שולחן ערוך, אורח חיים פ״ג: דיני בית הכסא בק"ש ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני בית הכסא בק"ש ובו ה סעיפים:
אסו' לקרות כנגד בית הכסא ישן אפי' פינו ממנו הצואה ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות אבל אם יש לו מחיצות אף ע"פ שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש אם אין מגיע לו ריח רע:

ב

הזמינו לב"ה ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות כנגדו אבל לא בתוכו:

ג

אמר בית זה יהא לבית הכסא ואמר על בית אחר וגם זה דינם שוה. ואם אמר על השני ובית זה ולא אמר וגם זה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לאו לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא בו יצא:

ד

בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד' אמות מן הגומא והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלי' יורדין מיד לגומא כסתום דמי ומות' לקרות בו אם אין בו ריח רע וגם אין משתינין בו חוץ לגומא: הגה אבל אם משתינין בהם לפעמי' אסור להרהר בהם בד"ת כ"ש לקרות ק"ש [הגהות מיימוני]:

ה

בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו מותר לקרות ק"ש כנגדו כיון שאין הצואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב מכוסה תמיד בדף: [וכל מי שקורא במקום שאין קוראין חוזר וקורא. מיימוני פ"ג]:

א

אסור לקרות כנגד ב"ה ישן אפי' פינה ממנו הצואה אפ"ה הוי עדיין כאלו הצואה בתוכ' וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח:

ב

אבל אם יש מחיצות וכו' הגה ע"ז ודוקא גבוה מחיצות עשרה אז קורא אף שיש בו צוא' (ע"ל סימן פ"ז):

ג

הזמינו כו' מותר לקרות כנגדה ולא בתוכו אפילו להרהר בו ד"ת אסור (כ"מ) ויש מי שמיקל בהרהור וכן נ"ל:

ד

בני אדם כו' מותר לקרות ק"ש וצריך לרחוק ממנו ד"א (ב"י) כמו ב"ה שאין בה צואה ויש מי שכ' לדידן שאסור בב"ה שלנו דקי"ל כר"י ממילא גם בספסל נקוב אסור הואיל ודין ב"ה יש לו (אא"ז) . ואין נ"ל כלל כי מה שאנו נוהגין איסור בבה"כ שלנו אע"פ שהם סתומים משום דרגילין להשתין בתוכו והכל מזוהם בהשתנה הוא משא"כ ספסל נקוב כנ"ל:

א

מחיצות. אפי' אין גבוה עשרה. ב"י. וב"ח פסק דבעי דוקא מחיצות גבוהות י'. והאחרונים חלקו על הב"י והקשו עליו והעלה המ"א דאין להקל אפילו יש לו מחיצות גבוהות י'. והמיקל יראה עכ"פ שיהיו גבוהות י'. ואם מגיע לו ריח רע נ"ל דאסור לכ"ע עיין סי' ע"ט סעיף ב' וכ"כ הל"ח דמחיצות בה"כ אין מועילות לריח. ודברי ל"ח אלו נראה דאישתמיט מהמחבר עולת תמיד ע"ש. וכך העלה הט"ז דאין להקל בשביל המחיצות וסיים הט"ז ונראה דחומרא בה"כ זה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בה"כ כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל בנה בה"כ במחיצה של בית שהסמיכה לאותו מחיצה. אע"פ שאותו מחיצה הוא מחיצה של ב"ה ממש אין על אותו מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד. ומש"ה כל שיש בה"כ בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק"ש או להתפלל בחצר כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בה"כ שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע"פ השדה עכ"ל ע"ש:

ב

בתוכו. פי' בתוך המחיצות אם יש לו עמ"ש ס"ק שלפני זה. אבל במרחץ חדש מותר אפי' בו דבה"כ מאיס טפי ולהרהר בו ד"ת נראה לי דמותר ובכ"מ פ"ג מהלכות ק"ש כתב דאסור וראייתו מדאמר בכ"מ מותר להרהר חוץ מבה"כ ומבה"מ ומדנקט סתם משמע אפילו בחדש אסור להרהר דומיא דק"ש ותפלה ע"ש ואין ראיה גדולה היא אלי דהא דומיא דמרחץ קתני ובמרחץ ע"כ בישן איירי ודו"ק ועיין עטרת זקנים:

ג

בהם. נראה דמ"מ אין לזה דין בה"כ לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד. ט"ז:

ד

נקוב. ז"ל ב"י כ' המרדכי ס"פ מי שמתו אמר רפרם עומד אדם כנגד בה"כ ברחוק ד"א וקורא. נשאלתי על בני אדם שיש להם ספסל נקוב בחדרם ונפנים עליו אם מותר לקרות ק"ש והתרתי להם והבאתי ראיה מכאן דכיון שאין צואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב ועוד שהנקב תדיר מכוסה בדף עכ"ל המרדכי וכ' הב"י נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בה"כ יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א עכ"ל הב"י. וכתב הט"ז מ"ש הב"י ד"א זהו לאחריו אבל לפניו לא מועיל וצריך להרחיק מלא עיניו. וכך העלה המ"א דספסל נקוב דין בה"כ ישן שאין בו צואה יש לה וצריך להרחיק מלפניו מלא עיניו וע"כ יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקבים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בשעת ק"ש וד"ת אעפ"י שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שהתפלל שם. ט"ז. ובבאר היטב אשר לפני כ' בזה"ל ונ"ל להקל ממה שכתב בס"ד ודו"ק עכ"ל. וכוונתו שרוצה לדמות דין זה לדין בה"כ שהוא בחפירה בסעיף ד'. ולא אוכל להבין. ולדעתי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב וק"ל. צואה במים לא נתבטל אא"כ במים עכורים הגהת הרי"ף ע"ל סי' ע"ו ס"ק ח'. והמ"א הביאו שם בס"ק ט'. ובבאר היטב אשר לפני כתב זאת בשם מצאתי. ונעלם ממנו אז דברי המ"א בסי' ע"ו ע"ש:

א

ברכו' כ"ו

ב

בבב"י ממשמעות הגמרא שם

ג

שם בגמרא

ד

נדרים ז'

ה

הרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש:

ו

שם בגמ'

ז

טור בשם רש"י

ח

טור ורבי ירוחם

ט

מרדכי שם

א

ס"א ויראה כו'. ממה דפריך שם איני והאמר כו' ואם איתא שם במחיצות ומאי פריך ב"י. ועתוס' דסוכה ל"ו ב' ד"ה בשבת כו' ועט"ז ומ"א:

א

ס"ב אבל כו'. רמב"ם וס"ל כיון דאיבעיא להו בנדרים ז' א' וסלקא באת"ל איפשטא כדרכו בכ"מ ועוד מדקדא' ר"ח מתפלל כנגד כו' ומוקי בחדתי מכלל דבתוכו ס"ל דאסור הרא"ש ואינו מוכרח דא"כ הדק"ל והא מיבעיא ביה כו' ותפשוט אלא דגם לר"ח מספקא ליה:

א

ס"ג ואם כו'. שם בעיא דלא אפשיטא אבל בראשונה ס"ל דודאי הוא כנ"ל:

א

ס"ד ברחוק ד"א כו'. ע' בה"ג וליתא ברש"י שלנו:

ב

אם כו'. טור וכשיטתו כמש"ל סי' ע"ט:

ג

וגם כו' אבל כו'. תר"י:

ד

אסור להרהר כו'. כמ"ש בסי' פ"ה סעיף ב':

א

ס"ה וכל מי כו'. כמש"ש כ"ב ב' והא זבח כו' הואיל כו':

א

ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות – כמו שהיה בזמן חכמי הגמרא שהיה בה"כ שלהם אחורי הגדר ע"פ השדה ולפ"ז נראה שבעיירות הקטנות שאין לכל אחד בה"כ קבוע אחורי הבתים במקום שרגילין לפנות דין בה"כ יש לו כמו אחורי הגדר. ומה שנוהגין איזה אנשים שבהגיע זמן סוכות מפנין המקום שיהיה נקי ועושין שם סוכה הרי יש לו דין בה"כ ישן ומה יועיל הפינוי אפשר משום הבנין שבונה שם אף דהוא רק על איזה ימים ואח"כ יוחזר להיות בה"כ כמקדם נעקר שם בה"כ ממנו ומשמע בפנים מאירות ח"א סימן פ"ז דעקירת השם מהני לזה [אך מה שכתב שם דבה"כ ישן שאין בו צואה הוא מדרבנן אישתמיטתיה דברי תר"י והב"י ושארי פוסקים שבסימן זה דכולם כותבים דהוא מדאורייתא ואידך דברי תר"י שבעמוד זה גופא שכותב דהוא מדרבנן פירשו המפרשים דקאי רק על בה"כ חדש כדי שלא יסתרו דבריו אהדדי וכן משמע ברא"ש] אך אפילו אם נימא דזה מקרי עקירת השם צריך מדינא עכ"פ מתחלה לבדוק בזה הכתלים של הבית ולנקותם דאל"ה יהיה אסור לו לברך ולקדש שם דאולי הם מטונפות מכל השנה כי הלא הוא מקום הראוי לו להסתפק וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז וח' ובעיני ראיתי בסוכות שנמצא מכשולות מענינים כאלו וכיוצא בהם הרבה (שלוקחין איזה דלת או דף לסוכה והיא היתה מונחת מתחלה במקום מאוס) ושומר נפשו ירחק מלעשות סוכה במקומות אלו אלא ירחיקנה מאחורי הבתים במקום שהוא נקי ואם יצטרך לעשות עי"ז עירוב יטלטל ע"י עירוב:

ב

אבל אם יש לו מחיצות – נסתפק הפמ"ג אם בעינן דוקא ארבעה מחיצות או אפילו ג' מחיצות וכו' עי"ש עוד:

ג

אם אין מגיע לו ריח רע – סתם המחבר בזה כדעה הראשונה לעיל בסימן ע"ט סוף ס"ב [הגר"א] וכן פסקו שם האחרונים להלכה והל"ח והמ"א כתבו דמחיצת בה"כ לכו"ע אין מועלת להפסיק לר"ר ולכן סתמתי ג"כ במ"ב להחמיר דבעינן ד"א ממקום שכלה הריח דבלא"ה סוברין שם הרבה אחרונים כן עי"ש ובסימן ע"ט בהקדמה אות ז':

א

הזמינו לבית הכסא וכו' – ואין חילוק בזה בין הזמנה ע"י דיבור להזמנה ע"י מעשה [כ"כ הת"י בנדרים] ולכאורה בעינן שיהא הזמנה לעולם אבל הזמנה לפי שעה לא מיקרי הזמנה בזה וראיה מלעיל סימן מ"ב ס"ג אבל יש לדחות דהא בלא"ה הלא שם קי"ל דהזמנה אפילו לעולם ובלי מעשה לאו מילתא היא כלל וכאן הלא עכ"פ אסור מדרבנן וע"כ משום דבזיון הוא לקרוא ק"ש ולהתפלל במקום שנזכר עליו שם מאוס כזה וכמו שכתבו הפוסקים א"כ אפשר דה"ה אפילו בהזמינו לפי שעה נמי הכי הוא וצ"ע. ומ"מ נ"מ מכל זה לענין מה שכתבנו במ"ב דאם היה בו הזמנה ומעשה הוא בה"כ גמור לכל דיניו וממילא דאיסורו מן התורה דבודאי אם לא הזמינו רק לפי שעה לא הוי איסורו מן התורה כנ"ל. ומש"כ עוד דאם במקרה נפנה שם וכו' דבאמת מעשה בלי הזמנה גרוע מהזמנה בלי מעשה דבזה לכו"ע בעלמא לאו מילתא היא וכדאיתא בברכות כ"ג ע"ב עי"ש וא"כ מנין לנו להחמיר בזה בענינינו ועוד דא"כ טמיתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא כ"כ בספר יבשר טוב ודבריו נכונים ואף שמצאתי בשו"ע של הגר"ז שכתב דאם נשתמש בו רק פ"א תו הוי בה"כ ישן ואיסורו מן התורה ע"כ כונתו בבה"כ שנבנה לשם זה או אפילו אם אין לו מחיצות כלל והזמין זה המקום מתחלה לשם בה"כ אבל בלא"ה לא. ועיקר דינו דהגר"ז שכתב דאסור מן התורה נראה דדייק מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתב שעדיין לא נשתמש בו משמע אבל אם נשתמש בו תו הו"ל בה"כ ישן לכל דיניו. וא"ל ע"ז מקרא דכתיב ויד תהיה לך וגו' והיינו מקום מיוחד הרי דהיה שם הזמנה ואפ"ה התירה התורה לאחר שיכסה הצואה לדבר שם ד"ת וכמו שכ' תר"י בפרק מי שמתו בסופו ומה עדיף כיסוי מאם פינה הצואה לגמרי דאסור די"ל דשם לא היה חל שם הזמנה כיון דהיה יודע בעת הזמנה שיהיה צריך תיכף לכסות א"נ כיון דהו"ל לכל אחד ואחד יתד על אזונו לחפור תיכף ולכסות דומה זה למה דמבואר בסימן פ"ז סק"א במ"א עי"ש וגם לא עדיף זה ממקום שהוזמן לקבורה והניח בו את המת בפירוש ע"ד לפנותו דאיתא בטוי"ד סימן רס"ד דשרי והובא לעיל במ"א סימן מ"ב עי"ש:

א

מותר לקרות וכו' – ע' במ"ב סק"ז שכתב דאפי' בתוך ד"א כן מוכח מהמ"א וכ"כ הגר"ז ומנחת שמואל ושארי אחרונים:

א

בני אדם שיש להם וכו' – עיין במ"ב מש"כ לענין כסא קטן הנקוב. ואם הקטן שנעשה בשבילו הכסא הזה [שקורין שטוייעלקע] לא הגיע עדיין לשיעור שצואתו יהיה אסורה מן הדין ושארי קטנים לא עמדו בו לכאורה יש להקל בו שלא להצטרך להרחיק ממנו אם אין ר"ר מגיע ממנו ובלא"ה יש לעיין בדין הכסא הזה של קטנים דהלא עיקר מלאכתו נעשה לעמידת התינוק רק שבדרך אגב עושה ג"כ צרכיו שם וא"כ לכאורה דומה זה לדינו של דה"ח שהבאתי במ"ב דיש להקל בו אם הוא נקי מצואה ואינו מגיע ממנו ר"ר וסבור הייתי לומר דכונת הט"ז מה שכתב כסא קטן הנקוב אינו על מה שאנו קורין [שטוייעלקע] אלא ממש על כסא שנעשה כמו ספסל נקוב וכדי שיעשה בו הקטן צרכיו אבל מדברי שולחן שלמה לא משמע כן וצ"ע ובלא"ה נכון להחמיר ולכסות [השטוייעלקע] בעת ד"ת שאינו מצוי שיהיה נקי לגמרי כדין מצואה ולפעמים יש עליו צואה יבישה:

ב

אין הגרף תחת הנקב – ואם הגרף תחת הנקב וכ"ש כשהצואה מונח על הקרקע תחת הספסל לכו"ע דינו כבה"כ ואסור לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח רע. אך יש לעיין דאולי עי"ז כל החדר דינו כבה"כ ואסור אף מלאחריו בכל החדר אף אם הוא גדול וכן משמע בח"א כלל ג' דין יו"ד לפי מה שמפרש דברי המרדכי וכ"כ הא"ר ואף דאפשר לומר דלפי מסקנת הא"ר שם דמפרש כהפרישה תו אין אנו צריכין לביאור זה בדברי המרדכי מ"מ אפשר דלא חזר מזה הדין וכן משמע לכאורה מהמ"א סק"א דאפילו בחדש אסר כל השטח שבתוך המחיצות וכ"ש בישן ומהב"י והפרישה שהביא הח"א אין ראיה להמעיין בפרישה ומה שהביא מדברי הט"ז עיין בלבש"ר ואפשר דאם החדר ההוא מיוחד גם לשאר דברים לכו"ע אין דין כל החדר כבה"כ דומיא דמה שהקיל המגן אברהם בסימן פ"ז סק"א לענין גרף וכל דברינו הוא לאחר ד"א ממקום שכלה הריח ובתוך שיעור זה לכו"ע דינו כבה"כ מן התורה. ורע המעשה שראיתי בבית קלי הדעת שהיה לו חדר מיוחד לפנות שם והגרף תחת הספסל והר"ר היה מגיע בכל החדר ובאותו החדר היו קבועים הספרים שלו וקריתי עליו המקרא הזה כי דבר ד' בזה ושקליה למטרפסיה שהיה לו בן יוצא לתרבות רעה ר"ל ונתחלל גם גופו על הבריות בשביל זה וכמאמר התנא באבות כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות:

ג

וכל מי שקורא וכו' חוזר וקורא – בחידושי רע"א שכתב דלענין מי רגלים כיון שהוא מדרבנן בדיעבד אינו חוזר ובספר שולחן שלמה ובדברי הגר"ז לא משמע כן ומדברי המגן אברהם לעיל בסוף סימן ע"ו ג"כ אין כ"כ ראיה דכונתו על מה שכתב בשו"ע במצאן במקום שהיה ראוי להסתפק אבל לא בשידע מתחילה וקיצר בלשונו כדרכו ועיין מה שכתבתי לקמן בסימן קפ"ה בביאור הלכה:

א

במחבר סעיף ה' נ"ב נ"ל דכל זה כשהצואה נופלת לתוך הספסל ממש ובהא מחמיר המג"א אבל אותן שלנו שמשימין גרף תחתי' והצואה נופלת לתוכו נמצא שהספסל לא הוזמן לבהכ"ס מעולם וניהו דכל זמן שהכלי תחתיו אסור אעפ"י שכתב הרב ב"י סי' פ"ז שמצא כתוב באהל מועד בשם הרי"ץ ניאות דגרף בתוך כלי אחר מותר לקרות ק"ש [כנגדה] וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל מ"מ נ"ל דוקא בכלי שאינו כליין אבל הכא הוי כליין ואסור לקרות כל זמן שהכלי בתוכו אבל אם הסירו משם אותו הכלי או כיסו הספסל בכלי אחר שאינו כליין נראה לי דאז מותר וכמדומה לי שכן נוהגין ואריך:

א

[א] אפילו פינו ממנו וכו'. כתב עטרת צבי וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ומלאחריו ארבע אמות ממקום שכלה הריח, עד כאן, וכן מוכח בש"ס סוף פרק מי שמתו עיין שם ודו"ק. וצריך עיון במה שכתב בית יוסף בשם רבינו יונה וברש"י על אלפסי עיין שם וקיצרתי. ואם הוא ספק ישן או חדש נראה דאזלינן לחומרא כמו בספק צואה בסימן ע"ו:

ב

[ב] אם יש לו מחיצה וכו'. אפילו אין גבוה עשרה טפחים בית יוסף, והב"ח חלק דדוקא גבוה עשרה טפחים בעינן וכן מפרש בלחם חמודות, ודעת הט"ז ומגן אברהם דאף בגבוה עשרה טפחים אסור. מיהו דוקא במחיצות שאינן נעשים אלא בשביל בית הכסא כגון שעושים בחצירו חדר מיוחד לזה אבל אם הסמיך בית הכסא למחיצות של בית אף שאותו מחיצה הוא מחיצת בית הכסא ממש מותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין מחיצה מיוחדת לבית הכסא בלבד, וכל זה בבית הכסא שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע:

ג

[ג] אם אין הריח וכו'. עיין לעיל סימן ע"ט סעיף ב' מה שכתבתי בזה:

ד

[ד] אבל לא בתוכו וכו'. כן כתב בית יוסף משום שהרמב"ם והרא"ש פסקו הכי וכן כתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש. ומה שתמה בית יוסף על רבינו ירוחם שכתב אחר כך דהרא"ש פסק להקל, עיינתי בדברי רבינו ירוחם ולא קשה מידי דכוונתו שהרא"ש פירש דברי רי"ף שכתב שהוא בעיא דלא איפשטא סתם ופירשו הרא"ש לקולא, אבל הרא"ש לדידיה סבירא ליה להחמיר לזה ברור עיין שם כי קיצרתי. וכן בעל הלכות גדולות מחמיר ואפילו בדיעבד אם כבר קרא או התפלל לא יצא והיינו מדרבנן ונפקא מינה לענין ספיקא ועיין תשובת ר' יום טוב צהלון סימן ע"ב. ונראה דכמו שאסרו בתוכו הוא הדין דאסור תוך ארבע אמות דידיה דהא רב חסדא אמר עומד אדם בבית הכסא ומתפלל ופירש רש"י שם רחוק ארבע אמות, אף דיש לומר דפירש כן למקשן מסתמא הוא הדין למסקנא, דהא סלקא דעתך דש"ס דאפילו בתר שאסור כמלא עיניו, אם כן למסקנא די לנו שנתיר כמלא עיניו אבל תוך ארבע אמות אסור וכן כתב הדרישה להדיא בשם המרדכי. ונראה קצת ראיה לזה מדנקט לשון כנגד ולא קאמר עומד בצדו ומתפלל כדאיתא בדף כ"ה ע"א אם היה גבוה עשרה יושב בצדו וקורא אלא על כרחך דוקא רחוק ארבע אמות מותר. וצריך עיון דמשמעות הטור ושולחן ערוך ולבוש לכאורה דאין צריך הרחקה כלל, ועיין לעיל סימן פ"א, ולדינא אפשר להקל בדיעבד:

ה

[ה] אבל אם משתינים וכו'. ומכל מקום אין לו דין בית הכסא לענין הרחקה מכנגדו ט"ז:

ו

[ו] ומכוסה וכו'. אבל אם אינו מכוסה וכל שכן אם הוא מלוכלך יש לספסל זה דין בית הכסא ומרחיקים ממנו (לבוש) וקשה דלא סיפא רישא דמדרישא משמע דהכיסוי לא מעלה ולא מוריד כיון שאין הגרף תחת הנקב מותר, וכן משמע בבית יוסף וכן כתב הדרישה להדיא, ואפשר דמה שכתב הלבוש אבל אם אין מכוסה וכו' דיש לו דין בית הכסא היינו כשגרף תחת הנקב דאפילו הכי כשמכוסה מותר אבל בשאין מכוסה אסור:

ז

[ז] [לבוש] ומה שכתב יש לספסל זה וכו'. נראה מדבריו שפירש מה שכתב בית יוסף על המרדכי ז"ל נראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בית הכסא יש לו, ולפי זה צריך להרחיק ממנו ארבע אמות, על כרחך מיירי כשאינו מכוסה והגרף תחת הנקב, אבל כשהוא מכוסה ואפילו הכי צריך הרחקה, וכן מוכח בלחם חמודות פרק מי שמתו סימן קס"ט עיין שם ודו"ק, וכן מצאתי להדיא בדרישה שפירש דברי בית יוסף בפשיטות כדברי. ועוד יש לי בזה מקום עיון כי הדרישה העתיק דברי הבית יוסף בזה הלשון, כתב המרדכי אמר רפרם עומד אדם כנגד בית הכסא ברחוק ארבע אמות וקורא ואוקמוה בחדתי, נשאלתי על ספסל נקוב וכו' עד כאן לשון בית יוסף, וכן לשון המרדכי אות באות עד כאן לשון הדרישה. ולפי זה מה שכתב בית יוסף דין בית הכסא יש לו היינו דין בית הכסא חדתי דאפילו לפניו אין צריך להרחיק אלא ארבע אמות, והוא תמוה דבבית יוסף לא נזכר כלל הנך שני תיבות ואוקמו בחדתי. גם עיינתי במרדכי ולא כתביה, אלא זה לשון המרדכי ומפרש לה בבית הכסא שאין בו צואה, עד כאן. ולפי זה מיירי בבית הכסא ישן דדוקא לאחריו סגי ארבע אמות אבל לפניו בעינן מלא עיניו, וכן פירש הנחלת צבי דברי בית יוסף בפשיטות. ואין להקשות לפי זה אם כן לענין מאי התיר המרדכי כספסל לזה דהא אפילו אינה מכוסה וצואה תחת הנקב נמי דינא הכי, יש לומר דאי אינה מכוסה כל החדר הוי כבית הכסא ואסור, אבל השתא דמכוסה אין דין בית הכסא אלא לספסל ולא לחדר ודו"ק. ולפי זה צריך לומר מה שכתב בשולחן ערוך מותר לקרות כנגדו לאו דוקא כנגדו דהא מלא עיניו בעינן, אלא סבירא ליה דמותר באותו חדר כשהוא לאחריו ארבע אמות או כשמכסה לכל הספסל אבל הוא דחוק. לכן נראין דברי הפרישה דהוי כחדתי, ומה שכתב המרדכי ומפרש לה כשאין בו צואה יש לומר דהיינו בחדתי כי סוף המסקנא דש"ס סוף פרק מי שמתו הכי הוא. אך עתה נדפס מחדש הט"ז ומגן אברהם וראיתי שפסקו נמי דאסור כמלא עיניו, אף שדברי מגן אברהם בזה דחוקים בעיני ויש לי להקשות עליו טובא אלא שלא רציתי להאריך, גם לא היה בידי ספר הפרישה, מכל מקום יש להחמיר:

א

א) [סעיף א'] אסור לקרות כנגד בה"כ ישן וכו'. פי' דכל בה"כ שהיה בו צואה אעפ"י שפינו אותה כאילו עדיין הצואה בתוכה וצריך להרחיק לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ב"ח. עט"ז אות א'. א"ר אות א'. מאמ"ר אות א' ועי"ש במ"ש על דברי הר"י יעו"ש. ר"ז אות א':

א

ב) שם אסור לקרות כנגד בה"כ ישן. ואפילו רחצוהו וניקוהו וסידוהו בסיד אפ"ה כיון שנדחה שעה א' אין לו התר. בית יהודה ח"א חא"ח סי' יו"ד. י"א במ"ב סי' פ"ד בהגב"י אות א' חס"ל אות א'. אבל אם נמלך על הבית הכסא והרס אותו ועשה מקומו בית מותר דטעם משום בזיון וכיון דנעקר שם בה"כ ממנו תו ליכא בזיון ופוק חזי מאי עמא דבר. וכ"כ בתשו' פמ"א לענין מרחץ. חס"ל שם. ועיין לקמן סימן פ"ד אות ג':

א

ג) שם בה"כ ישן וכו ואם הוא ספק חדש או ישן אזלינן לחומרא. עו"ת אות א' א"ר שם:

א

ד) שם אבל אם יש לו מחיצות וכו' מדלא כתב כמה שיעור גבוה המחיצה משמע אפי' אינה גבוהה י"ט וכמ"ש בב"י. מיהו הב"ח כתב דבעינן מחיצה גבוהה עשרה יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ג' פר"ח אות א' עט"ז אות ב' אמנם דעת הט"ז סק"א לאסור אפי' במחיצה גבוהה עשרה דכיון שהמחיצות מיוחדים לקבל צואה הו"ל כצואה ואעפ"י שאין שם בהם ריח רע יעו"ש. וכן דעת המ"א סק"א. והב"ד א"ר אות ב' וכ"כ הסו"ב אות א' ר"ז אות א' ח"א כלל ג' אות י"א. חס"ל אות ב' רו"ח סי' ע"ט אות ב' ודוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בה"כ כגון שעושה בחצירו חדר מיוחד לזה אבל אם בנה בה"כ במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה אעפ"י שאותה מחיצה היא מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפי' בסמוך כיון שאין במחיצה מיוחדת לבה"כ בלבד. ומשו"ה כל שיש בה"כ בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק"ש או להתפלל בחצר כל שבה"כ לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בבה"כ שאין בו חפירה אלא הצואה מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע"פ השדה. ט"ז שם. א"ר שם, סו"ב שם. ר"ז שם, ח"א שם. חס"ל שם. רו"ח שם, ועיין שם בחס"ל שנסתפק אם יש חפירה אבל הוא תחת הנקב ואינה עמוקה עשרה ומה גם אם לא יחסר שיש צואה ומי רגלים מבחוץ דאפשר דזה נמי חשיב כגרף של רעי ואסור לקרות כנגדו וכ"מ בב"י עכ"ד. ועיין רו"ח שם ובן א"ח פ' בא אות כ"ה, וכ"ז אם אין מגיע לו ריח רע אבל אם מגיע לו ריח רע אסור לכ"ע דמחיצות אין מועילות לריח, מ"א שם, ח"א שם. חס"ל שם. ועיין מש"ל סי' ע"ט אות י"ט ואות כ"א:

ב

ד) בתי כסאות סמוכות לבהכ"נ אם יש להם מחיצות גבוהות עשרה וגם מתפללים בבהכ"נ מוקף מחיצות דישנן מעתה ב' הפסקות לית לן בה ובלבד שלא יגיע להם ריח רע. שב יעקב א"ח סי' י"ג, אבל אם יגיע להם ריח רע אין הפסקה ושנוי רשות מועיל וחייבים שכיניו להרחיק אעפ"י שהחזיקו בו מכמה שנים, אור הנעלם ס' ה' והב"ד עיקרי הד"ט סי' ה' אות ט"ו. ועיין עוד לקמן סי' פ"ו או' ג':

א

ה) [סעיף ב'] הזמינו לביה"כ ועדיין לא נשתמש בו וכו' בעיא דלא איפשיטא וכתב הראב"ד בפ"ג דק"ש כיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא דק"ל הזמנה לאו מלתא היא ומשום גזרה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הלכך ספיקא לקולא עכ"ד. וכ"כ הר' יונה על הרי"ף פ' מי שמיתו אבל חדש אינו אסור כלל ואפי' בתוכו וכ"ש כנגדו יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות ב' אבל הרמב"ם והרא"ש ז"ל פסקו לחומרא דאין לקרות בתוכו וכן פסק מרן ז"ל בב"י כי כן דרכו כשיהיו שנים מג' עמודי ההוראה שהם הרי"פ והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת פוסק כמותם וכך הם דבריו כאן בש"ע ונ"מ כיון דהוא איסור דרבנן ויש מתירין אם בדיעבר קרא או התפלל בתוכו אינו חוזר ומתפלל רק חוזר לקרות ק"ש בלא ברכותם משום ס"ל ודלא כמי שכתב דצריך לחזור ולהתפלל. ועיין בדברינו לעיל ס' ד' או' יו"ד וסי' ע"ג או' ח' וסי' ע"ט אות ד' ודו"ק:

א

ו) שם מותר לקרות כנגדו אבל לא בתוכו, משמע כל שאינו בתוכו מותר לקרות כנגדו אפי' בסמוך לו תוך ד"א. וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות ב' וכ"פ ר"ז אות ב' מיהו הדרישה אות א' ע"ש המרדכי והא"ר אות ד' כתבו דצריך הרחקת ד"א רק כמלא עיניו א"צ יעו"ש. ומ"מ סיים שם הא"ר לענין דינא יש להקל בדיעבד:

א

ז) שם, אבל לא בתוכו, ואם יש לו מחיצות אסור בכל החלל. מ"א ומחה"ש סק"ב. א"א שם. לב"ש סק"ב:

א

ח) שם אבל לא בתוכו. וכתב בכ"מ פ"ג דק"ש דין ד' דאפי' להרהר בו בד"ת אסור יעו"ש. מיהו יש מקילין בהרהור. עט"ז אות ג', וכ"כ הנ"ץ סי' פ"ה והביאו מש"ז אות ג', וכ"ד הבאה"ט סק"ב:

א

ט) [סעיף ג'] אמר בית זה יהא לבה"כ וכו' אם אמר על השני ובית זה ולא אמר וגם זה הרי שני ספק וכו' דשמא בית זה לתשמישא בעלמא קאמר, ב"י. לבוש. מ"א סק"ג:

א

י) [סעיף ד'] בה"כ שהוא בחפירא וכו' כסתום דמי והו"ל כאילו אין המקום הזה בה"כ. מ"א סק"ד. ר"ז אות ד':

א

יא) שם, ומותר לקרות בו וכו' בין שיש לו מחיצות בין שאין לו. ר"ז שם:

א

יב) שם הגהה. אבל אם משתינים בהם וכו' ומ"מ אין לזה דין בה"כ לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מה"ת אלא כנגד הקילוח לבד, ט"ז סק"ב, והביאו א"ר אות ה' ופי' דבריו דאע"ג דק"ל דצריכין להרחיק ממ"ר ג"כ כמו צואה כמ"ש בסי' פ"ז מ"מ לענין מה שחלק על הב"י בסק"א לאסור חוץ למחיצות בהא מיקל כאן במ"ר כהב"י דחוץ למחיצות מותר אי איכא מחיצות. וכן פירשו דבריו המש"ז והלב"ש סק"ב, וכ"כ ר"ז שם. ובה"כ שלנו שיש ספסל נקוב ורעי נופל שם, ביושר לא ברחוק ד"א מ"מ י"ל דמחיצות בה"כ לאו כבה"כ דמיין דהא יש ספסל מלבד המחיצה ומה שמשתינין בתוכו יראה להקל דרבנן הוה ועכ"פ דיעבד אינו חוזר וקורא, מש"ז שם:

א

יג) [סעיף ה'] בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו מותר לקרות ק"ש כנגדו וכו'. דין זה הביאו מרן ז"ל בב"י בשם המרדכי וכתב עליו וז"ל ונראה מדבריו דספסל נקוב זה דין בה"כ יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א עכ"ל. והביאו מ"א סק"ה וכתב דצ"ע דא"כ גם לפניו אסור מלא עיניו ולמה כתב כאן בש"ע מותר לקרות ק"ש כנגדו וכו' וסיים לדידן דס"ל בעיא דרבינא לחומרא. ובה"כ ישן שאין בו צואה צריך להרחיק מלא עיניו א"כ ה"ה בספסל זה צריך להרחיק מלא עיניו כמ"ש ב"י בשם הג"מ דאין לחלק בין בה"כ המגולה למכוסה יעו"ש. והט"ז סק"ג כתב בפשיטות דמ"ש הב"י צריך להרחיק ממנו ד"א היינו לאחריו אבל לפניו אינו מועיל ור"ל שצריך להרחיק כמלא עיניו. וסי' דבריהם צ"ל כמ"ש הלב"ש דהט"ז מפרש מ"ש הב"י דצריך להרחיק ד"א הוא אם אינו מכוסה אבל מ"ש בש"ע דמותר לקרות כנגדו במכוסה אבל המ"א מפרש דהב"י חולק על המרדכי ואוסר אף במכוסה ולכן הקשה איך כתב בש"ע להתיר והוכיח לאסור לדינא ספסל זה אפי' מכוסה כמ"ש בב"י ודלא כדפסק כאן בש"ע יעו"ש. ועיין לבוש ודרישה אות א' ומו"ק ומאמ"ר אות ד' שכל אחד לדרכו פנה והא"ר אות ה' הגם שצדד דמשמע מדברי מרן דא"צ להרחיק וגם דברי מ"א מגומגמין מסיר דיש להחמיר יעו"ש. והביאו מחב"ר אות ב' וכתב וכן עיקר. וא"כ כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא והמ"א אוסר להדיא והסכימו לדבריו להחמיר שני גאונים גדולים הא"ר והמחב"ר הכי נקטינן ולכן אותם בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו אעפ"י שאין הצואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב והנקב מכוסה צריך להרחיק מאחריו ד"א ומלפניו כמלא עיניו ואם הוא בחדר שמתפלל בו צריך להוציאו לחוץ או להחזיר פניו ויהיה מרוחק מלאחריו ד"א. וכן הדין באותם בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שצריך להוציאם לחוץ בעת שהוא מתפלל או מברך או לומד או להחזיר עיניו מהם ויהיו מרוחקים מלאחריו ד"א ואינו די במה שהם מכוסים ואע"ג דהט"ז שם התיר אם הם מכוסים היינו לפי סברתו דמחלק בספסל נקוב בין מכוסה למגולה אבל לפי דברי המ"א יש להחמיר:

א

יד) שם הגהה. וכל מי שקורא במקום שאין קורין חוזר וקורא. לאו דוקא דבית אמצעי דיעבד אין חוזר וקורא. מש"ז בסי' פ"ד אות ג'. ועי"ש:

א

ט"ז סק"א מבי' הטור ע"ז מב"ה שלנו. בה"כ דפרסאי הוא המבואר בש"ע סעיף ד' דה"ל כסתום וכתב ע"ז הטור בה"כ שלנו אע"פ שהם סתומים אסור משום דרגילים להשתין בהם ע"ש א"כ משמע דכך היה בה"כ דפרסאי אבל תימה לי ראיה זו שמביא הט"ז דהא בה"כ דפרסאי מותר לקרות בתוכן ולענין בתוכן מה יועילו המחיצות ולכן אין היתר אלא בחפיר' וצ"ע:

ב

מ"א סק"א מחיצות מדקתני הנכנס אפ"ה אסור לו להתקרב בתפילין עד המחיצה:

ג

שם כ' ב"י סי' ג'. דנכנס דקאמר היינו שנכנס תוך אותה שדה שהיתה מיוחדת לו לבה"כ:

ד

שם והדין נמי מהו מי נימא והדין נמי לבה"כ או דלמא לתשמישא בעלמא קאמר הובא בעיא זו בש"ע סעי' ג' ואהא הקשה המ"א דלהב"י דסוגית הש"ס מיירי בלי מחיצות א"כ ההוא דרב חסדא דבה"כ חדתי מותר לקרות כנגדו ולא בתוכן הובא הש"ס במג"א סק"ה ר"ל דמקום המושב אסור וא"כ אפילו אם מקום המושב מוקף מחיצות אין אסור אלא מקום המושב א"כ איך שייך ע"ז לתשמישא בעלמא:

ה

שם דלמא ר"ח מיירי לשון דלמא הוא לאו דוקא אלא דר"ח מיירי בלא מחיצו' דמדר"ח מייתי הב"י ראיה הובא בט"ז ריש סק"א:

ו

שם לו מחיצות. ר"ל דהש"ס פריך אדר"ח דעומד אדם נגד בה"כ חדתי ומתפלל מדרבינ' דבעי הזמינו לבה"כ מאי והוצרך לתרץ דרבינא מבעיא ליה בתוכו הובא במג"א סק"ה והא שפיר י"ל דרבינא מבעיא ליה כנגדו דכיון דיש מחיצות חמיר טפי:

ז

שם ורבינא ע"כ מיירי ביש. משום דהנך ב' בעיות בעי רבינ' ביחד בריש נדרים יש זימון לבה"כ או אין זימון ואת"ל יש זימון אמר הדין ביתא וכיון דבעי' שניה מיירי בבית המוקף מחיצות מסתמא גם בעיא ראשונה דכוותה:

ח

שם המחיצות דאלו חוץ למחיצות. כלומר וכ"ת דמקשה הבין דרבינא בעי אפילו חוץ למחיצו' הבית ואהא מתרץ באמת דבתוכו בעי היינו תוך הבית אפי' רחוק ממקום המושב לה"ק המג"א דז"א דהא חוץ למחיצות אפילו בישן מותר סמוך למחיצה וא"כ ודאי גם המקשה הבין דלא בעי רבינא אלא תוך המחיצות לכ"ע:

ט

שם עסי' ע"ט פי' אפילו למ"ד בסי' ע"ט סעיף ב' דמועיל הפסקה לריח רע מ"מ מחיצות של הבה"כ עצמו מודים דלא:

י

סק"ב אם יש לו. ודאי דפשטא דמלתא לפ"ד הב"י דמיירי הכל בבה"כ שאין בו מחיצות משמע דמה דאמרינן אבל לא בתוכו היינו במקום המושב עצמו. אלא דהמ"א קמ"ל דאם יש מחיצות סביבות המושב אזי אסור כל בתוך המחיצות וכך מבואר מסקנתו דהמג"א בסק"א אע"ג דמעיקרא רצה שם לומר איפכא ע"ש:

יא

ט"ז סק"ב במי רגלים. פי' אע"ג דצריכין להרחיק ממ"ר ג"כ כמצואה כמבואר בסימן פ"ו לענין מה שחולק אהב"י בס"ק הקודם לאסור חוץ להמחיצות בהא מיקל כאן במ"ר כהב"י דחוץ למחיצות מותר:

יב

ט"ז סק"ג דין ב"ה ולפ"ז. פי' אם אינו מכוסה וס"ל דהמרדכי לא התיר אא"כ מכוסה אע"ג דהתיר' דכיסוי כ' בלשון ועוד מ"מ אין היתר בלעדו:

יג

מ"א סק"ה עיניו ולמה כ'. אין המ"א מפרש דהב"י מיירי באין מכוסה כאשר פי' הט"ז סק"ג אלא משמע ליה דהב"י בלשון פלוגתא אהמרדכי כתבי' לאסור אף במכוסה לכן הקשה דאיך כ' בש"ע להתיר:

יד

(שם) והנה קשה לרש"י. כלומר דהוקשה לרש"י ז"ל אדפריך לרפרם מרבא הא ממתני' גופיה מצי למפרך ולכן פי' דרפרם מיירי ברחוק ד"א מש"ה לא קשיא עליה ממתני':

טו

(שם) והנה קשה להמרדכי. פי' דבהצעה שכ' תחלה דרפרם מיירי ברחוק ד"א מיושב קושיתו אהמרדכי שכתב דמפרש בבה"כ שאין בו צואה מש"ה שפיר בעי רבינא אי מיירי רפרם בחדתי או בישן שאין בו צואה וכיון דזהו בעייא רבינא מיושב שפיר דברי המרדכי משום דס"ל כהפוסקים שהביא הב"י דבעי' דרבינא לקולא משום דבהזמנה בעלמא פשיטא לרבינא דמדאורייתא שרי ולא בעי רק אי רבנן אסרו משום בזיון וספק דרבנן לקולא א"כ להלכת' מיירי רפרם בישן שאין בו צואה אבל בחדש גם בתוכו מותר:

טז

(שם) דרפרם גופו מבעי'. ר"ל אם הלכה כרפרם או לא:

יז

(שם) וא"כ לדידן דס"ל בעיא. וכל פלפולו של המ"א הוא להחזיק דברי הב"י לאסור לדינא ספסל זה אפילו מכוסה דלא כדפסק כאן בש"ע:

יח

(שם) המגולה למכוסה. אין ר"ל דכל הבה"כ מכוסה חדא דנראה דכה"ג שרי דהא גרף של רעי דינו כבה"כ בסי' פ"ז במג"א סק"א ואפ"ה כפה עליו כלי מותר שם בסעיף ג' ותו דכאן הא אין הבה"כ מכוסה דהא הספסל דינו כבה"כ ואין מכוסה בו רק הנקב אלא כוונת המג"א דאין לחלק בין בה"כ שהצואה מגולה ובין בה"כ שהצואה מכוסה וכן אפילו בה"כ שאין בו צואה ומקום הצואה מכוסה כגון בה"כ שהוא בחפירה שוה לא במדרון דאז הוי בה"כ דפרסאי והחפירה מכוסה ואפילו אם אין בו צואה אסור ולכן ספסל זה שהוא בה"כ ומקום הצואה הוא הנקב מש"ה אע"פ שאין צואה תוך הנקב והנקב מכוסה ג"כ לא מהני. ועיין בפסקי תוס' בסנהדרין שהביא הב"י אהאי דינא דהגמ' ובטור ח"מ סי' קנ"ה תראה שהפירוש כמו שכתבתי:

א

יש לו מחיצות. אפי' אין גבוהות י' כל שאין קרקע של הבית הכסא נראה מידי דהוה אכפה כלי על הצואה [ב"י] וב"ח פסק דבעינן דוקא מחיצות גבוהות י' ע"כ ויש להחמיר כדבריו כי נ"ל פשטא תלמודא דמחיצות ב"ה לא מהני דהמחיצות עצמן הוי כגרף של רעי דכי היכי דאסרי' ב"ה חדש שאין בו צואה ה"ה המחיצות של ב"ה ישן וכ"מ מלשון רש"י והמאור שכתבו מחיצות יש בינו לב"ה ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ולא כתב מחיצות יש לב"ה משמע דמחיצות ב"ה עצמן לא מהני [עמ"ש סי' ע"ו ס"ד] וכ"כ בחי' הרשב"א והוא שיהא דבר חוצץ בינו לב"ה דאל"כ תיפוק ליה משום ב"ה עצמו עכ"ל, וכ"כ התו' בסוכה דף ל"ו בכמה הוכחות שבכל מקום שהוזכר ב"ה היינו במחיצות א"כ ש"מ דאף שיש בו מחיצות אסור לקרות כנגדו, אמרי' דף כ"ג הנכנס לב"ה חולץ תפילין ברחוק ד"א משמע אפילו יש לו מחיצות מדקתני הנכנס ומיהו זה יש לדחות כמ"ש הרב"י סי' מ"ג, וע"ק דאי מיירי בלא מחיצות דלא נקרא ב"ה אלא מקום המושב א"כ בחדש מותר לקרות בתוך המחיצות נגד מקום המושב וא"כ מאי בעי רבינא בנדרים דף ז' ע"א אמר הדין ביתא לב"ה והדין נמי מהו הא הבית לא מיתסר כלל רק מקום מושב ובזה לא שייך תשמיש בעלמא וא"ל דאם יש לו מחיצות אסור לקרות בתוכו אפי' בחדש א"כ מאי פריך בגמרא דלמא ר"ח מיירי כשאין לו מחיצות ורבינא ע"כ מיירי ביש לו מחיצות ואז אסור לקרות נגד מקום המושב תוך המחיצות דאילו חוץ למחיצות אפי' בישן שרי, ועוד דאם המחיצות מועילין לאסור לקרות בתוכם אפילו בחדש א"כ מנלן להקל בישן לקרות כנגדם לכן נ"ל לאסור אפי' המחיצות גבוהות י' והא דמייתי הרב"י ראיה מדפריך מרבא דאמר צריך להרחיק מלא עיניו אהא דאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל ומאי פריך הא מחיצות מפסיקין אע"כ מיירי שאין לו מחיצות עכ"ד, אינה ראיה דתקשי ולטעמיך דלמא אף על גב שאין לו מחיצות מ"מ איירי שאין בו צואה אלא ע"כ המקשן ס"ל דדין ב"ה וצואה שוין כדפריך אח"כ מרב יוסף א"כ אפילו יש לו מחיצות ס"ל דדין צואה יש להם לכן נ"ל דאין להקל והמיקל עכ"פ יראה שיהיו גבוהות י' כנ"ל ואם מגיע לו ריח רע נ"ל דאסור לכ"ע עסי' ע"ט ס"ב וכ"כ הל"ח דמחיצות ב"ה אין מועילות לריח:

ב

לא בתוכו. פי' בתוך המחיצות אם יש לו עמ"ש ס"א:

ג

ספק אם הזמינו. דשמא בית זה לתשמישא בעלמא קאמר:

ד

כסתום דמי. פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה ב"ה:

ה

בני אדם כו'. ז"ל הרב"י כ' המרדכי אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד' אמות וקורא ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה ומכאן הבאתי ראיה על בני אדם שיש להם ספסל נקוב וכו' עד מכוסה תדיר בדף עכ"ל, ונראה מדבריו דספסל נקוב דין ב"ה יש לו ולפ"ז צריך להרחיק ממנו ד"א עכ"ל ב"י, וצ"ע דא"כ גם לפניו אסור מלא עיניו ולמה כ' כאן בש"ע מותר לקרות ק"ש כנגדו וע"ק דהמרדכי כתב בדברי רפרם ברחוק ד"א וקורא ובגמ' ליתא, וע"ק שכתב ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה ובאמת במסקנ' מוקי לה בחדתי והנה גם רש"י פי' בדברי רפרם ברחוק ארבע אמות וז"ל הגמ' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ארבע אמות אמר רבא ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו והאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל הב"ע שאין בו צואה והא"ר יוסף ב"ה שאמרו אף על פי שאין בו צואה הב"ע בחדתי והא מבעי ליה רבינא הזמינו לב"ה מהו התם למיקם בגויה לצלויה אבל כנגדו שרי עכ"ל והנה קשה לרש"י למה פריך מרבא על רפרם ולא פריך ממתניתין אלא ס"ל דרפרם מיירי שעומד ברחוק ד"א ולהכי פריך על רבא שאסור מלא עיניו והנה קשה להמרדכי מאי קמבעי' לרבינא תפשוט מדאמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה ומתפלל וע"כ בחדתי מיירי ש"מ שבתוכו אסור ודוחק לומר דרפרם גופיה מבעי ליה וצ"ל דרבינ' מספק' ליה דלמא רפרם מיירי בישן שאין בו צואה ולהכי א"צ להרחיק מלא עיניו רק ד"א ורבא קאי אמתני' ואם יש בו צואה צריך להרחיק מלא עיניו והמרדכי פסק הבעי' לקולא כדעת קצת הפוסקים לכן ס"ל דבחדש אפי' בתוכו מותר ולכן אמר רפרם עומד אדם כנגד ב"ה מרחוק ד"א וקורא ומפרש לה בב"ה שאין בו צואה דביש בו צואה אפי' מלא עיניו אסור ולכן פסק דספסל זה דין ב"ה שאין בו צואה יש לו וא"צ להרחיק מלא עיניו רק ד"א כנ"ל וא"כ דלדידן דס"ל בעי' דרבינ' לחומרא ובב"ה ישן שאין בו צואה צריך להרחיק מלא עיניו ה"ה בספסל זה צריך להרחיק מלא עיניו כמ"ש ב"י בשם הג"מ דאין לחלק בין ב"ה המגולה למכוסה וכ"מ פשט הפוסקים שהשוו דין צואה וב"ה שאין בו צואה ודוק:

א

(א) אסור לקרות – ר"ל לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ואם יש שם ריח רע צריך ד"א ממקום שכלה הריח:

ב

(ב) פינו ממנו – ואיסורו מן התורה כיון שזה המקום מכבר דרכו להיות בו צואה אין זה מחניך קדוש ע"כ אם נסתפק לו אם הוא בה"כ ישן או חדש אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה לעיל בסימן ע"ו ס"ז:

ג

(ג) כשאין לו מחיצות – כמו אחורי הגדר או אחורי הבתים. ופשוט דאפילו אם לא הזמינו מתחלה לאותו המקום לבה"כ כיון שהדרך לפנות שם נקרא בה"כ ישן וראיה מלעיל סימן מ"ב שכתבו שם הפוסקים דאם דרכו תמיד לצור תפילין בהסודר אסור להשתמש בו תשמיש אחר כאלו אזמניה עי"ש:

ד

(ד) מחיצות – נראה דאיירי במגיעות לארץ או עכ"פ עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאמרינן לבוד דאל"ה אסור לדעת רב האי גאון המובא בב"י סימן פ"ז עי"ש:

ה

(ה) אין מגיע – ואם מגיע ר"ר אסור עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובזה די אפילו לפניו לדעת המחבר. ודע דדעת המחבר להתיר אפילו במחיצות שאין גבוהות יו"ד כדאיתא בב"י ובזה חולקים עליו כל האחרונים ובגבוהות יו"ד יש מן האחרונים שסוברין כוותיה והרבה מן האחרונים שחולקין גם בזה וטעמם דס"ל דכיון דהמחיצות מיוחדות לקבל צואה כמו צואה דיינינן להו וכגרף של רעי לקמן בסימן פ"ז דאסור אפילו אין בו ריח רע וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שדעתו להחמיר בזה וכן בפמ"ג ובדה"ח ושאר הרבה אחרוני זמנינו כולם מחמירין בזה וס"ל דצריך להרחיק מהמחיצות ד"א ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה ואין בו ריח רע ולכן צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בד"ת בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו אע"פ שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו ולכן נכון ליזהר כשעושה סוכה בחצר שיעשה בענין שלא יהיה מכוון מחיצות בה"כ נגד פתח הסוכה כשהיא פתוח דאז יהיה צריך ליזהר בזה בעת שהוא מדבר ד"ת ושאר דברי קדושה וכן אם יש נגד חלון ביתו בית הכסא והחלון פתוח והוא עומד בביתו ופניו כלפי בית הכסא נכון ליזהר מלדבר אז דברי תורה ומ"מ לעת הדחק יש לסמוך להקל אם אין מגיע לו ריח רע דאיכא ס"ס [היינו הב"י והב"ח בסימן זה דמתירין במחיצות גבוהות עשרה והרא"ש בסימן ע"ט ס"ב דמתיר אפילו בצואה כשהוא ברשות אחרת אף דרואה אותה] ובעוצם עיניו לכו"ע מהני בכה"ג. עוד כתבו האחרונים דמה דאנו מחמירין במחיצות בה"כ לדונם מבחוץ כצואה דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בית הכסא כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל אם בנה במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה הוא מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד:

ו

(ו) ועדיין לא וכו' – אבל אם נשתמש בו אפילו רק פ"א תו יש עליו שם בה"כ ישן לכל דיניו כיון דהיה שם הזמנה ומעשה ואם לא היה שם הזמנה ורק במקרה נפנה שם ואח"כ פינו ממנו הצואה וגם אין בו ריח רע נ"ל דאין עליו שם בה"כ כלל ומותר אפילו בתוכו וכן מצאתי בספר יבשר טוב ועיין בבה"ל:

ז

(ז) לקרות – ואפילו בתוך ד' אמותיו ויש מחמירין בזה:

ח

(ח) כנגדו – דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כדלעיל בסימן מ"ב ס"ג עי"ש] ומ"מ בתוכו אסור מדרבנן דה"ל בזיון גדול לק"ש או לתפלה ואפילו בדיעבד אם קרא והתפלל בתוכו לא יצא [לבוש]:

ט

(ט) לא בתוכו – דהיינו אם אותו המקום הוא בלא מחיצות אין אסור רק אותו המקום שהזמין ואם מקום המושב שהזמין הוא מוקף במחיצות אסור ע"י ההזמנה כל שטח ההיקף שבתוך המחיצות ועיין בסמוך ס"ק ז' אבל מבחוץ מותר בסמוך לו. כתב הבה"ט דלהרהר בד"ת מותר בתוך בה"כ החדש כשעדיין לא נשתמש בו וכ"כ הא"ר ופשוט דהבונים שבונים בה"כ אסורים לברך שם שום ברכה מבפנים במקום המחיצות ואפילו בעוד שלא בנו המחיצות דכיון שהורשם להם המקום הרי נתייחד זה המקום לבה"כ ואסור:

י

(י) ספק אם הזמינו – דשמא רצונו היה לסיים דבית זה יהיה לתשמישא בעלמא אלא שפסק או נמלך ולא סיים דבריו:

יא

(יא) כסתום דמי – פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה בה"כ כלל ובין שיש לו מחיצות מלמעלה על הגומא או לא:

יב

(יב) אבל אם משתינים – ר"ל ואפילו בשעה שאין שם מי רגלים ואין בהם ריח רע לפי שיש שם בה"כ על מקום זה שמחוץ לגומא שמשתינים שם. וכתב הט"ז דמ"מ למחיצות בה"כ הזה אין להם דין מחיצות בה"כ להרחיק מהן מכנגדן וכנ"ל בסק"ה דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד ואחר שנפל על הארץ איסורו רק מדרבנן ואין מחיצות אלו נקראים בשביל זה מחיצות בה"כ. ונראה דאותן המקומות שנוהגין לעשות מקום מיוחד להשתנה לכל וידוע שאותן המקומות מסריחין מאוד גם על מחיצותיהן יש שם בה"כ לכל דיניו דומיא דעביט של מי רגלים שמבואר [בסימן פ"ז] בהרבה פוסקים דאיסורו מן התורה ואע"ג דמי רגלים עצמן אינן אלא מדרבנן מ"מ כיון שהוא מיוחד לזה הוא מסריח ביותר וחמיר טפי וה"נ דכוותיה ועיין בסימן ע"ט בפמ"ג דדעתו דמי רגלים המסריח איסורו מן התורה:

יג

(יג) ק"ש כנגדו – ס"ל דאין לו דין בה"כ ישן דקי"ל דאסור לפניו במלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה אלא רק דין בית שהזמינו לבה"כ המבואר בס"ב כיון שאין עליו צואה מעולם והגרף אין עומד תחתיו כ"א בעת הצורך אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דיש לו דין בה"כ ישן כיון שנפנין עליו וע"כ צריך ליזהר כשרוצה לקרות ק"ש ולהתפלל או לדבר איזה דברי קדושה שיוציא הכסא מהבית או שיעמידהו מלאחריו ד"א או שיכסה כל הכסא בבגד או בד"א ואפי' הוא נקי ואין בו ריח רע ואין הגרף עומד תחתיו ומכוסה למעלה הנקב בדף. וכן יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בבגד בשעת ק"ש וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שמדבר שם דברי קדושה ובפרט כי הקטן רגיל ללכלך הכסא בעת שהוא נפנה ולכו"ע יש עליו שם בה"כ אף בעת שהוא נקי. כתב בדה"ח לענין ספסל נקוב דאם הספסל מיוחד לישיבה כמו כסא שמיחדין לישיבה ומכוסה בכר וכשצריך להדבר מסיר הכר שעליו ונפנין על הכלי הנצבת שם שיש להתיר לקרות ולהתפלל בעת שהוא מכוסה בכר אף אם אין מכוסה בד"א כלל דאין עליו שם בה"כ עי"ש טעמו. ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה:

יד

(יד) חוזר וקורא – עיין בבה"ל:

א

ס"ה בהג"ה במקום שאין קורין חוזר וקורא. ויצא מן הכלל אם קרא במקום מי רגלים. ע' מג"א לעיל ססע"ו. גם אם הוא בבית הפנימי דמרחץ ע' סי' פ"ד בט"ז ס"ב ובמשבצות זהב שם:

א

ויראה לי וכו'. בב"י כ"כ על מה דאמרינן בגמרא ס"פ מי שמתו אמר רבא אמר רב הונא ל"ש שמרחיק ד"א מהצואה אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו איני והאר"ח עומד אדם כנגד ב"ה ברחוק ד"א ומתפלל הב"ע בב"ה שאין בו צואה ומסקי' דאסור אפי' אין בו צואה ור"ח מיירי בב"ה חדתי וכתב ב"י משמע לי דהא דאסרי' לקרות ק"ש כנגד ב"ה דווקא בב"ה שאין לו מחיצות כמו בתי כסאות שבזמן חכמי התלמוד אבל אם יש לו מחיצות כמו ב"ה דידן אע"פ שיש בה צואה קורא כנגדה בסמוך ואינו חושש דכיון דמחיצה מפסקת הוי רשות בפ"ע וראיה מדאקשי' עליה דרבא מן ר"ח ואי בב"ה שיש לו מחיצות מאי קושי' הא התם ב"ה שיש לו מחיצות אלא ודאי סתם ב"ה דידהו הוה בלא מחיצות וא"כ כי קאמר ר"ת עומד אדם כנגד ב"ה ה"ל צואה לפניו וקאמר דקורא כו' ואפשר דאפי' במחיצות שאינן גבוהות י' כל שאין קרקע הבית נראה שרי לקרות כנגדו דדומה לכופה כלי על הצואה ואע"ג די"ל שאני ב"ה דחמיר אע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו מ"מ כיון שיש מחיצות המעכבות מלראות קרקע הבית הדעת נוטה להתיר לקרות כנגדו עכ"ל ומזה יובן דבריו כאן בש"ע ומו"ח ז"ל כתב על מה שמיקל בב"י ביש מחיצות נמוכין מעשרה דלא נהירא שהרי בע"כ אף בזמן חכמי התלמוד ה"ל מחיצות מדתני בהו כניס' בהרבה דוכתי נכנסתי אחריו לב"ה וכניס' לא שייכא אלא היכ' דאיכא מחיצות אלא שהיו נמוכות מעשר' מ"ה ה"ל דין צואה עכ"ל. ואני אומר דאישתמיט מהנהו רבנן בזה דיבור תוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) על הא דתני' בשבת מותר להכניס לב"ה ג' אבני' מקורזלות פירש"י דב"ה בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזרו וכתבו התוס' ע"ז מדאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ול' בית הכסא משמע בית. ובפ' כ"ג אי' שיהו נשים מספרות בב"ה משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים מבחוץ ואעפ"כ התירו להכניס ואף על גב דמכניס מכרמלית לרה"י כו' הרי לפניך דב"ה שבימיהם היו מוקפים מחיצות דהא התוס' קרי להו רה"י ועמ"ש בסי' ג' וא"כ נסתר דעת הב"י שהוא מתיר אפי' בנמוך מי' וגם מו"ח ז"ל דהתיר עכ"פ במחיצה גבוה י' וכאן משמע אפי' בגבוה י' ויותר מזה תמהתי על דברי ב"י שמתיר כל שאין הצואה נראית דהמחיצות מכסין אותה והלא אמרי' ב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה וכי עדיף יש בו צואה ואינה נראית מחמת המחיצו' מאין בו צואה כלל וא"צ כיסוי כלל. וע"ק לי מדאמר אח"ז בגמר' אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי מותר כו' כמ"ש הטור כאן וע"כ ב"ה דפרסאי היה להם מחיצות דהא מביא הטור ע"ז מב"ה שלנו ואפ"ה אין שם היתר אלא כיון שהם בחפירה משמע אבל אם אינם בחפירה לא מהני מחיצות ע"כ נלע"ד ברור דב"ה ה"ל דין צואה ממש לענין זה דכיון שהמחיצות שלו מיוחדים לקבל צואה ה"ל כצואה אפי' במחיצה גבוה י' ודומה לספסל נקוב דבסמוך ולגרף של רעי שכתב ב"י בסי' פ"ז בשם הרא"ש כיון דמיוחד לכך ה"ל כב"ה אע"פ שאין שם בהם ריח רע ונראה דחומר' דב"ה בזה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל ב"ה כגון שעושה בחצירו חדר מיוחדת לזה אבל אם בנה ב"ה במחיצה של בית הסמוכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה היא מחיצה של ב"ה ממש אין על אותה מחיצה דין ב"ה לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לב"ה בלבד. כ"ז נלע"ד ברור ראין להקל בהאי מלתא שכתב כאן בשביל המחיצות שהוא שלא בדקדוק ומ"ה כל שיש ב"ה בחצירו חדר מיוחד אין לקרות ק"ש או להתפלל בחצר כל שהבית הכסא לפניו כמלא עיניו כדין צואה והיינו בב"ה שאין בו חפיר' אלא הצוא' מונחת על הקרקע כאותן שהיו בימי חכמי התלמוד ע"פ השדה כנ"ל ברור:

ב

אבל אם משתינין בהם כו'. נ"ל דמ"מ אין לזה דין ב"ה לענין הרחקה מכנגדו כדלעיל דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד:

ג

ועוד שהנקב כו'. זהו לשון המרדכי שהבי' ב"י. וכב"י משמע מדבריו דספסל נקוב יש לו דין ב"ה ולפ"ז צריך להתרחק ממנו ד"א עכ"ל. פי' כל שהוא לאחריו אבל לפניו לא מועיל וע"כ יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהו מכוסים בשעת ק"ש ותפלה וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או יוציאום מהחדר שמתפלל שם:

א

(במג"א ס"ק ח') נגד מקום המושב כו' נראה כוונתו דס"ל דודאי אם לח נאסר רק מקום המושב אם כן כשאמר סתם בית זה לב"ה ולא ייחד מקום המושב דלא מיתסר כלל בכה"ג לא הוי הזמנה וע"כ שמייחד מקום המושב ומראה מקום שזה יהיה מקום המושב לב"ה אם כן כשאמר על השני ובית זה קשה דממ"נ אם לא ייחד לו מקום אם כן בלא"ה לא נאסר כלל ואם מראה מקום ואומר מקום זה אם כן ליכ' שוב לאסתפוקי שמא לתשמיש בעלמא קאמר שמא ראה לברור מקום זה ואמר עליו שהוא לתשמיש אחר שהרי כל הבית הוא לתשמיש אחר ולא לב"ה אלא ע"כ מה שמראה מקום בבית מיוחד ואומר עליו ומקום זה ליחדו למקום מושב קאמר. ושוב כתב המג"א וא"ל דבמחיצות אסו' לקרות בתוכה אם כן מאי פריך כו' ר"ל דבברכות פריך מהאי דבעי רבינא הזמינו לב"ה מאי כו' אדר"ח דאמר עומד אדם בב"ה ומתפלל והש"ס משני דהתם למיקם בגוי' וכנגדו שרי כמ"ש בסק"ה ולהמקשן צ"ל דהוי משמע ליה דגם ההיא דרבינא לענין כנגדו מיירי דבתוכו הוי משמע דפשוט לאיסו' אלא ע"כ דכנגדו מבעי ליה וקשיא ליה מדר"ח והשתא קשה דמאי פריך דנהי דנימא דרבינא לאו במקום מושב ממש מיבעי' ליה דבהא ודאי אסו' מ"מ שפיר י"ל דרבינא אף על גב דאמר סתם הזמינו לבה"כ ביש מחיצות מיירי דומיא דהזמינו לבית המרחץ ומבעיא ליה אם מותר לקרות בתוך המחיצות נגד מקום המושב או שמא בתוך המחיצות כה"ג אסו' ור"ח שמתיר כנגדו היינו באין מחיצות ובזה אין סברא לומר שהמקשן טעה וסבר דבזה הדין פשוט לאסו' והתרצן דמשני ליה התם למיקם בגויה ר"ל ומיבעי' ליה אם בתוך המחיצות כבתוך מקום המושב דמי דמה"ת יהיה זה פשוט להמקשן כ"כ. וגם דלפ"ז הו"ל להתרצן לומ' התם בתוך המחיצות מיירי וכנגד מקום המושב אלא ודאי דגם בישן במחיצות מיירי ואין חילוק בין תוך המחיצות לחוץ המחיצה ומ"ש המג"א ועוד דאם המחיצות מועילין כו' לכאורה צ"ע מה ענין זה לזה ונראה שר"ל דבשלמא אם לא הועילו המחיצות בחדש לענין תוכו אם כן י"ל דבישן שרי לקרות כנגדו דהמחיצות המקיפין אינם בכלל גוף הריעי משא"כ אם נאמר דהמחיצות מועילות לגוף הריעי לאסו' כל תוך המחיצות והיינו משום שהמחיצות לתוכן עשויות אם כן מנ"ל להקל בישן כנגדו דשמא הו"ל כגרף של ריעי ומ"ש המג"א דתיקשי על קושית הב"י וליטעמך כו' לכאורה צ"ע דהא באמת תירץ הש"ס דמיירי בהכי ונראה דס"ל להמג"א דבשלמא אם ב"ה יש לו מחיצות שפיר הוי ס"ד דמקשה דמיירי ביש בו צואה ואעפ"כ מותר כנגד המחיצות ואהאי משני ליה דמיירי באין בו צואה משא"כ אם נאמר דב"ה אין לו מחיצות אם כן ע"כ דב"ה דקאמר ר"ח היינו שאין בו צואה דאל"כ למה נקט ב"ה כלל דהא עיקר חומרא דב"ה משום צואה הוא ואם איתא דר"ח בא להתיר כיש בו צואה הכי הול"ל עומד אדם נגד צואה ומתפלל ולמה נקט ב"ה כלל אלא ע"כ דגם המקשן ידע דמיירי שאין בו צואה א"כ אין קושיא על רבא וזה כוונת המג"א שכתב דתיקשי וליטעמך דלמא אע"ג שאין בו מחיצות מ"מ איירי שאין בו צואה ר"ל דלדידיה ניחא די"ל דהמקשן היה סובר דסתם בה"כ יש בו צואה משא"כ להב"י דע"כ ביש בו צואה איירי (ומ"ש המג"א לשון דלמא ר"ל דלמא דכיון דאיירי באין בו צואה לכך קיל טפי מצואה גופא) וגם י"ל דהמג"א ס"ל דלא מסתבר לו' דהמקשן לא ידע דאיכא לאוקמי באין בו צואה דודאי לשון בה"כ נופל גם באין בו צואה (ואתי לשון דלמא שכתב המג"א כפשוטו) אלא ודאי דגם המקשן ידע דהך דר"ח מיירי באין בו צואה רק דהוא סבר דין ב"ה וצואה שוין ולא ס"ל לחלק ביניהם כמו דבאמת ס"ל לרב יוסף הכא וס"ל דהא דנקט ר"ח ב"ה לאשמועינן דכנגדו הוא דשרי אבל בתוכו אסור אע"פ שאין בו צואה אבל כנגדו עכ"פ שרי אע"פ שיש לו דין צואה ולכך מקשה אדרבינא והתרצן ס"ל דיש חילוק בין ב"ה שאין בו צואה ליש בו צואה ופריך עליו מדרב יוסף אם כן מנ"ל דהמקשן ס"ל מסברא דגם המחיצות הו"ל כגרף של ריעי ודין צואה יש להם ולכך לא מהני הפסקת המחיצות:

ב

(מ"א ס"ק ה') וצ"ל דרבינ' מספקא ליה דלמא רפרם מיירי בישן כו'. יש לתמוה דא"כ באמת למה לא תירץ כן דרב יוסף קאי אמתני'. ונראה משום דלכאורה ק' דלמה לא הזכיר רפרם בדבריו שצריך להרחיק ד' אמות אך דבס"ד היה ניחא שהיה סובר דמיירי ביש בו צואה וא"כ הדין פשוט במשנה שצריך להרחיק ד"א ורפרם כחא דהיתיר' אתי לאשמעינן שאע"פ שעומד כנגדו יכול להתפלל וא"צ מלא עיניו אבל למאי דמשני באין בו צואה א"כ א"א לפרש דר"ל דמרחיק ד"א כיון שעדיין לא נזכר בשום מקום לאסור כשאין בו צואה להרחיק ד"א עד שיצטרך לו' דעכ"פ ע"י הרחקה שרי וע"כ דכוונת רפרם לאשמעי' דאף בלא הרחקה נמי שרי וכמו דקי"ל באמת למסקנ' דמוקי בחדתי ובתוכו דוקא אסור וכנגדו שרי והיינו בלא הרחקה א"כ אף למאי דמוקי אף באין בו צואה משמע דאף סמוך לבה"כ ממש שרי ואהא פריך מדר"י וליכא למימר דרב יוסף קאי אמתני' (ר"ל אהא דאתמר שירחיק מן הצואה ד"א אהא איתא דגם בב"ה הדין כן וקאמר רב יוסף עלה דב"ה שאמרו אע"פ שאין בו צואה) דהיינו ע"י שיעור ד"א דנהי דנימא הכי ומ"מ לפום הך תירוצ' א"צ לרפרם להרחיק כלל ולפ"ז הדר' קושית המג"א לדוכתי' מאי מספק' ליה לרבינ' תפשוט מדרפרם. אמנם נראה דבלא"ה קשה דתפשוט ליה מדרב יוסף דאמר ב"ה שאמרו אעפ"י שאין בו צואה משמע שעכ"פ היה בה אלא שעתה אין בו ותיפוק ליה דאפי' בחדתי שמעולם לא היו בו אסור וא"ל דבישן פשיט' ליה ובחדש מספק' ליה א"כ גם מדרפרם ליכא למפשט מידי דדלמא כנגדו פשיטא ליה ובתוכו מספק' ליה. אלא ודאי שז"א וכמ"ש המג"א שדוחק לומר דרפרם גופ' מספקא ליה. וא"כ תפשוט ליה מדרב יוסף וצ"ל דבהך צד האיבעי' דחדתי אסור י"ל דרב יוסף באמת קאי על דין צואה לפניו ג"כ שצריך מלא עיניו וע"ז קאמר דה"ה ב"ה שאין בו צואה משא"כ בחדתי עכ"פ א"צ מלא עיניו אבל לעולם הרחקה ד"א בעינן ולפ"ז נהי דנימא דרפרם ס"ל כסברת רב יוסף דב"ה שיש בו צואה ואין בו צואה שוים הם וד' אמות בעינן ולכך לא הזכיר בדבריו ד"א מ"מ קשה דהא אם נא' דרפרם סמך ע"ז דשוה אין בו צואה לצואה כסברת רב יוסף א"כ במלא עיניו הדין כן כמו לרב יוסף ולמה מתיר רפרם כנגדו דהא הך סבר' דרב יוסף מיירי לענין מלא עיניו דהא בד"א לא צריך למימר דבחדתי נמי יש לאסור לחד צד איבעי' דרבינ' וע"כ דלמלא עיניו מיירי ולכך פריך שפיר מדרב יוסף על רפרם. אבל רבינ' שפיר מספק' ליה דשמ' חדתי שרי ורב יוסף קאי אמתני' דאע"פ שאין בו צואה צריך ד' אמות דהוא שוה לענין זה לדין יש בו צואה אבל חדתי שרי לגמרי ורפרם באין בו צואה מיירי. ומ"מ צריך ד"א דזה פשיטא ליה לרפרם דלענין הרחקה ד"א שוה אין בו צואה ליש בו רק לענין מלא עיניו אומר שיש לחלק דאין בו צואה עומד כנגדו ומתפלל. עוד נלענ"ד ע"פ דרך הנ"ל באופן אחר קצת בפי' דברי המג"א סי' פ"ג סק"ה שכתב דרבינ' מספק' ליה דלמא מיירי בישן כו' דלכאורה תימא למה באמת לא משני דרב יוסף קאי אמתני' ולמה ליה לשנויי בחדתי וגם המקשן מנ"ל להקשות ונלע"ד דלכאורה קשה בלא"ה על דברי המג"א דאיך אפשר לו' דרפרם מיירי בישן שאין בו צואה דא"כ משמע דגם הרחקה ד"א לא צריך בשלמא למאי דס"ד דמיירי ביש בו צואה שפיר כתב המג"א דלא מצי לאקשויי ממתני' די"ל דרפרם מיירי שכשהרחיק ד"א משום שהדין פשוט במשנה שצריך ד' אמות מצואה ורפרם כחו דהיתיר' אתי לאשמועינן. דאפי' כנגדו עומד ומתפלל וא"צ מלא עיניו. משא"כ אי איירי באין בו צואה א"כ עדיין לא נזכר דין זה במשנה ומדסתם רפרם משמע דאפי' ד"א א"צ א"כ נהי שנאמר דר"י קאי אמתני' מ"מ הרחקה ד"א עכ"פ בעינן וקשה על רפרם וע"כ מיירי כו' והדר' קושי' לדוכתי' על המרדכי. וצ"ל דהמרדכי לפי מ"ש המג"א בכוונת דבריו ס"ל דמה שאמר רפרם עומד אדם כנגד בה"כ כו' הרי זה כמבואר שצריך הרחקה ד"א דפחות מד"א לא מיקרי כנגדו אלא בתוכו ולפ"ז הא דמשני הש"ס כי מיבעי' ליה לרבינ' לצלוי' בגוי' הא נגדו שרי היינו בהרחקה ד"א דאף בחדתי ד' אמות בעינ' רק דרבינ' מיבעי' אי שרי כנגדו אי בעינן מלא עיניו כשאר בה"כ שאין בו צואה. והשתא א"ש דלא מצי לשנוי' דר"י קאי אמתני' ולענין הרחקה ד"א אתמר דאם כן קשה תפשוט בעיא דרבינ' דהא מדר"י משמע דוקא בה"כ שאין בו צואה בעינן ד"א אבל עכ"פ שהיה בו כבר אלא שפינוהו אבל חדתי אפי' ד"א לא צריך דאל"כ הו"ל לרב יוסף לאשמועינן רבות' טפי דאפי' בחדש בעי הרחקה והמקשן היה סובר דרבינ' לענין כנגדו מיבעי' ליה אם צריך הרחקה וה"ל להוכיח כן מדרב יוסף. אלא ע"כ דר"י מיירי לענין מלא עיניו דבעינן אע"פ שאין בו צואה ובזה בחדתי שרי אבל ד"א אפשר שצריך להרחיק ואם כן קשה על רפרם דאמר שא"צ מלא עיניו וא"ל דמ"מ התרצן דמוקי בעי' דרבינ' בתוכו דוקא אבל כנגדו שרי למה ליה לאוקמיה דרפרם בחדתי נימא דרפרם בישן מיירי ור"י קאי אמתני' ואפ"כ תפשוט דרבינ' לענין בתוכו קאמר דז"א דהא כבר כתבתי דמה קאמר התרצן דרבינא לצלוי' בגוי' מיבעי' ליה לאו דוקא בתוכו ממש אלא ה"ה בתוך ד"א נמי תוכו מיקרי לסברת המרדכי וכנגדו דשרי חוץ לד"א א"כ מדרב יוסף מוכח דדוקא בב"ה שאין בו צואה בעינן ד"א הא חדש לא בעינן ד"א וממילא איפשטא בעיין דרבינא דלא מסתבר לחלק בין תוכו ממש לחוץ ד"א והש"ס במסקנ' שפיר מחלק בין תוכו לכנגדו דלענין ישן בעינן מלא עיניו ובחדש א"צ. אבל בס"ד דאף בישן א"צ כ"א ד"א אם כן גם בחדש אם נימא דתוכו אסור פשיטא דד"א בעינן. אלא ע"כ דר"י לענין מלא עיניו מיירי והוצרך לאוקמי דרפרם בחדתי. משא"כ המג"א שפיר קאמר דרבינא לא פשיט האיבעי' לחומרא מדרפרם דאמר כנגדו דמשמע חוץ לד"א כמלא עיניו דשרי הא בתוכו אסור משום דס"ל דשמא לעולם בחדש אפי' בתוכו מותר ורפרם מיירי אפי' בישן ורב יוסף קאי אמתני' דהא השתא דקיימינן דחדש מותר בתוכו שפיר מצי רב יוסף קאי אמתני' ודוקא בישן שאין בו צואה בעי הרחקה אבל חדש אפילו בתוכו מותר וזה בעיא דרבינא אם חדתי אסור א"כ רפרם מיירי בחדתי ודוקא כנגדו שרי אבל תוכו אסור. א"ד דלמא רפרם מיירי בישן וגם רב יוסף בהכי מיירי ודוקא בישן אסור אבל חדתי שרי וא"כ המרדכי שפוסק האיבעי' לקולא לפ"ז רפרם מיירי ומה שאמר להתיר כנגדו היינו ע"י הרחקה א"ד וכדאמר רב יוסף: