שולחן ערוך, אורח חיים ער״ז: שלא לגרום כיבוי הנר. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

שלא לגרום כיבוי הנר. ובו ה סעיפים:
נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת (כדרכו) (רמב"ם פ"ה ומרדכי פרק כ"ב וב"י בשם סמ"ג) שמא יכבנו הרוח (אבל) לנעול הדלת כנגדו מותר (ת"ה סי' נ"ט) (וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השלחן) (מרדכי פכ"ב וב"י בשם תוס' וטור) ואם הוא קבוע בכותל באחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו אלא פותח ונועל בנחת ואם הוא קבוע בדלת עצמו שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו אסור לפותחו ולנעלו: הגה ובנר של שעוה מותר לפתוח ולנעול אע"פ שהוא קבוע בדלת (ב"י):

ב

אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת ואפי' אין שם אלא רוח מצויה אבל אם היה פתוח כנגדה מותר לסגרו ואין בו משום מכבה:

ג

שכח נר על הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל אפי' אם הוא דולק רק שלא יכוין לכבותו: הגה וטוב לעשות ע"י עכו"ם במקום שאינו צריך כ"כ: (כל בו) ובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו או שלא יהא בו שמן אבל אם יש בו שמן א"א שלא יקרבנו אל הפתילה ונמצא מבעיר ואם הניח עליה מדעת אסור לנערה שהרי הטבלא הוא בסיס (פי' דבר הנושא דבר אחר תרגום ואת כנו וית בסיסיה) לדבר האסור: הגה ומ"מ מותר ליגע בטבלא הואיל ואינו מטלטל הנר והוא הדין שמותר ליגע במנורה שבבית הכנסת והנרות דולקות עליו ובלבד שלא ינענע (מרדכי פכ"ב):

ד

מותר להניח נר של שבת מבעוד יום על גבי אילן וידליק שם בשבת דליכא למיחש דלכשיכבה לשקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר אבל אין מניחין נר של י"ט על גבי אילן דשקיל ומנח ליה ונמצא משתמש באילן:

ה

מותר לכפות קערה על גבי הנר בשבת כדי שלא יאחוז האור בקורה:

א

ואם הניח עליה מדעת כו'. ונרות שהניחו על השלחן על דעת ליטלו למחר ע"י עכו"ם דינו כשכח שלא נעשה בסיס לדבר האיסור (בב"ח):

א

כדרכו. ט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכו' אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי ובדלת לא שייך בסיס לדבר האיסור דבטלה לגבי בית. מ"א:

ב

שמא יכבנו. ודוקא כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב. ב"ח:

ג

נוקשת. פירוש כשפותח הדלת נוגע בנר שאחוריה. ריב"ש:

ד

שעוה. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. ט"ז:

ה

עכו"ם. ואז אפי' בשל שמן שרי דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם. מ"א:

ו

היא בסיס. כתב הב"ח הנרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטול ע"י נכרי ודינו כשכח ולא נעשה בסיס עי' סי' ש"ד ס"ד. ובפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפחת אין להחמיר כלל וכתב הט"ז ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר על המטפחת או אפי' הנר עצמו מותר לכ"ע לנער מקום ההוא דהא ודאי שם ל"ש לומר הניחו דהא בשבת נפל. ואם צריך למקום השלחן יטלטל השלחן אף שיש עליו נרות דאין נעשה בסיס. הואיל ואין דעתינו להניח הנרות שם כל היום אלא ע"ד שיסלקם הנכרי למחר ומכ"ש אם יש על השלחן דברים אחרים של היתר והם חשובים יותר מהנר דמותר לטלטלו אפי' הנרות על השלחן כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש ועיין מ"א וה"ה שיש לטלטל בבה"כ השטענד"ר אף כשהנר דולק עליו. א"ז:

ז

במנורה. היינו בקבוע. אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע. ט"ז עי' סי' ש"ח:

ח

הנר. עי' סי' ש"י ס"ו. וצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר מ"א. מותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט. רש"ל פ"ב דביצה:

א

שבת ק"ב וכרבי לפירש"י

ב

הרא"ש בשם פירוש ר"ח וכ"כ רמב"ם בפרק ה'

ג

שם בשם ר"י והתוספות

ד

שם בגמרא וראב"י

ה

שם בתוספות

ו

שם בגמרא

ז

תוספות והרא"ש והר"ן שם והמגיד בפרק י"ב

ח

שם בגמרא

ט

שבת מ"ה

י

שם במשנה קכ"א

א

ס"א כדרכו. עמ"א:

ב

אבל לנעול. תוס' ד"ה פותח עש"ב:

ג

לנעלו כדרכו. כ' ע"פ המ"מ שכ' על הרמב"ם פי' הר"ח והרמב"ם כ' ג"כ ולנעלו כדרכו כו' אבל הרמב"ם מפ' כפי' תוס' ועמ"א סק"ד:

ד

כדרכו. הרמב"ם והוא לשון גמ':

ה

ובנר. כן מוכח מס"ב מהא דנר ע"ג טבלא וכמ"ש בהג"מ:

ו

ואפי'. גמ' שם:

א

ס"ב אבל. תוס' הנ"ל וכ"מ בגמ' דלא הזכיר אלא פותח:

א

ס"ג אבל אם. רש"י שם וכ"ה בגמ' דלא כמ"ש בירושלמי:

ב

וטוב לעשות. כיון שהירושלמי אוסר בדולק:

ג

ובלבד. כן תי' בהג"מ פי"ב דגמ' שלנו בשל שעוה וירושלמי בשל שמן ע"ש וזהו דוקא לדעת תוס' והפוסקים אבל לדעת ר"ת והערוך מותר בכל ענין דפ"ר דלא ניחא לי' דהשמן הולך לאיבוד הגמ"ר שם:

ד

או. תוס' ורא"ש שם דלא כערוך ועסי' שכ"א סי"ח:

ה

אבל. ירושלמי הנ"ל ותוס' שם:

ו

ומ"מ מותר כו' וה"ה כו' ובלבד כו'. ע"ל סי' רס"ה ס"ג וכמה שאמר סכין ומדיחין

א

כדרכו – עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם והנה אף דבתו"ש ומטה יהודה יישבו את קושית המגן אברהם מ"מ ראיתי הרבה והרבה מאחרונים שסתמו כהמ"א לדינא דאם הנר הוא נגד פתיחת הדלת ממש אסור אף בנחת והם הא"ר ושלחן עצי שטים והח"א והגר"ז וגם מדברי הגר"א שרמז לעיין במגן אברהם משמע דס"ל כוותיה ועיין בסמוך דבמקום שאין רוח מנשב מבחוץ יש לסמוך להקל כשפותח בנחת:

ב

שמא יכבנו – לכאורה קשה דהא אמרינן בגמרא דהוא פסיק רישיה ולכך אסור בזה אף שאינו מכוין לכבות אולם לפי מה שפירש שם המהרש"א דלא הוי פסיק רישיה ממש רק קרוב לפס"ר ניחא הלשון:

ג

הרוח – עיין במ"ב מש"כ דיש מקילין והוא הא"ר והמטה יהודה שהסכימו לדברי המהרי"ל והרמ"א שסוברים שם דכשאנו רואין שאין רוח אין לחוש שינשב באותו רגע רוח מבחוץ ומ"מ החמירו הא"ר והמטה יהודה בעניננו מטעם אחר דפתיחת הדלת גופא גורם שיבא עי"ז רוח והביאו ראיה לדבריהם מן הריב"ש וע"כ כתבנו דיש להקל בזה כשפותח הדלת בנחת לאט לאט:

ד

אע"פ שהוא קבוע – הנה לא התנה הרמ"א בזה דדוקא בשכח וכדלקמיה לענין טבלא ומשום דהדלת בטלה לגבי הבית ולא לגבי הנרות ולא נעשה בסיס בכל גוונא וכמו שכתבתי במ"ב סק"ז וכ"כ המרדכי וכן העתיקו כמה אחרונים להלכה וכתרוץ הראשון של התוספות [[[שבת קכ ב|שבת ק"כ ע"ב]] סוד"ה פותח ע"ש] ועיין בספר שיורי קרבן שתמה דבירושלמי מבואר להדיא בזה דדוקא בשכח ואפשר משום דבירושלמי מבואר דרב פתר לה בשכח וגם דלייט על מי שעושה כן ותלמודא דידן לא העתיק רק מה דלייט ומה דפתר לה בשכח לא העתיקו ולא העתיקו הדין דבסיס רק בנר שעל גבי טבלא ולא העתיקו בעניננו והיה נלמד שם במכ"ש משמע דתלמודא דידן חולק בזה עם הירושלמי זה נ"ל מפני חומר הקושיא ולמעשה צ"ע:

א

על הטבלא – עיין במ"ב מש"כ דה"ה בכ"ז לענין השלחן עם הנרות ואף דא"ר בשם הפרישה הביא דשלחן חשוב ולא נעשה בסיס לנר בכל גווני לא סתמתי כן כי מהב"ח והט"ז והמ"א ושארי הרבה אחרונים משמע דלא סברי כן. ולפלא על הבאה"ט שהעתיק מא"ז דה"ה שיש לטלטל מה שקורין שטענדער אף שנר שעוה דולק עליו דהלא כתב שם הא"ז זה רק לסברת הפרישה והוא שהעתיק מתחלה דברי הב"ח וט"ז ומ"א לענין השלחן משמע דלא ס"ל דמשום חשיבות לא יהיה בסיס וא"כ ה"ה בזה:

ב

מנער וכו' – ואע"ג דממילא מיטלטל הנר אפ"ה שרי דהוא רק טלטול מן הצד אבל אסור לו להגביה את הטבלא עם הנר אפילו לאחר שכבה הנר אם לא דהוא צריך לו למקום הטבלא או במקום שא"א לנער משום פסידא דאז מותר להגביה הטבלא עם הנר למקום אחר [ואפילו כשהוא דולק] כיון דסוף סוף בשוכח לא נעשה בסיס כ"ז מתבאר מלקמן בסימן ש"ט ע"ש:

ג

ע"י א"י – עיין בבאור הגר"א דהטעם משום דחייש לירושלמי המחמיר בזה ומשמע מן הרמ"א דאפילו בנר של שעוה יש להחמיר שלא במקום הדחק והטעם דהוא קרוב לכבוי [ועיין בהגהת מיימוני] אבל בשכבר כלה לכו"ע מותר לנער הטבלא בשכח ולהפיל הנר ואפילו שלא בנחת:

ד

א"א שלא יקרבנו וכו' – נקט לשון קצרה ובאמת יש לסיים או שירחקנו ונמצא מכבה וכמו שהביא הרא"ש מהירושלמי ואע"ג דהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה דלא מהני ליה מידי בההוא כבוי דהשמן אזיל לאבוד שנשפך וכמו שכתב בהגהת מרדכי [ולאפוקי בס"א בנר שמונח אחורי הדלת דהשמן נשאר לו אחר הכבוי] וקי"ל דפטור מחטאת לכ"ע וכמו שכתב בסימן ש"כ במגן אברהם סקכ"א מ"מ אסורא איכא לרוב הפוסקים:

ה

הואיל ואינו מטלטל הנר – הלשון דחוק דהרי היא בסיס וטלטולה ג"כ אסור ועיקר ההיתר משום דגם הטבלא אינה מתטלטלת שהרי מיירי בקבועה וכמ"ש הט"ז ואפילו אם נפרש דמתיר הרמ"א אפילו בטבלא תלויה ומטעם דאפילו אם יתנדנד עי"ז מקרי טלטול מן הצד כיון דאינו מכוין לנדנוד ממש וכדמשמע בא"ז והעתקתי דבריו לעיל בסימן רס"ה בבה"ל ג"כ קשה הלשון דהיה לו לומר הואיל ואינו מטלטלה בידים ועיין בסמוך:

ו

והנרות – לפי מה שכתב הט"ז דמיירי במנורה קבועה מותר אפילו בנר של שמן אבל אם נפרש דמותר אפילו במנורה תלויה וכמו שכתבנו למעלה [[[שולחן ערוך אורח חיים שח|ומסימן ש"ח]] אין ראיה להיפך דהתם הכונה במכוין לנדנוד ממש ועיין א"ר בסימן רס"ה] ע"כ דמיירי רק בנר של שעוה דאל"ה היה אסור אפילו נגיעה בעלמא מטעם פן יבא ע"י הנגיעה לנדנוד ויטה השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר וכדלעיל בסימן רס"ה בהג"ה וכמו שכתב הא"ר בשם הנ"ץ שוב עיינתי במרדכי פרק כ"כ ומשמע שם דמיירי בקבועה כהט"ז דכתב שם שהתיר ליגע במעמד שלפני ארון הקודש וכו' ע"ש:

א

הנר – כתב התוספת שבת דבנר של חלב יש ליזהר משום הזיעה שעולה למעלה אל הקדרה כדאיתא ביורה דעה סימן ק"ה:

ב

כדי וכו' – עיין במ"ב ואם הקערה נוגעת בקורה עי"ז משמע בלבוש [לפי מה שביארו הא"ז] דאסור וטעמו מהא דלקמן סימן ש"י ס"ו דכתב שם המחבר ובלבד שלא יגע בו וכמו שכתב שם המגן אברהם בשם התה"ד דאם הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה אסור והכא נמי הלא היא לצורך הקורה וכן משמע ממ"א בסק"ט אכן לפי מה שפסק שם הגר"א דנגיעה מותר בכל גווני א"כ גם בעניננו מותר:

א

[א] כנגדו וכו'. כן לשון הטור ורמ"א כתב כדרכו במקום כנגדו ותמה עליו הנחלת צבי דאף בפותח בנחת אכתי הרוח בא, ומגן אברהם כתב שיש טעות סופר ברמ"א עיין שם, וזה נראה דעת הלבוש. ולעניות דעתי ליישב דברי רמ"א דלמד כן מש"ס [שבת] דף ק"ך דקאמר פותח ונועל כדרכו משמע דקא משמע לן רבותא דאף כדרכו מותר ורב דלייט עלה וקא משמע לן הכי משמע נמי דוקא על כדרכו לייט, וכן ברמב"ם ומרדכי מבואר דפירשו הכי הש"ס אף דלא פירשו טעם שיכבנו הרוח מכל מקום פירש הש"ס כדרכו ממש הוא וזה מהתימא על הנחלת צבי ומגן אברהם, ועוד דבאגודה שם משמע להדיא כרמ"א וכן ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ב'. ועיקר הקושיא נראה לי בהקדם מה שהקשו תוס' ומרדכי על רש"י שפירש הטעם משום שמא יכבנו הרוח הא אחורי הדלת ליכא רוח, ועוד ליתנו נגד הדלת ולא אחורי, עד כאן. והב"ח מתרץ דמיירי כנגד הדלת והא דתני אחורי היינו סמוך לדלת דוקא כמו שכתב סעיף ב', וקשה אם כן גבי מדורה נמי לימא הכי. ולעניות דעתי ליישב הכל דבאמת ליכא רוח שם אלא כוונת רש"י על רוח שבא מפתיחת הדלת עצמה דהדלת הוא כמניפה כן נראה לי ברור דעת רש"י, שוב מצאתי כן בריב"ש סימן שצ"ד, והשתא דוקא כדרכו אבל אם פותח בנחת ליכא רוח מדלת עצמו, ולפי זה אף שאין חשש מרוח מרחוב לא יפתח כדרכו דלת וחלון אבל ביש חשש אפילו בנחת אסור לפתוח:

ב

[ב] [לבוש] מותר לנעול וכו'. באגודה שם משמע דאסור לנעול ונראה לי כמו שכתב בתרומת הדשן סימן נ"ט שהרוח מפיח דרך נקב קטן ביותר ודומה למפוח ומבעיר ומתורץ קושית תוס' שם בזה והא דלא קאמר הש"ס אם הובערה הובערה משום דמכל מקום הכיבוי טפי קרוב לפסיק רישיה, ולמהר"ש אידלש אישתמיט זה עיין שם, גם דלא כמגן אברהם בסוף סימן רנ"ט ועיין סימן שט"ו ס"ק ג', ומכל מקום משאר פוסקים מבואר דמותר לנעול:

ג

[ג] [לבוש] וכן הדין וכו' שאסור וכו'. וזה פשיטא ורמ"א משמע שכתב כן על דין שמותר לסגור החלון וכן מפורש במרדכי ותשב"ץ:

ד

[ד] [לבוש] ולנעול וכו'. מיירי כשהדלת הוא בעינן שגם נעילת הכותל שקבוע בו הנר מנקש ומנדנד וקרוב שיכבה ובזה מתורץ תמיהות האחרונים:

ה

[ה] של שעוה וכו'. עיין סימן רה"ע ס"ק ג':

ו

[ו] אסור לפתוח וכו'. ובנחת שרי (ב"ח ומגן אברהם), וכן נראה לי מש"ס והגהות מיימוני פרק ה' ושאר פוסקים ודלא כט"ז:

ז

[ז] [לבוש] אף על פי שהוא קבוע וכו'. פירוש דאז הוי כטילטול הנר עצמו אפילו הכי מותר כדמסיק ואף דאיכא למיחש שמא יפול הנר לארץ אפילו הכי מותר דתרי חששות לא חיישינן שמא יפול ושמא יכבה, אבל כשהנר אחורי הדלת או לפתוח הדלת כנגדו דיש חשש אחד שמא יכבה אסור אף בשעוה וחלב (נחלת צבי וט"ז):

ח

[ח] [לבוש] רק גבי הבית וכו'. לשון המרדכי דחשיב ובטיל לגבי הבית ולא לגבי הנר, עד כאן, והכי פירושו דדלת הוא חשיב כלפי הנר ולכך לא בטיל לגביה אבל לגבי בית בטיל לפי שהבית הוא חשיב, וזה לשון התוס' דבית חשוב הוא ובטיל אגב בית, עד כאן. ובאמת יש לתמוה על הבית יוסף שהביא לשונו של המרדכי על זה הפירוש שהוא פירוש ר"י ולא הביא לשון התוס' דהם דברי ר"י (מלבושי יום טוב). ולי נראה דסבירא לי לבית יוסף דפירוש תוס' גם כן הוא במרדכי דמשום חשיבות דלת לא בטיל לגביה נר אלא לבית, וכיון דבמרדכי מפורש ביותר כתבו בשמו. גם נראה לי פירוש דברי מרדכי דתרתי קאמר חדא דדלת חשיב ולא נעשה בסיס לנר ועוד דדלת בטיל לגבי בית וזה נראה לי נכון דלא כהבנת מלבושי יום טוב ולבוש ומדברי הפרישה שאביא יש ראיה לזה ודו"ק. עוד דבתוס' כתבו עוד תירוץ דמיירי בשכח דלא הוי בסיס וכן כתבו בשם המרדכי שלא הביא אלא תירוץ ראשון, עוד נראה לי דבתוס' לא נזכר דמיירי בקבוע בדלת עצמו ומשמע שפירושו כפירוש ר"ח שהביא הרא"ש דמיירי בכותל שאחורי הדלת בענין שיש חשש שמתנדנד הכותל, ולכך כתבו דבית חשוב הוא רוצה לומר דבית אינו בסיס לנר ולא הזכיר מחשיבות הדלת אבל המרדכי שפירש כר"י דמיירי בקבוע בדלת עצמה כמו נר חנוכה לכך הוצרך לומר טעם משום חשיבות הדלת, והשתא ניחא שהוצרך בית יוסף להביא דוקא דברי המרדכי דמיירי אף בקבוע בדלת עצמו. כתב הפרישה נראה לי דהוא הדין דמותר לטלטל השולחן אף שנר של שעוה או חלב עומד על המנורה על השולחן דהשולחן לא הוי בסיס לנר בפרט שיש דברים אחרים של היתר על גבי השולחן דהוי כטילטול מנא בקטמא עד כאן לשונו. ונראה דהוא הדין שיש לטלטל בבית הכנסת מה שקורין שטענרי"ו ואף שנר שעוה דולק עליו, וטוב שיהא עליו דבר המותר, ועיין סימן ש"י בט"ז, אך צריך עיון גם על דין דהא כתב הלבוש דלא חשיב טילטול כיון שהוא מחובר לבית אלמא כשאין מחובר אסור אף בדבר חשוב ובאמת בתוס' ומרדכי לא נזכר טעם זה:

ט

[ט] [לבוש] גזירה וכו'. כן הוא בהדיא בש"ס שם דף ק"כ ותימא על עולת תמיד שלא ראה בש"ס:

י

[י] על ידי כותי. אפילו בשל שמן שרי דפסיק רישיה על ידי כותי בסוף סימן רנ"ג:

יא

[יא] מדעת וכו'. עיין סימן ש"ט סעיף ד' דיש אומרים דבעינן שיניח מדעת שיהא עליו כל השבת אבל כשדעתו שכותי יטלנו משם בשחרית מותר, וכתב הב"ח ואחרונים ובהפסד יש לסמוך עליהם וכבר כתב בשם הפרישה דבשולחן בלאו הכי שרי דאינו בסיס כדלעיל. ובזה ניחא מה שנוהגים לטלטל המפה אחר שנטלו הנר ונר גופיה אחר שכבה אין מתירין משום דמפה שעל השולחן לא נעשה בסיס דבטיל לגבי שולחן כמו בדלת לעיל וט"ז סימן ש"ט, והאריך לתמוה מאד בזה והוא לחינם ועיין סימן רע"ט ס"ק [ה']. ואם נפל ניצוץ מיניה על המטפחת כתב הט"ז דמותר לכולי עלמא לנער מקום ההוא דהא שם לא שייך לומר הניחו דהא בשבת הוא נפל שם. כתב מהרי"ל נר של שעוה נפל על דף כתבי קודש שהיה על בימה של עץ אמר מהרי"ל לקטן שינער הדף בנחת עד שיפול הנר על הארץ:

יב

[יב] והוא הדין שמותר וכו'. אין זה סותר לסוף סימן רס"ה דשם מיירי בשל שמן (נחלת צבי). ולעניות דעתי אפשר דמותר אף בשל שמן והתם שאני כיון שתלוי חיישינן שיתנדנד:

יג

[יג] דשקיל ומניח וכו'. צריך עיון דבסימן תקי"ד סעיף ו' כתב דחיישינן שיעלה באילן וכו' והוא מהרא"ש שכתב בית יוסף שם דבשקיל לחוד לא הוי משתמש, ופירוש דהכא הוא מפירוש רש"י ורוב פוסקים וכן עיקר כמו שכתב בתוס', ועיין סימן של"ו דאם הניח שם חפץ אסור ליטלו ועיין מגן אברהם שם:

יד

[יד] כדי שלא וכו'. וכן כדי לשמש מטתו:

טו

[טו] [לבוש] ואפילו וכו'. בהפרישה תירץ דהכא מיירי בצריך למקומו, ולא דק דבש"ס [שבת] דף מ"ג קאמר הכי לרב יצחק שאין כופין כלי על ביצה, אבל לרב חסדא דקיימא לן כוותיה בסימן ש"י מותר אף באין צריך למקומו:

טז

[טז] [לבוש] כיון שאינו וכו'. והא דפריך הש"ס שם מהא דכופין קערה היינו דלר' יצחק משמע ליה דאף באין סומכו אסור אבל לר' חסדא מחלקינן בהכא:

יז

[יז] [לבוש] שלא יכבה וכו'. ועיין לקמן סימן ש"י סעיף ו', ונראה לי דצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאם לא כן יכבה הנר (מגן אברהם):

א

אע"פ. ע' ת' ב"ד שאלה י"ח:

א

א) [סעיף א'] נר שמונח אחורי הדלת וכו' ר"ל דהנרות קבועות בכותל כנגד הדלת ממש דהדלת במערב והנרות כנגדו במזרח וכשפותח הדלת איכא לחוש שיכבנו הרוח וז"ש אחורי הדלח להורות דאינו אסור אלא בחדר קטן שהנרות אינו רחוקות מהדלת וכאלו הם אחוריו דהוי פסיק רישיה אבל בחדר גדול אינו אלא דבר שאין מתכוין ושרי וכמ"ש לקמן סעי' ב' גבי מדורה. ב"ח. מ"א סק"ב:

א

ב) שם. אסור לפתוח הדלת. ואפי' אין שם רוח כלל אסור דשמא יהיה שם רוח. תו"ש או' ב' וכ"כ מ"א סי' תקי"ד סק"י. ר"ז או' א' ח"א כלל מ"ו או' י"ב. ומשמע דאפי' בנחת אסור לפתיח ועיין באו' שאח"ז:

א

ג) שם הגה. כדרכו. כתב מ"א סק"א דט"ס הוא דאעפ"י שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והגה זו צ"ל בסוף הסעי' כשקבוע בדלת עצמה וכו' אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי יעו"ש. וזה נראה דעת הלבוש והר"ז שלא העתיקו תיבת כדרכו. וכ"נ דעת ח"א שם. אבל הא"ר או' א' והתו"ש או' ג' ונתיב חיים והמט"י או' א' כתבו לישב תיבת כדרכו ולפי דבריהם אם פותח בנחת שרי ומ"מ כיון דאיכא פלוגתה בזה יש להחמיר ורק בשעת הדחק יש להקל:

א

ד) הפותח. דלת החדר שהנר דלוק בתוכו ומתנועת הפתיחה כבה הנר שלא בכונה אין זה נקרא מחלל שבת בשוגג הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו ומ"מ טוב להרהר בתשו' ע"י תענית או צדקה על אשר גרם הכיבוי בבלי דעת כיון דלכתחלה לא היה רשאי לפתוח הדלת עד אשר עיניו יחזו שלא יגרום כיבוי בפתיחתו וכדינא דקמן, פתה"ד או' ב' ומ"ש ע"י תענית או צדקה ר"ל שיתענה יום אחד ואם אינו יכול להתענות יכול לפדותו בממון שיתן דמי סעודתו לצדקה וכמ"ש לקמן סי' תקס"ח סעי' ב' יעו"ש:

א

ה) שם הגה. אבל לנעול הדלת כנגדו מותר. ואפי' להאוסרים לסתום התנור כמ"ש ססי' רנ"ט הכא שרי דזה לא שייך בנר שאין הרוח מבעיר אותו. מ"א סק"ג. תו"ש או' ה' ור"ל דלמעלה מפי התנור דרך להיות נקב קטן וע"י סתימת פי התנור ולא נשאר פתוח כ"א הנקב הקטן דומה למפוח ומבעיר יותר אבל בנר ליכא למימר דמבעיר הרוח את הנר. מחה"ש:

א

ו) שם בהגה. וה"ה בחלון וכו' דמותר לנועלו ואסור לפותחו אם הנר קרוב אליו קצת. ר"ז או' א' ומיהו עששית שקורין לאנטירנ"א מלאכתו לאיסור ואפי' דלת הקבוע בו אסור לפותחו ולנועלו בשבת א"א או ג' ועיין לקמן או' כ"ה:

א

ז) שם. אסור לפתוח הדלת ולנעלו וכו' פי' כשפותח הדלת נוגע בנר שאחוריה. מ"א סק"ה בשם הריב"ש. והט"ו סק"א כתב שאם יפתח הדלת בחוזק תחזור הדלת על הכותל מאחוריה ותנקש בה מחמת חוזק הפתיחה ותתנדנד הכותל ששם הנר וכן אם ינעול בחוזק כשתבוא הדלת אל הכותל מצד שלפניה תנקש בה ותתנדנד כל. הכותל אפי' מצד השני שהיא אחוריה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ד' וכתב דבזה מסולק תמיהת האחרונים:

א

ח) שם. מקרב השמן לנר. והוי כמבעיר או מרחיקו והוי כמכבה. לב"ש:

א

ט) שם. אשור לפתחו ולנעלו. משמע דבזה לא מהני פתיחה ונעילה בנחת דכיון שהוא בדלת עצמה בקלות ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן. וכ"כ המט"י או' א' אבל המ"א סק"א כתב דבנחת שרי וכ"כ א"ר או' ו' והתו"ש או' ח' והשיגו על הט"ז יערש. וכ"כ הר"ז או' ג':

א

י) שם הגה. ובנר של שעוה וכו' נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור. ט"ז סק"ג. אבל אם יש חשש שיפול הנר לארץ ע"י כן אין בכך כלום. אר או' ז' ר"ז או' ג':

א

יא) שם בהגה. אעפ"י שהוא קבוע בדלת. וליכא לאוסרו משום טלטול הנר דנעילת הדלת ופתיחתו לא חשיב טלטול כיון שהוא מחובר לבית. וגם לא נעשית בסיס לנר שהוא דבר האסור דחשיבא היא לגבי הנר ולא בטלה גביה רק לגבי בית היא חשובה ובטיל לגבי הבית לבוש:

א

יב) [סעיף ב'] ואפי' אין שם אלא רוח מצויה. גזירה אטו שאינו מצויה דהוי פסיק רישיה. ב"י. אבל כשאין שם רוח כלל שרי דהוי גזירה לגזירה תו"ש או' יו"ד:

א

יג) שם. מותר לסגרו וכו' ואפי' להאוסרין בסס"י רנ"ט הכא שרי דבבית יש אויר הרבה ולא דמי למפוח. מ"א סק"ו. תו"ש או' י"א:

א

יד) [סעיף ג'] שכח נר על הטבלא וכו' מבע"י שלא מדעת. ואפי' אם הניחה על הטבלא בכונה בחול אלא שלא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחה שם מיקרי שוכח. מ"א סי' ש"ט סק"ו:

א

טו) שם. מנער את הטבלא וכו' כשצריך לטבלא. ואע"ג דאפשר שיכבה הנר ע"י הנפילה אפ"ה מותר דלא הוי פסיק רישיה וק"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר. שבת ק"ך ע"ב וב"י. וכתב המאירי דדוקא אם הוא מנערו בנחת (דהיינו שמטה הטבלא ויורד בנחת לארץ) דאי לאו הכי פסיק רישיה. וכ"מ במהרי"ל והביאו א"ר או' י"א. ועיין לקמן או י"ט:

א

טז) שם הגה. וטוב לעשות ע"י עכו"ם וכו' כתב הב"ח ולענין הלכה נהגינן כשנופל נר של שעוה או של חלב ושומן כעין קנדילא על השלחן והמפה אם אפשר ע"י עכו"ם שהוא מזומן לפנינו לא ינער ישראל אבל אם אין העכו"ם מזומן וצריך להשתדל אחריו ינער ישראל כיון דאינו פסיק רישיה בודאי אלא דבר שאין מתכוין הוא ואם ככה כבה דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניח שם כל השבת אבל נרות שמדליקין על השלחן דדעתינו ליטלו למחר ע"י עכו"ם דינו כשכח שלא נעשה בסיס לדבר האסור ובפרט היכא דאיכא נמי פסידא טובה דמטפחת דאין להחמיר כלל עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכתב אבל בש"ע פסק דאם הניחה מדעת אסור ובסי' ש"ט כתב מחלוקת בהניח מדעת עכ"ד. ור"ל דדעת הש"ע אפי' בהניח מדעת שישאר שם קצת ביום השבת הוי בסיס לדבר האסור ואסור לנערו וכן סתם בסי' ש"ט סעי' ד' אלא שכתב שם בשם י"א דלא הוי בסיס אלא א"כ במניחם על דעת שישארו שם כל השבת יעו"ש. וא"כ לדידן דק"ל דכל היכא שסותם מרן להחמיר ואח"כ כותב בשם י"א להקל דהלכה כסתם ואין להקל אלא בשעת הדחק או בהפסד מרובה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' א"כ הכא נמי אם הניחו מדעת שישאר שם בכניסת שבת אע"ג דדעתו להסירו אח"כ ע"י עכו"ם ולא ישאר שם כל השבת נעשה השלחן בסיס לדבר האסור ואסור לנערו אלא א"כ הוא בענין שיש הפסד מרובה או שעת הדחק שאז יש לסמוך על המתירין וכן במקום שנהגו להקל אין למחות בידם מאחר שיש להם על מה לסמוך:

א

טוב) ואם היה מונח על השלחן גם ככרות ושאר דברים פשיטא דהם חשובים יותר מהנר ושרי לטלטלו כמ"ש סי' ש"י סעי' ח' ואפי' כשהוא דולק שרי וא"כ כשצריך למקום השלחן רשאי לטלטלו וכן היכא דא"א לנער כגון דאיכא פסידא רשאי לטלטלו. מ"א סק"ח. וכ"כ הפרישה או' ד' דמותר לטלטל השלחן אף שנר של שעוה או חלב עומד על המנורה על השלחן דהשלחן לא הוה בסים לנר ובפרט שיש דברים אחרים של היתר ע"ג השלחן דהוי כטלטול מנא בקיטמא עכ"ל והביאו א"ר או ח' ועיין תו"ש או' י"ג מ"ש להשיג על דברי המ"א ומ"מ כתב דבשלחן יש להקל כמ"ש הא"ר בשם הפרישה יעו"ש. והיינו כגון שיהיה מונח על השלחן בכניסת שבת דהיינו בביה"ש הלחם או שאר דברים וגם שיהיו הלחם או שאר הדברים חשובים יותר מן דליקת הנר דהיינו מן השלהבת שהנר נעשה בסיס אלוה. שאז לא נעשה השלחן בסיס לדבר האסור כ"א לדבר ההיתר ולדבר האיסור ומותר לנערו או לטלטלו ואף לאחר שסלקו הלחם ממנו לא נעשה בסיס לדבר האיסור כיון שהיה מונח עליו בכניסת שבת. ר"ז או' ו':

א

יח) שם בהגה. וטוב לעשות ע"י עכו"ם וכו' ואפי' בשל שמן שרי כמ"ש סס"י רנ"ג דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם. מ"א סק"ז. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ב. ר"ז או' ה':

א

יט) שם. ובלבד שיהא נר של שעוה וכו' ואז ליכא משום כיבוי דהוי דבר שאין מתכוין ומשום איסור טלטול הנר ליכא דהוי טלטול מן הצד ע"י דבר אחר לצורך דבר היתר דשרי כמ"ש סי' שי"א והטבלא לא הוי בסיס לנר כיון דמיירי בשכח אבל הניח עליו". מדעת הוי הטבלא בסיס ואסור לנערה. תו"ש או' י"ג. ובאיזה ענין מיקרי הניח מדעת ואסור לנער כבר כתבנו לעיל או' ט"ז יעו"ש:

א

ך) שם. ואם הניחו עליה מדעת וכו' ואם נפל ניצוץ מן הנר שלנו על המטפחת או אפי' הנר עצמה מותר לכ"ע לנער המקום ההוא דהא ודאי שם לא שייך לומר הניחו מדעת דהא בשבת נפל שם. ט"ז סק"ה. א"ר או' י"א:

א

כא) שם בהגה. וה"ה דמותר ליגע במנורה וכו' היינו בקבועה על מקום אחד אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע. ט"ז סק"ו. מט"י או' ז' וכן אם היה במקום עמידתו בתפלה נר דולק יש ליזהר מלנענע עצמו בשעת התפלה משום דע"י נענוע הגוף והבל הפה בכח אפשר לבא לידי כיבוי או הבערה:

א

כב) [סעיף ד'] דליכא למיחש וכו' דהא ק"ל דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אפי' לאחר שכבה כדלקמן רס"י רע"ט. ואם נוהג להתנות מתחלת השנה לטלטל נר שכבה כמ"ש לקמן סי' רע"ט אסור להניח הנר ע"ג אילן. ברכ"י או' ב' וכ"כ המש"ז או' ז' ומ"ש שם המש"ז ולדידן שרי היינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל בהגה סי' רע"ט סעי ד' דכן נוהגין במדינות אלו (ר"ל בערי אשכנז) שאין להתנות וא"כ כיון שאין נוהגין להתנות ליכא למיחש לכשיכבה לשקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר אבל במקומות שנוהגין להתנות אסור להניח הנר ע"ג אילן דאיכא למיחש שמא יטלנו אחר שיכבה ונמצא משתמש במחובר:

א

כג) שם. אבל אין מניחין נר של יו"ט וכו' ר"ל אפי' אם מניחו מערב יו"ט אסור כיון דמותר לטלטלו ביו"ט גופיה וכדשקיל ליה ביו"ט הרי הוא משתמש באילן. מט"י או' ט' ועיין לקמן סי' תקי"ד סעי' ו':

א

כד) [סעיף ה'] מותר לכפות קערה וכו' וקמ"ל דכלי ניטל לצורך הקורה שאינה ניטלת. רש"י ס"פ כ"כ. והתו' דמ"ג כתבו דקמ"ל דלא חיישינן שמא יכבה וכ"מ דעת המחבר ולכך כתב דין זה כאן ולא בסס"י של"ד כמ"ש הטור. תו"ש או' ח"י:

א

כה) ואותן כלי זכוכית שקורין לאנטערי"ן שנותן נר בתוכו ל"מ אם הוא תלוש דאסור לטלטל דהוה כלי שמלאכתו לאיסור אלא דאפי' קבוע במסמרים על העמוד יראה דאסור לסגור הדלת קטן שבו דמ"מ כלי שמלאכתו לאיסור הוה בזה. מש"ז או' ח':

א

כו) שם. מותר לכפות קערה וכו' וצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאם לא כן יכבה הנר. מ"א סק"ט. וכ"כ האחרונים. ובנר של חלב יש ליזהר משום הזיעה שעולה למעלה אל הקערה כדאיתא ביו"ד סי' ק"ה בהגה ססע"י ג' תו"ש או' ח"י:

א

כז) שם. כדי שלא יאחוז האור בקורה. לאו דוקא בשביל הסכנה דה"ה נמי אם מכסה הנר מפני דבר אחר או מפני החמימות וכיוצא דהא ק"ל כלי ניטל אפי' לדבר שאינו ניטל כדלקמן סי' ש"ח סעי' ל"ד וכ"כ הט"ז והוא פשוט. מט"י או' י"א:

א

כח) שם. שלא יאחרו האור בקורה. וה"ה דמותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין ביו"ט. רש"ל פ"ב דביצה. ט"ז סק"ח. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' עו"ת או' ה' א"ר או' י"ד:

א

ט"ז סק"א כשפותת הדלת. ומיירי שהדלת פותחת לפנים והנר אחוריה וכשיפתח הדלת תנקש על הנר עצמו ותכבנו ולשון נוקש בכותל ביאורו במקום שהנר קבוע וכן פי' המג"א סק"ח: ולפ"ז נעילה שרי וע"ז תירץ הט"ז דאין הכוונה שתנקש על הנר עצמו אלא מיירי אף שהכותל ארוכה ולא תנקוש הדלת על הנר כי רחוק משיעור רוחב הדלת אפ"ה מחמת נדנוד הכותל יכבה הנר וזה שייך גם בנעילה שע"י חוזק הנעילה תנקוש ואע"ג דבנעילה לא תנקוש הדלת בכותל שהנר קבוע בה אלא בכותכ שלפני הפתח מ"מ כל הכותל אחת היא וכשתנקוש בכותל שלפני הפתח יתנדנד גם כותל שאחורי הפתח אשר שם קבוע הנר:

ב

מג"א סק"א דלפי' ר"ח. ר"ח מפרש בקבוע בכותל שהוא דין ב' שבש"ע. ורש"י מפרש כדין הראשון שבש"ע:

ג

ש"ע ס"א מקרב השמן לנר. והוי כמבעיר או מרחיקו והוי כמכבה:

ד

מ"א ס"ק ג' עססי' רנ"ט. ע"ש במג"א ס"ק י"א:

ה

שם לא שייך בנר קשה למה הוצרך לזה הא כתב בעצמו בסק"ו דבבית יש אויר הרבה ע"ש ועיין פמ"ג כ' דקמ"ל דבנר אפי' באויר קטן שרי כמו שעושין לפעמים בבית הכנסת ע"ש:

ו

סק"ד לנעול שרי. זה תבין ממה שכתבתי אות ב':

ז

ט"ז סק"ב בדלת עצמה. חולק על דברי המג"א בסק"א:

ח

סק"ד דגזרינן אטו כו'. דאלו רוח מצויה אינה יכולה להבעיר המדורה:

ט

מג"א סק"ח כשהוא דולק שרי. שמטלטל בנחת דשרי אפי' בנר שיש בו שמן להמגן אברהם סק"א וכ"ש נר שלנו קנדיל"א:

י

שם רשאי לטלטלו. ר"ל דרשאי להעביר השלחן מהמקום ההוא אף בעוד הנר דולק ובנחת דוקא שלא יכבה ודוק' כשהככרות חשובים יותר מהנר ועיין סי' רע"ט:

יא

שם דאיכא פסידא שיפסיד הנר כשיפילהו וכה"ג:

יב

ט"ז סק"ח פירש"י דקמל"ן דכלי ניטל לצורך קורה וכו' כצ"ל:

א

סעיף ד' ונמצא משתמש באילן. עיין לקמן סי' של"ו סעיף א' בהג"ה ובמג"א שם סק"ב:

א

אסור לפתוח הדלת ולנעול כו'. זהו פר"ח שמביא ב"י בשם הרא"ש ושם לא הוזכר נעילה אלא כשפותח הדלת נוקש בכותל כו' וא"כ למה נקט כאן ולנעול דמה איסור יש בנעילה גם בב"י זכר אחר כך בפי' ר"ח הנעילה. ונ"ל שהוא מפרש בענין זה שהנר קבוע בהכותל שהוא אחורי הדלת בענין שהכותל שהדלת תלוי בתוכה היא ארוכה באופן שאם יפתח הדלת בחוזק תחזור הדלת עד הכותל מאחוריה ותנקש בה מחמת חוזק הפתיחה ותתנדנד הכותל ששם הנר וכן אם ינעול בחוזק כשתבא הדלת אל הכותל מצד שלפניה תנקש בה ותנדנד כל הכותל אפי' מצד השני שהיא אחורי' וכ"כ לפרש דברי הרמב"ם שמביא ב"י שיש איסור גם בנעילה ואף שבפי' ר"ח לא זכר רק פתיחה מ"מ חד טעמא הוא עם הנעילה:

ב

אסור לפתחו ולנעלו. משמע דבזה לא מהני פתיחה ונעילה בנחת כיון שהוא בדלת עצמה בקלות ינדנד קצת ויקרב או ירחיק השמן:

ג

ובנר של שעוה כו'. נראה פשוט דאם הוא בענין שיש לחוש שיכבה לגמרי אפי' של שעוה אסור:

ד

אלא רוח מצויה. דגזרינן אטו שאינו מצויה:

ה

הניח עליה מדעת. בסי' ש"ט יתבאר שיש מחלוקת אם הניחו ע"ד שיהיה שם כל השבת דוקא או בכניסתו לחוד. וכ' מו"ח וז"ל דסמכי' להקל ונרות שאנו מניחין על השלחן דעתינו ליטלו על ידי עכו"ם ודינו כשכח ולא נעשה בסיס לאיסור בפרט אם הוא במקום הפסד שנפל על המטפח' אין להחמיר כלל ול"נ דאם נפל ניצוץ מן הנר שלנו על המטפחת או אפי' הנר עצמה מותר לכולי עלמא לנער מקום ההוא דהא ודאי שם לא שייך לומר הניחו דהא בשבת נפל שם ואפי' המנורה שהנר דולק בתוכה לא הוה בסיס לבעל התרומות דסימן ש"ט דדוקא אם דעתו להניח שם כל השבת מקרי בסיס כמ"ש אי"ה בסי' ש"ט ע"ש:

ו

במנורה שבבה"כ. היינו בקבועה על מקום א' אבל אם היא תלויה אפי' ליגע בה אסור שבקל ינענע כדלקמן סי' ש"ח:

ז

דליכ' למיחש דלכשיכבה כו'. דהא איסור יש לשקליה משם בשבת:

ח

כדי שלא יאחז בקורה . לכאורה משמע דוק' בשביל סכנה שרי אבל בלא"ה אסור וזה אינו דהא בסוף האורג פירשו דקמ"ל דכלי ניטל לצורך קורה שאינה ניטלת ש"מ שליכא חשש איסור מאחר דקי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אף שלא לצורך גדול מ"ה הביא רש"ל בפ"ב דביצה דמותר לכפות כלי על הנר כדי לשמש מטתו בין בשבת בין בי"ט:

א

במג"א ס"ק ה' וא"כ כשצריך למקום השולחן כו' כוונתו כמ"ש בסימן ש"ט וס"ס ש"י דכל שיבא לידי פסידא ע"י הניעור יכול לטלטל כמות שהוא כל שנעשה בסיס לדבר המותר ג"כ ע"ש אלא שצ"ע דבסימן ש"ט שם איתא דאם צריך למקומה אף בלא פסידא מטלטלה כמות שהוא ע"ש ולפי מ"ש שם בא"ר הטעם דבצריך למקומו א"א לנער שקרוב שיפול על אותו מקום עצמו שהוא צריך אליו א"כ י"ל דכאן בשולחן על הרוב יכול לנער שיפול רחוק ממקו' השולחן ואפ"ה א"צ לנער כיון דאיכא פסידא לנער נר דולק על הארץ ואף בנר שכבה איכא' פסידא שישפוך השמן ומ"מ צ"ע דלמה דחוק בכה"ג דהול"ל כשצריך לשלחן יכול לטלטלה כמו בכלכלה דהתם דשרי אם צריך לה כיון דא"א בניעור משום פסידא. ואפשר שחסר איזה תבות במג"א וכצ"ל וא"כ כשצריך למקום השולחן יכול לטלטלה ואפשר דגם בשולחן גופא שרי דהא א"א לנער כו' וצ"ע וראיתי בתו' שבת שכתב ג"כ דט"ס במג"א ולפי הנוסחא שלפנינו י"ל דכאן לא שייך לומר שצריך לגוף השולחן דדוקא התם בסי' ש"ט שייך לומר דצריך לגוף הכלכלה וא"א להשתמש בה מפני שמונח עליו דבר המוקצה ויש עליו ג"כ דבר היתר דפסיד ע"י הניעור כשינעור במקום זה לכן מותר לטלטל כמות שהוא אל המקום שיכול לנער שם בלא פסידא משא"כ כאן שהפסידא הבאה ע"י ניעור הוא מחמת דבר האסור עצמו א"כ לא שייך לומר כיון שצריך לגוף השולחן דהיינו שצריך להשתמש במקום שהנר עומד יטלטל כמות שהוא דמה יועיל לו מה שיטלטלנו למקום אחר דסוף סוף לא יוכל להשתמש במקום שהנר עומד בלא ניעור אם לא שנאמר שצריך לגוף השלחן להשתמש בו במקום אחר וצריך לטלטלו מכאן ולהעמידו שם זה בכלל צריך למקום השולחן היכא שאפשר לנערו רחוק מהשלחן שישתמש במקומו. דכיון דאיכא פסידא אם ינער א"צ לנער והמג"א נקט גוונא שצריך למקום השולחן וה"ה אם צריך להעמיד השולחן במקום אחר. ואם נגיה במג"א וא"כ כשצריך השולחן במקום אחר כו' א"ש בפשיטות ובלבוש סימן ש"ט כתב הטעם בצריך למקומו לפי שלא תספיק לו הטיה וניעור שיצטרך לסלק הנר והחביות מאותו מקום למקום אחר כיון שצריך למקומה הו"ל הנעירה טרחא שאינה צריכה ע"ש והא"ר והתוס' שבת השיגו עליו מדברי סה"ת והר"ן ולפענ"ד המעיין בדברי רש"י יראה דדבריו מטין לדבר הלבוש ז"ל ולפום הך טעמא בצריך למקום השולחן או שצריך להעמיד להשולחן במקום אחר אי ליכא פסידא בניעור כגון בנר של שעוה שכבה אז אף שדולק ויכול לנערו באופן שיעמוד על עמדו מ"מ א"צ לנער כלל כיון דסוף סוף יצטרך לטלטל אח"כ את השולחן ג"כ:

א

כדרכו. נ"ל דט"ס הוא דאע"פ שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשב ואסור והג"ה זו צ"ל בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה וכוי /וכו'/ אסור לפתחו ולנעלו כדרכו אבל בנחת שרי וכ"מ בד"מ שהבי' מהמרדכי ע"ש וכ"כ הב"ח וכ"מ בגמ' דף מ"ו ע"ב דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן לנר או מרחיק' ואין איסור אלא משום דהוי בסיס לד"א ובדלת לא שייך בסיס דבטלה לגבי הבית וכמ"ש הג"מ וכ"מ בב"י שכ' דלפי' ר"ת לא מיתסר אלא כדרכו משמע דלפי' רש"י אפי' שלא כדרכו אסור:

ב

שמא יכבנו. ודוק' כשמונח נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת וכמ"ש ס"ב (ב"ח):

ג

לנעול הדלת וכו'. ואפי' להאוסרין לסתו' התנור עססי' רנ"ט ע"ש דזה לא שייך בנר שאין הרוח מבעיר אותו:

ד

ולנעלו כדרכו. וב"ח כתב דבזה לנעול שרי וכ"מ בטור ורא"ש והרמב"ם מיירי כשקובע בדלת עצמה ודעת הרב"י צ"ע:

ה

נוקשת עליו. פי' כשפותח הדלת נוגע בנר שאחורי' (ריב"ש שצ"ד):

ו

מותר לסוגרו. ואפי' להאוסרין בססי' רנ"ט הכא שרי דבבית יש אויר הרבה ול"ד למפוח:

ז

ע"י עכו"ם. ואפי' בשל שמן שרי כמ"ש ססי' רנ"ג דפסיק רישיה שרי ע"י עכו"ם:

ח

אסור לנערה. וכ' הב"ח דאם נפל נר על השלחן שרי לנערה דבמקום פסידא סמכינן על הי"א בסי' ש"ט ס"ד דלא מקרי מניח כיון שהיה דעתו לסלקו למחר ע"כ ונ"ל דאם היה מונח על השלחן בה"ש גם ככרות ושאר דברים פשיטא דהם חשובים יותר מהנר ושרי כמ"ש סי' ש"י ס"ח וכ"ה בתוס' ריש דף מ"ז דאפי' כשהוא דולק שרי ע"ש וא"כ כשצריך למקו' השלחן רשאי לטלטלו וכן היכ' דא"א לנער כגון דאיכא פסידא ועמ"ש סי' רע"ט ס"ג:

ט

מותר לכפות. ואם נוגע בנר עסי' ש"י ס"ו ונ"ל דצריך שיניח מעט אויר תחתיה דאל"כ יכבה הנר:

א

(א) נר וכו' – ואין חלוק בזה בין נר של שמן או שעוה וחלב:

ב

(ב) אחורי הדלת – כגון דלת שנפתחת לפנים ומאחריה מונח בבית נר דלוק. ודוקא כשהוא נגד פתיחת הדלת ממש וקרוב אל הדלת בענין שכשיפתח הדלת יוכל להכבות ע"י הרוח המנשב מבחוץ ומש"כ כדרכו עיין במ"א שכתב דט"ס הוא דאפילו אם הוא פותח הדלת בנחת מ"מ הרוח מבחוץ מנשב ואסור וכן סתמו כמה אחרונים ועיין בבה"ל:

ג

(ג) הרוח – עיין במ"א סי' תקי"ד סק"ט דאפילו אם אין הרוח מנשב עתה ג"כ יש לאסור דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין בזה ויש מקילין בזה ונ"ל דבמקום הדחק יש להקל בזה כשפותח הדלת בנחת לאט לאט שלא יגרום הדלת גופא לרוח שיבא:

ד

(ד) מותר – שבזה אינו עושה כלום לא מכבה ולא מבעיר:

ה

(ה) קבוע בכותל – ר"ל שהדלת פותחת לפנים והנר קבוע בכותל באופן אם יפתח הדלת תנקוש ותגיע אל נר שלאחוריה:

ו

(ו) ולנעלו – והאחרונים כתבו דבזה לנעול שרי דלא יבא עי"ז לכבוי ועיין בפמ"ג שיישב קצת דברי המחבר דמיירי שנועל בכח דעי"ז מתנדנד הכותל כולו ויבא לכבוי דהיינו שיתרחק קצת השמן שבנר מן הפתילה או שיתקרב קצת השמן שבנר אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר:

ז

(ז) מקרב השמן וכו' – ויש בזה משום מבעיר או מכבה ואע"ג דאינו מכוין מ"מ פסיק רישיה הוא ואם הוא פותחו ונועלו בנחת בענין שלא יהא פסיק רישיה מותר ואין איסור בטלטול הדלת משום הנר המוקצה הקבוע בה לפי שהדלת לא נעשית בסיס לנר לפי שהיא חשובה שמשמשת לבית ובטלה אצלו ולא להנר:

ח

(ח) של שעוה – ושל חלב ומפני שאין בהם משום מקרב השמן או מרחק. ואם הוא בענין שיש לחוש שע"י הפתיחה ונעילה יכבה לגמרי אף בשל שעוה אסור:

ט

(ט) כנגד המדורה – מפני שהרוח המנשב גורם להבעיר המדורה יותר ואע"פ שאינו מכוין בזה מ"מ פסיק רישיה הוא:

י

(י) ואפילו וכו' – ר"ל אף דע"י רוח מצויה אין דרך המדורה להבעיר יותר אפ"ה אסור דגזרינן אטו שאינה מצויה. ואם אין שם רוח כלל מותר [מ"א בסימן תקי"ד סק"ט] ואם ע"י דפיקת הדלת עושה רוח מצויה משמע בחדושי הר"ן דאסור:

יא

(יא) מותר לסגרו – ואע"פ שהרוח היה מבעירה אין בו משום מכבה שאינו עושה כלום אלא עוצר הרוח ואם תכבה תכבה:

יב

(יב) שכח נר – מבעוד יום שלא מדעת ואפילו אם הניחו על הטבלא בכונה אך לא היה דעתו שישאר שם בשבת ואח"כ שכחו שם הוא ג"כ בכלל שוכח:

יג

(יג) על הטבלא – וה"ה בכ"ז בזמננו לענין השלחן עם הנרות [אחרונים]:

יד

(יד) מנער וכו' – כשצריך להטבלא ואע"ג דאפשר שיכבה הנר ע"י הנפילה אפ"ה מותר דלא הוי פסיק רישיה וקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר וכתב במאירי דדוקא אם הוא מנערו בנחת [דהיינו שמטה הטבלא ומורידו לארץ ואח"כ הוא מנערו] דאל"ה הוא פסיק רישיה וכן משמע במהרי"ל והביאו הא"ר:

טו

(טו) ע"י א"י – ואז אפילו בנר של שמן שרי דבמקום שאין מתכוין שרי ע"י א"י אפילו הוא פסיק רישיה ומשמע במהרי"ל דאם אין א"י מזומן יראה לעשות ע"י קטן:

טז

(טז) או שלא וכו' – ר"ל שדולקת רק הפתילה וכבר כלה שמן:

יז

(יז) אי אפשר וכו' – ודוקא בנעור אמרינן דהוא פסיק רישיה אבל טלטול בעלמא את הטבלא או השלחן ממקום למקום שרי אפילו מונח עליו נר של שמן דלא הוי פסיק רישיה ודוקא אם הוא מטלטלו בנחת:

יח

(יח) מדעת – בסימן ש"ט יתבאר שיש מחלוקת אימת נקרא מדעת אם בעינן דוקא שיניחו ע"ד שיהיה שם כל השבת או אפילו רק בכניסתו לחוד. והנה הנרות שאנו מדליקין על השלחן דעתנו לטלו למחר ע"י א"י ולדעת הי"א המקילין שם אין דינו כמניח ולא נעשה השלחן והמפה בסיס לאיסור וכתב הב"ח דאם נפל נר של שעוה או חלב על השלחן ואין א"י [או קטן] מזומן לפניו שרי לנער בעצמו דבמקום פסידא סמכינן על המקילין הנ"ל דלא מקרי מניח כיון שהיה דעתו לסלק למחר ואם היה מונח על השלחן בין השמשות גם ככרות ושאר דברים שצריך לשבת פשיטא דהם חשובים יותר מן הנר דהיינו מן שלהבת הנר הדולקת ונעשה בסיס לגבייהו וכמו שכתוב בסימן ש"י ס"ח דהיכי דהוא בסיס להיתר ולאיסור וההיתר חשיב יותר דהוא בטיל לגבי ההיתר ושרי לכו"ע לנער ואם א"א לנער במקום זה משום פסידא דהיינו שיפסיד איזה דבר ע"י הפלת הנר במקום זה רשאי לטלטל השלחן למקום אחר ולנערו שם. ואם צריך למקום שעומד השלחן להושיב שם איזה דבר רשאי לטלטל השלחן ואפילו בעוד שהנרות דולקות עליו כיון שהיה מונח עליו הלחם הצריך לשבת לא נעשה בסיס לאיסור ומזה נובע המנהג שהנשים נזהרות ליתן ככר הצריך לשבת על השלחן קודם הדלקת הנרות ומנהג נכון הוא כדי שיהא מותר לטלטל את השלחן כשיהיה צריך לו ורק אם הנר הוא של שמן יזהר מאד לטלטל השלחן בנחת כדי שלא יבא לקרב השמן להפתילה או לרחק. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלאחר שכבו הנרות אינו רשאי לטלטל השלחן עם המנורה שעליה דהא יכול לנערה מתחלה והוא שהיתה של מתכות וליכא פסידא בניעורה:

יט

(יט) במנורה שבבהכ"נ – היינו בקבועה על מקום אחד אבל אם היא תלויה אפילו ליגע בה אסור שבקל ינענע ואפילו כשכבר כבו הנרות כן משמע ממ"א לעיל בסימן רס"ה וכן מהט"ז בסק"ז וכן משמע מהמרדכי דמיירי בקבועה ועיין מה שכתבנו לעיל בבה"ל בשם אור זרוע:

כ

(כ) דליכא למיחש וכו' – דהא קיי"ל דנר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלו אפילו לאחר שכבה וכדלקמן בסימן רע"ט:

כא

(כא) אבל אין מניחין – ר"ל אפילו להניחו מעי"ט וכדלקמן בסימן תקי"ד ס"ו:

כב

(כב) קערה – של חרס אבל של מתכות אסור כי המחממו חייב משום מבעיר אם לא במקום שיש לחוש שיבוא ע"י הדליקה לידי סכנת נפשות מותר בכל גוונא:

כג

(כג) כדי – ואע"ג דנוטל הכלי לצורך הקורה שאינה ניטלת בשבת קיי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל וכדלקמן בסי' ש"י ס"ו:

כד

(כד) שלא וכו' – וה"ה אם עושה בשביל שקשה לעיניו אורו של הנר או ענין אחר אך יזהר להניח מעט אויר בין הכלי להנר דאל"כ יכבה הנר:

א

(מ"א ס"ק א') נ"ל דט"ס. נ"ב ואני אומר שאין ט"ס כי אין הכוונה מה שהרוח מנשב ממילא כי אם כוונת רש"י אותו הרוח שהוא עושה ע"י ופתיחת ונעילת הדלת. ועפ"ז מתורץ כל הקושית שהקשו תוס' על פירש"י וכן מוכח מרא"ש פ' כ"כ סי' ט' ע"ש

ב

(שם) וכ"מ בגמרא נ"ב ולי אין ראיה משם דדיוקא דתלמודא שם מדקתני ר"ש כבתה מותר לטלטלה משמע כל שלא כבתה כגון נר שכבה והולך פליג אדר"א בר"ש אע"ג דאין בו שמן וכן הוא להדיא בש"ס שם דף מ"ד ע"א ע"ש:

ג

(ס"ק ד') וב"ח כתב נ"ב עיין ט"ז ישוב לזה ולא מקרי דבר שאין מתכוון כיון דפותח ונועל כדרכו מקרי פסיק רישיה ע"ש.