שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ג: דיני בנין בית הכנסת. ובו כב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני בנין בית הכנסת. ובו כב סעיפים:
מותר לעשות מב"ה בית המדרש אבל לא מבית המדרש ב"ה:

ב

בני העיר שמכרו ב"ה יכולים ליקח בדמיו תיבה דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו ס"ת מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים דהיינו שכתוב כל חומש לבדו וכן נביאים וכתובים מכרו ספרים לוקחים בדמיהם ס"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור ואפי' אם קנה בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה:

ג

ס"ת שנמצא בו טעות דינו כחומשים (וע"ל סי' קמ"ג):

ד

אם הותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה יש אוסרים ויש מתירין:

ה

אם גבו מעות לבנות ב"ה או בית המדרש או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת ורצו לשנותן מלצורך מה שגבו אותם אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילם משנין המותר לכל מה שירצו ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים מותר להוריד המותר אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם: הגה ואם קנו במקצת דמים אלו שגבו עצים ואבנים חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין ב"ה אם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה וקודם שבאו לידי גבאי מותר לשנותן אבל מכל מקום לא יוכל לחזור בו: (ב"י וכן משמע במרדכי ריש פ' בני העיר):

ו

מוכרים ב"ה וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו ספר תורה להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו:

ז

והא דב"ה נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם (ואפי' בנו אותם משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה) ולכן יכולים למכרו ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם והוא הדין אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשו אפילו יחיד מה שעשה עשה: הגה וכל ששבעה טובי העיר מוכרים בפירסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו (מרדכי) אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אא"כ תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן דכולהו גרירי בתר בית הכנסת: הגה יחיד שבנה ב"ה ונתנה לקהל דינה כב"ה של קהל אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י פ' בני העיר) וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם ב"ה אחרת אבל אם אין להם רק ב"ה אחת אסור למכרו דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבי' ירוחם נ"ג ח"ה וב"י בשם הרמב"ן) כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה (תשובת רשב"א סי' תתר"ד):

ח

בנו בית סתם והקדישו אח"כ לב"ה דינו כב"ה אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו אפי' אם בנאוהו לשם ב"ה וכיון שהתפללו בו אפי' אורחים לפי שעה כיון שהיה מיוחד לתפלה קדוש ואם לפי שעה הקדישו הכל לפי מה שאמרו:

ט

כשמוכרים אנשי הכפר ב"ה יכולים למכרו ממכר עולם והלוקח יעשה בו מה שירצה חוץ ממרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא ואם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אפי' אלו הארבעה דברים:

י

יש אומרים דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה:

יא

בית הכנסת או לבנים ועצים מב"ה ישן שסתרו יכולים ליתן במתנה דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוו יהבי ליה הדר הוה ליה כמכר וכן יכולים להחליפם באחרים והם יוצאים לחולין אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן אפילו ע"י שבעה טובי העיר שעדיין נשארין בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו: הגה ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן אבל מותר להשאיל אפילו ס"ת לקרות בה אפי' משל רבים ליחיד (ב"י בשם א"ח):

יב

מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות ב"ה כי אם הוא וזרעו אינו יכול למכור זכותו לאחר:

יג

גבו מעות לבנין ב"ה ובא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרם לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין ב"ה מוכרים הכל לפדיון שבויים בלבד אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו ב"ה אלא יגבו לפדיון מן הצבור:

יד

ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליה ב"ה ולא רצו עכו"ם להניחם לבנות ב"ה והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת וראובן אומר אדעתא דהכי לא נדרתי לא מצי ראובן הדר ביה ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולים לשנותה ואם הוא מבני אותה העיר אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח (פי' וצועק) אא"כ יש שם חבר עיר דכל מאי דאתי אדעתא דידיה אתי: (ושבעה טובי עיר דינם כחבר עיר): (מרדכי ריש פ' בני העיר):

טו

אין אדם יכול לאסור חלקו מב"ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום:

טז

מי שהשאיל ביתו לב"ה ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו יכול לאסרה אא"כ יאסרנו לכל הקהל כאחד: הגה ודוקא שהשאיל תחלה סתם אבל אם התנה מתחלה שכל זמן שירצה למחות יהא בידו למחות או שלא השאיל להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו הרשות בידו למחות כמו שירצה: (מהר"ם פאדווא סי' פ"ה):

יז

מי שהיה בביתו ב"ה ימים רבים אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר:

יח

יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם תמיד לבית הכנסת בחגים אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש:

יט

יש מי שאומר שאם ימצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו להקהל אפילו הכי הוי הקדש:

כ

יש מי שאומר שס"ת שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולים להחזיק בו:

כא

אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה: הגה אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה כגון ב"ה או ס"ת ודוקא מהאתנן עצמה אבל אם נתנו לה מעות באתנן מותר לקנות בהן דבר מצוה ולא מקרי זונה אלא איסור ערוה אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר מותר לקבל מהן (רבי' ירוחם נ"ג ח"א):

כב

אדם שהוא רגיל בשום מצוה כגון גלילה ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה סיפק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר איבד זכותו אבל אם כשנתנוה לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה חוזר למצותו:

א

דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת. צ"ע אם מותר להניח שאר ספרים בתוך הארון ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדוש' מאחר שעדיין בקדושה קיימין והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין וה"ה חומשים ושאר ספרים אבל צ"ע היכא שהוציא ס"ת אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ס"ת אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו ודוק (מהררש"ל):

ב

אם גבו מעות כו' והוצאות בנין בה"כ אינם נגבית לפי נפשות (מהר"מ פאדואה סי' מ"ב):

ג

והא דבה"כ נמכר ה"מ של כפרים עיין בסי' קנ"ב איזה נקרא של כפרים וי"א שאם נמכרו ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר ובהסכמ' הב"ד מות' ללוקחי' להשתמש בו בכל צרכיהם אפי' ב"ה של כרכים מ"מ יעשו הלוקחים גם ירק על מקום ב"ה אע"ג דזריעה היא ג"כ תשמיש של גנאי מ"מ אינו מכוער כ"כ כתשמיש אחרים ויותר היא בטהר' מתשמיש זולתי (מהר"ם מלובלין סימן כ"ט):

ד

אין הצבור רשאי' לשנותו כו': ראובן היה לו ב"ה בכפר ועומד ימים רבים שלא הלך בכפר ומפני זה אנשי כפר היו מתפללין בבי' שמעון אח"כ מכר ראובן ביתו לת"ת וחזרו אנשי כפר להתפלל בו שמעון זכה בחזקת מצותו ומ"מ אינו יכול לעכב על הבא מחזקת ראובן מלקבוע גם הוא מקום תפלה בביתו (ש"ת מהר"א בן חיים ח"ב סימן ע'):

ה

אין הצבור יכולין להחזיק בו כו'. י"א שיכולין הצבור להחזיק בו ואפילו אי הוה איהו גופא חי והיה רוצה ליקח אותה אין שומעין לו אם לא שהתנו רבים בשעת נתינה שאינו נותן לחלוטין וק"ו היכא שמת האב והיורשים באו להוציא בטענת שמא שאין שומעין להם ויכולין הצבור להחזיק בה (מהרש"ל בש"ת סי' ט"ו):

ו

לתשמיש קדושה כו' ולענין טלית שיש בו ציצית כתוב בב"י בי"ד סי' קל"ח בשם המרדכי דשרי ואינו אסו' אלא מעילים שלובשין כהנים עע"ז אבל בהג"מ שהביא שם משמע קצת לאסור אבל נראה להקל ולומר שאין זה תשמיש של קדושה (עיין בי"ד סימן קל"ט ובסימן רפ"ג) ודוקא במקדש אמרי' כן ולא בבמה וב"ה דידן לא עדיף מבמה ועכ"פ בטלית יש להקל:

א

בה"מ. בסי' צ' סעיף י"ח משמע דמותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו. מ"א:

ב

בה"כ. דוקא בה"כ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בה"כ דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחד דינו כבית המדרש ומותר לעשותו מדרש תשובת דבר שמואל סי' שמ"ו:

ג

וכתובים. משמע דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו. וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו עיין מ"א:

ד

טעות. כיון שפסול לקרות בו אע"פ שאפשר לתקנו. ב"י:

ה

מתירים. הדיעות אלו איירי בשאר קדושות אבל בס"ת פסק בי"ד ריש הלכות ס"ת דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת ע"ש עיין מ"א והמחבר יד אהרן הקשה עליו. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקנו היה בדעתם לכך ואף שלא פרשו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה מה שהשיג על האחרונים בזה):

ו

משנין. הקשה הכ"מ הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא ע"ש ותירץ המ"א הא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותו שלא מדעתן ומ"ש סעיף ח' דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם. וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כנה"ג. ופשוט דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות עכ"ל המ"א. וט"ז כ' דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנות דהזמנה לאו מילתא היא וקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מש"ה בההיא דבנה בית סתם שכתב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מכל מקום לא יצא נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכ"ז שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה אבל הנודר חייב לקיים נדרו ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה במעות עצמן דודאי הזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבה"כ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבה"כ. ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סעיף י"ג דבגבו מעות יכול להוציא לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלם המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד. אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה או שיש בגוף הדבר קדושה אסור אפי' לדבר מצוה מש"ה בלבנים ישנים שהיו כבר בבה"כ אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם עד כאן לשון ט"ז ע"ש. והרא"ם ח"א סי' נ"ג כתב דגביית המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין בש"ך י"ד סי' רנ"ט. והמ"א הקשה עליו ע"ש והיד אהרן מיישבו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"ח מה שמתרץ על תמיהת מ"א על מהר"מ לובלין ועל ס' מ"ב):

ז

שירצו. אפי' לדבר הרשות והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א ט"ז ב"ח. וט"ז כתב דדוקא לדבר מצוה וצרכי רבים נמי מקרי דבר מצוה ע"ש (ועיין נאמן שמואל סי' ק"ח):

ח

עצים ואבנים. כ' ט"ז דברי רמ"א צ"ע דכיון דכתב בש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעה הקדושה על ידי קניית העצים. גם מ"ש כאן בהביאו עצים מביתם לצורך בנין בה"כ דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא. וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא. ולענין עיקר הענין כבר בארנו דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו אם כן אפי' לא בא ליד גבאי עכ"ל ע"ש ועיין במ"א:

ט

תלמידים. היינו אם יש להם בה"כ אחר. ט"ז:

י

יתומים. וה"ה יתומות. מ"א עיין בש"ע א"ע סי א' ס"ק ב' מש"ש. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים. ב"י בי"ד סי' (רפ"ב) [רנ"ב] מ"א:

יא

אחרים. דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו:

יב

בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:

יג

שירצו. אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז':

יד

היחיד. זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א:

טו

קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א:

טז

לקדושה קלה. מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש:

יז

שיתפללו בו. ע"ל ס"ק ו'. מש"ש יחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעיף י"ד אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א:

יח

זט"ה במא"ה. ל"ד כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מיקרי ואזלינן בתר רובא. עיין פני יהושע סי' ד' ומהרשד"ם חי"ד סי' קע"ה. זט"ה אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג:

יט

שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן להשתמש בדמיו אא"כ ללמוד תורה וכו'. ומ"מ נ"ל דבתשמישיה לכ"ע מותר היחיד למוכרן להשתמש בדמיהן. ובי"ד סי' רפ"ב כתוב שם בש"ע הפלוגתא גם בתשמישיה וצ"ע. ואפשר דמ"ש שם ויש מי שאוסר קאי רק אס"ת וכתב המ"א וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנו בתחלה וכמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. ואם קנאה מתחלה כדי למוכרה וכ"ש אם קבלה בחוב מותר למוכרה. ט"ז. עי' בתשובת גינת ורדים כלל ב' סי' ל"א שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' נ"ט ועיין בי"ד סי' ר"ע:

כ

במתנה. היינו זט"ה במא"ה ובכרכים אסור. מ"א:

כא

כמכר. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור. כתב במ"ב דאם בנו בה"כ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן. עיין מ"א:

כב

זכותו. דוקא אם כבדו הקהל א' בדבר זה אבל אם קנה א' זכות זה יכול למכור לאיש הגון כמוהו. ט"ז:

כג

וגמרו לא. המ"א הגיה בנו יגמרו ולא וכו'.

כד

בה"כ. ומן הדין שרי. מ"א ט"ז וש"ך י"ד סי' רנ"ב:

כה

לשנותה. אפי' לדבר הרשות. מרדכי מ"א:

כו

כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סי' רכ"ד:

כז

אחר. וה"ה מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי וכן כתב הראנ"ח ח"ב סי' ע' ועיין בהר"י הלוי סי' מ"ד ובהר"ש הלוי חא"ח סי' ט' ואפי' בא ת"ח לזכות באיזה מצוה אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא ע"ה ואם מכר זה ביתו לראובן אין בידנו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותו חזקה הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכל זה לא מיירי אלא כשרוצים להעביר המצות והכבוד לגמרי מהמוחזק אבל אם בא אחר לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו אינו יכול לעכב ע"י אע"פ דקצת שהיו מתפללין בבה"כ הראשון מתפללין בבית השני אפ"ה אינו יכול לעכב הראנ"ח ח"ב סי' (ע"ח) [ע']. חברה שהיו לומדין בבית עשיר כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות באר עשק סי' ה' עח"מ ס"ס קמ"ט:

כח

לחולין. עכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם דהוי כאלו התנה עליהם מ"א. וט"ז כתב שמעתי וראיתי שבני אדם המתנדבים ס"ת לבה"כ הם מתנין ברבים שאינו לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:

כט

בו. אפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בספר תורה של יחיד ואח"כ קנאו הציבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהוחזק שיקרא דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמה טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו כל שבת בס"ת אחרת. ב"ז סי' קפ"ב:

ל

הדיוט. עיין בחות יאיר סי' קס"א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע"ל סי' קמ"ז ס"ק ד' מש"ש:

לא

מאתנן זונה. אם בא עליה ואח"כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה"כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ"א ועיין יד אהרן:

לב

אונס. וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע"ל ס"ק כ"ז:

א

מגילה כ"ו וכ"ז

ב

שם

ג

הרשב"א

ד

הר"ן

ה

מהרי"א לדעת הטור

ו

שם בגמ'

ז

הרא"ש בתשובה

ח

שם בגמרא

ט

שם בגמ' כ"ו

י

ב"י בשם מרדכי ישן

יא

שם גמרא

יב

ירו' והביאו הרא"ש שם

יג

מרדכי שם

יד

מגילה כ"ז

טו

הרא"ש נ"י וס' א"ח

טז

הרמב"ם בפ"י מה"ת

יז

מגילה כ"ו

יח

מרדכי בס"פ החובל

יט

ב"ב דף ג' ל' רמב"ם רפ"ח מהלכות מתנות עניים

כ

מרדכי שם פרק בני עיר

כא

סא"ח בשם הראב"ד וכל חכמי דורו

כב

שם

כג

מהר"י קולין קי"ג

כד

שם סי' ק"ט

כה

שם

כו

שם סי' ע'

כז

תשובת מהרי"ל בשם אגודה

כח

מרדכי בפ"ג דב"ב

א

ס"ב דהיינו כו'. מהרי"ח:

ב

או כו'. כן פי' תר"י:

ג

מטפחת של ס"ת. הר"ן:

ד

דהיינו כו'. רמב"ם וטור:

ה

וכן כו'. רש"י ור"ן וכ"ה בירושלמי מטפחות לוקחין ספרים אפי' מטפחות תורה וחומשין לוקחין בהן נביאים וכתובים כו' ספרים לא יקחו מטפחות אפי' נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין:

ו

ואפי' כו'. מתני' שם וכן במותריהן כו':

א

ס"ג ס"ת כו'. דגריעות דחומש הוא שאין קורין בהן וה"ה לכה"ג:

א

ס"ד יש אוסרין. ממש"ש כ"ז א' איבעיא להו כו' א"ד כיון כו' מ' דבשאר כיון דאיכא עלוייא אחרינא ודאי אסור:

ב

וי"מ כו'. דמשם אין ראיה דשם לכתחילה כמש"ש מתני' דיעבד כו' ולכאורה מ' דדיעבד מותר בכולהו דדיוקא דסיפא דוקא מדפשיט ת"ש אבל מכרו כו' ולא פריך אימא רישא ספרים לוקחין תורה אבל תורה בתורה לא מדל"ק ספרים ותורה לוקחין תורה ומ"ש ב"ח ומ"א דר"ן ומהרי"א ל"פ דר"ן מיירי לכתחילה לא עיינו בר"ן שכ' וכתב בספר המאור כו' הא מתני' קשיא רישא אסיפא כו' אלא כו' כיון דלא מעלו ליה אסור כו' ובודאי דמגמרא הכי מ' כו' אלמא אף בדיעבד ס"ל דאסור וסבר כיון דבגמ' קאמר בפשיטות כיון דלא מעלי ליה אסור ש"מ דס"ל דדיוקא דסיפא לאו דוקא דאל"כ מנ"ל דאסור אבל לכתחילה ודאי אסור לכ"ע ואף בס"ת דעת הפוסקים לחומרא אבל בדיעבד בס"ת ודאי מותר כמ"ש שם בגמ':

א

ס"ה אם כו' אבל כו'. שם אבל גבו והותירו מותר אבל לא הותירו אסור:

ב

ואם כשגבו כו'. הג"א שם (ד"ה אפי' לא) בשם א"ז וצ"ע דאמאי לא משני שם כה"ג:

ג

אבל אם לא כו'. שם ה"ד אלימא כו':

ד

ואם קנו כו'. שם כ"ו ב' אבל בחדתא כו' והקשה ב"י מ"ש מגבו מעות דאסור לשנותן כנ"ל וכן בשקנו מהמעות לבנים ועצים ותי' דמ"ש בחדתא כו' היינו קודם שבא ליד גבאי וכמ"ש בערכין ו' ועתוס' שם וכ' ויותר נראה דמ"ש בחדתא כו' לא שיחזור אלא להלותם ועתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה יד כו' ור"ת פי' כו' ועי"ד סי' רנ"ח ס"ו וסי' רנ"ט ס"א וע' מ"א ס"ק ה' וט"ז ס"ק ב':

א

ס"ו מוכרים כו'. דהא אף ס"ת מוכרים וכ"ש הני דקילי מס"ת כנ"ל:

א

ס"ז ה"מ של כפרים שאין כו' אבל של כרכים כו' אפי' כו'. עתוס' שם ד"ה כיון כו' והרא"ש והרמב"ם הסכימו לפי' הראשון וכן הוכיח הרשב"א מדפריך שם מיתבי כו' ואם איתא מאי פריך הא דשותפים מטמא בנגעים ודוקא שמיוחד לכל אינו מטמא וכמ"ש בפ"ק דיומא וכאן משום שותף דליתנהו כאן לא מזדבן אבל לפי' הראשון ניחא דמקודש לכל ואין לה בעלים דומיא דמקדש וז"ש זוטי הוי ור"ל לא הוי עיילי בה רבים מעלמא ומ"ש ואינהו עבדוה ר"ל שהם עשו לצורך עצמן ולא לצורך רבים:

ב

ואפי' כו'. כנ"ל דל"ד ואינהו עבדוה אלא לצורך עצמן וראיה ממש"ש א"ר אשי האי כו' וה"נ אדעתא דידהו נתנו:

ג

ומ"מ כו'. ממתני' כנ"ל:

ד

והיינו כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ב ר' מנחם בר יוסי אמר בה"כ לא יקחו את הרחבה אר"י בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל אם התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותה לכ"ד שירצו:

ה

וה"ה כו'. גמ' שם וכפירש"י והרשב"א פי' מילתא דרבא כמ"ש בתוספתא וז"ש שלא מכרו כו' ול"ק שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר וכן במתני' אמר בני העיר שמכרו כו' וכן פי' הר"ן ומ"מ מודו לדין השני דזט"ה שלא במא"ה נמי דינא הכי כמ"ש בירושלמי ג' מבה"כ כבה"כ ר"ל כגון של יחידים כמו טרסיים שבעה מבני העיר כבני העיר ר"ל כמו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם מה אנן קיימין אי בשקבלו עליהן אפי' יחיד נמי ר"ל שקבלו עליהן בפירוש למכר זה ואי בשלא קבלו אפי' כמה לא אלא בסתם ר"ל שהעמידו עליהם סתם לפקח על עסקי צבור וקמ"ל אע"ג שלא קבלו עליהן בפי' לדברים אלו ר"ן שם וז"ש אבל אם הסכימו כו' ואם קבלו עליהם כו' ור"ל דמ"ש אפי' אחד נמי דהוא עדיף יותר וכמו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כיון שהסכימו בפי':

ו

וכל כו'. דז"ש במעמד כו':

ז

אא"כ כו'. שם א"ר אשי האי כו':

ח

בהסכמת הציבור. ר"ן וכמו זט"ה בכפרים דצריכין במעמד אנשי העיר:

ט

וה"ה כו'. שם ורא"ש:

י

יחיד כו'. דאז דינה כשל כפרים שבנו משל אחרים כנ"ל:

יא

אבל אם כו'. דאז דינה כשל כרכים שאמרו בירושלמי שמא אחד מסוף העולם קנוי בה וכנ"ל:

יב

וכ"ז כו'. וכפי' הר"ן דאם יש להם בה"כ אחרת לא שייך אף טעמא דפשיעותא וכמש"ל סי' קנ"ב:

יג

כ"ד שבקדושה כו'. עט"ז ומ"א

א

ס"ח וכיון כו'. כמש"ל סי' מ"ב ס"ג בתפילין:

ב

ואם כו'. ג"ז ע"ש:

א

ס"ט ואם כו' כמש"ש כ"ו ב' בזריעה זיל כו'. הרא"ש ורמב"ם:

א

ס"י י"א כו'. דבשלו הוא כזט"ה במא"ה בשל ציבור וכמ"ש בס"ז וה"ה לכל דברי כו':

ב

ויש מי כו'. כמ"ש בגמ' שם וכתב הריב"ש בסי' רפ"ו דהרמב"ם ס"ל דלא אמרו אלא בבה"כ ולא לשאר דברי קדושה כמה שא"י להורידן הן עצמן לקדושה קלה משא"כ בבה"כ כמ"ש בס"ט וכ"ש לגי' הספרים דגרסי' אפי' למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי דקאי אבה"כ ומ"מ גם הדין דס"ז אמת וכמ"ש בתוספתא הנ"ל ועוד מדשרי במתנה חליפי הנאה שקבלו כבר וס' ראשונה דס"ל דממ"ש לא ימכור ס"ת כו' בשל רבים איירי דעלה קאי הבעיא שם וע"ז אמרו ת"ש כו' וכ"כ מרדכי בשם ראבי"ה:

א

סי"א ודוקא כו' אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דב"מ השואל ס"ת כו':

ב

אפי' כו'. דע"כ ל"פ ר"מ ואסר בכה"ג אלא משום שמורידן מקדושתן וכמ"ש שם:

א

סי"ב מי כו'. כמ"ש בת"כ פ' צו תחתיו מבניו שבנו קודם לכ"א יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו וא"ל יבא אחר וישמש תחתיו וא"י למכור לאחר:

א

סי"ג גבו כו'. ב"ב ג' ב' א"ל רבינא כו' וגי' הרמב"ם ברישא דלמא מתרמי מיד דמצוה ובסיפא פ"ש וז"ש שריגי דלבני כו' ר"ל דכה"ג לא מצי מזבני לדבר מצוה מאי כו':

א

סי"ד לא מצי כו'. כמ"ש אמירתו לגבוה כו' וברפ"ד דב"ק אנן יד כו':

ב

ואם ראובן כו'. כמ"ש במגילה שם אבל בחדתא כו' וכנ"ל ס"ה ואע"ג דאמרינן בערכין ישראל שהתנדב כו' עד שלא נשתקע כו' שם בנשתמש בו:

ג

ואם כו'. כמו בשל כרכים משא"כ באינו מהם דאדעתא דידהו יהיב וכמ"ש בס"ז בהג"ה יחיד שבנה כו':

ד

אא"כ כו'. כמו במתא מחסיא כנ"ל:

ה

וז' טובי העיר כו'. כמ"ש בריש ב"ב ורשאין ב"ה לעשות קופה תמחוי כו' ועי"ד סי' רנ"ט ס"ב דלבהמ"ד יכולין לשנותה אפילו הוא מבני העיר וצ"ע וע"ש ס"ג:

א

סט"ו אין כו'. מתקנת ר"ג מ"ה:

א

סט"ז מי כו'. ג"ז מתקנותיו:

ב

ודוקא כו'. כן למד מלשונות דלא תיקן בכה"ג וכמ"ש בפ"ט דב"מ דדרשינן לשון הדיוט וכמ"ש תוס' בפ"ו דערובין על מתני' ד"ה חבורות במלמד או סופר דבכה"ג לא השאיל להם. שם:

א

סי"ז מי שהיה כו'. כמ"ש בפ' הנזקין מערבין כו' משום חשדא וה"נ שיאמרו שהן ב"א שאין מהוגנין ואף ע"פ שיש להם טעם לשנותם מדפריך משיפורא. שם:

א

סי"ח יש כו'. כמ"ש במע"ש זלף לתוכן סתם כו' משגפן כו' וה"נ משלבש קנה ס"ת ובה"כ אותן דמנהגא כן בסתמא מביאין לבה"כ:

א

סי"ט יש כו'. כמ"ש שם המוצא כלי כו' וכתוב עליו קרבן כו' ק' קרבן כו' ואף לר"י דאמר שם אישתקד כו' וכן ירושלמי ר' יונה כו' והביאו תוס' קט"ו ב' ד"ה אימור כו' לא כאן וכן מ"ש בספ"ק דב"מ בסמפון שיוצא מתחת ידי מלוה כו' כ"ז לא שייך כאן:

א

ס"כ יש כו'. כמ"ש במע"ש שם המשאיל קנקנים כו' וכיון דא"ל חזקה בחיי אביהם מתחינה אף בבניהם א"ל חזקה כמ"ש בפ"ג דב"ב אי דאתא בטענתא דאבוהון כו':

א

סכ"א אין כו'. כמש"ל סי' קמ"ז ס"א בהג"ה שם ובתוספתא ספ"ב דמגילה כלים שנעשים מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות כו':

ב

אסור כו' כמ"ש בתמורה ל' דאף רקועין אסור:

ג

ודוקא כו'. כמ"ש במתני' שם נתן לה מעות כו' ולא מקרי כו' גמ' שם וכמ"ש בפ' הבע"י דלא קי"ל כר"א וכ"כ הרמב"ם וכ' דכל חייבי לאוין מקרי זונה אבל דוקא שבא האתנן בעבירה אבל אין דעת התוס' כן בתמורה ל' וש"מ אלא שכל שנקראת זונה מכבר אפי' נבעלה עתה למותר לה וכ' דה"ה למופקרת ע"ש בארוכה וע' לח"מ ועמ"א ואין דבריו מוכרחין:

א

סכ"ב אם בשעה כו'. דמחילה א"צ קנין ואף בפניו ושתק הוי חזקה כמ"ש בספ"ג דב"ב ולסתום לאלתר כו' שאין כו' ועח"מ סי' קנ"ה:

ב

אבל אם כו'. עתוס' בסנהדרין נ"א ב' ד"ה הלכתא כו' וביומא י"ג א' ד"ה הלכה וי"ל כו' ואף ר"י דפליג בספ"ק דמכות י"ג א' משום דכתיב בקרא:

א

מותר לעשות וכו' – וה"ה שמותר למכור ביהכ"נ כדי לעשות ביהמ"ד [אחרונים] ודוקא במקום דליכא למיחש לפשיעותא כגון שביהמ"ד מזומן לפניו ואינו חסר אלא נתינת מעות:

א

אבל איפכא להורידן וכו' – ומיירי כ"ז שלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ובזט"ה במא"ה יבואר לקמן בס"ז וס"ט:

א

יש אוסרים – עיין מ"ב ופשוט דמיירי שיש להם עוד ביהכ"נ להתפלל דאל"כ נכון יותר שיקנו ביהכ"נ כדי שיהיה להם מקום קבוע להתפלל וכמו שכתבתי במ"ב סק"ג עי"ש:

ב

ויש מתירים – עיין בפמ"ג שמצדד דהכי הלכתא מדכתב המחבר להאי יש מתירין בסופו והוא מילתא דרבנן אבל במאירי ראיתי שכתב דרוב הגאונים סוברין דצריך עלוי דוקא:

א

אין משנין וכו' – עיין מ"ב בס"ק י"ג וי"ח ודע דכל אלו הדברים הם לתרץ דלא לסתור האי דינא לדינא דהזמנה דקי"ל בעלמא לאו מילתא היא ומשום זה הוכרחו הב"י והרמ"א והמג"א לחלק כל הני דיני ובאמת בש"ס לא נזכר להדיא דין זה אלא דדייקי לה הרמב"ם והטור והמחבר מדנקט בש"ס גבו והותירו ש"מ דבלא הותירו אסור אפילו בגבו מעות אכן דעת המאירי והתשב"ץ בח"ב סימן ק"ע וסימן קע"א דהותירו לאו דוקא [וכמו דנקט שם הש"ס מכרו והותירו לענין תנאי של זט"ה במא"ה דשם בודאי הותירו לאו דוקא לרוב הפוסקים] דאפילו בלא הותירו נמי בגבו מעות לא חלה עדיין הקדושה עליהם דאפילו בבנו ביהכ"נ קודם שהתפללו נמי אינו קדוש כדמוכח בירושלמי שם ומובא בפוסקים וכן הקשה הרמ"ך על הרמב"ם ומפקפק בדין זה עיין בכ"מ פי"א מהלכות תפלה וכן משמע קצת בירושלמי דאחר שהביא דינא דביהכ"נ אינו קדוש עד שיתפלל בו בעי כלי שרת האיך ושקיל וטרי טובא שם אע"ג דהכלים נעשו מגביית הצבור וכבר באו ליד הקדש אלמא דלא מהני גבו ולא ביאה ליד גבאי ואפילו למ"ד שם דבכלי שרת קדיש משעת הקדש היינו משום דאפשר בקדושת הגוף לא שייכי כללי דהזמנה כמו דפסקו באמת הרבה פוסקים משא"כ הכא משמע לכאורה דכו"ע מודו ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות בית הבחירה דין כ' וכן דעת הט"ז כתשב"ץ ומאירי ורמ"ך אלא דלדידיה גם הרמב"ם והטור מודים ולא אסרו אלא להוציא המעות על דבר אחר לחלוטין משום דבצריך לצאת עכ"פ ידי נדרו משא"כ ליקח המעות לשעה לאיזה דבר ולהחזיר אח"כ בודאי מותר דאין במעות שום קדושה דהזמנה לאו מילתא היא ואפילו בבאו ליד גבאי וצ"ע לדינא:

א

מוכרין בהכ"נ וכו' – היינו אפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר דדינו כמו לשאר קדושה חמורה דדי באנשי העיר לבד וכן בס"ת לענין הספקת תלמידים נמי דינא הכי דהספקת תלמידים גדול יותר מזה כמו שכתב הרא"ש בתשובה:

א

והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם – נראה דדוקא אם יש טובים בעיר אז אמרינן דאין רשות לבני העיר על מכירה זו בשלמות אבל אם לא נתמנו טובים בעיר אז מועילה המכירה שלהם לגמרי כמו זט"ה במעמד אנשי העיר וכן נראה מחידושי הרשב"א על מגילה עי"ש:

ב

וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר וכו' – עיין מ"ב דאין מינוי טובים בפחות מז' ופשוט דכל הז' צריכים להיות בעת המכירה ומש"כ בבה"ט דלאו דוקא כל ז' ר"ל דהיכא שנחלקו הז' אזלינן בתר רובא. ומדינא גם זה דוקא היכא דהתנו אנשי העיר בשעה שמינום שיתנהגו באופן זה דאל"ה הלא מבואר בחושן משפט סימן י"ב סי"ח ובסימן י"ג ס"ז ובסימן י"ח ס"א בהג"ה דלא אזלינן בתר רובא כ"א בב"ד אבל לא בברורי הקהל עי"ש אלא דמשמע בתשובת ח"ס חלק חושן משפט סימן קט"ז דבכמה גלילות נהגו למיזל בתר רובא בזה דאם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין עי"ש ומובא בפ"ת חושן משפט סימן קס"ג סק"א. ודע עוד דאיתא בירושלמי דשלשה מביהכ"נ כביהכ"נ ור"ל ביהכ"נ של יחידים כמו של בעלי אומניות וכדומה אם ביררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם הרי הם שקולים ככל אנשי ביהכ"נ לענין מכירה ולא בעינן בהו ז' טובים כמו בממונים על צרכי עיר כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל [ר"ן ועוד פוסקים] וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהן כמו ז' על ביהכ"נ של בני העיר:

ג

אבל אם הסכימו וכו' – מסתימת המחבר משמע דפקע הקדושה ממילא ע"י מכירה זו מהדמים ואפילו לא התנו בהדיא בשעת מכירה על הדמים שיצאו לחולין ג"כ רשאי לשנותן לחולין [פמ"ג במשב"ז עי"ש שכתב דאין דין זה ברור לו] אח"כ מצאתי בריטב"א בסוגיא דמכרו והותירו שכתב כן בתירוצא בתרא:

ד

רשאים להוציא המעות – כתב המ"ב בתשובה סימן ל"ג וזהו תוכן דבריו דאפילו זט"ה במעמד אנשי העיר לא אלימא כחייהו לאפקועי לחולין אלא דוקא בכה"ג שמכרו אותו דחלה קדושתו עכ"פ בשעת מעשה אדמים והדר פקע קדושה גם מדמים דקלישא קדושתן אבל לא אלימא כחייהו לאפקועי קדושה בכדי לפיכך אם סתרו ביהכ"נ או ביהכ"נ שנפל עדיין אבנים בקדושתייהו קיימי ואפילו הסכימו זט"ה במעמד אנשי העיר כולם להוציאם לחולין לא מהני אם לא שבנו ביהכ"נ אחרת תחלה ואח"כ סתרו הישן דאז חלה הקדושה אביהכ"נ חדשה והישן יוצא לחולין והביאו המ"א לקמן בס"ק כ"ז מיהו אין דין זה ברור דזהו מוכח רק לשיטת הר"ן כמו שכתב הפמ"ג ושארי אחרונים [והראיה שהובא במגן אברהם מהתוספתא יש לדחותה כמו שכתב בספר בגדי ישע ועיין בפירוש מנחת ביכורים] אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו משמע דזט"ה במא"ה אלימא כחייהו אף בלי מכירה וכל שהסכימו שאינן צריכין לו עוד יוצא לחולין ממילא ומותר להשתמש בעציו ואבניו אף בתשמיש של חול ועיין שם במגן אברהם סקכ"ז שגם לו לא ברירא דין זה דמ"ב וצ"ע בזה:

ה

ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש וכו' – עיין במ"ב ולכאורה קשה מאי עדיפא כח יחיד שמינוהו לזה יותר מאלו הם עצמם מכרוהו דאסור להוריד המעות מקדושתן ואפשר דהכא מיירי דבני העיר עם הטובים שלהם מינוהו לאותו בפמ"ג במשב"ז אות ז':

ו

וכל שז' טובי העיר וכו' – הג"ה זו שייך אחר תיבת לכל מה שירצו הנ"ל:

ז

אבל של כרכים וכו' – כתב בתשובת משאת בנימין סימן ל"ג דבארצות שמנהג הקהלות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהלה אין חילוק בכפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד מנהיגים למכור ביהכ"נ אפילו למישתי ביה שיכרא וגם הדמים יוכלו להוציאם לחולין אפילו אנשי העיר מוחים בידם עכ"ל וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם ולא נתערב בזה מעות מעלמא [מ"א בס"ק ל"ז ונ"צ] ולא העתקתיו בפנים כי בארצותינו אין להפרנסים כח זה כמובן וגם איזה אחרונים מפקפקין בזה עיין בא"ר:

ח

שבאין שם וכו' – ר"ל ועשו אותו בודאי ג"כ אדעתא דכו"ע. כתב מגן אברהם בשם המבי"ט דבית החיים יכולים למכור:

ט

אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו' – לא שהתנו בפירוש שרשאי לעשות כל מה שירצה אלא שתלו ביחיד לבנות כרצונו אמרינן דמסתמא נתנו לו רשות גם למכור על פיו [ט"ז] והביא ראיה מדברי התוספות מה שכתבו לענין רב אשי והנה בא"ר ובה"ב לא העתיקו דברי הט"ז כלל ומשמע דלא דלא ברירא להו דין זה ואח"כ מצאתי בספר חמד משה שכתב ג"כ דלאו כל יחיד שוה לענין זה בסתם אם לא שהוא חשיב כרב אשי בדורו דודאי גבאי בעלמא אף שהוא מתעסק ומצוה בבנינם משו"ה לאו כו"ע אדעתא דידיה ורצונו נותנים עי"ש וע"כ לא העתקתי דין זה דהט"ז במ"ב:

י

בהסכמת הצבור – עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ולפי זה משמע דאם לא היה המכירה במעמד אנשי העיר דאין המכירה חלה כלל דהצבור שהרשוהו לא היה דעתם באופן זה אבל מביאור הגר"א משמע דדינו כמו זט"ה בלא מעמד אנשי העיר בכפרים דמהני מכירתם אך דצריך אח"כ להעלות הדמים בקדושה:

יא

יחיד שבנה וכו' דינה כביהכ"נ של קהל וכו' – הרב סתם ולא פירש במאי איירי בכאן אם בכפר או אפילו בכרך והנה באור זרוע מקור האי דינא מבואר דבין בכרך ובין בכפר מיירי ואפ"ה יש להם מכר ע"פ הקהל בעצמו [ולכל היותר בצירוף הנותן כדינא דסיפא] אכן האור זרוע כתב כן משום דאזיל לטעמיה שם דעדיפותא דכרך הוא משום דמסתמא נתנו מעלמא להוצאות הבנין ומשו"ה בנידון זה שהיה ביהכ"נ של יחיד אלא שהקדישה א"כ אפילו הקדישה לבני כרך נמי לא זכו בה עלמא ואין להם שום חלק בה רק לבני העיר בעצמם או גם להנותן יש בה כח אם שייר לעצמו בה שום זכות כבסיפא ולפיכך נמכרת משא"כ לדידן דמחזקינן בשיטת הני פוסקים דבכרך אפילו בנו בעצמם בלא סיוע מעלמא נמי יש לכו"ע חלק בה דמסתמא הקדישוה גם אדעתא דכו"ע א"כ אפשר ה"ה בנידון זה דהיחיד הקדיש ביהכ"נ לבני העיר אם הם בני כרך אפשר דהקדישה גם אדעתא דכו"ע ותו לא מהני בה מידי דעת הנותן ודעת הקהל כדין ביהכ"נ של כרכים ומצאתי בספר עולת תמיד שכתב כן באמת לדידן עי"ש וכן משמע קצת מרהיטת לישניה דתשובת מהר"ש דוראן סי' ז' ע"ש אלא דלפ"ז קיצר הרמ"א בזה יותר מדאי ויותר מסתברא לומר דבכונה סתם הרב רמ"א ובכל ענין יש לה מכר בזה דאם אמרו בביהכ"נ שרבים בונים דמקדישים אותו לכו"ע לא אמרו ביחיד שנותן מתנה לצבור ידוע בלא שום שיור שלא כוון להחליט להם לגמרי רק שייר בו כח גם לכו"ע דזה לא מסתברא כלל וגם א"א לומר דמשבא ליד בני הכרך ממילא נתקדש גם לכו"ע דמסתמא מתרצים הם בזה דהא כבר כתב בתשובת משאת בנימין דדוקא בשעת בנין אמרינן כן משום דמסתמא בנו אדעת כן אבל אי ברור לנו דלא כוונו בשעת בנין כלל לא אמרינן דיתקדש ממילא לאחר הבנין אע"ג שרבים מבני עלמא באים לתוכה להתפלל וכמו שהעתקנו במשנה ברורה ס"ק ל"ג וה"ה בנידון דידן וכן נוטה לשון הגר"א בביאורו ס"ק כ"ד וכ"ה להמעיין בו ומ"מ צ"ע בזה:

יב

וכל זה וכו' – אכפרים קאי כדפירשנו במ"ב ושל כרכים אפילו בנאו אחרת מקודם אסורים למכור הראשונה כ"כ המ"א אבל כ"ז הוא רק לשיטתו עי"ש אבל להט"ז וסייעתו שהבאתי במ"ב סקמ"א אין שום ראיה לזה:

יג

אסור למכרו – עיין במגן אברהם דלקנות מזה קדושה חמורה מותר [והיינו בכפרים דוקא וכמ"ש הא"ר] וכה"ג כתב לקמן בסי"ג סקל"ג ועי' לקמן בבה"ל מה שנכתוב שם בזה ונראה דהיינו דוקא בגוונא היכא דליכא למיחש לפשיעותא דאל"ה מסתברא דאסור שמא לא יקנה אח"כ הדבר קדושה וכמו שכתב המ"א פרט זה לענין לקנות בדמיה אחרת ואף שלענין לקנות קדושה חמורה לא הזכיר בזה י"ל דנקטיה ברישא וה"ה בסיפא:

יד

לשנותו וכו' – הנה זה נובע מת' הרשב"א ולכאורה לפי דעת המ"א דלא גרסינן לקדושה קלה באורו דוקא כשאסור לשנותו כלל אפי' לקדושה חמורה [כגון שצוה המקדיש על כך] אז צריך הכרזה אבל אם יש להם רשות לשנות לקדושה חמורה כגון ע"י זט"ה שלא במעמד אנשי העיר וכנ"ל אז נחשב כשלהן ואין צריך הכרזה וכן מוכח באמת כונת הרשב"א דהא הוא תולה הטעם במצי יהיב ליה במתנה והוא ס"ל בעצמו בחידושיו בפרק בני העיר דלענין מתנה לא בעינן רק זט"ה לחוד וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן. איברא דקשה דלפ"ז לפי פסק המ"א בעצמו שפסק לקמיה בסקכ"ו דבמתנה צריך דוקא זט"ה במא"ה ממילא במכירה ע"י זט"ה שלא במא"ה ליבעי הכרזה ואפשר דהמ"א סמך בעיקר הדין על טעם הר"ן שהעתיק המ"א בשמו בס"ק י"ח דז"ל שם דלא מצינו הכרזה אלא בדבר שמוטל על ב"ד לעשותו כגון ב"ד שמוכרין להגבות לאחרים וכו' אבל בדבר שאנו עושין מדעתנו ואין אנו צריכין בו לב"ד לא הוזכר בו הכרזה עכ"ל ומשמע להדיא לפ"ז דזט"ה לחוד נמי לא בעו הכרזה דהרי הם אנשי העיר בעצמן ועיקרן ומוכרים בשלהם וכן משמע מלשון הטור ומביאו הרמ"א בחושן משפט סי' ק"ג ס"א בהג"ה שכתב דכיון שנמכר שלא מדעתו בב"ד צריך שומא והכרזה ע"ש ובאמת הלא מבואר בר"ן ובשאר ראשונים שם דעכ"פ זט"ה לחודייהו לא גריעי כחם מכל אנשי העיר בלא זט"ה וא"כ אם נימא דע"י זט"ה לחוד בעי הכרזה משום דאסור לשנותו לקדושה קלה א"כ אם מכרו כל אנשי העיר בלא זט"ה נמי ליבעו הכרזה דהא אינהו ג"כ אינם רשאים לשנותו לקדושה קלה וזה דבר דלא מסתברא כלל שבני העיר בשלהם צריכין הכרזה אלא ע"כ דלא תלוי כלל בזה דאם החמירו חכמים בדבר שבקדושה שלא להקל בהם ולא בדמיהם וגזרו דלא אלימא כחם לאפקועי לחולין אם לא שיסכימו אנשי העיר במעמד ראשיהם וחשוביהם מ"מ אין זה ענין לזה להחמיר למוכרים בשלהן (וכדי להעלות בקדושה) שיהיו צריכין הכרזה וכמו כן ה"ה בזט"ה שהם עיקר אנשי העיר נהי דחכמים גזרו שלא יפקיעו קדושה כ"א בשיעמדו כל אנשי העיר בשעת הפקעתם אבל משום זה אין ראיה דלא סמכו עלייהו בענין דמי המקח ומסתברא עוד דגם הרשב"א מודה לטעם הר"ן אלא דלא אצרכה לה לשיטתו בענין מתנה דס"ל דאפילו בזט"ה לחוד סגי והארכנו בכ"ז מפני שראיתי לא"ר שמשיג על המג"א ומדחיק שם ליישב הגירסא שלנו ולהחמיר היכא דאין לשנות לקדושה קלה דצריך הכרזה ונדחק בדברי הרשב"א והר"ן ולענ"ד עיקר כמג"א וכמו שכתבנו:

א

ואם מכרוהו זט"ה וכו' יעשה הלוקח אפילו אלו ד' דברים – כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש ונמשכו אחריהם הטור ורי"ו. והראב"ד פליג ע"ז וכדמבואר בפוסקים ולדידיה לא שרו בש"ס להשתמש תשמיש של גנאי אלא בתל חרב בלא"ה אלא שעמד עליו ביהכ"נ מקודם אבל לא שיהיו רשאים לחלל בית תפלה לעשותו בית הבורסקי וכדומה. והנה הר"ן ומאירי הביאו ב' דעות אלו ולא הכריעו והרשב"ץ ח"ב סי' ק"ע החזיק בדעת הראב"ד עי"ש ובאמת דקולא יתרתא היא לפי מה שהחליטו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א דביהכ"נ הוי כשאר תשמישי מצוה כסוכה ולולב ושופר וכדומה אלא דאם הסכימו זט"ה במעא"ה למוכרו א"כ גילו דעתם שאין להם עוד צורך בו והוי כמו תשמישי מצוה לאחר זמן מצותן שנזרקין עיי"ש בדבריהם וא"כ לפי מה דפסק המחבר בסי' כ"א ס"ב בטליתות של מצוה שבלו שאין לו ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלין וא"כ ה"ה בעניננו אינו נכון וכ"ש לשיטת הר"ן שהטילו בו קדושה מדבריהם א"כ עדיפא עוד משאר תשמיש מצוה ובודאי דאין להשתמש בו תשמיש של גנאי. איברא דיש לומר דדינא דסי' כ"א הנ"ל באמת אינו מוסכם דהא מרא דהאי שמעתא דסי' כ"א הוא הראב"ד וכמו שמובא שם בב"י ואפשר דאזיל לטעמיה בכאן ואפשר דהרמב"ם באמת פליג שם אדין הנ"ל [עיי"ש בסי' כ"א בביאור הגר"א מקור האי דינא מסוגיא דפ' כל הכלים ובאמת הרמב"ם שם מפרש דמיירי בכל בגדים ול"ד טליתות של מצוה והסוגיא שם יתורץ באופן אחר עיין ברשב"א ומאירי שם] אכן המחבר דפסק להא דראב"ד בסי' כ"א הנ"ל וגם בסי' תרס"ד ס"ח מובא ג"כ דין זה גבי הושענא בשם או"ז פ' בני העיר עיי"ש באו"ז שמביא כן בשם ס' הקדמון בשר ע"ג גחלים א"כ היכי שרינן הכא להלוקח לעשות בו בית המרחץ או בית הכסא. ואפשר היה לומר דלפי מה שכתבנו לעיל בביאור הלכה סברא אחרת בטעמא דטובי העיר במעא"ה משום דמסתמא כולם מקדישים אדעתם והוי כמו הקדישו על תנאי אפשר דלפי סברא זו מש"ה שרי אפילו בתשמיש של גנאי כיון דתלו בדעתם והרי הם הסכימו לזה אלא דעדיין קשה דלא מסתברא כלל דיהבי אדעתא דידהו כ"כ אפי' למעבד בה ביה"כ.
היוצא מדברינו דמסתברא דכמו דפסקי' בסי' כ"א לענין ציצית ובסי' תרס"ד לענין הושענא שאין להשתמש בהם דבר של גנאי ה"ה הכא וכ"ש הוא מפני שהוא דבר קבוע וניכר ובזיון גדול להשתמש בה בקלות ראש וכמ"ש הריטב"א בסוגיא דאוגרה ומשכונא דמשום זה חמור ביהכ"נ משאר תשמישי מצוה עיי"ש:

א

ויש מי שאוסר וכו' – עיין במגן אברהם דלא קאי כ"א אס"ת ולא אתשמישיה ובביאור הגר"א משמע דלהיש מי שאוסר והוא דעת הרמב"ם אפילו בתשמישי קדושה ג"כ אסור להוציא המעות לדבר חול אפילו ע"י זט"ה במעא"ה ורק לביהכ"נ הותר דבר זה ודעת הפמ"ג דלא נוכל לתלות זה לדעת הרמב"ם עי"ש וביורה דעה סימן רפ"ב סעיף י"ז פסק ג"כ דע"י זט"ה במעא"ה נוכל להוציא המעות של תשמישי קדושה שנמכרו לחול ולא הביא דעות בזה כדהביא שם לקמיה בסעיף י"ח משמע דס"ל דבזה כו"ע מודים דמותר:

א

וכן יכולים להחליפן באחרים – הוא לשון הטור ומקורו ממגילה כ"ו ע"ב דאמר שם לבני חלופינהו שרי והנה לפי מה שפסק המחבר לעיל ס"ד דלהחליף הקדושה לכיוצא בה יש אוסרים ע"כ יפרש הא דשרי הגמרא היינו להחליף על דבר שהוא עילוי קדושה אבל לא על לבנים אחרים וכ"כ הקרבן נתנאל אבל לשון הטור והשו"ע קשה לפי"ז. והנה לפי מה שכתב הב"י לעיל דהטור מתיר על דבר שהוא כיוצא בה ניחא לשון הטור אבל עדיין קשה לשון השו"ע ואפשר דמיירי דהלבנים מביהכ"נ ישן לא היו טובים והוא בכלל חזי ביה תיוהא דשרי לכו"ע וכמו שכתבתי לעיל במשנה ברורה סקי"א ע"ש:

ב

למשכנן וכו' – ובתשובת בית דוד מתיר למשכן חפצי כסף של קודש לבטחון למלוה בלבד ושלא ישתמש בהן כלל [עקרי דינים] ופשוט:

ג

או להשכירן וכו' – ולענין מכירה על תנאי משמע בתוד"ה אוגורי ומשכוני דשוה למשכון ושכירות ואסור ובחידושי ריטב"א מיקל בזה עי"ש טעמו:

ד

מותר להשאיל – היינו רוב בני העיר או הממונים שעל פיהם נעשה כל דבר [אחרונים]:

א

לא ימכרו ביהכ"נ – עיין במ"ב דמן הדין שרי למכור ואפילו לשאר קדושה חמורה והוא מהמ"א וכה"ג כתב המ"א בסקי"ז דלקדושה חמורה שרי למכור ביהכ"נ ואפילו כשאין להם אלא ביהכ"נ אחת והנה בא"ר כתב שם דדין זה צ"ע ונראה דאף לדברי המ"א אף דקדושה חמורה נקרא אפילו תיבה וכדומה [כמתניתין דמגילה כ"ה] מ"מ מסתברא דאין למכור ביהכ"נ בשביל זה דהא קיי"ל דכופין בני העיר זה את זה לבנות ביהכ"נ והטעם כדי שיהיה לישראל מקדש מעט להכנס ולהתפלל שם לפני ה' ואיך יבטלו זה בשביל תיבה וכדומה [ומתניתין דמגילה פרק בני העיר הלא לא מיירי לענין מכירה לכתחלה אלא מענין דמי ביהכ"נ שכבר מכרו שלא להורידן מקדושתן והאי דסעיף ה' הנ"ל אפשר ג"כ דמיירי שלא יתבטל הביהכ"נ מלבנות במה שיקחו מעט מעות לצורך תיבה וכדומה] וכולהו דוכתי דנזכר בפוסקים לשון לכתחלה מיירי שיש להם עוד בתי כנסיות או שהקדושה אחרת היה דבר נחוץ מאד כגון שחסר להם ס"ת לקרות בצבור או שחסר להם נביאים וכתובים ללמוד בהם כנלענ"ד:

א

אין אדם וכו' – לכאורה זה דוקא בלא היה לו מקום קבוע אלא מצד שהביהכ"נ משותף לכולם אבל לפי המנהג שכל אחד קונה מקום קבוע בביהכ"נ ויש לו בו זכות להוריש ולמכור אפשר דלא שייך זה ועיין. אח"כ מצאתי במאירי בפרק השותפין שלהרבה פוסקים בכל גווני אינו יכול לאסור אך דעתו נוטה כמו שכתבנו:

ב

אינו כלום – עיין מ"ב דכל זה מצד התקנה. ודע דכ"ז הוצרכנו לדעה קמייתא שנזכרת ביורה דעה סימן רכ"ד אבל להי"א שם דכל דבר שאין בו דין חלוקה כביהכ"נ וכדומה מדינא אינו יכול לאסור על חבירו גם הכא מדינא הוא ועיין בש"ב שם שדעתו לעיקר כהי"א:

א

מי שהשאיל ביתו לביהכ"נ – ר"ל שהשאילם שיהיה עליו שם ביהכ"נ גמור משא"כ אם השאיל להם ביתו שיבואו להתפלל בו בעלמא אין בכלל זה [א"ר בשם מהרי"ט צהלון]:

ב

אינו יכול וכו' – לאו דוקא הוא דאי עבר ואסר אסור כמ"ש בתשובת רי"ט צהלון אלא דאינו רשאי לעשות כן [מצד החרם שהחרימו ע"ז הקדמונים וכמו שכתוב בכל בו ובתשובת מהר"מ מרוטנבורג] וכמו דאיתא לשון זה בב"י [א"ר] ומה דאיתא בסט"ו דאם אסר אינו כלום וגם שם הוא מצד התקנה אפשר דשם היתה התקנה כן ומ"מ צ"ע:

ג

לאסרה – כתב מהר"ש דוראן בתשובה סימן ז' דאם יש ביהכ"נ אחרת באותה העיר יכול לאסרה דבשלמא כשאין ביהכ"נ אחר מה יש לו לאותו יחיד למעבד וישאר בלי תפלה בצבור והרי זה האוסרו מכשילו ומונעו מתפלת צבור משא"כ כשיש ביהכ"נ אחרת והעתיקו הגרע"א בקיצור ולפי מה שכתבנו טעם התקנה במ"ב אין דינו מוכרח:

ד

אבל אם התנה מתחלה וכו' – הטעם מפני שכיון שהתנה תנאו קיים עכ"ל ד"מ משמע מזה דתנאו היה שיוכל למחות אפילו ליחיד:

א

מי שהיה בביתו ביהכ"נ וכו' – נראה דלאו דוקא ביהכ"נ גמורה ה"ה אם היה אצלו מנין קבוע ימים רבים כמו שמצוי בכפרים נמי דינא הכי דהא מקור האי דינא נובע מדין עירובי חצרות דחששו חכמים מפני דרכי שלום וה"ה גם בזה:

א

יש מי שאומר שאם נמצא וכו' – עיין בחושן משפט סימן ר"נ בפ"ת סקי"א מה שכתב בזה:

א

אסור לעשות מאתנן זונה וכו' – עיין במ"ב ומ"מ מספקא לי דנהי כשהקדישה אין אנו מקבלין ממנה מ"מ אפשר שעכ"פ אסור להשתמש בה בחול כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן לא אלים לאפקועי נדרה מכל וכל וצריך גניזה וצ"ע:

ב

אלא איסור ערוה – עיין במ"ב והנה דעת הרמב"ם דלא מקרי אתנן אלא בשהיה בזנות הזאת איסור לאו או כרת אבל אם בביאה הזאת לא היה לאו וכרת אע"ג שכבר נבעלה לחייבי כריתות או לחייבי לאוין ונעשית זונה אעפ"כ אין אתננה אסור ודעת התוספות דכל שנעשית זונה מכבר אתננה אסור בכל גווני כיון שנתן לה בתורת אתנן ודעת האחרונים דבנידון ביהכ"נ נקטינן בכל אלו הפלוגתות לקולא כיון שאינן אלא מדרבנן:

ג

אבל אלו הפנויות וכו' – לכאורה אין להקל בזה אלא בקדשה מופקרת לישראל לבד אבל אותן הזונות היושבות בבתי הקדשות שמפקירות עצמן לכל אין להקל לפי דעת התוספות הנ"ל דס"ל דכל שנעשית פ"א זונה ע"י ביאת איסור שוב אפילו נבעלה אח"כ להמותר לה אתננה אסור וא"כ בבתי הקדשות שמפקירות עצמן לכל בודאי נעשית כבר זונה מביאת עו"ג ועבד [וכמבואר באבן עזר סימן ו'] וא"כ אפילו ידוע לנו דהאתנן הזה קבלה מישראל נמי שם אתנן עליה ואפילו לדעת הרמב"ם דבעי שיהא האתנן גופא מביאת איסור ג"כ יש להחמיר עכ"פ בעיר שרובה עו"ג דתלינן דהאתנן בא מהן כ"ז שלא ידעינן בבירור שקבלתו מישראל:

ד

שמקדישות דבר – משמע מלשון זה דאי לאו האי טעמא היו מחמירין בדבר אע"ג שלא נודע בבירור שהוא מאתנן שניתן לה והטעם דתלינן דכל חפציהם הוא מאתנן זונה וכעין ההיא דב"ק קי"ג לענין מוכסין ע"ש:

א

שהוא רגיל – עיין במ"ב ועיין בחושן משפט סי' קמ"ט בפתחי תשובה מה שכתב בשם שער המשפט שהביא מס"ח דאם אחר רוצה להוסיף במעות הרשות בידו [אם לא שזיכו לו הקהל בפירוש גם בענין זה] ולפ"ז מיירי הכא שהאחר לא הוסיף במעות על הראשון או דמיירי שזיכו להראשון בפירוש שלא יהא אחר יכול להוסיף עליו. אכן בתשובת רדב"ז ח"ד סימן י"א מבואר דלא כדבריו ע"ש וצ"ע למעשה:

ב

אבל אם כשנתנו לשני וכו' – לאו דוקא לענין גלילה דה"ה באחד שיש לו חזקה שיתפללו הצבור בביתו ומתוך אונס שנאנס בעה"ב הוכרחו להתקבץ במקום אחר לא אבד חזקתו וכשיעבור האונס יתפללו שם [תשובת ראנ"ח וע"ת] וכן כל כיו"ב:

ג

חוזר למצותו – לכאורה אפילו העשיר הראשון בתוך זמן שכירות השני נמי חוזר למצותו תיכף דומיא דכהן גדול שאירע לו אונס ביוהכ"פ ומינו אחר תחתיו דחוזר לעבודתו תיכף כשנסתלק אונסו ואודות התשלומין מסתברא שישלם כפי ערך הזמן שיש עדיין בהשנה. איתא בב"י בשם המרדכי דאין שייך ירושה במצות אלא כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה עכ"ל ועיין בכנה"ג שכתב דאם היה המנהג בעיר שכל מי שהחזיקוהו קהל באיזה מצוה הרי הוא לו ולזרעו יעשו כמנהגם. עוד כתב דאם קנה מצוה לזמן קצוב ומת תוך הזמן יורשיו נכנסים במקומו לזמן הקצוב ועיין בברכי יוסף אות י"ב מה שהביא בשם תשובת כנה"ג דהבן קם תחת אביו במצות ואין בידי אותה תשובה לעיין בה ועיין בספר חקרי לב בסימן נ"ג מה שהאריך בזה:

א

במחבר סעיף ב' שמניחים בו. נ"ב עיין תשובות ח"ס יו"ד סי' רע"ט:

ב

שם במג"א ס"ק ב' וצ"ע. נ"ב ובמתני' נמי קשיא שלא הזכיר החילוק שבין חומשין לספרים וכן תמה בטורי אבן שם. ולפענ"ד נראה דשלשה חילוקים יש. א' לענין אמירת הפסוקים דברי נביאים קדושים טפי כמ"ש הר"ן בר"ה. אמנם מכל מקום לענין קדושת הספר אין שום חילוק דאותה קדושה שמתקדש הגויל ע"י דברי נביאים מתקדש נמי ע"י כתובים דמ"ש ומשום הכי כתב הר"ן בפרק בני העיר דמטפחת נביאים וכתובים אחת היא. אמנם חומשין שגם הגויל קדוש טפי שהרי ראויה להשלימו לתורה שלימה ומכ"ש ס"ת שלם רק חסר בו אות אחת שאפשר לתקנו ומש"ה אוסר בברייתא לכרוך במטפחת חומשין וכ"ז לענין מטפחת אמנם למכור ולקנות דא ודא אחת היא דאין שום חילוק בין העוסק בתורת מרע"ה או בספרי נביאים וכתובים ואפי' רק במפרשי הש"ס משום הכי לא חילק במתני' ר"פ בני העיך כלל בענין מכירה בין חומשין לספרי' ומ"מ בס"ת שלם שיש בו קדושה אחרת לקרות בציבור ועוד מצות עשה של ועתה כתבו לכם בודאי מתעלה בקריאתו מחומשים וספרים לס"ת שלם וזה ברור ומיושבים כל הקושיות. וחילוק כזה צריכין לומר ג"כ במכירת בהכנ"ס דקיל היינו מכירת הבית כשאין בו ביטול תפלה אבל בלי ספק שמותר למכור מטפחת לצורך תפלה בעשרה לקדש שם שמים בעשרה ומשום הכי כשאין בהכנ"ס אחר אסור למכור כמ"ש הרמב"ם שמביאו המג"א ס"ס ק"א ודו"ק בכ"ז:

ג

שם סק"ה אכחושי מצוה. נ"ב ובזויי. בא"ד לשנות המעות. נ"ב מבהכנ"ס שנמכר אבל במעות שגבו עתה פשיטא דליכא קדושה ולא שייך אכחושי מצוה כצ"ל בכוונתו:

ד

נ"ב אבל להסיר הספסלים תלושים מבהכנ"ס שפיר דמי אבל פשיט' שאסור לשבור את הספסלים אעפ"י שהם תלושים כדמוכח במכות דף כ"ב ע"א:

ה

שם ס"ק ח' ביו"ד סי' רנ"ט. נ"ב צ"ע ועיין חמד משה:

ו

שם ס"ק ט' וכן נ"ל מוכח. נ"ב צ"ע בתוס' גיטין שם ובב"ב דף י"ג ע"ש סוד"ה שנאמר. וק"ל דמוכח דס"ל משום אשה דליכא אלא משום שבת דדברי קבלה לא מוכרים משא"כ איש דאיכא נמי משום פריה ורביה דהוא דאוריית' הו"ל שבת מצוה רבה ועיין ב"ש סי' א' משמע דלא עדיף שבת דאשה ממ"ע דלערב אל תנח ידך דהיא דברי קבלה ע"ש ומ"ש א"ר מש"ס דכתובות להשיא יתומה קודם משום בושת דידה נ"ל להקדים ולא לדחות, ועוד נראה לי דלענין מצות צדקה קודם להסיר בושה שלה מלסייע להיתום לקיים מ"ע משא"כ למכור ס"ת בעינן שיקייים דוקא מצוה רבה משום מעלין בקודש ופשוט. ודע דכ"ז כשאינו מוצא ללמוד תורה ולישא באופן אחר אבל זולת זה אע"ג דעדיין מצוה היא מכל מקום קיל משארי מ"ע כמ"ש התוס' בשם שאלתות פ' אמור פ"ק דע"ז דף י"ג ע"א אבל כשאי אפשר בענין אחר מורה השאלתות כדמוכח ממ"ש בשמו ספ"ק דב"ק ודו"ק היטב בכ"ז:

ז

שם ס"ק י"ב ואם אינם. נ"ב דין זה צ"ע וסתר עצמו ממ"ש ס"ק י"ז ועיינתי בפנים במבי"ט ואינו ענין לכאן כלל התם כבר הניחו אותו בהכנ"ס ועשו אותו בית דירה מכמה שנים שלא כדין ועכשיו מותר למוכרו אחר שכבר נעשה מעשה ע"ש ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' ל"א [שם נשאל אודות בהכנ"ס שסתרוהו אחר דחזו בה תיוהא ועכשיו רצו לבנות בהכנ"ס חדשה להלן קרוב למקום תל הישנה באופן שיהי' מקום השינה חצר לבהכנ"ס החדשה וכותל מזרחי שהיה עומד תיבה וארון הקודש יהיה עכשיו פתח כניסה להחדשה אי שפיר דמי למעבד הכי או לא. ובתשובתו סיים וז"ל ומעתה כיון שמקום הזה אינו נמכר אין לו תקנה אלא או לבנות ממש בהכה"נ ולהרחיב מקום גבהה או לעשות גדר או שום מסגרת סביב כי לעשותו חצר בהכנ"ס הוא הורדה מקדושה, ועוד שבחצר בהכ"ס רגילים לעשות דברים בזויים וזלזול למקום קדוש שהרי מטילים שם מים וע"כ אי אפשר מבלי לגדור סביב מקום ההוא]:

ח

שם ס"ק כ"ב נ"ב מבואר כאן בב"י דעכ"פ לכ"ע אינו רואה סימן ברכה ומיושב קושית המג"א וכ"כ א"ר ס"ק כ"ב ועוד נ"ל דע"כ לא פליגי אלא בשיש לו ס"ת וכיוצא בו אבל אין לו כיוצא בו מזה לא מיירי הש"ס והפוסקים ואפילו רק בהכנ"ס אינו נמכר בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אם אין להם כיוצא בו וא"כ האי דב"ב מיירי בהכי וכיון דכל ימי חייו לא יכול למוכרו אינו נכלל בסתם נכסיו לחיות ניתן לאחר במתנת שכ"מ ובהכי מיירי נמי בש"ע יו"ד ס"ס ר"ע ולק"מ קושי' המג"א ס"ק כ"ג וזה ברור לפענ"ד. מיהו בלא"ה משמע שם בב"ב שהיה להרשב"ם גירסא אחרת וכ"כ בס' חמד משה:

ט

שם ס"ק כ"ז ליחיד נמי אסור. נ"ב אפילו להתפלל נמי אסור משום זלזול וכ"ה בתוס':

י

בא"ד דהא דמנורה. נ"ב וע"ש בש"ך סס"ק י"א:

יא

שם במג"א ס"ק מ"א ובמדינתינו. נ"ב עיין תשובותי סי' תר"ע בסופו מזה וסי' ק"ע באריכות וסי' ת"ש ותש"ג בעניני ח"ק ג"ח וקוברי מתים הרבה דברים [והוא בח"ס חלק יו"ד סי' שכ"ו שכ"ז וסי' שכ"ח ע"ש]:

יב

שם במחבר סעיף י"ח כלי בהכנ"ס. נ"ב שנשללו עפ"י ציווי המלך יצאו לחולין ק"ו מכלי מקדש דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה וכ"כ הרמב"ם בתשובות פאר הדור סי' קל"א ועיין זה במס' ע"ז נ"ב ע"ב ע"ש:

יג

שם ס"ק מ"ד גבי ס"ת נסגר. ונ"ב סמפון בב"מ ד' צ':

יד

שם ס"ק מ"ו ונתן לה הרבה. נ"ב כמו במחיר בבכורות ד' נ"ד ע"א ולקמן ס"ק מ"ז שנתן י' טלאים והלוקח יברור אחד תחת הכלב אזי למ"ד אין ברירה כולן אסורין אבל אי המוכר מברר ואומר אחד מעשרה טלאים שיש לי אתן לך באתנן אז כשמברר אח"כ אחד אין האתנן חל למפרע כמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ג ע"א ד"ה כגון וכו'. ואפשר דה"ה במחיר אי אמר אחד מעשרה שאברר מטלאים שלי יהיה מחיר כלבך לא נאסר משום מחיר. ואולי י"ל מחיר שאני שהכלב עדיין בעולם אם לא חל קודם שנתברר יחול עתה כשמברר ויהיה מחירו של הכלב שהוא בעולם משא"כ אתנן כיון שלא חל קודם שנתברר שוב אינו חל שכבר עברה הנאת הבעילה אז וצ"ע לדינא.

טו

שם במג"א ס"ק מ"ז וצ"ע ביש"ש. נ"ב וכן הקשה הלח"מ ספ"ו דבכורות ע"ש. ולפענ"ד דש"ס הוי מיד דכל אחד מהגדיים שוה כמו הכלב ולכן הקשה למ"ד דיש ברירה דוקא ומשני שאין שום אחד שוה כמו הכלב. אבל הרמב"ם איירי שאין בהם אלא גדי אחד השוה כמו הכלב א"כ כ"ע מודים דאמרינן הדמים מודיעים שזה הוא נגד הכלב כיון שאין שום אחד שוה כמו הוא ממש חוץ מזה הגדי וסברא נכונה היא זו ואסור גם לבהכנ"ס ועיין תוס' בכורות דף נ"ו ע"ב ר"ה לברור וכו'. שוב מצאתי זה ביש"ש דב"ק ומ"ש בס' גט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' ד"ה אך תימה וכו' ע"ש:

טז

שם מג"א ס"ק מ"ט ודבריהם צ"ע. נ"ב ולפענ"ד ליישב כך דבריהם דס"ל דלר"מ דלא חייש לאיבה היינו טעמא משום דס"ל בשאר מינויים אין הראשון חוזר לשררה כלל וא"כ ניהו בכהן גדול דהראשון חוזר לעבודתו מ"מ לא יהיה לו איבה אם גם השני משמש עמו דהרי בשאר מינויים אין להראשון כלום א"כ די לו שחוזר לעבודתו. אך ר' יוסי ס"ל בכל המינויים דינא הכי שהראשון חוזר לעבודתו א"כ חיישינן לאיבה ומשום הכי הוצרך לפסוק הלכה כר"י וק"ל ועיין בזה לדינא בתשובותי ח"ס או"ח סי' י"ב וסי' י"ג וסי' מ"א [ע"ש מ"ש ע"ד התמנות רבנות אם הבן יורש כסא אביו והאריך לבאר ענין זה ועיין עוד בח"ס חו"מ סי' כ"א וסי' כ"ב]:

יז

שם סהס"ד. נ"ב עיין ספי"ד דסנהדרין:

א

סעיף יו"ד ויש מי שאוסר אלא א"כ ללמוד תורה או לישא אשה. נ"ב עיין ביו"ד סי' ר"ע מה שישבתי שם מה שהקשה המג"א כאן מסי' רמ"ח ועל הב"י בדין שאר ספרים ע"ש שהבינותי סמוכין לזה מפירוש הרשב"ם דאף תפילין אסור למכור אם לא ללמוד תורה או לישא אשה ע"ש ודו"ק:

ב

(סעיף י"ד) נ"ב עיין במג"א ס"ק ל"ו מה שהקשה מכאן ליו"ד ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ד' בתשובה לק"ק קאזלאב מ"ש ליישב זה על נכון בעזה"י וכמה חילוקי דינים היוצאים משם ומ"ש המחבר ראובן שאמר קרקע זו אני נותן וכו' עיין מ"ש השייך לזה בחיבורי על חו"מ מהדורא ד' סי' רכ"א בתשובה הלכות נזקי שכנים סי' ק"ג לק"ק טארנאפאל ע"ש:

ג

(סעיף כ') יש מי שאומר שס"ת שהוחזק שהי' של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולים להחזיק בו עיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא יו"ד סי' ד' קנה מקומה באהע"ז סי' קכ"ה שם כתבתי בעזה"י דרך אגב לק"ק סנאטין באחד שהיה לו ס"ת בבהכנ"ס זה והלך למקום בהכנ"ס אחר ונטל הס"ת עמו ומת אם יכול בעל בתו ליקח המ"ת להחזירה לבהכנ"ס הראשון שהיה מתפלל בו תחלה ע"ש דרך אגב בעזה"י ודו"ק היטב:

ד

(סעיף כ"א) בהג"ה אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה. נ"ב הנה אם בא על חייבי מיתות ב"ד אם מותר האתנן ועיין בחיבורי על ב"ק בפרק מרובה בסוגיא דעקוץ תאנה וכו' מה שכתבתי להוכיח מלשון הרמב"ם דבבא על מיתות ב"ד מותר האתנן ע"ש טעמו כי נכון הוא בעזה"י ודו"ק:

א

עיין ס"ק י"ב מ"ש בשם המבי"ט וצ"ל דשם מיירי שאי אפשר עוד להתפלל שם אבל הלבנים ועצים דמיירי כאן מיירי שיכולים לבנותם עוד בכה"כ:

א

[א] מותר לעשות מבית המדרש וכו'. צריך עיון אי מותר לעשות מבית הכנסת בית המדרש ליחד בביתו, ועיין סימן קנ"א ובסימן צ' סעיף י"ח משמע דשרי עד כאן לשון מגן אברהם. ולעניות דעתי מסתבר דלענין קדושה גרע:

ב

[ב] שמכרו וכו'. ואפילו לכתחילה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה כדמשמע בסעיף ו' והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא:

ג

[ג] כל חומר וכו'. דחומש בכריכה וחומש העשוי בגלילה שוין הן עולת תמיד, ועיין לעיל בסימן קמ"ג דמבואר דחומשין שלנו אם חמישה חומשין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ספר תורה:

ד

[ד] וכן נביאים וכו'. כתב עולת תמיד משמע מכאן דחומש ונביאים וכתובים שוין הם, עד כאן. ותימא מש"ס מגילה דף כ"ז דמבואר שם דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים אבל בדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשין, וכן פסק מגן אברהם. וצריך לומר דהשולחן ערוך ולבוש דוקא לענין מטפחת ספר תורה קאמרי דשוין הן דאף נביאים וכתובים הם כחומשין דקדישי יותר ממטפחת ספר תורה, ובדמי נביאים וכתובים אסור מטפחת לספר תורה, אבל לענין חומשין ונביאים וכתובים קדישי חומשין יותר וזה ברור. כתב הר"ן דנביאים וכתובים שוין הן בכל ענין, ומה שכתב מגן אברהם בזה עיין בתוספות יום טוב פרק ד' דראש השנה:

ה

[ה] דינו כחומש וכו'. עיין אליהו זוטא:

ו

[ו] יש אוסרים וכו'. משמע אפילו בדיעבד שכבר מכרו אסור לקנות בדמיו כיוצא בה וכן משמע במתניתין דבני העיר עיין שם, וכן משמע פרק י"א מהלכות תפילה, וכן נראה לכוין דברי הב"ח שכתב דמהר"י אבוהב שהם יש מתירין דהכא מודה דלכתחילה ואין חולק על הר"ן בזה, עד כאן. משמע דהוא אינו חולק אר"ן בזה, אבל לענין דיעבד חולק כי הר"ן אוסר אפילו דיעבד ודו"ק. ודלא כמו שכתבתי באליהו זוטא בתחילת השקפה וכן מגן אברהם הבין דברי הב"ח ושולחן ערוך כן וליתא אלא כדפירשתי. מיהו בספר תורה דליכא לעילוי בעילוי אחרינא מותר למכור ספר תורה אחרת בדמיה כשכבר מכרו ראשונה לכולי עלמא כדאיתא במגילה דף כ"ז:

ז

[ז] ויש מתירין וכו'. בט"ז האריך ותמה דביו"ד סימן רע"ב פסק כסתם דאסור בספר תורה. ולא קשה מידי דיש לומר דהתם משום פשיעותא כמו שנתבאר שם וכן יש לפרש שם דברי הטור. עוד יש לומר דהא פירשתי דהכא דוקא בדיעבד מתירין וביו"ד מיירי לכתחילה, ואף דבהט"ז כתב דאיתא בש"ס דדוקא בספר תורה יש חילוק בין תחילה לדיעבד כיון דליכא לעילוי, אבל בדברים דאיכא לעילוי הוי דיעבד דידיה כמו לכתחילה וליתא כן בש"ס, אלא אפשר לפרש דאף בשאר ספרים יש חילוק עיין שם ודו"ק, וכמו שכתבתי בשם הב"ח. ודעת היש מתירין נראה לי שהם דברי מהר"י אבוהב ורבינו יונה שהביא בית יוסף, ונראה שכן דעת הרבינו מנוח שהביא בית יוסף ביו"ד שם ודלא כמגן אברהם שכתב שהם דברי רמב"ם וסבירא ליה דאין איסור אלא בספר תורה עיין שם, וליתא למעיין בסוגיא דשמעתתא עיין שם ודו"ק, וכן הט"ז דחה לסברא זו לגמרי. מיהו בתוספות יום טוב שם פירש דברי הרמב"ם דמותר בכל הדברים לקנות בשוין מדינא אלא דעדיף לקנות עילוי קדושה וכן נראה לי עיקר. כתב הט"ז בזמנינו רואין הרבה מוכרין ספרים ולוקחין אחרים בדמיהן, נראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך כדבסימן קנ"ד סעיף ח' בהגה, עד כאן. ולי נראה משום דספרים של יחיד מותר כדלקמן סעיף י' ועיין שם:

ח

[ח] גבו המעות וכו'. כל האחרונים הביאו תמיהת כסף משנה בשם ר' משה כהן דזה הוי כטווי לארוג דליכא למאן דאמר מילתא הוא. ותמיהני על תמיהתם דאשתמיטתיה תוס' סנהדרין דף מ"ח ד"ה מותר וכו' שכתבו דמעות עדיפא מטויה לאריגה משום דחזי למיקני בהו כל מילי. אך קשה דמכל מקום לא עדיף מאריגה, דקיימא לן הזמנה לאו מילתא, וכך הקשה תשובת הרא"ם סימן נ"ג, ותירץ דנתינת מעות ליד גבאי הוי כמו מעשה עיין שם, הביאו ש"ך ביו"ד סימן רנ"ט וכן משמע בב"ח וכן פשט דברי רמ"א ולבוש כמו שכתב אם באו ליד גבאי. ומגן אברהם הקשה הא אין לך מעשה גדול מבנין בית הכנסת ואפילו הכי אינו קדושה כמו שכתב סעיף ח', עד כאן. ומה אעשה שלא עיין בתשובת רא"ם גופיה שמקשה זה, ומתרץ דאין כוונתו לאסרו עליו אלא אחר התפילה ואם לא יתפלל ישאר חולין מה שאין כן כשנותן המעות ליד גבאי מייאש ממנו עיין שם באריכות. גם מה שהקשה מגן אברהם דבסנהדרין איתא דכשגבו מעות למת מיקרי הזמנה ולא מעשה, לא קשה מידי דהתם מיירי ממותר מעות המת ולא ממעות צורך המת גופיה גם יש לחלק בין גביית צדקה למת. והנה הט"ז ס"ק ג' תמה על רמ"א בחילוק הנזכר לעיל מש"ס מגילה דף כ"ו דפריך אביי מברייתא דבעינן התנה דוקא ולא משני דמיירי שבאה לגבאי על כן בעינן התנה דוקא אלא דאין חילוק, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו דהא רבא נמי מיירי שבא לידי גבאי כדקאמר גבו והותירו, ואפילו הכי מתיר אפילו בלא התנה ואם כן אי אפשר לשינוי הכי. גם מה שהאריך בס"ק ב' דהא דגבו מעות אסור לשנותה אינו משום הזמנה אלא משום נדר ואם רצה ללוות ולשלם מותר לשנותה עיין שם ולקח לו שיטה לעצמו, ומה שהביא ראיה מהא דזכה המת בצורך המת עצמו לאו ראיה כיון שבא לידי גבאי כדפירשתי. ופשוט דשבעה טובי עיר במעמד אנשי עיר מותרין לשנות המעות כדלקמן, והוא הדין כשהביאו עצים ליד הגבאים:

ט

[ט] לכל מה שירצו וכו'. אפילו אין בה קדושה כלל אלא לשאר צורכי ציבור, ש"ס ואחרונים. ומה שתמה ט"ז על המקשן דפריך טעמא דהתנה וכו' דילמא משום דבר הרשות בעינן התנה, לעניות דעתי לא קשה מידי דאם כן לא הוה ליה למימר אבל התנו אפילו לדכסוסים הא מיירי דוקא בדכסוסים שהוא שומר עיר ודו"ק:

י

[י] ואם כשגבה וכו'. כן כתב הגהות אשירי, ותמיהני דאם כן מאי פריך הש"ס שם התנה אין וכו' דילמא מיירי בהכי שקנה בעד כל המעות לכך בעינן דוקא התנה:

יא

[יא] ואם קנו בדמים וכו'. ותמה הט"ז דפשיטא כיון דחלה קדושה על הדמים מי יאמר דנפק עתה קדושה על ידי קניית העצים. ולעניות דעתי כוונתו דאף שיש מותר עצים ואבנים מהצורך לבית הכנסת אפילו הכי חלה קדושה, אלא שדין זה צריך עיון לי, ועוד דאם כן לישני הש"ס שם דהא דבעי התנה מיירי בקנה עצים ואבנים, ודוחק לומר דבזה לא מהני אפילו התנה ואפילו כשגבו עצים ואבנים וסותר. אפשר דמותר לשנות, וצריך עיון לדינא:

יב

[יב] להשיא יתומה וכו'. כן כתב ר"מ אלשקאר סימן מ"ב ולבוש, ולכן תמהתי באליהו זוטא על עולת תמיד וחלקת מחוקק ובית שמואל בריש אבן העזר שכתבו בסתם דוקא יתום, אבל אין למכור להשיא יתומה כיון שאין חייבת בפריה ורביה, ולא הזכירו מלבוש ור"מ אלשקאר הנזכרים לעיל, גם הבאתי ראיה מש"ס כתובות דף ס' תנו רבנן יתום ויתומה, משיאין את היתומה ואחר כך היתום מפני שבשתה מרובה משל איש ואם כן אם מוכרין ליתום כל שכן ליתומה. עוד הבאתי מש"ס מגילה דף כ"ז דקאמר אין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה משום לא תהו בראה אלא לשבת יצרה, עד כאן. וקיימא לן דנשים נמי מצווין על לא תהו בראה כמו שכתבו תוס' בגיטין דף מ"א וכן מצאתי במגן אברהם, וכן משמע בבבא בתרא דף י"ד ד"ה שנאמר וכו' וכן פסק פסקי תוס' שם, ולבוש ביו"ד סימן רמ"ט סעיף ז' וזה נמי דלא כבית שמואל במהדורא בתרא. גם מה שכתב מדכתב שלטי גיבורים דאשה לא תשב בלא בעל משום חשדא משמע דאינה מצווה על שבת, עד כאן, לא קשה מידי דיש לומר דניחא ליה לומר טעם אפילו כשאינה בת בנים. אך צריך עיון מאבן העזר סימן קנ"ד סעיף ו'. ועיין עוד באליהו זוטא מה שפירשתי בזה דברי תוס' ריש חגיגה ע"ב:

יג

[יג] ואם קיבלו וכו'. אם פירשו בפירוש שרשות ליחיד למוכרו לעשות במעות מה שירצו אז מה שעשה עשוי אבל אם ניתנו לו סתם למכור אז המעות בקדושתו:

יד

[יד] של כרכים וכו'. ואם ידוע שלא עשו אלא למעט עם ואין נכנסים בה אורחי הוי ככפר כדאיתא במגילה דף כ"ו בבית הכנסת של אומנים:

טו

[טו] אלא אם כן תלוי וכו'. פירש מגן אברהם דוקא כשבנאוה משלהן, אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועילמה שתלוי בדעת היחיד, וכן משמע בנחלת צבי. כתב בתשובת משאת בנימין בסימן ל"ג דבארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהילה אין חילוק בין כפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד מנהיגים למכור בית הכנסת אפילו למשתי ביה שיכרא, וגם הדמים יוצאים בה לחולין אפילו אנשי העיר מוחין בידם עד כאן לשונו. והנחלת צבי חולק עליו שאפילו בזמן הזה אסור אלא אם כן ידוע שבנאוה משלהם, ותלו בפירוש בדעת יחיד. וממגן אברהם ס"ק ל"ז משמע דכל שבנאוה משלהן לא בעינן בזמן הזה שיתלו בדעת יחיד ויש להקל, ועיין ס"ק י"ז. ובראב"ן בריש סימני הספר מצאתי ראיה למשאת בנימין, דפרנסי העיר קרואין חבר עיר. כתב הט"ז דאפילו של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אחר כך בית הכנסת, אבל אם יהיה בית הכנסת מותר, אפילו משל רבים ליחיד כרבנן [מגילה] דף כ"ז ע"ב:

טז

[טז] בהסכמת וכו'. ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם אין צריך לעשות בהסכמתם (עטרת צבי):

יז

[יז] לכל דברי קדושה וכו'. היינו דמותר להשתמש בדמיו כשהוא מכפרים, אבל מכל מקום בקדושתייהו קיימין אבל בית הכנסת ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן:

יח

[יח] אסור למכרה וכו'. זה לשון מגן אברהם אם לא שירצו ולקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש בפשיעות או שירצו לקנות קדושה חמורה, וכן משמע בר"ן בשם הרמב"ן, עד כאן לשונו. ולא נהירא דכיון שהוא של כרכים חיישינן שמא יש אחד שאינו חפץ בקדושה חמורה, וכן כתב בתשובת משאת בנימין שם, וצריך לומר דמגן אברהם אכפרים קאמר, וגם בזה צריך עיון. כתב משאת בנימין שם דאפילו בכרכים היכא דבנאוה אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כולי עלמא ניחא להו בזה, וכן עצים ואבנים מראשונה מותרים להשתמש בהם, עד כאן. והיינו משום שבנאוה אחרת והוי כמכרו זה בזה דמסתמא ניחא כולי עלמא, אבל אם לא בנאוה אחרת גם אבנים ועצים אסור, ומגן אברהם השיג עליו בחינם עיין שם. כתב מגן אברהם ס"ק ל"ז זה לשונו, בתשובת מהר"מ מלובלין התיר למכור קרקע של בית הכנסת דקהילה קדושה לוקאווי מטעם דכשבנאוה לבית הכנסת עשו ברשות ובעצות מנהיגי מדינה, וכולי עלמא בתר מנהיגי מדינה גרירי, ועוד דמסתמא ניחא לכל למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בית הכנסת על אותו המקום וכו', ומכל מקום לרווחא דמילתא ישאירו מקום ארון הקודש פנוי ויעשה בו גן ירוק דאינו מכוער כל כך כתשמישי אחרים עד כאן לשונו. וצריך עיון דהא זריעה תשמיש מגונה הוא כמו שכתב סימן קנ"א סעיף י"א, וצריך לומר דמיירי בירקות שאינם צריכים חרישה דאין מגונה כל כך, עד כאן לשון מגן אברהם. ולא ירדתי לסוף דעתו דהר"מ כתב להדיא שם אף על גב דזריעה תשמיש מגונה הוא מכל מקום אינו מכוער וכו', הרי דגם זריעה דירק תשמיש מגונה אלא רצה לומר שאינו מכוער כמו ארבעה דברים דחשיב בסעיף ט' דהם גרועי מזריעה עיין שם שמבואר כך להדיא. גם תמיהני עליו שהעתיק דישאירו מקום ארון הקודש פנוי וכו' וליתא אלא זה לשונו, המקום שעומד עליו בית הכנסת דאנשים הוא עיקר קדושה ישאר פנוי וכו':

יט

[יט] כל דבר שבקדושה וכו'. פירושו כיון שמותר לשנותו אם כן הוי כשלהן דמצי ליתן במתנה כדלקמן סעיף י"א ובדבר שהוא שלו לא שייך הכרזה, וגם אין אונאה בקרקעות ובמטלטלין אף שאין שייך הכרזה, כדאיתא בחושן משפט סימן ק"ט מכל מקום יש בהן אונאה, אם לא שידעו ששוה יותר דאז לא גרע ממתנה מה שאין כן באם אסור לשנותו לקדושה קלה ומכל שכן באין ביד הציבור לשנותו כלל דאז ודאי כל שכן דלא מצי ליתן במתנה לא הוי כשלהן וצריך הכרזה ויש אונאה אפילו בקרקעות כמבואר בחושן משפט שם כנ"ל. ולפי זה הר"ן פרק בני העיר ותשובת רשב"א סימן תרי"ז לא פליגי כלל ודו"ק, ובזה מיושב כל מה שנדחקו הט"ז ומגן אברהם עיין שם כי קיצרתי:

כ

[כ] בנו בית וכו'. היינו שבנאוה ממעות חולין וכמו שנתבאר סעיף ד', מיהו נראה לי אף שבנאוהו ממעות בית הכנסת מכל מקום אין לו קדושת בית הכנסת לכל מילי רק שאסור לשנותו (מגן אברהם). ועיין לקמן סימן מ"ב דבכל הדברים בעינן הזמנה בפה ובמעשה, מיהו מי שהתנדב מקום לבנות עלה בית הכנסת או בית לבית הכנסת או מטפחת לספר תורה. ועיין בתשובת חוות יאיר סימן נ"ט, כתב דאין יכול לחזור דחשיב כמו נדר אך יכול להשתמש בו דבר הדיוט דאין קדושה חל עליו בהזמנה, עד כאן, ובסימן קמ"ז ס"ק ג' כתבתי יותר מזה. ומגן אברהם כתב דאם עשה לספר תורה שיש לו בביתו כל שלא נשתמש בו לספר תורה יכול לחזור בו, עד כאן, ולא נהירא וצריך עיון:

כא

[כא] כל שלא הקדישו וכו'. כלומר לא שנתקנו לבית הכנסת לקרות בו ולא הקדישו ממש, וצריך עיון על מה סומכין העולם שמוכרין ספר תורה ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לבית הכנסת. וצריך לומר כיון דהמנהג כן הוה ליה כאילו התנה בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמו שכתב ביו"ד סימן רנ"ט סעיף ב' (מגן אברהם):

כב

[כב] מי שאוסר וכו'. משמע דעיקר ראשונה דרבים הם, אבל ביו"ד סוף סימן רפ"ג כתב גם סברת המתיר בלשון יחיד, מיהו רמ"א כתב שם ועיין באורח חיים סימן קנ"ג אפשר דכיוון לזה, וכן בדרכי משה כתב שהמנהג כמתירין. וכל זה מדינא ומכל מקום המוכרו אינו רואה סימן ברכה, וכל זה בספר תורה אבל תשמישיו לכולי עלמא מותר. גם נראה לי דבשאר ספרים כולי עלמא מודים ביחיד, גם נראה דאפילו בספר תורה אם קנאה תחילה למוכרה, וכל שכן אם קבלה בחובו שמותר למוכרה לכולי עלמא. כתב מגן אברהם דלמאן דאוסר ליחיד למכור ספר תורה הוא הדין אף שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר וחבר עיר אסור, עד כאן, וכן משמע מריב"ש שהביא בית יוסף, אבל מלבוש יו"ד משמע דכולי עלמא מודים בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דמותר וצריך עיון:

כג

[כג] יכולין ליתן. שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ובכרכים אסור:

כד

[כד] אינו יכול וכו'. דוקא מה שהוא בחינם, אבל מה שקנה יכול למכור להגון כמוהו (ט"ז):

כה

[כה] דבר מצוה וכו'. זה לשון הרמב"ם, ופירושו נראה לי בגבו מעות לצורך בית הכנסת ובא להם דבר מצוה כגון צדקה אחרת פרנסת עניים וכסותן וכיוצא בהן מוציאין בה המעות, וכן משמע בבית יוסף ליו"ד סימן רנ"ב, ואפשר שזה כוונת הלבוש כמו שכתב מצוה כזו. לא מיירי להרמב"ם כלל מדין עלייה לקדושה חמורה, אבל אם קנו ממעות אבנים אין להוציאן לצדקה אחרת ודו"ק ודלא כעולת תמיד:

כו

[כו] לא ימכרם וכו'. כתב הט"ז דבש"ס בבא בתרא קאי דוקא כשאין בית הכנסת אחרת, אבל כשיש בית הכנסת אחרת מותר למכרו, ואינו מוכרח, ועוד הא מתוס' שם לחד פירושו מבואר דקאי אפילו יש בית הכנסת אחרת עיין שם:

כז

[כז] לא מצי וכו'. דהא כבר נדר וגם בית המדרש אינו יכול למחות דהא קדושת בית המדרש יתירה על בית הכנסת לבוש. וקשה היכי דמי אי בשאינו דר בעיר הא מותר אפילו לדבר הרשות כמו שכתב בית יוסף, ואי דר בעיר הא סיים שיכול למחות אפילו לבית המדרש. ואפשר דמה שכתב שיכול למחות היינו כשכותים מניחים לבנות בית הכנסת ואפילו הכי רוצים לשנות לבית המדרש. מיהו בבית יוסף מבואר דיכול למחות אף כשאין מניחין לבנות וכן משמע במגן אברהם והקשה מיו"ד סימן רנ"ט סעיף ב' ועיין שם. ושמא יש לחלק בין נודר מעות ובין נודר קרקע, עוד אפשר לומר דמה שכתב הלבוש וגם לבית המדרש וכו' היינו כשיש חבר עיר כדסיים ודחוק, וגם זה תמוה דנראה דגם לדבר הרשות יכול לשנות כשיש חבר עיר:

כח

[כח] ושבעה טובי העיר דינם וכו'. וצריך עיון דלעניות דעתי לא מהני שבעה טובי העיר כשמוחין אלא דוקא חבר עיר והמרדכי מיירי לשנות מקופה תמחוי כשאינו מוחה עיין שם ודו"ק, ובכרכים פשיטא נראה דלא מהני שבעה טובי העיר:

כט

[כט] אינו כלום וכו'. זה מצד התקנה, אבל מדינא עיין ביו"ד סימן רכ"ד. ונראה לי דהא דמתיר הגמרא כתיבה של מעשר נמי מצד התקנה התיר ובחינם דחקו מהרש"ל ומגן אברהם:

ל

[ל] אלא אם כן יאסור וכו'. היינו כשהשאיל סתם אבל השאיל לזמן אין יכול אפילו לכל הקהל תוך הזמן כדאיתא ביו"ד סימן רכ"א סעיף ז', ועיין בים של שלמה בבא קמא פרק ה' סימן ל"ד וצריך עיון. ונראה דמה שכתבו השולחן ערוך ולבוש אינו יכול וכו' דלאו דוקא דודאי אי עבר ואסר אסור כמו שכתב בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן קצ"ז אלא דלשון אינו רשאי כמו שכתב הלשון בבית יוסף. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון שם שלא תיקן ר' גמליאל אלא כשמשאיל שיהא קדושת בית הכנסת כל ימי השאלה אבל בזמנינו אין בבית המשאיל קדושה כלל, לא שייך תקנת ר' גמליאל, עד כאן וצריך עיון. עוד כתב אם לא שאל להם אלא נתקבצו מעצמן ושתק אפילו ביום ראשון יכול לטורדם, ושאלה סתם הוי שלושים יום:

לא

[לא] אין הציבור וכו'. כן כתב מהרי"ק סימן קי"ג ומסיק אפילו היה להם טענה אין בידיו לשנותן עיין שם, אבל בעולת תמיד כתב בשם תשובת ראב"ח זה לשונו, והוא הדין מי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי אלא בהיות איזה טעם למערער, עד כאן וצריך עיון. עוד כתב אם שינוי על ידי אונס כשיעבור האונס אין יכולין לשנות, עד כאן, וכן נראה לי דדמיא לסעיף כ"א. עוד כתב ואם מכר בית הכנסת ביתו לראובן אין בידינו ראיה גמורה שקונה יזכה באותה חזקה, עד כאן. ואפשר לדמותו לסעיף י"ב וכל זה לא מיירי אלא כשמעבירין המצוה והכבוד לגמרי מהמחזיקים אבל אם במקצת מבתי כנסיות מחזיקים בבית הכנסת אחרת אינו יכול לעכב. כתב בתשובת בנימין זאב סימן קפ"ב ישוב שלא היה לציבור ספר תורה וקראו בספר תורה של יחיד ואחר כך ציבור כתב ספר תורה אין למעט כבוד ספר תורה דיחיד אלא יקראו בכל שבת בספר תורה אחד:

לב

[לב] אין יכולים וכו'. והא דסעיף כ' יש לומר דשאני ספר תורה דקאי בקדושתייהו אף שמוכרים, עוד יש לומר שם מיירי שהתנה שלא יחול עליה בקדושה כדלעיל סעיף ח' וכן משמע בתשובת רש"ל סימן ט"ז עיין שם. שוב נדפס ספר ט"ז וכתב דרש"ל חולק על השולחן ערוך עיין שם, ולעניות דעתי כדפירשתי וצריך עיון עוד במהרי"ק סימן ע"ו וסימן קס"א ואתבאר בארוכה ביו"ד סימן רנ"ט, וקיצרתי כאן כיון שכתב במגן אברהם דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם, ומשמע בט"ז אף שהיה עליו דברים של הקדש, ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן מ"ט שאין רשאי ליקח הכלי קודש מבית הכנסת זה וליתנו לאחרת:

לג

[לג] אין לקנות מעילים וכו'. והלבוש שהשמיטו וסמך עצמו על סימן קמ"ז סעיף ה', ומכל מקום הכא הוה ליה למיכתב בעיקריא דדינא, וכתבתי באליהו זוטא דאפשר דכיון שכתב בבית יוסף עלה ואף על גב דנהוג עלמא וכו' סבירא ליה דמנהגן של ישראל תורה. גם נראה לי לדחות עיקר הראיה שהביאו מהא דאמרינן מה מזבח שלא נשתמש בהם הדיוט וכו' אף עצים וכו' דיש לומר דקדושת מזבח לקרבנות שאני, וכן כתב מגן אברהם סימן קמ"ז וכתב דהעולם נוהגין לעשות אפילו מישנים, עד כאן. גם נראה לי לראיה דכהאי גוונא אמרינן בעבודה זרה דף מ"ז, ועוד נראה לי ראיה מזבחים דף קי"ד דסלקא דעתך דמותר בבמה בישנים ודוקא במזבח אסור. ומקרוב נדפס בתשובת חות יאיר והביא ראיות להתיר ועיין סימן קנ"ד סעיף י"א וכן משמע בתשב"ץ סימן תי"ז דדוקא בנשתמש לכותים אסור, וכן משמע קצת לקמן סימן קנ"ד סעיף ח' דמותר בנשתמש בו הדיוט ודו"ק. ונראה לי דאף להאוסרים היינו כשנעשה לצורך הדיוט, אבל כשנעשה לצורך קדושה ונשתמש רק באקראי נשתמש בו הדיוט שרי ועיין לעיל סימן ל"ב וסימן קמ"ז. כתב הב"ח סימן של"ד אותן מטבעות שיש עליהם שם בן ד' אסורים לתלות בספר תורה. וכתב הט"ז שם ס"ק י"ט דמה שנוהגין להשים הכלי ממעות כשמברכין החולה בארון הקודש איסור הוא:

לד

[לד] אסור לעשות וכו'. ומזה תמה אני על מה שכתב רא"ם בתשובות סימן ע"ט וזה לשונו, הא דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' דרשו בפרק קמא דעבודה זרה אבל עושה מדמיהן בית הכסא לכהן גדול משמע דאף דמיהם אסירי לדבר מצוה, עד כאן, גם משנה מפורשת פרק כל האיסורים דדמיהן מותר. ועיינתי בש"ס עבודה זרה דף י"ז ליתא כן אלא זה לשונו, מהו לעשות הימנו בית הכסא, עד כאן. משמע דמיירי כשנתן לה עצים ואבנים כדפירש רש"י בתמורה דף ל', מיבעיא ליה אם עושין מעצים עצמן בית הכסא, אבל מדמיהן ודאי מותר וצריך עיון. והנה הלבוש שהשמיט לזה אפשר דסבירא ליה דדוקא בבית המקדש אסור אך מש"ס שם לא משמע הכי גבי מאתנן זונה קבצה וכו', וכן משמע בתשובת רא"ם שם. ואפשר דסבירא ליה ללבוש דלרבנן דדרשי מאתנן זונה קובצה, דלסוף שוכרתה פליגי וסבירא ליה דאין אסור אלא לבית המקדש, ועיין בתשובות שם וצריך עיון. מיהו לכולי עלמא מבואר שם דאינו אלא מדרבנן. וברבינו ירוחם שם דאפילו לנר או שמן וכיוצא לבדק הבית או לדבר מצוה אסור, ומה שכתב רמ"א מעות וכו' הוא הדין כשנתן חיטין ועשה מהם סולת זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין שכבר נשתנו, וכן במחיר כגון שהחליף כלב בחיטין ונעשה סולת, וכן ולדותיהן מותרין והא דאתנן דוקא כשנתן קודם, אבל כשנתן אחר כך מותר אם נתנה היא אתנה לבועל מותר, אתנן זכר אסור. האומר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור, וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים נתן לה ואחר כך בא עליו מותר דהוי כמתנה. ומה שכתב רמ"א איסור ערוה, כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות איסורי מזבח ורבינו ירוחם דהוא הדין חייבי לאוין אבל הפנויה אפילו היה כהן אתנה מותר, וכן אשתו נדה אתנה מותר, ועיין עוד שם. ובמגן אברהם כתב כנסת הגדולה בשם משפטי שמואל אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינן יכולין למחות באחרים שבאו לקבור, עד כאן. ומגן אברהם כתב במדינתינו חבורת ממונים נראה לי דצריך ליתן להחברה כמנהגם, עד כאן. ואני ראיתי כתב בפנקס חברא קדישא שלי גמילת חסדים פה פראג כשנפטר הגאון מורינו הרב אפרים זכרונו לברכה ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו ואמרו כשמת תלמיד חכם יותר ראוי לטהר תלמידיו ולהתעסק עמו, ושלחנו להגאון מורינו הרב ישעיה ריש מתיבתא ופסק מאחר שקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלין עסקיהם יתעסקו גם כן עם הצדיק, רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל טובת הצדקה הרשות בידם, עד כאן:

לה

[לה] חוזר למצותו וכו'. הוא הדין לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו כשיעבור האונס חוזר לשררתו בית יוסף ותוס' יומא דף י"ג וסנהדרין דף נ"א, ואם עבר משררתו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג, כתב מגן אברהם דאינו חוזר לשררתו ושכן משמע במרדכי ורמב"ם פרק ז' מהלכות רוצח, עד כאן, וצריך עיון דהרמב"ן שם נתן טעם הואיל ובאו תקלה זו הגדולה על ידו משמע דוקא ברציחה אבל בשאר עבירות לא, ועוד דברטנורה סוף פרק ב' דמכות פסק כר' מאיר דאף רוצח חוזר לשררתו, ובאמת תמוה שסותר לדברי רמב"ם שם, וכן תמה תוספות יום טוב שם, וכן פסק הרמב"ם פרק ג' מהלכות עבדים. מיהו בסמ"ג עשין ע"ה ופ"ג סתם בזה, משמע לי דסבירא ליה דחוזר לשררתו, ואפשר טעמו משום דלר' יהודה תיקשי ישוב למה לי כמו שכתבו תוס' שם, וגם דאם כן אל אחוזת אבותיו למה לי, וכן מפירוש רש"י פרשת בהר יראה לי דסבירא ליה דהלכה כר' מאיר וכן משמע מרא"ם ודלא כנחלת יעקב עיין שם. שוב מצאתי בקיצור מזרחי שפירש דברי רש"י כדברי, ולפי זה מיושב דעת הברטנורה דסמך על רש"י וכדפירשתי:

א

לחמורה עיי' באר היטב סק"ו מ"ש בשם מ"א לתרץ קושי' הכ"מ ובת' שב יעקב סי' י"ב העלה במי שצוה קודם מותו לבנות ביה"כ במקום פלוני ולא אסתייע' מילתא ועכשיו על מקום דירת המנוח ובניו אחריו צריכים לאותו דבר אחרי הגוועלב של ביה"כ הוא ישן נושן לעשות במקומו גוועלב של אבן. דבזה קיימו דברי המת ואפי' יותר נכון מבמקום אחר כמו שהדין בצדקה עניי עירך קודמין וא"ל הואיל שיש להם כבר ביה"כ אין המצוה כ"כ בזה אך ז"א דזהו ג"כ דבר גדול שנ' ולפאר את מקדשינו ועובדא דבן בוטא יוכיח דהלא לחד שנויי לא חזי ביה תיוהא רק לעשות בנין נאה יותר. אלא דסיים שיבנה על אופן הנזכר בש"ע סי' קנ"ב ע"ש. ועיין הרבה דינים בענין זה בתשו' אדרת אלי' ס"י:

ב

בדמיו ועיין באר היטב סק"ב מ"ש בשם ב"י אבל מפני דוחק אין יכולים למכור אפילו מקצת ואפי' נשתיי' להקהל די צרכם לבה"כ ת' בית יהודה סי' ט' ועמ"ש באה"ט סק"י והטעם זה העלה בתשו' מהר"י באזאן סי' נ"ב באחד שנדר להשיא יתומה אחת ויש לו קרובה עניה ואביה הלך למדה"י והוא עני וסומא דיקיים את נדרו בנשואי עניה זו ע"ש:

ג

ואם אסר. שותפי' שנדרו ביה"כ וס"ת ותשמישיו ואח"כ נתפרד' החביל' ורצה אחד מהם לחזור מההקדש עיין תשו' ז"א כ"ז מקום מדרש נשרף והקהל מתפחדי' שלא יקחו הישמעאלי' את הקרקע כאשר לקחו כל סביבו התיר בתשוב' הנ"ל סי' קי"ג למכר' שלא יפסידו כולה מיהו הדמים ראוי שיקחו בהם קרקע אחרת במקומו ואם קצת אנשים מאנשי קהל נשא לבם לצאת מהם ולבנות להם בה"כ חדשה ועכשיו תבעו חלק בכלי קודש ומנורות של בה"כ ישנה ע"ש סי' נ"ט:

ד

ולמכרם תיק קמיע' של כסף אחר שנתקלקל הקמיע אי רשאי להנות מהתיק לתשמיש חול עיין תשו' סם חיים סימן מ"ו דמתיר ועיין מרדכי סי' תתנ"ב:

ה

הקדש אנשי חברה של ג"ח עשו חפצי כסף לבה"כ של קהל אחת והיה בידי עצמם משמרת ועתה רובם כולם הלכו לעולמ' וקמו אחרים תחתיהם וגם המה שומרים את הכלים הנ"ל. ומקרוב מחמת קטט יצאו אנשים ההמה מן הכלל להתפלל בקהל אחר ועתה אנשי הקהל תובעים שיתנו להקהל את החפצים העלה בתשו' מהר"י באזאן דהדין עמהם ע"ש סי' ב' כשמיעוט הקהל תובעים חלקם בחפצי קודש ורצו לפרוש מהקהל עיין תשובת מגן גבורים סימן א' דחולקין למספר הגברים מבן י"ג ומעלה. וכן העלה שם דאין דין גוד או אגוד לבית הכנסת:

א

א) [סעיף א'] מותר לעשות מבה"כ בה"מ וכו' שקדושת בה"מ יתירה על קדושת בהכ"נ ומעלין בקודש ולא מורידין, הרמב"ם פי"א מה"ת דין י"ד, לבוש. ב"ח עו"ת אות א':

א

ב) שם מותר לעשות מבהכ"נ בה"מ וכו' ואם מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו כתב מ"א סק"א דבסי' צ' סעי' י"ח משמע דשרי יעו"ש וכ"כ קול הרמ"ז והביאו הברכ"י בשיו"ב אות א' אבל הא"ר אות א' כתב מסתברא דלענין קדושה גרע, והביאו הברכ"י שם וכתב ועיין מ"ש מרן ז"ל בב"י סי' קנ"א ור"ל דשם כתב מרן ז"ל דיחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו ודאי אין לו קדושה כ"כ יעו"ש ומשמע דהוא קיל מבהכ"נ וכ"כ הפתה"ד אות א' בשם המאירי בחי' למגלה ודחה דברי המ"א הנז' והסכים לדברי הא"ר וגם על דברי הרב בגדי ישע שתמה על הא"ר הקשה וכתב דדברי הא"ר מיוסדים על אדני פז וכוותיה מסתברא לענין דינא וכ"כ בהדיא מהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים בסוף מגילה סי' רמ"ד דת"ת דיחיד בי כנישתא עדיף יעו"ש, וכ"כ ח"ע על מ"א הק"א יעו"ש וכן דעת התו"ח אות א' אלא מה שהקשה על הא"ר כבר תירץ אותה הפתה"ד יעו"ש:

א

ג) מבהכ"נ יחיד לצרכו לבה"מ יחיד פשיטא דשרי ובהיפוך אסור, א"א אות א':

א

ד) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ, ואפי' בדיעבד לא מהני פרישה אות א'

א

ה) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ היינו דוקא בבתי כנסיות שאין קובעין בהן מדרש ללמוד אבל אם באותו בהכ"נ עצמו הנבנה מחדש במקום הבה"מ קבעו בו ישיבה בכל יום תמיד ללמוד וללמד מקרא משנה הלכות אגדות עד שלא ישתנה שם בה"מ ממנו ויקרא שמו בישראל הבית הגדול שמגדלין בו תפלה ותורה מותר לעשותו מבה"מ, דבר שמואל סי' שמ"ו ומ"ש י"א בהגה"ט ע"ש הדב"ש והביאו באה"ט סק"ב מה שקובעין שם מדרש שעה א' דינו כבה"מ וכו' זהו כתב לפי דעתו ואינו בדב"ש וגם אין נראה כן מדברי הדב"ש כמו שהעתקנו לשונו וכבר כתב ע"ז התי"ח או' ב' דבה"מ של שעה א' אין לו עדיפות מבהכ"נ יעו"ש:

א

ו) שם אבל לא מבה"מ בהכ"נ וכתב הרא"ש בכלל ה' דאם רצו הקהל להשכיר בה"מ לדירה אם הסכימו טובי העיר לשניתו הרשות בידם ואפי' לדבר הרשות ואע"ג דבי רבנן חמיר מבי כנישתא היינו לענין שאין לעשות מבה"מ בהכ"נ אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנותו יעו"ש, והביאו מרן ז"ל בבד"ה כנה"ג בהגב"י, מיהו הר"ס בוטין ז"ל כתב דבה"מ של רבים אסור למכרו כדין בהכ"נ של רבים, והביאו הדב"ש שם יעו"ש, וא"כ ה"ה להשכירו לדירה נמי אסור, ועיין. לקמן אות נ"א ד"ה שבאים שם וכו' ובסעי' י"א ודו"ק.

א

ז) [סעיף ב'] בני העיר שמכרו בהכ"נ וכו' ואפי' לכתחלה נמי מותר למכור בהכ"נ כדי לקנות תיבה ומכרו דנקט איידי דסיפא נקט ליה דאיפכא אפי' מכר כבר התיבה אין לקנות בדמיה בהכ"נ ודו"ק שם בגמרא, פרישה או' ג' וכ"כ א"ר או' ב' וכתב שכ"מ סעי' ו' ומ"ש מר"ן ז"ל בב"י דמדברי הרמב"ם משמע דלכתחלה אין מוכרין בהכ"נ אפי' להעלות דמיו בקדושה חמורה כבר הקשה ע"ז י"א בהגב"י יעו"ש, וכן הקשה ע"ז הער"ה או' א' מן הגמ' וכתב בשם כמה פו' וגם בשם הרמב"ם דמותר לכתחלה יעו"ש. והא דבהכ"נ נמכר כגון של כפרים כמ"ש לקמן סעי' ז' עיי"ש:

א

ח) שם, בני העיר שמכרו וכו' ואי איכא מיעוט מהקהל מוחין במכירת בהכ"נ אם אין שם פרנסים ממונים מפקח על עסקיהם הכל נידון אחר הרוב, עו"ת או' ב' ועיין לקמן או' מ"ד ואו' קי"ב:

א

ט) שם דהיינו היכל וכו' וצ"ע אם מותר להניח שאר ספרים בתיך הארון ונראה דאין זה נקרא הורדה מקדושה מאחר שעדיין בקדושה קיימין והא ראייה שמניחין בה יריעות פסולין וה"ה חומשין ושאר ספרים אבל צ"ע היכא שהוציאו ס"ת אם יכולין להניח בתוך אותו הארון שאר ספרים מאחר דלית בה ס"ת אם קרוי הורדה מקדושה אם לאו, עט"ז או' א' בשם רש"ל, ועיין ב"ח בסוף הסי' שכתב להחמיר וכתב שגם להניח ספרים בארון ויריעות פסולים אפי' אצל הס"ת אין להקל יעו"ש. מיהו נראה כיון דדרך להניח בארון אצל הס"ת שאר ספרים וכמ"ש הרש"ל נעשה כאלו התנו' עליו מתחלה לס"ת ולשאר ספרים וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד סעי' ח' בהג"ה, יעו"ש. וא"כ כיון שנעשה כאלו התנו עליו מתחלה לזה ולזה אפי' אין שם ס"ת ליכא הורדה אם יתנו בו שאר ספרים כן נ"ל ליישב המנהג ואח"כ ראיתי שכ"כ המ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד וז"ל ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי פמין חדר פשיטא דשרי עכ"ל ועי"ש והביאו י"א שם בהגב"י ומ"מ לכתחלה ודאי כשיעשו ארה"ק צריך להתנות בפ' להניח בו שאר ספרים ג"כ וכן יתנו ג"כ אם לא יניחו בו ס"ת יניחו בו שאר ספרים, ועיין לקמן סי' קכ"ד סעי' א' בהגה אוזי נקרא ארה"ק ובדברינו לשם וגם על סעי' ח' לשם או' ס"ד ודו"ק:

א

י) שם מכרו תיבה יכולין ליקח בדמיו מטפחת ס"ת, וה"ה דיכולין ליקח בדמי תיבה מטפחות של חומשין ונביאים וכתובים, מאמ"ר או' א' וכתב ודלא כדמשמע מדברי הפרישה או' ה' דלהר"ן צריך לקחת בדמיה דוקא מטפחת לס"ת יעו"ש:

א

יא) שם מכרו מטפחת לוקחין בדמיה ספרים וכו' אפי' מטפחות תורה וחומשים לוקחים בהם נביאים וכתובים, ובסיפא דספרים לא יקחו מטפחות אפי' נביאים וכתובים אין לוקחים בהם מטפחות תורה וחומשין, הר"ן בשם הירושלמי ב"י. וכתב בית יהודה חא"ח נ"ד כ"ז דהה"נ אם מכרו מטפחות לוקחין תפילין והויא העלאה בקודש דתפילין הם שוים לשאר ספרים אבל לעשות ממטפחות ס"ת כיסין לתפילין פשיטא דאסור דהויא הורדה יעו"ש:

א

יב) שם מכרו מטפחת לוקחים בדמיה ספרים דהיינו כל חומש לבדו וכן נביאים וכתובים, וכ"כ הלבוש, ומשמע דס"ל דחומשין ונביאין וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דביו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"מ בהדיא בגמרא דף כ"ז ע"א לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונו"כ כהדדי נינהו כמ"ש ביו"ד שם בהגה, מ"א סק"ב. והא"ר או' ד' כתב דגם הש"ע ולבוש דוקא לענין מטפחת ס"ת קאמרי דשוין הן דאף נביאים וכתובים הם כחומשין דקדישי יותר ממטפחת ס"ת ובדמי נביאים וכתובים אסור מטפחת לס"ת אבל לענין חומשין ונביאים וכתובים, קדישי חומשין יותר וזה ברור עכ"ל, וכ"כ הנה"ש או' א' ת"ע על מ"א סק"ב:

א

יג) שם דהיינו כל חומש לבדו, וחומשין שלנו אף אם חמשה חומשין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת, א"ר או' ג' ועיין לעיל סימן קמ"ג בהגה סעי' ב':

א

יד) שם וכן נביאים וכתובים. ודע דהא דנביאים וכתובים שוים היינו דוקא לענין מה שנתקדש הגויל ע"י כתיבתם בו אבל בענין קריאת הפסוקים קריאת הנביאים יותר גדולה מעלתה מבתי' הכתובים כמ"ש בשער המצות פ' ואתחנן כי קריאת המקרא דתורה היא בבחי' הת"ת והנביאים בנצח והוד והכתובים ביסוד ומלכות יעו"ש ומה שמקדימין בר"ה כתובים לנביאים עיין הטעם בב"י סי' תקצ"א מ"ש בשם הרא"ש יעו"ש:

א

טו) שם להורידן מקדושתן אסור וכו' והיינו כשמכרו בני העיר שלא בדעת פרנסיהם וה"ה אם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, כמ"ש לקמן סעי' ז' ב"י, וכ"כ הלבוש סעי' ג':

א

טז) [סעיף ג'] ס"ת שנמצא בו טעות וכו' או שחסר או' אחת או שיתר אות אחת דכיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין. ב"י בשם הריב"ש וכ"כ הרמב"ם ריש פ"י מה' ס"ת ומשמע אעפ"י שאפשר לתקנו כיון שהוא עכשיו פסול דינו כחומשין, וכ"כ המ"א סק"ג, ונראה דהיינו דוקא אם בתחלת הכתיבה היה בו טעות או חסר או יתיר כיון דלא חלה עליו קדושת ס"ת אבל אם היה תחלה ס"ת כשר ואח"כ נמחק ממנו אות ונפסל אסור להורידו מקדושתו כיון דאפשר לתקנו ולחזור כמו שהיה, וכ"כ הפת"ע או' ח' בשם ס' קהלת יעקב:

ב

טז) שם דינו כחומשין, ומותר למכרם כשאר ספרים, וכ"כ הריב"ש. בתשו' דמותר למכור ס"ת שיש בה טעיות גם לחזק בדק בהכ"נ, והיינו בשל רבים במעמד זט"ה ובהסכמת אנשי העיר ובשל יחיד בהסכמתו ובדעתו לבדו, עו"ת או' ל':

א

טוב) שם הגה, ועיין לעיל סי' קמ"ג, ר"ל דשם בסי' קמ"ג סעי' ד' בהגה כתב דאם חומש אחד שלם בלא טעות יש להקל לקרות באותו חומש אעפ"י שיש טעיות באחרים יעו"ש ואם כן לפ"ז משמע כיון שיכולין לברך בשעת הדחק על ס"ת שיש בו חומש אחד בלא טעות משמע שיש בו קדושה יותר מחומשין. מיהו דעת מר"ן ז"ל אינו כן כמ"ש אנן שם בסי' קמ"ג או' מ"ג ואו' מ"ד יעו"ש, ודלא כהעו"ת או' ה' שתמה על דברי מרן ז"ל והניח בצ"ע יעו"ש, ועיין פרמ"ג א"א או' ג' שכתב דאע"ג דבסי' קמ"ג כתוב דס"ת שיש בו חומש א' שלם מותר לקרות בו באין אחרת אפ"ה י"ל דס"ת שלימה קדושה יותר והניח בצ"ע, וע"כ נראה דהיכא דאפשר יש להחמיר ולנהוג בו כקדושת ס"ת והיכא דלא אפשר יש לפסוק כדברי מר"ן ז"ל דדינו כחומשין:

א

חי) [סעיף ד'] אם מותר לקנות וכו' יש אוסרים ויש מתירים. דעת האוסרים הוא דעת הר"ן שהביא בב"י שכתב דמדאיבעיא לן בגמ' בס"ת דליכא לעילויי בה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחרינא דאיכא לעילויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהם. ודעת המתירין הוא דעת מהרי"א שכתב שמדברי הטור שכתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא. משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי וכתב שכן מצא כתוב בשם הר' יונה ע"כ. וכתב הב"ח דמ"ש מהרי"א דלקנות כיוצא בהם שרי היינו דוקא אם כבר מכרו ובדיעבד שרי לקנות כיוצא בהם אע"ג דאיכא עילויא אחרינא לקנות בהם ס"ת אבל לכתחלה אסור למכרם כדי לקנות כיוצא בהם כדכתב הר"ן דהא פשיטא היא ואין מהרי"א חולק כלל אדברי הר"ן בזה ובס"ת מבעיא לן אי שרי לכתחלה כיון דליכא לעילויי ולא אפשיטא ונקטינן נמי לחומרא כמ"ש הר"ן עכ"ל. ומדלא כתב כלום על דברי הש"ע שכתב בזה יש אוסרים ויש מתירין משמע דס"ל להב"ח דלכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וליכא פלוגתא בזה אלא הפלוגתא באם כבר מכרו יש אוסרים לקנות כיוצא בה ויש מתירין וזהו ג"כ דעת הש"ע דמיירי בשכבר מכרו וע"ז כתב שני דעות יש אוסרין ויש מתירין אבל לכתחלה לכ"ע אסור למכור כדי לקנות כיוצא בה וכמ"ש ביו"ד ריש סי' ע"ר גבי ס"ת יעו"ש והגם דמדברי הר"ן המובא בב"י משמע דבלכתחלה איירי הרואה שם בהר"ן בפ' בני העיר על הרי"ף יראה דמשמע שם דאפי' אם כבר מכרו בשאר דברים צריך לעלויי כיון דאפשר חוץ מס"ת כיון דלא אפשר יעו"ש, וכן פי' מר"ן ז"ל בכ"מ דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ת דין י"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ו' ואו' ז' והברכ"י או' ב' ותירצו קושיות הט"ז על הש"ע והקשו על המ"א יעו"ש. וב"כ המאמ"ר אות ב' וכתב דבזה נדחו כל דברי הט"ז וגם המ"א לא דקדק כל הצורך בזה בהבנת דברי הב"ח יעו"ש. וכ"כ הנה"ש אות ב' ותירץ כל קושיות הט"ז יעו"ש. וגם הי"א בהגב"י הקשה על המ"א מ"ש על הרמב"ם מדברי הכ"מ הנז' יעו"ש. מיהו הער"ה או' ב' כתב דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח בהדיא דר' יונה והטור פסקו לקולא ומתירין אפי' לכתחלה יעו"ש, אלא שכתב דמ"מ נראה דנקטינן דאפי' מכרו כבר בעינן עילוייא ואסור לקנות קדושה אחרת כיוצא בה שכן דעת ר' אפרים והרז"ה והר"ן והרשב"א בח"י וכו' יעו"ש. וכ"כ החיד"א במחב"ר או' א' דבבד"ה סי' קנ"ד מוכח דסבר מרן דר' יונה מתיר אף לכתחלה וזה הפך ממה שהסכמתי בברכ"י דגם מרן מודה דבדיעבד פליגי. אלא שכתב דאפשר לישב דעת מרן ז"ל דהוא סבר דר' יונה שרי אף לכתחלה והוא ז"ל סמיך עליה בדיעבד דוקא, וסיים דלענין הלכה נראה דהגם דמרן סבר דלכתחלה פליגי כיון דאפשר לקרב הדיעות ולומר דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה גם הטור ור"י אסרי כמ"ש הב"ת וכן נראה מדברי הרב המאירי נכון הדבר לומר דלכתחלה כ"ע מודו לאסור יעו"ש. נמצא דרוב הפו' ס"ל דבדיעבד פליגי אבל לכתחלה כ"ע מודו דאסור וגם רוב הפו' ס"ל דגם דעת מרן ז"ל כן וגם עיין בדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל מקום שמביא מר"ן ז"ל י"א וי"א וסברה הא' להחמיר ושנייה להקל דעתו לפסוק להלכה כס' השניה ורק לחוש לכתחילה לדברי האוסר יעו"ש, וע"כ בדין זה לכתחילה אסור למכור דבר של קדושה כדי לקנות כיוצא בו ובדיעבד אם כבר מכרו אם אפשר לעלויי צריך לקנות דבר המעולה ממנו ואם לא אפשר כגון שנצרכין לאותו דבר כיוצא בו דלעלוי לא צריכי או כגון שכבר קנו מאותו דבר כיוצא בו יש לסמוך על המתירין ועיין עוד לקמן סי' קנ"ד אות ע"ג.

א

יט) כתב הט"ז סק"א דבזמננו רואים הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, ונראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו כל זמן שיצטרך לו ובאם יזדמן יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסקנ"ד ס"ח בהגה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דאם האחר יש בו עדיפות דכשרות מותר למכור כדי לקנות האחר וכן אם היה האחר הדר יותר כמ"ש בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' ב' אלא שצריך להפקיד דמיו ביד אחר עד שיקנה משום התרשלות כיעו"ש. ומ"ש הא"ר או' ז' הטעם משום דספרים של יחיד מותר למכור כמ"ש בסעי' יו"ד כבר כתבנו בספר הנז' או' א' דאין הלכה כן כיעו"ש, ועיין לקמן או' ח"פ:

א

ך) שם, יש אוסרים ויש מתירין, והא דאסור להוריד דוקא שלא בזט"ה הא זט"ה במא"ה יבואר לקמן סעי' ז' וסעי' ט' יעו"ש, מש"ז או' א' ועיין לעיל או' ט"ו.

א

כא) [סעיף ה'] אם גבו מעות לצורך בהכ"נ וכו' ואם גבו מעות לסתור כותל בהכ"נ ולבנותו ואת"כ נתיראו שמא לא יעלה בידם לבנותו מותר לעשות מהמעות בית הטבילה. הרשב"ץ ח"ב סי, ק"ע ואתי עלה מתרי טעמי דהזמנה לא מילתא היא והוא הקדש טעות יעו"ש. וכמ"ש האחרונים ברכ"י או ג'.

א

כב) מי שהתנדב כ"כ מעות לבנות בהכ"נ במקום ידוע ולאחר מותו התעסקו בניו לבנותו באותו מקום ולא איסתייעא מילתא ויש במקום אחר בהכ"נ רעוע מותר לבנותו כיון דא"א לבנותו במקום אשר התנדב אביהם ואין זה משנה דעת המת וניחא ליה בהכי, שב יעקב חא"ח סי' י"ב, י"א מ"ב בהגה"ט או' ב':

א

כג) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו' כתב הכ"מ פי"א מה"ת דין ט"ו וז"ל כתב הרמ"ך תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוו כטווי לאריג דליכא למ"ד ואפי' בלבנים אמרינן בתחלת הפרק דלית בהו שום קדושה כ"ש שגבו מעות. וההיא דגבו והותירו יש לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא וצ"ע עכ"ל. והביאו הב"ח וכתב דקושיא זו אינה צריכה לפנים דמה ענין הזמנה לכאן שאין כאן הזמנה כמו מי שמזמין עצים ואבנים משלו ובונה בהכ"נ דאינה קדושה אלא משעת תשמיש שהתפלל בה' אלא כהתנדב מעות ונתן ליד הגובה לצורך מה שגבו דמיד חלה הקדושה על המעות לקנות בהן אותו דבר שקדושתו חמורה ואסור לשנותן ואפי' המתנדב עצמו אין בידו לשנות כמבואר ביו"ד סי' רנ"ט עכ"ל. מיהו המ"א סק"ה הקשה על זה דבסנהדרין דף מ"ח איתא דכשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה וכתב לתרץ. קושית הרמ"ך דבמעות פשיטא דליכא קדושה והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בהכ"נ ואסור לשנותם שלא מדעתן יעו"ש. והט"ז סק"ב כתב דמ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמו דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דאם רוצין לקיים נדרן שגבו לבהכ"נ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה י"ח שלהם הא לא אמרינן, אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבהכ"נ ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבהכ"נ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בהכ"נ יעו"ש. וכן הסכים הער"ה או' ג' כתירוץ הט"ז יעו"ש, ומ"ש הט"ז דהם רצו לעשות מן המעות שגבו מצוה אחרת שלא יצאו י"ח היינו אם המצוה קדושתה קלה אבל אם קדושתה חמורה פשיטא דיצאו דלא מציני שהט"ז חלק בזה על הש"ע אלא אדרבא הוא בא ליישב דברי הש"ע, וכן אם מסרו המעות שגבו לזט"ה והם שינו אותם ודאי דיצאו י"ח דלא עדיף מבהכ"כ עצמה שאם מכרו זט"ה במא"ה דיכולין לשנות כמ"ש בסעי' ז' ודלא כמו שהבין המאמ"ר בדברי הט"ז והרבה להקשות עליו יעו"ש, ועיין באו' שאח"ז, ולקמן או' כ"ט:

א

כד) שם. אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה וכו' ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז' מ"א שם, א"ר או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ב ועיין לקמן או' ש"ח:

א

כה) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמרא, והטעם כמ"ש כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א סק"ו. והלבוש כתב הטעם דכיון שכבר יצאו ידי נדרם והמותר עדיין לא בא לשימוש קדושה חמורה מותר לשנותו. וכ"כ הב"ח נראה דס"ל להרמב"ם והטור משנין המותר לכל מה שירצו אפי' אין בו קדושה כלל אלא לכל שאר צרכי צבור וכתב דהכי נקטינן ודלא כדמשמע מפי' רש"י דלא שרי אלא הורדה לקדושה קלה יע"וש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' וכ"כ עו"ת או' ט' א"ר או' ט' ח"א שם. מיהו הט"ז סק"ב סמך עצמו על פי' רש"י וכתב וז"ל ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפי' לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר לשון משנין ובסעי' ז' גבי הסכימו זט"ה כתב רשאין להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעינן לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דבר מצוה עכ"ל וכ"כ הר"ן על הרי"ף בפ' בני העיר ובלבד שיוציאו אותן בצרכי צבור עכ"ד, אמנם לפי מ"ש הב"ת נמי לכל שאר צרכי צבור כנז' אין נפקותא מנה לענין דינא דנוכל להשוות הדעות ולומר דלכ"ע בעינו צרכי צבור אלא דמר קרי ליה דברי קדושה ומר לא קרי דבר קדושה. ומה שלא הזכירו בהדיא הרמב"ם והטור והש"ע צרכי צבור משום דמסתמא כיון שהם של צבור אין מוציאין אותם אלא לצרכי צבור וכ"כ המאמ"ר אות ה' יעו"ש:

א

כו) שם. משנין המותר לכל מה שירצו. בני ק"ק אשר שלחו שלוחים לבנין בהכ"נ וגבו מעות לבהכ"נ והותירו ובנו בתים אותם הבתים ישכירו אותם למי שיתן יותר ויהא השכירות להקדש, ואם יש לאיזה אדם זכות חזקה באותו חצר הדין עמו לבנות ביתו במעותיו ואם יבנוהו במעות הקדש לפי שיווי החזקה יוזילו לו השכירות. נאמן שמואל סי' ק"ח. י"א בהגה"ט.

א

כז) שם. אבל אם לא התנו כשגבו וכו' והטעם מבואר כיון שלא התנו בשעת שגבו המעות הרי קדושה חל על מה שלקחו ואסור לשנות המותר עו"ת אות יו"ד:

א

כח) שם הגה. ואם הביאו עצים ואבנים וכו' אם באו ליד גבאי אסור לשנותן וכו' אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש סעי' ז' מ"א סק"ז, א"ר סוף או' ח' ח"א כלל י"ז או' כ"ג. ועיין לעיל אות כ"ד. ולקמן אות ק"ה:

א

כט) שם בהגה. וקודם שבאו ליד גבאי מותר לשנותן וכו' פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהן. וה"ה במעות נמי דינא הכי. וכ"כ ביו"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן. מ"א סק"ח, ור"ל דדוקא אם התנדבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ זה תלוי דאם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה וקודם שבאו מותר ללותן ולתת אחרים תחתיהן וכן הדין באם התנדבו מעות לצורך בהכ"נ וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט בענין מעות צדקה אבל אם גבו עצים ואבנים לצורך בהכ"נ אסור לשנותן לקדושה קלה כמו באם גבו מעות לצורך בהכ"נ דזה. הגבייה שלקחו. מן הבעלים חשוב באו ליד גבאי. וכ"כ המחה"ש סק"ח, ומיהו זה לפי סברתו סק"ה שכתב דאסור לשנות המעות שגבו שלא מדעת הבעלים והב"ד לעיל או' כ"ג יעו"ש אבל לפי דברי הט"ז סק"ב והב"ד באו' הנז' שכתב דמותר להלוות מעות שגבו לבהכ"נ א"כ ה"ה דמותר להלוות עצים ואבנים שהתנדבו לצורך בהכ"נ ואפי' אם באו ליד גבאי דלית ליה חילוק זה בבאו ליד גבאי בענין דבר שהוא לצורך בנין בהכ"נ וכ"כ בהדיא בסק"ג והניח דברי רמ"א בצ"ע יעו"ש. אמנם דעת הלבוש כדעת הרמ"א ז"ל וכן דעת הב"ח וכן דעת המ"א ות"א כלל י"ז או' כ"ג. אלא שמדברי מ"א סק"ה והב"ד לעיל או' כ"ג נראה שמדעת הבעלים מותר לשנותן אפי' אם באו ליד גבאי אבל מדברי הב"ח נראה דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנותן משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכן ס"ל בגבו מעות כמ"ש לעיל או' כ"ג וכ"נ מסתמיות דברי רמ"א והלבוש דאפי' מדעת הבעלים אסור לשנות משבאו ליד גבאי רק לקדושה חמורה וכ"נ דס"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ או עצים ואבנים, דגבו או התנדבו ובאו ליד גבאי חד דינא אית להו כנז' וכ"נ מסתמיות דברי מרן ז"ל בגבו מעות לצורך בהכ"נ וא"כ כיון שיש אוסרין בהדיא וכ"מ מסתמיות דברי מר"ן ומור"ם ז"ל וקושיא מהזמנא לאו מילתא היא האחרונים תירצו זה בכה וזה בכה ומידי מחלוקת לא יצאנו ע"כ יש להחמיר ואם גבו מעות או עצים ואבנים לצורך בהכ"נ או אם התנדבו ובאו ליד גבאי אין לשנותן עוד רק לקדושה חמורה. וגם אין להלוותם ולתת אחרים תחתיהם אפי' מדעת בעלים. ועיין לעיל או' כ"ח:

א

ל) [סעיף ו'] מוכרין בהכ"נ וכו' דכיון שמוכרין בהכ"נ ליקח תורה וספרים כ"ש שמוכרין אותה ללמוד תורה כי מה תועלת יש בקניית ספרים ותורה אם לא ללמוד בהם ויתירה מעלת הלומד ממעלת ס"ת כדאיתא בפ' בתרא דמכות ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל י"ג סי' י"ד, לבוש עו"ת או' י"ב, ומכאן תוכחת מגולה לאותן אנשים המתרשלים להחזיק תורה בעריהם ולעשות להם בה"מ ות"ח לומדים בו אשר מהם תצא הוראה לבני העיר לדעת מה יעשה ישראל, והא דמוכרין בהכ"נ וכו' היינו של כפרים ויכולין למכור בני העיר שלא מדעת זט"ה. וה"ה זט"ה שלא במא"ה כמ"ש לקמן סעי' ז':

א

לא) שם מוכרין בהכ"נ וכו' כתב הט"ז סק"ד שזה מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת עכ"ל וזה כתב לפי סברתו ס"ק י"ב מפני שהוקשה לו שכאן אמר מוכרין בהכ"נ וכו' ובסעי' י"ג כתב דאם בנו וגמרו לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו לפדיון שבוים מן הצבור וע"כ תירץ דכאן מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת ולכן מוכרין ושם מיירי דאין להם אחרת יעו"ש אבל המ"א שם ס"ק ל"ג תירץ דמן הדין מותר למכור ור"ל דשם מיירי בדאפשר לגבות וכן פי' דבריז המחה"ש ס"ק ל"ב וא"א או' ל"ג, וכ"כ א"ר או' כ"ו על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח יעו"ש. ומיהו משמע מדברי המ"א ס"ק י"ז דאם א"א לגבות מן הצבור אפי' אין להם אחרת מותר למכור וכ"כ א"א או' י"ז יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר כב' הסברות דהיינו דאין למכור אלא א"כ א"א לגבות מן הצבור וגם יש להם אחרת. ועיין מש"ז או' י"ב ודו"ק.

א

לב) שם. או להשיא יתומים וכו' כתב העו"ת אות י"ג נראה דהיינו דוקא יתום זכר שחייב במצות פריה ורביה אבל נקבה שאינה חייבת בפריה ורביה נראה שאין לו למכור ס"ת להשיאה עכ"ל, וכ"כ הרב חלקת מחוקק בא"ה סי' א' אות א, אבל בתשו' מהר"ם אלשקר סי' מ"ב כתב דה"ה להשיא יתומות יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"כ הלבוש סעי' י"ג, מ"א סק"ט וכתב ודלא כמ"ש חלקת מחוקק יעו"ש, וכ"כ א"ר אות י"ב, וכן הסכים השבות יעקב ח"א סי' ע"ז וכ"נ דעת המאמ"ר אות ז' אעפ"י שהליץ בעד העו"ת יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל י"ז או' כ"ד, חס"ל או' י"ד, יפ"ל או' ג, תו"ח אות ט', וא"כ כיון שכן הוא דעת רוב הפוס' הכי נקטינן

א

לג) אחד שנדר להשיא יתומה אחת ויש לו קרובה ענייה ואביה הלך למדה"י והוא עני וסומא יכול לקיים את נדרו בנשואי ענייה זו. מהר"י באזאן בתשו' סי' נ"ב יעו"ש, והביאו א"א שבגליון הש"ע או' ב'

א

לד) שם. או להשיא יתומים וכו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים ב"י ביו"ד סי' רנ"ב ומור"ם בהגה שם סי' ע"ר סעי' א' לבוש שם ובזה הסי' סעי' י"ג וכ"כ הט"ז שם סי' רנ"ב סק"ב והש"כ שם סק"א ודחו דברי הדרישה יעו"ש, מ"א סק"ט, ח"א שם. יפ"ל שם ועיש"ב, ואיזה ספר מותר למכור להשיא יתומים ופדיון שבוים ית' לקמן בסעי' יו"ד בס"ד.

א

לה) [סעיף ז'] והא דבהכ"נ נמכר הנ"מ של כפרים וכו' פי' דבבהכ"נ של כרכים יש מפרשים הטעם שאינו נמכר משום דכיון דמעלמא קא אתו לה, רבים הוציאו בבנינה ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב לפי שאין בני העולם כפופין לבני העיר זו ולא לזט"ה שבה, ויש מפרשים הטעם דשל כרכים אינו נמכר מפני שהם בונים אותה על דעת כל העולם והרי הם כמקדישים אותה לכל והנ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון אם ידוע שבני העיר בנו אותה ולא גבו זוזי מעלמא יש לה מכר ע"פ ז' טובי העיר וכן יתיד שבנה בהכ"נ ונתנו לבני העיר לגמרי הרי הוא של הקהל ויש לו מכר ע"פ ז' טובי העיר אבל לטעם השני אפי' ידוע שבני כרך בנו אותה ולא סייע אדם מחוץ לעיר בהוצאת בנינה אפ"ה כיון דמעלמא קא אתו לה בני העיר הקדישוה לכל העולם ואין יכולין למוכרה וכן בהכ"נ של כפרים אפי' אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעו עבדי ביה וזה הפי' השני הוא דעת הרמב"ם פי"א מה"ת והרא"ש והטור והסכים בו מרן ז"ל בב"י כמבואר כ"ז בב"י וכ"פ הב"ח וזהו שכתב כאן מרן ז"ל בש"ע אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפי' בנו אותו משלהם אינו נמכר וכו' וזהו ג"כ שכתב מורם ז"ל בהגה דבהכ"נ של כפרים אפי' בנו אתה משל אחרים יכולין למוכרו וכמו שכתבנו ועיין לקמן או' ט"ל ואו' נ"א:

א

לו) שם הנ"מ של כפרים וכו' ובשל כרכים נמי אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבהכ"נ ועדיין בהכ"נ במקומו ובקדושתו עומד וכ"ש אם מכרו או נתנו מקום לבני קהל אחר שבאו מחוץ שיתפללו עמהם מכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג בהג"ט:

א

לז) וכן אם אינם מתפללים בבהכ"נ של כרכים יכולין למוכרה הרמ"ט ח"ג סי' קמ"ג כנה"ג שם מ"א ס"ק י"ב ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קנ"ב או' ד' ואו' י"ג:

א

לח) שם הנ"מ של כפרים וכו' ובית החיים אפי' של כרכים יכולין למכור הרמ"ט ח"ב סי' כ"ח כנה"ג שם מ"א שם והיינו כשמוכרין אותו למשפחה אחרת לקבורת מתים ישראלים כמותם תו"ח או' י"ג בשם תשו' הרמ"ט הנ"ז וכתב שהכנה"ג קיצר בדבריו יעו"ש:

א

טל) שם שאין באים אנשים וכו' מצאתי' בתשו' כ"י למהר"י בירב ז"ל שפלפל הרבה בסוגית הגמ' ומפלפולו העלה שאין הדבר תלוי אלא או דאתו ליה מעלמא או לא ומן הסתם לא אתו מעלמא אלא בכרכים הגדולים אבל לפעמים בעיירות ג"כ אתו ליה מעלמא כגון דאיכא בהו ראשי ישיבות ובאים ללמוד עמהם תורה ולדון בדיניהם והיינו מתא מחסיא ומפני שמן הסתם ברוב עיירות לא אתו מעלמא נקט תנא דמתני' בני העיר ובא רבי שמואל בר נחמני ואמר שבכפרים ודאי שהוא מותר ובכרכים ודאי אסור והניח זאת החלוקה של עיירות מפני שפעמים אסור ופעמים מותר אי אתו ליה מעלמא כמתא מחסיא הו"ל ככרך ואי לא הו"ל ככפר ע"כ כנה"ג שם וכ"כ א"א או' יו"ר ועוד עיין לקמן או' נ"א:

א

מ) שם שאין באים אנשים וכו' ואפי' אם באים לכפר מעלמא עוברין ושבין מותר דאדעתא דבני המקום בנאוה כמו שנראה מדברי הרמב"ם מהרי"ט בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' י"א י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ד':

א

מא) שם הגה ואפי' בנו אותה משל אחרים כלומר ואפי' אלו אחרים אינם מסכימים במכירה מותר למכרה והטעם כיון שאין רגילות לבא שם רוב עם אדעתא דידהו יהבי ומאי דבעי עבדי ביה והיינו דוקא מסתמא אבל אם התנו מחויבים לעשות כפי תנאם עו"ת או' ט"ו:

א

מב) שם ומ"מ המעות נשארים בקדושתן כלומר דמחויבים לעשות בהם כמו שמבואר לעיל סעי' ב' עו"ת או' ט"ז מ"א ס"ק י"א ור"ל שצריך להעלותם לקדושה חמורה לקנות תיבה וכדומה כמ"ש בסעי' ב' ועיין בדברינו לעיל או' ז' ואו' ח"י ולקמן סוף או' מ"ד:

א

מג) שם אבל אם הסכימו ז' טובי העיר וכו' ז' טובי העיר אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלין בצרכי צבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג כנה"ג בהגה"ט י"א בהגה"ט וכ"כ מהרי"ע בס' בית יהודה חא"ח סי' ט' בשם הרשב"א סי' תרי"ז יעו"ש ודלא כהעו"ת או' כ"ז:

א

מד) שם אבל אם הסכימו זט"ה וכו' האי זט"ה לאו דוקא כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מקרי ואזלינן בתר רובא. וכן אנשי העיר כיון דאיכא רובא דלא מעכבי למכור אזלינן בתר רובא ולמיעוטא לא חיישינן פני יהושע סי' ד' י"א שם מיהו בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז הביא מן הירושלמי דזט"ה דוקא ולא פחות אם לא שבררו אותן למכירה זו וכן הוא בהר"ן ר"פ בני העיר ד"מ או' ח':

א

מה) כתב המש"ז או' ז' דאם מכרו זט"ה במא"ה בסתם ולא התנו בשעת המכר שיהיו הדמים חולק ואח"כ רוצים לשנות המעות לחולין לרמב"ן שרי כיון דבהכ"נ גופא רב תשמישי מצוה כ"ש המעות רק זט"ה בלא מא"ה י"ל שמא לא ניחא להו לאיתכחש המצוה לגמרי א"כ כל שיסכימו זט"ה במא"ה הן על בהכ"נ או על המעות שיצא לחולין שרי ולר"ן התנו בעינן דוקא שעת מכירה וזט"ה בלא במא"ה או להיפך לא מהני התנו דאין כחם כ"כ גדול רק זט"ה במא"ה אבל כשמכרו סתם אפילו זט"ה במא"ה אין יכולין אח"כ לשנותן לחולין וכ"נ מר"מ פי"א מה"ת הי"ח וכן התנו זט"ה במא"ה על מותר הדמים שיהיו חולין משמע התנו בשעת מכירה בעינן, ובלשון המחבר שלא הזכיר כלל התנו משמע לכאורה כל שהסכימו וט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה אף מדמים ורשאין לשנותן לחולין יעו"ש, וכ"מ מדברי הלבוש דכל שהסכימו זט"ה במא"ה במכר פקע הקדושה גם מן המעות יעו"ש, וכ"מ מסתמיות דברי הפו' ועיין לקמן או' מ"ח.

א

מו) שם. אבל אם הסכימו זט"ה וכו' אדם שראו בו שתפס נערים בפיוסים לשכב עמהם משכבי אשה אין ראוי למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו ויקבל עליו דברי חבירות, נאמן שמואל סי' ק"ח י"א שם. ונראה דה"ה אם הוא בעל עבירות אחרות דאין למנותו לשום מינוי קהל עד שישוב מדרכיו לגמרי ויקבל עליו דבריו חבירות:

א

מז) שם. רשאים להוציא המעות וכו' פי' אפי' לדבר הרשות, והטעה כיון שהתנו בז' טובי העיר יצאו המעות לגמרי לחולין. ט"ז סק"ה:

א

מח) שם. לכל מה שירצו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהאיך התירו לעשות בדמים מה שירצו והלא הדמים הן נתפסים בקדושתן ותירץ דבהכ"נ עשאוהו כתשמיש מצוה כסוכה ולולב שנזרקין אחר מצותן ובזמן מצותן אסור להסתפק מנוי סוכה כל שבעה. וכן אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לפיכך בבהב"נ כל זמן שרוצים בו בני העיר נוהגין בו קדושה ואפי' בחרבנו שהרי לא עבר עדיין זמן מציחו וראוי לבנותו הלכך כשמכרוהו זט"ה שלא במא"ה אין בני העיר רוצים מן הסתם שתכחש מצותה לגמרי אלא שתח"ל קדושת בהכ"נ על הדמים אבל כשנמלכו בני העיר למכרו אפי' למשתי שכרא שרי שכבר עבר זמן מצותה ונפקעה ממנו קדושתו כסוכה ולולב אחר מצותן עכ"ד אבל הר"ן כתב דבכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפי' התנו עליו זט"ה במא"ה א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישה מקדושת בהכ"נ ובו' אלא דזט"ה לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אע"ג דאקלישא אבל במא"ה יכולין להפקיע לקדושת בהכ"נ בכדי יעו"ש והב"ד ב"י ומשמע דדעת מרן ז"ל כדעת הרמב"ן כמ"ש לעיל או' מ"ד בשם המש"ז יעו"ש:

א

מט) שם ואם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו' כלומר אפי' יחיד ההוא הוא גדול שבעיר אפ"ה בעינן דוקא שיתנו בפי' על דעתו אבל מסתמא לא אמרינן שתלו דעתם בו ואם התני בפי' על דעת היחיד אפי' הוא קל שבקלין מה שעשה עשוי ב"י עו"ת או' י"ט וה"ה אם תלו בני העיר בשעת בנין לדעת עצמם דיכולין למכרה ב"י וב"ח:

א

נ) שם כל מה שיעשה אפי' יחיד וכו' כתב הב"ח ומ"מ הקדושה חלה על הדמים ואסור לשנותם לקדושה קלה וכ"כ הפרישה או' י"ב יעו"ש אבל העו"ת שם כתב דמשמע מדברי המחבר דבמכירת יחיד גם המעות יוצא לחולין ושרי למשתי ביה אפי' שכרא יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' ח' על דברי הב"ח והפרישה דאינם מוכרחים ומדברי הרמב"ם נראה ברור דהיחיד עושה בהם מה שירצה והכי מוכח מדברי הרב המאירי ז"ל בשם הירושלמי דהיחיד עומד במקום זט"ה והכי מוכח מדברי הרא"ש וגם מדברי מרן ז"ל בב"י יעו"ש וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש לפסוק כדעת א"ר ז"ל באו' י"ג שכתב דאם פירשו בפי' שרשות ליחיד למכרו ולעשות במעות מה שירצו אז מה שעשה עשוי אבל אם נתנו לו סתם למכור אז המעות בקדושתן וכתב המש"ז או' ז' דהאי אם קבלו עליהם בני העיר בפי' וכו' אפי' יחיד וכו' בני העיר ל"ד אלא זט"ה במא"ה תלו ביחיד יעו"ש ונראה דאם אין להם זט"ה אז הולכים אחר רוב בני העיר ועיין לעיל או' מ"ד:

א

נא) שם אבל של כרכים כו' כרכים וכפרים ל"ד אלא הדבר תלוי בזה אם אין בונה אותה אלא בשביל אנשי העיר לבדם כגון באתרא דלא שכיחי רבים דאתו מעלמא ואע"ג דשכיחי עוברים ושבים לפרקים כגון דלא קביעי בעיר אלא דרך עראי דין כפר יש לה ולא דין כרך ואפי' אחרים סייעו לבנין בהכ"נ אין בכך כלות כדכתב הרב ב"י בשם ראבי"ה והמרדכי ז"ל אבל כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאים להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצי' שם תדיר לסחורה מסתמא כשכנו הבכ"נ אדעתא דידהו ג"כ בנאוהו והקדישוהו ויש לו דין כהך והה"נ במקום שיש חכם גדול ואב ב"ד שמתקבצים רבים הצריכים לו ולתורתו דין כרך יש לו משאת בנימין סי' ל"ג שכנה"ג בהגה"ט או' א' עט"ז סי' קנ"ב מ"א בזה הסי' ס"ק י"ז ומ"ש המ"א שם דלכ"ע אפי' בני סתם וכו' זה קאי על מ"ש אח"כ בשם מ"ב ואע"ג שמלשון הרא"ש ורי"ו וכו' אבל לא על מ"ש למעלה איזה כרך ואיזה כפר וכמ"ש החמה"ש וע"כ מ"ש הח"א כלל י"ז או' ל' רק איזה כרך ואיזה כפר בשם מ"ב ואח"כ כתב אפי' בנו סתם וכו' דמשמע דהמ"א חולק על מ"ש לעיל אינו מובן דמה ענין אבל המ"א כתב וכו' על מ"ש למעלה מזה ודו"ק ועיין לקמן או' ח"ן:

ב

נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים עיר שיש בתי כנסיות ובאים אורחים לעיר ואחד מבהכ"נ האחר הולך ומפתה לאורחים שיבואו להתפלל לבהכ"נ שלו הוי גזל כי האורחים בלתי פיתוי יש מהם רוצים להתפלל בבהכ"נ זה ויש רוצים להתפלל בבהכ"נ אחר וזה שמפתה שילכו אצלו הוי גזל, מבי"ט ח"ג סי' מ"ח, והביאו כנה"ג בח"מ סי' ש"ע בהגה"ט אות ג' יפ"ל אות ה':

ג

נא) שם שבאים שם ממקומות אחרים. ובענין בה"מ של רבים עיין בתשו' דב"ש סי' שמ"ו שהביא משם הר"ם בוטין ז"ל דס"ל דבה"מ של רבים אסור למוכרו כדין בהכ"נ של רבים אלא שהוא מצדד לומר דבהכ"נ שאני משום דרובא דעלמא זהירי לקבוע כל יחיד מקום לתפלתו ולא לתורתו יעו"ש, וע"כ הנראה להכריע לומר דהכל לפי הענין דאם בה"מ ההוא של כרכים פתוח לרוחה ובאים ממקומות אחרים ולומדים בו הרי הוא כבהכ"נ של כרכים אבל אם הוא מעט מהכיל כ"א ליחידי הקהל של העיר ההיא הרי הוא כבהכ"נ של כפרים. ועיין לעיל אות ו':

ד

נא) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו' ואי בריר לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן אע"ג דשכיחי רבים דאתי מאחר שלא סייעו בבנין גם לא בנו אדעתה דאחרים דמחוץ לעיר דין בהכ"נ של כפרים יש לה, מ"ב סי' ל"ג, שכנה"ג בהגב"י אות ד':

א

בנ) שם אפי' בנו אותה משלהם וכו' ואם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמרא בבהכ"נ של טרסיים, ט"ז סק"ו, א"ר אות י"ד, ח"א שם אות כ"ה, וכן אם נתנו הצבור לכל אחד מקום לפי מה שהוציא בבנינה הרי היא כשל כפרים שהרי לא הוקדשה לגמרי הואיל ויש לכל המקימות בעלים לפי הוצאתם, מאירי פת"ע אות י"ז:

ב

בנ) וכתב שם הט"ז דאפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בהכ"נ אבל אם יהיה אח"כ בהכ"נ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ'. בני העיר דף כ"ז עכ"ל, והביאו א"ר אות ט"ו, אבל מהרי"ע ז"ל בס' בית יהודא ח"א סי' ט' כתב עליו דאחר המ"ר דאגב שטפיה לא דק דהך מתני' דתנן אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דר"מ אמרו לו אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה ע"כ מיירי בבהכ"נ של כפרים דומייא דמתני' דסמיך ליה דבני העיר שמכרו רחובה וכו' דבהכ"נ של כרכים לא נזכרה כלל במשנה ועוד דר"מ מטעם הורדה אתינן עלה דלא שייך זה אלא בדכפרים וכו' וכן נמצא הדבר מבואר בס' המאור יעו"ש וזה פשוט כביעתא בכותחא ותו לא מידי עכ"ד ויעו"ש. וב"כ הנה"ש או' יו"ד. וכן המש"ז אז' ו' הניח דברי הט"ז הנז' בצ"ע. וכן התו"ח או' י"ב הקשה על דברי הט"ז הנז' יעו"ש:

א

נג) שם. אינו נמכר. ואם מכרז בהכ"נ של כרכים ואפי' דיעבד אין ממכרם ממכר. בית יהודה שם. מש"ז או' ז':

א

נד) שם. אלא א"ב תלו אותו בדעת היחיד וכו' נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת יחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט"ו. וכתב וכ"מ בנ"ץ. ח"א כלל י"ז או' כ"ה, ועיין לעיל או' ל"ה:

א

הנ) שם אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו' כלומר דבני העיר קדשוהו בשעת בנין על דעת היחיד ההוא דיהא הרשות בידו לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור או לסתור ולבנות אחרת או כה"ג, עו"ת או' כ"ג, ונראה דה"ה אם בשעת גבייה הרשו את היחיד לעשות בבהכ"נ לפי דעתו למכור וכו':

א

ונ) שם. אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו' וה"ה אם תלו אותה בדעת שנים, ועיין לעיל או' מ"ט:

א

זנ) שם. שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד בהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו. מ"א ס"ק י"ג. ח"א שם, ואפי' אם הוא גדול הדור צריך שיעשה בהסכמתם, לבוש ועיין לעיל או' מ"ט:

א

חנ) שם. שאז יעשה היחיד מה שירצה הצבור. כתב מ"ב סי' ל"ג דבזמן הזה שמנהג הקהלות בארצות הללו להעמיד להם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהל אין חילוק בין כפרים לכרכים ויש יכולת באותם המנהיגים למכור בהכ"נ אפי' למשתי ביה שכרא וגם הדמים יוצאין לחולין אפי' אם אנשי העיר מוחין בידם עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגה"ט או א' וכתב אבל הב"ח כתב דבהכ"נ של כרכים אין רשות לבני העיר למכור אם לא מדעת בעלים עכ"ל, ור"ל דזה תשוב כאלו תלו בדעת יחיד שאין לו רשות למכור אלא א"כ בנו אותה משלהם ובהסכמת הצבור וכמ"ש בש"ע. וכ"כ א"ר או' ט"ו על דברי מ"ב הנז' דהנ"ץ חולק עליו שאפי' בזה"ז אסור אא"כ ידוע שבנאוה משלהם ותלו בפי' בדעת יחיד ומ"ש שם הא"ר וממ"א ס"ק ל"ז משמע דכל שבנאוה משלהם לא בעינן בזה"ז שיתלו בדעת יחיד ויש להקל עכ"ל זה כתב המ"א שם בס"ק ז"ל ע"פ מ"ש בב"י בשם מרדכי ישן דס"ל דאם בנו בני כרך משלהם יכולין למכור אבל דעת הרא"ש אינו כן דאפי' אם בנו בני כרך משלהם אינם יכולים למכור כמבואר בב"י וכן פסק מרן ז"ל בב"י ובש"ע וא"כ לדעת מרן ז"ל אין להתיר למכור בשל כרכים אא"כ בג' תנאים שבנו אותה משלהם ובשעת בנין תלו אותה בדעת יחיד וגם צריך הסכמת צבור וא"כ בנידון זה המנהיגים שכתב המ"ב ז"ל לדעת מרן ז"ל יש לחשוב אותם כאלו תלו אותה בדעת יחיד וכמ"ש הא"ר שם בשם הראב"ן דפרנסי העיר קרואין חבר עיר יעו"ש ונריך עוד ב' תנאים שבנו אותה משלהם וגם הסכמת צבור מיהו בזה"ז אין זה מצוי שהמנהיגים נותנין בידם מקל מחמת חוק הממשלה וע"כ אין בהכ"נ של כרכים גמכר בזה"ז אלא ע"פ ג' תנאים הנז וגם זה אינו מצוי עכשיו שימכרו בהכ"נ לא של כרכים ולא של כפרים:

א

נט) שם בהסכמת צבור נראה בשלא אמרו בפי' בלתי הסכמת צבור מסתמא משמע בהסכמת צבור אבל אם אמרו בפי' גם בלתי הסכמת צבור הרי היחיד עושה לבדו כל מה שירצה עו"ת או' כ"ד וכ"כ א"ר או' ט"ז בשם הע"ץ וכגון שבנו אותה משלהם וכמ"ש לעיל או' ד"ן:

א

ס) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו' פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומ"מ תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד סעי' ג' אבל בהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהם כמ"ש סעי ט' ר"ן בשם הרמב"ן מ"א ס"ק י"ד א"ר או י"ז ח"א שם או' כ"ו:

א

סא) שם וה"ה לכל דברי קדושה וכו' כל כלי בהכ"נ וספסלים ויריעות כבהכ"נ ויריעות שפורשין על הארון הם כארון הר"ן בשם הירושלמי מ"א ס"ק ט"ו ח"א שם:

א

סב) ובעיר של רבים ל"ד בהכ"נ אלא ה"ה כל דשייך לבהכ"נ הן חצרות הן מקוה הן בהכ"נ וכל דשייך לזה אמרינן מסתמא רבים נתנו בבניינו ולא מצו למכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחים מהר"ם מינן סי' ס"ו כנה"ג בהגב"י עו"ת או' כ"ז מ"א ס"ק י"ב וזה לפי טעם הראשון שכתבנו לעיל או' ל"ה אבל לפי טעם השני אפי' בידוע שבנו אותם משלהם בלבד לא מצו למוכרן וכו' כיעו"ש וכתב שם המ"א ומ"מ לא חמירי מבהכ"נ ור"ל דאם בנו אותם משלהם בלבד ותלו בדעת יחיד בשעת בנין שאז יכול לעשות היחיד מה שירצה בהסכמת צבור כמו בהכ"נ ועיין לעיל או' נ"ט:

א

סג) מחצלאות שבלו מותר להחליפם בחדשות ועמודים של ס"ת שבלה מותר ליתנם בס"ת אחר וכתב שכן כתב מור אביו ז"ל יכין ובועז ח"א ס"ט מחב"ר או' ד' זכ"ל או' ב' ועיין לעיל סי' קנ"ב או' כ"א:

א

סד) שם הגה יחיד שבנה בהכ"נ וכו' יחיד שיחד חדר לתפלת האורחים בימים נוראים ובין הפרקים היה אוכל ושותה ועושה דברי חול אין בחדר זה שום קדושה חוות יאיר סי' נ"ט וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב י"א מ"ב בהגב"י או' ה' ברכ"י או' ה':

א

סה) שם בהגה אין לה מכר כ"א ע"פ הקהל וכו' ולפי מה דק"ל דאין רשות למכור בהכ"נ של כרכים אפי' עשו הכל משלהם הכא דמותר למכור על פיו ועל פי זט"ה מיירי בבהכ"נ של כפרים והרב כתב סתמא סמך על המבין עו"ת או' כ"ו:

א

סו) שם בהגה וכ"ז לא מיירי אלא כשיש להם בהכ"נ אחרת וכו' פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להס שני בתי הכנסת מקודם אסור למכור אחד דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב מ"א ס"ק ט"ז ועיין בדברינו לסי' קנ"ב או' א':

ב

סו) וכתב שם המ"א דמשמע הכא בהדיא דשל כרכים אפי' בנו אחרת אסורים למכור הא' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידם ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהן וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן יעו"ש ואע"ג שיש מקילין כמ"ש במ"א שם מ"מ אנן נקטינן להחמיר כדברי המ"א משום דכ"נ עיקר ועיין לקמן או' ק"ה:

א

סז) שם בהגה אסור למכרו וכו' אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה מ"א ס"ק י"ז דהיינו כשיש כבר בהכ"נ בנוי וקונין אותה מיד או שירצו לקנות קדושה חמורה דכה"ג סגי אם יש להם בהכ"נ אחרת כמ"ש מ"א לעיל סק"ד ופה מיד מחה"ש ועיין בדברינו לעיל או' ל"א, והא דמותר למכור כדי לקנות בדמים אחרת כגון שמכרו זט"ה במא"ה אבל זט"ה בלא מא"ה אסור למכור כדי לקנות אחרת כמותה בלא עילוי כמ"ש לעיל או' ח"י ואו' ך' יעו"ש:

א

סח) שם בהגה נמכר בלא הכרזה וכו' דהא אפי' ליתן במתנה מותר כדאיתא בפ' בני העיר כן הוא בתשו' הרשב"א סי' תרי"ז ט"ז סק"ח מ"א ס"ק ח"י ועיין לקמן סעי' י"א ועוד דא"צ הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרין דבר שלנו לא בעי הכרזה מ"א שם בשם הר"ן:

א

סט) שם בהגה ואין בו אונאה היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפי' בכל שהוא מכרו בטל מ"א ס"ק י"ט בשם הר"ן וכתב שם המ"א משמע דבמטלטלין הוי אונאה עכ"ל והביאו הנה"ש או' ט' וזה דלא כמ"ש הט"ז סק"ח וכתב המחה"ש דלפום רהטא אשתמיט להט"ז דברי הר"ן יעו"ש ועיין בח"מ סי' רכ"ז סעי' ט':

א

ע) שם ואין בו אונאה ואפי' היו יתומים קטנים בעיר יכולין בני העיר למכרה וכל צרכי העיר בכיוצא בזה הר"ן ר"פ בני העיר ד"מ חו' ה' וכן בקרקע שהוא הקדש לעניים ונתרצו כל בני העיר למכרו או להחליפו הרשות בידן ואע"ג דאיכא קטנים ונשים אידך כאפוטרופסים דידהו הוי ומיהו דוקא כל היכא דלא עברי בהא מילתא אמצוה לקיים דברי המת הר"ן שם:

א

עא) שם בהגה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה כתב המ"א סק"ך ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשו' הרשב"א יעו"ש והטעם כתב המחה"ש דהא לכל דבר שבקדושה אין משנין לקדושה קלה וגם אין טעם לתלות הכרזה בזה עכ"ד:

א

עב) שם צריך הכרזה דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין א"צ הכרזה כדאיתא בח"מ סי' ק"ט סעי' ג' ט"ז שם מ"ב או' מ"ז ואם נמכר בלא הכרזה יכולין לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה ט"ז שם בשם הרשב"א סי' תרי"ז:

א

עג) שם צריך הכרזה, וממילא יש בו אונאה ג"כ ואפו' בקרקעות. מש"ז או' ח' מ"ב או' מ"ו.

א

עד) [סעיף ח'] בני בית סתם וכו' מוכח מהירושלמי פ"ט דנדרים ה"ב דלאו דוקה בנו סתם אלא אפי' בנו לשם חצר ואח"כ הקדישו דיני כבהכ"נ. כתיבת יד רמ"ה בגליון הש"ע. יע"ל ח"ב בק"א או' א' וכ"כ הזכ"ל או. ב' בשם כ"י המלי"ץ:

א

עה) שם. ח'. בנו בית סתם וכו' היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש סעיף ה' מ"א ס"ק כ"א. ור"ל דשם בסעי' ה' מבואר דאם גבו מעות לצורך בהכ"נ אפי' המעות אסור לשנות כ"ש כשבנו ממעות ההם בהכ"נ. מחה"ש. ועיין בדברינו לעיל או' כ"ג וחו' כ"ט. ומיהו נראה אעפ"י שבנאוהו ממעות בהכ"נ מ"מ אין לו קדושת בהכ"נ לכל מלי רק שאסור לשנותה. מ"א שם. א"ר או' ך' י"א בהגה"ט. ת"א כלל י"ז או' כ"ז:

א

עו) שם. בנו בית סתם וכו' ויחיד שבנה בהכ"נ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעי' י"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סי' מ"ב וביו"ד סי' רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א שם. י"א שם. אמנם מ"ש המ"א דאם עשה מטפחת לס"ת וכו' יכול לחזור בו כתב עליו הא"ר שם דלא נהירא וכ"כ המחה"ש ס"ק כ"א על דברי המ"א הנז' דצ"ע דאית ביה משום אמירתו לגבוה אף דלית ביה משום צדקה דלא גרע משאר מצות וכדק"ל ביו"ד סי' רי"ג סעי' ב' האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה וכתב שם מור"ם דה"ה אם אמר לעשות שאר מצות דנדרו קיים יעו"ש. וע"כ אם עשה מטפחת לס"ת שלו ולא נשתמש בו אע"ג דלית ביה משום הזמנה מ"מ יש להחמיר ואין יכול לחזור בו משום נדר ועיין באו' שאח"ז:

א

עז) שם. אבל אינו קדוש וכו' דהזמנה לאו מילתא היא אלא שעכ"פ יעשנו עוד לבהכ"נ שהרי חייב לקיים נדרו. ט"ז סק"ט. ועיין לקמן או' ק"ך:

א

עח) שם אבל אינו קדוש וכו' הטעם מבואר משום דק"ל הזמנה לאו מלתא היא ומשמע מדברי המרדכי שם דאם לא הקדישוהו בפה והתפללו שם דג"כ אינו קדוש דבעינן הזמנה בדיבור ובמעשה וכ"כ המחבר לעיל בסי' מ"ב לענין תפילין דבעינן דאזמניה וצר בים תפילין ואי לאו הכי אין הסודר קדוש. וכן ג"כ הדין במטפחת הספרים ותיבה לס"ת וכן מבואר בהדיא בירושל' עו"ת או' כ"ח. וכ"כ א"ר או' ך' דבכל הדברים בעינן הזמנה בפה ובמעשה. ועיין בסה"ק קול יעקב סי' מ"ב או' ב' שכתבנו בשם הלב"ש דאם אזמניה במחשבה וצרביה ג"כ הוי הזמנה יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן. ועיין בספרי הנ"ז על סי' מ"ב או' ג':

ב

עח) וכתב שם הא"ר בשם חו"י סי' נ"ט רמי שהתנדב מקום לבנות עליו בהכ"נ או בית לבהכ"נ או מטפחת לס"ת דאין יכול לחזור דחשיב כמו נדר אך יכול להשתמש בו דבר הדיוט דאין קדושה חל עליו בהזמנה יעו"ש. וכ"כ העו"ת שם.

א

עט) מי שנתן חדר שבשעת יריד יתפללו בו האורחים ושוב נמכר הבית לאחר ואחר לאחר ונאמר בפי' דהוא חול ומ"מ גם האחרון עשה כן בימים נוראים ועתה רוצה לדור בחדר הזה ולתת חדר אחר ודאי דשרי ומכ"ש דעביד מילתא יתירתא לתת אחר במקומו תע"ב אבל אם בפי' נדר חדר זה לעולם לזמנים מוגבלים לבהכ"נ לא מהני נתינת אחר בדיוטא העליונה דשמא ניחא להו טפי בקמייתא והוי כבהכ"כ של רבים שעכ"פ צריך הסכמת אנשי העיר. חו"י סי' נ"ט יעו"ש. וכיוצא בזה כתב בתשו' נוב"י מה"ת סי' י"ז לענין בהכ"נ שבכפר שנתייחד חדר אחד ונכתב על הכתלים תפלות ובקשות משמות שאינם נמחקים שצריך היחיד הזה למכור בהסכמ' כל אנשי הכפר השייכים לבהכ"נ בזה והמעות יקחו להספקת ת"ת וכ' ומ"מ לעשן בתוכו יי"ש שמשחיר הכתלים וגורם מתיקות השם אסור יעו"ש. שע"ת או' י"ז:

א

פ) שם.) אפי' אורחים לפי שעה וכו' ר"ל כיון דהקדישוהו לעולם לבהכ"נ אפי' התפללו בו פעם אחת קדוש וכמ"ש לעיל בסי' מ"ב סעיף ג' אזמניה לעולם למיצר ביה תפילין וצר ביה חד זימנא אסור למיצר ביה זוזי יעו"ש. אבל אם הקדישו לפי שעה לא מיקרי הזמנה. ב"י בשם המרדכי. ומשמע דכל שלח הקדישו לעולם אלא לפי שעה לא מיקרי הזמנה ומותר להשתמש בד אפי' באותו זמן המיוחד לתפלה כל מה שירצה אבל הב"ח כתב דאינו מותר להשתמש בו כל מה שירצה אלא עד כלות הזמן שקבע להתפלל בו אבל באותו זמן שהתפלל בו הרי עליו כל קדושת בהכ"נ יעו"ש. ועיין מאמ"ר או' י"א ובדברינו לעיל סי' קנ"א או ס"ה ולקמן סי' קנ"ד או' י"ד:

א

פא) [סעיף ט'] כשמוכרין אנשי כפר בהכ"נ וכו' וה"ה שיכולין לשנות מבה"מ כל מה שירצי. הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ח' סי' א' כנה"ג בהגה"ט:

א

פב) שם. יכולין למכרו ממכר עולם וכו' אבל המעות נשארו בקדושתן כמ"ש לעיל סעי' ז' דאם מכרו זט"ה שלא במא"ה המעות נשארין. בקדושתן יעו"ש. וכ"כ הפרישה או' י"ד:

א

פג) שם. חוץ ממרחץ וכו' ואפי אחר חורבנן אסור. לעשות בהן ד' דברים אם לא מכרו זט"ה במא"ה. מהא דרבינא מגילה כ"ו ע"ב. וכ"כ מ"ב או' נ"ה. ועיין לקמן או' פ"ה:

א

פד) שם. ואם מכרוהו זט"ה במא"ה יעשה הלוקח וכו' ואפי' הבהכ"נ הוא בבנינה כשמוכרין זט"ה במא"ה רשאי לעשות בו הלוקח כל מה שירצה גם בורסקי וכו' ולא כראב"ד דאוסר כשבהכ"נ בבנינה. ב"י. עו"ת. או' כ"ט:

א

פה) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו' ה"ה שיש הפרש בחרישה וזריעה בזט"ה במא"ה שרי הא לאו הכי אסור. א"א או' כ"א. ועיין לעיל סימן קנ"א או' ס"ו:

א

פו) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו' ואף בכרכים אם תלו ביחיד ומנהיגי מדינה שרי ד' דברים וה"ה חרישה. א"א שם. ומשמע דגם המעות יצאו לחולין כמו אם מכרו בכפר זט"ה במא"ה ועיין ב"ח שמסתפק בזה ועיין בדברינו לעיל או' ן' ועוד עיין בדברינו לעיל או ד"ן וה"ן ודו"ק:

א

פז) שם. ואם מכרוהו זט"ה וכו' בהכ"נ שנשרף ורוצים לבנית במקום אחר ולהניח המקום פנוי ולנהוג בו קדושה ודחי שרי. ואם רוצים לעשות שם גן ירק בעינן שיהיה זט"ה במא"ה ומ"מ ברוב זט"ה סגי, ואם רוצים למכור ומסכימים רוב בני העיר אף בלא זט"ה סגי שו"ת פני יהושע סי' ד' והביאו שע"ת או' י"ד. אמנם מ"ש ברוב זט"ה סגי עיין בדברינו לעיל או' מ"ד שכתבנו שצ"ל דוקא זט"ה ולא פחות יעו"ש, ועיין עוד בדברינו לסי' קנ"ב או' ד':

א

חפ) [סעיף יוד'] י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למכרו וכו' טעם המתירים משום דהוה יחיד בשלו כמו בהכ"נ של כפרים שמותר למכרו זט"ה במא"ה ועושין בדמיו כל מה שירצו וטעם האוסרים משום דס"ת חמור מבהכ"נ ואפי' זט"ה במא"ה אין יכולין למכרו כ"א ללמוד תורה וכו' כמבואר בב"י. וכ"ה מ"א ס"ק כ"ג. מיהו מלבוש משמע דלדעת האוסרים דדוקא יחיד בשלו אסור אבל זט"ה במא"ה ש"ד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ב וא"א או' כ"ג יעו"ש. וכבר כתבתנו בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' א' דדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו נראה כדברי האוסרין יעו"ש והכי נקטינן:

א

טפ) שם. ויש מי שאוסר וכו' כתב מ"א ס"ק כ"ב ל"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבהכ"נ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחיל קדושת רבים עליהם וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהגה עכ"ל. והביאו א"ר או' כ"א וי"א בהגב"י. ומיהו בזה"ז לא שמענו ולא ראינו מי שנותן ס"ת לבהכ"נ ולוקחו למוכרו וע"כ יש להחמיר. ועיין לקמן או' קנ"ג. וכן מ"ש הי"א שם בשם הגו"ר כלל ב' סי' ל"א דבזה"ז שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול ומותר ליחיד למכור ס"ת בשופי יעו"ש בס' אמרי א"ש סי' ק"ו השיב על דבריו וכן התו"ח או' כ"ב הרבה להשיב עליו יעו"ש, וע"כ אין להקל כיון שלגבינו הם כשרים ומברכים עליהם אלא א"כ ודאי יש בו פסול שאז מותר למכרם וכמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש ועיין או' י"ט:

א

צ) שם. ויש מי שאוסר וכו' ואם קנאה מתחלה כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכוותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו. ט"ז סק"י. א"ר או' כ"ב וכתב הא"א או' כ"ב דאם ירש ס"ת בירושה מאביו י"ל דסומכין על דיעה א' והביאו התו"ח או' ך' וכ' עליו דבזה לכ"ע מותר למכור דדומה למי שקנה ס"ת למכרו או למי שגבה בחובו שכתב הט"ז סק"י יעו"ש. ולי נראה דהכל תליי בדעת היורש דאם בעת שנפלה לו הירושה נתכוון לקרות בו אז נתהווה הוא במקום אביו ולדעת היש מי שאוסר אסור למכרו אבל אם נתכוון למכרו כמו שאר נכסים מותר. וכ"ז בס"ת שלא הקדישו לבהכ"נ לקרות בו אבל נתנו לבהכ"נ לקרות בו הרי כבר זכו בו הרבים ולא נשאר לו זכות למכרו וה"ה לבנו וכמו שכתוב התו"ח שם יעו"ש:

א

צא) שם. ויש מי שאוסר וכו' מי שמכר ס"ת שלו ושוב נודע לו שיש נדנוד אסור למכור ס"ת נראה דהקונה אם אינו חפץ להחזיר לו הס"ת יוכל לומר קים לי כהמתירין אבל המוכר צריך לקנות בהדמים ס"ת אחר או יתן להספקת ת"ח וכיוצא לחוש לדעת האוסרים כיון דכן הוא נראה דעת מרן ז"ל כמ"ש לעיל או' ח"פ יעו"ש. ועיין מש"ז או' ז' וא"א או' כ"ג ודו"ק:

א

צב) ועיין בספר אדרת אליאו ח"ב סי' ד' באחד שנשאר לו בירושה ס"ת ואחר מותו ירדו בניו מנכסיהם ונשארו חייבים סך גדול לצדקה ואין להם לשלם אם לא במכירת הס"ת והעלה להתיר למכור הס"ת לאיש אשר מתפלל באותו בהכ"נ כדי שלא יצטרכו להוציאו משם, ובלבד שלא יפרשו בפיהם מכירת ס"ת כ"א מכירת זכות וכח שיש להם עליו ולפחות שיתנו עם הקונה שאם הם רשאים למוכרו שיהיו המעות בידם כמעות של כל מקח וממכר ואי לאו הכי שיהיו בידם בתורת מתנה ומיד אל יד הגבאי צדקה יתנום לתשלום חובתם יעו"ש, והביאו א"ח או' י"ב

א

צג) שם ויש מי שאוסר וכו' וכן בענין תשמישי ס"ת של יחיד הביא בש"ע יו"ד סי' רפ"ב סעי' ח"י ב' דעות בזה ודעת האוסר באחרונה וא"כ לפי מה דק"ל דהיכא שכותב מרן ז"ל ב' דעות יש ויש דדעתו לפסוק כסברה האחרונה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' א"כ דה"ה בתשמישי ס"ת של יחיד אסור למכור אם לא ללמוד תורה או לישא אשה:

א

צד) תיק כסף של תפילין מותר לעשותו רמונים לס"ת הרב דברי מנחם בהגה"ט או' ה' אחר שנשא ונתן בכל דברי ראשונים ואחרונים בכל מה ששייך לענין זה העלה כן הלכה למעשה יעוש"ב והביאו שד"ח באסיפת דינים מע' בהכ"נ או' כ"ח:

א

צה) שם ויש מי שאוסר וכו' מיהו בשאר ספרים כ"ע מודים דיחיד יכול למכרם א"ר או' כ"ב וכ"ב בסה"ק קול יעקב על יו"ד סי' ע"ר או' ח' בשם מרן ז"ל וכמה פו' יעו"ש:

א

צו) שם. אלא א"כ ללמוד תורה. להתפרנס בדמיו. רש"י, מ"א ס"ק כ"ד. סו"ב אות ד' א"א או' כ"ד. והיינו להתפרנס בריוח דאי אין לו מה יאכל כלל מוכר כך, וצ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופו' ופירושיהן דלימוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה כה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים, א"א שם, ועיין לקמן או' צ"ט ובסה"ק קול יעקב סי' ע"ר או' ה':

א

צז) שם אלא א"כ ללמוד תורה וה"ה לפדיון שבוים. כמ"ש לעיל או' ל"ד:

א

צח) שם אלא א"כ ללמוד תורה וכו' ול"ד לדידיה אלא אפי' לאחרים ג"כ מותר כגון להספיק בהן תלמידים ולהשיא בדמים יתומים לבוש:

א

צט) שם או לישא אשה, מי שרוצה למכור ס"ת לישא אשה ועשיר אחד ירא את ה' א"ל לא תמכור הס"ת ואני אתן לך מעות לישא אשה והלה טוען שאינו רוצה לקבל מתנה משום דכתיב ושונא מתנות יחיה עיין בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ע"ד או' מ"ב שהעלה דודאי יקבל המתנה ולא ימכור הס"ת יעו"ש. והביאו בברכ"י ביו"ד סי' ע"ר בשיו"ב או' ד':

ב

צט) ועיין בשו"ת נשאל דוד סי' ב' שכתוב שראה על הגליון בשו"ת חיים שחל הנז' שכתב שם מהרב א"א זלה"הש הביא ראיה לזה מש"ס מגלה דף כ"ז ע"א דאפי' יצטרך לחזור על הפתחים לקבל צדקה אפ"ה יקבל צדקה ולא ימכור והגאון נשאל דוד חולק עליו דאין ראיה מהש"ס הנ"ל דהש"ס מיירי מ"ש רשב"ג ואפי' אין לו מה יאכל אינו אלא ע"י הדחק שהיו מזונותיו מצומצמים ומש"ה אמרינן שיסתפק במועט ולא ימכור ס"ת אמנם היכא שאין לו כלל אפי' לספק במועט י"ל דימכור ולא יצטרך לחזר על הפתחים ועיין כ"מ פ"י מה' ס"ת דין ב' יעו"ש, והביאו א"ח אות י"ב, מיהו אם ניטל צדקה מהגבאים לא ימכור כמ"ש בש"כ יו"ד סי' ע"ר סק"ב יעו"ש, אבל אם מתבייש לקבל מהגבאים כגון שהוא בן טובים ואין לו כלל מה יאכל י"ל דימכור:

א

ק) [סעיף יא'] בהכ"נ או לבנים ועצים וכו' עיין ב"ח שכתב להגיה בטור דמתחיל הדבור לבנים או עצים וכו' ועל מ"ש בב"י ובש"ע דמתחיל הדבור בהכ"נ או לבנים כתב דט"ס הוא אבל המ"א ס"ק כ"ה כתב דגירסא הנכונה הוא כמ"ש בש"ע בהכ"נ או לבנים וכ"ה ברמזים ובגמרא וכ"מ בתו' ותמה על הב"ח שהגיה בטורים שלו יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' י"ג:

א

קא) שם יכולין ליתן במתנה היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ז וס"ט אבל של כרכים אסור מ"א ס"ק כ"ו א"ר או' כ"ג ת"א כלל י"ז או' ל"ג ומיהו יש אומרים דהיינו זט"ה שלא במא"ה אבל זט"ה במא"ה יכולין למשכנן ולהשכירן ג"כ עיין א"א או' כ"ו ומאמ"ר או' י"ד יעו"ש אבל אנן נקטינן להחמיר כס' הא' דבמתנה צריך זט"ה במא"ה ולמשכנן ולהשכירן אפי' זט"ה במא"ה אסור ועיין לקמן או' ק"ה ואו' ק"ט:

א

קב) שם יכולין ליתן במתנה ויעשה בהן מה שירצה דחלה קדושת הכנסת על הדמים או על ההנאה פרישה או' ך' ולפי מ"ש באו' הקודם דהמתנה צ"ל זט"ה במא"ה יכול הלוקח לעשות בה ד' דברים ג"כ כמ"ש סעי' ט'.

א

קג) שם דאי לאו דהוה להו הנאה וכו' ממ"ש הר"ן בשם הרמב"ן נראה דדוקא כשההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של קדושה כגון תיבה או מטפחת או ספרים הא לאו הכי לא ומיהו הר"ן נחלק עליו וכ"נ שהוא דעת הפו' שכתבו דין זה סתם ב"י וזהו שסתם כאן בש"ע לומר שאפי' שאין בהנאה ההיא דבר של קדושה יכולין ליתן להם עבורא בהכ"נ או לבנים וכו':

א

קד) שם דאי לאו דהוה להו הנאה וכו' אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא הו"ל הנאה מהם אסור מ"א ס"ק כ"ז ח"א שם:

א

קה) שם הוי ליה כמכר ומכר שרי בכפרים כמ"ש לעיל סעי' ז' ומשמע אבל בכרכים אסור וכמ"ש לעיל או' ק"א יעו"שו א"כ אם סתרו כותל בהכ"נ של כרכים לבנות אותו מחדש ונשאר אבנים או עצים צריך לבנות בהם דוקא בהכ"נ אחרת של כרכים או לגונזן ועיין לעיל או' ס"ו ובלב חיים ח"ג סי' מ"ה ודו"ק:

א

קו) וע"כ אם רוצים לגבות מעות כדי לקנות אבנים ועצים לבנות בהם איזה דבר בבהכ"נ או בה"מ של כרכים צריך להתנות בשעת גבייה וגם בשעת קנייה כל מה שישאר מהמעות או מאבנים ועצים שיקנו יהיה רשות בידם להוציאם לחולין כדי שאם ישאר אח"כ יוכלו למכרם או ליתנם לדבר הרשות ועיין לעיל סעי' ה' ובדברינו או' ד"ן ואו' ה"ן ואו' נ"ט:

א

קז) שם הוי ליה כמכרו אם בנו בהכ"נ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאים לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן, מ"א ס"ק כ"ז בשם מ"ב יעו"ש סו"ב אות ב' ח"א שם אות ל"ד ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ב אות ט' ונראה דצ"ל הזט"ה במא"ה בפה שתפקע הקדושה מהישנה ותחול על החדשה וטוב שיאמרו מהתחלת הבנין שע"י זה הבנין שאנו בונים בהכ"נ חדשה תפקע הקדושה מהישנה ותחול ע"ז החדשה:

א

קח) שם. וכן יכולין להחליפן באחרים וכו' והגם דיש אוסרים לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה כמ"ש סעי' ד' היינו כשלא מכרו זט"ה במא"ה אבל אם מכרו זט"ה במא"ה יכולין להוציא המעות אפי' לחולין וכמ"ש סעי' ז' וא"כ ה"ה דיש יכולת בידם להחליפן באחרים והם יוצאין לחולין. ומה שאסור למשכנן וכו' יבואר הטעם באו' שאח"ז. ועיין בקרבן נתנאל על הרא"ש פ' בני העיר או' ץ':

א

קט) שם. אבל אסור למשכנן וכו' אפי' ע"י זט"ה. ואפי' במא"ה. וכ"ה מבואר בהרא"ש, ואע"פ שכבר כתב לעיל סעי' ז' היכא דמכרוה ע"י זט"ה יכולין לשנות המעות לכל מה שירצו והלוקח יעשה בבהכ"נ כל מה שירצה וא"צ לנהוג קדושה לא בבהכ"נ ולא במעות וא"כ מה לי מכירה ומה לי משכוני מ"מ שאני משכוני כיון שעדיין בהכ"נ בקדושתה אין יכולין למשכנן אבל כשמכרוהו במעות כבר איקלישא קדושתה דקדושת בהכ"נ חלה קצת על המעות והמעות ג"כ אינם נתפסים לגמרי בקדושת בהכ"נ ואקלישא קדושת שניהם ויכולין לשנותן לכל מה שירצי. חדושי הגהות בגליון ב"י אות ב' בשם מהרל"ח. וכ"כ מ"א אות כ"ח, ועיין לעיל או' ק"א:

א

קי) שם. אבל אסור למשכנן וכו' היינו דוקא שהשוכר או השואל יעשה בהם תשמיש הדיוט אבל כשהוא יעשה בהם ג"כ דבר קדושה כגון תפלה ולימוד ודאי דמותר. והיינו דוקא כשאין שם זלזול כלל כגון שגם השואל מתפלל בה ברבים כמו אצל המשאיל והשוכר וכמו שמסיק הרב בהגה וכ"מ מדברי התו' שם, עו"ת או' ל"ב, וכ"כ מ"א ס"ק כ"ז, אלא שסיים דדעת הפו' משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהגה לגבי ס"ת יעו"ש. והיינו דוקא בשל כפרים דמגו דיכולין למוכרה יכולין ג"כ ליתנה מרבים ליחיד אבל של כרכים אסור ליתנה מרבים ליחיד כמ"ש לעיל אות ב"ן יעו"ש:

א

קיא) שם. שאין כאן דבר אחר וכו' ואעפ"י שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות כיון שלא הקנהו לו שהרי אין גופו קנוי לו, לבוש:

א

קיב) שם הגה. אבל מותר להשאיל ס"ת וכו' מ"כ בתשו' כ"י שאחד מן הגדולים סובר דאנשי בהכ"נ שרצו למכור או ליתן או להשאיל ס"ת לקהל אחר ויש שם מוחין אפי' הם מיעוטא דמיעוטה הדין עמהם זולת אם יש בקהל פרנסים ממונים לפקח על הצבור ועל נכסיהם עפ"י הקהל קדוש והממונים מסכימים לדברי המרובים וסייע סברתו מדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות תפלה ומהירושלמי שהביא הר"ן דקאמר ג' מבה"כ כבהכ"ג וכו' וגדול אחד סתר ראיותיו והעלה דאפי' אין שם פרנסים בקהל הרוב כופין את המיעוט ויכולין למכור או לתת וכ"ש להשאיל קהל א' שיש להם ס"ת לקהל שאין להם ס"ת לקרוא או ש"ץ לקרוא בחגים ובמועדים כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק כ"ט ח"א שם או ל"ג וכ"כ המש"ז או' כ"ט דאזלינן בתר רובא בכל דוכתא וכ"כ לעיל או' מ"ד ועיין לעיל סי' קל"ה או' פ':

א

קיג) [סעיף יב'] מי שיש לו תנאי וכו' אינו יכול למכור זכותו לאחר שלא מחלו הקהל המצוה אלא לו ולזרעו ולא לאחר אא"כ התנו בפירוש שיוכל למכור זכותו לבוש ואעפ"י שהתנו שיוכל למכור סתם כתב המש"ז או' י"א דאינו יכול למכור כ"א דוקא להגין כמוהו:

א

קיד) שם. אינו יכול למכור זכותו לאחר. זהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחר בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אותו בחנם אבל אם קלה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמא ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהוא הגין כמוהו דאדעתא דהכי הקנו לו זכות זה. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ד. ח"א שם או' ל"ה:

א

קטו) [סעיף יג'] גבו מעות לבנין בהכ"נ ובא להם דבר מצוה וכו' צ"ל דמיירי שבא להם לקנות דבר שקדושתו למעלה מבהכ"נ וכמ"ש לעיל סעי' ה' עו"ת או' ל"ד, וכ"כ המאמ"ר או' י"ז. וכ"מ מדברי הלבוש. ומ"ש א"ר או' כ"ה דלא מיירי הרמב"ם מדין עלייה לקדושה תמורה ודלא כהעו"ת כבר הקשה עליו המאמ"ר שם יעו"ש. ועוד י"ל דמ"ש ובא להם דבר מצוה וכו' אפי' מצוה קלה והוא ע"י זט"ה במא"ה דיכולין לשנות למצוה קלה וכ"מ מדברי המ"א סק"ל וכ"כ בהדיא הא"א או' ל' כ"כ לעיל או' כ"ד יעו"ש, וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב דמיירי אפי' למצוה קלה אלא שכתב דהיינו להלותה ולשלם אותה אח"כ והיינו לפי סברתו בסק"ב דמותר להלוות מעות שגבו לבהכ"נ לדבר הרשות ולשלם אח"כ אמנם כבר כתבנו לעיל או' כ"ט שיש פלוגתא בזה אם מותר להלוותם לדבר הרשות ויש להחמיר יעו"ש:

א

קטז) שם. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה וכו' אעפ"י שמן הדין מותרין לא יעשו כן. מ"א ס"ק ל"א. ור"ל אעפ"י שמן הדין מותר למכור זט"ה במא"ה ולהוריד המעות לחולין כמ"ש סעי' ז' וא"כ למה לא ימכרו לדבר מצוה לז"א לא יעשו כן ר"ל דלכתחלה לא ימכרו זט"ה במא"ה להוריד מקדושתו ולפי פי' ראשון שכתבנו באו' הקודם שבא להם דבר מצוה שקדושתו גדולה מבהכ"נ י"ל הא דאין מוכרין משום דאפשר לגבות מן הצבור וכמ"ש לקמן או' קי"ט יעו"ש, ועיק באו' שאח"ז:

א

קיז) שם. אלא לפדיון שבוים. וה"ה ללמוד תורה ולהספיק לתלמידים ולישא אשה ולהשיא יתומה. לבוש. אבל לצורך מצוה אחרת לקנות תיבה או מטפחות לא ימכרום אם אפשר לגבות מן הצבור כמ"ש באו' הקודם, וכ"מ מדברי הלבוש:

א

קיח) שם. אבל אם בנו וגמרו וכו' זהו לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מתנות עניים דין י"א והביאו ב"י וכתוב בגי' שהביא ב"י אבל אם בנו יגמרו וכו' וכתב מ"א ס"ק ל"ב דכן עיקר מיהו בהרמב"ם שלפנינו הגי' כמ"ש בכאן בש"ע אבל אם בנו וגמרו זכו' יעו"ש, וכ"ה בלבוש, וכ"ה הגי' בב"י ביו"ד סי' רנ"ב ועיין בט"ז שם סק"ב וא"א בזה הסי' או' ל"ב. ונראה דמ"מ יש להחמיר כדברי המ"א כיון דהטעם הוא משום שאפשר לגבות מן הצבור אבל אם אי אפשר אפי' בהכ"נ בנוי ימכרו כמ"ש באו' שאח"ז:

א

קיט) שם. לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו וכו' הקשה הט"ז בס"ק י"ב דהא בסעי' ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' ותירץ דשם מיירי שיש להם בהכ"נ אחרת וכאן מיירי שאין בהכ"נ אחרת וכ"כ בסק"ד יעו"ש, וכ"כ י"א בהגב"י. אבל הא"ר או' כ"ו כתב על תירוץ הט"ז הנז' דאינו מוכרת יעו"ש. והמ"א ס"ק ל"ג כתב דמן הדין שרי דהא אפי' לקדושה אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים עכ"ל, ור"ל דמן הדין מותר למכור וכמ"ש בסעי' ו' והכא מיירי בדאפשר לגבות מן הצבור לפדיון שבוים, וכן פי' דבריו המחה"ש בס"ק ל"ב וא"א או' ל"ג יעו"ש. וכ"כ הלבוש וז"ל אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו אותם מיד אלא ישתדלו בלא איחור לגבית מעות לצורך אלו המצות ואם א"א לגבות מיד ויש לחוש לביטול המצוה מן המצות הנז' (עיין לעיל או' קי"ז) ימכרו אותם אפי' בנויה ואפי' ס"ת לצורך אלו המצות עכ"ל, וכ"כ המאמ"ר או' ח"י יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל או' ל"א:

א

קך) [סעיף יד'] לא מצי ראובן הדר ביה, דנעשה נדר מבי אמר קרקע זו לבהכ"נ, ב"י בשם המרדכי עו"ת או' ל"ו, מ"א ס"ק ל"ד, ועיין לעיל או' ע"ז:

א

קכא) שם ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולין לשנותה, מבי כנישתא לבי רבנן ואפי' לדבר הרשות נמי כדאמרינן בר"פ בני העיר, ב"י בשם המרדכי מ"א ס"ק ל"ה א"א או' ל"ה וכתב שם הטעם במרדכי משום דהזמנה לאו מלתא היא יעו"ש ועיין לעיל סעי' ח' והמ"א שם כתב הטעם משום דאדעתא דידהו יהביה מעיקרא ור"ל כיון דאדעתא דידהו יהביה לא עדיפא מבהכ"נ של כפרים דאפילו אחרים סייעו בבנינה יכולין למכרה וכמ"ש לעיל בהגה ריש סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ה וכ"כ המחה"ש ס"ק ל"ה, ועיין באו' שאח"ז:

א

קכב) שם ואם הוא מבני אותה העיר אינם רשאים לשנותה וכו' הטעם משום דאדעתא דכולהו אתיהיב והוא ג"כ בכלל ב"י בשם המרדכי, עו"ת או' ל"ח מ"א ס"ק ל"ו ח"א כלל י"ז או' נ"ז, וצ"ע דמבהכ"נ לבהמ"ד אפילו הבעלים מעכבים שרי כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובסעי' ז' דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותו וביו"ד מיירי שאינו מבני העיר מ"א שם:

א

קכג) שם אם הוא עומד וצווח כלומר אבל מן הסתם רשאים לשנותו והמרדכי הולך לשטחו דס"ל בסתם כל שלא מיחו מיקרי במא"ה, עו"ת או' ט"ל, ועיין לעיל סעי' ז' בהגה שנייה.

א

קכד) שם אם הוא עומד וצווח וסיים בב"י בשם המרדכי ואם לא יוכלו עתה לעשותו בהכ"נ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו להם העכו"ם רשות או יפייסו את ראובן שיתרצה להם לשנותה עכ"ל ט"ז ס"ק י"ג:

א

קכה) שם אלא א"כ יש שם חבר עיר וכו' שם במרדכי כתב כרב אשי בדורו כלומר אם הוא חשוב בדורו כרב אשי בדורו אמרינן דכל דאתי אדעתא דידיה קא אתי וכבר כתבתי לעיל דלא סמכינן בזה"ז על דין זה וכ"כ ב"י לדעת הטור וכ"כ הב"ח עו"ת או' מ' והיינו דוקא בסתמא לא סמכינן בזה"ז על חבר עיר אבל אם התנו בפי' דתולין בדעתו סמכינן כמ"ש לעיל או' מ"ט יעו"ש:

א

קכו) שם ושבעה טובי העיר וכו' ר"ל במא"ה כי כן כתוב במרדכי שם דזט"ה במא"ה כמו חבר עיר יעו"ש ומ"ש בא"ר או' כ"ח דלדעתו נראה דלא מהני זט"ה כשמוחין אלא דוקא חבר עיר והמרדכי מיירי לשנות מקופת תמחוי כשאינו מוחה יעו"ש ל"ז להבין שהרי כתוב שם במרדכי דזט"ה במא"ה כמו חבר עיר יעו"ש ואפ"ל דהבין הא"ר בדברי מור"ם ז"ל דזט"ה אף בלא מא"ה קאמר אבל זט"ה במא"ה גם הוא יודי דאין היחיד יכול למחות וכמ"ש לעיל או מ"ד דהולכין אחר הרוב יעו"ש:

א

קכז) שם ושבעה טובי העיר וכו' ומדלא כתב רמ"א ז"ל הג"ה זו לעיל סעי' ז' משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו עליהם אותם לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבהכ"נ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן מ"א ס"ק ל"ז וכ"כ א"ר או' כ"ח דבכרכים פשיטא דלא מהני זט"ה ומ"ש שם המ"א בשם מ"ב שהאדנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים כבר כתבנו ע"ז לעיל או' ח"ן יעו"ש ומ"ש בשם מהר"ם מלובלין כבר כתבנו אותו לעיל בסי' קנ"ב או' ד' יעו"ש

א

קכח) [סעיף טו'] ואם אסר אינו כלום היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ד יעו"ש מ"א ס"ק ל"ח א"ר או' כ"ט:

א

קכט) כתב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחים בו העישור ואסר אחד מהם חלקו והתיר להם עכ"ל והביאו מ"א שם ועיין מ"ש עליו מ"א שם ובשם רש"ל והא"ר שם כתב דהא נמי מצד התקנה התיר ובחנם דחקו מהרש"ל ומ"א יעו"ש:

א

קל) [סעיף טז'] אינו יכול לאסרה וכו' ל"ד דודאי אי עבר ואסר אסור כמ"ש בתשו' רי"ט צהלון סי' קצ"ז אלא דלשון אינו יכול ר"ל אינו רשאי וכמ"ש הלשון בב"י א"ר או' ל' א"א או' ט"ל:

א

קלא) שם אינו יכול וכו' והיינו כשהשאיל שיהיה קדושה בהכ"נ הא אם שאל שיתפללו ולא שיהיה קדושת בהכ"נ עליו יכול לאסור חלקו עליו א"ר שם א"א שם:

א

קלב) שם אינו יכול וכו' ואם יש בהכ"נ אחרת באותו העיר יכיל לאסרה תשב"ץ ח"ד סי' ז' הגרע"א:

א

קלג) שם אא"כ יאסרנו לכל הקהל וכו' ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן אינו יכול לאסור אפי' לכל הקהל תוך הזמן כמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ס"ז מ"א ס"ק ט"ל א"ר שם א"א שם ואם לא השאיל להם אלא נתקבצו מעצמן ושתק אפי' ביום ראשון יכול לטורדם ושאלה סתם ל' יום א"ר שם בשם מהרי"ט צהלון שם א"א שם:

א

קלד) [סעיף יז'] אין הצבור רשאין לשנותו וכו' כדמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינם מהוגנים גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לבהכ"נ אף ששכרו יותר מהרי"ק מ"א סק"מ ח"א כלל י"ז או' ט"ל והיינו קצת טענה אין משנין משום חשדא כמו עירוב הא טענה רבה משנין ולא חיישינן לחשדא א"א או' מ' וכ"כ החס"ל או' ט"ו ועיין לקמן או' קל"ו ובזה נסתלק הצ"ע של הא"ר באו' ל"א יעו"ש:

א

קלה) שם אין הצבור רשאין וכו' מכאן למד הרב באר עשק סי' ה' שחבורה שהיו לומדין בבית עשיר אחד זה כמה שנים וא"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית שאינם יכולין לשנות י"א בהגב"י:

א

קלו) שם אין הצבור רשאין וכו' ומכלל זה יש ללמוד שמי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפי' בדבר דמזמן לזמן קא אתי הראנ"ח ח"ב סי' ע' כנה"ג בהגב"י עו"ת או' מ"ב מ"א ס"ק מ"ב ח"א שם ועיין לעיל או' קל"ד:

א

קלז) שם אין הצבור רשאין וכו' ואם נאנס בעל המקום ולא היו יכולין להתפלל שם לא אבד חזקתו וכשיעבור האונס אין יכולין לשנותו הראנ"ח שם סי' ע"ה כנה"ג שם עו"ת שם א"ר או' ל"א ועיין בס' כנסת יחזקאל סי' י"ג שהביא ראיה לדבריו והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ז':

א

קלח) אם ידענו בבירור שמחל השעבוד ונתייאש ממנו נאבדה חזקתו ואפי' נאנס באונס דלא שכיח כלל שיעבור האונס אם אין שם ראיה ברורה שמחל לא אבד זכותו הראנ"ח שם סי' ע' כנה"ג שם מ"א ס"ק מ"ט:

א

קלט) מכר בעל הבית ביתו לראובן אין בידינו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותה חזקה הראנ"ח שם. כנה"ג שם. עו"ת שם. א"ר שם:

א

קמ) אפי' בא ת"ח לזכות באותה מצוה אין מעבירין את המלוה ממי שהחזיק בה אפי' אם הוא ע"ה. הראנ"ח שם עו"ת שם. מ"א ס"ק מ"ט. חס"ל שם:

א

קמא) שם אין הצבור רשאים וכו' אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בה אבל אם בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אעפ"י שקצת מהאנשים שהיו מתפללים בבית המחזיק הא' מתפללים בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו, הראנ"ח שם סי' פ"ח, כנה"ג שם עו"ת שם מ"א ס"ק מ"א, א"ר שם, ח"א שם, חס"ל שם, ועיין לקמן אות ק"ן:

א

קמב) אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות לעשות מצוה, משפטי שמואל סי' נ"ג, כנה"ג שם עו"ת שם מ"א שם. ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך צריך ליתן להחברה כמנהגם, מ"א שם, ח"א שם:

א

קמג) מי שהחזיק להדליק נרות בהכ"נ ומטה ידו ושלח מעט שמן לבהכ"נ ואין רוצים לקבלו ונתנו ההדלקה לאחר הוא לא הפסיד חזקתו וצריך שיקבלו מה ששלח. הרדב"ז סי' שפ"ו, ברכ"י אות ז' שע"ת אות כ"ז:

א

קמד) ראובן היה לו בהכ"נ בכפר ועמד ימים רבים שלא הלך בכפר ומפני זה אנשי כפר היו מתפללין בבית שמעון ואח"כ מכר ראובן ביתו לת"ח וחזרו אנשי כפר להתפלל בו שמעון זכה בחזקת מצותו ומ"מ אינו יכול לעכב על הבא מחזקת ראובן מלקבוע גם הוא מקום תפלה בביתו שו"ת מהר"א בן חיים ח"ב סי' ע' עט"ז אות ד':

א

קמה) שם אין הצבור רשאים וכו' כתב הרב פרי תבואה ח"ב סי' ס"ה דהיינו דוקא בשאר מצות דליכא אומדן דעת שכוונת הקהל היה לחלק המצוה כל פעם לאיש אחד בזה הוא דזכה אבל ביין קדוש לבהכ"כ שמעשרת לא אתמר בה דין חזקה דיש לדמותו לקטורת שהיו מכריזין חדשים לקטורת בואו והפיסו וא"ת שיקדש בביתו ויתעשר יפה כחה בזיכוי רבים ותוסיף תת כחה להתעשר על ידה כדתנן ביומא בד"א בקרבנות צבור וכו' ע"כ, והביאו הפתה"ד אות ה' וכתב עליו דאחהמ"ר אין דינו מבורר וגם ראייתו איכא למידחי דקטורת שאני דמעיקרא לא היו מניחין שישנה בה אדם אבל בשאר דברים שכבר שנה ושלש והחזיק מנ"ל דלא אהני חזקתו גם במצוה כי האי שמעשרת וממקומו הוא מוכרע דהא פ' הטור ומרן בדין שלפנינו דמי שהיה בביתו בהכ"נ אין הצבור רשאין לשנותו והיא מצוה שמעשרת את בעליה ע"י שנוהג בה כבוד כדאשכחן בעובד אדום שנתברך ביתו בעבור ארון האלהים וכו' יעו"ש, הרי דמצוה זו מעשרת את בעליה ואפ"ה אמרינן דלהני ליה חזקה וה"ה והוא הטעם בקידוש וליכא ראייה מקטורת כנז' עכ"ל:

א

קמו) שם אין הצבור רשאין וכו' וה"ה מי שהיה קבוע בביתו מדרש ביום ש"ק שחרית ללמוד תנ"ך ולשמוע כלמודים מדרש אגדה חכמה ומוסר מפי חכם כנהוג דדמי לבהכ"נ דאית ביה חזקה ואין יכולין לשנותו ממקום קביעותו ושייך ביה כל החלוקים הנאמרים בענין, בין כבדוהו הקהל להחזיק מעצמו, ואם מה שקבעו המדרש שם היה מחמת שבאותו זמן לא היה לשאר יחידים בית ראויה לזה או לא, ואם באים באיזה טענה לשנותו אי בעי' טענה מספקת או לא, ואי מהני חזקתו גם ליורשיו או לא, פתה"ד אות ו':

א

קמז) מי שהחזין במצוה על פי צבור אפי' פ"א זכה, שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ט, מחב"ר אות ט' שע"ת אות כ"ז:

א

קמח) מי שזכה בהדלקת נר תמיד שנה וחצי ולא מיחו בו אין מעבירין אותה הימנו, שאלת יעב"ץ שם וסוף סי' ע"ב, מחב"ר אות יו"ד, שע"ת שם:

א

קמט) מי שהחזיק במלוה כמה שנים ובנו ממלא מקומו הוא זוכה בה וק"ו אם עשאה קצת וכו' תשו' כנה"ג סי' כ"ז. ברכ"י או' י"ב. ער"ה או' י"א. שע"ת שם:

א

קנ) שם. אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר, ודוקא לשנותו מבית זה לבית של יחיד אחר אבל אם רוצים לבנות בהכ"נ קבוע לכולם במקום שהוא של כולם רשאין שאין בזה משום דרכי שלום. לבוש. סו"ב במק"ח או' ו' א"א או' מ"א, כר"ש. וכ"כ האחרונים. ועיין פת"ת בח"מ סי' קמ"ט או' ד' מ"ש בשם שב יעקב סי' ח' על דברי הלבוש הנ"ל ובדברינו לעיל או' קמ"א ודו"ק:

א

קנא) [סעיף חי'] יש מי שאוסר וכו' בב"י לא הביא פלוגתא בזה ומה שכתב זה בשם יש מי שאומר לפי שכן דרך מרן ז"ל כשמוצא סברה יחידית שלא נזכרה כ"א בפיסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר, וכן מ"ש בסעי' י"ט ובסעי' ך' יש מי שאומר לפי שהם סברה יחידית:

א

קנב) שם. שנהגו להביאם תמיד לבהכ"נ וכו' ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפי' יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' יעו"ש. ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהן וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עיין סי' קנ"ד ס"ח. מ"א ס"ק מ"ג. ועיין באו' שאח"ז:

א

קנג) שם. אין יכולין להוציאם לחולין וכו' היינו דוקא כשיש אמדן דעת דהקדיש לחלוטין אבל אם התנה עם הגזבר שהוא פקדון וכו' יכול לעשות כרצונו. ארח לצדיק א"ח סי' א' מחב"ר או' ו' זכ"ל או' ב' וכן המנהג עכשיו ברוב המקומות שמי שניתן חפצי כסף לבהכ"נ או ס"ת ורוצה שישארו ברשותו להיות לעצמו או להוליכם לבהכ"נ אחרת עושה תנאי עם פקודי בהכ"נ בשטר והכל לפי תנאו ואם לא התנה הרי הם של בהכ"נ שזכו בה מן הסתם. מיהו רק אם יש מקום שיש להם מנהג פשוט שמי שנותן לבהכ"נ שנשארים ברשותו אפי' בלא כתיבת שטר יחזיקו במנהגם כמ"ש באו' הקודם בשם המ"א, וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן או' קס"ב:

א

קנד) ואם התנה ומשכן ביד עכו"ם מטפחת מרוקמת בכסף ואחר זמן קנאה ישראל יכול לשורפה ולמכור הכסף ולהוציא דמיו. ארח לצדיק שם, מחב"ר או' ז' זכ"ל שם. שע"ת אות כ"ח.

א

קנה) שם. אין יכולין להוציאם לחולין וכו' גרסינן בספרי הקוצץ אבן מהיכל אסור ליהנות ממנה וכתב רבינו אלעזר ממיץ שאותם הספסלים שמושיבין נערים בבהכ"נ אינם רשאים להוליכם לביתם לישב עליהם ואעפ"י שמביא אחרים טובים, אבי העזרי, הנה כ"י, שוב ראיתי שכ"כ מהר"ם בתשו' דפים קרימונה סי' קמ"ה, ברכ"י אות ח' זכ"ל אות ב' חס"ל אות י"ז:

א

קנו) שם אין יכולין להוציא לחולין וכו' וכן אין רשאין ליקח הכלי קודש מבהכ"נ זה וליתנו לאחרת אלא א"כ יש מנהג המקום קבוע שמי שנותן כלי קודש או חפצי קודש אח"כ הוא מוציאם לבהכ"נ אחרת או עושה בהם כרצונו, עבה"ג סי' מ"ט, א"ר אות ל"ב:

ב

קנו) בני עיר אחת שברחו מחמת רעש מלחמה ונתפזרו אחד כה ואחד כה ואח"כ ותשקוט הארץ וחזרו רוב הקהל ונתישבו ורצו שכל שאחד מן הקהל אשר לקח עמו כלי הקידש שיחזיר להם מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לחזור לישב באותו קהל ואפי' היה באותו כלי קודש מה שהתנדב הוא עצמו ומכ"ש של אנשים אחרים כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל, משפטי שמואל סי' ט"ו ויעו"ש מלתא בטעמא, עו"ת סי' קנ"ד אות ח"י א"ר שם אות כ"ב, סו"ב שם אות ז':

ג

קנו) בני העיר שהיה להם בהכ"נ אחת ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם אחד יכול הוא או יורשיו להוליכם לבהכ"נ אשר הוא בתוכה ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלק ישתמשו כל אחד בזמן לפי ערך, מבי"ט ח"ב סי' קע"א והביאו מ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג וכתב דלי נראה אם נשתקע שם בעליו ממנה אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולין לשנותם לדבר הרשות כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט סעי' ג' ועוד נראה לו דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הרן בפ' בני העיר וז"ל אע"ג דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני ביהכ"נ דהוו אפוטרופוס דידהו עכ"ל והביאו א"ר שם, י"א בהגב"י שם:

ד

קנו) זקן אנשי חברה של ג"ח שעשו חפצי כסף לבהכ"נ של קהל אחד והיה בידי עצמם למשמרת ועתה רובם ככולם הלכו לעולמם וקמו אחרים תחתיהם וגם המה שומרים את הכלים הנ"ל ומקרוב מחמת קטט יצאו האנשים ההמה מן הכלל להתפלל בקהל אחר ועתה אנשי הקהל תובעים שיתנו להקהל את החפצים העלה בתשו' מהר"י באזאן דהדין עמהם יע"ש סי' ב' וכשמעוטי הקהל תובעים חלקם בחפצי קודש ורצו לפרוש מהקהל עיין תשו' מגן גבורים סי' א' שכתב דחולקין למספר הגברים מבן י"ג ומעלה. וכן העלה שם דאין דין גוד או אגור בבהכ"נ יעו"ש והב"ד א"א שבגליון הש"ע או' ה' מיהו כבר כתבנו לעיל דדעת מ"א ודעימה דגם לנשים וטף יש חלק יעו"ש:

א

קנח) שם. ולמכרם. תיק קמיעה של כסף אחרי שנתקלקל הקמיעה אי רשאי להנות מהתיק לתשמיש חול עיין תשו' סם חיים סי' מ"ו דמתיר. א"א שם או' ד' זכ"ל או' ח' יפ"ל סי' קנ"ד או' א':

א

קנט) [סעיף יט'] כתב כתוב וכו' כתב שכתוב בו שהקדיש וכו' כצ"ל וכן הוא בב"י ולבוש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ד:

א

קס) שם. אפ"ה הוי הקדש. ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך, ב"י בשם מהרי"ק. לבוש מ"א ס"ק מ"ד:

א

קסא) [סעיף ך'] אין הצבור יכולין וכו' דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' אם העידו מבני הקהל שהיא של צבור לא מהני כי נוגעים בעדות הם ואין מועיל דליסלקו תרי (ר"ל שיסלקו הנאתם מס"ת, מחה"ש) מנייהו וליסהדו בס"ת אא"כ יש להם ס"ת אחר (ואז א"צ סילוק מחה"ש) מדוייק כזה וכשר כמותו ב"י בשם מהרי"ק וכתב שדין זה בח"מ סי' ל"ז לבוש ט"ז ס"ק ט"ו עו"ת או' מ"ג מ"א ס"ק מ"ה מיהו עיין בח"מ שם סעי' כ"ב שכתב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדשות וכו' יעו"ש ונראה שמפני זה לא סיים כאן בש"ע מה שכתב בב"י משם מהרי"ק מפני שעכשיו נהגו לקבל עדות מהקהל בכל ענייניהם כמ"ש בח"מ סעי' הנ"ז:

א

קסב) שם אין הצבור יכולין וכו' כתב רש"ל בתשו' סי' ט"ז באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהם משל צביר והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחליטין ואמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת וניתנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה ופסק שם דאם בא אח"כ איהו גופיה ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוי מוציא ועליו הראיה ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבים ס"ת לבהכ"נ היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה וכו' והביאו הט"ז שם וכתב וז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דה"ל דאין הקהל נקראין מוחזקים וכן מסתבר (ר"ל כדברי הש"ע) כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזיקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל עכ"ל אמנם המט"י או' ג' כתב על דברי הט"ז הנז' שכתב דרש"ל חולק על פסק הש"ע דאינו מוכרח דהא מהרי"ק ז"ל שהביא מרן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים וא"כ כיון דמתחלתו היה ע"מ כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפי' אחר שהונח בבהכ"נ ולכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם ואדרבא אמרינן דחזקה דאקדשה כיון דלא היה גלוי דעת בהבאתו לבהכ"נ עכ"ד וכ"נ דעת הא"ר באו' ל"ב דרש"ל אינו חולק על פסק הש"ע יעו"ש וכתב שם המט"י דמנהגינו כל מי שמביא תפוחים ואין רצונו להקדישם שם שיכתוב שטר מקודם כדי שלא יהיה צד ערעור כלל עכ"ד וכ"כ לעיל או' קנ"ג יעו"ש:

א

קסג) חמשה שקנו להם ס"ת ונתנו לבהכ"נ והתנו שהם ובניהם אחריהם יהיו גבאים ע"ז וכאשר היה הקור חזק לקחו מקצתם הס"ת לבתיהם להתפלל ולקרות בו ונפלה מחלוקת ביניהם שמקצתם אינם רוצים שיהיה בביתם רק בבהכ"נ כתב בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' י"ג שאינם נקראים מוחזקים בזה שהס"ת בביתם רק הוי כשותפים ובפרט בס"ת שהקדישו לבהכ"נ וע"כ אין לאחד שום זכות יותר מחבירו יעו"ש והביאו א"ח או' ך':

א

קסד) ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ח של יחיד ואח"כ קאנו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין לו טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד בנימין זאב עי' קפ"ב מ"א או' מ"ה א"ר או' לא' סו"ב או' ו' א"א או' מ"ה ח"א כלל י"ז או' מ"א ועיין בח"מ ססי' קמ"ט בהגה ומ"ש שם המרשים בהגה דהרמ"א ז"ל חולק על ב"ז אינו מוכרח ועיין בד"מ שם או' ה' ודו"ק:

א

קסה) שם אין הצבור יכולין וכו' וכן בהכ"נ של יחיד שהתפללו בו כמה שנים אין הצבור יכולין להחזיק בו מהר"ש דוראן בתשו' התשב"ץ ח"ד סי' ז' י"א מ"ב בהגב"י או' י"ג:

א

קסו) כתב רי"ו בנתיב י"ד ח"ו נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת לפי שכולם מקובצים וסמכו דהו"ל כנדרי אשתו שאם לא יפר היום יקיים עליה וכמו כן בכאן דאם לא יתירוהו כשהם מקובצים בשבת לא יוכלו להתירו בד"ה כנה"ג בהגב"י:

א

קסז) [סעיף כא'] אין לקנות מעילים וכו' ובדיעבד אם כבר קנה מותר א"ר בסי' קמ"ז או' ד' ח"א כלל לא או' מו' ועיין מ"ש ע"ז לעיל בסי' קמ"ז או' כ"ה ואו' כ"ז יעו"ש וכתב החס"ל או' ט"ז כי לא טוב לעשות מכסות סוסים מפות לס"ת או פרוכת ואף שיש מתירין כשמשנה צורתו מ"מ כל שנשתמש בו הדיוט לא אריך למיעבד ועיין לעיל סי' קמ"ז או' כ"ז:

ב

קסז) שם שנשתמש בהם הדיוט וכו' וכ"ש מדברים שנשתמש בהם לע"ז דבזה אפי' בדיעבד אסור וצריך למכרן ולקנות אחרת ואפי' נר של בהכ"נ או ללמוד בו אסור לעשות אפי' משעוה הנוטף מנרות של ע"ז ח"א שם מ"ב או' ק"ב וספרי פסולין של עכו"ם שמכורכים בשיראין לנוי אין ליקח השיראין לעשות מהם טלית דמאיסי כמו אליל וק"ו דאסור לעשות מהם תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו חדושי רע"א מ"ב או' ק"ג ועיין לקמן סי' קנ"ד סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

קסח) שם הגה אסור לעשות מאתנן זונה וכו' הלבוש השמיט זה וכתב עליו הא"ר באו' ל"ד אפשר דס"ל דדוקא בבהמ"ק אסור אך מש"ס ע"ז די"ז ע"א לא משמע הכי גבי מאתנן זונה קבצה וכו' וכ"מ מתשו' רא"ם סי' ע"ט והניח בצ"ע וסיים מיהו לכ"ע מבואר שם דאינו אלא מדרבנן יעו"ש וכ"כ א"א או' מ"ו דאני אין לנו אלא דברי רמא ז"ל:

ב

קסח) שם בהגה אסור לעשות מאתנן זונה וכו' ופשוט בע"ז דף ס"ב ע"ב דאם בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן אתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים כ"ז ברי"ו מ"א ס"ק מו' א"ר או' ל"ד וכ"ה ברמב"ם פ"ד מאסורי מזבח יעו"ש:

א

קסט) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה. מ"א שם:

א

קע) כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא אמר לה יהא אצלך עד שאבוא עליך כשיבוא אליה אסור, קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה והוא שאמר לה בעת שנתן אימתי שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ' ע"ז ס"ג ע"א. ונ"ל דבבהכ"נ נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפו' לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכך נקטינן בספיקו לקולא, ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבהכ"נ אפי' לכתחלה מייתינן ודכוותא איתא בסי' ער"ד ביין קידוש יעו"ש. מ"א שם. ואם נתן לזונה רק שכר מה שביטלה ממלאכתה ולא שכר ביאה מותר. תמורה כ"ט ע"ב. והרמב"ם השמיטו כ"מ פ"ד מאיסורי מזבח ה"ט וכ"כ האחרונים:

א

קעא) שם. או מחיר כלב. כגון שהחליף טלה בכלב. מ"א ס"ק מ"ז. ועיין הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ה' ט"ז. אתנן כלב ומחיר זונה מותרין הרמב"ם שם ה' ח"י. האומר הילך קלף זה ותלין כלבתך אצלי וכן אם אדם נותן קלף לזונה ע"מ שילין כלבו אצלה מותר לכתוב עליו ס"ת. תמורה ל' ותו' ע"ב ד"ה מנא. פת"ע שם. החליף קלף בזונה וקנאה לשפחתו באותו קלף מותר לכתוב עליו תא"ו נ"ג ת"א פת"ע שם:

א

קעב) שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקת תשעה וכלב אחד. שעם הכלב מותרין, אבל העשרה שכנגדו אם יש אחד מהם דמו כדמי הכלב או יתר על דמי הכלב מוציאו מן העשרה כנגד הכלב ויהיה מחירו ושארן מותרין. ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותין מדמי הכלב הרי העשרה כולם אסורים. הרמב"ם שם ה' י"ז. מ"א שם:

א

קעג) שם. דבר של מלוה כגון בהכ"נ וכו' ואפי' נר או שמן לבדק הבית או לדבר מצוה אסור. א"ר או' ל"ד בשם רי"ו. וכ"כ א"א או' מ"ו דכל מדי דמצוה אין לעשות מאתנן ומחיר יעו"ש. ועיין א"ת או' כ"ב מ"ש בשם ס' מנחת פתים דף מ"ג ע"ב ויפ"ל בסי' קנ"ד או' ז':

א

קעד) שם. ולא מיקרי זונה וכו' וכתב שם הרמב"ם ה"ת ורי"ו אחד זונה עכו"ם או שפחה או ישראלית שהיא ערוה עליו או מחייבי ליין. אבל הפנויה אפי' היה כהן אתננה מותר. וכן אשתו נדה אתננה מותר אעפ"י שהיא ערוה. והב"ד מ"א ס"ק מ"ח וא"ר שם. וכתב שם המ"א מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה אחד נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ אחד ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה יעו"ש. ומ"ש אשתו נדה אתננה מותר ל"ד ה"ה פנויה נדה אתננה מותר, א"א או' מ"ח יעו"ש. ומיהו דעת הרמ"א ז"ל מ"ש כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות דכיון שיש מחלוקת בחייבי לוין נקטינן לקולא כיון דאיסור דרבנן הוא ובכותית לא קמיירי כאן דאין דרך כותית להקדיש דבר. מ"א שם. ואתנן יבמה לשוק הוי אתנן לכ"ע כיון שהיא זונה לכ"ע כמ"ש בא"ה סי' ו' סעי' ח' וכ"כ א"א שם:

א

קעה) ואם בא על חייבי כירתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שויה זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך מ"א שם בשם תו' תמורה דף כ"ט ע"ב סוף ד"ה גירסא. מיהו מדברי הרמב"ם שם ה"ח נראה דלא הוי אתנן אא"כ יש איסור ערוה באותה בעילה עצמה אבל אם לא יש איסור ערוה באותה ביאה עצמה כגון ישראל הבא על ישראלית פנויה אעפ"י שכבר היא נבעלה לפסול לה ונעשית זונה כיון דבביאה זו לא יש איסור ערוה אתננה מותר:

א

קעו) שם. או ס"ת. לא מבעיא של יחיד דידיה הוה אלא אפי' גנב ס"ת משל רבים ונתנו לה באתננה לאחר שנתיאשו בני העיר ממנה כשלו היא ובמתנה עכ"פ מצי יהיב לה ואסור לקרות בה, וכן כתב תפילין על קלף אתנן וכדומה פסולין מדרבנן. וס"ת של כרכין לא שייך יאוש דשמא יש אחד בסוף העולם ולא ידע ולא נתיאש. שוב ראיתי בס"ת כשירה שנתן באתננה כשירה היא דומיא דקדשי גבוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' איסורי מזבח ה' ט"ו. והא דרבנן לא עדיפא מיניה אלא ס"ת היינו לעשות מקלף אתנן ס"ת, ומיהו אם נתן עור ועבדן לקלף י"ל הוי שינוי ועיין מ"א סי' י"א או' י"ב אי הוה שינוי כה"ג אבל כלי כסף באתנן י"ל דאסורים וצ"ע. א"א או' מ"ו:

א

קעז) שם. אבל אלו הפניות הקדשות וכו' נראה דאין להקל בזה אלא בפנויה הקדשה המופקרת לישראל לבד אבל אותן הזונות היושבות בבתי הקדשות ומפקירות עצמן לכל אין להקל לפי מ"ש לעיל או' קע"ה בשם התו' דהיכא שנעשת זונה כבר ואח"כ בא עליה אחר ונתן לה באתננה אסור וא"כ הכא נמי כיון דהפקירה עצמה לכל ודאי ידנבעלה לפסול לה ג"כ לנכרי ועבד ונעשית זונה כמ"ש בא"ה סי' ו' סעי' ח' וא"כ אח"כ אפי' נבעלה לישראל אם נתן לה באתננה אסור ואפי' לדברי הרמב"ם שזכרנו לעיל דבעי שיהא האתנן מביאה אסורה עכ"פ יש להחמיר בעיר שרובה עכו"ם או רוב הזונים עכו"ם דתלינן דהאתנן בא מהם אלא א"כ ידוע בבירור שהוא מישראל ודו"ק. וכ"כ ביאור הלכה יעו"ש:

א

קעח) [סעיף כב'] אדם שהוא רגיל בשום מצוה וכו' ואין להתקוטט בעבור שום מצוה, בנימין זאב סי' קס"ד בשם האגודה, כנה"ג בהגב"י סוף הסי' וכתבנוהו לעיל ג"כ בסי' קל"ד אות ל"א יעו"ש, ומכ"ש שלא להתקוטט על דבר שהוא ספק אם יצא ממנו מצוה וק"ו ובן בנו של ק"ו שלא להתקוטט על דבר שיצא ממנו מחלוקות ואפי' אם יש בו מצוה רבה וע"ז נאמר מלה בסלע משתוקא בתרין:

א

קעט) שם אדם שהוא רגיל בשום מצוה וכו' עיין מ"ש בזה לעיל בסי' קמ"ז מאות י"ב עד אות כ"ג יעו"ש:

א

קפ) שם וארעו אונס או עוני וכו' מלמד ת"ת שמחמת דוחקו הוצרך לכתת רגליו לעיר אחרת ושמו מלמד אחר במקומו ואח"כ חזר ובא לעירו ומצא במקומו מונח אחר ומת אחד ממלמדי החברה ורוצה לחזור במקימו אע"ג דמן הדין אינו ברור שהדין עמו כיון שהאונס הביאו ראוי להקדים לזה מלאחר, הרב החביב ז"ל בתשו' ח"ב סי' נ"ב, י"א מ"ב בהגב"י אות ח"י:

א

קפא) שם היה סיפוק ביד הראשון וכו' בני חברא קדישא שהחזיקו לתלות פרוכת שלהם ונקרעה הפרוכת והיה בבני החברה עשירים מופלגים ולא שמו לבם לעשותה מחדש ונתפרדה החבילה והחזיק ראובן אח"כ ותלה הפרוכת שלו ונפטר ראובן והתעורר שמעון ועשה פרוכת ותלה בלא מוחה וכו' אבדו בני החברה חזקתם ואין לדחות את שמעון שהחזיק בה כמה שנים מדעתם דמחלו לראובן ושמעון שהיה סיפוק בידם לעשות ולא עשו, אור נעלם סי' ו' יעו"ש עיקרי הד"ט סי' ח' אוח כ"ב פ"ת, א"ח אות כ"ד:

א

קפב) אחד שהחזיק במצוה זמן רב שנותן יין על כוס הבדלה לבה"מ להוציא האורחים וההמונים ויקם איש אחד שרוצה ליתן בעד המצוה הזאת דמים מרובים עד כ"ה רו"כ לשנה לבה"מ והראשין איש עני והחזיק במצוה בחנם אם השני רוצה לקנות המצוה דייקא במה שיתן המעות לבה"מ ואם הראשון ימנע את השני מן המצוה לא יהיה פסידא לעניים (ולא לש"ץ ולא לשמש) אין יכולין לדחות הראשון אבל אם השני יתן המעות לצדקה אז בשביל ריוח העניים ימסור הראשון חזקת מצותו להשני וצדקה תהיה לו ג"כ כנותן צדקה משלו, וגם בזה נכון להראות להעני פנים שזכה במצוה ויתן עכ"ף לפרקים פ"א בד' שבועות יין להבדלה ס' ברכת משה בק"ו התשו' סי' א' ע"ד יעו"ש, וגם בסי' ב' החזיק דבריו יעו"ש א"ח שם:

א

קפג) שם ונתרצה הוא עם שאר הקהל וכו' דאחולי אחיל לגבי ואפי' בלא עדי חזקה אי איכא סהדי שגם הוא נתרצה ואי ליכא סהדי שנתרצה ואיכא עדי חזקה שלא ערער שמעון אבד שמעון זכותו כיון שיששכר טוען חזקה שיש עמה טענה ואומר ברשותך נתנו לי הקהל, כ"ה במרדכי פ' חזקת הבתים אות תקל"ג ובב"י הלשון אינו מתוקן כיעו"ש:

א

קפד) שם חוזר למצותו, כיון שמחמת אונסא הניח שהיה עני ועתה ברכו ה' ויש לאל ידו כדאמרינן פ"ק דיומא די"ב ע"ב אירע קרי לכ"ג ומינו אחר תחתיו ושוב נטהר הראשון, ראשון חוזר לעבודתו ופסק התם תלמודא כרבי יוסי ומקשי ר"י הלכתא למשיחא ותירץ נ"מ לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונם, ועוד דלא גרע מרוצח שגלה לערי מקלט שחוזר לעירו במיתת כהן שחוזר לעבודה ולשררה שהוחזקו בה אבותיו לר"מ ואפי' לרבי יוסי דפליג עליה ס"ף אלו הן הגילין שאני התם דכתיבי קראי וכו' ודוקא התם שעשה עבירה אבל האי דלא עבד עבירה חוזר, מרדכי שם, ב"י, מ"א ס"ק מ"ט וכתבו שם התו' ביומא די"ג ע"א דנוהגים כבוד גם לשני כי ההוא מעשה דרבן גמליאל וראב"ע יעו"ש, ומ"ש המ"א שם דלא יהיה לשני שים כבוד כבר כתב עליו הח"ע דהלשון אינו מתוקן יעו"ש:

א

קפה) וכתב שם המ"א דמשמע שם במרדכי דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצת וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' רוצח עכ"ל, מיהו בא"ר אות ל"ה כתב דמשמע מדברי הרמב"ם שנתן טעם הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו משמע דוקא ברציחה אבל בשאר עבירות לא, ועוד דברטנור"ה ספ"ב דמכות פסק כר"מ דאף ברוצח חוזר לשררתו יעו"ש וכ"כ הריטב"א בחי' ס"פ הגולין דלא פליג ר"י אלא בש"ד או בנמכר ונעשה עבד לאחרים אבל בשאר עבירות כל שחזר בתשו' שלימה אפי' לכתחלה ממנין אותו לכל הראוי ואצ"ל שחוזר למה שהוחזק ואפי' מומר שחזר בתשו' יעו"ש וכ"נ ממ"ש הרמב"ם בפ"ז דרוצח מטעם הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו יעו"ש וצדקו דברי הר"ח אלפאנדרי בס' אש דת ודלא כהר' לשון למודים ס"ס ע"ב שנמשך אחר מ"ש המ"א בשם המרדכי יעו"ש ער"ה או' יו"ד:

א

קפו) שם חוזר למצותו ואם מת הא' חוזר הב' למצותו כדאמרינן ביומא די"ג גבי כ"ג יעו"ש ער"ה או' ט':

א

זפק) שם חוזר למצותו ראובן שיש לו חזקה מאבותיו להדליק נרות בבהכ"נ בשבת ועתה מטה ידו כיון דאנוס הוא לא איבד חזקתו וכיצד עושין משל צבור או נותנין אותה לאחר ע"מ כשיהיה לו או לזרעו יכולת להדליק יחזיר לו חזקתו או מוכרין חזקת ההדלקה ונותנין לו המעות מדעתו. הרדב"ז ת"א סי' שפ"ז. פת"ע או' ס"ז:

א

פקח) איש אחד שנתן נרות להאיר לבהכ"נ כמו י"ד שנים ועתה קם הגבאי ומכר החזקה הזאת לאיש אחר בעבור שנתן עוד ג' זהובים לצדקה וכאשר שמע הראשון שמכר הגבאי זאת צוח שיש לו חזקה בודאי לא לידחיה מאתריה ומאשר שהאיש עשיר היה יעצתיו שהוא ישלם הג' זהובים לצדקה ויצא לדברי הכל. כר"ש:

א

קפט) מי שמוחזק להיות בעל תוקע ועכשיו רוצים הקהל לסלקו מחמת שסטר לאחד על פניו ועבר בלאו אין לדחותו בשביל זה. שו"ת יד יוסף סי' כ"ז יעו"ש. ועיין עוד מדיני חזקות בתקיעות בשו"ת שו"מ מה"ת ח"ג סי' ל"ג. א"ח או" כ"ג:

א

קצ) תוקעים הקבועים א' ביו"ט א' והשני ביו"ט שני בשנה שחל יו"ט א' בשבת נדחה השני מטעם דאומדנא דמוכח שע"כ לא כבדו להשני אלא משום שכבר תקע הא' ביו"ט א' וכל מלי דאומדנא א"צ תנאי והו"ל כאלו התנו עם שני שאם יחול יום א' בשבת לא יהיה זכותו יותר מהראשון והו"ל עכ"פ שניהם שוים וא"כ נותנים להמובחר. שו"ת פרשת מרדכי סי' כ"ג. א"ח שם:

א

מ"א סק"א ועסי' קנ"ג ס"ב. ר"ל דשם מוכח דאסור דהא מבואר שם דכל מה שאסור בבה"כ שרי בבהמ"ד ש"י הרי מוכח דקדושת בהמ"ד יחיד קיל מבה"כ משא"כ בסי' צ' משמע דשרי דבהמ"ד חמיר קדושתו מבה"כ דהא מבואר שם דמצוה להתפלל בו יותר מבה"כ:

ב

שם קדושתן חמורה. לענין להניח אחד על גבי חבירו ע"ש:

ג

שם סי' תקצ"א. דמש"ה במוסף ר"ה מקדימין פסוקים של כתובים לפסוקים של נביאים משום מעלין בקודש:

ד

ט"ז סק"א ובגמרא שם. כל דבריו אלו עד תיבת אלא נמשך הכל לקושייתו ור"ל דהא באמת בגמרא רצה להוכיח כך מהמשנה ומחלק בין לכתחלה לדיעבד ממילא בשאר קדושות דדיעבד דידה נמי כלכתחילה דמי דהא מצי לעלויי ולקנות קדושה חמורה א"כ בודאי יש לנו לדקדק כו' וא"כ אמאי לא מוכיח מהרי"א מהמשנה זהו כוונת הט"ז ואח"כ כ' אלא כו' מתחיל לתרץ קושיא זו השניה:

ה

שם דוקא להוריד ר"ל משום דשם הוי דיעבד כדברי הש"ס:

ו

מ"א סק"ד בדיעבד אם מכרם ס"ל להב"ח דגם בשאר קדושות שאני בין לכתחילה לדיעבד דאם כבר עבר ומכרן שרי לקנות כיוצא בהם ולא כמ"ש הט"ז דבשאר קדושות כיון דאפשר לעילויי בהו הוי דיעבד דידהו כלכתחילה:

ז

שם בס"ת נקטינן. נ"ל דתיבת בס"ת צ"ל האבעי' ונמשך אדסליק מיניה שכ' וכ"ד מהרי"א ר"ל דליכא פלוגת' דהר"ן שאוסר היינו לכתחילה והטור שמתיר היינו דיעבד וע"ז כ' דכ"ד מהרי"א דוקא דיעבד להתיר אבל האבעי' דמיירי לכתחלה מודה מהרי"א דנקטינן לחומרא והיינו בין בס"ת בין בכל מילי כן נ"ל וק"ל ולכן תיבת בס"ת אין לו ביאור כלל וצריך להגיה כנ"ל:

ח

שם ליכא פשיעות'. ר"ל משום דבמקום חשש פשיעות' ודאי בלא"ה אסור כמו סתירת בה"כ שבסי' הקודם וכל סי' זה במקום שמותר למכור היינו דליכא חשש פשיעות' עיין מ"א סקי"ז:

ט

שם אבל ל' הרמב"ם. עתה מתחיל ליישב דברי הב"י דאע"ג דמן הטור ומהרי"א לא מוכח דפליגי אהר"ן וכדברי הב"ח מ"מ הרמב"ם ודאי פליג ולכן כ' ויש מתירין:

י

שם ונ"ל דעתו. י"ל דעת הרמב"ם למה לא פסק האבעי' לחומרא ולא ניחא ליה לומר דסבירא ליה כהר' מנוח שהבי' הט"ז או יש לומר דמ"ש המ"א דעתו הכוונה דעת המחבר למה הביא כאן יש מתירין ובי"ד בס"ת סתם לאיסור לכן מחלק דבס"ת גם הרמב"ם מודה וק"ל:

יא

שם והיינו מ"ש סי"ג. בא המ"א לומר איך מצא הב"י בר מב"ם דין זה דבאמת הרבה פוסקים מתירין לכן כ' דהיינו לשון רמב"ם שהובא בסעיף י"ג שלא ימכרו בה"כ לפדיון שבוים ומכ"ש לקדושה חמורה והיינו בכה"ג שאין להם בה"כ אחר ואע"ג דבסעיף י"ג פי' המ"א דמן הדין שרי ע"ש היינו משום שפוסק כש"ך וט"ז שמפרשי' כך דברי רמב"ם אבל הב"י מפרש דמדינ' אסור וכאן כ' המ"א שטת הב"י וכן מבואר במ"א סק"ז שכ' שם דהמשמעות מסעיף י"ג כמ"ש כאן בשם הרמב"ם דאסור לקנות קדושה חמורה כשאין להם בה"כ אחר דהיינו משום דפשטא דלישנא דסעיף י"ג משמע דמדינא אסור וסיים שם המ"א ועיין בי"ד סי' רנ"ב כוונתו דשם הסכימו הש"ך והט"ז דשרי מדינא ולכן בסעיף י"ג כ' המ"א דעתם ומשמע דפסק כותייהו ועכ"פ כאן פי' שיטת הרב ב"י וזה ברור וכמדומה שהרב פ"מ בסקי"ז לא כיון יפה ע"ש ואין להאריך כי אין רצוני כאן רק לבאר דברי האחרונים ז"ל פשטות דבריהם ולא יותר וק"ל:

יב

מ"א סק"ה ואסור לשנותה. תירוץ זה של המ"א אינו כתירוץ של הט"ז סק"ב דהט"ז פי' אין משנין היינו לענין שלא לבנות בה"כ כלל אבל בהלואה מותר ולהמ"א גם בהלואה אסור דדעת בני העיר שיעשו מצוה דוקא במעות אלו שנתנו הם:

יג

שם שהצבור רשאים. דכך מבואר ביו"ד שם:

יד

שם דבסנהדרין היינו הגמרא שהביא הט"ז דפריך לרב' מהך דמותר המת ליורשיו:

טו

שם ביחיד המנדב. דבהכי איירי ההוא דבש"ס דלבנים חדשים מותר להשאילן ולא ניחוש לאכחושי וביזוי מצוה משום דמיירי ביחיד או שקנו ממעות חולין שגבו לכן ההיא דס"ת דאיירי בצבור רק דמיירי שקנו במעות חולין שגבו כך המשך דבריו וק"ל: ן

טז

ט"ז סק"ב משמע דעכ"פ. מל' מורידין שכ' וכן הראיה שהביא אח"כ מהש"ע היא מל' משנין וכן משמע עוד ממ"ש המחבר בסמוך מותר להוריד המותר ולא כ' מותר להוציא המותר למה שירצו:

יז

שם דכתבו בסיפא ר"ל אע"ג דכתבו בהך סיפא לכל מה שירצו אין הכוונה לחולין אלא שהוא ההיפוך מרישא דשם דבעינן קדושה חמורה ע"ז כתבו בסיפא לכל מה שירצו והיינו אפי' לקלה:

יח

שם עד שיבנו בה"כ או לקדושה חמורה. דאז יצא ג"כ ידי נדרו דאזלינן בתר דעת הנודר לחומרא כ"ש דהוי דעתו משא"כ כשמשימין לקדושה קלה לא יצא ידי נדרו:

יט

שם וכאן אין שייכות ר"ל דגבו מעות לבנין בה"כ והותירו דלא שייך ה"ט למה בעינן במותר קדושה קלה עכ"פ הא שם הק' על המותר די"ל אפי' ליורשים דהיינו קלה משום דכבר יצא ידי נדרו ובמותר ליכא נדר ולא הי' רק משום מחילת המת וכאן לא שייך זה:

כ

שם אבל בגבוי למת בא לישב דלא תימא הא גם שם הוציא מידם לשם מצוה ולמה סגי בנתינת המותר ליורשין נימא דבעינן דבר מצוה והבן:

כא

מ"א סק"ה כמ"ש סעיף ז'. ר"ל דשם מבואר דאפי' במכרו רשאין לשנות וכ"ש בגבו ובהכי מיירי ההוא דסעיף י"ג שפי' הט"ז בס"ק ב' דמיירי התם רק בדרך הלואה ולהמ"א אף שינוי גמור לחלוטין שרי ומיירי בזט"ה כמ"ש המ"א שם ע"ש:

כב

סק"ו הרשות דלא כהט"ז סק"ב ומה שכתב דכ"מ בגמרא היינו מכח הקושיא שבט"ז ססק"ב וק"ל:

כג

שם כמו שכתבתי ר"ל בס"ק הקודם דבאמת הזמנ' לאו מילתא אלא בגוף המעות אסור משום דעת אנשי העיר משא"כ במותר שרי שכבר נעשה דעתם:

כד

ט"ז סק"ג ומיהו ה"מ. כ"כ על מה שכ' שם תחלה דבונה בית לשם בה"כ אינו קדוש עד שיתפללו בו:

כה

מ"א סק"ז אסור לשנותן. לשון זה מיותר דהרי הם דברי רמ"א דאם באו ליד גבאי אסור לשנותן וכן הקשה בס' חמד משה ונ"ל דהמ"א לאו דינא קמ"ל אלא טעמא קאמר מש"ה אסור לשנותן וכמש"ל ור"ל שכ' בסק"ה טעם הדבר משום בזיון ושרוצים המתנדבים לעשות המצוה דוקא באלו שנתנו הם ודלא באחרים ודלא כהט"ז סק"ג שמקשה על דין זה דהרמ"א ודעתו דמותר לשנותן אפי' באו ליד גבאי ואזיל לטעמיה דמתיר בסק"ב גם במעות שגבו:

כו

סק"ט וה"ה יתומות. ע' עצי ארזים רס"א:

כז

ט"ז סק"ה רק רשות. ר"ל למאי דמשני דהתנו היינו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:

כח

מ"א סקי"ב ר"י חביב. מה שהרא"ש כתב כלם מסכימים לר' אשי משמע דוקא ר' אשי והטור כ' סתם יחיד והיינו דהרא"ש מיירי בנתנו ממקומות אחרים:

כט

ס"ק י"ו אבל לסותרו דהא בסי' הקודם לענין לסתור אין חילוק בין כפרים לכרכים ומותר אפי' בכרכים בלא זט"ה לסתור אבל הקדושה לא נפקעת אף שסתרוה הכא לענין הפקעת הקדושה אין כח בכרכים ומש"ה הושוו רי"ו ורמב"ם הלבנים של בה"כ סתורה לבה"כ עצמה דאין נפקעו הקדושה:

ל

שם במעמד. ר"ל בכפרים דבעינן במא"ה משום שמא אין רוצים ומשמע אפי' כשסותרין ומוכרין וק"ל כן נ"ל כוונתו עיין פר"מ:

לא

ס"ק י"ז ועמ"ש ס"ד. עיין במ"א סק"ד ובדברינו שם אות י"א תבין כל דברי המ"א כאן:

לב

ס"ק כ"א וכמו שכתב ס"ד: היינו מה שכתב שם סק"ה דאם בנאוהו ממעות בה"כ דינו כהמעות ואסור לשנותו ע"ש:

לג

ס"ק כ"ג זט"ה במש"ה. דלא עדיפי מיחיד בשלו:

לד

שם וחבר עיר. היינו תלי אותו בדעת היחיד המוזכר בסעיף ו':

לה

שם הכא מתיר. דברי הטור תקשה אהדדי דכאן מתיר ליחיד בשלו:

לו

ס"ק כ"ז להם הס"ת. תימה דכיון דמכיר' אסור כ"ש מתנה וא"כ מה ענין הערמה זו וכ"ה בהדיא בריב"ש שם ולא כ' שם הריב"ש אלא דאפי' את"ל דזט"ה במא"ה יכולים למכור ס"ת וה"ה מתנה דהוי כמכירה לעיר רחוקה אסור ומכ"ש בהערמה כזו דאסור עכ"ל. וא"כ לאיזה הענין העתיק המ"א לשון זה כיון דלדינא ק"ל דמאן דאוסר ליחיד למכור ס"ת ה"ה זט"ה במא"ה אסור כמ"ש המ"א סקכ"ג א"כ כ"ש מתנה דאסור ומה ענין הערמה זו ונראה דיש קצת חיסור לשון במ"א והעתיק דברי הריב"ש כמו שהעתקתי דאפי' את"ל כו' ואף על גב דאין נ"מ לדינא מ"מ העתקתי דנלמד מזה דאפי' למאן דמתיר למכור ס"ת ה"ה מתנה דהוי כמכירה מ"מ לעיר רחוקה דהוי מתנה ממש אסור וכן הערמה אסור וע"ז השיג דלמאן דמתי' למכור ס"ת מותר נמי מתנה ממש דא"צ ד"א שתחול הקדושה עליו דאילו למאן דאוסר מכירת ס"ת אין השגה כלל דאם מכירה אסור כ"ש מתנה כן נ"ל ביאור דברי המ"א ודו"ק:

לז

סק"ל כמ"ש ס"ה. ע"ש במ"א סק"ה ובדברינו שם אות כ' ותראה דהמ"א כאן לשיטתיה והט"ז כאן סקי"ב נמי אזיל לשיטתיה דמוקי לה בהלואה ולא בשינוי:

לח

ס"ק ל"ב בנו יגמרו לומר שאפי' בנו רק מקצת לא ישנו המות' מעו' אלא יגמרו הבנין:

לט

ס"ק ל"ג שרי דהא עיין במ"א סק"ה ובדברינו שם אות כ' שביארנו דברים שבכאן:

מ

ס"ק ל"ז לקטנים. עיין בסי' קנ"ד במ"א סקכ"ג:

מא

ס"ק ל"ח מה שנא מבה"כ. ואין לו' דהתיר להם מצד התקנה משום דמשמע דלא תקנו אלא בבה"כ לפי שא"א לחלק משא"כ מעות:

מב

ש"ע סעיף י"ז אין הצבור: עיין כנ"י סי' ט':

מג

מ"א ס"ק מ"ד דספרא. והכין לעצמו שט"ח כי לא ילוו לו בלא שט"ח אבל כאן מה לו להכין כתב משום שמא ירצה להקדישו הרי יכול להקדישו בלא כתב:

מד

(ש"ע סעיף כ"א) הדיוט. עיין תשובת הב"ח סי' י"ז:

מה

מ"א סקמ"ח חלול. דכתיב ולא יחלל זרעו וזה לא שייך בנכריות דאין הזרע מיוחס אחריו כלל:

מו

ס"ק מ"ט טענה למערער. ר"ל טענה רבה משא"כ בקצת טענה אין משנין כמו שכתב המ"א סק"מ.

מז

שם ראיה ברורה. עיין כנ"י סי' י"ג:

מח

שם ודבריהם. שם פליגי ר"מ ור"י בכ"ג שאירע פסול ומינו אחר תחתיו ואמרו ר"מ ור"י דראשון חוזר לעבודתו ופליגי על השני אם ראוי לכ"ג ופסק הש"ס כר"י. והקשו התוספות דהוי הלכתא למשיחא ותירצו דנ"מ לפרנס וכו' וע"ז הקשה דהא ראשון לכ"ע חוזר לעבודתו:

מט

שם איבה דראשון. וזהו סברת ר"י משא"כ ר"מ ס"ל דשני כל מצות כהונ' גדולה עליו ולא חייש לאיבה וע"ש:

א

מותר לעשות כו'. צ"ע אי מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו ועסי' קנ"ג ס"ב ובסי' צ' סי"ח משמע דשרי ע"ש:

ב

וכן נביאים וכתובים. משמע דס"ל דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי"ט אי' דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"ה בהדיא בגמ' דף כ"ז, והע"ת לא ע"ש לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו כמ"ש בי"ד שם בהג"ה בשם התו' והר"ן וצ"ע דהר"ן גופא כתב דקדושת נביאים חמורה מקדושת כתובים הביאו הב"י סי' תקצ"א ע"ש ואפשר דמ"מ אינו חמור כ"כ שיהיה אסור להניח א' ע"ג חבירו או ליקח א' בדמי חבירו וצ"ע דהא אפי' בדבר שקדושתו שוה בעי למימר בגמ' דאסור להניח א' ע"ג חבירו אלא דשרי משום דלא אפשר א"כ בדבר שיש בו צד חומר למה יהיה מותר עמ"ש סק"ח, ומשמע דר"ן במגילה הדר ביה ממ"ש במס' ר"ה וס"ל דכי הדדי נינהו רק דמקדמי כתובים משום שדוד הי' קודם לנביאים:

ג

בו טעות. כיון שפסול לקרות בו אף על פי שאפשר לתקנו (ב"י בשם ריב"ש):

ד

יש אוסרין. והב"ח כתב דליכ' פלוגתא דלכתחלה ודאי אסור למכור כמ"ש הר"ן מדאיבעי' לן אי שרי למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש כיון דליכא לעלויי משמע דבשאר מילי ודאי אסור והא דכתב הטור להורידן מקדושתן אסור משמע אבל לקדוש' כיוצ' בה שרי היינו בדיעבד אם מכרם כבר וכ"ד מהרי"א אך בס"ת נקטי' לחומר' דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת אפילו כי ליכא פשיעות' וכ"ד הרי"ף והרא"ש והטי"ד והש"כ שם בסי' ע"ר אבל לשון הרמב"ם משמע דאף לכתחילה מותר למכור בה"כ לקנות בדמיה אחרת שכתב פי"א מה"ת וז"ל בני הכפר שרצו למכור בה"כ שלהן או לבנות בדמיה בה"כ אחרת וכו' ע"ש ולהכ' כתב הרב"י כאן ויש מתירין ונ"ל דעתו דדוקא ס"ת שהמכירה בעצמו אסור דהא אין יכולין להפקיעה מקדושתה אבל בה"כ יכולין להפקיע קדושתן כמ"ש ס"ט א"כ אף על גב שלא מכרו זט"ה במא"ה דאין יכולין להפקיע קדושתן שמא יש איש א' שאינו מסכים בזה מ"מ רשאין למכרו כדי לבנות בדמיה אחרת דבהא לא מפקע קדושתה ועמ"ש סי' קנ"ב ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם לכתחלה אין מוכרין בה"כ אפי' ליקח בדמיו קדושה חמורה היינו כשאין להם בה"כ אחר והיינו מ"ש סי"ג:

ה

אין משנין. הקשה הכ"מ בשם הרמ"ך הא קי"ל דהזמנה לאו מלתא' היא וכמ"ש ס"ח וכ"ש מעות דכטווי לאריג דמי והניחו בצ"ע ול"נ דבאמת במעו' אין בו קדושה דאפילו בבה"כ עצמה אין בה קדושה דהוי כתשמישי מצוה כמ"ש הרב"י והר"ן בשם הרמב"ם וע"ש אלא דאיכא משום אכחושי מצוה ולכן אסור לשנות המעות אבל במעות פשיטא דליכא קדושה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי"ד והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותה שלא מדעתן וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב ובי"ד סי' רנ"ו אלא שהצבור רשאי לשנותן דניתן על דעתם והש"כ בי"ד סי' רנ"ט כתב בשם הרא"ם ח"א סי' נ"ג הטעם כיון שגבו המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח וקשה הלא אין לך מעשה גדול מבנין בה"כ ואפ"ה אינה קדושה כמ"ש ס"ח וע"ק דבסנהדרין דף מ"ח אי' דבשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה לכן נ"ל דהטעם ג"כ כאן כמו במת כמ"ש דכיון שגבו לצרכו ה"ל בזיון כשמשנה אותן משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממעות צבור שגבו כבר ועבי"ד סי' שנ"ו, ומ"ש ס"ח דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנאוה הקהל ממעות חולין שגבו סתם וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כה"ג ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז':

ו

לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמ' והטעם כמו שכתבתי כיון שנעש' דעת אנשי העיר בהמעות:

ז

גבאי אסור לשנותן. אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש ס"ז ועבי"ד סי' רנ"ו ורנ"ט:

ח

מותר לשנותן. פי' ללוותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה במעות נמי דינא הכי וכ"כ בי"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן כמש"ל:

ט

להשיא יתומים בדמיו. וה"ה יתומות (ר"מ אלשקר סי' מ"ב כ"ה) וכן נ"ל מוכח מדקאמר הגמ' הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא"כ לשבת יצרה וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב כנ"ל דלא כמ"ש בחמ"ח סימן א' והארכתי בזה בתשו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים (ב"י בי"ד סימן רנ"ב וש"כ דלא כדרישה):

י

ואפי' בנו. דהאחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו:

יא

נשארים בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:

יב

אא"כ תלו אותה. נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, דבשלמא מר בר רב אשי מסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים וכ"מ בטור ובר"ן ובב"י ובב"ח וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם המרדכי ישן גבי במעמד אנשי העיר ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כיון דהתנו מעיקר' דלא כהרב"י ובהכי מתישבת קושי' ר"י חביב: ואם אינם מתפללים בב"הכ של כרכים יכולים למכרה (מבי"ט ח"ג קמ"ג) ובית החיים יכולים למכור (שם ח"ב נ"ח וע' במ"ש סימן י"ד וק"י ורלב"ח ד' ור"י אדרבי כ"ג ורש"ך ח"א ט') וברמ"ט סי' ס"ו כתב דבכל דבר השייך לב"ה כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמ' רבים נתנו לזה ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים עכ"ל ומ"מ לא חמיר מבית הכנסת:

יג

בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו עססי"ד:

יד

דברי קדושה. פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד ס"ג ועמ"ש ס"י אבל ב"ה ותשמישי מצו' מותר להשתמש בהן כמ"ש ס"ט (ר"ן בשם הרמב"ן):

טו

דברי קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות (ר"ן בשם הירושלמי) ויריעות שפורסין על הארון הם כארון (ש"ג):

טז

וכל זה. פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנס' מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב: ומשמע הכי בהדיא דשל כרכים אפי' בנאו אחרת אסורים למכור הראשונ' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידן ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהם וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן, וכ"מ ברי"ו נ"ג ח"ה וז"ל לבנים או סיד של ב"ה מוכרין אותם כמו שמוכרים בית הכנסת ודינן ממש לצאת לחולין כמו דין בה"כ כמש"ל עכ"ל, וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש ע"ש ובמ"ב התיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בה"כ אחרת להתפלל בתוכה וכ"כ בס' מ"ש סי"ז ול"נ כמ"ש דמ"מ א"א למכור של אחרים בלא דעתן כמ"ש בח"מ סימן שנ"ט ס"ב, ומכ"ש בדבר שבקדושה א"א ליפקע קדושתן דאל"כ ל"ל במעמד אנשי העיר לימא מאי איכפת להו בלבני' אלא ע"כ כמ"ש ועמ"ש סי"א וסי"ד בשם ר"ם לובלין דמשמע כמ"ש:

יז

אסור למוכרה. אם לא שירצו לקנות בדמיה אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה (כ"מ בר"ן בשם הרמב"ן) ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם וכ"מ סי"ג ע"ש ובגמ' שם, ואיירי כשאין להם בה"כ אחר ועבי"ד סי' רנ"ב ס"א: כתב המ"ב סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אף על גב דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו אבל אי ברור לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן וגם לא סייעו להם אחרים מקרי כפר ואף על גב שמלשון הרא"ש ורי"ו משמע דכל שרבים באים להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבים מ"מ מלשון התוספות והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מילתא, ואפשר דגם הרא"ש ורי"ו סבירא להו הכי אלא שקצרו בלשונם עכ"ל, ולא הבינותי דלכולי עלמא אפי' בנו סתם אמרינן אדעתא דכולי עלמא בנאוהו:

יח

בלא הכרזה. דהא אפי' ליתן במתנה מותר כמ"ש סי"א (הרשב"א) ועוד דאין צריך הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרים בדבר שלנו לא בעי הכרזה (ר"ן פרק ב"ה):

יט

ואין בו אונאה. היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל (שם) משמע דבמטלטלין הוי אונאה:

כ

לקדושה קלה. ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשובת הרשב"א כגון אחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות וצוה שהקהל לא יעשו ממנה הברחה וא"כ אין הציבור יכולין ליתנו במתנה לאחר וה"ה דאין מוכרין בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואין כאלו מוזלי במקצתם ואין רשאים, ועוד דכל הקדש כגון זה אין הציבור רשאין לשנותו משום גזל עניים דדוקא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה רשאים שאם יצטרכו יגבו עוד לכדי סיפוקן והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש סיפוק לבית הכנסת חוץ מזה רשאים לשנותו אבל בזמן שאין הצבור נותנין עוד לעניים כי אם קצבתם ועמד אחד והקדיש קרקע לפירותיה ולהוסיף על קצבת' פשוט שאין הצבור רשאי לשנות וא"כ כל שלא הכריזו הוי טועה בדבר משנה עכ"ל עיין בי"ד סימן רנ"ו ס"ד:

כא

בנו בית סתם. היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש ס"ד ומיהו נ"ל אף על פי שבנאוהו ממעות בה"כ מ"מ אין לו קדושת בה"כ לכל מילי רק שאסור לשנותה כמו שהדין במעות, ויחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סי"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סימן מ"ב ובי"ד סימן רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא:

כב

מותר למכרו. וצ"ע דבח"מ סי' רמ"ח סי"א כתב האומר נכסי לפלוני ס"ת אי הוי בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי כ"ה בגמ' והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב ליה במתנה וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לב"ה לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי נמי בח"מ ומ"מ צ"ע דה"ל לפ' וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ב בהגה:

כג

ויש מי שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן ולהשתמש בדמיו אלא אם כן ללמוד תורה וכו' ומכל מקום נ"ל דבתשמישי' לכ"ע מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכח' הריב"ש מדאמרי' אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה וכו', אבל תשמישיה שרי למכרן וגם הרמב"ם לא הזהיר לאסור אלא ס"ת וכ"מ בכ"מ ובב"י בי"ד סימן רפ"ב אלא שכתב שם בש"ע הפלוגת' גם בתשמישי' וצ"ע ואפשר דמ"ש שם יש מי שאוסר קאי רק אס"ת, וכבי"ד ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש בי"ד סימן רפ"ב ס"ח:

כד

ללמוד תורה. להתפרנס בדמיו רש"י:

כה

בה"כ או לבנים. כ"ה הגירסא הנכונה וכ"ה ברמזים ובגמר' וכ"מ בתוס' ולא ידעתי למה הגיה הב"ח בטורים שלו:

כו

יכולים ליתן. היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ו וס"ט (רי"ף ורא"ש ור"ן) ובכרכים אסור:

כז

דאי לאו וכו'. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור וכ"ש למי שאוסר למכור ס"ת שאסור לעשות ערמה שיתנו להם הספר תורה במתנה והם יתנו להם מעות במתנה דאסור [ב"י ריב"ש] ומ"מ דבריו צ"ע במה שאסור ליתן ס"ת במתנה דהא אין מורידין אותה מקדושתה בכך וכמ"ש בהגה' וכ"כ התוס' וכ"כ רש"י דדוקא כשרוצים להפקיע קדושת בית הכנסת אז צריך ד"א שתחול קדושתה עליו אבל כשנותנין אותה לרבים שיתפללו בתוכה אז עדיין קדושתה עליה וא"צ ד"א שתחול קדושה עליה וכ"כ כ"ה בשם מבי"ט ח"ב כ"ח דאפי' דכרכים נמכר בכה"ג ומשל רבים ליחיד נמי אסור אא"כ יש ד"א שתחול קדושתה עליה אז שרי דקי"ל כרבנן, והב"ח שגג בזה וכתב על התוספות דברים אשר לא כדת, ומיהו דעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהג"ה וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים: כתב במ"ב דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן ד"א שתחול קדושתה עליהן וכ"מ בתוספתא פ"ב וז"ל אבני היכל שנפגמו טעונין גניזה ומעשה באחד שלקח בה"כ של אלכסנדריא ועשה בה כל צרכיו לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו עכ"ל. ומשמע דבעוד שלא נמכרה אסור להשתמש בה חול, וצ"ע מ"ש ממנורה דכתב בי"ד סי' רנ"ט ס"ג דשרי לשנותה לדבר הרשות וצ"ל דשאני בה"כ כיון שעיקר העשוי לומר בה דבר שבקדוש' א"א שתפקע קדושתה בכדי מפני כבוד הקדושה כמ"ש הר"ן, ומיהו הרא"ש כ' בתשובה ריש כלל ה' ומביאו בבד"ה שמותר לעשות מבה"כ בית דירה דזט"ה יכולין לשנות לדבר הרשות וכו' וכ"כ בב"ב פ"ק דמנורה יכולין לשנותה משום דצרכי בה"כ היא ובה"כ עצמו יכולין למוכרו וכו' ע"ש, משמע דס"ל דמותר לשנות בה"כ, וצ"ע דהאיך תפקע קדושתה בכדי ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה עלי' וכמש"ל וכ"כ הנ"י דהא דמנורה שרי לשנותה מיירי שעשו אחרת:

כח

אפילו ע"י זט"ה. אפילו במעמד אנשי העיר (רי"ף והרא"ש והר"ן) ואף על גב דהמעות מותר להוציאם כמ"ש ס"ז מכל מקום צריך שתחול קדושת בית הכנסת על המעות ואח"כ להוציא המעות, עיין בשקלים פ"ד ובשבועות דף י':

כט

רבים ליחיד. ומיהו אף המיעוט יכולין למחות אא"כ יש שם ממונים שעל פיהם נעשה כל דבר וי"א שאין המיעוט יכולין למחות אפי' למכרו וכן עיקר (כ"ה):

ל

מוציאין בה. היינו ז' טובי העיר כמו שכתב ס"ה:

לא

לא ימכרם. אף על פי שמן הדין מותרים לא יעשו כן:

לב

בנו וגמרו. ברמב"ם הגיה בנו יגמרו ולא וכו' וכן עיקר:

לג

לא ימכרו בית הכנסת. אבל מן הדין שרי דהא אפי' לקדוש' אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים וכ"כ הש"כ וט"ז בי"ד סי' רנ"ב ס"א:

לד

לא מצי. דהוי כנודר צדק':

לה

יכולי' לשנות'. אפי' לדבר הרשות [מרדכי] דאדעת' דידהו יהביה מעיקרא עבי"ד סי' רנ"ט:

לו

עומד וצווח. כיון דאתיהב אדעתא דכולהו וצ"ע דמבה"כ לבה"מ אפי' הבעלים מעכבין שרי כמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובס"ו דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותה ובי"ד מיירי שאינו מבני העיר:

לז

דינם כחבר עיר. ומדלא כ' רמ"א הג"ה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו אותן לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבה"כ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן וכיוצא בזה כ' ב"י בח"מ ססי' ק"ט בשם הריטב"א שאין לב"ד כת להתנות על עיר אחרת ומ"מ לקטני' יכולים כאן להתנות כמ"ש הר"ן, ומ"ב כתב שהאידנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן עכ"ל, וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם כמש"ש בב"י ועמ"ש ס"ז, וכ"מ בתשו' ר"מ לובלין סי' נ"ט ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בה"כ בק"ק לוקאוי מטעם דכשבנאו הבה"כ כל מה שעשו עשו ברשות ובעצת מנהיגי מדינה וכ"ע בתר מנהיגי מדינה גרירי. ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בה"כ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים וגם יש לחוש שאם ישאר פנוי שיבנו הכומרים עליו בית תיפלתם ולכן בודאי לכ"ע ניחא למכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרוחא דמלתא ישארו מקו' ארון קודש פנוי ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל. וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמ"ש סימן קנ"א סי"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ:

לח

אינו כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סימן רכ"ד ע"ש, כתוב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחין בו העישור ואסר אחד מהן חלקו והתיר להן עכ"ל, וקשה מ"ש מב"הכ ואפשר מה שמניחין בתיבה כבר אקצייה מדעתו ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל והוי כאינו שלו לאסור עליהם מה שא"כ בבה"כ שעומד לעד וכל אחד מבקש לזכות לעולם בחלקו ומ"מ טוב לישאל על נדרו (יש"ש ב"ק פ"ה סל"ה) ול"נ דמעשר לאו דידיה כדאיתא במשנה פי"א דנדרים:

לט

לכל הקהל. ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן לא כמ"ש בי"ד סי' רכ"א סס"ז:

מ

מי שהיה וכו'. דמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינן מהוגנין גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לב"הכ אף ששכרו יותר (מהרי"ק):

מא

רשאין לשנותו. וי"א שאם מקצת רוצין להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם בביתו מתפללין קצת (ראב"ח סי' ע"ח), אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות (מ"ש נ"ו וע' ב"ז קפ"ב ורש"ך ח"א מ"ה) ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם:

מב

לשנותו בבית. עבח"מ ס"ס קמ"ט ולקמן סי' שס"ו ס"ג וראב"ח ח"ב כתב דאפילו בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן דינא הכי וע' בר"י הלוי מ"ד ור"ש הלוי ט':

מג

להביאם תמיד. ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפילו יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' ע"ש, ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עסי' קנ"ד ס"ח:

מד

הוי הקדש. ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך דדוקא גבי ס"ת אמרי' כן דספרא אתרמי ליה אבל הכא לא שייך כך (ב"י מהרי"ק) וצ"ע דלמא כתב כן שלא להשביע את עצמו כמ"ש בח"מ סי' פ"א סי"ז וע"ש בש"כ שכ' חילוקים בזה ובסי' רנ"ה ס"ג:

מה

להחזיק בו. ואפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז: ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנאו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמו טענה, ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד (ב"ז סימן קפ"ב):

מו

מאתנן זונה. ופשוט פ"ה דע"א דאם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן, ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כלם אסורים (כ"ז ברי"ו) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מיתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה: כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא א"ל יהיה אצלך עד שאבוא עליך (דאלו נתן לה סתם מעכשיו מתנה בעלמא הוא דיהיב לה תוספות) כשיבוא עליה אסור קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה, והוא שאמר לה בעת שנתן אימת שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ', ונ"ל דבבה"כ נקטי' לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפוסקים לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכן נקטי' בספיקו לקולא ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבית הכנסת אפי' לכתחלה מייתי' ודכותיה אי' בסי' ער"ב ביין קידוש ע"ש:

מז

מחיר כלב. כגון שהחליף טלה בכלב, שני שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם העשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותים מדמי הכלב כלן אסורים (רמב"ם), עוד כתב אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הן משתנים אבל גופו של אתנן לא יעשה רקועים לבית עכ"ל וצ"ע מ"ש שהרי הן משתנים דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין וע' בע"א דף מ"ו ע"ב, וצ"ע מה שכתב בדמיהן שוין שיברור אחד מהן והשאר מותרים דהא בגמרא אמרינן כן אליבא דמ"ד יש ברירה וכ"ה בבכורות דף נ"ז אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבורר א' וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"ן האיך פסק דשרי כשבורר חד מנייהו וצ"ע ביש"ש בב"ק בדיני ברירה ועכ"פ נ"ל דלדידן שרי דקי"ל בדרבנן יש ברירה וכמ"ש ס"ס תי"ג:

מח

איסור ערוה. זונה כותית או שפחה או חייבי לאוין [רמב"ם ורי"ו] ונ"ל מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה א' נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ א' ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה וכ"כ רש"י דף ע"ו ע"א וכ"כ התוס' פ"ו דתמורה ריש ד"ה גי' ראשונה וכ"כ ביבמות דף ס"א סוף ע"א וז"ל דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית אבל לא זינתה מודה דלא מתסר' לכהן משום זונה מדאורייתא דלא שייך בה חלול אבל היכא דנתגיירה דשייך בה קיחה אסורה מדאורייתא אפי' לא זינתה עכ"ל וכן כתב בע"א דף ל"ו ע"ב ובב"ק דף ע' ע"ב בתוס' ובגמ' משמע דכהונה ואתנן שוין הן דהא בתמורה יליף להו רבא במה מצינו מהדדי והרמב"ם לשטתיה אזיל דס"ל דגם חייבי לאוין הוי זונה וכמ"ש בא"ע סי' ז' ולכן כתב כאן נמי דהוי אתנן אבל מופקרת מותרת לכהן כמו שכ' שם וכ"ה בגמרא ביבמות דף ס"א ולכן לא הוי אתנן כמו שכתב כאן בשם רי"ו אבל התוספות והרא"ש סבירא להו דדוקא מחייבי כריתות הוי זונה אבל מחייבי לאוין לא מקרי זונה אלא שאסורות לכהן מקרא אחר כמו שכתב התוספות בהחולץ דף מ"ד ע"ב עיין שם (ויתורץ קושיות הרב"י בע"א) ולכן כתבו בתמורה דאם בא על חייבי כריתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שוי' זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך, והנה רמ"א כתב בד"מ וע' בע"א איזה מקרי זונה עכ"ל, כונתו דאף דהתוס' כתבו כאן דבמופקרת הוי אתנן לא קי"ל כוותיה אלא כרי"ו דמשמע בהדיא בגמרא דאתנן וכהונה שוין ודברי התוס' צ"ע לישבן, וכ' כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות כיון שיש מחלוקת בחייבי לאוין נקטי' לקולא כאן דאיסור דרבנן הוא וכמש"ל ובכותית לא מיירי כאן דאין דרך כותי' להקדיש דבר כנ"ל ברור וע' בספר בה"ז ועיין בבכורות דף נ"ו ע"ב:

מט

חוזר למצותו. ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם] ואם יש שם ראיה ברורה שנתיאש ממנו אבד חזקתו (שם) וה"ה לפרנס שעבר מחמ' אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו [כ"כ התוס' ביומא דף י"ג] ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע [אח"כ מצאתי שהקשה מהרש"א קושיא זו] ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח:

א

(א) מבית הכנסת בית המדרש – הוא מקום המיוחד לתורה וקדושתו גדולה יותר ואפילו אין דרך להתפלל שם כלל. כתב המ"א צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו ובא"ר מצדד להחמיר בזה וכן משמע במאירי שם במגילה:

ב

(ב) אבל לא וכו' – שמעלין בקודש ואין מורידין:

ג

(ג) שמכרו ביהכ"נ – ואפילו לכתחלה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא דלהוריד מקדושה אפילו כבר מכרו אסור [א"ר] ועיין לקמן בסי"ג בבה"ל מה שכתבנו שם אם לעילוי קדושה מותר למכור ביהכ"נ כשאין לו ביהכ"נ אחרת:

ד

(ד) יכולים ליקח וכו' – שכל זה דקחשיב פה הוא העלאה בקדושה:

ה

(ה) כל חומש לבדו – בימיהם היו כותבין החומשין כעין ס"ת בגלילה ובתפירת גידין:

ו

(ו) וכן נביאים וכתובים – שוים לחומשים לענין שיש עילוי בקדושתן ממטפחת ויכול לקנותן בדמי מטפחת ומ"מ לא שוים לכל צד דקדושת חומשים העשוים בגלילה גדולה מהן ואסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ובדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשים. ונביאים וכתובים גופא כי הדדי נינהו [אחרונים] וחומשין שלנו אפילו אם כל החמשה היו כרוכין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת [א"ר]:

ז

(ז) אבל איפכא וכו' – דהיינו מס"ת ליקח חומשים וכן מחומשים מטפחת וכן בכולהו:

ח

(ח) דינו כחומשים – כיון שאין קורין בו אע"פ שאפשר לתקנו:

ט

(ט) כיוצא בה – דהיינו שמכרו ביהכ"נ ישנה ורוצה בדמיה ליקח חדשה וכן בכל הדברים:

י

(י) יש אוסרים – כיון דאין מעלן בקדושה אע"ג דאין מורידן ג"כ ודוקא בכל הדברים שיכול להעלות בקדושה וכנ"ל אבל בס"ת שאין יכול להעלות הדמים בקדושה יותר לכו"ע כשמכרה יקח בדמיה אחרת:

יא

(יא) ויש מתירין – כיון דעכ"פ אין מורידן מקדושתן וכ"ז לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה בודאי אסור למכור שום דבר קדושה כדי ליקח כיוצא בה ואפילו היכא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שהדבר קדושה אחרת מזומן לפנינו ואינו חסר אלא נתינת מעות אפ"ה אסור דצריך להעלות בקדושה דוקא. ואם חזי ביה תיוהא [דבר רעוע] או שהיה קטן מהכיל לכו"ע מותר אפילו לכתחלה למכרו כדי ליקח אחר [פמ"ג וש"א]. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקונה הספר היה דעתו לכך שיהיה לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש והא"ר כתב דטעם המנהג הוא משום דסומכין על מה שכתוב בס"י דיחיד על ס"ת שלו מותר למכור וכו' אבל הספר של צבור ה"נ דאסור ועי"ש במ"ב:

יב

(יב) או ס"ת – אמה דמסיים אין משנין קאי או דנקטיה לאשמועינן דמשנין אותו להפסקת תלמידים וכדלקמיה בס"ו:

יג

(יג) אין משנין וכו' – ואם רוצים הגבאים ללותן וליתן אח"כ אחרים תחתם להמ"א אסור דהבעלים ניחא להו למעבד המצוה בממון זה דוקא ולט"ז שרי אך ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכו"ע שרו לשנות המעות כמ"ש בסעיף ז':

יד

(יד) לכל מה שירצו – היינו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שהוא צרכי צבור והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות מש"ה שרי בהמותר:

טו

(טו) אפילו קנו ומכרו וכו' – הא"ר והגר"א מפקפקין בזה דאפשר שכיון שאח"כ קנו סתם מכל הדמים חיילא הקדושה בכל הקניה ואסור אח"כ כשמכרו והותירו:

טז

(טז) אבל אם לא התנו וכו' – הטעם דאז כשקנו חל הקדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אח"כ התנאי בעת המכירה:

יז

(יז) חלה קדושת הדמים וכו' – להמ"א שכתבנו לעיל בסקי"ג אסור ללותן וליתן אחרים תחתם:

יח

(יח) ואסור לשנותן רק וכו' – ואע"ג דמוכח לקמיה בס"ח דאפילו אם בנאוהו לשם ביהכ"נ בעינן דוקא שהתפללו בו אבל כ"ז שלא התפללו בו יכולין לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא התם מיירי שלא נעשה הביהכ"נ ע"י גביית מעות שגבו לצרכה מבני העיר אלא שקנאוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם או שכל אחד הביא עצו ואבנו ובנו ביהכ"נ אבל כשנגבה מעות ע"ז מבני העיר ודאי דאסור לשנותו אפילו עדיין לא התפללו שם כלום וכן אם יש עדיין מעות הגביה או עצים ואבנים שקנו מהם וכמו שפסק המחבר והרב. והטעם י"א משום דכבר בא ליד הגבאי והמ"א כתב הטעם דכיון שנגבו המעות מבני העיר לצורך ביהכ"נ יש בזיון אח"כ אם ישנוהו להורדת קדושה:

יט

(יט) ואם הביאו עצים וכו' – לפי פירוש המ"א מיירי כאן שלא הלכו לקבץ אותם מבני העיר דזה לא גריעי מגבו מעות אלא שנמצאו רבים שהתנדבו מעצמן והביאו דאז מותר לשנותן קודם שבאו ליד גבאי ועיין בבה"ל ד"ה אין משנין:

כ

(כ) ליד גבאי אסור לשנותן – אבל ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי וכמ"ש ס"ז:

כא

(כא) מותר לשנותן – פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה כשהתנדבו מעות לביהכ"נ נמי דינא הכי [מ"א]:

כב

(כב) לא יוכל לחזור בו – דהוי נדר:

כג

(כג) ואפילו ס"ת – הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:

כד

(כד) או להשיא יתומים – ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו ביהכ"נ ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז מן הצבור ובאופן זה בודאי מותר אפילו בשאין להם רק ביהכ"נ אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:

כה

(כה) של כפרים – והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:

כו

(כו) ואפילו בנו – דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:

כז

(כז) ואינם רשאים וכו' – עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:

כח

(כח) פרנסיהם – ז' טובי העיר:

כט

(כט) ז' טובי העיר – כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:

ל

(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו – ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:

לא

(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' – ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:

לב

(לב) מוכרין בפרסום וכו' – ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:

לג

(לג) אפילו בנו אותו משלהם – דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:

לד

(לד) אינו נמכר – ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:

לה

(לה) אא"כ תלו אותו וכו' – היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:

לו

(לו) בהסכמת הצבור – דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

לז

(לז) וה"ה לכל דברי קדושה – פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:

לח

(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ – כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:

לט

(לט) דינה כביהכ"נ של קהל – ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:

מ

(מ) וכל זה – פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:

מא

(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת – המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:

מב

(מב) אסור וכו' – אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:

מג

(מג) למכרו – אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

מד

(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' – פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:

מה

(מה) ואין בו אונאה – מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:

מו

(מו) אבל דבר שאסור לשנותו – כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:

מז

(מז) צריך הכרזה – דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:

מח

(מח) דינו כביהכ"נ – ר"ל אע"ג דמתחלה נשתמשו בה להדיוט מ"מ נעשית כביהכ"נ לכל מילי ונראה דאפילו לכתחלה שרי ועיין לקמן סימן קנ"ד סכ"א ולעיל סימן קמ"ז ס"א בהג"ה והתם ענין קדושה היא והכא ביהכ"נ תשמישי מצוה היא כמ"ש הפוסקים:

מט

(מט) אינו קדוש – דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות הבית לחול ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"ח דמיירי הכא שבנאוהו הקהל ממעות חולין שיש להם אבל כשגבו המעות לצורך ביהכ"נ אסור לשנות הבית להורידו מקדושתו לחול ומ"מ עדיין אין לו קדושת ביהכ"נ לכל מילי רק שאסור לשנותו (ועיין שם בבה"ל שהבאנו שם דעת הט"ז דאפילו בגבו המעות לצורך ביהכ"נ ג"כ אין האיסור לשנותו רק שמ"מ לבסוף הוא מחוייב לקיים נדרו) ויחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא [מ"א] ומשמע דלא הוי נדר כלל לדעתו ועיין בפמ"ג שהביא בשם הא"ר דדין זה לא נהירא:

נ

(נ) אפילו אם בנאוהו וכו' – דאף שהיה מעשה ג"כ לא מקרי רק הזמנה בעלמא:

נא

(נא) כיון שהיה מיוחד – ר"ל ההזמנה היתה הזמנה מעולה שהזמין אותה לעולם להתפלל בו וכמה דאיתא לעיל בסימן מ"ב דהיכא דאזמניה לסודר לעולם למיצר ביה תפלין וצר ביה אפילו פעם אחד שוב אסור למיצר ביה זוזי ולאפוקי אם הזמין אותה לבית התפלה רק לפי שעה דהיינו עד שיעבור הרגל או היריד [מפני שאז הדרך שמתקבץ אנשים] לא חשיבא הזמנה כלל ומותר אפילו בעת הרגל לאכול ולשתות בו:

נב

(נב) ואם לפי שעה הקדישו – היינו שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם:

נג

(נג) אנשי הכפר ביהכ"נ – וה"ה בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:

נד

(נד) ממכר עולם – כיון שאנשי העיר או טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:

נה

(נה) חוץ ממרחץ וכו' – שכל אלו הם תשמישים מגונים מאד ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים וכן אסור לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:

נו

(נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' – הטעם דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:

נז

(נז) יעשה הלוקח וכו' – וה"ה שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר חול:

נח

(נח) אפילו אלו ארבעה דברים – עי' בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:

נט

(נט) דיחיד בשלו וכו' – הטעם דעל שלו יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים לכל מה שירצו וכנ"ל:

ס

(ס) אפילו ס"ת – כתב הע"ת דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:

סא

(סא) כל שלא הקדישו וכו' – המ"א מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:

סב

(סב) ויש מי שאוסר – ולדעה זו אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת [מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:

סג

(סג) ללמוד תורה – היינו להתפרנס בדמיו בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:

סד

(סד) בית הכנסת – ישן:

סה

(סה) מבית הכנסת ישן – פי' שכבר התפללו בו כדלעיל סעיף ח':

סו

(סו) יכולים ליתן – היינו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויש אומרים דאפי' בלא מעמד אנשי העיר נמי יכולים. ובכרכים אסור בכל גווני:

סז

(סז) במתנה – והלוקח יכול להשתמש בם תשמיש חול:

סח

(סח) דאי לאו דהוה להו וכו' – או שמקוים שיהיה להם הנאה ממנו באיזה פעם [ריטב"א] ולפ"ז ליתנו לאנשי עיר רחוקה שבודאי לא נהנו ולא יהנו מהם לעולם אסור דהא אין כאן דבר אחר שתחול ע"ז קדושת בית הכנסת וע"כ לא נפקע קדושתה ואסור להשתמש בה. וכ"ז מיירי כשנותנין להשתמש בה בחול אבל ליתנה להן במתנה שיתפללו בתוכה מותר דהא אין כאן הורדה מקדושה וכמ"ש בהג"ה ועיין במ"א שמצדד דה"ה דמותר להם ליתן ס"ת [וה"ה כל תשמישי קדושה] במתנה דהא אינן מורידין אותן מקדושתן בזה:

סט

(סט) למשכנן או להשכירן – דכיון שגוף החפץ לא נמכר עדיין ברשות בעלים הראשונים הוא ובקדושתיה קאי:

ע

(ע) או להשאילן – פי' על זמן ואח"כ יחזירם בעין דאילו בהלואה לחלוטין והלוה יחזיר לבנים אחרים תמורתם בודאי שרי דהיינו חליפין דשרינן [ריטב"א]:

עא

(עא) ואפילו ע"י זט"ה – ואפי' אם היה ג"כ במעמד אנשי העיר:

עב

(עב) שאין כאן דבר אחר וכו' – ואע"פ שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו וקא משתמש בקודש:

עג

(עג) שמורידן מקדושתן – דהיינו שהשואל והשוכר משתמש בהן בחול:

עד

(עד) אפילו ס"ת וכו' – וכ"ש להשאיל ביהכ"נ להתפלל בה ועיין בע"ת דזה דוקא כשהשואל והשוכר קורא בס"ת וכן מתפלל בביהכ"נ בעשרה הא לא"ה יש בזה משום זלזול קדושה והמ"א כתב בסקכ"ז דמסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני שרי:

עה

(עה) לבנות ביהכ"נ – וה"ה בשאר דבר מצוה:

עו

(עו) אינו יכול למכור – דמסתברא דלא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו איש ולזרעו ולא למכור לאחרים אא"כ התנו בפירוש שיכול למכור זכותו [לבוש]. כתב הט"ז דהשו"ע מיירי שכיבדו אותו בחנם אבל אם קנה מהם בדמים הוא ככל קנין דעלמא ויכול למכור זכותו לאחר ומ"מ ברור הוא כי דוקא להגון כמוהו הקנו לו זכות זה וכ"כ הא"ר וכן בדינא דלבוש כשהרשוהו בפירוש שיכול למכור זכותו הוא ג"כ דוקא להגון כמוהו [פמ"ג]:

עז

(עז) דבר מצוה – מדסתם משמע כל דבר מצוה כצדקה וכיו"ב אף שאינה חמורה מקדושת בהכ"נ ואע"ג דלעיל בס"ה פסק בגבו מעות דאין משנין אלא לקדושה חמורה הכא מיירי ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר דשרי להוציא המעות אף לקדושה קלה ואף לחולין וכנ"ל בס"ז [מ"א] והט"ז מוקי לה אף שלא ע"י זט"ה במעמד אנ"ה אלא דמיירי דשקילי המעות דרך הלואה ואח"כ יחזירו מעות אחרים לבנין ביהכ"נ ואזיל לטעמיה בסק"ב דס"ל שם בגבו מעות דמותר ליקח דרך הלואה:

עח

(עח) לא ימכרום לד"מ – אע"פ שע"פ הדין מותר ע"פ זט"ה במא"ה אפילו להוציא לחולין כ"ש לד"מ מ"מ לא יעשו כן [מ"א] ויגבו מן הצבור:

עט

(עט) בנו וגמרו – דוקא גמרו אבל לא גמרו את הבנין דינו כאבנים וקורות שנזכרו מקודם [ט"ז וח"מ ועיין לעיל בסימן קנ"ב בבה"ל]:

פ

(פ) לא ימכרו ביהכ"נ – פי' אין ראוי לאנשי העיר לעשות כן אבל מן הדין שרי בפדיון שבוים ולקדושה חמורה בכל גווני ואפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר:

פא

(פא) לא מצי וכו' – דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ וכדאמרינן בפיך זו צדקה:

פב

(פב) יכולים לשנותה – ואפילו לדבר הרשות ואף שהוזמן הקרקע לביהכ"נ הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל ס"ח ואף שהוא עומד וצווח איני חפץ אלא שיהיה לביהכ"נ לא משגחינן ביה כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפליה לתנאיה דלא אמר אם לא יבנו ביהכ"נ יחזירו לי הקרקע אמרינן אדעתא דידהו יהבה מעיקרא והשתא קהדר ביה ולא מצי [מרדכי]:

פג

(פג) אינם רשאים – ר"ל שיכול לעכבם שלא לבנות עליה בהמ"ד אף שהיא קדושה חמורה מזה כנ"ל בריש הסימן והטעם כיון דאיתיהב אדעתא דכולהו לא גרע כחו מאחד משאר אנשי העיר שיכולים למחות כשרוצים לשנות ואע"ג דמבואר לעיל בסעיף ו' דלקדושה חמורה יכולים בני העיר לשנות ואפילו שלא בשבעה טובי העיר התם מיירי שאין אחד מאנשי העיר מוחה ע"ז בפירוש. ועיין במ"א שהקשה דביו"ד סימן רנ"ט ס"ב איתא בהדיא דאין הבעלים יכולים למחות מלבנות ביה"מ כיון שהיא קדושה חמורה ודחק את עצמו לתרץ ועיין בפמ"ג שמפקפק בתירוצו וגם בבאור הגר"א הקשה קושיא זה דמ"א ונשאר בדין זה בצ"ע:

פד

(פד) לשנותה – ומסיים המרדכי דמ"מ ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר ואפילו לא מצי עתה לבנותה מפני השלטון שמא לאחר זמן ימצאו חנינה לבנותה:

פה

(פה) ושבעה טובי העיר וכו' – ר"ל במעמד הקהל:

פו

(פו) אין אדם וכו' – היינו בין ליחיד בין לכל הקהל:

פז

(פז) אינו כלום – כן תקנו הגאונים דאל"כ כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו וממילא יהא כל ביהכ"נ אסורה עליו דאין ברירה [לבוש]:

פח

(פח) אינו יכול לאסרה – היינו מצד חרגמ"ה שיש ע"ז והטעם נראה דחששו לבזיון דההוא גברא עיין גיטין נ"ז משא"כ כשיאסור לכולם ליכא כיסופא. והא דיכול לאסור לכל הקהל היינו משום דלא השאיל להם אלא בסתם הא אם השאיל להם לזמן עיין ביו"ד סימן רכ"א סעיף ו' וז' דיש פלוגתא אם חל איסור בתוך הזמן:

פט

(פט) למחות במי שירצה – כצ"ל. וכן הוא בד"מ:

צ

(צ) אין וכו' – מפני דרכי שלום שלא יאמרו על ב"ב זה אנשים שאינם מהוגנים הם ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר נמי אינם רשאים:

צא

(צא) הצבור – ואם רק מקצת מהצבור רוצים להתפרד ולהתפלל במקום אחר רשאים כיון שגם בביתו מתפללים קצת ולא נתבטל ממנו המצוה בשום פעם. אבל חברה שהיו לומדים בבית אחד כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות [אחרונים]:

צב

(צב) לשנותו – וה"ה במי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירים ממנו [אם לא שיש טענה גמורה למערערים] ול"ד בדברים הנוגעים תדיר אלא אפילו בדברים דמזמן לזמן קאתי נמי דינא הכי. כתבו האחרונים אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינם יכולים למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית מצוה כל אחד רוצה לזכות ובמדינות שיש חבורות מנויות על כך שמניחים עסקיהם בכל השנה כשמזדמן להם מצוה זו צריך ליתן להחברה כמנהגם:

צג

(צג) בבית אחר – ר"ל בבית של יחיד אבל אם רוצים לבנות ביהכ"נ קבוע רשאים ואין בזה משום דרכי שלום (לבוש):

צד

(צד) שנהגו להביאם וכו' – כגון מנורות להדליק בהם או תכשיטים לתלות על ס"ת:

צה

(צה) אין יכולים – כיון שלא פירשו בהדיא דנותנים זאת רק בתורת שאלה בעלמא משנשתמשו בהם חל עלייהו קדושה וכתב המ"א דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם ואם כן המביאים את הכלים מביאים אדעתא דמנהגא והוי כמו שהתנה בפירוש דלא תחול עלייהו קדושה ומ"מ יותר טוב להתנות בהדיא בשעת הבאה דהוא רק בתורת שאלה בעלמא:

צו

(צו) שאם נמצא וכו' – ר"ל שנמצא בביתו בין שטרותיו:

צז

(צז) הוי הקדש – דודאי הקדישו כיון שכתב לו על המגילה [ועיין במ"א סקמ"ה מה שהעיר בזה מח"מ סי' פ"א סעיף י"ז ובדברי הש"ך שם יתורץ קושיתו כמ"ש במחצית השקל אבל א"כ אין זה דין ברור להוציא ממון דהרבה אחרונים סוברין שם דלא כהש"ך עיין בח"מ סימן רנ"ה בפתחי תשובה]:

צח

(צח) שהיה של אבותיו – ומונחת בביהכ"נ:

צט

(צט) אין הצבור יכולים – ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בביהכ"נ המובא בסעיף י"ח דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת שכן הדרך לעשות ס"ת ע"מ כן להניחה בביהכ"נ שיקראו בה רבים ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל מיהו כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין רק שהשאילה לבהכ"נ שיקראו בה רבים ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש אבל בהניחה סתם אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין:

ק

(ק) להחזיק בו – ואפילו יש עדים מבני אותה העיר דנתנה לצבור לא מהני דנוגעין בעדות הם ואפילו אם ירצו לסלק עצמם ממנה לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייקת וכשרה כמותה [אחרונים]. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנו הצבור ס"ת וטוען היחיד שיש לו חזקה שיקראו דוקא בס"ת שלו אין זו חזקה דאין עמה טענה [וכמבואר בחו"מ סוף סימן קמ"ט בהג"ה ע"ש] ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת של היחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחרת:

קא

(קא) שנשתמש בהם – עיין לעיל בסימן קמ"ז ס"א בהג"ה במ"ב מה שכתבנו בזה:

קב

(קב) הדיוט – וכ"ש מדברים שנשתמש בהן לע"ג ובזה אפילו בדיעבד אסור וצריך למכרן ולחזור ולקנות אחרת [ח"א]:

קג

(קג) לתשמיש קדושה – אבל למצוה שרי וכמ"ש למעלה בסימן קנ"ז ס"א במ"ב וספרי פסולים של העו"ג שמכורכים בשיראים לנוי אין ליקח השיראים לעשות מהן טלית דמאיסי כמו בגדי אליל וק"ו דאסור לעשות מהן תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו [חידושי רע"א]:

קד

(קד) אסור לעשות וכו' – כמו שאסרה תורה להביאם למקדש ולמזבח שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך וגו' ומ"מ אינו אלא מדרבנן:

קה

(קה) מאתנן זונה – ואיסור דאתנן חל על כל מה שיתן לה ואפילו פסק עמה טלה אחד בשכרה ונותן לה הרבה כולם אסורים דכולם בתורת אתנן קאתו לה. ודין אתנן הוא דוקא כשנתן לה אתנן ואח"כ בא עליה אבל בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה שהתנה עמה מותר כיון שבשעת ביאה לא היה קנוי לה זה האתנן. גם דאיסור אתנן הוא דוקא כשנתן הנואף להנואפת אבל אם האשה נתנה לו מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן:

קו

(קו) מחיר כלב – כגון שהחליף כלב באיזה דבר:

קז

(קז) כגון ביהכ"נ – כגון שנתן להזונה או שהחליף בהכלב אבנים וקורות וה"ה דלעשות מהאתנן כלי ביהכ"נ גם כן אסור:

קח

(קח) או ס"ת – כגון שנתן לה קלף וה"ה מפות לס"ת אסור וה"ה דשום דבר מצוה אסור לעשות מהאתנן ומחיר כגון נר ושמן לביהכ"נ [א"ר בשם רי"ו] ובפמ"ג משמע דה"ה ציצית וטלית מצוה ג"כ אין לעשות מזה:

קט

(קט) מהאתנן עצמה – כמו שכתבנו מקודם ואם נשתנו האתנן והמחיר כגון זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין מותר:

קי

(קי) נתן לה מעות – וה"ה כשלקח בעד הכלב מעות מותר לקנות בהם דבר מצוה:

קיא

(קיא) איסור ערוה – דהיינו חייבי כריתות וי"א דה"ה חייבי לאוין וזונה נכרית לכ"ע אתננה אסור:

קיב

(קיב) שהוא רגיל – ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה]:

קיג

(קיג) היה סיפוק – היינו שגם באונסו או בעניו היה סיפוק בידו לתת כפי מה שרגיל:

קיד

(קיד) ונתרצה וכו' – לאו דוקא נתרצה בפירוש אלא כל שסיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו ונקט נתרצה משום סיפא:

קטו

(קטו) חוזר למצותו – ואין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח אם לא שיש טענה גמורה למערער. אך אם יש ראיה ברורה שכבר נתייאש מזה אבד חזקתו. כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה:

א

(במ"א ס"ק א') צ"ע אי מותר נ"ב ועיין במהרש"א חידושי אגדות ברכות דף ח' דמשמע שם אי בה"מ קבוע ליחיד שמשם יוצא הוראה בזמן הזה שכינה שרוי שם ואוהב שערים המצויינים ע"ש:

ב

(ט"ז סק"ד) ולהכי כתב ב"י כאן ויש מתירין נ"ב לא עיין בכ"מ פי"א מה"ת וז"ל הוא סובר דוקא ס"ת שאין לה מעלה יתירה אבל היכא דאיכא לעילוי מעלינן דוקא ע"כ ותו דלא אישתמיט בשום דוכתא בב"י שהזכיר דעת הרמב"ם דבשויון מותר. ואיך כ' יש מתירין בקצר מה שלא הביא בארוך וביותר קשה דדברי המ"א צ"ל מ"ש הב"י דלהרמב"ם אין מוכרין בהכ"נ אפי' לקדושה חמורה היינו כשאין להם בה"כ אחרת. זה אין לו שחר דאם כדבריו לא הקשה הב"י מידי אהרמב"ם ממתני' דמתני' איירי שיש להם בה"כ אחרת אלא זו שבנו וגמרו מ"ה אסור למכור אפי' לפדיון שבוים. ואם תקשי לך ממ"ש הרמב"ם בפי"א מה' תפלה בני הכפר שרצו למכור בה"כ שלהם כדי לבנות בדמיה אחרת משמע שהוא סובר דבשוויין מותר י"ל דהתם איירי שאותה בהכ"נ אחרת עלוי הוא בבנין ובשיעור:

א

מג"א ס"ק ב' מנביאים וכתובים והכא מיירי על כרחך ג"כ אף בחומשים העשויים בגלילה כדמוכח מסעיף ג' דס"ת שנמצא בו טעות דינו כחומשים:

ב

שם בא"ד לכן נ"ל דאסור ליקח כוונתו ע"כ אף לדעת היש מתירים בס"ת לקנות קדושה אחרת כיוצא בה מ"מ הא אסור דהוי בכלל מורידים מקדושה והא דלא נקט בהיפוך לדעת א' בס"ג דאסור לקנות כיוצא בו דמ"מ מותר לקנות בדמי נו"כ חומשים צ"ל דלא פסיקא ליה להמג"א להחליט הדין להתיר. אך באמת נלע"ד ראיה ברורה להתיר דהא מבואר מגילה דף כ"ז דמותר לגלול במטפחת נו"כ לחומשים ע"ש בסוגי' דמדמו להדדי לענין מכירה וא"כ לשיטת הר"ן דאסור לקנות כיוצא בה והיכא דאיכא לעלויי בודאי אסור הוה במטפחת לגלול כן הדין. וע"כ הכא דמותר לגלול חומשים דהוה בכלל מעלין וממילא גם לענין מכירה מותר כנלע"ד:

ג

מג"א סק"ד היינו כשאין להם בה"כ אחר. הדברים תמוהים מאד דהא המג"א בעצמו לקמן ס"ק ל"ג דהוא חומרא בעלמא אבל מדינא שרי. ואף אם נימא דכוונת המג"א דמלישנא דהרמב"ם פי"א מהל"ת שכ' שרצו למכור וכו' דמשמע דאפילו חומרא ליכא וע"ז כ' לחלק דלקמן מיירי שאין להם בהכ"נ אחר. וכ"נ מדברי המג"א ס"ק י"ז דנראה באור דבריו שם שמביא ראיה דלקדושה חמורה מותר למכור אף שאין להם בהכנ"ס אחרת מההיא סוגי' דב"ב שהוא הך דינא דסי"ג דמשמע דאין נכון לעשות כן דאמרי' דירתי' דאינשי לא מזבני דמשמע דאין אורחא בכך אבל איסורא ליכא והרי התם מיירי דליכא בהכנ"ס אחר ע"ש. אבל באמת קשה לי דהא המג"א לשיטתי' בסי' קנ"ב ס"ק א' דעתו דאפילו איכא בי כנישתא אסור דלא כהט"ז שם ע"ש והכי מבואר ג"כ דעת המג"א מבואר ג"כ דעת המג"א סימן זה ס"ק ט"ז ודו"ק הרי מיירי הסוגי דב"ב אף ביש להם בהכ"נ אחר ואפ"ה אסור למכור וצ"ע:

ד

סעיף ז' אא"כ תלו אותו בדעת היחיד ואם יש חבר עיר ע' בבית ישראל ובשו"ת פני משה ח"א סי' ל"ב:

ה

מג"א ס"ק יח ולא הבינותי ותמיה לי על תמיהתם דנראה פשוט כוונת המ"ב דמלשון הר"ן והרמב"ן שכ' בנו אותה אדעתא דכ"ע דמשמע שאם היה בשעת הבנין כפר אף שאח"כ נקבצו הרבה ממקומות אחרים להתפלל מ"מ הוי כפר ואזלינן בתר התחלה אבל מלשון הרא"ש שכ' מסתמא הקדישו. משמע דלא תליא כלל בשעת בנין אלא כל שנעשה אח"כ כרכים הקדישו אח"כ אדעתא דרבים כנלע"ד פשוט בכוונת המ"ב ובעיקר דין כבר נזכר מזה בב"י בשם נ"י בפשט הסוגיא דא"ר אשי האי מתא מחסי' אדעתא דידי קאתו היינו כיון שבאו רק אדעתא דידיה ללמוד ונעשה אח"כ כרכין אבל בשעת הבנין היה כפר מותר למכרה ע"ש:

ו

סעיף י' יש אומרים דיחיד בשלו בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"ד מסתפק די"ל דלא נאסרה מכירת ס"ת רק לאיש שמצווה על כתיבתו. אבל אשה דאינה מצווה על הכתיבה אפשר שאינה בכלל איסור המכירה עכ"ל:

ז

מג"א ס"ק כז כתוב במ"ב אם בנו בהכנ"ס חדשה לכאורה תמוה דהא כבר כ' בהגה ס"ז דכ"ז מיירי שיש להם בהכנ"ס אחרת וע' במג"א שם שעכשיו בנו בשביל זה בהכנ"ס אחרת אבל בלא"ה אף למכור בזט"ה במאה"ע אסור. וא"כ הא דפליגי במתנה היינו ג"כ שבנו בהכנ"ס אחר ואפ"ה לולי הך סברא דאי לאו דעביד להו נייח נפשי' היה אסור. ולא הוי אמרי' דפקע על בהכ"נ אחרת ואם כן נסתר סברת המ"ב וצ"ל להמעיין בהר"ן דעיקר סברת המ"ב הנ"ל הוא מדברי הרמב"ן שכ' הכל לפי יסודו דלמשתי בי שכרא משום דזטעה"ע במאה"ע רשאים להפקיע קדושה בהכ"נ בכדי וא"כ ע"כ מיירי דבנו בהכ"נ אחרת דאל"כ מ"ש דלסתרו דאסור ולדבריו באמת מיירי הפלוגתא במתנה בזט"ה לבד. אבל לדעת הר"ן דההיתר למשתי בי' שיכרא דהקדושה חלה על המעות והך קדושה היא קלישה ויש בידם להוציא לחולין. ובלא"ה ל"ק מהך דאסור לסותרו דשאני התם דליכא חליפין שיחול קדושה עליו וא"כ י"ל דהפלוגתא במתנה מיירי בלא בנו בהכנ"ס אחרת ומש"ה צריך לטעמא דאי לאו דעבוד להו נייח נפשי'. אבל אם בנו בהכנ"ס אחרת. י"ל דבלא"ה מותר דפקע קדושה על הבהכנ"ס אחרת ולפ"ז י"ל דהך דינא דהמ"ב ממנ"פ מותר לדעת הרמב"ן מותר דבזטה"ע במאה"ע יכולים להפקיע קדושה בחנם אם בנו בהכנ"ס אחרת ולדעת הר"ן הוי הפקעה על בהכנ"ס אחרת. והא דפסקי' בהג"ה ס"ו כהרמב"ן והכא פסקי' במתנה דוקא זט"ה במאה"ע כהר"ן היינו דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא אבל דינא דהמ"ב מותר בממנ"פ ועיין:

ח

סעיף י"ב למכור זכותו לאחר. עיין מג"א לעיל סי' קל"ו:

ט

מג"א ס"ק ל"ח היינו מצד התקנה. ע' תשו' מאמר מרדכי סי' ג' וד':

י

סעיף ט"ו אינו יכול לאוסרה אם יש בהכ"נ אחרת באותו העיר יכול לאסרה תשב"ץ חלק ד' בטור הראשון סי' ז':

יא

מג"א ס"ק מ"ו אסור ואם נתנה האשה. תמור' כ"ט

יב

שם ואם נתן. שם:

יג

שם ואם עשתה. תמורה ל':

יד

שם והאומר לזונה. תמורה כ"ט:

א

היחיד עבה"ט. ועיין שו"ת פני יהושע סימן ד' בענין בה"כ שנשרף ורוצים לבנות במקום אחר ולהניח המקום פנוי ולנהוג בו קדושה ודאי שרי. ואם רוצים לעשות שם גן ירק בעינן שיהיה זט"ה במא"ה ומ"מ ברוב זט"ה סגי. ואם רוצים למכור ומסכימים רוב בני העיר אף בלא זט"ה סגי ע"ש. ועיין לקמן סימן קי"ח וע"ש סימן ז' בענין בה"כ דק"ק הוראדנ' והאורחים יושבים שם לפעמים כמו חצי שנה אבל בשביל דמקלעי לפעמים מעלמא לא. וגם כתב שי"ל דגם בכרך שזט"ה מבוררים והם כראשי גליות ואין אחד מאנשי העיר מתערב בעסקיהם אפשר דאפי' בכרכים יכולים למכור אף בלא אנשי העיר ועכ"פ כיון שיש מכשול הו"ל כמצוה דרבים ויש לסמוך שיהיה רשאים למכור לפחות במעמד אנשי העיר ע"ש:

ב

שיתפללו בו עבה"ט. ועיין בחות יאיר סימן נ"ט במי שבשעת יריד נתן חדר להתפלל בו האורחים ושוב נמכר הבית לאחר ואחר לאחר ונאמר בפירוש שהוא חול ומ"מ גם האחרון עשה כן בימים נוראים ועתה רוצה לדור בחדר הזה ולתת חדר אחר ע"ש שהאריך דודאי שרי ומכ"ש דעביד מלתא יתירת' לתת אחר במקומו תע"ב אבל אם בפי' נדר חדר זה לעולם לזמנים מגובלים לבה"כ לא מהני נתינת אחר בדיוטא העליונה דשמא ניחא להו טפי בקמייתא והוי כב"ה של רבים שעכ"פ צריך הסכמת אנשי העיר כו' ע"ש ועיין בכיוצא בזה בשו"ת נ"ב מ"ת סי' י"ז לענין בה"כ שבכפר שנתייחד חדר ונכתב על הכתלים תפלת ובקשות משמות שאין נמחקים שצריך הסכמות אנשי הכפר והמעות יקחו להספקת ת"ת כו' ומ"מ לעשן בתוכו יי"ש שמשחיר הכתלים וגורם מחיקת השם אסור ע"ש:

ג

כלום עבה"ט. ועיין בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי סימן ה' ואו זיין ע"ש. ועיין בשו"ת חוט המשולש שבסוף התשב"ץ סי' ז':

ד

אחר עבה"ט. ועיין במאמר מרדכי סי' ג' וד' שאם הראשון מחל אין בני הראשון יכולין למחות לפי שאביהם נתן להם בנדונית' שיהיה להם אחר מות אביהם ושם מבואר שצריך לתקן שיהיה דרך לעזרת אנשים בפ"ע שלא יצטרכו לילך לדרך החדר המיוחד להתפלל בו נשים וכדאית' בסוף סוכה כו' ע"ש והוא פשוט ועיין בשאלת יעב"ץ דמי שהחזיק במצוה עפ"י צבור אפי' פ"א זכה. ומי שזכה בהדלקת נר תמיד שנה וחצי ולא מיחו בו אין מעבירין אותו הימנו ע"ש ובסי' ע"ב ובאורח לצדיק סי' ע"ו ובזרע אמת סי' ט' כ"כ מח"ג. וכ"כ בר"י בשם הרדב"ז סי' שפ"ז מי שהחזיק בהדלקה ומטה ידו ושלח מעט שמן ונתנו ההדלקה לאחר לא הפסיד חזקתו וצריך שיקבלו מה ששלח ע"ש ועיין לקמן סעיף כ"ב ועיין בתשובת כנה"ג סי' כ"ז מי שהחזיק במצוה כמה שנים ובנו ממלא מקומו הוא זוכה בה וק"ו אם עשאה קצת זמן כו' ועיין בשו"ת דבר משה סי' א':

ה

לחולין עבה"ט וע' במח"ב בשם אורח לצדיק בהתנה למשכן ביד עכו"ם מטפחת מרוקמת בכסף ואחר זמן קנאה ישראל יכול לשורפה ולמכור הכסף ולהוציא דמיו ע"ש:

ו

הדיוט עבה"ט ועיין באר יעקב דף ט' שכתב ראיה ממסכת כלים להתיר לעשות מבגד אשה וכ"כ מור וקציעה:

א

קדושה אחרת כיוצא בה. בס"ת פסק בי"ד ריש ה' ס"ת דאסור כיון דלא מעלי בה אע"ג דא"א בעולם לעלויי בה מ"מ אסור והוא בעיי' דלא אפשיט' בגמ'. וא"כ בשאר קדושות דאפשר לעלויי בה פשיטא דאסור למכור כדי לקנות כיוצא בהן כן כתב הר"ן אבל ב"י בשם מהרי"א כתב מדכתב הטור אבל איפכא להורידם מקדושתן לא משמע בכיוצא בהן שרי וזהו היש מתירין ולא אוכל להבין דעת מהרי"א ולא דעת הש"ע שמביאה דאי קאי מהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה הא בעיא דלא איפשט' היא וקי"ל לחומרא בישנה כדי לקנות חדשה ואת"ל דהוא ס"ל לקולא כמ"ש בי"ד ריש ה' ס"ת בשם הר"ר מנוח קשה דהא הטור כתב שם בפי' לאיסור והיאך מדקדק כאן בדבריו דבכיוצ' בהן שרי וגם על הש"ע קשה הא איהו פסק לאיסור בי"ד גבי ס"ת וכאן כתב מחלוקת ואם נאמר דמהרי"א קאי על שאר קדושות ובס"ת מודה לאיסור וגם הש"ע מיירי כאן דוקא בשאר קדושות לא ס"ת קשה הא כ"ש הוא דבשאר קדושות אסור כיון דמצי לעלויי וכמ"ש הר"ן ותו דלמה דקדק מהרי"א מדברי הטור טפי מן המשנה דהא במשנה אמרינן ג"כ ספרים לא יקחו מטפחת משמע הא כיוצא בהן מותר ובגמ' שם בעי למיפשט בעי' דס"ת ישן לקנות חדש מהא דתנן אבל ס"ת לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד ודחיה מתני' דיעבד שמכרוהו כבר מ"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעי' לן למכור לכתחלה מאי הרי לך דבס"ת יש חילוק בין דיעבד ובין לכתחלה בדיעבד פשיטא דמותר דאם ל"כ מה יעשה במעות אבל בשאר קדושות אין חילוק דבדיעבד נמי יכול לקנות דבר יותר קודש ובודאי יש לנו לדקדק מדלא אסור אלא כשמורידין ש"מ דבשוין מותר אלא דזה אפשר לומר דאין לדקדק כן מן המשנה דאפשר לומר כיון שאמר התנ' בס"ת דוק' להוריד אסור אמר נמי בשאר קדושות כן והוזכר סבר' זו בר"ן שם חבל בדברי הטור דבחד' מחתא מחתינהו דאיפכ' להורידן מקדושתן לא והוא פסק בי"ד דבס"ת אסור בשוין וא"כ אם תאסור גם שאר קדושות בשוין ודאי קשה למה לא כתב רבותא דאפילו בשוין וא"כ י"ל דאיידי דבשאר קדושות הוכרח לומר האיסור במורידין דוקא כלל נמי ס"ת עמהם וסמך עצמו על מ"ש בי"ד דס"ת גם בשוין אסור זה נ"ל נכון בדעת רבינו הגדול מהרי"א לתרץ קושי' שניה אבל קושי' הראשונה עדיין קשה דהא כ"ש יש לאסור בשאר קדושות בשוין מבס"ת ותו קשה לפי זה דשאר קדושות קיל בשוין מאי פשיט בגמ' מס"ת הא בחדש מותר דלמא אסור ותנא מורידין איידי דשאר קדושות דע"כ דוקא מורידין אסור וצ"ע ובזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו תחלה כשקונה הספר דעתו לכך שיהי' לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסימן קנ"ד ס"ח בהג"ה:

ב

משנין המותר כו'. מורידין שהרי עדיין לא בא לשמוש קדושה חמורה כ"כ רש"י משמע דעכ"פ חייב להוציאה לדבר שבקדושה אלא שאפי' קדושה קלה מותר ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפילו לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר ל' משנין ובס"ז גבי הסכימו זט"ה כתב רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעי' לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דברי מצוה ועמ"ש בסמוך ראייה: הקשה בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריג דליכא למ"ד דמילתא היא ואפי' בלבנים אמרי' בתחלת הפרק דלית בהו משום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו מעות יש לנו לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא עכ"ל. ותו הקשה ב"י לקמן גבי בנו בית סתם וז"ל וק"ל דכי היכי דבגבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושת בית הכנסת על המעות אמאי לא אמרי' דאם התנדבו עצים ואבנים לצורך בה"כ שחלה הקדושה עליהם ולא יוכל לשנות אלא לקדושה חמורה כו' עכ"ל. ותירץ דיש לחלק בין אם באו ליד גבאי וכמ"ש לקמן לבנים חדשים אין בהם משום קדושה היינו שלא באו ליד גבאי דוקא אבל אם באו אסור וכתב ע"ז שהוא דוחק. ומו"ח ז"ל כתב ע"ז שהוא תורת אמת ואני אשתומם על מראה זאת דלפע"ד אין כאן קושי' כלל דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא ויקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מ"ה בההיא דבנה בית סתם שכתוב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכל זמן שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה וכן האורג בגד למת או אפי' טוי לאריג דכ"ע ס"ל לאו מילתא היא לאוסרו בהנאה היינו שאין בזה הבגד איסור אבל הנודר חייב לקיים נדרו ולתת לו עכ"פ בגד איזו שירצה ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לב"הכ ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה ידי חיוב שלהם הא לא אמרי' אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא נב"ה ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סי"ג דבגבו מעות יכול להוציאם לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלים המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה אז יש בגוף הדבר קדושה ואסור אפי' לדבר מצוה משום הכי בלבנים ישנים שהיו כבר בית הכנסת אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם וראייה לדברינו דהחיוב עליו מצד הנדר דאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא ופרכי' עליה מההיא דמותר המת ליורשיו פי' דגבו לצורך המת ונותר הוא ליורשיו דהא אין כאן רק הזמנה ומשני דמ"ה נותנין ליורשיו משום בזיון המת דיש לו בזיון מה שגבו לו והוא מוחל הבזיון כדי שיתנו המותר ליורשיו הרי דלא הקשו ותירצו רק מן המותר אבל מה שצריך למת גופיה פשיטא שזכה בו המת ואמאי לא נימא דאין כאן רק הזמנה בעלמא אלא ודאי דחייב לתת לו מצד הנדר שנדר לו וכן איתא במרדכי בפ' ב"ה במי שנדר קרקע לב"ה ועכבו הכומרים לבנות ורצו לשנותה לד"א מסיק מהר"ם שם נהי דאין רשאי לשנותה בלי דעת ראובן ה"ה נמי לא מצי לשנות למיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני אם היה בדעתו שיה' נדר דנעשה נדר כ"ש כאן דאיכא עניים כו' דנעשה נדר ולא מצי למיהדר ואם לא יוכלו לעשותה עתה בה"כ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות עכ"ל ה"ה כאן ממש בגבו מעות לב"ה דחייבים מצד הנדר ואין להם רשות להוציא המעות לקדושם אחרת דא"כ לא היו יוצאים ידי נדרם אע"ג דאין המעות עצמם קודש כלל כל זה נלע"ד ברור וגם הב"י עצמו כתב בסמוך וז"ל ויותר נראה לומר דליבני נמי לא אמרינן דיחזור לזכות בהם מי שנותנם אלא שרשאים להלוותם ומ"מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר"ם כו' עכ"ל וזהו היסוד בכל הדברים שזכרנו. אלא ק"ל ממ"ש בפ' נ"ה שהבאתי בסמוך שהמותר ליורשיו מצד מחילת המת הא לא"ה לא זכו היורשים וכאן אין שייכות לזה למה יהיה המותר עכ"פ חוב להוציאו לקדש כמ"ש בשם רש"י ופרשנו גם דעת הפוסקים כן ואמאי לא נימא דהמותר יעשו בו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן שגבו מעות לס"ת או לבה"כ מסתמא היה דעתם תחלה באם יותיר יהיה ג"כ לאיזה מצוה אחרת דהא הוציאו מידם לשם מצוה אבל בגבו למת היה דעתם תחלה ליורשיו המותר כיון דאיכא בזיון למת לא מחיל אלא אם יתנו המותר ליורשיו: וי"ל על פירש"י דס"ל במותר צריך עכ"פ לקדושה קלה דהא אי' במגילה דף כ"ז אהא דאמר רבא אם גבו והותירו מותר איתביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' מותר פי' לשכור שליחות למושל אם יצטרכו ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוה אלא ודאי שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא כו' והשתא מאי פריך דילמא הא דבעי שם התנו היינו אפי' לדבר הרשות אבל לקדושה אע"פ שהיא קלה לא צריך התנו ונראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ דבר מצוה כיון שצרכי רבים הוא וראייה דמפקחין בצרכי רבים בשבת:

ג

ואם קנו במקצת דמים אלו כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהגה זו דהיא באה מב"י על דין בונה בית לבה"כ וז"ל ומיהו ה"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובנאוהו בהם אבל אם גבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושה אמעות וכשקנו באותן המעות עצים ואבנים חלה קדושת דמים על אותן עצים ואינם רשאים לשנותן אלא לקדושה חמורה דאמר גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותם אסור והנה זה דבר פשוט לא ניתן להכתב דכיון דהמעות קדושות לפי דעתו בזה פשיטא שלא נפקעה הקדושה מחמת קניית בהם עצים אדרבה נתוספה קדושה טפי שנתקרב אל המלאכה ולא הוצרך לכתוב זה אלא לאפוקי מעצים שמביאים מביתם שאין זה בכלל אבל בהג"ה זו על מה קאי שהוצרך לכתוב זה דכיון דכתב הש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעת הקדושה ע"י קניית העצים ותו קשה לי הא בונה בית לשם בית הכנסת בודאי קנה העצים לשם בית הכנסת ואפ"ה אינו קודש: גם מ"ש כאן בהביאו עצים לצורך בנין כו' דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא מה ענין גבאי לכאן וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא הגם שהב"י כתב חילוק זה הא הוא עצמו הדר ביה כמבואר שם אח"כ שכתב ויותר נראה כו' ותו ק"ל דבגמרא דפריך אביי מברייתא דדוכסוסי' שהבאתי בסמוך דבעינן התנה דוקא ומוכרח בגמרא להוסיף על הברייתא ע"ש ואמאי לא משני דהתם מיירי שבאה ליד גבאי ע"כ בעינן התנה דוק' אלא ודאי דלא נפק' מינה בדבר זה. ואע"ג דמצינו חילוק זה בי"ד רסי' רנ"ט היינו לענין אם נתן מעות ליד גבאי לצדקה שאין רשאי להלותו כיון שיש הפסד לעניים כמבואר שם משא"כ כאן דתליא מילתא אם הוא רק הזמנה לחוד מה יועיל לנו בא ליד גבאי ולענין עיקר הענין כבר ביארנו בס"ד דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו ואם כן אפי' לא בא ליד גבאי כן נראה לע"ד ודעת רמ"א צ"ע:

ד

להספקת תלמידים. זה מיירי שיש בית הכנסת אחרת עמ"ש בסי"ג:

ה

רשאים להוציא וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנים כמ"ש לעיל בגבו והותיר והטעם כאן כיון שהתנו בז' ט"ה יצאו המעות לגמרי לחולין. ולפ"ז מ"ש אפי' לדוכסוסיא לא הוי כלל דבר מצוה רק רשות לא כפי מה שהיה עולה על דעת המקשן כפי שזכרתי בסמוך:

ו

אפי' בנו אות' משלהם. דבנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם ואי ידוע שלא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמ' בבה"כ של טרסיים ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בה"כ אבל אם יהיה ב"הכ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' ב"ה דף כ"ז:

ז

אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. הקשה ב"י בשם מהר"י חביב אם היה זה התנאי בשעת הבנין למה אמר שתלה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם שרי למכור והאריך בתירוצים ע"ז ולעד"נ דלק"מ דלא מיירי שאמרו בפי' יהיה לו רשות לעשות כפי מה שירצה דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ עשה וכ"ה בדברי התוספת וז"ל דא"ר אשי במתא מחסיא אדעתא דידי קאתי היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו עכ"ל. בזה יש גילוי דעת שהוא היה לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ויש בידו כח ע"ז וזה אין שייך באם רבים עוסקים ומצוים בעסק בנין כנ"ל פשוט:

ח

נמכר בלא הכרזה. דהא אפי' במתנה מצי ליתן כדאי' פרק ב"ה משא"כ באין להם רשות לשנות ונמכר בלא הכרזה יכולים לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה כ"ה ברשב"א סי' רי"ז וכאן מיירי רמ"א מתרי מילי דבקרקע אמר שא"צ הכרזה כאן אבל במטלטלים לא בעי בשום מקום הכרז' ואח"כ אמר בו אונאה היינו במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר.

ט

אינו קדוש עד שיתפללו בו. והזמנה לאו מילת' היא ודינו כבר זכרתי שעכ"פ יעשנו עוד לבה"כ שהרי חייב לקיים נדרו ומה ששייך לזה כתבתי בסעיף א' ע"ש:

י

ויש מי שאוסר הוא הרמב"ם כב"י ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו:

יא

אינו יכול למכור זכותו. במרדכי ס"פ החובל מייתי ראייה לזה מדאמרינן תחתיו מבניו בנו קודם לכל אדם יכול אף ע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשרי מלא את ידו דוקא בזמן שממלא מקום אבותיו כ"ש שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל עכ"ל. נ"ל מזה דזהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחד בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אות' בחנם אבל אם קנה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמ' ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהגון כמוהו דאדעת' דהכי הקנו לו זכות זה:

יב

ובא להם דבר מצוה בגמרא שלנו בריש ב"ב דף ג' כתוב ברוב ספרים גבו זוזי ומחתי מאי א"ל דלמא מתרמי פ"ש ויהבי להו שרגי ליבני כו' מאי א"ל דילמא מתרמי פ"ש ומזבני ויהבי להו. משמע אפי' במעות שגבו אין מוציאין אותם אלא לפ"ש והיאך כתב כאן הרמב"ם דבר מצוה סתם וי"ס כתוב בהם תחילה דלמא מתרמי מידי דמצוה ויהיב להו וזו היתה גירסת הרמב"ם ממילא משמע כל מידי דמצוה אפי' קלה כיון שלא שקיל אלא דרך הלואה עד שישלם אותה ועמ"ש בס"ה ומ"ש דבקנו אבנים לא ימכרום לדבר מצוה קשה דהא בסעיף ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' י"ל דמיירי שיש להם בה"כ אחרת וכאן מיירי שאין בה"כ אחרת דאהא מייתי לה בגמרא ריש ב"ב ובחנם כתב ב"י בזה ענין אחר:

יג

אינם רשאים לשנות. וסיים שם במרדכי אלא יניחו אותו עד לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות:

יד

כתב שכתוב שהקדיש כלים כצ"ל:

טו

אין הצבור יכולין להחזיק בו. הטעם בב"י בשם מהרי"ק סי' ע' דל"ש חזקה בס"ת העשוי מתחלתה על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' עדים לא מהני לומר דשל צבור הם כי נוגעין בעדות הם וסילוק לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייק וכשר כמות' ובתשובת רש"ל סימן ט"ז כתוב באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהן לשל צבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין אמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת ונותנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה פסק שם דאם בא אח"כ איהו גופים ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוה מוציא ועליו הראייה. ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבין ס"ת לב"ה היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה כו' וכתב שם דקודם לזה היה מעשה כזה ולקח בעל הס"ת את הס"ת ואמר ע"ז דאין ראיה שבאמת היה שלא כדין והסכים על אותו פסק זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקין וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל:

א

במג"א ס"ק ד' וכ"ד מהרא"י. מן תיבת אך בס"ת כו' עד בסימן ע"ד (ע"ד הוא ט"ס וצ"ל ע"ר) שייך לקמן אחר ולהכי כת' הרב ב"י ויש מתירין אך בס"ת כו' בסי' ע"ר ונ"ל דעתו כו' כצ"ל:

ב

שם ולהכי כת' הרב ב"י יש מתירין ומ"ש בש"ע ומותר לקרות כו' ר"ל למכור ע"ד כן לקנות קדושה אחרת כיוצא בה ולכן כת' הב"י דיש מתירין היינו דעת הרמב"ם דמתיר כה"ג אף לכתחל' דאם כבר מכר כ"ע מודו דשרי לקנות קדושה כיוצא בה:

ג

ס"ק ה' אלא דאיכא משום כו' ר"ל וכשמכרו בה"כ שלא במעמד אנשי העיר מסתמא אין אנשי העיר רוצין שתשכח מצותן לגמרי ויחול קדושת בה"כ על הדמים ולכן אסור לשנות המעות של מכירת בה"כ אבל במעות שגבו פשיטא דלא שייך קדושה והא דאסור לשנות משום דבני העיר כו' ושוב הוקשה מגבו המעות למת דמיקרי הזמנה ולא אמרינן ג"כ הך דבני העיר לא נתנו אלא ע"ד המת וע"ז כת' דהטעם ג"כ כמו במת ר"ל דשם אמרינן אע"ג דלא הוי רק הזמנ' מ"מ אסור לשנות משום בזיון כיון דגבו לצורכו וא"כ ה"נ כיון דבני העיר נתנו המעות אדעתא דבה"כ וגבו לצורכו ה"ל בזיון כשמשנה משא"כ ביחיד המנדב דליכא בזה משום בזיון כיון שלא היה בתורת גביה משום האי טעמא לחוד שנתן ע"ד בה"כ שפיר יכול לשנות וכן אם קנו ממעות צבור שגבו כבר שלא לשם בה"כ ובהכי מיירי ההיא דסעיף ח' בבנו בה"כ ולא התפללו דהזמנ' לאו מלתא היא וה"ה לביני' חדשים שנדב יחיד או שגבו הצבור כבר שלא לשם בה"כ ועתה הזמין אותה לבה"כ לאו מילתא היא:

ד

בט"ז ס"ק ב' והנראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ כו'. לקמן סק"ה כ' דלדעת התרצן דמוקי במכרו והותנו היינו ז' טובי העיר במא"ה צ"ל דלדוכסוסי' הוי דבר הרשות ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתיה דהו"ל לתרוצי דשפיר מיירי בגבו והותירו והא דבעי הותנו היינו לדבר הרשות. ונראה ליישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' והתרצן הא דנקט הותירו אע"ג דזט"ה במא"ה יכולין להוציא אף גוף המעות אתי לאשמעינן דאע"ג שכבר קנו חפץ הקדושה מ"מ אי הותנו אין אי לא לא ע"ש. והשתא א"ש דהמקשן היה סובר דבמכרו לא מהני תנאי כלל וע"כ דבגבו מיירי הוכיח שפיר דלא כרבה דמתיר בגבו לקדושה קלה עכ"פ דז"א דבשלמא אי נימא דבלא הותנו אף לקדושה קלה אסור א"ש דנקט הותירו לאשמועינן דאף בהותירו אסור בלא התנו אף לדוכסוסות שהוא דבר מצוה משא"כ אם נאמר דלקדושה קלה מותר רק לדבר הרשות אסור א"כ קשה קושית התוס' למה נקט הותירו דהא פשיטא דאם הותנו בשעת גביה הכל לפי תנאי אף לענין גוף המעות וא"ל דאתי לאשמועינן דאף במותר בעי תנאי דוקא דבלא תנאי אסור לדבר הרשות דסד"א דשרי אף לדבר הרשות ז"א דהא באמת רבה אמר סתם מותר ורש"י פי' לדבריו דהיינו לקדושה קלה אלמא חזינן שהדעת נותנת דלדבר הרשות אסור מצד הסברא וא"כ מה"ת הוי טעינן בהכי עד שהוצרך התנא להשמיענו זאת ולכך משני ליה דמיירי במכרו והותירו ואשמעינן דדוקא בהסכמת בני העיר ואז אפי' לדוכסיסי' שהוא דבר הרשות מותר הא לא"ה אסור אף בהותירו אף לקדושה קלה וזה שפיר הוי רבותא. ומ"מ צ"ע על הט"ז דמי דחקו לומר דלהמקשן דוכסיסי' הוי דבר מצוה דהא אפי' דבר הרשות להמקשן אתי שפיר דאי בקדושה קלה אסור בגבו והותירו א"ש דקמ"ל דבלא תנאי אף לקדושה קלה אסור ובתנאי אפי' לדבר הרשות מותר וכמו להתרצן במכרו והותירו דמתפרש הכי משא"כ אם לקדושה קלה מותר בגבו א"כ מאי קמ"ל דבדבר הרשות פשיטא דאסור ולעולם בין להמקשן בין להתרצן הוי דוכסוסי' דבר הרשות ואפשר כוונתו משום דבמשנה שם איתא ספרים לא יקחו מטפחת כו' וכן במותריהן וע"ז אמר רבה לא שנו אלא שמכרו והותירו והשתא א"ש דבשלמא להתרצן דמפרש הבריי' דלעולם במכרו והותירו וה"ק בד"א שלא הותנו זט"ה כו' א"כ א"ש דה"ק דבלא הותנו זט"ה מיירי מתני' דקאמר וכן במותריהן דהיינו גם במותריהן של ספרים לא יקחו מטפחת דאסור להוריד אף לקדושה קלה אבל בהותנו זט"ה אפי' לדוכסוסי' שהוא דבר הרשות מותר משא"כ להמקשן דמוקי לה בגבו והותירו א"כ הך ברייתא לא קאי אמתני' דהא מתני' מיירי במכרו והותירו והך ברייתא מלתא באנפיה נפשיה הוא אגבו והותירו א"כ קשה דהמקשן רצה להוכיח מזה דאף לקדושה קלה אסור דאם איתא דאין איסור רק לדבר הרשות א"כ הותירו למה לי ואי לאשמעינן דאפ"ה בעי תנאי לדבר הרשות פשיטא דמצד הסברא כן הוא וכמ"ש רש"י מחמת סברת עצמו וע"ז קשה ולטעמיך דס"ל דלקדושה קלה ג"כ אסו' מ"מ היאך מבוא' בברייתא דבר זה דבלא הותנו אסור אף לקדושה קלה דדלמא רישא דלא הותנו הפוכה דסיפא מותר אף לדוכסוסי' שהוא דבר הרשות ובסיפא מותר כה"ג אבל לקדושה קלה לא וא"כ היה לו לבאר אף דלקדושה קלה אסו' וא"ל דתנא דברייתא סמך עצמו דממילא נדע דהכוונה לאסור בלא הותנו אף לקדושה קלה מהאי טעמא גופא דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דמצד הסברא כן הוא דז"א דלמה שביק מלפרושי ברישא שהוא עיק' ונקטי בסיפא אפי' לדוכסוסי' שהוא דבר פשוט מעצמו דבהותנו בשעת גביה שרי בכל אופן אפי' במעות עצמו ואצ"ל במותר טפי היה למנקט ברישא דאפי' לקדושה קלה אסור דזה עיקר דבא להשמיענו אלא מאי אית לך למימ' דדלמא באמת כיון דלא ידעינן הברייתא היכי קאי א"כ שמא באמת איתא ברישא דברייתא מפורש לאסור מקדושה קלה א"כ אפי' תימא דלקדושה קלה מותר א"ש דשמא היו כתוב ברישא דברייתא דמותר לקדושה קלה ואסור לדבר הרשות ועלה קאמר בד"א שלא הותנו כו' לאשמעינן דעכ"פ לקדושה קלה מותר אף בלא הותנו רק לדבר הרשות אסו' בלא הותנו ובהותנו אף בכה"ג שרי וע"ז תירץ הט"ז דבאמת אין טעם המקשן משום דלא ידעינן רישא מהו דבאמת אין זה סברא כלל לומר כן רק דהמקשן ס"ל דבאמת מוכח מזה דדוכסוסי' הוי דבר מצוה וא"כ אם נאמ' דאף לקדושה קלה אסו' א"ש דאשמעי' דאף במות' אסו' בלא הותנו והיינו אף לדב' מצוה וזה מבוא' ממה דנקט בסיפא אפי' לדוכסוסי' מכלל דברישא אף לדוכסוסיא אסו' וא"ל דא"כ קשה דיוקא דסיפא דמשמע דוקא לדב' מצוה אבל לדבר הרשות לא י"ל דממילא משתמע כיון שההורדה מקדושה הוא ע"י תנאי אין חילוק בין דבר מצוה לדבר הרשות ונקט הכי לפי שאין דרך להתנות שיהיה לדבר הרשות לגמרי או אפשר דלאו אורחא לעשית ממנו דבר הרשות אף על פי שמותר לעשות כן. משא"כ אם נאמר דדוכסוסי' הוי דבר הרשות אם כן אם אי' דבא להשמיענו דבלא הותנו אפי' לדבר מצוה אסור הו"ל לפרושי הך רבותא דהא אפילו מדוכסוסי' דסיפא לאו מוכח מידי דלדבר הרשות מיירי ולכן תירץ לו דמיירי במכרו והותירו וה"ק בד"א שלא הותנו זט"ה ואם כן א"ש דבא להשמיענו דבלא הותנו אף לקדושה קלה אסור וא"ל דהיה לו לפרש ז"א כיון דאמתניתין קאי לא הוצרך לבאר זה דבמשנה מבואר דאין מורידין לקדושה קלה:

ה

מ"א ס"ק י"ב במעמד אנשי כו' ר"ל שהב"י כ' שם בשם המרדכי דבכרכים ה"מ בסתמא אבל אם ביררו ז' טוביהן ועושין על פיהם אם בנאוהו בני כרך משלהם דכיון דמשלהם בנאוהו הו"ל כהותנו כו' מבואר מזה דגם שעושין עפ"י ז' טוביהון מ"מ בעינן שבנאוהו משלה' והב"י כתב שם דלהרמב"ם והרא"ש אעפ"י שעשו אותו משלהן כיון דכרך היא אדעתיה דכ"ע עבדו וע"ז כתב המג"א דז"א דגם הרמב"ם והרא"ש מודה בזה דוקא שהותנו מעיקרא וה"נ בההיא דהמרדכי שעושין דבריהם עפ"י טוביהן הו"ל כהותנו :

ו

ס"ק כ"ב וכמ"ש ביו"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. עיין מ"ש דודי זקני הגאון בתורת חיים בסנהדרין דף ך"א וז"ל ונראה דיחיד הכותב ספר תורה לעצמו ונתנה לבה"כ לקרות בה בצבור ומקדיש' לאו שפיר עביד ר"ל כיון שמקדישה הרי הוא של הקדש ולאו שלו הוא ושוב אינו יוצא בה י"ח דלכם כתב שלכם בעינן כדאשכחן בד' מינין כו'. וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא כו' דז"א דיחיד שכתב ספר תורה לעצמו ואחר כך נאבדה פשיטא שצריך לו לכתוב ספר תורה אחרת כו'. ולכן נראה דאין להקדיש ספר תורה אא"כ כותב לעצמו אחרת עכ"ל ע"ש. ועיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק י"ד סימן ס"ב לענין כתיבת ס"ת בשותפות אם יוצאין י"ח ע"ש: