שולחן ערוך, אורח חיים קפ״ו: אם נשים וקטנים חייבים בבהמ"ז ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

אם נשים וקטנים חייבים בבהמ"ז ובו ב סעיפים:
נשים חייבות בברכת המזון וספק הוא אם הן חייבים מדאורייתא ומוציאות את האנשים או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן [ועיין לקמן סי' קצ"ט בענין זימון שלהם]:

ב

קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן:

א

אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן וי"א מי שלא אכל יכול לברך ולהוציא את מי שאכל (טור בשם סמ"ק שכ' על שם ר"י) ואין להקשות מ"ש הגמ' ולהוציא הרבים עד שיאכל כזית דגן היינו טעמא כדי שיוכל לו' נברך שאכלנו וכן פירשו התוס' אבל להוציא חבירו בלא זימון אין צריך כזית מאחר שאינו מברך שאכלנו (כ"כ מהרש"ל) והטור כ' עליו לא נהירא אלא עד שיאכל כזית נראה דברי הטו' עיקר מאחר דאשכחן בהדיא בירושלמי דבעינן כזית אפילו בלא זימון מנין לנו שתלמודא שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה מדאו' שכל ישראל עריבין זה בזה ומ"ה יכול לפטור אפילו מי שאכל כדי שביע' אבל מדרבנן צריך לעולם אכילה כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג [מהרש"ל]:

א

וספק. עיין יד אהרן שהאריך:

ב

שביעה. ואפילו גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפ"ה מוציא לאביו כ"מ סוף פסחים והתוס' סוף פ"ב דמגילה חולקין וכ"כ האגודה ומשמע שם דוקא במגילה דינא הכי ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה. מ"א:

א

ברכות כ' בעיא ולא איפשטא לדעת הרמב"ם והרא"ש

ב

שם בגמרא:

א

ס"א נשים. מתני' כ' ב':

ב

וספק כו'. גמ' שם:

ג

אלא כו'. שם ת"ש כו' ואשה כו' וכמ"ש בס"ב:

א

ס"ב וההיא דבן כו'. והר"ן בספ"ק דקדושין כת' דאפי' בכה"ג אינו מברך דחיובא לאו עליה רמיא אפי' מדרבנן רק אאביו וראיה מדאינו פורס על שמע אף שאינו רק מדרבנן ולכן סומא פורס על שמע אפי' לר"י מדקאמר כל שלא ראה כו' ומ"ש בן מברך כו' בגדול מיירי וההיא אוקימתא דפ"ג דברכות משום אשה הוא וצ"ל דלא גריס שם וליטעמיך כו' וכ' שם דאע"ג דמסקינן בפרק ע"פ דכל דאית ליה עיקר בדאורייתא אינו מוציא אחרים י"ח כל שאינו מחוייב רק מדרבנן היינו במצה דבזמן הבית היה מדאורייתא א"כ בזה"ז נמי דכל דתיקון רבנן כו' משא"כ בדבר שלעולם מדרבנן ע"ש:

א

ומוציאות את האנשים – היינו כגון שאמרו ברית ותורה ואע"ג שאין צריכין לומר לפי מה שכתב בסימן קפ"ז ס"ג בהג"ה:

ב

או אם אינן חייבות וכו' – וה"ה עבד [רמב"ם] ועיין בחידושי הרשב"א:

ג

אלא מדרבנן – עיין במ"ב לענין אשה שנסתפקה אם בירכה ודע דאף דמשו"ע משמע שהחזיק בדעת הרמב"ם והרא"ש והמאור והריא"ז וסייעתם דנשים בבהמ"ז ספק הוא אם חייבות מדאורייתא ומשום דהוי בעיא ולא אפשיטא בש"ס מ"מ לא ברירא כולי האי ויש הרבה מגדולי הראשונים הראשונים דס"ל דהם חייבות ודאי מדאורייתא עיין בבה"ג שהשמיט כל הסוגיא ולא העתיק אלא מה דקאמר בראש הסוגיא פשיטא מ"ד קמ"ל ע"ש אלמא דס"ל דהוא דאורייתא וכן מוכח ברי"ף עי"ש היטב וכמו שהעיר כבר הרמב"ן במלחמות וכן הוא דעת רב האי גאון מובא שם במלחמות וכן הביא שם משום יש גאונים עי"ש וכן הסכים שם הרמב"ן בעצמו וכן הוא דעת הראב"ד והסכים ג"כ הרשב"א לזה וכן הוא דעת הריטב"א [המכונה להרשב"א] סוכה ל"ח וכן הוא ג"כ דעת הר"ן שם וע"כ נלענ"ד דהסומך ע"ד השערי אפרים ושארי אחרונים המצריכין להאשה לחזור ולברך לא הפסיד דבלא"ה דעת הראשונים הנ"ל דחייבת בודאי מדאורייתא:

א

סעיף א' נשים חייבות וכו' ומוציאות את האנשים וכו'. נ"ב הנה מה דאחר מוציא את חבירו אם מטעם שליחות או מטעם ערבות עיין בתשובה הלכות בכור סימן ש"כ [בחיבורי טטו"ד על יו"ד מ"ז סימן קמ"ג] מ"ש ראיה דהוי מטעם שליחות והוכחתי דקטן הוי בכלל ערבות ע"ש דרך אגב בעזה"י ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] ונשים הואיל ולא נטלו וכו'. וכהנים ולויים שאני דמכל מקום נתנו להם מ"ח עיירות ושייך שפיר אשר נתן לך כן כתבו אחרונים, אבל בתוס' ברכות דף כ' מסיק זה לתמיה קיימת ולכך פירשו דהספק הוא משום ברית ותורה, גם לפי זה היה קשה למה כהנים מביאין בכורים ואין קורין:

ב

[ב] [לבוש] מכח הערבות וכו'. כן כתב עוד הלבוש בסוף סימן קצ"ג וכן הוא בתוס' והרא"ש ופוסקים, ולעיל סימן קפ"ד כתב הטעם כיון דאסמכוהו אקרא וכו' ויש ליישב:

ג

[ג] כדי שביעה וכו'. כתב עולת תמיד משמע מדבריו דקטן שלא אכל כדי שביעה פטור מברכת המזון, ולא נהירא דכל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקנו וחייב לברך אפילו אכל כזית, עד כאן. ואולי כוונת הלבוש דאם אינו אוכל כדי שביעה אינו יכול לפטור גדול שלא אכל כדי שביעה דלא מצי תרי דרבנן לפטור לחד דרבנן, אבל קטן עצמו מודה דמחויב. עוד נראה לי דסבירא ליה ללבוש כיון דקיימא לן בסוף סימן שמ"ג דאיסור דרבנן אין מאכילין אותו בידים, אבל אין צריכין להפרישו לכולי עלמא משמע דאינו מחויב במצוה דרבנן:

א

א) [סעיף א'] וספק הוא וכו' לדעת הרשב"א והראב"ד חייבות מה"ת ולהר' יונה מדרבנן אלא דהרא"ש כתב דהיא בעיא דלא אפשיטא הילכך נשים אינם מיציאות אחרים י"ח וכן דעת הרמב"ם בפ"ה מה"ב כמבואר בב"י וכן פסק כאן בש"ע. וכ"פ הלבוש, וכ"ה דעת האחרונים. ומיהו בדיעבד אם ברכה לאנשים יצאו. ראשון לציון בברכות דף ה' ע"ב זכ"ל אות ב':

א

ב) שם וספק הוא וכו' וה"ה בעבדים איכא ספיקא דכי הדדי נינהו מן הסתם. מאמ"ר אות ב' ר"ז אות א' וערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי ספק הוא א"א אות א' ועיין לקמן סימן קצ"ט ס"ו:

א

ג) שם. וספק הוא וכו'. ואע"ג דבהמ"ז מ"ע שלא הזמן גרמא ומ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות תירץ רש"י ז"ל דכיון, דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ אינם חייבות. והתו' כתבו דטעמא משים דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא י"ח. ב"י וכ"כ בזוה"ק פ' תרומה דקס"ח ע"ב והביאו מ"א סק"א. ועיין לקמן סי' קפ"ז ס"ג:

א

ד) ומיהו כהנום ולוים חייבים בבהמ"ז מה"ת אף לדעת רש"י ז"ל משום שנטלו חלק בשדה מגרש. כנה"ג בהגב"י. וכתב ודלא כשה"ג פ' מי שמתו שכתב דלרש"י אין חייבים יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות א'. מ"א שם. א"ר אות א'. א"א אות א'. ברכ"י אות ג'. ודין גר יתבאר לקמן סי' קצ"ט ס"ד:

א

ה) שם. וספק הוא וכו'. ואם נסתפקה האשה אם בירכה בהמ"ז או לא אינה חוזרת כמ"ש לעיל סי' קפ"ד אות כ"ה יעו"ש:

א

ו) שם. ואינם מוציאות וכו'. כגון שלא אכלו אלא כזית אבל אם אכלה האשה כדי שביעה שאז היא חייבת מדרבנן תוכל היא להוציא את האנשים שחייבים ג"כ מדרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. לבוש. והר"ז אות ג' כתב דאפילו לא אכלה כדי שביעה יכולה להוציא את האיש שלא אכל כדי שביעה יעו"ש. ועיין לקמן אות ח':

א

ז) [סעיף ב'] קטן חייב מדרבנן וכו'. ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה. מ"א סק"ב. והטעם כתב מחה"ש משום דקטן ודאי דרבנן והאשה אפשר דהוי דאורייתא. וכ"כ הפרמ"ג ביו"ד סוף שער התערובת שקבע בפתיחה לסי' צ"ח. והביאו מחב"ר בזה הסי' אות ב' ר"ז שם. אבל איש שלא אכל כדי שביעה יכול להוציא הנשים שאכלו כדי שביעה כמו שיכול להוציא את האנשים שאכלו כדי שביעה מטעם שיתבאר לקמן סימן קצ"ז ס"ד יעו"ש ר"ז אות ב':

א

ח) שם. כשלא אכל האב כדי שביעה וכו'. והקטן אכל כדי שביעה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. לבוש. וכ"כ מאמ"ר אות ד' וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל יעו"ש. מיהו העו"ת אות ד' כתב דאפילו לא אכל הקטן אלא כזית מוציא גדול שאכל שיעור דרבנן יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ג. ר"ז אות ג' ח"א כלל ה' אות כ"ג. ועיין ער"ה אות ד' שכתב דהרא"ם בה' מגילה כתב דאפילו לא אכל הקטן כדי שביעה מוציא גדול אע"ג דהיי תרי דרבנן לחד דרבנן אבל מדברי התו' דמגילה י"ט ע"ב נראה דקטן שאכל כזית אינו מוציא אביו כלל יעו"ש. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה אין להוציא קטן לגדול אלא א"כ דוקא אכל הקטן כדי שביעה והגדול שיעור דרבנן ובדיעבד אם כבר כיון קטן שלא אכל כדי שביעה להוציא גדול שלא אכל כדי שביעה י"ל דיצא כיון דיש מתירין:

א

ט) וכ"ז שנשים וקטנים מוציאים אחרים י"ח היא כשאחד אינו יודע לברך בעצמו אבל היודע לברך לעצמו אינו רשאי לצאת בשמיעה אפילו מהמחויב כמותו אלא ע"י זימון בשלשה ונשים וקטנים אין מזמנין עליהם כמ"ש בסימן קצ"ט יעו"ש. ר"ז אות ד' ועיין לעיל סימן קפ"ג אות ל"ז ודוק:

א

י) קטן דלית ליה אב כיון שדעת רוב הפו' שאין חיוב חינוך נקען אלא לאביו י"ל דבקטן דאין לו אב לא שייך לומר אתי דרבנן ומפיק דרבנן כיון שאין לו מי שחייב לחנכו. ואין מוציא קטן זה אף שאכל כדי שביעה לגדול שאכל שיעור דרבנן. אבל לדעת הרשב"א והרא"ם והריעב"א ורבו דס"ל שחיוב חינוך הוי גם על ב"ד גם קטן דאין לו אב מוציא גדול שאכל שיעור דרבנן. וע"כ יש להחמיר בבהמ"ז שלא לצאת בקטן שאין לו חב. חק"ל חא"ח סימן מ"ו דע"ט ע"ב. בי"מ אות ז':

א

יא) קטן מוציא קטן כיון דשקולים הם בחיובן בכל מכל. ודלא כפר"ח בס' מים חיים בליקוטיו לדף ד' דמגילה שלמד מדברי התו' דקטן אינו מוציא קטן דליתא חק"ל שם סימן מ"ה דע"ט ע"א בי"מ שם אות ט':

א

יב) והגם דאמרו תבא מארה למו שאשתו ובניו מברכין אותו היינו עיקר הברכה אבל ברכת המזון יכול לכתחלה לתת האב להבן שהוא יברך על הכוס כשהאב מזיק לו היין ועושה כיבוד או"א דלוקח רשות מאביו לו תואר ולו הדר ומה גם אם הוא סמוך על שלחנו על חנם או סעד על שלחן אביו דמברך לאביו ברכת האורח כנהוג וכל המברך מתברך ומתקיים בהם כמ"ש גבי אברהם ויצחק כי ברך אברכך אחד לאב ואחד להן. רו"ח. וכ"כ בזוה"ק פ' בלק דקצ"א ע"א דמצוה לתת כוס של ברכה לבנו כדי לחנכו במצות יעו"ש. ונראה דהיינו כגון שהגיע לי"ג שנים ויום א' וכמ"ש לקמן סי' קצ"ט אות ל"ג יעו"ש:

א

מ"א סק"א ונשים. זהו פירש"י אבל התוספות פירשו משום ברית ותורה:

ב

שם מצד עצמן אא"כ בת יורשת:

ג

שם ועיין סי' קפ"ז ס"ג רצונו דמוכח משם דלא כפירש"י דהא כ' שם דנשים לא יאמרו ברית ותור' משמע לארץ חמדה טובה שפיר יאמרו:

ד

סק"ג דוקא במגילה. דהא יכול הקטן להביא עצמו לכלל חד דרבנן דהיינו שיאכל כדי שביעה ועיין במ"א תרפ"ח סק"ד:

ה

שם את האשה אם אכלה כדי שביעה דשמא מדאורייתא חייבת:

ו

ט"ז סק"א חוץ מברכת הנהנין. דאין שייך ערבות דלא ליתהני ולא ליברך כך פירש רש"י בר"ה דכ"ט ממילא בהמ"ז דכבר אכל ונתחייב בה דמי לברכת המצות:

א

וספק אם הם. דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא היה להם חלק בארץ מצד עצמן אבל כהנים ולוים היה להם ערי מגרש בהג"א וכ"כ בכ"ה דלא כש"ג ועסי' קפ"ז ס"ג וז"ל זוהר תרומה עמוד רצ"ח דנשים פטורות מברכת המזון לאפקא להון ידי חובה דהא לית בהו תורה וברית עכ"ל וזה כפירוש התוס':

ב

ועסי' קצ"ט. הלכך אין מוציאו' אחרים [טור]:

ג

כדי שביעה. ואפי' אם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי תרי דרבנן אפ"ה מוציא לאביו כ"מ סוף פסחים והתו' ספ"ב דמגילה חולקין בזה וכן כ' האגודה ומשמע שם דוקא במגיל' דינא הכי עמ"ש סי' תרפ"ט ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה:

א

(א) אם הן חייבות מדאורייתא – לפי שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא:

ב

(ב) אלא מדרבנן – מדכתיב על הארץ הטובה ונשים אין להם חלק בארץ מצד עצמן (א"ל בבת יורשת) משא"כ כהנים ולוים אע"פ שאין להם חלק מ"מ יש להם ערי מגרש וי"א משום שלא ניתן להם ברית ותורה:

ג

(ג) אלא למי שאין וכו' – כגון שלא אכל כדי שביעה שאין חיובו אלא מדרבנן ומסיים הטור דמפני שהוא ספק נקטינן דאין מוציאות את האחרים שאכלו כדי שביעה [מ"א] וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהלכות ברכות. כתב בש"א אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש טעמו וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים אכן בחידושי רע"א וכן בברכי יוסף פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג ומ"מ נראה דהרוצה לסמוך על דעת ש"א וסייעתו אין למחות בידו ועיין בבה"ל:

ד

(ד) קטן חייב מדרבנן – היינו אפי' לא אכל רק כזית ג"כ חייב מדרבנן לחנכו:

ה

(ה) וההיא דבן וכו' – ר"ל ההיא דאיתא בגמרא דבן קטן מברך ומוציא את אביו בבהמ"ז כשאין יודע לברך:

ו

(ו) כשלא אכל האב כדי שביעה – אבל אם אכל האב כדי שביעה שחייב לברך מן התורה אין בנו קטן שמחויב רק מדרבנן יכול להוציאו. וכתבו האחרונים דקטן אינו מוציא את האשה דשמא מדאורייתא חייבת:

ז

(ז) שאינו חייב וכו' – ואם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו יש דעות בין הפוסקים ויש להחמיר:

א

סעיף א' ואינם מוציאות אלא למי שאין חיובו. ואם האיש שאכל כדי שביעה מסופק אם בירך בהמ"ז י"ל דאשה דמוציאו דהוי ס"ס שמא כבר בירך ואת"ל דלא בירך שמא נשים חייבות בבהמ"ז מה"ת ויוצא בהם וכן אשה מסופקת אם בירכה בהמ"ז י"ל דא"צ לברך דלגבי דאורייתא הוי ס"ס אם מחוייב וס' אם ברכה ולגבי דרבנן הוי הספק אם בירכה ספק דרבנן ע' ביו"ד סי' פ"ג:

ב

סעיף ב' קטן חייב מדרבנן. מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י"ד לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך. ואם נדון דהוא דאורייתא י"ל דאם בירך קודם הלילה. דכשהחשיך צריך לחזור ולברך כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה"ת לברך א"י לפטור חיובא של דאורייתא. ע' מג"א סי' רס"ז סק"א ד"ה וצ"ע עיי"ש. אח"כ הראה לי חתני הרב מהו' שמואל ני' דכעין זה נסתפק בת' חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר אמת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך. ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול. אלא דבעידן דעוסק במצוה. היינו באנינות פטור מלברך. בזה י"ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ"ז. אבל בזה נ"ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא. י"ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא. וצ"ע לדינא:

ג

מג"א ס"ק ג' חולקים בזה. ואשה שאכלה כזית י"ל דיכולה להוציא לאיש שאכל כזית דבדרבנן אמרינן ספיקא דאיבעי' לקולא דשמא נשים חייבות דאירייתא והויין ג"כ חד דרבנן. גם י"ל גם לאידך צד דחייבות רק מדרבנן יכולה להוציא כה"ג דגדול ובר דעת עדיף כמ"ש תוס' מגילה כ"ד ד"ה מי דלענין זה לא מצינו דפליג ר"י. אולם למ"ש תוס' שם י"ט גבי ד' כוסות דסומא עדיף דכבר נתחייב מדאורייתא (וההיא דמי שלא ראה אורות מימיו ד' כ"ד צ"ל דמיירי בבית האפל) וזהו ל"ש הכא:

א

וספק עיין בתשב"ץ ח"א סי' קס"ח וקס"ט באורך ועיין בחידושי הרמב"ן מ"ש בטעם דגרים וכהנים מוציאים אחרים י"ח בבהמ"ז אף שלא נטלו חלק בארץ ועיין בבר"י מ"ש ליישב קושיות הלשון למודים ועיין בכפות תמרים דף ל"ד ובתשו' שי למורא סי' נ"ד ע"ש ובבר"י כתב שלא זכרו ראיית הרמב"ן מהא דרב חסדא בריך ע"ש ור"ל דר"ח היה כהן כדאיתא בכמה דוכתי:

א

אלא מדרבנן. ואע"ג דאין זה מ"ע שהז"ג ונשים חייבות פירש התוספות דבב"ה יש שם ברית ותורה ואין זה שייך בנשים. כתב הטור וז"ל וראיתי בסמ"ק שכתב ע"ש ר"י על מי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל ול"נ דאמרי' ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית ובירו' מסמך לה אקרא עכ"ל ותמה ב"י דהא מבואר בתוס' והרא"ש דמדין ערבות יכול להוציא אחרים אפי' אם לא אכל כלל כדין כל המצות שאדם חייב אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין וב"ה הוי בכלל המצות ולא בעי' כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו ורבינו הטור לא ירד לעומק הדברים כב"י ותימה הוא מה העומק שיש בכאן דבסמ"ק עצמו מבואר שם בהגה' כדברי ב"י בשם התוס' וכ"כ גם הרא"ש ע"כ פשוט שהטור ידע זה אלא שהקשה עליו דלא משמע כן בגמ' שאמרו להוציא צריך כזית פת משמע דמשום שרוצה להוציא לא בשביל שיוכל לומר שאכלנו וכן בירושלמי מסמיך לה אקרא דואכלת ושבעת וברכת דמי שלא אכל לא יברך משמע שגוף הברכה אין לברך בשביל חבירו וא"כ אין זה בכלל ערבו' כלל והרא"ש הביא גם כן דברי ר"י אלא דסיים על זה דאפשר דהיינו מדרבנן אין יכול להוציא וקרא אסמכתא בעלמא הוא אבל הסמ"ק התיר לגמרי אפי' מדרבנן ע"כ חלק הטור עליו ואין כאן עומקות דברים כל עיקר ודברי הטור נכוני' להלכ':