שולחן ערוך, אורח חיים קצ״ו: מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון ובו ד"ס: – עם 21 מפרשים

א

מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון ובו ד"ס:
אכל דבר איסור אף על פי שאינו אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:

ב

אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו (ועיין לקמן סי' ר"ד):

ג

שלשה שאכלו כאחד וא' נזהר בפת עכו"ם וא' אינו נזהר או אחד מהן כהן ואוכל חלות אע"פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר ולא ישראל עם הכהן כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל מצטרפין אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עכו"ם והזר אוכל פת של עכו"ם אינם מצטרפין וה"ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון: הגה ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו אבל אם אוכלים מככר בעל הבית מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד (א"ז):

ד

אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית:

א

אף ע"פ שאינו כו'. מזה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אף ע"פ שאינו אלא מדרבנן אין זימון ביניהם (הרשב"א)

ב

ואין מברכין עליו לא כו'. אפי' בלא זימון וה"ה לג' שמודרים הנאה זה מזה אבל אם הי' א' מהם מודר הנאה משנים מצטרפי' דנהי דהוא אינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן כתבו התוספות פ"ק דעירובין:

ג

אבל אם היה כהן וזר אוכלין כאחד והכהן אוכל ונזהר כו'. והוא דעת המרדכי ריש שלשה שאכלו בשם מהר"ם וכן הוא בהגהות מיימון פ"ה דברכות אבל האגור כתב בשם שבולי לקט אפילו הכי מצטרפין לזימון לפי שאם נזדמן להם בסעודתן פת חולין של ישראל שניהם יכולין לאכול יחד ודעת הש"ע הוא עיקר ע"כ:

א

בסוף. כ"כ הרמב"ם פ"א דברכות. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר איסור אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל וכתב ט"ז והראב"ד אינו חולק אלא על האוכל בשוגג אבל אם אכל במזיד אינו חולק ופטור מברכה ע"ש. כתב בתשובת באר עשק סי' ק"ט אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם אפי' הרמב"ם מודה שיברך ע"ש. כתב הב"י דה"ה בגזל חיטים וטחנן ואפאן אע"פ שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף ע"ש והמ"א חולק עליו ופסק דמברכין עליו בה"מ דקנאה בשינוי וכן יש להורות דהא בה"מ דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפילו גזל לחם מברך בה"מ דכשאכלה כבר קנאה בשינוי עיין מ"א. והבאר היטב לפני כתב בשם המ"א דבגנב חיטים ועשה לחם מברך אף בתחלה ולא דק:

ב

סכנה. וה"ה האוכל איסור בשוגג דמקום סכנה ושוגג דין אחד להם ט"ז עיין סי' ר"ד ס"ט. ועיין הלק"ט סי' קנ"ב:

ג

מצטרפין. כתב האגודה פרק ג' שאכלו אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. ובשבת שחל ט"ב (בתוכו) אין מזמנים יחד האוכלין בשר והנזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה. כיון דאין שום אחד מהן יכול לאכול עם חבירו ע"כ והגהות מנהגים הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם וכ"כ רש"ל דיכולין לזמן יחד. וכן דעת הט"ז ועיין שם. ומ"א כתב די"ל דס"ל דבעי שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם אחד דהרי מלוכלך בבשר כמ"ש בי"ד סי' פ"ט וכ"מ ברוקח ס"ה שאין מצטרפין אא"כ כשאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ"כ בהגמ"נ בשם מהר"ש ב' אוכלין בשר ואחד חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להיפוך משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט"ב (בתוכה) אפילו בחלב אין מצטרפין ונ"מ בסעודות מצוה וכן נוהגין עיין מ"א. ובאר היטב אשר לפני כתב עליו זה הדבר אין לו שחר ע"ש. ולא ידעתי למה ועיין יד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהאריך בזה ע"ש):

א

ברכות מ"ה

ב

שם מ"ז

ג

הרמב"ם והרשב"א

ד

רבי' ירוחם בשם הרמ"ה

ה

טור בשם רמב"ם ושאר פוסקים מההיא דערוכין ג'

ו

טור בשם ר"י מהא דרשב"ם

ז

ברכות מ"ה וכת"ק

א

ס"א אע"פ כו'. מ"ז ב':

ב

ואין כו'. כמ"ש בפ"ק דדמאי הדמאי כו' מברכין עליו הא בשאר אין מברכין וכמ"ש במזמנין ובתוספתא פ"ב דדמאי ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר זה ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן לו שאין מאכילין טהרות לע"ה היה נדור מן הככר וא"ל תן לי ואוכלנו אבטיח וניקר וא"ל תן לי ואוכלנו יין ונתגלה וא"ל תן לי ואשתנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן ובפ"ק דסנהדרין ובפ' בתרא דב"ק הרי שגזל סאה כו' אין זה מברך כו' ובפ"ק דמס' חלה בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועב"י:

א

ס"ב אם כו'. דלא שייך מנאץ ועס"ס תרי"ח:

א

ס"ג שלשה כו'. עתוס' מ"ה א' ד"ה אכל כו':

ב

וה"ה כו'. אף ע"ג דיכול לאתשולי השתא מיהא לא אתשולי. תוס' שם דאל"כ ל"ל למימר שם קמ"ל כיון כו':

א

ס"ד אין כו' עס"ס קפ"ד:

א

במג"א ס"ק א' לאכול עם חבירו. נ"ב יש לדקדק הא במשנה ריש פרק שלשה שאכלו אכל דמאי מזמנין עליו משמע ששנים אחרים הם המברכין על זה שאכל דמאי וכן בדין דאיך יתכן שאוכל דמאי באיסור יברך וא"כ קשה מאי פסקא דלמא א"נ הוה מפקיר נכסי' כל הני תלתא מכל מקום הא הני תרי נזהרין מלאכול דמאי בעיני' ולא הוי מצי למיכל עם האי גברא דומיא דהנזהרים מפת בגם נמצא דאינהו לא הוו מצי לברך והשתא נמי איך יברכו. וי"ל דאי הוה מפקיר לנכסיה אסור להחמיר על עצמו מלאכול דמאי כיון דב"ש ס"ל אין מאכילין את העניים דמאי ואסור לעשות כדברי ב"ש כידוע והשתא נמי כיון דלא אפקיר לנכסיה כדאפקרי' דמי ומברכים חד מהני תרי. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שם דף מ"ז ע"א ד"ה ואמר רב הונא תני ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי והקשו תוס' ר"ה טעמא דב"ש אתי לאשמועינן והא"ש כצ"ל ודו"ק:

א

[א] [לבוש] הגוזל דבר וכו'. והב"ח פוסק בגוזל או גונב חיטים וטחנה ועשאה לחם חייב לברך בתחילה ובסוף דקנייה בשינוי, אבל הגוזל לחם או מצה אפוייה אסור לברך עליו בתחילה אבל בסוף יכול לברך, ועיין במגן אברהם דלדינא גם מסקנתו כן:

ב

[ב] במקום סכנה וכו'. דעת הט"ז דאפילו שלא במקום סכנה אם הוא שוגג ויש לסמוך עליו כיון דהרבה פוסקים סבירא להו דמברך באיסורין, עיין בלחם משנה וכנסת הגדולה וקיצרתי:

ג

[ג] [לבוש] הרי אלו וכו'. כתב מלבושי יום טוב ואין ללמוד מזה לשלושה שאכלו ושתים או אחד אוכלים בשר והאחר או אחרים אוכלים גבינה כאשר שמעתי אומרים כן דאין זימון אלא על הפת והרי הפת יכולין לאכול יחד שזה חותך כדי אכילתו מהככר וכן האחר עד כאן לשונו. וצריך לומר דמיירי מגבינה קשה דאי ברכה מותר לאכול אחריו בשר כמבואר ביו"ד סימן פ"ט, ואז מצטרפין לכולי עלמא. אך תימא על מלבושי יום טוב דתלי עיקר דין זה בשמיעת אוזן, ואני מצאתי באגודה פרק קמא דעירובין ופרק שלושה שאכלו וסוף תענית וסמ"ק סימן ק"ט, ורוקח סימן של"ד. גם מה שמקשה דהרי הפת יכולים לאכול וכו' כבר כתובה בהגהות מנהגים בהלכות תשעה באב זה לשונו, בששנים אוכלין אחד בשר ואחד חלב האוכל חלב מברך ומוציא את השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להיפך. הגהה במרדכי קטן בשבת שלפני תשעה באב אחד אוכל בשר ואחד אוכל חלב אין מזמנין יחד כי אינם יכולין לאכול זה עם זה, ולי הכותב קשה והא יכולין לאכול יחד לחם עד כאן לשונו. ובאמת אין כדאי אפילו בקושיא גדולה לדחות דין מפורש בגדולי פוסקים, ואפשר שהיה לדעתם הרחבה פירוקא בלי דוחקא, גם דעת הגהות מנהגים לא היה מעולם לדחות הדין רק שמקשה קושיא ואין ספק דאילו ראה מלבושי יום טוב כל דברי גדולים הנזכרים לעיל לא מלאו לבו לדחות דין זה. שוב נדפס מגן אברהם וראיתי שהסכים נמי להגהות מנהגים משום דאי אפשר להם לאכול לחם אחד כמו שכתב ביו"ד סימן פ"ט. גם כתב על מה שהקשה בברכת הזבח ריש ערכין על הגהות מיימונית הא יכולים לאכול בשר אחר המתנה השיעור זה לשונו, לא דק דאם ימתין ששה שעות יתעכל המזון, עד כאן. ותמיהני עליו דהא כתב הוא גופיה קודם זה דמשמע בהגהות מיימוני דאם אחד אוכל גבינה קשה אין מצטרפין וכבר כתבתי בסימן קע"ג דאין צריך להמתין אחר גבינה אלא שעה אחת, ונראה דאפילו ברכת המזון אין צריך לברך ביניהם, עיין שם ודו"ק. ומכל מקום אין כדאי בקושיית ברכת הזבח לדחות עיקר הדין כי אשתמטיתיה כל הפוסקים הנזכרים לעיל עיין שם, ועוד דסברא הוא דבאותו זמן צריך שיהא ראוים לאכול זה מזה, וכן משמע מהא דהדירו הנאה דלא לשתמיט אחד מהפוסקים לחלק בין נדרו לזמן, וראיתי בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן ש"ל בשאלה דנדרו הנאה על יום אחד שלא חילוק כלל, ומדסתם משמע דאפילו על שעה אחת אין מצטרפין ומהאי טעמא נמי לא אמרינן דמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתם פת ישראל, ולא דמי לריש סימן שאחר זה דאמרינן אי מייתי להו מידי מצו למיכל דשם הוי כלא גמר סעודה אבל הכא מכל מקום זה שאוכלים אי אפשר להם לאכול זה עם זה, והט"ז האריך בזה והנראה לעניות דעתי כתבתי:

ד

[ד] שמודרין וכו'. בששנים מודרין משלישי ודאי מצטרפין כיון ששלישי יכול לאכול עמהם:

ה

[ה] [לבוש] עדיין לאכול. כתב בית יוסף וטעמא דלא מהני מה שיכולים לשאול על נדרו נראה לי דאם כן כי כהנים אכלו תרומה אמאי מהדר אטעמא דכהנים מצו אכלי חולין תיפוק ליה דזר נמי מצי אכול תרומה אי מיתשל עלה, עד כאן. ותמיהני הא כתבו תוס' פרק קמא דערכין דף ג' על הא דכהנים אכלו תרומה וזה לשונו, ומכאן נראה דשלושה בני אדם המודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין, ואינו ראיה ברורה דשאני תרומה שאין לה היתר לזר אפילו בשאלה מה שאין כן במודר הנאה, עד כאן. הרי שהביאו תוס' ראיה זו ודחי לה דתרומה אין לה היתר בשאלה, וזה תימא גדולה על בית יוסף שלא הזכיר מדברי תוס', והא דכתבו תוס' שאין לתרומה היתר אפילו בשאלה נראה לי טעמא משום דהוי תרומה ביד כהן ואין לה שאלה כדאיתא בנדרים דף נ"ט ע"א. אך בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן ש"ל מצאתי שכתב ממש כדברי בית יוסף וצריך עיון, ותימא על כל האחרונים שלא העירו מזה. ומכל מקום לדינא כיון דמצינו דרוב הפוסקים פסקו לדין זה דשלושה שמדרו הנאה, ועוד דגם תוס' לא כתבו אלא שאינו ראיה ברורה אבל באמת הדין דין אמת, ועוד אפשר הטעם דכיון שמדרו הנאה ולא מיתשיל עדיין לא שייך לאצטרופי בהדיה. והשתא ניחא דלא תיקשי הא קיימא לן בסימן תנ"ז דהלכה כר' אליעזר בפרק אלו עוברין דאמר הואיל ואי בעי לאיתשולי על חלה מיקרי חמץ שלו אלא דהכא לענין צירוף שאני, ונמי ניחא מה שכתב הב"ח ואם תאמר הא תנן ריש פרק בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מיתשל עליה והכי הלכתא כדלקמן בסימן שפ"ו, עד כאן, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי. אבל תמיהני על הב"ח דהא דפסקינן הכי בסימן שפ"ו הוא מטעמא אחרינא משום דחזי לשום אדם אף שאין ראוי לו כלל נמי מערבין כיון דראוי לאדם אחר עיין שם כמו שכתב הוא גופיה שם:

ו

[ו] [לבוש] בסימן שאחר וכו'. ואני אומר דלא נזכר שם אלא דבעינן שיאכל אפילו משאר דברים כזית ואי לא אכל כזית משאר דברים אף שאוכל פחות מכזית פת משמע דאין מצטרף, וכן מבואר במשנה דקתני השמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו, משמע דשנים אכלו כזית אלא שהשמש לא אכיל אין מצטרף, ומשמע דלאו דוקא שמש אלא הוא הדין כל אדם דאם לא כן מאי פריך הש"ס שם פשיטא:

א

מדרבנן. עיין באר היטב ס"ק א' ע"ש בשם תשו' באר עשק והמעיין שם הטעם הוא דגזירת סתם יינם הוא מאוחרת לתקנית הברכות שהיתה בימי עזרא ומדמה ליה להא דמגילת תענית דאמרי' דקדם נדרו לגזירתינו אך בתשובת בית יהודה סותר ראיה זו וגם השיג עליו בעיקר הדין:

א

א) [סעיף א'] אכל דבר איסור וכו' ואלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן אעפ"י שאינה אלא מדרבנן אין זימון ביניהם. הרשב"א בשם הראב"ד. ב"י. עט"ז אות א':

א

ב) שם אכל דבר איסור וכו' משמע בב"י דה"ה בגזל חטים וטחנן ואפאן אעפ"י שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף אבל הב"ח כתב דאפילו את"ל דבאוכל דבר אסור בעצמו כגון טבל ונבלה וטרפה ואפילו איסור דרבנן דאין מברכין עליו כלל מ"מ בגוזל או גונב חטה וטחנה ואפאה ועשה לחם פשיטא היא דלבסוף חייב לברך לד"ה ואינו אפילו מנאץ דדמים הוא חייב לו ובברכה ראשונה נמי אפשר דיש לברך אבל בגוזל לחם או מצה אפויה אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קנה ליה בשינוי אבל לבסוף יכול לברך יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' וכן דעת המ"א ריש הסימן וכ"כ א"ר אות א' ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה לענין בהמ"ז שהיא דאורייתא יש לברך כדי שלא יהא מוסיף על חטאו ויש להרהר בתשו' קודם הברכה ויכוין ליתן הדמים לבעלים אבל ברכה ראשונה לא יברך אלא יהרהר הברכה בלבו. ואם קנה אותו בשינו ואח"כ לקחו אותו אחרים י"ל אף הב"י מודה דמברכין. א"א. וכן אם קנה אותו ביאוש אפילו לחם אפוי ואח"כ לקחו אותו אחרים לד"ה מברך בתחלה ובסוף ר"ז אות ד':

א

ג) שם. אכל דבר איסור וכו' עיין ט"ז סק"א שהכריע לומר דאוכל איסור בשוגג יברך אחריו יעו"ש והביאו א"ר אות ב' וכתב דיש לסמוך עליו כיון דהרבה פו' ס"ל דמברך באיסורין יעו"ש. וכ"פ הר"ז אות א' מיהו בתשו' עולת שמואל סימן ג' השיג על הט"ז וכתב דאף אם אכל איסור בשוגג אינו מברך יעו"ש. וכן בתשו' כתב סופר סימן כ"ב האריך בזה ומסיק להלכה דגם באכל בשוגג אינו מברך יעו"ש:

א

ד) שם ואין מברכין עליו וכו' דבהמ"ז וה"ה כל ברכות אחרונות מצוה הן ואם היו מברכין אותם על האיסור הו"ל מצות הבאות ע"י אכילת איסור שהיא עבירה. לבוש:

א

ה) בס' באר עשק סימן ק"ט התיר לברך למי ששותה סתם יינם. וכבר הושג בשו"ת הלק"ט ח"א סימן יו"ד ובשו"ת בית יהודה יו"ד סימן כ"ב ובשו"ת שאלת יעב"ץ סימן מ"ה ברכ"י אות ג'. וכן המאמ"ר אות א' השיג עליו וכתב דאין לברך יעו"ש. וכן אם אכל ספק איסור תורה אין מברך מש"ז אות א'. אבל אם אכל ספק איסור דרבנן משמע דמברך:

א

ו) היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו אבטיח שניקר ואמר לו תן לי ואוכלנו יין ונתגלה ואמר לו תן לי ואשתנו לא יתן שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר ועל כולם אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן תוספתא פ"ב דדמאי. ומשמע דגם בסוף לא יברך ודלא כאותה תשובה שהביא שע"ת אות א' בשם גדול אחד יעו"ש. ועיין לקמן אות יו"ד:

א

ז) מי שאכל פת שנילוש בחלב או בשומן שאסור מדרבנן שמא יבא לאכלו עם בשר י"ל דלא מיקרי כ"כ איסור. הגרע"א. ועיין ביו"ד סימן צ"ז סעיף א' מיהו הפתה"ד אות ה' כתב בשם מוהריט"א דכל דבר שאסרו חז"ל מאיזה טעם שיהיה חשוב איסור גמור וע"כ כתב דאם ביטל איסור במזיד כיון דקנסוהו רבנן לאסרו עליו אם עבר ואכלו במזיד אין מברכין עליו ואין מזמנין עליו יעו"ש. והביאו השד"ח אס"ד מע' ז' אות ג' יעו"ש. ונראה דבכ"ז כיון דהמאכל עצמו מותר ודבר אחר גרמא לו האיסור יש להרהר בתשובה על מה שעשה ולברך כדי שלא יהא מוסיף על חטאו ר"ל:

א

ח) [סעיף ב'] אם אכל דבר איסור וכו' בב"י כתב דהרי"ו בשם הרמ"ה כתב שאינו מברך עליו אלא שהוא ז"ל הכריע לומר דגם הרמב"ם מודה בכה"ג דמברך עליו וכ"כ בב"י לקמן סימן ר"ד ופסקו בש"ע שם ג"כ סעיף ט' יעו"ש מיהו הב"ח שם פסק כהרמ"ה יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בזה הסימן בשיו"ב על דברי מרן ז"ל דאין דבריו מוכרחים וכתב דבס' הפרדס כתב בפי' דאף אם אכל דבר איסור מפני רליו שהוא מסוכן לא חשיבא הנאה ואינו מברך עליו כלל יעו"ש אבל הלבוש פסק כדעת מרן ז"ל וכתב הטעם משום דאין זה עבירה דוחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם. וכ"פ שם המ"א ס"ק כ"א וכתב הטעם משום דמצוה קעביד להציל נפשו יעו"ש. א"א שם אות כ"א. מאמ"ר בזה הסימן אות ג' ר"ז אות ה' ח"א כלל מ"ח אות ח"י. עולת שמואל סימן ג' כתב סופר סימן כ"ב אלא שכתב דהרוצה להחמיר על עצמו יברך בתחלה על דבר המותר ויפטור גם האיסור יעו"ש. וכ"נ להורות דכיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יש לפוטרו בדבר המותר ואם א"א לו אז יש להרהר הברכה בלבו כמ"ש לעיל סימן קס"ז אות ע' וסימן קפ"ה אות ה' יעו"ש. וכ"ז אם יש הנאה באוכל ההוא אבל אם לא יש הנאה בלאו הכי אין לברך כמ"ש לקמן סימן ר"ד סעיף ח' יעו"ש:

א

ט) שם מברכין עליו. ומזמנין עליו כעל היתר גמור לבוש. אבל המש"ז סוף אות א' כתב דדוקא מברכין ולא מזמנין וכתב שכ"מ בש"ע יעו"ש. ונ"מ לדידן דיש ליזהר לכתחלה שאין לאוכלו אצל האוכלין כדי שלא יתחייבו בזימון למ"ד אבל אם כבר אכל אצל אחרים אין לזמן עליו דהא אפילו לענין ברכה כתבנו באות הקודם דאין לברך יעו"ש:

א

י) [סעיף ג'] ואחד נזהר מפת כותי וכו' יש לענות אמן אחר המברך על דבר שהשומע נוהג בו איסור כגון האוכל פת עכו"ם וכיוצא בו דברים שאחרים נוהגים בהם איסור ומברך עליהם יכולין הנוהגין איסור לענות אחריו אמן דדוקא כשאוכל דבר שהוא אסור לו אין עונין אחריו אמן דברכתו ניאוץ אבל כשהוא אינו נוהג בו איסור ברכתו ברכה ויש לענות אחריו אמן הנוהג בו איסור מידי דהוה אזימון דק"ל דמזמנין עליו. ברכ"י אות ד' בשם זכרון משה. שע"ת אות א' ועיין לעיל אות ו':

א

יא) אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים. אגודה פ"ג שאכלו. וכ"כ הרוקח ה"ב סימן של"ד. והב"ד מ"א סק"א. וכ"כ מהר"א בן טאווה בס' התשב"ץ ח"ד סימן כ"ט והביאו י"א מה"ב בהגב"י אות ח' וה"ד באוכל גבינה רכה או חלב אבל אם אכל גבינה קשה אין מצטרפין לפי המנהג שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה ע"י קינוח והדחה כמ"ש ביו"ד סיען פ"ט. מ"א שם. ר"ז אות ז'. ועיין באות שאח"ז:

א

יב) בשבת (ר"ל שבוע) שחל ט"ב אין מזמנין יחד האוכלין בשר והנזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה כיון דאין שום אחד מהן יכול לאכול עם חבירו. אגודה פ"ד דתענית. מיהו בהגמ"נ הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם יעו"ש. וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג דיכולין לזמן יחד. והמ"א שם כתב דקשה להקל נגד כל הגאונים הנ"ל יעו"ש. וכן הסכים א"ר אות ג' דאין מצטרפין יעו"ש וכן מסיק במקום שמואל סימן צ"ד דשב ואל תעשה עדיף ואין להצטרף יעו"ש. והביאו שע"ת אות ג'. ונראה דכ"ז הוא דוקא אם מתחלה כל אחד הביא ככרו מלוכלך זה בבשר וזה בגבינה והתחילו לאכול אבל אם מתחלה הביאו הככרות נקיים ואפילו אם רק אחד מהם הביאו לו מתחלה פת נקי והתחיל לאכול כזית ואח"כ נתלכלך ואכלו או אפילו אם מתחלה הביאו כל הככרות מלוכלכים אלא שאח"כ הביאו פת נקי לפני אחד מהם ואכל ממנו לכ"ע מצטרפין דהא יכולין כלם לאכול מאותו פת נקי והיא מצרפן ודוק:

א

יג) מי שאינו אוכל בשר ע"פ צוואת הרופאים שמזיק לו והפת שלו נלוש במעט חלב אשר עדיין תורת לחם עליו לענין ברכת המוציא ואוכל על השלחן עם שני בני אדם שאוכלין בשר עם פת לכ"ע אין מצטרפין כיון דשניהם אינם יכולין לאכול זה מזה הוא מחוק הרופאים והם משום בשר עם חלב. מהר"ם מרוטונבורג האחרונים סימן ו'. והביאו השד"ח אס"ד מע' ז' אות א':

א

יד) מי שנזהר שלא להיות על שלחנו נר של חלב וחבירו הביא נר של חלב על השלחן שלא ברצונו אין זה מפסיק לזימון ויכולין להצטרף כי אין זה תלוי באכילה כלל. רו"ח אות א':

א

טו) שם ואחד אינו נזהר וכו' ונמצא כתוב שאותו שאינו נזהר צריך לברך ברהמ"ז שהרי הוא ראוי לאכול עמו אבל הנזהר לא יברך שהרי אין יכול לאכול עמהם ואף שאין לו הכרע מן התלמוד מ"מ דברים של טעם הם וכך קבלתי. וה"ה היכא שאכל א' פת של חלב והשני של שומן שבלילתה עבה שחייבין בהמוציא שאותו שאכל פת חלב יברך בהמ"ז שהרי הוא ראוי לאכול אח"כ פת של שומן תפארת שמואל על הרא"ש פ"ג שאכלו. ועיין לעיל סימן קס"ח אות ח"ן:

א

טז) שם וה"ה לג' שמודרין וכו' ואעפ"י שיכולין לישאל על נדרם ולהתירם מ"מ עדיין לא נשאלו. טור. לבוש. וכ"פ א"ר אות ה' ברכ"י אות ז' וכתב שכן הוא דעת רוב הפו' ותמה על ס' גן המלך סימן פ' שכתב דהמזמנים לא הפסידו יעו"ש. בי"מ אות ה':

א

טוב) שם וה"ה לג' שמודרין וכו' אבל אם היה אחד מהם מודר הנאה משנים מצטרפין דנהי דהוא אינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו. וכ"כ התו' פ"ק דערכין. עט"ז אות ב' וכן אם היו שנים מודרים משלישי מצטרפין כיון שהשלישי יכול לאכול עמהם א"ר אות ד':

א

חי) ראובן נשבע שלא ידבר עם שמעון ואכלו ביחד עם אחר אין ראובן יכול לזמן לפי שהוא מדבר עם שניהם ואומר להם שיהיו מזומנים לברכה. מהר"י פראג"י בתשו' כ"י סימן ק"ה. ברכ"י אות ח' שע"ת אות ג' ועיין ביו"ד סימן רכ"א סעיף יו"ד ובש"כ שם ס"ק נ"ד:

א

יט) שם בהגה. אבל אם אוכלין מככר בעה"ב וכו' ביו"ד סימן רכ"א ס"ה מבואר דאסור להם לאכול בקערה אחת שמא יאכל מחלקו אא"כ שדרך בעה"ב שחוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו ואז מותר יעו"ש וא"כ ה"נ ע"כ מיירי בדרך זה. ט"ז סק"ג:

א

ש"ע ס"א אלא מדרבנן עיין שו"ת ב"ח החדשות סי' א':

ב

ט"ז סק"א אלו במזיד הוי וכו' קצת קשה דבסי' קצ"ט מוכח דמזמנין כל שלא וכו'. ואולי כוונתו כיון שאוכל בפני אלו הב' הוה פרהסיא ואין מזמנין עיין במ"א סי' קצ"ט סק"ב דיש לפרש גם דבריו כך דהכל תלוי בפרהסיא ע"ש. וע' ביו"ד בריש הלכות שחיטה בפני כמה הוי פרהסיא ע"ש:

ג

מ"א סק"א ועמ"ש ה"ה פ"ז דמצה כצ"ל:

ד

ט"ז סק"א דברי הראב"ד והרא"ש כן מ"מ לענין הלכה כצ"ל:

ה

מ"א סק"א ונ"מ בסעודת מצוה משמע דמיירי בה"ג דמהר"ש שנים אוכלין בשר בס"מ וא' גבינה כגון שלא הזמינו בעל הסעודה אין מצטרפין ואע"ג דזה מצי לאכול בשר אם יזמינו בעל הסעודה מ"מ עתה לא הזמינו. וכמו בתרומה דאמרינן עדיין לא נשאל עט"ז אבל אין לפרש כוונת מ"א בס"מ דאין אוכלים בשר רק מנין והשאר דאכלי חלב ואינם רשאים לזמן יחד דבעלי חלב אינם יכולים לאכול בשר כיון שכבר יש מנין ז"א חדא דמשמע דאגוונא דמהר"ש מיירי ותו דלשון מצטרפין לא א"ש לפי' זה. ועוד דדין רבים לא אמרו המ"א עכשיו עד אח"כ לכן נ"ל כמ"ש ואע"ג דהמ"א בסי' תקנ"א סקל"ו הראה מקום לכאן לענין זימון ושם מיירי בענין אוכלי בשר לק"מ דמסוף דבריו דכאן מבואר דין ההוא דגם רבים לא יזמנו יחד ודו"ק:

ו

שם אין יכולים לזמן יחד ר"ל אע"פ שיש זימון באוכלי הבשר לבדם וכן באוכלי החלב לבדם דבכה"ג קיל יותר לצרף כמ"ש המ"א בססי' קצ"ה ע"ש אפ"ה כאן לא מצטרפי וצריכה כל כת לזמן בפני עצמה:

ז

שם דהא יכולין לאכול חלב אחר המתנת השיעור כצ"ל:

ח

שם וגם שם נ"ל. פי' אפי' המתין ו' שעות ע"ש בש"ך סק"ה:

ט

ט"ז סק"ב אלא דק"ל ממה דאיתיה. פירוש דמשם מוכח דאפילו אינו מזומן דהא גוזליא לא היה שם ואפ"ה מהני:

י

סק"ד ונ"מ להוציאן י"ח. משמע דהט"ז מפרש דברי רש"י דלענין להצטרף די בפחות מכזית ולכן הקשה דכבר כתב המחבר דין דמברך בסי' שאח"ז שצריך שיהיה מאוכלי הפת וכבר ידעינן בסי' קפ"ד דבהמ"ז צריך כזית מיהו בסי' שאח"ז משמע דבעי כזית גם לצירוף וצ"ע ודו"ק:

א

כתב הרב"י דה"ה בגזל חטים וטחנן ואפאן אף על פי שקנאן בשינוי אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף וכ"ה רסי' תרמ"ט וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס תנ"ד וסימן י"א ס"ו ומיהו ברמב"ם הלכות מצה פ"ו ד"ז אין יוצא י"ח במצה גזולה זה הכלל כל דבר שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין ברכת המזון אין יוצא בו עכ"ל, וכ' ה"ה אם קנאה בשינוי יוצא בו י"ח א"כ מוכח דמברכין עליו ב"ה וכן יש להורות דהא ב"ה דאורייתא היא ולחומרא אזלי' ואפשר דאפי' גזל לחם מברך ב"ה דכשאכלה כבר קנאו בשינוי ועוד דבסי' תרמ"ט נסתפק אם יש לברך וא"כ בב"ה נקטינן לחומרא דאורייתא היא כנ"ל ועמ"ש פ"ו דמצה בביאור הירושלמי דלא כב"ח: אינו יכול לאכול. ק"ק דבי"ד ס"ס קי"ב פ' דרשאי לאכול פת עמהם משום איבה וי"ל דהתם דוקא כשאוכלים בחבורה א' שייך איבה אבל הכא כל אחד אוכל מככרו וכ"מ שם, כתב האגודה פרק ג' שאכלו א' אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים וכ"כ בערכין בשם ס"ה וכ"כ הרוקח הלכות ברכות סימן של"ד ובשבת שחל ט"ב אין מזמנין יחד האוכלין בשר ונזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה כיון דאין שום אחד מהם יכול לאכול עם חבירו (אגודה פרק ד' דתעני') ובהגמ"נ הקשה ע"ז דהא יכולין לאכול יחד לחם ע"כ, וכ"כ רש"ל בביאורי סמ"ג דיכולין לזמן יחד וקשה להקל נגד כל הגאונים הנ"ל די"ל דס"ל דבעי' שיכולים לאכול יחד אותו לחם שאוכל חבירו דאל"כ הרי כהנים וזר יכולים ג"כ לאכול פת אחר כמ"ש ב"י בשם האגור אלא ע"כ בעינן אותו לחם והכא אין יכולין לאכול בשר וגבינה מלחם א' דהרי מלוכלך מבשר וכמ"ש בי"ד סי' פ"ט וכ"מ ברוקח וס"ה שאין מצטרפין אא"כ שאוכל הגבינה יכול לאכול בשר וכ"כ בהג"מ בשם מהר"ש ב' אוכלין בשר וא' חלב האוכל חלב מברך ומוציא השני לפי שיכול לאכול עם חבירו ולא להפך (הג"ה במרדכי קטן עכ"ל) משמע דוקא חלב אבל אם אוכל גבינה קשה אין מצטרפין דהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה ובשבת שחל ט"ב אפי' בחלב אין מצטרפין ונ"מ בסעודת מצוה ומל' הג"מ משמע אפי' הם רבים אין יכולין לזמן יחד דהרי אין אחד מוציא חבירו וצריכין לזמן כל כת בפ"ע ומי יקל ראשו נגד כל הני רבוותא ואף בהג"מ לא נחלק עליהם אלא הקשה עליהם וכל קשיא יש לה תירוץ ולכן אין להקל וכן מרגלא בפומא דאינשי וראיתי בבה"ז ריש ערכין הקשה דהא יכולין לאכול בשר אחר המתנת השיעור ולא דק דהא עכ"פ צריך לברך ב"ה קודם ואם ימתין ו' שעות יתעכל המזון וגם שם נ"ל צריך לברך ב"ה קודם כמ"ש הש"ך בי"ד סי' פ"ט בשם רש"ל:

ב

זה מזה. ולא אמרינן הואיל דאי בעי יתיר נדרו ויצטרפו:

א

(א) דבר איסור – אפילו אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:

ב

(ב) ואין מברכין עליו – וה"ה שאין עונין אמן על ברכתו:

ג

(ג) לא בתחלה וכו' – הואיל ודבר איסור הוא ויש עבירה באכילתו מנאץ את ה' בברכתו ע"ז וכענין שנאמר בוצע ברך נאץ ה':

ד

(ד) ולא בסוף – ואפילו אם אכל כדי שביעה ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ אלא דלענין זימון אפילו בשוגג אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות. אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:

ה

(ה) דבר איסור – ואפי' אכל איסור דאורייתא במקום סכנה כגון מפני חולי והטעם דכיון דסכנה הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו וכדכתיב וחי בהם ואחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם:

ו

(ו) וע"ל סי' ר"ד – דשם נשנה דין זה ונתבאר שם בס"ח בהג"ה דאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה וע"ש במ"ב:

ז

(ז) מצטרפין – אע"פ שכל אחד אוכל מככרו:

ח

(ח) אינם מצטרפין – שכל צירוף לזימון אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתן לאכול לחם אחד וכאן כ"א נזהר מלחם חבירו:

ט

(ט) לשלשה שמודרים וכו' – בין שכל אחד מהם מודר מחבירו בין שאחד מודר מהשנים והשנים ממנו דעכ"פ אותו האחד אינו יכול לאכול משלהם והם משלו לכך אינם מצטרפין אבל כששנים מודרים מאחד והוא אינו מודר מהם ודאי מצטרפין כיון שהאחד יכול לאכול עמהם. כתבו הפוסקים דה"ה כשאחד אוכל חלב או גבינה והשנים בשר מצטרפין שהאוכל גבינה הרי יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו [והמנהג שהאוכל גבינה הוא המברך ברכת הזימון ולא להיפוך שהוא הגורם להזימון] אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה ע"י קינוח והדחה וכן מר"ח עד ט"ב שאין אוכלים בשר רק בסעודת מצוה ויש שנזהרין גם בזה ואוכלין רק מאכלי חלב כמו שכתב בסימן תקנ"א אותן שנזהרין מבשר ואוכלין חלב אין מצטרפין עם אוכלי בשר דהרי אין יכולין לאכול זה עם זה אלא אם כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שאז עדיין היו יכולין לאכול ביחד או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו:

א

(מ"א סק"א) דמברכין עליו ב"ה ע"כ וכן יש להורות כצ"ל:

ב

(שם) ועוד דבסי' תרמ"ט מסתפק הב"י בשם הר"ן אם יש לברך וא"כ בבה"מ נקטי' לחומרא דדאורייתא היא כצ"ל ועמ"ש ה"ה בפ"ו דמצה וכו' כצ"ל ונ"ב ואיני מבין דא"כ במצה גזולה נמי יוצא בדיעבד דהא קנאה בשינוי וראיה מסי' תרמ"ט לאו כלום היא דהתם קנאה בשינוי מבלי סיוע מצוה משא"כ בנדון זה השינוי הוא בא ע"י סיוע מצוה והוי מצוה הבאה בעבירה ולכ"ע אין מברך וק"ל:

א

ס"ק א' אכל דבר איסור ואם אכל פת שנלוש בחלב או בשומן שאסור מדרבנן שמא יבא לאכלו עם בשר י"ל דלא מקרי כ"כ איסור ובפרט למ"ש הכרתי סי' צ"ז דרשאי לחלק הפת לברכה כ"א בענין שיהיה לכל א' דבר מועט א"כ י"ל דדמי לדמאי דמברכי' כיון דאי בעי מפקיר לנכסיה ואכל בהיתר ה"נ אי בעי מחלקו ואוכל כזית בהיתר ועיין באשל אברהם סי' קס"ח סט"ז:

א

בסוף עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ח החדשות שהעלה ג"כ לברך לבסוף ואינו מנאץ ואפי' מצו' איכא ובקוגטרס אחרון מ"ש שם ושם בהג"ה בשם גדול אחד במי שנדר או נשבע שלא יאכל איזה דבר ועבר ואכל חייב לברך לבסוף אבל בתחלה שרוצה לאכול שבשעת ברכה רוצה לעשות איסור עכ"פ אין לו לברך ע"ש ומ"ש בה"ט בשם תשו' באר עשק עי' באשל אברהם מתשובות בית יהודה והוא ביו"ד סי' כ"ג ועיין בהלכות קטנות ח"א ובשאילת יעבץ סי' מ"ה ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ס"ג בפנים מסבירות לאגדה בשבת דף קל"ט מיום שפירש יוסף מאחיו כו' ע"ש. ועיין בסוף תשובת תשב"ץ בטור השלישי סי' כ"ט ועיין בבר"י בשם מז"ה שכ' בהגהותיו מספר זכרון משה דאמן וברכת הזימון שוים ואין עונה אחר מי שבירך על אכיל' דבר איסור כדאיתא בתוס' דדמאי אבל כשהוא דבר שהאוכל נוהג בו היתר והשומע נוהג בו איסור כגון פת עכו"ם וכיוצא יכולים השומעים לענות אחריו אמן שאין זה מנאץ מידי דהוי אזימון דמזמנין על מי שאינו נזהר מפת עכו"ם ע"ש:

ב

סכנה עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ב סי' ז' שדעתו להכריע כהרמב"ם שדבר איסור שנפשו של אדם קצה ואפילו בשוגג או לרפואה אפי' לאחריו אינו חייב לברך דלא מחשב הנאה ע"ש ועיין בפסחים דף ק"ז בתוספות שם ד"ה שיש שני מיני אכילה גסה עיין שם ועיין לקמן סי' ר"ד מ"ש שם:

ג

מצטרפין עבה"ט ומ"ש בשם המג"א שאין יכולים לאכול הלחם שמלוכלך מבשר הקשה ע"ז במקום שמואל סי' צ"ד שהרי יכול לאכול אחר שיגמור אכילת חלב ואפי' בשבוע שחל ט"ב מותר בתבשיל של בשר וא"כ אינו אסור מאותו לחם וע"ש דמ"מ מסיק דשב וא"ת עדיף שלא להצטרף לזימון בשבוע שחל ט"ב אוכלי בשר עם אוכלי חלב ע"ש ועיין סי' קל"ה על מ"ש בש"ע ובטור בג' שמודדים הנאה זה מזה על דברי הב"י דמייתי ראיה מדאיצטריך למימר דכהני אכלי חולין ת"ל דאי בעי מתשיל כו' והשיג ע"ז דבתרומה ביד כהן לא מצי מתשיל ע"ש ועיין בפנים מאירות ח"ב סי' ואו שהקשה כן וכ' ליישב קצת ע"ש וכן הפר"ח בליקוטים כתב ליישב קצת ועיין בא"ר ובגן סי' פ' ובבר"י ע"ש ועיין ביד אפרים בשם הבר"י במי שנשבע שלא ידבר עם חבירו אין רשאי לזמן עליו ומ"ש שם בדין אם יש עשרה בזימון מה דינו ע"ש:

א

אכל דבר איסור. כ"כ רמב"ם פ"א מברכות והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קבוע הואיל ואוכלין דבר איסור הוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל והיינו מן המשנה דר"פ ג' שאכלו אכל טבל אפילו דרבנן אין מזמנין עליו וסובר הראב"ד דוקא לזימון לא אבל ברוכי מברכינן והרמב"ם צ"ל דס"ל דרבותא נקט זימון דהוא קיל מב"ה דהא אפילו על העלה ירק שאכל אחד מהם מזמנינן קמ"ל דדבר איסור גרע טפי וכ"ש דלא מברך והרא"ש הסכים להראב"ד מדאיתא בפ' הגוזל ראב"י או' גזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז אומר בוצע ברך ניאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ עכ"ל והב"י חיזק דעת הרמב"ם מהירושלמי במצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועוד מתוספתא דתני' על כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם כו' וההוא דאין זה מברך אלא מנאץ ה"ק הלכך לא יברך ולעד"נ דודאי לא היה מביא הרא"ש ראיה מההיא דמנאץ ללמוד משם שיברך וינאץ הקב"ה דודאי טוב לו השתיקה אלא נראה דגם הראב"ד אינו חולק על אוכל איסור במזיד אלא על האוכל בשוגג שכ"כ הרמב"ם שם כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף כו' ונ"ל דכ"ע ס"ל דמתני' שאמרה אכל טבל אין מזמנין היינו שאכל בשוגג דאלו במזיד הוה רשע גמור ופשיטא שאין מזמנין עמו אלא ודאי דבשוגג אמרינן כן וס"ל להרמב"ם דאין אכילתו נחשבת אכילה כלל ודומה למ"ש בי"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו הכי נמי כן הוא לענין ברכה וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל כלל ומטעם זה נראה דהאוכל איסור בשעת סכנה דלא יברך לדעת רמב"ם דחד טעמא הוא דשגיאות מי יבין וה"ל למפרע כאלו אכל היתר ואפ"ה אינו מברך וכ"כ ב"י אח"כ בשם הרי"ו. ואע"ג דכתב ב"י ונ"ל דהרמב"ם מודה דכל כה"ג יברך כו' תמוה מאוד דלמה יגרע שוגג מן שעת הסכנה כמזיד דה"נ יש אונס בשוגג דליביה אנסי' דהא פטור הוא מעונש שבועה אם נשבע לשקר כדאי' בשבועות בתלמידי דרב מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס וכן אשה שזינתה בשוגג ה"ל כאנוסה אלא נרא' פשוט לע"ד דהעיקר כמ"ש הררי"ו דאפי' בשעת הסכנה לא יברך להרמב"ם וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' תשצ"ד בחולה שאוכל ביה"כ שפסק שצריך לברך וכתב אע"ג דרמב"ם פסק באוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה ביה"כ ובודאי בשוגג מיירי ומדמהו לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך להרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד דבשוגג יברך כיון דנהנה אלא שאין מזמנין עליו דלא חשיבה אכילתו קבע אבל ברכה תחלה וסוף יברך כיון שנהנה ואע"ג דבשוגג אין שייך תחלה דהא לא ידע דיש כאן איסור מ"מ שייך שפיר תחלה היכא דהוא אניס דהוא נמי מיקרי שוגג אע"פ שעושה במזיד א"כ שפיר מסכים הרא"ש לדברי ראב"ד מדאמרינן אין זה מברך אלא מנאץ ש"מ ששייך ברכה אלא שהוא מנאץ והיינו במזיד אבל אם עשה כן בשוגג אין כאן ניאוץ וא"כ נשאר עליו שפיר חיוב הברכה ומ"ש ב"י ראיה לאיסור לברך ממצה גזולה וכן התוס' זה מיירי במזיד ואין משם ראיה לשוגג גם דברי רבינו הטור י"ל בזה על שוגג כנלע"ד נכון ואף את"ל דלא מפ' דברי הראב"ד והרא"ש כן מ"מ לענין הלכה נר' שפיר להכריע כן דאוכל איסור בשוגג יברך אחריו כיון שכבר פסק דבמקום סכנה חייב לברך ודא ודא א' היא ע' תשו' רשב"א סימן תשצ"ז:

ב

והזר אוכל פת כו'. ב"י הביא דברי האגור בזה דמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתן פת חולין של ישראל יכולים לאכול יחד וכת' ע"ז שהם דברים בטלים מההיא דעירובין עכ"ל והיינו מדאמרינן בתרומה שאינם מצטרפים ואע"פ דאפשר בשאלה מ"מ הרי עדיין לא נשאל ונלע"ד דאם מזומן ומצוי פת של ישראל אע"פ שלא אכלו ממנה מ"מ אפשר להם לאכול ביחד ממנו ומצטרפין ובזה מודה ב"י אלא דק"ל ממה דאי' בסי' שאח"ז בש"ע דהיינו דאי' בגמ' רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי קא ממהר לאכול עמהם כדי להצטרף עמהם לזימון א"ל מאי דעתך לצרופי בהדן כבר אכלית אמר שמואל אלו מייתי גוזליא לאבא מי לא הוה אכיל. וכ' הרי"ף אלמ' כל היכי דאי מייתי להו מידי דמצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו עכ"ל. וא"כ ק"ו דמה התם שלא נתחייבו כלל בזימון אפ"ה כיון דאפשר לו' דאי מייתי להו מידי היו אוכלים מהני סברא זו לחייב זימון ק"ו הכא דכולהו אכלי אלא דא' אינו יכול לאכול עם חבירו פשיט' דמהני הך סברא דאי מתרמי להו לחם ישראל דהוי מצי לאכול א' עם חבירו ויצטרפו לזימון:

ג

אם אוכלין מככר בע"ה. בי"ד סי' רכ"א מבואר דאסור להם לאכול בקערה א' שמא יאכל מחלקו אא"כ שדרך בע"ה שחוזר וממלא הקערה א' לאחר שאכלו או מותר א"כ ה"נ ע"כ מיירי מדרך זה:

ד

אין מזמנין כו'. במשנה אמרי' עד כמה מזמנין עד כזית פירש"י כמה יאכל עמה' ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאן י"ח אם יתנו לו הכוס לברך עכ"ל. וא"כ היינו מ"ש אח"כ סי' קצ"ז שיהיה המברך א' מאוכלי הפת:

א

במ"א ריש סי' יוצא בו י"ח כמ"ש ה"ה שם א"כ כו' כצ"ל:

ב

שם ואפשר דאפילו גזל לחם כו' עיין בתשובת ב"ח החדשות ובקונטרס אחרון שם כתבתי על דברי המג"א אלו שנראה שר"ל דמדלעסיה קני' והבאתי שם מדברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה ע"ש:

ג

במג"א ס"ק ב' ולא אמרינן הואיל ואי בעי יתיר נדרו כו'. ועיין בבר"י בשם מהר"י פראגי בתשובה כת"י ראובן נשבע שלא ידבר עם שמעון ואכלו ביחד עם אחר אין ראובן רשאי לזמן לפי שהוא מדבר עם שניהם ואומר להם שיהיו מזומנים לברכה ע"ש וצ"ע ולפ"ז אם ראובן רוצה להיות ש"ץ לומר ברכו כששמעון בבה"כ ובפרט אם אין שם עשרה רק בצירוף שמעון שע"כ לכולם הוא אומר שיברכו ושמעון בכלל ה"נ אסור ויש לחלק דכיון דאיכא רובא דמנכר שיכול לדב' להם אין הכרח ויצטרף שמעון רק לענות לבד לפי שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ואמנם לפ"ז גם בזה יש להתיר אם המסובין רבים וצ"ע גם צ"ע בגוף הדין דנשבע שלא ידבר עם שמעון שי"ל שאין הכוונה רק שלא ידבר עמו לבד בפרטות אבל דרך כלל שהוא מדבר לרבים וגם זה נכלל עמהם אין זה בכלל השבועה וע' ביו"ד סי' רך"א שהרמב"ם כ' שיכול לדבר עם אחר והוא שומע. אך בתשובת הגאונים שהביא הב"י מבואר שאם נתכוון להשמיעו אע"פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עושה ראובן ואף לפמ"ש בתשובת הגאונים שם תחלה מ"מ הצריכו שהשליח יאמר לשמעון מה שאומר ראובן ולא יסמוך ראובן כי שמע דבריו ע"ש. ור"ל שאף ע"פ ששמעון שמע באמירת ראובן לשליח שידבר לשמעון כך וכך מ"מ צריך השליח לחזור ולומר הדברים לשמעון שיהא נראה שאין ראובן סומך על שמיעת שמעון מפיו מה שאמר לשליח ודברי הרמב"ם שבאו בסתם שיכול לדבר עם אחר והוא שומע צ"ע. ואפשר דס"ל מ"ש בגאונים שהשליח מדבר כו' לרווחא דמלתא הוא אבל אין קפידא בכך וכל שאינו מדבר עמו לנוכח אינו בכלל השבועה ומהש"ך שם שהעתיק מתשובת הגאונים מ"ש שאם נתכוון להשמיעו לא יפה עושה משמע דמפרש גם דברי הרמב"ם שלא יתכוון להשמיע ומסתימת לשון הרמב"ם לא משמע הכי. ומ"מ אף שנאמר דנתכוון להשמיעו אסור אין ראיה לדין זה דהתם א"צ לדבר עם האחר רק שאחר הוא המליץ בינותם ועיקר הדיבור היא מיוחד לזה שמושבע עליו משא"כ בנ"ד שעיקר הדיבור אינו מיוחד לזה אלא לרבים ואף שגם הוא בכלל הדיבור י"ל שע"ז לא נשבע רק שלא ידבר עם פלוני והיינו מה שהוא דובר אליו ביחוד אבל לא בכלל אנשים אחרים וצ"ע כעת והנה מתשובת הגאונים מוכח בהדיא דנשבע שלא לדבר עם חבירו מותר לדבר עמו ע"י שליח ולא אמרינן בזה שלוחו של אדם כמותו וצ"ל דמילי נינהו ואין בהם דין שליחות וגם יש ליתן טעם על פי מה שכתבו התוספות רי"ד דמצות שעל גופו ממש אין בו מדין שליחו' והארכתי במקום אחר ועיין מ"ש בשו"ת חלק ח"מ ובדיני קדיש יתום הארכתי בזה עוד ע"ש: