שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ד: דיני תשמישי קדוש' ונרות בית הכנסת. ובו טו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני תשמישי קדוש' ונרות בית הכנסת. ובו טו סעיפים:
רחבה של עיר אע"פ שמתפללין בה בתעניות אין בה משום קדושה מפני שהיא עראי וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי (פירוש דרך מקרה והזדמן לא דרך קביעות) אין בהם שום קדושה: הגה ויש אומרים דלא מקרי ארון הקודש אלא אם הוא כמין ארגז שאינו עשוי רק לכבוד התורה אבל ארון הבנוי בחומה שנעשה לשמירה לא מקרי תשמישי קדושה וכל שכן אם הספרים מתקלקלים בו דמותר ליטלו משם [מרדכי והגהות אשירי פ' בני העיר]:

ב

השוכרי' בית ומתפללי' בו אין לו דין ב"ה:

ג

תשמישי קדושה כגון תיק של ספרים ומזוזות ורצועות תפילין וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת ווילון שתולין לפני ההיכל יש בהן קדושה וצריך לגנזן: הגה ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים או שנעשה לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים לא מיקרי תשמיש דהוי תשמיש דתשמיש וכל כיוצא בזה. אסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים מפני הכבוד: (ר' ירוחם נ"ב ח"ז ור"ן מרדכי פ"ק דמ"ק):

ד

מטפחו' ס"ת שבלו יכולים לעשות מהן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן:

ה

ספר תורה שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח:

ו

אין עושין מתיבה כסא לס"ת אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה וכן מותר לעשו' מכסא גדול כסא קטן אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן או לעשות ממנו כיס לספר תורה אבל לעשות ממנו כיס לחומש אסור: הגה ופרוכת שאנחנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון רק קדושת ב"ה וכן הכלונסים שבו תולין הפרוכת ומכל מקום אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום שאינן קדושים כמו הם [פסקי מהרא"י סי' רכ"ה]:

ז

הבימה [פי' מקום גבוה] כגון בימה שהיו עושים למלך אין בה קדושת ארון אלא קדושת ב"ה:

ח

הארון וכל מה שעושים לס"ת מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אפילו דחול: הגה ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה כגון מטפחות של ספרים ושלחן שבב"ה ומעילים של ספר תורה וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן ואי אפשר ליזהר לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא כדי שלא יבואו בני אדם לידי תקלה ואע"ג דלא התנו כאלו התנו דמי: [תרומת הדשן סי' רע"ג וב"י]:

ט

המתנדבים ספר תורה ומניחים מטפחו' בב"ה מותר להשתמש בהן כל ספר וספר שלדעת כן הוקדשו אבל המניחים בביתם ואח"כ מקדישין כיון שע"ד אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר ויש מתירין [וכן נוהגין עכשיו משום לב ב"ד מתנ' עליהם לנהוג כך]:

י

הנוהגים להניח עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התור' אין מוחין בידם אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא מוחין בידם:

יא

נרות של שעוה שנתנם עכו"ם לעובדי אלילים וכיבן שמשן ונתנן או מכרן לישראל אסור להדליקם בבית הכנסת. הגה אע"פ שמותרים להדיוט [ועיין בי"ד סי' קל"ט מדינים אלו]: מומר עכו"ם שנתן שעוה או נר לב"ה אסור להדליקו [פסקי מהרי"ו סי' ס"ד ועיין ביו"ד סי' רנ"ד]:

יב

עכבר שנמצא בשמן של ב"ה אם הוא מאוס אסור להדליקו בביה"כ:

יג

נר של ב"ה מותר לקרות לאורו:

יד

אין מדליקין נר של הדיוט מנר של ב"ה ויש מי שאומר דהני מילי בעוד שדולקין למצותן אבל כשצריך לכבותן מותר: הגה מיהו לא נהגו ליזהר בכך ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול ואפשר גם כן שדעת בית דין מתנה בכך וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו אולי הוא מהאי טעמא [פסקי מהרא"י סי' רכ"ה]:

טו

בני כרך שקנו ס"ת והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו והוקרו הספרים אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד:

א

וחצרות. וחצרות שלנו נעשה קודש כיון שמתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקין מהרי"ט עיין מ"א. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לבה"כ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן שם:

ב

הקודש. הגה זו צ"ל בסעיף ג:

ג

בחומה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא. מ"א:

ד

ס"ת. בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:

ה

ווילון. ולדידן הוי תשמיש דתשמיש. עיין ס"ו בהג"ה:

ו

קדושה. והוא הדין מקק ספרים ומקק מטפחותיהן. גמרא:

ז

מטפחות. אסור לעשות מטפחות משעטנז והפרוכת מותר עש"ת ב"ש:

ח

וגונזין. ואסור לשורפן. וה"ה ספרים וכל תשמישי קדושה. ב"ש מ"א עיין בתשובת כנסת יחזאל סי' ל"ז:

ט

לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בספר הפטרות. ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. מהרי"ל:

י

ופרוכת. ומותר לעשות מפרוכת מכסה שעל השלחן (ובס' אליהו רבה מתיר אפי' לעשות ממנו מפה על העמוד וכן משמע בשו"ת ב"ח). ומותר לחתוך טסים כסף ישנים שלמים ושבורים שאין משתמשים בהם בבה"כ כדי לעשות פמוט להדליק בשבת ויו"ט חוות יאיר סי' קע"א. ובשו"ת ב"ח סי' י"ז מתיר לעשות מפרוכת מפה על העמוד ואוסר לעשות חופה לחתנים. ומ"א מקיל הטעם דלב ב"ד מתנה עליהם ואין ליתן לכובס עכו"ם אלא יכבסם ישראל ולא עם דברים אחרים. שכנה"ג:

יא

קדושים כמו הם. מפות שפורסים על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימים על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבבה"כ (רדב"ז) [ב"ז] סי' קע"ד. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכי שהוציאו הס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוי הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל. והב"ח כתב עליו ול"נ פשוט דאסור דאפי' לפי' שעה מיקרי הורדה ואפילו להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל עכ"ל. ובס"ח סי' תתקל"ח איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים. וכתב ט"ז לפ"ז לא יפה עושים שביום הושענא רבה שמוציאים כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר ע"ש. וכתב עוד הך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה לעולם קבוע בו ס"ת אבל אם עושין אותן לזמן ואח"כ יעשו ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שעשו ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים. וכתב עוד ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרינן דאסור לעשות מקדושה חמור' קדושה קלה היינו כ"ז שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראוי לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשה בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז עכ"ל ט"ז ומ"א כתב על הב"ח אפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמש"ל ס"ק ג'. הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב כתב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו ע"כ ומ"א כתב דמותר ומכ"ש כשעושה ללמוד ממנו. כתב בס"ח לא ישרטט קונטרס על הספר לפי שאין קדושה לקונטרס עד שיכתבו בו וכתב המ"א משמע דכשכתב בו מותר להניח עליו. אם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר א' להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ס"ח סי' תתצ"ח. לא יניח קוטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס ס"ח שם. כתב המ"א תמיה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי קודש כשקושרים אותם ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותן מקדושתן. (ובס' אליהו רבה מיישב קצת המנהג. כ' בתשובת חות יאיר יש להסתפק אם מותר לחתוך טס של כסף לעשות ממנו פמוט להדליק בב"ה וטס שבור יש מתיר עיין שם וצ"ע עי' באר היטב ס"ק ט'):

יב

התנו. וראוי לכל אדם כשמנדב דבר או הגזבר כשקונה להתנות להשתמש בה:

יג

בידם. ואם התנו בשעת עשיית העטרה שיניחו בראש חתנים מותר כמ"ש. ס"ח מ"א:

יד

שעוה. כתב הט"ז דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכטי"ר שהם בבית ע"א דאין להשתמש בבה"כ ואפי' בביתו:

טו

בבה"כ. וה"ה לכל נר מצוה ה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א. מ"א עיין סי' י"א ס"ח וסי' תקפ"ו ס"ג:

טז

אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד. ובס"ח סי' תרפ"ו כתב ואם נתן המומר מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט:

יז

מאוס. ואם יש ס' לבטלה מותר להדליק. ט"ז מ"א:

יח

בבה"כ. ה"ה לשאר הדלקה של מצוה. רש"ל:

יט

לאורו. היינו דווקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסעיף י"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לבה"כ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דדרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדין על המנורה אסור לקרות בהם דבר של חול. מ"א:

כ

גדול. לחולה שאין בו סכנה. מ"א:

כא

והוקרו. ואם הוזלו א"צ ליתן לו אלא כשעת הזול לבוש ואם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקם מ"א. מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. כתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהיה להם בה"כ א' ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמם לב' הדין שכל כלי קודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ולמעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלקם ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך ע"כ וכתב המ"א ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש להם חלק בכל דברים שירשו הזכות מאבותיהם ע"ש. ועיין בהרא"ש סי' ז' מה שהאריך בענין זה. קהל שברחו ואח"כ נתיישבו וא' מהם לקח כלי קודש מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לדור שם אפי' היה הוא מנדב הכלי קודש. משפטי שמואל סי' ס"ז ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט. א' שקנה מצוה אחת לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין כבר נשמע דבר המלך אעפ"י שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם. וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי. מ"ע סי' ס"ד ועיין בח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה. ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה מ"א. כתב הרשב"א ראובן שבנה מביתו היכל לבה"כ ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שהתורה מפרסמת העושה מצוה. א' בנה בה"כ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה אלא שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. עי' ס"ח סי' תק"ג. ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט מזה. א' רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים צ"צ. והמ"א כ' עליו ולא נהגו כן. (בספר אליהו רבה מפלפל אי מותר לעשות המכסה לס"ת או מענטלי ומפה משעטנז ומסיים שם ולמה דס"ל דאסור אם טעה א' ועשה הוי הקדש טעות ויעשה ממנו פרוכת:

א

מגילה כ"ו

ב

טור

ג

מהר"י בן חביב

ד

מגילה כ"ו

ה

שם בגמ'

ו

שם

ז

שם

ח

מגילה סס"ד ובירושלמי ח שם

ט

ירושלמי שם הביאו הרא"ש שם

י

הרשב"א

יא

שם מהירושלמי

יב

ר' ירוחם בנ"ב

יג

שם בנ' ט"ו

יד

שם בנ"ב

טו

כל בו

טז

נ"י בהל' ציצית

יז

תשובת רבי יצחק בר יודא

א

ס"א וכן כו'. טור מהנ"ל:

ב

וי"א כו'. כמש"ש מ"ד לאו לכבוד עבידא כו':

ג

וכ"ש כו'. במכ"ש דלאו לכבוד כו' כ"ש במקלקל דאפי' נטורי לא הוי:

א

ס"ב השוכרים כו'. כנ"ל בס"א בש"ע:

א

ס"ג וארגז כו'. שם זבילא דחומשי וקמטרא דספרי כו':

ב

וכסא כו' ווילון כו'. שם וא"ר מריש כו' ועתוס' בד"ה מריש כו' וז"ש לפני כו':

ג

ודוקא כו'. שם:

ד

או כו'. שם וקמטרא דספרי כו' אע"ג שאין מניחין הס"ת בתוכו בלא המטפחת וכמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רפ"ב סי"ב:

ה

אבל כו'.זש"ש לנטורי כו' בכה"ג:

ו

אסור כו'. כמ"ש בפ"ד דר"ה בשופר:

א

ס"ו וכן מותר כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם:

ב

ופרוכת כו'. שם כיון שאין אנו מניחין ס"ת עליו:

ג

בפני כו'. כפי' תוס' הנ"ל:

ד

רק כו' וכן כו'. ירושלמי והביאו הר"ן והג"א שם כל כלי בה"כ כגון כו':

ה

וכן כו'. גמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש:

ו

ומ"מ כו'. עמ"א:

א

ס"ז כגון בימה כו'. רש"י אבל רמב"ם וטוש"ע י"ד סי' רפ"ב כ' שעומד עליהם האוחז ס"ת:

א

ס"ח דכיון כו'. כמ"ש בשבועות י"א ואפי' בפר ושעיר של יה"כ פריך שם ומשני שאני אבודין כו' הא שכיחי אמרינן:

א

ס"ט אבל כו'. כמ"ש במגילה שם ת"ש גוללין כו' ופסקו הפוסקים הבעיא לחומרא:

ב

ויש מתירין. הוא תר"י שפ' לקולא:

ג

וכן נוהגין. ר"ל דודאי נקטינן לחומרא כדעת כה"פ אלא משום כו':

א

ס"י הנוהגים כו'. משום לב כו' כנ"ל ומשום כבוד תורה משא"כ לחתנים דעלמא שאין אדם מתנה לכבוד הדיוט:

א

סי"א נרות כו'. כמ"ש בע"ז מ"ז א' באשירה שבטלה כו':

ב

מומר כו'. אע"ג דמעו"ג מקבלין כמ"ש בריש ערכין משום דמקבלין מהן קרבן כמ"ש תוס' בב"ב ח' ד"ה יתיב והא דקביל כו' משא"כ במומר כמ"ש בריש חולין מכם כו' וכמ"ש בי"ד ס"ס רנ"ד:

א

סי"ב עכבר כו'. הרא"ש בפ' ג"ה:

ב

אסור כו'. כמ"ש בפ"ה דב"ב וש"מ הקריבהו נא כו':

א

סי"ג נר כו'. עמ"א:

א

סי"ד אין כו'. כמ"ש בנ"ח בפ"ב דשבת דקינסא לבד ודאי אסור וכמ"ש במ"ש שם:

ב

ויש כו'. כמש"ש לשיעורה וכמ"ש הרי"ף שם:

א

סט"ו בני כרך כו'. דאומרין דהתנו לחלק מבורר באותה שעה ואפי' מספיקא אמרי' אייתי ראיה ושקול וכמ"ש בב"מ ק"י ב' אמר אביי כו' אלמא כו':

א

רחבה של עיר וכו' – עיין במ"ב וזה המקום היה להם מזומן לזה ואפ"ה כיון שהוא רק באקראי אין בו קדושה ועיין בריטב"א שדעתו דמ"מ אין לנהוג בזיון במקום ההוא כיון שהוא מזומן לזה:

א

השוכרים בית וכו' – עיין במ"ב טעמו של דבר וזה כתבתי לפי מה דאסברה לנו הלבוש עי"ש אמנם מעולת תמיד מוכח דאין דין זה אלא בכגון ההיא דר"י בן חביב שלא היה שם רשות להם בתוגרמה להזמין מקום קבוע לתפלה מפני המלכות והיו מטמינים את עצמם בתחתיים להתפלל ובכה"ג בודאי אינו חשוב אלא עראי כי היום או מחר יתודע ויתבטל באמצע הזמן משא"כ בשוכרים בגלוי כדרך כל העולם שעל אותו הזמן כמכורה היא להם בודאי יש בה קדושה כיון שקבעו אותו מקום לתפלה בכל משך הזמן ולא באקראי בלבד ואע"פ שלאחר כלות הזמן אפשר שלא ירצה בעה"ב להשכיר מ"מ אין זה מקרי אקראי בעלמא כיון שבכל אותו הזמן אין להם קביעות אחרת כ"א שם וכעין זה משמע ג"כ מהכנה"ג הובא בשערי תשובה שכתב דאם הוא נעשה ברשות המלך [והיינו שלא בהצנע וכנ"ל] יש בה קדושה. ולענ"ד שכן נכון לדינא מאחר שגם בגוונא דמהר"י בן חביב כתב מהרי"ט ח"ב סימן ד' שלא ברירא ליה דבר זה והוא חוכך בזה להחמיר כל משך הזמן של השכירות [והביאו בכנה"ג] וא"כ עכ"פ בשוכר בגלוי כדרך כל הארץ בודאי אין להקל בזה:

א

תשמישי קדושה וכו' – ולענין אי מהני בזה ז' טובי העיר לאפקועי המטפחת וכדומה לחולין כמו בביהכ"נ המבואר לעיל סימן קנ"ג ס"ז כתב המ"א שם בסימן הנ"ל סקי"ד דלא מהני שום עצה לאפקועי תשמישי קדושה מקדושתייהו עי"ש וכ"כ שם הא"ר וכבר כתבנו שם בשה"צ דכן מוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ר"פ בני העיר ונדחקו שם טובא גם בדינא דביהכ"נ טעמא מאי מהני זט"ה אלא דאסברו לה הרמב"ן והרשב"א דלא חמירא קדושתה מכל תשמישי מצוה דנזרקין לאחר שפוסקים מלעשות בהם מצוה עי"ש ולא שייך כל זה בתשמיש קדושה אכן הפמ"ג בסימן קנ"ג אות י"ד בא"א העיר דמדברי הרמב"ם פ"י מהלכות ס"ת משמע דגם בתשמישי קדושה מהני טובי העיר להוציאה לחולין עכ"פ אם מתכוין לעלויי בדמיה והטור ביורה דעה רפ"ב מוסיף עוד דיכולין להוציאה לחולין אפילו למשתי בדמיה שיכרא היכא דאיכא טובים במא"ה וממש כמו בביהכ"נ דיכולין למכרה והלוקח משתמש בה לחולין וגם המעות יוכלו להוציא למשתי בהם שיכרא והב"י כתב שם דגם הרמב"ם מודה בזה היכא דאיכא טובי העיר במא"ה אלא דקיצר בלשונו עי"ש בב"י וכן סתם בשו"ע יורה דעה שם אלא דהאחרונים תמהו דמה יענו לקושית הרמב"ן וסייעתו עיין בתשובת חתם סופר סימן ל"ח שנדחק בזה [ומה שכתב שם לתמוה על הרמב"ם גופא שדבריו סותרין דברי עצמו בריש דין ד' שכתב שם סתם בתשמישי קדושה דנגנזין ולא חילק דע"י מכירה יוכל להוציאם לחול לא קשה מידי דדבריו שם בסוף דין ד' קאי על כל דבריו שם בדין ד'] ולענ"ד טעם הרמב"ם והטור הוא פשוט [דבאמת על טעם הרמב"ן כבר הקשה הר"ן ועי"ש מה שחידש הוא בזה וגם דבריו דחוקין קצת] דס"ל דכח טובי העיר דמהני בביהכ"נ הוא משום דכל הנודר נודר על דעתם והוי כמו הקדש על תנאי דמהני וכעין ההיא דירושלמי פרק בני העיר [והביאוהו הראשונים] רבי ירמיה אזיל לגווהלנה חמתין יהבין מכושא בגו ארונא אתא ושאל לר' אמי א"ל אני אומר לכך התנו עליו מתחלה ולפי טעם זה אין חילוק בין תשמישי מצוה כמו ביהכ"נ ובין תשמישי קדושה ובכולהו מהני זט"ה וכן משמע במאירי במגילה שזה טעם דמהני טובי העיר שז"ל אבל אם מכרוה זט"ה במעמד וכו' יצאה לחולין אפילו מכרו אותה להוריד דמיה לקדושה קלה ואפילו להוציאם לדברי חול וכן יצאה קדושת הבית לחולין ביד הלוקח לכל מיני תשמיש שלדעת כן הקדישוה ובשלהם נסמכו עכ"ל [ומ"מ אפילו לפי סברא זו לא יתיישב מה שהסמיך הטור ביורה דעה שם דינא דאביו הרא"ש דיחיד בשלו הוא כטובי העיר במא"ה ומשמע ממנו שם להדיא דלפ"ז גם יחיד יכול למכור תשמישי קדושה שהקדיש להוציאם לחולין ובאמת קשה מאד נהי דאפשר לומר דבשעה שהקדיש הקדיש אדעתיה ותלה את הדבר ברצונו ולא גרע מאם תלה בדעת יחיד בעלמא וכמו שמצאתי באמת במרדכי בסימן תתכ"ד בשם הראבי"ה עי"ש מ"מ מסתברא דלא תלי בדעתיה אלא באם ירצה למוכרה ולהוציא הדמים לחולין רשאי אבל לומר שבשעה שהקדיש תלה בדעתו שאם ירצה להוציא את החפץ עצמו לחולין יהא רשאי זה לא מסתברא כלל ואדרבה כל שלא התנה בפירוש מסתמא הקדישה לעולם] ומ"מ לענין דינא אף דדעת הרמב"ם והטוש"ע שם להקל וגם מהראבי"ה המובא במרדכי פרק בני העיר סימן תתכ"ו משמע ג"כ דמכירת בני העיר מהני לאפקועי לחולין אף קדושת תשמישי קדושה [אף שבבגדי ישע מפרש באופן אחר אבל דבריו דחוקין] מ"מ קשה להקל נגד כל הני רבוותא הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן הנ"ל וגם מלשון הגר"א בס"ט משמע ג"כ דאינו יכול להוריד תשמישי קדושה מקדושתן בשום גווני ועיין בפמ"ג בקנ"ג במשב"ז אות ט"ו שגם הוא נשאר בדין זה בצ"ע:

ב

ודוקא הדבר שמניחין וכו' – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג ומביאור הגר"א משמע דכל שהוא נוגע בקדושה עצמה אע"פ שהוא רק לשמירה לבד מ"מ מיקרי תשמישי קדושה [ומה דפסק הרמ"א לענין ארון הבנוי בחומה דמשום שהוא לשמירה לא מקרי תשמישי קדושה צ"ל לדבריו משום דאינו מצוי שיונח ס"ת בתוכו בלא מטפחת ואין הארון נוגע בקדושה עצמה] ועיין מה שכתבנו לקמיה:

ג

אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה וכו' – הנה דין זה נובע מדברי האור זרוע והובא במרדכי ובהג"א ועי"ש באור זרוע שמפרש הסוגיא מ"ד הני לאו לכבוד עבידן לנטורי בעלמא עבידן קמ"ל דר"ל דלכבוד עבידן ומזה הוציא דכל היכי דלשמירה עבידן לא הוי תשמישי קדושה ועי"ש באור זרוע דכתב בעצמו דנוכל לפרש הסוגיא בהיפך דהיינו דס"ד כיון דלנטורי עבידן כאנדרונא דמיא [וזו היא גירסת הרי"ף והרא"ש] קמ"ל דלא דמי לאנדרונא ולפ"ז אפילו אם הוא עשוי לשמירה יש עליו שם תשמישי קדושה מ"מ הוא מצדד לבסוף שיותר טוב שנפרש כפירוש הראשון אמנם מצאתי במאירי וכן ברבינו ירוחם שמוכח מהם שסוברים כפירוש השני דאפילו כשנעשה לשמירה הוא בכלל תשמישי קדושה ולפ"ז אפשר דלדידהו אפילו כשבנוי בחומה אותו המקום הוא בכלל תשמיש קדושה ואולי דכיון שהוא רק זוית בעלמא חקוק בתוך חומת הכותל נתבטל אותו המקום לגבי שאר הכתלים והוי כאנדרונא בעלמא ואין על זה המקום כ"א קדושת בית הכנסת וצ"ע:

א

וגונזין אותו בקבר ת"ח – מדכתב השו"ע בס"ד יכולים לעשות ובסעיף זה וגונזין אותו משמע דהוא חובה ולא בקרקע אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]:

א

הארון וכל מה שעושים לס"ת – וכ"ש שאר תשמישי קדושה כמו תיק של תפילין וכדומה דמהני בהו תנאה:

ב

ואי אפשר ליזהר – משמע מזה דבדבר שאפשר ליזהר מהם אין אומרים בסתמא לב בית דין מתנה עליהם [פמ"ג]:

א

וכן נוהגין עכשיו משום לב ב"ד מתנה וכו' – לכאורה לפי מה שכתבנו במ"ב סקל"ה בשם תה"ד דבס"ת של יחיד שיש לו בביתו אין שייך לב ב"ד מתנה א"כ הכא כיון שבביתו נתקדש מכבר המטפחת לס"ת זו קודם שהקדיש הס"ת לביהכ"נ מה שייך לב ב"ד ע"ז ואולי דנאמר דמיירי בשהיה דעתו מתחלה בשעה שקנה אותה להקדישה לבסוף לבהכ"נ וממילא לא יחדה לזו דוקא אבל א"כ היה לו לרמ"א לפרש זה ומדסתם משמע דבכל גווני שרי וצ"ע:

א

נרות של שעוה וכו' – עיין מ"ב במה שכתבנו בענין לעשות מבית גלולים בהכ"נ שכתב המ"א בשם הרא"ם להקל ודעת הא"ר דלא נתכוין הרא"ם מעולם להקל לעשות ביהכ"נ קבוע. ואולם דע דכל זה אם לא העמידו שם העו"ג את אליליהם בזה מצדד המ"א דלא דמי לנרות שעוה שאסור למצוה אף לאחר הביטול דשם חל עלייהו עכ"פ שם נוי עכו"ם קודם הבטול ולכך מאיסי למצוה משא"כ בבית זה דלא חל עלייהו מעולם שם נוי ע"ג ולא שם משמשי עכו"ם דהא לא היה שם ע"ז בבית זה רק שהם משתחוים ומתפללים לאליליהם שם [וצירף לזה ג"כ הטעם שהבית הוא כעין מחובר אבל לא זהו עיקר הטעם דהא מדינא כתלוש נחשב וגם דהא מחובר עצמו למצוה אסור אם נעבד כדאיתא בגמרא שם וזהו מה שכתב המ"א וצ"ע בדף מ"ו מ"ז ור"ל דשם מוכח דאף מחובר גמור אסור למצוה ורק בזה מצדד להקל כנ"ל] אבל אם מעמידין שם אליליהן דחל על הבית שם משמשי עכו"ם ואסור בהנאה אף להדיוט כדאיתא ביורה דעה סימן קמ"ה ס"ג בהג"ה א"כ אף לאחר שהוציאום משם דהותר הבית להדיוט מטעם ביטול מ"מ עכ"פ למצוה אסור כמו לענין נוי עכו"ם אף לאחר שביטלו ונ"ל שע"ז רמז המ"א במה שכתב ועיין סימן קמ"ה ס"ג. ואין להשיב ע"ז ממה דאיתא בסימן קמ"ג ס"ב דכתוב שם אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה שמעמידין בה העכו"ם אלמא דלא נקרא הבית בשם משמש לעכו"ם דשם בבית עצמו אין שום ע"ג רק שמעמידין את הע"ז על הכיפה שעליה ולכן לא נחשב הבית אלא כתשמיש להכיפה שעליה ואינו אלא תשמיש דתשמיש לע"ז עצמה משא"כ בבית שהוקצה להעמיד בתוכה אלילים לעבדם א"כ הבית הוא משמש גמור לעכו"ם וכמבואר בהדיא בסימן קמ"ה ס"ג בהג"ה הנ"ל וא"כ בודאי אסור למצוה אף לאחר הביטול וראיתי לגדול אחד שמצדד להקל מטעם דדרכן להעמיד הע"ז בתיבה וכדומה וא"כ הבית הוי רק תשמיש לתשמיש ואין דבריו נראין דבאמת ידוע שיש הרבה גלולים שעומדים מגולים על הארץ ועל הכתלים ומלבד זה עיקר סברתו דמשום זה לא יקרא הבית רק תשמיש לתשמיש לא נהירא דהרי מ"מ הוקצה הבית לע"ז ועיין בדגמ"ר מה שכתב בשם התוספות וכ"כ הריטב"א שם כהתוספות. ודע עוד דאם הבית תפלה שלהם לא היתה רק שכורה להם אפשר שיש לצדד להקל אף באופן זה דאין בכחן לאסור הבית לעולם עיין בפמ"ג ועיין בעין יצחק או"ח סימן י':

א

שדולקין למצותן – ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר נעשה המצוה ומותר להדליק ממנה אבל לא קודם [ב"ח בשם רש"ל וכן דעת הא"ר ויישב השגת המ"א ע"ש]:

א

שם במג"א ס"ק ז' הארץ נמחק והוגה הארון:

ב

במחבר סעיף ה' בכלי חרס. נ"ב ואם א"א סגי בכלי עץ אבל מ"ש בכנסת יחזקאל דכלי עץ עדיף מכלי חרס דמדייתי לא נ"ל:

ג

שם ס"ק ט' ואסור לשורפן. נ"ב והעלה בכנסת יחזקאל דאין לאבדו ביד אפילו היכא דאיכא למיחש שיבואו לידי בזיון ע"י הרשעים. וכתב ומי דחק לן עלמא וקוברן בעומק נ' טפחים ואם אי אפשר בבה"ק יקברם במקום אחר ודלא כבעל שבות יעקב שם:

ד

שם בהג"ה סעיף ו' ופרוכת נ"ב ובקהלות קטנות שפורסין אותו לפעמים תחת ס"ת בשעת הקריא' בקיבוץ חוץ לבהכ"נ אזי מותר לעשות מכסה לשלחן ואסור לעשו' ממנו כפורת וכן הוריתי למעשה ועיין היטב בתשובות מהר"ם פ"ק ובתשובות ב"ח סי' י"ד:

ה

שם בהג"ה סעיף ט' לב ב"ד. נ"ב עיין במלמ"ל פ"ד מהלכות שקלים הלכה י"ב קושיא ע"ז הלא לא שייך לב ב"ד מתנה בנדבת יחיד. ולק"מ דהכא לישנא בעלמא קאמר דודאי המתנדבים הראשונים התנו כן בפירוש ושוב המתנדב סתם ע"ד המנהג הוא מתנדב ופשוט:

ו

שם מחבר סעיף י' בראשי חתנים נ"ב ק"ל אפילו הם של גדיל אסורים בלא"ה דגזרו על עטרות חתנים וצ"ל כמ"ש סי' תר"ס סק"ו ע"ש:

ז

שם במחבר סעיף י"א אסור להדליקן. נ"ב עיין תשובות או"ח סי' מ"ב [ע"ד נירות של בית ע"ז שלא הודלקו מעולם אי לא נאסרו בהזמנת ההיא שלא להדליקם בבית הכנסת וע"ד שהודלקו וכבו שאיתא בהדיא בש"ע או"ח ויו"ד לאיסור דמאיס. אם הותך השעוה ונשתנה אם מותר לעשות ממנו נר אחר. ובתשובה כתבתי דמהזמנה בעלמא לא הוזכר בש"ע לאיסור והדין עמו דמסקינן בתמורה דף כ"ט ע"א דאין מוקצה עד שיעשה בו מעשה וכו' ובין להרמב"ם ובין להראב"ד אין להחמיר כלל ואין לחוש שנעשו מתחלה לשם ע"ז ממש דאין סתם מחשבת גוי לע"ז אלא עושה למכור בשוק. אמנם ע"ד נרות שכבר דלקו וכבו ונאסרו ונמאסו לבהכנ"ס אם מהני התכה מסיק בסוף התשובה וז"ל לדינא נ"ל לפי משמעות הש"ע והחו"י סי' קס"א וסי' קס"ב משמע דמותר ומהרמב"ן פרשת ויקהל וש"ס דע"ז אין הכרח לאיסור ע"כ המיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה:

ח

שם בהג"ה מומר. נ"ב עיין תשובותי סי' אלף רפ"ג:

ט

שם במג"א ס"ק י"ז דאפילו נאבד. נ"ב עיין תוס' במגילה ו' ע"א ד"ה טרטראות:

י

שם ס"ק י"ח דאם נתן. נ"ב פליג אפיסקא מהרי"ו וק"ל:

יא

בא"ד בסה"ד. נ"ב ומשמע כללא דדינא צדקה לעניים מקבלין ממומר ולא קרבן וההיפוך בנכרים דנודרין נדרים ונדבות אבל צדקה לא משום שנאמר ביבוש קצירה וגו'. אבל נר וס"ת וצורכי בית הכנסת מקבלין בין ממומר בין מנכרי ומ"ש התוס' בב"ב דף ח' ע"א סד"ה יתב וכו' דמייתי מינה הרי"ו ראיה י"ל דלאו דוקא דהוה שרגא כקרבן אלא לאפוקי דלא הוי בצדקה לעניים וק"ל. אבל בהמג"א כאן וביו"ד סי' רנ"ד משמע דשרגא וכדומה הוה כקרבן אבל צדק' בודאי מקבלים מהם:

יב

שם במג"א סק"כ אפילו להדליק ממנו. נ"ב אין זה ק"ו דלהדליק ממנו איכא הכחשה וביזוי מצוה משא"כ לקרות לאורו הוא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא מדרבנן ואפשר דבבהכנ"ס אפי' לכתחלה שרי ועמ"ש תוס' שבת דף כ"א ע"א ד"ה שמחות וכו' וכן בפסחים דף כ"ו ע"א ד"ה מעילה וכו':

יג

שם במג"א ס"ק כ"ג ד"ה ומצאו דבר. נ"ב עיין קצה"ח סי' רי"ש ושו"ת בית אפרים חיו"ד סי'…. [מהגאון כ"ס]:

יד

שם ס"ק כ"ג ואין יד להקדש. נ"ב כמ"ש הרשב"ם ותוס' בב"ב דף ע"ט ע"א והרע"ב והתוסיו"ט במעילה פ"ג מ"ו. ומה שהקשה התוסיו"ט דעכ"פ יש שליח להקדש י"ל כיון שחב לאחריני לא. אבל צ"ע לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש כדאמרינן בקידושין דף כ"ט ע"א ובש"ס אין הכרח כלל דאין יד כמ"ש בחידושי הרמב"ן שם דניהו דנקנה להקדש אבל אין בו מעילה. ועוד צל"ע מי לא מצי איירי בחצר שאינו משתמר לדעת הקדש ולא מיירי התם אלא מדין גידולי הקדש ולא מדין חצר וכן מבואר ממשנה ד' פ"ה דשקלים ועיין חו"מ סי' דס"ח ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' מ"ד [ע"ד בעה"ב אחד שיש לו חנות הפתוח לרה"ר למזוג יין ושכיחי שם מצרים הרבה ומצא הנער המשרת שלו כיס ובתוכו מעות בידוע שנאבד מהמצרים אי זכה הנער או בעה"ב שחצירו קונה לו. וסיים תשובתו בזה"ל מ"מ בהא סלקינן בעובדא דידן זכה הנער המשרת דקיי"ל מציאת פועל ושכיר לעצמו אם לא שאמר לו הבעה"ב הגבה לי מציאה זו ועיין סמ"ע ס"ס ע"ח. ומה שאומרים שהמנהג מציאת משרת לבעה"ב הבל יפצה פיהם ואין מקום לזה. ומ"ש מכ"ת מש"ך ס"ס ל"ז יעוין מ"ש ב"ש ר"ס מ"ז ותל"מ:

טו

שם בא"ד ברבה פרשת אחרי. נ"ב בפסוק איש איש:

טז

שם בס"ס ואח"כ חזר השני. נ"ב ליתא כן בצ"ץ אלא שהגבאים חזרו ולא האמינו להשני אבל הוא לא יחזור בו וכן מבואר מהראיה דמייתי מערכין והוא מ"ב פ"ח ע"ש. ומיהו בלא"ה נמי נהגו חסידי עסטרייך ליתן כל מה שהפריזו כמ"ש המג"א לקמן סי' ש"ו ס"ק ט"ו בשם יש"ש פ"ה רביצה ע"ש:

א

(סעיף ח') בהג"ה ונהגו להנות בכמה הנאות מדברי קדושה נ"ב עיין בט"ז בס"ק ז' מ"ש ולולא דמסתפינא וכו' עיין בחידושי למס' יומא דף י"ב ע"ב כמ"ד שם בש"ס דשני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין שם הוכחתי דלא כוותיה ובפרט מ"ש שם ס"ד שיהי' לו צרה מחיים והוי ס"ד שלא יהיה לעולם כהן ואעפ"כ שייך ביה מעלין בקודש ולא מורידין ע"ש ודו"ק ומ"ש הט"ז בשם המוהרש"ל דאינו נקרא הורדה כל זמן שהספר בתוכו וכן כתב המג"א בשמו ובשם הב"ח הביא דגם זה הוי הורדה מקדושה ע"ש ועיין בחידושי להלכות חנוכה סי' תרע"א מ"ש בזה ראיה להב"ח דאף זה הוי הורדה מקדושה ע"ש מ"ש בזה ודוק. והנה נראה לפענ"ד להביא ראיה לדעת המוהרש"ל שהביא הט"ז הנ"ל דלא שייך הורדה מקדושה לפי שעה מהא דגרסינן בפ"ד דסוכה דף מ"ד ע"ב כיון דאמרת אינה נוטלת אלא בפ"ע פשיטא דאחייב בערבה שבלולב וקשה מה פריך הרי י"ל דקמ"ל דאפי' נטלה מן הלולב נמי אינו יוצא בה וא"ל מ"ט באמת לא יצא בזה אם הוי בפ"ע אך יש לומר כיון דקיי"ל דאסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה מוכח דזה הוה בזיון למצוה וניהו דתשמישי מצוה מותר לזרקן היינו לאחר שעבר זמן מצוותן אבל בזמן מצוותן אסורין בהנאה ולהשתמש בהם מכח ביזוי מצוה כמ"ש בנויי סוכה ואינך וא"כ אף להשתמש בהם מצוה קלה נמי הוי בכלל ביזוי מצוה וא"כ יש לו' כיון דלולב הוי מן התורה בגבולין ביום א' וערבה אין לה עיקר מן התורה בגבולין ולולב עושין לה כל שבעה זכר למקדש וערבה חד יומא וא"כ הוה מצוה קלה ולכך אין להורידו מקדושה חמורה לקדושה קלה ממ"נ עם הלולב אף דזה אינו ביזוי כדמוכח כאן דבעוד הספרים בתוכו מותר להניח בו גם שאר ספרים הרי או אינו יכול לצאת ידי ערבה כיון דאינה ניטלת אלא בפני עצמה ואם נוטלה מן הלולב שוב הוי הורדה מקדושה לפי שעה ואסור להורידה מחמורה לקלה כיון דעדיין ראוי לחמורה היום הזה ואין לומר דעכ"פ בדיעבד למה לא יצא י"ח והרי התנא אמר דאינו יצא ידי חובתו בערבה שבלולב דמשמע אפילו בדיעבד די"ל דהרי הוי מצוה הבאה בעבירה וקשה לרוב הפוסקים דס"ל מה"ב פסול אף בדיעבד ומה פריך דלמא בעודו ראוי למצוה כמו דאסור לתשמיש חול אסור נמי לשנותו לקדושה קלה דהוי נמי בכל ביזוי מצוה ובע"כ דהורדה לפי שעח לא הוי הורדה וכיון דעדיין אפשר להחזירו ללולב לא נחשב הורדה ואף בקדושה מותר בכה"ג מכש"כ בתשמישי מצוה ומוכח כדעת המוהרש"ל דלא כהב"י ודו"ק היטב:

ב

(סעיף יא) בהג"ה מומר עכו"ם שנתן שעוה או נר לבהכנ"ס אסור לחדליקו. נ"ב הנה בדין אם מותר לקבל מן הנכרי נדבח לבנות לבהכנ"ס עיין מ"ש בתשובה בשו"ת שלי על יו"ד מהדורא או"ח סי' קי"ג בהלכות צדקה סי' רנ"ד בתשובה לק"ק דינהאייב בעזה"י ודו"ק:

א

ובמסכ' מגילה דף ו' ע"א בתוס' ד"ה טארטריות משמע דאסור:

ב

וכן מפורש במסכ' ב"ב ברשב"ם ובתוספות בדף ע"ט ע"א ד"ה ואין מועלין:

א

[א] בתים וחצירות וכו'. ועזרות שלנו לא עדיפי מהם ושמא כיון שמתפללין תדיר כל זמן שהם נדחקים נעשה קודש גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לבית הכנסת אין בה קדושה ואם הוא פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן (מהרי"ט ח"ד מגן אברהם). כתב הט"ז בעוונותינו נחרב בתי כנסיות על ידי הריקים ובחזרתינו עשינו ארון קטן לספר תורה עד כי ירחיב ה' לעשות ארון הקודש כראוי. נראה דלאחר שנעשה שני לקביעות נתבטלה קדושת הראשון דומיא לבית ששכרוה לבית הכנסת, ועל כן מותר לשום בתוכו ספרים, ולולי דמסתפינא אמינא דהא דאמרינן דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה, היינו כל זה שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינו ראוי רק לקלה טפי עדיף ממה שתגנז, עד כאן וצריך עיון. גם לכאורה ארון הנזכר היה לו להתיר אפילו לתשמיש חול דומיא דבתים, ואפשר דבארון הקודש סבירא ליה להחמיר יותר דהמעשה הנזכר לעיל הוי כמו קביעות:

ב

[ב] הבנוי בחומה וכו'. הוא הדין בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא. וכתב שיירי כנסת הגדולה אסור להניח בארון חומשין וספרים אבל יריעות פסולין נוהגים להניחם שם, עד כאן. וכתב מגן אברהם ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי, עד כאן, ואפשר דקאי על יריעות דוקא ולא על שאר ספרים וצריך עיון:

ג

[ג] בתים ששוכרים וכו'. אין להשכירו אם אין למעלה ממנו נקי כדלעיל סוף סימן קנ"א:

ד

[ד] כגון תיק וכו'. והוא הדין מקק ספרים ומקק מטפחותיהם:

ה

[ה] שנעשה לכבוד וכו'. בעולת תמיד נדחק ונתקשה בס"ק ז' סימן י"א ודבריו סותרים עיין שם. ולעניות דעתי דוקא הכא שמונח המכסה על הקרשים ממש הוא דאסור משום כבוד ושאני פרוכת שלנו וכן משמע במגן אברהם:

ו

[ו] אסור לכבס וכו'. וכן אין לכבס לכותים אלא יכבסו הישראל בפני עצמה ולא עם דברים אחרים (שיירי כנסת הגדולה):

ז

[ז] ספר תורה שבלה וכו'. הוא הדין ספרים ואסור לשורפן, באר שבע והוא הדין בכל תשמישי קדושה:

ח

[ח] מתיבה כסא וכו'. דבתיבה מונח תמיד ובכסא רק לשעה, וכתב מגן אברהם ומשמע במרדכי דאפילו הבנוי בחומה אסור לעשות ממנו כסא, עד כאן. ולכאורה סותר קצת מה שכתב לעיל דמותר להניח בו ספרים, ועוד דהא דאמרינן דאינו תשמיש קדושה וצריך עיון. ועוד הא מייתי המרדכי ראיה מהאי תיבותא דאיתפש וכו' דארון הבנוי בחומה לא מיקרי תיבה אלמא דמותר לעשות ממנו כורסייא וכן משמע יותר בגדולת מרדכי:

ט

[ט] [לבוש] וכן מותר וכו'. וזה לשון רבינו ירוחם נתיב ב' וכן בסולם לעלות לכסא או לתיבה מגדולה עושין קטן:

י

[י] כיס לחומש וכו'. ופרוכת שלנו משמע דמותר. מפות שפורסים על ספר תורה יכולין לתלותן בכותל בית הכנסת, וכן כלי כסף שמשימין על הספר תורה יכולין להניחם על עמודים שבבית הכנסת, בנימין זאב סימן קע"ד. כתב הט"ז סימן רפ"ב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לעיין בתוכו דגרע ממניח ספר על ברכו ושני אצילי ידיו עליו דאסור, אם לא שהספר התחתון מונח כבר אז שרי להניח השני עליו וכן אם צריך ללמוד מכולן מותר ודעת מגן אברהם דלעולם מותר. כתב ספר חסידים מן סימן תתצ"ד עד תתקי"ד לא ישרטט קונטרס על הספר עד שיכתוב בו. אם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אל יניח קונטריסים שלא נכתבו בו בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס ולא ישים הקולמוס או סכין בספר להצניע כשהולך שיהא מזומן, אבל כשמעתיק מניח על השיטה כדי שיהא מוכן למצוא התיבה, אבל בקונטרס הכתוב או דף מספר לא יעשה כן כי לא יתכן שישמש ספר לספר. ועיין עוד שם חומרות וקולמוס ודיו שכותב בו, ובעץ שמראים לתינוקות התיבות והאותיות. כתב מגן אברהם תמה אני על גדולי הדור שאינן מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרין אותו והוא איסור גמור שמורידין מקדושתן וראוי לגנזם, עד כאן. ולעניות דעתי אפשר דסמכו על מה שכתבתי בס"ק א' בשם הט"ז מיהו דבריו צריכים עיון לדינא. בתשובת חות יאיר סימן קס"ב מסתפק אי מותר להתך טס של כסף לעשות ממנו פמוט להדליק בבית הכנסת וטס שבור יש מתיר עיין שם וצריך עיון:

יא

[יא] רק קדושת וכו'. זה לשון מגן אברהם וכן כתב מהר"מ פדוואה סימן פ"ב דמותר לעשות מפרוכת מפה על השולחן, עד כאן. ותמיהני דמהר"ם שם מתיר אפילו בפרוכת שלהן שמניחין עליהם ספר תורה כיון שגם מפה שעל השולחן מניחין עליו ספר תורה אבל פרוכת שלא נראה דאפילו לעשות מפה שעל העמוד מותר, וכן משמע בתשובת ב"ח סימן י"ז. ומה שכתב שם דאסור לעשות ממנו חופה לחתן וכלה לא נהיגי הכי וכן כתב מגן אברהם דלב בית דין מתנה עלה. כתב מהרי"ל מפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן, עד כאן. והוא הדין דאסור לעשות ממנה פרוכת, מיהו אם מניחין עליו לפעמים ספר תורה ערומה מותר כדמשמע בתשובת מהר"ם שם, ואף דעל המפה מונח תדיר יותר מפרוכת, מכל מקום כיון שאינו מונח תמיד עליו אינו עדיף, ולא דמי להא דסעיף ו' כנזכר לעיל. ופשיטא דאסור לכרוך מפה של ספר תורה בספר הפטרות:

יב

[יב] הבימה וכו'. ולבוש כתב הוא הדין הבימה שאנו עושין בבית הכנסת שקורין אלמעמי"ר, וכן הלוחין העשויין לספרים שלנו שאינן נגללים, ועיין יו"ד סימן רפ"ב:

יג

[יג] ואף על גב דלא התנו וכו'. הפוסקים דחקו למצוא טעם זה כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין בזה. ונראה לי דדוקא במה שמבורר מנהגא להקל, אבל במה שאינו מנהגא, אין לנו להקל אפשר דלא הוי בהתנו ולזה לא. כתב מגן אברהם ראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהא רשאין להשתמש בהן:

יד

[יד] מוחין וכו'. וכגון זה אין אומרים לב בית דין מתנה (לבוש). משמע דאם מתנה בפירוש מהני התנאה כמו בספר תורה וכן כתב מגן אברהם, וברישא במניח בראש הקורא נראה דאמרינן מסתמא לב בית דין מתנה, וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף, ולאפוקי מעולת תמיד שהבין דברישא בעינן תנאי כפול ובסיפא לא מהני אף תנאי בפירוש ולכך תמה על השולחן ערוך וליתא, וגם אפשר דעטרה שעושה בראשו לכבודו שאני וגרע:

טו

[טו] נרות שעוה וכו'. כתב הט"ז נראה פשוט דהוא הדין וכל שכן מנורת שקורין לייכטי"ר שהם בבית כותים דאין להשתמש בה בבית הכנסת ואפילו בביתו, עד כאן. ואני מסופק דשאני נר שהוא דבר מצוה כדלעיל סימן קנ"א, אבל מנורות לא גרעו מלובש מלבוש שיעבדם בשעת התפילה, ואפילו בבית שנעבד בו בקבע מותר להתפלל בתוכו כמו שכתב רא"ם סימן ע"ט, ואף דמגן אברהם כתב הטעם בזה משום שהוא מחובר עיין שם, מכל מקום בתשובת רא"ם גופיה עיינתי דלא משמע הכי. מיהו לעשות מבית זה בית הכנסת קבוע נראה דמודה רא"ם דאסור ועיין ביו"ד סימן קנ"א סעיף ט', ובביתו פשיטא דאין איסור במנורות הנזכרים לעיל. כתב בתשובת חות יאיר סימן קס"א מפה שמכניסין (התוגראים) [התורגמים] ילדיהם כשמכניסין (לאמותם) [לאמונתם] ודתם אסור לעשותו מפה לספר תורה אבל מותר ללפף בו הילדים למילה:

טז

[טז] אסור להדליקן וכו'. אפילו ללמוד והוא הדין לכל נר מצוה, והוא הדין לכל מילי דמצוה. וכתב הב"ח בסימן תרע"ג דהוא הדין שעוה שנטף מן הנרות ודלא כמהר"ש שהביא בהגהות מיימוני להתיר, דהא כתב הטעם משום שביטלו הכותים ונר שכיבן הוי נמי ביטול כדאיתא ביו"ד סימן קל"ט, ואפילו הכי קיימא לן דאסור למצוה. והנה בספר בית הלל סימן קל"ט מתיר בנוטף מאחר שלא נראה בעין שנשתמש כמו אין צריך ביטול, עד כאן. ולא נהירא דהא אפילו מהר"ש שמתיר כתב דביטול, ועיין סימן תרע"ג ס"ק ד' ראיות לאיסור:

יז

[יז] מומר לכותים וכו'. אבל מכותים מקבלין, ואם נתן מעות לכתוב ספר תורה בשמו שרי, אפילו ממומר לכותים סימן רי"ד ועיין יו"ד סימן רנ"ד:

יח

[יח] אם הוא מאוס וכו'. באליהו זוטא העליתי דאף ביש ששים שמתיר באכילה אפילו הכי אסור, מיהו אם אינו מאוס לדידיה אף שמאוס לאחרים מותר להדליק ובספרי ליו"ד סימן ק"ד יתבאר בארוכה:

יט

[יט] מותר לקרות וכו'. בין ללמוד ובין לכל צרכיו כן כתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם, ומגן אברהם השיג עליו דהא סיים רבינו ירוחם כמה דנהיר וקרי וכו', משמע דבדברי חול אסור, ולכן פירש דמה שכתב כל צרכיו קאי דוקא אנר שבת, עד כאן, והוא דחוק למעיין. אלא נראה לי דקאי על בית הכנסת כמו שהבין בית יוסף, ומה שכתב כל צרכיו היינו לצרכי מצוה ורצה לומר בין בלימוד הש"ס או שאר אמירות וקריאת מצוה, ואם כן דברי בית יוסף מיושבין ודו"ק. מיהו נרות שעושין הגזברים דרך ליקח במוצאי שבת כל אחד נר לביתו לתשמיש של חול לב בית דין מתנה עליהם, אבל באותן שעושים על המנורה אסור לקרות בהן של חול וכן כתב מגן אברהם. כתב ספר חסידים סימן תתי"ג לא יקח נר לבקש מעותיו, אבל אם ירא פן יחבאו גנבים יקח נר ויחפש:

כ

[כ] לצורך גדול וכו'. זה דלא כלבוש דמשמע באין נזהרין כלל וגדולה מזה ראיתי בב"ח סוף סימן תרע"ד שהשיג על רמ"א וכתב שזה מנהג טעות ואין היתר אלא כשצריך לכסותו או להדליק נר לחולה או במוצאי שבת לילך באפילה, וכן משמע ברש"ל ומטה משה סימן תת"ק פ"ח והט"ז סוף סימן תרע"ד. גם מה שנרשם שהוציא רמ"א מפסקי מהרא"י סימן רכ"ה ליתא שם מידי מזה עיין שם וצריך עיון. עוד כתב שם דנר של הבדלה קרוי נר של מצוה, אבל אחר שהבדיל כבר נעשה המצוה ויכול להדליק ממנה, ומגן אברהם השיג וכתב לא ידעתי מהקדושה שיש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפילו מנר של שבת מותר להדליק, עד כאן. ולא קשה מידי דשאני אור כבשן שלא הודלק עבור הבדלה מה שאין כן נר שמדליק לשם הבדלה מיקרי נר מצוה, גם נר של שבת, דמותר להדליק נראה דוקא בחול כשכבר נעשה המצוה וכן משמע בדבריו ס"ק כ', וכן בסימן רס"ג וסוף סימן תרע"ד בשולחן ערוך:

כא

[כא] והתנו וכו'. ונראה לי דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הספר תורה אף שנתרצה אחר כך ליתן להם הספר תורה אין נקראים מוחזקים כיון דיש בידו לסלקן כמו שכתב בחושן משפט סימן קמ"ו עד כאן לשון מגן אברהם. ולפי זה לדעת השולחן ערוך שם דאף בלא אפותיקי דאז ביד היתומים לסלקו בדמים אפילו הכי על היתומים להביא ראיה כמו שכתב הש"ך ושכן הלכה, אם כן הוא הדין הכא ואפשר לחלק. כתב הט"ז שותפין שקנו בית והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כל זמן שירצה ואחר כך הוקר ורצה ליטול חלקו צריכין ליטול לו כפי ששוה עתה כיון דאפילו בלא תנאי יכול למכור חלקו לאחר והוי שקיל דמי:

כב

[כב] אין נותנין לו וכו'. בתשובת בנימין זאב סימן קס"ג משמע דאף שיש אחר שרוצה לזכות בחלקו וליתן לו כמו ששוה עכשיו ויכולין למחות עיין שם. כתב מלבושי יום טוב סימן ק' בני העיר שהיו להם בית הכנסת אחד ומחמת סיבה הוצרכו לחלק עצמן לשנים הדין שכל כלי הקודש וספר תורה שנשתקע שם בעלים ממנו יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבני שלוש עשרה ולמעלה, ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו כל אחד בזמן לפי ערך, עד כאן. אבל מגן אברהם כתב דגם לנשים וטף יש חלק, ומה שלא נשתקע יכול הוא או יורשיו להוליכם לבית הכנסת אשר הוא בתוכם. כתב משפטי שמואל סימן ט"ו כרך וכל בני העיר שברחו מחמת רעש מלחמה, וחזרו רוב הקהל צריכין היחידים לחזור להם הכלי קודש אפילו שאינם רוצים לדור שם ואפילו התנדבו הם עצמן, עד כאן, ועיין בתשובת רא"ם נ"ג. בלבוש כתב כאן אסור לעשות מטפחת ספר תורה שעטנז שבעת הקור מחמם בה אבל פרוכת מותר וכתבתי באליהו זוטא זה לשוני, בספרי ליו"ד סימן ש"א כתבתי שנשאלתי אם מותר לעשות המכסה לספר תורה שתולין על הכלונסין בבית הכנסת ובשעת הקדיש אחר הקריאה מניחין על הספר תורה, והשבתי להיתר ואחד מן הטעמים דלא חיישינן שיהנה, אלא במטפחת שעוסק לאחוז הספר תורה בידו בשעת קריאתו גם במענטלים ומפה כתבתי שם דנראה להתיר דלא כט"ז עיין שם ראיות ארוכות. ועכשיו מצאתי און לי בתשובת באר עשק סימן נ"ד עיין שם עד כאן לשוני באליהו זוטא. שוב נדפס תשובת נחלת שבעה וראיתי בסימן מ"ג שהשיג נמי על ט"ז אלא כבר הורה הזקן, בסימן מ"ו [שם] השיב השואל ומחזיק דברי הט"ז, ויש לדחות דבריו וביו"ד אבאר. ולמאי דסבירא ליה דאסר פסק שם דאם טעה אחד ועשה מענטלים של שעטנז הוי הקדש בטעות ויעשה ממנה פרוכת כיון שהוא בטעות:

א

הספרים. כותרים העמודים של ס"ת מעצמות לבן העשויין לתפארת אי רשאי לעשות מהם עמודים למגלת אסת' הנה הרב מוהר"ר רפאל טרימיש הורה לאיסו' וראיה מנויי סוכה שדינן כסוכ' עי' סי' תרל"ח ועי' במג"א ס"ק י"ג ובט"ז סק"ד והרב מוהר"י אלגזי חולק ואמ' דל"ד לנויי סוכה דאיכא לתא דביזי מצוה. משא"כ כאן אינה אלא משו' מעלין בקודש כו' דלא הוה אלא כנוי תשמושי קדושה. והרב בתשו' פ"מ ח"ב פ"ג האריך למאוד עד שיסיים ולא מצאתי מקום וצדי צדדים להתיר ע"ש:

ב

גניזתן אסו' לעשות מהן כיסין לתפילין תשובת בית יהודא סימן כ"ז:

ג

קדושת ראובן הקדיש פרוכת שיש בו צורות שאסו' להתפלל כנגדה ומת אי בנו יכול לשאול עליו או אי לית בי' קדושה כלל משום דהוי כמקדיש בעל מום למזבח וכן הטעם דאסו' דלהתפלל נגדה אף בשל רבים ליכא חשדא עיין תשובת ש"א סימן קע"ז:

ד

אסור בתשו' רמב"ם סי' שס"ד כ' הואיל דלא נאסר באכילה כי עכבר בשמן נותן טעם לפגם כמבואר בי"ד סימן ק"ט מותר להדליקו בביה"כ ע"ש:

ה

הדיוט מה שמקילין להדליק את הפיפ"א טובאק מהם היינו משום דלב ב"ד מתנה ע' ת' בית יהודה סי' כ"א:

א

א) [סעיף א'] וכן בתים וחצרות וכו' ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קודש. מהרי"ט ח"ב חי"ד סי' ד' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. א"ר או' א' ח"א כלל י"ז או' מ"ו מיהו המו"ק בסי' זה פשיטא ליה דהיא קדושה כקדושת בהכ"נ ותמה על מהרימ"ט יעו"ש. והביאו המחב"ר או' א' ועיין לעיל סי' קנ"א או' ב' וא"כ קמפנדריא בעזרות כה"ג אסור. וכ"כ א"א או' א' ועיין לעיל סי' קנ"א ס"ה:

א

ב) גן ופרדס ואצטבא שסביב העזרה אעפ"י שפתוחים לעזרה אין בהם קדושה ויכול להשתמש בהם ואם היה פתוח לעזרה נגד ההיכל אעפ"י שהמקום הוא חול ראוי להחמיר שלא לנהוג בו קלות ראש. מהרי"ט שם. כנה"ג שם. מ"א שם. א"ר שם. ח"א שם:

א

ג) חדר שהוא סמוך לבה"מ ולא הוקבע להיות סניף לבה"מ אלא לפעמים ברוב עם התפללו בו ועתה רוצים לעשות באותו חדר מקוה מעין לטבול בו אנשים ונשים עיין בתשו' מהר"ם שיק סס"ט שצדד להקל ולהתיר יעו"ש. והב"ד א"ח או' א' מיהו ממ"ש לעיל או' א' בשם מהרי"ט והמו"ק נראה דיש לאסור כיון שמתפללים בו כ"ז שנדחקים חלה עליו קדושת בהכ"נ ואח"כ ראיתי שכ"כ התו"ח או' א' וסיים דההיתר פשוט שימכרו זט"ה במא"ה חדר הנ"ל ויחללו הקדושה על מעות ואח"כ יקנו אותה בחזרה ואז מותרים לעשות אותו אפי' מרחץ כמבואר בסי' קג"ג ס"ט יעו"ש. וזהו דוקא בשל כפרים אבל בשל כרכים אין לו תקנה כמבואר שם בס"ז ובס"ט יעו"ש:

א

ד) בהכ"נ גבוה ותחת בהכ"נ משתמשים שם לדירה וכיוצא ומעולם לא נתקדש לשם קדושת בהכ"נ כ"א מקרקע בהכ"נ ולמעלה, ושוב היו מתפללים שם וגזברי הק"ק היו מוחין שלא יתפללו ולא שמעו האם חל קדושה בתחתית הבהכ"נ הנז' ואסור להשתמש דרך חול עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ט"ל שהעלה דאין מקום לחוש שם לאיסור כי לא חלה קדושה ומותר להשתמש בז תשמיש חול יעו"ש. ועיין פתה"ד ח"ג דף ש"ז ע"ד מ"ש בנידון זה יעו"ש. א"ח שם:

א

ה) מה שנוהגים להניח עצים לצורך הסקה בבה"מ בחורף בבנין ההמוך לבהכ"נ או לבה"מ הנקרא פאליש וגם ע"ד הנהוג בכל ק"ק לשמור התיבה של טחינת המצות בפאליש עיין בא"א מהגה"ק מבוטשאטש שלמד זכות בזה וכתב דהוא בכלל ב"ד מתנה יעו"ש. א"ח שם:

א

ו) שם הגה. וי"א דלא מקרי ארון וכו' הגה זו מקומה בסעי' ג' על מ"ש הפ"ע וארגז וכו' וכ"ה בלבוש. וכ"כ האחרונים. עו"ת או' א' מאמ"ר או' א':

א

ז) שם בהגה אבל ארון הבנוי בחומה וכו' וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא מ"א סק"ב א"ר או' ב' י"א בהגב"י סו"ב במק"ח או' ב' א"א או' ב' ח"א שם או' מ"ז:

א

ח) שם בהגה שנעשה לשמירה וכו' ואם עשו ארה"ק משן סלע שמחובר מעיקרו בלאו ה"ט דלשמירה עביד אין בו קדושה דכל כמחובר לא נאסר כמו דאין מעילה במחובר לקרקע או"ז בה' בהכ"נ סי' שפ"ו ועיין בס' מנחת פתים דף מ"ג ע"ב מ"ש בזה יעו"ש א"ח או' ב':

א

ט) שם בהגה וכ"ש אם הספרים מתקלקלים וכו' וא"כ לא היה ראוי מעיקרא לתשמיש קדושה ולא חלה עליו שם קדושה דהא לא מקרו תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה הואיל והוא מקלקלו ב"י בשם המרדכי מ"א סק"ג:

א

י) שם בהגה דמותר ליטלן משם כתב המ"א סק"ד פי' ויהיה לו דין קדושת בהכ"נ עכ"ל ור"ל דבדאי לשין מותר דקאמר מור"ם ז"ל ל"ד דמה איסור יש אם נוטל הס"ת מזה ונותנה בארון אחר אלא בא להשמיענו על קדושת המקום ההוא דמותר ליטול הספרים משם ויהיה המקום ההוא פנוי כדין קדושת בהכ"נ להניח בו שאר תשמישי בהכ"נ ונראה שזהו ג"כ כוונת הלבוש שכתב ומותר ליטלן לשאר תשמישין ור"ל מותר ליטול הספרים משם ולהנית המקום לשאר תשמישין של בהכ"נ ועיין עו"ת או' ב' ומאמ"ר או' א' מה שנדחקו לפרש בדברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכ"כ הא"א או' ד' דה"ה כל תשמיש דתשמיש דין קדושת בהכ"נ יש להם כבסעי' ו' בהגה יעו"ש ועיין לקמן או' קמ"ג:

א

יא) והנה יש עושין ארון עץ תוך חלל החומה וי"ל תשמיש קדושה הוה וכן לפעמים שוטחים חתיכות בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים ואם נקרע הבגד ואין ראוי עוד לשם מותר לעשות ממנו מפות לשלחנות של בה"מ שלומדים עליהם לפרוש לכבוד שבת די"ל דלב ב"ד מתנה עליהם ולט"ז או' ז' כל שאין ראוי עוד שרי א"א או' ג' וכ"כ התו"ח או' ב' ארק של עץ והוא בנוי בחלל החומה זהו עיקר ארה"ק שנקרא חשמישי קדושה אבל אם הוא עומד בלבדו בלתי בנוי בחומה הוה כמו אה"ק שבנוי בחומה שנעשה רק לשמירה וכתב מ"א סק"ב דה"ה הבנוי מכותל של עץ הוה כחדר בעלמא ודחה דברי המהר"ם שיק ססי' פ' יעו"ש ונ"ל דהכל תלוו אם עשו אותו לכבוד הס"ת ולא משום שמירה אז הו"ל תשמישי קדושה ועיין לקמן או' ס"ה: וכ"ז להנוהגים שאין עושים תיק לס"ת אלא רק עמודים וגוללין אותו במטפחת ואחר הקריאה מצניעין אותו באה"ק אבל להנוהגים לעשות תיק לס"ת מעל ומצופה במשי או בכסף וזהב ע"י מסמרים ולא יסירו הס"ת מהתיק הנ"ז אפי' בשעת הקריאה ואחר הקריאה מניחים אותו עם התיק בחלון שבכותל שבצד המתפללים הנקרא היכל אותו החלון לכ"ע לא הוי כ"א לשמירה בעלמא וקדושתו כקדושת בהכ"נ ומ"ש ביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ב דארון והמגדל שמניחין בו ס"ת אעפ"י שאין מניחין בו ס"ת אלא כשהוא בתיק צריכין גניזה היינו נמי לפי שפעמים מניחין בהם בלא תיק כדמשמע בב"י שם וכ"כ בהדיא הב"ח שם ודלא כמ"ש הגר"א שם שם או' כ"ח ועיין ב"י שם מ"ש על המגדל שהוא ספסל וכ"כ באה"ג שם ובזה נדחה החילוק שכתב הגר"א יעו"ש ודו"ק:

א

יב) כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תק"ל דבכל גלילות ישראל ממזרח שמש ועד מבואו נהגו להניח הס"ת מעומד ומנהג אבותינו תורה היא ואע"ג דר"ת ס"ל מושכב עדיף היינו דאזיל לשיטתיה דאמר במזוזה נמי מושכבת כס"ת ולוחות (כדאיתא בתו' מנחות דל"ג ע"א ד"ה הא) אבל הרמב"ם ורוב מפ' ז"ל חלוקים עליו וכי היכי דפליגי עליה במזוזה פליגי עליה בהנחת ס"ת וכו' ואע"ג דס"ת שבארון היה מושכב ל"ק משום דלאו לקריאה עומד משא"כ בספרים שלנו יעוש"ב והביאו הפתה"ד או ב' וכתב גם הוא כמה סמוכות לזה וכתב שכן הוא ג"כ דעת מרן ז"ל בסי' ל"ב בב"י ובש"ע שם כעי' מ"ה גבי פרשיות תפילין וביו"ד סי' רפ"ט סעי' ו' גבי מזוזה שפסק כרש"י והרמב"ם והטור שצ"ל מעומד ודלא כר"ת ותמה על דברי הרב אדני פז שכתב שצריך לעשות ארגז והס"ת מונח בתוכו שהוא דרך כבוד וכו' יעו"ש

א

יג) [סעיף ב'] השוכרים בית וכו' כתב ב"י בשם מהרי"ן חביב דאפי' שיהיה בית דירה למעלה על הבית שמתפללים אין למחות ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית התפלה ע"כ והביאו הט"ז סק"א וכתב וע"כ אין להשכיר חדר להתפלל בו אם אין למעלה ממנו נקי עכ"ל וכ"כ א"ר או' ג' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"א או' ע"ד ואו' ע"ה שכתבנו שומר נפשו ירחק מזה שלא לדור למעלה מבית התפלה יעו"ש:

א

יד) שם אין לו דק בהכ"נ ואף שאין להם קדושה לענין מכירה מ"מ אין יכולין לנהוג בהם מנהג בזיון כנה"ג בתשו' סי' כ"ו ברכ"י או' א' שע"ת או' א' ועיין לעיל סי' קנ"ג או' פ' ובתשו' ח"ס חא"ח סס"י ל' וסי' ל"ב:

א

טו) ואם נעשה ברשות המלך אף שאין להם בו אלא חזקה יש בו קדושה מהר"ש הלוי סי' מ"ו י"א מ"ב בהגב"י או' א' וכעין זה כתב בתשו' ח"ס חי"ד סי' רכ"ה יעו"ש ולא כתב מהר"ש הלוי ז"ל לחלק בין נעשה ברשות ללא נעשה אלא דוקא מבהכ"נ שהמלכות מקפדת שלא יבנו בהכ"נ אלא ברשותם אבל בה"מ שאין הקפדה למלכות אם יבנו בלא רשות בה"מ אף שלא נעשה ברשות המלך דין בה"מ יש לו ואינן יכולין למכרו אם לא זט"ה במא"ה כנה"ג בתשו' הנ"ז י"א שם או' ב" ברכ"י או' ב' שע"ת שם:

א

טז) [סעיף ג'] תשמישי קדושה וכו' בטור כתב תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב שופר וציצית אין בהם שום קדושה ויכולין להשתמש בהם ע"כ והביאו ב"י בסי' כ"א והוכיח שם בב"י לומר דהיינו לאחר שעבר מצותן דוקא אבל כל שלא עבר זמן מצותן אסור להשתמש בהם ודלא כהטור וכ"פ שם בש"ע סעי' א' גבי ציצית יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים כנז' בדברינו לשם על סי' כ"א, וכתב שם הד"ע או' א' בשם הכלבו הא דתשמישי מצוה נזרקין היינו דלא צריכי גניזה אבל לאנהוגי בהו מנהג בזיון לאו אורח ארעא עכ"ל וכ"כ הד"מ בזה הסי' או' א' בשם א"ז וכתב ולכן אסור לדרום על הושענות הנזרקות עכ"ל ועיין עוד בדברינו לסי' כ"א או' ה':

א

טוב) שם כגון תיק של ספרים וכו' וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהם שבת פ"ט, מ"א סק"ה א"ר אות ד' ודע דהא דנאסר התיק של ספרים וכו' וארגז שנותנין בו ס"ת וכו' היינו כגון דאזמניה וצר ביה חד זמנא כמ"ש ביו"ד ס' רפ"ב סי"ב או צר ביה חד זמנא ע"מ למיצר ביה לעולם ואפי' לא אזמניה כמ"ש בסה"ק קול יעקב על א"ח סי' מ"ב אות י"ג וא"ו י"ז יעו"ש:

א

חי) שם כגון תיק של ספרים ומזוזות, בטור כתוב כגון תיק של ספרים תפילין ומזוזות וס"ת, וכ"ה במגלה כו' ע"ב ומה שלא נכתב בש"ע תיבות תפילין וס"ת אפשר שנשמט מן הדפוס, והפתה"ד אות ג' כתב דלא נחית מרן לפרט וכדדייק לשון כגון יעו"ש, וצ"ע על דבריו דהא גם הטור כתב לשון כגון ופרט:

א

יט) שם כגון תיק של ספרים וכו' אבל תיק קמיע של כסף אחר שנתקלקל הקמיע מותר להנות ממנו כמ"ש לעיל סי' קנ"ג אות קנ"ח יעו"ש ומותר להשתמש בו כמ"ש באו' שאח"ז:

א

ך) שם. כגון תיק של ספרים. היינו נביאים וכתובים כמ"ש לעיל סי' קנ"ג סעי' ב' ונראה דה"ה לשאר ספרים והיינו אם עשוים בגלילה אבל ספרים המודפסים ומכורכים נראה דהוי התיק תשמיש דתשמיש:

א

כא) שם. וארגז שנותנין בו ס"ת וכו' ואותן תיבות המיוחדות לשום שם ספרים שלנו שהספרים מכוסים בנייר או בעור או בקרשים מיקרי התיבה תשמיש דתשמיש ואפי' לפעמים נותנים בהם קונטרסים קודם הכריכה משום דאזלינן בתר רוב תשמישיהו. ברכ"י בשיו"ב או' א' בשם ר' יהודה בן הרא"ש יעו"ש ועיין לקמן או' כ"ג:

א

כב) שם. וכסא שנותנין עליו ס"ת. היינו משום דנותנין עליו לפעמים הס"ת בלא מטפחת דאז הוי תשמיש קדושה אבל אם לא נותנין עליו הס"ת כ"א עד שפורסין עליו מפה לא יש לו כ"א דין בהכ"נ משום דהוי תשמיש דתשמיש. ב"י. מ"א ומחה"ש סק"ו. א"א חו' ו' וא"כ זהו לפי המנהג שאין עושין תיק לס"ת ומונח בו תמיד כ"א כורכין אותו במטפחת ולפעמים נותנים הס"ת בעצמו בלא פתיסת מפה על הכסא ולכך הוה הכסא תשמיש קדושה אבל לנוהגין לעשות תיק לס"ת ולא יסור ממנו אפי' בשעת קריאה כמ"ש לעיל או' י"א אין לכסא שמניחין עליו ס"ת כ"א דין בהכ"נ כיון דהוי תשמיש דתשמיש. וגם לפי המנהג שאין עושין תיק לס"ת כתב ב"י דתיבות שלנו כיון שלעולם אין מניחים עליהם ס"ת בלא בגד פרוסה עליהם תשמיש דתשמיש הוו ושרי יעו"ש. ועייו לעיל או' י"א:

א

כג) שם. ווילון שתולין לפני ההיכל וכו' היינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים כופלין אותו ומניחין ס"ת עליו כדאמר רבא. ונראה שקביעות היה לזה דאל"כ הו"ל תשמיש בעלמא ואין בו קדושת ארון, אבל האדנא דלא נהגינן הכי לא הוה תשמיש קדושה אלא תשמיש דתשמיש כ"כ ב"י וכ"כ רמ"א בס"ו ט"ז סק"ג. פרמ"ג במש"ז או' ג' וא"א או' ז' ח"א כלל י"ז אות מ"ח, ועיי' לקמן אות מ"ו:

א

כד) שם. וצריך לגנזן. וגניזה היינו במקום המוצנע א"א או' ה':

א

כה) שם הגה. ודוקא הדבר שמניחין בהם דבר קדושה וכו' זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אעפ"י שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה) והנעשה לכבוד אעפ"י שאין נוגע כ"כ כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אעפ"י שיש הפסק. תשמיש קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעי' ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוה כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה, א"א או' ח' והב"ד האחרונים:

א

כו) שם בהגה. כגון המכסה שעל הקרשים וכו' שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהם היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה, מ"ב אות ט"ז. ובענין תפוחים ורמונים שעושין לס"ת לנוי עיין ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ז ובברכ"י שם וזכ"ל חא"ח או' ח' ואכמ"ל:

א

כז) שם בהגה, דהוי תשמיש דתשמיש וכו' הרב הלבוש ז"ל סיים וז"ל וכל כיוצא בזה מותר להשתמש בו ומשמע דאפי' תשמיש דחול שרי דלא קדיש כלל ואעפ"י שמבואר לקמן ס"ו דתשמיש קדושה אית ביה יש לחלק דשאני התם דמיירי בדבר שהוא בבהכ"נ דאעפ"י שאין בו קדושת ארון מ"מ קדוש קדושת בהכ"נ דלא גרע מספסלים אבל אין הקדושה שלו משום שהוא תשמיש לס"ת דכל תשמיש דתשמיש אין הקדושה נתפסת עליו. והילכך כאן שאינו בבהכ"נ אין בו שום קדושה כיון דהוי תשמיש דתשמיש, מאמ"ר אות ד':

א

כח) שם דהוי תשמיש דתשמיש וכו' כותרות עמודי ס"ת מעצמות יקרים אסור לעשותן עמודים למגלה, כן הסכימו שתי נרות המזרחיות רבני ירושלם בשו"ת פרי הארץ ח"ב סי' ג' וכן הסכים מורי הרב ז"ל ושאר רבני עיר קדשנו תוב"ב, ברכ"י אות ג' זכ"ל אות ת' ועיין א"א שבגליון הש"ע אות א':

א

כט) שם בהגה אסור לכבס וכו' ונ"ל דיש ליזהר שלא לכבסן ע"י גויה ומש"כ דטליתות וכן המנהג שלא לכבסן ע"י גויה ושלא לכבסן עם דברים אחרים של חול אלא לכבסן בפ"ע ע"י ישראלית. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' א"ר או' ו' סו"ב או' ב' ועיין לעיל סי' כ"א סעי' ג' ובדברינו לשם או' טו"ב בס"ד:

א

ל) שם. במ"ר מפני הכבוד. וגם לא במי המשרה אלא בנתר ובורית מפני הכבוד. מרדכי פ"ב דמו"ק או' תתנ"ח, וא"כ ה"ה לכל דבר סרוח אז מאוס אין לכבס בו מפני הכבוד:

א

לא) שם. במ"ר מפני הכבוד. וה"ה כל תשמישי מצוה ג"כ אסור לכבס במ"ר כדאיתא בסוף ר"ה לענין שופר וכ"כ התוס' כריתות ו' יעו"ש ס' מנחת פתים דמ"ג ע"ב. א"ת או' ד':

א

לב) [סעיף ד'] מטפחות ס"ת וכו' כתב המרדכי בפרק בני העיר בשם א"ז צריך ליזהר שלא יהיו מטפחות של ס"ת נביאים וכתובים ושאר ספרים שעטנז לפי שפעמים מחמם בהם ידיו שכורכים סביב ידיו בימי הקור, והביאו ב"י בסי' זה וכ"פ בש"ע יו"ד סי' ש"א סעי' ט' וכתב שם מור"ם בהגה דה"ה מטפחות שפורסין על השלחן שאוכלין עליו או שקורין עליו בבהכ"נ מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם יעו"ש, וכתב שם הט"ז ס"ק י"א דה"ה דאסור לעשות המעיל של ס"ת שקורין מענטלי' או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים יעו"ש. ומ"ש הא"ר או' כ"ב להתיר במענטלי ומפה מכלאים וחלק על הט"ז עיין מש"ז או' י"ב שכתב שבמרדכי כאן מבואר דאסור יעו"ש וכ"כ עיקרי הט"ד סי' ח' או' כ"ז יעו"ש. אבל הפרוכת שלפני ארה"ק או המפות שפורסין בארון תחת הס"ת ואין יוצא עם הס"ת מותר להיות מכלאים. מור"ם שם בהגה סעי' י"א וט"ז שם. וכ"ב הלבוש בססי' זה. וכתב שם הא"ר ושע"א ש"י או' ך' שאם טעה ועשה מעיל של סעטנ"ז ה"ז הקדש טעות ויעשה ממנה פרוכת יעו"ש. ועיין מש"ז שם. שכתב דאפשר דא"צ לעשות ממנו כלום דהוי הקדש ונדר טעות יעו"ש ול"נ דטעם הא"ר ושע"א דכיון דנתנדב דבר זה למצוה ואפשר לעשות ממנו ג"כ דבר מצוה צריך לעשות:

א

לג) שם. יכולין לעשות מהם וכו' משמע דרשות הוא אם ירצו יכולין לעשות מהם וכו' אבל אין חייב בדבר ויכולין לגנזן בפ"ע, וכ"כ ב"י ביו"ד סי' רפ"ב. וכ"כ הב"ח שם. ט"ז שם סק"ז. ש"כ שם ס"ק י"ב:

א

לד) שם. מטפחות ס"ת שבלו יכולין וכו' אבל אין יכולין לתתם לעניים, הרב מהר"ש בן הרשב"ץ, ברכ"י בשיו"ב או' ג' שע"ת או' ג' וכן אסור לעשות מהם כיס לתפילין דהויא הורדה. שו"ת בית יהודה סכ"ז, וכ"כ השד"ח באסיפת דינים מ"ע בהכ"נ או' כ"ז בשם הרב מהר"ח מודעי יעו"ש. וכ"כ בשו"ת חיים לעולם סי' ה' והב"ד א"ח או' ה' ועיין לקמן או' ט"ל:

א

לה) שם. תכריכין למת מצוה וכו' משום שצרכיו מוטלין על הצבור. הרב המאירי בשיטתו למגלה דל"ה ע"א, דברי מנחם בהגה"ט או' ב':

א

לו) שם. וזו היא גניזתן. כתב הרב ח"ס ח"ו סי' יו"ד דאסור לעשות מאה"ק ישן ארון למת מצוה יעו"ש. והב"ד השד"ח באסיפת דינים מ"ע אבילות או' קצ"ה אבל הפ"ת כתב עליו דחילוקו אינו מכרח כ"כ והביאו הפת"ע או' יו"ד. וזהו דוקא אם גונזין הארון עם המת כמבואר שם בתשו' ח"ס אבל בזה"ז דאין קוברין המת בארון כ"א דוקא מטלטלין אותו בתוכו עד בה"ק ואח"כ מחזירין הארון למקומו נראה לכ"ע הוא דאסור דהא לא התירו במטפחות למת מצוה אלא דוקא תשמיש של גניזה ולא תשמיש אחר שאינו של גניזה:

א

לז) [סעיף ה'] ס"ת שבלה וכו' וה"ה שאר ספרים. ואסור לשורפן אעפ"י שבלו ונמחקו. שו"ת באר שבע סי' מ"ג. מ"א סק"ט. וכתב שם המ"א דה"ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' כמ"ש סס"י קנ"ב וכ"כ הרמב"ם במל"ת סי' ס"ה שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו עכ"ד. א"ר או' ז' סו"ב או' ג' מיהו בתשו' זר"א ח"ב סי' קל"ג העלה דוקא ס"ת צריך קבורה בכלי חרס אבל דפים בלויים מספרי הדפיס א"צ כלי חרס ומ"מ גניזה בעו ואסור לשרפם וגם לא לקברם מפוזרים אלא יקברם בתוך שקים או תיבות ודלא כהרב באר שבע סי' מ"ג דהצריך כלי חרס יעו"ש ועי"ש ע"ד מה שהקשה על הב"ד חיו"ד סי' קמ"ה שהתיר לנהוג מנהג בזיון בספרים הנדפסים בכתב רש"י אם אין בהם שמות וסתר דבריו יעו"ש. והביאו הזכ"ל ח"ג חיו"ד או' ס' יפ"ל או' ב' ועיין עוד ג"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז שכתב דכתבי קודש שמתרבים בכל שנה ושנה הקרועים והבלואים כשמנקים הבתים לימי הפסח ואין עליות בהכ"נ מספיקות לכולן ובפרט שיש לחוש ח"ו לסכנת שריפה וגם נתנו כתבי קודש לימים שעברו תוך חביות גדולות ונתנו אותם בבה"ק ונגבנו כולם או רובם עי"ג ובאו לידי בזיון גדול עד שמקנחין עצמן בהן פסק הרב רישד מפראג להתיר לשורפן מעט מעט בצנעא תוך כלי חרס אי אבנים ולהצניע האפר עד מות ח"ו איזי חכם ואז יגנזוהו בגימא אצל ת"ח ודוקא בס"ת חלילה לשורפם או לאבדם ביד כמבואר באו"ח סי' קנ"ד וביו"ד סי' רפ"ב והרב המחבר ז"ל שם חלק עליו והדאה דמה שאסור בס"ת אסור ג"כ בכתבי קודש הנדפסים והשיב ג"כ על דברי הרב חוות יאיר שהקל בנדפסים לפי שהמדפיס עכו"ם יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט חא"ח סי' ח' או' י"ב ועי"ש בעיקרי הד"ט שהביא עיד כמה רוובתא דס"ל דאף מה שמדפיסים לדוגמא בעלמא להגיהם מטעיותיהם הנקראים פרובאס חייב לנהוג בהם קדושה ואסור להשתמש בהם לדברי חול ולאבדם בידים יעו"ש, והביאו היפ"ל או' ג' ועוד עיין לקמן או' נ"ו ואו' נ"ט:

א

לח) ובענין מכירת אותיות הדפוס להתיכן אפילו לעכו"ם לכאורה איכא תלתא למעליותא שאינו אותיות רק הפוכות, ובשעת תשמישן עוד אין הקדושה בעולם להקראות תשמישי קודש, וגם נשתנה מאוד בהיתוך אלא דמסתברא צד החומרא טפי דכיון דגוף המתכות נעשה להוליד הקודש לא נפיק מכלל שימוש הקדושה ממש אבל להתיכן לצורך ישראל מישן לחדש ודאי שרי, ס' מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ח ע"א א"ח און ז' ועיין בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' רע"ו אות צ"ז:

א

טל) מפה של ס"ת מרוקמת כסף שבלתה ואינה ראויה לכלום שרי לשורפה כדי לעשות ממנה דבר אחר לס"ת, הרב פרי העץ ז"ל בתשו' כ"י, אבל הרב חק"ל ז"ל במ"ב חי"ד סי' יו"ד דנ"א ע"א חלק עליו והעלה לאסור דתש"ק אסור לשורפם, והרי עיקר המפה שמתלבש בה הס"ת כששורפה הולכת לאיבוד והריקים שבה אינו אלא נוי למפה, ובסו"ד תמה על הרב חו"י ז"ל סי' קס"ב שכתב דתש"ק שנתקלקל לגמרי וא"א להשתמש בי עוד אזלא קדושתייהו יעו"ש דהוא היפך פסק הרמב"ם ומ"ם יעו"ש פתה"ד או' ו':

א

מ) שם מניחין אותו בכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, מגלה כ"ו ע"ב וכתב הב"י ביו"ד סי' רפ"ב דמה שהצריכו לתתו בכלי חרס הוא כדי שלא ירקב כ"כ במהרה דכל מאי דאפשר לתקוני שיעמוד ימים רבים מתקנינן, וכ"כ ב"י בסימן זה בשם הר"ן וכ"כ הט"ז שם סק"ז בכלי חרס שיש לו קיום ימים רבים עכ"ל וכ"כ הט"ז בסי' זה סק"ד ומש"ז או' ד' ומשמע מכל זה דוקא כלי חרס מפני שיש לו קיום ולא כלי של דבר אחר, ועיק כנסת יחזקאל סי' ל"ז:

א

מא) שם וגונזין אותו בקבר ת"ח, ואם יש קשש שמא ישרפום הגוים יניחם בכלי חרס במקום צנוע, הרשב"ש סי' ס"ב יעו"ש. ער"ה או' ב' ועיין מש"ז או' ה':

א

מב) שם אפי' אינו שינה אלא הלכות, פי' משניות וברייתות ולא שמש ת"ח בגמרא ט"ז סק"ה, מ"א סק"י:

א

מג) [סעיף ו'] אין עושין מתיבה כסא לס"ת, דקדושת תיבא חמירא טפי שמצניעין בתוכה ספרים ולפיכך אסור לפחות קדושתה ולעשותה כסא שמניחין עליו ס"ת לשעה. הר"ן פ' בני העיר מ"א ס"ק י"א. א"ר או' ח' וכתב שם המ"א דמשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש בסעי' א' אסור לעשות ממני כסא, עכ"ל ור"ל לפי טעם הראשון שכתב מור"ם ז"ל בהגה סעי' א' דארון הבנוי בחומה שנעשה לשמירה לא מיקרי תשמישי קדושה, וע"ז כתב המ"א דאע"ג דלא מיקרי ת"ק מ"מ עכ"פ כיון דמצניעין בו ס"ת תמיד אין לעשות ממנו כסא שאין מניחין עליו ס"ת כ"א לשעה אבל לפי טעם השני שכתב מור"ם ז"ל שם אם הספרים מתקלקלים בו והסירו משם הס"ת ואין מניחין עוד בו ודאי גם המ"א יודה דמותר לעשות ממנו כסא כיון דת"ק לא מיקרי וגם ס"ת אין מניחין בי' ובזה נסתלק הצ"ע שכתב הא"ר שם והא"א או' י"א על דברי המ"א הנז' יעו"ש ועיין מחה"ש סקי"א ודו"ק:

א

מד) שם כיס לס"ת אסור. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בס' הפטרות כדאיתא בגמרא, ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן מהרי"ל מ"א ס"ק י"ב א"ר או' י"א סו"ב או' ב' אבל איפכא מותר, סו"ב שם וה"ה דאסור לעשות ממנה פרכות, מיהו אם מניחין עליו לפעמים ס"ת ערומה מותר כדמשמע בתשו' מהר"מ פדווה סי' פ"ב ואע"ג דעל המפה מונח תדיר יותר מעל הפרוכת מ' מ כיון שאינו מונח תמיד עליו אינו עדיף, א"ר שם, ועיין לקמן או' מ"ז:

א

מה) שם כיס לס"ת אסור ופרוכת שלנו משמע דמותר א"ר אד' יו"ד מאמ"ר או' ו' וכתב והכי מוכח המשך לשון מור"ם וברור הוא עכ"ד. ועיין לעיל או' כ"ג:

א

מו) שם הגה ופרוכת שאנחנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון וכו' דלעולם אין נותנין עליו הס"ת בלי מטפחת, מ"א ס"ק י"ג וכתב א"ר או' י"א דפרוכת שלנו אפי' לעשות מפה שעל העמוד מותר וכ"מ בתשו' ב"ח סי' י"ז ודלא כדמשמע מדברי מ"א יעו"ש:

א

מז) כתב מהר"ם מפדווה ז"ל סי' פ"ב דמפרוכת ההיכל עושין כסוי לתיבה ואם לפעמים נוהגין להנית ס"ת על הפרוכת עושין מכסיי התיבה ומהמפות של ס"ת פרוכת עכ"ל והביאו כנה"ג בהגה"ט, ועיין לעיל או' מ"ד:

א

מח) ומה שנהגו לפרוס הפרוכת לחופה לחתנים כתב המ"א ס"ק י"ג משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש סעי' ח' וכ"כ א"ר או' י"א. י"א באגב"י:

א

מט) נהגו בעה"ק ירושת"ו שמהפרוכת שתולין לפני היכלי הקודש בבהכ"נ לוקחין גדולי העיר והרבנים בחג הסיכות ופורסין אותם בכותלי סכותיהן. וכן פורסין פרוכת ע"ג כסא של אליהו הנביא והסנדק יושב עליו. וחקר ע"ז הרב מוהראב"ם ז"ל הובא בס' בני בנימין סי' ל"ת אי אריך למיעבד הכי להשתמש הדיוט בתשמישי קודש. וכן על מה שנהגו שם לפרוס פרוכת הקודש על חופת החתנים ונשא ונתן בזה בדברי הפו' מענין לענין באותו ענין וזה הלכה העלה דאין בזה שום חשש פקפוק דכל המקדיש אדעתא דחבר עיר הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה עליהם וכו' והסכים על ידו הרה"ג ראש"ל יש"א ברכה זלה"ה שם בסי' ט"ל כוותיה וכטעמיה יעו"ש. והב"ד השד"ח באסיפת דינים מ"ע בהכ"נ או' ט"ל. א"ח או' ו':

א

נ) מטפחות שפורסין על ס"ת יכולין לפרסם בכותל סביב בהכ"נ וכן כלי כסף וכלי זהב שמשימים על הס"ת יכולין להניחם על העמודים סביב לבהכ"נ, בנימין זאב סי' קע"ד. כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' יו"ד:

א

נא) כתב הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב ס"ק י"ג דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו יעו"ש. ומיהו דעת המ"א שם להתיר והביאו א"ר שם. י"א בהגב"י:

א

בנ) ולא ישרטט שום קונטריס על הספר לפי שהספר יש בו קדושה שהרי כתוב בו כתבי קודש וקונטריס אין בו קדושה עד שיכתוב בו ואסור לכתוב בספר פלוני חייב לי כך וכך. ס"ח ס" תתצ"ח. מ"א שם. א"ר שם. י"א שם:

א

גנ) לא יצניע אדם קולמוס או שום חפץ בספרים, וכן לא ישים אדם על הספר קולמוס או. סכין להצניע כשהולך שיהא מזומן לו דנמצא שלא לצורך הספר עשה ואסור, אבל כשמעתיק מותר להנית על השיטה קולמוס או סכין כדי שיהא מוכן למצוא התיבה אבל לא יניח ספר או קונטרסים על הספר כדי שלא יטעה בשיטות. ס"ח סי' תתצ"ט ותתק"ב ותתק"ג. א"ר שם:

א

דנ) לא יהנה אדם מספר כגון אם הוא יושב בחמה ומשום לפניו ספר להגן מפני השמש ואם בשביל שאינו יכול ללמוד מפני שהשמש זורחת על הספר ועל האותיות והוא מגין בספר כנגד השמש כדי שיהא לו צל על הספר ועל הכתיבה מותר רק לא יכוין להנאתו ס"ח סי' תתק"ד. מ"א שם. א"ר שם. י"א שם:

א

הנ) אל יצניע אדם קונטרסים שלא נכתבו בספר להצניע. וקונטרסים שכותבים בו תורה שבכתב אל יצניע בספר שכתוב בו תורא שבע"פ. וקונטרס שכתוב בו תורה שבע"פ אל יצניע בספר שכתוב בו תורה שבכתב. ס"ח סי' תתק"ז. מ"א שם. א"ר שם. י"א שם:

א

ונ) פעם אחת הוציאו צדיק מקברו והכוהו בא לאחד לחלום ואמר לפי כשהייתי רואה הספרים נמחקים לא הייתי קושרם בטבלאות לכך היציאוני והכוני. ס"ח סי' תתקי"א:

א

זנ) חייב אדם להזהר מאד בכבוד הספרים ואם חלל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ס"ח סי' תתקט"ז:

א

חנ) אמרינן בשבת דל"ב ע"א נשים וע"ה מתים בעון שקורין לאה"ק ארנא דצריך לומר ארון הקודש. ומיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ובפו' ארון וצ"ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש"י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לאה"ק. מ"א שם:

א

נט) וכתב שם המ"א תפה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקידש כשקישרין אותן ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותן מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון עכ"ל וכתב עליו המו"ק שאין דבריו אמורים רק בכתבי קודש גמורים אמנם הדפים המקולקלים שיוצאים בראשונה מתחת מכבש הדפוס לנסיון ולהגיהם ודאי נראה שזוהי תקנתם כדי שלא ילכו לאיבוד יעו"ש. מיהו הרב עיקרי הד"ט חא"ח סי' ח' או' י"ב הביא מכמה רבוותא דס"ל דאף מה שמדפיסים לדוגמא בעלמא להגיהם מטעיותיהם הנקראים פריבא"ם חייב לנהוג בו קדושה ואסור להשתמש בהם לדברי חול ולאבדם בידים, ועוד הביא שם כמה וכמה פו' כי צווחו ככרוכיא על הני אומני דמשתמשין מדפי כתבי הקודש הנדפסים שחותכים אותם ומדבקים ג"כ אותם בדבק בתחילת הספר וסופו שיש בהם קדושה אף הנדפסים ע"י עכו"ם יעו"ש. יפ"ל או' ג' ועיין לעיל או' ל"ז:

א

ס) שם הגה. ופרוכת שאנו תולין וכו' אין יכולין לשנות שלא להניח פרוכת מסיבה שהארון מבהיק. שו"ת זר"א סי' כ"ו. מחב"ר או' ג' שע"ת או' יו"ד:

א

סא) שם בהגה שאינן קדושים כמו הם שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו ב"י בשם מהרא"י סי' רכ"ה מ"א ס"ק י"ד, ור"ל שידעו איזה ס"ת יוציאו מן הארון לצורך הקריאה שנגלל למקום שצריך לקרות חובת היום או יודעים בו שהוא מוגה, וא"נ היד שעושים לס"ת שבה מראין לקורא שלא יטעה בקריאתו מחה"ש ס"ק י"ד וכ"נ מדברי הא"א ס"ק י"ד שמפרש מ"ש לסי' שלא יטעו כפי' השני של מחה"ש דהיינו היד שעושין לס"ת שבה מראין לקורא וכו' ומיהו סיים שם המ"א דעכשיו נהגו לתלותן בס"ת לנוי עכ"ל ור"ל כיון שמניחין אותו לנוי הוה תשמיש קדושה וכמ"ש ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ט"ז יעו"ש וכ"כ א"א שם. וא"כ לפ"ז מותר נמי לעשותו מכלונסים. וכ"כ מ"ב או' ל"א:

א

סב) [סעיף ז'] הבימה כגון בימה שהיו עושין וכו' וה"ה הבימה שאנו עושין בבהכ"נ שקורין להם אלמימר"א שאין להם אלא קדושת בהכ"נ, לבוש וכ"כ הפרישה או' ט' א"ר או' י"ב ועיין לעיל סי' ק"ן סעי' ה' בהגה וביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ד:

א

סג) שם. אין להם קדושת ארון וכו' וכן הלוחין העשוין לספרים שלנו שאינן נגללין. א"ר שם. וכ"כ הט"ז ביו"ד שם סק"י:

א

סד) [סעיף ח'] הארון וכו' מועיל בו תנאי וכו' פי' בתחילת עשייתו מועיל בו תנאי להשתמש אפי' תשמיש של חול. וכתב הב"ח והיינו דוקא במקום מיוחד שבארון ומוקף מחיצות מסביב והכי משמע בירושלמי הביאו המרדכי ר"פ בני העיר ר' יונה עביד ליה מגדל ואתני עליה עיליא דספריא וארעיה דמאנין פי' התנה עליו שחלק העליון של מגדל ישימו בו ס"ת וחלק התחתון ישימו בו כלים של חול והיינו כשכל חלק היה מוקף מחיצות מסביב אבל ודאי דאסור להשתמש שאר תשמיש של חול עם הס"ת בחלק אחד ביחד כדפי' באורך בססי' קנ"ג עכ"ל וזהו לפי סברתו בססי' קנ"ג שכתב הרש"ל דנהגו להניח אצל ס"ת בארון יריעות פסולין וחומשים וספרים והוא ז"ל כתב דאין להקל יעו"ש. אבל דעת הפו' נראה דהתנאי מועיל בארון אפי' להניח אצל הס"ת דברים של חול מדלא אשתמיט חד מנייהו לאשמעינן דהתנאי מועיל דוקא אם יש בו מחיצה אחרת אלא אדרבא מסתמיות דבריהם משמע דבכ"ג מועיל התנאי, ומה שהתנה רבינו יונה על המגדל שחלק העליון לס"ת וחלק התחתון לתשמיש חול י"ל לפי שדרך המגדל להיות בו מחיצות ולפיכך התנה כן על צד היותר טוב אבל לא לעכב וכ"מ שם במרדכי ר"פ בני העיר שאחר שהביא דברי ר' יונה כתב וכי היכי דאתני ר' יונה צריך להתנות בזה"ז על כורסיא שהוא תשמיש לס"ת שאל"כ אסור להשען עליו להנאתו ואפי' ספרים אסור להניח עליו עכ"ל והא הכסא אין דרך לעשות בו מחיצות וקאמר דמהני ביה תנאה ועוד הא קאמר להניח עליו ספרים משמע דע"י התנאי מותר להניח במקום שמניחין ס"ת מניחין שאר הפרים אלא ודאי משמע דאפי' על מקום שמניחין ס"ת מהני התנאי להשתמש בו דברי חול וכ"מ מסתמיות דברי הפו' כנז' ובעיקר דברי רש"ל וב"ח עיין ט"ז סק"ז ומ"א ס"ק י"ד ובדברינו לעיל סי' קנ"ג או' ט' ודו"ק. ומיהו לכתחלה ודאי דנכון הוא לזהר שלא להניח בארון דברים של חול אצל הס"ת בעת שס"ת מונח בתוכו ואפי' ע"י תנאי משום כבוד הס"ת:

א

סה) והך קדושת ארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ס"ת אבל אם עושין אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"ה שנחרבו הבהכ"נ ע"י הרקים ובחזרתן עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארה"ק כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון השני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון ודומה לבהב"נ ששכרוהו לזמן שאין בו קדושה בהכ"נ וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים, וגם זה הוה בכלל לב ב"ד מתנה עליהם. ט"ז שם. ומיהו היותר נכון להתנות עליו מתחלה כיון שיודעין שאח"כ יבטלוהו:

א

סו) וכתב שם הט"ז ולולא דמסתפינא אמינא מלתא חדתא דהא דאמרינן בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כל זמן שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז וראיה ממטפחות ס"ת שבלה שעושין ממנה תכריכין למת וזו היא. גניזתה והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא על כרחך כיון שטעון גניזה שפיר הוה ליה הך גניזתה ה"נ הוה עדיף טפי לעשות בה תשמיש קדושה להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל עכ"ל, אמנם הבכ"ש על מס' מגילה הביא כמה ראיות מהש"ם דלא כהט"ז אלא גניזה עדיף מלהשתמש קדושה קלה יעו"ש, ומ"ש הט"ז להביא ראיה ממטפחות ס"ת שבלו אין זו ראיה כמ"ש לעיל או' ל"ו דלא הותר בהם אלא דוקת תשמיש של גניזה ולא תשמיש אחר יעו"ש, וכ"כ הנה"ש או' א' על דברי הט"ז הנז' דאינה ראיה יעו"ש. וכ"כ היפ"ל או' ד' שמצא כתוב בגליון, הש"ע על דברי הט"ז הנז' דביו"ד סי' ר"ץ פסק מרן ז"ל הפך מזה יעו"ש, וכ"ב הברכ"י בשיו"ב או' ב' בשם רבי' יהודה בן הרא"ש רמי שהיה לו ס"ת מונחת בארון ועשה לו ארון אחר והושם בו דאסור להניח בראשון גמרות ופירושים משום שמורידו מקדושתו כדאמרינן גבי תיבותא דאירפט דאסור למימבד מיניה כורסיה והביאו הכר"ש ושע"ת או' י"א יעו"ש וכ"כ לעיל או' ל"ד ואו' ט"ל בשם כמה פו' דלא כהט"ז יעו"ש ודו"ק:

א

סז) בהכ"נ שיש בה ארון בנוי בחומה כמין חדר וסמוך לו שני עמודים א' לצפון וא' לדרום יכול להשתמש בעמודים אלו כמו שירצה כמו ספסלי בהכ"נ שו"ת זר"א סי' ז"ך. מחב"ר או' ה' שע"ת או' ג':

א

סח) שם מועיל בו תנאי וכו' והתנאי מועיל לכל תשמיש קדושה להוציאן לחולין ממש אח"כ רק ספרים בקדושתייהו קיימה מש"ז או' ז' ועיין לקמן או' ע"ד:

א

סט) שם בהנה ואי אפשר לזהר וכו' משמע הא אפשר ליזהר אין אומרים מסתמא לב ב"ד מתנה עליהם וכ"כ א"א או' ט"ו ומשמע הא אם התנו מהני התנאי אפי' בדברים שאפשר ליזהר בהם וכ"כ התו"ח או' י"א:

א

ע) שם בהגה ואע"ג דלא התנו וכו' ודוקא במה שמבורר המנהג להקל אבל במא שאינו מנהגא אין לנו להקל דאפשר דלא התנו ע"ז א"ר או. י"ג ועיין בשו"ת אבני צדק חא"ח סי' י"ג ע"ד הסגולה שאשה המפלת תעשה מפה חדשה לס"ת והמפה הישינה תטול לעצמה ותכרוך בה את בטנה שכתב שם להתיר יעו"ש והביאו א"ת או' ט' והתו"ח או' י"ט יעו"ש:

א

עא) שם בהגה ואע"ג דלא התנו וכו' ומסיים שם בחה"ד נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמתנדב דבר או הגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאין להשתמש בהם מ"א ס"ק ט"ו א"ר שם ח"א כלל י"ז או ן':

א

עב) [סעיף ט'] המתנדבים ס"ת וכו' נהגו שבכל כלי הקדש שמתנדבים מנורות כסף ורמונים ולוחות כסף וזהב ופרוכת לכתוב שמם עליהם והטעם דאין נדבת היחידים מבטל נדבת הצבור דיכולין להתנדב הרבה כמותן אבל בדבר שהצבור נדחין מפני נדבת היחיד אין לו לכתוב שמו עליו הרב צמח צדק סי' ן' והאריך בזה ברכ"י או' ד' ועיין לקמן או' ק"ז:

א

עג) שם אסור להגיחו בס"ת אחר ויש מתירין. הנה דעת האוסרים הוא דעת הרשב"א ז"ל שהביא בב"י שכתב כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר אסור להניחו בס"ת אחר משום דבעי עלויא ודעת היש מתירים הוא ע"פ מ"ש מרן ז"ל בבד"ה ע"ש רבי' יונה דלא בעי עילויא יעו"ש ועיין במחב"ר סי' קנ"ג או' א' שכתב דמ"ש בש"ע סי' קנ"ד סעי' ט' נראה שהוא היפך מ"ש בסי' קכ"ג סעי' ד' דשם כתב דעת המתירים באחרונה דמשמע דדעתו לפסוק כהמתירים והכא סתם לאסור משמע דדעתו לפסוק כהרשב"א וכן הקשה המאמ"ר בסי' זה או' ח' וכתב ויש ליישב יעו"ש והמחב"ר שם תירץ דבסי' קנ"ג מיירי בדיעבד ולכך הניח דעת המתירים באחרונה לפסיק כמותן אבל בסי' קנ"ד דלא שייך דיעבד והוי כלכתחלה סתם כדעת האוסרין וכתב וכפי זה בדין דסי' קנ"ד ודאי נקטינן כהרשב"א דאין שם דיעבד והוי לכתחלה ואפשר דכ"ע מודו לאסור בזה שלא כדברי מרן בבד"ה וסיים והגם שכתבנו דבדין דסי' קנ"ד יש לאסור אם נהגו באיזה עיר בההיא דסי' קנ"ד להתיר אף בגלולותינו שקבלנו הוראת מרן ז"ל אין למחות בידם מטעם מור"ס בהגה דהוי כלב ב"ד מתנה עליהם יעו"ש והביאו הזכ"ל או' ב' ועיין לעיל סי' קנ"ג או' ח"י:

א

עד) שם בהגה. משום דלב ב"ד מתנה וכו' ואע"ג דבתחלה הניחו בביתם ואח"כ הקדישום ב"ד עוקרין מעיקרא כמו בקדושין מש"ז או' ט"ז תו"ח או' י"ב:

א

עה) [סעיף יוד'] אין מוחין בידם וכו' שאני אומר התנו עליו מתחלה לכך כיון שמשתמשין לכבוד תורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו ב"י בשם הר"ן מ"א ס"ק ט"ז וכתב שם המ"א משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטרה שיניחו בראשי חתנים דעלמא שרי כמ"ש סעי' ח' ובירושלמי עכ"ל וכ"כ א"ר או' י"ד דאם התנו בפי' מהני תנאה כמו בסעי' ח' ודלא כהעו"ת וכ"כ המאמ"ר או' ט' ודחה דברי' העו"ת יעו"ש וכ"כ המש"ז שם:

א

עו) שם בראשי חתנים דעלמא מוחין וכו' ומשמע דאם התנו בפי' להניח בראשי חתנים דעלמא מותר להניח בראשם כמ"ש באו' הקודם ומ"ש בסי' תק"ס סעי' ד' דגזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל היינו דוקא אם עשויה לשם חתן לא כן העשויה לשם ס"ת שלא גזרו בזה וכ"כ היפ"ל או' ה' בשם הרמ"ה ז"ל ועיד י"ל כיון דאין נעשית לשם חתן וגם אין מניחה כ"א דוקא בעת שקורא בתורה כ"כ לא גזרו:

א

עז) [סעיף יא'] נרות של שעוה וכו' וה"ה וכ"ש מנורות שקורין ליכט"ר שהם בבית אלילים דאין להשתמש בה בבהכ"נ ואפי' בביתו ט"ז סק"ח והביאו י"א בהגב"י מיהו הא"ר או' ט"ו כתב על דברי הט"ז הנ"ז דהוא מסופק בזה דשאני נר שהוא דבר מצוה כדלעיל סי' קנ"א אבל מנורות לא גרעו מלובש מלבוש שיעבדם בשעת התפלה וסיים ובביתו פשיטא דאין איסור במנורות הנ"ל יעו"ש ומ"ש הט"ז דאין להשתמש בה אפי' בביתו אע"ג דלהדיוט פשיטא דמותר כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה ובש"ע יו"ד סי' קל"ט סעי' ט' וסעי' י"ג נראה דהאי בביתו ר"ל שמדליק לביתו וללמוד בה ג"כ וע"כ החמיר הט"ז והא"ר מיקל ומ"ש המש"ז או' ח' דהאי בביתו היינו לנר שבת ויו"ט הוא תימה שהרי נר שבת ונר בהכ"נ הם שוים כמ"ש ביו"ד שם סעי' י"ג וא"כ מאי אפי' דקאמר הט"ז ומהו הקולה שהקיל הא"ר כיון שהם שוים וע"כ מה שכתבנו נראה העיקר ויש להקל כהא"ר דלהאיר לביתו וללמוד מותר כיון שאין עיקרה לדבר מצוה כ"א להאיר לביתו ואגב הוא לומד וספסלים מבית עכו"ם להעמיד בבהכ"נ שרי שצורך אדם הם להתפלל ולישב עליהם מש"ז שם:

א

עח) שם וכבן שמשן וכו' כלומר דאז מותרין להדיוט דנתבטל בכבוי אפ"ה אסורין לגבוה עו"ת או' י"ד ועיין ביו"ד סי' קל"ט סעי' ט' וסעי י"ב וט"ז שם סק"ח וש"כ סק"ז ובדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' ודו"ק:

א

עט) שם אסור להדליקם וכו' וה"ה שאסור לעשות נרות של מצוה משעוה הנוטף מנירות בבית העכו"ם ב"ח ביו"ד סי' קל"ט בשם מהרש"ל א"ר או' ט"ז וכתב ודלא כמהרש"ה שהביא בהגמ"נ להתיר וגם דלא כס' בית הלל בסי' קל"ט שהתיר יעו"ש וכ"כ ח"א כלל י"ז או' נ"ב ועיין לעיל סי' קנ"ג או' קס"ז:

א

פ) שם אסור להדליקם בבהכ"נ וה"ה לנר שבת וחנוכה כמ"ש ביו"ד סי' קל"ט סעי' י"ג וכן אפי' ללמוד בהם אסור תשב"ץ סי' תי"ז ש"כ שם סק"ח וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"ג מ"א ס"ק י"ז א"ר שם ועיין לקמן או' ץ'

א

פא) מפה שמכניסין התוגראים ילדיהן כשמכניסין לאומתם ודתם אסר לעשותו מפה לס"ת אבל מותר ללפף בו הילדים למילה חו"י סי' קס"א א"ר או' ט"ו א"א או' י"ז:

א

פב) בית שנעבד בו ע"א אפי' נעבד בקבע אין איסור להתפלל בו הרא"ם ח"א סי' ע"ט כנה"ג סי' קנ"א בהגה"ט מ"א בזה הסי' ס"ק י"ז א"ר או' ט"ו ומיהו לעשות מבית זה בהכ"נ קבוע נראה דמודה הרא"ם דאסור א"ר שם א"א שם ובית תפלות של עכו"ם שאין שם שום צלם ודמות כלל מותר לעשות ממנו בית תפלה לישראל או בה"מ וגם מצוה איכא לקדש ש"ש שו"ת שואל ומשיב מה"ק ח"ג סי' ע"ב א"ח או' י"ב:

א

פג) שם אסור להדליקם בבהכ"נ. ואם לא הודלקו מעולם לא נאסרו בהזמנה בעלמא תשו' ח"ס סי' מ"ב וכ"כ בעיקרי הד"ט סי' ח' או' ל"ח בשם ס' פרשת הכסף דנרות של עיע"ז אין נאסרין בהזמנה לחוד ומתר להדליקם בבהכ"נ ולנר שבת ולנר חנוכה יעו"ש ואם הודלקו וכבו ורוצה להתיך השעוה שנשתנו המיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב ח"ס בתשו' הנ"ז א"ח או' י"ג

א

פד) עכו"ם שהיה לו חתיכת שעוה ונתן חציו לע"ז על נרות מותר ליקח ממנו החצי השנית לנרות של מצוה שו"ת בית שלמה א"ח סי' ל' ועיין בשו"ת חסד לאברהם שכתב בעכו"ם שהביא שעוה מבית ע"ז והגיד במסל"ת שלא נעשה עמו דבר לע"ז שאין להחמיר בזה ועכו"ם נאמן במסל"ת יעו"ש. א"ת שם:

א

פה) פרח שושן שהיה בבית עכו"ם אסור לעשות ממנו מנורה לבה"מ רק למכרו לצורך הדיוט ומן המעות יקנו מנורה. שו"ת אמרי אש חי"ד סי' נ"ד, א"ח או' י"ב:

א

פו) שם הגה. מומר עו"ג שנתן וכו' אבל מן העכו"ם מקבלים כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ד סעי' ב' בהגה ובש"ע שם סי' רנ"ט סעי' ד' וכ"כ הט"ז סק"ט א"ר או' י"ז. והטעם כתב בש"כ שם סי' רנ"ד סק"ד משום דהוי כמו קרבן שמקבלין קרבנות מן העכו"ם. ובהג"א פ"ק דב"ב כתבו טעם בדבר מפני שהצדקה מכפרת ע"כ אין מקבלין מהן אבל נדרים ונדבות אין באין לכפר עכ"ל, וכ"כ הט"ז שם סק"ד. ואף דקי"ל דעכו"ם שהתנדב דבר לבהכ"נ מקבלין ממנו מ"מ לסיועי לבנין בהכ"נ אין מקבלין כמו שאין מקבלין לבנין בהמ"ק כמ"ש הרמב"ם בה' שקלים. שד"ח אסיפת דינים מע' בהכ"נ או' מ"ט בשם שבילי דוד חי"ד סי' רנ"ד יעו"ש:

א

פז) שם. מומר עי"ג שנחן שעוה וכו' וכ"כ ב"י ביו"ד סי' רנ"ט ומור"ם שם סס"י רנ"ד והטעם כתב שם בב"י משום דאמרינן מכם ולא כולכם להוציא את המומר יעו"ש. וכתב הש"כ שם בסי' רנ"ד סק"ה דבתשו' המבי"ט ח"ב סי' רי"ד נראה שמקבלין מן המומר שכתב שם אע"ג דאמרינן אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל בהקדיש לעניים או הקדיש בית לבהכ"נ כנידון דידן מקבלין וכו' יעו"ש. והביא מ"א בזה הסי' ס"ק ח"י. ומשמע מדברי הש"ך הנז' דהמבי"ט חולק על דברי מר"ן ומור"ם ז"ל וכ"כ המחה"ש ס"ק י"ח וא"א או' ח"י ולפ"ז לענין דינא צריך לפסוק כדברי מר"ן דמור"ם ז"ל שאין מקבלין מן המומר שום דבר לצורך בהכ"נ. וב"כ ס"ח סי' תתקל"ח מומר לע"א אם רצה לבנות בהכ"נ או ס"ת להשכיר הסופר לכותבה אין שומעין לו ואין מקבלין ממנו יעו"ש. וכ"כ בסי' תרפ"ז אלא ששם כתב דאם רוב ישראל נתנו המעות ומיעוט המומר מותר לשתפו עמהם יעו"ש. ומ"ש המ"א שם בשם ס"ח סי' תרפ"ז דאם נתן מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי כבר הקשה עליו הגהות הגרי"פ שבגליון הש"ע יעו"ש, וכתב שם בס"ח סי' תתקל"ח דאם עשה טובה מן הדין שלא ליהנות ממנו כמו איש אלהים שצוהו הקב"ה שלא ליהנות מירבעם יעו"ש, ועיין שד"ח כללים מע' מ' או' קפ"ח:

א

פח) שם. מומר עו"ג שנתן וכו' ואפי' מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאיתא בחולין דף ה' וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות. מ"א שם. ח"א כלל י"ז או' נ"ב. ומשמע שם בגמ' ובהרמב"ם שם דדוקא מומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא אין מקבלין אבל מומר לשאר עבירות מקבלין יעו"ש. ודלא כהמש"ז או' ט' ועיין ביו"ד סי' ב' סעי' ה' ובס' זבחי צדק על סעי' הנז' אימתי נקרא מומר לעבירות הנז' יעו"ש:

א

טפ) [סעיף יב'] אם הוא מאוס אסור וכו' משמע אפי' מותר באכילה כגון שיש ששים כנגד העכבר אפ"ה אין מדליקין בו מפני שהוא מאוס ואמרינן ביה הקריבהו נא לפחתך. עו"ת או' ט"ו. וכ"כ המ"א ס"ק י"ט בשם ת"ח כלל כ"ב והבחיי ורי"ו והרא"ש פ'. ג"ה אלא שבשם הרשב"א בת"ה בית ד' שער א' כתב דאם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ"פ הט"ז ביו"ד סי' ק"ד סק"ד ובזה הסי' סק"י אבל המאמ"ר או' י"א השיג על דברי הט"ז הנז' והעלה לדינא דכל שהוא מאוס אע"ג דאיכא ס' אסור לבהכ"נ וכתב דהכי משמע לשון הש"ע כאן שתלה הדבר במיאוס ולא באיסור יעו"ש. וכן הרב מנחת יעקב כלל כ"ב השיג על דברי הט"ז והסכים לדינא דאסור אע"ג דאיכא ס' יעו"ש. והביאו המאב"ר שם. וכ"פ א"ר או' ח"י, נה"ש או' ב' וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ק"ד סק"ט. מש"ז שם או' ד' ער"ה שם או' ו' ופחות מס' אפי' אין מאוס אסור. מש"ז שם. ואם הוא מאוס לדידיה אפי' שאין מאיס לאחרים אסור לו להדליק כנה"ג שם בהגב"י סוף הסי' פר"ח שם. מש"ז שם, ואם אינו מאוס לו אף שמאוס לאחרים מותר להדליקו. א"ר או' י"ח. פר"ח שם. מש"ז שם. ער"ה שם אות ז' א"א בזה הסי' או' י"ט. ועיין מש"ז בזה הסי' או' יו"ד שכתב דאפשר לבהכ"נ כל שמאוס לאחרים הקריבהו לפיחתך ודוקא בביתו נר שבת וחנוכה ויא"צ וכדומה שרי כל שאין מאוס לדידיה יעו"ש. ומשמע דנר יאצ"ט שמדליקין בבהכ"נ אם הוא מאוס לאחרים לא ידליק

א

צ) שם. אסור להדליקו בבהכ"נ. וה"ה לכל נרות מצוה. כנה"ג שם בשם רש"ל. וכ"כ הער"ה שם. או' ו' דה"ה לכל נר מצוה כגון נר של שבת ושל חנוכה ושל ת"ת. וכ"כ המש"ז שם וא"א כאן או' י"ט וכתב שם המש"ז דה"ה נר של יאצ"ט, ועיין לעיל או' ף':

א

צא) שמן שהקצה לבהכ"נ והדליקו מקצתו ונשאר מקצתו דהשתא לא הוייא הזמנה לחוד לעולם הוא זמנו ואסור ליהנות ממנו אלא א"כ מכרוהו זט"ה במא"ה וקנו מדמיו ס"ת דמעלין בקודש ואם אין בו אלא הזמנה א"צ עילוי. הרשב"ץ ח"ב סי' קע"א י"א מ"ב בהגב"י או' ו' ברכ"י או' ו' שע"ת או' ח"י:

א

צב) שם. אסור להדליקו וכו' חמאה מטרפה שרי לגבוה כמו חלב שרי. א"א או' י"ט. אבל מדבר טמא אין להדליק דיש בו משום הקריבהו נא וכו' תו"ח או' י"ז:

א

צג) ומותר להדליק בבהכ"נ נאפ"ט הגם שריחו רע קצת והגם שאינו ראוי לאכילה דלא מיקרי מאוס והכל תלוי אם הוא מאוס. מהר"ם שי"ק סי' פ"ג. תו"ח שם:

א

צד) [סעיף יג'] נר של בהכ"נ וכו' זהו דוקא במי שנדר נר לבהכ"נ אבל הנרות שעושין הגזברין דרך ליקח במו"ש כל אחד נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול דהו"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותם שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול. מ"א סק"ך א"ר או' י"ט. ח"א כלל י"ז או' נ"ב. ועיין באו' שאח"ז:

א

צה) שם. נר של בהכ"נ וכו' מסתמיות דברי מרן מוכח דאפי' דבר של חול יכול לקרות והרב מ"א תמה על מרן והאריך בזה והמו"ק האריך בזה לישב דברי מרן ומסיק דאפי' דבר חול יכול לקרות יעוש"ב דפירש דבריו דיכולין להשתמש מנגה נגדו בחוץ כי בתוך בהכ"נ בלא"ה אסור לעשות צרכי רשות ותשמישי חול. מחב"ר או' ו':

א

צו) לכל הדברות ולכל הסברות אסור להדליק הפיפ"א של טאבק"ו מנר בהכ"נ. הרב מהרי"ע בשו"ת בית יהודה ח"א ססי' כ"א. מחב"ר או' ז' שע"ת או' ך' עיקרי הד"ט סי' ח' או' ד' י"א מ"ב בהגב"י או' ה' אבל מבה"מ שרי. מ"ץ או' כ"ו. רו"ח סי' קנ"ג או' ג' ומ"ש שם השע"ת דבנר יאצ"ט שדולק כל המעל"ע יש להתיר א"נ לע"ד דהא כשמדליקין נר יאצ"ט אפי' של כל המעל"ע אומרים בפי' שמדליקין נר זה לכבוד בהכ"נ לעילוי נשמת פ' וא"כ ודאי הוה עליה קדושת בהכ"נ ואין להדליק ממנו הפיפ"א דמאי שנא:

א

צז) מי שאבד מעות בהכ"נ בלילה לא יקח נר מלפני ארה"ק לבקש מעותיו לאור הנר אבל אם ירא פן יחבאו גנבים בבהכ"נ מותר ליקח נר ולחפש, ס"ח סי' תתי"ג. כנה"ג בהגב"י. עו"ת או' י"ז. א"ר או' י"ג. יפ"ל או' ח' והיינו מטעם שכתוב לעיל בסי' קנ"א ס"ד דכל שהוא לצורך בהכ"נ ולשמירתו מותר וכ"כ בלבוש שם ודכוותא הכא ואצ"ל אם היו המעות של מצוה שגבו אותם לצורך שמן המאור לבהכ"נ וכדומה משאר מצות דשרי בפשוט, יפ"ל שם:

א

צח) [סעיף יד'] אין מדליקין נר של הדיוט וכו' משמע אבל נר של מצוה מותר להדליק מנר בהכ"נ וכ"כ ב"י דכל נר של מצוה בין של שבת בין של חנוכה בין לצורך ת"ת בין לצורך חולה שיש בו סכנה או חיה דין אחד להם עכ"ל. ומשמע דמותר להדליק זה מזה וכ"כ בהדיא בש"ע סי' תרע"ד ס"ב יעו"ש וכתב שם בש"ע ודוקא להדליק זה מזה בלא אמצעי אבל ע"י נר של חול אסור ויש מתירין גם בזה וכו' יעו"ש. ואנן ק"ל כסתם מרן ז"ל דאין להתיר להדליק אלא דוקא זה מזה בלא אמצעי ורק בשעת הדחק יש לסמוך על היש מתירין. ועיין בדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' ודו"ק:

א

צט) כתב רש"ל מדליקין נר במו"ש מנר בהכ"נ כדי לילך לבית דהוה נמי מצוה כדאמר במדרש על מה זכה שאול למלוכה על שהאיר אביו במבואות האפילות נרות הרבה. והביאו הב"ח סי' תרע"ד יעו"ש. ט"ז בזה הסי' ס"ק י"א:

א

ק) שם. אין מדליקין נר של הדיוט וכו' וכתב בס' מט"מ סי' תתקפ"ה דיש לגעור ולמחות על אותן שמדליקין נרותיהם ע"י שפחות מנר בהכ"נ חוץ ממו"ש דשרי ונר של הבדלה קרוי נר של מצוה קודם שהבדיל אבל אחר שהבדיל כבר עבר ויכול להדליק ממנה וכ"כ הב"ח בסי' תרע"ד. שכנה"ג בהגב"י או' ד' עו"ת או' י"ז. א"ר או' ך' ושם תירץ קושית המ"א בס"ק כ"א שכתב מה קדושה יש בנר הבדלה יעו"ש:

א

קא) שם. ויש מי שאומר וכו' נראה מפני שהיא סברה יחידית כתב אותה בשם יש מי שאומר כי כן דרכו דהא בב"י לא הביא פלוגתא בזה וכן הב"ח בסי' תרע"ד כתב להתיר אם צריך לכבותן יעו"ש. ועיין מש"ז או' י"א. והטעם כתב הגר"א דלא חמירי מנר חנוכה דלאחר שדלקו זמן שיעורן מותר ליהנות מהן יעו"ש:

א

קב) שם. אבל כשצריך לפדותן מותר. המכבה נרות הדולקות בבהכ"נ לפני ההיכל לא טוב עשה בעמיו וצריך סליחה וכפרה ותיקונו שיחזיק לומדי התורה ויכבדם בכבוד ומורא וכו' אך בענין שמשי הקהל דנוהגין לכבות התמידין הדולקות בפני ההיכל ביום ט"ב לילו ויומו מלבד דאין בו צד איסור אלא אדרבא יפה נהגו להראות עוצם החרבן וכו' ואחר חצות היום דולקים אותם בחזרה לב חיים ח"ג סי' מ"ח יעו"ש. א"ח או' ט"ו:

א

קג) שם הגה מיהו לא נהגו ליזהר וכו' ואין לנו אלא דברי מרן ז"ל של כל בני הגולה באר עשק סי' נ"ח י"א בהגב"י וכן הב"ח בסי' תרע"ד השיג על דברי מור"ם הללו וכתב דלא נהירא אלא מנהג זה הוא טעות והביאו א"ר בזה הסי' או' ך' יעו"ש:

א

קד) [סעיף טו'] בני כרך שקנו ס"ת והתנו וכו' אבל אם לא התנו יהיה נשאר הס"ת לנשארים וא"צ ליחן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא דתשאר פה וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים ט"ז ס"ק י"ב:

ב

קד) שם אין נותנים לו אלא מה שתנן בלבד. והטעם כתב בב"י כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממ"נ ס"ת נשאר לנשארים אלא שצריכים דמים להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי להאי דיתומים אומרים אנו השבתנו ולה האי דאילן דמדמי להו להדדי פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י ע"ב) עכ"ל ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול לבוש ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהם ויקח הס"ת אעפ"י שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ סי' קט"ו יעו"ש מ"א ס"ק כ"ג א"ר או' כ"א י"א בהגב"י:

א

קה) שם אין נותנין לו וכו' ואף שיש אחד שרוצה לזכות בחלקו וליתן לו כמה ששוה עכשיו יכולין למחות כ"מ בתשו' בנימין זאב סי' קס"ג א"ר או' כ"ב:

א

קו) שם אין נותנין לו וכו' מיהו בשותפין שקנו בית והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ורצה ליטול חלקו צריכין ליתן' לו כפי מה ששוה עתה כיון דאפי' בלא תנאי יכול למכור חלקו לאחר והוה שקיל דמי ט"ז ס"ק י"ב א"ר או' כ"א מש"ז או' י"ב:

א

קז) ראובן שהיה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת ובנה אותה נאה ורצה לערבו עם בהכ"נ כדי להרחיב בהכ"נ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבהכ"נ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה הרשב"א סי' תקכ"א והביאו מור"ם ז"ל ביו"ד סי' רמ"ט סעי' י"ג בהגה. מ"א ס"ק כ"ג וכתב הא"א או' כ"ג היינו אם נתרצו תחלה שיבנה אבל בע"כ אין רשאי להתנדב ולכתוב שמו עליו וכ"כ הרכ"ש וכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק חא"ח ס' פ"א באחד שנדר שויתי וכו' לבהכ"נ וחתם שמו עליו ורבים מערערים במה שחתם שמו וכתב שם שראוי ונכון במה שחתם שמו על דבר מצוה אבל יראה שיהיה בדרך שלום יעו"ש וכ"כ בשו"ת פרשת מרדכי סי' ז' ע"ד אדם מסוים שהתנדב סך אלף זהובית לבנין בימה שקורין בס"ת שם בבהכ"נ והצבור מעכבים בידו כאמרם ג"כ הם לבנות בבית מקדש מעט ולא לקרוא עליו שם יחיד בלבד כי חרפה הוא להם והעלה שם דיכולין הצבור לעכב להקפיד ואף כשרוצה למסור יפה לצבור לא מהני ודינו של יחיד למסור נדבתו לצבור ויצורף אל נדבתם ומן כלל הנדבה יקחו לצורך בנין הבימה ומה שיוותר מנדבתם אשר א"צ להוצאות הבנין הנ"ל דינו מבואר בסי' קנ"ג סעי' ה' יעו"ש והב"ד א"ח או' ט"ז וכ"כ בתשו' צ"צ סי' ן' באחד שעשה ציור מנורה על דלתי ארה"ק בלי ידיעת הצבור ואח"כ רוצה לחתום שמו שיכולין לעכב עליו לומר שגם הם רוצים להשתתף בזה דצורת המנורה על דלתי אה"ק מבפנים נוהגין כן בכל הקהלות עפ"י האחרונים שהוא מגין על הפרעניות שלא תבא וחושבין זה למצוה גדולה וכו' וכיון דהאי יחיד מקפיד על חתימתו יכולין להחזיר לו מעכשיו אף שמתחלה שתקו שסברו שהוא מזכה לצבורא ומוסר יפה וכו' והביאו שע"ת או' כ"א יעו"ש ועיין לעיל או' ע"ב ובסי' ק"ן או' מ"ד:

א

קח) אחד בנה בהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהי' לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. ס"ח סי' תק"ג. מ"א שם. אם אין לאדם מצוה קבועה לדורות מה הנייה יש לו. מ"א שם בשם מד"ר פ' אחרי.

א

קט) וכתב בשד"ח אסיפת דינים מע' בהכ"נ או' מ"ג באחד שתקן מנורה והביאה לבהכ"נ ולפי שלא נעשה בהידור וגם שעשויה מבדיל לא הוטב בעיני טובי הקהל ולאחר שתלאה בבהכ"נ צוו להוציאה מבהכ"נ ונתנוה בחזרה להמקדיש ונסתפקתי אם רשאי להנות ממנה ומצאתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' רצ"ט באחד שנתן מורה שעות לבה"מ ותלאו על הקיר וע"ז רבו עליו אנשים והשליכו החוצה את המ"ש ונשאל אם יוכל להשאל עליו אחר שבא ליד גבאי והשיב דיכול לישאל דע"כ לא נחלקו אי מועיל שאלה בבא ליד גבאי אלא כשהנותן בעצמו רוצה לחזור בו אבל כאן הוא חשב לעשות מצוה שהיא תפארת לו מן האדם וכיון שהשליכו החוצה מוכרח להביאו אל ביתו ואדעתא דהכי לא נתן וקרוב לומר דא"צ לשום שאלה דיש אומדנא גדולה ואדעתא דהכי שיהיו עומרים עליו ככסלא לאוגיא לא נתן ואף שיש רבים שרוצים בזה מ"מ הזא חשב לעשות מצוה שלא יהיה למורת רוח לשום אדם ורק מהיות טוב ישאל עליו שלא מאותו בה"מ שהם נוגעים ויעשה פתח שאילו ידע שיהיה צעקת רבים לא נתן עכ"ל והביאו א"ח שם.

א

קי) מותר להביא מנורות של בהכ"נ לעת הצורך לחדר שמתפללין בו במנין אם ישאלו טובי העיר אף שלחדר אין קדושת בהכ"נ והוי תשמיש פתותא מבהכ"נ כיון שגם זה תשמיש מצוה. שו"ת בנין ציון החדשות סי' י"ב. אבל בשמחה שעושין בקום מלך חדש ומדליקין נרות בבתים וחצרות ג' ימים לכבוד המלך אין ליקח המנורות של בהכ"נ כדי להדליק בהם כיון דאפשר במנורות אחרים ואין צורך בדבר הזה. שו"ת שמש צדקה תא"ח סי' ו' שד"ח שם או' כ"ט. א"ח שם:

א

מ"א סק"ב כחדר. טעם זה בין בחומה בין בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא כיון שנעשה לשמירה:

ב

ש"ע ס"ב השוכרים. עי' כנ"י סימן ט':

ג

ט"ז סק"ג תשמיש בעלמא. ר"ל תשמיש אקראי בעלמא ואינו נחשב בשביל זה כתשמיש ס"ת עצמה:

ד

מ"א סק"ו יש לו. דכל תשמיש דתשמיש דין קדושת בה"כ עליו:

ה

ס"ק ח שבקדושה. ודאי אם מונח על דבר שבקדושה בלי הפסק מיקרי תשמיש אפי' אם אינו נעשה לגמרי כגון ארגז וכדומה אלא דאם עשוי לגמרי לכבוד מיקרי תשמיש אפי' אם מונח על הדב' שבקדושה בלי הפסק כמו המכסה שעל הקרשים משא"כ וילון שאינו מונח כלל על הדבר הקדוש רק תלוי במחיצה מש"ה אף על פי שעשוי לכבוד לא מקרי תשמיש כמו שכ' רמ"א ס"ו:

ו

ס"ק ט' לשורפן עיין כנ"י סי' ל"ז:

ז

סעיף ו' בהג"ה ופרוכת. עי' תשובת הב"ח סימן י"ז:

ח

ט"ז סק"ו אלא תשמיש דתשמי' כצ"ל:

ט

מ"א סקי"א הבנוי בחומה תימא הא אין לו דין תשמישי קדושה ולמה יאסו' לעשות ממנו כסא וכן הקשה הא"ר ע"ש:

י

סקי"ג לעשו' מפרוכ' תימא מה ראיה מזה דהא גם מפרוכ' דבזמן הש"ס מות' לעשות מפה דהוי תשמיש לס"ת עצמה וכבר עמדו האחרוני' בזה ע"ש:

יא

ס"ק י"ד בכותל והוא נמי לבהכ"נ או להעמודים ואף על פי שקדושות המפות והכלי כסף חמורים מהם אפ"ה שרי מטעם שכתב המ"א אחר כך בס"ק זה כיון שאינו משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן עיין שם:

יב

שם לעיל משמע. ר"ל מהאי טעמא דמה לי שמונח כאן:

יג

ט"ז סק"ז דמסתפינא עיין בכור שור מגלה דכ"ו:

יד

ש"ע סעיף ט': להניחו בספר. משום דכל שינוי מקדושה לקדושה אסור אם לא לחמור' ממנה אבל בשוים אסור וכדרך שמבואר לעיל סי' קנ"ג ס"ד והיש מתירין דכאן נראה היינו אותן המתירין בסי' קנ"ג שם בשוין כי בכאן לא הובא מתירין כלל בב"י ע"ש:

טו

ט"ז סק"ח אלילי' דאין. ר"ל אעפ"י שמותרין להדיוט שנתבטלו באופן המבואר בי"ד סי' קל"ט:

טז

שם בביתו ר"ל לנר מצוה וכמ"ש המ"א סקי"ז:

יז

(מ"א ס"ק כ') שנהגו שלא להדליק מנר בית הכנסת הואיל כצ"ל:

א

בתים וחצירות. ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קדש (רי"ט ח"ד) גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לב"ה אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן [שם]:

ב

שנעשה לשמירה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא:

ג

מתקלקלין. א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה:

ד

דמותר ליטלן. פי' ויהיה לו דין קדושת בה"כ:

ה

תשמישי קדושה. וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן [שבת פ"ט]:

ו

וכסא. שנותנים עליו לפעמים הס"ת בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:

ז

וילון. משום דלפעמים מניחים אותו על הארץ ומניחין הס"ת עליו ועסס"ו:

ח

שנעשה לכבוד. ומונח על דבר שבקדושה משא"כ ווילון כנ"ל דלא כע"ת:

ט

ס"ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב"ש] ונ"ל דה"ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' כמ"ש ססי' קנ"ב וכן כתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו:

י

שימש תלמידי חכמים. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה (רש"י ברכות מ"ז):

יא

מתיבה כסא. דתיבה הס"ת מונח בו תמיד והכסא אין נותנים עליו הס"ת אלא לפעמים ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש ס"א אסור לעשות ממנו כסא ע"ש:

יב

כיס לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בס' הפטרות כדאי' בגמר' ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן [מהרי"ל]:

יג

אין לו קדושת ארון. דלעולם אין נותנין עליו הס"ת בלי מטפחת וכ"כ מהר"מ פדואה סי' פ"ב דמותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן ומ"מ צ"ע למה נהגו לפורסו לחופה לחתנים ואפשר דלב בית דין מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח ועס"י:

יד

שאינם קדושים. שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו [שם] ועכשיו נהגו לתלותן בס"ת לנוי: מפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבב"ה [ב"ז סימן קע"ד]: כתב הב"ח סי' נ"ג /קנ"ג/ כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צריך עיון היכא שהוציאו הספר תורה ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת איכא הורדה מקדושה לפי שעה או לא ע"כ ול"נ פשוט דאסור אפי' לפי שעה ואפי' להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל דמאן לימא לן דמנהג ותיקין הוא עכ"ל, ובס"ח סי' תתקל"ח /תתקלד/ איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמ"ש סס"א ובמגילה אמרינן דמותר להניח התיבה תוך החלון לסתום אותו שלא תכנס הטומאה בבית הכנסת ואף על גב דהוי תשמיש של חול וצ"ל כיון שאין משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן או כאן, וכתבו התוס' בב"ב דף כ' כיון דלא מבטיל ליה להיות שם לעולם שרי: ובט"ז בי"ד כתוב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו עכ"ל, וממ"ש לעיל משמע דשרי וכ"ש כשעושה ללמוד ממנו וכמ"ש סי' שט"ו ס"ז, ובס"ח סי' תתצ"ח לא ישרטט קונטרסים על הספר לפי שאין קדושה לקונטרסים עד שיכתבו בו משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ואח"כ כתב שאם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ע"ש, אל יניח קונטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס עכ"ל: אמרי' בשבת פ"ב נשים מתות בעון שקורין לארון הקודש ארנא דצריך לומר ארון הקודש, מיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ופוסקים ארון וצ"ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש"י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לארון הקודש: תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון:

טו

ואף על גב דלא התנו. ומסיים בת"ה נדחקתי כדי לישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם:

טז

אין מוחין בידם. שאני או' התנו עליו מתחלה לכך כיון שנשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישמש בהן הדיוט לכבוד עצמו [ב"י ר"ן] משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטר' שיניחו בראשי חתנים דעלמ' שרי כמ"ש ס"ח ובירושלמי:

יז

אסור להדליקם. וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א עסי' י"א סעיף ח' וסי' תקפ"ו סעיף ג' ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעבד בבית ע"א בקבע מותר להתפלל בתוכו ואפשר דס"ל דמחוב' שאני ואף על גב דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר וצ"ע בע"א דף מ"ו מ"ז והכא שאני דלא עבד הבית עצמו ועיין בי"ד סי' קמ"ה סעיף ג' ואין להביא ראיה מדאיתא בע"א דף מ"ג שהעמידו דמות בבה"כ אעפ"כ התפללו בתוכו דהתם היא באה בגבולה:

יח

אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (שם) ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאי' בחולין דף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות, ובס"ח סי' תרפ"ז כתוב דאם נתן מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט ח"ב סימן רי"ד:

יט

אם הוא מאוס. משמע בת"ח כלל כ"ב דאפי' במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכ"כ הבחיי וכ"מ ברי"ו וברא"ש פ' ג"ה מיהו בת"ה בית ד' שער א' כתב וז"ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ"פ הט"ז בי"ד סימן קי"ד עסי' ער"ב:

כ

נר של ב"ה. ז"ל הרב"י כתב רי"ו נ"ב נר בה"כ מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קמכוין להרבות מאור בה"כ כמה דקרי טפי איכא מצוה דמקבל שכר כ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק מנר הבה"כ הואיל והוקצו למצותו והקדמונים נהגו איסור גדול ואפי' לכתוב או ללמוד אין מדליקין בהם, נהגו העולם כדברי רב נטרונאי, ונ"י כתב בה' ציצית שאסור להדליק בעוד שדולקין למצותן לצורך חול אבל נר של שבת או של חנוכה לת"ת לחיה ולחולה שרי ע"כ ומיהו לא נהגו לזהר בכך עכ"ל ב"י ס"ל דלרי"ו שרי לקרות אצלו אפילו דבר של חול כ"ש להדליק ממנו נר של חול ולהכלבו אפי' של מצוה אין מדליקין ממנו ולנ"י אם של מצוה שרי ושל חולין אסור וצ"ע איך עלה על דעת הגאון לפרש דברי רי"ו דחול שרי לקרות דהא כתב כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר ומאי מצוה וקבול שכר איכא בדבר חול ועוד שלא העתיק דברי רי"ו ככתבן וז"ל שמן שנדרו להדליק בבה"כ מותר לקרות לאורו דע"כ לא אסרו בנר שבת משום קדושה אלא משום שמא יטה הלכך בחול מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו ואף על גב דנר חנוכה קדושה יש בו ומסקי' שלא יהא מצות בזויות עליו התם מצוה להדליק נר חנוכה הכא לנהורא להרבות מאור בה"כ מכוון כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר וכו' עכ"ל הרי מבואר דמ"ש מותר לקרות וכו' בכל צרכיו זה קאי אנר שבת דמותר לקרות אצלו בחול כל צרכיו אם נותר ממנו כמ"ש ב"י סי' תרע"ז בשם התוס' והר"ן אבל נר של בה"כ אסור לקרות אצלו דבר חול מידי דהוי אכל תשמישי בה"כ רק ללמוד אצלו שרי ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דכל דקרי טפי איכא מצוה וא"כ להדליק נר של חול ממנו לכ"ע אסור כמ"ש סי"ד וא"כ מ"ש כאן מותר לקרות לאורו היינו דוקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסי"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לב"הכ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול:

כא

אין מדליקין כו'. ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה (ב"ח ססי' תרע"ד בשם רש"ל בתשובה) לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפי' בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה:

כב

לצורך גדול. צ"ע דמשמע לצורך גדול מדינא שרי כמ"ש סי"ב בשם נ"י דלחיה או לחולה שרי דזה מיקרי דבר מצוה וי"ל דנ"י מיירי כשיש בו סכנה כמ"ש שם והכא מיירי באין בו סכנה:

כג

אלא מה שנתן. דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח"מ סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ע"ש: מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועבח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועבי"ד סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בח"מ סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס"ח סי' תק"ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה': כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:

א

(א) רחבה של עיר – הוא מקום שמתכנסין בו בתעניות להתפלל בו מפני שאז הקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן:

ב

(ב) שמתקבצים בהם וכו' – היינו אפילו הוא בית פנוי שאין דר בה אדם ואצ"ל אם מתקבצין להתפלל בבית שדרין בו ומשתמשין בו צרכיהם בודאי אין ע"ז שם ביהכ"נ אפילו מתפללין שם תדיר כיון שאין מיוחד לתפלה בלבד:

ג

(ג) באקראי – ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצירות שאינן מתפללין בהם אלא כשהם נדחקים ומ"מ אפשר לומר הואיל ומתפללין שם תדיר כ"ז שהם נדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום נעשה קבע לעצלנים [מהרי"ט ח"ב סימן ד'] ובעיירות גדולות שהדרך להתפלל שם בעזרה בקביעות פשוט דכל קדושת ביהכ"נ עליו אבל גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לביהכ"נ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואע"פ שהמקום חול הואיל והוא מכוון כנגד הקודש איכא זילותא [שם]:

ד

(ד) השוכרים בית – לזמן קבוע לחודש או לשנה והטעם דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד הבעה"ב שלא להשכיר להם עוד א"כ אינו אלא עראי ואין בו קדושה [זה הטעם מוכח מלבוש ובע"ת לא משמע כן ועיין בה"ל]:

ה

(ה) ומתפללים בו – דוקא אם הוא להתפלל לבד אבל אם הוא ביהמ"ד יש בו קדושה [ש"ת בשם תשוב' כנה"ג ואיני יודע טעמו ואולי דכיון שהוא נעשה קבע גמור להתפלל וללמוד בו כדרך ביהמ"ד לא מקרי עראי]:

ו

(ו) תשמישי קדושה וכו' – והיינו דאף דבתשמישי מצוה קי"ל בסימן כ"א דלאחר שעבר מצותן מותר לזורקן בתשמישי קדושה אינו כן אלא אף לאחר שנתבלו ואין ראויין עוד לתשמישן מ"מ יש בהן קדושה וצריך לגנזן וגם אסור להשתמש בהן שום תשמיש ודוקא תשמיש קדושה עצמה אבל דבר המשמש להתשמיש קדושה והוא הנקרא תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ומותר להשתמש בהן אף בעודן קיימין [פמ"ג]:

ז

(ז) תיק של ספרים – היינו תורה נביאים וכתובים שהם קדושה והתיק הוי תשמיש לקדושה וה"ה לשאר ספרי קודש ומש"כ ורצועות תפילין ה"ה לתיק שלהן וכל זה בין בשל יד ובין בשל ראש:

ח

(ח) וארגז וכו' – מיירי שהוכן לכך ואפילו אם עדיין לא נתן בו רק פעם אחד או שלא הוכן מתחלה לכך אך שרגיל ליתן שם בקביעות ג"כ נתקדש עי"ז וכנ"ל בסימן מ"ב במ"ב סק"ט וכ"ד עי"ש:

ט

(ט) שנותנין בו ס"ת – קמ"ל דלא נימא דלשמירה בעלמא עביד ולא לכבוד ואין על הארגז שם תשמישי קדושה [גמרא]. ואותן תיבות המיוחדות לשום שם ספרים שלנו שהספרים מכוסים בנייר ובעור או בקרשים מקרי התיבה תשמיש דתשמיש [ספר שיורי ברכה בשם תשובת ר"י בן הרא"ש] ואף דבארגז שנותנין בו ס"ת קי"ל דאפילו הס"ת מונחת בתיק אפ"ה הוי הארגז תשמישי קדושה כמבואר בי"ד סימן רפ"ב סי"ב אפשר דארגז שאני שעשוי לכבוד הס"ת כדאיתא בגמרא משא"כ באלו התיבות שעשוי רק לשמירה בעלמא:

י

(י) וכסא וכו' – הוא השלחן שעומד על הבימה ואף דעליו מונח מטפחת ועל המטפחת מונח הס"ת א"כ השלחן אינו אלא תשמיש לתשמיש אפ"ה דין תשמיש קדושה יש לו משום דלפעמים נותנין עליו הס"ת בלא מטפחת [גמרא]:

יא

(יא) ווילון שתולין – הוא הפרוכת והיינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים מניחין ס"ת עליה או שהיו מכסין בה הס"ת [ונראה שהיה זה דבר מצוי בזמנם דאל"כ הו"ל תשמיש אקראי בעלמא ואין ע"ז שם תשמיש קדושה] אבל האידנא דלא נהגינן הכי הו"ל רק תשמיש דתשמיש וזהו שהגיה הרמ"א לקמן בס"ו בהג"ה [אחרונים]:

יב

(יב) יש בהן קדושה – וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן והיינו רקב של הספרים והמטפחת שנעשה על ידי התולעת האוכלתן [שבת צ' עמוד א']:

יג

(יג) וצריך לגנזן – היינו אחר שנתבלו ואין עומדין לתשמישן עוד אפ"ה יש בהן קדושה ואסור להשתמש בהן או לזורקן וע"כ יגנזם במקום המשומר משא"כ תשמיש דתשמיש אפילו בעודן קיימין מותר ליהנות בהן וכנ"ל:

יד

(יד) ודוקא הדבר וכו' – זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה:

טו

(טו) המכסה שעל הקרשים – שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:

טז

(טז) הבנוי בחומה – היינו שיש חלל בחומה כמין ארון וה"ה אם נעשה כן בכותל של עץ דבכל זה הוי כחדר בעלמא כיון שלא נעשה לכבוד רק לשמירה ואם עושין ארון עץ תוך חלל החומה אותו הארון תשמיש קדושה הוה וכן כששוטחים חתיכת בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים יש על אותו הבגד שם תשמישי קדושה [פמ"ג]:

יז

(יז) מתקלקלים – א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה ובאופן זה אפילו עשוי לנוי כיון שהוא מתקלקל אין עליו שם תשמיש קדושה:

יח

(יח) דמותר ליטלן משם – ר"ל דיטול הס"ת ומותר לסתור אותו המקום ולא הוי כשאר תשמישי קדושה דאין לקלקלן וכנ"ל בסוף סימן קנ"ב עיין שם:

יט

(יט) מטפחת של ס"ת – וה"ה לכל תשמישי קדושה:

כ

(כ) במי רגלים – וה"ה בכל דבר המסריח כמו מי משרה של פשתן וכיו"ב:

כא

(כא) למת מצוה – שצרכיו מוטלין על צרכי צבור [מאירי]:

כב

(כב) ס"ת שבלה – וה"ה נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ובגלילה ובדיו [פמ"ג]:

כג

(כג) בכלי חרס – שיהיה לו קיום:

כד

(כד) וגונזין אותו – וה"ה שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן אע"ג דכונתו שלא יבואו לידי בזיון מ"מ דרך השחתה עביד וכתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם וה"ה בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה [אחרונים]:

כה

(כה) שונה הלכות – פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח בגמרא שהיא הסברת טעמי המשנה:

כו

(כו) מתיבה כסא – תיבה הוא ארון הקודש ואף דכסא הוא ג"כ תשמישי קדושה כדלעיל ס"ג אפ"ה אסור דתיבה הס"ת מונח בה תמיד וכסא שהוא השלחן אין נותנין עליו הס"ת אלא לפעמים והוי הורדת הקדושה:

כז

(כז) כיס לחומש – דהוילון משמש לפעמים לס"ת גופא כנ"ל וחומש אפילו אם הוא עשוי בגלילה קדושתו קלה מס"ת:

כח

(כח) אסור – וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת על הנביאים. ומפה שפורסין על השלחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. ומפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל ביהכ"נ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולין להניחן על העמודים שבביהכ"נ והטעם בזה דאינו תולה אותן לשם תשמיש ומה לי אם מונחים כאן או כאן:

כט

(כט) אין לו קדושת ארון – דבזמנינו לעולם אין נותנין עליו ס"ת בלא מטפחת ומותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן וצ"ע למה נהגו לפרסו לחופה לחתנים ואפשר דלב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח:

ל

(ל) רק קדושת ביהכ"נ – ואף שהוא רק תשמיש דתשמיש מ"מ לא גרע משאר כלי ביהכ"נ שדינם כביהכ"נ אבל שאר תשמיש דתשמיש שאינם בביהכ"נ כגון של תפילין וכדומה אין בו קדושה כלל [פמ"ג]:

לא

(לא) שאינן קדושים – שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן בעלמא שלא יטעו וע"כ הוי הורדה מקדושת ביהכ"נ ועכשיו שנהגו לתלות היד בס"ת לנוי א"כ תשמיש קדושה הוה בודאי מותר לעשותו מכלונסים. איתא בס"ח סימן תתקל"ה דאסור להניח בתוך אה"ק יריעות פסולים דהוי הורדה לקדושה ובמ"א כתב דאפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכ"כ בא"ר בשם שכנה"ג דנוהגין להניח בתוכו יריעות פסולים אבל חומשים ושאר ספרים יש ליזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה בין כשהס"ת מונח בתוכה או לא ובארון הבנוי בחומה לפי המבואר לעיל בס"ג בהג"ה דיש לו רק קדושת בהכ"נ שרי. ועיין ט"ז שמפקפק קצת על מה שנוהגין בהו"ר שלאחר שמוציאין כל הס"ת שמים שם נר דולק דהוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו הנר. וקדושת הארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם ואז אפילו נתיישן הארון ועשו אחר אפ"ה אין להשתמש בראשון להורידו מקדושתו אבל אם עושין אותו לזמן עד שירחיב ה' לעשות אה"ק כראוי לאחר שעושה ארון השני נתבטל קדושת ארון הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים [ט"ז ושארי אחרונים]. אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה שעושה. ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א] וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו. לא ישרטט קונטרס על הספר שהקונטרס עדיין אין בו קדושה אבל כשכבר כתוב עליו ד"ת יש להקל אם הוא לצורך. אל יניח קונטרסים שלא נכתבו בם ד"ת בספר ולא שום דבר ופשיטא לכתוב בספר חשבונותיו דאסור ולא ינסה בו בקולמוס. וצריך למחות בקושרי הספרים שמדבקין בלוחות הספרים כתבי קודש וידוע שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם ואפילו אם נאמר דיזהר שלא ימחוק שם התיבות ובפרט השמות עכ"פ הוא מורידן מקדושתן והוא איסור גמור:

לב

(לב) למלך – שהיה קורא בתורה עליו בזמן הקהל וה"ה בימה שלנו שעומד עליו האוחז הס"ת:

לג

(לג) מועיל בו תנאי – היינו כשהתנו בתחלת עשייתו שיהא מותר להשתמש בו. ואין חילוק בין לזמן שהס"ת מונחת בו או אח"כ:

לד

(לד) אפילו דחול – ומ"מ לתשמיש מגונה לא מהני תנאה [מ"א לעיל בסימן קנ"א סקי"ד]:

לה

(לה) ואי אפשר ליזהר – עיין בתה"ד דמוכח שם דזהו דוקא בביהכ"נ אבל לא בס"ת של יחיד שיש לו בביתו:

לו

(לו) מתנה עליהם מעיקרא – ודוקא במה שמבורר מנהגא להקל אבל במה שאינו מנהגא אין לנו להקל מעצמנו דאפשר דלא התנו ע"ז:

לז

(לז) ואע"ג דלא התנו – ומסיים בתה"ד נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר לביהכ"נ או הגזברים כשקונין איזה דבר להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם [מ"א]:

לח

(לח) שלדעת כולן הוקדשו – וכ"ש מטפחות שהגזברים קונים אותם לצרכי הספרים שבביהכ"נ בודאי לדעת כן נתקדשו לכתחלה שיהא מותר ליתנם מספר לספר:

לט

(לט) אסור להניחו וכו' – משום דכל שינוי מקדושה לקדושה אסור אם לא לחמורה ממנו:

מ

(מ) ויש מתירים – כיון שעכ"פ אינו מורידה מקדושתה:

מא

(מא) משום לב ב"ד וכו' – ר"ל אע"ג דמצד הדין ראוי לפסוק כהדעה ראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים דשינוי מקדושה לקדושה ששוה לה אסור מ"מ הכא מותר משום לב ב"ד וכו':

מב

(מב) אין מוחין בידם – שאני אומר לב ב"ד מתנה ע"ז במקום שנהגו כן כיון שמשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה לכבוד הס"ת שיהא משתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל אם התנו בהדיא בשעת עשיית העטרה שיניחוהו בראשי חתנים דעלמא שרי כמש"כ ס"ח [מ"א וא"ר]:

מג

(מג) שנתנם כותי לעכו"ם – פי' לבית עכו"ם להדלקה:

מד

(מד) וכיבן שמשן וכו' – כלומר דאז מותרין להדיוט וכמו שכתב בהג"ה דנתבטל מהם שם נוי עכו"ם ע"י כיבויין אפ"ה אסורין לגבוה משום דמאיס וה"ה שעוה הנוטף מנרותיהם דאסור [ח"א] ואם לא הודלקו עדיין מעולם ומכרן שמשן לישראל מותר אף לגבוה דלא חל עלייהו שם נוי עכו"ם מעולם:

מה

(מה) בביהכ"נ – וה"ה לכל הדלקה של מצוה כגון הדלקת הנר דשבת ודחנוכה או ללמוד לפניהן דאסור וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לעכו"ם עיין סימן י"א ס"ח וסימן תקפ"ו ס"ג. ולענין לעשות מבית תפלה של עכו"ם ביהכ"נ כתב המ"א בשם הרא"ם להקל והטעם כי לא נעבד הבית עצמו מעולם ודעת הא"ר נוטה להחמיר לעשות ביהכ"נ קבוע ע"ש וכמדומה שהעולם נוהגין להקל ועיין בה"ל שביררנו דדוקא כשאין דרכן להעמיד שם אליליהם אבל אלו שמעמידין שם אליליהם אף שהוציאום משם ומכרו הבית לישראל דאז מותר הבית להדיוט מטעם שכבר נתבטל עי"ז משם משמשי אליל כדאיתא ביו"ד קמ"ה ס"ג עכ"פ לביהכ"נ אסור:

מו

(מו) אע"פ שמותרים להדיוט – ר"ל מטעם ביטול וכנ"ל אפ"ה לגבוה אסור משום דמאיס. וה"ה מנורות שקורין לייכטע"ר שהיו בבית אלילים שלקחן ישראל אחר שביטלן העו"ג שמותרין להדיוט אפ"ה לביהכ"נ אסור משום דמאיס וה"ה להדליק בהן בביתו לצורך מצוה כמו לנר שבת וכדומה [פמ"ג בפירוש דברי הט"ז] ואף דא"ר צידד להקל הפמ"ג והגרע"א מצדדים להורות כדברי הט"ז. ולענין ספסלים מבתי אלילים שהם עשויין רק לישיבה בעלמא ולא לנוי לעכו"ם פסק הפמ"ג דמותרים לביהכ"נ אף בלי בטול:

מז

(מז) שעוה או נר – וה"ה שאר דברים:

מח

(מח) אסור להדליקו – דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו וה"ה ממומר לחלל שבת בפרהסיא או מומר להכעיס אפילו באחד משאר עבירות שאין מקבלין מהן קרבן אין מקבלין מהן דבר לבהכ"נ. מיהו אם נתנו מעות לכתוב ס"ת בשמן שרי [מ"א]:

מט

(מט) אם הוא מאוס – ואפילו יש ששים נגדו דמותר באכילה כיון שמאוס אסור משום הקריבהו נא לפחתך ויש מקילין ביש ששים:

נ

(נ) אסור להדליקו בביהכ"נ – בפמ"ג מצדד דה"ה לשאר הדלקה של מצוה כגון נר שבת וחנוכה אסור אם הוא מאוס לו:

נא

(נא) נר של ביהכ"נ – היינו שנדר אחד שמן להדלקה בביהכ"נ:

נב

(נב) מותר לקרות – היינו בד"ת ולא בקריאה של חול ולא דמי לנר חנוכה דלרוב הפוסקים אפילו ללמוד אסור לאורן וכדלקמן בסימן תרע"ג שאני התם דבעינן שיהא ניכר שהודלק לשם מצות נר חנוכה ולא לשום דבר אחר משא"כ הכא דכונת הנודר היה רק כדי להרבות מאור ביהכ"נ לפיכך כל כמה דקרו אינשי לאורו בד"ת טפי איכא מצוה ומקבל שכר. ומיהו זה דוקא במי שנדר נדר לביהכ"נ וכנ"ל אבל במקומות שעושין הגזברים נרות והדרך ליקח במו"ש כ"א נר לביתו אפילו משתמש בהן תשמיש חול שרי דה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותם שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול [אחרונים]:

נג

(נג) אין מדליקין וכו' – דיש קדושת ביהכ"נ עליהם:

נד

(נד) של הדיוט – ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי:

נה

(נה) כשצריך לכבותן – הטעם דלא חמירי מנר חנוכה דלאחר שדלקו זמן שיעורן מותר ליהנות מהן [הגר"א]:

נו

(נו) לצורך גדול – ולענין להדליק הפיפ"א של טאבא"ק מנר של ביהכ"נ עיין בש"ת שפוסק לאיסור מנר של תפלה ואך מנר של יא"צ שדולק כל המעל"ע יש להתיר. כתב ס"ח סימן תתי"ג לא יקח נר לבקש מעותיו אבל אם ירא פן נחבאו גנבים בביהכ"נ יקח נר ויחפש [א"ר] ולענ"ד אחר שכתב רמ"א דלצורך גדול אמרינן לב ב"ד מתנה מסתברא דשרי נמי ליקח נר לחפש מעותיו שנפלו ממנו:

נז

(נז) והתנו וכו' – ובלא התנו א"צ ליתן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא שתשאר פה:

נח

(נח) אלא מה שנתן – דמסתמא לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכונו נמי דינא הכי כיון דממ"נ הס"ת נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמים ויש ספק כמה יחזירו מצו למימר הס"ת ממ"נ דידן היא ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול [ב"י]. ולפי טעם זה האחרון אפילו הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] ואם היה התנאי ביניהם שאם ירצה הוא יתן להם דמיהם ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ הם אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן [מ"א]:

נט

(נט) בלבד – וכ"ז בנידון כזה דבלא תנאי לא היה לו שום זכות למישקל דמי עבור חלקו וכנ"ל וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול אבל שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלא ליפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות בס"ת בלתי התנאי וכנ"ל [ט"ז]. בני העיר שהיה להם ביהכ"נ אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין הוא שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ שמתפלל בתוכה אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע"פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים. וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס"ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] אבל המג"א כתב דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים כי יורשים הזכות מאבותיהם. ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן לפי הזכות שיש להם בהם. קהל שברחו מעיר מאיזה סיבה ואחד מהם לקח כלי הקודש עמו ואח"כ חזרו רוב הקהל ונתישבו מחויב להחזיר להם כלי הקודש אע"ג שהוא היה המנדב את הכלים והוא אינו רוצה לחזור ולהתישב באותו קהל כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל [משפטי שמואל סימן ט"ו]. כתב רמ"ע בת' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין נשמע דבר המלך אע"ג שהיו משתדלים לבטל הגזירה מ"מ הוי ליה להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וגם בהתנה בעינן שיתנה כמשפטי התנאי דהיינו תנאי קודם למעשה וכדומה ובחידושי רעק"א משיג על זה ודעתו דכל שגילה דעתו דאינו קונה אלא בדוקא שיתנו לו הגלילה סגי. מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה ועיין בחי' רעק"א) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש. המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א) ומיהו דוקא אם נתרצו לקבל נדבתו אבל אין יכול להתנדב ולכתוב שמו עליו בע"כ של הצבור (פמ"ג). כתב בס"ח סי' תק"ג מעשה באחד שבנה ביהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ:

א

(במ"א ס"ק י"ד ובט"ז ס"ק י') נ"ב ע' בספרי ק"ן במגילה סי' מ"ב מ"ש שם:

א

מג"א ס"ק ט' ואסור לשורפן ובשעת הדחק שאין לו מקום לגונזן ויש לחוש שיבאו כתבי הקדש לידי בזיון ע' שו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ז:

ב

מג"א ס"ק י"ז שהעמידו דמות בבהכ"נס לא מצאתי כן בגמ' רק איתא התם דהיא אנדרטי בבהכ"נ דהיינו צורת אדם ושקיל וטרי הש"ס שם אמאי לא חיישי' לחשדא אבל לא שהוא ע"ז גם מה דנקיט בתירוצו דהיא באה בגבולה היא במתניתין בע"ז במרחץ של אפרידיטי אבל לא בההיא עובדא ע"ש: (ומה שהקשה השואל ע"ז דרש"י כ' שם להביא על אנדרטי צלם זה אינו דצלם לאו היינו ע"ז שנעבד אלא שהוא דמות צלם. דבמה דאמרינן אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחי לצלמא כ' תוס' דפסחים נ"ד דצלם זה שעשה לכבוד עצמו. הרי שכ' דצלם הוא אנדרטא ואינו ע"ז:

ג

מג"א ס"ק כ"ג. ואין יד להקדש שמקור דין זה בתוס' במעילה די"ג ע"א ד"ה אבל וע' בתוס' שם ועיין ברמב"ן פ' הספינה שכ' תירוץ אחר לקושי' התוס' דשם יוא"כ אין הכרח לדין זה:

ד

שם בא"ד. ור"י לוי סי' ט"ז. וע' באריכות בתשו' מגן גבורים סי' א':

ה

שם בא"ד ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל. ע' בס' אמונת שמואל סי' ל"ה:

א

בש"ע השוכרים בית ועיין בתשובת כנה"ג סימן כ"ו שאף שאין להם קדושה לענין מכירה מ"מ אין יכולים לנהוג בהם מנהג בזיון ועיין מהר"ש הלוי סי' מ"ו שכתב דאם נעשה ברשות המלך אעפ"י שאין להם בו אלא חזקה יש בו דין קדושה ובה"מ אף בל"ז יש בו משום קדושה כ"כ בבר"י בשם הכנה"ג ע"ש:

ב

בחמה עבה"ט וכתב במח"ב בשם זרע אמת שאם בנו סמוך לו שני עמודים אחד לצפון ואחד לדרום יכול להשתמש מה שירצה ע"ש:

ג

וגונזין עבה"ט ועיין שו"ת באר שבע סי' מ"ג שאוסר לשרוף כתבי הקודש אעפ"י שבלו ונמחקו ע"ש:

ד

ופרוכת עבה"ט וכ' במח"ב בשם זרע אמת שאין יכולים לשנות שלא להניח פרוכת מסיב' שהארון מבהיק ע"ש:

ה

קדושים עבה"ט ועיין בשיורי ברכה כתב מש"כ בשם רבינו יהודה בן הרא"ש בספר חוקת התורה שלו שנשאל מי שהיה לו מ"ת מונחת בארון ועשה ארון אחר והושם בו אם יכול להשתמש בארון הראשון לשום בו גמרות ופירושי' ושאר ספרים וכתב חכם א' שמותר וראי' מפ"ק דשבת גבי שלא להצניע תרומה אצל ספרים משום פסידא הא לא"ה שרי משום דהאי קודש והאי קודש. ואין זו ראיה דהתם ס"ת במקומה עומדת ובקדושתה קיימה. ועוד דשמא קדושת תרומה כקדושת ס"ת אבל הכא שאין הס"ת שם אסור להניח שם גמרות ופירושים שהרי מורידין הארון מקדושתו כדאמרינן גבי תיבות' דארפיט דאסור למעבד מיני כורסיא עכ"ל. ועיין ש"ת נ"ב סי' ט' שמתיר להעמיד ס"ת פסולין באה"ק מצד קדושת הארון אבל אסור משום שמא יבואו לידי מכשול לקרות מתוכו ע"ש:

ו

בבה"כ וכ' הרשב"ץ ח"ב סי' קע"ה שמן של בה"כ לעולם הוא זמנו ואסור להנות אם לא שמכרוהו זט"ה במא"ה וקנו מדמיו ס"ת דמעלין בקודש ואם אין בו אלא הזמנה א"צ עילוי ע"ש:

ז

גדול עבה"ט ובאשל אברהם כתב מה שמקילין להדליק הפיפ"א של טאבאק כו' עיין תשובת בית יהודה כו' וממשמעות הדברים שבבית יהודה מתיר ובמח"ב נתן מכשול למעיינים שאדרבא שם כתב שהדבר פשוט לאיסור והמקיל משום לב ב"ד מתנה אין לו על מה שיסמוך דאילו המקיל בהדלקת נר משום לב ב"ד מתנה שהוא דבר שהכל משתמשין וצריכין להדלקת נר משא"כ בזה ואפי' משלהבת לבד ס"ל דאסור להדליק ומכ"ש משלהבת הקשור עם הפתילה ע"ש ונראה פשוט לאסור להדליק מנר של בה"כ הפיפ"א כי מלבד הנר עצמו יש בזה קפידא מחמת קדושת בה"כ שזה הוי כמו אכילה ושתיה ולכן אפי' מנר של יא"צ אסור וגם שנר יא"צ ג"כ עשוי לכבוד בה"כ אבל בבתי מדרשות שחכמים ותלמידים קבועים ללמוד וללמד וצריכים לפעמים לעישון הטבאבק לא מטריחין עלייהו ללבת לבית להבעיר שם את הפיפ"א שיש בזה משום ביטול תורה ובכה"ג ודאי לב ב"ד מתנה ומ"מ בנר של תפלה יש להחמיר שאולי אין דעת המתנדבים נר למאור בשעת תפילה לזה אבל בנר יא"צ שדולק בל המעל"ע יש להתיר:

ח

והוקרו עיין בה"ט ומ"ש מצא דבר בו' עיין לעיל סי' קנ"א ס"ק ה' ובשו"ת שם מ"ש בשם הרשב"א שאין יכולים לעכב לכתוב שמו. עיין בצ"צ סי' נ' באחד שעשה ציור מנורה על דלתי ארון הקודש בלא ידיעת הצבור ואח"כ רוצה לחתום שמו שמעכבים עליו לומר שגם הם רוצים להשתתף כזה דצורת המנורה על דלתי אה"ק מבפנים נוהגין כן בבל הקהילות עפ"י האחרונים שהיא מגין על הפורעניות שלא תבא וחושבין זה למצוה גדולה כו' וכיון דהאי יחיד מקפיד על חתימתו יכולין להחזיר לו מעכשיו אף שמתחל' שתקו שסברו שהוא מזכה לצבורא ומוסר יפה כו' והא דאין מוחי' במתנדבים טסים ומנורות כסף ופרוכת אף שנכתב שמם משום שאין נדבת היחיד מבטל נדבת הצבור כו' וגם כיון שפתיחת הארון היא לפיוטים ותפלה שצריכין כוונה יש לחוש להסח הדעת בשיראו חתימת היחיד שהיא להם דבר חדש ותמוה. וע"ל סי' כ' ס"ק ד' בשם אמונת שמואל. ומ"ש בשם הצ"צ אחד רצה ליתן בעד מצוה כו' ועיין בשו"ת פנים מאירות ה"ב סי' כ"ה שהיה איזה סכסוך בענין קניית מפטיר שהשני אמר שהשמש טעה והראשון אמר כיון שהשמש הכריז ההוספה הסיח דעתו ושאלו הגבאים פיו ולא רצה לחקור הענין ביום הקדוש וצוה להכריז שנית מכירת המפטיר ומה שיהיה הפסד יקוב הדין אחר יוה"כ והביא דברי הצ"צ והעלה שהמוחזק יכול לומר קים לי כהפוסקים דלא ילפינן צדקה מהקדש ומנהגן של ישראל כו' כמ"ש המג"א. אך אם פסק בעשרה ולא הוסיף אחר עליו א"י לחזור ובזה המנהג להוציא ממנו:

א

אין לו דין בה"כ. בב"י כתב כן בשם מהר"י חביב שבמלכות תוגר אין להם רשות לעשות בה"כ קבוע וצריכים להטמין עצמן בבתי תחתיות א"כ אין לזה דין בתי כנסיות ויוכל להיות בית דירה למעלה ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית התפלה ע"כ ועמ"ש בס"ס קנ"א וע"כ אין להשכיר חדר להתפלל בו באם אין למעלה ממנו נקי:

ב

ורצועות תפילין. כתבו התוס' מכאן משמע שהדל"ת והיו"ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הל"מ כי אם השי"ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה:

ג

ווילון שתולין כו'. היינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים כופלין אותו ומניחין ס"ת עליה כדאמר רבא ונראה שקביעות היה לזה דאל"כ ה"ל תשמיש בעלמא ואין בו קדושת ארון אבל האידנא דלא נהגי' הכי לא הוה תשמיש קדושה אלא תשמיש דתשמיש כ"כ ב"י וכ"כ רמ"א בס"ו:

ד

בכלי חרס. שיהיה לו קיום:

ה

אפי' אינו שונה אלא הלכות. פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח. בגמ':

ו

ומ"מ אסור לעשות וכו'. אע"ג דאינם אלא תשמיש:

ז

ונהגו ליהנות וכו'. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין בקדושתו קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולים וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכא שהוציאו ס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוה הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל ומו"ח ז"ל הוכיח דאפי' לפי שעה מקרי הורדה מדאמרי' בגמר' דכ"ז גוללין ס"ת במטפחת חומש ולא חומש במטפחת ס"ת ורישא מיירי בלפי שעה דאי מייחד לה לעולם לס"ת פשיטא דשרי אלא ע"כ דאח"כ יחזיר אותו לחומש וא"כ סיפ' דאוסר חומש בשל ס"ת היינו נמי לפי שעה ואפ"ה מקרי הורדה ואסור ע"כ ולפ"ז לא יפה עושים קצת שביום הושענא רבה שמוציאין כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר אלא שי"ל כיון שעושין כן לכבוד התורה לסי' תורה אור דהיינו רמז בזה כשאין שם ס"ת צריך לאור הנר כן נראה כוונה למי שעושה כן אבל אין זה מספיק כיון שיש איסור להוריד הקדושה של הארון והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ספר תורה אבל אם עושין אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"ה שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הריקים ימ"ש ובחזרתינו עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנזכר בסמוך שאין בו קדושת בה"כ וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים כנלע"ד דג"ז הוה בכלל לב ב"ד מתנה עליהם ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרי' בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנוי' ותגנז וראיה ממטפחות ס"ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזת' והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע"כ כיון שטעון גניזה שפיר ה"ל גניזתם ה"נ הוה עדיף טפי לעשו' בה תשמיש קדוש' להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל:

ח

נרות של שעו'. נראה פשוט דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכט"ר שהם בבית אלילים דאין להשתמש בה בבה"כ ואפי' בביתו:

ט

מומר שנתן שעוה כו'. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד:

י

אם הוא מאוס. בי"ד סי' ק"ד נתבאר דאם יש בו ס' לבטלו מותר להדלקה וכ"כ ב"י:

יא

של הדיוט. כ' רש"ל גדולה מזה מצאתי שמדליקין נר במ"ש מנר בה"כ לילך לביתו שגם זה מצוה כדאיתא במ' על אביו של שאול. וכתב כלבו נהגו להדליק נר בבה"כ קודם שיכנס אדם שם ונראם טעם משום דאמרינן י' קדמה שכינה ואתי':

יב

אלא מה שנתן בלבד. הטעם בב"י כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונ' למה נתכוונו מ"מ כיון דממ"נ הספר לנשארים אלא שצריכים דמי' להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי פ' המקבל עכ"ל. ביאור דבר זה כיון דבלא תנאי היה נשאר הס"ת לנשארים וא"צ ליתן לזה שהולך כלומר דהא קנו אותה אדעת' שתשאר פה ממילא הוה ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול ממילא אין ללמוד מזה לשאר שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם כן שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו חלקו כפי ששוי' עכשיו דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלח לייפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם דאלו אם רצה זה היה מוכר חלקו לאחר והוי שקול דמי משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות למשקל דמי והוי ממש כההיא דהמקבל דשם ג"כ מן הדין אין יכול ליקח גוף הקרקע מהם ע"ש זה נ"ל ברור:

א

במ"א סקי"ד דבר שבקדושה עיין במהרש"א שם שכ' דדוקא היכא דמוכח' מלתא דאארון קודש קאי אבל בלא"ה אפי' בלשון ארון אסור כיון דכולל גם שאר דברים: