שולחן ערוך, אורח חיים פ״ב: דין צואה יבישה. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין צואה יבישה. ובו ב סעיפים:
צואה יבישה כ"כ שאם יזרקנה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה והוא שלא יהא בה ריח רע: הגה וי"א דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה וכן עיקר (רש"י והרא"ש פרק מי שמתו וטור):

ב

מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדה: הגה [וי"א דאינו אסור רק בטופח ע"מ להטפיח ויש לסמוך ע"ז]:

א

צואה יבשה שאם יזרקנה תתפרך כו' אבל אם לא נפרכת ע"י זריק' אע"פ שנפרכת ע"י גלילה אסור וע"כ צריך להחמיר שצריך להיות יבישה כ"כ שנפרכת על ידי גלילה וע"י זריקה כנ"ל ודוקא אם נפרכה פרוכין אבל אם לא נפרכה פרוכין אלא נשברה מאליה אסו' לקרות כנגדה (ב"י בשם הררמ"י):

א

תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני כ"מ. ובזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן צ"ע אי שרי לקרות כנגדה אי בתר השתא אזלינן או שיש לאסור דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום. עיין מ"א ובבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל ראיה לאיסור ממשנה ב' פרק ג' דטהרות ע"ש ודו"ק עכ"ל. ואני עיינתי שם ודקדקתי ולא אוכל להבין כוונתו שיהא משם ראיה לאיסור לדין זה. ואדרבא יותר להתיר כמ"ש המ"א ע"ש:

ב

להטפיח. פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יתננה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כל כך מותר:

א

ברכות כ"ה

ב

רבי מנוח

ג

שם בגמ' לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש

א

ס"א צואה כו'. הרמב"ם ותר"י דלישנא קמא הוא חומרא ובדאורייתא לחומרא וצ"ע דשיטת הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא אף באיסור דאורייתא:

ב

וי"א כו'. כפירש"י דלישנא בתרא לחומרא ועבדינן לחומרא כנ"ל הרא"ש:

א

ס"ב מי רגלים כו'. דהא דאמר כתנאי לא קאי אמילתא דרבא דא"כ מאי קא' דכ"ע כו' דמ"מ הוא כתנאי וכ"ש לפי' הרמב"ם דרבא כר"י ומעיקרא נמי כר"י אלא אפלוגתא דרשומן ניכר ומטפיחין ומילתא דרבא כר"י וכלשונו:

ב

וי"א כו'. כנ"ל דרבא לא הכריע אלא דרישומן ניכר ובפלוגתא דתנאי הלכה כת"ק וכ"ש במילתא דרבנן כמש"ל בסי' ע"ו ועב"י וב"ח:

א

וי"א דלא הוי כעפר רק וכו' – בגמרא פליגי תרי לישני בזה ודעה הראשונה ג"כ דעתה להחמיר בזה אך ס"ל דיותר נקל הוא להתפרך ע"י גלילה מע"י זריקה:

ב

וכן עיקר – משמע מזה דס"ל דאם ראינו שנפרכה ע"י גלילה די בזה וא"צ לחוש דלמא לא היתה נפרכת ע"י זריקה אבל בא"ר כתב בשם האחרונים דצריך להחמיר ג"כ כדעת המחבר ועיין בפמ"ג מה שכתב עוד בזה בשם הדרישה ועי' בחידושי הרשב"א [ברכות כ"ה] בשם הראב"ד דמשמע מיניה דאי חזא דמפלאי אפלויי אז הגיע לשיעור שתהא נפרכת ע"י גלילה ויפה זה מצואה כחרס דקי"ל דאסורה אכן לפי מה שהחמיר בא"ר לחוש לדעת המחבר אין להקל בזה. שוב מצאתי בערוך ערך כל ובאור זרוע סימן כ"ט דסוברים דשיעור זה עדיין לא הגיע אף לצואה כחרס ואסור וכן משמע מכל הפוסקים שלא הביאו כלל להא דהרשב"א הנ"ל:

א

במג"א ס"ק ב' בטהרות פרק ג'. נ"ב משנה א' ע"ש מ"מ צריך עיון דשאני התם משנקרש בטלה לה טומאה ראשונה לגמרי דאפילו אם חזר אח"כ ונמס אם היא כביצה מכוונת טהור משום הכי דין הוא שיועיל הקרשה משא"כ בצואה נקרשת דאם תמום תחזור לקדמותה אפשר שגם עתה באיסור עומדת וצ"ע. וכן מסיק הש"ס במנחות נ"ח ע"א הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהן:

א

[א] שאם יזרקנה תתפרק וכו'. דוקא פרוכין אבל אם לא תעשה פרוכין אלא שתשבר לחציו אסור כן כתב כסף משנה:

ב

[ב] וכן עיקר וכו'. ונראה לי דבכוונה השמיטו הלבוש דסבירא ליה דפליג אי נפרכת יותר בזריקה או בגלילה כמו שכתבו בית יוסף ונחלת צבי, לכן סבירא ליה להחמיר כתרווייהו, וכן דעת אחרונים. נקרש הצואה על ידי הקור דעת מגן אברהם להחמיר כמו ביבישה:

ג

[ג] מרטיבין וכו'. כן פסק בבית יוסף אבל בדרכי משה והב"ח פסקו כרש"י וטור דאינו אסור אלא בטופח על מנת להטפיח, וכן פסק בלחם חמודות דף כ"ח והוסיף לכתוב דבשולחן ערוך הנדפס בקראקא שנת שס"ז, חזר השולחן ערוך בעצמו ופסק כן. וכן נראה לי עיקר כי מצאתי שגם ר"י וחידושי רשב"א פרק מי שמתו פסקו כן:

א

א) [סעיף א'] צואה יבשה כ"כ שאם יזרקנה תתפרך וכו'. דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פרוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה. כ"מ פ"ג דק"ש דין ז' בשם הר' מנוח. מ"א סק"א. עט"ז אות א' פר"ח אות א' א"ר אות א'. סו"ב במק"ח אות א', חס"ל אות א', ועיין לקמן אות ג' וכתב עו"ש הכ"מ בשם הר"מ דהא דשרי בתתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאל"כ אע"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא עכ"ד, והביאו הכר"ש:

א

ב) בזמן הקור שהצואה נקרשה הרבה כאבן י"ל דעדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה, מ"א סק"ב, א"ר אות ב' פרמ"ג א"א אות ב' ר"ז אות א' ח"א כלל ג' אות ט' חס"ל שם. פתה"ד אות א' ועי"ש במה שדחה דברי המו"ק שכתב להתיר וסיים באופן שאין בדבריו כדאי להקל באיסור תורה יעו"ש. קיצור ש"ע סי' ה' אות ז' וכתב בפאת השלחן דה"ה במי רגלים הנקרשים. מיהו צואה שנתכסית בשלג חשיב כסוי ומותר לקרות כנגדם. חס"ל שם. קיצור שלחן ערוך שם וכן כתבנו לעיל סי' ע"ו אות ל' בשם כמה פוסקים יעו"ש:

א

ג) שם שאם יזרקנה תתפרך וכו' הגהה. וי"א דלא הוי כעפר רק אם נפרכת ע"י גלילה וכו' הטעם דס"ל לבעלי דיעה הא' דיותר בקל נפרכת ע"י גלילה מע"י זריקה. והי"א שכתב רמ"א ז"ל ס"ל איפכא דיותר בקל נפרכת ע"י זריקה וזה וזה דעתם לחומרא כמ"ש בב"י. וכ"כ המ"א סק"ב. ועיין מ"ש הפרישה אות ב' ומ"ש עליו המאמ"ר אות א' ומ"ש הרמ"א ז"ל וכן עיקר השמיטה הרב הלבוש וכתב עליו הא"ר באות ב' דבכוונה השמיטה דס"ל להחמיר בתרווייהו וכתב שכן דעת האחרונים יעו"ש. וכ"כ העט"ז אות א' דצריך להחמיר וצריך להיות יבישה כ"כ שנפרכת ע"י גלילה וע"י זריקה. וכ"כ העו"ת אות א' חס"ל שם:

א

ד) [סעיף ב'] מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור וכו' הגהה. וי"א דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח וכו' הנה הרב הלבוש כתב כדברי מרן ז"ל דאם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם וכן דעת המאמ"ר אות ב' וכ"כ סידור בי"ע אות ל"ה, חס"ל אות ב'. אבל הב"ח פסק כדברי מור"ם ז"ל דאינו אסור רק אם יש בו טופח על מנת להטפיח והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א'. וכ"כ הט"ז סק"א. וכן דעת הל"ח פ' מי שמיתו אות קמ"ח והוסיף לומר דבש"ע שנדפס בקראקא בשנת שס"ז הודפס בש"ע מלשון המחבר וי"א דאינו אסור רק בטופח להטפיח ויש לסמוך ע"ז ע"כ. ואין מן התימה שחזר ממ"ש בספרו הב"י בזה לפי שלהרמב"ם הסוגיא מפורשת בדוחק וגם איסורא דמי רגלים שבארץ אינו אלא מדרבנן יעו"ש. וכן הסכים א"ר אות ג'. מש"ז אות א' ובא"א אות ג'. ר"ז אות ב' ח"א כלל ג' אות כ"ט. בן א"ח פ' בא אות ט' ומ"מ לכתחלה יש להחמיר כסברא הא':

א

ה) שם בהגהה. בטופח על מנת להטפיח. פי' כגון שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות. טור. ט"ז שם. מ"א סק"ג. ה"ב אות ב'. ר"ז שם. ח"א שם:

א

מ"א סק"ב כחרס צואה כחרס נקרא בגמ' כל שתזרק ועדיין אינה נפרכת יש לה דין צואה:

א

תתפרך. אבל אם תשבר לשנים לא מהני [כ"מ הר"מ]:

ב

וי"א דלא וכו'. וסברא קמייתא ס"ל דיותר בקל נפרכת ע"י גלילה מע"י זריקה וזה וזה דעתם לחומרא, ונ"ל דבזמן הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן שרי לקרות כנגדה אף על פי שתחזור אח"כ לקדמות' בזמן החום מ"מ בתר השתא אזלינן וכ"מ קצת בטהרות פ"ג ומ"מ צ"ע דמשמע צואה כחרס אף על פי שאין בה ריח אסורה דעדיין שם צואה עליה עד שתזרק' ונפרכת אם כן הכא נמי אף ע"פ שנקרשה עדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה מידי דהוה אב"ה ישן אף על פי שאין בה צואה אסור כיון שהיה מתחלה אסור' מן התור' כמ"ש הרב"י בשם תר"י עסי' פ"ג וצ"ע:

ג

בטופח על מנת להטפיח. פי' כשמניחין דבר אחר עליה אותו דבר הוא טופח ויכול להטפיח אחרים:

א

(א) תתפרך – ודוקא לפירוכין דקין אבל לשנים ושלשה לא מהני. ובימי הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן וגם אין מגיע אז ממנה שום סרחון נסתפק המ"א אי שרי לקרו' כנגדה אי בתר השתא אזלינן או עדיין שם צוא' עלי' כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום והאחרוני' הסכימו כולם בזה לאיסור. ואף בדיעבד אם קרא צריך לחזור ולקרות ק"ש ולהתפלל בתורת נדבה. ואם הצואה תחת מים קרושים אפשר דהוי כיסוי אע"ג דמים לא מהני [עיין בסימן ע"ו] מ"מ גלד וכפור י"ל דהוי בכלל וכסית וכעששית דמי ובתר השתא אזלינן. וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי כל כמה שלא נמחה השלג. כתב בספר שולחן שלמה דה"ה נגד מי רגלים קרושים ג"כ יש להחמיר שלא לקרות נגדן וצ"ע בזה:

ב

(ב) בקרקע – או בבגד:

ג

(ג) להטפיח – פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:

ד

(ד) ויש לסמוך ע"ז – וכן הסכמת כל האחרונים דדוקא טופח ע"מ להטפיח ואז בעי הרחקה מהן ד"א כמו מצואה. ומ"מ כיון שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד א"צ לשפוך עליהן רביעית לכו"ע אלא די שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהן ג"כ רק טופח ע"מ להטפיח ושרי ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב:

א

בטופח ע"מ להטפיח. כגון שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על ד"א מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:

א

(במ"א ס"ק ב') ומ"מ צ"ע דצואה כחרס כו' מידי דהוי אב"ה ישן כו' לכאורה צריך להגיה ועוד מידי דהוה אב"ה כו' שזו ראיה אחרת היא ומ"מ צ"ע הראיה מב"ה ישן דהא חזינן דאם זירקה ונפרכת אין בה צואה ואם כן אם נימא דנקרשת להא דמיא אין ראיה מב"ה ישן. ונלענ"ד כוונתו כלפי מה שכתבתי דאע"ג דיכולה לחזור לקדמותה. מ"מ בתר השתא אזלינן וע"ז כתב שצריך עיון מצואה כחרס ואין בה ריח רע אסור כל שאינה נפרכת אלמא דלאו בתר השתא אזלינן דהא עתה היא כחרס ואין בה ריח אלא בתר מעיקר' אזלינן ואמרינן דלא ביטל שם צואה מינה ודיינינן לה ע"ש סופו וע"ז כתב מ"ד אב"ה ישן דאסו' דאע"פ שאין בה צואה כיון שמתחלה היה אסו' מן התורה ולא אמרינן ביה זיל בתר השתא אלא בתר מעיקרא אזלינן ה"נ יש לדונה ע"ש סופה ולא בתר השתא ולא דמי לזורקה ונפרכת דהתם עפרא בעלמא היא וחל עליו שם עפר ולא שייך למיזל בתר מעיקרא וכן ע"ש סופה או לדונה דלעולם לא תחזור לקדמותה. משא"כ בנקרשת דלא שייך לו' עפרא הוא כיון שתחזור לקדמותה הלכך לא בטל שם צואה מינה:

ב

(שם) דעדיין שם צואה עליו כ"ז שתזרק כו' כצ"ל:

א

(ס"ק א) לכלל כו' משמע אפי' הוא אינו כו' מדנתן סי' באחר ולא בעצמו אם הוא יכול לאכול כו':

ב

בגמ' ובגדול אע"פ שא"י לאכול כו' והיינו משו' שגדולי' אחרים יכולים לאכול:

ג

משמע דבקטן כו' שרי. דאל"כ מאי איכ' בין קטן לגדול דבכולהו משערי' באחרי' בני גילן ובגמ' משמע מדאמר ובגדול כו' דאין דיניהן שוה:

ד

יכול לאכול ואם ידוע שאין יכול לאכול כגון דחליש כו' כצ"ל:

ה

ובי"ד סי' כו' ושכתב רמ"א שם וז"ל יש לנקות הקטן (ר"ל כשמלין אותו) מצואתו קודם שיברך. וכתב הש"ך וז"ל ואע"פ שאין מרחיקים מצואת קטן עד כו' וכמ"ש בא"ח ר"ס פ"א מ"מ מוטב לנקותו קודם ברכה עכ"ל:

ו

ונ"ל מטעם אחר כו'. וצואה בפי טבעת אפי' היא מכוסה אסור ובש"ע באר היטיב כתב שהוא טעות דצואה בפ"ט אינו אסור כ"א לאותו אדם שהצואה בפי טבעתו אבל לא לאחרים ובס' ח"מ ראיתי שהבי' ראיה לדברי באר היטב מדברי רש"י ביומ' דף למ"ד שכ' על מימר' דר"פ שאמר צואה במקומה (דהיינו בפי טבעת) אסור לקרות ק"ש ופירש"י וז"ל אסור זה לקרות ק"ש עכ"ל משמע דוק' אותו האדם והאריך ע"ש ולענ"ד דדברי מ"א לפי המסקנ' דמוק' התם להא דר"פ דמיירי דיושב ונראית עומד ואינה נראית ופריך מה שנא מצואה על בשרו דרב הונ' אמר מותר לקרות ק"ש ור"ח אמר אסור כו' ומשני במקומה נפיש זוהמ' (פירש"י שלא יצא לאויר ולא נתפזר ריחה) וכיון דאפי' לאותו אדם בצוא' על בשרו מכוס' שרי כמו לגבי אחר אפ"ה בצוא' בפי טבעת אסור משום דנפיש זוהמ' א"כ מה"ט ה"ה לגבי אחר יאסר דהא לא מצינו חילוק בין אותו אדם לאחר ומ"ש רש"י אסור זה לקרות ק"ש היינו לפ"מ דס"ד דלא אסיק דבפי טבעת גרע ממקום אחר ולזה פריך מצואה על בשרו והוי קשי' לרש"י למה הוצרך להקשות מצואה על בשרו ה"ל להקשות כיון דמכוסה למה יאסר והרי אפילו צואה בעששית מותר לקרות כדא"ר בברכות דף כ"ה דצואה בכיסוי תלה רחמנ' דכתיב וכסית את צאתך והא מיכסי' אע"כ צ"ל דהוי ס"ד דאפשר לו' מאי דאמר ר"פ צואה במקומ' אסור היינו לאות' אדם דלדידיה לא מהני כיסוי ולזה פריך מצואה על בשרו כו' דמוכח דאפילו לאותו אדם מהני כיסוי אבל למאי דמסיק דנפיש זוהמ' מה"ת לחלק בין אותו אדם לא' כיון דלא מצינו בשום מקום לענין צוא' חילוק בין אותו אדם לאחר ואין סבר' לחלק: