. מ"א ס"ק י"א:

א

כח) וכתב שם המ"א ומשמע לכאורה דאם הם שנים שאין צ"ל שאכלנו יכול להוציא חבירו אעפ"י שלא אכל ומ"מ ברס"י קצ"ג משמע דאינו מוציא חבירו אא"כ אכל וכ"מ. בתו' בשם הירושלמי עכ"ל. וכן הוכיח הא"ר אות ח' דאם לא אכל כזית אינו יכול להוציא אחרים כלל אפילו בשנים יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ו'. ועיין בדברינו לעיל סי' קצ"ג אות א':

א

כט) שם. יכול להוציא וכו'. האוכל אכילה גסה שא"צ לאותה אכילה מוציא אחרים י"ח והוא שנהנה גרונו מאותה אכילה. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ"ג שאכלו. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ג'. מ"א ס"ק י"ב. א"ר אות ט'. סו"ב אות ה'. ר"ז אות ט'. בי"מ אות ה'. ועי"ש מה שהשיג על המו"ק. שע"ת אות ח':

א

ל) שם הגה. וי"א שאינו חייב לברך מדאו' אם לא שתה וכו' כ"כ המרדכי פ"ג שאכלו בשם ס' יראים וז"ל אחרי דק"ל כר"מ דאמר כזית דאו' ע"כ דק"ל ושבעת זו שתיה וא"כ לא מחייב מדאו' אא"כ שתה אם הוא צריך לשתות אבל אם א"צ לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון הלכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים י"ח שאכלו ושתו דלא אתי דרבנן ומפיק דאו' עכ"ל. והביאו ב"י וכתב שכ"כ הכלבו ושה"ל. אלא דמרן ז"ל בב"י כתב על דברי ס' יראים הנז' דאינו נכון שהרי כתבו התו' פ"ג דקראי אסמכתא בעלמא וכו'. וכתב שכן דעת כל הפו' והכי נקטינן דאכל ולא שתה אעפ"י שהיה מתאוה לשתות מוציא אחרים י"ח עכ"ל אלא דמור"ם ז"ל בד"מ אות ו' כתב דמ"מ טוב ליזהר אם אחרים שאכלו ושתו יכולין לברך דיברכו הם עכ"ל. וכך הם דבריו כאן בש"ע. מיהו הב"ח פסק כס' יראים דדינא הוא דאינו מוציא לזה שאכל ושתה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דכן עיקר. אבל הער"ה אות ה' הסכים כדברי מרן ז"ל יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ב והרבה להשיג על דברי הב"ח ומ"מ סיים דטוב ליזהר כמ"ש מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים דדוקא לכתחלה יש ליזהר וכדעת מור"ם ז"ל. א"ר סוף הסי' מש"ז אות ד'. ר"ז אות ז'. בי"מ אות ז'. אבל בדיעבד או בשעת הדחק שכולם צמאים לשתות יכול לברך אפילו מי שצמא לשתות. לבוש:

א

לא) ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו שאכלו לשובע דחייבין מדאו' לדעת רוב הפי' דלא איכפת לן בשתייה. מ"א ס"ק י"ב. י"א בהגב"י. ר"ז שם. בי"מ שם:

א

לב) שם בהגה. יברך מי ששתה. ואם כבר שתה כשיעור שתיה אפי' תאב לשתות יכול להוציא אחרים י"ח אפי' לכתחלה. עו"ת אות ד'. וכן הסכים א"ר או' יו"ד. וכן אם אינו צמא אפי' שלא שתה כלל חייב מדאו' כ"מ מדברי ס' יראים שהבאנו לעיל אות ל' וכ"כ העו"ת שם. א"ר שם. שע"ת אות ע':

א

לג) שם יברך מי ששתה והיינו אם יוצאים בברכתו של זה אבל אם כל אחד מברך לעצמו יוכל לומר ברכת הזימון אפילו מי שלא שתה כמ"ש לעיל אות כ"ו יעו"ש וכ"כ א"ר אות יו"ד. שע"ת שם:

א

מ"א סק"ב דלהר"ן מצטרף דעת הר"ן במחבר שם ס"א דאפילו אמרו הב ונברך רשאין לאכול בלא ברכה א"כ עדיין הוי בכלל מצי למיכל ומצטרפי ופסק הש"ע דכאן הוא לדיעה א' דשם דאם רוצין לאכול אחר שאמרו הב ונברך צריכין לברך המוציא ממילא אין זה נקרא מצי למיכל דכי אכיל סעודה אחרת יאכל:

ב

סק"ג נט"י עדיפ' היינו לענין אם רוצים לאכול אחר מים אחרונים דפסק המחבר סי' קע"ט דאפי' ברכת המוציא לא מהני אלא צריך לברך בהמ"ז תחלה משא"כ בהב ונברך דלכ"ע סגי בהמוציא הרי דנט"י עדיפי וא"כ מאי קמ"ל רמ"א הרי כ"ש הוא:

ג

מ"א סק"ה ומ"מ בעי שיעורא: פי' כזית וקשה דאי יש כזית מאי נ"מ בטיבול הא בלא הטיבול מצטרף מחמת הכזית שאכל וי"ל דקי"ל דהירק והציר מצטרפין לכזית כ"כ פרי מגדים בשם לבוש:

ד

מ"א סק"ז דמפטר בב"ה דיין נמי מיזן זיין כצ"ל:

ה

סקי"א כיון שחבירו כבר אכל. עיין ט"ז סי' קפ"ו סק"א:

ו

ס"ק י"ב ולדבריהם דושבעת פירושו שתיה וא"צ כדי שביעה באכילה אלא די בכזית מה שאין כן להב"י ושבעת זו שתיה אסמכתא הוא ופירוש הפסוק כדי שביעה דוקא:

ז

שם ועססי' קפ"ו דמשם מוכח דדיעה זו עיקר דבעי שביעה ומדחזינן שם דקטן מוציאו:

ח

שם האוכל אכילה גסה פי' שהיה שבע הרבה מאכילה שאכל בפ"ע ואח"כ אכל עם אחרים וכמו בההיא דסי' תרי"ב:

א

מצי למיכל. אפי' קנוח כגון כמהין ופטריות ועופות (גמרא):

ב

בא השלישי. ועסי' קע"ט דלהר"ן מצטרף כל שלא נטל ידיו:

ג

ונטילת כו'. וצ"ע דאדרבה נט"י עדיפא כמ"ש שם וצ"ל דבא להשמיענו דאם רוצה לברך ולאכול רשאין אף על גב דאוסרין לעשות כן כמ"ש סי' קע"ט מ"מ הכא משום מצות זימון מותרים דהא י"ח דלעולם מותרין לאכול בברכ' כמ"ש שם וב"ח כ' דבכאן מצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט וכן עיקר:

ד

מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם (הג"ה אגודה) ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם:

ה

בציר. ומ"מ בעינן שיעורא:

ו

חוץ מן המים. משום דלא זיינ' כדאי' רפ"ג דערובין (ב"י) וצ"ע דהא מ"מ יכול לומ' שאכלנו משלו דאפי' שתיה דמיא בכלל אכילה היא וכ"מ בי"ד סי' רל"ח ס"ב והתוס' כתבו דהטעם משום דשתי' בכלל אכילה הוא ואף על גב דבגמ' נקט כוס יין ע"כ הוא לאו דוקא דהא איכא שאר משקין אלא נקט יין לאשמועינן דאפ"ה אינו מוצי' אחרי' ע"ש וגם כל הפוסקים כתבו סתם ששתה לכן נ"ל שיצטרף:

ז

ואינו נפטר. דאפי' האוכל פת אם אכל דבר אחד אחר הסעוד' חייב לברך עליו כמ"ש סי' קע"ח כ"ש זה לא אכל פת כלל ואם שתה יין משמע בב"י בשם הרשב"א דמפטר מב"ה דיין נמי מיזן זיין ועסי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים נמי פטור מ"מ לכתחלה יכוין שלא לצאת בב"ה דצריך לברך על כל מין הראוי לו:

ח

דבירק וכו'. ודוקא כזית:

ט

לשתות. וכ"ה כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נוהגים עכשיו:

י

מצוה שיברך. דמן התור' אינו חייב לברך אא"כ אכל לשבעו וכב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין אפי' מי שאכל כזית יכול לברך, ועסי' קפ"ג ס"ז:

יא

יכול להוציא. דמן התורה יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה וכמ"ש ססי' קס"ז אלא שאינו יכול לו' שאכלנו אא"כ אכל כזית (תוס' ב"י) והע"ת לא עיין בב"י, ומשמע לכאורה דאם הם שנים שאינו צ"ל שאכלנו יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל ומ"מ בר"ס קצ"ג משמע דאינו מוציא חבירו אא"כ אכל וכ"מ בתוס' בשם הירוש':

יב

וי"א שאינו חייב. ולדבריהם אם אכל כזית חייב מדאורייתא לברך ולדעת הרב"י אינו אלא דרבנן דהא דדרשינן ואכלת שיעור אכילה בכזית אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא בעינן שביעה ממש, וכ"ד רוב הפוסקים והב"ח לא הבין דברי הרב"י בזה ע"ש, ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו שאכלו לשובען דחייבין מדאוריית' לדעת רוב הפוסקים דלא איכפת לן בשתיה ועיין ססי' קפ"ו, האוכל אכילה גסה מוציא אחרים בברכת המזון והוא שנהנה גרונו באותה אכילה (ש"ג פ"ז) עיין סי' תר"ב ס"ו:

א

(א) ובא שלישי – ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון:

ב

(ב) מצו למיכל מיניה – היינו שאינם שבעים כ"כ ואם היו מביאים להם דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה כגון פירות וכמהין ופטריות וגוזלות וכה"ג היו יכולין לאכול ואפילו מעט מהם:

ג

(ג) מצטרף בהדייהו – דחשבינן להו כאלו לא גמרו סעודתן עדיין והוא שקבע עמהם דהיינו שאכל אצלם בשלחן שיושבים וכמ"ש בסי' קצ"ג ס"ב ע"ש במ"ב. כתב במאמר מרדכי דה"ה אם אחד גמר סעודתו מתחלה ואח"כ באו שנים אצלו ואוכלין ג"כ מצטרף בהדייהו לזימון אם היו מביאים לו מידי ומצי למיכל מניה ע"ש עוד כתב דה"ה בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן בשם:

ד

(ד) וחייבים ליתן וכו' – לאו דוקא אלא שר"ל שמצוה ליתן לו וכמו שכתב לעיל בריש סימן קצ"ג:

ה

(ה) אינו מצטרף עמהם – דכיון שאמרו כן הרי כבר הסיחו דעתם מאכילה ושתיה ואסור להם שוב לאכול כמבואר לעיל בסימן קע"ט ס"א בדעה הראשונה ולהכי אינו יכול להצטרף עמהם דכבר נסתלקו מאכילתם הראשונה ועיין בה"ל:

ו

(ו) וע"ל סי' קע"ט – דשם נתבארו פרטי דינים של הב לן ונברך ונט"י:

ז

(ז) ואחד אכל וכו' – דאף דעל ירק אין מברכין בהמ"ז מ"מ יכול להצטרף ולענות ברוך שאכלנו משלו:

ח

(ח) כזית ירק – טעמו דכיון שאומר שאכלנו ואין אכילה פחותה מכזית או משום דבעינן שיתחייב עכ"פ בשום ברכה ובפחות מכזית אין חיוב בשום ברכה אחר אכילתו כמבואר לקמן סי' ר"י:

ט

(ט) מצטרפין – ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב אין יכולין לזמן עליו דכבר נסתלק מהם [מ"א וש"א]:

י

(י) בציר – היינו שטבל ירק בהציר ובין כולם היה רק כזית אפ"ה מצטרף:

יא

(יא) כוס אחד – דשתיה בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו:

יב

(יב) חוץ מן המים – דמים לא זייני ואינו חשוב להצטרף אפי' הוא צמא ורוצה לשתות ומ"א חולק ופסק דמצטרף דכל שתיה בכלל אכילה היא והעתיקוהו איזה אחרונים להלכה אכן בספר בגדי ישע ובמגן גבורים הסכימו להמחבר וכן מצדד בספר חמד משה:

יג

(יג) המברך אחד וכו' – דכיון שהוא מוציא את חבריו בברכת הזימון חמיר טפי:

יד

(יד) ירק – וה"ה איזה משקה וכנ"ל:

טו

(טו) צריך לברך – לאחר שגמר לשמוע ברכת הזימון:

טז

(טז) ואינו נפטר – ר"ל אפילו אם ירצה לכוין לצאת בבהמ"ז ג"כ לא מהני כדקי"ל [לקמן בסימן ר"ח סי"ז ובאחרונים שם] דאין ברכת שלשה פוטרת מעין שלשה ולא ברכת בנ"ר אך אם אכל תמרים או שתה יין בודאי מהני בדיעבד דהא קי"ל בסימן ר"ח דאם בדיעבד בירך עליהן בהמ"ז יצא ולפי מה דפסקו שם כמה אחרונים דאף על דייסא אם בירך בהמ"ז יצא גם בדייסא דינא הכי וכתב המ"א דמ"מ לכתחלה יכוין בהם שלא לצאת בבהמ"ז דצריך לברך על כל מין ברכתו הראויה לו:

יז

(יז) להצטרף לעשרה – דבלאו דידיה יש חיוב זימון מן האוכלים פת ולא בעינן ליה אלא להזכרת השם:

יח

(יח) כזית פת – דמחוייב בבהמ"ז:

יט

(יט) דבכזית דגן וכו' – היינו כגון דייסא וכיוצא בו ממיני מזון שחייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש:

כ

(כ) דבירק ובכל מאכל – וה"ה שתיה וכנ"ל בס"ב לענין עשרה וטעם דעה זו דס"ל דלענין צירוף לזימון אקילו גם לענין שלשה כיון ששנים מהן אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז והוא שהשלישי אכל כזית שמחויב עכ"פ לברך ברכה אחרונה:

כא

(כא) הלכך שנים וכו' – הוא מדברי המחבר להכריע בין השיטות דלכתחלה יש לזרזו שיאכל פת דוקא כדי לצאת ידי דעה ראשונה ואם אינו רוצה לא יתנו לו כלל כדי שלא להכניס עצמן לספק חיוב אך בדיעבד אם אירע שנתנו לו איזה דבר שאינו פת צריך לחוש לדעה שניה ולזמן עמו:

כב

(כב) לשתות – ועכשיו נוהגים שאם לא רצה לאכול פת נותנים לו לכתחלה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה האחרונה [אחרונים]:

כג

(כג) מצוה וכו' – דכיון דהרבה מהם אכלו כדי שביעה ומחוייבים בבהמ"ז מן התורה מוטב שיוציאם ג"כ אותו שאכל כדי שביעה ומחוייב מן התורה כמותו. וכתבו האחרונים דכ"ז אם מוציאם בבהמ"ז אבל אם מברכים כל אחד בפני עצמו אלא שאחד מזמן עליהם לא קפדינן כולי האי ולכתחלה יכול לזמן עליהם אף מי שלא אכל כ"א כזית:

כד

(כד) יכול להוציא וכו' – דמן התורה יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אע"פ שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש:

כה

(כה) י"א שאינו חייב וכו' – דס"ל דמה דדריש ר"מ בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הכוונה דאם שתה לאחר אכילה אז חייב לברך ואם לאו אינו חייב אלא מדרבנן:

כו

(כו) והוא תאב לשתות – דאם אינו תאב לשתות לכו"ע חייב מדאורייתא אף בלי שתיה:

כז

(כז) וטוב ליזהר לכתחלה – ר"ל דלפי פסק המחבר מקודם דאם יש מי שמחוייב בדבר מדאורייתא שיודע לברך מצוה שיברך הוא להוציא אחרים טוב לחוש גם לשיטה זו שיברך מי ששתה אחר אכילתו להוציא אחרים דהוא מחוייב בודאי מדאורייתא אם לא שאותן ששתו אין יודעין לברך דאז יוכל להוציא אותן אפילו מי שלא שתה וכמו שכתב גם המחבר לענין כדי שביעה:

כח

(כח) שיברך מי ששתה – ואעפ"כ אם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף שלא שתו ודעת המרדכי בשם הרא"מ דעת יחידאה היא. מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:

א

עמהם עיין בה"ט. ועיין בא"ר שכתב שאין לזה שורש ומשמעות בש"ס ופוסקים שיהיה מצוה לחזור ולאכול ומסתבר דזה הוי כאכילה גסה כו' ע"ש וע' בבר"י בשם תשובת שערי ישועה כת"י ט' שאכלו וסברי שהם עשרה ונטלו מים אחרונים ונתנו הכוס לברך וראו שאינם רק ט' אין מועיל לצרף אחד ע"י שיתנו לו לשתות כדי לברך בשם כמו דלא מהני לזימון בג' ע"ש:

ב

מצטרפין. ע' בה"ט ועמ"ש בש"ת לעיל סי' קצ"ד ענין זה:

ג

המים. ע' בה"ט וע' מ"ש ב"ר דמ"ש בש"ל דשתה רוב רביעית מצטרף לא נמצא לו חבר בפוסקים:

ד

של אלו עבה"ט ועיין בבר"י דמסתימת דברי הכ"י משמע דלא יצא וכ"כ הרדב"ז בתשובה סי' תשע"ה משום דהמברך מכוין לפטור עצמו מאכילת דגן שהוא ברכת ג' והמכוין לצאת הוא לפטור עצמו מעין ג' ולכן לא יצא שהמברך מכוון לענין אחר והשומע לענין אחר ע"ש. וקצת צ"ע כיון שהטעם דיין נמי מיזון זייני הוי ככונה לענין אחר שמברך על המזון וגם לפי מ"ש לעיל סי' ק"ח מתשובת הרדב"ז סי' שס"א דש"ץ שהיה אנוס ולא התפלל יוצא בתפל' של קול רם לתשלומין אע"פ שמוציא שאינו בקי לשם חובה ובבר"י למד מזה לענין יחיד בזה שרוצה לצאת ידי חובת תשלומין בחזרת הש"ץ אע"פ שהכוונות אינם שוים ע"ש ולכן נראה דהסומך על המג"א לא הפסיד ומכ"ש דבא"ר כתב בשם מהר"ש שעשה כן לכתחלה ואמר לזה המצטרף שיכוון ויצא בבהמ"ז ע"ש:

ה

שביעה עיין בה"ט ובבר"י כתב בשם הרדב"ז בתשו' כת"י סי' ב' אלפים רכ"ד דמי שאכל כזית והוא שבע כגון שהוא זקן או חולה או שאכל קודם יכול להוציא אחרים דאף בה"ג מודה כו' ואם יש בסעודה אדם גדול ולא אכל רק כזית אף שלא שבע הוא יברך כיון שכל האחרונים חלקו על בה"ג כו' ע"ש: וע' בא"ר שכתב בשם ע"ת להסתפק אם כבר אכל ובקביעת אכילת כזית נעשה שבע צ"ע למעשה אם חייב מדאורייתא ומדברי הרדב"ז אלו משמע דבכה"ג אינו חייב מדאורייתא ולדידן דנהגינן שכ"א מברך בלחש אין נ"מ בזה דבלא"ה רשאי לזמן אף שלא אכל אלא כזית במ"ש הב"י ומ"ש בשם הלקוטי ע"ש בספק אם אכל שיעור דאורייתא וע' מ"ש לעיל סי' קפ"ד מדברי הפרי מגדים ביו"ד ע"ש. ומ"ש בבה"ט והוא שנהנה גרונו במ"א סיים בה באותו אכילה ע"ש. וע' בענין הנאת גרונו בשו"ת פמ"א ח"ב סי' כ"ו ולענין אכילה גסה בענין שיהיה נהנה גרונו בכל אותה האכילה של כדי שביעה ואם נפשו קצה עליו ואין גרונו נהנה אין ראוי לברך לא לפניו ולא לאחריו ועיין בא"ר:

ו

ששתה עיין בה"ט וע' בא"ר דמוכח מהפוסקים דאם שתה אע"פ שעדיין צמא חייב וכן נוטה דעת הע"ת אבל אם אינו צמא אע"פ שלא שתה כלל חייב ע"ש וכ' עוד דכל סעיף ז' כשאין מברך כ"א לעצמו כו' וכבר מבואר לעיל:

א

כל היכי כו'. בס"ס הקודם לזה הקשתי מזה ע"ש:

ב

המצטרף צריך לברך כו'. דברכת המזון אינה פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות ולא ברכה א' מעין ג' ושמעון בן שטח שהי' שותה כוס של יין ובירך בשביל ינאי המלך גם בזה אמרי' דלגרמיה הוא דעביד דס"ל דב"ה פוטרת מעין ג' כו' כמבואר בב"י בשם הרשב"א:

ג

יכול להוציא אף אותם כו'. ואע"ג דזה שאכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן דמדאו' כדי שביעה בעינן כדכתי' ושבעת וברכת מ"מ יוכל זה להוצי' אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה כדאמרי' בפ' ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא ולא צריך לאכול כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו כ"כ התוס' והרא"ש פ' ג' שאכלו:

ד

אם לא שתה והוא תאב לשתות. כ"כ ב"י בשם המרדכי וטעמו כיון דקי"ל כר"מ דאמר ושבעת זו שתיה א"כ לא מחייב מדאורייתא אא"כ שתה אם צריך לשתות כו' הלכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים י"ח דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא ע"כ והקשה ב"י ע"ז שהרי כתבו התוס' פ' ג' שאכלו דקראי אסמכת' בעלמא הם ועוד דאפי' למאן דס"ל קראי לאו אסמכתא הם אלא כזית דאורייתא מנ"ל דברכת אכילה היא תלויה בשתיה דלמא ה"ק קרא כשתאכל או תשתה תברך את ה' אלקיך וכ"ד כל הפוסקים שלא כתבו זה והכי נקטינן דאע"פ שמתאוה לשתות מוציא אחרים י"ח עכ"ל ע"כ כתב רמ"א טוב ליזהר לכתחלה כו' ולע"ד קשה על דברי המרדכי למה לא יוכל להוציא אחרים בלא שתה הא כבר אמרנו בסמוך דאפילו לא אכל כלל יוכל להוציא אחרים במצוה זו אלא דבעינן כזית דגן כדי שיוכל לומר שאכלנו וכאן שפיר יוכל לומר שאכלנו נהי שהוא לא נתחייב בב"ה לפ"ד כיון שלא שתה מ"מ הוא בכלל שאכלנו ויוכל להוציא אחרים ששתו מטעם ערבות כמ"ש בסמוך וא"ל דלא יוכל לומר שאכלנו כיון שלא שתה א"כ הל"ל שאכלנו ושתינו כל' הכתוב שזכר שתיה בפ"ע ולא בכלל ואכלת:

א

בט"ז סכ'"ב בשביל ינאי המלך ושמא שמעון בן שטח גם בזה לגרמי' הוא דעביד וס"ל דבהמ"ז פוטרת מעין ג' וא"נ שאני יין דמיזון זייני כו' כצ"ל וכן הוא בחידושי הרשב"א שהביא ע"ש: