שולחן ערוך, אורח חיים קל״ח: שלא לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקי' ובו ס"א: – עם 21 מפרשים

א

שלא לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקי' ובו ס"א:
הקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים מפני היוצאים אז מבה"כ שיאמרו העול' אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים וכן לא יתחיל בה פחות מג' פסוקים מפני הנכנסים אז בב"ה שיאמרו שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים: הגה ואין חילוק בין פ' פתוחה לסתומה ופרשה שאינה רק ב' פסוקים מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם [תרומת הדשן סי' כ"ב] ויכוין שיתחיל תמיד לקרא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב [א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת] וע"ל סי' תכ"ח:

א

אודות החזנים שקורין בתורה בבה"ב ובשבת במנחה ומסיימין הפרשיות שהם מסומנים ומצויינים בתפלות כהן לוי ישראל ולפעמים מסיימין פסוק אחד לפני או אחרי פרשה פתוחה או סתומה דע לך שטועין הם ולא שפיר עבדי וגם אני הכותב מחיתי בהם פעמים בפ' שופטים מסיימין הפרשה לכהן אשר תעשה לך והוא בין ב' סתומות וראוי לסיים פסוק לפניו אשר נתן לך דאיתא בגמרא פ' הקורא עומד בעי מיניה עולא בר רב מרבא פ' ר"ח כיצד קורין אותה צו את בני ישראל דהוי תמניא פסוקי היכי ליעבד ליקרו תרי תלתא פסוקי פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה בפחות מג' פסוקים לקרי תרי ארבעה ארבעה וביום השבת דהוי תרי ובראשי חדשיכ' חמשה היכי לעביד ליקרי תרי מהא וחד מהא אין מתחילין בפ' פחות מג' פסוקים ליקרו תרי מהא ותלתא מהך אין משיירין בפרשה בפחות מג' פסוקים ומתרץ רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק וקי"ל כרב דאמר דולג ר"ל קורא פסוק אחד למפרע הרי אפילו בחול אין מתחילין ואין משיירין פחות מג' פסוקים כנ"ל דוד הנ"ל מקראקא יע"א. הגהות מוהר"ר דוד צימלש מק"ק קראקא המגיה וז"ל מצאתי שאלה א' אם מי שאינו יודע להפטיר אם רשאין לקרותו לספר תורה על סמך שאחר יאמר ההפטרה. תשובה נ"ל דאסור וז"ל הב"י בא"ח סי' רפ"ב בשם תשובת ריב"ש אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותן שעלו לקרות בתורה וכבר אמר הש"ץ קדיש אחר קריאת הפרש' זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות מפני כבוד התורה ויברך על קריאתו תחילה וסוף דהא איכא למגזר משום הנכנסי' שלא ראוהו קורא בתורה ובשלמא אם המפטיר הוא אותו שקרא אחרון היה אפשר לומר שלא יחזור לקרות ולברך אע"פ שהפסיקו בקדיש בין קריאתו ובין ההפטרה דבזמן מועט לא חיישי' משום הנכנסין וגם בזה יש לדון כיון שאין דרך להפסיק בין קריאת המפטיר בתור' לקריאתו ההפטור' אבל כשאח' מן העולי' האחרים הוא מפטיר אין ספק אצלי שצריך לחזור לקרות ולברך עכ"ל מזה נ"ל ראיה גמורה שאסור לעלות למפטיר מי שאינו יכול להגיד ההפטרה ולקרות אחד בשבילו ההפטרה דאל"כ תחלה דדינא פרכא אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא א' מאותן שעלו וכבר אמר הש"ץ קדיש וכו' שצריך לחזור ולקרות ולברך על קריאתו אע"פ שכבר בירך והא אפשר לתקן ביותר טוב יקרא למפטיר א' שלא עלה כבר ואע"פ שאינו יודע להפטיר ויפטיר מי שעלה כבר אלא ש"מ שזה אסור ונ"ל טעמא דגם בזה שייך גזירה משום הנכנסין שלא ראוהו קורא בתורה ומפני היוצאין כשקראו למפטיר והיה מברך ודרך משל אם הוא השלישי שהוא מפטיר כגון בתענית ונכנסין אח"כ וימנאו אחר קורא הפטרה יהיו סבורים שגם הוא עלה לתורה שקרא רביעי עם המפטיר והלבוש פסק להקל ואפשר שהלך אחר פשטן של דברי הב"י ולפחו' לכתחל' אין לקרות מי שיודעין בו שאינו קורא ההפטרה בעצמו רק דיעבד שאינן יודעין בו אם יודע וקראו אותו לעלות אז מחויב לעלות כדאיתא בפרק הרואה שכל הנקרא לס"ת ואינו עולה מקצר ימיו ע"כ צריך לעלות ואז בהכרח יאמר אחר ההפטרה זה הנלע"ד:

א

ישייר. ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפרשה יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת ולא ג' למפרע מגן אברהם ועיין ט"ז סימן תכ"ג. ופרשה באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכא למימר שהשני יקרא עד הפרשה. שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אע"פ שיש שם פרשה ומטעם זה מתחילין פרשת ויחל שהוא שני פסוקים סמוך לפרשה וכן והקרבתם הוא ב' פסוקים אחר הפרשה שאלו הפרשות הם ידועות לעולם וליכא למיטעי עיין מ"א:

ב

יתחיל. פירוש שלא יסיים לאחד ב' פסוקים אחר הפרשה וא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה. וה"ה אם יש בסוף הסדר של ה' פסוקים לא יתחיל המפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים. אם נמצא טעות בס"ת ומוציאין אחר קורין ממקום שפסק אם לא נשתייר לקורא אלא ב' פסוקים או א' ש"ד דאין קורין לו אלא מה שנשאר וליכא למיחש לנכנסים. שכנה"ג עיין מ"א:

ג

טוב. וטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וה"ה רעות עכו"ם וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע רמב"ם סוף ידים. מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פרשת עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש. וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו. ס"ח מ"א. ואם ברור שבא על עריות ולא שב בתשובה ראוי לקרותו לפרשת עריות כדי שיתבייש. כנה"ג:

א

מגילה כ"א

א

ס"א ואין כו'. דגם סתומה נקראת פרשה כמ"ש בפי"ב דשבת פ' פתוחה כו' ובת"כ בפ' ואם מן הצאן כו' ליתן ריוח כו' ועוד ממ"ש במגילה ליקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו כו' ואע"ג דבחדש הראשון סתומה:

ב

ופרשה כו'. ממש"ש ליקרי ארבעה ארבעה כו' ליקרי תרי כו' הא בלא"ה מותר לסיים אצל וביום השבת:

ג

ויכוין כו'. ירושלמי פ' בני העיר ע"ש:

א

[א] לא ישייר בפרשה וכו'. נראה לי דאם עבר ובירך ברכה אחרונה אין צריך לחזור ולקרות עוד, וכן משמע בש"ס מגילה דף כ"ב דקאמר פרשה של חמישה פסוקים ביחיד קרא הראשון שלושה קורא שנים מפרשה זו ושלושה מפרשה אחרת. ועוד נראה לי דגם הקורא אחר כך אין צריך להתחיל פסוק מקודם ממה נפשך אי משום הנכנסים הא רואין שקורין שלושה פסוקים אי משום היוצאין לא מהני תקנתו דהא כבר יצאו, אבל מש"ס הנזכר לעיל דקאמר השני קורא שנים אין ראיה דרצה לומר דכיון שאין בפרשה אלא חמישה פסוקים שאני דאם יתחיל קודם פסוק אחד הוי מתחיל לפחות משלושה פסוקים, מיהו כשמסיים הראשון אחר שני פסוקים מהתחלת הפרשת כגון שהתחיל קודם התחלת הפרשה נראה לכאורה דאז צריך השני להתחיל בתחילת הפרשה דהא יש חשש משום הנכנסים, אך כד נעיין יש לדמותו ללוי בראש חודש במתחיל אחר שני פסוקים מתחילת הפרשה וטעמא כדלקמן סימן תכ"ג דמאן דעייל שיולי שייל, והא דקיימא לן שלא יתחיל בפרשה פחות משלושה, נראה דהיינו שלא יסיים הראשון בשני פסוקים כדי שלא יתחיל השני פחות משלושה פסוקים או שלא יתחיל מתחילת הקריאה דומיא דויחל והקרבתם שכתבו תוס' שם ד"ה אין וכו', אבל בזה שכבר קרא ראשון אותן שני פסוקים לא אמרינן שיחזור לתחילת הפרשה כן נראה לי וצריך עיון. שוב ראיתי שכן נוטה דעת מגן אברהם עיין שם. כתב שיירי כנסת הגדולה אם נמצא בספר תורה טעות ומוציאין ספר תורה וקורין בה אפילו לא נשתייר רק פסוק אחד אין קורין אלא מה שנשתייר ולא חיישינן מפני הנכנסים. כתב מגן אברהם אם יש פרשה באמצע פסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפילו בפסוק הסמוך לה שהדבר ידוע שאין מסיימין באמצע פסוק, וכן נמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בואתה תצוה פסוק אחד אחר הפרשה דהכל יודעים שהכהן מתחיל מראש הסדר, גם בפרשת וילך מסיימין באזניהם אף על פי שהוא שתי פסוקים סמוך לפרשה דהכל יודעין שאין קוראין אחר שלישי בחול דלא כסידורים חדשים ששינו מקומן, עד כאן, וזה דלא כתשובת נחלה שבעה סימן כ"ג עיין שם. כתבו תוס' ד"ה שאני וכו' והגהות אשרי פרק ג' דמגילה דהיכא דקרא אותו שלפני אחרון בפסח או בעצרת עד שני פסוקים שיש לאחרון לדלג ולהתחיל פסוק אחד למעלה ואין לקרות שני פסוקים מאותו פרשה ושלישי מפרשה אחרת שאינה מעיינה של יום, עד כאן. וכתב חידושי הלכות מה שאין כן בחול המועד דחג דהכל מעניינו דבכל יום קורין טפי אספיקא דיומא:

ב

[ב] ופרשה שאין בה רק שני פסוקים וכו'. צריך עיון שכן כתב רמ"א בשם תרומת הדשן סימן כ"ב. ותמיהני הא כתב בתוס' מגילה דף כ"ג ד"ה אין וכו' כתב זה לשונו, וכן פרשה של ראש חודש שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שמא יאמרו הנכנסים שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים מוביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם, וגם יש להם לחשוב וכו', עד כאן. מבואר דבשאר פסוקים שאין בה איסור, וזה תמוה דיהא תרומת הדשן ורמ"א נגד תוס' ולא יזכירם ודוחק ליישב, ועוד הא בתרומת הדשן הוכיח מש"ס שם דקאמר פרשת צו איהו תמניא פסוקים היכי קרינן ומסיק דאי קרו לתרי כל חד ארבע פסוקים אף על גב דשני היה צריך לקרות עד וביום השבת, אלא דאין קפידא בפרשה של שני פסוקים, ובאמת גם בזה תמיהני שאין זה מסקנת הש"ס אלא המקשה פריך ויקרו ארבעה ארבעה פשו להו שבעה וכו' ואם כן אין ראיה כלל דיש לומר דעדיפה מיניה פריך מפרשת ובראשי חדשיכם שיש חמישה פסוקים, אבל לפי האמת אין חילוק בין פרשה שיש רק שני פסוקים בין יש בה יותר עיין שם ודו"ק. וכן בכלבו דף י"א כתב וזה לשונו ופרשת וביום השבת צריך להתחיל בו או לסיים, ותפסו לפי דמאן דעייל אזיל ושאיל, עד כאן. ונראה פירושו דבפרשת וביום השבת בראש חודש שאי אפשר בענין אחר סמכו על הסברא דמאן דעייל וכו', וכשמתחיל הרביעי פרשת וביום השבת ליכא חששא, וכן כתב הב"ח סוף סימן תכ"ג דליכא חששא כלל. ונראה לי דאף שיש חשש היוצאים שיאמרו שמי שיקרא אחר כך לא יקרא אלא שני פסוקים, מכל מקום לא חיישינן כיון שיודעין שאינו קורין בראש חודש אלא ארבע וזה השלישי אם כן על כרחך יקרא הרביעי גם ובראשי חדשיכם כן נראה לי וצריך עיון. מכל מקום משמע נמי דאין חילוק, מיהו גם באבודרהם דף מ"ט משמע כדברי תרומת הדשן וצריך עיון. ונראה לי ללמוד מדברי תוס' וכלבו שהבאתי דכשיש בסוף הסדר פרשה של חמישה פסוקים יתחיל למפטיר שני פסוקים סמוך לפרשה דהכל יודעים שהמפטיר מתחיל למפרע, אך הרוקח סימן נ"ג כתב דיקרא כל חמישה פסוקים ואפשר דלא סבירא ליה הך סברא. ומגן אברהם כתב דאיכא למיחש שהנכנסים לא ידעו שהוא מפטיר, וקשה דהא כהן מותר להתחיל סמוך לפרשה דהיוצאים כבר שמעו שכהן הוא ומתחיל והנכנסים יראו שיקראו אחריו שנים וידעו שזה היה כהן כמו שכתב הפרישה להדיא הכי נמי יראו הנכנסים שאין קורין אחריו וידעו שהוא מפטיר:

ג

[ג] ויכוין וכו'. כתב בספר חסידים סימן תשס"ח, יזהר החזן שלא יקרא מי שעינו אחת עורת או שבור או שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות, וכן בכל דבר ודבר ואין לחזן לחשוב ולברך אחד בשעת ברכות ולקלל אחר בשעת קללות, עד כאן. וכתב כנסת הגדולה סימן רפ"ב דוקא חשוד אבל אם ברור שבא על עריות אם לא שב בתשובה ראוי לקרוא כדי שיתבייש:

ד

[ד] שיתחיל וכו'. דלא ליתי לאנצויי ולסיים משום אל תעמוד בדבר רע (מלבושי יום טוב) ועיין לקמן סימן תכ"ח ס"ק י"א. כתב בצרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב:

ה

[ה] בדבר טוב וכו'. ונראה לי דטובת כותים אינה קרויה טובה, והוא הדין רעת כותים, וכן אין לסיימו במי שעשה מעשה רע והא דנהיגי עלמא למיקרי אדם חשוב באחרונה משום דבזמן המשנה לא בירך ברכה אחרונה אלא האחרון וגם היה גולל ספר תורה, תוספות יום טוב פרק קמא דמגילה. ולי נראה משום דבמגילה דף כ"א אחרון שקרא רביעי משובח דמעלין בקודש ולא מורידין, ועוד הא כתבו מפירוש רש"י בפרשת פנחס דאחרון חביב גבי מלכי מדין:

א

א) [סעיף א'] הקורא בתורה לא ישייר וכו' פי' שלא יפסיק לקרוא ב' פסוקים לפני פרשה שבתורה מפני שיאמרו שלפיכך לא קרא עד הפ' שדעתו לקרות עוד אחד עד הפרשה, מ"א סק"א:

א

ב) שם, לא ישייר וכו' ופ' באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכא למימר שהשני יקרא עד הפ' שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אעפ"י שיש שם פרשה, מ"א שם, א"ר אות א' לד"א סי' ז' אות ט"ו דה"ח אות ה' שע"א ש"ז אות ל' ועיין בס' אגורה באהלך ז"ל דטו"ב ע"ב שכתב דל"ד בכה"ג אלא גם אם אחר הפסקה קורא ב"פ שלמים ומפסיק לל"ב שהדבר ידוע שאין מסיימין באמצע פסוק ובודאי כבר קרא גם מקודם יעו"ש והביאו הפתה"ד אות ב':

א

ג) שם, לא ישייר וכו' ואם טעה ושייר ב"פ לפני פרשה ועבר ובירך ברכה אחרונה א"צ לחזור ולקרות עוד, א"ר שם. ח"א כלל ל"א אות כ"ט, לד"א שם:

א

ד) ואם טעה וסיים ב"פ לפני הפרשה כתב המ"א שם בשם האגודה דיתחיל אח"כ פסוק למפרע אבל הוא ז"ל כתב בשם הג"א ותו' וגמ' דיקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת יעו"ש וכ"כ א"ר שם, ט"ז סי' תכ"ג סק"א, א"א בזה הסי' אות א' לד"א שם, דה"ח אות ג' שע"א שם אות כ"ט, והיינו אי לא סליק עניינא אבל אם סליק עניינא קורא פסוק א' למפרע כמ"ש לעיל סי' קל"ז אות כ"ג ואות ל"ז וכתב שם סמ"א דה"ה אם טעה וסיים ב"פ אחר הפ' אין מתחילין למפרע, וכ"כ א"ר שם ח"א שם שע"א שם מ"ב או' ג':

א

ה) שם, וכן לא יתחיל בה פחות מג"פ וכו' פי' שלא יסיים לאחד ב"פ אחר הפ' דא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפ' ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה, מ"א סק"ב:

א

ו) שם, וכן לא יתחיל וכו' וה"ה אם יש בסוף הסדר פ' של ה"פ לא יתחיל להמפטיר ב"פ אחר הפ' אלא יקרא ה' פסוקים, רוקח ה' שבת, מ"א שם, סו"ב אות א' לד"ה שם, בי"מ אות מ"ב ח"א שם, דה"ת אות ה' שע"א שם אות ל"ג, ומ"מ בדיעבד אם קרא רק ג"פ אעפ"י שלא בירך עדיין ברכה אחרונה יצא וא"צ להתחיל שוב פעם שנית, דה"ח שם שע"א שם, מ"ב אות ב' ואם המפטיר אינו יודע לומר ההפטרה לכתחלה אין לקרותו רק בדיעבד אם כבר קראו אותו י"ל אחר ההפטרה עט"ז, ועיין לד"א סי' י"ט אות ח' שכתב דמקומות שנהגו שא' קורא בתורה וא' מפטיר אין למונעם יעו"ש:

א

ז) שם, וכן לא יתחיל וכו' ובא"ז כתב הא דאין מתתילין בפ' פחות מג"פ דוקא עם השני או העולים אחריו, אבל עם הכהן שרי וכן נוהגין להתחיל ויחל שהוא ב"פ בפרשה, ד"מ אות א' והביאו מ"א סק"ב וכתב דכן בוהקרבתם שהוא ב"פ אחר הפ' דליכא חששא, וכן בפ' ר"ח שהשלישי קורא וביום השבת, וכן מה שנמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בסדר ואתה תצוה פסוק א' אחר הפ' דליכא למגזר כלום דהכל יודעים שהכהן מתחיל מראש הסדר וגם בפ' וילך מסיימים באזניהם אעפ"י שהוא ב"פ סמוך לפרשה דהכל יודעים שאין קוראים אחר השלישי כלום בחול יעו"ש, וכ"כ א"ר אות א' אמ"ל בדין קס"ת אות ט"ו לד"א שם, מיהו בס"ת דידן ליכא פ' סמוך לויחל ולא סמוך לוהקרבתם וכ"כ בש"ג והנקדן בהגהות סמ"ק ובתשו' מהרי"ל סי' ק"ס, מ"א שם, ועיין במס' קדושין דף ל' ע"א מיהו בואתה תצוה עכשיו נוהגין לסיים ג"פ אחר הפ' וכן בפ' וילך אין מסיימין ב"פ סמוך לפרשה:

א

ח) שם, וכן לא יתחיל וכו' ואם נמצא ס"ת מוטעה ומוציאין ס"ת אחר וקורין ממקום שפסק למנהגינו אם לא נשתייר לקורא אלא ב"פ או אפי' אחד אין קורין לו אלא מה שנשאר וליכא למיחש לנכנסים, שכנה"ג בהגה"ט אות ג' עו"ת אות א' פר"ח, א"ר שם, סו"ב שם, אמ"ל שם אות י"ד לד"א שם אות י"ד בי"מ אות ל"ז, ועיין לקמן סי' קמ"ג אות ך':

א

ט) שם הגה ופ' שאינה רק ב"פ מותר לשייר וכו' וכן הוא המנהג שכהנה"ג שם אות ב' וכ"כ ח"א שם דה"ח אות ד' קיצור ש"ע סי' כ"ג אות ך' מיהו בתשו' הלק"ט ח"ב סי' רנ"ג ורנ"ו חולק יעו"ש אבל המנהג כסברה הא' וכמ"ש השכנה"ג:

א

י) שם בהגה, ויכוין שיתחיל וכו' וטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וה"ה רעת עכו"ם מ"א סק"ג א"ר אות ה' ח"א שם דה"ת אות ח':

א

יא) שם, בהגה, ויסיים בדבר טוב, וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע, רמב"ם סוף ידים מ"א סק"ד, א"ר שם ח"א שם דה"ת שם:

א

יב) שם בהגה, ויסיים בדבר טוב, מי שהוא עור או פסח אין לקרות לו פ' עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש, וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו, ס"ח סי' תשס"ו וסי' תשס"ח, מ"א שם ח"א שם, מיהו אם ברור שבא על עריות ולא שב בתשו' ראוי לקראו לפ' עריות כדי שיתבייש ויפרוש, בנה"ג בסי' רפ"ב בהגה"ט א"ר אות ג' סו"ב אות ב':

א

יג) שם הגה ויסיים בדבר טוב, כתב בס' צרור המור מ"ב מסעות שבפ' אלה מסעי אין להפסיק בהם שהם כנגד שם מ"ב, א"ר אות ד' וכן בעשרת הדברות ושירת הים אין להפסיק, א"ר סי' קמ"ג אות ו' דה"ח אות י"ב, ועוד עיין מזה בסי' תכ"ת סעי' הו"ז:

א

מ"א סק"א יתחיל אח"כ פסוק למפרע אגודה. משום טועים או משום נכנסים שיסברו שמותר לסיים ב' פסוקים קודם פ' וינהגו כך תמיד או מחשש אותם שיהיו בתחלת קריאה ויצאו באמצע ויסברו שלא יקרא רק עד הפרשה

ב

(שם) בהדי' דמשני שאני התם היכא. דפריך התם למ"ד דולג מהא דתני' פ' של ה"פ אם קרא ראשון שלשה קורא שני ב' מפ' זו וא' מפ' אחרת משום נכנסין ות"ק לא חייש לנכנסין ואם איתא לידלג ומשני שאני התם דאפשר לקרות מפ' האחרת כיון דלא סליק ענינ' הרי דבה"ג אין דולג:

ג

(שם) ומ"ש התוס' ד"ה אי איתא. בהא דפריך אי איתא לדלוג פירשו דמ"ש ה"ל לדלוג כדי שלא יהיה חשש נכנסים מ"מ למאי דמשני שאני התם דאפשר א"כ מוכח דל"ח להכי:

ד

(שם) לא שכיחי וא"כ ה"ה אם טעה. ר"ל דלהר"ן מוכח עוד דין דאלו לדת"ה שהביא דמש"ה אין דולג שם משום דליכא שום חשש ממילא י"ל בה"ג דאיכא נכנסין דולג משא"כ להר"ן דגם שם יש חשש נכנסין רק דטעות לא שכיח ה"ה כאן:

ה

סק"ב. לא יתחיל פי' לא יסיים משום דלשון לא יתחיל משמע אלא ידלוג ומוכח כאגודה שהביא בס"ק הקודם לכן פי' שלא יגרום הראשון שיתחיל השני עוד פי' דמיירי במפטיר דאז לא היה בראשון טעות ותו ליכא טעמא דלעיל דטעות לא שכיח וגם דבמפטיר אין זה נקרא דולג כלל דבלא"ה קורא מה שקרא ראשון:

ו

(שם) וזה שייך לומר בוהקרבתם פי' דהא"ז תלי טעמא במה שהוא כהן ויודעין שלא קרא אדם לפני כהן מש"ה ליכא חשש נכנסין וטעם זה ליכא רק בויחל משא"כ בוהקרבתם שקוראים למפטיר והוא אינו כהן דבאמת קראו כבר לפניו ממילא איכא חשש נכנסין אבל טעם המרדכי שייך גם בזה משום שיודעין שמתחילין בוהקרבתם ואין קוראים מהפסוקים הקודמים כלל:

ז

(שם) ובתוס' מגלה. ר"ל דהמרדכי לא קאמר רק שאלו הפרשיות ידועות מקום התחלתן והתוס' הוסיפו שידוע אפי' סדר הקריאה כמה פסוקים קוראין לכל א' מן הקרואים וטעם זה הוצרך להם לענין ר"ח כמ"ש אח"כ:

ח

(שם) שהשלישי קורא וביום השבת. ר"ל שהשלישי גומר פ' וביום השבת שהיא פ' שלימה ואין בה רק ב' פסוקים ואיכא חשש נכנסים שישמעו הרביעי מתחיל ובראשי חדשיכם ויחשבו שהשלישי לא קרא רק וביום השבת אלא משום שפרשה זו ידוע ויודעים שהשלישי מתחיל קודם וביום השבת:

ט

(שם) וגם יש להם לחשוב שא"כ. זה עוד תירוץ ור"ל דליכא בהא חשש נכנסין משום דאותן שיראו הד' מתחיל ובראשי חדשיכם יהיה להם הוכחה דהשלישי התחיל קודם וביום השבת דאל"כ למה קמצו כ"כ שלא לקרא לו רק ב"פ ולהרביעי הניחו ובראשי חדשיכם שהוא ה"פ דהא ליכא למיחש שהנכנסין יצאו באמצע קריאת ובראשי ולא ידעו שגומרין לו כל הפ' דז"א דתוס' לשטתייהו שהביא בסי' זה בשמם דל"ח לזה משום דאסור לצאת אם לא בין גברא לגברא:

י

(שם) בר"ח היכא עבדו ה"ל לתקן. הש"ס פריך בר"ח היכא עבדינן דהא וידבר ח' פסוקים וביום השבת ב"פ ובראשי ה"פ וקשה ממ"נ אם יקראו לכהן וללוי לכ"א ג' פסוקים ישאר עוד ב"פ וידבר ואין משיירין בפ' פחות מג' פסוקים משום יוצאין ואם יקראו לכ"א ד"פ עדיין מה יעשו בשלישי ורביעי אם יקרא ג' וביום השבת ופסוק א' מן ובראשי א"כ יתחיל רביעי פסוק א' אחר הפרשה ואיכא נכנסין ואם יקרא שלישי ג"פ מן ובראשי אין נשאר לרביעי רק שני פסוקים וגם יש חשש יוצאין. ואמר רב דולג ר"ל שהכהן קורא ג"פ והלוי מתחיל פסוק א' שקרא כהן וקורא ג"כ ג"פ ונשאר עוד ג"פ עד הפרשה וקורא אותן השלישי וגם וביום השבת והשאר קורא הרביעי ע"כ והשתא הקשה המג"א דלתירוץ א' של תוס' ליכא שום חששא ובכל ענין שיתקנו ענין הקריאה יהיה ידוע:

יא

(שם) דדוקא מהני תרי טעמי שרי. פי' דעל טעם דידוע לחוד לא סמכינן רק בצירוף תירוץ השני ואותו התירוץ לא שייך אם ישיירו בפרשת וידבר ב"פ דשם יש שפיר חשש יוצאין שיחשבו שהשלישי לא יקרא רק עד וביום השבת וכ"ת דיקשה להם למה יניח לרביעי ז' פסוקים ולא קמצו ז"א דלא ידעו כלל שקוראין יותר או יחשבו שיש יותר מארבעה קרואים. דבשלמא בקושיות התוס' שייך שפיר תירוצם כיון דקושיתם היה מחשש נכנסין והנכנסין יראו שקורין לרביעי פ' שלימה משא"כ כאן דהחשש משום יוצאין לא שייך זה מיהו אכתי קשה בהא דפריך הש"ס אם יקרא שלישי פסוק א' של ובראשי יש חשש נכנסין והא בזה גם תירוץ הב' של התוס' שייך דהא יקשה לנכנסין למה קמצו לזה ולא קראו רק פסוק א' ולזה הניחו ד"פ ועיין אח"כ שיתישב זה תוך דברי המג"א:

יב

(שם) ועוד הנני יוסף להפליא. המשך דבריו לפי שסיים דאטעם ראשון לחוד לא סמכינן התחיל עתה לומר שאינו כן דהא בלא"ה קשה על הת"ה שסותר דברי התוס' אלו וצ"ל שהת"ה מפרש תירוץ א' של תוס' הואיל שיש פרשה ממילא לא קשה גם קושיתו ראשונה ושפיר נוכל לומר דתירץ חד נמי סגי ולא צריכין לצירוף התירוצים דוקא ומש"ה נמי פסק הת"ה לדינא דבכל התורה היכא שיש פרשה של ב' פסוקים שרי אע"ג דליכא שם רק תירץ א' שבתוס' והיינו משום דלדינא בחד סגי:

יג

(שם) ועוד יש להם לחשוב שא"כ. הוא ביאור לתירץ ב' שבתוס' משום דהוקשה לו כיון דחד תירץ סגי א"כ קשה לתירץ הב' הקושי' שהקשיתי באות י"א דבשלמא אם צריך דוקא לשני התירוצים א"ש משום דשם ליכא תירץ הראשון של תוס' שפירשו התה"ד מחמת שיש פרשה אבל מאחר דבתירץ חד סגי קשה לתירוצם הב' לז"א המג"א דצ"ל דאין כוונת תירץ הב' כפי פשוטו כאשר פירשתיו באות ט' אלא דאין זה ראיה כלל מה שיקמצו לאחד ולאחד קראו הרבה רק שתירוצם הוא שיקשה להנכנסין למה קראו ג' גברי עד ובראשי אח"כ קרא רק א' והרי עיקר קריאת יום זה הוא רק מחמת ובראשי והיה להם לחלקה לשנים שיהי' עכ"פ ב' קרואים בפרשה שהיא עיקר חובת היום ומזה ידעו שאסור לקרות ב' פסוקים כך הוא כוונת התוס' ממילא זה לא שייך אם יקרא שלישי פסוק א' מן ובראשי דאז ליכא ראיה זו דהא באמת היה ב' קרואים בפ' ובראשי ומחמת הקימוץ ליכא ראיה נמצא מסיק המג"א בביאור שטת הת"ה דלדינא סגי בחד תירוץ מש"ה פסק הת"ה את דינו מחמת תירוץ תוס' הראשון וע"ז חולק המג"א כמ"ש אח"כ:

יד

(שם) ול"נ דכוונת התוס' דמה"ת. ר"ל שפירושו של ת"ה בתירוץ תוס' הב' הוא דחוק אלא הפירוש כפשוטו כמו שביארתי באות ט' וא"כ קשיא לתירוצם השני מה שהקשתי באות י"א אע"כ דצריכים לצירוף ב' התירוצים ושם ליכא תירוץ הראשון משום דבתירוץ הא' מודה המג"א לפירושו של ת"ה. ממילא עכ"פ לדינא צריך דוקא ב' התירוצים ונסתר הדין של הת"ה מה שפוסק על פי תירוץ ראשון דבאמת תירוץ א' לבד אין מועיל ודוק היטב בכל מ"ש ויתבאר לך היטב כל המשך דברי המג"א וכ"ז נלע"ד ברור בכוונתו:

טו

(שם). ועפ"ז יש ליישב מה שנמצא. ר"ל ע"פ דברי הד"מ בשם א"ז ולא אדסמיך ליה קאי:

א

לא ישייר. פי' שלא יפסיק לקרות ב' פסוקים לפני פרשה שבתורה מפני שיאמרו שלפיכך לא קרא עד הפרשה שדעתו לקרות עוד אחד עד הפ', ונ"ל דכשיש פ' באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכ' למימר שהשני יקרא עד הפ' שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אף על פי שיש שם פ', ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפ' יתחיל אח"כ פסוק למפרע [אגודה] ובהג"א כ' היכא דסליק ענינ' כגון פ' המועדים וטעה ברביעי ולא שייר רק ב"פ אז יקר' עם חמישי פסוק אחד למפרע כיון דא"א לקרותה יותר כ"כ התוס' משמע בעלמא יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת וכ"מ בגמ' בהדי' דמשני שאני התם היכ' דאפשר וא"ל דש"ה שהפ' אינה רק ה"פ ואם יתחיל למפרע יהיה ב"פ אחר הפ' דהא ת"ק לא חייש להכי ע"ש אלא ע"כ לא מדלגי' משום הכי והטעם שלא חיישינן ליוצאין שיאמרו שהשני לא יקרא אלא ב"פ דאסור לצאת באמצע הקריאה אלא בין גברא לגברא ומ"ש התו' ד"ה אי איתא וכו' דחיישי' לנכנסין שיאמרו שמותר להתחיל ב"פ סמוך לפרש' היינו לס"ד דמקשן ע"ש ואף להר"ן דחייש לכך היינו שלא רצו לתקן לכתחלה לכך לקרות וכמ"ש סי' תכ"ג אבל היכא דאירע טעות לא תקנו לדלג משום כן וכדמסיק בגמרא ע"ש הטעם משום דטעות לא שכיחא וא"כ ה"ה אם טעה וסיים ב"פ אחר הפרשה אין מתחילין למפרע עמ"ש ס"ס קל"ז:

ב

לא יתחיל. פי' שלא יסיים לא' ב"פ אחר הפ' דא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפ' ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה וה"ה אם יש בסוף הסדר פ' של ה"פ לא יתחיל להמפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים (רוקח ה' שבת) וכ"מ בתוספות דמגילה ריש דף כ"ב גבי והקרבתם ואף על גב דהכל יודעין שהמפטיר מתחיל למפרע מ"מ בימי התלמוד היה המפטיר מתחיל במקום שסיים הראשון כמ"ש הרא"ש והיה אסור להתחיל ב"פ אחר הפרשה אף עכשיו לא בטלה התקנה וגם איכא למיחש שהנכנסין לא היו ידעו שהוא מפטיר כתוב בד"מ בשם א"ז עם הכהן מותר להתחיל וכן נוהגין להתחיל ויחל שהוא ב"פ סמוך לפ' עכ"ל וכ"כ האגודה, ובמרדכי כתוב וז"ל אלו הפרשיות ידועים הם ויודעים הכל שלא קרא לפניו שום אדם וליכא למיחש עכ"ל וזה שייך לומר בוהקרבתם שהוא ב"פ אחר הפרשה דליכא חששא וכן ויחל ובתוס' מגילה דף כ"ב כתבו וז"ל שאני אלו הפ' שהן ידועות לעולם וליכא למטעי וכן פ' של ר"ח שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שיאמרו הנכנסין שהג' לא קרא אלא ב"פ של וביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם וגם יש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פ' שהניח בה עכ"ל, וצ"ע דא"כ מאי דשקיל וטרי בגמ' בר"ח היכי עבדי ה"ל לתקן שישיירו בר"ח ב"פ סמוך לפ' ויהיה הדבר ידוע לעולם ונ"ל דדוקא מהנהו תרי טעמא שרי: ועוד הנני יוסיף להפלי' על ת"ה שכ' פ' שאינה אלא ב"פ מותר להפסיק כמ"ש בש"ע פה ומביא ראיות מוביום השבת ומדברי התוס' פה משמע דדוקא וביום השבת שרי שהדבר ידוע לעולם וצ"ע, ואפשר לומר דכוונת התוס' ג"כ כן שהדבר ידוע כיון שיש פרשה בתורה כאן ראוי לסיים פה דבשלמא כשסיים במקום שאינו פ' אתי למימר מפני מה לא סיים בפ' אלא ע"כ שהתחיל בפ' וקרא ב' פסוקים משא"כ כאן שמסיים בפ' שבתורה הכל יודעין שבדרך לסיים שם ועוד יש להם לחשוב שא"כ כלו' אי איתא דמותר לקרות ב' פסוקים לא היו לו להניח פי' לא היה לו לסיים עם השני כשהגיע ליום השבת אלא היה לו לקרות עד ובראשי חדשיכם ולאחר כך לקרות הג' והד' אלא ע"כ אסור לקרות ב' פסוקים ול"נ דכונת התו' דמהיכי תיתי לומר שלא קרא אלא ב"פ כיון שיש לו לקרות יותר שהרי עדיין כל פ' ובראשי חדשיכם לפניו שהיא מענינו של יום ואין שם לקרות אלא הרביעי ומהיכי תיתי הפסיק שם אלא ע"כ שקרא כבר ג"פ כנ"ל מיהו בס"ת דידן ליכא פ' סמוך לויחל ולא סמוך לוהקרבתם וכ"כ בש"ג והנקדן בהגהות סמ"ג ובתשובת מהרי"ל סי' ק"ס ועפ"ז יש ליישב מה שנמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בסדר ואתה תצוה פ' א' אחר הפרשה דליכא למיגזר כלום דהכל יודעין שהכהן מתחיל מראש הסדר ועכשיו חדשים מקרוב באו ושינו הפרשה ממקומו ולא דקדקו יפה וגם בפ' וילך מסיימים באזניהם אף על פי שהוא ב"פ סמוך לפ' דהכל יודעים שאין קוראים אחר השלישי כלום בחול דלא כסדורים חדשים שהוסיפו ב' פסוקים:

ג

בדבר טוב. ונ"ל דטובת עכו"ם אינה קרויה טובה כמ"ש התוס' פ"ד דסנהדרין וה"ה רעת עכו"ם עסי' תקצ"א ס"ה ובתוס' ברכות דף ל"א:

ד

ויסיים. וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע (רמב"ם סוף ידים) מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פ' עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו (ס"ח סימן תש"ע):

א

(א) לא ישייר וכו' – היינו שלא יסיים לשום אחד מהעולים סמוך להתחלת הפרשה שאחריה פחות משלשה פסוקים מפני היוצאין בין גברא לגברא שיסברו שזה שיעלה אחריו לא יקרא רק ב' פסוקים עד הפרשה [פרשה היינו פתוחה או סתומה ולא מה שהעולם קוראין פ' דהיינו שני שלישי והוא טעות גמור] ויסברו לומר שמותר הקריאה אפילו בפחות מג' פסוקים. ואם טעה וסיים שני פסוקים סמוך לפרשה ובירך לאחריה אי סליק ענינא כגון בפרשת המועדות שטעה ברביעי ולא שייר רק ב' פסוקים מתחיל עם החמישי פסוק אחד למפרע ואי לא סליק ענינא אין העולה אחריו מתחיל למפרע פסוק אחד אלא יתחיל לקרות ממקום שסיים העולה שלפניו ויקרא אותן שני פסוקים ועוד שלשה פסוקים או יותר מפרשה של אחריה:

ב

(ב) וכן לא יתחיל וכו' – דהיינו שלא יסיים עם הראשון שני פסוקים אחר הפרשה דא"כ יתחיל השני שני פסוקים אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים בין גברא לגברא שזה שקרא לפניו לא קרא אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה עד כאן ואין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה. ואפילו המפטיר לא יתחיל שני פסוקים לאחר הפרשה כגון שיש פרשה בסוף של ה' פסוקים אלא יקרא כולה. [ואף אם העולה שביעי או אחרון לא קראו לפניו רק ה' פסוקים אלו יכול לחזור ולקרות אותם לקורא המפטיר] ומ"מ אם התחיל המפטיר מג' פסוקים האחרונים וקרא משם אע"פ שעדיין לא בירך ברכה אחרונה א"צ לחזור ולהתחיל מתחלת הפרשה ודי בקריאה זו:

ג

(ג) מפני הנכנסים וכו' – וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא להראשון וסיים שני פסוקים אחר הפרשה ובירך לאחריה לא יתחיל השני העולה אחריו מראש הפרשה אלא יקרא ממקום שסיים הראשון ואילך דאין להחמיר בדיעבד משום חשש נכנסין ויוצאין וכנ"ל בסוף סק"א:

ד

(ד) מותר לשייר בתחלה – ר"ל לשייר אצל הפרשה ואין לחוש משום היוצאין שיאמרו שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח שני פסוקים בפרשה שמסיים בה זה הוי שינוי ומביא לידי חשד משא"כ כשגומר הפרשה שעומד בה אין כאן שינוי וה"ה שמותר לקרוא הפרשה הזאת [בצירוף מה שקרא לפניה] ולהפסיק אחריה ולא חיישינן שמא יאמרו הנכנסין אח"כ שלא קרא אלא הפרשה הזאת בלבד שהיא שני פסוקים דדוקא בעלמא דמפסיק באמצע הפרשה חיישינן דיאמרו הנכנסין שמסתמא לא קרא אלא ב' פסוקים דאל"ה למה קרא להלן ולא סיים בגמר הפרשה משא"כ הכא דבאמת סיים בגמר הפרשה ליכא למיחש למידי ויש מחמירין בזה שאין לעשות כן לכתחלה כ"א בקריאת ר"ח שקורין וביום השבת לשלישי [בצירוף מה שקראו לפניו ג"פ מפרשה הקודמת] שיש בה רק שני פסוקים אבל כשקורין פרשת השבוע בסדר פינחס אין להפסיק אחר וביום השבת לכתחלה וכה"ג בשארי מקומות כשאירע פרשה קטנה. כתב המ"א אם הפרשה היא באמצע פסוק כגון בתחלת פרשת פינחס בפסוק ויהיה אחרי המגפה שיש פיסקא באמצע פסוק מותר לסיים בפסוק הסמוך לו שאין חשש שהיוצאין יאמרו שהעולה אחריו לא יקרא רק עד הפיסקא ההוא שהכל יודעין שאין מסיימין באמצע פסוק אע"פ שיש שם פרשה:

ה

(ה) בדבר טוב – של ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב בספר חסידים סימן תש"ע יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה:

ו

(ו) ויסיים בדבר טוב – ואין לסיים במי שעשה מעשה רע:

א

(מ"א סק"ב.) ועוד הנני יוסף להפליא. נ"ב ונראה דלק"מ דלא ס"ל הת"ה הך סברא ידוע כמו שהקשה המ"א גופי' דא"כ ה"ל לתקן שישיירו בר"ח ב' פסוקי' סמוך לפ' והוי ידוע לעולם אלא תי' ב' של תוס' וגם יש להם לחשוב וכו' וכ"ת הא צריכין לו' הסברא ידועה דאלת"ה ק' מפ' ויחל ומוהקרבתם י"ל דלדידן ל"ק דפ' ויחל הם ד' פסוקים אחר הפרשה והקרבתם ג' פסוקים כמ"ש המהרי"ל והמהרש"א:

א

מג"א ס"ק א' וא"כ ה"ה אם טעה לענ"ד אינו מוכרח דנהי דנסתר דברי האגודה י"ל היינו בסיים ב' פסוקים סמוך לפ' ומשום דל"ח ליוצאים באמצע קריאה אבל בטעה וסיים בפ' אחר הפ' יש חשש לנכנסים בתחלת קריאה ויסברו שלא קרא הראשון אלא ב' פ' כמו דחיישי' לכתחילה לזה י"ל ה"נ דיעבד וצריך לקרות למפרע מתחלת הפ' ואף דמוכח מהר"ן דבטע' ל"ח היינו לענין חשש שיסברו דבעלמא מותר להתחיל אבל לענין החשש שקרא להראשון ב"פ י"ל דאפי' דיעבד חיישי':

ב

מג"א ס"ק ב' דא"כ יתחיל. משמע באם זה העולה הוא האחרון ולא יקראו עוד דשרי לסיים ב"פ אחר הפרשה ולענ"ד נראה דמ"מ יש חשש נכנסים בשעה שקוראים לזה אותן ב"פ ויסברו דמסתמא התחיל בתחלת הפ'. ומ"ש בש"ע וכן לא יתחיל היינו בפשוטו שלא יתחיל עם הראשון לקרות ב"פ אחר הפ' ואם נימא דעם הכהן מותר להתחיל י"ל דמיירי בטעה וסיים ב"פ אחר הפ' לא יתחיל בה אלא חוזר וקורא מראש הפ' כמש"ל:

א

ופ' שאינה רק ב' פסוקים. נראה הטעם דלא חיישינן כאן שמא יסברו שהקורא יקרא רק ב' פסוקים דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח ב' פסוקים מפ' שמסיים בה זה הוה שינוי ומביא לידי חשד מה שאין כן בגמר הפ' אין כאן שינוי ודוגמ' לזה פירשתי בסי' קל"ה ס"ח ומזה ראיה למ"ש שם: