שולחן ערוך, אורח חיים קל״ג: דין ברכו בשבת. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

דין ברכו בשבת. ובו סעיף אחד:
בשבת ויום טוב אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא: הגה אפילו במקום שנהגו לאומרו בימות החול שמא לא היו יחידים בב"ה כשאמרו ברכו מכל מקום בשבת וי"ט אין לאומרו דהכל באין לבית הכנסת קודם ברכו [ב"י בשם ריב"ש]:

א

דהכל באין לב"ה קודם ברכו ואין כן משמע בש"ת הריב"ש כי הוא כתב אבל בשבת וי"ט שמאריך לצאת וכבר התפללו כולם אין אומרי' אותו כלל והאומרו טעה (עיין בש"ת הריב"ש ובב"י):

א

תשו' הריב"ש

א

הלבוש מביא כאן תשובת מהר"מ מינץ בענין קדישים וכיון שהובא גם כן במנהגים לא נצרכתי להביא ועתה אפרש דבריהם בסייעתא דשמיא:
[א] מכל מקום פעם ראשונה וכו'. כתב הש"ך ביו"ד סימן שע"ו וזה לשונו, דהא דיש לו לאורח קדיש אחד היינו דהוי כמו תושב בן שתים עשרה חודש, ולפי זה היכא דתושב אין לו קדיש אחד כגון שיש בן שלושים כאן וכהאי גוונא לאורח אין לו כלום, עד כאן. ולפי זה היכא דנוהגין שאין לבן שלושים אלא קדישים שאחר עלינו, אם כן יש לבן שתים עשרה חודש אורח קדיש אחד שלפני עמוד שאחר שיר מזמור לאסף, וכהאי גוונא אם לא היכי דנוהגין שלא להניח לאורח כלל אלא קדיש שאחר עלינו וזה צריך עיון למה. ונראה דוקא פה פראג שיש הרבה בתי כנסיות, ואחר שאמרו היארצייט קדיש בבית הכנסת שלהם רצים לבית הכנסת אחרת ואם כן יפסידו האבלים ולפעמים מדחה יארצייט התושב בבית הכנסת שאינו רץ לבית הכנסת אחרת לגמרי וזה אינו נכון, לכך נהגו שלא ליתן לו אלא קדיש שאחר עלינו, אבל אורח גמור שלא אמר עדיין קדיש כלל ודאי יש לו קדיש מקדישים אחרים, וכן היכי דנוהגין שאין ליארצייט רק קדיש אחד או שנים, יש לבן שתים עשרה חודש אורח קדיש אחד הנותר מיארצייט. כתב בהגהות מנהגים החדשים אם גם האורח בן שלושים יש לו קדיש אחד שלפני העמוד, והוא הדין אם יש לאורח יארצייט, ויש גם כן הרבה יארצייטים מתושבים בפעם ראשונה יש לו דין תושב, עד כאן. וצריך עיון דאפשר דוקא נגד שתים עשרה חודש יש לו דין תושב, וקצת משמע מדכתב וסתם מהר"מ מינץ דאם שניהם יארצייט דוחה התושב את האורח לגמרי כו', ומסתמא ביארצייט הוא כמו פעם ראשון. מיהו עכשיו נוהגין שיש לאורח יארצייט קדיש אחד, ונראה לי דפשוט דכן הדין במה שנוהגין שיש לבן שתים עשרה חודש ביום שפוסק לומר קדישים היינו נמי כשאין בן שלושים ויארצייט:

ב

[ב] מיום הקבורה וכו'. ומי שמת בשבת ויום טוב ואי אפשר לקוברו, כתב הט"ז ביו"ד דיאמר קדיש תיכף דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן פטור מן התפילה, עד כאן. והוא הדין קטן אפילו בחול דאין אנינות ואבילות לקטן, וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סימן ל"ג. אבל בספר נקודת הכסף פליג וכתב דאין נוהגין כן משום דכל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנום, עד כאן. ובתשובת שער אפרים נשאל על זה וכתב זה לשונו, עיין בזוהר פרשת ויקהל ופרשת במדבר אי בן אדם נידון מעת יציאת נשמה עד שעה שמוליכין אותו לקבר, עד כאן, ולא הזכיר מדברי ט"ז ונקודת הכסף כלל. שוב מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ג שמביא זוהר הנזכר לעיל, ופירש דמיסרים בשאר דינין אבל גיהנום אינו עד אחר קבורה, לכן אין לומר קדיש אפילו בשבת ויום טוב:

ג

[ג] ואפילו יש אבלים וכו'. נשאלתי אבל שחל להיות שביעי שלו בשבת דקיימא לן מקצת יום ככולו אי אמרינן נמי הכי לענין קדיש. והשבתי דיש לדקדק מלשון זה שכתבו מהר"ם ואחרונים ואפילו יש אבלים במוצאי שבת בבית הכנסת שיש תוך שלושים וכו', דהוה ליה לומר ואפילו הוא אחר שבעה דממילא הוא בן שלושים, אלא דבזה היה יכול לומר קדיש אפילו בשבת כגון אחר דרשה וכדלקמן, ואפשר אפילו בשחרית לפי ששמעתי מזקיני הגאון זכרונו לברכה בשביעי שחל בשבת, שילך על מקום אחר ומותר לקרותו ודלא כט"ז ביו"ד סימן ת"ב, ובאליה רבה דקדקתי להביא טעם וראיה לדבריו, ומכל מקום עיקר השאלה צריך עיון עדיין למעשה כי אפשר למהר"ם שכתב ואפילו יש אבלים כו' מיירי נמי כשהוא בן שבעה דהוא בן שלושים, ועוד דאפשר שדין מתוחה עליו כל שבעה. שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב בשם מהר"ן דיש לו דין בן שבעה כל יום השבת, גם כתב בשמו דמי שהוא אבל על אביו ואחר כך מתה אמו יש לו כל הקדישים כדין שלושים, ואפילו הכי חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים, עד כאן. וצריך עיון, גם לפי זה אבל שתים עשרה חודש על אביו ואמו יאמר שתי קדישים ואבל על אחד יאמר אחד, וכן ביארצייט על אביו ואמו ביום אחד ולא ראיתי נוהגין. ויש לחלק דדוקא בבן שלושים דמדינא יש לו כל הקדישים לפני העמוד, אלא דממנהגא אין לו אלא שאחר עלינו, מה שאין כן כששנים שתים עשרה חודש או יארצייט, ולפי זה ביארצייט של אביו ואמו נגד שתים עשרה חודש נמי יש לו כשני יארצייט כי מדינא יש לו כל הקדישים. אי נמי שאני באבל זה שהיה לו חלק מעיקרא בכל הקדישים, ואף שיש לו עתה כל הקדישים של בן שלושים מכל מקום לא עקרינן מיניה החלק בשאר קדישים:

ד

[ד] אך אם הבן שבעה קטן וכו'. ומכל מקום אף שבן שבעה אחד קטן אפילו אורח ואחד גדול אפילו תושב חולקין בשוה, תשובת משאת בנימין סימן ע"ג, ומשמע אפילו קטן הולך לבית הכנסת כל שבעה לומר קדיש וגדול אינו הולך אלא בשבת מכל מקום שווין הן בשבת:

ה

[ה] אז מי שאירע לו ביום וכו'. והוא הדין בן שלושים יש לו קדיש אחד נגד קטן בן שבעה והכי נהוג, כן כתב הש"ך שם ובתשובה שבסוף הספר הסכמתי לדבריו, אף שדעת תשובת משאת בנימין סימן ע"ג אינו כן, גם דלא כמגן אברהם. ומכל מקום נראה דאם יש יארצייט ובן שלושים אין לבן שלושים כלום כדי שלא יחסר מבן שבעה שני קדישים:

ו

[ו] דוחה בן שלושים וכו'. ולי נראה היארצייט דוחה בן שלושים מכל וכל ודי לו בקדיש אחד וכן עיקר, מיהו כשיש הרבה יארצייטים נדחה הבן שלושים מפני היארצייטים שאם לא נאמר היום עבר זמנו, וכן כתבו משאת בנימין וש"ך שם. ולפי זה כשיש יארצייט יש לו קדיש הראשון ולא יטיל גורל עם בן שלושים דילמא למחר יבוא עוד יארצייט ויפסיד:

ז

[ז] בזה דוחה התושב וכו' מלהתפלל וכו'. כן כתב מהר"מ וכל האחרונים, אבל בהגהות מנהגים זה לשונו, בענין התפילה אין חילוק בין נכרי לאחר כאחד עם הקדיש יתום מהרי"ק שורש מ"ד עד כאן לשונו. שוב חיפשתי ומצאתי במהרי"ק שורש ל' דמה דקאמר נכרי היינו אפילו אינו קרוב וכן אינו אלא שאחד קדיש בשביל מת אחד שאינו קרוב ומיירי בשניהם תושבים, אבל בתושב ואורח יש לומר דיש חילוק, מיהו גם בזה צריך עיון דמהרי"ק לטעמיה דאפילו להאחר יש חולק בקדישים אבל לדידן אפשר דיש חילוק, ועיין בתשובתו. כתב בתשובת מהר"מ מינץ סימן מ"ג יש מקומות נהגו שלא להניח להתפלל לאבל כי אם פעם אחת בשבוע או שני פעמים משום דכמה אבלים עמי הארצים שאינם יודעים לומר הברכות והתפילות כתיקונם ואומרים טעות, ואיכא זילותא שעומדים כל השבוע ומתפללין לכך תיקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו כל השבוע משום דלא ליתו לאנצוייא, אבל היכא דליכא תקנה ומנהג קבוע מקהילה פשיטא דאין מוחין לאבל להתפלל, והמוחה כאילו גוזל המת אפילו כשיש מילה האבל קודם המוהל, ועיין בש"ך יו"ד סוף סימן רס"ה, ועיין לקמן סוף סימן תקפ"ג כתבתי דמותר להתפלל אפילו בימים שאין אומרים תחנון ומי שאינו עושה כן גוזל אביו ואמו וכו', מיהו בשבתות וימים טובים לא נהגו להתפלל, וכן ראש חודש וחנוכה ופורים בעת מוסף ומגילה והלל, ומעריב ליל ראשונה של חנוכה דמברך שהחיינו. ראיתי נוהגין כשאבל מתאחר ובא אחר התחלת למנצח הולך לאחוריו ואינו נכון דיכול להתחיל מובא לציון וכן משמע בתשובת בנימין זאב סימן ר"א. כתב הש"ך שם דמי שבטלה אבילותו ברגל מכל מקום דין שבעה ושלושים יש לו אפילו בחול כמו בשבת דהרי בדין הולך לבית הכנסת, עד כאן. אבל בהגהות מנהגים החדשים בשם בעלות י"ט דיש לו דין קטן עיין שם, וכן כתב מגן אברהם וכן מסתבר כיון דמכל מקום אומר קדיש בבית הכנסת כל שבעה, וגדולה מזו יש לומר דאף גדול שאומר קדיש בביתו כל שבעה והולך בבית הכנסת רק בשבת יש ליארצייט קדיש אחד דעיקר טעם של מהר"מ בקטן הוא שאומר קדיש כל שבעה ומאי איכפת ליה בהולך לבית הכנסת, והא דנקט והולך לבית הכנסת כל שבעה לומר קדיש וכו' אורחא דמילתא נקט כיון שהולך לבית הכנסת מסתמא אומר קדיש, אלא דלא רציתי לסמוך על זה למעשה דאפשר דדוקא בהולך לבית הכנסת כל שבעה דינא הכי מטעם דאם כן לא יאמרו כל יארצייט שיארע כל שבעה קדיש כלל אפילו בלילה שאחריה וצריך עיון. וכתב תשובת נחלת צבי סימן ע"ג בשם זקיני הגאון מהרא"ש זכרונו לברכה דין לענין הדלקת נר שיהא כבוד המת אין הרגל מבטל ואפילו כשמת מדליקין הנר, מיהו בחדר שאוכלין כולם שם, אף שמת המת שם אין להדליק ביום טוב שמא מתוך כך יבוא לידי הספד ויש להדליקו בבית הכנסת או באחד מחדרי הבית שאין אוכלים שם:

ח

[ח] אך בפריסת שמע וכו' ויחלוקו וכו'. ואפילו יש הרבה יארצייטים תושבים יטילו גורל עם האורח באלו קדישים אף על פי שעל ידי הגורל אפשר שידחה התושב ולא יאמר קדיש כלל, כן כתב הגהות מיימוני, ואף שנסדר לעיל נראה לי שהוא טעות הדפוס עיין שם:

ט

[ט] כולם בגורל וכו'. בתשובות שבסוף הספר כתבתי ששמעתי בשם גדולים (ועתה נדפס ספר מגן אברהם בשם הגאון מהור"ר מנחם מן זכרונו לברכה) ביש שלושה יארצייטים, והטיל אחד כ' ושנים כל אחד למ"ד, דבטל הגורל למפרע וצריכין כולם להטיל גורל מחדש, וראייתם ממשנה יומא דף כ' דאם שניהם שווין הממונה אומר להם הצביעו ופירש רש"י אומר לכולם, עד כאן. ולעניות דעתי אפשר לחלק קצת, דהתם אי אפשר להטיל גורל באצבעות שנים כמו שכתב תוספות יום טוב שם, אבל אם יש לו ואחרים שוין ויש להם פחותין אזי ודאי זכה הראשון והאחרים יטילו גורל אף שיש בהם שאינן שווים, עד כאן. כתב בתשובת צמח צדק סימן כ"ה שנים שהטילו גורל בערבית ואומר אחד קדיש ולמחרת בא עוד יארצייט צריך השני להטיל גורל עם השלישי אף שיש עוד קדיש לשלישי מכל מקום יטיל עמו מי שיאמר בראשון. וכתב מגן אברהם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא מחל להם שיהיה אחרון, כמו שכתב בחושן משפט סימן קע"ו סעיף כ"ה, עד כאן. ויש לדחות גם לא כל אדם יודע שיש שני יארצייט. כתב מגן אברהם אחד אומר קדיש ולמחרת בא עוד אחד יאמר קדיש כנגדו ובקדיש שלישי יטילו גורל. כתב צמח צדק דאם יש שלושה קדישים ושני יארצייטים והטילו גורל כל שלא הותנה בפירוש שמי שיזכה בראשון יזכה גם בשלישי צריכין להטיל גורל חדש על קדיש שלישי, ואין נוהגין כן מגן אברהם. אם יארצייט אחד משכים לדרך אפילו הכי יטיל גורל בקדיש דערבית. כתב בתשובת רמ"א סימן קי"ח מי שמת והניח בן הבן או בן הבת המגיד קדיש על אביו ואמו יאמר שתי פעמים, ובן הבן או בן הבת יאמר פעם אחת, עד כאן. והוא הדין לומר קדיש על זקנתו, ומשמע דכן הדין במגדל יתום בתוך ביתו. עוד מבואר בתשובת רמ"א שם דאם אביו או אמו מקפידין שבנם יגיד קדיש בחייהם אין לו לומר קדיש על אבי אביו דיותר חייב בכבוד אביו מכבוד אבי אביו אף שאמו בת המת ואין לו אב ואבי אמו גידלו ושכר לו רבי מכל מקום רשות ביד אמו להקפיד שלא לומר קדיש, ונראה דטוב שלא תקפיד משום כבוד אביה. ובתשובה בסוף אליהו זוטא כתבתי מדין האב או שאר קרובים שרוצים לומר קדיש ואם הם נוסעים למרחקים משמע בתשובת באר שבע סימן ר"א שטוב לשכור אחר במקומו, ואולי אף שיש אבילי אב ואם אין יכולין למחות דשלוחו של אדם כמותו כמו שכתב בנימין זאב שם, וצריך עיון. ועיין לקמן סימן קמ"ז ס"ק ב' כתב מגן אברהם דמשמע שם, דמוטב לשכור משיאמר אחר בחינם, עד כאן, ואין מוכרח:

י

[י] מלמד וכו'. כתב הש"ך שם, בחורים ונערים הלומדים בישיבה אפילו יש להם אב ואם ואפילו בעל הבית שיש לו אשה ובנים במקום אחר דין תושב יש לו במקום שלומד, עד כאן. ונראה לי דהוא הדין נערים הנוסעים ללמוד אצל מלמד דאין כל האדם זוכה ללמוד מכל, גם לא יהא אלא ספיקא, וכבר נתנו הכלל דאיכא לאוקמי אדינא דמשפט אחד לכולם ולא יהא אלא עיר חדש שיש לקבוע להם המנהג דאורח ותושב שוין, והוא הדין בזה שאין מנהג יש לקבוע להם דשוין הן. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ע"ג מדינים אלו. כתב בתשובת חות יאיר סימן רכ"ב דאחד צוה לבתו לומר קדיש בבית במנין מחמת שלא היה לו בן ופסק שלא לקיים הצוואה שאין לה לומר קדיש משום חוכא וטלולא, ואני כתבתי בסימן קצ"א טעם וראיה לזה. כתב רמ"א ביו"ד סוף סימן שע"ו מומר לעבודה זרה שנהרג אומרים עליו קדיש, עד כאן. ומשמע בתשובת בנימין זאב סימן כ"ג דאם מת אפילו היה אונס אין אומרים עליו קדיש אם לא בשעשה תשובה. בלבוש האריך כאן לומר שיר היחוד קודם תפילה ופירוש יותר טוב שלא לומר אנעים זמירות בכל יום שמה שהוא שבח ביותר אין עושין בכל יום אלא לפרקים כמו שאין פותחין הארון בעלינו אלא בראש השנה ויום כיפור עיין שם, ועיין סוף סימן א':

א

א) [סעיף א'] בשבת ויו"ט א"א ברכו וכו' והטעם כתב ב"י בשם הריב"ש שברכו נתקן קודם ברכות של ק"ש ואם כל הצבור שמעו אותו קודם הברכות אין לאומרו כלל לאחר התפלה, אבל מה שאומרים אותו אחר התפלה כתב ב"י דהוא להוציא אותם יחידים שלא התפללו עם הצבור והצבור הולכים לדרכם והיחידים ההמה נשארים שמה ומתפללים כ"א לעצמו אבל ביום השבת וביום המועד שמאחרים לצאת וכבר התפללו כולם א"א אותו כלל יעו"ש וזהו לפי פשט הדברים אבל בשער הכוו' כתב ב' כוונות לברכו אחת לברכו שקודם יוצר ואחת לברכו שאחר קדיש בתרא, וכתב דגם בשני פעמים ברכו של תפלת ערבית דליל שבת ג"כ תכוין בהם ב' כוונות האלו הא' בברכו הא' והשניה בברכו השני כיעו"ש בדף ן' ע"ב, וכ"כ בדף ע' ע"ב יעו"ש, וכ"כ בפע"ח שער השבת סוף פי"ג ופי"ד וכ"כ הש"ץ דף יו"ד ע"ג על דברי מרן הללו דאין כן דעת הרב ז"ל אלא דאפי' בשבת ויו"ט צריך לאומרו כדמפורש בשער הכוו' עכ"ד. וכ"כ המחב"ר בסי' רפ"ו או' ד' דבארץ הצבי וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא. וכ"כ החס"ל או' כ"ב דכן ראוי להנהיג ע"פ הסוד, וכ"כ י"א במ"ב בהגב"י או' ה' וכ"כ הרו"ח בשם בתי כנסיות דהמנהג לאומרו בין בחול בין בשבת יעו"ש. וב"כ היפ"ל:

א

ש"ע ברכו אחר קדיש בתרא. ביאור ד"ז תראה ממה שכתבתי בסי' קל"א אות ט"ז:

א

(א) אפילו במקום וכו' – ר"ל דיש מקומות שנוהגין לומר קדיש וברכו אחר גמר התפלה שהתפללו כל הצבור מפני שלפעמים יש איזה יחידים שבאו אחר ברכו ולא שמעו ברכו ועיין לעיל במ"ב ריש סימן ס"ט שבארנו שם הכל לדינא:

ב

(ב) דהכל באין וכו' – דאפילו אם אירע לאחד שנתאחר לבוא אחר ברכו מ"מ מסתמא כבר שמע ברכו מהעולים לתורה: