שולחן ערוך, אורח חיים צ״ב: הנצרך לנקביו ודין רחיצה לתפלה ושאר הכנות לתפלה. ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

הנצרך לנקביו ודין רחיצה לתפלה ושאר הכנות לתפלה. ובו י סעיפים:
היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזו' ולהתפלל וה"מ שאינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה: הגה וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים [הגהת מיימוני פ"ד מהלכות תפלה]:

ב

אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור ולא יפסיק ואם בשעת קריאת שמע וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים קורא כדרכו: הגה ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו אבל בלאו הכי יותר טוב להפסיק [תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר ותרומת הדשן סימן ט"ז פסק דאסור וצריך לחלק כן] ואם רצה להרחיק ולהטיל מים עושה:

ג

צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו:

ד

צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר ואם מתירא שיעבור זמן התפלה ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי [ועיין לקמן סימן רל"ג]:

ה

רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה אם יש לו מים אף ע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך ולא יברך ואם אין לו מים מזומנים אינו צריך לחזור וליטול: הגה ואפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה אינו מברך וכדלעיל סימן ו':

ו

העומד בתפל' ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל:

ז

מקום מטונף היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה וכן אם חיכך הראש: הגה ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה [כל בו] וכן בצואת האוזן והאף כ"א ע"י בגד [מהרי"ל]:

ח

המשתין לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך ד"א משום נצוצות והמתפלל לא ישתין עד שישהא כדי הלוך ד' אמות שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותי':

ט

הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד' אמות. המתפלל לא ירוק עד שישהא ד' אמות ודוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר [ע"ל סי' צ"ז]:

י

טוב ליתן צדקה קודם תפלה:

א

היה צריך לנקביו כו'. שעור הילוך פרסה ושיעור פרסה הוא שעה וחומש שעה והטעם כי זמן תפלה הוא שעה מעט לפני' ומעט לאחריה שצריך כל אדם לשהות הרי החומש לשני שהיות לפניה ולאחריה ואפילו יעבור זמן תפלה אפ"ה אסור להתפלל עד שינק' גופו תחיל' (ב"ח ע"פ דברי הרמב"ם והרא"ש ור"י):

ב

צריך לרחוץ ידיו במים כו'. וצריך לחזור אחריה' אף בעובר זמן תפל' (הרי"ף הרמב"ם והרשב"א בשם רבי' האי) וי"א שאין צריך לחזור אחר מים בין לק"ש ובין לתפלה (תו' ור"י והרא"ש) ויש מי שכ' אפילו אם יודע שלא יעבור זמן התפלה דאפ"ה א"צ לחזור אחר מים משא"כ בערבית כיון שא"צ להסמיך גאולה לתפלה אז שפיר קעביד אם מחמיר ומהדר אמים בין לפניו ובין לאחריו (מורי בב"ח) .

ג

מקום מטונף כו'. המכוסים באדם לאפוקי במקום מגולה כגון בפניו ובצואר עד החזה וזרועותיו עד פרק העליון הנקרא עלבוגי"ן מותר ליגע במקומו' הללו בשעה שעומד בתפלה או עוסק בתורה (ב"י רמב"ן כלבו):

א

ולהתפלל. דוקא לגדולים אבל לקטנים אין צריך לחזור. מ"א ממשמעות הגמ'. וכן כתב הלק"ט ח"ב סי' ע"ט ע"ש:

ב

יתפלל. ואפילו אם רואה שיעבור זמן תפלה אם ינקה עצמו מתחלה אפ"ה אסור לכתחלה ביכול לעמוד עד פרסה. ב"ח ע"ש. ומ"א מקיל ביכול לעמוד עד פרסה אם יעבור זמן התפלה ע"ש. וע"ת כתב בשם הב"ח להיפוך ע"ש. ולא דק:

ג

כן. ומ"א כתב ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי דגדול כבוד הבריות ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי ע"ש:

ד

במים. ואין הניגוב מעכב כמו שמעכב בנטילה לאכול. ברכת אברהם:

ה

פרסה. אם לא יצטרך לילך יחידי ל"ח. ושיעור פרסה הוא שעה וחומש עיין ט"ז וכתב ב"ח כיון דא"צ לחזור אחר מים לק"ש לכ"ע השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזור אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע עכ"ל. וע"ת חולק עליו וכתב דהא אפשר להמתין בשירה חדשה כמ"ש סי' ס"ו ע"ש:

ו

מיל. ומיל בכלל. ע"ת. ופר"ח כתב דוקא פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר ע"ש:

ז

התפלה. ט"ז הקשה עליו דלדעת הרי"ף צריך להמתין על המים אפי' אם יעבור זמן התפלה ע"ש. והיד אהרן מיישבו ע"ש:

ח

בצרור. לא שנא אם הם מלוכלכים ל"ש שהסיח דעתו. טור. ועיין מ"א:

ט

בתורה. דלכ"ע די בנקיון בעלמא אע"פ שיש לו מים. מ"א:

י

בגד. כתב הבאה"ט אשר לפני וע"י פשתן אסור נ"ל ולא ידעתי מנ"ל ובהדיא כתב המ"א סי' צ"ז ס"ק ד' ובמדינתינו שלובשין פצילו"ס מותר ע"ש:

יא

ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומכל מקום מדת חסידות שלא להשתין בד"א של תפלה מגילה דף כ"ז. מ"א:

יב

לרצונו. פירוש מי שרוקק מחמת טיול. הרא"ש:

א

ברכות כ"ג

ב

מיימוני שם

ג

שם בגמרא לגירסת הרמב"ם והרא"ש ור"י

ד

תשובת הרשב"א

ה

מיימון שם

ו

ברכות מ"ו

ז

שם בגמ' לגירסת רמב"ם

ח

שם

ט

ממשמעות המפ"ד מה"ת וטור ואבי"ה

י

תשוב' הרמב"ן קצ"ה

יא

שם

יב

מגילה כ"ו

יג

ירושלמי שם

יד

בב"ב

א

ס"א ואם התפלל כו'. שם:

ב

וצריך כו'. רמב"ם וטור ועתוס' כ"ב ב' ד"ה אע"פ ור"י פי' כו' וכ"מ ממ"ש תפלתו תפלה מכלל ברישא לא כ"מ:

ג

יצא בדיעבד. כגי' הספרים שלנו תר"י ורא"ש ורמב"ם:

ד

אבל לכתחלה כו'. כמ"ש ארשב"ג אר"י הנצרך כו' ומ' ואע"פ שיכול לסמוך על עצמו תר"י וגם לגי' תפלתו תפלה מכלל דלכתחילה לא לח"מ. אבל בירושלמי פ"ב מ' דלכתחלה מותר:

ה

וכל הנצרך כו'. נלמד מתפלה שם:

א

ס"ב אם באמצע כו'. כמ"ש שם כ"ב ב' ת"ר היה כו' ומים כו' אלמא אינו פוסק ללכת למקום אחר אלא עד כו' ומתפלל במקומו וכ"ש בשיכול לעמוד ע"ע עד שיסיים וכן לגדולים:

ב

ואם בשעת כו'. ר"ל לרבותא אפילו בשעת ק"ש אלא דכאן אם רצה להרחיק להטיל מים מותר שם:

ג

ודוקא כו'. דבתה"ד פ' דאסור להעמיד ע"ע וחילק בכך דלא ליסתרי אהדדי ועמ"א:

א

ס"ג צריך כו'. כמו בצרכיו משום הכון כמש"ש משום שנאמר כו' רמב"ם:

א

ס"ד וצריך כו'. כגי' רש"י ור"ה ורי"ף ורמב"ם דלא כתוס':

ב

יותר ממיל כו'. כ' ב"י שכ"ה גי' הרמב"ם בגמ' ודקדק כן מלשון שכ' עד מיל אבל יותר א"צ לחזור ואינו מוכרח וכן בכ"מ חזר בו:

ג

ואם מתיירא כו'. דאז יש לסמוך אגי' התוס' ע"ש בד"ה אמאן כו' וכ' הטור בסי' רל"ג ודוקא להעביר זמן תפלה ולגי' הגאונים הנ"ל צריך להעביר אף זמן תפלה עד שיעור הנ"ל בשם רב עמרם וכ"מ מפרש"י:

א

ס"ה רחץ כו'. כמו בנט"י לאכילה כמ"ש בפסחים קט"ו ב' וע"כ לא נגע ממש דא"כ אפילו לברכה פסול כיון דאין ידיו נקיות וכמ"ש בפ"ו דברכות לענין סדר הסיבה נוטל ידו אחת כו' וכמ"ש בנזיר נ"ט א' אלא שהר"ן בפסחים כ' דאף לתפלה כשרות רק לטומאה גזרו להיות שניות לכך שם לאכילה צריך נטילה וז"ש ואם אין כו' דבכה"ג יש לסמוך עליו וע' ב"מ פ"ה ב':

א

ס"ו העומד כו'. כנ"ל:

א

ס"ז מקום כו' ולכן כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א':

ב

וכן כו'. כיון דקראן בגמ' בפ' המקבל צואה ולא נראה:

א

ס"ט ודוקא כו'. שם אבל אינו רוקק רי"א אפילו רוקק כו' כ"ע מודו אמנטולין דהוא אסור פי' כמטייל שלא מאונס הרא"ש פ"ג סי' ל"ט:

א

ס"י טוב כו'. ב"ב י' א':

א

היה צריך לנקביו וכו' – וש"ץ שהוא צריך לנקביו קודם חזרת הש"ץ אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה כיון דבדיעבד תפלתו תפלה ויש בזה משום כבוד הבריות פשוט דמותר לסמוך בזה על שיטת הרי"ף המיקל לכתחילה בשיעור פרסה ונראה דאף המחמירין מודין כאן מפני כבוד הבריות אבל אם אין יכול להעמיד עצמו בשיעור פרסה דלכו"ע תפלתו תועבה מהו ואין להביא ראיה להקל ממה דהסכים המגן אברהם באם נתעורר לו תאוה בצבור באמצע התפלה עד דאית ביה משום בל תשקצו דאעפ"כ מותר לו לגמור התפלה משום דכבוד הבריות דוחה להאיסור דבל תשקצו וא"כ ה"נ בענינינו דלכאורה איסור הנצרך לנקביו לתפלה הוא ג"כ רק איסור דרבנן מ"מ אינו דומה דשאני התם דאיסור שאסרו חז"ל על הנצרך לנקביו להתפלל ואמרו דתפלתו תועבה אין שם כיון דבדק עצמו מתחלה והתחיל בהיתר ותדע דאף רמ"א המחמיר מודה שם דבדיעבד אם לא הפסיק תפלתו תפלה משום האי טעמא וכמש"כ הע"ת משא"כ בענינינו דצריך לנקביו קודם שמתחיל להתפלל דגזרו חז"ל ע"ז ואמרו דתפלתו תועבה וא"כ כל ברכותיו לבטלה ויש בהן משום לא תשא אפשר דאין להקל משום כבוד הבריות ואולי סלקו חז"ל איסרם מזה וממילא אין הברכה לבטלה וצע"ג. ואם נזדמן לו כן להקורא בס"ת כשעלה לבימה פשוט דמותר לו לקרוא דשם בדיעבד קריאתו קריאה וכדלקמן וכ"ש אם כבר התחיל לקרוא ונתעורר לו תאוה דמותר לו לגמור את כל הקריאה וכדלקמן בס"ב:

ב

וצריך לחזור ולהתפלל – עיין מ"ב לענין קטנים דהי"א קמא והוא המגן אברהם וח"א סוברין שא"צ לחזור ולברך בדיעבד והי"א בתרא והוא הא"ר והדה"ח הסכימו דצריך לחזור ולברך ואין כח בידינו להכריע ביניהם כי אף דהא"ר הביא בשם תשובת הרשב"א ותשובת רמ"א ומע"מ דסוברין כוותיה עיין במגן גיבורים ובספר מאמר מרדכי שהביאו הרבה שיטות הראשונים דסוברים כוותיה דהמ"א ולדעתם אפילו אם לא יכול לגמור תפלתו דבאמצע התחילו מי רגליו להיות שותתין על ברכיו אפ"ה אח"כ כשפוסקין המי רגלים וצריך לחזור לתפלתו אין צריך לחזור רק למקום שפסק אפילו אם היה יודע מתחלה שצריך לנקביו עי"ש:

ג

שיעור פרסה – עיין מ"ב והא דלא נקט בהדיא שיעור שעה וחומש כתב בחידושי רע"א בשם הגינת ורדים דבא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר מ"מ משערינן כאלו הוא מהלך שאין יכול להעמיד עצמו ולילך עד פרסה. וטעם לשיעור פרסה עיין בב"ח וע"ת ופרישה ובח"א ראיתי טעם חדש בזה והוא דשיערו חז"ל דאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה בודאי כבר נהפך המאכל במעיו לצואה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו לכך צריך לחזור ולהתפלל ולא נהירא דלפי דבריו מה יעשה עם תשובת הרשב"א דסובר דאפילו לקטנים בדיעבד תפלתו תועבה ועוד דא"כ אם שיער בעצמו שיכול לעצור שיעור פרסה ועבר והתפלל ואחר התפלה תיכף הלך ועשה צרכיו יתבטל התפלה משום זה ולא שמענו לאחד שיסבור כן:

ד

אבל לכתחלה – עיין מ"ב במש"כ דאפילו יותר מפרסה כן מוכח מדברי הרא"ש ורבינו יונה עי"ש:

ה

אפילו בד"ת – עיין מ"ב לענין ק"ש בדיעבד וממילא דכ"ש לשאר ברכות ואפילו לבהמ"ז ואף דבסימן קפ"ה במ"ז אות ב' משמע דבק"ש פשיטא לי' לבעל לחם יהודא דחוזר אף בדיעבד אם אין יכול להעמיד שיעור פרסה ונסתפק לו שם רק לענין בהמ"ז האמת הוא כמו שכתב הפמ"ג כאן דכן מצאתי בעזה"י במלחמות בסוגיא דשהה כדי לגמור את כולה ברכות כ"ג עי"ש:

א

אם באמצע תפלתו נתעורר וכו' – עיין בחידושי רע"א שנשאר בקושיא על ראיית הרשב"א דאינו ראיה וקוטב קושיתו אזלא לפי מה דפסיקא ליה דאם התפלל נגד מי רגלים בדיעבד תפלתו תפלה אולם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ע"ט הרבה דיעות שחולקים ע"ז ניחא בפשיטות. אולם אי קשיא לי על השו"ע קשיא לי דלמה הביאו לרשב"א לדינא דהלא עיקר ראייתו ממה דפשיטא ליה דאין לו לזוז ממקומו באמצע תפלתו אפילו אם נזדמן שמי רגלים אצלו באמצע תפלתו וכמו שמובא במ"א וביאור הגר"א וא"כ לפי מה שפסק השו"ע בסימן צ' סעיף כ"ז בזה דלא כהרשב"א וכמו שכתבו האחרונים דדין זה הוא דלא כהרשב"א וחזר הב"י ממה שהסכים עמו בסימן ע"ח א"כ אזיל ליה ממילא ראייתו דהרשב"א לדין זה ואמאי העתיקו השו"ע בסימן זה לדינא ואולי דהב"י מסתבר ליה טעמא דהרשב"א דכיון שכבר התחיל בהיתר בלי ראיה:

ב

יעמיד עצמו עד שיגמור – עיין מ"ב דאין מותר מן הדין רק ק"ש וברכותיה ולא יותר ופשוט הוא דהוא כעין מה ששנינו במגילה כ"ג אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפים ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ועי"ש בר"ן שכתב בשם הירושלמי דאתא לאשמועינן דכל אלו הם כ"א ענין בפני עצמו ולכך אם התחיל אחד מהן בעשרה ויצאו מקצתן דקי"ל דגומרין אין רשאי רק לגמור אותו הדבר ולא להתחיל ענין אחר ומנה תידוק גם בענינינו דסובר הרשב"א דכיון דהתחיל כבר אותו הדבר כהוגן שבדק עצמו מתחלה מותר לו שוב לגמור את הדבר דעכ"פ אסור לו להתחיל דבר אחר מכל אלו הנזכרים במשנה וכל כה"ג וממילא פשוט דבק"ש דהתיר הרשב"א לקרוא כדרכו כיון שהתחיל בהיתר הוא רק עד שמ"ע ולא שמ"ע גופא דהוא ענין אחר וכנ"ל במשנה:

ג

קורא כדרכו – פשוט דה"ה אם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לזה לא היה צריך לנקביו ובאמצע נתעורר לו תאוה קצת באופן שאין בו משום בל תשקצו מותר לו לשמוע כל קה"ת ולענות ברוך ד' הלע"ו [עד מפטיר שנקרא ענין אחר וכדלעיל בסימן נ"ה במ"ב] כיון שהתחיל בהיתר וכן ה"ה באמצע הלל ומגילה וברכת המזון וכל כי האי גוונא מותר לו לגמור את הענין כדרכו כיון שאינו מתאוה כל כך שיהא בו משום בל תשקצו ונראה דהוא הדין בדברי תורה אם הוא לומד לעצמו וקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו ובאמצע ענינא נתעורר לו תאוה קצת אף שהוא משער בעצמו שאין יכול לעצור א"ע עד שיעור פרסה אפ"ה מותר לו לגמור את הענין ואין לדחות דשם בק"ש עם ברכותיה הוא הכל ענין אחד ושייך לומר דמותר לגמור הענין כיון שכבר התחילו וכן בקה"ת ובכל הנ"ל משא"כ בלימוד התורה מה שייך בזה גמר ואין שייך לומר דיהיה בזה עדיף מחמת התחלה דז"א דגם בד"ת מצינו שיש בזה יתרון מחמת שהתחיל כבר עיין שבת י"א ע"א בגמרא ובמ"א סימן ק"ו סק"ו ועכ"פ נ"ל דאם עי"ז שיפסיק עתה יוגרם לו אח"כ ביטול תורה בודאי יגמור את הענין ובפרט אם הוא רק התעוררות בעלמא ויכול לעצור עצמו עד פרסה דאין לו להחמיר בזה:

ד

אבל בלא"ה – ע' מ"ב במ"ש בשם המגן אברהם לענין תפלה. ולענין ק"ש גם המגן אברהם מודה דאם מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו מחוייב להפסיק ולבדוק א"ע כיון דיכול להפסיק באמצע [פמ"ג] וכן לכל אלו הדברים הנ"ל:

ה

יותר טוב להפסיק – ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסי' ס"ה אך בדלא שהה אינו מבורר אצלי היטב דלכאורה היה לו אח"כ לחזור לראש דאף מאן דס"ל (ברכות כג, א) במים שותתין על ברכיו דחוזר למקום שפסק הטעם משום דגברא חזיא ופירש שם הרא"ש והרשב"א בתשובה דאף בעת השתיתה הוא ראוי מן התורה משמע הא לא"ה כיון שנדחה שעה אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ בענינינו לענין עשיית צרכיו דאסור אז מן התורה ממילא לכו"ע דחוי ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דצריך שהייה לגמור כולה וכדאיתא בסימן פ"ה שאני התם דהאיש ראוי רק המקום אינו ראוי וכמו שכתב הרא"ש שם אולם באמת יש לדחות דסברת גברא דחוי לא מהני רק בצירוף שלא היה לו לעמוד מתחלה להתפלל כיון שהיה צריך לנקביו וכן מוכח שם בהרא"ש משא"כ בענינינו דאיירי דבדק עצמו מתחלה [אך כ"ז יש לדחות להרא"ש אבל לא להרשב"א דהלא לדידיה איירי ההיא ברייתא דמים שותתין ג"כ בלא היה צריך מתחלה לנקביו רק באמצע נתעורר לו דבר זה ואפ"ה קאמר הגמרא רק משום דגברא חזי מדאורייתא] ויש לומר עוד לפי מה דמשמע שם מדברי הרר"י דאם נסבור שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ליכא שום אמורא דיסבור בדלא שהא לגמור כולה חוזר לראש מחמת אונס וכן משמע שם מדברי הרא"ש וא"כ ה"ה בענינינו לפי מה דאנו קי"ל להלכה גם י"ל דכל זה אנו צריכין לדחוק עצמינו לפי פירושם אולם לפי פירוש רש"י דפירש מ"ס גברא חזיא היינו מתחלה בעת שעמד להתפלל וא"כ לפ"ז אפשר דס"ל לרש"י דאפילו אם באמצע הפסיק באיזה דבר שמדאורייתא אסור אז לו לאמר דבר שבקדושה אפ"ה מקרי גברא חזיא וכן משמע מדברי הח"א דכתב שלא יפסיק בדבור בעושה צרכיו באמצע משמע דס"ל דאינו חוזר לראש ונראה דנפקא ליה זה מדברי הפוסקים דכתבו בכל מקום סתמא שהא לגמור כולה מחמת אונס שהיה האיש אינו ראוי או המקום אינו ראוי חוזר לראש ולא כתבו דוקא אם האיש אינו ראוי במלתא דרבנן כעין ההיא דמים שותתין על ברכיו משמע דס"ל דאפילו במלתא דאורייתא אין חוזר לראש:

א

צריך לרחוץ וכו' – עיין במ"ב במה שכתב בשם הרמב"ם לענין דיעבד. והנה בסתם ידים פשיטא דאין לחזור התפלה משום זה והנה אף דדעת הרמב"ם משמע דהעיכוב הוא אפילו בסתם ידים וכמו שכתב הפמ"ג מ"מ אין נ"מ לן בזה דכבר כתב הב"י דלכך אין אנו מברכין בסתם ידים משום דעת הר"ן והי"א שהובא בטור דס"ל דסתם ידים כשרים לתפלה וספק ברכות להקל א"כ כ"ש לענין לחזור התפלה ומלבד כ"ז קשה לירד היטיב לסוף דעת הרמב"ם בזה דבכל הד' דברים לבד מזה ביאר הרמב"ם בפירוש שאפילו בדיעבד חוזר ומתפלל ובזה לא ביאר כלום ש"מ דהעיכוב דקאמר היינו דתפלתו לא היתה כהוגן שהיתה בידים מזוהמות אבל לא יחוייב משום זה שיחזור ויתפלל ע"כ נלענ"ד דאפילו לדעת הרמב"ם אם היו ידיו מלוכלכות מלמולי זיעה ע"י שחיכך ראשו או נגיעה במקום הטינופת אף שלכתחילה אסור לקרות ולהתפלל ואף לברך וכדלעיל בסוף סימן ד' מ"מ בדיעבד אין חוזר ומצאתי קצת ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש הלכה י"א היתה נטישת וכו' או ידיו מטונפות מבה"כ וכו' עי"ש והובא ד"ז לעיל במגן אברהם סימן ע"ו סק"ג והנה ק"ש ותפלה דין אחד להם דאסור בידים מזוהמות כדמשמע ברמב"ם פ"ו מהל' ברכות ה"ב ובפ"ג מהלכות ק"ש בודאי איירי בלי נטילה ואפ"ה הק"ש אינה נבטלת משום זה ואף דלכתחילה בודאי אסור לקרות משום חסרון נטילת ידים הרמב"ם לא נחית לה לכאן משום דאיירי כאן רק בדין ק"ש ונ"מ לענין דיעבד משא"כ אם נימא דאפילו בדיעבד מעכב לא שייך האי דינא כלל ואף שמסיים שם הרמב"ם וכמה גאונים הורו שאסור וכו' וכן ראוי לעשות היינו ג"כ רק לכתחילה וכדמוכח מכ"מ שם ד"ה וכמה גאונים וכו' וראיתי בפמ"ג לעיל סימן ע"ו סק"ג שרצה לחדש דבר דדוקא כנגדה מותר לקרות ולא הוא בעצמו וא"כ לפי זה אפשר דאפי' בדיעבד חוזר וקורא משום חסרון נטילה אבל לא משמע שם כן ברמב"ם שהוא מקור דין זה עי"ש כנלענ"ד:

ב

אבל אם צריך לחזור לאחוריו וכו' – ויושב בביתו פשוט דדינו כמו לענין נט"י דפסק הח"א דדינו כמו מלאחריו ודי עד מיל עי"ש דחד מימרא בגמרא איתמר בענין זה אתרווייהו וכמה דינין ילפינן לענין זה מנט"י לעניננו עיין בדברי חמודות בפרק היה קורא. וכן מוכח בפרישה דרק לפי דעת התוספות אין צריך לחזור אחר מים בביתו אם אין לו אבל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דפסק השו"ע כוותייהו גם בבית מחוייב לחזור אחר מים ודינו כמו מלאחריו ודברי הפמ"ג במ"ז באות ב' שכתב באופן אחד דהמחבר דמיקל ברל"ג ס"ב הוא משום דבביתו וכהפרישה לא נהירא דא"כ לא היה לו לטרוח לחזור לאחריו עד מיל בהולך בדרך דהא בהא תליא כמבו' בהפרישה. גם באות ג' במ"ז משמע שחזר מזה שכתב דאם באמצע ק"ש או פסוקי דזמרה נגע במקום מטונף צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו ופשוט הוא משמע מזה דאפילו אם אין מים מצויים לפניו כיון שידיו מלוכלכות ויודע שיש מים בעיר צריך לילך אחריהן אך להיפך קשיא לי א"כ יוצרך לחזור אחר מים עד מיל דהפרישה לא כתב קולא שלו דבביתו רק לפי שיטת התוספות משא"כ לפי מה שפסק המחבר כהרי"ף והרמב"ם עד מיל היה לו לחזור. ואולי דהפמ"ג עשה דרך מיצוע בין אלו הדיעות ופסק דלאחר מים המזומנים בעיר יש לו לחזור. ואין העולם נוהגין להחמיר בזה כהפמ"ג להפסיק באמצע פסוקי דזמרה ולחזור אחר מים המזומנים בעיר דע"פ רוב יבטל עי"ז מתפלה בצבור וכבר הקילו בזה הב"ח והא"ר וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק כ':

א

והסיח דעתו – ואם לכלך ידיו בטיט לדעת האבי העזרי שהובא בטור משמע דצריך ליטול ידיו במים אם יש לו אבל לדעת הרא"ש דפוסק דאפילו אם נגע במקום המטונף די בניקיון אם אין לו מים אפשר דלא איירי הגמרא בלכלך בטיט דשם די תמיד בנקיון והפמ"ג לעיל בסי' ד' מחמיר ביש לו מים ולענ"ד יש לעיין לדעת הרא"ש:

ב

ואם אין לו מים וכו' – ע' במ"ב סקכ"ו והוא נובע ממ"א וא"ר וש"א ולפי זה טעם המחבר הוא משום דבסתם ידים פוסק כשיטת התוס' דאפי' בשלא יעבור הזמן די בנקיון אם אין לו מים וזה ג"כ טעם המחבר בסימן רל"ג ס"ב עי"ש ובזה יוסר קושית הט"ז שם כ"כ הרבה אחרונים ומדברי הגר"א בביאורו משמע דבאין לו מים סומך המחבר על שיטת הר"ן דסתם ידים כשרים לתפלה ולפי זה אפילו נקיון לא צריך וזה ג"כ טעם המחבר ברל"ג ס"ב לענין תפלת המנחה עי"ש בביאורו ולא רציתי לסתום כן משום דהרבה אחרונים מפרשים כהמ"א וא"ר ועכ"פ לכו"ע לדעת השו"ע בעשה צרכיו או נגע במקום המטונף אין די בנקיון אף במנחה ואפילו באין לו מים מזומנים כ"א צריך לחזור אחר מים וכדעת השו"ע בס"ד ושלא כדעת הדברי חמודות דמיקל גם בזה בנקיון וכ"כ המג"ג דראוי להחמיר בזה:

א

ולכן אסור ליגע במקומות וכו' – ואם נגע מותר בהרהור. א"א לקמן בסימן קנ"ח סק"ט וחידושי רע"א:

א

הרוקק וכו'. ודוקא וכו' – עי' בח"א דמשמע מדבריו דהאי ודוקא קאי ג"כ ארישא ולא נהירא ובתר"י ג"כ לא נזכר הקולא דנזדמן רק ארוקק אחר התפלה:

ב

ועיין בסי' צ"ז – עיין במ"ב ובא"ר מסתפק דאפשר תיכף לאחר התפלה חמירא טפי ואסור בכל גווני עד שישהא דבזה לא שייך הטעם משום טרדת הלב ומסתימת לשון השו"ע משמע להקל בזה כהתר"י:

א

[א] צריך לנקביו וכו'. שזה גם כן כלול בפסוק הכון לקראת אלהיך ועוד כתיב שמור רגליך באשר תלך אל בית אלקים אי מיירי שישמור רגליו שלא יגוף באבן כשילך לבית אלקים בכל מקום שילך נמי אלא שמור נקביו קאמר, (לבוש). ובספר חסידים סימן תתק"ד למד מזה שיעשה צרכיו קודם שהקהל הולכין לבית הכנסת כדי שלא יצטרך לשהות אחר כך. עוד כתב לעיין שלא ידבק במנעליו צואה כשהולך לבית הכנסת שנאמר שמור רגליך וכו' ולכך כתיב של נעליך מעל רגליך. ומה שכתב הלבוש בכל מקום שילך נמי וכו' קשה דילמא קא משמע לן דאף דקיימא לן סימן צ' סעיף י"ב מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת צריך לשמור, דלא תימא שלוחי מצוה אינם ניזוקין קא משמע לן היכא דשכיח היזיקא שאני כדאיתא בפסחים דף ח', ואפשר דהכי קאמר מאי איריא בית אלקים אפילו שאר דבר מצוה נמי ודחוק:

ב

[ב] שיעור הילוך וכו'. הוא שיעור שעה (ב"ח), ועיין לעיל סימן נ"ח ס"ק ה' וצריך עיון. ודע דהא דנצרך לנקביו דנקט הש"ס ופוסקים כל נקביו במשמע בין גדולים בין קטנים כדמשמע בסעיף ג' וכן מבואר בתשובת רשב"א בסימן קל"א, וכן כתב בתשובת רמ"א סימן צ"ח ומעדני מלך דף כ"ד. ותימא על מגן אברהם שכתב בפשיטות דאין צריך לחזור בקטנים ואישתמיטתיה גדולים הנזכרים לעיל, גם ראיה מש"ס [ברכות] דף כ"ג שהביא לא דק דשם לא נצרך לנקביו קודם תפילה אלא בתוך התפילה. אך קצת קשה מלקמן סוף סימן ת"ו בהלכות תחומין דיש אומרים דוקא גדולים נקראו נקבים:

ג

[ג] אבל לכתחילה וכו'. כתב עולת תמיד בשם הב"ח דאם יבדוק קודם תפילה יעבור זמן תפילה מותר אף לכתחילה כיון שיכול לעמוד על עצמו שיעור פרסה, עד כאן. ולא דק דדוקא לגירסת הרי"ף דגריס בש"ס מותר לכתחילה דפסק הב"ח כוותיה, כתב הב"ח דמיירי כשעובר זמן התפילה, אבל לגירסת הרא"ש והרבינו יונה דאסור והכי קיימא לן, אוסר הב"ח לכתחילה אף אם יעבור זמן תפילה וזה ברור. מיהו לדינא כתב מגן אברהם דאפשר לסמוך ארי"ף בזה, וכן נראה לי שראיתי באגודה שפסק כרי"ף. ונראה לי דמכל מקום דאף אם יעבור תפילת ציבור יפנה קודם, ועיין לעיל סימן נ"ח ס"ק ז' דתפילה בזמנה עדיף מתפילת ציבור:

ד

[ד] יותר טוב וכו'. משמע דאם רוצה אינו מפסיק, ולכאורה מחויב להפסיק שלא יעבור משום בל תשקצו ואולי משום דבל תשקצו אינו אלא איסור מדרבנן לא מחייבינן להפסיק בתפילה שזה נמי איסורא הוא, וכהאי גוונא כתב בתרומת הדשן סימן ט"ז דהכא דאיכא ביזוי וזילותא לא חיישינן למשום בל תשקצו, ויותר נראה דלהכי כתב טוב יותר להפסיק להורות דאם עבר והתפלל תפילתו תפילה כיון דבאמצע תפילה נתעורר, אבל לכתחילה חיובא להפסיק. אך עיינתי בגוף תשובת הרשב"א סימן קל"א ומשמע שם להדיא דאף שמתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו יעמוד עצמו, והוא מן התימא על רמ"א שפירש דברי רשב"א שאין מתאוה כל כך, הלכך נראה לי דראשון עיקר ואפשר דמשום דרפיה ליה לרמ"א פירושו ברשב"א כתב לשון יותר טוב וכו'. שוב נדפס ספר מגן אברהם ומצאתי שחלק על רמ"א דלעולם אסור להפסיק מתשובת רשב"א הנזכר לעיל אלא דמה שכתב שגם תרומת הדשן סבירא ליה הכי לא משמע כן בתרומת הדשן סימן ט"ז וצריך עיון:

ה

[ה] יותר ממיל וכו'. ומשמע דמיל עצמו חוזר, ותמהו עליו לחם חמודות ונחלת צבי דף י"ד דשביק גירסת רי"ף והרא"ש דמיל עצמו אינו חוזר ופסק דנראה ממשמעות הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה, ועוד דברמב"ם גופיה יש לפרש כדברי רי"ף וכמו שכתב כסף משנה גופיה ואם כן אין מי שפסק דמיל עצמו חוזר ולכן פסק כן להלכה נגד השולחן ערוך עיין שם. אבל אני מצאתי בכלבו דף ז' ובספר צידה לדרך דף מ"ג שפסקו דמיל עצמו חוזר וכן משמע בספר חסידים סימן י"ח וכן עיקר, וכן פירש לחם משנה דברי רמב"ם, אך צריך עיון רב בדבריו הא גריס שם כגירסת הרי"ף ודע דבכלבו מיירי בשיכול לבוא למחוז חפצו וכו' כדלעיל סימן צ' סעיף י"ז. כתב בתשובת בית יעקב סימן ל"ה דרוכב דינו בזה כמהלך ברגליו ואין חילוק בין דרך רע לטוב, ועיין סימן רמ"ט ס"ק ג':

ו

[ו] ואם מתיירא וכו'. בנחלת צבי תמה על הלבוש ושולחן ערוך דרי"ף ורמב"ם דפסקו דצריך לחזור ד' מילין סבירא ליה דאף שאין שהות ועובר זמן תפילה יחזור אחר מים דברי שולחן ערוך ולבוש סותרים, עד כאן. וכתבתי באליהו זוטא דאישתמיטתיה דברי לחם חמודות שם שמתרץ זה בטוב טעם דלא לפסוק כדבריהם באם אין שהות, שוב ראיתי בט"ז שתמה דאדרבא לרי"ף יש חומרא דאסור להתפלל עד שיהא לו מים ולעניות דעתי זה יותר חומרא שלא יעבור הזמן, דהא אפשר במידי דמנקי לכך סמך בזה על תוס' והרא"ש. ועוד נראה לי דסבירא ליה לשולחן ערוך כשיעבור התחלת זמן תפילה הוא דצריך לחזור, אבל כשמתיירא שיעבור זמן תפילה לגמרי מודים הרי"ף והרמב"ם דינקה ידיו בצרור, והכא מיירי השולחן ערוך שיעבור זמן תפילה לגמרי, וכן משמע בב"ח לקמן סימן רל"ג שם דעת רב עמרם אף דלא משמע הכי בבית יוסף. והנה הב"ח חולק על השולחן ערוך וכתב כיון דאין צריך לחזור אחר מים לקריאת שמע לכולי עלמא אין לחזור גם לתפילת שחרית כיון דצריך להסמיך גאולה לתפילה, עד כאן. ונראה דאזיל לטעמיה לקמן בסימן רל"ג שכתב דעיקר כרש"י דאין צריך לחזור לתפילה אלא דלחומרא חיישינן לרי"ף ורמב"ם וכל שאינו מצוה מדינא אין להפסיק בשירה חדשה דדוקא לצורך מצוה כגון לענות אמן יהא שמיה רבה וקדושה מפסיקין כדלעיל סימן ס"ו ודו"ק, מיהו לדעת הבית יעקב דעיקר כרי"ף ורמב"ם אפשר להפסיק בשירה חדשה. גם אפשר דסבירא ליה דאפילו לקריאת שמע צריך לחזור אחר מים בהתחלת זמנה רק בגמר זמנה אין לחזור, מה שאין כן בתפילה דאפילו בגמר זמנה צריך לחזור ופסק כשולחן ערוך לחומרא דגם בקריאת שמע צריך לחזור אם יש שהות ובגמר זמנה גם בתפילה אין צריך לחזור ודו"ק. גם נראה לי כדעת הטור לפי מה שמפרש בית יוסף דגם בקריאת שמע צריך לחזור דהא פירש הא דלייט מאן דמהדר אמיא לצלותא בין אקריאת שמע בין אתפילה אם כן ודאי דשוין הן ודלא כב"ח. כתב הב"ח בסימן רל"ג דדוקא בדרך אין צריך לחזור, אבל בביתו צריך לחזור אף לתפילת שחרית אם יש שהות, עד כאן, ונראה דהוא הדין לקריאת שמע. עוד כתב דאם הוא בעיר שמתפללין עשרה אסור לחזור כשיעבור השעה, שהציבור מתפללין אף שיש לו שהות להתפלל ביחידי אלא ינקה ידיו בצרור:

ז

[ז] ואם אין מים מזומנים וכו'. משמע דאף ביש בהן לכלוך אם אין לו מים מזומנים מנקה וכו', וכן נראה דעת לחם חמודות דף י"ד דאף בלכלוך אין צריך לחזור ארבע מילין כיון דכבר נטל שחרית סמכינן על הפוסקים דאין צריך לחזור ארבע מילין. אבל בעולת תמיד לא ראה דבריו והבין דברי שולחן ערוך דמיירי שאין לכלוך דוקא, גם הקשה על השולחן ערוך דלא מצינו לאחד מפוסקים שחילקו בכך. ובאמת לדינא אין להקל בלכלוך כי משמע בשולחן ערוך דלכלוך חמירא מהסיח הדעת כדעת יש אומרים בטור ואם כן דוקא בהסיח הדעת סמך השולחן ערוך על הפוסקים דאין צריך לחזור ד' מילין, והנה במגן אברהם סימן ק"ג משמע שגם בהסיח הדעת צריך לחזור כשיש שהות ואינו מכוין:

ח

[ח] המכוסין וכו'. נתבאר בסימן ד' סעיף כ"א:

ט

[ט] כדי הילוך וכו'. פירש מעדני מלך דף כ"ד אפילו יבלעו בקרקע, עד כאן ודחוק. אבל בכלבו ראיתי דף ח' ז"ל המשתין בכלי או במקום גבוה ולמטה שאין צריך להרחיק בשביל מים שהוא וכו'. מותר להשתין במקום שהתפלל ומכל מקום מדת חסידות שלא להשתין בתוך ארבע של תפילה, מגילה דף כ"ז ר"י ט"ו. כתב בספר חסידים סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרקוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:

י

[י] משום ניצוצי וכו'. כתב מלבושי יום טוב פשיטא וצריכא למימרא, ועוד כדי ארבע אמות ומיגרע ממים שותתים בסימן ע"ח שממתין עד שיכלה, ורש"י פירש שלא יטנפו בגדים בניצוצות שבאמתו, עד כאן. ונראה לי דזה קא משמע לן דאחר שהשתין מקלחות ניצוצות כדי הילוך ארבע אמות ועד שיכלו דלעיל נמי פירשו שיכלו לגמרי דהיינו שימתין מתחילת השתנתו עד סוף עיין אליהו זוטא מזה עוד:

יא

[יא] מותר וכו'. ולא ישהנו לתוך פיו שמעכב תפילתו לבוש ולפי זה אם כבר השלים תפילתו אף שנזדמן לו רוק לא ירקקנו, אבל בלחם חמודות דף כ"ו כתב דאף בזה מותר עיין שם, ואולי טעמא שמעכב שפותיה דמרחשן מתפילה וצריך עיון:

יב

[יב] טוב ליתן וכו'. ויש ליתן צדקה כשמגיע לויברך דוד כתבי מהרא"י, ועכשיו שאין מסבבין בזמן הזה ליתן יפרישו לזמן זה כתב בכתבים שאין ליתן צדקה בתפילת מעריב ולא ראיתי מי שחש לזה:

א

א) [סעיף א'] היה צריך לנקביו אל יתפלל וכו' ואם ישמור נקביו שלא יתפלל עד אשר יפנה תחלה לא מבעיא דמקבל שכר על אשר נזהר שלא לעמוד לפניו ית' בתפלה בגוף מלא צואה וטנופת מי רגלים אלא עוד מקבל שכר על אשר התנאה לעמוד לפניו בגוף נקי וחשוב בלי שום לכלוך כאדם שמתנאה ללבוש בגדים חשובים בעמדו לפני המלך כך מתנאה בגוף נקי שהוא ג"כ מלבוש לנשמה בעמדו בתפלה לפניו ית' וגם זה בכלל הכון לקראת אלהיך ישראל שפי' התנאה לפניו ית'. ב"ח:

א

ב) שם היה צריך לנקביו אל יתפלל וכו' וז"ל ס"ח סי' תתכ"א כתיב הכון לקראת אלהיך ישראל שלא תצטרך לעשות צרכיך בשעה שהקהל הולכים לבהכ"נ כדי שתתפלל עמהם ואם נעשה כך שלא יוכל קודם לעשות שלא היה לו פנאי לעשות צרכיו לא יתכן שילך לבהכ"נ וצריך לנקביו שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו עכ"ל, והביאו א"ר אות א':

א

ג) שם וצריך לחזור ולהתפלל וכן פסק הפר"ת אות א' וכתב דכן הוא דעת כל הפוסקים ודלא במ"ש בתוספות פ' מי שמיתו דהוי מעוות לא יוכל לתקון וכו' דליתא יעו"ש, ועיין מאמ"ר אות ב' וכ"ף הלבוש סעי' א' סו"ב במק"ח אות א' בי"ע אות ל"ד ר"ז אות א' ח"א כלל ג' או' ה' וכתב דדוקא תפלת י"ח צריך לחזור ולהתפלל אבל שאר ברכות בדיעבד יצא. וכ"כ החס"ל או' א' קיצור ש"ע סי' י"ב א' ג' בן א"ח פ' משפטים או' ב' ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ו או' ל"ז,

א

ד) שם, וצריך לחזור ולהתפלל, ודוקא לגדולים אבל לקטנים א"צ לחזור, מ"א סק"א סו"ב או' ב' בזו"ק, הלק"ט ח"ב סי' ע"ט, י"א בהגה"ט, ה"ב או' א' א"א או' א' מחה"ש סק"א, מיהו הא"ר א' ב' כתב דהא דנצרך לנקביו דנקט הש"ס ופוסקים כל נקביו במשמע בין גדולים בין קטנים, וכתב שכ"מ בסעי' ג' וכן מבואר בתשו' הרשב"א סי' קל"א ובתשו' הרמ"א סי' צ"ח ומע"מ דף כ"ד יעו"ש. וכ"כ מהר"י עייאש בס' לחם יהודה והביאו נה"ש או' א' וכן נראה מדברי המחב"ר או' א' שכתב היה צריך לנקביו וכו' בין גדולים בין קטנים ולא דמי למ"ש לקמן סי' ת"ו יעו"ש אמנם המאמ"ר אות א' כתב להחזיק דברי המ"א והקשה על הרשב"א והרמ"א והמע"מ יעו"ש, ומ"ש עליו המחב"ר ואות ב' עיין להרב הנז' בספרו דברי מרדכי ח"א דף ד"ן ע"א אשר החזיק במאמרו והביאו דברי מנחם בהגה"ט אות א' ויפ"ל ז"ל אות ב' יעו"ש וכן הער"ה אות א' אע"ג שהביא דברי תשו' הרשב"א והרמ"א והמע"מ אח"כ סיים דא"צ לחזור לקטנים וכתב שכ"מ בבה"ג יעו"ש, וכ"ף האחרונים ר"ז שם, ח"א שם, ועיין בנ"א שם אות א' בן א"ח שם:

א

ה) שם והני מילי שאינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה וכו' מ"כ דנתנו חכמים שיעור פרסה לפי דבר"פ אין עומדים איתא דשוהין בתפלה שעה אחת דהיינו שיעור הילוך פרסה בקירוב לפי מהלך אדם ביניני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות, והר"י לשם הוכיח דשעה ממש קאמר אחת מי"ב שעות ביום מדקאמר בגמ' מכדי ג' תפלות ביום הרי ט' שעות וכו' ב"ח, שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת אות ג' וכתב פרישה אות ב' דאעפ"י שצריך לילך לפרסה יותר משעה לפי חשבון דבי"ב שעות ביום מהלך אדם ביניני עשר פרסאות מ"מ הא לאו כל היום הוא הולך ועוד דבעינן שהייה דקודם לכן ושאח"כ שוהא מעט וכמ"ש בריש סי' שאח"ז ועם הכל הוא שיעור הילוך פרסה עכ"ד, וכ"כ העט"ז אות א' כפי טעם השני שכתב הפרישה, שת"ז אות ג', והא דנקטו שיעור מהלך כתב הרב גן המלך סי' מ"ח כדי להחמיר בהנצרך לנקביו דכשהוא יושב במקומו יכול להעמיד עצמו קצת אבל כשהוא מהלך אינו יכול להעמיד עצמו כשיעור שהיית יושב יעו"ש, והביאו הער"ה אות ב' בן א"ח ז"ל פ' משפטים אות ב' ועיין בי"ע אות ל"ה:

א

ו) שם אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו וכו' כתב הב"ח אעפ"י שבעוד שיפנה יעבור זמן התפלה אסור להתפלל עד שיפנה ואפי' יכול לעמוד עד פרסה יעו"ש אבל המ"א סק"א כתב אפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתתילה ביכול לעמוד עד פרסה, והביאו י"א בהגה"ט, ה"ב או' א' וכן הסכים א"ר או' ג' נה"ש או' א' כו"ש או' א' בי"ע או' ל"ו ר"ז אז' א' קיצור ש"ע סי' י"ב או' ג':

ב

ו) וה"ה לש"ץ אם נצרך לנקביו קודם חזרת הש"ץ מותר מפני כבוד הבריות, וכן כשקראוהו לעלות לתורה מותר, עמודי השלחן על קיצור הש"ע שם בשם מ"ב:

ג

ו) וכתב א"ר שם דאם יעבור תפלת צבור יפנה קודם, וכ"כ ח"א כלל ג' או' ד' חס"ל או' ב' עמודי השלחן שם, אבל הרב חיד"א בקש"ג סי' או' ז' ל"ג. כתב דגם אם יעבור זמן תפלה בצבור אם יכול לעמוד עד פרסה שרי, ועיין נו"ש שם:

ד

ו) שם הגהה, וכל הנצרך לנקביו אסור אפי' בד"ת וכו' ולפ"ז תפלה דנקט לא דוקא דה"ה ק"ש וברכותיה עו"ת או' ד' ויש פעמים שאדם משהה עצמו משום כבוד הבריות בעומדו בקהל עם שלא להטריח את הרבים שיעמדו מפניו או שלא לעבור על ראשי עם קודש וכדומה ואשרי השם אורחותיו ומחשב הפסד מצוה ולעולם יקדים לבדוק נקביו כדי שלא יצטרך לאבד תפלה בצבור ושלא יצטרך להטריח את הרבים זהירות מביאה לידי זרירות וזריזות מביאה לידי נקיות, חס"ל או' ג' ועיין מחב"ר סי' ג' או' ט"ז:

א

ז) שם הגהה, כל זמן שגופו משוקץ מנקבים, היינו באין יכול לעמוד עד פרסה, מש"ז ריש הסי' ולענין בל תשקצו עיין מש"ל על סי' ג' סעי' י"ז:

א

ח) [סעיף ב'] הגה, ודוקא שאינו מתאוה כ"כ וכו' אלא שמתאוה שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה, ד"מ או' א. אבל המ"א סק"ב הקשה על מור"ם ז"ל דהרי בהרשב"א סי' קל"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה וכתב דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי כמ"ש סי' ק"נ דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי דכתב הסמ"ג דאסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו יעו"ש וכ"כ א"ר או' ד' דמשום דבל תשקצו אינו אלא איסור דרבנן לא מחייבינן להפסיק בתפלה שזה נמי איסורא הוא יעו"ש, וכ"כ האחרונים דאם נתעורר לו באמצע תפלתו בין לגדולים בין לקטנים אין להפסיק אם יכול לעצור עצמו עד שיגמור י"ח, ח"א כלל כ"ה או' ב' ר"ז או' ב' בי"ע או' ל"ז, שת"ז או' ד' בן א"ח פ' משפטים או' ג':

ב

ח) ואם אינו יכול להעמיד עצמו יפסיק לגדולים אבל לקטנים לא יפסיק ואפי' מים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר לתפלתו וא"צ להרחיק כמ"ש בסי' ע"ח, ר"ז שם, ואם יש לו מי רגלים הרבה בענין שירדו בקרקע ויש שם בני אדם שמתבייש מהם נ"ל שיפסיק לילך למקום אחר להטיל מים ואח"כ חוזר למקומו ומסיים תפלתו דגדול כבוד הבריות, אלא שלא יפסיק בדיבור וגם ברכת אשר יצר לא יברך כ"א אחר שיסיים תפלתו:

א

ט) שם, ואם רצה להרחיק ולהטיל מים עושה, אבל לגדולים צריך להעמיד עצמו אם יכול ולא יפסיק אפי' בק"ש וברכותיה או אפי' בפסוקי דזמרה מב"ש ואילך והוא שאינו מתאוה כ"כ בענין שיהא בו משום בל תשקצו כשמעמיד עצמו אע"פ שאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה אבל אם הוא בענין שיש בו משום בל תשקצו מפסיק בין לקטנים בין לגדולים באמצע ק"ש וברכותיה, ר"ז שם, וכ"כ המש"ז בריש הסי' דבק"ש ודאי אף המ"א מודה דאם מתאוה כ"כ שיש בל תשקצו שיפסיק באמצע ק"ש ופשוט הוא יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל סי' ג' או' ן':

א

י) [סעיף ג'] צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכו' כיחו פי' רש"י בעירובין דצ"ט ע"א ליחה הנתלשת מן הגוף ע"י חולי שקורין טו"ש וניעו פי' רש"י בבא קמא דף ג' ע"ב ליחת החיטם, אמנם התוספות לשם חלקו עליו וכתבו דכיחו הוא היוצא מי הגרון בכח, וניעו הוא היוצא מן הפה ע"י נענוע יעו"ש ועיין מ"ש הכ"מ פ"ד מה"ת דין יו"ד בשם הר' מנוח, והנו"ש או' ב' כתב העיקר כפי' רש"י דכיחו הוא רוק הפה העב שבא ע"י חולי או צנה וניעו הוא ליחה של חוטם העבה יעו"ש, ועיין בערוך ערך כח וערך נע והביאו יפ"ל או' ה' יעו"ש, וכתב היפ"ל ז"ל בק"ו יושר לבב או' ג' דלאו דוקא קודם תפלה אלא ה"ה קודם לימוד שכ"כ באזהרות מהר"י סרוק תלמיד האר"י ז"ל באו' נ"ד צריך קודם כל לימוד ותפלה להסיר כיחו וניעו ודבר המטרידו עכ"ד:

א

יא) שם, וכל דבר הטורדו, היינו במ"ש ס"ח סי' י"ח וכל דבר רוקו וכל צואת החוטם יעו"ש, יפ"ל שם, ועיין בהגה לקמן על סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יב) שם, וכל דבר הטורדו, מזה למד המו"ק ז"ל לקמן סי' ק"ג דראוי והגון לשאוף הטובאק דרך הנחירים קודם שיתפלל ובטרם יכנס לבהכ"נ כדי להתיך הלחות ולהסיר כל דבר הטורדו בתפילתו מיהו תוך התפלה לא, דאע"ג דאמרינן המתעטש בתפלתו מלמעלה סי' יפה לו דוקא כשבא ממילא אבל לגרום עיטוש אסור תוך התפלה ק"ו מרקיקה דאסירא שגורם מיאוס שחצא צוחת החוטם ביותר או עיטופים תכופים המפסיקים התפלה הרבה, ומכאן תוכחה לשואפי אבק הטבאקו בנחיריהם בבהכ"נ וגם בעומדם בתפלה וכו' ואפי' כבר רגילים בו ואינם מתעטשים מחמתו מ"מ קלות ראש גדול הוא לעשותו בצבור כ"ז שעסוקים בתפלה ובברכות וכ"ש כשעומד בתפלתו וכו' ואפי' קריצה ורמיזה אסורה וכו' עכ"ד והרב פחד יצחק ז"ל במע' הט' אות טאבקו נשאל ע"ז ואסר שאיפתו בזמן התפלה יעו"ש וכן נראה מדברו הרב נזירות שמשון ז"ל סי' זה סעי' ט' לאסור מטעם דגורם רקיקה לרצונו יעו"ש, וכ"כ הרב מנחת אהרן ז"ל כלל ט"ו אות ט' דבכלל הסרת כיחו וניעו היינו נמי ליחה הנוטפת מן האף וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף טבאקו קרוב להעמידה יעו"ש, ועיין להרב חזון עובדיא ז"ל הנד"מ דס"א ע"א שהביא דברי פחד יצחק הנז' וכתב דנראה מדבריו דאינו אוסר בהדיא שאיפת הטאבקו בבהכ"נ כי כן נהגו בו היתר כמה גדולי ישראל יעו"ש, והביאו הפתה"ד בזה הסי' אות א' וכתב דגם לדברי הרב חזון עובדיא ז"ל נראה דבשעת התפלה מיהא האיסור ברור ובזה כבר נמצא סיוע בפו' וכדכתב המו"ק דאסור לעשות שום מלאכה ואפי' קריצה ורמיזה אסור וחם להו לגדולי ישראל להתיר לעצמם לשאוף הטבאקו אלא אחר חזרת העמידה או קודם התחלת התפלה יעו"ש, וכ"כ הרח"ף ז"ל בס' כף החיים סי' י"א אות י"ט יעו"ש:

א

יג) להזמין זה לזה בשאיפת הטאבקו בבהכ"נ הרב פחד יצחק שם כתב אי איישר חילי אבטליניה כי פורקים יראת שמים מעליהם ומבטלים כיונת התפלה וכו' וקרוב אני לומר שד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה איתנהו בהו וכו' יעוש"ב, ולע"ד דגם זה שרי אחר חזרת העמידה דהגם דאורח ארעא לכרוע ולהשתחות קצת בעת כיבוד הטאבאקו מ"מ מבואר בדברי מרן ז"ל בב"י לעיל סי' פ"ט. דאין הכריעה אסורה אלא עד אחר חזרת י"ח, ואי משום החששות שכ' הרב פחצ"י ז"ל שמחניפים זל"ז או משקרים וכיוצא הרואה יראה דאין כ"ז מוכרח דאפשר ליקח הטאבאקו בשתיקה ולא יהיה מהכתות הנז' כיון דבגוף הדבר ליכא איסורא, וכבר הר' חזון עובדיא ז"ל שם הרגיש דחששות הנז' הם רחוקות ולהכי כתב דאפשר שראה מעשה וכגון דא להוראת שעה קנאים פוגעים בו יעו"ש וכלומר דאין בזה כדאי לאסור לכבד זל"ז בהרצאת הטאבאקי כל שעושים בהצנע בלי ק"ר ובמקומות המותרים דהיינו קודם התחלת התפלה ואחר חזרת העמידה ופוק חד מאי עמא דבר, פתה"ד או' ב', וכ"כ כף החיים שם דאם אינו בשעת התפלה דהוא בעת הכרזת המצות או שכבר גמרו התפלה ושמחים בצאתם אזי יש להקל ולפעמים מרבים שלים עי"ז יגדול השלום, ובס' אורות אילים כתב דהוא נ"ר גדול הנותן לחבירי שישתה טאבקו כשהוא רגיל בכך כיעו"ש, וגם קודם התפלה יוכל ליתן וכמו שהוא נותן פרוטה לעני בתפלה, כך אם נותן לעשיר דהורגל לשתות טבאקו ואין לו בעת ההיא לצדקה תחשב ויתפלל בטוב בהרחבת הלב ובמאירות עינים בסיבתו ובפרט היכא דהאבק חשוב מאד עכ"ד:

א

יד) [סעיף ד'] צריך לרחיץ ידיו וכו' ואין הניגוב מעכב כמו שמעכב בנטילה לאכול ברכת אברהם ח"ג, שכנה"ג בהגה"ט או' ג'. עמה"ש על קיצור הש"ע סי' י"ב או' ה':

א

טו) שם, צריך לרחוץ ידיו וכו' ומ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה"ת דין ג' דלתפלת שחרית צריך לרחוץ פניו ידיו ורגליו כתב מרן ז"ל בב"י דלא נהגו כן העולם משום דההיא ברייתא דפ' במה טומנין (שבת דף ן' ע"ב) איכא לפרושי דלאו לענין תפלה איתניא וכדפי' רש"י התם, וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם שם יעו"ש, וכ"כ הפר"ח או' ד' יעו"ש, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' או' ה':

א

טז) שם, ואם אין לי צריך לחזור אחריהם וכו' היינו דוקא אם יכול לבא שם בעיד היום גדול ושלא יהא צריך לילך יחידי כמש"ל סי' צ' או' ק"ג, וכ"כ הסו"ב בזה הסי' או' ג':

א

טוב) שם, עד פרסה, ושיעור פרסה הוא ד' מילין שהם מהלך שמונת אלפים אמה כמ"ש הרמב"ם שם דין ב' וכ"כ מרן ומור"ם ז"ל לקמן בסי' רס"א סעי' א' וב' יעו"ש, ושיעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים מן השעה כמ"ש ולקמן סי' תנ"ט סעי' ב' ואע"ג דיש אומרים שיעור מיל הוי שני חומשי שעה כמ"ש במ"א שם סק"ג וחק יעקב שם סק"י מ"מ אנן ק"ל כדברי מרן ז"ל דשיעור מיל הוי רביע שעה וחלק א' מעשרים מהשעה ותול"מ.

א

חי) שם והמים נמצאים לפניו וכו' כתב הט"ז סק"א וז"ל תימה דהא זה פסק הרי"פ וכמ"ש בב"י דיש חילוק בין לפניו ובין לאחריו לענין מים ולדידיה צריך להמתין על המים אפי' אם יעבור זמן התפלה וכמ"ש כ"י בשם רב עמרם ומ"ש בגמרא דמהני כל מידי דמנקי היינו לק"ש דוקא אבל לא לתפלה, ואמאי סיים כאן דאם מתיירא שיעבור וכו' ינקה וכו' וזה דעת התו' והטור, וכ"ת דנקיט חומרא דתרוייהו זה אינו דאדרבא לרי"פ יש חומרא דאסור להתפלל עד שיהיו לו מים עכ"ל, וכן הקשה הדרישה או' א' והניח בצ"ע יעו"ש, אמנם הל"ח בפ' היה קורא או' ל"ח הקשה קושיא זו ותירץ דכעין פשרה הוא עושה דבאין שהות לא רצה לפסוק כדברי הרי"פ וסיעתו יעו"ש, והביאו מאמ"ר סוף או' ג' וכן מוהרי"ע ז"ל בס' לחם יהודא דף ט' ע"ב הקשה קושיא זו על מרן ז"ל בסגנון אחר קצת ותירץ כהל"ח והביאו נו"ש או' ג' יעו"ש, ועוד עיין א"ר או' ו' וי"א בהגב"י ומש"ז או' א' ונה"ש אז' ג' ודו"ק:

א

יט) שם. והמים נמצאים לפניו וכו' ודוקא לגבי תפלה הוא דאם אין לו מים צריך לחזור אחריהם עד פרסה וכו' אבל לק"ש א"צ לחזור אחריהם אם אין לו אלא ינקה ידיו בצרור וכו' כן פסק מרן ז"ל בב"י להלכה כדעת הרי"פ והרמב"ם והרשב"א בשם רבינו האיי ז"ל לחלק בין ק"ש לתפלה יעו"ש:

ב

יט) וכתב הב"ח דלתפלת שחרית כיון דא"צ לחזר אחר מים לק"ש השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזר אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע עכ"ד ועי"ש, מיהו העו"ת או' ז' הביא דברי הב"ח הנז' וכתב עליו וז"ל ואני לא ידעתי מאי ק"ל דהא אפשר להמתין בשירה חדשה כדי להסמיך גאולה לתפלה וכמו שמבואר לעיל סי' ס"ו ס"ט וכן עיקר לדינא דמיד שהגיע זמן ק"ש קורא ק"ש עם ברכותיה עד שירה חדשה וממתין בתפלה עד שיגיע למים כשיעור שביאר המחבר ז"ל עכ"ל, והביאו נו"ש או' ג' ומ"ש הלח"י דף ט' ע"ג לדחות דברי העו"ת כבר ישב אותם הנו"ש שם והסכים לדברי העו"ת יעו"ש, וכן הא"ר או' ו' כתב ליישב כדברי העו"ת יעו"ש, וע"כ אין לזוז מדברי מרן ז"ל דגם דלתפלת שחרית צריך לחזור אחר המים אם יש שהות שלא יעבור זמן התפלה:

א

ך) שם, עד מיל חוזר יותר ממיל וכו' משמע דמיל עצמו חוזר וכ"כ העו"ת או' ו', ועיין בל"ת פ' היה קורא או' ל"ח שתמה על דברי מרן ז"ל כאן בש"ע דשבק גי' גמרא שלנו וגי' הרי"פ גם גי' הרשב"א בשם רבינו האי שכתב הוא, ונקט מה שנראה לו מן הרמב"ם בלבד וגם אינו מוכרח ממש בהרמב"ם אלא שנראה כן כמו שדקדק בעצמו לומר שנראה שהיה גורם כן, ובכ"מ פ"ד מה"ת כתב בפי' שגי' הרמב"ם מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר עכ"ד, וכן תמה הנ"ץ דף י"ד ופסק דלא כהש"ע יעו"ש, והביאו א"ר או' ה' וכ"פ הפר"ח או' ד' דפחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר יעו"ש וכ"כ הער"ה או' ג' דאע"ג דהא"ח והכלבו כתבו מיל חוזר לא נקטינן כן נגד הני רבוותא בה"ג פ' מ"ש והרי"פ והרשב"א בשם רב האי וסמ"ג עשין י"ח והטור סי' רל"ג בשם רע"מ וכ"ש דכמה פו' ס"ל דאין לחזור כלל יעו"ש, וכ"פ הגר"א, אמנם הא"ר שם כתב דכיון דבכלבו דף ז' ובס' צ"ל דף מ"ג פסקו דמיל עצמו חוזר וכ"מ מס"ח סי' י"ח כן עיקר, וכ"פ הלבוש כדברי מרן ז"ל סו"ב במק"ח או' ב' ר"ז או' ד' קיצור ש"ע סי' י"ב או' ה':

א

כא) שם, יותר ממיל אינו חוזר, ורוכב דינו בזה כמהלך ברגליו, ואין חילוק בין דרך רע לטוב, תשו' בית יעקב סי' ל"ה, א"ר או' ה':

א

כב) שם יותר ממיל אינו חוזר, עיין ט"ז בסי' רל"ג סק"ב שהקשה מכאן לשם שבכאן פסק מרן ז"ל כדעת הרי"פ שאם אין לי מים צריך לחזר אחריהם ושם פסק כדעת התוספות דאם אין לו מים מזומנים א"צ ליטול יעו"ש, והביאו הנה"ש בזה הסי' סוף או' ג' וכתב דאין כאן שום סתירה דהכא בנט"י שחרית שהוא חיוב גמור כדאיתא בהרואה ובסי' ד' כתב הב"י טעם הדבר יעו"ש הילכך כל דליכא מיא פסק שיחזור אחריהם, אבל דבריו בסי' רל"ג היינו בתפילת המנחה דאיכא מרבוותא דס"ל דאפי' אית ליה מיא א"צ ליטול כל שלא ידע אליהם שום לכלוך, וה"ה לתפלת שחרית כל שנטל כבר שחרית והסיח דעתו מהם וכמ"ש בסעי' שאח"ז רחץ ידיו שחרית וכו' והן הם הדברים שכתב שם סוס"י רל"ג ובהא הוא דאמר דכיון דאינה נטילה של חיוב כ"כ כל שאין לו מים מזומנים א"צ ליטול והם דברים פשוטים לע"ד עכ"ד, והמש"ז בזה הסי' אות א' כתב דיש לחלק בין בדרך ובין בביתו, דבדרך כ"ז שלא עבר הזמן מחויב לפניו ד' מילין ולאחריו מיל, ובביתו לא הטריחו כלל, או יש לחלק בין ידיו מטונפות דחוזר אחריהם ובין סתם ידים דא"צ לחזור אחריהם, או יאמר לקמן במנחה דעיקר התחלתה מט' ומחצה להמחבר לא יצויר הדין לפניו ד' מילין דהוא שיעור שעה וחומש שעה וכל הזמן של מנחה לר"י עד פלג המנחה הוא זה השיעור פחות ג' מכוטי"ן משו"ה לא כתב שם זה עכ"ד:

א

כג) שם ואם מתירא שיעבור זמן התפלה וכו' כתב הב"ח בסי' רל"ג כשהוא בעיר שמתפללי בצבור אפי' יש לו שהות להתפלל ביחיד לאחר שיחזר אחר המים אלא שיעבור השעה שהצבור מתפללין ג"כ אסור לחזר אחר המים אלא ינקה ידיו בצרור וכו' עכ"ל והביאו העו"ת שם, א"ר בזה הסי' או' ו' נו"ש או' ד' ת"א כלל ז' או' ב' פת"ע או' ט':

א

כד) שם או בכל מידי דמנקי, כגון לחכך ידיו בכותל הכתוב בסעי' ו, וכדומה, ועיין בדברינו לעיל סי' ר' מאות ק' עד או' ק"ד יעו"ש,

א

כה) [סעיף ה'] רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו צריכים נטילה לתפלה וכו' אבל לשאר ברכות פשיטה בהסח הדעת לא פסל אא"כ יודע שנגע במקום מטונף, מ"א בזה הסי' סק"ד ובסי' קנ"ח סק"ט, וכ"כ א"א כלל ז' או' ג' ועיין לעיל סי' ד' סעי' כ"ג ובמ"א שם ס"ק כ"ו ובסי' קע"ז סק"ב, וכן לד"ת אין הסח הדעת פוסל, פרמ"ג א"א או' ג'. ח"א שם.

א

כו) שם צריכים נטילה לתפלה וכו' ואפי' עומד מלימודו יטול ידיו לתפלה, מור"ם בהגהה לסי' רל"ג סעי' ב' והביאו שכנה"ג בהגב"י בזה הסי' או' ג' וכתב ולא ראיתי למורי הרב ולשאר גדולי הדור נזהרין בזה עכ"ד, מיהו כבר כתבנו לעיל בסי' ד' או' ק"ו דנכון להחמיר היכא דאפשר כדי לצאת ידי המחמירין יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לסי' רל"ג סטי' ב' כי שם יתבאר עוד מדינים אלו בס"ד.

א

כז) שם, ולא יברך, כ"כ ב"י שלאחר שהביא דברי הרמב"ם פ"ו מה' ברכות שכתב כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפלה מברך תחלה אקב"ו על נט"י כתב מרן ז"ל לא ראיתי נוהגים לברך ענ"י לשום תפלה חוץ מנטילת שחרית לבד וטעמא דמסתבר הוא כיון דאיכא מאן דאמר שא"צ ליטול סב"ל עכ"ל, וכ"כ ב"י סי' ז' וז"ל מנהג העולם שאין מברכין ענט"י אלא בשחר ובשעת אכילה בלבד אבל בשאר כל היום אם עשה צרכיו גדולים, או קטנים ושפשף אף אם רוצה להתפלל מיד אין מברכין ענט"י עכ"ל ועי"ש וכ"פ בש"ע שם סעי' א' וכ"כ האחרונים,

א

כח) שם, ואם אין לו מים מזומנים א"צ לחזור וליטול אלא מנקי ידיו בכל מידי דמלקי, לבוש, סו"ב במק"ח אות ג' ר"ז אות ה' חס"ל אות ו' קיצור ש"ע סי' י"ב או' ו' והיינו דוקא בסתם ידים אבל אם היו ידיו מלוכלכות או שנגעו במקום מטונף צריך לחזור אחר מים מלפניו ד' מילין ולאחריו מיל אם לא יעבור זמן התפלה כמ"ש בסעי' הקודם, כן הבין העו"ת או' ח' דברי הש"ע, וכן הסכים א"ר או' ז' וכ"מ מדברי הסו"ב שם, וכ"כ האחרונים, ח"א כלל ז' או' ב' ר"ז שם, חס"ל שם קיצור ש"ע שם, פת"ע או' י"ד, ודלא כהל"ח פ' היה קורא או' ל"ח שכתב דגם בלכלוך די במידי דמנקי אם אין לו מים מזומנים יעו"ש.

ב

כח) וכתב החס"ל שם דהדבר קרוב לודאי שהאדם מלכלך ידיו בתוך היום ולכן טהור ידים יוסיף אומץ ויזהר ליטול ידיו במים ולא יעבור, ומצוה זו מוטלת על שמש ביהכ"נ שיכין כלי מלא מים בעזרת ביהכ"נ, וכל כיוצא בזה העושה אותו זכות הוא לו וזכות הרבים תלוי בו עכ"ד,

א

כט) שם, הגהה, ואפי' היו ידיו מלוכלכות וכו' עיין מש"ל או' כ"ז,

א

ל) [סעיף ו'] העומד בתפלה וכו' די בנקיון עפר וכו' או בקורה או במפה, ואם הוא בספינה מקנח בדפנותיה או בבגדים קשים, וכן אתה דן בשבת שאין רשאי בטלטול צרור או עפר כמ"ש לעיל סי' ד' או' ק' יעו"ש,

א

לא) [סעיף ז'] מקום מטונף וכו' וז"ל תשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' קצ"ה והביאה ב"י ואיזהו מקום טנופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטינופת ממש אלא אפי' שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראש, אבל מקומות מגולים בפניו ומקומות מגולים שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכן אנו נוהגין עכ"ד, וכ"כ בש"ע לעיל סי' ד' סעי' כ"א, ועיין בדברינו לשם מ"ש בזה בס"ד ומ"ש המש"ז או' ב' דאם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל מקומות המגולים, ממש"ל סי' ד' או' ע"ג ואות צ"ד נראה דאין לחלק בזה אלא אפי' במקום שהולכים יחף אם נגע בהם מטמאים את הידים כיעו"ש.

א

לב) שם, וכן אם חיכך הראש, משמע דוקא חיכך אבל אם נגע בשער הראש בלא חיכוך ליכא קפידא, וכ"כ לעיל סי' ד' או' ע"ד בשם כמה פו', יעו"ש, וכ"כ הפתה"ד בזה הסי' או' ד'

א

לג) שם, וכן אם חיכך הראש, ואם נגע בתפלה במקומות אלו ודאי די בנקיון כמ"ש המחבר אבל בק"ש ובפסד"ז צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו ופשוט היא מש"ז או' ג'

א

לד) שם הגהה, ולכן אסור ליגע וכו' והנוגע במקומות אלו כל שאין צואה מותר בהרהור, פרמ"ג א"א סי' קנ"ח או' ט' פת"ע בזה הסי' או' ט"ז.

א

לה) שם בהגה, ולכן אסור ליגע וכו' ואם נגע בידיו בערוה אסור להתפלל או לברך שום ברכה עד שינקה ידיו, ד"מ אות ג' בשם הר"ן פ' ע"פ:

א

לו) שם בהגה, או עוסק בתורה, לכ"ע די בנקיון בעלמא אעפ"י שיש לו מים, מ"א סק"ה, ר"ז אות ו' ועיין לעיל סי' ד' סעי' י"ח ובדברינו לקמן סי' צ"ו אות ך' דמשמע שם דאם אפשר לו צריך ליטול במים דוקא יעו"ש:

א

לז) שם בהגה, וכן בצואת האוזן והאף וכו' וכ"כ האחרונים כמש"ל סי' ד' או' צ"ז יעו"ש:

א

לח) שם בהגה, כי אם ע"י בגד, וכ"כ האחרונים שע"י בגד מותר ליגע במקומות המכוסים כמש"ל סי' ד' או' פ"ז יעו"ש:

א

טל) [סעיף ח'] המשתין לא יתפלל וכו' אבל מותר להשתין במקום שהתפלל, ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה, אפי' היכא שיש היתר גמור כגון ששהה כדי הילוך ד"א מגילה דף כ"ז ע"ב ותו' שם, מ"א סק"י א"ר או' ט', א"א או' ו' ר"ז או' ח' נו"ש או ז':

ב

טל) כתב בס"ח סי' תתכ"ה שאין להשתין או לרוק במקים שכיסה דם חיה או עוף בברכה בעוד הדם מכוסה, והביאו א"ר שם:

א

מ) שם, עד שישהה כדי הילוך ד"א, ואע"ג דבלאו הכי צריך להרחיק מהם ד"א כמ"ש לעיל בסי' ע"ח כתב הכלבו בהלכות תפלה כגון שמשתין בתוך כלי או במקים גבוה ולמטה שא"צ להרחיק בשביל מים שוהא כדי הילוך ד"א ומתפלל, והביאו א"ר שם, ער"ה או' ח' וכתב אבל במקום שצריך להרחיק ד"א לכ"ע סגי בכך וא"צ שישהא עוד כדי ד"א יעו"ש:

א

מא) [סעיף ט'] הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד"א, והטעם משום שמא נשאר קצת מכיחו וניעו בפיו, כ"כ הרב מוהרי"ב ז"ל בביאורו להירושלמי והביא נו"ש סוף או' ח' ועיין יפ"ל ז"ל או' י"א:

א

מב) שם, עד שישהא ד"א, כלומר עד שישהא כדי הילוך ד"א וכמבואר בסעי' הקודם והכי איתא בירושלמי בפ' מי שמיתו יעו"ש, יפ"ל שם, וכ"כ ר"ז או' ט' ח"א כלל כ"ב או' ט"ז, חס"ל או' ט':

א

מג) שם, ודוקא לרצונו, פי' מי שרוקק מחמת טיול, מ"א סק"ז בשם הרא"ש, ש"ץ דף ק"י ע"א, ר"ז שם, ח"א שם:

א

מד) שם, אבל אם נזדמן לו רוק מותר, וכתב הלבוש דירקקנו מיד ולא ישהנו בתוך פיו שמעכב תפלתו עכ"ד, והביאו א"ר או' י"א וכתב ולפ"ז אם כבר השלים תפלה אף שנזדמן לו רוק לא ירקקנו, אבל בל"ח בפ' מי שמתו או' קכ"ד כתב דאף בזה מותר יעו"ש, ואולי טעמא שמעכב שפוותיה דמרחשן מתפלה וצ"ע עכ"ד, ועיין נו"ש או' ח':

א

מה) [סעיף י'] טוב ליתן צדקה וכו' וכ"כ ביו"ד סי' רמ"ט סעי' י"ד והוא ממ"ש ז"ל במסכת בתרא דף יו"ד ע"א רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר כתיב אני בצדק אחזה פניך, ועיין בדברינו לעיל סי' נ"א או' מ"ד ואו' מ"ה מ"ש בזה בס"ד, ועיי"ש שכתבנו שצריך ליתן ג' פרוטות קודם הכנסו לבהכ"נ וג' פרוטות בויברך דוד ומעשה באחד שהיה נוהג כן ליתן קודם תפלה וגם בויברך דוד ג"פ ופ"א חסר והוכיחו איתו בחלום ע"ז:

א

וצריך לחזור. ודוקא לגדולים אבל לקטנים א"צ לחזור כ"מ בגמרא דף כ"ג וברא"ש עסי' ע"ח, כ' ב"ח אף על פי שבעוד שיפנה יעבור זמן התפלה אסור להתפלל עד שיפנ' ואפי' יכול לעמוד עד פרס' ע"כ ול"נ דאפשר דבזה יש לסמוך על הרי"ף שמתיר לכתחל' ביכול לעמוד עד פרסה וכ"מ סי' פ':

ב

באמצע. ז"ל הרשב"א כיון שלא הי' צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל וממשמש נקביו קודם לכן ובאמצע נתעורר לו לא יפסיק ואפי' מים שותתין כו' כדאי' בגמ' ולא אמרו שצריך להרחיק כ"ש כשיכול לעמוד עצמו עד שיסיים וה"ה כשצריך לגדולים כל שיכול לעמוד עד שיסיים אינו פוסק ואם אירע לו מקרה באמצע מרוב דחקו ונתעטש ממתין וכו' עכ"ל סי' קל"א וכת' בד"מ וצ"ע בת"ה שכתבתי בסי' ק"ג דמשמע דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק ואפשר דכאן מיירי דאינו מתאו' כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו אלא שמתאו' שאינו יכול להעמיד עצמו עד פרס' עכ"ל ד"מ וצ"ע דהרי ברשב"א כתוב דדי כשיכול לעמוד על עצמו עד שיסיים ואין לך זמן קצר מזה, ועוד כ' דמרוב דחקו נתעטש וצ"ע, ונ"ל דיש לסמוך על הרשב"א ובצבור אף ת"ה מודה דשרי כמ"ש סי' ק"ג דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור, ואף ביחיד יש לסמוך ארשב"א דשרי דכ' הסמ"ג דאסור להפסיק בתפלתו אם לא מפני חשש סכנת נפשות ק"ו מפני איסור דרבנן דהם אמרו והם אמרו ואפשר דאף הת"ה לא אסר אלא בעיטוש דשרי ליה רבנן וכמ"ש סי' ק"ג דאפשר להרחיק ד"א דזה לא מקרי הפסק בתפלה וכמ"ש סימן ק"ד אבל בעשיית צרכיו מודה להרשב"א:

ג

ינקה ידיו. ל"ש אם הם מלוכלכות ל"ש שהסיח דעתו (טור) וצ"ע מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח הדעת וצ"ל דדילמ' מודבק בו מעט זיעה או צואה ויתקנח עסי' ד':

ד

צריכים נטיל'. ושאר ברכות פשיט' מהיסח הדעת לא פסל וכמ"ש סי' קע"ג ועב"י:

ה

או עוסק בתורה. לכ"ע די בנקיון בעלמ' אף על פי שיש לו מים (כ"מ ברשב"א סי' קנ"ג) ועמ"ש ססי' ד' וסימן קנ"ח ס"ה:

ו

ולא ישתין. אבל מותר להשתין במקום שהתפלל ומ"מ מדות חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה (מגילה דף כ"ז):

ז

לרצונו. פי' מי שרוקק מחמת טיול (הרא"ש):

א

(א) אל יתפלל – דכתיב הכון לקראת אלקיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים ואחז"ל אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני:

ב

(ב) וצריך – י"א דדוקא לגדולים אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ויש חולקין:

ג

(ג) הילוך פרסה – הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש:

ד

(ד) יכול להעמיד – ר"ל מעת התחלת התפלה היה בו כח לשהות שיעור זה. ומשמע אפי' אם אח"כ תיכף אחר התפלה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור הזה יצא בדיעבד:

ה

(ה) אבל לכתחלה – ר"ל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור אפ"ה טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי הסכים המ"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש:

ו

(ו) אפילו בד"ת – וכ"ש בק"ש ושאר ברכות. ובדיעבד משמע מדברי הפמ"ג דאין צריך לחזור ולקרות וכ"כ הרמב"ן במלחמות:

ז

(ז) שגופו משוקץ – אפילו אם אינו מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו כיון שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה ובפרסה מותר אפילו בק"ש והשע"ת לעיל בסימן ו' סק"ד מחמיר בזה ואם הוא מלמד תורה לרבים או דורש ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים מותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה:

ח

(ח) באמצע – ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:

ט

(ט) בשעת ק"ש – ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:

י

(י) שאינו מתאוה – ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']:

יא

(יא) אבל בלא"ה – ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה:

יב

(יב) ואם רצה – אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:

יג

(יג) לרחוץ – הטעם ע"ז עיין לעיל בריש סי' ד' במ"ב. וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה וכדלקמן ברל"ג ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה שביארנו דאין חוזר ומתפלל:

יד

(יד) במים – ואין הנגוב מעכב בזה כמו שמעכב בנטילה לאכילה [ב"א]:

טו

(טו) צריך – ודוקא כשיודע שהם מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש:

טז

(טז) לחזור וכו' – ואם יצטרך עי"ז לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום א"צ לחזור כלל:

יז

(יז) הולך בדרך – ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא שם מים אבל בספק לא:

יח

(יח) לאחוריו – וכ"ש כשהוא יושב בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות:

יט

(יט) עד מיל – והרבה פוסקים סוברין דמיל עצמו דינו כיותר ממיל:

כ

(כ) זמן התפלה – לגמרי ואם הוא במקום שיש שם עשרה שמתפללים ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפלת הצבור כתב הב"ח דאף שיש לו שהות א"צ לחזור וינקה במידי דמנקי:

כא

(כא) ינקה ידיו – ר"ל דאין לו לחזור אז אחר מים שמא יעבור הזמן וכ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים:

כב

(כב) סימן רל"ג – דשם מבואר זמן המנחה:

כג

(כג) והסיח דעתו – ר"ל שהפליג הרבה בין הנטילה להתפלה עד שהסיח דעתו וכ"ש ששייך היסח הדעת בין הנטילה של שחרית לתפלת המנחה:

כד

(כד) צריכים נטילה – דכיון שהסיח דעתו משמירתן ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת:

כה

(כה) לתפלה – אבל לתורה ולברכות ולק"ש סתם ידים כשרות הן אבל בסימן ד' כתב הפמ"ג דלק"ש פסולות סתם ידים:

כו

(כו) אין צריך וכו' – ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי דדילמא מודבק בו מעט צואה או זיעה ע"י הנגיעה במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ודוקא בסתם ידים מיקל המחבר אבל אם נגע במקום מטונף וכ"ש כשעשה צרכיו אף בתפלת המנחה צריך לחזור אחר מים:

כז

(כז) העומד בתפלה – אבל אם עומד בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:

כח

(כח) ונזכר שנגע – נקט הכי משום דלכתחילה אסור ליגע בתפלה גופא וכדלקמן אבל ה"ה אם נגע בתפילה גופא:

כט

(כט) או עוסק בתורה – ובדיעבד די בנקיון בעלמא לתורה ולברכות אע"פ שיש לו מים. ועיין לעיל בסוף סימן ד' במ"ב. ואם נגע בטיט ורפש אפשר דאפילו לכתחילה שרי כך אבל לעיל בסוף סימן ד' כתב הפמ"ג דצריך לנקות מתחלה אף לד"ת וכן נראה להחמיר לכתחלה ברפש:

ל

(ל) האוזן והאף – והגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה:

לא

(לא) המשתין – ר"ל בכלי וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:

לב

(לב) שישהא כדי וכו' – ואחר ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:

לג

(לג) כדי הלוך – ר"ל הזמן של הילוך ד"א אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בס"ח סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:

לד

(לד) לרצונו – פי' מי שרוקק מחמת טיול [הרא"ש]:

לה

(לה) ועיין לעיל סי' צ"ז – ר"ל דלפעמים מותר אף בתוך התפלה:

לו

(לו) תפלה – דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו':

א

סעיף א' שעור הלוך פרסה. בגן המלך לבעל גו"ו סי' מ"ח כ' מדלא נקט שעור שעה וחומש. אלא דבא לאורויי. דאפי' דע"י שיושב במקום א' יכול להעמיד עצמו מעט יותר. משערי' כאלו הוא מהלך שא"י להעמיד עצמו ולילך פרסה:

ב

מג"א ס"ק ב' שצריך להרחיק כ"ש. ק' לי אמאי כ"ש הא תפלה במקום מי רגלים קיל יותר מן צריך לנקביו דהא במ"ר אם התפלל תפלתו תפלה כדלקמן סי' פ"ה. ובצריך לנקביו תפלתו תועבה. גם י"ל דבמ"ר כיון דאם התפלל יצא. מש"ה כשכבר התחיל הוי כדיעבד וא"צ להפסיק. משא"כ בנצרך לנקביו:

ג

שם בא"ד דיש לסמוך. ע' תב"ש סי' י"ג ס"ב:

ד

סעיף ז' בהג"ה ליגע במקומות. ואם נגע מותר בהרהור. אשל אברהם. לקמן סי' קס"ח ס"ט:

ה

סעיף ט' לרצונו. ונראה מזה דאין לשתות טובאק בשעת הלמוד. נז"ש:

א

במים עבה"ט. וברמב"ם כתב ג"כ שירחוץ רגליו והראב"ד השיגו ועיין בתשו' ושב הכהן מ"ש בענין זה:

ב

בגד עבה"ט ובמח"ב כתב שבמור וקציעה מיקל זה בנגיעת צואת האף כי רמי ליה בידיו ולא נהירא עכ"ל:

א

צריך לרחוץ כו'. תימה דהא פסק הרי"ף וכמ"ש בב"י דיש חילוק בין לפניו ובין לאחריו לענין מים ולדידיה צריך להמתין על המים אפילו אם יעבור זמן התפלה וכמ"ש ב"י בשם רע"מ ומ"ש בגמ' דמהני כל מידי דמנקי היינו לק"ש דוקא אבל לא לתפלם ואמאי סיים כאן דאם מתיירא שיעבור כו' ינקה כו' וזה דעת התוספות והטור וכ"ת דנקיט חומרא דתרווייהו זה אינו דאדרב' לרי"ף יש חומרא דאסור להתפלל עד שיהיו לו מים:

ב

מקומות המכוסין. בב"י הביא בשם כל בו דהיינו ביד עד הפרק העליון הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה:

ג

ולכן אסור ליגע כו'. הגה זאת מקומה אחר סעיף ז':

ד

טוב ליתן צדקה כו'. דכתיב אני בצדק אחזה פניך: