שולחן ערוך, אורח חיים קי״א: דין סמיכת גאולה לתפלה. ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין סמיכת גאולה לתפלה. ובו ג סעיפים:
צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפי' באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק חוץ מה' שפתי תפתח: הגה וי"א שמותר לענות אמן על גאל ישראל וכן נוהגין (טור) וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה היינו דוקא בחול או ביו"ט אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה משום דכתיב יענך ה' ביום צרה וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי ושבת לאו זמן צרה ולענ"ד נראה דמה שאין כן ביו"ט הוא משום שהם ימי הדין כדתנן במשנה ב' פ"ק דר"ה בפסח על התבואה וכו') (הגהות אשיר"י פ"ק דברכות וכל בו הלכות שבת ומהרי"ל הל' י"ט) וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך (טור):

ב

החזן כשמתחיל י"ח בקול רם חוזר ואומר ה' שפתי תפתח ופי יגיד וכו':

ג

אם עד שלא קרא ק"ש מצא ציבור מתפללין לא יתפלל עמהם אלא קורא ק"ש ואח"כ יתפלל דמסמך גאולה לתפלה עדיף:

א

צריך לסמוך גאולה לתפלה וכל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום היינו דוקא אם קורא כוותיקין ק"ש קודם הנץ החמה ותפלה לאחר הנץ החמה וסומך גאולה לתפלה אז אינו ניזוק כל היום. ולא יאמר שום פסוק אפי' קודם תפלת מנחה ומוסף נמי לא יאמר רק ה' שפתי תפתח וגו' ולכך קבעו ה' שפתי תפתח בתחלת ברכת י"ח מפני שהתפלות כנגד תמידין תקנו ופסוק זה כתיב קודם זבח שנאמר אחריו כי לא תחפוץ זבח (אבודרהם) וגם הוא ע"ד לאדם מערכי לב ומי"י מענה לשון וזה השם כתיב באל"ף דלי"ת מפני שהוא כנגד עצמו אדני רבוני גבירי אזי יכתוב בא' ד' כדין כל הדברים שמדבר אדם כנגד עצמו שיש בסופם יו"ד והראיה על זה מדברי הנביא אדני לריבי (אבודרהם):

א

תפתח. אבל במוסף ובמנחה מותר לומר פסוקים קודם ה' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל התפלה הוא ל"ח. מ"א. (אמר המגיה א"כ לא יפה עושים העולם שאומרים פסוק כי שם ה' אקרא אחר פסוק ה' שפתי תפתח):

ב

אמן. אבל לקדיש ולקדושה אינו מפסיק כמ"ש ס"ו ס"ט:

ג

תפתח. ר"ל בלחש:

ד

עדיף. אבל בערבית אינו כן אלא יתפלל עמהם ואח"כ קורא ק"ש כמ"ש בסי' רל"ו סעיף ג' ע"ש:

א

ברכות ט'

ב

ב"י ע"פ הזוהר

ג

ברכות ס'

ד

כתבי הר"ר איסרל ק"י

ה

הרשב"א

א

ס"א ולא בשום כו'. דאפילו על ה' שפתי כו' הקשו בגמרא ומשני כיון דתקינו רבנן כו' משא"כ דלא תקינו:

ב

וי"א כו'. וכ'"כ רש"י מ"ה ב' ד"ה הא בבונה כו' וש"פ שם:

ג

וי"א כו'. ערש"י ד' ב' ד"ה זה כו' וסמיכת כו' ועמ"א:

א

ס"ב החזן כו'. כמש"ש כיון דתקינו כו' כתפילה אריכתא והוי מענין התפלה עצמה:

א

וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך – עיין במ"ב שסתמתי להקל לענין עניית איש"ר וכו' ואף דהשע"ת כתב דלפי מה דמסיק השאגת אריה להלכה כדעת הב"י דאין לחלק לענין סמיכת גאולה לתפלה בין שבת לחול א"כ תו אין להקל בזה מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה אחרי דאפילו בחול יש מקילין בעניית אלו בין גאולה לתפלה [עיין בספר אבן העוזר] יש לסמוך עכ"פ ע"ז לענין שבת וכן פסק בדרך החיים. ועי' בחידושי רע"א שמסתפק לענין שבת אם מצא צבור שקראו ק"ש ועומדין להתפלל אם מותר להתחיל להתפלל עמהם ולפלא קצת שלא הביא שהל"ח והא"ר כתבו בפירוש להקל בזה ג"כ לדברי הרמ"א ומשמע מניה דהוא ס"ל דאפילו לדברי הרמ"א אפשר דסמיכת גאולה לתפילה דשבת שחרית חמירא מערבית דחול ולפי מאי דמסיק השאגת אריה דהלכה כדעת הב"י בודאי אין להקל בדין זה ודברי השע"ת אמת ויציב לענין זה וגם אין המנהג להקל בזה:

א

חוזר ואומר וכו' – עיין במ"ב ויש לעיין אם האדם שכח לומר ד' שפתי תפתח אם זה מיקרי חסרון בעצם התפלה כיון דקבעוהו רבנן בתפלה או לא ואין להביא ראיה מכאן דכתבו האחרונים שיאמר החזן בלחש א"כ השומעים חסר להם זה הפסוק ואפ"ה יוצאין ידי התפלה שאני הכא דלא שייך גבייהו כלל זה הפסוק דאדני שפתי תפתח וגו' כיון שאינם מתפללים בעצמן משא"כ בעלמא ויותר מסתברא דלא אמרו כתפלה אריכתא דמיא רק לענין שלא יהא הפסק בין גאולה לתפלה אבל לא כתפלה ממש עד שיצטרך לחזור בשביל זה תדע דהא אמרי' נמי לענין השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ואפ"ה קי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו ואם החסיר השכיבנו יוצא בברכת אמת ואמונה [כברכות ט' ע"א] וא"כ ע"כ דלא נאמר רק לענין דלא הוי הפסק בין גאולה לתפלה וה"נ לעניננו:

א

סעיף א' צריך לסמוך גאולה לתפלה וכו'. נ"ב הטעם מפורש בירושלמי הובא בטור דמשל לאוהבו של מלך שדפק על פתחו יצא המלך לבקשו לדעת מה מבקש ומצאו שהפליג אף הוא הפליג והנה עפ"ז י"ל משאחז"ל בפסוק והטוב בעיניך עשיתי מהו והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפל' כבר תמהו רבים מנ"ל דוקא זה [וכבר מלתי אמורה בזה באיזה מקום] וכעת נראה כך דהוי קשה לו מ"ש הטוב בעיניך דמשמע אבל לא בעיני ע"ד מה שדרשו חז"ל בפסוק ויטב בעיני הדבר ופירש"י ולא בעיני המקום כן ה"נ הכוונה להיפוך והטוב בעיניך ולא בעיני אדם והכתוב נזהר בזה ואמר בפ' שופטים כמה פעמים כי תעשה הישר והטוב בעיני ה' כפל הלשון הטוב והישר או הישר והטוב ויש שם בילקוט הטוב בעיני שמים וישר בעיני אדם וחד דריש להיפוך ע"ש פלוגתא דר"י ור"ע. עכ"פ נזהר לפרש שהוא ג"כ נכון בעיני אדם שלא יהיה נראה לו' שח"ו אינו טוב בעיני אדם וא"כ כאן הו"ל נמי לו' הטוב והישר בעיניך עשיתי למה זכר הטוב לבד ולזה מפרש דהכוונה על סמיכות גאולה לתפלה דהנה הצורך בזה הוי מטעם הירושלמי כמשל לאוהבו של מלך שדפק על פתחו של מלך יצא המלך לדעת מה מבקש וכו' א"כ זה אינו שייך רק במי שאוהבו באמת וחשוב בעיניו ותיכף כשדופק המלך יוצא לקראתו מיד בעצמו שייך הטעם אבל במי שאינו אוהבו אין המלך יוצא לקראתו תיכף בדפקו רק ממתין עד שיצעק ויתמקמק וגם אם יוצא אינו יוצא רק שולח שליח וכדומה וכן הוי בו ית' הנה באמת מי שהוי כר' חייא ובניו אז תיכף שאמרו משיב הרוח השבח זכו כתפלתם וכמשאחז"ל בשמואל הקטן ה"ד שבחא דציבורא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' א"כ יחידי סגולה מבני עלייה הם זוכין שבעודם מזכירין השבח תיכף יצא הוא ית' בעצמו לקראתו אבל ההמון עם אינו זוכין לכך שיצא הוא ית' מיד קודם התפלה לקראתו וגם אח"כ הלואי שיתקבל תפלתם ע"י מלאך וא"כ באלו לא שייך הטעם של צורך גאולה לתפלה. ולפי"ז אף בצדיקים הגדולים כיון שהם צריכים ענוה יתירה ומשה רבינו ע"ה יוכיח איך יעשו עצמם לאוהביו ית' להעריך עצמן למעלה כזו ואיך לא יחושו ליוהרא ח"ו לסמוך גאולה לתפלה. ולכך לולא שהוא ית' חפץ בכך לא היו רשאים לעשות כן בכוונה רק שהוא ית' חפץ בכך והוא מחזיק את כל ישראל לבני מלכים ולאוהביו ביקש הוא להיות סומכין גאולה לתפלה לכך אמר והטוב בעיניך עשיתי דבעיניך הוא טוב ולא כעיני כי אני יודע שלא הגעתי למדה זו רק כיון שבעיניך הוא טוב עשיתי כן לכך בע"כ דהכוונה על סמיכות גאולה לתפלה וא"ש וק"ל:

א

[א] לסמוך וכו'. שכל הסומך אינו ניזק כל אותו היום (לבוש). כתב הנחלת צבי לא דק הלבוש שכתב כן בסתם, דבתוס' פרק קמא דברכות כתב דוקא הקורא כוותיקין אינו ניזק, עד כאן. ותימא עליו שלא ראה דהלבוש העתיקו מדברי הטור, ואם כן נראה לי דהטור לא סבירא ליה כתוס' וסבירא ליה ללבוש כטור. אך קשה דהרא"ש כתב כתוס', וכן משמע לעיל בסימן נ"ח בטור גופיה. לכן נראה לי דכתב כן הכי ללמוד מינה דעל כל פנים מצוה גדולה סמיכות גאולה לתפילה אף שאינו קורא כוותיקין דהא אף שקורא כוותיקין צריך דוקא להסמיך, וכן משמע בתוס' גופיה כמו שכתב מעדני מלך דף ו'. עוד נראה לי דהטור כתב לראיה כי נדקדק למה הוצרך הטור לכתוב ולא יפסיק כלל, אלא צריך לומר דהוה אמינא דאף דצריך לסמוך מכל מקום רשאי להפסיק מעט, ואם כן תיקשי מנלן באמת שלא יפסיק כלל. לכן נראה לי דלזה מביא ראיה שכל הסומך וכו' דשם על כרחך אינו מפסיק כלל, דהא מתחיל מיד בהנץ החמה כדלעיל סימן נ"ח, הרי דלשון סמיכות גאולה לתפילה הוא שלא יפסיק כלל כנזכר לעיל, ועיין לעיל סימן ס"ו:

ב

[ב] חוץ מאדני וכו'. דהוי כתפילה אריכתא ובלבוש כתב דעל פי הסוד יש טעם כיון שהשם הזה כתב בא"ד וכו'. כתב רשב"ן מפני שההפרש שיש בין ה' באל"ף ד' ובין יו"ד ה"א וי"ו ה"א הוא כשתהיה כוונת אומרו שהוא אדון הנבראים ואינו מדבר כנגד עצמו אזי יכתוב יו"ד ה"א וכשתהיה כוונת אומרו כנגד עצמו שיאמר אדני וגיבורי וריבוני אזי יכתוב א"ד:

ג

[ג] ויש אומרים שמותר וכו'. עיין סימן ס"ו סעיף ט':

ד

[ד] בשבת וכו'. דסמיכות גאולה לתפילה נלמד מדסמך ה' צורי וגואלי ליענך ה' ביום צרה ושבת לאו יום צרה וכו', הגהות אשיר"י. והקשה הלבוש אם כן יום טוב נמי, ותירץ במצרים היה יום טוב נמי יום צרה דלא נחו משיעבוד כי אם בשבת. ודרכי משה תירץ דיום זה יום טוב הוא בשאר ימים יום צרה. ובאר הגולה תירץ דיום טוב הם ימי הדין כדתנן בפסח על התבואה. וכתב לחם חמודות ונראה לי דהיינו בכגון הא דמצא ציבור שקראו קריאת שמע ועמדו להתפלל דמתפלל עמהם, עד כאן, ונראה דהוא הדין דמותר לענות קדיש וקדושה וברכו. כתב הלבוש במנחה ובמוסף יכול לומר כמה פסוקים אבל בשחרית וערבית לא יאמר רק אדני שפתי, עד כאן. וכתב לחם חמודות ומכל מקום לא יאמר הפסוקים כי אם קודם ה' שפתי שהרי אומרו ה' שפתי כתפילה אריכתא דמיא ומיהו בפסקי תוס' מסיק שאין להוסיף אפילו במנחה ומוסף וכן כתב רש"ל בתשובות סימן ס"ד:

ה

[ה] חוזר וכו'. בנחת ה' שפתי וכו' תשובת מהר"מ מינ"ץ סימן פ"א:

א

א) [סעיף א'] צריך לסמוך גאלה לתפלה וכו' מבואר בפ"ק דברכות דף ט' ע"ב ובירושלמי יליף לה מדכתיב יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי היינו גאלה וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה היינו תפלה. טור עו"ת אות א' ועוד יש טעם בסוד במ"ש לקמן אות ו' ועיין לקמן אות ט' ועוד עיין לעיל סי' נ"ח סעי' א' ובדברינו לשם אות ט' ובסי' ס"ו סעי' ח' וסעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ב) שם צריך לסמוך גאלה לתפלה וכו' וכל מי שאינו סומך גאלה לתפלה דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג אף הוא מפליג, טור לבוש:

א

ג) שם צריך לסמוך גאלה לתפלה וכו' ובמוסף ומנחה אם ירצה לומר פסוקים יאמר, טור, וכתב עליו ב"י יז"ל ודקדק רבינו לכתיב אבל במוסף ובמנחה אם ורצה לומר פסוקים יאמר כלומר אבל בערבית לא מפני שגם בערבית מצוה לסמוך גאלה לתפלה וכ"כ הכלבו בשם הר"מ וכ"מ מדברי התו' בפ"ק דברכות עכ"ל וכ"כ פרישה אות ד' לבוש, ויתבאר עוד בדברינו לסי' רל"ו ס"ב בס"ד:

א

ד) וכתב הל"ח בפ"ק דברכות אות נ"ג שאפי' במנחה ומוסף לא יהא רשאי לומר הפסוקים כ"א קודם ה' שפתי תפתח שהרי אמרו דה' שפתי כתפילה אריכתא דמיא, והביאו מ"א סק"א, א"ר אות ד' ומיהו בפסקי תו' מסיק שאין להוסיף אפי' במנחה ומוסף, וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד, א"ר שם:

א

ה) שם צריך לסמוך גאלה לתפלה וכו' כתב הרב עבודת התמיד ז"ל דף קנ"א ע"א משם הרב מוהריב"ש ז"ל דסמיכות גאלה לתפלה הוא תיקון לשז"ל יעו"ש פתה"ד אות א':

א

ו) שם צריך לסמוך גאולה לתפלה וכו' ואסור להפסיק אפי' בשתיקה, ואם נזדמן עניית קדיש או קדושה ימתין בשירה חדשה, חס"ל אות א' וכ"כ המש"י אות א' דאשור להפסיק אפי' בשתיקה ודלא כהפר"ח יעו"ש וכן מוכח מדברי הרב בשער הכוו' בדרוש הקדיש די"ד ע"ד בסופו ובסוף דרושי ק"ש שלפי סודן של דברים צריך תיכף ומיד כשאומר גאל ישראל יאמר ה' שפתי תפתח ולא יפסיק אפי' בשתיקה ואין חילוק בין חול לשבת וי"ט כי כל העתים שוים בזה כיעו"ש:

א

ז) שם חוץ מאדני שפתי תפתח, דכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא, ברכות ט' ע"ב, ט"ז סק"ב, ועיין שער הכוונות בדרוש ודרוש א' ה' דכוונת העמידה טעם בסוד:

א

ח) שם הגהה, וי"א שמותר לענות אמן וכו' זהו דעת הטור ומ"ש מור"ם ז"ל וכן נוהגין זהו מנהג האשכנזים אבל מרן ז"ל כתב בסי' זה ובסי' ס"ו שפשט המנהג ע"פ הזוהר שלא לענות אמן בין גאלה לתפלה וכמו שפסק כאן בש"ע ואפי' למאן דס"ל דמותר לענות אמן היינו דוקא אמן משום דהוא מסדר התפלה אבל לקדיש ולקדושה מודה שאינו מפסיק, וכ"מ מדברי הרב לעיל סי' ס"ו, עו"ת אות ג' ומ"ש הלבו"ש והביאו מ"א סק"ב ולפי סודו של אמן שהוא המשכת השפע וכו' שיש לענות הוא מד"ע כיעו"ש בלבוש אבל בדברי הרב בשער הכוו' לא נזכר מזה כלום אלא אדרבא משם משמע דאין להפסיק, ואפי' לדעת המתירים היינו דוקא קודם שאומר ה' שפתי תפתח אבל בין אדני שפתי לברוך אתה אין להפסיק ל"ח פ"ק דברכות אות כ"ג, וכן במוסף ובמנחה אעפ"י שאין סמיכות גאלה לתפלה כיון שאמר אדני שפתי אין להפסיק עוד לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא ודלא כמי שהתיר להפסיק ולענות ע"י שיחזור לומר אדני שפתי בלא הפסק עם תפלת י"ח דכיון דפסוק זה שתקנו רז"ל לאומרו בתחלת י"ח יש בו כוונות הצריכות לתחלת תפלת י"ח כמבואר בשער הכנוות דרוש א' ודרוש ה' דתפלת י"ח והוא אמרו ע"ד התחלת תפלת י"ח חשוב כאלו התחיל י"ח ואסור להפסיק עוד ואינו מועיל אם יחזור אותו:

א

ט) שם בהגה, וי"א הא דצריך לסמוך גאלה לתפלה היינו דוקא בחול וכו' זהו סברת הג"א בפ"ק דברכות אבל מרן ז"ל כתב עליו בב"י דאין דבריו נראין דההוא קרא סמך בעלמא ובלאו ההוא קרא צריך לסמוך גאלה לתפלה יעו"ש, וכ"כ תפארת שמואל על הרא"ש בפ"ק דברכות אות כ"ד, וכן הסכים הפר"ח אות א' וכן הוכית הרב שאגת אריה סי' ט"ז מהש"ס ופו' יעו"ש, וכן הסכים בי"מ אות א' וכ"כ מהריק"ש בס' ערך לחם. ער"ה אות ב' שע"ת, יפ"ל אות ג' וכן מוכח מדברי האר"י ז"ל בשער הכוו' שנתן טעם בסוד שאין חילוק בין חול לשבת כמ"ש לעיל אות ו' וכן עמא דבר:

א

י) [סעיף ב'] החזן כשמתחיל י"ח בקול רם חוזר ואומר אדני וכו' משמע שגם פסוק אדני שפתי וכו' אומרו בקול רם וכ"מ מדברי שער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה שכתב דתפלת לחש היתה למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד מהחיצונים אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקלי' ולכן אומרים אותה בקול רם, וממ"ש דאין פחד עתה מן הקלי' משמע דאין חילוק דאפי' פסוק אדני שפתי וכו' אומרים אותו בקול רם, ומ"ש המ"א סק"ג בשם הכתבים דהחזן חוזר ואומר בלחש ה' שפתי אפשר שהוא משאר כתבי תלמידי האר"י ז"ל אשר לא סמך ידו עליהם, וכן המנהג בבית אל יכב"ץ ובכל בתי כנסיות של עיר קדשינו ירושת"ו שאומר החזן פסוק ה' שפתי תפתח בקול רם:

א

יא) שם חוזר ואומר אדני וכו' וכ"כ בסי' קכ"ג ס"ו ואם יש לדקדק ע"ז עיין בדברינו לעיל סי' צ"ה או' טו"ב ואם צריך הש"ץ לומר ג"כ פסוק יהיו לרצון יתבאר לקמן בסי' קכ"ג ס"ו בס"ד ואם מותר לש"ץ או ליחיד להפסיק בין לחש לחזרה עיין מ"א סק"ד, שכתב שמדברי מהרא"י שהביא ב"י משמע דש"ץ רשאי להפסיק אחר שהתפלל בלחש יעו"ש ועיין מ"ש עליו המו"ק והפתה"ד אות ג' יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן אות ט"ו ויתבאר עוד לקמן בסי' קכ"ג אות ז"ך וסי' קכ"ד אות א' בס"ד קחנו משם:

א

יב) [סעיף ג'] אם עד שלא קרא ק"ש וכו' ועיין לקמן סי' רל"ו סעי' ג' דשם כתב יתפלל קודם וכ"ז הוא לפי פשט הדברים אבל לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ו' דק"ש ודרוש כ' דכוונת העמידה זה לא יכון אלא צ"ל דוקא תחלה ק"ש ואח"כ תפלה ואם לא עשה כן הרי הוא מהפך בסדר תיקון העולמות כמבואר שם דתחילת המשכת המוחין יהיו בק"ש וסיומם בעמידה ואפי' מי שאינו יודע לכוין הסודות צריך לעשות על סדר שיהיה הכיונה שבחסדו י"ת הוא מסדר כוונת התפלה אפי' למי שאינו יודע לכוין רק שיהיה על הסדר:

א

רמ"א ס"א וכן נוהגין. עיין סי' ס"ו במג"א סקי"ד ובדברינו שם:

ב

מ"א סק"ד שומע תפלה. עדיך כל בשר יבואו ושאר פסוקים שהיו רגילים לומר במנחה ומוסף קודם ש"ע:

א

צריך לסמוך. אבל במוסף ומנחה מותר לומר פסוקים קודם ה' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל התפלה הוא [ל"ח]:

ב

לענות אמן. וכ"כ בלבוש ע"פ הקבלה ע"ש:

ג

בי"ט. כיון דיום זה הוי בשאר ימים יום צרה [ד"מ]:

ד

חוזר ואומר כו'. בלחש ה' שפתי [כתבים] אבל שומע תפלה ושאר פסוקים א"צ הואיל וכבר אמרם בלחש קודם התפלה ואפי' בשחרית וערבית שלא אמרם קודם תפלתו אין צריך לאומר' [ב"י מהרא"י סי' ק"י] משמע דש"ץ רשאי להפסיק אחר שהתפלל בלחש:

א

(א) צריך לסמוך – אבל במוסף ומנחה מותר לומר פסוקים קודם ד' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל תפלה הוא דהא מהאי טעמא נוכל לומר אותו בין גאולה לתפילה מפני דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה יש לו דין תפלה א"כ אין להפסיק בינו לתפלת י"ח:

ב

(ב) ביניהם – ואפילו בשהייה בעלמא יותר מכדי דיבור יש לזהר לכתחלה [כדי דבור הוא כדי שאילת תלמיד לרב]:

ג

(ג) אפילו באמן וכו' – וה"ה דקדיש וקדושה אין לענות וכדלעיל בסימן ס"ו ס"ט ונקט אמן משום דשם סליק ענינא של הברכות ק"ש וה"א דיכול לענות אמן אפילו אחר עצמו וכדלקמן בסימן רט"ו ס"א קמ"ל דאסור משום הפסק ואפילו אחר הש"ץ לא יענה:

ד

(ד) ולא בשום פסוק – ואפילו בערבית קודם תפילת י"ח ג"כ יש לזהר בזה:

ה

(ה) אמן – אבל לאיש"ר וקדושה אינו מפסיק דאמן שייך לברכה ולא הוי הפסק משא"כ באלו:

ו

(ו) וכן נוהגין – היינו אחר החזן ולא אחר עצמו ועיין לעיל בסימן ס"ו בהג"ה ובמ"ב שם:

ז

(ז) ושבת וכו' – ויו"ט כיון דיום זה הוי בשאר ימים יום צרה שייך ביה ג"כ הפסוק דיענך ה' וגו' אחר הפסוק יהיו לרצון דמיירי בגאולה:

ח

(ח) לאו זמן צרה – והב"י חולק ע"ז וס"ל דההוא קרא סמך בעלמא ועיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא מדברי חכמים שדימו י"ח ברכות אחר ברכת גאולה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתח המלך ויצא המלך לקראתו ואם רואהו המלך שהפליג והלך לו אף הוא מפליג ושוב אינו מתקרב אליו כשחוזר ודופק כך הוא במפסיק בין גאולה לתפלה וע"כ כתב רמ"א וטוב להחמיר:

ט

(ט) שצריך לכך – היינו דמותר לענות איש"ר וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה דשבת אף בשחרית כ"כ הא"ר ופמ"ג ושלמי צבור ועיין בבה"ל:

י

(י) חוזר וכו' – דפסוק זה הוא שייך לתפלה וכנ"ל וטוב שיאמרנו בלחש אבל שאר פסוקים א"צ לומר ואם רצה לומר רשאי. כתב בפמ"ג דהש"ץ אינו רשאי להפסיק לאחר שהתפלל בלחש רק לדבר מצוה כגון לענות איש"ר וכדומה אבל לדבר הרשות נראה דלא:

יא

(יא) קורא ק"ש – ר"ל עם ברכותיה. וכ"ז בשחרית אבל בערבית יתפלל עמהם ואח"כ קורא ק"ש כמש"כ בסימן רל"ו ס"ג ע"ש:

א

סעיף ג' דמסמך גאולה לענ"ד בשבת וכה"ג יתפלל עם הצבור ואח"כ יקרא ק"ש. כיון דבשבת אין חיוב כלל לסמוך גאולה לתפלה. וע' סי' רל"ו ס"ג:

א

בש"ע בהג"ה. אכל בשבת א"צ כו'. עיין בשאגת אריה שהאריך והעלה כדעת הב"י שצריך לסמוך גאולה לתפלה אף בשבת ע"ש. ולפי"ז אין להקל בהנך עניני' שכתבתי בסי' (ב') [ס"ו] בשם הש"צ ע"ש:

א

לסמוך גאולה לתפלה. ובירושלמי איתא בלשון זה תכף לגאולה תפלה דכתיב יהיו לרצון וכו' מה כתיב בתריה יענך וגו' וכתב הטור יהיו לרצון היינו גאולה ויענך היינו תפלה והביא מו"ח ז"ל דברי רש"ל שהקשה על הטור ת"ל דבהאי קרא כתיב תרווייהו יהיו לרצון אמרי פי הוא תפלה כדאי' בפ"ק דף ט' דתקינו רבנן למימר יהיו לרצון בסוף י"ח ברכות הואיל ואמרו דוד לאחר י"ח פרשיות וה' צורי וגואלי הוא גאולה וע"כ פי' רש"ל דאה"נ דמהא ילפי' לה ולא הבי' קרא יענך אלא שאינו ניזוק כל אותו יום כעדותו של ר' יוסי בן אליקום משום ק"ק דבירושלים וה"פ הירוש' תכף לגאול' תפלה דכתיב יהיו לרצון כו' דכתיב ביה גאול' ותפלה מה כתיב בתריה שיהי' שכרו היינו שלא יהא ניזוק כל אותו יום וזהו יענך ה' ביום צרה והיינו מדלא אמר בל' תפלה ענני ה' ביום צרה ישגבני אלהי יעקב אלא אדלעיל קאי שאמר יהיו לרצון כו' אמר דוד הזהר שתעשה כך ותסמוך גאולה לתפלה כי אני מבטיח' שיענך ה' ביום צרה ע"כ ולא משמע כן כפי' דבירושלמי מייתי ג' תכיפות הן ומייתי על כל א' ראיה ועל תכיפה זו דגאולה מייתי ראי' מפסוק יהיו לרצון ומה כתיב בתריה והיינו כפי' הטור דלפי פי' רש"ל תהי' התפלה קודמת לגאולה ואנן בעינן גאולה קודם לתפלה ופי' הטור הוא על נכון דה"ק יהיו לרצון אמרי פי פי' שדוד מודיענו בזה אימת יהיו לרצון אמרי פי היינו בזמן שתאמר צורי וגואלי שהוא גאולה ואח"כ אמר יענך מדאמר יענך ש"מ שאתה מתפלל קודם לזה דאל"כ היאך שייך עניי' ע"כ אמר היינו תפלה פי' שמזה אתה למד שמיירי בתפלה:

ב

חוץ מאדני שפתי. דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה הוה כתפלה אריכתא:

ג

אבל בשבת א"צ. דכיון דנפקא מפסוק יענך ה' ביום צרה ושבת לאו יום צרה הוא וחלק הב"י ע"ז דההוא קרא סמך בעלמא ובלא"ה צריך לסמוך גאולה לתפלה וע"כ כתב רמ"א וטוב להחמיר: