שולחן ערוך, אורח חיים קל״א: דיני נפילת אפים ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני נפילת אפים ובו ח סעיפים:
אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו נהגו להטות על צד שמאל: הגה וי"א דיש להטות על צד ימין והעיקר להטות [ריב"ש סי' רי"ב וב"י בשם הרוקח] בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו על צד ימין משום כבוד התפילין ובערבית או כשאין לו תפילין בשמאלו יטה על צד שמאל [מנהגים] ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מיושב וכל מקום ומקום לפי מנהגו ומנהג פשוט לומר ואנחנו לא נדע כו' וחצי קדיש אשרי למנצח [טור] ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח מלבד בראש חודש וחנוכה ופורים וע"פ וערב יום כפור וט' באב [מנהגים וע"ל סי' תקנ"ט]:

ב

נפילת אפים מיושב ולא מעומד: הגה י"א דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו אבל בלא זה אומרים תחנה בלא כיסוי פנים וכן נוהגים (ב"י בשם רוקח סי' שכ"ד) וחצר ב"ה הפתוח לב"ה (מהרי"ל) או בשעה שהצבור מתפללין אז אפי' יחיד בביתו אומר תחינה בנפילת אפים (ד"ע פי' אגור):

ג

אין נפילת אפים בלילה ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם שהוא קרוב ליום:

ד

נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל ולא בבית החתן ולא בב"ה ביום מילה ולא כשיש שם חתן: הגה ודוקא שהמילה או החתן באותו ב"ה אבל אם אין המילה בב"ה אע"פ שהיא בב"ה האחרת אומרים תחנון (פסקי מהרי"א סימן פ"א) וביום המילה שאין אומרים תחנון דוקא שחרית שמלין אז התינוק אבל במנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול אומרים תחנון מה שאין כן בחתן שאין אומרים תחנון כל היום כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיי' פ"ה מה"ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה:

ה

אם חל מילה בתענית צבור מתפללין סליחות ואומרים ווידוי ואין נופלין על פניהם ואין אומרים והוא רחום בשחרית אפי' במקום שנוהגים לאומרו בלא זה:

ו

נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בר"ח ולא במנחה שלפניו ולא בחנוכה ויש אומרים גם במנחה שלפניו (וכן נוהגין) בפורים אין נופלים על פניהם בל"ג בעומר אין נופלין. בערב י"כ אין נופלים וכן ערב ר"ה אפילו שחרית [מנהגים]:

ז

ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חודש ניסן ולא בט' באב ולא בין י"ה לסוכות [ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות]:

ח

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור אלא אם כן הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון: הגה וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפישוט ידים ורגלים אפי' אם אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פרק תפלת השחר וריב"ש סימן תי"ב) אבל אם נוטה קצת על צידו מותר אם אין שם אבן משכית וכן יעשו בי"כ כשנופלין על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע וכן נוהגין [מרדכי]:

א

והעיקר להטות בשחרית כשיש תפילין בראשו על צד ימין כו'. ויש מי שכתב שגם כשיש תפילין בראשו יפול על צד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד הימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאלו וגם ע"פ הקבלה יש בו סוד (מהררמ"י):

ב

י"א דאין נ"א אלא במקום שיש ארון וס"ת ור"א בן הורקנוס דבפרק הזהב דשמותי הוה ומסתמא לא היה מתפלל בב"ה ונפל על אפיו (עיין בי"ד סימן של"ד ס"ב) צ"ל דארון וס"ת היה לו בחדר או כיון לשעה שהציבור היו מתפללין נפילת אפים מיושב כ"כ הב"י לפי דעת חכמי הקבלה אבל י"א דאין להקפיד בנפילת אפים שתהא מיושב ואם רוצה לעשות מעשה הרשות בידו (ש"ת הריב"ש סי' תי"ב) וכן הוא במהרי"ל שנפל מעומד אם קרה שסיים תפלתו בשעה שמתחילין הציבור תחנה עמד על מקומו ולא חזר מיד למקום תפלתו ונפל על אפיו מעומד ע"כ אין להקפיד:

ג

נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל כו': אפי' כשיש שם ס"ת ועוד יש טעם משום כדי שלא לעורר ולהגביר מה"ד ולפ"ז אומרים סליחות בבית האבל אבל לא וידויין ותחינות וביום המיל' א"א תחנון דוקא בשחרית וי"א שא"א אף במנחה (מהרש"ל) דהיינו אצל תינוק הנימול וכן נוהגין בק"ק בריסק דליטא אבל אצל החתן א"א כל היום (הגה"מ פ"ה מה"ת):

ד

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ואין שייך זה אלא כשהיו נופלין על פניהם ממש אבל עכשיו שנוהגין רק להטות הראש על צדו אין שייך זה (מורי בב"ח) ויש מ"ש בט"ו באב אומרים תחנון (ב"י בשם רוקח) ועכשיו נוהגין העולם שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט (עיין במנהגים הרר"א טראני) ויש מ"ש שאם מילה בעיר א"א תחינות בכל העיר הואיל ואליהו בא לעיר (מנהיגי דורא):

א

אפים. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר הרמב"ם פ"ה מה"ת פר"ח מ"א ע"ש:

ב

תפילין. וש"ץ יהא אחוריו לצד דרום ופניו לצפון ויהא סומך ונופל על צד הימין דאז נמצא כפיפת ראשו לצד התיבה עיין שכנה"ג ומ"א. וי"ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא זוהר והאר"י ז"ל ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע"ש ונ"ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו מ"א ויזהר שלא יפול כ"א על הזרוע. האר"י ז"ל:

ג

נדע. כתב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. ושניהם בקול רם:

ד

ופורים. אפי' פורים קטן כמ"ש סי' תרצ"ז:

ה

ולא מעומד. ובריב"ש כתב שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל ע"ל סי' קכ"ג ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"י כתב דע"פ הקבלה תהיה מיושב דוקא. ומשמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד. ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב:

ו

בתוכו. ארון ל"ד אלא ס"ת לחוד כ"ה ברוקח ט"ז. ואפי' יחיד בביתו נופל אם יש לו ס"ת מ"א וכתב בשכנה"ג דהרוקח מודה דשאר ספרים ה"ה כס"ת ועל דא אנא סמיכנא ליפול על אפי היכא דגריסנא ע"ש:

ז

לבה"כ. אבל אם בה"כ נעול לא אלא יאמר תחנה בלא כיסוי עינים. ובבה"כ של נשים נופלין. מהרי"ל:

ח

בביתו. דווקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם ועיין סי' נ"ה סעיף כ' דה"ה כאן מ"א וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א ט"ז ועיין בשכנה"ג:

ט

בלילה. ובין השמשות מותר. ט"ז:

י

האבל. ר"ל דאין אומרים שם תחנה כלל. גם א"א למנצח שיר מזמור. אבל זאת בריתי אותם אומר וא"א שם הלל אפי' בחנוכה מהרי"ל אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וכתב המ"א דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכ"כ הר"ן. ועיין בט"ז דבס"ק ט' כתב דוהוא רחום שאומרים בב' וה' צריכין האחרים המתפללים שם שיאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם. אבל רחום וחנון לא יאמרוהו כלל אפי' בביתם ע"ש הטעם. ובס"ק שאח"ז כתב דאפילו והוא רחום לא יאמרוהו אח"כ בביתם כיון דל"ש לאומרו במקומו ע"ש. ובי"ד סי' שע"ו כתב סתם בשם הרוקח שאחר גמר תפלה אומרים תחנון ע"ש. ולא קא מפליג בין רחום וחנון לבין והוא רחום וצ"ע. ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה"ל ונראה מדבריו דגם בבית האבל א"צ לומר אח"כ כיון שלא אמרו במקומו עכ"ל. ולא ידעתי מה נראה מדבריו שייך הכא. גם נראה דאשתמיטתיה מ"ש הט"ז בי"ד בשם הרוקח כמ"ש. ועי' שם ס"ק א' מש"ש כתב בשכנה"ג דאף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרים תחנון ונ"א ע"ש. וט"ז בי"ד שם כתב דאם אין אבל במקום שמת המת ומתפללין שם אומרים תחנון:

יא

חתן. כתב ט"ז ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו אצ"ל תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וכן במילה ע"ש ולענין אבל עי' ס"ק שלפני זה מש"ש. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבה"כ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבה"כ נופלין. והשבתי דיש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבה"כ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבלים. שכנה"ג:

יב

המילה בבה"כ. ומשמע דבזמן הקרירות שמלין בבית אומרים תחנון בבה"כ וצ"ע. והכנה"ג כתב שמנהג כל המקומות שאפי' המילה בבית אין נופלין בבה"כ שמתפלל שם בעל הברית. אם נולד מהול ומטיף ממנו דם ברית אין נופלין על פניהם. הלק"ט ח"ב סי' קס"ח:

יג

תחנון. אבל ב"ח בשם רש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנ"א רשות ט"ז שכנה"ג עיין מ"א. (וכתב בספר אליהו רבה מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק לאחר שבירכו ב"ה על הסעודה אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א):

יד

לחופה. כתב שכנה"ג הא דכתב ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה כוונתו למעט קודם כניסה לחופה אבל כל שנכנס לחופה כל שבעה אין נופלין על פניהם אם בא לבה"כ וכ"ש אם מתפלל בביתו ל"ש בחור שנשא בתולה ל"ש בחור שנשא אלמנה ל"ש אלמן שנשא בתולה אין נופלין על פניהם תוך שבעה מיום חופתן במקום שהם מתפללין אבל אלמן שנשא אלמנה דוקא תוך ג' לנשואין אבל לאחר ג' נופלין. ע"ש וכ"כ הפר"ח וכ"כ הט"ז והעלה דכל ז' ימי משתה לא יבא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"ש. וביום החופה אע"פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר מהרא"י סי' פ' ופר"ח חולק עליו וכתב מסתברא לי כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע"ש ועיין כנה"ג ובמ"א ובהלק"ט ח"א סי' כ"א:

טו

בת"צ. וה"ה חתן בתוך ז' ימי משתה אם בא לבה"כ עיין שכנה"ג בהגהת ב"י:

טז

בלא זה. ר"ל דנהגו לומר והוא רחום בכל ת"צ אף שאינו ב' וה'. אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:

יז

באב. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל. מהרי"ל:

יח

בשבט. דר"ה לאילנות ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. תיקון יששכר מ"א:

יט

שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה"ג עיין בשכנה"ג:

כ

פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ"א:

כא

הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא"ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב"ח ועיין ב"י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ"ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה"ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע"ת. ופר"ח חולק וס"ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם:

כב

משכית. אע"ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ"מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב"ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב"י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ"א:

כג

משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב"י:

כד

בי"כ. פי' שיטו על צדיהם:

כה

או יציעו. כצ"ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ"א ע"ש ופר"ח לא כתב כן ע"ש. בר"ה א"צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם. ט"ז:

א

תלמידי הרשב"א בשמו ושאר פוסקים

ב

ב"י בשם חכמי הקבלה

ג

מהרר"י אבוהב בשם ספר צרורות

ד

שבולי הלקט

ה

בשם ר"י בר יהודה

ו

ב"י

ז

שם

ח

מגילה כ"ב

א

ס"א אין כו'. ממ"ש בב"מ נ"ט ב' לא הוי כו' וא"א שלא היתה זזה ממנו לעולם אלא שהיתה מפסקתו ואין תפלתו נשמעת אז:

ב

נהגו להטות. במגילה כ"ג א' דמצלי אצלוי וכמ"ש בס"ח:

ג

על כו'. ש"ל ורד"א ע"ש שמאלו תחת לראשי וע"ש במדרש:

ד

וי"א כו'. שהוא שמאל השכינה כי שיל"ת וכמ"ש בפ"ה דיומא:

ה

תפלין כו'. דהם אות ועמ"א ודעת ש"ע עיקר:

ו

ומנהג כו'. שהתפללנו בכ"ע שיוכל אדם להתפלל בישיבה ועמידה ונפילה כמו שעשה משרע"ה שנא' ואשב בהר ואנכי עמדתי בהר ואתנפל כו' ולא נדע יותר. טור:

א

ס"ב י"א כו'. כמ"ש ביהושע ויפול ע"פ לפני ארון ה' וע' גמ' דמגילה שם:

א

ס"ד נהגו כו'. דאתקש לחג בפ"ג דמ"ק ט"ו ב':

ב

ולא כו'. דאתקש ג"כ לרגל כמ"ש בפ"א דמ"ק ובפ"א דכתובות:

ג

מיום מילה. שקבלו עליהם בשמחה כמ"ש ברפי"ט דשבת שנא' שש כו':

ד

בחתן שא"א כו'. אע"פ שהחופה לאחר מנחה כמו בע"פ שהוא י"ט אע"פ ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא"י:

א

ס"ו נהגו כו'. כמ"ש בפ' בתרא דתענית לא היו כו':

ב

ולא בט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט:

ג

ולא בר"ח. שהן כולן י"ט ואסורין בהספד ובתענית ולכך א"א גם למנצח בהם כמ"ש בס"א:

ד

ולא במנחה כו'. שמאז התחלת איסור הספד כמ"ש בפ"ג דמ"ק מאימתי זוקפין כו' פרדס:

ה

בל"ג כו'. שבו פסקו תלמידי ר"ע למות וכמ"ש בסוף תענית על מתי מדבר:

ו

בעי"כ כו'. ובשאר עי"ט אצ"ל כמ"ש בס"ז ועבספ"ה דחולין פ"ג א' ועתוס' שם ד"ה כדברי והא דלא כו':

א

ס"ז ומנהג כו'. פ' בתרא דמ"ס ה' ב':

ב

ולא בט"ב. שנא' קרא עלי כו':

ג

ולא כו'. שאז נשלם בנין בהמ"ק כמ"ש בפ"ק דמ"ק:

א

ס"ח כשמתפלל כו'. תוס' שם בשם ירושלמי:

ב

וכן כו' אפי' אין כו'. שהרא"ש פי' טעמא דאביי ורבא דמצלי אצלויי משום איסור אבן משכית דלא כהרי"ף שכ' שהוא משום דר"א והביא ראיה דגמ' מייתי לה בספ"ה דברכות לענין השתחואה בפישוט ידים ורגלים וכ' ריב"ש בסי' תי"ב בשם רב שרירא דחיישי לאבן משכית אף שלא היתה שם שמא היתה שם וחרב המקום ונבנה עליה כשהוא שם אבל דעת הרמב"ם להתיר בדבר מפסיק בין פניו לאבן משכית ע"ש:

ג

אבל אם כו' אם אין כו'. אבל באבן משכית אסור אפי' בכה"ג כפי' הרא"ש דמש"ה הוי מצלי דס"ל אפי' בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן וזהו רבותייהו וכ"כ תוס' שם ד"ה ואב"א כו' וכתי' ראשון בגמ' ולפי' ר' שרירא רבותייהו דאף בלא אבן משכית לא הוו נפלו כנ"ל אבל בלא פישוט יו"ר מותר אף לתי' ראשון אף לפי' ר"ש דבדרבנן לא גזרו:

ד

וכן כו'. עמ"א:

א

להטות על צד שמאל – ענין ההטיה הוא משום דבימיהם היו נוהגים ליפול על פניהם ארצה על הרצפה משום הכי היו צריכים מדינא להטות על אחד מהצדדין שלא יהא נראה שמשתחוה לאבן משכית שהוא אסור מן התורה וכמו שכתוב כל זה לקמן בסעיף ח' בהג"ה ומשום הכי גם אנו נוהגים להטות בנפילת אפים והמ"א לקמן בס"ק כ' מצדד דמדינא צריך הטיה בנ"א אבל מלשון הריב"ש לא משמע כן להמעיין [ולפי הנראה שלא היה לפניו ספר הריב"ש רק מה שהעתיק מהב"י] וכן העתיקו בשו"ע הגר"ז. ומה שציין המגן אברהם עיין בטור ור"ל במה שהביא שם בשם ר"נ דצריך שיגביה פניו למעלה מן הקרקע ואח"כ הביא דאביי ורבא דמצלי אצלויי אלמא דאי לא"ה היה אסור אפשר דהגבהת פניו לכל אדם חשיב כמו אצלויי לאדם חשוב דבאדם חשוב צריך אצלויי דוקא עיין בב"י וכבר כתב ג"כ בספר מגן גבורים על המגן אברהם דאין מדברי הטור ראיה עי"ש. ואפשר עוד דגם כונת המגן אברהם שמחמיר הוא רק דוקא בנפילת אפים ממש על הארץ נגד הרצפה אף שאין פניו דבוקות בקרקע אבל לא בנפילת אפים שלנו שהוא רק כיסוי הפנים לבד ובזה ניחא שלא יסתור לדברי הריב"ש המפורש להיתר:

א

בהג"ה סעיף ב' וס"ת בתוכו נ"ב כתוב בעשרה מאמרות פרק כ"ז מחלק א' ממאמר חיקור הדין שהיודע לכוין כל צרכו בכח מחשבתו משוי ליה מקום ס"ת ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול עכ"ל. אמנם בשירי כנה"ג בסימן זה כתב דלאו דוקא ס"ת ואף מקום ספרים וכתב שעל זה נהג לנפול על אפיו היכי דגרס ע"ש:

ב

(שם) במג"א ס"ק י' בסוף חדיבור. נ"ב ובאליה רבה העלה לאמרם בחנוכה וכ"נ עיקר:

א

סעיף א' אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. נ"ב הנה ראיות הרשב"א הוי מפ"ר דבבא מציעא ממעשה דר"א ואם לדין יש לדחות ראיה זו לפמ"ש בס' עטרת זקנים דאף דר"א היה יחיד בביתו מכל מקום הי' בשעה שהציבור מתפללין ע"ש. ולפ"ז י"ל דכוונת אשתו הוי רק לבטלו מעט עד שיעבור אמירת הציבור תחנון ושוב לא יהיה יכול ליפול דאין לו ס"ת או אף אם יפול לא יהיה נענה כ"כ וז"ב ופשוט ודו"ק: הנה בחיבורי בספר החיים תמהתי על דברי הט"ז שאין לו' מתפתה בתחנונים שפתוי הוא ע"ד שקר שהרי כתיב פיתני ד' ואיפת וכן הסתה נמי ע"ד שקר כמ"ש כי יסיתך אחיך בן אמך וכתיב בו ית' ותסיתני בו לבלעו חנם ע"ש. וכעת זיכני ה' לעיין בספר הזוהר בפרשת בא וראיתי שם שדבר ה' אמת ורוח ד' דיבר בפי הט"ז זצ"ל שהזוהר ריש פרשת בא כתב שם דאם הוי נאמר תסיתני בו בלא וא"ו הוי משמע דלפי האמת הוי דרך הסתה אבל כיון דכתיב ותסיתני בו בוא"ו הוי הכוונה דלפי דעתו דאיוב לפי מה שהוא סבר הוי דרך הסתה כמ"ש איוב ועל עצת רשעים הופעת אבל באמת הכל כדינא והביא שם גם הך קרא דפיתני ד' ואיפת שהוא ג"כ רק לפי דעת האומר הוי כן ולא לפי האמת רק לפי דעתו הוי דרך פיתוי ע"ש. וא"כ אתי שפיר מאד דברי הט"ז דבלשון מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים דהוי לשון שבח לו יתברך אין שייך לשבחו בדבר שאינו אמת לו'. ומתפתה דבאמת לא שייך בו יתב' פיתוי ואדרבא נראה כגנות ח"ו משא"כ התם בקרא דפיתני ד' ואיפת דאינו דרך שבח רק סיפר הענין וכן ותסיתני בו זה כוונתו רק לפי דעת האדם נדמה לו דהוה דרך הסתה ופיתוי אבל באמת הכל בדינא וכדברי הזוה"ק הנ"ל וחכם כוזהט"ז עדיף מנביא שכן משמע כדבריו בזוהר הנ"ל ע"ש ודו"ק:

ב

(סעיף ד') נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל וכו'. נ"ב הנה בדין מת שלא ניתן לקבורה בענין דאין עליו חיוב אכילות ולא אנינות אם מתפללין אצלו אם אומרים תחנון או לא זה תליא בשני הטעמים מדוע אין אומרים תחנון בבית האבל דלהך טעמא דכתיב והפכתי חגיכם לאבל א"כ בזה שהמת מונח ועדיין לא חל עליו אבילות יש לו' תחנון אך להך טעמא דמדה"ד מתוח א"כ מכ"ש דאחר מיתה קודם קבורה שמדה"ד מתוח בוודאי ע"כ אין לומר תחנון כן נראה לפענ"ד נכון ודו"ק היטב:

א

[א] אין לדבר וכו'. שאין התפילה מעכבת כן כתב בית יוסף, מדקדוק לשונו משמע דאם עבר ודיבר אין בכך כלום ונופל על פניו אלא שאין מקובל כל כך וכן כתב עולת תמיד, ועיין לעיל סימן נ"א סעיף ז' וס"ק ב', רמ"א כתב דבשיחה בעלמא לית לן בה אם לא כשעוסק בדברים אחרים. כתב ספר חסידים מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר. כתב בסדר היום ויאמר פרק אליך ה' נפשי אשא. וכתבו אחרונים בשם הזוהר דיש לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא וגו' אחר שסיים רחום וחנון, ויכוין דמוסר נפשו למיתה בשביל חטאיו אך הזהיר מאוד דצריך לכוין כוונה זאת בכל לבו, ואם לאו חס ושלום גורם מיתה לעצמו בלא זמנו משום דכתיב דובר שקרים לא יכון וגו', כתב מגן אברהם נראה לי דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו, עד כאן, ובאבודרהם כתב דיש נוהגין לאומרו שמזמור זה חיברו דוד באלפ"א בית"א וחסר ממנה שלוש אותיות שהן בו"ק לשון ריקות ומורה על ריקות התשובה, עד כאן, ובאילה שלוחה מצאתי מי שאומר מזמור זה בכל יום אינה רואה פני גיהנום, עד כאן. ונראה דשלא בשעת שאומר רחום וחנון ליכא חששא דזוהר:

ב

[ב] צד שמאל וכו'. דבשמאל היא סעדת המלאכים לכך צריך לכנוע, אבל בכלבו סימן י"ט זה לשונו, כדי שיעמיד דרך חירות כי בנפילת אפים מוחלין לו כל עוונותיו שהוא מתודה ונופל על פניו כמו שעשה משה רבינו עליו השלום ואשב בהר וכו', עד כאן. עוד כתב טעם שיטה לשמאל זכר לתמיד שנשחט ששוכב על צדו השמאלית, ומטה משה כתב לפי שיצחק אבינו בעקידה שכב על צד שמאל, עד כאן. והא דיש נוהגין שיטה לימין משום וימינו תחבקני, כבר כתב בית יוסף בשם שבלי הלקט דאדרבה מהאי טעמא יטה לשמאל כי ימין השכינה הוא נגד שמאלו כיון ששכינה כנגדו, וכתב בית יוסף דהכי נוהגין. והא דכתב רמ"א שמשום כבוד תפילין יטה בשחרית בימינו סתירה לדבריו, מצאתי בשבלי הלקט משום בזיון לתפילין ליכא למיחש דמקומה בגובה של יד על קבורתו כשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפילה למעלה והזרוע למטה, וכיון שהוא שוחה נגד הלב כל מה שהלב דוחק עליו הרי היא לזיכרון ביותר, עד כאן, וכן כתב בספר תניא. לכן אני אומר שראוי לנהוג על כל פנים כפשרה שכתב הלבוש וכן כתב הב"ח, ודלא כט"ז ומגן אברהם שדחו דבריו בלי טעם. כתב מטה משה בשם מהרי"ל שליח ציבור היושב ואחוריו לדרום יפול לצד הימין כדי שיכפוף ראשו לצד התיבה וסימן וימינו תחבקני, עד כאן, וכן כתב עולת תמיד למגן אברהם לדינא בשמאל. ולי צריך עיון דהמעיין במהרי"ל יראה משום דסבירא ליה כאותן הנוהגין להטות לימין כמו שכתב הסימן וימינו תחבקני, והיינו דכתב יהא יושב השליח ציבור לדרום והוא הדין כשעבר וישב לצפון יטה לימין שלא לצד התיבה, אלא דלכתחילה ישב השליח ציבור לדרום, ואם כן לדידן דקיימא לן שאינו מניח תפילין יטה לצד שמאל ישב לכתחילה אחוריו לצפון ואם ישב ואחוריו לדרום מכל מקום יטה לשמאל, וכן רמ"א וכל הפוסקים ראשונים לא חילקו בין הא דיטה לתיבה, ואפשר דסבירא ליה למטה משה להכריע מנפשיה מסברא דבשליח ציבור היושב ואחוריו לדרום יש לסמוך על הנוהגים להטות בימין משום כבוד הארון וצריך עיון. ומכל מקום נראה לי דדוקא שליח ציבור קאמר היושב לפני התיבה ממש, ותדע דאם לא כן כל העם היושבים בבית הכנסת בצד דמזרח ודרום וצפון הוה ליה לכתוב שיטו לארון הקודש וכמו שכתב שיירי כנסת הגדולה בשם מהר"י ברונא, ומאי איריא שליח ציבור דנקט אלא ודאי כדאמרן ודלא כמגן אברהם, עיין שם. כתב בספר המנהיג לכסות פניו בטלית או בסודר ולא ביד עצמו מפני שכתובין שם עוונותיו:

ג

[ג] מעט מיושב וכו'. כתב של"ה דף רנ"ה ראיתי משליח ציבור הגון שהיה אומר אלו תיבות ואנחנו לא נדע מה נעשה בקול רם ואנחנו לא נדע אמר בישיבה, מה נעשה אמר בעמידה ואמר שכן קבלה בידו, עד כאן. ודע שנוסחא נכונה מתרצה ומתפייס, אבל האומרים ומתפתה הוא שלא כדין דרמב"ן בפרשת משפטים כתב דפיתוי הוא על דבר שקר:

ד

[ד] מיושב וכו'. מיהו כשמסיים תפילת שמונה עשרה והשליח ציבור יושב תיכף לתחנון או מתחיל ברכו או במוצאי שבת ויהי נועם יעמוד במקומו ויכסה פניו לכולי עלמא וכן כתב עולת שבת, ועיין לעיל סימן קכ"ג וכתב שבעלי קבלה מודים בזה, ודלא כמגן אברהם. ונראה לי דהוא הדין כשאומר תחנון בלי נפילה דאין להקפיד בישיבה, ונראה לי כשמתפלל אחר נגדו שאין רשאי לישב כדלעיל סימן ק"ב:

ה

[ה] שיש ארון וספר תורה וכו'. הוא הדין אפילו יחיד בביתו נופל שיש ספר תורה בלא ארון וכן כתב ברוקח סימן שכ"ד. כתב עולת תמיד בשם שיירי כנסת הגדולה דשאר ספרים דינו כספר תורה ולא ראיתי נוהגין כן, ועוד דלפי זה סתם בית יש בו מזוזה, ועוד סמכוה על פסוק לפני ארון ה' ושם היה ספר תורה, גם בכנסת הגדולה גופיה משמע קצת דוקא בבית המדרש דינא הכי וצריך עיון:

ו

[ו] הפתוח לבית הכנסת וכו'. ועל פי זה נוהגין ליפול בעזרת בית הכנסת ואם פתח נעול נופלים בלא כיסוי, כן כתב עולת תמיד בשם מהרי"ל. ותימא אם נופל מה לי בכיסוי, ובמהרי"ל גופיה לא כתב כן אלא זה לשונו יאמר תחינה בלי כיסוי עינים דאז לא מצי מקיים ויפול וכו', משמע דרוצה לומר דיאמר תחנון בלי נפילה כלל וקרי לנפילה כיסוי עינים כיון שמכסין בנפילה וזה נמי כוונת רמ"א ולבוש כמו שכתב אומרים התחנון בלא כיסוי פנים, דהא כתב להדיא הרוקח שאין נופלין במקום שאין ספר תורה, וכן משמע במנהגים ובכל אחרונים, אלא ודאי נפילות אפים קרוי כיסוי פנים וזה ברור ועיין בהגהות מנהגים:

ז

[ז] אפילו יחיד בביתו וכו'. פירש הלבוש שבית היחיד הוא סמוך לבית הכנסת ושומע שם כשציבור מתפללין, ונראה לי אפילו פתח בית הכנסת נעולה, וכן פירש שיירי כנסת הגדולה לחד פירושא והא דחצר בית הכנסת שכתבתי קודם זה מיירי כשאין בשעה שהציבור מתפללין, וראיה לזה נראה לי מדכתב האגור הטעם דיחיד בביתו משום דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים אם כן מה לי בפתח נעולה, וכן משמע לעיל סימן נ"ה סעיף כ' ולאפוקי מפירוש שני שכתב שיירי כנסת הגדולה שם. ומהאי טעמא נראה לי דצריך שיהיה שלא יהא טינוף מפסיק בין בית הכנסת לביתו כדלעיל, דשם נמי כתבו הטעם דאפילו מחיצה וכו' וכן הדין לעיל סימן קכ"ח סעיף כ"ד בעם שלפני כהנים ומצידיהם דאפילו מחיצה וכו' כנזכר לעיל, וכן משמע במגן אברהם, ועיין בבאר שבע דף נ"ו. ודעת הט"ז כשהציבור מתפללין יחיד בביתו נופל על פניו אף שאין שומע שהציבור מתפללין, ומגן אברהם כתב דוקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם:

ח

[ח] בלילה וכו'. כתב מגן אברהם אם ממשיך תפילת מנחה עד הלילה אין נופלין, עד כאן. וכן מסתבר ודוחק לומר שעדיין נחשב ליום בזה, ועיין לקמן סוף סימן רל"ד, ועוד הא נפילת אפים רשות כמו שכתבו הפוסקים, ומכל מקום אפשר שיאמרו רחום וחנון בלא נפילת אפים. כתב עולת תמיד בשם מהר"י דאחר חצות לילה נופלין וכן כתב שיירי כנסת הגדולה. כתב מגן אברהם נראה לי לדלג אבינו מלכנו כדי ליפול מבעוד יום, עד כאן. משמע בבין השמשות אין נופלין, אבל הט"ז כתב כל זמן שאין ודאי לילה נופלין ואולי משום בין השמשות אין מדלגין:

ט

[ט] בבית האבל וכו'. הטעם כתב הלבוש שלא להגביר כח הדין כמו בלילה ובחתן ומילה טעם משום שמחה, כתב מלבושי יום טוב למה לו לבדות טעם מלבו, הא הטעם בשבלי הלקט בבית יוסף משום דאיתקש לחג שנאמר והפכתי חגיכם לאבל, עד כאן. ויש למצוא נפקותא בדבר דכשאין אבל במקום שמת המת שאף על פי שרגילין להתפלל שם מכל מקום שייך מדת הדין מתוחה במקום ההוא, ומיהו יש לומר דאף לטעמיה למדת הדין שאין מדת הדין כשאין אבל. ובשיירי כנסת הגדולה כתב דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח בבית האבל, עד כאן. וקשה הא כתב הלבוש גופיה שלא לומר מזמור התחנון, ונראה כוונתו שלא כתב הלבוש טעם זה דדומיא דלילה, אלא לומר שיש עוד טעם בנפילת אפים ולהיזהר בכך, אף למי שאין סובר דרש דהפכתי חגיכם לאבל, וכמו שכתב הדרישה דסבירא ליה להטור דאדרבה דמקרא משמע דאבל היפך החג, אבל באמת סבירא ליה נמי דרש דשבלי הלקט דהפכתי חגיכם לענין אמירת תחנון. ונראה לי דעת הלבוש דמכל מקום למנצח יאמר כיון שיש כמה ימים שאין אומרים תחנון ואומר למנצח, וסבירא ליה דאבל לאו כחג ממש הוא כנזכר לעיל וכן עיקר. ועוד יש לומר דלהכי כתב הלבוש טעם לחלק כי כשחתן בבית הכנסת אין אומרים תחנון וכשאבל בבית הכנסת אומרים כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה שם נוהגין דשאר הקהל אינן נגררים אחר אבל כיון שאינו בביתו. אבל בט"ז ומגן אברהם משמע דאין אומרים גם למנצח ושיר מזמור, והנראה לעניות דעתי כתבתי, מכל מקום האבל עצמו אפשר דלא יאמרנו. כתב שיירי כנסת הגדולה דאפילו ביתום שמת לו אביו קודם שנולד אין אומרים תחנונים ונפילת אפים, עד כאן. ונראה לי משמע מתוך דרשות מהר"ש שהביא מלבושי יום טוב בסימן מ"ט דביום שני וחמישי יהיו כולם בבית הכנסת עד אחר קריאת התורה ואחר כך ילכו למנין אצל אבל אף שהאבל הוא גדול הדור, ועיין סימן ס"ט איך יתנהג שם בפריסת שמע. וכתב הט"ז ליו"ד סימן שע"ו וזה לשונו, כתב הרוקח שאחר גמר התפילה אומרים תחנון, עד כאן. ותימא דהכא כתב הט"ז דלא יאמרו האחרים אפילו בביתו דצריך לאומרו תיכף אחר תפילת שמונה עשרה כדבריש הסימן ואפילו והוא רחום לא יאמרו אותו, עד כאן. ואולי מפרש לדברי רוקח בשאר תחנונים כגון למנצח, אבל לא משמע הכי בט"ז גופיה שם, וגם לפחות הוה ליה להזכירו, ועוד דכבר כתבתי אין התחינה מתקבלת אלא מיד אחר התפילה אבל מכל מקום מתקבלת. כתב הט"ז שם זה לשונו, ואין קורין שם הלל בראש חודש לפי שיש שם אנינות לכך אין אומרים לא המתים יהללו יה, משום לעג לרש עד כאן לשונו, ולא הבנתיו עד שמצאתי ברוקח סימן ש"מ זה לשונו, אין קורין הלל בראש חודש חדא משום דאין אומרים דבר שמחה ועוד משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואם יאמרו לא המתים וכו', ותו דעשרה שפירשו מציבור כיחידים דמי, עד כאן. ואם כן מה שכתב הט"ז לפי שיש שם אנינות רצה לומר של נשמה. וכתב מהרי"ל הלכות חנוכה דאין אומרים הלל בחנוכה אבל מטעם אחרון שכתב הרוקח דעשרה שפירשו מציבור וכו', משמע לי דבחנוכה אומרים דהלל חיובא הוא אף ליחיד, וכן נראה לי עיקר דטעמים ראשונים אינם אלא סמך ואינם כדאי לדחות מה שהוא מצד החיוב, ועוד הא כתב בשיירי כנסת הגדולה סימן תק"ב שנוהגים לאומרו בספרד אף בראש חודש על פי דברי כלבו, עד כאן. אם כן אין לנו להוסיף אף בחנוכה, וכן מצאתי בספר תניא סימן ס"ח, שוב מצאתי במגן אברהם שכתב דבחנוכה יאמר כל אחד הלל בביתו, עד כאן, והנראה לעניות דעתי כתבתי. באליהו זוטא כתבתי בעשרת ימי תשובה אומרים אבינו מלכנו. כתב אבודרהם הלכות תשעה באב דאין אומרים בבית אבל ואני זאת בריתי דאבל אסור בתלמוד תורה, אבל מגן אברהם כתב בשם כנסת הגדולה דאומרים ולא הזכיר מאבודרהם, ונראה דאבל לא יאמר ויהי נועם דאסור במלאכה אף דדבר אבד מותר כמו בתשעה באב בסימן תקנ"ט כן כתב מנהגים. כתב בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן תר"ג בזמן שיש מאורע וצריך לרחמים יבקש ויפול על פניו אפילו בשבת אבל בציבור לא יפלו, ואם חס ושלום עומדים ישראל בדוחק אפילו בציבור, עד כאן, ועיין לקמן סוף סימן רפ"ח:

י

[י] ודוקא באותו בית הכנסת וכו'. ואם המילה בבית ובעל הברית מתפלל בבית הכנסת אין אומרים תחנון שם, כן כתב כנסת הגדולה. עוד כתב בן שפחה שנימול לשמונה אין אומרים תחנון כמו בבן גבירה, עד כאן, ואפשר דהוא הדין בבן ממזר. ועיין במהרי"ל הלכות מילה הנה פה פראג נוהגין בשמילה בבית הכנסת ישנה וחדשה אין אומרים תחנון בכל בתי כנסיות דאומרים דכולהו גרירין אחר בית הכנסת הנזכר לעיל, ומעשה שהיה דבתי כנסיות סגורות והיה מילה בחדר שאנשי בית הכנסת ישנה וחדשה מתפללין שם, והוריתי לומר תחנון בשאר חדרים משום הבו דלא להוסיף על מנהגן:

יא

[יא] אף על פי שמתפללין וכו'. אבל רש"ל וב"ח הסכימו דאין אומרים אותו כשמתפללין מנחה אצל התינוק וכן כתבו האחרונים, מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק אחר שבירכו ברכת המזון על סעודת מילה, אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א:

יב

[יב] כל היום וכו'. שאין נכנס לחופה אלא סמוך לערב, ופסקי מהרא"י סימן פ' משמע דאפילו באלמן שנשא אלמנה, מדכתב הלבוש ולא יותר משמע דביום שאחר החופה אומרים ודלא כשיירי כנסת הגדולה שהבין מדברי רמ"א דכל שבעת ימי המשתה אינו אומרה. והנה הט"ז תמה על שבלי הלקט שפסק דוקא ביום החופה, הא כל שבעת ימי המשתה איקרי מועד, ובראש חודש כתב שאין נופלין משום דאיקרי מועד על כן נראה לי דכל שבעת ימי המשתה לא יבוא החתן לבית הכנסת, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דבראש חודש איקרי מועד לכולי עלמא מה שאין כן בחתן דלדידיה איקרי מועד ולא ממשיכין בתריה אלא ביום החופה:

יג

[יג] אם חלה המילה וכו'. והוא הדין חתן (שיירי כנסת הגדולה). ט"ו באב וכו'. יתבאר בסוף סימן תק"פ בלבוש:

יד

[יד] ולא בט"ו בשבט וכו'. שהוא ראש השנה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום, תיקון יששכר. ופשוט דכל זה לענין תחנון, אבל למנצח אומרים אף בט"ו באב ושבט וימי ניסן ותשרי, חוץ מראש חודש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור ותשעה באב, ועיין לקמן סימן קל"ב:

טו

[טו] יציעו שם עשבים וכו'. ואם לא יש יקח כנף מטליתו ויעשה הפסק בין פניו לקרקע, של"ה דף ע"ז, ודעת הט"ז ומגן אברהם דכל שעושה הפסק שרי אפילו בלא הטיה ואפילו ברצפה של אבנים ומשמע בראש השנה אין צריך עשבים, דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו, אבל ביום כיפור נופלים על פניהם בסדר העבודה:

א

אומרים. עיין מ"ש באר הטיב סקי"ב בשם הכנה"ג ובתשו' ת"ח ח"ג סימן ד' מוסיף עוד אפילו אם אין בעל הברית בעיר מכיון שהולכים הקרובים שם ומזמרין שם וראוי לשמוח באותו מצו' כמ"ש כל מצוה שקבלו עליהן בשמחה כו' א"א תחנון:

א

א) [סעיף א'] אין לדבר בין תפלה לנ"א. דכולה כעין תפלה אריכתא היא. ב"י בשם א"ח וס' אוהל מועד. וכ"כ הלבוש. וכ"מ מדברי הזוה"ק שהבאנו לעיל סי' ק"ל או' ט' דאין להפסיק בין התפלה לנ"א יעו"ש. וכ"כ בשער הכוו' דף נ"א ע"ג בנוסח התפלה דבין חזרת העמידה לנ"א אין לו להפסיק כלל ועיקר זולתי באמירת הוידוי יעו"ש והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, וכן בין ח"י להלל ג"כ אין להפסיק, א"א או' יו"ד:

א

ב) שם אין לדבר בין תפלה לנ"א. ואע"ג דנ"א חשיבא כצלותא אריכתא והיא חמורה לס' הזוה"ק מ"מ אם בעודו ניפל על פניו שמע קדיש או קדושה הוי דינו כדין ק"ש ולא יותר. מט"י או' א' מחב"ר אות ז' ש"ץ דקמ"ט ע"ב זכ"ל אות ו' חס"ל אות י"ג, ומ"ש בקש"ג סי' י"ט אות י"ד דעד"ה יש לפקפק לא ידענא מה יש פקפוק בזה עד"ה אם עונה קדיש או קדושה וכדומה ואח"כ ראיתי בבי"ע אות ו' שגם הוא כתב עיקר לדינא דיכול לענות כהמט"י דלא עדיף מק"ש ואין לפקפק אף ע"ד הסוד עכ"ד, וכ"כ השע"ת אות א' דהמנהג פשוט לענות קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה אחר שגמר תפלת י"ח קודם נ"א או בתוך נ"א כיון דנ"א רשות כמ"ש לקמן עכ"ל מיהו מאי דמשמע מתוך דבריו דגם קודם נ"א ג"כ אין לענות כ"א דבר שבקדושה א"נ לע"ד אלא דוקא בנ"א הדין כן אבל קודם יכול לענות כל אמנים ואפי' של ברכות וכמ"ש בדברינו לעיל ריש סי' קכ"ב יעו"ש. ואח"כ ראיתי שכ"כ המש"ז אות א'. ועיין לקמן אות כ"ח:

א

ג) שם אין לדבר וכו' ול"ד בנ"א אלא אפי' יחיד בביתו אין להפסיק בין תפלה לתחנה וכ"מ מלשון ב"י שכתב שאין לדבר בין תפלה לתחנה יעו"ש, מש"ז שם, ועיין לקמן אות מ"א שכתבנו דגם היחיד יש לו לומר נ"א יעו"ש:

א

ד) שם אין לדבר וכו' ואם אירע שהפסיק מ"מ יפול על פניו אך אינו מרוצה כ"כ כמו אם לא הפסיק, עו"ת אות ב' א"ר אות א' ומ"א סק"א כתב דדוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברים אחרים אסור אבל שיחה בעלמא לית לן בה יעו"ש, והביאו א"ר שם וכ"כ ר"ז אות א' אבל לפי דברי הזוה"ק והאר"י ז"ל משמע דאפי' שיחה בעלמא אסור כמ"ש לעיל אות א':

א

ה) שם אין לדבר בין תפלה לנ"א, לשון הטור לאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם. ומתחננים וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ט מה"ת דין ה' אבל לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' סוף דרוש ה' דחזרת העמידה צריך לומר הוידוי תיכף אחר חזרת העמידה ואחריו ויעבור ואח"כ נ"א כיעו"ש טעם בסוד, וכ"כ בנוסח התפלה דף נ"א ע"ג, ועי"ש שכתב דאף בשני וה' לא ישנה והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, וכ"כ בש"ץ דף קמ"ז ע"ב, קש"ג סי' י"ט או' א' זכ"ל או' ו' שע"ת או' א' בי"מ או' ב' חס"ל או' א' כף החיים להרח"פ סי' ט"ז או' א' וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתודה בין בשחר בין במנחה ע"כ תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה א' וכו' ועי' הכאות האלו אתה גורם להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה, למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה ולפי שהיד ימינית הוא סוד החמש חסדים בשורשם העליון לכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגלוי עכ"ל, והמ"א בסי' תר"ז כתב בשם מדרש קוהלת שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי, והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ג וכתב החס"ל אות ד' דטוב לקפוץ ידו כשמכה על לבו ויהיה הגודל תחת האצבעות שהוא רמז למדה"ר ויכוין לכבוש מדה"ד וכתב בן א"ח ז"ל פ' כי תשא אות ג' דמקום הלב הוא תחת הדד בארבע או חמש אצבעות ונמשך לצד פנים וכל אדם יזהר להכות שם יעו"ש:

א

ו) וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו' ואעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר אין חשש בזה ואדרבא הוא מוכרח לומר כך ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל אשמתי בגדתי וכו' אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים א"כ לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם הנה אפשר שחבירו חטא בהם וע"כ צריך להתודות בלשון רבים ואעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה עכ"ל והביאו ש"ץ דקמ"ח ע"ב, ועי"ש בש"ץ מ"ש מעשה שהיה בימי הרמב"ם יעו"ש ברכ"י אות ו' ועיין עוד בחס"ל אות ג' שכתב עוד טעמים אחרים מפני שאפשר שחטא בגלגולים אחרים וכתב שזה הטעם שאומרים בנוסח הוידוי חטאנו אנו ואבותינו שהגלגול שעבר נקרא אב ועוד כתב טעם אחר מפני שיש איזה עבירות שדש אדם בעקיביו והמה חמורות כגון כל הכועס כאילו עובד ע"ז וכל המלבין פני חבירו כאילו שופך דמים וכדומה יעו"ש ועוד יש מי שפירש שאעפ"י שהוא לא חטא בעבירות הללו אפשר שאחד משורש נשמתו תטא וע"כ הוא מתודה עליו כדי לתקנו:

א

ז) ככל וידוי שמתודים צ"ל בתחלתו אנא ה' או"א וכו' שו"ת ארח לצדיק א"ח סי' ד'. ושם הסכמת הרבנים, מחב"ר אות ח' ובספרו קש"ג סי' י"ט אות ג' ש"ץ דקמ"ז ע"ג, זכ"ל שם שע"ת אות א' בי"ע אות א' חס"ל שם כף החיים שם ופה עיה"ק ירושת"ו בקהל חסידים מדרש בית אל וכב"ץ אומר"ם הוידוי ע"ס א"ב כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך כזה כזבנו כעסנו מרדנו מרינו דבריך ניאצנו ניאפנו פשענו פגמנו ציערנו אב ואם, וכ"כ החס"ל אות ב'. כף החיים שם אות ז':

א

ח) וצריך להתודות מעומד כמ"ש בש"ע סי' תר"ז סעי' ג' וכ"כ בשער הכוו' דרוש ה' מדרושי הלילה דף נ"ה ע"א, וכתב המ"א שם בסק"ד דלא יסמוך כמ"ש רסי' תקפ"ה ור"ל כי שם כתב בשם ד"מ ומהרי"ל דאין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול יעו"ש והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ג וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא אות ז', ועיין לעיל סי' צ"ד סעי' ח' ובדברינו לשם אות ל':

א

ט) צריך להתודות ולעמוד בכל הוידויים ארוכים " כשמתודים ועומדים הקהל, הרה"ג בדורו מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סי' ז' ברכ"י אות ז' ש"ץ דקמ"ח ע"ד, ועיין לקמן אות י"ג:

א

י) זקן או חלוש יכול להתודות ע"י סמיכה הר"ב מהר"ם ן' חביב הנז' בתשו' הנז' ברכ"י אות ח' ש"ץ דקמ"ח ע"ג קש"ג שם אות ז' בי"ע אות ב' בן א"ח שם ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ד אות ל"א:

א

יא) המנהג לומר וידוי אף ביחיד אחר תפלת י"ח וכ"כ הרב מהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' קצ"א משם הרב מר אביו, ברכ"י אות ט' וקש"ג שם אות ח' ש"ץ שם:

א

יב) וצריך לשחות בוידוי כמו במודים, של"ה והביאו מ"א בסי' תר"ז סק"ד, א"ר שם אות ט' ש"ץ שם, קש"ג שם אות ה' וכתב ויען כי הדור יתום לא ישחה הרבה אלא מעט כדי שלא ילעיגו ויחטאו בי"ע שם:

א

יג) אפי' כי שמע ליה מש"ץ והוא התודה כבר צריך לעמוד ויחזור ויתודה עם הש"ץ, ש"ע סי' תר"ז סעי' ג' ועיין בשכנה"ג שם בהגה"ט אות ג' שכתב מה שאין נוהגין כן העולם סומכין על מ"ש מהר"ר אליה עובדיא ז"ל דאין החיוב לקום אלא דוקא ביוה"כ שהוא מצוה להתודות אבל בשאר הימים שאין מצוה להתודות אינו חייב לקום בשעה שהש"ץ אומרו והוא כבר התודה יעו"ש והביאו ש"ץ שם וכ"כ הפר"ח בסי' קל"ד אות א' והביאו א"א שם אות א' ועי"ש במ"ש בשם א"ר יעו"ש והחיד"א בקש"ג שם או' ו' הביא דברי מרן ז"ל אלא שכתב דגם למי שנוהג כהאר"י ז"ל שלא להתוודות כ"א פעם אחת צריך לעמוד בוידויים ארוכים שמתודים הקהל עכ"ל והביאו בי"ע שם ומ"ש וגם למי שנוהג כהאר"י ז"ל וכו' צריך לעמוד בוידויים וכו' ר"ל דוידוים ארוכים אעפ"י שכופלים האות בוידוי כ"פ הכל חשוב כפעם אחת ועיין בדברינו לעיל או' ט' ומ"ש בשם האר"י ז"ל שאין לומר וידוי כ"א פ"א הוא בשער הכוו' דף נ"א ע"ג וכבר כתבנו אותו לעיל בסי' מ"ח קחנו משם ומיהו מה שנראה מדברי החיד"א שמי שנוהג כדברי האר"י ז"ל אם כבר התודה פ"א ואח"כ שמע ליה מש"ץ א"צ לחזור להתודות לעד"נ כי מי שהוא מתודה מחמת הש"ץ כדי לכלול עצמו עם הצבור לא נכנס בסוג זה שכתב האר"י ז"ל דהחוזר ומתודה ככלב שב על קיאו דדוקא אם הוא חוזר מאליו אבל לא אם הוא מחמת חיוב לכלול עצמו עם הצבור וע"כ נכון ליזהר ולקיים דברי חכמים אפי' בשאר הימים וכ"כ כף החיים שם אות ח':

א

יד) יכול לומר וידוי בכל עת לבד במוצאי שבת לא יאמר וידוי עד שיעבור חצות לילה ברכ"י סי' תקפ"א אות ב' ובספרו קש"ג שם אות י"ב, ש"ץ דקמ"ט ע"ב, זכ"ל שם, וה"ה למוצאי ר"ח ומוצאי חנוכה וכדומה דשוא"ת עדיף, חס"ל אות ח' בן א"ח פ' כי תשא אות ז':

א

טו) מ"ש בשער הכוו' בדרושי ר"ה דף צ' ע"א דהאר"י ז"ל לא רצה שיאמרו בשבת שבין ר"ה ליוה"כ ולא בב' ימים טובים של ר"ה א"מ חטאנו לפניך א"מ מחול וסלח לכל עונותינו וכיוצא בזה משום שאין להזכיר שום חטא ביום ר"ה יעו"ש כתב מהר"י צמח בס' נגיד ומצוה בהלכות ר"ה הטעם מפני שיש לזה זמן קבוע אבל מה שאנו אומרים בכל יום ויום בתוך הזמירות יר"מ שתמחול לנו את כל חטאתנו ותכפר לנו את כל עונותינו הנה זה אין בו הקפדה אם יאמרו אותו בשבת ויו"ט עכ"ל, וכ"כ ב"ד סי' שפ"א, ש"ץ דף ש"י ע"א, זכ"ל שם, וכ"כ אנן לעיל סי' נ"א אות י"ד יעו"ש:

א

טז) כשמתודה יכוין באמירת אנו ואבותינו על הגלגול הקודם שנקרא אב, כמ"ש בס' מ"ץ או' רנ"ו וכונה זו צריכה יותר למי שיודע שאבותיו היו צדיקים גמורים, רו"ח או' ו':

א

טוב) כשמתודה צ"ל הוידוי בנחת ובשלוה, ובלב נשבר ונדכה, וישהא בין תיבה לתיבה לידע לפני מי הוא מתודה דאם יאמר אותו במרוצה ובלתי הבנה הר"ז בא לתקן ונמצא מקלקל כי הוא בא להתודות ולבקש כפרה, מלפני מלך רם ונשא ואיך אליו פניו ישא אם לא אמר אותו כמו עני ודכא וברוח נמוכה:

א

חי) לא ירבה לומר פעמים רבות ויעבור. שער הכוו' בנוסח התפלה דף נ"א ע"ג, והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, קש"ג סי' י"ט או' ב':

א

יט) כשאומר י"ג מידות ה' ה' יש לכרוע, ואע"ג דזוקף בשם שאני הכא דאחר י"ג מדות כתיב וימהר משה ויקוד, ומיהו אין לכרוע אלא ישוח מעט, מהר"ם ממודינא בשם מהר"י קולון ז"ל בליקוטיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ו' ש"ץ דקמ"ט ע"א, בי"ע או' ג' כף החיים שם או' י"ג:

א

ך) כשאומר ויקרא בשם ה' יש להפסיק מעט בין שם לה', מ"א סי' תקס"ה סק"ה בשם ד"מ ואבודרהם. וכן יפסיק בין ה' ה' ש"ץ שם, כף החיים שם, וכשאומר הש"ץ ויעבור הצבור אומרים עמו בלחש ולא יתחילו לומר בקול עד שאומר ה' ה' ומ"ש הב"ד סי' שמ"א והביאו הש"ץ שם דהצבור אין אומרים ויעבור אלא יתחילו מה' ה' וכ"כ החס"ל או' ט' נראה דלפי דברי האר"י ז"ל אינו כן דהא תיבות ויעבור ה' וכו' יש בו ס"ג כמ"ש בש' הכוו' ואיך יחסר זה מן הצבור אלא מ"ש הוא העיקר שיאמרו אותו בלחש ומה' ה' יתחילו לומר בק"ר:

א

כא) סליחות ותחנונים צריך לאומרם בנחת ובמיתון ובכונה, ואסור להזכיר י"ג מידות שלא בכונה, מהר"ש שער אריה בחידושיו כ"י. ברכ"י סי' תקפ"א או' ד' זכ"ל או' ו' בי"ע או' ב' חס"ל או' ט' וביאור סדר י"ג מדות, אל הוא מדה א', רחום מדה ב', וחנון מדה ג', ארך מדה ד', אפים מדה ה'. והטעם הוא לפי שארך אפים נזכר בל' רבים שלא אמר ארך אף, והורה בזה על חיבור ב' מדות ביחד, ורב חסד מדה ו', ואמת מדה ז', נוצר חסד מדה ח', לאלפים מדה ט', יען שאפשר להיות נוצר חסד אבל לא לאלפים א"כ ב' מדות הם נושא עין מדה י'. ופשע מדה י"א, וחטאה מדה י"ב ונקה מדה י"ג, שער הכוו' דרוש ג' ד ויעבור:

א

כב) אם הצבור בצער ע"כ מין צרה שלא תבא אם יארע מילה באותם הימים יאמרו הצבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה ויראו נפלאות בע"ה. חס"ל או' יו"ד, בן א"ח פ' כי תשא או' י"ב:

א

כג) אין היחיד רשאי לומש י"ג מידות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם אומרים דרך קריאה אומרם, ש"ע סי' תקס"ה העו' ה' וכן הסכים המחב"ר או' ו' דהעיקר יחיד אומרם בטעמים כמי שקורא בתורה, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' ט' וכ"כ הרו"ח או' א' ומ"ש הברכ"י בסי' תפ"ח או' ה' בשם מהר"ם זכותו שכתב בשם האר"י ז"ל והביאו הש"ץ דקמ"ח ע"ד שאין היחיד אומר הי"ג מידות אלא בחלופיהן בא"ת ב"ש וכן מ"ש הזכ"ל אות ו' דהיותר נכון שלא לאומרם היחיד אפי' דרך קריאה דשוא"ת עדיף יעו"ש נראה לע"ד דחילוק יש דלאחר העמידה כיון דיש סוד בדבר של"ל שם י"ג מידות והיא אחד מתיקוני התפלה כמ"ש בשער הכוו' דרוש א' דויעבור היותר נכון לאומרה בטעמים מלה במלה כמו שהיא כדי להשלים תיקון התפלה ויש לסמוך בזה על סברת מרן והחיד"א ז"ל שהתירו לאומרה בטעמים וי"ל דכן הוא ג"כ לדעת האר"י ז"ל ומ"ש מהר"ם זכותו משם האר"י ז"ל י"ל היינו דוקא בלא שעת התפלה אבל בשעת התפלה גם הוא יודה דהיותר נכון לאומרה בטעמים כדי להשלים בחי' התפלה, אבל שלא בשעת התפלה היותר נכון שלא לאומרה כלל ביחיד לא בטעמים ולא בא"ת ב"ש, ואם ר"ל יאמר אותה בטעמים וגם יגמור הפסוק דאז הוי קורא בתורה ממש וליכא חששא מידי, ועיין ברב פעלים ח"א סי' י"א שנתן טעם מה שהיחיד אומר ויעבור בטעמים ומסיים ונקה שהוא חצי פסוק יעו"ש ונראה דאין לסמוך על טעם הנז' אלא א"כ הוא אומרו אחר העמידה שיש בו צורך לתיקון התפלה אבל שלא בשעת התפלה צריך לגמור כל הפסוק כולו כנז' ועיין ש"ץ שם:

א

כד) אם אומר אדם י"ג מידות עם הצבור והם ממהרים לגמור אותם והוא עודנו במחציתם לית לן בה וה"ז חשיב קוראם עם הצבור כיון שהתחיל בהם עם הצבור בן א"ח פ' כי תשא או' ד'. ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ט או' כ"א:

א

כה) וכתב מור"ם ז"ל שם בסי' תקס"ה סעי' ה' דאין ליחיד לומר סליחות או ויעבור, וטעם הסליחות כתב הט"ז שם סק"ה משום שמזכיר בסליחות וזכור לנו היום ברית י"ג יעו"ש, אבל הב"ח שם פליג וכתב דבסליחות בלא ויעבור אין שום איסור דאינו אלא תחנונים בעלמא ודברי הא"ז נ"ל דה"ק אין ליחיד לומר סליחות כנהוג עם ויעבור שזה ודאי אסור ולא משום סליחות יעו"ש וכן הסכים הברכ"י בזה הסי' או' י"א כהב"ח וכתב ואף שאומר זכור לנו ברית י"ג כל שאינו אומרם לית לן בה עכ"ל, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' יו"ד, ש"ץ דקמ"ט ע"א זכ"ל או' ו':

א

כו) מקום שנהגו לומר סליחות בערבית הוא מנהג רע ומר ישתקע ולא יאמר ואין ראוי להזכיר י"ג מדות אלא בעת רצון וקרוב הדבר האומרים בערבית לקיצוץ ח"ו, הרב החסיד מהר"ם זכותו ז"ל בתשו' הנד"מ סי' ל' ברכ"י סי' תקפ"א או' א' ובס' קש"ג שם או' י"א, ש"ץ דקמ"ט ע"ב, וכ"כ בשער הכוו' דרוש א' דערבית דבחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבור זולתי בליל יוה"כ עכ"ל, וכ"כ החס"ל או' ט' כף החיים סי' ט"ז או' י"ג,

א

כז) ולכן אותם המתפללים מנחה בסוף היום עם שקיעת החמה אם בעת שהגיעו לוידוי עבר קריאת המגרב שהוא בסוף י"ב שעות ממש לא יאמרו י"ג מדות אלא וידוי לבדו בן א"ח פ' כי תשא או' ח' ול"נ דיכול לומר עד שיעבור שלושה מינוטין וחצי אחר השנים עשר לפי עיר קודשנו ירושת"ו שביאת השמש היא עשרה מינוטין קודם השנים עשר מפני שכל זמן זה הוא בין השמשות כמ"ש ריש סי' רס"א וא"כ אין הפרש בין השנים עשר לשנים עשר וג' מינוטין כיון דכל הזמן הזה הוא בין השמשות ודו"ק:

א

כח) שם. אין לדבר בין תפלה לנ"א ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר, הרמב"ם פ"ה מה"ת סוף דין י"ד, מ"א סק"א, פר"ח או' ב' ועיין ש"ץ דק"ן ע"ג וא"א או' א' מ"ש על דברי המ"א הנז':

א

כט) שם. אין לדבר בין תפלה לנ"א, וכתב בשער הכוו' דרוש א' דנ"א דבתפלת שחרית ומנחה יש בחי' אבל בתפלת ערבית אין שם נ"א ויעו"ש טעם בסוד:

א

ל) שם. נהגו להטות על צד שמאל, הגה וי"א דיש להטות לצד ימין והעיקר להטות בשחרית שיש לו תפילין וכו' אבל הלבוש כתב שגם בשחרית שיש תפילין בשמאלו יפול על יד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגים וכן ראוי לנהוג שגם לפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל, והביאו העט"ז או' א' וכ"כ הב"ח וכן הסכים א"ר או' ב' וכתב ודלא כהט"ז ומ"א שדחו דבריו בלא טעם יעו"ש וכ"כ הגר"א, וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ג' דנ"א דאין חילוק דאפי' שיש לו תפילין אין להטות כי אם לצד שמאל שכתב וז"ל יזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי עכ"ל וכבר כתבנו באו' הקודם דלפי דברי האר"י ז"ל אין נ"א כ"א בשחרית ומנחה ולפי מנהג האר"י ז"ל גם במנחה יש להניח תפילין כמ"ש בשער הכוו' דרוש ב' דתפלת המנחה וא"כ משמע דגם שיש לו תפילין אין להטות כ"א על זרוע שמאל וכ"כ הש"ץ דקמ"ט ע"ב קש"ג שם או' י"ג, בי"ע או' ד' חס"ל או' י"א. כף החיים שם או' י"ד. יפ"ל או' ג' וכתב שם הא"ר בשם שה"ל וס' התניא דמשום בזיון תפלין ליכא למיחש דתפלה של יד מקומה בגובה של יד והיא קבורת וכשהוא שוכב על צדו השמאלי נמצאת התפלה למעלה וזרוע למטה יעו"ש. וכ"כ היפ"ל שם. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' מ"ח מ"ש עוד בזה בשם הכוו' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ז:

א

לא) ובענין נ"א לפי דעת הזוה"ק והאר"י ז"ל צ"ל מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא. וז"ל הזוה"ק סוף פ' במדבר דף ק"ך ע"ב, ת"ח כיון דבר נש עביד צלותא כגוונא דא בעובדא ובמלולא וקשיר קשורא דיחודא אשתכח דעל ידיה מתברכן עילאין ותתאין, כדין בעי ליה לב"נ לאחזאה גרמיה בתר דסיים צלותא דעמידה כאילו אתפטר מן עלמא דהא אתפרש מן אילנא דחיי וכניש רגלוי לגבי ההוא אילנא דמותא דאהדר ליה פקדוניה כד"א ויאסוף רגליו אל המטה, דהא אודי חטאוי וצלי עלייהו, השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא ולמנפל ולימא לגביה אליך ה' נפשי אשא בקדמיתא יהיבנא לך בפקדונא השתא דקשירנא יחודא ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות ואודינא על חטאי הא נפשי מסירנא לך ודאי, ויחזי ב"נ גרמיה כאילו פטור מן עלמא דנפשיה מסיר להאי אתר דמותא בג"כ לא אית ביה וא"ו דוא"ו אילנא דחיי הוא, והאו אילנא דמותא הוא, והא קמ"ל דרזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרן עד דאתפטר ב"נ מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסור נפשיה להאי אתר, לאו בפקדונא כמו בליליא אלא כמאן דאתפטר מן עלמא ודאי, ותקונא דא בעי בכוונא דלבא, וכדין קב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה, זכאה הוא ב"נ דידע למפחי ולמפלח למאריה ברעותא ובכונא דלבא וואי ליה למאן דאתי למפתי למאריה בלבא רחיקא הא גריס עליה לאסתלקא מעלמא עד לא מטון יומוי בזמנא דהאי אילנא אתער בעלמא למעבד דינא, וע"ד בעי ב"נ לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה ולא יתי לגביה ברעותא כדיבא בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, מאי לא יכון אלא בשעתא דהוא אתקין גרמיה להאי וליביה רחיקא מקב"ה קלא נפיק ואמר לא יכון לנגד עיני עכ"ל, והביאו ב"י ומ"א סק"ה, וכ"כ בשער הכוו' בדרושי נ"א שצ"ל בנ"א המזמור של אליך ה' נפשי וכו' ויעו"ש מ"ש בו טעם בסוד, ועוד כתב שם בדרוש ב' מי שיכוין בנ"א שימסור נפשו למיתה כדי להורידה בתוך הקלי' לברר משם צ"ל צדיק גמור או לפחות שכיון בתפלה ההיא מתחלתה ועד סופה וא"ל ח"ו שימשך לו נזק מזה יעו"ש ומ"ש שכיון בתפילה ההיא וכו' היינו שכיון בסדר הכוו' הכתובים בסידור הרש"ש ז"ל אבל מי שאינו מכוין בזה לא יכוין להוריד נפשו בתוך הקלי' לברר כי יש פחד כנז' אלא רק יזהר לכוין הרבה בפי' המילות כדי לחוש לדברי הזוהר ויותר עיקר הכוונה צ"ל בפסוק א' אליך ה' נפשי אשא ובאמרו אליך ה' נפשי אשא יכוין למסור עצמו למיתה על קיום התורה והמצות כי בזה אין פחד לכוין כי רק הפחד אם יכוין להוריד נפשו בתוך הקלי' כמ"ש בש' הכוו' יעו"ש. ועיין מורה באצבע סי' ג' או' פ"ט. וגם משמע מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל דהא שכתוב בזוה"ק דנמשך נזק למי שאין מכוין בו היינו דוקה למי שמכוין שמוסר נפשו למיתה כדי לברר מתוך הקלי' אבל אם אומר אותו לבקשת רחמים בעלמא לא יש פחד מיהו לכתחלה ודאי צריך לזהר ולכוין כנז' וע"כ כל אדם צריך לאומרו בכל יום אחר י"ג מידות כיון שהוא אחד מתיקוני תפילה לפי דברי הזוה"ק והאר"י ז"ל ואעפ"י שאין מכוין בו כדי לברר וכמו שאר התפילה שאעפ"י שיש בה כמה כוונות ובירורים אנו אומרים אותה כמו שהיא רק כסדר שסידרו אנשי כנה"ג ובוטחים בחסדי הי"ת וברחמיו המרובים שתעלה לפניו ברצון כפי הצורך ותכונן במקום עליון כן והיה זה כמוה כי במקום אחד יעלו כולנה:

א

לב) ומ"ש המ"א שם בסק"ה דמה"ט שכתב הזוהר אין אומרים אותו במדינות אלו הביאו א"ר או' א' וכתב דבאבודרהם כתב יש נוהגים לאומרו שמזמור זה חברו דוד באלפ"א בית"א וחסר ממנה ג אותיות שהן בו"ק לשון ריקות ומורה על ריקות התשובה ע"כ ובאילה שלוחה מצאתי מי שאומר מזמור זה בכל יום אינו רואה פני גיהנם ע"כ וסיים דהאומרו שלא בשעה שאומר רחום וחנון ליכא חששא דזוהר עכ"ל. וכבר כתבנו באו' הקודם דאפי' אם אומרו במקומו אין פחד אם אומרו רק לבקשת רחמים בעלמא ואינו מכוון לברר יעו"ש, וכ"כ הש"ץ דק"ן ע"א דזה המזמור מסוגל להתפלל בו בעת צרה כשאומרו בכונה ראויה ומפיל שונאיו תחתיו ומציל את נפשו מדינה של גהינם וזוכה להיות חלקו בג"ע עם החסידים, ולזה חסירים בו ג' אותיות בו"ק שהוא גי' גהינם, וכן עולה גהינם בו"ק מוקה (ר"ל תיבות אלו יש בהם אותיות כו"ר) שהוא גי' גיהנם ומבוקה ומבולקה רמז שניצול מגהינם המכוון בו יעו"ש, גם יש בי ג' אותיות נוספות וסי' פא"ר לרמוז שיש לו חלק במקום הפא"ר והוא ג"ע ש"ץ שם כף החיים סי' ט"ז או' ט"ו:

א

לג) בסוד נ"א זוכה למעלות רבות א' נעשה בריה חדשה כאלו כבר מת ונסתלק מן העולם ב' נותנים לו עוז ותעצומות ללחום עם יצה"ר, ג' תוספת השכל בתורה ובסודותיה ד' תוספת דביקות בקינו ה' זוכה למסילה כדכתיב אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם, ו' השפעה לשכינה שאומרת תן לי כך בשביל פלוני בני, ז' אין חטא בא על ידו ואם יזדמן לו באקראי יתיסר באקראי עד ימרק עונותיו. ח' אם זוכה למות ולהסתלק במותו אומרים לו שלום בלי עיכוב ושאר צדיקים שלא כיוונו לזה מתעכבים כל שבעה, פרע"ח שי"ג פ"ז ש"ץ דק"ן ע"ב דבש לפי מע' הנו"ן או' א' ועיין ברו"ח או' ז':

א

לד) אין לומר בנ"א פסוק ויאמר דוד אל גד אלא רחום וחנון חטאנו ומזמר לדוד אליך מ"ח בשארית האצילות פי"ב אות א' נגיד ומצוה, י"א בהגה"ט ש"ץ דקמ"ט ע"ב, קש"ג סי' י"ט אות י"ג בי"ע אות ד' וכ"כ החס"ל אות י"א דאחר אמירת י"ג מדות יאמרו רחום וחנון ויראה לי שפסוק זה צ"ל מעומד שהוא וידוי ואח"כ יתחיל מזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא מיושב דוקא עכ"ל וכ"כ בן א"ח פ' כי תשא אות י"ג, ומיהו במדרשי בית אל יכב"ץ ההולכים על תורת האר"י ז"ל אין נוהגין לומר רחום וחנון וכו' מפני שלא נזכר בדברי האר"י ז"ל אלא תכף אחר י"ג מדות מתחילין לדוד אליך ה' וכו' ואחריו אומרים אבינו מלכינו וכו' כמ"ש לעיל סי' מ"ח בשם הכוו' יעו"ש,:

א

לה) שם ובערבית וכו' ר"ל תפלת מנחה כמ"ש בד"מ אות א' וכ"כ בלבוש ר"ז אות א' ח"א כלל ל"ב אות ל"ג מאמ"ר אות ד' וכ"כ הרב שמן המאור. יפ"ל אות ד' ועיין בדברינו לעיל אות כ"ט:

א

לו) שם לומר ואנו לא נדע וכו' כ"ה בטור ומשמע שם שהש"ץ אומר כן בקו"ר וכן הוא המנהג בינינו ובאיזה מקומות נוהגין שהש"ץ אומר מאבינו מלכינו עד ואנחנו לא נדע בקו"ר ונראה שכ"ה מנהג רע"מ ז"ל שהביא הטור ז"ל לפני זה ועיין בפרישה והכל לפי המנהג, מאמ"ר אות ה'.

א

לז) שם ואפי' בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח וכו' וכ"כ הלבוש בסי' קל"ב ח"א כלל ל"ב אות ל"ד קיצו"ר ש"ע סי' כ"ה אות ב' אבל הפר"ח אות א' כתב דאין אנו נוהגין כן אלא שבכל יום שאין אומרים תחנון אין או' למנצח, וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. מאמ"ר אות ו' (וע"ש במאמ"ר מ"ש על דברי השכנה"ג הנז') ש"ץ דקנ"ד ע"ב חס"ל אות י"ד, וכתב וכן אין אומרים תפלה לדוד, יפ"ל אות ז' ונראה דזהו רק למנהג בני ספרד אבל מנהג בני אשכנז כמ"ש הרמ"א ז"ל שהרי רבני האשכנזים הביאו דברי הרמ"א ז"ל וע"כ כל אחד יחזיק במנהגו שהרי אין איסור בדבר, ומנהג בני ספרד כל יום שאין בו נ"א אין אומרים למנצח יענך ביום צרה ולא תפלה לדוד ואם הוא ביום שבת א"א צו"ץ:

א

לח) [סעיף ב'] נפילת אפים מיושב וכו' כ"כ ב"י דלפי דעת חכמי הקבלה נראה שיש להקפיד שתהא מיושב דוקא עכ"ד, וכ"כ הלבוש, וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' בדרושי נ"א ובדף צ"א ע"ד בנוסח התפלה והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש וכ"כ הש"ץ דק"ן ע"ג חס"ל אות י"א ומיהו בהריב"ש סי' תי"ב כתב שאין להקפיד בנ"א שתהיה מיושב והביאו ב"י וט"ז סק"ד, וכ"כ במהרי"ל שאם קרה שסיים תפלתו בשעה שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ולא חזר מיד למקום תפלתו ונפל על פניו מעומד עכ"ד, והביאו ד"מ אות ב' ועט"ז אות ב' ומ"א סק"ה, וכתב שם המ"א אבל לפי דברי הקבלה דכתב הב"י משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב עכ"ד והביאו הר"ז אות א' אבל במט"מ כתב דבכה"ג שכתב מהרי"ל אפשר דגם בעלי הקבלה מודים והביאו העו"ת אות ט' א"ר אות ד' וכתב ודלא כהמ"א. וכ"כ הח"א כלל ל"ב אות ל"ג דאם א"א יעשה בעמידה, קיצור ש"ע סי' כ"ב אות ג' מ"ב אות יו"ד, וה"ה כשמתפלל אחר נגדו שאין רשאי לישב כדלעיל סי' ק"ב א"ר שם מ"ב שם, מיהו מ"ש שם הא"ר דכשאומר תחנון בלא נפילה אין להקפיד בישיבה נ"ל דאין לחלק בזה דכיון דדעתו לאומרם בדרך תחנה צ"ל בישיבה:

א

טל) שם נפ"א מיושב וכו' ואם הצבור אומרים תחנונים קודם נפ"א ובצנעה נוהג כהאר"י ז"ל ואינו יכול לישב כי הקהל עומדים אומר נפ"א ע"י סמיכה, קש"ג סי' י"ט אות ט"ו בי"ע אות ה':

א

מ) שם בהגה י"א דאין נ"א אלא במקום שים ארון וס"ת וכו' כ"כ ב"י בשם הרוקח סי' שכ"ד דאין נופלים אלא לפני ס"ת וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפל על פניו לפני ארון ה' ע"כ, וכתב עליו מרן ז"ל בב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה עכ"ל והביאו הט"ז סק"ה וכתב שכ"מ מדברי הרא"ש שהביא הב"י דלא ס"ל כרוקח אלא שסיים דמ"מ נראה לרמ"א לקבוע הלכה כרוקח יעו"ש, וכ"כ מהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י כדברי מרן ז"ל והוסיף לומר דאפי' במקום שאינו קבוע לתפלה ואין שם ס"ת נופלין על פניהם עכ"ד והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' וכתב דמנהג האשכנזים כדברי הרוקח ובמקומינו לא ראיתי מנהג קבוע יש נוהגים כדברי הרוקח ויש נוהגים כדברי רבינו המחבר ז"ל וכמדומה לי שכך היה מנהגו של מורי הרב ז"ל וכן נהגתי אחריו ומ"מ אני נוהג שלא למחות למי שנוהג כדברי הרוקח או כדברי רבינו המחבר ז"ל עכ"ל וכ"כ הברכ"י אות א' דאנן בדידן נהגינן לומר כ"א בכל מקום וכדמשמע מדברי מרן וגם הרב מהרימ"ט היה נוהג כן כמ"ש הרב שיירי וגם אני שמעתי דע"פ הקבלה אין להקפיד אם יש שם ס"ת עכ"ל וכ"כ בשיו"ב אות א' בשם מהר"ם מלמד בשו"ת משפט צדק ח"ג כ"י סי' י"ט דהמדקדק בדברי הפו' בעיניו יראה דפליגי על הרוקת ואפשר דכל הפו' פליגי עליה כנראה מסתמיות דבריהם עכ"ל וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט אות ט"ז ש"ץ דק"ן ע"ד בי"ע אות א' ומיהו מ"ש הברכ"י שם דע"פ הקבלה אין להקפיד אם אין שם ס"ת כן הוא האמת דכיון דנ"א הוא אחד מתקוני התפלה כמ"ש בשער הכוו' בדרושי נ"א א"כ ודאי דאינו תלוי במקום דאיכא ס"ת, וכ"כ החס"ל אות י"ב, אמנם לענין עיקר דינא כיון דההפרש היא רק לענין כסוי פנים כמ"ש מור"ם ז"ל נראה דאפי' לדברי האר"י ז"ל אין זה מעכב דהגם שכתב האר"י ז"ל דנ"א היא אחד מתקוני התפלה היינו אם לא יאמרו אותם כלל אבל אם יאמרו אותה בלא כסוי פנים אין זה מעכב דעיקר התיקון הוא באמירה וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים בתורת האר"י ז"ל יש מהם שאומרים המזמור לדוד אליך בנ"א ויש שאין אומרים אותו בנ"א משום דבעו לכוין בסידור סדר הכוונות הצריכה לנ"א. וע"כ לענין דינא כל אחד יחזיק במנהגו אם כדברי הרוקח ואם כדברי מרן ז"ל דליכא חששא מידי אם אינו מחסר דבר מסדר תיקון התפלה:

א

מא) יש נוהגים ליפול על פניהם אף אם מתפללים ביחיד בביתם שלא בשעה שהצבור מתפללים ויש להם על מה שיסמוכו בין לפי הפשט בין על דרך האמת והכי רהטא עובדא דרבי אליעזר דהוה נפיל על אפיה ומשמע קצת דהיה מתפלל בביתו ביחיד, ברכ"י אות יו"ד, ש"ץ שם, בי"ע שם:

א

מב) עיר שנהגו כסברת הרוקח ובא חכם ממקום אחר ורצה להכריחם כמנהג מקומו דנופלים על פניהם בכל מקום לא טוב עושה ואין לשמוע לו כיון שנהגו ע"פ סברת הרוקח ואפי' קצתם מצו לעכב, הרב משפט צדק ח"ג כ"י בתשו' הנז' כנה"ג בהגב"י ברכ"י בשיו"ב אות ב' ש"ץ שם, בי"ע אות ב':

א

מג) בשעה שהצבור נופלין אף שהוא לא התפלל עמהם צריך לעשות נ"א עם הצבור לפי מ"ש במדרשו של רשב"י וכן ראוי לנהוג ליפול על פניו ולכסות עצמו בטליתו כמו שעושין הצבור אף שהוא אינו אומר נ"א והוא בזמירות וכיוצא, הרב מהר"ר אברהם חזקוני בס' שתי ידות דף ל"א ריש ע"ב ברכ"י בשיו"ב אות ה' ש"ץ שם שע"ת אות ב' בי"ע אות ג' ונראה דזהו דוקא במקום שאומרים התחנונים בנ"א ובכסוי פנים וכדי להראות שהוא נכלל עמהם אבל במקום שאין אומרים התחנונים בנ"א ובכסוי פנים אלא כמו שאר התפלה פשיטה דא"צ לעשות:

א

מד) שם בהגה. שיש ארון וס"ת וכו' ארון לאו דוקא אלא ס"ת לחוד, ט"ז סק"ה, א"ר או' ה' סו"ב או' ה' ר"ז או' ג':

א

מה) שם בהגה ארון וס"ת וכו' כתב השכנה"ג בהגב"י או' ו' שלא מיעט הרוקח אלא בבית שאין שם ס"ת אבל בבה"מ שיש שם ספרים לקרות אפי' אין שם ס"ת נופלים על פניהם ועל דא אנא סמיכנא לנפול על אפים היכא דגריסנא ר"ל לצאת אפי' י"ח סברת הרוקח עכ"ל אמנם הד"מ בסי' כ"ג כתב דאין נוהגים כן וכ"כ א"ר או' ה' יעו"ש והב"ד הש"ץ דף ק"ן ע"ג, וכן בסוף בית יהודה במנהגי ארגיל או' ס"ד דחה דברי השכנה"ג הנז' והביאו הזכ"ל או' ו' יעו"ש, וכ"כ קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ד' וכבר כתבנו לעיל או' מ' דכל שאינו מחסר שום דבר מסדר תיקון התפלה ליכא חששא אם רק שאינו נופל על אפיו יעו"ש, וא"כ הכא נמי מי שנוהג כרוקח אין לנפול במקום דליכא ס"ת ואפי' אי איכא שאר ספרים אלא יאמר התחנה בלא נ"א וכסוי פנים:

א

מו) שם בהגה. אומרים תחנה וכו' ואעפ"י שאין נופלים על פניהם אומרים תחלה הוידוי וי"ג מידות ואח"כ המזמור של נ"א בלא נ"א, כן צ"ל לפי דברי האר"י ז"ל כדי שלא יחסר שום דבר מתיקון סדר התפלה וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ד' יעו"ש:

א

מז) שם בהגה בלא כסוי פנים, והטעם שמכסים פניהם בנ"א עיין שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד וכתב דהמנהג לכסות פניו בטלית או בסודר כשאין לו טלית והטעם כדי שלא ליפול על כף ידו שבה כתובים עונותיו עכ"ד, וכ"כ א"ר או' ב' בשם המנהיג ועיין לעיל או' ל':

א

מח) שם בהגה, וחצר בית בהכ"נ וכו' ועל פי זה נוהגים ליפול על פניהם בעזרת בהכ"נ אפי' למי שנוהג כדברי הרוקח, וכתוב בדרשות מהרי"ל כל זמן שפתח בהכ"נ פתוחה נופל ומכסה פניו כשאומר תחנה ואם הפתח נעולה יאמר תחנה בלא כסות עינים ע"כ, שכנה"ג בהגב"י או' ה' מ"א סק"ז, א"ר או' ו' ש"ץ דק"ן ע"ד ר"ז או' ג' ומ"ש שם הא"ר על דברי העו"ת עיין מאמ"ר או' ט' ודו"ק:

א

מט) שם בהגה. אפי' יחיד בביתו וכו' כתב הלבוש ולא ראיתי נוהגים כן ואפשר שכוונתו לומר יחיד בביתו דומיא דחצר ב"ה ר"ל שבית היחיד הוא סמוך לבהכ"נ ושומע שם כשהצבור מתפללין ע"כ והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכתב ונראה מדבריו דכל ששומע מביתו כשאומרים הצבור נ"א אעפ"י שאין ביתו פתוחה לבהכ"נ נופל על פניו עם הצבור ואין זה היפך דברי מהרי"ל ז"ל שכתבתי למעלה דכשפתח בהכ"נ נעולה אין ליפול על פניהם בחצר בהכ"נ דאפשר דהתם מיירי בשאין מתפלל עם הקהל אבל כשמתפלל עם הקהל אעפ"י שהפתח נעולה נופלין על פניהם מכ"ש דיחיד עכ"ל, (עי"ש שכתב עוד תירוץ אחר, עו"ת או' י"ב, א"ר או' ז' וכתב ודלא כפי' שני שכתב השכנה"ג יעו"ש, ש"ץ שם, וכתב עו"ש הא"ר ובלבד שלא יהיה טינוף מפסיק בין ביתו לבהכ"נ יעו"ש, וכ"כ א"א או' ח' ומש"ז או' ז' מ"ב. או' י"ד:

א

נ) מה שנוהגים כשבורחים לכפרים מדבר בעיר יהלוך שאין נופלים על פניהם מפני שאין שם ס"ת וגם אין אומרים למנצח ותפלה לדוד עיין שכנה"ג בהגב"י או' ט' שקרא תגר עליהם יעו"ש וגם לפי דברי האר"י ז"ל זה לא יתכן לחסר שום דבר מסדר תיקון התפלה בלי שום סבה כמו ימים שא"א בהם תחנון או חתן וכדומה, ואי משום דנוהגים כרוקח שאין נופלים על פניהם במקום דליכא ס"ת מ"מ יש להם לומר התחנה בלא נ"א כדי שלא יחסר מסדר התפלה וכמש"ל או' מ"ו:

א

נא) [סעיף ג'] אין נ"א בלילה, כ"כ ב"י בשם מהרי"א כי נפילת אפים רמז למדת הלילה ואין נופלים על פניהם וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות יעו"ש והביאו הט"ז סק"ח וכתב דאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי לילה אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורת שהוא קרוב ליום עכ"ל, וכ"כ הר"ז או' ד' מיהו המ"א סק"ט כתב דאם נמשכת תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלים דתחלת הלילה תגבורת הדינים משא"כ אחר חצות לילה ויש לדלג א"מ (ר"ל בעשרת ימי תשובה) כדי ליפול מבעוד יום עכ"ד, והביאו א"ר או' ח' וכתב דמשמע מדבריו בין השמשות אין נופלין יעו"ש ועוד עיין במחה"ש שמצדד בדברי המ"א ומ"מ נ"ל כיון דאיסור נ"א בלילה חמור מאד כמקצץ בנטיעות ח"ו וק"ל בין השמשות ספק אם הוא מן הלילה וגם כי יש אומרים דנ"א רשות כמש"ל או' ג"ן וע"כ שב וא"ת עדיף ואין לעשות נ"א בין השמשות וכ"נ דעת המש"ז או' ח' וכן הסכים הרב בן א"ח פ' כי תשא או' יו"ד:

א

בנ) שם. ובלילי אשמורת וכו' וכתב העו"ת או י"ג בשם מהרי"א דאם הוא אחר חצות לילה נופלים וקודם חצות יאמר המזמור זולת נ"א ע"כ, וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ח' והב"ד א"ר או' ח' מיהו ברקנ"ט פ' קרח כתב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל והביאו מ"א סק"ט וכתב עליו דמנהג זה לא יתכן בער"ה עיין סי' תקפ"א עכ"ד, ור"ל דשם בסי' תקפ"א סעי' ג' כתוב דאין נופלין על פניהם ער"ה וא"כ כיון דאין נופלים איך יתכן להאריך לכתחלה בסליחות כדי לנפול ביום ועיין מ"א שם ס"ק י"ג והמאמ"ר או' יו"ד כתב דאין אנו נוהגין ליפול על פניהם בסליחות והביאו הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"א וכתב דגם אני בארץ הצבי עיה"ק ירושת"ו ובקושטא ובכל מקום שעברתי עליהם לא ראיתי נוהגים בימי הסליחות ליפול ע"פ באשמורת רק אומרים המזמור בלתי כסוי פנים והטיה כלל ואפשר שטעם המנהג הוא דס"ל שלא התירו אלא דוקא כשהוא קרוב ליום ממש קרוב לעמוד השחר ודלא כהרב השיירי שהתיר כל שאינו קודם חצות יעו"ש. ומ"ש העו"ת דקודם חצות יאמר המזמור בלי נ"א זה לא יתכן לפי דברי האר"י ז"ל בשה"מ פ' ואתחנן שכתב דאין ראוי לקרא מקרא בלילה לפי שהמקרא הוא בעשייה והלילה עצמה הוא בחי' עשייה והכל הוא דינין ואין ראוי לעורר הדינין יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל אות כ"ו:

א

גנ) [סעיף ד'] נוהגין שלא ליפול וכו' כתב הטור בשם רב נטוראי גאון דנ"א בצבור רשות ולכך מקילין בה בבית החתן יעו"ש וכ"כ בתשו' בר ששת סי' תי"ב דנ"א רשות ולכן כל דיניו במנהגא תליא מילתא, והביאו ד"מ אות ה' וכ"כ הפר"ח אות ב' עו"ת אות י"ד מאמ"ר אות י"א ר"ז אות א' מיהו לפי דברי האר"י ז"ל בש' הכוו' בדרושי נ"א נראה שהיא חובה ולכן אין לבטלה אם לא לעת הצורך ועיין לקמן אות צ"ה:

א

דנ) שם נהגו שלא ליפול וכו' והגם דלפי דברי האר"י ז"ל י"ג מידות ונ"א היא אחד מתקוני התפלה וא"כ היאך מבטלים אותה מפני החתן וכדומה, או מפני ט"ו באב וכדומה אומרים המקו' דביום שיש בו קדושה יתירתא כגון ט"ו באב וכדומה נעשה התיקון ההוא של י"ג מידות ונ"א מאליו ע"י קדושת היום אבל ביום שיש בו חתן או מילה או אבל ר"ל דאלו הם פרטיים נוהגין חסידי בית אל יכב"ץ לכוין התיקון ההוא הנעשה בי"ג מידות ובנ"א בלב דוקא בין סיום החזרה לקדיש, וכן בין סוף אשרי לובא לציון מכוונים התיקון הנעשה בלמנצח:

א

חנ) שם לא בבית האבל, הטעם בב"י משום דאתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל והלכך אין אומרים גם וידויים ותחנונים בבית האבל עכ"ל עו"ת שם ט"ז סק"ט, וכתב וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמינן לחג דהיינו ז' ימי החג וכתב קיצור ש"ע סי' כ"ב אות ה' דאפי' במנחה של יום ז' אין אומרים ומיהו הלבוש כתב הטעם כטעם שאין נ"א בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו כי האבל כבר מדה"ד מתוחה כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו עכ"ד, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ד ותמה עליו וכתב דלפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון כמ"ש הרד"א ז"ל וכן הוא המנהג, דבתחנון ולמנצח ותפלה לדוד לא שייך טעמא דנ"א ואפשר לומר שכוונת הלבוש לומר דבנ"א א"צ לטעם משום דאתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו ובזה יתיישב איך הלבוש כתב ט"א ולא פנה לטעם שה"ל אפי' להזכירו וכו' אבל טעם שה"ל דאיתקש לחג אצטריך לשלא יאמרו תחנון ולמנצח ותפלה לדוד, ואפשר ג"כ דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח עכ"ל, ועיין א"ר אות ט' שמסכים לדעת הלבוש למנצח אומרים רק האבל בעצמו לא יאמר יעו"ש, וכתב כנה"ג בהגה"ט באשבילי"א אין אומרים בבית האבל בסדר קדושה ואני זאת בריתי אותם אמר ה' ולא יענך ה' ביום צרה אבל בטוליטילה נהגו לאומרם הרד"א ז"ל וכמדומה לי שנהגו בקושטא לומר ואני זאת בריתי אבל אין אומרים יענך ה' ביום צרה עכ"ל והביאו מ"א סק"י וכבר כתבנו לעיל אות ג"ן דבכל הדברים הללו הולכים אחר המנהג ונהרא נהרא ופשטיה, ועיין עוד לקמן אות ס"ח:

א

נט) שם בבית האבל כתבו האחרונים שאם אין אבל בבית אף שאומרים תפלה שם למנוחת נפש והמת יהיה לו נחת רוח אומרים נ"א דאין קפידא אלא שהאבל שם, אבל מנהג עיה"ק ירושת"ו שלא לומר אף אם אין אבל שם. ברכ"י או' ג' ובספרו קש"ג סי' י"ט או' י"ט. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"א דט"ז ע"ד יעו"ש. ש"ץ דקנ"א ע"ד, שע"ת או' יו"ד, בי"ע או' ה' חס"ל או' י"ד קיצור ש"ע סימן כ"ב או' ה':

א

ס) שם. בבית האבל וכו' נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלים על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבהכ"נ איו נופלין על פניהם ובבא האבל לבהכ"נ נופלין על פניהם. והשבתי דאיברא דאיתקש אבל לחג מ"מ יש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי הטעם בחתן מפני שהוא שרוי בשמחה, וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל. אבל טעם האבל שלא להגביר מדה"ד כמ"ש למעלה בשם הלבוש ולכן כשהאבל בבהכ"נ עבדינן עיקר שאר העם דכיון ששאר הקהל אינם אבלים אין כאן בית מיחוש, שכגה"ג בהגב"י או' ט"ו, א"ר או' ט, ש"ץ שם. מאמ"ר או' י"א וכתב דאנו אין נוהגין כן אלא גם כשהאבל בא לבהכ"נ בשני ובחמישי כמבואר ביו"ד סי' שצ"ג סעי' ג' אין הקהל נופלין על פניהם. וכתב דמנהג נכון הוא דמאחר דאיתקש אבל לחתן אין לחלק ביניהם. וכתב שכ"כ בא"ת דף ס"ט או' ל"ב דכשבא חתן או אבל לבהכ"נ אין נופלין ע"פ יעו"ש. וכבר כתבנו דבכ"ז נהרא נהרא ופשטיה. ומיהו אפי לדברי השכנה"ג האבל עצמו אינו אומר. וכ"כ קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ה' ועיין לקמן או' פ"ד:

א

סא) שם. בבית האבל וכו' וכתב הרוקח בסי' שט"ז דאין קורין הלל בר"ח חדא משום דא"א דבר שמחה ועוד משום לועג לרש כי הנשמה אוננת שם ואם יאמרו לא המתים וכו' ותו דעשרה שפירשו מן הצבור כיחידים דמו עכ"ד, והביאו שכנה"ג בהגה"ט סי' תכ"ב או' ה' פר"ח שם או' ב' ט"ז ביו"ד סי' שע"ו הק"ב, מ"א בזה הסי' סק"י א"ר או' ט' ומהרי"ל בה' חנוכה כתב דא"א שם הלל אפי' בחנוכה, אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלה מנהג אבל בחנוכה אומרים והב"ד שכנה"ג שם או' ו' ומ"א באו' הנז' וכתב שם השכנה"ג דבספרד נוהגים לאומרו אף בר"ח וכתב שכ"ה סברת הכלבו בה' אבל סי' קי"ד יעו"ש, וכ"כ הפר"ח. שם דאם יש מקומות שנהגו לאומרו אין מוחין בידם, מיהו דעת המ"א שם דבר"ח אין לאומרו ובחנוכה כל אחד יאמר בביתו יעו"ש ובא"ר שם כתב דדי אם לא יאמרו בר"ח אבל בחנוכה יש לאומרו שם יעו"ש, וכך הסכים החיד"א במחב"ר סי' תרפ"ג וכתב דגם האבל יאמר עמהם ודחה דברי הפר"ח שכתב שם דגם בחנוכה לא יאמרו בבית האבל יעו"ש, והביאו ש"ץ דקפ"ה ע"א סי' בי"ע בדיני ר"ח או' י"ג, וכ"כ ר"ז או' ה' אלא שכתב דמ"מ בר"ח כל אחד יאמר אתו אח"כ בביתו, וכ"נ עיקר לענין דינא אלא רק במקום שנהגו לאומרו שם גם בר"ח אין למחות בידם כנז"ל:

א

סב) ואם האבל עצמו בא לבהכ"נ יאמר הלל עם הצבור אפי' לס' הרוקח, פרי האדמה ח"א דמ"ה מאמ"ר או' י"ב ש"ץ דקפ"ד ע"ד, זכ"ל ביו"ד ה' אבל או' ה':

א

סג) אבל שקבר את מתו ברגל או בשבת תוך ז' אם חל ר"ח כשמתפללים שם אומרים הלל, א"א או' יו"ד. קיצור ש"ע סי' ר"ז או' ו' מ"ב או' ך':

א

סד) ונראה דאבל לא יאמר ויהי נועם דאסור במלאכה. ואף דדבר האבד מותר כמו בט"ב בסי' תקנ"ט כ"כ במנהגים, א"ר שם, מחה"ש סק"י, וכתב עו"ש הא"ר דבעשרת ימי תשובה אומרים שם א"מ. והביאו המחה"ש שם:

א

סה) ביום התענית שאומרים סליחות גם בבית האבל יאמרו סליחות אבל לא וידויים ותחנונים, עט"ז או' ג' מחה"ש שם, אבל הפרמ"ג בא"א או' י"ב כתב דגם סליחות לא יאמרו בבית האבל יעו"ש ועיין לקמן או' ח"פ, אם מתפללים בבית האבל עיוה"כ במנחה דאו' בחזרה יאמרו הוידוי כסדר בעמידה בלחש כי השעה צריכה לכך דאי בשביל שהוא יו"ט לא משגיחנן כ"ש לגבי אבילות וכן נוהגים, רו"ח או' ה':

א

סו) שם. ולא בבית האבל, אם אחר שהתפלל כבר האבל באו מנין אחר להתפלל שם כל שמתפללים בבית אחר שלא מת שם המת וגם אין אין האבל יושב שם נראה שצריכין לומר תחנון, אמנם כשמתפללים אצל האבל אפי' שהאבל אינו מתפלל עמהם אין לומר תחנון הרב זכ"ל בספרו חס"ל חא"ח סי' ב' פתה"ד סוף או' ג':

א

סז) שם. ולא בבית האבל, איש עובר אורח שמת והביאוהו למקום אחד כדי לרוחצו ולעשות לו כל צרכו ומשם הוליכוהו לבה"ק ושוב אח"כ בז' ימי אבלו קבעו באותו מקום שרחצוהו להתפלל בו ואין שום אבלים שם אין לומר וידוי ונ"א באותו מקום, שו"ת לב חיים ח"ג סי' מ"ז, והביאו א"ח או' ד':

א

סח) שם. ולא בבית האבל ולא בבית החתן וכו' ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא משום שמדה"ד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדה"ד ג"כ כמ"ש הלבוש וע"כ גם אחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בסעי' א' שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממילא גם בוהוא רחום הוא כן דהא או' אותו בין י"ח לתחנון וא"כ כיון כן דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ, ט"ז סק"י, והגם דבאו' הקודם כתב דאומרים אח"כ והוא רחום כשיוצאים מבית האבל וכ"כ ביו"ד סי' שע"ו סק"ב בשם הרוקח נראה דכאן חזר מדבריו, וכ"כ המש"ז או' יו"ד דכאן חזר בו הט"ז ממ"ש סק"ט יעו"ש, וכ"כ הלב"ש על סק"ט, וכ"כ המאמ"ר או' י"ב דמסתמיות ל' הש"ע והב"י משמע דכיון דאידחי אידחי ושוב אין אומרים אותו וכן המנהג פשוט אלא דכשאנו נמצאים אח"כ בבהכ"נ בשעה שהצבור אומרים תחנה אומרים אותה עמהם בין כשהתפללו בבית האבל בין בבית החתן ודלא כהט"ז עי"ש ועיין באה"ט עכ"ל (ומ"ש ודלא כהט"ז ר"ל מ"ש הט"ז בסק"י דאין לה מקום כלל לאומרה אח"כ אפי' עם הצבור ומה שציין לבאה"ט ר"ל מה שיש להקשות מדברי הט"ז מסק"ט לסק"י כבר הקשה אותה הבאה"ט ודלא כמי שהביו בדברי המאמ"ר הנז' דרך אחרת והקשו על הצדיק דקיים במאמר"ו ועיין פתה"ד או' ב' ודו"ק) והביאו הש"ץ דקנ"א ע"ד, זכ"ל ביו"ד ה' אבל או' ת' וכ"כ הר"ז או' ה' דאף לאחר שיצאו מבית החתן והאבל ובאו לבתיהם א"צ לומר תחנון דכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי. וכ"כ ח"א כלל ל"ב או' ל"ג, קיצור ש"ע סי' כ"ב או' ה':

א

סט) שם. ולא בבית החתן, נהגו שלא ליפול על פניהם בתוך ז' לחתן כשהחתן בבהכ"נ וראיתי פה תרי"א יע"א נוהגין שלא ליפול ביום ו' שהוא שמיני לחופתו ולא מצאתי בזה שום טעם ואולי סוברים דשבעת ימי המשתה אינם כז' ימי האבל דמקצת יום ז' ככולו אלא ז' ימים שלמים מעת לעת בעינן ולפעמים אין החתן נכנס לחופה ביום ז' עד לערב ומשם נשתרבב המנהג שלא ליפול אף ביום ו' שהוא שמיני לחופתו. כנה"ג בהגב"י. והביאו מ"א ס"ק י"ב וכ"כ המחב"ר בק"א או' א' חתן שנשא יום רביעי אחר חצות ביום ד' הבא בשחרית יש שנהגו שלא לומר תחנונים אם יש חתן ונראה דמנהג יפה הוא לפי מ"ש הגו"ר א"ח כלל א' סי' כ"ח לענין ז' ברכות בסעודת יום ח' בחצות דז' ימים שלמים בעינן וכן עשה הרב מהר"ר יצחק קשטרו יעו"ש וא"כ שפיר נהגו שלא לומר תחנונים ביום ח' בבקר ולפ"ז גם במנחה אם מתפללים קודם זמן דעשה חופה וז' ברכות לא יאמרו עכ"ד, וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"ט או' כ"א. והביאו הש"ץ דף קנ"ב ע"ב ומיהו בתשו' כנסת יחזקאל סי' ס"ה כתב מקום שנהגו לעשות הנשואין ביום ד' אחר חצות ועושין סעודה ומברכין ז' ברכות וקודם חצות יום ד' השני עושין סעודה ומברכין ברכת חתן שסוברין שז' ימים מעת לעת בעינן טועין הם ומבטלים מנהגם שהם ברכות לבטלה אבל אם אינם עושים סעודה ביום ד' הא' אחר החופה כ"א בליל ה' יעמדו במנהגם לברך עד יום ה' יעו"ש והביאו י"א בא"ה סי' ס"ב. זכ"ל ח"ג חא"ה או' ב' שע"ת בזה הסי' או' י"ד וכתב וכן נראה לענין התחנונים. וכן בתשו' באר יצחק סי' כ"ג הסכים להכנ"י דאין מונים מעל"ע ואף שכבר נהגו בנ"א כהמ"א אך ז' ברכות בודאי אין לברך דהוי ברכה לבטלה יעו"ש. והביאו פ"ת וא"ח או' ח' וגם החיד"א במחב"ר שם הזכיר דברי הכנ"י הנז' וכתב דלעניין נ"א מיהא שפיר נהגו אך לז' ברכות צריך להתישב. והביאו הש"ץ שם, שע"ת שם בי"ע בדיני נ"א או' ז' ועיין בכללי הרא"ש כלל כ"ו ס"ב שכתב דז' ימים מתחילין מז' ברכות ולא מסעודה ופסקו מור"ם ז"ל בא"ה סי' ס"ב סעי' ה' והביאו הזכ"ל שם. ועיין זכ"ל ח"א או' ו' מ"ש על דברי המחב"ר הנז' וא"כ כיון שיש פלוגתא בזה נראה לענין דינא דאם עשו החופה וז"ב קודם בוא השמש חשבינן אותו יום ליום שלם ואפי' לא עשו סעודה באותו היום וכמו שאר הימים דודאי אם אירע שלא עשו סעודה דאין מוסיפין עוד יום אחר ואחר תשלום עוד ששה ימים שלמים אין אומרים עוד ז"ב וגם נופלין ע"פ וכן המנהג פה עיה"ק ירושת"ו כמ"ש בס' התקנות של ירושלים במנהגים בדיני נ"א או' י"ב. רק במקום שנוהגים כהרב כנ"י או כהכנה"ג והמחב"ר אין למחות בידם:

א

ע) וכתב עיו"ש הכנה"ג ראיתי נוהגים פה תירי"א שאפי' שהחתן אינו נכנס לחופה עד לערב אין נופלין על פניהם בשחר והיה קשה עלי מנהג זה ורציתי לבטלו עד שמצאתיו מפורש בכתבי מהר"ר ישראל סי' פ' עכ"ד. ומיהו הפר"ת או' ד.' כתב דלא מסתברא כמהר"י ז"ל אלא שכל שלא נכנס לחופה נופלין ע"פ עכ"ל. וכ"נ דעת הרדב"ז ח"ב סי' קע"ט יעו"ש. אמנם הברכ"י או' ה' כתב דמנהגינו בארץ הצב"י כשהנשואין סמוכין לתפלת השחר או לתפלת המנחה בתפלה שהנשואין אחריה אין נופלין ע"פ והוא מילתא מציעתא ומנהג נכון עכ"ל וכתב עו"ש ואפשר שגם הרדב"ז והפר"ח יודו בזה יעו"ש. ש"ץ דקנ"ב ע"א. זכ"ל ת"א או' ו' חס"ל או' י"ד, יפ"ל או' י"ב. ועיין לקמן או' פ"ו:

א

עא) שם ולא בבית החתן. לא שנא בחור שנשא בתולה ולא שנא אלמון שנשא בתולה. ולא שנא בחור שנשא אלמנה. אין נופלין על פניהם תוך ז' לנישואיהן במקום שהם מתפללין. אבל אלמון שנשא אלמנה דוקא תוך שלושה לנישואיו. אבל לאחר ג' נופלין. שכנה"ג בהגב"י או' ט"ז. ש"ץ דקנ"א ע"ד. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"א דט"ז דמנהג ירושת"ו דאפו' באלמון תוך ג' ימים אם הוא בבהכ"נ שלא לומר תחנונים יעו"ש. והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"א. וכ"כ קש"ג שם או' ך' בי"ע שם או' ו':

א

עב) כתב שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב נהגו במקומות הללו שלא ליפול על פניהם לא ביום קדושין אעפ"י שאינו יום החופה ולא ביום השדוכין והכל לפי המנהג עכ"ל והביאו הש"ץ שם ע"ג. יפ"ל שם. וכתב שם היפ"ל דמנהגם הוא דוקא בתפלה שהקדושין אחריה שהחתן בא לבית הכלה במקום הקדושין סמוך למנחה הדור בלבושו כחתן יכהן פאר דאין אומרים תחנונים ונ"א אבל אם מתפלל החתן קודם לכן או אח"כ בביתו או במקום אחר דלא הוו הקדושין תמן וכ"ש בשחרית שאומר תחנון ככל יומא. ובשדוכין אין נוהגין שלא ליפול יעו"ש:

א

עג) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה, ואף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרין תחנונים ונ"א שכנה"ג בהגב"י אות ח"י א"ר אות ט' ש"ץ דקנ"ב ע"ד וכתב דמכאן יש ללמוד בשאין הבעל ברית בעיר דפשיטא דאין אומרים תחנונים וזה פשוט עכ"ד, וכ"כ מהרח"ש בתו"ח ח"ג סי' ד' דמעשים בכל יום בעירם אעפ"י שאין אבי הבן בעיר וגם אין מלין אלא בביתו של אבי הבן אלא שהולכין קרוביו לבהכ"נ ומתפללין שם בנעימות כנהוג אין נופלין ע"פ יעו"ש והביאו הברכ"י אות ד' ובספרו קש"ג סי' י"ט אות כ"ב, והרב המגיה שם בש"ץ שע"ת אות יו"ד בי"ע אות ת' פתה"ד אות ז' וכתב שם הפתה"ד ויראה דעת הרב ז"ל דכ"ש אם הסנדק מתפלל שם דודאי אין נופלין ע"פ שהרי הסנדק חשיב בעל ברית ויו"ט דידיה הוי כמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' תקנ"ט ופסקו מור"ם ז"ל שם סעי' ח' וכן העלה הרב זרע יעקב בן נאיים ז"ל סי' ג"ם יעו"ש וכתב וכן עמא דבר כהוראת מהרח"ש והזי"ע וכל קדושים עמהם ודלא כהרב דברי מרדכי חא"ת סי' א"ך יעו"ש ועיין עוד לקמן אות פ"ב:

א

עד) וכן בן שפחה שנימול לשמונה אין נופלין ע"פ ואין אומרים תחנונים יום המילה בבהכ"נ, שכנה"ג שם אות י"ט, עו"ת אות ט"ז א"ר אות יו"ד וכתב דה"ה בבן ממזר, ש"ץ שם מש"ז אות ט':

א

עה) שם ביום מילה ואפי' אם נולד מהול ומטיף ממנו דם אין נופלין על פניהם, הלק"ט ח"ב סי' קס"ח י"א בהגב"י. ש"ץ שם אות כ"ג בי"ע אות י"א חס"ל אות י"ד:

א

עו) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה, מקום שנוהנים בבהכ"נ ביום מילה מתפללין בעלי ברית עם יחידי הק"ק ומנגנים קצת בבהכ"נ ואין נופלין על פניהם ובתר צלותא יוצאים בשיר לעזרה ונעשית שם המילה ובעזרה מתפללין תפלת ותיקין ואחריה כמה תפילות עד שלא נעשית שם המילה מהראוי הוא שיאמרו שם בעזרה תחנונים ונ"א רק אם יש שם מנהג קדום שלא לומר תחנונים בעזרה ביום המילה אף אם אבי הבן מתפלל לפנים יחזקו במנהגם ברב"י אות ד' ש"ץ דקנ"ב ע"ג שע"ת אות י"ב אמנם עיין בס' לב מבין דף ג"ל ע"ד שהורה גבר להלכה ולמעשה דפטירי בני העזרה מלומר תחנונים יעו"ש והביאו דברי מנחם בהגב"י אות ט' ועיין באות שאח"ז ולקמן אות ף':

א

עז) וכתב הבל"י ביו"ד סי' רס"ה ס"ק י"ב שמעתי כשהייתי בק"ק ווילנא כשמתפללין בעזרה שלפני בהכ"נ הורה גאון שהמנין הראשון שמתפללין בעזרה א"א תחנון והמנין שני או שלישי יאמרו תחנון ואפי' מנין הראשון מתפללין בשחרית קודם שמתפללין בבה"כ עכ"ד והביאו הברכ"י שם אות ד' ש"ץ שם, שע"ת שם. וכתב שם השע"ת דמשמע שנוהגין כן אף שהמילה נעשית בבהכ"נ ולא בעזרה מ"מ המנין הראשון אין אומרים עכ"ד ולא ידעתי מה יש הפרש בין מנין א' לב' כיון שעדיין לא נעשית המילה:

א

עח) וכתב שם הבל"י דראיתי בכמה קהלות דאם היה הברית בבהכ"נ גדולה שאין אומרים תחנון אף בבית המדרש ושאלתי לזקנים ואמרו כך מנהגם וכן נוהגין בק"ק פראג שיש חילוק באיזה בהכ"נ שמלין שאם מלין באותו בהכ"נ שנקרא אלטנייא אזי אין אומרים בכל בהכ"נ, ובאם מלין בשאר בהכ"נ אזי אומרים וזה הכלל מקומות מקומות יש עכ"ל וכ"כ המחב"ר אות ב' דיש מקומות שנהגו דאם יש מילה בבה"כ אשר שם רוב העיר והיא בהכ"נ ישנה שבעיר שכל בתי הכנסיות אחרים אין אומרים תחנה עכ"ל והביאו בי"ע אות יו"ד שע"ת אות יו"ד:

א

עט) ואף היחיד שמתפלל בביתו בעיר הנז' אם מתפלל בשעה שהצבור מתפללין אינו אומר תחנה. באר יעקב ד' ט' מחב"ר אות ג' בי"ע שם שע"ת שם:

א

פ) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה אם במקום המילה התפללו ולא היה שם אבי הבן שהלך להתפלל בבהכ"נ אין נופלין ע"פ לא המתפללים במקום המילה ולא המתפללים בבהכ"נ עם אבי הבן מורינו הרב בס' לב מבין ז"ל דג"ל ע"ד פתה"ד אות ד' ועיין לעיל אות ע"ו. בבהכ"נ דסמיך ליה נופלין ע"פ כיון דאין נוהגין שלא ליפול ע"פ כל ב"כ שבעיר כשיש מילה בעיר תשו' מגד שמים סי' ך' פתה"ד אות ה':

א

פא) שם ולא בבהכ"נ ביום מילה ואשר איחרו לבא באופן שכשנגמרה מצות המילה והלכו להם סיימו העמידה יאמרו תחנונים חס"ל אות י"ד:

א

פב) שם הגהה ודוקא שהמילה או החתן באותו בהכ"נ וכו' כ"כ מורם ז"ל בד"מ אות ז' בשם פסקי מהרא"י סי' פ"א, וכתב הכנה"ג בהגב"י בשם תשו' הנז' דכל שאין שם המילה אלא בבית אחר נופלין על פניהם אלא שכתב דמנהג קושטא' וכל המקומות שראה שאפי' המילה בבית אחר אין נופלין ע"פ בבהכ"נ שמתפלל שם בעל הברית עכ"ל, והב"ד מ"א ס"ק י"א א"ר אות יו"ד מש"ז אות ט' ר"ז אות ו' וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' י"ט אות כ"ב דביום המילה אין נופלין ע"פ בבהכ"נ אפי' שאין המילה נעשית אלא בבית ואם יש אבי הבן או סנדק בבהכ"נ סגי עכ"ד בי"ע אות ח' קיצור ש"ע סי' כ"כ אות ו' דה"ח אות ח' תו"ח אות ו' וכן המנהג פעיה"ק ירושת"ו כמ"ש הרב פה"א ח"א דט"ז ע"ג והביאו בס' התקנות בדיני נ"א אות י"ג.

א

פג) שם בהגה אבל במנחה אעפ"י שמתפללין אצל התינוק וכו' כתב הב"ח זה שכתב מור"ם ז"ל לפי שראה בהגמ"י שאין נ"א בתפילת יוצר שביום המילה ומשמע דוקא ביוצר ולא במנחה אבל אין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכן הורה מהרש"ל ונוהגין כך בבריסק דליטא, וכ"נ להקל כיון דנ"א רשות הוא כמ"ש רב נטוראי עכ"ל, והביאו הט"ז ס"ק י"א וכתב וכן ראיתי נוהגין בקראקא שכנה"ג בהגב"י אות י"ז עו"ת אות ח"י א"ר אות י"א ש"ץ דקנ"ג ע"א קש"ג שם אות כ"ה בי"ע אות י"ג חס"ל שם וכתב בס' התקנות שם דכן המנהג פעה"ק ירושת"ו ומ"ש שם הא"ר דאם מתפללין מנחה אצל התינוק אחר שבירכו בהמ"ז על סעודת מילה אפשר דאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א עכ"ל והביאו דה"ח וקיצור ש"ע שם מסתמיות דברי הפו' משמע דלא יש לחלק בזה אם עשו סעודה או לא אלא בכ"ג אם מתפללין אצל התינוק אין אומרים אותו משום דאצלו הוא כמו יו"ט ואח"כ ראיתי להמש"ז אות י"א שגם הוא כתב על דברי הא"ר הנז' שאינו יודע לחלק בכך יעו"ש ועיין באות שאח"ז:

א

פד) וכתב הזכ"ל ח"א או' ו' דהוא דוקא כשהם אצל התינוק אבל כשאינם אצל התינוק לכ"ע אומרים, ובח"ג כתב דאע"ג דכשאינו אצל התינוק לכ"ע אומרים וידוי מ"מ אבי הבן אין לומר כיון דיו"ט שלו הוא עכ"ד, אבל הרו"ח או' ב' כתב דגם בתפלת המנחה אם בא הבעל ברית לבהכ"נ אין לומר נ"א דלדידן כשמתפללין אצל בעל ברית הוי כמו שמתפללין אצל התינוק יעו"ש, וכ"כ היפ"ל או' י"א וכתב דהכי נהוג יעו"ש, ועיין לקמן או' צ"א:

א

פה) שם בהגה, אבל במנחה וכו' כתב בהגמ"י הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנחה אומרים צדקתך אעפ"י שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בלילה, מ"א ס"ק י"א, והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל דבמנחה אומרים תחנון אפילו כשמתפללין אצל התינוק וכמ"ש המחה"ש אבל לדידן שא"א תחנון כמ"ש באו' הקודם גם צדקתך לא יאמרו, ועיין מש"ז וא"א או' י"א:

א

פו) שם בהגה, ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה, כתב הט"ז סק"י תימה דהא כל ז' ימי המשתה מיקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריצב"א רס"י קל"ה וכו' יעו"ש, והשכנה"ג בהגב"י או' ט"ז כתב אפשר דכוונתו לאפוקי קודם כניסת החופה דלא נימא דאפי' קודם שנכנס לחופה ולפחות יום שמחרתו נכנס לחופה אין נופלין ע"פ כי היכי דאמרינן בגמרא גבי שהשמחה במעונו וכו' אבל כל שנכנס לחופה כל ז' אין נופלין על פניהם, וכן מנהגינו דלאו דוקא ביום החופה אלא חתן כל ז' שבא לבהכ"נ אין נופלין ע"פ וכ"ש אם מתפלל בביתו עכ"ל וכ"כ הפר"ח או' ד' בפשיטות יעו"ש, והב"ד הברכ"י או' ה' יעו"ש ועיין א"ר או' י"ב ובדברינו לעיל או' ס"ט ואו' ע':

א

פז) וכתב שם הט"ז נ"ל דכל ז' ימי המשתה לא יבא החתן לבהכ"נ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"כ, והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"א, ומיהו במקומות הללו אין נמנעים החתנים מלבא לבהכ"נ מפני זה כי אדרבא יש שמחה לעם כשבא החתן לבהכ"נ כדי להתערב בשמחתו ושלא לומר תחנון:

א

חפ) [סעיף ה'] אם חלה מילה בתענית צבור וכו' וה"ה חתן, שכנה"ג בהגב"י או' ך' א"ר או' י"ג, חס"ל או' ט"ו, וכתב שם השכנה"ג דכן נוהגין, אפי' תוך ז' ולא עוד אל שנוהגין שאפי' יום ו' שהוא ח' לחופה אין נופלין על פניהם וא"א תחנון, וכתב דזהו דוקא כשהחתן בא וישב כסדר היכל כמנהג החתנים אבל אם ישב במקומו הרי מחל על כבודו וכו' יעו"ש, ובאו' כ"א כתב דה"ה למנהג שנוהגין בתירי"א שאפי' שהחתן אינו נכנס לחופה עד לערב אין נופלין ע"פ בשחר אם חל עשרה בטבת ביום החתונה שא"א והוא רחום ונ"א אעפ"י שאינו נכנס לחופה עד לערב ודוקא כשהחתן יושב בסדר היכל בשחר שכבר התחיל החתונה אבל אם אינו יושב בסדר היכל אלא במקומו גומרים על הסדר עם והוא רחום ונ"א עכ"ל, והביאו הש"ץ דקנ"ב ע"ב מיהו הפרמ"ג במש"ז או' ט' ואו' י"ב כתב דאם חל ת"צ ויש אבל אי חתן אין אומרים סליחות ג"כ יעו"ע ועיין לעיל או' ע':

א

טפ) שם מתפללים סליחות וכו' שמניחים מקצת וא"צ להניח לגמרי. ט"ז ס"ק "ב, זכ"ל או' ו':

א

צ) שם. מתפללים סליחות וכו' אבל הבעל הברית אין לאומרם דדוקא בתענית חייב מפני שהוא חיבה אבל התחנונים והפיוטים אינם חובה, אמנם הציבור שמתפללים עמו יש להם לאומרם, ובקריאת ס"ת פ' ויחל חייב גם הבעל ברית שהוא תקנת חכמים, ב"ד סי' שמ"ז, ש"ץ דקנ"ב ע"ד. קש"ג שם או' כ"ד, בי"ע או' י"ב, זכ"ל שם. שע"ת או' ט"ו. חס"ל או' ט"ו:

א

צא) שם מתפללים סליחות וכו' ולענין תפלת מנחם אם בא בעל הברית לבהכ"נ נ"ל שיעשו כסדר שעשו בשחרית לומר סליחות ופיוטים ואומרים וידוי ולא נ"א וכדומה, רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' פ"ד:

א

צב) שם מתפללים סליחות ואומרים וידוי וכו' וי"ל הוידוי קודם הסליחות כמ"ש לעיל או' ה' בשם האר"י ז"ל:

א

צג) שם הגה, בשחרית, אפי' במקום וכו' ר"ל אפי' למנהג הספרדים שנוהגים לומר והוא רחום בת"צ כמו בב' וה' אם חל מילה בת"צ אין לאומרו, וכ"כ הלב"ש על מ"א ס"ק י"ג באה"ט ס"ק ט"ז:

א

צד) [סעיף ו'] נהגו שלא ליפול וכו' יש נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין על פניהם, משום דדמי לאבילות המתגלגל, מהרי"ל, מ"א ס"ק י"ד, וכתב בס' יוסף אומץ דהיינו עדשים והביאו הכר"ש סס"י זה, וכן אין לאכול ביצים מגולגלים מטעם זה:

א

צה) שם. נהגו. שלא ליפול וכו' כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ"א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה. ברכ"י או' י"ג. ש"ץ דקנ"ג ע"א. זכ"ל ח"א או' ו' בי"ע או' ט"ו. שע"ת או' י"ד. חס"ל או' י"ד. רו"ח או' ב' ועיין לעיל או' ג"ן:

א

צו) שם בט"ו באב. משום דהיה יו"ט לישראל כדאיתא בבא בתרא דף קכ"א ובתענית ל' ע"ב ויעו"ש כמה טעמים:

א

צז) שם ולא בט"ו בשבט. משום דהוא ר"ה לאילנות כדאיתא בריש מס' ר"ה. ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום. תיקון יששכר דף מ"ב ע"ב. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק ט"ז. פר"ח או' ו' א"ר או' י"ד. וכן יש נוהגין בספרד. ויש שעושין לימוד באותו הלילה דהיינו שלומדים משנה או זוהר המדבר בענין אותו הפרי ואח"כ מברכין עליו ויש ס' מסודר ע"ז הנקרא ס' פרי עץ הדר:

א

צח) כתב שכנה"ג בהגב"י או' י"ב. מלבד הימים שמנה רבינו המחבר שאין נופלין ע"פ. אנו נוהגין שלא ליפול על פניהם יום י"ד ט"ו שבאדר ראשון כמ"ש המחבר ז"ל בסוף סי' תרצ"ז. וכן בי"ד לאייר מפני שהוא פסח שני. וי"ח בו מפני שהוא ל"ג לעומר. וכמ"ש בס' המפה בסי' זה ובסי' תצ"ג. וכן אחר הסוכות אין נופלין עד ב' חשוון. והטעם דומיא דניסן מה ניסן הואיל ויצא רובו בקדושה אין אומרים בו תחנון ואין נופלים ע"פ אף בתשרי כן. לפי שיצא רובו בקדושה ב' ימים של ר"ה יוה"כ וד' ימים בין כפור לסוכות וט' ימי החג הרי ט"ז ואף לבני א"י שעושין ח' ימים כיון דמחצה חשוב כרובו ומיהו האי טעמא לא קאי אלא לפי הטעם שכתב הלבוש בסי' קל"א ותרכ"ד לפי שבהם נשלם בהמ"ק שבנה שלמה ע"ה אבל לפי הטעם שכתב בסי' תרכ"ד לפי שאין השי"ת מתחיל לחשוב עונותיהם של ישראל עד יום א' של חג הסוכות לא שייך האי טעמא. ואפשר לומר טעם אחר מפני שהוא חודש הז' שהוא מושבע במצות. שופר תשובה סוכה ולולב ערבה וניסוך המים. ואע"ג דבימים שבין ר"ה ויוה"כ נופלין ע"פ שאני התם דיומי סליחה וכפרה נינהו. ובסדר היום כתב טעם אחר דמפני שנכנס בעינוי ראוי שיצא בשמחה עכ"ד בקיצור ויעוש"ב. והביאו הש"ץ דקנ"א ע"ג. ועוד עיין בשער הכוו' דרוש ג' דסוכות מ"ש טעם בסוד לימים הללו שבין יוה"כ לסוכות והוא שנכנסין בחי' החסדים יעו"ש וכ"כ הפר"ח או' ו' דאין נופלין אלא לאחר כל חודש תשרי. קש"ג שם או' י"ז. בי"ע או' ג' יפ"ל או' י"ד ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ה או' ב' שכתב דאף שמלשון מרן מוכח דאחר הסוכות נופלין ע"פ נהגו אף בא"י אתריה דמרן ז"ל שלא ליפול ממוצאי יוה"כ עד סוף חודש תשרי יעו"ש:

א

צט) כתב ב"ד סי' נ"ג דבשלוניקי המנהג פשוט שאין אומרים נ"א בי"ד באייר כמ"ש השכנה"ג אבל בט"ו באייר חלוק המנהג יש שאומרים בו נ"א ויש שאין אומרים בו וטעמייהו משום ספיקא כמ"ש השכנה"ג בהגב"י או' י"א גבי י"ג בסיון אבל אח"כ ע"י מעשה שהיה בשנת התפ"ד שאמרו וכולם נ"א ווידויים בט"ו באייר מכאן ואילך ראוי למחות במי שאין או' נ"א בט"ו באייר יעו"ש. והביאו המחב"ר או' ה' וכתב דכן המנהג פשוט בא"י ובמצרים לומר נ"א בט"ו אייר. וכ"כ הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"ד. וכתב דכן ג"כ המנהנ בקושט' יעו"ש. שע"ת או' י"ט:

א

ק) שם ולא בר"ח. משום דאיקרי מועד. ולא במנחה שלפניו דהא ק"ל בר"ה דף ל' ע"ב אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. ולא בחנוכה דקרינן ביה הלל. ב"י בשם שה"ל. לבוש עו"ת או' כ' וכ"א. ועוד הטעם ולא במנחה שלפניו. שכבר חל מן המנחה ולמעלה, וכ"כ לענין אמירת צדקתך רש"י בס' האורה כ"י סי' נ"ט. מחב"ר או' ד' ועייו א"א או' ח"י:

א

קא) שם ולא במנחה שלפניו. כתב הפר"ח או' ז' דאכלהו קאי דכל יום שאין בו נ"א אין נוהגין ליפול במנחה שלפניו ע"כ. אבל העו"ת או' ך' כתב דמשמע מדברי המחבר דבט"ו בשבט ובאב יש נ"א במנחה שלפניהם אלא שאין המנהג כן עכ"ד. וכ"כ באו' כ"ג דבכל אלה המנהג שגם במנחה לפניהם אין נופלין על פניהם. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י דמנהגינו דכל יום שאין נופלין ע"פ אין נופלין ג"כ במנחה שלפניו. ובערב ר"ה ויוה"כ אין בו נ"א לא בשחרית ולא במנחה יעו"ש. וכ"כ בשיירי או' י"ג. אבל במנחה שלפני ערב ר"ה ויוה"כ המנהג ליפול על פניהם כמ"ש הלבוש בסי' זה. וכ"כ המ"א סי' תר"ד סק"א. בני חיי סי' תר"ב. ש"ץ דקנ"א ע"ב. ועיין לעיל או' י"ד:

א

קב) שם בפורים וכו' כשחל יום ט"ו אדר בשבת. למחר ביום א' שהוא ט"ז אדר אין אומרים תחנונים בירושלים לא בשחרית ולא במנחה. הרב פרה"א ח"א דף א' ע"ב ס' התקנות במנהגים דיני נ"א או' ט"ו:

א

קג) שם הגה. בל"ג בעומר וכו' וכתב בשער הכוו' בדרוש י"ב לספירת העומר שהעיד הר"ר אברהם הלוי כי בשנה שהלך האר"י ז"ל למירון להשתטח בל"ג על קברי רשב"י ור"א בנו זי"ע הלך גם הוא לשם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' וכו' וגם בהיותו שם אמר נחם וכו' ואחר שגמר העמידה אמר לו מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אמר נחם ביום שמחתינו ולכן הוא יהיה בנחמה בקרוב יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ז:

א

קד) [סעיף ז'] ומנהג פשוט שלא ליפול ע"פ בכל חודש ניסן. מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן וי"ב נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום. יום לכל שבט ושבט. וכל אחד היה עושה ביומו יו"ט. וכן לעת"ל עתיד ביהמ"ק להבנות בניסן. טור וב"י בסי' תכ"ט בשם פ' בתרא דמ"ס, לבוש שם. מ"א שם סק"ג:

א

קה) שם. ולא בט"ב, דאיקרו אבל. ואבל איתקש לחג, ב"י בשם שה"ל. ובסי' תקנ"ט כתב משום דאיקרי מועד וכ"כ שם בש"ע סעי' ד' ועוד כתב שם בב"י טעם אחר משום דכתיב סכותה בענן וכו' יעו"ש:

א

קו) שם. ולא בין יוה"כ לסוכות, כבר נתבאר הטעם לעיל או' צ"ח קחנו משם:

א

קז) שם. הגה. ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות כתב הכנה"ג בהגב"י דמנהגם שאין נופלין על פניהם מיום ר"ח סיון עד יום י"ג בו ולא עד בכלל מפני שחג השבועות יש לו תשלומין כל ז' כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חגיגה וס' האגודה במס' חגיגה הביאו בנימין זאב סי' רי"ב עכ"ד. והביאו מ"א ס"ק י"ח, וכ"כ הפר"ח או' ז' קש"ג שם או' י"ז בי"מ או ג' מיהו בשכנה"ג הגב"י או י"א כתב דיש נוהגין שלא ליפול גם ביום י"ג וטעמם משום ספיקא דיומא דאי יום ב' עיקר צריך למנות יום י"ג ואע"ג דהאידנא בקיאינן בקביעא דירחא אפ"ה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה מנינן מיום ב' יעו"ש. וכתב הרב המגיה בש"ץ דקנ"א ע"ג דלפי האמור דהנוהגין שלא ליפול בי"ג משום ספיקא דיומא א"כ פשוט דבעה"ק ירושת"ו וכיוצא צ"ל תחנונים ונ"א בי"ג וכ"כ הרה"ג בעל פרי האדמה ז"ל ח"א דט"ו ע"ד אלא שכתב דתחלה היו קצת נוהגין פעה"ק שלא לומר י"ג ימים ואח"כ הוברר מס' שלחן מלכים למוהר"י בואינו ז"ל שכתב סי' תצ"ד בשס מ"ז המגן ז"ל דא"א עד ז' ימי החג. וכ"כ נמי בסי' קל"א י"ב ימים דוקא, וחזרו לנהיג פעה"ק ירושת"ו י"ב ימים דוקא ובי"ג אמרו תחנונים יעו"ש, והביאו הרב המגיה שם בש"ץ, שע"ת או' י"ט:

א

קח) [סעיף ח'] אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו וכו' דוקא כשהוא מתפלל בפני הצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו ש"ד דהיכא דמתפלל על הצבור בצבור כסיפא ליה מילתא שמהרהרין עליו שאינו הגון ואינו ראוי לענות. טור וב"י בשם הרא"ש פ' הקורא את המגלה עומד, לבוש. ט"ז ס"ק י"ג. עו"ת או' כ"ה ודלא כהפר"ח או' ח' וכתב עוד ב"י בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין על פניהם. וכ"כ הלבוש. ט"ו שם. עו"ת שם:

א

קט) שם. כשמתפלל על הצבור וכו' ומיהו אפי' אדם חשוב בהתפללו על עדת צבור ואין הצבור נופלין עמו מותר באינו נופל ממש, דבמצלי אצלויי ליכא איסורא כיון דלא הוה דומיא דיהושע לפני העי. ב"ח. מ"א ס"ק י"ט:

א

קי) שם. שיענה כיהושע בן נון, פי' שיאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך. ב"י, עו"ת או' כ"ו:

א

קיא) שם הגה. וכן אסור לכל אדם ליפול ע"פ בפישוט ידים וכו' ואע"פ שמן התורה אין השתחויה אסורה על הרצפה אלא בפישוט ידים ורגלים מדרבנן אסור אף בלא פישוט ידים ורגלים. טור וב"י, וכתב הב"ח דכי היכי דבלא פישוט ובלא אצלי אצלויי איכא איסור דרבנן בדאיכא רצפה הכי נמי בפישוט וברצפה בדאצלי אצלויי וה"ה בפישוט וליכא רצפה ובדלא אצלי אצלויי. דהני תלתא שקולין נינהו והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ העו"ת או' כ"ח:

א

קיב) וכתב הריב"ש בתשו' מדברי רש"י והרמב"ם נראה שאין לחוש לאבן משכית אפי מדרבנן אלא כשפניו דבוקות בארץ ואע"פ שאין בו פישוטי ידים ורגלים אבל בשוחה לבד אין לחוש לזה עכ"ל והביאו ב"י. וכ"כ העו"ת שם. מ"א סק"ך. וכתב שם המ"א ומיהו נ"א אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו ע"כ. והביאו א"א או' ך' ועיין בדברינו לעיל סי' קי"ג או' כ"ג:

א

קיג) וכתב שם המ"א דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב תהי להם הלבנה לאבן. וכ"מ ברמב"ם פ"ו מה' ע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג עכ"ד. והביאו התו"ח או' ט' וכתב דהיינו מה"ת אבל מדרבנן בודאי אסור דעכ"פ דין קרקע יש לו ויש לגזור אטו אבן משכית או דילמא נבנה על אבן משכית ע"כ וכ"מ במש"ז או' ט"ו. ועיין באו' שאח"ז:

א

קיד) שם. אפי' אין שם אבן משכית. והטעם כתב ב"י בשם הריב"ש דשמא היתה שם ונבנה עליה ועוד כתב הטעם גזרה שלא יבא לעשות כן על הרצפה וכ"כ הלבוש, ט"ז ס"ק י"ד:

א

קטו) שם בהגה. וכן יעשו ביוה"כ וכו' פי' שיטו על צידיהם. מ"א ס"ק כ"א. ואעפ"י שנופלין בלתי פישוט ידים ורגלים מ"מ בהדבקת פנים בקרקע אסור מדרבנן כמ"ש לעיל או' קי"ב. וכ"כ העו"ת או' כ"ט. ועיין א"א או' כ"א:

א

קטז) שם בהגה אם יציעו שם עשבים וכו' פי' כשמציעין עשבים להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה, ובקצת ספרים הגיהו או יציעו וכו' ופי' ואז אפי' בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטייה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאיתא פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"פ הרמב"ם פ"ל מה' ע"א וכן עיקר. מ"א ס"ק כ"ב והביאו המאמ"ר אות ט"ז וכתב והוא נכון ואשתמיטו דבריו להפר"ח ז"ל ולכן כתב דדברי מור"ם סתרי הדדי יעו"ש וכ"כ הט"ז ס"ק ט"ו דצ"ל או יציעו וכו' א"ר אות ט"ו ועיין פרמ"ג א"א אות כ"ב ומש"ז אות י"ד מ"ש בזה יעו"ש וכתב התו"ח אות ט' דמכל הפו' נראה דאם יש עצים על האדמה מה שקורין געבריקערט רשאי בלי שום חשש, והעולם נוהגין להציע עשבים גם בבהכ"נ שהם געבריקערט ואולי משום לא פלוג עכ"ד:

א

קיז) שם יציעו שם עשבים וכו' ואם לא יש יקח כנף מטליתו ויעשה הפסק בין פניו לקרקע א"ר שם:

א

קיח) שם יציעו שם עשבים וכו' ובר"ה א"צ עשבים דאין נופלין ע"פ רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביוה"כ נופלין ע"פ בסדר העבודה מ"א שם א"ר שם:

א

קיט) כתב ב"י וז"ל כתבו התו' בפ' תה"ש נראה שכל האומר ברוך ש"ת אחר שמסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו עכ"ל, והביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכתב דר"ל עם השם וכ"ה בתו' דף כ"ט ע"א בא"י ש"ת, וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסייעין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם ע"כ:

א

מ"א סק"ב ס"ח בהגה. ע"ש במג"א סק"ד דנפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע ולכן צריך להטות ואף אם אין שם אבן משכית כמ"ש רמ"א סוף הסימן בהג"ה זה טעם ההטיה וזה מועיל אפילו אין מטה על ידו אלא מטה מן הצד שלא יהיה פניו נגד הקרקע ממש ומה שמנהג ליפול על היד הוא לתוספו' היתר כי היד מפסיק בין פניו לקרקע וכמבואר במג"א סוף הסי' דהפסק מועיל אפי' בלי הטיה ולכן עושים ע"צ היותר טוב שני דברים הטיה והפסק שכל אחד מאלו השנים מועיל לבדו ולכן כתב המג"א שנהגו להפסיק בבגד כי היד עצמו לא חשיב הפסק כמבואר בסי' צ"א וא"כ אין שם רק ההטיה לבד ואנו רוצים שיהיה שני דברים וכצ"ל וכך נ"ל ביאור דברי המג"א:

ב

סק"ה עסי' קכ"ג דכתב שם דבמקום שכלו הג' פסיעות יעמוד ולא יחזור למקומו מיד ולכן נפל על אפו בעמידה עם הציבור:

ג

ט"ז סק"ה שכתב דוקא כשהוא. דברי הרא"ש אלו העתיק הט"ז בסקי"ו:

ד

ט"ז סק"ה בינו לבין עצמו בביתו. מדכתב הרא"ש סתם דבינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי ולא פי' דוקא אם יש ס"ת בביתו דלא ליתי למיטעי דפוסק צריך לפרש דבריו אבל עובדא דר"א שפיר מוקי המג"א בסק"ו דמיירי שהיה לו ס"ת דהתלמוד א"צ כ"כ לפרש ותו דהתם אגדה הוא ולא פסק דין ותו דגברא רבא כר"א מסתמא היה לו ס"ת בביתו:

ה

סק"ו שרואה הפתח ר"ל דוקא באותו צד שהפתח שם משא"כ בצדדים אחרים שהחצר בה"כ נמשך עד שם:

ו

סק"ז בשעה זו. פירוש בשעה שהצבור מתפללין:

ז

רמ"א סעיף ב' כיסוי פנים. כיסוי פנים ביאורו נפילת אפים:

ח

מ"א סק"ז נשים. כיון שיש שם חלונות אל הבה"כ:

ט

סק"ה כיסוי פנים. ק"ק לי בזה דהא כיסוי פנים ביאורו נפילת אפים א"כ מה הוצרך הד"מ לכתוב ונראה כו' כיון דלשון האגור הוא כך בהדיא ליפול תחנון:

י

שם אומרים תחנון. מלשון עם הצבור משמע כך ומה שהראה לסי' נ"ה ר"ל דכתוב שם דאע"ג דמחיצה של ברזל אינו מפסקת בין ישראל כו' טינוף או ע"ז מפסיק:

יא

סק"ט תקפ"א דאין נפילת אפים בער"ה אפ"ה בסליחות נופלין כיון שמסיימין קודם עלות השחר ממילא לא יתכן מנהג זה בער"ה ודברי פרי מגדים בזה איני מבין וע"ש:

יב

בט"ז סק"ט והא חובת גברא. אבל בס"ק שאח"ז חזר בו הט"ז ופסק דא"צ לומר והוא רחום גם בביתו:

יג

סק"י ותימה לי דהא כל זיין. דמ"ש רמ"א ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה בא למעט בין לפניו ובין לאחריו (לאפוקי ממהרא"י כמו שהביא המג"א סקי"ב) דכך משמע מקור הדין בב"י בשם ש"ל והמג"א בסקי"ב מפרש ג"כ דרמ"א ממעט גם לאחריו מדכתב המג"א יש נוהגין כו':

יד

מ"א סק"י זאת בריתי. ר"ל אע"פ שהאבל אסור בת"ת:

טו

שם מיקרי ציבור. ר"ל ונסתר טעם שני דהרוקח ומ"מ דינו דרוקח אמת מחמת טעם הראשון ודוקא בר"ח שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה תליא בפלוגתא דמהרי"ל: והתניא לכן סיים המג"א שיקרא כ"א הלל בביתו:

טז

מ"א סקי"ג ברכו שנוהגין בקצת מקומות בספרד לאומרו בשחרית עיין פרי מגדים. מיהו לא שמענו שיהיה מנהג זה בשום מקום להפסיק בין ישתבח לברכו באמירת והוא רחום ואפשר דקאי על ברכו שאחר קדיש בתרא שנוהגין בכל ספרד כשגומרין קדיש בתרא אחר התפלה אומרים ברכו כמו שתראה בסי' קל"ג בדברי המחבר ובזה אפשר יש מנהג באיזה מקומות בספרד לומר והוא רחום קודם ברכו ועי' מה שאכתוב אח"כ:

יז

שם דעל והוא רחום. ודאי דרמ"א לא רצה לפרש כך דא"כ מה עניינו לתענית ציבור הרי אומרים אותו בתענית ובב' וה' אומרים אותו אפילו בלי תענית. וכאשר הביאני ה' בחמלתו לפה עה"ק צפת תוב"ב ראיתי הספרדים נוהגים בכל ת"צ אומרים ווא רחום אפילו שאינו בב' וה' ולזה כיון הרמ"א במ"ש אפילו במקים שכהגו כו' דלא כמו שחישב המג"א בכוונת רמ"א. ומה שלא כ' המחבר דין זה בב' וה' רבותא קמ"ל דאפילו בת"צ שמחמירין לו' סליחות ווידוי וסומכין על שמניחין מקצת וה"א שיאמרו גם והוא רחום וזה ברור:

יח

ט"ז סקי"ג שאין הקהל. דאם כל הקהל נופלין אזי אם ח"ו אינם נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הצבור:

יט

סקי"ד לגזור אטו. טעם זה בב"י והביא עוד טעם בשם רב שרירא דחיישינן שמא היה שם אבן משכית ובנו שם בית וחיפו בעפר על האבנים ע"ש ורומז לזה במג"א ס"ק ך"ב:

כ

מ"א סקי"ט כמ"ש ר"ס זה תימה דבריש הסי' טעם ההטיה משום אבן משכית ולא משום אדם חשוב לכן תמה הפרי מגדים. והאמת יורה דרכו דחסר תיבה אחת במג"א וכצ"ל כמ"ש הב"י ר"ס זה דכ"כ הב"י ר"ס בשם הרי"ף ורש"י ורמב"ם ורב האי דבאדם חשוב נמי שרי בהטי' ע"ש:

כא

סק"ך' כוונתו. ואזלינן בתר כוונתו. וה"ל כאלו נפל על אפיו ממש:

כב

סקכ"א שיטי. ק"ק מאי קמ"ל המג"א דלכאורה א"א כלל לפרש פי' אחר ויש ליישב:

כג

סקכ"ב דדוקא זה יתבאר לך ממה שהבאתי באות י"ט:

א

אין לדבר. צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור מיהו בסי' נ"א ס"ד משמע דאין קפידא כ"כ וכ"כ בב"י בשם ת"ר דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברי' אחרים אסור אבל שיח' בעלמא לית לן בה וכ"מ סי' קכ"ד ס"ד דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק הא לא"ה אין איסור ויש לדחות מ"מ נ"ל מ"ש, ובריב"ש סימן תי"ב כתב שאשתו של ר"א היתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה שוכח מליפול ע"ש ואם כן אין ראיה שלא להפסיק עב"י, מותר להתפלל במקום א' וליפול במקום אח' [ס"ח ועיין במגילה דף כ"ב]:

ב

להטות. טעם ההטיה כמ"ש ס"ח ובהגה"ה ומ"מ נוהגין להפסיק בבגד דיד לא חשיב כיסוי דמין במינו אין חוצץ כמ"ש סימן צ"ח:

ג

והעיקר וכו'. יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון:

ד

ואנחנו לא נדע. כתוב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמיד' ושניהם בקול רם:

ה

ולא מעומד. כ' הריב"ש שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל שכשסיי' תפלתו בשע' שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ונפל על אפיו וכ"כ מט"מ עסי' קכ"ג ס"ב, וב"י כתב דע"פ הקבל' תהי' מיושב דוק' עכ"ל ד"מ משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב: במדינות אלו אומרים רחום וחנון וכו', וב"י כתב בשם הזוהר לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא ולא כוון מילוי אלא בליבא רחיקה הוא גרם עליה לאסתלקא מעלמ' עד לא מטין יומוי וכו' ע"ש ונ"ל דמה"ט א"א אותו במדינות אלו:

ו

וס"ת בתוכו. אפילו יחיד בביתו נופל כן משמע בעובד' דרבי אלעזר:

ז

הפתוח לבה"כ. דהוי כלפני הארון אבל אם בה"כ נעול לא (ד"מ מהרי"ל) ובבבה"כ /ובבה"כ/ של נשים נופלין (הגמ"נ מהרי"ל):

ח

אפילו יחיד בביתו. ז"ל ד"מ במהרי"ל כתב חצר הפתוח כו', ובאגור בשם מהר"י מולין דאפי' יחיד שהוא עומד חוץ לב"ה יכול ליפול תחנון עם הצבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת ונרא' דלענין כיסוי פנים קאמר עכ"ל משמע דוק' בשע' שהצבור אומרים תחנון אומר עמהם עסי' נ"ה ס"ב וה"ה כאן:

ט

קרוב ליום. וברקנ"ט פ' קרח כתוב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל, ומנהג זה לא יתכן בער"ה עסי' תקפ"א ונ"ל דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלין דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה ונ"ל לדלג א"מ כדי ליפול מבע"י:

י

בבית האבל. א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן:

יא

אין המילה בבית הכנסת. וכ"ש שאם חל בשבת שאין אומרים פיוטים דבקל דחינן להו (מהרא"י) משמע שם דבזמן הקרירות שמלין בבית אחר אומרים תחנון בבית הכנס' וצ"ע ובכ"ה כתב שמנהג כל המקומות שאפילו המילה בבית אחד אין נופלין בב"ה שמתפלל שם בעל הברית, כתב בהגמ"נ הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנח' אומרים צדקתך אף ע"פ שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בליל':

יב

במנחה. וב"ח כתב דהורה רש"ל שא"א כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא ובהג"מ איירי כשאין מתפללין אצל התינוק עכ"ל והא לך לשון הג"מ אין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנישואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ"ל, מדנקט בחתן ביום הנישואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נופלין אף שמתפללין אצל התינוק דאל"כ ה"ל למיתנ' חדא בבא ביום הנישואין וביום המילה אצל התינוק והחתן ומ"מ היכ' דנהיג נהיג וכ' מהרא"י ובריינוס נוהגים החתנים לצאת מבית הכנסת ביום ה' קודם רצה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנה וכ"ש ביום ו' שהוא עיקר החופה (ד"מ) וגם במדינות אלו נוהגים שלא ליכנס לבית הכנסת יום או יומים קודם חופה ואולי הוא מהאי טעמא ומיהו אם נכנס אומרים תחנון מלבד ביום החופה כמ"ש רמ"א פה, יש נוהגין שלא ליפול כל ז' כשהחתן בב"ה ואפי' ביום ו' שהי' ח' לחופתו אין נופלין כיון שהיתה החופה סמוך לערב (כ"ה):

יג

בשחרית. כמדומה שסבר שעל והוא רחום דקודם ברכו קאמר וליתא דעל והוא רחום שלפני תחנון קאמר שמנהג פשוט בכל מקום לאומרו כמ"ש סי' קל"ד וצ"ע:

יד

שלא ליפול. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל (מהרי"ל):

טו

בט"ו באב. אי' בב"ב דף קכ"א הרב' טעמים שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש:

טז

בט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה):

יז

בל"ג בעומר. מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים ואמרו בל"ג בעומר ונענש על זה מפני שהוא י"ט [כונת האר"י]:

יח

עד אחר שבועות. ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות (כ"ה) מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז':

יט

ליפול. וכשמטה קצת שרי כמ"ש רסי' זה:

כ

בפישוט. דוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפילו יש שם רצפה שרי [כ"מ ריב"ש] וכ"כ רל"ח ע' ריב"ל ח"א סי' נ"ג דאוסר באבני שיש ובכ"ה כ' להתיר ומיהו נ"א אסור אפילו אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו כנ"ל ע' בטור, ונ"ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ"מ ברמב"ם ספ"ו מע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג:

כא

וכן יעשו בי"כ. פי' שיטו על צידיהם:

כב

אם יציעו. פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ל מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב ע"ש ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה:

א

(א) אין לדבר וכו' – דעי"ז אין תחנתו שמתחנן בנ"א מתקבלת כ"כ ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה [ודוקא שלא בעת שש"ץ חוזר התפלה דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה כדלעיל בסימן קכ"ד ס"ד] וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נ"א ג"כ מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה [אחרונים]:

ב

(ב) בין תפלה וכו' – מיהו עם עבר ודבר פשיטא דצריך ליפול על פניו. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר ואך שלא יפסיק באמצע:

ג

(ג) כשנופל על פניו – הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:

ד

(ד) על צד שמאל – לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:

ה

(ה) על צד ימין – כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

ו

(ו) והעיקר וכו' – וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון:

ז

(ז) ובערבית – ר"ל לצד ערבית דהיינו במנחה שאין אנו נוהגין להניח תפילין ומי שמניח תפילין גם שם יפול על ימינו ועיין בח"א שמצדד דאז יוכל לסמוך על דעת הגר"א וליפול על שמאלו:

ח

(ח) לפי מנהגו – ובמדינות אלו נוהגין לומר רחום וחנון וכו':

ט

(ט) לומר ואנחנו לא נדע – לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כמו שעשה משה רבינו ע"ה שנא' ואשב בהר וגו' ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' וגו' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בע"א אנו אומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' וראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה (של"ה ואחרונים):

י

(י) מיושב – כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה ובריב"ש כתב שאין קפידא. כתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו ואי אפשר לו לילך לצדדין יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג:

יא

(יא) ארון וס"ת בתוכו – ארון לאו דוקא אלא ה"ה ס"ת לחוד די. וטעם הי"א משום דמצינו בקרא רמז שנפילה היא לפני ארון ה' וכדכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה'. ואם אין שם ס"ת רק שאר ספרים דעת הא"ר והדה"ח דלא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים ויש חולקין בזה. ובמקום שיש ס"ת לכו"ע אפילו יחיד בביתו נופל על אפיו:

יב

(יב) כיסוי פנים – הוא נפילת אפים שלנו:

יג

(יג) וחצר ביהכ"נ הפתוח וכו' – היינו דבעת שהתפלל בחצר הוי פתח ביהכ"נ פתוח ונוכל לראות מאותו צד מקום הארון הוי כמתפלל לפני הארון משא"כ אם מתפלל בחצר בצדדים אחרים כגון שפתח ביהכ"נ במערב והעזרה נמשכת גם לצד דרום והוא מתפלל שם ואין שם ס"ת אין צריך נ"א וה"ה אם היה פתח ביהכ"נ נעול אפילו הוא מתפלל בחצר נגדו א"צ נ"א. כתבו האחרונים דאם הוא מתפלל בעזרת נשים ג"כ צריך נ"א כיון שיוכל לראות מהחלונות מקום הארון:

יד

(יד) אפילו יחיד בביתו – משמע דאפילו הוא רחוק מביהכ"נ ג"כ נופל על אפיו והנה לפי המבואר בסימן נ"ה ס"כ איירי הכא דאין שם טינוף מפסיק בין ביתו לביהכ"נ [אחרונים]:

טו

(טו) אומר תחנה וכו' – והוא שהציבור ג"כ אומרים תחנון בשעה זו:

טז

(טז) אין נפילת אפים וכו' – והטעם ע"פ קבלה עיין בב"י. ולומר המזמור של נפילת אפים אין חשש אפילו בלילה [א"ר]:

יז

(יז) בלילה – ולכן אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין נופלין ע"פ ובין השמשות של לילה נוהגין ליפול. ובימים שאומרים אבינו מלכנו במנחה יוכל לדלג א"מ כדי ליפול מבעוד יום [מ"א וש"א]:

יח

(יח) שהוא קרוב וכו' – ובא"ר הביא להקל מחצות ולהלן וכן משמע במ"א:

יט

(יט) ליום – ויש נוהגין להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם אך בער"ה לא יתכן מנהג זה שהרי אין נופלין על פניהם בער"ה [מ"א]:

כ

(כ) לא בבית האבל – היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה. והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון. אין אומרים הלל בבית האבל. ובר"ח כשמתפלל בבית האבל אפילו כשהולך אח"כ לביתו א"צ לאמרו ובחנוכה שגומרים את ההלל צריך לאמרו אח"כ בביתו אבל בשבת שחל בו ר"ח או אם קבר את מתו ברגל אפילו אם מתפללין בבית האבל אומרים הלל כיון שאין בו אבלות:

כא

(כא) ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר"א] וכתבו האחרונים דאפילו יצא אח"כ לביתו ג"כ א"צ לומר תחנונים דכיון שהיה בבית החתן או בביהכ"נ בשעת התפלה חלה עליו השמחה וכן במילה דינא הכי:

כב

(כב) ולא בביהכ"נ ביום מילה – ר"ל בביהכ"נ שימולו אח"כ בה את התינוק אף שאין מתפללין שם הבעלי ברית וכתבו האחרונים דאם הבעלי ברית מתפללין שם [ונקראין בעלי ברית אבי הבן והסנדק והמוהל ולא המוציא והמביא התינוק] אף שהמילה בבית אחר אין נופלין ע"פ:

כג

(כג) ולא כשיש שם חתן – ומשום דמצוה לשמוח עמו השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו [אחרונים]:

כד

(כד) באותו ביהכ"נ – והמתפללין בעזרה כיון שנגררין אחרי ביהכ"נ כשאין שם ארון ותיבה א"כ כשם שבביהכ"נ אין אומרים גם הם אין אומרים:

כה

(כה) אע"פ שמתפללין וכו' – ודעת רש"ל וב"ח וט"ז דאין אומרים כשמתפללים אצל התינוק ובא"ר הכריע דאם מתפללין מנחה בבית התינוק קודם הסעודה או באמצע סעודה א"א תחנון אבל לאחר בהמ"ז אומרים תחנון וכ"כ בדה"ח וכתב הח"א דכל זה כשמתפללין אצל התינוק אבל כשמתפללין בבית אחר אע"פ שהבעל ברית שם אומרים תחנון אפי' קודם הסעודה. וכתב עוד דבעל ברית וסנדק ומוהל א"א לעולם במנחה אפילו לאחר בהמ"ז דיו"ט שלהם הוא:

כו

(כו) שנכנס לחופה – ובזמנינו נוהגין שאין נופלין כל ז' ימי המשתה ואפילו אם יום ז' הוא יום א' של החופה אם מתפללין קודם שהיה החופה כגון אם היה החופה מעט קודם לערב ביום א' אין אומרים תחנון עד יום א' הבא מעט קודם לערב ודוקא אם היה החתן בחור או הכלה בתולה אבל אלמן שנשא אלמנה אין זה נוהג רק ג' ימים וכן הדין בוהוא רחום ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לביהכ"נ כל ז' ימי המשתה שנמנעין לומר תחנון בעבורו:

כז

(כז) מילה – וה"ה חתן [א"ר ומגן גבורים]:

כח

(כח) מתפללים סליחות – שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמריה:

כט

(כט) בלא זה – ר"ל דנהגו באיזה מקומות לומר והוא רחום בכל תענית צבור אף שאינו בב' וה' אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:

ל

(ל) בט"ו באב – דבגמרא איתא שהיה יו"ט גדול בזמן המקדש:

לא

(לא) בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות:

לב

(לב) שלפניו – משמע מזה דבט"ו באב וט"ו בשבט נופלין במנחה שלפניו ואין נוהגין כן [ע"ת]:

לג

(לג) בפורים – היינו בשני ימים וכן בפורים קטן בשנה מעוברת ובכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו וכן בל"ג בעומר מלבד בער"ה ובעיו"כ אומרים במנחה שלפניהם:

לד

(לד) ביום כיפור – ובשאר עיו"ט א"צ לבאר שהוא מבואר בסעיף הסמוך:

לה

(לה) ומנהג פשוט וכו' – ובכל אלו א"א תחנון גם במנחה שלפניהם. והנה כל אלו הסעיפים הוא לענין תחנון אבל למנצח אומרים בכולם מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יוה"כ וט"ב וה"ה שאין אומרים בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו באדר ראשון גם אין אומרים אותו בבית האבל [אחרונים] עוד כתבו דאל ארך אפים ולמנצח דינם שוה:

לו

(לו) עד אחר שבועות – ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז':

לז

(לז) ליפול על פניו – היינו כשהוא דרך קידה ואפילו בלא פישוט ידים ורגלים ואפילו לא היה שם רצפת אבנים דבשאר כל אדם שרי באדם חשוב אסור ואם הוא מטה קצת על צדו אפי' על רצפת אבנים שרי דאין זה נפילה על פניו וכ"ש נפילת אפים שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא בודאי שרי:

לח

(לח) כשמתפלל על הצבור – פי' ובפני הצבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין שאין הגון ואין ראוי ליענות אבל בביתו אפילו מתפלל על הציבור מותר ואפילו בפני הציבור דוקא כשהוא לבדו נופל על פניו ואין הקהל נופלין עמו דאם כל הקהל נופלין אזי אם אין ח"ו נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הציבור:

לט

(לט) שיענה כיהושע ב"נ – שאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך:

מ

(מ) וכן אסור וכו' – אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים:

מא

(מא) אין שם אבן משכית – או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן:

מב

(מב) אם אין שם אבן משכית – אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים:

מג

(מג) כשנופלין על פניהם – ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם:

מד

(מד) אם יציעו – צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו:

א

סעיף א' בהג"ה וט"ו באב צ"ל וט' באב (מחה"ש):

ב

מג"א סק"י למנצח שיר מזמור. וברכת כהנים יש שאומרים אותו בבית האבל ויש שאין אומרים אותו ומסתברא שאין הגון לאומרו שהרי אבל וט"ב הוקשו זה לזה ובט"ב שחרית א"א איתו. תניא סי' ס"ח. וכ"כ בשכנה"ג סי' קכ"ח בהגהת ב"י אות כ"ו ובסי' תקנ"א בטור אות י"א:

ג

ט"ז ס"ק ט"ו בלא שם. וכ"כ של"ה הובא בא"ר סי' א' סק"ז:

א

אפים עבה"ט. ואף ביום ב' וה' נוהגין בא"י ושאר מדינות ספרד להקדים נפ"א לוהוא רחום וכן נוהגין בקצת מקומות גם במדינות אלו ועיין בש"ץ שכן משמע בזוהר פ' תרומה וכ"כ במנהגי האר"י ז"ל ושם נוהגין בב' וה' לומר סליחות שבכאן אומרים אותם בפ' שובבים וכשאומרים אל מלך כו' י"ל ומתנהג בחסידות שהוא ר"ת כרו"ב. ומהר"ש וויטל ז"ל כתב שכן מצא בתיקונים ובספר אורח לצדיק כתב שבכל וידוים שמתודה צ"ל בתהלתו אנא ה או"א כו' והסכימו עמו הרבנים ע"ש. גם כתבו בשם האר"י ז"ל שי"ל בוידוי טפלנו שקר ומרמה ע"ש. ומ"ש בש"ע שאין לדבר כו' כתב בש"צ בשם מטה יהודה דאע"ג שכתב בב"י דהוי כתפלה אריכתא מ"מ אם שמע בעודו נופל קדיש או קדושה דהוי כדין ק"ש ולא יותר כו' דלא עדיף מאלקי נצור כו' ע"ש והמנהג פשוט לענות קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה אחר שגמר תפלת י"ח קודם נפ"א או בתוך נפ"א כיון דנפ"א רשות כמ"ש לקמן:

ב

תפילין עבה"ט ובכל בו כתב שצריך להיות מוטה על צדו השמאלית דרך חירות כי בנפ"א מוחלין לו כל עונותיו כו' ע"ש. ועיין בפע"ח כי ע"י נפ"א האדם זוכה לדברים הרבה כו' ע"ש ובשיורי ברכה כתב בשם מהר"א חזקוני בספר שני ידות כי בשעה שהצבור נופלים אף שהוא לא התפלל עמהם צריך לעשות נפ"א עם הצבור ולכסות עצמו בטלית כמו שעושין הצבור אף שהוא אינו אומר נפ"א שהוא עומד בפסוקי דזמרה כיוצא ע"ש:

ג

האבל עבה"ט מ"ש בשם הט"ז ביו"ד ועיין בספר פרי האדמה ובבר"י דמנהג ירושלים שלא לו' תחנונים בבית המת אף שאין שם אבל ע"ש ומ"ש בשכנה"ג יתום כו' לא ידעתי מה שאיטי' הכא ושם מיירי לענין מילה שאף שמת אביו קודם שנולד מ"מ כשמלין אותו אין אומרים תחנון ע"ש ועיין באשל אברהם בשם תשו' מהרה"ש כשאין אבי הבן בעיר וע"ש שכתב שאף שאין מלין בבה"כ כ"א בבי' אבי הבן כיון שהקרובים הולכים לבה"כ ומתפללים שם אין נפילת אפים ע"ש והיינו כמנהג הכנה"ג שכתב לקמן ס"ק י"ב. ועיין באר יעקב שיש מקומות נוהגין כשיש מילה בבה"כ אשר שם הרוב העיר והוא הישינה משאר בה"כ שבעיר אין אומרים תחנון בכל בה"כ שבעיר ודוקא כשהם מתפללין בשוה עם בה"כ הגדולה ולא קודם להם או אחריהם. וכתב הוא ז"ל דה"ה יחיד שמתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללין אצ"ל תחנון וכ"ש הוא דהוא נגרר אחר הצבורי ועיין סי' רס"ג לענין קבלת שבת. ועיין בזרע יעקב סי' מ"ג ועיין בא"ר שבפראג נוהגין כשיש מילה בבה"כ ישינה וחדשה שאין אומרים בשאר בה"כ ופ"א היה הבה"כ סגורות והיה מילה בחדר שמתפללין בו אנשי הכנסת הנ"ל והורם שיאמרו בשאר החדרים והבו דלא להוסיף על מנהגם ע"ש:

ד

המילה עבה"ט ועיין בר"י אם אבי הבן מתפלל בבה"כ ושוב אחר התפלה יוצאין לעזרה ועושים שם המילה ובעזרה מתפללין שם וותיקין ואחריו כמה תפלות טרם שעושים המילה יש להם לו' תחנון או והוא רחום בב' וה' רק אם יש מנהג קדום שלא לו' תחנון בעזרה אף שאבי הבן מתפלל בבה"כ ועיין בבית לחם יהודא סי' רס"ה כתב שבק"ק ווילנא נהגו ע"פ הוראות גאון אחד דכשמתפללין בעזרה ביום המילה המנין הראשון א"א נפ"א אף שמתפללין קודם לבה"כ אך אח"כ בשאר תפלות אומרים ע"ש. והביאו בשיורי ברכה ומשמע שנוהגין כן אף שהמילה נעשית בבה"כ ולא בעזרה מ"מ המנין הראשון אין אומרים:

ה

לחופה עבה"ט והרדב"ז ח"ב סי' קע"א דעתו כהפר"ח שחולק על מהרי"א ומהר"י צמח מדקדק מהלבוש כמהרי"א ועיין בבר"י שמנהג בארץ הצבי כשהנשואין סמוכין לתפלת השחר או המנחה. בתפלה שהנשואין אחריו אין נפ"א. וכתב שהוא הנכון ע"ש. ולענין אם חשבינן הך ז' ימי המשתה מעל"ע. עיין באה"ע סי' ס"ב דבתר סעודה ראשונה אזלינן. ועיין בכנסת יחזקאל סי' ס"ה שאין מקום לו' דאזלינן בתר מעל"ע ואם נשא ביום ד' אחר חצות וסעודה ראשונה היתה בלילה אור ליום ה'. גם ז' ימי המשתה נשלמו אור ליום ה'. אבל אם היה הסעודה ראשונה ביום ד' אחר החופה ובירכו ז' ברכות אין לברך ז' ברכות אף בלילה השייך ליום ד' ומכ"ש ביום ד' קודם חצות ע"ש ולפ"ז נראה דגם לענין נפ"א הדין כן אך במח"ב בק"א כתב דלפי מ"ש בגינת ורדים כלל א' סי' כ"ח לענין ז' ברכות דז' ימים שלמים בעי'. לפי"ז גם במנחה אם מתפללין עם החתן ביום ח' קודם זמן שעשה החופה וז' ברכות לא יאמרו נפ"א. ושוב הזכיר ממ"ש בשם כנ"י וכתב דלענין נפ"א שפיר נהגו ולענין ז' ברכות צריך להתיישב ע"ש נראה שטעמו כמ"ש בבר"י משם מהר"י מולכו דאם יש ספק אם נופלין ע"פ לא יפלו מספק דנפ"א רשות ע"ש וכן מבואר מהט"ז ושאר אחרונים:

ו

בת"צ עבה"ט שהבעל ברית עצמו א"צ לו' התחנונים והפיוטים רק בקריאת פ' ויחל גם הוא חייב כמו שחייב בתענית ע"ש:

ז

שבועות עבה"ט ובשיורי כנה"ג כתב שיש נוהגין עד י"ג ולא י"ג בכלל ויש שאין נופלין גם בי"ג משום ספיקא דיומא ודעביד כמר כו'. ויש למשוך אחר הש"ץ הנמצא באותה תפלה אך בא"י שאין שם ספיקא דיומא צ"ל בי"ג בסיון וכן מנהג ירושלים תוב"ב כמ"ש בספר פרי האדמה ובש"ץ ע"ש. לענין ט"ו באייר אותן שנהגו שלא לו' בי"ד משום פסחא זעירא. אך בש"ץ כתב דבשאלונקי מוחין ביד מי שאינו אומר נפ"א בט"ו וכן בקושטא' וכן המנהג בא"י ובמצרים לו' נפ"א בט"ו אייר כמ"ש ועיין בבית דוד סי' ט'. ועיין בשכנה"ג שאצלם נוהגין שלא לו' עד ר"ח חשוון שהחודש מרובה במועדות א"נ כמ"ש בסדה"י מפני שהחודש זה נכנס בעינוי ראוי הוא שיצא בשמחה ע"ש ובמדינות אלו אין המנהג כן ומי שנוהג כן שלא לומר כל החודש אין מוחין בידו:

א

אין לדבר בין תפלה כו' רשב"א כ"כ וראייתו מדאמרי' בפרק הזהב בר"א כל יומא לא הוה שבקא ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקתו מכוונת תפלתו להפסיק בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כ"כ נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק עכ"ל בב"י:

ב

על צד שמאל הטעם בב"י בשם כלבו כי כן היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על צד שמאל וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאל' וי"א ס"ל לצד ימין כי השכינה כנגד האדם שויתי ה' לנגדי תמיד וכשמוט' על ימינו והשכינ' כנגדו מכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל:

ג

והעיקר להטות כו'. כ' בלבוש וז"ל ואני שמעתי הפשרה שגם בשחרית כשיש תפילין בראשו יפול על צד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגין וכן ראוי לנהוג שלפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל וכיון שאין כאן ראיה ברורה לשום סברא אין לנו לשנות ממה שנהגו רוב העולם כפשרת רמ"א והמשנה יהיה נחשב לחסרון ידיעה ע"כ אין לשנות:

ד

מיושב. כב"י שהטעם הוא ע"ד הקבל' ובריב"ש כתב שאין קפידא:

ה

שיש ארון וס"ת. ארון לאו דוק' אלא ס"ת לחוד וכ"ה ברוקח בב"י וז"ל וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ע"כ וכב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה עכ"ל ול"נ דהתשובה היא שהרי כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא דוק' במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר אלא ודאי דאין למדין כן ממ"ש לפני ס' ה"נ כאן גם מדברי הרא"ש שמבי' ב"י משמע דלא ס"ל כן שכ' דוק' כשהוא מתפלל בצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכ' דמתפלל עם הצבור כסיפ' ליה כו'. משמע דגם בינו לבין עצמו בביתו הוא שייך דין נפילת אפים וזה ודאי א"ל דבביתו הפתוח לב"הכ קאמר ותו דזה הוה בצבור ומ"מ נר' לרמ"א לקבוע הלכה כן כרוקח:

ו

וחצר בה"כ כו'. פי' ומתפלל בחצר שרואה הפתח בה"כ פתוח כ"מ שם במהרי"ל:

ז

או בשעה שהצבור כו'. בלבוש כתב ע"ז ולא ראיתי נוהגין כן ואפשר שכוונתו במי ששומע תפלת הצבור ע"כ ואין זה משמע כלל וכיון שמעיקר הדין כב"י שיש עליו תשובה מ"ש בסמוך אין להקפיד בזה כלל דאפי' יחיד בביתו נופל על פניו בביתו כשהצבור מתפללין והטעם דה"ל כאלו עומד עמהם דאפילו מחיצ' של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א כנ"ל:

ח

בלילה. כי נ"א רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונרא' שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי ליל' אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום:

ט

לא בבית האבל. הטעם בב"י משם ש"ל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ע"כ. וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמי' לחג דהיינו ז' ימי החג ומבואר שם שגם שאר וידוים ותחנונים א"א שם ומ"מ נ"ל לחלק דנ"א לא יאמרו אפילו האחרים כלל הן בבית האבל הן אחר שיצאו דכבר מוכח ריש הסימן דצ"ל תכף אחר תפלת י"ח אבל שאר תחנונים כגון והוא רחום ודאי האחרים המתפללים יאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם לביתם ולמה יהיו פטורים מזה והא חובת גברא בינינו שקבענום בכל ב' וה' כמ"ש בסי' קל"ד כנ"ל:

י

ולא בבית החתן. ובזה נר' דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בב"ה בשע' התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל שזכרנו ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא שמד"הד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדת הדין גם כן כמ"ש בלבוש ועל כן גם האחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בס"א שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממיל' גם בוהוא רחום הוא כן דהא אומרים אותו בין י"ח לתחנון אם כן כיון דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ ומ"ש רמ"א דדוקא ביום חופתו כ"כ ב"י בשם ש"ל. ותימה לי דהא כל ז' ימי משתה מקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריב"א רסי' קל"ב ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי המשתה כשיש שם החתן דהא בר"ח שא"נ הוא משום דקרוי מועד כמ"ש ב"י בשם ש"ל עצמו וכאן כל ז' ימי משתה קרוי מועד ע"כ נ"ל דכל ז' ימי משתה לא יבוא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון:

יא

דוקא שחרית. כתב מו"ח ז"ל ע"ז שכ"כ לפי שראה בהג"מ שכתב שאין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה משמע דוקא ביוצר ולא במנחה ואין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה. שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכך הורה רש"ל ונוהגי' כך בבריסק דליטא וכן נר' להקל כיון דנ"א רשות כמ"ש רב נטרונאי בטור עכ"ל וכך ראיתי נוהגים בקראקא:

יב

מתפללין סליחות שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמרי:

יג

כשמתפלל על הצבור. פי' ובפני הצבור דכסיפא לי' מלת' שמהרהרין עליו שאין הגון ואין ראוי ליענו' אבל בביתו מותר [הרא"ש] וב"י מביא בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון:

יד

אפי' אם אין שם אבן משכית. דיש לגזור אטו אבן משכית שאסור מן התורה דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה:

טו

אם יציעו שם עשבים. צ"ל או יציעו כו' דזה מועיל אפי' ביש שם רצפה של אבן כ"מ במרדכי. כב"י כתבו התוס' בפ' ת"ה נר' שכל האומר ברוך שומע תפל' אחר שסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף על ברכות אלו עכ"ל. ור"ל עם השם וכ"ה בתוס' דף כ"ח בא"י ש"ת וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדו' שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם: