שולחן ערוך, אורח חיים קצ״ג: אם מצטרפין לזימון אם לאו. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

אם מצטרפין לזימון אם לאו. ובו ו סעיפים:
שנים שאכלו אע"פ שבברכת המוציא פוטר א' את חבירו מצוה לחלק שיברך כל אחד ברכ' המזון לעצמו בד"א כשהיו שניה' יודעים לברך ברכת המזון אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך וצריך לכוון מלה במלה לכל מה שיאמר: הגה וצריך המברך שיכוין להוציאו [מרדכי ר"פ שלשה שאכלו וב"י בשם סמ"ג]: אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה אבל שלשה שאכלו אינ' רשאים ליחלק ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון וכן ארבעה או חמשה אסו' להם ליחלק שכלם נתחייבו בזימון ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשר' ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרי' כיון שנתחייבו בהזכרת השם: הגה דאז יכולי' לחלוק אם ירצו ונ"ל דה"ה בששה אין מחויבים לחלק רק אם ירצו נחלקים ומצוה לחזור אחר עשרה ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולי' לשמוע ברכת זימון מפי המברך ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך:

ב

אפי' לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד אלא שהשנים קבעו ואחר כך בא השלישי וקבע עמהם או שאחד קבע תחלה ואח' כך קבעו השנים עמו אינם רשאי' ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה ומכל מקו' אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק אלא א"כ הוא שמש: הגה ומ"מ אפי' כ"מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזימון משום דברוב עם הדרת מלך (ב"י):

ג

אם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד אבל אם היו הולכים ואוכלי' לא ואם היו אוכלים בשדה מפוזרי' ומפורדי' אע"פ שאוכלי' כלם בשעה אחת ומככר א' כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין: הגה המנהג שלא לזמן בבית עכו"ם ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עכו"ם משום יראת העכו"ם הוי כאלו אכלו בלא קבע ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכ' ולא יאמרו הרחמן יברך ב"ה הזה ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א' לבדו ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד:

ד

שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא אפי' כל אחד אוכל מככרו ואפי' לא אכל עדיין כזית פת אינם רשאים ליחלק:

ה

שלשה שבאים משלש חבורות של שלש שלש בני אדם ונתחברו אלו השלשה אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו כל א' לשנים עד שאמרו הזן שוב אינם יכולים לזמן אפי' אכלו אח"כ יחד וגמרו סעודתן ואם לא זמנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפי' לא אכלו אלו השלשה ביחד משנתחברו:

ו

שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו השלשה הנשארים פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו והוא הדין אם לא היו בכל חבורה אלא שלשה והלך א' מכל חבורה קודם זימון ונתחברו אלו השלשה ובא אחד לכל חבורה ונצטרף עם שנים הראשונים וזימנו יחד פרח זימון מאלו השלשה כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו עמהם: הגה שלש חבורות שאכלו ובכל חבורה שלשה בני אדם אסור לכל אחד ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד דהרי השנים הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח"כ אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד אחד מכל חבורה ולזמן ביחד והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם [ב"י בשם הרשב"א]:

א

המנהג שאין מזמנין כו' וי"א שמנהג זה לאו מנהג ותיקין הוא והמשנה לא הפסיד (מהררמ"י ומורי בב"ח):

א

מבין. ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש"י דיוצאים אע"פ שאינם מבינים ולא ראיתי מעולם מי שמוחה בדבר וכ"כ הב"ח דאפי' בקידוש שהוא דאורייתא יוצאות הנשים וע"ה בשמיעה ומ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך מ"א עיין בשכה"ג סי' ס"ב:

ב

בזימון. כלומר אע"פ שאם ילך א' ישארו עוד ג' ויזמנו מ"מ הוא לא יצא י"ח שגם הוא נתחייב בזימון. כתב הב"ח י"א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים:

ג

הזימון. ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובים דברוב עם הדרת מלך. מ"א:

ד

ג' ג'. וכ"ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין לחלק ג' ג'. מ"א:

ה

עכו"ם. כל האחרונים חלקו על הרב בזה ומהרש"ל כשהיה מזמן בבית עכו"ם היה אומר הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתנו וישיבתינו. ופעם א' היה סעודת פדיון הבן בבית עכו"ם והיו שם כמה גברי רברבי והסכימו לברך ולומר יברך את בעה"ב דקאי על בעל הסעודה עיין ע"ת ואפשר דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית עכו"ם ואין מזמנין. מ"א:

ו

ליחלק. אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים ודוקא שהתחילו ביחד אבל אם הקדים א' ובאו הב' אח"כ ואכלו ג"כ רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך בפני עצמו ט"ז ע"ש:

ז

משנתחברו. ר"ל אלא כל אחד אכל בפ"ע משנתחברו עיין ט"ז ומ"א:

א

ברכות מ"ה לפי' התו' ורא"ש ורשב"ם והמרדכי ורבי יונה

ב

שם בגמרא

ג

תוס' והרא"ש ורבי יונה והמרדכי

ד

מרדכי בשם ר"מ

ה

טור

ו

שם בגמרא

ז

הרא"ש שם ממשמעות הגמרא ומההי' דחולין ק"ו

ח

שם ברכות

ט

הגה"מ פ"ה מההיא דברכות נ'

י

ברכות שם

יא

הרא"ש שם

יב

הרא"ש שם ורבי ירוחם

יג

רבי' יונה

יד

ברכות שם לפי' הרא"ש ועל פי' הירושלמי

טו

שם

טז

שם בתוספות

יז

שם ברש"י בב"י כתב דאיירי שאכלו בבית אחד דהוי כמו מפינ' לפינ' א"כ ה"ק כיון שנתוועדו לזמן אינם רשאים לחלק וצריכים לאכול ביחד ולזמן

יח

כן פי' ר"י והביאו הרא"ש שם ור' יונה

יט

רבי יונה שם

א

ס"א שנים כו'. מ"ה ב':

ב

אע"פ כו'. עתוס' שם א' ד"ה אם כו':

ג

אם כו' אבל כו'. עתוס' שם סד"ה שאני כו': וצריך כו'. וכמ"ש במגילה שמעה מתנמנם לא יצא ועסי' תר"צ סי"ב:

ד

וצריך כו'. כמ"ש ספ"ג דר"ה:

א

אבל ג' כו'. מתני' שם ושם נ"א:

ב

ושנים כו'. ממה שכתב שם מ"ה א' תא שמע השמש כו' ובחולין ק"ו א' ש"מ אין כו':

ג

וכן כו' ואז כו'. מתני' שם נ' א':

ד

דאז יכולין כו'. רש"י שם:

ה

ומצוה כו'. שם קם ר' חמא כו' וה"ה לדידן בעשרה:

ו

וזה טוב כו'. הרא"ש וכ"כ רש"י שם:

ז

שהרי כו'. עסי' קצ"ה ס"ג:

ח

ס"ב אפי' כו'. מ"ז א' רב ושמואל כו' ואף שי"ל כמ"ש בהג"ה ומ"מ כו' הרא"ש לא ס"ל זה כמ"ש שם:

ט

כיון כו' ומ"מ כו'. כמש"ש מ"ב ישבו לאכול כו' ורמינהו עשרה כו' ובבהמ"ז איירי כמ"ש תוס' שם וכ"ה בירושלמי והביאו תוס' שם מ"ה א' ועט"ז ס"ק ו' ועוד ממ"ש והשמש שאכל כו' מ' הא אחר לא וז"ש אא"כ כו' וערא"ש שם:

י

ומ"מ כו'. ב"י ס"ס בשם ריב"ש וכמש"ש נ"ג א' וערא"ש שם שמחלק בההיא דשם להך דהכא ועב"ח:

יא

ס"ג אם כו'. ע"ל סי' קס"ז סי"ב:

א

ס"ד אפי' כו'. נ' א' כגי' שלנו וכ"ה גי' ר"ח ורי"ף ועתר"י ורא"ש שם:

ב

ואפי' לא כו'. שם קמ"ל כי הא כו'. ופי' תר"י בשם תוס' שלא אכלו עדיין כזית והקשה עליהם ממ"ש בירושלמי שם ריש פרקין הכא אתמר אין רשאין לחלק והכא אתמר חייבין לזמן שמואל אמר כאן בתחילה וכאן בסוף ואיזו בתחילה ואיזו בסוף תרין אמוראין ח"א נתנו דעתן לאכול זהו בתחילה אכלו כזית זהו בסוף וח"א אכלו כזית זהו בתחילה גמרו אכילתן זהו בסוף ותי' דמ"ש אכלו כזית זהו תחלה ל"ד כזית אלא לאפוקי ס' ראשונה דכזית הוא בסוף וכ"פ הרא"ש אבל הרשב"א פי' להיפך דס' ראשונה שם ס"ל דפחות מכזית הוי התחלה וס' אחרונה דוקא כזית ופ' כס' ראשונה והכל א' אבל דעת הר"י אפי' לא אכלו כלל כס' ראשונה וכפשטא דלישנא דגמ' שם ע"ש:

א

ס"ה אם זימנו כו'. כפרש"י שם וכן פי' תוס' ד"ה שלשה כו' אלא שהם פי' דפטורין אבל רשאין לזמן אבל רש"י פי' דאין רשאין וז"ש תוס' ורש"י לא כו' ופ' הטוש"ע כרש"י ועב"ח:

ב

אפי' אכלו כו'. שה"ר יהודה הקשה מאי קמ"ל פשיטא ועוד מאי פרח דהא יצא ידי זימון ועוד ל"ד למטה שחלקוה ותי' הרא"ש דקמ"ל כה"ג ע"ש:

ג

ואפי' לא כו'. רש"י ד"ה ג' כו':

א

ס"ו שלש כו'. כן פי' הר' יהודא ע"ס קושיתו ע"ש:

ב

וה"ה כו'. בזה ניחא דקאי מילתא דרבא אר"ח דקא' של ג' בני אדם:

ג

שלש כו'. כן פי' ר"ה גאון ג' שבאו כו' אינן רשאין לחלק מחבורתם הראשונה כי היכי דלא ליפוק זימון מחבורתם וז"ש ר"ח והוא כו' לאפוקי אם באו מחבורה של ד' וז"ש אבל כו' וכ' הרשב"א וצ"ל שהוא גורס א"ר ואי אזמין פרח זימון מינייהו ול"ד למש"ש הני ג' דכרכי כו' דשם לא יצא זה הג' ידי זימון ועסי' קצ"ד ס"א:

א

וצריך וכו' – והוא לעיכובא אם לא שיודע ששמע עכ"פ עקרי הברכות ופתיחתן וחתימתן אז יצא בדיעבד. ודע עוד דאם שמע הבהמ"ז והוא מתנמנם לא יצא [כ"מ בביאור הגר"א]:

ב

אינו יוצא בשמיעה – הנה דינא דהמחבר איירי בשנים וכנ"ל. ולענין שלשה אם אחד יוכל להוציא לשנים יש דעות בין הפוסקים דדעת ברכת אברהם דאפילו לדעת המחבר היינו דוקא ביחיד המוציא ליחיד אבל בזימון שלשה שאחד מוציא לשנים או בעשרה שאחד מוציא לתשעה אפילו אינם מבינים יחיד מוציא את הרבים והעתיקוהו הרבה אחרונים ומב"ח בסימן זה ולבוש בסימן קצ"ט משמע שלא כדבריו:

א

עדיף טפי לזמן – עיין במ"ב וגם בביאור הגר"א משמע דלפי מה שסתם המחבר מקודם דאפילו בבא השלישי בעת גמר הסעודה וקבע עמהם מצטרף לזימון שוב אין לנו מקור לדין זה [מהא דרב ושמואל בדף מ"ז ע"א דהתם מדינא חייבין כיון שהיו קבועין יחד בגמר סעודה וכן מהא דדף נ"ג דסברי ב"ה אחד מברך לכולם אין ראיה כמ"ש הרא"ש שם] ויש לשיטה זו מקום רק לדעת רבינו יונה דס"ל דדוקא בהתחילו כאחת חייבין לזמן וא"כ יקשה עליו מההיא דרב ושמואל הנ"ל וכן מהא דינאי מלכא בדף מ"ח וע"ק דיתרץ דרשות לזמן בכל גווני וכ"כ בספר מגן גבורים:

א

אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו וכו' – עיין במגן אברהם שהביא בשם הב"ח דבדאיכא תרתי לריעותא רשאין ליחלק והנה הב"ח קנסיב לה מלשון הטור דכתב צריך לחוש לשתי הגרסאות ומשמע ליה להב"ח דאם נגרוס בגמרא כ"א אוכל מככרו תו אין להחמיר בפחות מכזית וכן אם נגרוס בגמרא כגון שישבו לאכול תו אין להחמיר בכ"א אוכל מככרו ע"ש בב"ח בסוף דבריו וע"כ ס"ל דאין להחמיר בשתי חומרות ובאמת זה אינו דדינא דרי"ף לענין כ"א אוכל מככרו הוא אמת לכו"ע עיין בתוס' רבינו יהודה על ברכות דכתב דינא דרי"ף משם ר"ח וקנסיב לה מגמרא מפורשת דף מ"ב ע"ב ע"ש וכ"כ הרשב"א והרא"ה בחידושיהם מהאי סוגיא [ואף דיש לכאורה לדחות להרי"ף גופא בפרק כ"מ דלדידיה כל הסוגיא שם לענין ברכה ראשונה ואפשר לענין ברכה אחרונה בעינן שיאכלו כולם מככר אחד אכן עכ"פ הרא"ש ורשב"א ותוס' וש"פ כולם כאחד כתבו להדיא דסוגיא דדף מ"ב מיירי גם בברכה אחרונה ע"ש וכן הוא בסימן זה ס"ג הרי דדבר מפורש דגם גבי זימון לא קפדינן שיאכלו כולם מככר אחד] וכן מוכח לענ"ד ממתניתין ר"פ שלשה שאכלו אכל טבל וכו' הרי דמיירי באוכל מככרו ואעפ"כ דוקא בהא דא"א כלל לאכול ביחד אין מצטרפין הא לא"ה לא ולענין פחות מכזית הוא דבר מפורש בירושלמי ומנלן למדחייה מהלכה וכן מבואר בא"ז שגורס כרי"ף ואעפ"כ מביא הא דירושלמי לענין דינא אלמא דתרווייהו איתנהו [אם לא שנדחק ונאמר דאף דשני הדינים אמיתיים מ"מ אפשר הא דמחמיר בירושלמי בפחות מכזית היינו באוכלים שניהם מככר אחד ומנ"ל הא וגם לשון הב"ח לא משמע כן דמשום זה הוא מיקל ע"ש] ועיין במאמר מרדכי שגם הוא מצדד דלא כב"ח ואף דבאמת לישנא דטור דחוק קצת אבל מ"מ אין זה מוכרח לדינא וכן הראיה שניה שמביא הב"ח מטור לאו ראיה היא כלל לענ"ד וע"כ אין לזוז מפסק השו"ע:

א

כל אחד לשנים – לכאורה נראה דה"ה אם אחד מהן הפסיק לשנים ג"כ אמרינן דכבר פרח זימון מניה ולא נשארו כאן אלא שנים וכן מצאתי בפסקי ריא"ז ובחידושי הרא"ה על הרי"ף אכן לפי מה דמבואר לקמן בסי' ר' בטור והובא שם במגן אברהם משמע דבאחד יכול להצטרף עוד הפעם עם השנים כשאכלו עתה ביחד אחרי שהם לא זימנו עדיין וצ"ל דלהראשונים הנ"ל מיירי שהם לא אכלו עתה אבל כשאכלו ה"נ דמצטרפי וצ"ע לדינא:

א

כיון שחבריהם זימנו – כתב הגרע"א נ"ל דזהו דוקא אם זימנו הם קודם שנתחברו אלו השלשה יחד דאז אין להאחד שיצא מחבורתם מקום לצאת בפ"ע ידי זימון וע"כ חל הזימון שזימנו הג' הנשארים בביתם גם עליו ופרח זימון ממנו אבל אם נתחברו אלו ג' למקום אחד מתחלה ואח"כ זימנו האחרים הנשארים בביתם יכולין אלו שלשה לזמן ולא פרח זימון מינייהו כיון דיש כאן מקום להם לזמן בפ"ע יחד נפרדו לגמרי מחבורתם ולא קאי הזימון עלייהו וקצת ראיה לזה מדברי הג"ה כאן שכתב אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד וכו' ולא התנה שיזמנו הם תחלה וכו' ע"ש עכ"ל ואף דלשון השו"ע לא משמע כן כ"כ דכתב ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו משמע שמתחלה נצטרפו וכן אח"כ כתב ונתחברו אלו השלשה ובא אחד וכו' משמע שמתחלה נתחברו ואעפ"כ פרח זימון מ"מ האמת אתו דכן כתב בלקוטי הרמב"ן על ברכות בהדיא ע"ש:

ב

אבל אם היה בכל חבורה וכו' – כתב הח"א ארבעה שאכלו ביחד על שלחן אחד ושנים אכלו על שלחן אחר יכול אחד מן הד' להצטרף עם הב' ולזמן עמהם ואם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ואינו מצטרף וכו' ע"ש ודבריו קשים דאיך מצטרף האחד עם השנים לזמן אחרי שהם אינם מחוייבים כלל ולא דמי להא דהג"ה דהכא כאו"א מחויב מאחר שנפרש מן חבורה של ג' המחויבת לזמן והיה אפשר לומר דכונתו היכא שהאחד יאכל עתה מעט בחבורתם ונעשה זימון עי"ז אבל א"כ יקשה מה שכתב אח"כ אם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ושוב אינו מצטרף ואי מיירי באכל הלא יוכל להצטרף בכל אופן מאחר שהוא לא יצא ידי חובת זימון ע"י זימון החבורה וכמו שכתבנו במ"ב בשם הגאון רע"א וא"ל דמיירי מתחלה במקצתן רואין אלו את אלו דא"כ מהו שסיים בסוף דבריו אבל אם היו ב' חבורות ובכל חבורה ג' אין רשאי אחד להצטרף וכו' ע"ש וצ"ע בדבריו:

א

סעיף א' אכל שלשה שאכלו אינם רשאים ליחלק. נ"ב נשאלתי אם מתחלה ישבו לאכול ע"ד שיהיו רשאי לחלק אם מותר לחלק. והשבתי דנראה לפענ"ד פשוט דמותר לחלק דהרי כתב המג"א סק"ז דמשמע בגמ' דהיכי דאין אחד מוציא את חבירו בברכת המזון אין רשאין לזמן והרי להוציא אחד את חבירו ודאי בעינן שיהי' דעתו להצטרף יחד וגם בסי' קצ"ה לקמן איתא בש"ע כגון שנכנסו ע"ד להצטרף ועיין במג"א שם דדעתו דאפילו בבית אחד בעינן נכנסו ע"ד להצטרף ולכך אף להט"ז החולק שם היינו רק דלא בעינן כוונה בפירוש להצטרף אבל בנכנסו בפירוש ע"ד לחלק ודאי אין מצטרפין בע"כ ואין אחר דעתו כלום וזה ברור ופשוט בדבריו ולמעט בפלוגתא עדיף ודו"ק:

א

ועיין לעיל סי' ס"ב במג"א ס"ק א':

א

[א] [לבוש] אלא מחוורתא וכו'. ומלבושי יום טוב ולחם חמודות דף נ"ז כתבו אף דסבירא ליה בטעמא בתרא מכל מקום שאני פירות שאין הסבה להן ואין זימון לפירות גם כן וכדמשמע סימן רי"ג, עד כאן. כתב הב"ח ריש סימן קצ"ב דיש ליזהר שלא יקבעו שלושה על אחד משבעת המינים לאפוקי נפשיא מפלוגתא כי ראבי"ה פסק דאף על שבעת מינין מזמנין:

ב

[ב] [לבוש] הנשים וכו'. ולעיל סימן קפ"ה סעיף ג' צריך לומר דמיירי בבור שמבין לשון הקודש אלא שאינו יכול לברך, מיהו כתב הב"ח והמנהג כרש"י דכל מה שחייבין הנשים סומכין על מה ששומעין אף שאינן מבינין כל עיקר, עד כאן. וכן פסק בספר ברכת אברהם דף רס"ה ורבינו ירוחם דף ר"ב ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ק ג':

ג

[ג] יכולין לחלוק וכו'. דעת הט"ז דאפילו משום ברוב עם ליכא כיון דבכל כת איכא זימון ולא דמי למה שכתב רמ"א ולבוש בסעיף שאחר זה דהתם ליכא זימון אם יתחלקו, אבל עולת תמיד כתב זה לשונו עדיף שלא יחלקו, וכן כתב לחם חמודות וסדר היום עיין שיירי כנסת הגדולה עד כאן לשונו. ובאמת תמיהני שעיינתי ולא נמצא כן בסדר היום וכן בלחם חמודות ועיינתי בשיירי כנסת הגדולה זה לשונו, אבל עדיף שלא יחלקו סדר היום והלבוש וב"ח ולחם חמודות עד כאן לשונו. והנה הב"ח כתב כן בשם רמ"א ואין ספק דהבין דדברי רמ"א, ועולת תמיד טעה וחשב שהוא סדר היום ולא דק, והשתא ניחא מה שכתב שיירי כנסת הגדולה בשם הלבוש ולחם חמודות היינו משום שהביא דברי רמ"א ולפי הבנתו קאי נמי אסעיף זה וכדפירשתי ופסק כן. העולה מזה שלא נמצא בשום גדול מגדולים הנזכרים לעיל שפסקו שלא יחלקו אלא ליכא עדיפות בזה, וכן נראה לי להוכיח מש"ס [ברכות] דף נ' דדייק דאי ברכו עדיף אמאי נחלקין ודו"ק:

ד

[ד] [לבוש] דאפילו משבעה וכו'. וכן פסק שיירי כנסת הגדולה ואחרונים:

ה

[ה] לשמוע ברכות הזמון וכו'. אזיל לטעמיה בסימן קפ"ג סעיף ז', אבל לפי מה שכתבתי ס"ק ט"ו דצריכין לשמוע כל ברכות המזון אם כן אף שיוכלו לשמוע ברכות המזון אם אינם יכולין לשמוע כל ברכות המזון יכולין לחלק, וכן פסק מגן אברהם, וכתב ולכתחילה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובין, עוד כתב אם צריכין לילך לדבר מצוה יחלקו שלושה שלושה:

ו

[ו] עדיף טפי וכו'. פירש מגן אברהם היינו שהם יאכלו מעט בשולחן אחד כדי שיתחייבו בזימון דאם לא כן אין רשאין לזמן כיון דצריכין לברך ברכת המזון כל אחד לעצמו, והוכיח כן מתלמידי דרב שקרעו בגדיהם, וקשה הוה להו לזמן יחד ולברך כל אחד לעצמו אלא שאין רשאין לזמן עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי לאו ראיה, דהא כתב הוא גופיה לעיל דצריכין לשמוע ברכת המזון מפי המברך כשמזמנין ואם כן היו מסופקין בברכת המזון, אלא דקשה דהוה ליה לברך בלחש ולשמוע כמו שכתב בסימן קפ"ג אלא דהוא לא סבירא ליה הכי ודו"ק. גם מה שדייק מסימן קצ"ה לאו ראיה דיש לומר דהתם מצד חיוב קאמר, אבל מצד הידור עדיף כמו שכתב הטורי זהב:

ז

[ז] [לבוש] עומדים ואוכלים וכו'. והוא הדין יושבים, ועיין לעיל סימן קס"ז ס"ק כ' ביושבים בעגלה:

ח

[ח] אינם רשאים וכו'. כתבו תוס' ריש פרק שלושה שאכלו אם התחיל אחד קודם חבירו בכזית אז אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן, אבל רשאין לגמור זה בלא זה ומברך עד כאן לשונו, והביאו ט"ז לפסק הלכה וסיים תמוה לי שלא הביא בית יוסף חילוק זה, עד כאן. ולעניות דעתי משום דפירשו תוס' הכי דברי ירושלמי ורי"ף עיין שם, והרא"ש ורשב"א פירשו הירושלמי ורי"ף בענין אחר הביאו בית יוסף, לכך סבירא ליה דנדחו דברי תוס', וכן רבינו יונה ורבינו ירוחם וכל שאר פוסקים פירשו כהרא"ש ודו"ק, ועיין לקמן סימן ר':

ט

[ט] ואפילו לא אכלו וכו'. הב"ח חולק בזה דכיון דתרתי לגריעותא שלא אכל אחד מככרו ועדיין לא אכל כי אם כזית רשאין לחלוק לכולי עלמא. וכתב הדרישה דדוקא לענין שלא אכל עדיין כזית הוא דבעינן שיברכו ברכת מוציא יחד, אבל כשאכל כזית אלא כל אחד אוכל מככרו אפילו לא ברכו מוציא יחד אלא אחר כך נקבעו יחד אין רשאין לחלוק, עד כאן, וכן משמע ברבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ז':

י

[י] [לבוש] צריכים לאכול וכו'. כן כתב בית יוסף והט"ז תמה עליו היאך נאמר חייבים לאכול הא משמע לקמן סוף סימן קצ"ז דאין צריך לשתות בשביל הברכה, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ דהתם מיירי לחייב בברכת המזון, מה שאין כן הכא דכבר חייב בברכת המזון אלא דצריך לאכול כדי שיתחייב בזימון לברך ברכת המזון בשלושה משום ברוב עם הדרת מלך, ועיין לקמן ס"ק ו' ועיין לקמן סימן קצ"ז סק"ד. עוד יש לומר דהתם אם אין צריך לשתות חייב מדאורייתא אף שלא שתה דזה הוי שביעה דדוקא אם צריך לשתות הוא דשביעה זו שתיה ואם כן כשאין תאב לשתות השתיה לא מעלה ולא מוריד. ודו"ק:

יא

[יא] [לבוש] הנפרדים קודם וכו'. בספר לחם רב למד מדברי לבוש מדכתב שהנפרדים יזמנו קודם וכו' באופן זה כשהיו ארבע ארבע בחבורות ראשונות ולא כתב הכי כשהיו שלושה שלושה ונתפרדו מהם שלושה שיזמנו אלו שלושה קודם שיזמינו כל השנים הנשארים בצירוף אחד מן השוק, אלא ודאי אם הקדימו הנפרדים אז פרח הזימון מן השנים ואין מועיל להם צירוף אחד מן השוק כיון דלא נשאר אלא שתים בכל חבורה וכן דעת הרשב"א להדיא בבית יוסף וכן הלכה, עד כאן. ותימא עליו דלא דקדק לעיין בלבוש סימן קצ"ד סעיף א' דמבואר להדיא דמהני להם צירוף מן השוק, וכן נראה לי דמשום אחד לא יתבטלו שתים מזימון מידי דהוי כשבירך אחד לעצמו דאפילו הכי מזמנין עליו ושנים שברכו לעצמם אין מזמנין, וכן נראה מלשון בית יוסף סימן קצ"ד שכתב אם זימון כבר פרח הזימון מבני חבורתו ולא נפקותא בזימון דידיה עד כאן לשונו, משמע דוקא בזימון דידיה לא נפקו, אבל יוכלו להצטרף אחד מן השוק. ומה שדקדק על שלא כתב הלבוש על שהיו בתחילה שלושה לא קשה מידי דכיון דעבדי איסורא דאסור ליפרד מחברותם לא כתב בהו תקנתא. גם מה שכתב שכן דעת הרשב"א להדיא בבית יוסף, לעניות דעתי דלא דק דכוונת הרשב"א דפקע ופרח זימון מינייהו רצה לומר שאין יכולין לזמן עוד עמו כיון שכבר הוא זימן אבל עם אחד משוק ודאי יכולין לזמן ודו"ק. לכן נראה לי דאם נפרד משלושה וזימן עם אחרים יכולין השנים הנשארים לצרף עמהם אחד מן השוק ולזמן:

יב

[יב] [לבוש] ונפל טעות בפיהם וכו'. ולחם חמודות דף ס"ג כתב דאפשר על צד הלצות הלשון אמרו כן ולא על עיקר הדין ועיקר טעם הדין כמו שכתב רמ"א עד כאן לשונו. אבל הב"ח בשם מהרי"ל ומטה משה בשם מהרי"ל והרבה גדולים פסקו לזמן בבית כותים, דמה שמברך בעל הבית קאי על בעל הסעודה ובהרחמן הוא ישלח לנו ברכה היה אומר ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכותינו ובמקום ישיבתינו עד עולם ושכן נהגו ירושלמי פרק שלושה שאכלו ר' ירמיה זימן לחבריא בפונדקא:

א

מבין ומעתה המברך יוצא אפילו כשאינו מבין משא"כ השומע. אך מלשון הרא"ש ברכות פ"ג נראה דאפי' המברך צריך להבין ע"ש:

א

א) [סעיף א'] שנים שאכלו אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד וכו' ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת הסעודה כשהם מסובין וקבועין יחד דעתם להצטרף הלכך כל אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הלכך כל אחד מברך לעצמו והר' יוסף פי' בשם הרשב"ם משום דבהמ"ז דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן לא אחמיר כולי האי ויוצא אחד בברכת חבירו הרא"ש פ"ג שאכלו. וכ"כ התו' והמרדכי והר"י ב"י. וכתב הלבוש דלא נהגינן כטעם האחרון דא"כ היה אחד יכול להוציא את חבירו בכל ברכת הפירות הן בראשונה הן באחרונה שכולן הן דרבנן אלא טעם הראשון עיקר דדוקא פת שיש לו קבע אם קבעו מוציא את חבירו אבל לא שאר מינין לא בברכה ראשונה ולא באחרונה יעו"ש והביאו הפרישה אות א' מיהו הט"ז סק"א כתב דאפילו לטעם האחרון דמחלק בין דאורייתא לרבנן צריך לחלק בפירות אע"ג דהוי מדרבנן וצריך כל אחד לברך בפ"ע כמ"ש סימן רי"ג בהגה יעו"ש. וכ"ז הוא לפי דברי מור"ם ז"ל בהגה סימן רי"ג סעיף א' שכתב דבפירות גם ברכה ראשונה כל אחד מברך לעצמו דלא מהני ישיבה להוציא אחד את חבירו אבל לדעת מרן ז"ל שם מועיל ישיבה להוציא את חבירו בברכה ראשונה גם בפירות יעו"ש. ועיין לעיל סימן קס"ז סעיף י"א ובדברילו לשם אות ע"ט ואות פ' ודוק:

ב

א) שם. והשני אינו יודע וכו' ואם אינו יודע לברך בלה"ק אבל בלשון לע"ז יודע לברך ומבין בלה"ק אינם רשאין לחלק אלא היודע מברך בלה"ק והאינו יודע יוצא בשמיעה. ב"ח. א"א אות ב':

א

ב) שם. אם מבין לשה"ק וכו' וכתב הטור ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות עכ"ל מיהו רש"י ז"ל כתב דיוצא אעפ"י שאינו מבין הלשון והביא ראיה מדתנן במגילה הלועז ששמע אשורית יצא אלא דהרא"ש ז"ל בפ"ג שאכלו כתב עליו דיש לדחות דפרסומי ניסא שאני כמ"ש שם בגמ' יעו"ש. והביאו ב"י וכתב וכ"כ התו' והר"י והמרדכי. וכתב מור"ם ז"ל בד"מ אות א' ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן ומיהו המנהג בזה"ז כדברי רש"י ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר עכ"ל. וכ"כ הב"ח דהמנהג כרש"י דבכל מה שחייבים הנשים בין בתפלה בין במגלה בין בבהמ"ז סומכות אמה ששומעין מאחרים שמכוונים להוציא גם הנשים ואעפ"י שאין הנשים מבינים כל עיקר עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות ב' מ"א סק"ב. א"ר אות ב'. וכתב שם המ"א דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך דא"א לכוון ולשמוע כמ"ש סימן קפ"ג סעיף ז' יעו"ש. ונראה ה"ד אם אפשר להם שיאמרו עם המברך וגם המברך ממתין להם עד שיאמרו עמו אבל אם לא אפשר יש לסמוך ארש"י אפילו לכתחלה דזה יותר עדיף ממה שלא יברכו לגמרי וכמ"ש הט"ז סק"ב יעו"ש. מיהו אם יודעים לברך או להתפלל פשיטא דיש להם לברך בעצמם אם אין מבינין ולא לסמוך על אחרים כדי לצאת אליבא דכ"ע. וגם אם מבינים בלה"ק יותר טוב שיברכו בעצמם וכמ"ש לעיל בסימן קפ"ג סעיף ז' ובדברינו לשם אות ל"ז יעו"ש:

א

ג) שם. וצריך לכוין וכו' וכ"כ לקמן בש"ע סס"י רי"ג יעו"ש:

א

ד) שם. אבל אם אינו מבין וכו'. ה"ד בשמיעה אינו יוצא אם אינו מבין אבל המברך עצמו אפי' אינו מבין מה שמוציא מפיו יוצא לבוש עו"ת שם. סו"ב אות א' שע"א סי' י"ג. וכ"כ לעיל סי' קכ"ד אות ד' יעו"ש. והגם דמדברי הרא"ש שם פ"ג שאכלו והר' יונה שם משמע דאף האומר בפיו צריך להבין י"ל ה"ד לכתחלה אבל בלאו אפשר יוצא עי"ש. מיהו הא"א אות ב' כתב לחלק דבלה"ק ואומר יוצא אף כשאין מבין הלשון ובשמיעה שצריך לכוין בעינן בלה"ק ומבין דוקא ובשאר לשון אף באומר צריך שמבין יעו"ש. וכ"מ בתו' סוטה ל"ב ע"א יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' ס"ב אות ג' וסי' ק"א אות ט"ז יעו"ש:

א

ה) שם. אבל אם אינו מבין וכו'. משמע דבכל ענין אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה אפילו בג' שאחד מוציא לשנים או בעשרה. וכ"מ בב"י סי' קכ"ד יעו"ש. מיהו בס' ברכת אברהם כתב ה"ד ביחיד שמוציא את היחיד אבל ביחיד שמוציא רבים כגון ש"ץ שמוציא רבים בזימון ג' אי יו"ד אפי' אינם מבינים יחיד מוציא את הרבים יעו"ש. והביאו שכנה"ג סי' ס"ב בהגה"ט. עו"ת בזה הסי' אות ב'. סו"ב אות א'. ואין לסמוך ע"ז אלא כדי שלא יתבטלו מן הברכה לגמרי וכמ"ש לעיל אות ב' יעו"ש:

א

ו) שם. שכולם נתחייבו בזימון. כלומר אעפ"י שאם ילך אחד ישארו ג' ויזמנו מ"מ הוא לא יצא י"ח שגם הוא נתחייב בזימון. מ"א סק"ג:

ב

ו) שם. ששה נחלקים וכו'. היינו אם לא בירך אחד מהם אבל אם בירך אחד לעצמו אין נחלקין ואע"ג דבסימן קצ"ד ס"א כתוב דשנים יכולין לזמן על הג' שבירך לעצמו היינו דיעבר אבל לכתחלה לא וכ"ש אם אחד מהם זימן עם שנים אחרים. וכן הא דבעשרים נחלקים אם לא בירך אחד מהם לעצמו או זימן עם אחרים מש"ז אות ד':

א

ז) שם. הגה. אם ירצו. אבל טפי עדיף שלא יהיו נחלקים דברוב עם הדרת מלך וכן ששה נחלקים אם אם ירצו אבל טפי עדיף שלא יהיו נחלקים. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ג' וכ"ה בהדיא בד"מ אות ב' מיהו הט"ז אות ג' כתב דליכא בזה משום ברוב עם כיון דבכל כת איכא זימון וכ"כ א"ר אות ג' יעו"ש:

א

ח) שם בהגה. ונ"ל דה"ה בששה וכו' פי' דרש"י כתב זה בעשרים ורמ"א ס"ל דה"ה בששה. וכ"כ הט"ז סק"ד ומאמ"ר אות ב' ועיין ד"מ אות ב':

א

ט) שם ומצוה לחזור אחר עשרם. היינו אם יש תשעה מצוה לחזור אחר עשירי ואפשר לומר אפי' אם יש ז' מצוה לחזור אחר עשרה דהא אמרינן ג' שאכלו ירק מצטרפין. לבוש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות י' א"ר אות ד' א"א אות ג'. אבל ששה אין מחזרין אחר ד' א"א שם:

א

י) שם ואינם יכולין לשמוע וכו'. אבל אם יכולין לשמוע ברכת זימון יוכל לברך שאר בהמ"ז לעצמו וכמ"ש סימן קפ"ג סעיף ז' ב"י. מ"א סק"ד. ועיין לקמן אות י"ג ובדבריני. לסימן קפ"ג אות ל"ז ודוק:

א

יא) שם ואינם יכולין לשמוע וכו' ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובין דברוב עם הדרת מלך מ"א שם. א"ר אות ה':

א

יב) שם יכולין לחלק וכו' וכ"ש אם צריכין ללכת לדבר מצוה שרשאין לחלק ג' ג' מ"א סק"ז א"ר שם י"א בהגה"ט. ועיין א"א אות ז' שכתב צ"ע אם מצוה של תורה קאמר או אף מצוה דרבנן. ומ"ש הח"א כלל מ"ח אות ט"ו לחלוק על דברי המ"א הנז' כתב הפ"ת דאין דבריו מוכרחים ומ"מ סיים דטוב להחמיר אם אינו לצורך גדול:

א

יג) שם שהרי אינם יכולין לשמוע וכו' פי' ברכת הזימון דאלו ידי בהמ"ז א"צ לשמוע אלא יברך כל אחד לעצמו בלחש כמ"ש בסימן קפ"ג סעיף ז' כ"כ ב"י והביאו הט"ז סק"ה וכתב וא"כ אותם שהם יכולין לשמוע ברכת הזימון ודאי לא יתחלקו לג' ג' יעו"ש וכ"כ הסו"ב אות ה' ועיין לעיל אות יו"ד:

א

יד) [סעיף ב'] כיון שהם קבועין יחד וכו' היינו שאוכלין בשלחן אחד או במפה אחד כמ"ש בסימן קס"ז סעיף י"א יעו"ש. והיינו לכתחלה אבל בדיעבד אעפ"י שלא אכלו בשלחן אחד אם כיוונו שומע ומשמיע יצאו כמ"ש סימן קס"ז סעיף י"ג ובדברינו לשם אות צ"ה יעו"ש. ועיין לקמן אות ט"ז:

א

טו) שם אא"כ היא שמש. שדרכו ללכת הנה והנה ולאכול בלא קבע. לבוש. ועיין לקמן רס"י קצ"ט:

א

טז) שם הגה. ומ"מ אפילו כל מקום שרשאין לחלק עדיף טפי בזימון וכו' כ"כ ב"י בסס"י זה בשם ריב"א. וכ"כ הלבוש. וכ"פ ב"ח פרישה אות ח' ומשמע שם בב"י דאע"ג שלא אכלו כלל בשלחן אחד רשאין לזמן יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ח על דברי הגה זו היינו שיאכלו מעט בשלחן אחד כדי שיתחייבו בזימון ואם לאו אינם יכולין לזמן כבר כתב עליו הא"ר אות ו' דאין ראיותיו מוכרחות יעו"ש. ומ"מ לכתחלה יש ליזהר לאכול על שלחן אחד כדי שיתחייבו לזמן לכ"ע אבל בדיעבד אם לא אכלו בשלחן אחד רשאין לזמן ובפרט לדידן שנוהגין כל אחד מברך לעצמו כמ"ש סימן קפ"ג סעיף ז' ועיין לעיל סימן קס"ז אות צ"ב ולקמן רס"י קצ"ה ודוק:

א

טוב) [סעיף ג'] אם היו רוכבין וכו' עיין בדברינו לעיל סימן קס"ז סעיף י"ב מ"ש לשם וה"ה לכאן דדין אחד הוא יעו"ש:

א

חי) שם כיון שלא קבעו מקום וכו' משמע הא אם קבעו מקום אף שישבו מפוזרים ומפורדים מזמנים יחד ומיהו יש רשות בידם ליחלק וטוב שיזמנו יחד. ברכ"י אות ד' בשם מהר"א אזולאי ז"ל:

א

יט) שם הגה. המנהג שלא לזמן בבית כותי וכו' מיהו הלבוש כתב דלאו מנהג ותיקון היא והמשנה לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ הב"ח דודאי מזמנין בבית עכו"ם כל היכא דליכא חששא דסכנה וכתב שכ"כ במהרי"ל יעו"ש. וכ"כ הדרישה אות י"ב. וכ"כ מט"מ סימן שין שרש"ל היה מזמן בבית עכו"ם ובהרחמן היא ישלח וכו' היה אומר הוא ישלח לנו ברכה מרובה במקום הליכתינו ובמקום ישיבתינו עד עולם. ופעם א' הוה על סעודת פדיון הבן בבית עכו"ם והיו שם כמה גברי רברבי והסכימה דעת כולם יחד לברך את בעה"ב דקאי על בעל הסעודה וכתב דמסתבר טעמייהו עכ"ל. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד ואות י"א וכתב וכן המנהג פשוט עו"ת אות ה' מ"א סק"ט א"ר אות י"ב. סי"ב אות ה' וכ"מ מדברי הזוה"ק שהבאנו לעיל רסי' קצ"ב שצריך לזמן באיזה מקום שיהיה כדי לסלק הסט"א מעל השלחן יעו"ש. וההולכין לטייל בגנות ופרדסים ונותנין שכירות לבעל הגינה יכולין לזמן בלתי חשש כלל. רו"ח:

א

ך) וכתב שם המ"א דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית עכו"ם ואין מזמנין עכ"ל אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הזוה"ק נראה דאין חילוק בין קבע לעראי אלא כל שאכלו ביחד צריך לזמן אא"כ יאכלו כל אחד לבדו בלתי קביעות:

א

כא) [סעיף ד'] אפילו כל אחד אוכל מככרו וכו'. הנה מבואר מדברי מרן ז"ל דאע"ג דאיכא תרתי לגריעותא דהיינו כל אחד אוכל מככרו וגם עד לא אכלו כזית אפ"ה אינם רשאים ליחלק מאחר שישבו יחד מתחלה לאכול בקביעות במקום אחד. וכ"כ הלבוש והגם דהב"ח כתב דאי איכא תרתי לגריעותא רשאין לחלק והביאו המ"א סק"י אנן ק"ל להחמיר כדברי מרן ז"ל ובפרט כי בזוה"ק החמירו מאד בענין הזמון כנז' ועיין מאמ"ר אות ו':

א

כב) שם אינם רשאין ליחלק. משמע שאפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים אין רשאי לחלק כיון שהחייב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו. ונראה דה"ד בהתחילו ביחד אבל אם הקדים אחד קצת אכילתו ובא השני אח"כ ואכל ג"כ רשאי האחד לגמור סעודתו קודם ולברך בפ"ע. ט"ז סק"ו. וכתב שכ"מ מתו' יעו"ש. ונראה דכ"מ נמי מדברי מרן ז"ל דבסעיף ב' כתב כיון שהם קבועים בגמר האכילה ובסעיף זה כתב שקבעו בתחלת האכילה משמע דבעינן הקביעות יחד או בתחלת האכילה או בסוף אבל אם לא היה קביעות לא בתחלה ולא בסוף רשאין ליחלק. וכ"כ המאמ"ר אות ז' אמנם הנה"ש אות ג' כתב דלדעת הש"ע אין חילוק בין התחיל קודם חבירו או לא יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ח' בשם כמה פו' דלא ס"ל חילוק זה של התו' וכתב דכן דעת הש"ע יעו"ש:

א

כג) [סעיף ה'] עד שאמרו הזן. ואע"ג דלקמן סימן ר' סעיף ב' כתב דא"צ להפסיק אלא עד שיאמרו ברוך שאכלנו וכו' לשון זה מועתק מתי' דס"ל עד הזן ואחר שהוצרך הש"ע להעתיק דבריהם לא שינה לשונם ולענין דינא סמך על מ"ש בסימן ר' נה"ש אות ד' והמאמ"ר אות ט' כתב לתרץ באופן אחר יעו"ש:

א

כד) שם אפילו אכלו אח"כ וכו' שכיון שכבר יצאו ידי זמון שהיה חל עליהם כשהתחילו לאכול עם השנים הראשונים פרח מהם הזימון ומה שאוכלים עכשיו אילו אלא גמר סעודתן ואינן מצטרפין לזימון שני. לבוש:

א

כה) שם. אפילו אכלו אח"כ וכו' וכן אפילו אם בא אחד אח"כ מן השוק ואכל עמהם אינם יכולין לזמן אבל אם באו שנים מן השוק אח"כ ואכלו עמהם נראה דמצטרף האחד שכבר זימן עם השנים שבאו מן השוק אם אכל אח"כ עמהם ויכולין לזמן דלא גרע ממי שכבר בירך או שאכל כזית ירק שמצטרף כמ"ש לקמן סימן קצ"ד סעיף א' וסימן קצ"ז סעיף ג' יעו"ש. וכ"כ א"ח אות ו' ועיין לקמן סימן ר' אות ד':

א

כו) שם אפילו אכלו אח"כ וכו' ואם אלו הג' שזמנו עליהם ונצטרפו אח"כ לא אכלו לחם כ"א ירק או דבר אחר ינצטרפו רק כדי לענות ואח"כ עשו נט"י וקבעו לאכול לחם ביחד פשיטא דחייבין אח"כ לזמן דזהו קביעות אחר:

א

כז) שם ואפילו לא אכלו וכו' ואע"ג דבהמ"ז צריך לברך במקום שאכל כמ"ש לעיל רסי' קפ"ד יעו"ש י"ל כגון שאכלו ג' חבורות בבית אחד דהשתא אעפ"י שאח"כ מתקבצים בזוית אחת לית לן בה דמפנה לפנה לא הוי שינוי. א"נ הכי קאמר שכיון שבאו אלו הג' להצטרף אעפ"י שלא אכלו ביחד אינם רשאין ליחלק עוד וע"כ צריכים לאכול ביחד כדי לזמן. ב"י. ועיין ט"ז סק"ה ומ"א ס"ק י"ג שכתבו לתרץ עוד באופן אחר יעו"ש:

א

כח) [סעיף ו'] פרח זימון מנייהו וכו' ר"ל מאותם שפירשו ונצטרפו לחבורה אחרת. ובזה דוקא אם לא אכלו אח"כ יחד אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה לסעיף ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם. הגרע"א:

א

כט) שם כיון שחבריהם זימנו. נ"ל דזהו דוקא אם זימנו הם קודם שנתחברו אלו הג' יחד דאז אין להאחד שיצא מחבורתו מקום לצאת בפ"ע ידי זימון וע"כ חל הזימון שזימנו הג' הנשארים בביתם גם עליו ופרח זימון ממנו אבל אם נתחברו אלו הג' למקום אחד מתחלה ואח"כ זימנו האחרים הנשארים בביתם יכולין אלו הג' לזמן ולא פרח זימון מנייהו כיון דיש כאן מקום להם לזמן בפ"ע יחד ונפרדו לגמרי מחבורתם ולא קאי הזימון עלייהו וקצת ראיה לזה מדברי הגה כאן שכתב אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד וכו' ולא התנה שיזמנו הם תחלה וכו' יעו"ש. הגרע"א. והביאו ביאור הלכה וכתב דאע"ג דלשון הש"ע לא משמע כן מ"מ כ"כ בהדיא בלקוטי הרמב"ן על ברכות יעו"ש ועיין לקמן אות ל"ד:

א

ל) שם ובא א' לכל חבורה ונצטרף וכו' היינו שבא קודם שאמרו הב לן ונברך ואכל כדי להצטרף כמ"ש לקמן רסי' קצ"ז יעו"ש:

א

לא) שם ובא אחד לכל חבורה וכו' אבל אם לא בא כ"א אחד לחבורה אחת וזימנו ולב' חבורות האחרים עדיין לא בא יכולין אותם הב' שפירשו לצרף עמהם אחד מן השוק ולזמן כיון דלא פרח הזימון כ"א מאחד שזימנה חבורתו. וזהו דוקא אם יודעים שיביאו בני אדם אח"כ עם חבורתם להצטרף ולזמן דאי לאו הכי אסור לצאת ולהניח חבורתם שיתבטלו מהזימון כמ"ש בהגה. ועיין לקמן סימן קצ"ד אות ז':

א

לב) שם. פרח זימון וכו' היינו אם אינם אוכלים אח"כ ביחד כמ"ש לעיל אות כ"ח יעו"ש:

א

לג) הגה. מותר ליפרד וכו'. היינו אם הם בבית אחד ונפרדים מפנה לפנה או כגון שחוזרים לאכול עוד במקום השני כמ"ש לעיל אות כ"ז יעו"ש. וכגון דאיכא איזה צורך דלכתחלה אין לברך במקום שני אפילו אם אוכל שם כמ"ש לעיל סי' קפ"ד אות ח' יעו"ש:

א

לד) שם בהגה. מותר ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד כתב הלבוש ובלבד שיזמנו אלו הנפרדים קודם שיזמנו הנשארים במקומם שאם יזמנו הנשארים קודם להם יפרח הזימון מאלו הג' כמ"ש בסמוך עכ"ל. מיהו לפי דברי הרמב"ן והגר"א שכתבנו לעיל אות כ"ט כל שנתחברו אלו הג' הנפרדים קודם שזמנו הנשארים יכולין לזמן ואעפ"י שכבר זימנו הנשארים יעו"ש. ונראה דכיון דליכא הזכרת השם בזימון יש לפסוק כדברי הרמב"ן והגר"א ז"ל אלא דלכתחלה יש ליזהר ולזמן קודם כדי לצאת אליבא דכ"ע:

א

(הגה ס"א) אין מחויבין לחלק רק אם ירצו נחלקין כצ"ל:

ב

(ט"ז רסק"ג) וקשה לי ע"ז דא"כ לא היה לי' לתנא כצ"ל:

ג

מ"א סק"ה פי' בהמ"ז. בדברי המחבר ודאי צריך לפרש ברכת הזימון דאלו בהמ"ז יכולים לברך בלחש כל א' בפ"ע וכמבואר בס"ק הקודם במ"א אלא דהמ"א לשיטתיה פי' כן דס"ל בס"ק הקודם דצריכין לשמוע כל בהמ"ז ועיקר כוונת המ"א כאן להביא ראיה על דבריו שבס"ק הקודם משום דדין זה שבש"ע היא מש"ס ד"נ אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן תלתא תלתא כו' ע"ש דמשמע מפירש"י דהא דקאמר שכשיזמינו בעשרה שמע ר"ג היינו כל בהמ"ז ע"ש:

ד

סק"ו דהוו זילותא דר"ג קמ"ל דבסתם בעה"ב אין רשאין לעשות כן אא"כ יש חשש קפידא אבל בר"ג אע"ג שלא יקפיד מ"מ אין זה כבודו:

ה

סק"ח. תלמידי דרב קרעו בגדיהם. ברכות דף מ"ב שנצטערו על שאמרו ניזל ניכול נהמא בדוך פלן ונסתפקו אם יזמנו ע"פ אותו קביעות:

ו

ט"ז סק"ז לגמור סעודתו קודם דההד' דס"ב דוקא כשהם קבועים יחד בגמר אכילה עיין שם באופן דצריך קביעות יחד בגמר אכילה או בסוף אבל קביעות דאמצע לא מהני:

ז

סק"ז עמהם לזימון כדלעיל היינו הך דסי' שאח"ז ס"ב ובה"ג כבר יצאו ידי זימון. ופשיטא שאין מזמנין פעם שנית ופי' התוס' הוא הך דריש סי' ד' ובה"ג יש מקום זימון על אכילה שנית לכן כתבו כלומר פטורים כו':

ח

סק"ח וקשה הא פת וכו'. בר"ס קפ"ד דצריך לחזור למקומו ויברך אא"כ יש לו פת ואוכל במקום השני מברך שם. א"כ כאן שלא אכלו במקום השני איך יברכו:

ט

שם מעין התירוץ. פי' קרוב לתירוץ שלו דלשני התירוצים מיירי באותן שמותרים לברך במקום השני לכן יזמנו משא"כ תירוץ שני תמוה כיון דעכשיו שלא אכלו אינם רשאים כלל לברך שם איך נא' חייבים לאכול כו':

י

שם דהמברך צריך שישתה כלומר מי ששתה כדי שבעו הוא יברך והוציא לאותן שלא שתו ולא אמר דמי שרוצה לברך בהמ"ז ישתה תחלה משום דאיך נאמר לו שתה והוא אינו תאב לשתות:

יא

במ"א סקי"ב ולדעת הרמב"ם שם הובא במ"א סי' קפ"ד סק"ג ואסור לאכול במקום אחר עד שיברך תחלה ממילא חייב לחזור למקומו לברך לכן צ"ל מפינה לפינה והקשה למ"א דהא לרמב"ם בלא"ה לק"מ דאיהו מיקל דבשוגג יברך במקום שנזכר אפילו לא אכל כמבואר בש"ע שם א"כ מיירי הכא בשוגג לכן כ' המ"א ונ"ל כו' ורצונו דדוקא בהמ"ז לחוד בלי זימון כגון ביחיד הוא דמיקל הרמב"ם גבי שוגג אבל בשלשה כיון שבמקום ראשון נתחייבו בזימון מודה הרמב"ם דגם בשוגג יחזרו כדי לזמן שם כל שלא אכלו במקום השני מש"ה הוצרך לתרץ מפינה לפינה. ואח"כ כ' עוד תירוץ על קושיות הב"י כמו שתי' הט"ז סק"ח ומבאר שתירוץ זה הוא גם להרמב"ם ובדיעבד:

א

פוטר א'. היינו משום דבתחלת הסעוד' כשהם קבועים יחד דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפריד זה מזה:

ב

אם אינו מבין. ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן מיהו המנהג בזמן הזה כרש"י דיוצאות אף על פי שאין מבינות ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר [ד"מ] וכ"כ ב"ח דהמנהג כן ואפי' בקידוש שהוא דאוריית' יוצאות נשים וע"ה בשמיעה ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך דא"א לכוון ולשמוע כמ"ש סי' קפ"ג ס"ז ועסי' קצ"ט ס"ז ורסי' ס"ב, י"א שאף על ז' מינין מזמנין ולכן טוב שלא יקבעו ג' על ז' מינים [ב"ח]:

ג

שכולם נתחייבו. כלומר אף ע"פ שאם ילך אחד ישארו ג' ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:

ד

ברכת זימון. אבל אם יכולין לשמוע ברכת זימון יוכל לברך שאר ב"ה לעצמו וכמ"ש סי' קפ"ג ס"ז, ובד"מ כתב שאני התם דאף ע"ג דמברך בלחש מ"מ שומע ג"כ המברך ועונה אמן על כל ברכ' וברכה ואף ע"ג דאמרינן דברכת הזימון עד הזן כמ"ש ססי' ר' היינו לצורך אבל שלא לצורך מוטב לשמוע כל הברכות מפי המברך ולענות אמן כמ"ש סי' נ"ט לענין ברכות ק"ש כנ"ל עכ"ל ולא ידעתי למה חזר בו בש"ע וסתם ססי' קצ"ה כהרב"י והב"ח כ' דאין לברך כלל בלחש רק ישמע מפי המברך ול"נ לנהוג כמ"ש בד"מ דאם אין יכולין לשמוע ב"ה יזמנו ג' ג' וכ"מ פשט הגמ' והפוסקים דכשמזמנין בעינן שיצטרפו יחד לכל ב"ה ע"ש ודו"ק, ואפי' למ"ד דסגי בברכ' הזימון צ"ל עד הזן כמ"ש רמ"א ססי' ר' ולכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובין דברוב עם הדרת מלך ועמ"ש ס"ב:

ה

לברך בקול רם. פי' ברכת המזון:

ו

וישמע בע"ה. א"נ משום דהוי זילותא דר"ג וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת [ת"ה]:

ז

ויקפיד עליהם. ונ"ל דכ"ש אם צריכים ללכת לדבר מצוה שרשאין ליחלק ג' ג':

ח

קבועים יחד. פי' בשלחן אחד כמ"ש סי' קס"ז סי"א הא לא"ה אין אחד פוטר חבירו בין בהמוציא בין בב"ה וכמ"ש סימן קס"ז סי"א וכן כתב הרא"ש ותו' פ' כ"מ ורפ"ג שאכלו ובתר"י וע"ל גבי פרח זימון וכ"כ ברמזים וברי"ו נט"ו ח"ד וכ"כ בת"ה דמצוה לחלק ומשמע בגמרא דכל שאין אחד מוציא לחבירו אין רשאין לזמן ולברך אח"כ כל אחד לעצמו דהא תלמידי דרב קרעו בגדיהם וקשה מ"מ ה"ל לזמן יחד ולברך אחר כך כל א' לעצמו כמו שעשו בברכת המוציא, אע"כ כיון שאין קבועים יחד אין רשאים לזמן וכ"ה רסי' קצ"ה עמ"ש שם וכ"כ הב"ח שם וצ"ל דמ"ש כאן בהג"ה עדיף טפי לזמן היינו שאם יאכלו מעט בשלחן א' כדי שיתחייבו בזימון וכצ"ל בדברי הב"ח שהרי בסימן קצ"ה כ' בהדיא דאין יכולין לזמן אא"כ נכנסו מתחלה לכך דג' שאכלו שנינו ע"ש ואותה תשובה שהביא הרב"י עסי' זה אפשר דסבירא ליה כיון שנחלקו הפוסקים אם ברכת הזימון בעי הסיבה או לאו לכן הרשות בידם לזמן אבל אנן סבירא לן דבעי הסיבה וכמש"ל בשם כל הפוסקים בש"ע כאן א"כ אין רשאים לזמן, ונ"ל שמשום זה השמיט הרב"י תשו' זו:

ט

שלא לזמן. ומט"מ כת' שראה כמה גדולים שזימנו בבית עכו"ם ואומרים הרחמן יברך בע"ה וקאי על בעל הסעודה ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפי' בבית ישראל אומרים הרחמן יברך אותנו וכו' וכ"כ הלבוש ומהרי"ל וב"ח ואפשר דאם אוכלין במלון ביום דרך עראי דלא הוי קביעות בבית העכו"ם ואין מזמנין:

י

ואפי' לא אכל. וב"ח פסק דבאיכא תרתי לריעותא רשאין ליחלק ע"ש ועסי' ר' אם רשאי לצאת לשוק:

יא

עד שאמרו הזן. צ"ע דלקמן סימן ר' כתב עד ברוך וכו':

יב

אפילו אכלו אחר כך. דכבר פרח זימון מינייהו:

יג

ואפילו לא אכלו. צ"ע דהלא פת צריך ברכה במקומו כמ"ש סימן קע"ח וקפ"ד ונ"ל דה"ק דצריכים לאכול עכשיו מעט כדי שיתחברו לזימון ולדעת הרמב"ם שם צ"ל דמיירי בבית אחד מפנה לפנה (ב"י) ונ"ל דאפי' יצאו שוגג להרמב"ם אפ"ה עדיף טפי שיחזרו למקומם משיזמנו כאן ועי"ל דה"ק ואפי' לא אכלו יחד כלו' אלא כל א' אכל בפ"ע שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבים כיון שכבר נתחייבו וכ"מ בתר"י ומיהו להרמב"ם לא יתכן זה אלא בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול עד שיברך ב"ה:

א

(א) פוטר אחד וכו' – ר"ל דבהמוציא אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:

ב

(ב) מצוה לחלק – כלומר דאע"ג דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו:

ג

(ג) אחד יודע וכו' – עיין לקמן סימן קצ"ז ס"ד במ"ב:

ד

(ד) שיכוין להוציאו – וגם השומע צריך שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:

ה

(ה) אבל אם אינו וכו' – ולפי זה הנשים יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג ס"ז ע"ש:

ו

(ו) אינם רשאין ליחלק – דכבר נתחייבו בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז' מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:

ז

(ז) מצוה שיחזרו – היינו אם הוא עמהם בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:

ח

(ח) אחר שלישי – ופשוט דאם הוא אחד א"צ לחזור אחר שנים:

ט

(ט) שכולם נתחייבו – כלומר אע"פ שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:

י

(י) יכולים ליחלק – עשרה לכאן ועשרה לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:

יא

(יא) אינן מחויבין לחלק – היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:

יב

(יב) אחר עשרה – כדי שיהיו יכולים לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ לעיל בסק"ז:

יג

(יג) לשמוע ברכת הזימון – דאם היו יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:

יד

(יד) ואינם רשאים וכו' – דאם היו יכולין ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:

טו

(טו) בקול רם – כדי להשמיע ברכת הזימון לכל העשרה:

טז

(טז) ויקפיד עליהם – במה שעושין חבורות לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:

יז

(יז) ברכת זימון שהרי וכו' – אבל אם היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא. כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו כל המסובין וכנ"ל:

יח

(יח) שהשנים קבעו – קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפי אפילו בלא שלחן אחד:

יט

(יט) בגמר האכילה – חל עלייהו חובת זימון עי"ז שאכלו לבסוף ביחד ומשמע מזה הא אם לא גמרו גם סוף אכילה ביחד כגון שבא אחד לאכול אצל שנים אחר שכבר התחילו לאכול וגם גמרו סעודתן שלא בזמן אחד אותן שגמרו מקודם רשאין לברך בפני עצמן דעכ"פ התחלה או גמר בעינן ביחד ומ"מ אם המתינו לאחר אכילתם ולא ברכו עד שגמר גם השלישי לאכול חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואע"ג שלא גמרו ביחד כל היכי דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינייהו כמו גמרו ביחד דיינינן להו וכעין ההיא דריש סימן קצ"ז ע"ש:

כ

(כ) ומ"מ אם וכו' – הוא כמו אבל:

כא

(כא) בלא קבע – היינו שלא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שלחן אחד ואפילו התחילו לאכול בשלשה מתחלת הסעודה ועד סופה:

כב

(כב) הוא שמש – שדרך אכילתו בלא ישיבת קבע לכך הוא מצטרף בכל גווני:

כג

(כג) כ"מ שרשאין ליחלק – היינו שאכלו השלשה בלא קביעות וכן בעשרים או בששה אף שע"פ דין רשאים ליחלק מ"מ עדיף טפי שלא ליחלק:

כד

(כד) עדיף טפי לזמן – עיין במ"א שהקשה דמהרבה פוסקים משמע לענין שלשה שאכלו בלא קבע דאין אחד יכול להוציא חבירו בביהמ"ז וממילא גם לענין זימון אין רשאין וע"ש שהאריך בזה ואף דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו לענין זימון מ"מ יותר מסתבר כדבריו וכן בפמ"ג כתב ג"כ דבמקום שאין אחד יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אם יכולים להצטרף לענין זימון צ"ע למעשה ומסיים דבעשרה שיש הזכרת השם אפשר דאסור לכ"ע לזמן באין חייבין וכן משמע בחיי אדם כלל מ"ח דין ז':

כה

(כה) אם היו רוכבים וכו' – סעיף זה כלשונו ממש מובא לעיל בסימן קס"ז סעיף י"ב אלא דשם מיירי לענין להוציא בברכת המוציא והכא מיירי לענין צירוף זימון ודין אחד לשניהן וכבר ביארתי שם במ"ב באר היטב ע"ש:

כו

(כו) הולכים ואוכלים לא – וביושבין בעגלה ואוכלין ביחד כשהם נוסעין עיין בסימן קס"ז מה שכתבתי בשם המ"א שמסתפק בזה ובח"א הכריע דבזה וכן בכל מקום שיש ספק בשלשה יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת השם לבטלה. ומ"מ נ"ל דיזמן בלא שם דהא בדיעבד יצא בעשרה אף אם לא הזכיר השם וכדלעיל בסוף סימן קצ"ב:

כז

(כז) שלא לזמן וכו' – האחרונים חולקים ע"ז וכהיום המנהג שמזמנין ובהרחמן אומרים הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם ונוכל לומר הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה וקאי על בעל הסעודה. ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפילו בבית ישראל אומרים הרחמן הוא יברך אותנו וכו' ואם אוכלין במלון ביום דרך עראי בבית עו"ג אפשר דאין זה קביעות ואין מזמנין [מ"א] וטוב שלא יקבעו אז שלשתן יחד ויצאו מידי ספק [פמ"ג]:

כח

(כח) אינם רשאים ליחלק – היינו אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו:

כט

(כט) כל אחד לשנים – עיין בביאור הלכה:

ל

(ל) אפי' אכלו אח"כ – דכבר פרח זימון מינייהו ע"י שזימנו עליהם מקודם ומ"מ בהמ"ז חייבים לברך מתחלת ברכת הזן וכדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה:

לא

(לא) ואינם רשאים ליחלק – כיון שנועדו עתה יחדו וכל אחד בא מחבורה שכבר נתחייב שם בזימון ואף דנתבאר בס"ו בהג"ה דאסור ליפרד מחבורה של ג' שעי"ז מפסיד הזימון שלהם וא"כ היה לכל אחד ואחד לחזור לחבורה שלו י"ל דמיירי הכא שנתפרדה חבורתם הראשונה א"נ לפי מה דמבואר לקמן בסי' רי"ש בא"ר וש"א דבמקום שיש אונס או הפסד ממון מותר לאחד לגמור סעודתו מקודם שגמרו השנים ולברך בפני עצמו מיירי הכא ג"כ בכה"ג שהיו אלו השלשה מוכרחין למהר ולגמור סעודתן מקודם ולכן אם נזדמנו אלו השלשה ביחד יזמנו בפני עצמן:

לב

(לב) ואפילו לא אכלו וכו' – וקשה הא קי"ל לעיל סימן קפ"ד דבהמ"ז צריך לברך דוקא במקום שאכל וא"כ כל אחד ואחד צריך לחזור למקום שאכל מתחלה יש מתרצים דהכא מיירי בעקרו בשוגג ממקומם דבזה לא מטרחינן אותו לחזור למקומו לדעת הרמב"ם וכנ"ל שם בסעיף א' וכן פסקו שם האחרונים במקום הדחק ובעניננו נמי כיון דכאן יכול לזמן וכשיחזור לשם יברך ביחידי כשעת הדחק דמי ועוד י"ל דה"ק ואפילו לא אכלו יחד כלומר אלא כל אחד אכל בפני עצמו שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבין כיון שכבר נתחייבו:

לג

(לג) פרח זימון מינייהו – ובזה דוקא אם לא אכלו אח"כ יחדו אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה להא דסעיף ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם [חי' רע"א בשם תר"י]:

לד

(לד) כיון שחבריהם זימנו – עיין בביאור הלכה:

לה

(לה) ובא אחד וכו' – היינו אחד מן השוק אכל מעט בסוף סעודתן ונצטרף עמהם ולישנא לכל חבורה שכתב המחבר לאו דוקא דאפילו רק לחבורה אחת א"כ פרח זימון מן אחד ולא נשאר כאן אלא שנים:

לו

(לו) מותר ליפרד וכו' – ומיירי שכל החבורות היו מתחלה ג"כ בבית זה אלא שלא נצטרפו ביחד דאל"ה הלא צריך לברך בהמ"ז במקומו:

א

סעיף א' מברך היודע ואם הוא לא אכל כזית דגן עיין מג"א לקמן סי' קצ"ז:

ב

סעיף ו' פרח זימון מינייהו ובזה דוקא אם לא אכלי אח"כ יחד אבל אכלו אח"כ ביחד מצטרפי':

ג

שם כיון שחביריהם זמנו נלע"ד דזהו דוקא אם זימנו הם קודם שנתחברו אלו הג' יחד דאז אין להאחד ממקום שיצא לצאת בפ"ע ידי זימון בזה חל הזימון שזימנו הג' הנשארים בביתם גם עליו ופרח זימון ממנו אבל אם נתחברו אלו הג' למקום א' ואח"כ זימנו האחרים הנשארים בביתם יכולים אלו הג' לזמן ולא פרח זימון מינייהו וכיון דיש כאן מקום להם לזמן יחד בפ"ע נתפרדו לגמרי מחבורתם ולא קאי הזימון עלייהו וקצת ראי' מהג"ה כאן אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד ולא התנו שיזמנו הם תחלה כנלע"ד:

א

בזימון עבה"ט בשם ב"ח ובלקוטי פר"ח הכריע כהרמב"ם דאין מזמנים על הפירות של ז' מינים וכתב בבר"י שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז' מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין ולא זהירו בזה ע"ש:

ב

עכו"ם. ע' בה"ט וע' בא"ר שהביא הנוסחא ובמקום ישיבתינו עד עולם:

ג

משנתחברו עבה"ט וע' בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ו' מ"ש בזה על דברי הב"ח:

א

מצוה לחלק. הטעם בב"י בשם רשב"ם דב"ה דאוריית' אבל ברכ' ראשונה לא אחמור בה כולי האי ויוצא אחד בברכת חבירו והרא"ש כתב הטעם דבהתחלת הסעודה כשהם מסובין וקבועים יחד דעתן להצטרף הלכך אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף הסעודה בטל הקבע ונחלקים זה מזה הלכך כל א' מברך לעצמו עכ"ל. ואפי' לטעם הא' דמחלק בין דאוריית' לדרבנן צריך לחלק בפירות אע"ג דהוה מדרבנן שצריך כל אחד לברך בפני עצמו כמ"ש בסי' רי"ג בהג"ה וע"ש:

ב

אם מבין ל' הקודש. סיים בטור ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אין מבינות. וב"י מביא בשם רש"ל דס"ל דנשים יוצאות אף שאין מבינות ואע"ג דלא קי"ל כן מ"מ בנשי' שלנו שאינם מבינים ל' הקודש ורוב' אינם מברכין לעצמן מ"מ יש להם לסמוך על רש"י ואפי' לכתחלה יוצאות במה שש ומעים שעכ"פ זה עדי' טפי ממה שלא יברכו לגמרי כנלע"ד:

ג

דאז יכולים לחלק אם ירצו. לכאורה נראה בזה דאע"פ שהברירה בידם מ"מ טפי עדיף שלא לחלק משום דברוב עם הדרת מלך כמ"ש רמ"א אח"כ בס"ב וק"ל על זה דא"כ לא היה לו לתנא דמתני' לומר בזה רשאין לחלק דהא אי' בפ' א"ד דף נ"ג ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב"ש אומרים כל א' ואחד מברך לעצמו ובה"א א' מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך וטעמא דב"ש משום בטול בה"מ שבזמן שאחד מברך לכולן הם צריכים כולם לשתוק ולשמוע לו ויענו אמן ש"מ דבלאו ביטול בית המדרש אפי' ב"ש מודים דאנו הולכים בתר רוב עם הדרת מלך ואין הברירה בידו ומ"ש כאן שנתנו לו הברירה. ותו למה לא כ' כאן רמ"א דבר זה כמ"ש אח"כ. ע"כ נ"ל דדוקא בס"ב שאם יברכו כל א' בפ"ע לא יתקיים זימון כלל בזה אמרי' דיתקיים מצות זימון ויהיו הברכות ברוב עם הדרת מלך וכן בפ' א"ד שזכרנו הוו ברכות שוות בין אם יאמר כ"א בפ"ע בין אם יאמר א' בשביל כולן שהרי אין שם שייכות זימון ע"כ אזלינן בתר רוב משא"כ כאן בכ' או בו' דיש זימון ואפש' לעשו' שני זימון יש כאן מעלות שוות דאם יזדמנו כולן כאחד יהיה רוב עם טפי וכשיעשו שני זימון יהיה בכל כת קצת רוב עם ויש חילוק ברכות משני זימון בזה הברירה בידם דשקולים הצדדין כנ"ל הגם כי מו"ח ז"ל העתיק ג"כ בשם רמ"א דטפי עדיף שלא לחלק בכ' משום רוב עם כו' הנלע"ד נכון כתבתי ובפ' ג' שאכלו דף מ"ה איתא יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחי מדיפתא כרכו ריפתא בהדדי לא הוה בהו חד דמופלג בחכמה וזקנה מן השנים יתבו וקא מבעיא להו הא דתנן ג' שאכלו חייבים לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף דבריך כל חד לנפשיה אתי לקמי' דמרימר א"ל ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם וקשה למה היו אומרים לברך כ"א בפ"ע והא בעי' ברוב עם הדרת מלך ונראה דבאמת היה זה טעות שלהם בתרתי דלא ידעו שיש מעלה טפי ברוב עם מחילוק ברכות ותו דליכ' מעלה בזימון אם אין בהם גדול עד שגילה להם מרימר שני הדברים שיש כאן זימון אע"פ שכולם שוים ואז יש מעלה מחמת רוב עם וזה עדיף מחילוק ברכות כנ"ל:

ד

ונ"ל ה"ה בששה כו'. פי' דברש"י כתב זה בעשרה והוא לאו דוקא:

ה

אינם יכולים לשמוע מפי המברך. פי' ברכת הזימון דאלו ידי ב"ה א"צ לשמוע אלא לברך כ"א בפ"ע בלחש כ"כ ב"י וא"כ אותם שהם יכולים לשמוע ברכת הזימון ודאי לא יתחלקו לג' ג' ואע"ג דבגמרא שזכרתי בסמוך מעובדא דיהודא בר מרימר שאמרו בריך כל חד לנפשיה משמע דאלו היו מזמנין לא היה כל אחד בריך לנפשיה אלא שומע להמברך היינו לחכמי התלמוד שהיו יכולים ליזהר לכוין לברכת המברך מלה במלה וזה עדיף טפי אבל אנו שאין יכולים להזהר בזה טפי ניחא שיברך כל אחד בלחש וכמ"ש סימן קפ"ג בשם הרא"ש לענין ברכה דיוצר אור כנלע"ד ותו נ"ל דאין להוכיח מזה שלא יברך כ"א לעצמו ב"ה דעכ"פ צריך לברך על כוס ברכה כשהם בזימון ואם מברך כ"א בפ"ע יברך כ"א על כוס של ברכה בפ"ע וע"ז אמר חילוק ברכו' עדיף שטוב יותר שיברך כל א' על כוס שלו:

ו

אינם רשאים ליחלק. משמע שאפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו ונראה דהיינו דוקא בהתחילו ביחד אבל אם הקדים א' קצת אכילתו ובא הב' אחר כך ואכל גם כן רשאי הא' לגמור סעודתו קודם ולברך בפ"ע וכ"מ בתוספות פ"ג שאכלו וז"ל נתנו דעת' לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד אז חל עליהם חובת זימון ואם אכלו כזית כלומר שהאחד התחיל קודם חבירו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ומברך עכ"ל ותמוה לי שלא הביא ב"י חילוק זה:

ז

שוב אין יכולים לזמן. ז"ל הטור. ובגמרא איתא דאי אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו פירש"י שאם היה די בכל חבורה ונשאר בכ"א כדי זימון והפורשים הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודת' אז חייבים אלו ג' לזמן אבל אם הזמינו עליהם שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדלעיל קורין לו כו' ויברכו החבורה ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון ותו לא הדר עליהם. והתו' כתבו דאי אזמין עלייהו בדוכתייהו פי' שאכל כל א' מהג' והפסיק לשנים שהיו מסובין עמו עד הזן פרח זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ורשאים עתה לחלק עכ"ל. הנה מ"ש התוס' כלומר פטורים כו' זהו לאפוקי ממה שהוא ע"ד רש"י שכבר זימנו שפיר אלא שלא בירכו עדיין אז יש איסור לאלו הג' לזמן כיון שכבר זימנו משא"כ לפי' התוספות שאם הפסיק לב' ואכלו אח"כ בזה אין איסור אם היו רוצים לזמן על אכילה השניה אלא דפטורים הם מזימון. והטור כ' כפי' התוס' אלא דפליג עלייהו במ"ש כלומר פטורים מזימון דמשמע אבל איסורא ליכא אם ירצו לזמן על אכילה השניה ובזה ס"ל להטור דיש איסור אם ירצו לזמן כיון שכבר יצאו ידי זימון בהתחלת הסעוד'. וע"כ כת' אין יכולים לזמן וכן בש"ע:

ח

ואפילו לא אכלו יחד משנתחברו. וקשה הא פת צריכה ברכה במקומה ונראה דמיירי שאכלו כל א' אחר כך אלא שלא בחבורה א' אלא זה שלא בפני זה והב"י תי' ב' תירוצים בזה. האחד שאכלו ג' חבורות בבית א' עסקי' שחבורה זו אכלה בזוית זו וזו בזוית זו דאף על פי שאח"כ מתקבצים בזוית א' לית לן בה דמפינה לפינה לא הוי שינוי. א"נ ה"ק שכיון שבאו אלו הג' להצטרף ביחד ולזמן אע"פ שלא הסיבו יחד ולא אכלו ביחד כיון שנתועדו לזמן אינם רשאים לחלק עוד ע"כ צריכים עוד לאכול ביחד ויחול זימון עלייהו ושוב אינם רשאים ליחלק עכ"ל הנה התי' הא' הוא מעין התי' שזכרתי והתי' הב' תמוה היא לענ"ד דכיון דאינם במקום ששייך ברכת הזימון כיון שאין רשאים שם לברך היאך נאמר חייבים לאכול על מנת לברך לא מצינו דבר כזה לאכול על מנת לברך כיון שאינו תאב לאכול וראיה ממ"ש המרדכי הביאו רמ"א ססי' קצ"ז דהמברך צריך שישתה והיינו בתאב לשתות משמע אבל לא ישתה בשביל הברכה:

א

בט"ז ס"ק ג'. מחילוק ברכות כו' וההיא דפרק א"ד דאזלי' בתר רוב עם הוה ס"ל דמיירי דאיכא גדול שלו נאה לברך להוציא אחרים משום ברוב עם דומי' דזימון וגם טעו וליכא חיוב זימון כלל בשוים. וגילה להם מרימר דגם בשוים יש זימון ואחד מוציא את כולם וא"כ גם ההיא דאלו דברים מיירי אף בשוים דא' מוציא את כולם משום ברוב עם וא"כ ממילא ע"י תשובת מרימר מוכח דרוב עם עדיף מחילוק ברכות דכיון דאין חילוק בין גדול לשוים. ומ"ש הט"ז ואז יש מעלה כו' הוא לאו דוקא דאף כשאין זימון כלל עדיף רוב עם מחילוק ברכות כדמוכח מההיא דאלו דברים וכמ"ש בעצמו לעיל אלא ר"ל דכיון דזימון אף ע"פ שכולם שוים אז מוכח שיש מעלה ברוב עם אף בלא הזימון וכ"ש ע"י הזימון דעדיף מחילוק ברכות: