שולחן ערוך, אורח חיים פ״ד: אם מותר לקרות במרחץ ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

אם מותר לקרות במרחץ ובו סעיף אחד:
מרחץ חדש שלא רחצו בו מות' לקרות בו ובישן בבית החיצון שכל העומדי' שם לבושים מותר ובאמצעי שקצת העומדים שם לבושים וקצת ערומים יש שם שאילת שלום אבל לא ק"ש ותפלה: הגה ומותר להרהר שם בדברי תורה [ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים] ובפנימי שכלם עומדים שם ערומים אפי' שאלת שלום אסור [ואסור לענות אמן בבית המרחץ] [ר"ן פ' כירה]:

א

מרחץ חדש כו' ובאמצע שקצת עומדים שם לבושים וקצת ערומים כו'. אף ע"פ שאין שם אדם עתה כיון שהיה בו פעם אחד ערומים ולבושים אסור לקרות ק"ש ותפלה וכן פנימי כי מרחץ שאמרו אע"פ שאין שם אדם (שבת דף ב'):

ב

ומותר להרהר כו' ד"ת ובכ"מ שמותר להרהר בו ד"ת מותר להורות בו היתר או איסור אך לא יאמר טעמו של דבר כמ"ש בהגה ס"ס פ"ה:

ג

ובפנימי אפילו שאלת שלום אסור. והטעם משום שנ' ויקרא לו ה' שלום ופירש"י ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלו' (בפ"ק דשבת) ולא כן פרש"י בשופטים סי' ו' ע"ש. ולאו דוקא שאלת שלום אלא אפילו אסור לקרוא אפילו בבית המרחץ הפנימי לאיש ששמו שלום וכן בב"ה ובל' אשכנז או בל' לע"ז אין בו איסור ואף ע"פ ששמות שאינם נמחקין אסור להזכירם בב"ה ובבית המרחץ אפי' בל' אשכנז או בלע"ז דדברים של קודש אסור לאומרן בל' חול כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכו' ק"ש שאני התם דמתיחדים לקדושה אבל בהזכרת שלום אינו מיוחד לקדושה ואין בו איסור אלא כשמזכירו דוקא בל' הקודש ולא בל' חול (מורי בב"ח) והרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בבית החיצון ע"מ לשתות בבית הפנימי. (אגודה) ואיסור מרחץ אינו אלא משום זוהמא לכן הני מקואות מים שהמים שלהם צוננים ליכא זוהמא ומותר (כ"מ ע"ש הרר"ז) ופשוט הוא:

א

ובישן. אעפ"י שעכשיו אין שם אדם. ש"ס וב"י. וע"ל סי' מ"ה ס"ק ג' שכתבתי שם בשם המ"א דבמקוה מותר כשאין שם אדם ע"ש. וט"ז כ' כאן דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית ששייכת לטבילה אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו בתוך המים ועיין יד אהרן ופר"ח סי' פ"ה. (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה):

ב

אסור. דשלום שמו של הקב"ה. וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום. ואדם ששמו שלום הט"ז מתיר להזכיר שמו בבית המרחץ ובבית הכסא דאין מתכוין אלא על אותו אדם. וב"ח ומ"א ס"ל דאסור. אבל בלשון לע"ז שרי לקרותו. ופר"ח בסי' זה חולק על הב"ח וס"ל דשם שלום אסור לקרותו אפילו בלשון לע"ז ע"ש אבל מי ששמו שמשון מותר ע"ש בסי' פ"ה. אם שאל לו אדם דבר הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית האמצעי שרי לומר כך. הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ ע"מ לשתות בפנים:

א

שבת י' והביאו הרי"ף והרא"ש בס"פ מי שמתו:

א

ס"א מרחץ כו'. ול"ג בנדרים שם הזמינו למרחץ כמ"ש בשבת שם ועתוס' בנדרים ובשבת שם:

ב

ומותר להרהר כו'. בקדושין ל"ג א' ל"ק הא כו' ופי' ש"ך בי"ד סי' רמ"ד ס"ד דהיינו בבית האמצעי כיון שיש שם שאילת שלום וכ"מ מרי"ף ורא"ש וש"פ שכתבו להאי מימרא ואם איתא דבבית החיצון מאי למימרא שם מניח תפילין כו' וכן טוש"ע שכתבוהו ועלה קאמר בגמ' ה"נ מסתברא כו' משמע דמותר להרהר שם אבל הרמב"ם השמיטה שם ס"ל דבבית החיצון ממש ועמ"ש ס"ס פ"ה:

ג

ואסור כו'. ירושלמי פ"ג דשבת שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור ור"ל שאסור לומר ולהורות זה שם:

א

ובישן בבית החיצון וכו' – כי דרכם היה שאחר שלבש חלוקו בבית האמצעי היה יוצא לבית החצון לגמור שם הלבישה [רש"י] ומש"כ במ"ב אפילו היתה דרכו וכו' ובימי החורף וכו' הוא ירושלמי ופשוט דמיירי שלא נבנה הבנין מתחלה לשם מרחץ דאל"ה אפילו היו רוחצין בו רק פ"א ג"כ דינו כבה"כ ישן:

ב

ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים – בירושלמי איתא שרוב בני אדם עומדים שם ערומים:

א

סעיף א' מרחץ חדש וכו'. נ"ב עיין בט"ז ס"ק ב' כתב בשם הכ"מ וצ"ע דהא לענין מזוזה הוי בית הטבילה כבית המרחץ וכו'. ולפענ"ד לק"מ דמזוזה הוי רק חובת הדר ואם אינו דר שם אף אם הוי בית יפה ונקי פטור ממזוזה לכך בזה כיון דבעינן דירה והטבילה כיון שאינו של כבוד לאו דירה הוי אבל הזכרת ש"ש לאו בדירה תליא מלתא רק במקום נקי וכל דהוי המקום נקי מזוהמא מותר להזכיר בו ש"ש לכך גם מקום טבילה לא נחשב זוהמא ומותר להזכיר ש"ש ובית שאין בו דירה כלל יוכיח דמותר להזכיר בו שם שמים ופטור ממזוזה וז"ב. שוב ראיתי בא"ר שכוון לזה בקיצור ואני הסברתיו יותר בעזה"י עד שתימה בעיני על הכ"מ שלא הרגיש בזה ודו"ק היטב:

א

[א] וקצת ערומים וכו'. כתב בכסף משנה בשם הרבינו מנוח זה לשון אור זרוע כיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים הוא הדין למקוואות שטובלין בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאתי ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקוואות שהמים שלהם צוננים ליכא זוהמא ומותר, וצריך עיון דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עד כאן לשונו. ונחלת צבי כתב בסתם דמותר במקוואות, וכן פסק רמ"א ביו"ד סימן ר', ונראה דסבירא ליה לתרץ דשאני מזוזה דבעינן דירה עשויה לכבוד כדאיתא ביו"ד סימן קפ"ו כן נראה לי. אך קשיא לי מאי שנא מאמצעי דשם ליכא זוהמא דהא אין מזיעין אלא בפנימי ואין האמצעי אלא שנכנסין לתוכו ערום ולובשין אותו מיד כמבואר בשבת דף מ"ד בש"ס ופוסקים ואפילו הכי אסור לקרות בתוכו, ודוחק גדול לומר כיון שיוצאין מפנים לאמצעי ערום יהא זוהמא והבלא. לכן נראה לי דרבינו מנוח דמתיר במקוואות מתיר דוקא כשאין בו אדם וסבירא ליה באמצעי מותר כשאין בו אדם ודו"ק, ועיין במגן אברהם סימן מ"ה דלא ירד לזה. ומזה קשיא על הב"ח שפסק בסתם דגם באמצעי אסור כשאין בו אדם, ועולת תמיד כתב עליו שדבריו נכונים. ולעניות דעתי מותר כשאין בו אדם וכן משמע מבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש שכתב דבית הפנימי מאוס הוא וכו' משמע דאמצעי מותר כשאין בו אדם, וכן נראה לי מוכח מרש"י סוף פרק מי שמתו דפירש על הא דקאמר מרחץ שאמרו אף שאין בו אדם, זה לשונו, אסור להרהר בו, עד כאן, הרי דמיירי בפנימי דוקא דאי באמצעי הא מותר להרהר בו. אך קשה מאי פריך הש"ס בשבת דף י' על רב אדא דאמר מותר להתפלל בבית המרחץ מהא דמרחץ שאמרו אף שאין בו אדם דילמא מיירי רב אדא באמצעי דוקא. ויש לומר דסתם מרחץ מיירי בפנימי דהא בפרק כירה אמרינן דבבית המרחץ אסור להרהר וקיימא לן דוקא בפנימי אסור. ועוד דאם כן הוי ליה לרב אדא לפרש דמיירי באמצעי שלא נטעה להקל גם בפנימי. ותדע דאם לא כן תיקשי מאי פריך מהזמינו לבית המרחץ דיהא אסור כמו בית הכסא דילמא שאני אמצעי דאין בו איסור הזמנה אלא דלא דמי לבית הכסא, אלא על כרחך פשיטא לש"ס דרב אדא מיירי אפילו בפנימי. והשתא ניחא מה דפריך הש"ס בבבא קמא דף פ"ו בית המרחץ בר בושת הוא דעומדים ערומים ולא מוקי לה באמצעי ועוד יש לחלק. כתב הט"ז דבמים מותר בכל הברכות כדלעיל סימן ע"ד:

ב

[ב] אפילו שאילת שלום וכו'. כתב הב"ח דוקא שלום בלשון הקודש אבל בלשון חול אין בו איסור דאף על פי דשמות המיוחדים והם שמות שאינן נמחקים אסור להזכירם אפילו בלשון חול, שאני התם דמיוחד לקדושה, אבל הזכרת שלום אינו מיוחד לקדושה ואין בו איסור אלא כשמזכירו בלשון הקודש, עד כאן. עוד כתב אדם שנקרא שמו שלום אסור לקרות בשמו בבית המרחץ, ודעת הנחלת צבי נוטה להתיר וכן פסק הט"ז:

ג

[ג] לענות אמן וכו'. אבל לשון אמונה שרי, כן משמע בש"ס שם. כתב אגודה הרוצה לשתות בבית המרחץ יברך בחוץ על מנת לשתות בפנים דהוי כמו מפינה לפינה, עד כאן. משמע בבית אחר אסור לברך על מנת לשתות במרחץ ועיין סימן קע"ח ובמגן אברהם סוף סימן קס"ו:

א

בבית המרחץ. אפי' רחצו וסיידו בסיד דהא שם מרחץ עליו ולא הוי מחניך קדוש ספר בית יהודה סי' יו"ד:

א

א) [סעיף א'] מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו. ואע"ג דבבה"כ חדש אסור לקרות בו כמ"ש בסי' פ"ג סעי' ב' שאני בה"כ דמאיס. גמרא שבת דף יו"ד. ופי' רש"י ז"ל דמאיס ושם מגונה עליו. והביאו ב"ח ודרישה אות א', ט"ז סק"א:

א

ב) שם ובישן בבית החיצון וכו' ואיתא בגמרא שם ובפ' מי שמתו דכ"ו ע"א דמרחץ שאמרו אעפ"י שאין שם אדם. והביאו ב"י. וכתב כלומר שמאחר שנשתמשו בו אעפ"י שעכשיו אין בו אדם מאיס בית הפנימי ואין קורין בו דהוי כמו בה"כ שאעפ"י שפינו הצואה ממנו אין קורין בו עכ"ל וכ"כ הב"ח. מ"א סק"א בית יהודה חא"ח סי' יו"ד. וכתב שם הב"ח דדין זה אף במקום שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים דאסור בק"ש ותפלה ולהניח תפילין ג"כ אעפ"י שאין שם אדם אסור כיון שהיו בו פעם אחת ערומים ולבושים עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י. עט"ז אות א'. עו"ת אות ב'. ר"ז אות א'. וכן יש להחמיר ודלא כהא"ר אות א'. שכתב להתיר באמצעי כשאין שם אדם, ועיין מש"ז אות ב':

א

ג) שם ובישן בבית החיצון וכו' ואפי' אם סיידו וניקו ורחצו המרחץ אכתי באיסוריה קאי דשם מרחץ עליו. בית יהודה שם. והביאו הברכ"י אות ד' אבל אם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ שעקרו התנור וכיוצא ועשוהו בית לדור מותר לדור ולברך ולהניח בפתחו מזוזה. פמ"א ח"א סי' פ"ז והביאו הברכ"י אות ה'. שע"ת אות א', ועיין לעיל סי' פ"ג אות ב'.

א

ד) שם ובאמצעו שקצת העומדים שם לבושים וקצת ערומים וכו'. כתב הרב מנוח וז"ל דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלין בהם אנשים אסור לברך או לקרות בתוכן. ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהם צוננים ליכא זוהמא ומותר. וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל. והביאו כ"מ בהלכות ק"ש פ"ג דין ג'. והנה מ"ש וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ רצונו להקשות דהיאך אנו אומרים דמברכין בבית המקוה צונן כיון דלענין מזוזה הוא שוה לבית המרחץ כיון דשניהם פטורים ממזווה כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ו סעי' ד' יעו"ש. ואמנם קושיא זו כבר היא מתורצת בדברי מרן ז"ל שם שכתב לפי שאינם עשויים לדירת כבוד. וכן תירץ הפר"ח בסי' פ"ה יעו"ש. והמ"א סי' מ"ה סק"ב תירץ מפני שאסור לעמוד לפני ה' כשהוא ערום יעו"ש. וכ"כ מר"ן ז"ל ביו"ד סי' ר' דאשה מברכת בבית הטבילה יעו"ש וכ"כ הפר"ח סס"י פ"ה, מ"א סי' מ"ה סק"ב. ר"ז שם אות ג'. מחב"ר בזה הסי' אות א' וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות דרוש ו' דציצית שראה להאר"י ז"ל שהיה מברך ברכת להתעטף כשהיה בבית הטבילה יעו"ש. מיהו עיין להט"ז סק"ב שכתב דבית הטבילה יש לו ממש דין בית אמצעי של המרחץ דקצתם לבושים ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם שהיא שייכא לטבילה שא"א בענין אחר אבל במים מותר בכל הברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים עכ"ד. והב"ד הסו"ב אות א'. ומאמ"ר אות א'. ואמנם עיין בית יהודה שם ובנה"ש מ"ש על דברו הט"ז. וע"כ לענין הלכה נראה כמ"ש החיד"א בברכ"י סי' פ"ה אות יו"ד וז"ל דין המקוה נסתפק בו רבינו מנוח הביאו מרן ז"ל בכ"מ פ"ג. והאחרונים האריכו בזה הט"ז וי"א לעיל סי' פ"ד ומ"א לעיל סי' מ"ה והפר"ח בסי' זה והד"מ ח"א א"ח סי' ט'. ואשר אני אחזה בעניותי לענין דינא דמקוה שאין פתחו פתוח לבית הפנימי של המרחץ דלא נפיש הבליה וזוהמיה אם הוא עומד יחידי שם או אפילו שיש אחרים לבושים שרי ליה לקרות ולברך וכמ"ש הפר"ח וכן נוטה דעת הרב מג"א ואם אחרים אתו עומדים דינו כבית אמצעי כמ"ש הט"ז. וכשיפשוט בגדיו והוא ערום או שיש אחרים ערומים אם בידו כתבי הקודש כמו שנוהגים קצת להוליך קלף עם שמות צריך לכסותו דאסור לעמוד בפני ה' ערום וזהו טעם הרמב"ם בההיא תשובה דרוקם פסוקים בטלית שהביא המ"א ונדפסה בס' פאר הדור סי' ז' ול"ק מינה לפר"ח כמו שהקשה היד אהרן ודו"ק בדברי המג"א. וכשהוא עומד במים אם הם עכורים וראשי לחוץ שרי לומר פסוקים. ואם צלולים דלבו רואה מותר להרהר וכמ"ש בשבת דק"ן. ואם בני אדם שם ערומים אף דערותן מכוסה אלא דאיכא לתא דמרחץ הא נמי שרי כמ"ש מור"ם לעיל סי' פ"ד דשרי להרהר בבית אמצעי. וביש בני אדם ערומים שם יש להחמיר מלומר פסוקים וי"ג מדות דאינו מוכרח ותיסגי בהרהור עכ"ל. ועוד עיין בדברינו לעיל ססי' מ"ה מ"ש שם בס"ד:

א

ה) שם הגהה. ומותר להרהור שם בד"ת. אבל בבית הפנימי אסור להרהר בד"ת. ד"מ סי' פ"ה אות א' בשם הר"ן. וכתב עו"ש הד"מ בשם הר"ן דכל מקום שמותר להרהר מותר להורות היתר או איסור אך לא יאמר טעמו של דבר. והביאו בהגהות ש"ע סס"י פ"ם וכ"כ ר"ז בזה הסי' אות א':

א

ו) שם ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים אפילו שאילת שלום אסור דשלום שמו. של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ה' שלום. שבת דף יו"ד ע"ב ופירש רש"י ז"ל ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלום. וכתב המ"א סק"ב דה"ה במבואות המטונפות אסור בשאילת שלום. וכ"כ ר"ז שם. שת"ז אות ד':

א

ז) שם אפי' שאילת שלום אסור. ואדם שנק' שמו שלום כ' הב"ח דאסור לקרותו בשמו בבית הכסא ובבית המרחץ אבל בלשון לע"ז מותר לקרותו יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א'. וכ"כ המ"א שם וכ"כ הפר"ח אלא מה שהתיר הב"ח בלשון לע"ז חלק עליו הפר"ח וכ' דאפי' בל' לע"ז אסור יעו"ש. אבל הט"ז סק"ג חלק על הב"ח וכתב דמותר לקרות לאדם ששמו שלום בבה"כ ובבית המרחץ יעו"ש והביאו הא"ר אות ב' וכתב שכן דעת הנ"ץ וכ"כ ה"ב אות ב' וכ"נ דעת הסו"ב אות ב' וכ"כ הפרמ"ג בא"א סי' פ"ה אוח ג' דצדק הט"ז דאדם ששמו שלום מותר וכן הסכים הכס"א או' ד' יעו"ש. וכ"כ ר"ז שם וכתב שכן נוהגים. וכן הסכים הברכ"י בסי' פ"ה אות ט' וכתב שכן משמע ממ"ש הרב זקן אהרן סי' ע"ב, אלא שסיים דהמחמיר בזה הנה שכרו אתו אך בלע"ז מותר גמור והבו דלא לוסיף עלה ואין להחמיר עכ"ד. ועיין ח"א כלל ג' או' ל"ו שכתב דנכון לבלוע המם ויאמר רק שלו בלא מם רק שיבליע בדבור ויש נוהגין לומר שלון ויבליע המם עכ"ד והביאו הפתה"ד בסי' פ"ה. וכ"כ רו"ח או' א' וכתב שם הפתה"ד מה ששגור בפי רוב העולם דלא דייקי בלישנייהו לא בשם שלום ולא בשם שלמה וקראו להו בסין שמאלית סלום וכן סלאמו נראה דכ"ע מודו דשרי דהא לאו הכי שמיה דקב"ה יעו"ש. וה"ה בשם שלום שהוא בנקוד שורק או' קבוץ דמוצאן אחת כ"ע מודו דשרי. יפ"ל אות א'. וכתב שם דה"ה נמי שמותר להזכיר שם האיש אשר שמו שבתי לקרותו בשמו בבית המרחץ ובמקום המטונף אף לפ"ד החס"ל אות א' שכתב דצריך ליזהר ג"כ מלהזכיר שבת משום שאמרו בזוהר דקב"ה איקרי שבת כיעו"ש בד"ק כשקוראו שבתי נראה דאין לחוש עכ"ד. וכן יש להתיר בשם שמשון. פר"ח סס"י פ"ה. י"א בזה הסי' ואם בעודו בבה"כ או קודם נט"י שחרית ראה מנגד אדם שמחלל שבת כתב שם הרו"ח דמותר לגעור בו בקול רם ולומר שבת. כדי למונעו אלא דיותר נראה לומר דלא יאמר שבת במילואו אלא שבא והשומע מבין בזה ודי יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' פ"ה אות טו"ב:

א

ח) שם אפילו שאילת שלום אסור. ואם נתן לו שלום איכא פלוגתא במס' דרך ארץ י"א משיבו ואין בכך כלום וי"א דאומר לו מרחץ היא והכי נקטינן. ומיהו לא מצי למימר ליה אין משיבין שלום במרחץ כדאמרינן פ"ג דעכו"ם כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ. פר"ח. שת"ז שם. אבל יוכל להשיב לחבירו עליכם ברכה טובה. שת"ז שם בשם ס' זכירה:

א

ט) אם שאל לו אדם הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ. ובבית אמצעי שרי לומר כך. מ"א סק"ב. סו"ב אות ב'. א"ר סי' פ"ה אות ב'. ר"ז אות א'. ח"א שם אות ל"ה. שת"ז שם:

א

י) שם הגהה. ואסור לענות אמן וכו' אבל לשון אמונה שרי. כ"מ בש"ס שם. א"ר אות ג':

א

יא) שם ואסור לענות אמן וכו' היינו אם שמע ברכה מאחד שבחוץ. לבוש. והיינו בפנימי וכן בה"כ אבל באמצעי יראה דשרי וכ"מ מלבוש יעו"ש. פרמ"ג במש"ז אות ג'. ועיין בס' לח"י ח"א דף יו"ד ע"ב שכתב דהא דאסור לענות אמן במרחץ היינו דוקא אמן דקדיש וקדושה אם שמע שאומרים אחורי בית המרחץ אבל באומר אמן על דברי חול כדרך בנ"א מותר. והביאו י"א מ"ב בהגב"י אות ג':

א

יב) הרוצה לשתות מים בבית המרחץ יברך בחוץ וישתה פחות משיעור ברכה אחרונה ויכוין לפטור כל מה שישתה לפנים. ואם אינו צמא למים יאכל מעט צוקר וכדומה ולכשיצא לחוץ אם לא עבר חצי שעה משתייתו האחרונה ששתה בפנים יברך ברכה אחרונה. חס"ל אות ג' והיינו לאחר שרחץ ידו שהיוצא מבית המרחץ צריך נטילת ידים כמבואר בסי' ד' סעי' י"ח ובדברינו לשם אות ס"א בס"ד. רק אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר וכו' ויברך כמ"ש שם בסעי' כ"ב כדי שלא יעכב הברכה. ועיין מ"א סי' קס"ו סק"ג מ"ש ע"ש האגודה וא"ר ומש"ז בזה הסי' אות ג' ומ"א סי' ר"ו סק"ד ודו"ק:

א

ט"ז סק"א הר"ר מנוח. ועיין מג"א בסוף הלכות תפילין מזה:

א

ובישן. אף על פי שעכשיו אין שם אדם (גמ' וב"י):

ב

שאלת שלום אסור. דשלום שמו של הקדוש ברוך הוא וה"ה במבואות המטונפות אסור בשאלת שלום ואדם ששמו שלום אסור לקרותו בשמו אבל בלשון לעז שרי לקרותו (ב"ח): אם שאל לו אדם הלכה אסור לומר לו אין משיבין במרחץ ובבית האמצעי שרי לומר כך (גמרא ע"א):

א

(א) שלא רחצו – פי' אפילו פעם אחד דאי רחצו תו ה"ל כמרחץ ישן לכל דיניו מאחר דהיה בו הזמנה ומעשה:

ב

(ב) מותר לקרות – ואע"ג דבבה"כ קי"ל לעיל בסימן פ"ג ס"ב דאסור ע"י הזמנה בעלמא שאני בה"כ דמאיס טפי:

ג

(ג) וקצת ערומים – י"א דאפילו אם עכשיו כולם לבושים או שאין שם אדם כלל מ"מ כיון דהבית מיוחד להיות בו ערומים ולבושים קצת דין מרחץ עליו ויש מקילים בזה ולדבריהם בחדר שדר שם הבלן וב"א עומדים שם ג"כ ערומים שרי לומר ד"ת וקידוש ותפלה באין שם אדם. וכ"ז לענין בית אמצעי אבל בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ורוחצין שם הוא מאוס טפי ולכו"ע דינו כבית הכסא ואסור אפילו אין שם אדם ואפילו היתה דרכו של אותו המרחץ לרחוץ בו רק בימות החמה ובימי החורף הוא סגור מ"מ גם אז כל דיני מרחץ עליו דלא נעקר עדיין שמו ממנו אך אם עשו שינוי מעשה בגופו כגון שעקרו שם תנורו וכיוצא בו ועשוהו בית דירה מותר לו להניח בפתחו מזוזה ולברך עליה ולקרות ולהתפלל שם וכן הדין לענין בה"כ:

ד

(ד) אבל לא וכו' – וכן כל הברכות וד"ת אסור שם. ומשמע מדברי הט"ז דבדיעבד אם בירך שם אינו חוזר ומברך וכן בק"ש אין חוזר וקורא אף אם היה נמצא שם אז אדם ערום בבית האמצעי אך באופן שלא עמד נגדו בעת הקריאה או כגון שהחזיר פניו וגופו ממנו דאל"ה חוזר וקורא מטעם שקרא נגד ערוה [פמ"ג] ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז דכל דינו כבית אמצעי של מרחץ ואין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם כדיעבד היא חשובה וכל זה אם המברך איננו ערום וגם שלא יעמוד נגד ערומים בעת הברכה דאז אסור מטעם ערוה אם לא שהחזיר פניו וגופו מהן וה"ה בכל זה באשה המברכת בבית הטבילה ובפמ"ג כתב דיותר טוב שתברך במים [ועיין לעיל בסימן ע"ד ס"ק ט"ז שכ' דטוב שתעכרן ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהמים] והטעם דשם במקום המים יותר מסתבר דאינו נחשב כבית אמצעי של מרחץ ופשוט דגם שם צריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מנשים הערומות העומדות שם בבית הטבילה כדמוכח לעיל בסימן ע"ט ס"ב עי"ש. והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה משמע להקל בזה דאין בה זוהמא וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות העומדים במרחץ גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל הבלא דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור [פמ"ג ועיין מה שכתב עוד בזה בסימן מ"ה בא"א]:

ה

(ה) להרהר שם – ואפילו נגד אנשים ערומים דהרהור נגד ערוה אין איסור:

ו

(ו) אפילו ש"ש אסור – כי שלום הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ד' שלום וה"ה שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ לקרותו בשמו אלא בלשון לע"ז ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם או שלון בנו"ן וגם באגרת הרשות נכון שלא לכתוב שלום עם וא"ו רק שלם שמצוי לזרוק באשפות:

ז

(ז) לענות אמן – על אחד שאמר בחוץ או באיזה בית שום ברכה ונראה דהיינו דוקא בבית הפנימי דהוא כבה"כ אבל בבית אמצעי שרי לענות גם אם שאל לו אדם דבר הלכה בבית הפנימי אסור לומר לו אין משיבין במרחץ וה"ה כשנתן לו אדם אחד שלום במרחץ אסור לומר אין משיבין במרחץ אבל רשאי לומר בכל זה מרחץ הוא דזה לא הוי אפילו הרהור אבל בבית אמצעי מותר לומר לו אין משיבין במרחץ ויש מחמירין גם בבית אמצעי בזה רק אם יש בו משום דרכי שלום מותר לומר בלשון זה. אין לשתות בבית המרחץ כי הלא אסור לברך שם ובלי ברכה אין לשתות ומי שרוצה לשתות מסיק בפמ"ג שיברך בבית החצון או בחדר הבלן בשעה שאין שם בני אדם ערומים [או שיכנס בבית הטבילה במים עד למעלה מערותו] וגם יכסה ראשו ויברך וישתה שם מעט ע"מ לשתות במרחץ והוא שיהיה שם החדרים בבית אחד תוך בית המרחץ הא לברך חוץ למרחץ כלל אסור ופשיטא דלברך ולא לשתות כלל רק במרחץ בודאי אסור להפסיק בין ברכה לשתיה ועיין לעיל בסוף סי' ס"ב במ"ב וביאור הלכה. מזוזה במרחץ בבית הפנימי ובאמצעי פטור וה"ה מרחץ שיש לפניה חצר ובחצר עומדים שם מקצתן ערומים פטור ג"כ ודירת הבלן חייבת במזוזה דהוא חדר גמור אך מפני שמצוי שם בני אדם ערומים צריך לכסות המזוזה. מלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פ"א או ב' בשנה או לייטער הויז חייב במזוזה ויש אומרים דיש לכסות המזוזה. וכן מותר להתפלל בתוכו. בית שעומדין בו אמבטאות לרחיצה משמע מהאחרונים דדינו כבית הפנימי דנפיש שם הבלא וזוהמא:

א

ס"א בהג"ה ומותר להרהר. ולכתוב דברי תורה. ע' לעיל סי' מ"ז בט"ז סק"ב ובמג"א סק"א ובמשבצות זהב שם:

א

ובישן עבה"ט. ועיין בשו"ת בית יהוד' סי' י' ועיין במח"ב בשם מור וקציעה לערער על המנהג שהנשים מברכות במקוה שרוחצות שם בבית הטבילה בחמין דאסורות אלא לברך קודם שתכניס ולא תפסיק בדבור ומח"ב כתב דכיון שעל הרוב יפסיקו בזמן כזה שאינו קצר סמכו על הט"ז דחשוב דיעבד ע"ש. עיין בפנים מאירו' ח"א סי' פ"ז שאם עשו שינוי מעשה בגופו של מרחץ ועקרו התנור וכיוצא ועשאוהו בית מותר לדור ולברך ולהניח בפתחו מזוזה ע"ש:

ב

אסור עבה"ט. ועיין בבכור שור בחידושי סנהדרין דף ס"ה שכתב בישוב דברי הב"ח והביא ראיה לדבריו ומסיק שהעיקר כדברי הב"ח וצריך ליזהר מלקר' אדם ששמו שלום בבית המרחץ ובבה"כ כ"א כפרושו בלשון לע"ז וע"ש מ"ש על דברי הש"ס דסוטה גבי שמשון ועיין מ"ש בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' פ"ו דף קס"ב ע"ב בביאור דברי התוס' שבת דף י' אהא דשם גופיה איקרי שלום ועל דברי הכ"מ ולח"מ על הרמב"ם שהשמיט הדין דאין שאילת שלום במרחץ ובדברי הנה"כ בי"ד סי' רפ"ה ע"ש ועיין בי"ד סי' רס"ו שלא לכתוב שלום שלם ובבר"י סי' פ"ה כתב דרובא דעלמא אין נזהרים וע"ש שהביא מחידושי הריטב"א שבת כת"י בשם התוספות דשלום משמות נמחקין ואין נזהרין לכותבו בשטרות של רשות וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' ובר"ן בחידושי שבת כת"י כתב משם רבינו יחיאל שאסור לכתוב שלום באגרת הרשות שמצוי לזרוק באשפות וכן אנו נוהגין שלא לכתוב שלום שלם עכ"ל ועיין בתשב"ץ ח"א סי' קע"ב ובשו"ת הרשב"ש סי' רס"ז והרשב"ש ח"ב סי' ר"ך ובשו"ת זקן אהרן סי' ע"ב וסי' קפ"ח:

א

שלא רחצו בו כו'. דבזה קיל מרחץ מב"ה דב"ה מאיס טפי מכי אזמין לב"ה:

ב

ובישן בבית החצון כו'. בכ"מ כתב וז"ל כתב הר"ר מנוח וא"ד כיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלים בהם הנשים דאסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור מרחץ אינו אלא משום איסור זוהמ' והבל' דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שמים שלהם צוננים ליכא זוהמ' ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל וק"ל ממ"ש בברכת הטבילה בי"ד סי' ר' שכ' הרא"ש כשפושטת מלבושיה כשעומד' בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול עכ"ל משמע דשייך לברך בבית הטביל' ונ"ל דהך בית הטבילה יש לו ממש דין בית האמצעי של המרחץ דקצת' ערומי' כו' ולכתחלה אין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה היא הכרחית שם שהיא שייכ' לטבילה ה"ל כמו אמצעי של מרחץ דאין חולצין התפילין אם הניחן כבר כמש"ל סי' מ"ה. ה"נ כדיעבד דמי' כיון שא"א בע"א אבל במים מותר בכל ברכות כמ"ש לענין ק"ש בסי' ע"ד דמותר בעכורים או בצלולים אם אין לבו תוך המים:

ג

אפי' שאלת שלום אסור. כ"ה בפ"ק דשבת אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנ' ויקר' לו ה' שלום אלא מעת' הימנות' נמי אסור לומר בב"ה דכתיב האל הנאמן והאמר רב שרי למימר הימנותא בב"ה התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמי' אלהא מהימנ' הכא שם גופיה איקרי שלום משמע מזה דדוק' בענין שמכוין באמרו שלום על השלום ממש כדרך נותני שלום להבאים מן הדרך אבל אם יש אדם ששמו שלום ודאי אין איסור להזכיר שמו בבית המרחץ או ב"ה דאינו מתכוין על ענין השלום אלא הזכרת שמו של אותו אדם ע"כ לא אמרו בגמ' אסור לומר שלום במרחץ אלא אסור ליתן שלום וכן אח"כ אלא מעתה הימנות' נמי כו' לא אמר נאמן אלא הימנות' דהוא ענין נאמנות משא"כ בהזכרת התיבה דרך סי' בעלמ' לא עלה אפי' על דעת המקשן לאסור וכן הטור וש"ע לא זכרו אלא שאילת שלום ולא אמירת שלום ועוד ראיה מדכתב הרמב"ם שמותר לומר במרחץ רחום וכתב ע"ז הראב"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב"ה עכ"ל והביאו בכ"מ שהרר"י חולק ע"ז דהרי כתיב חנון ורחום וצדיק הרי לפניך דכל שיש לאדם ג"כ אותו תואר כמו שיש להש"י מותר לאמרו כ"ש מקריאת שם בלבד שאין מכוון אלא לסי' קריאת האדם שפשיט' דמותר. ומו"ח ז"ל כתב דאסור לקרות לאדם במרחץ אם שמו שלום ואינו מכוון לפע"ד: