שולחן ערוך, אורח חיים ער״ח: שיכול לכבות הנר בשביל החולה ובו סעיף א – עם 21 מפרשים

א

שיכול לכבות הנר בשביל החולה ובו סעיף א
מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה:

א

שבת כ"ט ול':

א

מותר וכו' – עיין במ"ב מה שהעתקתי בשם הרמב"ם והוספתי תיבת החולה משום דמוכח להמעיין בלישניה דאחולה קאי והנה בפמ"ג משמע שלא ראה דברי הרמב"ם אלו. ודע דמה שכתב הרמב"ם בשא"א להוציאו ר"ל היכא דחוששים פן ע"י טלטולו יכבד עליו החולי יותר וכדלקמן בסימן תרי"ח ס"א [ועיין במאירי על שבת בסוגיא זו ומשמע לכאורה דהוא סובר דהסוגיא איירי בשאפשר להפסיק במחיצה ואפ"ה מותר בחולה שיש בו סכנה אף לר"י ויש לדחות קצת ע"ש] ונראה דלהרמב"ם אם אפשר לעשות עצה אחרת לבד דאיסורא איכא גם חיוב חטאת איכא דאל"ה לוקמי הגמרא שם באופן זה ולכך קתני פטור ולא מותר ע"ש. ומ"מ יש לעיין לדינא דאפשר דזה דוקא לדעתו דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב עליה אבל להפוסקים דפטרי אפשר דמותר לכתחלה בחולה שיש בו סכנה בכל גווני ואין להביא ראיה לסברתנו ממה דלא משני הגמרא דהברייתא דר' אושעיא דאתיא כר"ש מיירי בחולה שיש בו סכנה כמתניתין וביש לו עצה אחרת ולהכי אסור דאפשר דהגמרא יותר רבותא קמ"ל דאפילו בחולה שאין בו סכנה אסור לכתחלה ומ"מ לדינא נראה להחמיר לכו"ע היכא דיש לו עצה אחרת להסתיר האור ע"י כפיית כלי וכיוצא בזה כי באיסור כביה אף דהיא מלאכה שאצ"ל מ"מ מפני שהיא קרובה מאד לאיסור תורה לא רצו להקל בה וכמו שכתב הפמ"ג דלהכי אסרו בגמרא אף לר"ש בחולה שאין בו סכנה ובשאר שבותים קי"ל דמותר לישראל לחלל אף בחולה שאין בו סכנה ובפרט בדבר שלהרמב"ם חייב חטאת וכמו שכתבנו למעלה האיך נבוא אנחנו להקל לכתחלה:

ב

לכבות וכו' – עיין במ"ב דה"ה להדליק כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת ועיין בסימן שכ"ח במגן אברהם סקי"ז מש"כ שם לדעת רש"י ואפשר דאפילו לרש"י ג"כ יש להתיר ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה מתיישב בזה עיין לקמן סימן ש"ל במגן אברהם סק"ב לענין יולדת ויש לעיין לפ"ז למה אמרו שם בגמרא אם היתה צריכה לנר וכו' אפילו בסתמא נמי דהיא כחולה שיש בו סכנה ובשו"ע איתא שם בסתמא ומדליקין לה הנר ועיין שם בבה"ל ומ"מ נראה דאפילו לדעת הרמב"ם אין מותר רק להדליק הנר כדי שלא ישב החולה בחשך אבל להטות הנר כדי שיאיר יותר בטוב אסור כי שבת לא הותר רק מה שהוא הכרח לו ועיין בסימן שכ"ח סט"ז:

ג

בשביל שיישן וכו' – לכאורה לא היה לו לתלות כלל בחולה שיש בו סכנה רק באם ע"י מניעת השינה יבא לידי סכנה שרי וא"ל אסור וכן ראיתי לאחד שכתב כן ומשמע שהוא מפרש כן דברי הגמרא והש"ע אבל לענ"ד לשון הגמרא והשו"ע הוא כפשוטו ממש והטעם משום דשינה יפה לחולה כמו שאחז"ל לכך התירו לו הכביה בשביל זה בסתמא דעלול להתרפא עי"ז וגם עכ"פ לחיות חיי שעה יותר בשביל זה דגם ע"ז ניתן שבת לידחות [עיין בסימן שכ"ט ס"ד וכ"כ הא"ר ותו"ש] ובלתי השינה אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן יותר. ומיהו אפילו בחולה שאין בו סכנה אם הרופא אומר שע"י מניעת השינה יתגבר עליו החולי יותר ואפשר שיבא עי"ז לידי סכנה גם זה שרי והשו"ע קמ"ל דבחולה מסוכן גם בסתמא שרי:

ד

החולה שיש וכו' – אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכו"ע וכנ"ל והכי איתא בגמרא ואין להקשות ממה דאיתא לקמן בסימן של"ד בסופו דהתירו לכבות בר"ה אף גחלת של עץ בשביל שלא יזוקו בה והטעם משום דהוא משאצ"ל כדאיתא בגמרא וא"כ הכא נמי יתירו בשביל החולה די"ל דהתם משום צערא דרבים משא"כ בעניננו בחולה יחידי [פמ"ג] ונראה פשוט דבעניננו ל"ד הכביה אסור דה"ה להשפיל אורה מעט ג"כ אסור בחולה שאב"ס כידוע דהמעטת האור הוא בכלל מכבה וכנ"ל בכמה מקומות:

א

סעיף א' מותר לכבות הנר וכו'. נ"ב הנה זה כלל בידינו דקיי"ל בכל התורה דבר שאין מתכוין מותר אבל היכי דהוי פסיק רישא מודה ר"ש דאסור. והנה אם גם בכל האיסורים אסור פ"ר או לא מצינו בזה דיעות. הנה דעת הר"ן בחולין בפ"ו בסוגיא דריחא מלתא מביא הש"ס דפסיק רישא מותר בשאר איסורים והביא ראיה ממוכרי כסות מוכרין כדרכן והבאתיו בחיבורי ספר החיים אבל בתוספות פ"ב דפסחים [דף כ"ה ע"ב] ד"ה לא אפשר מפורש להיפוך דס"ל פסיק רישא אסור בכל האיסורין ע"ש. והנה נראה לפענ"ד לכאורה ראיה מדברי הרמב"ם דס"ל כדעת הר"ן דהנה בהלכות סנהדרין פסק הרמב"ם בעדים המעידים על ברכת השם שאומר מה שאמר בפירוש וכת' התיו"ט פ"ז דסנהדרין בשם הכ"מ שתמה דבירושלמי מפורש דתחלה אומר את השם ואח"כ אומר השם הזה הזכיר המקלל וגידף בו ותמה על הרמב"ם שלא כת' כן וכת' שם התויו"ט דס"ל להרמב"ם כיון דבש"ס שלנו לא זכר מזה לא ס"ל כן. ולענין קושית הש"ס ירושלמי איך אומרים לו גדוף ס"ל להרמב"ם דהוי דבר שאינו מתכוין ע"ש. ולכאורה תמוה לי מה בכך דהוי דבר שאינו מתכוין הרי הוי פסיק רישא ומודה ר"ש בפסיק רישא בע"כ דס"ל להרמב"ם דפ"ר בשאר איסורים מותר. והנה באמת לא הוי צריך התוי"ט לתרץ בדוחק דאפשר לתרץ ברווחא דהמעיין בש"ס שם פסחים הנ"ל פליגי שם תרי לישני לל"ק דרבא באפשר ולא מכוין אף ר"ש אוסר ולל"ב מתיר ר"ש גם באפשר ולא מכוין ול"ק איתותב שם ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר דהירושלמי יסבור כל"ק דרבא דאפשר ולא מכוין אסור וכאן דאפשר לעבו' כעצת הירושלמי אסור לו לפרש דרך קללה להדיא אף דאינו מתכוין אבל אנן דקיי"ל כל"ב דאפשר ולא מכוין נמי מותר לכך פסק הרמב"ם דמותר לפרש בהדיא כיון דהוי דבר שאינו מתכוין. מיהו קשה הא הוי פ"ר בע"כ כדעת הר"ן הנ"ל. והנה מ"ש דלהר"ן מותר פ"ר בשאר איסורים היינו רק לענין איסור הנאה אבל באיסורים אחרים מודה הר"ן דאסור פ"ר בכל התורה וגם מן הרמב"ם מוכח כן ממה דפוסק בנסכים דמנסך לספלים ולא למזבח מכח מכבה וכת' שם הטעם דס"ל דהוי פ"ר ע"ש והבאתיו בהשמטות לחיבורי נדרי זריזין לש"ס דף י"ט ע"ש וכן מדויק לשון הר"ן דאינו מתיר פ"ר רק באיסורי הנאה דהנאה לא הוי ע"ש. אך לפ"ז נשארו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין תמוהין דבמקלל ד' מה מהני אינו מכוין הרי הוי פ"ר דאסור אך יהיה מוכח דס"ל כדעת הערוך דס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה מותר. אך אכתי לא הונח לי דתינח דבמלאכת שבת דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורים מה לי אם ניחא ליה או לא. לכך דברי הרמב"ם צ"ע עדיין דהרי הוה פ"ר ודו"ק. והנה עיין במג"א ס"ק א' מ"ש בשם הכ"מ לחלק בין פ"ר ובין משאצל"ג ע"ש. ונראה להסביר הדבר דזה יהיה דומה למה דאמרינן במס' זבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה וא"כ ה"נ כיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת א"כ בכוונה תליא מלתא ולכך אם אינו מכוין לשום מלאכה ממילא כוונה זו לאו בת מינה היא ולכך אינו מזיק וכיון דבאמת נעשה מלאכה דאורייתא בוודאי לכך חייב אבל אם מכוין למלאכה אחרת זה הוי בת מינה מחריב בה ומבטל המחשבה ולא הוי מלאכת מחשבת ודו"ק ואתי שפיר. והנה בדין מלשאצל"ג עיין בזה עוד מ"ש בהלכות לולב סי' תרנ"א דיש לומר דבשוגג גם הרמב"ם מודה דמשאצל"ג פטור גם כתבנו שם לחקור אם לצורך מצוה נחשב הצריך לגופא או לא. גם קושיא על התוס' מה שכתבו דמה דלא הוי במשכן הוי א"צ לגופה ע"ש ודו"ק: &והנה על מה שכתבתי לעיל דבשבת בעינן מלאכת מחשבת קשה לי על הרמב"ם הלכות מעילה פ"א הלכה ז' שכת' וז"ל ויראה לי שאינו לוקה עד שיזור כדי רוחב הסיט כפול לא יהיה וזה חמור משבת עכ"ל הרמב"ם. וקשה לי טובא מה ראיה משבת הרי גבי שבת בעינן מלאכת מחשבת לכך בעינן מלאכה חשובה אבל בשאר לאוין יתכן להיות דאף כל שהוא חייב וצ"ע. והנה בדין משאצל"ג בשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל עיין בחיבורי על יו"ד הלכות ע"ז סי' קנ"ז והיא בחיבורי להשמטות לספרי טוב טעם ודעת סי' ס"ט שם ביארתי שיטת הרמב"ם על נכון בעזה"י ומניין הוא למד זה דמשאצל"ג חייב וביארתי דברי הה"מ בפ"י דשבת גבי מפיס מורסא ע"ש בעזה"י ודו"ק ועיין בחיבורי על התורה משנת תרח"י בפרשת ויקהל שכתבנו דבר חדש בעזה"י די"ל היכי דהוי משאצל"ג או אינו מכוין רק דהוי פ"ר בזה לא בעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה. גם י"ל דבשבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת ובמחשבה תליא מלתא י"ל דלא בעינן בעידנא ובכל ענין עשה דל"ת זולת מה דשבת הוה עשה ול"ת ע"ש ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] מפני כותי וכו'. כגון אומה שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודה זרה שלהם, מפני רוח רעה השורה עליו וכשאינו רואה נוח לו (רש"י) ור"ן פרק במה מדליקין, ורמב"ם פירש רוח רעה קוראין לכל מיני חולין הנקראין בערבי מלקוני"א כי יש מין ממיני חולי הנזכר שיברח החולה ויבטל מן הטבע האנושי הממוצע בעת השתוממות והדבר הזה נמצא הרבה בבעלי מדות, עד כאן, וברטנורה קרי להו בעל המרה השחורה. וזה לשון הפרישה מצאתי שיש בני אדם שידמו דמיונות אם הנר דולק בעת שינתם בענין שיבואו לידי רוח רעה ויצאו מדעתם, עד כאן, ולא מצאתי זה בשום מפורש, עד כאן, ואני מצאתי באבודרהם:

ב

[ב] [לבוש] שאינו צריכות וכו'. ואם אין צריך לאותו ענין שהיו צריכין במשכן מיקרי אין צריך לגופיה תוס' מגן אברהם, ועיין שם מדין חובל בשבת ועיין סימן ש"א סעיף י"ד וסוף סימן של"ד:

א

א) [סעיף א'] מותר לכבות הנר וכו' כתב ב"י דהטור פסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה וכ"ה דעת הרמב"ן והר"ן והרשב"א וכ"כ ה"ה בפ"א שכן הוא דעת האחרונים אבל הרמב"ם פסק שם כר' יהודה יעו"ש. וכן סתם לקמן בש"ע סי' שט"ז סעי' ח' כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אלא שהביא ג"כ דעת הרמב"ם כמו י"א יעו"ש. ונ"מ למי שעבר בשוגג או במזיד ועשה מלאכה שא"צ לגופה ובא לשאול לעשות תיקון מה שפגם שאין מחמירין עליו כמו העושה מלאכה שצריכה לגופה כיון שרוב הפו' הכי ס"ל כר"ש:

א

ב) שם. מותר לכבות הנר וכו' ואם כבהו מפני שחס על הנר או על השמן או על הפתילה פטור. ואם כבהו כדי להבהב הפתילה חייב חטאת. טור. והא דמחייב בפתילה דוקא כשצריך להבהבה כלומר שלא הובהבה מבע"י דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה. ב"י. וכ"כ הט"ז והמ"א סק"א דכיבוי לא הוי מלאכה שצריכה לגופה אלא א"כ עושה להבהב הפתילה או לעשות פחמים יעו"ש:

א

ג) וההפרש שיש בין פסיק רישיה ולא ימות למלאכה שא"צ לגופה הוא דפסיק רישיה הוא אינו מתכוין למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לצידת הצבי אלא שהצידה נעשית בהכרח אבל מלאכה ש"צ לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה. מיסוד רבי' אברהם החסיד בשם אביו הרמב"ם ז"ל הר"ם אלשקר סי' ק"ד. כנה"ג בהגה"ט סי' של"ז. מ"א בזה הסי' סק"א. ואם א"צ לאותו הענין שהיו צריכין במשכן מיקרי א"צ לגופה. מ"א שם בשם התו'. אר או' ב' תו"ש או' ב':

א

ד) שם. מותר לכבות וכו' ואם הדליק נר ביום שבת אם פטור משום דשרגא בטיהרא מה מהנייא עיין בס' טל אורות דצ"ב ע"ג שכתב וז"ל ולפ"ז נראה דאם הדליק נר ביום שלא לצורך כלל דשרגא בטיהרא מה מהנייא ואינו נהנה ממנו בין לר"י בין לר"ש פטור דהו"ל מבעיר דרך השחתה שהוא מקלקל וכו' ושוב הביא דברי הרב חו"י סי' קפ"ח דנראה דחייב והשיב עליו יעו"ש. ומעשה שהיה באחד שהיה לו בתוך ביתו נר מונח בזוית הבית שמדליקה לעילוי נשמת מר אביו והדליקה בע"ש וכבתה ביום השבת ובאור הבוקר כשקם ממטתו שכח שהוא יום שבת והדליקה בשוגג גמור נראה דחייב כפרה כמחלל בשוגג דהגם דאינו נהנה מן האור דשרגא בטיהרא מה מהנייא מ"מ אינו דרך השחתה שהרי הוא מכוין לעי"נ אביו. רו"ח:

א

ה) שם. מותר לכבות הנר וכו' ובתנאי שאי אפשר להוציאו למקום אחר או להסתיר האור ממנו. הרמב"ם בפי' המשניות במשנת המכבה את הנר וכו' מט"י או' א' ואם אפשר להוציא הנר ע"י עכו"ם יוציאנו העכו"ם ואל יכבה אותה. כ"כ בס' פרשת דרכים ודלא כהרלב"ג. תו"ש או' א':

א

ו) שם. שיש בו סכנה. ואפי' ספק סכנה כבסי' שכ"ט תו"ש או' ב' מש"ז או' א' אבל לחולה שאין בו סכנה אסור אף לר"ש דמלאכה שאין צריך לגופה פטור כדתניא בהדיא בפ' ב"מ וכ"כ הטור יעו"ש. ואע"ג דאיכא מאן דמתיר סי' שכ"ח שבות ע"י ישראל לצורך חולה שאין בו סכנה י"ל דהחמירו בכיבוי כיון דאם היה צריך לגוף הכיבוי אסור מן התורה ואין הכל בקיאין בין מלאכה דצריך לגופה לשא"צ לגופה ואמירה לגוי בכיבוי אסור מה"ט. ער"ה. וכ"כ המש"ז שם:

א

ז) שם. שיש בו סכנה. וא"כ הא דאמרינן בשביל עכו"ם או לסטים דאינו מותר לכתחלה היינו דוקא באין סכנה אבל יש סכנה הוה כחולה ומותר וזהו פשוט. ט"ז סק"א. מש"ז שם:

א

בשביל החולה שיש בו סכנה. וא"כ הא דאמרי' בשביל עכו"ם או לסטים דאינו מותר לכתחלה היינו דוקא באין סכנה אבל יש סכנה הוה כחולה ומותר וזה פשוט ובמשנה איתא ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה שהוא עושה פחם פי' דע"י הכבוי תהיה הפתילה אחר כך נוחה להדליק ואם לא הבהבה כלל לא הית' נוחה להדליק כ"כ מש"ה מהני הכבוי לגוף הפתיל' וס"ל לרבי יוסי כר"ש דאמר מלאכה הצ"ל דוקא חייב אבל במכבה מפני שחס על השמן או על הנר הוי מלאכה שאצ"ל ופטור אבל לר' יודא דמחייב אפי' באצ"ל חייב אפי' בחס על השמן או נר וכ' ב"י שהטור פסק כר"ש וכן הרמב"ן והר"ן וה"ה כ"כ בשם האחרונים וכ"כ המרדכי בספ"ב דביצה וז"ל ואנן קי"ל כר"ש דפטור כל מלאכה שאצ"ל וכל כיבוי הוי אצ"ל חוץ מלעשות פחמין כו' ורבינו יואל אוסר שם במרדכי היינו לכבות ממש אבל בזה נראה דמוד' דמותר ללמוד אצלו עכ"פ וא"ל מדברי התו' ס"פ כירה דכתבו בכבוי ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת כו' ואע"ג דהוי גזירה לגזירה הכא שייך למגזר כו'. ל"ד להכא דהתם עכ"פ עוסק בכיבוי וגזרו אפילו גזירה לגזירה משא"כ כאן דאינו עוסק בכיבוי אלא שאתה חושש לכבוי בזה ודאי צריך שיהיה הכבוי אסור מן התורה: ועפי"ז נ"ל דנר של שעוה שדולקת והוא מסיר ראש הפתילה כדי שתדליק יפה זה אינו בכלל מכבה גמור ואפי' את"ל שהוא מכבה הוה אצ"ל דאין זה נקרא אלא אעדויי חושכא פי' שמסיר החושך וע"כ אין איסור דאין קורין לאור הנר בזה וא"ל שהוא מבעיר דהא ההבערה איתא גם מתחלה רק שמסיר גרם החושך וזה דומה למ"ש רש"י בפ' המצניע (שבת דף צ"ג) במלאכ' שאצ"ל דכיון שאין צריך לגוף הוצאת המת אלא לסלקה מעליו דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה עכ"ל וה"נ ממש כן הוא. הב"י כתב בסי' רה"ע דבהג"א כתב מספקא לי נר של שעוה שאין שייך בו הטייה אם יכול לקרות לאורה ול"נ פשוט לאיסור דהא שייך ביה שימחוט ויחתוך ראש הפתיל' עכ"ל ב"י ולפמ"ש אין לגזור כן כיון דאפי' אם יעשה כן אינו חייב מן התורה כיון שאצ"ל ונ"ל דספק הג"א הי' אם הל' כר"ש או כר"י וא"כ לדעת רוב הפוסקים שזכרנו אין כאן חיוב מן התורה שפיר אמרי' דלא גזרו לקרות לאורו וכן בנר של חלב גם (על) מו"ח ז"ל בסי' רה"ע בשם רש"ל וד"ע כ' להתיר בנר של שעוה הנקרא קנדיל"ה יש בו היתר לקרות לאורו אבל לא כתב טעם ע"ז והנלע"ד כתבתי:

א

במג"א ס"ק א' וביש"ש בב"ק פ"ח סימן ך"ב דהחובל דרך מריבה ודעתו שיצא ממנו דם הוי צריך לגופא כצ"ל. ועיין ביש"ש דאיתא שם ודעתו שיצא ממנו דם ויחלוש כנגדו אז הוי שפיר צריך לגופו. וא"ל מנא ידעינן אם דעתי לכך וי"ל דמודה ואעפ"י שאין אדם משים עצמו רשע לומר שחלל שבת מ"מ בנידון זה כבר נעשה רשע שהכה חבירו ואיתרע חזקת כשרותו וא"ל דהמחזיק יקבל בהיסת שדעתו היה להוציא דם ממנו דא"כ דומה לנשבע להרע מאחר דאין אדם משים עצמו רשע אף שכבר נעשה רשע בהרמת יד מ"מ איך יוסף בשבועה שהרשיע יותר וחייב מיתה. ואף שאיתרע חזקת כשרותו ועומד לכך ס"ס הוא נשבע על רשעתו ודומה לשבועת שוא וגם י"ל דסתמא כו' עכ"ל. ומ"ש המג"א דהוי חילול ש"ש כתב מדעתו להסביר סברת היש"ש בקצרה. ומ"מ הדמיון לנשבע להרע הוא תמוה ולענ"ד בלא"ה לק"מ שהרי הנחבל טוענו שמא והחובל טוען ברי וא"כ אין כאן אפי' שבועת היסת:

א

מות' לכבו' כו'. וכיבוי היא מלאכ' שא"צ לגופה אא"כ עוש' להבהב הפתיל' וכתבו התו' דף צ"ז דאם א"צ לאותו הענין שהיו צריכים במשכן מקרי א"צ לגופה כו' ע"ש באורך והטור פסק כאן דפטור וכ"פ היש"ש בביצ' סי' כ"ט ועסי' ש"א ס"ב וסי' של"ד עספ"ו דכריתות בתו', וכ' בכ"מ פ"א מ"כ ההפרש בין מלאכה שאצ"ל ובין פסיק רישיה דגבי פסיק רישי' אינו מכוין למלאכה כל עיקר כגון שסגר פתח ביתו וצבי ניצוד מאליו ומלאכה שאצ"ל הוא מכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה מיסוד הר"ר אברהם החסיד עכ"ל כלו' כגון הכא שמכוין לכיבוי ואינו מכוין לעשות פחמין, והקשה בספר ט"א דף מ' דבח"מ סימן תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מית' וכאן פסק דמלאכ' שאצ"ל פטור וי"ל דספוקי מספק' ליה וגבי ממון המע"ה ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' א"צ הדם לכלכו /לכלבו/ עכ"ל וביש"ש בב"ק פ"ח סימן כ"ב כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנ' דם הוי צריכה לגופה, [וא"ל מנא ידעי' שדעתו על כך וי"ל שמודה] וא"א שישבע על כך דאם כן דומה לנשבע להרע והוי כמו שבועת שוא ועי"ל דסתמא דחבלה הוי צריך לגופה עכ"ל, גם בש"ג פ"ב דשבת הקשה קושיא זו ע"ש, ובמ"מ פ"א ד"ט כתב מחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן או מקלקל ופטור אפי' לר' יודא ועסי' שי"ו ס"ח:

א

(א) מותר וכו' – עיין ברמב"ם בפירוש המשנה שכתב דדוקא בשא"א להוציא החולה למקום אחר או להסתיר האור ממנו ור"ל ע"י כפיית כלי על גביו וכדלעיל בסוף הסימן עי"ש או ע"י הוצאה לחדר אחר דאל"ה בודאי יותר טוב לטלטל מוקצה מלעבור על איסור כביה ועיין בבה"ל:

ב

(ב) לכבות הנר – וכשיקיץ אח"כ מותר לדלוק הנר בשבילו ובכל זה אם א"י מזומן לפניו ואפשר לעשות על ידו בלי איחור יעשה על ידו [סימן שכ"ח סי"ב בהג"ה]:

ג

(ג) החולה שיש בו סכנה – שפקוח נפש דוחה שבת וכדלקמן בסימן שכ"ח וה"ה כשמתיירא מפני לסטים שלא יבואו עליו ויהרגוהו ואין לו עצה להסתיר את האור ג"כ מותר לכבות וכתבו האחרונים דה"ה בשביל החולה שהוא ספק סכנה ג"כ מותר לכבות אבל בשביל חולה שאין בו סכנה אסור לכבות לכו"ע ואפי' להפוסקים דס"ל דאין על כיבוי חיוב חטאת משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפ"ה אסור מדברי סופרים ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה שהרי א"צ לתכלית המלאכה כי א"צ לכיבוי בשביל עצמו אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו או שהוא חס על חרס הנר שלא יתקלקל מפני חוזק ההדלקה או שמכבה עצים דולקים מפני שחס עליהם או שמכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו כ"ז מקרי אינו צריך לגופו שהרי אינו מכוין לתכלית המלאכה עצמה וכן הדמיון בשאר מלאכות כגון החופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהמלאכה היא הגומא וחייב בבית משום בונה ובשדה משום חורש וכיון דא"צ לגומא הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה. וכ"ז שכתבנו הוא לדעת הרבה פוסקים והרמב"ם פוסק דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ואפילו להפוסקים הנ"ל איסור כביה חמור משאר איסור דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכו"ע:

א

(בש"ע סעיף א') לטלטלו להסתפק ממנו כצ"ל: