שולחן ערוך, אורח חיים קל״ב: דיני קדושת ובא לציון. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני קדושת ובא לציון. ובו ב סעיפים:
מתרגמינן קדושת ובא לציון וצריך ליזהר בו מאוד לאומרו בכוונה: הגה ולענין אם היחיד אומרה דינה כדין קדושה שביוצר ועיין לעיל סי' נ"ט ובקדושה שבתרגום יחיד אומרה ולא שנים ואין לאומרה בקול רם [ב"י סי' נ"ט]:

ב

אסור לאדם לצאת מב"ה קודם קדושה דסדרא: הגה ואומרים אחר סיום התפלה עלינו לשבח מעומד (כל בו) ויזהר לאומרו בכוונה וכשמגיע אל לא יושיע יפסיק מעט קודם שיאמר ואנחנו כורעים וכו' [טור] ואומרים קדיש יתום אחר עלינו ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם ואפי' מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואמו מקפידין [אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי ס"ד] ויש לומר פטום הקטורת ערב ובוקר אחר התפלה ואומרים תחלה אין כאלהינו וכו'. ואומרים השיר שהלוים היו אומרים במקדש שחרית לבד (טור) ויש שכתב וליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג [ב"י בשם מהרי"א וא"ח] אחד מסמניה ואמרינן שהיא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה ולכן נהגו שלא לאומרו בחול שממהרין למלאכתם וחיישינן שמא ידלג וכשיוצא מב"ה אומר ה' נחני וגו' [כל בו] ומשתחוה ויוצא: [מהרי"ל]:

א

ואחר כך אומר החזן חצי קדיש על פסוקי התחנה כדי להפסיק בינם ובין הפסוקים שיאמרו אח"כ אומרים אשרי ולמנצח וסדר קדושה ואח"כ קדיש אחד על כולם:

ב

אחר סיום התפלה אומרים עלינו ויש מי שכתב שיש לומר עלינו אחר כל תפלה אפילו אחר תפלת מנחה (לחם השמים) ויאמר ומושב יקרו בשמים ולא יאמר וכסא כבודו (טור בסי' קל"ג וש"ת מהררש"ל סי' ס"ח) ואומרים השיר שהלוים אומרים במקדש בשחרית בלבד וכ"כ ב"י בשם א"ח ור"ל בבוקר היה מעכב השיר הקרבן ובערב לא היה מעכב אבל אין לפרש שלא היו אומרים במקדש השיר כ"א בבוקר א"כ קשה והלא משנה שלימ' היא בר"ה ונתקלקלו הלוים בשיר והיינו שיר של ערבית כן נראה ליישב ועיין ס' באר שבע שמישב קושיא זו בענין אחר רחוק מן הדע' ודחוק ועיין בש"ת ר"מ אלשיך:

א

ובא לציון. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ"ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם סמ"ע בח"מ סי' (רס"ב) [רס"ז]. אם בא יחיד לבה"כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י"א דאין היחיד אומרה וה"ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואח"כ יאמר השני פסוקים. ומכ"ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אח"כ כדי לאומרה עם הציבור. מ"א:

ב

שנים. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרה ברבים וסי' הוא שנים מקרא ואחד תרגום. זוהר:

ג

עלינו לשבח. בכתבים כתב שיאמרוהו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ בכנה"ג סי' רל"ד אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתב שא"ל במנחה ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו'. יאמר ומושב יקרו. י"ל הוא אלהינו אין עוד תשב"ץ. וי"ל עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו מט"מ. האר"י ז"ל היה אומר ועל כן נקוה לך בוא"ו וכן כתב בספר כנף רננים למהר"א אזולאי יד אהרן:

ד

ואנחנו כורעים. ויכרע וישתחוה השתחויה גדולה. האר"י ז"ל מגן אברהם:

ה

קדיש יתום. ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם מהרי"ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש א' ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם ובתשוב' כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ"ש לבת אין לה קדיש כלל בבה"כ ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. ע"ש סוף חלק י"ד. היא"צ יש לו כל הקדישים של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל רות ושל שיר השירים רמ"מ סי' פ' וכ"פ מ"א. ובכנסת יחזקאל שם כתב כל מה דחיוב כגון תפלה קדיש וקדיש של שיר היחוד וכן ברכי נפשי ופרקים מגיע לי"צ. אבל מגילת קהלת רות ושיר השירים יטילו גורל הואיל ואינם רק מנהג בעלמא המה דומיא לקדיש תהלים ושיר של יום ויטילו גורל. וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי מנהג. ובכנסת יחזקאל שם כתב דהיא"צ שהיה לו ביום ו' אין לו שום שייכות רק האבלים עם היא"צ שהוא בשבת יטילו גורל ע"ש. כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל הגורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לומר האחרים כבר הפסידו חלקם שנינו נטילו גורל. אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון. ב' או ג' שהטילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכים להטיל גורל מחדש ואותו שאמר קדיש ערבית אין בגורל ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון. אחד אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר כיון שלא באת אתמול זכיתי בהקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו הדין עם הב' והוא אומר קדיש ראשון ועל השני יפילו גורל. אמנם אם יש ד' יא"צ וג' באו אתמול. הג' אומרים כל התפלה קדישים והרביעי יאמר קדיש שיר של יום. ואם הרבה יא"צ שאף שיגידו כל הקדישים אין כדי לחלוק לכולם. זה שלא בא ערבית אבד זכותו. כל הפוסקים מסכימים אף דאחד יכול להתפלל והשני אין יכול. לענין קדיש לא הפסיד זה שהתפלל ואם שניהם יכולין להתפלל יטילו גורל מי ראשון ומי שני. ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והב' אומר לא כי אלא נפיל הגורל הדין עם הב' דיכול לומר אני רוצה להקדים עצמי למצוה. שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת בן הנהרג דוחה לבן המת. דכיון דנהרג ה"ל כפרה ובודאי שב בתשובה קודם מותו משא"כ במת מעצמו. כשיש בן ל' נותנים לו כל הקדישים. והקדיש של מזמור לאבלים. במקומות דנוהגים דתושב דוחה את האורח מ"מ פעם אחת יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש וכתב הש"ך דאם יש בן למ"ד אין לאורח קדיש כלל. הלומד בישיבה דין תושב יש לו. ומלמד אם אין לו אשה במקום אחר נקרא תושב. ועיין בכנסת יחזקאל מ"ש ע"ז. ולענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ככולו. ואע"פ שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע ואחד מת לו ביום א' שניהם שווים ביום השבת מי שאבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין למ"ד ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים מ"א בשם מהר"ן ובכנסת יחזקאל הקשה עליו דא"כ מי שאבל על אביו ואמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וזה ליתא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ומיישב כגון דאם הוא בן למ"ד שאז הקדישים של התפלה שלו ובני יב"ח אומרים תהלים קדיש וכדומה לו ואם אירע באיזה יום כמה יאר צייט שאז נדחה בן שלשים לגמרי מתפלה קדישים בזה י"ל דחולק עם האבלים בשאר הקדישים מצד אביו אבל בלא"ה לא יאמר קדיש כפל משאר אבל דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. בן ז' גדול שהולך בשבת לבה"כ דוחה יא"צ וכ"ש בן ל'. אך בן ז' קטן דין ל' יש לו ויש ליא"צ קדיש א' מ"ב סי' (ע"ב) [ע"ג] והש"ך סי' שע"ו כתב דאף לבן למ"ד יש קדיש אחד נגד בן ז' קטן והמ"א פסק דהקטן דוחה לבן למ"ד לגמרי רק ליא"צ יש קדיש א'. מי שבטלה אבילתו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' ודין קטן ז' יש לו מאחר שהולך כל ז' לבה"כ ויש ליא"צ קדיש א'. ואם יש בשבת קטן ז' וגדול ז' ויאר צייט אומר הגדול ב' קדישים והקטן קדיש א' שיאמר הגדול להקטן הקדיש הג' לא ממך קא שקלינא כ"א מן היאר צייט. בא"ז נסתפק אם הבן שבעה גדול עושה מנין בביתו אולי ישוה בשבת לבן ז' קטן ויש ליא"צ קדיש א' ואנן לא מחלקינן בזה ונוהגין כמ"ש. בן למ"ד יש לו כל התפלה קדישים ושאר האבלים בני י"ב חודש אומרים תהלים קדישים וכדומה לו. יאר צייט תושב ובן ל' תושב ליא"צ קדיש א' ערבית לבן למ"ד ב' קדישים שחרית. יא"צ אורח ובן למ"ד או בן י"ב חודש תושב ליא"צ קדיש א'. אורח בן למ"ד ויב"ח תושב יחלקו כל התפלה קדישים. יאר צייט תושב ויא"צ אורח דוחה התושב לאורח. יאר צייט תושב ויא"צ אורח ובן למ"ד תושב אז האורח יאמר קדיש א' שחרית מב' קדישים המגיעים לבן ל' ואין התושב יאר צייט יכול לומר ליא"צ אורח נגדך אני קודם דיאמר האורח לא מדידך שקילנא כ"א מבן ל'. אם יאר צייט תושב ויאר צייט אורח בענין תהלים קדיש שמטילים גורל היא"צ עם האבלים אם היא"צ תושב מוחל הגורל שיאמר היאר צייט אורח קדיש א' אין לאבלים לדחות כי נגדם אורח יאר צייט קודם אמנם אם הטילו גורל וזכו האבלים יאמר לי"צ אורח מזלי דידי גרם אך היא"צ אורח עמהם בגורל כי נגדם הוא כאחד מהם ובפריסת שמע לפני הפתח דהיינו המנין שעושים בעזרה שלפני הפתח אורח ותושב שוין אמנם קדיש של תהלים ושיר של יום ושאר מזמורים וקדיש אחר שיר השירים ורות וקהלת אין חלק לאורח כ"א ביא"צ כמו שכתבתי. נהוג עלמא ביום שפוסקין לומר קדיש בכלות י"א חודש אומר כל הקדישים מיהו אין דוחה ליאר צייט ולבן ל' ויפסוק מלומר קדיש יום או קודם ולא באותו יום שיהיה היאר צייט. למשל דאם מת ג' לחודש שבט צריך שיפסיק בב' טבת דהא הטעם דפוסקים שלא יחשוב אביו לרשע ואם יאמר ג' טבת יהי' יום א' בחדש י"ב חשוב חודש וכאלו אמר י"ב חודש ע"כ יאמר ב' טבת ויפסיק בזה היום וג' שבט יאר צייט. היאר צייט הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפי' בשנה ראשונה. אם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אין בידו למחות. אורח אחד שאמר קדיש א' באיזה בית הכנסת אין לו עוד קדיש בכל בית הכנסת של קהלה זו עד למ"ד יום. כל זה העליתי מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים ועיין בכנסת יחזקאל סוף חלק י"ד ועיין בספר אליהו רבה שהביא כמה דינים ושו"ת בענינים אלו:

ו

ערב ובוקר אחר התפלה. הקשה הט"ז דאיתא בש"ס אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד והתפלה כנגד תמידין תקנום א"כ היה לנו להקדים פיטום הקטורת קודם תפלת י"ח עיין שם שהעלה ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פיטום הקטורת קודם ברוך שאמר עד כאן. והמ"א הקשה למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע ומיישב דאפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ע"ש. ובשל"ה כתב לאומרה בשחרית קודם התפלה ואחר התפלה. ובערב אומר קודם תפלת מנחה אבל לא לאחר תפלת מעריב דהא הקטרת קטורת פסול לאחר הדלקת נרות עיין כנה"ג ומ"א ובספר באר שבע:

ז

השיר שהלוים. מצאתי כתוב דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא. דכוונת הטור לומר מכל יום שיר השייך לאותו יום וכ"כ הרמב"ם בסדר התפלה וכ"כ הכנה"ג ומ"א כתב נ"ל שכוונת הטור לומר המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת ע"ש ומסיק דבשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים. כתב השכנה"ג ראיתי מנהג בכל המקומות דבר"ח וחה"מ וחנוכה ופורים במקום השיר שהיו הלוים אומרים. אומרים שיר אחר מענינו של יום. בר"ח ברכי נפשי. בחה"מ דפסח הודו לה'. ובחה"מ דחג כאיל תערוג. ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובפורים על אילת השחר ותמה אני מי התיר להם לשנות השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום ע"ש שהעלה שלא לדלג השיר שהלוים היו אומרים בכל יום אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום והשיר מענינו של יום וכ"כ הרמ"ע סי' כ"ה. אלא מיהו איזה מקדים העלה שם דשיר של כל יום קודם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אבל בחנוכה אומר מזמור שיר חנוכת הבית קודם למזמור שהיו הלוים אומרים בכל יום משום פרסומי ניסא ע"ש ועיין מ"א:

ח

שמא ידלג. עיין מה שהקשה הרב באר שבע במסכת כריתות דף מ"ו על הב"י סי' זה. וכ"ה בט"ז ובמ"א. ובתשו' שער אפרים סי' ט"ז רוצה ליישב הב"י ע"ש ואינו כן משמעות דברי הב"י דלהב"י משמע דאפי' לא נתן בתוכו עשב שמעלה עשן שאינו חייב מיתה ע"ש וזה הפך דברי הרב בעל שער אפרים וצ"ע ועיין בספר משנה למלך. ובספר מקראי קודש דף קכ"ה ע"ב. ובספר ברכת הזבח. ובפר"ח (ועי' בס' אליהו רבה שהאריך מאוד בזה). מי רגלים הנזכר בפיטום הקטורת כתב הכל בו יש מעין אחד ששמו מי רגלים. ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעין שם של בזיון ובבאר שבע האריך להוכיח דמי רגלים ממש קאמר ע"ש. ועיין בבני יעקב:

ט

ומשתחוה ויוצא. מהרי"ל עשה ג' השתחוואות כשהלך ממקומו למול ארון הקודש. ובצאתו מפתח בה"כ בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה. ע"ש מ"א:

א

סוטה מ"ט

ב

טור

ג

רב עמרם גאון

א

ס"א מתרגמין כו'. ערש"י שם ד"ה אקדושה כו' וכ"ה בזוהר פ' תרומה ע"ש:

ב

וצריך כו'. דעלמא קאים עלה כמ"ש בגמ' שם:

ג

ובקדושה כו'. זוהר שם:

א

ס"ב אסור כו'. מטעם הנ"ל:

ב

ואומרים כו'. בתנא דבי אליהו קטן האומר יתגדל פודה את אביו מן הפורעניות ומעשה הידועה באגדה:

ג

וי"ל פיטום כו'. שהיה קרב בבקר ובערב כמ"ש בתורה ועסי' א' ס"ה:

ד

ואומרים כו'. עמ"א:

ה

ואמרינן כו'. בפ"ד דיומא ובפ"א דכריתות:

ו

ומשתחוה ויוצא. כמ"ש בתמיד בגמר עבודתו והשתחוה ויצא:

א

קונטרס מאמר קדישין בו יבואר דיני קדיש בקיצור ומלוקט מלבוש ומגן אברהם וכנסת יחזקאל ודה"ח ומגן גבורים וש"א – חמשה חילוקים הם באמירת קדיש ואלו הם בן שבעה ובן שלשים ובן י"ב חודש ויום הפסקה [דהיינו שפוסק בו מלומר קדיש] ויאצ"ט. ויש לכל אחד מדרגה בפני עצמו. וטעם חלוקות אלו ומדרגתם נראה שיסדו חז"ל לפי מדת הדין המתוח והקדיש הוא להגין. ולכך שבעה ימים הראשונים צריך יותר רחמים וזכות. ושלשים צריך יותר רחמים מי"ב חודש. ויא"צ הוא משני טעמים או דבאותו יום איתרע מזלו של אבל כמ"ש הלבוש ביורה דעה סימן ת"ב סי"ב או כדי שיהיה נחת רוח לאביו ולאמו להגין עליהם ולכפר לנפשם. ויום הפסקה נהגו האבלים לתת לו כל הקדישים משום דכיון דנהגו להפסיק חדש קודם ובשביל שמוותר להם חדש ימים נתנו לו קדימה זו ומהאי טעמא אינו קודם לדחות ליא"צ ולבן שלשים כי אינם משתכרים כלום על ידו דבלא"ה יש להם דין קדימה עליו.
אין מונין השבעה והשלשים כי אם מיום קבורתו אף שעבר זמן רב בין מיתה לקבורה. ואין מונין מיום המיתה ולא מיום שנודע לו כמש"כ הרמ"א ביורה דעה סימן שע"ו ס"ד משום דעיקרי דינים של גיהנם מתחיל מסתימת הגולל. ויא"צ מונין מיום המיתה כמש"כ ביורה דעה סימן ת"ב סי"ב בהג"ה לענין התעניות. ואין חלוק בין שהיה אצל מיתה או שהיה רק אצל הקבורה כמש"כ הלבוש שם ואפילו בשנה ראשונה. ויום הפסקה נראה מהלבוש דמונין מיום הקבורה אך אם יש ימים רבים בין מיתה לקבורה אין מונין אלא מיום הקבורה. ואין אומרים מקצת היום ככולו לענין שבעה ושלשים דאפילו בתפלת המנחה יש לו עדיין זכות של שבעה ושלשים כמו שכתבו האחרונים.
פוסקין לומר קדיש חדש קודם היא"צ ויום אחד קודם יום היא"צ בחדש שאחריו דהיינו אם היא"צ שלו חל בז' שבט צריך לומר קדיש רק עד ששה ימים בטבת ועד בכלל. ואם השנה מעוברת מפסיקין שני חדשי' קודם דחדשי' גרמו לפטור הדין מעליו ומפסיקין ג"כ יום אחד קודם כנ"ל. בן שבעה גדול שהולך בשבת בביהכ"נ אפילו אם עשה מנין בביתו בחול מ"מ יש לו כל הקדישים ומדחה לבן שלשים ויא"צ וכש"כ לבן י"ב חדש מכל הקדישים והיינו קדישים של תפלה אבל שיר של יום או תהלים קדיש יקח היא"צ קדיש אחד בלי גורל והשאר קדישים של תהלים יפיל היא"צ גורל עם שאר האבלים [כנס"י]. בן שבעה קטן שהולך כל שבעה לביהכ"נ [וה"ה בגדול אם הוא יושב ימי אבלותו בביהכ"נ] יש לו כל הקדישים תמידין אפילו נגד בן ל' רק ליא"צ יש לו קדיש אחד ואם יש הרבה יא"צ נגד כל הקדישים נדחה הבן ז' קטן לגמרי. אם נתבטל ממנו אבילות של שבעה מחמת הרגל מ"מ כל שבעה ימים מיום הקבורה יש לו דין שבעה לענין קדיש [וכן אין הרגל מבטל ממנו דין בן שלשים] ומ"מ אין לו רק דין בן ז' קטן כיון שהולך כל שבעה לביהכ"נ. וכן אם מת אביו ברגל יש לו דין בן ז' קטן לענין קדיש ברגל ואחר הרגל אף שנוהג אבילות מ"מ אין לו דין שבעה לענין קדיש רק שמונין שבעה ימים מיום הקבורה ואח"כ אין לו רק דין בן שלשים. מי שיש לו זכות יותר לענין קדיש כגון בן שבעה ובן ל' ויא"צ יש לו זכות לענין התפלה להתפלל ג"כ לפני העמוד.
לענין קדיש בתוך ז' אורח ותושב שוין בכל הקדישים ואורח בן זיי"ן מדחה לבן למ"ד ויאצ"ט תושבים. בן זיי"ן גדול ובן זיי"ן קטן שוים ואפ"ה אם יש עוד יא"צ ויש ג' קדישים אז נדחה היא"צ לגמרי ובן זיי"ן גדול אומר ב' קדישים ובן זיי"ן קטן קדיש א' דיכול הגדול לומר להקטן אנא לא ממך קא שקילנא הקדיש אלא מהיא"צ שאני קודם לו לקדיש וכנ"ל. בן ל' יש לו כל הקדישים של חיוב נגד אבל י"ב חודש אבל אבל קדיש של תהלים או שיר של יום או של מזמור שיר חנוכת הוא לאבלי י"ב חודש וכן קדיש של פריסת שמע שעושין לפני הפתח. ובן שלשים עם יא"צ יאמר היא"צ קדיש אחד ערבית ובן ל' שחרית ומנחה ב' קדישים. [ואם היא"צ לא בא לביהכ"נ ערבית יאמר קדיש ראשון שחרית] ואם יש הרבה יא"צ נדחה הבן ל' מכל וכל. ובן למ"ד דוחה ליום הפסקה שלא לומר רק קדיש אחד [א"ר וכנס"י] ואם הוא בן למ"ד לאביו ובן יב"ח לאמו אין לו רק הקדישים של בן למ"ד דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן אבל אם יש כמה יא"צ באופן שנדחה בן למ"ד לגמרי יש לו עכ"פ קדיש בקדישים של תהלים כשאר אבלי י"ב חודש [כנס"י סט"ו דלא כמ"א בשם מהר"ן וכן עיקר].
יא"צ דוחה לאבל יב"ח מכל התפלות והקדישים של חיוב מיום זה והקדישים של תהלים ושיר של יום ושל מזמור שיר חנוכת אין יכול לדחות להאבלים. וקדיש של מזמור שיר ליום השבת אם חל היא"צ שלו ביום ו' בודאי אין לו חלק בהם ואם חל היא"צ בשבת משמע מא"ר דשייך להיא"צ אך עתה נשתרבב המנהג שאין ליא"צ רק הקדיש של עלינו [פמ"ג] ובכנסת יחזקאל משמע שיטילו גורל האבלים והיא"צ וכן בקדיש שאומרים אחר חמש מגילות או בקדיש דרבנן שאומרים אחר במה מדליקין.
אם יש שני אבלים שוים כגון של שבעה או של שלשים או י"ב חודש של יא"צ יטילו גורל ביניהם ומי שעלה הגורל עליו לומר ערבית יש לשני קדיש אחד שחרית בלי גורל ועל הקדיש הג' יטילו גורל [וכן אם יש הרבה ג"כ יטילו גורל ומי שיאמר ערבית מחמת הגורל לא יונח בגורל עד שיאמרו השאר אבלים כל אחד קדיש אחד וכשיחזור חלילה יטילו כולם גורל יחדו מחדש] וכל זה מיירי באין יכולין להתפלל לפני העמוד אבל אם יכולין שניהם להתפלל לפני העמוד ושניהם מרוצים להקהל יטילו ביניהם גורל באופן זה שאחד יתפלל עד אשרי ובא לציון והשני יתפלל אשרי ובא לציון ואם האחד אינו יכול להתפלל והשני יכול להתפלל מ"מ לא הפסיד זכותו בקדישים זה שהתפלל כיון שהשני אינו יכול להתפלל וכן אם אחד מרוצה להקהל והשני אינו מרוצה הוי כמו שאינו יכול להתפלל. ב' שיש להם יא"צ ואחד רוצה להשכים לדרך למחר ואמר לו תן לי עתה הקדיש של ערבית וטול אתה למחר והב' אומר לא כי אלא נפיל גורל הדין עם הב' דיכול לומר אני רוצה להקדים עצמי למצוה. אם יש כמה יא"צ והטילו גורל והיה לשנים אותיות שוים גדולים במנין הגורל בטל לגמרי ויטילו גורל מחדש כל היא"צ אמנם אם אחד היה לו אות גדול שעולה לו מנין הגורל ואחריו שנים שוים אזי הראשון זכה והאחרים יטילו גורל כולם אף זה שהיה לו אות פחות משנים אלו ולא זכה רק הראשון.
מי שהיה יא"צ ולא היה יכול לומר קדיש כגון שהיה בדרך או שלא הגיע לו קדיש יכול לומר קדיש בתפלת ערבית של אחר יום היא"צ.
מי ששכח יום מיתת אביו ואמו יבחר לו יום א' בשנה שיאמר בו קדיש ובלבד שלא ישיג זכות אחרים בקדישים. וה"ה אם ספק לו אם מת אביו ואמו יכול לומר קדיש מספק אם אינו גוזל לאחרים. מי שהוא מתפלל בביהכ"נ או בביהמ"ד תמיד אם בא לומר קדיש בביהכ"נ אחרת האבלים שבשם יכולים לדחותו ואפילו אם הוא בתוך ז' דגרע מאורח כי אין לו מקום להתפלל וזה יש לו מקום להתפלל. כשיש בביהכ"נ אחים שאומרים קדיש אחר אביהם או אמם ויש עוד אבל אחד שהוא יחיד לאביו אז יחלקו כולם בגורל יחד ולא חשבינן אותן האחים בני איש אחד כאיש אחד כי כולם חייבים לומר קדיש בשביל כבוד אב ואם.
כתב המ"א בשם תשובת רמ"א דאם אין לו בן ראוי ליתן לבן בנו קדיש אך שאר האבלים יאמרו ב' קדישים והוא יאמר קדיש אחד והולכים בזה אחר המנהג. האבל מתפלל לפני העמוד אפילו בימים שאין אומרים אומרים בהם תחנון אבל בימים שאין אומרים בהם למנצח ואא"א אין להאבל להתפלל לפני העמוד ומיהו בערב יום הכפורים נוהגין שאבל מתפלל לפני העמוד. כתב המ"א מוטב לבנו שישכור אחד לומר קדיש במקומו משיאמר אחד בחנם ועיין בתשובת חתם סופר דאין להשכיר זכיה במקום האבלים.
ועתה נבאר קצת מדיני תושב ואורח. אם שניהם בני שלשים או בני י"ב חודש או שניהם יא"צ דוחה התושב את האורח לגמרי מלהתפלל ולומר קדיש על העמוד [אך בפריסת שמע וקדיש שעל הפתח שניהם שוין ויחלקו בגורל] ומ"מ פעם ראשונה יש רשות לאורח בן י"ב חודש להתפלל ולומר קדיש יתום במקום תושב בן י"ב חודש וכן בכל ל' יום יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש יתום פעם אחד. יא"צ תושב ובן ל' אורח האורח יאמר קדיש ג' והתושב יאמר קדיש ראשון ושני. יא"צ אורח ובן ל' תושב או בן י"ב חודש תושב יש ליא"צ אורח רק קדיש אחד דהיינו קדיש ראשון. בן ל' אורח ובן י"ב חודש תושב שניהם שוין ויחלקו בכל התפלה בקדישים. אם יש בן ל' תושב ויא"צ תושב ויא"צ אורח יש ליא"צ אורח ג"כ קדיש אחד ואינו יכול היא"צ תושב לומר ליא"צ אורח אני קודם נגדך שיאמר לו היא"צ אורח לאו ממך קא שקילנא אלא מבן שלשים ויאמר היא"צ תושב קדיש ראשון ויא"צ אורח קדיש ב' והבן ל' קדיש ג'.
ועתה נבאר מה יקרא אורח ותושב אם אותו שמת יש לו בנים בעיר אחרת ובאו לשם אינם נקראים תושבים בשביל אביהם שדר בפה וגם נקבר שם רק אותם הדרים תוך הקהלה וכל דרי הקהלה נקראים תושבים הן אותם שנותנים מס או משרתי הקהלה ואפילו עניי העיר שיש להם דירת קבע כולם חשבינן כתושבים. אם אדם קובע דירתו תוך הקהלה אז משעה שהוא חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשיב תושב. אם יש לבעה"ב מלמד או בחורים הלומדים בישיבה או שמש המושכר לזמן והוא פנוי שאין לו אשה ובנים אז גם הוא נקרא תושב אבל אם יש לו אשה ובנים במקום אחר אז דינו כאורח. ואם בעה"ב מגדל בביתו יתום אפילו בשכר ואין לו אב ואם במקום אחר אז נקרא תושב אבל אם יש לו אב ואם במקום אחר אינו נקרא תושב אפילו אם מגדלו בתורת צדקה מכש"כ אם הוא אצלו בשכר:

א

במג"א ס"ק ב' עכ”ל וראיתי נ"ב ומבואר בלבוש ומנהגים דתפלה קדישי' דוקא הם ליארצייט והיינו ב' בחול ערבית ושחרית וג' בשבת ערבית מוסף מנחה ואי איכא בשחרית שיר השירים או רות שייך לו ג"כ ומה שכתב במג"א של פרקים הוסיף בכנסת יחזקאל גם של ברכי נפשי ומ"מ אין בכלל זה שיר של יום ולא שום מזמור קדיש דאל"כ משכחת לי' ג' בחול וד' בשבת שהרי מזמור של יום הוא מדינא לאומרו בכל יום ומסתמא אומרים קדיש אחריו כמ"ש המג"א בסי' זה ס"ק ד' ומאי טעמא כתב ב' בחול אלא ע"כ שאין זה תפלה קדיש ובתשובות כנסת יחזקאל כתב דשיר הכבוד קדיש שייך ליארצייט וצ"ל דמשום הכי לא חש לג' בחול וד' בשבת משום שלא נהגו לו' שיר הכבוד בכל המקומות מ"מ לא ידעתי מנ"ל הא וכן מצאתי כתוב בגליון שתמה עליו בזה מ"מ אין אחר המנהג כלום:

ב

(שם) בא"ד לכן קונין קדיש. נ"ב נראה לי ראיה מילקוט ישעי' סי' כ"ט יעקב פדה את אברהם ועמ"ש התוס' במסכת סנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה שפדאו ע"ש ובמחילת כבודו מבעל כנסת יחזקאל שנעלם ממנו:

ג

(בא"ד) שיכול לומר במוצאי שבת. נ"ב משום שאינו יכול לומר כנ"ל להגיה וקאי אבן ז' ושבת כיון שאינו יכול לומר כלילה שאסור לילך לכית הכנסת במוצאי שבת לכן יש לו כל הקדישים משא"כ בחול כנ"ל והיותר נראה דגירסא שלפנינו עיקר וקאי איארצייט שיש לו זמן להתפלל במוצאי שבת כמ"ש בלבוש סי' זה דלא אמרי' בזה עבר זמנו בטל קרבנו ע"ש:

ד

(שם) באותו סי'. נ"ב עיין ביו"ד ס"ס שע"ו ובש"ך שם מס"ק י"ט ואילך מדיני תושב ואורח ועיקרו מתשובות מהרי"ל סי' ל"ז ע"ש בד"מ ועיינתי בתשובות מהרי"ל שם שכתב משום שבני התושבי' יכולין למכור הבהכנ"ס ואפילו של כרכים ומבלי רשות האורחי' להראבי"ה שבמרדכי פ"ב דמגלה משום הכי גם כל הזכיו' של בהכנ"ס של התושבים וכו' ואם כן למאי דקיי"ל דלא כהראבי"ה כדלקמן סי' קנ"ג סעיף ז' ובמג"א שם ס"ק י"א א"כ היכא דליכא מנהג עדיין צריך להתיישב בדין זה:

ה

(שם) בט"ז ס"ק ב' שם של בזיון נ"ב אמנם בירושלמי סוף פרק ד' דיומא הלכה ה' איתא שאין מכניסין ריח רע בעזרה:

א

סעיף ב' בהג"ה ויש שכתבו ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתכ ולא בע"פ וכו'. נ"ב הנה זה הוי רק לפי המובן דפשיטא דמ"ש כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה היינו כאילו הקריב בעצמו כן לכך אמר כפיטום הקטורת וחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. אך לפמ"ש בחיבורי או"ח סי' א' והוכחתי דאין האמירה כהקרבה ממש רק כאילו מסרה לכהן להקריב וכן מצאתי בת"ש והוא מוכרה דהרי אנו טמאי מתים בודאי וזרים ולכך ודאי אינו חייב מיתה אם מוסר לכהן קטורת חסר אחת מסמניה ואפשר שזה טעמו של הב"י שהביא המג"א שכתב דאינו חייב מיתה באמירה ואפשר שהוא מהאי טעמא ודו"ק:
(שם) בהג"ה ואומרים קדיש יתום אחרי עלינו וכו' נ"ב הנה בא מעשה לידי באחד שהיה לו ספק אם מת אביו ביום כ' לחודש או ביום כ"א ועכ"פ באחד משני ימים מת ואחד היה לו ספק אם מת אביו ביום י"ט לחודש או ביום כ' או ביום כ"א וביום י"ט היו יא"צ אחרים ולא היה הספק יכול לומר קדיש וביום כ' וכ"א באו שני הספיקות לו' קדיש וטוען זה הספק שמסתפק רק בשני ימים הללו שהוא יאמר הקדישים בשני ימים הללו שאז ביום אחד ודאי יאמר כדין אבל השני אף בשני ימים הוי ספק ולכך הוא עדיף ונשאלתי מה דינו והנה ראיתי בשו"ת מאיר נתיבים שנשאל בזה והביא ראי' מיבמות דף צ"ו גבי חמשה שנתערבו ולדותיהן דלא אמרינן נייבם חד לכולהו מוכח דאם יש ספק שאולי יקיים כ"א המצוה עדיף ממה שיקיים כ"א לבדו ע"ש ולפענ"ד אין זה ראיה חדא דיש לו' עפמ"ש התוס' בפסחים גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם שהקשו שם דהרי סמיכה אינו מעכב ותירצו דמוטב שיכנוס אחד בספק כרת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן ע"ש משמע מדבריהם להדיא דיש חילוק בין אם היה רק שנים שיש ספק ביניהם איזה עשה שלא וכהוגן ובין אם הי' הרוב שעשו כהוגן אז אין להם לעשות עתה שלא כהוגן בשביל המיעוט שיש לו ספק כרת א"כ ה"נ בזה אפשר התם דוקא דחמשה הם וכדומה באופן זה דאי אפשר לקיים ודאי מצוה רק אם נייבם אחד לכולהו וא"כ אם נאמר לקיים ודאי מצוה לא יעשה רק אחד והוא המיעוט שבכולם אבל אם מייבם כ"א חדא עושין כ"א ספק מצוה וספק מצוה נמי מצוה היא ולכך עדיף טפי שיעשו רובן ספק מצוה משיעשה המיעוט מצוה ודאי ובפרט דהתם קאי למ"ד מצות יבום קודם א"כ אם נימא שיחלצו כולם יעשו הם ודאי שלא כהוגן ולכך כיון דרובם לא יקיימו מצות יבום רק אדרבא רובן יעשו שלא כהוגן ויחלצו ליבמתן ולכך אין לרובן לעשות שלא כהוגן בשביל היחיד שיעשה כהוגן ואפשר אף התם אם הוי רק שנים שנתערבו היינו אומרים שנייבם אחד כולהו ויעשה אחד ודאי מצוה משיעשו שניהם ספק ואף גם אם נאמר דגם בשנים הוה הדין כן שכ"א מיבם חד וחליץ לחד מכל מקום אינו דומה לדהתם אם נימא שיחלוץ אחד לכולם א"כ עושה זה ודאי שלא כהוגן למ"ד מצות יבום קודם א"כ כמו שזה יעשה מצוה בודאי כן יעשו השנים להיפוך שלא כהוגן בודאי וכל מה שיעשו הם שלא כהוגן הוי רק ע"י זה שיעשה כהוגן לכך מה אולמא דהך מהך שיעשה זה ודאי שלא כהוגן שיעשה זה ודאי כהוגן לכך יעשו שניהם ספק אבל בנדון זה אם לא יאמר הספק קדיש ביום כ' וכ"א אינו ודאי שלא כהוגן כי אולי אינו היא"צ שלו כלל רק זמן שלו היה בי"ט לחודש א"כ זה עושה רק ספק שלא כהוגן לא ודאי וזה השני יעשה ודאי כהוגן ואף דלא אמר ביום י"ט קדיש א"כ זה נמי יעשה ודאי שלא כהוגן מכל מקום מה שלא אמר ביום י"ט לאו זה גרם לו רק אחר ולא ע"י זה שיעשה ודאי כהוגן עשה לזה ודאי שלא כהוגן רק ע"י אחר אבל על ידו לא נמשך לו רק ס"ק שלא כהוגן ולכך בזה עדיף הוודאי מן הספק אבל התם כל מה שיעשה הזה שלא כהוגן הוי רק ע"י זה שיעשה כהוגן לכך מאי אולמא דהך מהך ועוד דהתם הוה בקום ועשה לומר לזה שיעשה מעשה ויחלוץ כדי לייבם אחד בזה יכול הלה לו' מה לי לוודאי שלך שאעשה אני שלא כהוגן עבור שתעשה אתה כהוגן וכדין ספק שלי עדיף לי מוודאי שלך ואדם קרוב אצל עצמו אבל כאן שאין אנו מכריחין להשני לעשות מעשה רק הוי בשב ואל תעשה ואנו מסופקין על הציבור שהם מתפללים שם למי יתנו יותר הקדיש אם לזה או לזה לכן לגבי אחרים שהוי להם שניהם שוין זה כזה אנן אמרינן שיותר ראוי ליתן הקדיש לזה שיאמר בודאי מלזה שיאמר רק בספק ולדידן עדיף הודאי מן הספק כנלפענ"ד נכון דלא כדעת ספר שו"ת מאיר נתיבים הנ"ל ודו"ק וז"ב:

א

[א] קדושת וכו'. כתב בלבוש מה שתיקנו יענך ביום צרה קודם סדר קדושה מפני שניתקן הקדושה על ידי צרה, ור' דוד אבודרהם כתב מה שתיקנו בסוף התפילה כדאיתא במדרש תהלים כשאדם מתפלל אומרים לו תתענה צלותך ולכך אומרו דוד לאחר שמונה עשרה מזמורים כי אשרי האיש ולמה רגשו חדא הוא, עד כאן. כתב הכלבו סימן י"ג שאומרים אותו בלחש חוץ מפסוק ראשון לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ופסוק ראשון שגור ביותר. כתב ר' דוד אבודרהם אתה קדוש יושב לשון ממתין ומתקן לתפילתם של ישראל קודם המלאכים או שממתין הקב"ה עד שתתפלל כניסה אחרונה שבישראל ומקבל תפילתם ביחד. כתב ר' דוד אבודרהם המון עם האומרים קדיש לעלם ולעלמי עלמיא טעות הוא, אלא צריכים לומר קדיש בעלם ולעלמיא, כלומר בעולם המלאכים שהוא מובדל ומופרד מהם, ואם תאמר הואיל והוא מופרש כל כך כל שכן שלא ישים עיניו במעשה האדם אמר ה' צבאות מליא כל ארעא וכו'. ואם תאמר למה תיקנו בקדושה זה ה' ימלוך שאמר משה, ובקדושה מעומד אומרים ימלוך ה' לעולם ועד שאמר דוד. ויש לומר לפי שמתרגמינן זה הסדר ואין תרגום לכתובין, והרא"ש כתב שקבלה בידו שעל תרגום פסוק ה' ימלוך לעולם יצאה בת קול ואמרה ליונתן בן עוזיאל מי הוא שמגלה סתרי לבני אדם, מפני שיש בו קץ, עד כאן, והכלבו כתב אומר ה' ימלוך כדי לתרגמו של אונקלוס שהוא גדול מעקילוס. כתב הלבוש הא דלא נוהגין לומר קדושה בשבת ויום טוב שחרית מפני שבלשון בקשה אמרה, דבריו דחוקים גם הא אמרה במנחה בלשון שאומרים בכל יום. אלא נראה לי עיקר הטעם כמו שכתב במטה משה זה לשונו, מצאתי כתב שתיקנו בסוף משום עמי הארצים המאחרים לבוא לתפילה שלא יפסידו שמיעת הקדושה ותיקנו להם כיון כמו תפילה קטנה בתפילה אשרי ואחר כך קדושה וזכרון ציון ותלמוד תורה, ולכן יש בסדר קדושה זה שמונה עשרה אזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות, על כן אין אומרים אותה בשבת ויום טוב שחרית מפני שכולם באים לבית הכנסת קודם קדושה, ומה שנהגו לאומרה במנחה לפי שהיו דורשים קודם מנחה ורגילות היה לדבר בסוף הדרשה בפסוקי גאולה וקדושה, וגם עמי הארצים באין לשמוע הדרשה, עד כאן. וכן ראיתי באבודרהם ולכך הוא בלשון תרגום שיבינו עמי הארצים, ולפי זה נראה המאחרין צריכין לכוין לקדושה זו אף שעוסקים בענין אחר. כתב מגן אברהם אם בא לבית הכנסת בשעה שאומרים סדר קדושה יאמר עמהם אף קודם תפילתו, והוא הדין דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואחר כך יאמר השני פסוקים, ומכל שכן שיכול לומר אשרי ולמנצח וכו' אחר כך, ועיין ריש סימן רצ"ב. כשאומר ברוך הוא אלהינו שבראנו וכו' יאמר בכוונה ובשמחת הלב, יפסיק בין דורשיך ה' ובין ה' חפץ. כתב באבודרהם בהלכות תשעה באב דאין אומרים בבית אבל ואני זאת בריתי שאבל אסור בדברי תורה:

ב

[ב] היחיד אומרה וכו'. ורמז למה שכתב בית יוסף בסימן נ"ט בשם הזוהר דלשון תרגום אין לאומרה ברבים ונתן סימן שנים מקרא ואחד תרגום, וכתב הפרישה רצה לומר בלשון הקודש שהוא מקרא יאמר דוקא שנים ולא דוקא שנים למעלה אלא רצה לומר ברבים ולפחות בעשרה אבל בתרגום יאמר יחיד. אלא צריך עיון דאנן לא קיימא לן כזוהר דהא אמרינן אפילו הלשון הקודש ביחיד, ואם כן מדהא ליתא הא נמי ליתא עד כאן לשונו. ואולי דמשום הכי כתב הלבוש טעם אחר ומבואר בדבריו דבקדושה ביוצר לא מהני שנים אלא עשרה בעינן לזוהר, וכן משמע בבית יוסף סימן נ"ט שהסכים דברי רשב"א דבעינן עשרה לדברי זוהר עיין שם, ולאפוקי מעולת תמיד שכתב דלזוהר אומרים שנים ויותר. ועיין סימן נ"ט דכתב בלבוש דבזוהר ראיתי דתרגום בלחש, וליתא אלא בבית יוסף מדהוא ביחיד יאמרנה בלחש, ובאבודרהם מצאתי מה שנהגו לומר זה הסדר בלחש בעבור פסוק ה' ימלוך לעולם ועד שאמר משה והיה ראוי לאומרו ראשון קודם קדוש ושמו אחרון כדרך סדר הקדושות שמלכות בסוף, ותדע שכן הוא שהפסוקים הראשונים אומר שליח ציבור בקול רם עם תרגומים ופסוק ה' ימלוך ותרגומו אומר בלחש:

ג

[ג] עלינו וכו'. כתב מטה משה קיבלנו שיש לאומרה משתחוה באימה ויראה ברתת וזיעה בשיפוי ראש, כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולן עונין ואומרים אשרי שככה לו וכו', עד כאן. כתב הכלבו סימן י"ז עלינו בגימטריא ומעומד, ושמעתי שיהושע תיקן בשעה שכבש יריחו וחתם בו שם קטנותו הוש"ע למפרע ע' עלינו ש' שלא שם ו' ואנו כורעים ה' הוא אלהינו, ואין אומר ככתוב בתורתיך לפי שכל מלה מדברת בנסתר והמקרא בנוכח, והאומר בתורתו יפה כיוון, עד כאן, ובספר פסח מעובין כתב דעיקר לאמר ככתוב בתורה. עוד כתב נוסח דשגור בפי כל אדם לאדון הכל הלמ"ד בפת"ח, ובעל אות אמת כתב הלמ"ד בשב"א כדי שלא יהיה נשמע כאומר לא אדון כמו שחששו בזכרינו לחיים. וכתב מטה משה אנו נוהגין לומר ואנחנו כורעים ולא ואנו שהוא לשון אנינות, ויאמר ומושב יקרו, כי יקר"ו יה קדוש רם ונשא. והאומרו בענין אחר טועה אין עוד בלא ו' וכן אפס בלא ו' דאילו היה אומר ואין ואפס הוי משמע כאילו עושה שתי רשויות שהיה אחד שהיה שמו אין או אפס. יש להפסיק בין אמת בין מלכינו, כשאומר כי לך תכרע אין כורעים, עד כאן. כתב מהר"י לורי"א טוב מאוד ליזהר לומר אחר עלינו והיה ה' למלך על כל הארץ וגו', והנה מתחיל באות ו' ומסיים באות ד' המעשר והוא סוד, עד כאן. יש מי שכתב לומר עלינו גם אחר מנחה ואין לנו אלא מנהגינו מאבות עולם:

ד

[ד] קדיש וכו'. ומי שספק אם מת אביו או אמו יכול לומר קדיש אם אין יתום בעיר, וכן הדין כשמסופק ביארצייט, מטה משה, וע"ל סימן. כתב הלבוש אף שאין אומר קדיש אלא אחד עשרה חודשים מיום הקבורה כדי שלא להחזיק לאביו שפשע שנידון שתים עשרה חודש, מכל מקום שאר אבילות נוהג על כלות שתים עשרה חודש וכו'. כתב מלבושי יום טוב ואם נתעברה השנה נראה לי דגם אין להתאבל אלא שתים עשרה חודש כדאמרינן פרק הרואה אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שתים עשרה חודש, ואף על גב דמפרשי שם גבי הכרזת אבידה לא משמע הכי, מכל מקום מדנקט בלישניה שתים עשרה חודש ולא נקט שנה שמע מינה דלענין שכחה דמת בחודשים תלי, עד כאן. וכן כתב הט"ז ביו"ד ריש סימן שצ"א דאפילו קצת אבילות אין לנהוג. נשאלתי באבל תוך שלושים על אביו ואמו שיש לו נישואין בענין המבואר ביו"ד סימן שצ"ה אם מותר לגלח, והשבתי להיתר ואף על גב דאסור לגלח ברגל מכל מקום חתן שאני דכתיב ביפיו תחזנה עיניך והוי אבילות בפרהסיא, והבאתי ראיה באריכות מיו"ד סימן שמ"ב עיין שם. כתב בספר חסידים סימן תת"ו אשה שמת לה מת מותר לבעלה לשמש עמה קודם שנודע לה, עד כאן. וכתב בתשובת שער אפרים סימן צ"ז דאבל תוך שבעה מותר לצאת מפתח ביתו לקדש הלבנה אם הזמן מצוה עוברת, עד כאן. ומזה יש להביא ראיה דאבל על אב ואם שאי אפשר לו לאסוף אליו מנין שיכול לצאת לבית הכנסת לומר קדיש, גם ראיה מדכתב תשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ב דאונן יאר צייט ילך לבית הכנסת לומר קדיש כל שכן בזה, אך מדכתב במנהגים ולבוש אם הבן קטן והולך לבית הכנסת כל שבעה לומר קדיש וכו', משמע דגדול אינו הולך אפילו לומר קדיש וגם ממה שאכתוב בס"ק [ז'] דאם הגדול אומר קדיש בביתו דינו כקטן מוכח דגדול אינו הולך אפילו כו', ועוד דשלא לצאת מפתח ביתו דינא דש"ס הוא, ועיין ביו"ד סימן שצ"ג סעיף ג' וצריך עיון. כתב הט"ז ביו"ד סוף סימן שמ"א אם יש לאונן בן לימול מלין אותו בבית הכנסת קודם עלינו כמו בשאר פעמים, ואם אפשר לקוברו קודם שיצאו מבית הכנסת בשחרית יש לקוברו קודם, אבל אם אי אפשר יברך הסנדק להכניסו בברית, עד כאן. ובתשובת רש"ל סימן ע' משמע דאונן נכנס לבית הכנסת כשמלין אותו, ואפשר דגם הט"ז מודה לזה, דדוקא להכניסו לא יאמר כיון שפטור ממצוות ובזה אומר שחייב, אבל ליכנס הא קיימא לן בסוף סימן שמ"א דאונן מותר לצאת מפתח ביתו. נשאלתי בשמע שמועה רחוקה בבית הכנסת כשתפילין בראשו ובתוך פסוקי דזמרה, והוריתי שיחלוץ מנעליו וישאר בבית הכנסת להתפלל עם הציבור, וראיה הבאתי מדרישה ליו"ד סימן ת"ב, גם נראה דאפשר שגם לא יחלוץ מנעליו רק להשים הכובע לפני עינים וראיה מיו"ד סימן ת'. אבל תוך שבעה בערב שבת קצת נוהגין לקולא אחר חצות וליתא אלא נוהג אבילות עד שתחשך, כמו שכתב סימן תקמ"ח סעיף י'. וכן בסימן תר"ו בערב יום כיפור והוא הדין בערב יום טוב. אבל מותר בימי אבלו אפילו ביום ראשון כדמשמע ביו"ד סימן שע"ח. חולה שמת לו מת ולא יכול לנהוג שבעה ושלושים והבריא בתוך שלושים ישלים שבעה ושלושים, כמו בשמע שמועה קרובה ברגל, כן כתב תשובת נחלת שבעה סימן ע"ג. כתב רמ"א סימן שצ"ג אם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלושה מתפלל בביתו, וכשמביאו התינוק הולך לבית הכנסת, אבל תוך שלושה לא יצא אלא אם כן אין מוהל אחר בעיר, עד כאן. וראיתי באגודה סוף מועד קטן, ולעולם ילך יחף לבית הכנסת, עד כאן. מיהו נראה דוקא ליצא לבית הכנסת כדי לקיים המצוה דהאב חייב למול את בנו ובעמידה זו הוי כאילו הוא עצמו מל כמו בעמידת הקרבנות, ועוד כדי שיאמר ברכת להכניסו בברית, אבל כל שאר דבר אבילות נוהג בו כמו מוהל ושאר בעלי ברית, ולאפוקי ממורה אחד שטעה והורה דאין נוהג האבל שום אבילות אותו יום משום דיום טוב דידיה הוא, דליתא דהא בסימן תצ"ג סעיף ב' אמרינן דגם למוהל ושאר בעלי ברית הוא יום טוב שלהם, ועוד דדוקא לענין ספירה שהוא ממנהגא אמרינן הכי, אבל לענין זה דאסור מצד הדין ודאי אבילות נוהג לכולם, ועיין בסימן תקנ"א ס"ק ט"ז בשבוע שחל תשעה באב, ועוד דהא כתב הרוקח שאין עושין שמחה ומשתה ביום המילה כשאב אבל, אף דהש"ך סימן שצ"ד כתב כמדומה שאין נוהגין כן, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, וכן פסק אדוני אבי הרב נר"ו ושאר גדולים למעשה, וכן משמע להדיא בתשובת מהר"מ מינץ סימן מ"ג. כתב בתשובת רש"ל סימן ע"א שאין לקרות בתורה בשבת לאבל שמל בנו אף במקום שרגילין לקרות לאבי הנימול, עד כאן. כתב בתשובת נחלת שבעה סימן י"ז יולדת שאירע לה אבל וביום שבת כשתלך לבית הכנסת הוא תוך שבעה אין עושין הולי קרייש, אבל לובשת בגדי שבת ונשים מוליכות אותה לבית הכנסת והיא יושבת על מקומה, וחוזרין ומוליכין אותה לביתה, ושבעה ימים תשב יום ראשון שאחר השבת שיוצאת מבית הכנסת ומנין השלושים מתחלת מיום הקבורה, עד כאן, וסוף דבריו תמוהין שם. גם נראה לדבריו דאפילו מתחיל שלושים מיום ראשון כיון דמצות שלושים אין נוהגת בה, ודמי לקטן שהגדיל תוך שלושים לדעת מהר"מ ביו"ד סימן שצ"ו, ושאני רגל שנוהג בו דברים שבצינעה אף דגם ביולדת נוהג היינו דבלאו הכי אסורה, ולא דמי כלל לגילוח בחול המועד שהביא שם, דהרבה מותרין בגילוח בחול המועד כגון מנודה ויוצא מבית האסורין וכדומה. אך נראה לי בעיקר דין זה דאפילו שבעה אין צריך לנהוג מיום ראשון כי יש הרבה דברים שנוהגת יולדת איסור כגון משא ומתן מלאכה ועניני שמחה ואפילו ברחיצה אסורה כשאינה צריכה כדאיתא ביו"ד סימן שפ"א, ועוד דלא דמי לרגל דהתם כתיב ושמחת כמו שכתבו בתוס' מועד קטן אלא דמי לשבת שעולה, והצעתי זה לפני גדולים והורו כן במעשה:

ה

[ה] אם חיסר אחת וכו'. וזה לשון מלבושי יום טוב ודבר תימא הוא דזה לא נאמר אלא על כהן גדול הנכנס ביום כיפור לפני ולפנים דביה כתיב ולא ימות, וקושיא זו כתובה בבית יוסף ולא השגיח בה, ואף על גב דכתב אם תמצא לומר דאף בקטורת דהיכל מחייב מיתה לרווחה דמילתא כתב כן, ולמדתי לה נמי אפילו אם תמצא לומר כן אבל לפי האמת אין לומר כן, אבל נראה לי דמפני טורח ציבור נגעו בה עד כאן לשונו. אבל בבאר שבע דף מ"ו תמה והשיג על רש"י דפירש פרק קמא דכריתות דקאי על יום כיפור ומשום ביאה ריקנית, הא תניא פרק הוציאו לו אם לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ופריך ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית, ומשני דקא מעייל נמי קטורת שלימה דלא מחייב אביאה ריקנית חייב דקא מקטיר קטורת חסירה. ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לרש"י דסוגיא זו קאי לשינויה דכסה את הענן חד למצוה וחד לעכב, אבל לשינויה דמורה על עלה מעלה עשן, אם כן יש לומר דלא ימות אתא להורות לעכב, ואם הוא מעכב אם כן אם חיסר מעלה עשן או אחת מסממנים הוי ביאה ריקנית ומחייב מיתה משום ביאה ריקנית ודו"ק. ומה שתמה באר שבע עוד מירושלמי דקאמר ועובר משום הכנסה יתירה משמע דבלבד שיחייב מיתה משום קטורת חסירה חייב אף משום הכנסה יתירה דהיינו ביאה ריקנית, עד כאן, עיין שם. לעניות דעתי משמע מסמ"ג לאוין ש"ג דפירוש הירושלמי דלא חייב אלא משום הכנסה יתירה שהוא ביאה ריקנית. הארכתי בזה לתרץ דברי רבינו הגדול רש"י זכרונו לברכה, ומכל מקום דעת הרמב"ם זכרונו לברכה סוף הלכות יום כיפור כפשטא דש"ס דחייב מיתה משום קטורת חסירה וזה דעת הלבוש. עוד ראיתי להזכיר מה שכתב הכלבו סימן ל"ח זה לשונו, אחת מכל סממנים אפילו יין ואפילו בורית כרשינה חייב מיתה אף משום הכנסה יתירה. ופירוש אם הכניסה להיכל דביאה ריקנית היה ובביאה שלא לצורך כתיב מיתה דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים ולא ימות הא אם יבוא ימות בבואו אל וגו' שלא לצורך עד כאן לשונו. ותימא רבתא בעיני במנחות דף כ"ז איכא פלוגתא אפילו בלפני ולפנים אבל בהיכל לכולי עלמא אינו חייב מיתה בביאה ריקנית אלא בלאו עיין שם, וכן פסק הרמב"ם פרק ב' מהלכות ביאת המקדש, וסמ"ג סימן ש"ג. ועוד קשה דבש"ס משמע דאין חייב מיתה אלא בחיסר מעלה עשן ואחד עשר סמניה, אבל חיסר יין ובורית כרשינה ומלח סדומית אינה חייב מיתה לעולם, ואפילו חיסר מעלה עשן כתב בית יוסף דאינה חייב מיתה. ובאמת תימא עליו מש"ס יומא הנזכר לעיל ורמב"ם סוף הלכות יום כיפור דאיתא להדיא דאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה, וכבר תמה והרגיש בזה ספר באר שבע שם. ובתשובת שער אפרים סימן ט"ז האריך לתרץ דבית יוסף מיירי שנתן עשב אחר במקום מעלה עשן, והש"ס מיירי שאין נותן עשב כלל שמעלה עשן לכך חייב מיתה, עד כאן. ולא נהירא דהא כתב בית יוסף בסוף ד"ה ובניסחאות [כתב] וכו' להקשות למה אנו אומרים בכל יום אין כאלהינו זה לשונו, כבר הוכחתי לעיל דדוקא במחסר אחת מאחד עשר סמנים הוא דחייב מיתה ודבר קל הוא ליזהר שלא יחסר אחת מהם בקריאותו, עד כאן. הא כשמחסר בקריאה לא מזכיר שום עשב אחר, ומשמע דקאי נמי על מעלה עשן דהא לא פרט אלא אחד עשר סמנים וכמו שכתב באמת לעיל דאפילו במעלה עשן אינו חייב מיתה. עוד ראיתי בזו שגגה גדולה בספר עולת תמיד שכתב נמי בשם אבודרהם דאינו חייב מיתה בחיסר מעלה עשן ולא ראה באבודרהם גופיה שכתב בהדיא בדף מ"ז להיפך דחייב מיתה כדברי ש"ס הנזכר לעיל, אלא ראה דברי בית יוסף שכתב ועליך לדעת טעם למה שנינו אחד עשר סממנים וכתבו אבודרהם גם יש לדעת וכו', והשיב עולת תמיד שמה שכתב בית יוסף וכתבו אבודרהם קאי לאחריו על גם יש לך לדעת וכו', וטעה טעות גמור דקאי לפניו, והיינו דכתב וכתבו אבודרהם ודו"ק. ומה שכתב גם יש לך לדעת וכו' לשון בית יוסף עצמו, והיינו שכתב בית יוסף סוף ד"ה ובנוסחאות וכו' ואני הוכחתי לעיל וכו'. כתב הכלבו יש מפרשים מי רגלים מעיין אחד הוא ששמו רגלים, ואי אפשר לומר שמי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת עד כאן לשונו. ובבאר שבע האריך והטיח מאוד נגדו דמה העדר כבוד יש מכח השם מי רגלים שיש למים אלו, גם תמה מירושלמי דקאמר והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין וכו' מפני הכבוד, אלמא דמי רגלים ממש קאמר, אבל אם לא מפני הכבוד לא היה מניחין משום ריח רע שהרי חלבנה ריח רע ומנויה עם סמני הקטורת, עד כאן. כתב אבודרהם ואם תאמר מנא ליה שאין מכניסין מי רגלים הרי קירבו ופירשו קרב, ותירץ ר"ש דמי רגלים אינן באים אלא לתיקון בעלמא, וכיון דאפשר לתקן בלעדם סברא הוא שאין להכניסם, לאפוקי קירבו ופירשו הוא קרבן גופיה מגזירת הכתוב, ובזה ניחא נמי הא דחלבנה שהוא נמי ריחה רע משום שהוא מגוף הקטורת, ואם כן יש לומר שזה דעת יש אומרים דמעיין פירוש שמו רגלים והיה ריחן רע וכיון שאינו אלא לתיקון מנעוה כנזכר לעיל ודו"ק. כתב באר שבע למה דוקא חיסר אלא הוא הדין יתיר מסממניה חייב מיתה, עד כאן. ובקשתי לי חבר ולא מצאתיו, גם לכאורה קשיא למה הוצרך למיתני ואם נתן בה דבש פסולה, ודוחק לומר דקא משמע לן אף שמעלה ריח, ועוד מאי פסולה דקא נקט לכלול בחיוב מיתה, תנא בברייתא שס"ח מנה היה. וכתב בספר יריאים סימן של"ד שמעתי דאסמכוה אקרא דכתיב שלחיך פרדס רימונים שלחיך בגימטריא הכי הוי, ומדרש לא ראיתי, עד כאן. כתב הפרישה הקלופה שלושה רמז לשלושה אבות שהם העץ והחוזק של ישראל, ובלקיחתינו הקליפה מן העץ יתיבש העץ רמז שנראה שלא יגרום שיתמו זכות אבות. והקושט שנים עשר מנה, רמז לחכמים שינהגו בקושט ובאמונה עם ישראל שהם שתים עשרה שבטים. בורית כרשינה תשעה, רמז לתורה נביאים כתובים, ושית סדרי משנה, שהם מתכבסין עוונותיהן של ישראל כמו בורית. כתב ר' דוד אבודרהם בורית עשב שמכבסים בו ונקרא אפלא, כרשינה קוראין בערבי אלאשנ"ן, והוא עשב שמכבס הבגד כמו בורית או יותר, תשעה קבין משניהם, עד כאן. וזה דלא כפירוש רש"י שכרשינה הוא עשב שעושין ממנו בורית, ורצה לומר בורית דהיינו דף העשוי מכרשינה, או שכרשינה שם מקום, עד כאן. ושאר דברים שאין בהם חידוש הנחתי למעיין בראשונים ואחרונים, ועיין בתשובת רדב"ז סימן ל"ה. כתב פסקי תוס' בזמן המגפה חס ושלום יש לומר פיטום הקטורת, גם קודם תפילת מנחה אחר פרשת התמיד קודם אשרי ובלילה אחר תפילת ערבית. עוד כתב אותם שאין אומרים פיטום הקטורת אלא בשבת ויום טוב יש להם ליזהר מלאומרו בעל פה כי אם מתוך הכתב, אבל אותם שאומרים אפילו בחול אין צריכים ליזהר. עוד כתב המדקדקים יש להם למנוע מלומר אין כאלהינו בחול ואף בהושענה רבה:

ו

[ו] וכשיוצא מבית הכנסת וכו'. נוהגים לומר אדון עולם אחר הקדיש, והטעם כתב מטה משה כיון שמתחילין בו אז אחר שמסיימין ומתחילין וחוזרין שלא יקטרג השטן כמו בשמחת תורה ומתחילין בראשית מהאי טעמא, ואחר כך ישב מעט ויאמר פסוק אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וכן עשה רש"ל וכשקם לצאת היה משתחוה פני היכל ואומר כי כל העמים ילכו וגו', וביציאותו מבית הכנסת היה חוזר ומשתחוה בפתח בית הכנסת והיה אומר ה' נחני בצדקותיך למען שוררי הישר לפני דרכיך. עוד כתב ובצאתו אל יחזור אחוריו מיד לשכינה אלא כמו שנפטר מלפני המלך בשר ודם או רבו שיש לו לילך כנגד אחוריו ופניו עד שירחיק ממנו על כן לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מן התיבה (עבודת הקודש). ענין השירים עיין בטור ומפרשי הטור וכלבו סימן ט"ו ובתשובת מנחם עזריה סימן כ"ה:

ז

[ז] [לבוש] אחר תחנון אומרים חצי קדיש ואשרי. שכל האומר תהילה לדוד שלוש פעמים מובטח שבן עולם הבא. כתב ר' דוד אבודרהם נגד שלוש פעמים שבת קול יוצאת ואומרת אוי שהחרבתי ביתי אומרים אשרי יושבי ביתך, ועוד דאשרי הוא נגד הוי כדאיתא במדרש עשרים אשרי יש בתהילים נגד עשרים הוי שיש בישעיה, ואף על פי שתמצא שיש עשרים ואחד לא מנה אלא עשרים שהם ראש פסוקים ולא האחד שאינו ראש פסוק והן כמספר הוי, ועיין לעיל סימן נ"א ס"ק י"ד. עוד כתב לפי שאי אפשר שלא יכוין דעתו באחת משלשתן האומרו בכוונה ודאי שלו רוח נשברה. כתב מגן אברהם כשמכריזין דבר שיש להכריז קודם שהתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ולמנצח וכל שכן בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם, עמודי שש, עד כאן. ועיינתי שם בסוף בספר ולא כתב שיכריזו קודם אשרי אלא בסוף אחר גמר התפילה. וזה לשון הרמב"ם פרק ט' להלכות תפילה אומר החזן תהילה והוא עומד והציבור יושבים וקוראים עמו ואחר כך ובא לציון וכו' והם עונין קדוש, עד כאן. מזה יש ראיה למנהגינו שאומרים אשרי עם החזן ולא שיאמרו פסוק אחר פסוק, ובלבוש ריש סימן רפ"ו משמע נמי שאין אומרים בקול רם רק פסוק אשרי לבד משום דענתה לו בת קול משום ראשי תיבות שבו, וכן משמע בכלבו שאביא בסמוך עיין שם ובתשובה הארכתי:

ח

[ח] [לבוש] מובטח לו וכו'. משום דאית ביה אלפא ביתא, פירוש שמשבח להקב"ה בכל מיני מוצאי הדיבור ואית ביה פותח את ידיך, ולא משום מצוה זו לבדו זוכה, אלא אם מצוה זו יתירה על מחצה זכויות מכרעת, והשמיעונה בזה שהיא כשאר מצוה (ר' דוד אבודרהם). והא דלא תיקנו אשרי נמי בתפילת ערבית שאין זמן תפילה בלילה, עיין לעיל סימן ק"ח ס"ק ד', וכלבו כתב שאין אומרה בערבית משום שהוא רשות, ומהרש"א כתב משום שאין אומרים קדושה בערבית ואשרי שייך לקדושה עיין שם:

א

יתום. על מה שקטנים שלא הגיעו לחינוך אומרים קדיש והציבור עונים אחריהם. וכן מה שאומרים אחר לימוד משנה ברייתא דאר"ח רצה הקב"ה לזכות א"י כו' עיין ת' בי"ד סי' נ"ב וסי' ל"א. ומנהגי קדיש עיין באר הטיב ס"ק ה'. חבורה ששונין בכל יום בעשרה ומנהגם שאם אירע לא' יא"צ או אבילות ח"ו שיאמר כל הקדישים ובהיות שאין אבל ביניהם השכירו כל הקדישים לאחר שאין מבני החבורה ולא התנו באם שאירע ח"ו לאחד מהן אבילות שיתבטל השכירות ואח"כ אירע לאחד מהן אפילות העלה בתשובת שב יעקב שאלה ז' דיחלקו הקדישים בשוה:

א

א) [סעיף א'] מתרגמין קדושת ובא לציון, וכשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ולמנצח. וכ"ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם עמודי שש וסמ"ע בח"מ סי' רס"ז וכ"מ בב"י סי' תק"ן מ"א ריש הסי' סו"ב אות א' חס"ל או' ח"י כף החיים סי' טו"ב אות ב' וכתב א"א דאין נכון מה שמסבבין בנדבה וכדומה וכ"ש בשעת חזרת התפלה דמבלבלים הכוונה עכ"ל מיהו התו"ח אות א' כתב ליישב המנהג דאינו דומה להכרזה שמכריז חדשות ועי"ז מתבטל הכוונה משא"כ בדבר הנוהג תמיד שאינו מתבטל הכוונה עי"ז:

א

ב) שם מתרגמין קדושת ובא לציון ואומר ובא לציון ואני זאת בריתי ואח"כ ואתה קדוש טור סס"י קל"א בשם הרמב"ם ורב עמרם ז"ל ועיין לעיל סי' קל"א סעי' א' בהגה שכתב שצ"ל קודם ובא לציון אשרי ולמנצח וכ"כ בשער הכוו' דמ"ט ע"ב ויעו"ש טעם בסוד וכתב עוד שם בשער הכוו' דצ"ל ג"פ אשרי קודם תהלה לדור והם אשרי יושבי ביתך וכו' אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו' ויעו"ש טעם בסוד:

א

ג) שם מתרגמין קדושת ובא לציון היינו ומקבלין דין מן דין וכו' פרישה אות א' ואומרין ותשאני רוח ומתרגמין אותו ואומרים ה' ימלוך לעולם ועד ותרגומן כדי שיבינו כל העם, וזה שנקרא סדר קדושה טור, וכ"כ הלבוש דזהו הנקרא סדר קדושה מפני שיש בה כל הקדושה ובשער הכוו' דמ"ט ע"ד כתב הטעם דקדושה זאת נתקנה בשתי לשונות לשון הקודש ותרגום מפני שצריך להמשיך השפע והאורות אל עולם הבריאה בבחי' פנים ובבחי' אחור ולכן נאמרה בלשון הקודש כנגד בחי' הפנים ובלשון תרגום כנגד בחי' האחוריים כי לשון תרגום הוא בחי' האחוריים העליונים יעו"ש ועוד עיין לקמן אות ה':

א

ד) שם לאומרו בכונה, משום דאמרינן בסוטה דמ"ט ע"א מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וכו' וכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו וכו' ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא ופי' רש"י ז"ל אקדושה דסידרא, סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקי בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן עומד ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם ע"כ והביאו הטור וב"י:

א

ה) וסתם שה"ל בשם רש"י אחר התפלה היו קורין מקרא ומשנה ושמועות כדאמרינן בקדושין דף ל' ע"א לעולם ישלש אדם ימיו וכו' וכיון שרבתה העניות ולא היו יכולים לעסוק כ"כ היו קורין בנביא בובא לציון ואני זאת בריתי, ובשבת ויו"ט שאין בו ביטול מלאכה לעם החזירו עטרה ליושנה לקרות בתורה ולתרגם מעין היום, וע"כ אין אנחנו אומרים ובא לציון שחרית שהרי כבר קראו בנביא ואעפ"י כן אומרים אותו במנחה כדי שלא ישנה מימות החול עוד הוסיפו לומר ואתה קדוש וכו' לפי שהקב"ה משרה שכינתו בתוכנו לשמוע תהלות ישראל דאמרינן בב"ר א"ר חנינא על כל קילוס וקילוס שמשבחין ישראל להקב"ה משרה שכינתו עליהם, ומ"ט ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, עוד הוסיפו לומר וקרא זה אל זה ואמר וכו' שלא היו יכולין לומר קדושה בתוך התפלה שגזרו שלא יענו קדושה, והיו אורבים להם אם יענו קדושה, ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכים להם היו קורין וקרא זה אל זה ואמר, דהיינו שילוש קדושה ומתרגמים אותו מפני התיבה, והרי הוא פעמים (ר"ל נחשב לב') דיוצר ותפלה, ואעפ"י שבזה"ז אנו אומרים קדושה בחטיבה א' (ר"ל בלשון א') בתוך התפלה לא בטלו קדושה דסידרא. קא סברי שמא יגרום החטא, וכן אומר ותשאני רוח כנגד ברוך כבוד, ה' ימלוך, כנגד ימלוך, וע"כ אנו מסיימים ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים עכ"ל, והביאו ב"י ולבוש, ועוד עיין לעיל סי' קכ"ה או' ד' מה שצריך לכוין בקדושה זו יעו"ש:

א

ו) ובענין מ"ש השה"ל בשם רש"י ז"ל דאחר התפלה היו קורין מקרא ומשנה וכו' כתב בשה"מ פ' ואתחנן שזה סדר הלימוד שצריך ללמוד בכל יום בקביעות בסוד קבעת עתים לתורה, והאר"י ז"ל היה מנהגו לאומרם בציצית ותפילין, והוא כי תחלה יקרא מקרא תורה, ואח"כ נביאים, ואח"כ כתובים. ואח"כ קבלה, ואח"כ משנה, ואח"כ תלמוד, וטוב שיקרא ג' בחי' שיש בתלמוד, והם ברייתה ותוספתא ומימרא, ונלע"ד שהקבלה תהיה באחרונה מכולם, לפי שסדר המדריגות ממטה למעלה הם, מתחילין מן המקרא ומסיימין בקבלה כמ"ש בענין הכוו' והרי זה דרך כלל, וזהו פרטן, תחלה יקרא בתורה מפ' השבוע ההוא. ביום א' יקרא ו' פסוקים ראשונים שבאותה פרשה, וביום ב' יקרא ד' פסוקים שלאחריהם, וביום ג' חמשה פסוקים שלאחריהם, וביום ד' ששה פסוקים שלאחריהם וביום ה' חמשה פסוקים שלאחריהם, וכללות כולם הם כ"ו פסוקים:

ב

ו) ודע כי צריך לקרות כל אלו הפסוקים כדרך שקורין הפ' בערב שבת כל פסוק מהם שנים מקרא ואחר תרגום, גם דע שאם לא קרא מקרא ביום א' של השבוע יש לו תשלומין ביום ב' שיקרא ב' הקריאות (ונ"ל דה"ה אם נאנס ולא קרא ב' ימים או ג' ימים צריך לקרות אותם כולם ביום ד' כדי שיבואו אח"כ על הסדר, ואח"כ ראיתי שכ"כ בהגהות בשה"מ שם ובן א"ח פ' לך לך או' ט' יעו"ש) דהיינו קריאה של יום א' וקריאת יום ב' אבל אין זה מועיל רק לצורך יום ב' שצריך שיקרא תחלה קריאת יום שלפניו שדלג ואח"כ יקרא קריאת אותו היום ההוא אך לצורך יום א' שלא קרא בו אין לו תיקון כלל ועליו, נאמר מעוות לא יוכל לתקון:

ג

ו) ואח"כ יקרא בנביאים וכל פסוק מהם יקרא פעם אחד מקרא ופעם אחד תרגום, ואח"כ יקרא בכתובים עם התרגום שלהם ואחר כך יקרא על סדר הנז' משנה ותלמוד וכו' ובלילות א"צ ללמוד קביעות הזה, אמנם נבאר ענין ליל הששי לפי שגם בו צריך לקרא מקרא, והוא כי אז בליל ששי בקומך ממטתך אחר חצות תקרא מקרא, ואם לא תוכל לקום, קודם שתישן תקרא כ"ו פסוקים אחרים שלאחרי כ"ו פסוקים שקרית בה' ימים של השבוע כנז' ואח"כ תקרא מה שתרצה כמנהגך, ואם שכח ולא קרא הכ"ו פסוקים לא אחר חצות ולא קודם חצות אז יקרא אותם ביום ו' קודם שיאמר הפ' שנים מקרא וא' תרגום וכ"כ בן א"ח פ' לך לך או' יו"ד) וביום הששי אז תקרא כל הפרשה כולה מתחלתה עד סופה שמו"ת כנודע, (ואחר הפרשה אומרים הפטרה השייכה לאותה הפרשה ואפי' אם ביום השבת אומרים הפטרה אחרת כגון אם חל ר"ח או ערב ר"ח בשבת או פ' זכור וכדומה ביום ששי אין אומרים כ"א הפטרה השייכה לפ' ולא השייכה למחר למפטיר ואח"כ יאמר מזמור שיר ליום השבת וה' מלך וכו' וחק ישראל השייך ליום ו' כדי שיהא קורה תורה נביאים כתובים וכו'.) ובערב שמחת תורה אעפ"י שאינו יום ערב שבת תקרא פ' וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום:

ד

ו) גם דע כי בכל ערב שבת אחר שתסיים הפרשה ההיא שמו"ת תכפול פסוק אחרון של הפרשה מקרא ולא תרגום גם דע כי כשתקרא המקרא צריך לקרותו בטעמים שבפסוקים ההם, אבל התרגום א"צ לקרותו בטעמים שאין טעמים אלא במקרא לשון הקודש, שלא כאותם הנוהגים לקרוא בטעמים אפי' בתרגום של הפ' וביום שבת א"צ לקרוא הפ' רק לשומעה כולה מפי הש"ץ הקורא בס"ת אבל ההפטרה של יום השבת תקראנה אתה בפיך ולא תסמוך על המפטיר זולתי אל הברכות שמברך לפניה ולאחריה שצריך שתכוין אזניך לשמעם ולענות אחריהם אמן:

ה

ו) ומנהג מורי ז"ל היה תכף בסיומו תפלת שחרית דיום הששי היה הולך לבהכ"נ או לבית מדרשו אם היה שם ס"ת כשר והיה מוציאו וקורא בו הפ' שמו"ת, והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד אחד שהיה מקרא לו התרגום מתוך ס' תרגום והוא אומר אחריו, וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפ' ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרות כל הפ' כולה מקרא פעם אחד ולשנותה פעם שנית ואח"כ קוראים כולה ביחד תרגום פעם ג' אלא כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שני פעמים מקרא ואחד תרגום, והיה דוחק עצמו לקרותה ביום הששי והיה אומר כי זהו סוד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. זולתי אם אירע לו איזה אונס גדול מאד אז היה קורא הפ' שמו"ת אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית. כמו שצוה רבינו הקדוש לבניו, ולא כאותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית שבת, ואחר קריאת הפרשה היה טובל טבילה של ע"ש הנז' בזוהר פ' תרומה עכ"ל, ועיין עוד בשער הכוו' דף ס"א ע"ד ודף ס"ב ע"א יעו"ש:

ו

ו) ועוד דע כי סדר הפסוקים של ימי השבוע הם כנגד מילוי דשם ב"ן, דהיינו ביום א' הו' פסוקים הם כנגד ו' דמילוי יו"ד דשם ב"ן, וביום ב' ד' פסוקים הם כנגד ד' דמילוי יו"ד דשם ב"ן, וביום ג' ה' פסוקים הם כנגד ה' דמילוי ה' דשם ב"ן, וביום ד' ו' פסוקים הם כנגד ו' דמילוי ו' דשם ב"ן, וביום ה' הה' פסוקים הם כנגד ה' דמילוי ה' אחרונה דשם ב"ן, וע"כ קודם שיקרא הפסוקים ביום א' יכוין שאלו הו' פסוקים הם כנגד ו' דמילוי יו"ד דשם ב"ן וגם יכוין להשאיר בו הארה מתוספת נשמה של שבת שעברה. וביום ב' יכוין שהד' פסוקים הם כנגד ד' דמילוי יו"ד ולהשאיר בו הארה מתוספת הרוח של שבת שעברה, וביום ג' הם כנגד מילוי ה' ראשונה ולהשאיר בו הארה מתוספת הנפש של שבת שעברה, וביום ד' להמשיך הארה מבחי' הנפש של שבת הבאה, וביום ה' מבחי' הרוח של שבת הבאה, וביום ו' מבחי' הנשמה כמ"ש בשער המצות ובשער הכוו' שם, ובליל ו' הכ"ו פסוקים הם כנגד הפנים של הוי"ה דב"ן כמ"ש בשה"מ שם, וא"כ משמע שא"צ לאומרם כ"א פעם אחד מקרא לבד בלא תרגום, וכן העיד הרב החסיד הת"י בשמ"ש ז"ל שכן ראה שנהג הקדוש הרב מור אביו הרש"ש זלה"ה. וכן מנהג בית אל יכב"ץ כמ"ש בהקדמות ס' דברי שלום ז"ל במנהגי בית אל יכב"ץ אות כ"ט ודלא כמ"ש החיד"א במחב"ר בק"א סי' קנ"ז אות ד' יעו"ש, וכ"כ בן א"ח פ' לך לך אות יו"ד:

ז

ו) ועוד עיין בשער הכוו' בסוף דרושי הלילה דנ"ט ע"א שכתב דצריך לקרות הפסוקים בכל יום באהבה וביראה ובתפילין ותכוין להמשיך ולעורר היראה מן אות י' והאהבה מאות ה' והתורה שהם הפסוקים מאות ך' והתפילין שהם מצוה מאות ה' האחרונה יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לסי' ק"י אות ס"ב שכתבנו שקודם לימוד יכוין למסור עצמו על ק"ה ולקבל עליו ד"מ ב"ד יעו"ש ועוד יש נוהגין שקודם הלימוד נותנין ג' פרוטות לצדקה ואומרים לשם יחוד וכו' הרני בא לקיים מ"ע של הצדקה והרני נותן ב' פרוטות לצדקה (ויכוין להאיר במלכות שבבינה ולאה) ויתן לעני או לגבאי או בידו השמאלית כמש"ל סי' נ"א או' מ"ה ויעשה היחוד הנז' שם, ואח"כ יאמר ועוד הרני נותן פרוטה זו לצדקה (ויכוין להאיר ברחל) לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו' ויתן לעני ויכוין ליחוד הנז' וכן בכל פעם שנותן צדקה יעשה זאת ויאמר הלשם יחוד וכו' ואפי' בויברך דוד שאין מפסיקין מ"מ יאמר הלשם יחוד הנז' בלבו מלה במלה ויעשה היחודים הנז':

א

ז) מנהגינו שלא לקרות ביו"ט סדר קריאת הפסוקים של השבוע וסדר חק לישראל כלל, אבל בתו"ה טוב לקרות הסדר הנז' ולהשלים בעד יו"ט, מחב"ר שם אות ה' ואות ו' בן א"ת פ' לך לך אות ט' ואם תל יו"ט בד' וה' אות ט"ב בה' כתב בן א"ח שם דיקרא ליל ו' פסוקים של יום ה' פ"א בלבד ואחריהם הכו' פסוקים יעו"ש מיהו לע"ד נראה דדוקא בכ"ו פסוקים שהם בחי' פנים דשם ב"ן סגי בפ"א אבל בקריאת פסוקים של יום ד' וה' שהם בחי' המילוי דשם ב"ן כמ"ש באות הקודם צ"ל דוקא שנים מקרא ואחד תרגום וא"כ אם חל יו"ט יום ד' וה' או מי שנאנס ולא קרא יום ד' וה' צריך לקרות ליל ו' בתחלה פסוקים של יום ד' וה' שנים מקרא ואחד תרגום ואח"כ כו' פסוקים של ליל ו' פ"א בלבד:

ב

ז) וכתב בזוה"ק פ' פקודי דף רמ"ט ע"ב וז"ל ואלין ארבעין אינון דקיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפוקי מפומייהו מלה דלא אצטריכא ובתר דא אפיקו מפומייהו מלה קדישא מלה דאורייתא ומטנפי פומייהו בה ואלין קיימי ומנדין לון, וקיימי בהא נדוייא ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון, וכן לכל אינין דחאבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקי בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינין חולין ומשריין אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא, נזיפא איהו על חובא פליני דעבד עד דתב קמיה מריה רחמנא לישזבן, כדן תב מההוא חובא מתכנפי אלין ארבעין ושראן ליה וכדין אכריזו עליה פלניא שרא נזיפא מכאן ולהלאה צלותא עאלת, ועד לא תב נזיף איהו לעילא ותתא ונטירו דמריה אתעדי מניה ואפי' בליליא נשמתיה נזיפא דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחיין לה לבר עכ"ל וכן ארז"ל במס' חגיגה דף י"ב ע"ב א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם:

א

ח) שם הגה, ולענין אם היחיד אומרה וכו' כתב המ"א ריש הסי' ונ"ל דאם בא לבהכ"נ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י"א דאין היחיד אומרה וה"ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וכו' ואני זאת וכו' ואח"כ יאמר השני פסוקים עיין בילקוט פ' עקב ומכ"ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אח"כ כדי לאומרה עם הצבור עכ"ל, ומיהו לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דמ"ט זה לא יתכן שכתב שם דע"י נ"א אנו מעלין בחי' הנר"ן דנפש. וע"י אשרי יושבי ביתך וכו' מעלין בחי' הנר"ן דרוח, וע"י למנצח בחי' הנר"ן דנשמה ואח"כ ע"י קדושת ובא לציון יורד השפע אל עולם הבריאה כיעו"ש וא"כ צריך להיות דוקא על הסדר אשרי ולמנצח ובא לציון, ואם מפני שאינה נאמרת ביחיד כבר כתוב לעיל בסי' נ"ט סעי' ג' דבניגון ובטעמים יכול היחיד לאומרה כיעו"ש ועיין שם או' כ"ג:

ב

ח) שם אם היחיד אומרה וכו' אם יש עשרה ואחד פתח ובא לציון וסדר קדושה מיושב אין בזה כלום רק לכתחלה ראוי שיעמוד, רבינו מהר"י ן' מיגש בתשו' כ"י סי' ס"ו ברכ"י אות ב':

א

ט) שם בהגה, ובקדושה שבתרגום יחיד אומרה וכו' לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרו ברבים ב"י סי' נ"ט בשם זוהר פ' תרומה, ט"ז בזה הסי' סק"א:

א

י) שם בהגה, ואין לאומרה בקול רם. ומיהו בשער הכוו' דמ"ט ע"ד כתב דמנהג האר"י ז"ל היה אומרה בקול רם ולא היה חושש למדקדקים לאומרה בלחש יעו"ש, והביאו הש"ץ דקנ"ה ע"ב וכתב דאין זה נגד דברי הזוהר דהרב זלה"ה לא היה מכוין קריאתו עם אחר כלל, ואיהו דעבד לגרמיה הוא דעבד' ולכן אף שהיה אומר בקול רם נידון כיחיד ממש שהוא קורא בקול רם עכ"ל והביאו שע"ת או' א' אמנם מ"ש שם הש"ץ בשם הרד"א דפסוק ה' ימלוך וכו' ראוי לאומרו בלחש אפי' בלה"ק והביאו השע"ת שם מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' שם משמע דלא יש חילוק בזה בין ה' ימלוך להשאר:

א

יא) [סעיף ב'] בהגה, ואומרים אחר סיום התפלה עלינו לשבח וכו' כתב הכנה"ג סי' רל"ד בהגה"ט, מדברי רבינו בעל הטורים מוכח שאין אומרים עלינו לשבח במנחה, וגם הרד"א לא הזכירו, וגם בעל שתי ידות באצבע דרך החיים דף ק"ח ע"ב כתב בשם ס' תולעת יעקב שאין לאומרו, ומנהגינו לאומרו בלחש עכ"ל וכ"כ בשער הכוו' דף ן' ע"א, דהשבח הזה צריך לאומרו אחר כל תפלה מהג' תפלות ולא כאותם שנוהגים לאומרו בשחרית בלבד, והנה הוא שבח גדול במאד מאד יעו"ש, והביאו מ"א סק"א, י"א בהגה"ט, וכ"כ בשל"ה שי"ל עלינו לשבח באימה וביראה ובכונה ובשמחת הלב כי כל צבא השמים והקב"ה עם פמליא של מעלה עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, וצריך לאומרו אחר כל ג' תפילות ואחריו נוסח וע"כ נקוה לך עב"ד, והביאו הש"ץ דף זק"ן ע"ב, וכ"כ היפ"ל או ב' בשם כמה פו' דצ"ל עלינו לשבח אפי' בתפלת מנחה יעו"ש, ומ"ש שם השל"ה וע"כ נקוה לך כ"כ ג"כ הי"א שם בשם מורו שהיה אומר וע"כ נקוה לך בוא"ו וכתב שכן מצא ג"כ בס' כנף רננים למהר"א אזולאי זלה"ה אבל הברכ"י או' ה' כתב על דברי הי"א הנ"ז דהספר הזה הוא ישנו תחת ידו מכ"י הקדש הרב מ"ז זלה"ה ולא ראה זה שכתב בשמו לומר וע"כ נקיה לך יעו"ש, וכ"כ הש"ץ שם ואני שמעתי שהם ב' עדים לאדם עלינו לשבח מתחיל בע' ומסיים בד' מתחת אין עוד, וע"כ נקוה לך ג"כ מתחיל בע' ומסיים בד' יהיה ה' אחד ושמו אחד, הרי כאן ב' עדים הולכין לפניו להעיד על תפלתו עכ"ל, וכ"כ הרב המגיה שם בש"ץ בשם סדה"י והרד"א די"ל ע"כ נקוה לך בלא וא"ו יעו"ש, וכ"כ כף החיים סי' טו"ב או' ך' וכ"ה בשער הכוו' דף ן' ע"ג ע"כ נקוה בלא וא"ו, וכ"כ השע"ת או' ג' דכן נוהגין לומר על כן, ועוד עיין לקמן או' ט"ו:

א

יב) וכתב שם בשער הכוו' דמן עלינו לשבח עד ואנחנו משתחוים צריך לכוין לתת שבח וגדולה להשי"ת בכל ד' עולמות אבי"ע דקדושה וליחדם יחד כדי שעי"כ יתגרשו משם הקלי' כי ע"י סיפור שבחו ית' וגנות הקלי' נכנעים והולכים להם כנז' בזוהר פ' בא בענין מצוה לספר ביציאת מצרים, ואח"כ מן ואנחנו משתחוים ואילך יורד אוה"מ בכל העולמות ואז מתגרשים הקלי' והרי אלו שני כוונות ביחד ואחר גמר עלינו לשבח יורדין כל העולמות למקומם הראשון כי כבר אינם יראים עתה מן הקלי' שכבר נתבטלו וכו' וזהו טעם כריעה זו בואנחנו משתחוים לכוין להוריד אוה"מ דרך ירידה בכל העולמות מלמעלה למטה עד העשיה כולה וכו' ועי"ש כמה סודות עמוקים יש בשבח הזה וע"כ כמה צריך ליזהר לאומרו בנחת ובשלוה באימה וביראה ובכונה גדולה כדת מה לעשות:

א

יג) וכתב עו"ש בשער הכוו' על כן נקוה לך וכו' גם שבח הזה צריך לאומרו אחר עלינו לשבח בג' תפילות ע"ד שאומרים עלינו לשבח, וגם טוב מאד ויועיל לאדם תועלת גדולה להזהר ולומר אחר סיום שני שבחים הנז' פסוק והיה ה' למלך ע"כ הארץ וכו' ויכוין שפסוק זה מתחיל בוא"ו ומסיים בד' שהם בגי' עשרה. ותכוין שהם בחי' עשרה הויות דב"ן דמילוי ההי"ן, ותכוין להאיר ולהמשיך עשרה בנים אלו בלאה אשר זה סוד פסוק הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים יעו"ש וכ"כ בפע"ח שער י"ד פ"ז.

א

יד) ועיין להחיד"א בס' דבש לפי מ"ע הק' או' י"ב שכתב בשם ליקוטי גורי האר"י ז"ל כ"י סי' שט"ו דלהסיר הקלי' טוב לומר בכל יום פסוק ויאמר אם שמוע תשמע וכו' ולכוין בד' יודין דע"ב הרמוזות עליך כי אני ה' עכ"ל וע"כ נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ בעה"ק ירושת"ו לאומרו אחר עלינו לשבח בכל ג' תפילות כדי להסיר הקלי' ולא יתאחזו בתפלה, וכתב שם בפע"ח דאחר ג' תפילות טוב לומר מזמור רועי ומזמור אלהים יחננו, והביאו הש"ץ דקנ"ח ע"א:

א

טו) שם. עלינו לשבח מעומד וכו' וז"ל סדה"י עלינ"ו בגי' ומעומ"ד, וצריך לאומרו בכוונה גדולה, ויש בו כמה סודות ורמזים וכוחו גדול, ויש מדקדקים שאומרים אותו בכל יום ז"פ בין ביום בין בלילה, ז"פ ביושר וז"פ למפרע, שמתחילין עוד אין מתחת הארץ ועל וכו' ויהושע תיקן זה השבח הגדול כשכבש את יריחו ואמרו ז"פ ישר והפוך, ובו הפיל ז' חומות שהיה ליריחו והוא מסוגל לכל דבר וענין מצרה וצוקה שלא תבא ולא תהיה לומר אותו ישר והפוך, ושם יהושע רמז בו בתחלת ענינים, ומרוב ענותנותו לא רמז שמו שלם כי אם הושע ולא חתמו כסדרו אלא למפרע באופן זה, ע של עלינו ש של שמנו ו ואנחנו משתחוים וכו' ה הוא אלהינו וכו' וצריך לכוין בו קבלת עול מלכות שמים ויחודו ואלהותו, דכמו שיש בפסוק שמע ישראל ע רבתי וד רבתי ע של שמע ד של אחד לרמוז שצריך להעיד על יחודו ית' כן רמז בשבח הזה שמתחיל בעי"ן ומסיים בדל"ת ע לינו לשבח וכו' אין עוד , ואח"כ יאמר על כן נקוה לך וכו' שהוא מלכיות להמליך יוצרינו עלינו, והוא קרוב לשבח עלינו לשבח ורמוזה בו ג"כ ע"ד שיתחיל בע' ע"כ וכו' ומסיים בד' תמלוך בכבוד, ורמוז בתחלת תיבותיו עכ"ן על כן נ קוה, ואפשר שהוא כשהצדיק עליו את הדין וידע שחטא ואמר בתפלתו שמהרה יעביר גלילים מן הארץ להפנות אליך כל רשעי ארץ וכו' עכ"ל, והביאו הש"ץ דף זק"ן ע"ד, וכתב היפ"ל או' ב' דמטעם זה שהוא מתחיל בע' ומסיים בד' שהם אותיות עד צ"ל עלינו לשבח וגם ע"כ נקוה לך מעומד דק"ל עדות בעמידה יעו"ש:

ב

טו) וכתב הרב ש"כ עה"ת ס' ראה דש"א ע"א וז"ל ושמעתי מהחכם כהר' אברהם פרץ נ"ע שמצא כתוב ואינו זוכר על שם איזה חכם שמה שאומרים אחר התפלה מימרא של ר' אלעזר א"ר חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם וכו' לפי שיש בה ח' פעמים שלום עם מלת שלוה כדי להכביד ח' כנפיו (ר"ל של ס"מ) כדי שלא יערער על התפלה עד שתעבור. וכן צוה לשחוט ז' מיני חיה כדי להתיש ז' חלקי חיותו עכ"ל ושם ביאר כי יש לבעל המדבר ח' כוחות וז' מיני חיה לשוחטן להתיש כח ז' ולהניח אחת שהוא צורך לעולם, ובע"ה גם זה יבולע לעת"ל כדכתיב ובלע המות לנצח ע"כ רו"ח אות ד' ובספרו כף החיים סי' טו"ב אות י"ט חס"ל אות כ"ב וכתב דצריך לאומרו בין בחול בין בשבת והמדלגו בשבת מגרעות נתן יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח שכתבנו בשם האר"י ז"ל שצ"ל מימרא זו קודם עלינו לשבח יעו"ש:

א

טז) שם ואומרים קדיש וכו' בענין הקדישים האריכו בס' מ"א סק"ב וא"ר אות ד' וסי' קל"ג ובאה"ט סק"ה ומעיל צדקה סי' יו"ד ושע"ת אות ה' ועוד עיין בשו"ת זכרון יוסף סי' א' שהאריך בכמה פרטים יעו"ש, ומנהג ספרדים לומר קדיש ביחד ג' או ד' בני אדם כולם כאחד עונים ואומרים וכל מי שירצה ועי"ז ותשקוט האר"ש ועיין בדברינו לסי' נ"ה אות ל"א:

ב

טז) ואם קטן פחות מבן ך' אומרים עליו קדיש עיין בס' קהלת יעקב בתו' דרבנן אות ב' סי' ע"ו שהביא משם חו"י בהשמטות דרס"ג שכתב דהא דק"ל עד י"ג שנים אינו נענש לא בדיני שמים ה"ד בדברים שאינם מפורשים בתורה אזהרתם אבל מידי דמפורש בתורה העונש שלהם וכן גזרות ותקנות חכמים שנכללו במצות ל"ת ודאי ב"ד של מטה שוה לב"ד של מעלה ועונשין בשניהם מבן י"ג שנה יעו"ש והביאו דברי מנחם סי' קל"ג בהגה"ט אות ג' וכתב דמזה יש ללמוד דצ"ל קדיש על בן י"ג שנה יעוש"ב:

א

טוב) שם ואומרים קדיש יתום אחר עלינו וכו' ולפי דברי האר"י ז"ל צ"ל קודם עלינו כמ"ש לעיל סי' נ"ה או' כ"ה ועיין בדברינו לשם כמה פרטים בענין הקדיש:

א

חי) שם ויש לומר פיטום הקטורת וכו' כל מאן דאסתכל וקרי כל יומא פרשתא דקטורת, ישתזיב מכל מילין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא ומדינא בישא, וממותנא ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סט"א לשלטאה עליה ואצטריך דיכוין ביה, זוה"ק ח"ב דף רי"ח ע"ב ועוד האריך יעו"ש ואתה בן אדם פקח עיניך לכוין באמירת הקטורת לא להנאתך כ"א לעשות נ"ר ליוצרך כי מתוקף תעלותיו נודע שיש נ"ר להשי"ת, מחב"ר אות ו' ועיין בס' שכחת לקט מע' ב' שהזהיר דכשאומר פיטום הקטורת יסתכל באותיות וכ"כ בס' ערך לחם למהריק"ש ז"ל דיקרא מתוך הספר והב"ד הרח"פ בס' כף החיים סי' טו"ב אות ח"י וכתב דאם אומר במרוצה ובע"פ לא יהיה לו שום תועלת מאמירה זאת יעו"ש ועיין לקמן אות כ"ג:

א

יט) שם ערב ובוקר אחר התפלה וכו' הטוב והישר לאומרו בזמירות אחר פ' התמיד ובסוף התפלה אחר קוה, ובמנחה קודם אשרי אחר פ' התמיד ותו לא כמ"ש השל"ה, וכן הוא מנהג א"י ומצרים וגלילות טורקיא"ה וקצת מערי איברופ"א ומי שאין נוהגין כך אל עירו ואל שער מקומו הוא לבדו יעשה בצנעה כסדר הזה מחב"ר אות ז' חס"ל אות כ"ב וכתב דזה הסדר לא ישתנה בין בחול בין בשבת יעו"ש וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל דאין לומר פיטום הקטורת אלא דוקא בג' מקומות הללו ובין בחול בין בשבת ותו לא מידי כמש"ל סי' מ"ח, וגם משמע שם בהדיא דגם אחר תפלת שחרית קודם קוה מתחילין אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו וכו' ולא כמ"ש הברכ"י אות ו' ובמחב"ר סי' מ"ת אות ב' שיש מדקדקים להתחיל ויאמר ס' וכו' אחר קוה יעו"ש, ואח"כ ראיתי שגם הוא חזר מדבריו בק"א במחב"ר סי' מ"ח אות ח' יעו"ש והביאו ש"ץ דף זק"ן ע"א שע"ת בזה הסי' אות ו' וכ"ף בספרו קש"ג סי' ך' אות ח':

א

ך) יש שנוהג לומר פיטום הקטרת במו"ש אחר הבדלה וכמ"ש הרד"א וא"ח וכ"כ בס' תוצאות חיים אבל קבלתי מגדולים שלא לאמרו במו"ש מחב"ר אות ט' חס"ל שם וכן לפי דברי האר"י ז"ל זה לא יתכן דאין לעורר הדינין בלילה, ועיין בדברינו לעיל סי' קל"א סוף או' ב"ן:

א

כא) בנוסח הבריתא דהלא מי רגלים יפין וכו' פי' הכלבו מעיין שמו מי רגלים וכ"כ בס' א"ח דף ס"ז ע"ב וז"ל מי רגלים כמשמען וי"א מעיין ששמו מי רגלים ומימיו עזין מאד וריחן רע אבל מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהן סמני הקטורת עכ"ל והביאו הברכ"י אות ח' וכתב דהכי מסתבר יעו"ש, ופי' ברייתא זו והסימנים עיין ב"ח בסי' קל"ג:

א

כב) שם ואומרים תחלה אין כאלהינו וכו' ומה שנהגו לומר חרוזים הללו קודם לכן היינו לפי שמעשרת ולכן אומרים אין כאלהינו שלא נאמר כחי ועוצם ידי עושה החיל רק הכל מה' ניתן לנו ולו נאה לברך על העושר, נוב"י חא"ח סי' יו"ד והביאו המחב"ר בסי' מ"ח אות ב' ש"ץ דף זק"ן ע"א שע"ת בזה הסי' אות ו' ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח:

א

כג) אמירת פיטום הקטורת מתוך כתב אשורית ככתיבת ס"ת היא סגולה לזכות ולעושר ויהיה מוצלח בכל עסקיו כ"ה בס' מ"צ ח"ב יעו"ש והביאו הרו"ח אות ד' ובספרו כף החיים סי' טו"ב אות ח"י ועיין לעיל אות ח"י:

א

כד) שם ואומרים השיר וכו' הוא משנה בסוף מסכת תמיד דף ל"ג ובפ' בתרא דר"ה מפרש טעם למה נתקן מזמור זה ליום ראשון וזה ליום שני יעו"ש. ב"י סי' קל"ג עו"ת בזה הסי' אות ח':

א

כה) שם ואומרים השיר וכו' כתב הטור בסי' קל"ג דבספרד נוהגין בכל זמן וזמן משנין המזמור לפי ענינו. כגון ברכי נפשי בר"ח וכאיל תערוג בחו"ה ומזמור שיר חנוכת הבית בחנוכה, ובפורים למנצח על אילת השחר ומנהג טוב הוא עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ג' וכתב שלא לדלג מכל וכל השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום וגם השיר מענינו של יום וכתב וכ"נ מדברי הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' כ"ה יעו"ש, ועוד כתב שם שהדעת נוטה שהשיר שהיו הלוים אומרים במקדש קודם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם רק בחנוכה יש להקדימו משום פרסומי ניסא יעו"ש, וכ"כ החס"ל אות כ"א ועיין מאמ"ר בסי' קל"ג אות א' מה שהאריך בזה ופעה"ק ירושת"ו נוהגים לומר בר"ח אחר קדושה דסדרא בית יעקב וכו' ושיר של יום והושיענו ואח"כ קדיש למוסף, חס"ל שם ומנהג בית אל יכב"ץ נוהגים לומר קודם קדיש מוסף ר"ת אז ישיר ישראל את השירה וכו' עד ונשקפה על פני הישימון מפני שאלו הפסוקים רומזים אל בחי' המלכות שיש לה עילוי בר"ח כנודע:

א

כו) שם ואומרים השיר וכו' וכתב בשער הכוו' בדרוש ויהי נועם דף ס"א ע"ב, דבכל יום ויום מו' ימי השבוע צריך האדם לכוין להמשיך הארה מקדושת שבת דהיינו ביום א' יכוין להשאיר בו תוספת הארה מבחי' נשמה של שבת שעברה, וביום ב' מתוספת הרוח וכו' וכתב עו"ש דבכל יום מצוה למנות בו ימי השבת דהיינו ביום א' אומרים היום אחד בשבת, וביום ב' היום ב' בשבת וכו' וכתב והנה ז"ס מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשבת ב' בשבת וכו' וכ"כ הרמב"ן בחי' עה"ת והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרים ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכה להם הארתם וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מ"ע למנות ימי החול עד"ז וכו' עכ"ד, וע"כ סידר הרש"ש ז"ל בסידור הכוו' דבכל יום ויום קודם השי' של יום ביום א' אומרים היום יום אחד בשבת קודש והשיר שהיו הלוים אומרים בו על הדוכן כו"כ, ולכוין להשאיר בו הארה מתוספת נשמה של שבת שעברה, וביום ב' אומרים היום יום ב' בש"ק וכו' ולכוין להשאיר בו הארה מתוספת הרוח של שבת שעברה, וביום ג' מתוספת הנפש של שבת שעברה, וביום ד' להמשיך הארה מבחי' הנפש של שבת הבאה, וביום ה' מבחי' הרוח, וביום ו' מבחי' נשמה של שבת הבאה, ואח"כ אומרים השיר של אותו היום ועיין פרע"ח פ"ה משער קריאת ס"ת ופ"א משער השבת וכ"כ הסו"ב או' ז' כף החיים סי' טו"ב או' ט"ו יפ"ל או' ז' וביום ו' אומרים היום יום הששי בש"ק והשיר וכו' ועיין ש"ץ דקנ"ו ע"ב וכף החיים שם וביום השבת א"צ לומר היום יום וכו' כמ"ש היפ"ל שם וכ"מ מדברי האר"י ז"ל וכן עמא דבר, וכן ביו"ט אין אומרים דיש לו קדושה מצד עצמו מבחי' פרצוף הזמנים כידוע ליח"ן:

א

כז) שם יש שכתבו ליזהר לומר פיטום וכו' מיהו הב"י בסי' קל"ג כתב ע"ז אם הלכה נקבל אבל לדין יש תשובה יעו"ש, והביאו מ"א בסי' זה סק"ה וכתב לכן המדקדקים נהגו לאומרו בכל יום יעו"ש, וכ"כ לעיל אות י"ט בשם השל"ה ובסי' מ"ח בשם האר"י ז"ל יעו"ש. ובן מ"ש הב"ח בשם רש"ל בתשו' דלפי מנהגינו שאומרים אין כאלהינו ופיטום הקטורת קודם עלינו א"צ לומר הך אגדה אר"א אר"ח ת"ת וכו' כתב המ"א שם דמ"מ נהגו לאומרו יעו"ש, וכ"כ לעיל בסי' מ"ח בשם האר"י ז"ל יעו"ש. ועוד עיין מש"ל סוף או' ט"ו:

א

כח) שם וכשיוצא מבהכ"נ וכו' עיין בדברינו לעיל סי' צ"ג או' ד' מ"ש בזה בס"ד:

א

כט) שם וכשיוצא מבהכ"נ וכו' כשיצא מבהכ"נ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד, וכן בירידתו מהתיבה מ"א סק"ו, א"ר או' ו':

א

ל) שם ומשתחוה ויוצא, שכן היו עושין במקדש בגמר העבודה, כי כל כהן כי גמר מצותו השתחוה ויצא כמ"ש במתניתין פ"ו דתמיד, יפ"ל או' י"ג:

א

לא) שם ומשתחוה ויוצא, כתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד כשאני קם לצאת מבהכ"נ משתחוה אני אל ההיכל ואומר כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך וכו' וביציאתי מבהכ"נ חוזר אני ומשתחוה ואומר ה' נחני בצדקחך וכו' והביאו א"ר שם, ש"ץ דקנ"ח ע"ב. ומהרי"ל עשה ג' השתחואות, כשהלך ממקומו, ולמול ארון הקודש, ובצאתו מפתח בהכ"נ, והביאו מ"א שם, ש"ץ שם ע"ג, כף החיים סי' טו"ב או' ל':

א

בש"ע סעיף ב' דסידר' כך נקרא בגמ' קדושת ובא לציון:

ב

מ"א סק"ב ועי' סימן קי"ג. אע"ג דאמרינן התם שאין לכרוע ולשחות אלא במקום שתיקנו חז"ל מ"מ בואנחנו כורעים שרי וכ"כ שם הט"ז סק"ד ע"ש טעמו:

ג

ט"ז סק"א. בספר הזוהר. הובא בב"י סימן נ"ט דקדושה שבלה"ק דווקא ברבים וקדושה שבתרגום דוקא ביחיד וכתב שם שלכן בצבור אומר כל יחיד בלחש התרגום של הקדושה שאז לא מקרי בצבור ובזה יובנו לך דברי המ"א שבכאן:

ד

ט"ז סק"ב ואשתמיטתיה. עי' כנסת יחזקאל סי' קי"א:

ה

מ"א סק"ב והאחרים יטילו גורל אף שיש בהן שאינם שוים. פי' שמטילין גורל על קדיש השני ואף שיש א' מהם שהיה לו דרך משל אות זיין בגורל הראשון והשאר היה להם פחות לא זכה בשביל זה בקדיש השני אלא צריך גורל מחדש:

ו

שם ב' או ג' שהפילו גורל ולמחרת. פי' על הקדישים של ערבית ושחרית ולז"א שבטלה החלוקה וצריכים להטיל גורל מחדש אותם שלא אמרו בערבית עם זה שבא. אבל זה שאמר בערבית כבר לקח חלקו ואין לו עמהם כלום וכ"כ הכנסת יחזקאל סימן מ"ד:

ז

שם דמדלא בא ודאי מחל להם שיהי' אחרון. מנהגם היה שבערבית יש קדיש א' שאחר עלינו השייך לתפלה ונקרא תפלה קדיש ובשחרית יש שני תפלה קדישים. ואחר כך אומרים שיר של יום ואומרים קדיש ואח"כ יש תהלים קדישים כל מקום כמנהגו וכשהיו ג' יא"צ ועשו גורלות על כל הג' תפל' קדישים והד' היה בעיר ולא מחל זכותו שיהיה אחרון ויאמר מזמור קדיש כי נגד יב"ח יא"צ קודם ואם היו ד' יא"צ יאמר זה תהלים קדיש ואם יש הרבה יא"צ שהפילו גורל ולא נשאר לזה קדיש כלל אין אומר שום קדיש ומ"ש המ"א שיהיה אחרון היינו אם ישאר קדיש יהיה הוא אחרון ואם לא ישאר יפסיד הכל וכ"כ הכנ"י סי' מ"ד ע"ש:

ח

במ"א עמדתי החוצה כו' ראשון והוא אחריו. היינו ע"ד שביארתי באות הקודם שמחל לו שיהיה הוא אחרון לענין שעכ"פ הם יאמרו קדיש והוא לא יאמר אא"כ ישאר עוד קדיש וכן כאן מחל שיאמר הוא בראשונה בערבי' אבל שיאמר זה יותר קדישים (שיש בערבית ושחרית כמו שכתבתי באות ו' וקדיש של מזמור היינו שיר של יום) ממנו לא תלינין שמחל:

ט

שם כ' דוקא כשניזק אבל משום הרווחה דידיה לא וכאן אינו ניזק רק שרוצה בגורל אולי ירוויח:

י

שם נהיגי כשיש בן ל' נותנין לו כל הקדישים. היינו כל הג' תפלה קדישים (שייך הגה"ה שלמעלה שיש בערבית. (קדיש לאבלים) וכשיש ד' יא"צ נותנין לכ"א קדיש א' והבן ל' נדחה לגמרי מן היא"צ ואינו אומר כלום אא"כ יש עוד איזה קדיש:

יא

שם והנה אירע באותו יום. ענין זה מיירי אפילו שאין בן ל' רק ד' יא"צ ואבלים וק"ל:

יב

שם השירים ונהגו שמפילין גורל בין הכל. היינו כמ"ש המג"א זה המנהג בריש ס"ק זה.

יג

שם חולק בשאר קדישים בגין אביו. כתב הכנ"י בסי' מ"ד שאין נוהגין כך:

יד

שם מי שבטלה. הכלל הוא דבן ז' דוחה את היא"צ ובן ל' מכל וכל ודוקא בן ז' גדול שמתפלל בחול בביתו רק בשבת בא לבה"כ אז דוחה את היא"צ משום דהיא"צ יתפלל ערבית במוצאי שבת אע"ג דהיכא דאמר היא"צ קדיש ביומו אין לו זכות בערבי' שלאחריו מ"מ כה"ג שלא אמר קדיש ביומו מתפלל ערבית ולכן הבן ז' גדול בשבת דוחה לגמרי את היא"צ משא"כ בן ז' קטן דהולך כל ז' לבה"כ א"כ לא יאמר היא"צ גם בערבית לכן יש ליא"צ קדיש אחד ביומו. וז"ש המג"א דמ"ש הש"ך שיש לו דין ז' לענין קדיש אע"פ שאינו נוהג אבלות מ"מ מחויב ליתן ליא"צ קדיש א' דהא הולך כל יום לבה"כ והוי דינו כבן ז' קטן. וט"ז כ' והא דבשבת כו' ר"ל בן ז' גדול שהולך בשבת לבה"כ: וגם תבין בזה מה שסיים ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן ל' דדוקא ליא"צ אינו דוחה דאם לא עכשיו אימתי אבל בן ל' יאמר קדיש אחר שיכלה ז' לקטן:

טו

מ"א סק"ד הפך רמ"א לשון הטור דלשון המשנה השיר שהיו הלוים אומרים וכאן כ' השיר שהלוים היו כו' להורות דאין כוונתו על המשנה רק על השיר משום דס"ל בחול אין לומר המשנה רק בשבת:

א

כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ"ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם – (עמודי שש וסמ"ע בח"מ סי' רס"ז וכ"מ בב"י סימן תק"ן) ונ"ל דאם בא לבה"כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י"א דאין היחיד אומרה וה"ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואחר כך יאמר השני פסוקים עיין בילקוט פ' עקב ומכ"ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אחר כך כדי לאומרה עם הצבור: עלינו. כתוב בכתבים שיאמרו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ הכ"ה סי' רל"ד שכן נוהגין שם אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתוב שא"ל במנחה עכ"ל כ"ה, ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו' [הכוונות], יאמר ומושב יקרו [טור], יש לומר הוא אלהינו אין עוד כי כן כתיב בפסוק [תשב"ץ]:

ב

כורעי'. ויכרע וישתחוה שלא יהא נראה ככופר [עמק הברכה] ועסי' קי"ג: הגאון בלבוש כתב כאן דיני קדיש והנני מוסיף דבר שנתחדש אצלי כ' רמ"מ סי' פ' בתשובה שהיאר צייט יש לו כל הקדישי' של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל שיר השירים ושל רות עכ"ל וראיתי נוהגין להטיל גורל על שיר השירים נ"ל שנתפשט המנהג על שלא ראו תשו' רמ"מ כי לא נדפס בימים ההם דהרי כל מנהגי הקדיש נתקנו על פיו ולמה יגרע דין זה וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי המנהג, כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל גורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לו' האחרים כבר הפסידו חלקם ושנינו נטילו גורל וראיה מרפ"ב דיומא דבזמן שהם שוים הממונה א"ל הצביעו והיו מטילים כולם גורל ואף שאותן השנים היו קרובים מאחרים [כן שמעתי מהגאון מהו' מן אב"ד דק"ק קראטשין] אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון והאחרים יטילו גורל אף שיש בהן שאינן שוין כנ"ל, ב' או ג' שהפילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכין להטיל גורל מחדש כמ"ש בח"מ סי' קע"ה ס"ג, ב' אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים בטלה החלוקה ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סכ"ה וכן אמרי' בב"ב פ"ט גבי שושבינות איתא במתא איבעי ליה למיתי, א' אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר שלא באת אתמול זכיתי בקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו יש רוצין לדמות למ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח א' מן השותפין שנשתמש בחצר כמה שנים אין יכול השני לומר אשתמש ג"כ כזמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל א' בשלו משתמש וה"נ אמרי' שאמר קדיש שלו אתמול ונ"ל דל"ד כי עוכלא לדנא דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים אבל הכא אין קדיש א' שייך לשתיהן ודמי לב' שיש להן מטלטלין בשותפות ואכל א' מהם קצת שחבירו אוכל כנגדו וה"נ כן וא"ל התם חסרי ממונא הכא לא חסר ולא מידי שאלו לא אמרו הראשון היו האבלים אומרים אותו זה אינו דמ"מ יאמר אני ידעתי וסמכתי שאתה תבא לב"ה ותאמר הקדיש לכן עמדתי החוצה ולא אמרי' מדלא בא מחל לו הכל אלא זה מחל לו שיהי' ראשון והוא אחריו, המנהג פשוט כששני יא"צ מטילין גורל ביום שיש בו ג' קדישי' אותו הזוכה ראשון אומר ב' קדישים דלא כמ"ש בס' צ"ץ סכ"ו ושיפילו גורל חדש על הקדיש הג' ע' סוף סוכה, ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והשני אומר לא כי אלא נפיל גורל נ"ל דהדין עם הב' דאין כופין על מדת סדום כיון שיש ריוח בהקפדה דשמא יפול עליו של ערבית ויאמר שניה' כמ"ש בח"מ סי' שי"א וכן מצאתי סי' קע"ד ע"ש ואף שבש"ך שם כתוב דוקא כשניזק מ"מ אין דבריו מוכרחים וגם לא דמי להאי ועוד דיכול לו' אני רוצה להקדים עצמי למצוה שהרי כשיש ג' מטילין גורל ולא אמרי' יאמר כל א' קדיש א' אלא מפני שכל א' רוצה להקדים עצמו למצוה: משמע בב"י סי' ר"א דמוטב לבנו להשכיר א' לו' קדיש במקומו משיאמר א' בחנם ע"ש ועבי"ד סי' שע"ו ובתשובת רמ"א דאם אין לו בן ראוי ליתן ג"כ לבן בנו קדיש אך שאר האבלים יאמרו ב' קדישים והוא קדיש אחד: שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת ובן הנהרג אומר קדיש באומרו שאביו היתה כונתו לשוב ובן המת רוצ' ג"כ לומר קדיש בן הנהרג דוחה לבן המת דכיון דנהרג ה"ל כפרה ועוד דהיו אצל המת אנוסים אחרים ולא התודה בפניהם ש"מ שלא היה דעתו לשוב ע"ש ב"ז סי' ר"ג ועבי"ד סי' ש"מ ס"ה: נהיגי כשיש בן ל' נותנין לו כל הקדישים וקדיש של מזמור לאבלים וכשיש ד' יא"צ אז נותנין לכל א' קדיש א' והנה אירע באותו יום שאמרו שיר השירים ונהגו שמפילין גורל בין הכל האבלים והיא"צ ונפל גורל על א' מהיא"צ ואמרו האבלים מאחר שיש לכל אחד קדיש אחד לא ניתן לכם קדיש של מזמור והיא"צ אומר מה שזכיתי משמים הוא דרחימו עליה ומזליה גרם נ"ל דהדין עם היא"צ: מ"כ בשם מהר"ן זצ"ל לענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ז' ככולו ואף על פי שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע וזה מת לו ביום א' שניהם שוים ביום השבת, גם פסק דמי שהוא אבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין ל' ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים עכ"ל: מי שבטלה אבילותו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' (ש"כ בי"ד) ונ"ל דמ"מ מחויב ליתן ליא"צ קדיש א' דומיא דקטן, והא דבשבת אין ליא"צ כלום היינו משום שיכול לומר במ"ש וכ"מ במנהגי' ע"ש ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן ל' וכ"מ בהגהות רמ"א שם, יש נמנעים לומר שיר היחוד ע' בתשובת רמ"א טעמם והוא כ' לאומרו ושנתקן ע"פ הקבלה, כתוב בריב"ש סי' קט"ו שאם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אסור לאומרו כי כבוד האב קודם ורמ"א בי"ד סי' שע"ו כ' שאין בידו למחות, נוהגין במקצת מקומות שביום שפוסק מלומר קדיש נותנין לו כל הקדישים:

ג

ערב ובוקר. והאר"י כ' שאין לאומרו בערב ואפשר דהכי קאמר אחר תפלת מנחה או קודם לה וצ"ע למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע והיא שייכ' לקרבן תמיד ואפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבי' אי' שהטעם להבריח הקליפות, ובשל"ה כתוב לאומרו בשחרית קודם תפלה ואחריה:

ד

השיר. מ"כ דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא דכוונת הטור לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום וכ"פ הרמב"ם בהדי' בסדר התפלה ע"ש וכ"כ בכ"ה ול"נ שכוונת הטור לו' המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת שהרי כ' בשבת וכו' ליום שכלו שבת כו' אר"א אר"ח ת"ח וכו' ובודאי זה אינו ענין לשיר של יום ועוד מה צ"ל אר"א כו' הלא אחר פסוקים אומרים לעולם קדיש משא"כ אחר משנה לכן אמרי' אר"א וכו' כמ"ש סי' נ"ד וכ"כ בד"מ שכ' רש"י גורס בבית המקדש ורוקח גורס במקדש וכ"כ במהרי"ל שהוא הגיה בסידור שלו כרוקח משמע דאמרי' המשנה דאל"כ מאי נ"מ בגירסא אלא ע"כ דאמרי' המשנה ומ"מ כאן בש"ע הפך רמ"א ל' הטור והמשנה וכ' ואומרים השיר שהלוים וכו' להודיע שאומרים השיר ולא המשנה וזהו שסיים שחרית לבד כלו' דבערב לא היו אומרים שיר כמ"ש הטור ע"ש משום דכאן בחול קאי אך בשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים וכב"י בשם א"ח שהשירים לא היו מצותן אלא בבוקר ע"כ (ועיין בס' ש"י) והקשה ר"מ אלשיך בתשובה דמשנה שלימה שנינו פ"ד דר"ה שנתקלקלו הלוים בשיר של בין הערבים וכו' א"כ היו אומרים שירה ותירץ דמ"מ אינו מעכב הקרבן אלא בשחרית וכו' ע"ש ול"נ כמ"ש התוס' סוף ר"ה דאם הביאו הנסכים בלילה לא היו אומרים שיר ואף על גב דלכתחלה אין לאחרה עד הלילה מ"מ אי עביד כשר משא"כ בשיר של שחר דא"א לדחות כלל וז"ל הג"מ פ"ג מתפלה דשיר שעל הקרבן היו אומרים בעוד היום גדול שא"א שירה אחר תמיד של בין הערבים אף על גב דאכתי יום גדול הוא דאיכא בתריה קטורת ונרות עכ"ל, א"כ י"ל דה"נ כיון שנגמרה תפלת המנחה ה"ל כאלו כבר הקריבו התמיד וא"א שיר אחריה דבב"ה הי' אומרים בשעת ניסוך היין שעל הקרבן אבל בשחר הי' מותר לומר אחריה דעדיין זמן שירה הוא כל היום משמע בגמרא סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר של חול רק שירים אחרים ולכן יש מקומות שאומרים מזמורים אחרים בי"ט ע"פ מס' סופרים אבל אינן אותן שאמרו במקדש וע' בסוכה דף כ"ה לענין שבת ור"ח וחה"מ ועכשיו אין מדקדקין בכך דלזכר בעלמא עבידי וגם אומרים השיר אחר מוסף ובאמת במוסף הי' שיר בפ"ע כדאי' סוף ר"ה ובכ"ה כ' מנהגינו שביום שיש מוסף אומרים שיר של יום אחר שחרית ואחר מוסף אומר שיר של מוסף (מ"ע סי' כ"ה):

ה

ידלג א'. וב"י כתב דאינו חייב מיתה אלא מטעם שנכנס למקדש בביאה ריקנית וזה לא שייך עתה והב"ש כ' שטעה דאי' ביומא דף נ"ג דאפי' במקום דלא מחייב אביאה כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה חייב אהקטר' ועוד אי' שם דאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה א"כ מיתה א"כ צריך ליזהר בי"א סממני' ובמעלה עשן ובאחרים אין קפיד' כ"כ ועוד כ' ב"י דאין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקים נהגו לאומרו בכל יום וכב"ח בשם רש"ל דאצ"ל אר"א כו' דהרי הקדיש קאי על עלינו וכמש"ל ומ"מ נהגו לאומרו:

ו

ומשתחוה. מהרי"ל עשה ג' השתחואות כשהלך ממקומו למול ארון הקדש ובצאתו מפתח ב"ה בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו [ד"מ] כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה [ע"ה ר"ח]:

א

(א) מתרגמינן – כדי שיבינו הכל:

ב

(ב) בכונה – דאמרינן בגמרא מיום שחרב המקדש עלמא קאי אקדושא דסידרא. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש"ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש"כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי"ז כונתן:

ג

(ג) וע"ל סימן נ"ט – דשם מסיק הרמ"א דנתפשט המנהג לומר אף ביחיד ומ"מ לכתחלה טוב יותר לומר בציבור וע"כ אם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון יש לו לאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח וגם השני פסוקים שקודם ואתה קדוש דהיינו ובא לציון ואני זאת בריתי וגו':

ד

(ד) ובקדושה שבתרגום וכו' – ר"ל דפסוקי הקדושה שבלשון הקודש נאמרים דוקא ברבים ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דוקא ביחיד לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לומר אותם ברבים וע"כ כשאומרים קדושה דסדרא בציבור אומר כל יחיד בפני עצמו בלחש התרגום של הקדושה דאז לא מיקרי בציבור וזהו מה שסיים הרמ"א שלא לאמרם בקול רם. ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר גם התרגום בקול רם [שע"ת]:

ה

(ה) לצאת מביהכ"נ וכו' – דכיון דהעולם מתקיים ע"ז צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולפי מה שביארנו לעיל דנכון להדר לאמרם בציבור ממילא צריך ליזהר שלא לצאת מקודם אפי' אם ירצה לאמרם בפני עצמו אם לא בשעת הדחק:

ו

(ו) קדושה דסידרא – הוא קדושת ובא לציון:

ז

(ז) עלינו – מ"א כתב בשם האר"י שיאמרוהו אחר כל הג' תפלות וכן נוהגין במדינתנו מלבד בבתי כנסיות גדולות שמתפללין תפלת מעריב סמוך למנחה (ועיין לקמן סימן רל"ה) אין אומרים עלינו אחר גמר תפלת מנחה דעלינו שיאמרו אחר תפלת מעריב קאי גם אמנחה [מגן גבורים בשם סדר היום] ויש כמה נוסחאות בעלינו והובא בא"ר ואין לשנות שום נוסחא כי כל נוסחא יש לה יסוד [שם]:

ח

(ח) בכונה – ויש לומר עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו' [מ"מ]:

ט

(ט) ואנחנו כורעים – וצריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר ח"ו:

י

(י) קדיש יתום אחר עלינו – שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:

יא

(יא) יכול לאמרו אם אין וכו' – ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו ע"ז. ומסתברא דכ"ז הוא לענין קדיש יתום מפני שקדיש זה מיוחד ליתומים אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל שמא יקפידו ע"ז:

יב

(יב) ויש לומר וכו' – מפני שהקטורת היו מקטירין פעמים בכל יום כמ"ש בתורה:

יג

(יג) ערב – היינו אחר תפלת מנחה או קודם לה דהקטורת לא היו מקטירין בלילה:

יד

(יד) ובוקר אחר התפלה – וצ"ע למה אנו אומרין אותה בשבת ויו"ט אחר מוסף והלא הקטורת קודמת למוספין לכו"ע והיא שייכא לקרבן תמיד ואפשר דכונתנו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבים איתא שהטעם להבריח הקליפות ובשל"ה כתב לאמרו קודם תפלה ואחריה:

טו

(טו) ואומרים השיר וכו' – עיין במ"א שמסיק דכונת הרמ"א לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום (דהיינו שביום א' היו הלוים משוררים לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו' עד סוף המזמור וכן בכל יום המזמור השייך לו) אבל אין כונתו שיאמרו משנת השיר שהיו הלוים אומרים וכו' אכן נוהגין העולם לומר משנה זו אחר פטום הקטורת כמו שנדפס בסידורים:

טז

(טז) שחרית לבד – אף דבמקדש היו אומרים שירה על נסכי היין גם על תמיד של בין הערבים אכן מפני שכמה פעמים היו הכהנים טרודין והיו מביאין הנסכים של בין הערבים בלילה ובלילה אין אומרים שירה לפיכך נוהגין לומר השיר בשחרית לבד. ואיזה מזמור נוהגין לומר ביו"ט לשיר של יום יבואר אי"ה לקמן בהלכות יו"ט:

יז

(יז) שמא ידלג – ובב"י מפקפק בזה דהלא אין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקין נוהגין לאמרו בכל יום [מ"א] ויש שכתבו דאותן שאין אומרין רק בשבת אין מרגלא בפומייהו כ"כ יאמרו מתוך הסידור:

יח

(יח) ומשתחוה ויוצא – דבמקדש נמי כשגמרו העבודה היו משתחוין ויוצאין ועיין במ"א:

א

מג"א ס"ק ב' הגאון בלבוש. האומר קדיש יתום יתעטף בטלית מפני כבוד הצבור כ"כ במגן אברהם סימן ח"י ס"ק ב':

א

שנים עבה"ט. וע' בספר הכוונת שהאר"י לא היה חושש לזה והיה אומר מלת התרגום בקול רם אך לפי מה דמשמע בב"י סי' נ"ט עיקר הטעם שלא יקראו בקול רם כדי שלא יהי' הצבור אומרים יחד ולשון תרגום ביחיד דוקא כמ"ש בזוהר אבל לקרות בקול רם בפ"ע שלא ביחד עם שאר אנשים מהצבור יכול לומר אף בקול רם. וכ"כ בש"צ וכתב דהזוהר מיירי לענין שלא ישתתפו לקרות שנים ביחד ע"ש. וגם כתב דמאבודרהם נראה שגם פסוק ה' ימלוך י"ל בלחש ע"ש:

ב

עלינו עבה"ט. ומ"ש בשם כנף רננים כ"כ בבר"י שבידו ספר זה כת"י ממש ממז"ה ולא מצא בו שיאמר וע"כ נוהגין לומר על כן:

ג

קדיש עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ח' במי ששכרוהו לו' קדיש בשביל איש ואשה קרובים ואחד צ"ל קדיש בשביל בנו הבחור שמת יש לזה שאמרו בשביל האיש והאשה ב חלקים ולזה שאומר בשביל בנו חלק אחד ע"ש: וע"ש שהבן דינו כתושב אע"פ שהיה מושכר למשרת בעיר ומת שם וגם מבואר שא"ל שהבא בשכרו יש לו יתרון נגד האומר בחנם וגם מבואר שם דאף שהבן לא היה בן עשרים אין זה מגרע כחו ואין לחלק בכך כלל מה שאינו בר עונשין וגם ביאר שאין חילוק בין שהיה לו אב או אם כאן בעיר ומתו אם שהיה דירתם קבוע בעיר אחרת ומתו והבן הוא תושב מן העיר הזאת דתרווייהו כי הדדי נינהו ויש לשניהם לחלוק בשוה הקדישים אע"פ שזה האב ואם שלו לא היו תושבים כאן חשוב תושב כמו חבירו ואף שב"י בסוף הל' אבילות בשם מהר"י טרויש לא כ"כ מ"מ לא נהגו כדבריו רק במדינות אלו נמשכים אחר המנהגים והלבוש ע"ש. וע"ש שכתב שכמדומה שאין נוהגין לחלק יותר למי שאומר על אב ואם דלא כמ"ש המג"א בשם מהר"ן (וכן הוא מבואר כאן בבה"ט בשם הכנ"י) ומ"מ לענין הך דינא ששכרו לזה שיאמר על איש ואשה שפיר יש לזה יתרון נגד האחר שאומר על קרוב אחד ע"ש. ועיין בשב יעקב סי' ז'. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' צ"ג שאם אין לו בן רק בת לא תאמר קדיש רק בביתה. ואם אביו חי ורצה לומר קדיש בבה"כ במקום שידוע שהמנהג לו' על קרובים יש לעשות פשר כמ"ש הרמ"א ושם סי' צ"ד כ' לענין בן הבן שלמד עמו זקינו והוא רוצה לו' קדיש אחריו ואמו מוחה בטלה דעתו. ישוב שכולם יש להם אב ואם ואחד אבל ולאחר י"ב חודש פסק שיאמרו בזה אח"ז כיון שכל הב"ב אומרים אין קפידא ובקונטריס מטה אפרים כת"י במנהגי קדיש יתום מבואר הדברים על אופניהם וע' בשו"ת מעיל צדקה סי' י' שחולק המג"א בשם הגאון מוה' מן ז"ל כשנמצא ב' שיש להם אותיות שוות ע"ש:

ד

ערב עבה"ט. ועיין בשו"ת נ"ב סי' י' שהנוסח בטור אתה הוא שהקטירו כו' ואין שם השם או"א והטעם שאומרים תחלה אין כאלקינו כו' לפי שהקטורת מעשרת לכך אומרים אין כאלקינו שלא יאמר כחי ועוצם ידי כו'. ועיין אבודרהם עכ"ל וכ"כ מח"ב סי' מ"א בשם א"ח והאבודרהם ובק"א שם כתב שבספר הכוונות שסידר מהר"ש וויטל בן מהר"ח מה שקיבל מרבו האר"י שבין בסדר הזמירות בין אחר תהלה לדוד בין קודם מנחה יאמר אתה הוא ה' אלקינו שהקטירו וכ"כ באור צדיקים: גם מבואר בסדר הכוונות שאחר הקטורת בכל פעם יאמר ג"פ ה' צבאות כו' ולא יאמר שום פסוק אחריו כ"א וערבה ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ח' בנוסח אחת לששים או לשעבעים שנה ובדברי התוס' דשבועות ועיין בתשובת הרלב"ח:

ה

השיר עבה"ט. ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ט' מ"ש על דברי המג"א והפר"ח ועיץ בשו"ת שב יעקב סי' כ"ב:

א

יחיד אומרם. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרו ברבים כן כתב בספר הזוהר:

ב

ויש לומר פיטום הקטורת כו' אחר התפלה. קשה לי ממה דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד שנ' בבקר בבקר ואמרי' בריש ת"ה תפלות כנגד תמידין תקנום שחרית כנגד תמיד של שחר א"כ היה לנו להקדי' פיטום הקטורת לתפלת י"ח ואמאי נאחר אותה עד אחר התפלה ונ"ל לתרץ דהא דקטורת קודם לתמיד להקרבתו על המזבח לשרפו וכן פירש"י שם אין לך דבר קודם לקטורת היינו לאישים אבל שחיטתו וזריקתו בזה תמיד קודם כדאי' אביי מסדר מערכ' דדם התמיד קודם לב' נרות ונרות קודמו' לקטרת וא"כ התפלה של י"ח היא במקום עבודת דם התמיד וע"כ הקטורת אחריו ועוד ק' שבסידור אביי זכר קטורת מאוחר הרבה אלא שנלע"ד התפלה היא במקום הקרבת איברים דאלו במקו' שחיטתו וזריקתו הרי פרשת התמיד במקומו דאל"כ ל"ל תרתי במקום תמיד דהיינו פ' התמיד ותפלת י"ח אלא ודאי כמ"ש ויש ראיה ממ"ש הטור סי' רל"ה דתפל' ערבית היא במקום איברים שלא נתעכלו ביום ש"מ שתפלת מנחה היא במקום איברים שנשרפין תחלה ביום ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פרשת קטורת קודם ברוך שאמר דליהוי קטורת בין דם התמיד לאיברים ואע"ג דבטור כתוב אחר התפלה נ"ל דג"ז נכון: מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב כל בו מעיין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעיין שם של בזיון. כתב ב"י בשם א"ח דמעלה עשן אינו אלא תיקון לעליית העשן וע"כ אין בו אפילו חיוב אם לא הביאו ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ג) דאם לא הביא מעלה עשן חייב מיתה: כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"י פולק ז"ל בשם ר' מנחם מלונדרוש דמהא דאיתא ירוש' דפרק ת"ה שצריך לשהות אחר תפלת יוצר כדי הילוך ד"א קודם תפלת מוסף לפיכך נראה שתקנו לו' תהלם בנתיים ליחידים ואגב היחידים תקנו לו' אף בצבור אע"פ שיש שהות הרבה בקריאת התורה ומה שנהגו לומר קודם התפלה אשרי יושבי מפני שהוא לשון המתנה שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ולאחר תפלה היו שוהין ג"כ שעה א' כדכתיב ישבו ישרים את פניך [שוב מצאתי בס' עץ חיים כן עססי' קכ"ז] לפיכך נראה שתקנו לו' עלינו לשבח ואני רגיל לומר אחר התפלה מיושב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך דומיא דאשרי יושבי עכ"ל. ולאחר תפלת ערבית ישהא מעט קודם עלינו לשבח (רשב"ץ) עכ"ל. עוד אני נוהג לומר בכל יום בשעה שאומר הש"ץ שים שלום ג' פסוקי' אלו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. דאית' במדרש שמרדכי שאל לתינוקות של בית רבן במה עסקו א"ל כל א' פסוק א' מאלו הפסוקים ושמח בדבר. ומצאתי שבפרובינצ' אומרים אותם בכל יום:

א

במ"א ס"ק ב' דומיא דקטן שהוא הולך בתוך ז' לבה"כ ויש לו כל הקדישים ומ"מ צריך ליתן ליא"צ קדיש אחד והא דבשבת אין ליא"צ כלום ר"ל באבל גדול שהולך ביום השבת לבה"כ דוחה היא"צ לגמרי היינו משום שהיא"צ יכול לומר במוצאי שבת שאז לא יהיה האבל בן ז' בבה"כ ואע"פ שכבר עבר זמן היא"צ מ"מ שייך השלמה בלילה שאחריה משא"כ במי שבטלה אבילותו ברגל שהולך גם בלילה שאח"כ לבה"כ א"כ דמי לקטן: