שולחן ערוך, אורח חיים ער״ט: דיני טלטול הנר בשבת ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני טלטול הנר בשבת ובו ז סעיפים:
נר שהדליקו בו באותו שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו וכן מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו להסתפק ממנו באותו שבת:

ב

נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ולצורך מקומו אסור ויש מי שהתיר ולא נראה דבריו: הגה וי"א דמי שהוא איסטניס והנר מאוס עליו מותר להוציאו דהוי לדידיה כגרף של רעי והמחמיר לא הפסיד (מרדכי ריש ביצה):

ג

לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם בשבת אסור ואם נתן עליו הלחם מבעוד יום יש מי שמתיר לטלטלו בשבת על ידי לחם זה ואין לסמוך עליו:

ד

אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה: הגה וי"א דלא מהני תנאי וכן נוהגין במדינות אלו ודין התנאי ע"ל סי' תרל"ח (הגהות אשירי פ' כירה ור"י ח"ב כל בו) ונוהגין לטלטלו ע"י עכו"ם ואין בזה משום איסור אמירה לעכו"ם הואיל והמנהג כך הוי כאלו התנה עליו מתחלה ושרי כנ"ל:

ה

נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה וילדה החיה ונתרפא החולה מותר לטלטלו אם כבה והוא הדין למדליק בשבת בשוגג וכבה שמותר לטלטלו:

ו

נר שלא הדליקו בו באותו שבת אפי' הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט דמסריח מותר לטלטלו דמוקצה מחמת מיאוס מותר:

ז

מנורה בין גדולה בין קטנה אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים אסור לטלטלה:

א

וי"א דמי שהוא כו' וכתב מורי בב"ח שיש כאן ט"ס וכצ"ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד ופסק ג"כ שאף מותר אפילו מי שאינו אסטניס:

ב

הוי כאלו התנה כו' יש מחמירין ולכן צריך כל אדם להתנות על זה סמוך לב"ה שאינו בודל מהנר ומהשמן אלא כ"ז שהוא דולק ואז מותר לומר לעכו"ם לסלקו מן השלחן אחר שכבה (ב"ח):

ג

וה"ה למדליק כו'. משום דלא איתקצי בין השמשות ואין מוקצה לחצי שבת (ב"י) ולפ"ז משמע דה"ה בעכו"ם שמדליק נר לצורך סעודת שבת אפשר דשרי לטלטלו אחר שכבה וצ"ע:

א

לטלטלו. ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה ש"ג. ולרש"י משמע דוקא במקום סכנה אבל שלא במקום סכנה אסור עיין מ"א:

ב

והמחמיר. ט"ס וצ"ל והמיקל לא הפסיד ב"ח עיין ט"ז. (ובספר אליהו רבה מקיים גירסא הישנה דפירושו המחמיר לא הפסיד ממצות ענג שבת ע"ש):

ג

אסור. כיון דאתקצאי לבה"ש:

ד

ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האיסור ולהיתר כמ"ש סי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מותר לטלטלו ואין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד א"כ אפי' לאחר דכבה אסור:

ה

תרל"ח. ר"ל דשם נתבאר שיעשהו קודם בה"ש. אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל בה"ש דהא בה"ש הוא דולק ומש"ה לא מהני תנאי:

ו

לעכו"ם. ואע"ג דבסי' רע"ו ס"ג מתיר לומר לעכו"ם וכו' היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ויש בו איסור אמירה מ"א ואם אין שם עכו"ם מותר לטלטל מן הצד ע"י ישראל המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומה ט"ז בסי' שי"א ס"ט ע"ש:

ז

לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה בה"ש:

ח

בשוגג. ה"ה במזיד שרי דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש מ"א ע"ש (וע"ת אוסר במזיד ע"ש):

ט

לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:

י

ותתפרק. קשה האיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה. ולפי מ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט"ז:

יא

עושה כלי. אע"ג דאין בנין בכלים שאני הכא דהוי שעושה כלי מחדש:

יב

אסור לטלטלה. ואם דרכה להיות רפוי שרי. מ"א עי' סי' שי"ג ס"ו וסי' תקי"ט ס"ב:

א

שבת מ"ד וכר' מאיר הרי"ף ורא"ש שם ורמב"ם פרק כ"ה

ב

שם וכת"ק רמב"ם פ"ה

ג

וכן נראה מדברי רמב"ם בפרק כ"ה ומדברי ר"י בחלק ב' ומדברי הרא"ש והגהות אשרי פרק ג' דשבת

ד

מרדכי שם והאגור בשם ר' ישעיה

ה

הרא"ש שם בפרק כ"א דשבת ורבי ירוחם

ו

כל בו בשם חכמי צרפת והריב"ש בתשובה

ז

ר"ן בפרק כירה והרמב"ן ע"ש הירושלמי והרשב"א בתשוב'

ח

הרשב"א בתשובה

ט

שבת מ"ד וכר' מאיר

י

שם קנ"ו וכר"פ

יא

שם מ"ה ומ"ו וכרבי יוחנן לדעת הרא"ש והתוספות שם

יב

שם מ"ו:

א

ס"א נר. קנ"ז א':

ב

אע"פ. שם ושם:

ג

וכן. רי"ף בפ"ג מהנ"ל:

א

ס"ב נר זה. וי"א. כמו מלאכתו לאיסור קכ"ג וקכ"ד וס' הראשונה הוכיחו מזה להיפך דע"כ פלוגתייהו לצורך גופו ומקומו דבלא"ה אף ר"ש מודה כמו שהוכיחו תוס' שם ל"ו א' ד"ה הא ר"ש כו' ועש"ה וכ"כ בהג"א פ"ג ד"ה ודוקא לצורך כו' ע"ש. ועוד מדר"ש דאומר חוץ מן הנר הדולק ע"כ אף לצורך גופו ומקומו כמש"ש הנח לנר כו' וע"כ אפי' בכה"ג כמש"ש קמ"ב ב' ועב"י:

ב

וי"א דמי כו'. שם קכ"ד א' הני קערות כו':

ג

והמחמיר יחמיר והמקיל כו'. כצ"ל ועט"ז וכ' המרדכי דאין נאמן לומר איסטניס אני ועיין בסוף פ"ב דברכות ברא"ש בשם ר"ח גבי איסטניס שם ועיין בגמ' דשבת מ"ז א':

א

ס"ג לטלטל. קמ"ב ב':

ב

יש. שם א' ומ"ז א':

ג

ואין. ערש"י ותוס' שם ד"ה בגלילא כו' וראיה מהנ"ל סי' רע"ז ס"ד מותר להניח ואם איתא אפי' בשבת אסור:

א

ס"ד אם התנה. ירוש' ועיין בר"ן:

ב

וי"א דלא. פ"ד די"ט ל' ב' אבל כו' וס' הראשונה ס"ל כגי' הרי"ף שם דל"ג סיפא אתאן כו' ותוס' שם ס"ל דהדר משנוייא קמא וער"ן שם ורמב"ן בספר המלחמות והוא דעת הראשונה כאן ועתוס' דשבת מ"ד מ"ו ד"ה שבנר כו':

ג

ונוהגין. ר"ל אף להחולקין על ר"ת במילא מים:

ד

ואין בזה. עמ"א:

א

ס"ה נר כי' וה"ה. פ"ב די"ט כ"ו ב' כלישנא בתרא:

א

ס"ו נר שלא כו'. ר"ל זה ככ"ע כמ"ש שם פמוט כו':

ב

אפי' הוא. ק"ט א' וכמ"ש פ' כיצד צולין כל היכא דפליגי כו' רי"ף בפ"ג:

ג

ואפי' הוא. מ"ו א' ר"ל דלרב יהודה אפי' ר"ש מודה והלכה כרבה ורב יוסף דמותר וכן רבא ס"ל כנ"ל:

א

ס"ז אם היא. אבל בלא"ה שרי שם קכ"ב א' וכפי' תוס' שם ל"ה ד"ה אפי' כו':

א

מותר השמן שבנר – עיין במ"ב הטעם משום דאסור להסתפק בביה"ש כשהיה דולק וכו' ע"ש והוא מהר"ן ולפ"ז בנר של שעוה וחלב שכבה ביו"ט [דבשבת אסור בודאי בזה וכן בנר של שומן אף בטלטול משום מוקצה מחמת איסור] היה מותר להשתמש בהנותר איזה תשמיש דהא גם בעת שהיה דולק היה מותר לקצרו מלמטה ע"י הדלקה לפי דעת רמ"א בסי' תקי"ד ס"ג בהג"ה [וע"ש מה שכתבנו ע"ז במ"ב] מיהו בגמרא יש עוד טעם אחר לר"ש דהואיל והוקצה בעת שהיה דולק למצותו וממילא לדידן דקי"ל כר"י אמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא א"כ לפ"ז ה"ה בנר של שעוה וחלב שהודלק לשם מצות יו"ט וכבה אסור להשתמש בו שוב שום תשמיש אחר ביו"ט דלא הוקצה אלא למצות הדלקה ביו"ט וה"ה אם הנר נעשה משומן וכבה אסור לאכול הנותר אף ביו"ט כ"ז מתבאר מדברי המג"א ותו"ש:

א

אפילו לצורך גופו וכו' – עיין במ"ב במש"כ דאין חלוק וכו' ואפילו לדעת הסה"ת המובא בסימן ש"ט ס"ד לענין מניח אבן ע"פ החבית דס"ל דבסיס לא הוי אלא א"כ דעתו שישאר כן כל השבת והכא הלא הנר עומד להכבות א"כ הלא לא נעשית המנורה כלל בסיס להנר מ"מ הכא עדיפא דהוא איירי בדעתו לסלק האיסור מעל הבסיס בשבת ולכך לא נתבטל הבסיס לגביה משא"כ בזה שאין דעתו כלל לסלק אפילו ע"י א"י הנר מן המנורה עד שיכבה ממילא נעשית המנורה בסיס להנר מתחלת השבת ומגו דאתקצאי וכו' כ"כ בספר תו"ש דלא כט"ז גם בפמ"ג במ"ז ש"ט סק"א פקפק נגדו משום דלא דמי למניח אבן ע"פ החבית דשם לדעת סה"ת דלא נעשה בסיס אי בעי מנער בבה"ש גופא ולא אתקצאי כלל משא"כ בנר לא שייך זה דהא צריך לו בלילה דנר בשבת חובה ומגו דאתקצאי לבה"ש וכו' וכ"ז הוצרכנו אפילו לענין נר של שעוה וחלב אבל בנר של שמן בודאי אתקצאי הנר להשמן בבה"ש לכו"ע דהא לא שייך בו כלל נעור אז דהא אסור לנערו משום כבוי כדלעיל בסימן רע"ז [א"ר ומאמר מרדכי וכן מוכח בגמ' מ"ד דאפילו במנורה זוטרא דעומד ומצפה מתי יכבה השמן ג"כ ס"ל לר"י דקי"ל כוותיה דאסור כל השבת והיינו אפילו לצורך גופו ומקומו דאל"ה אפילו לר"ש אסור וכמו שכתב בבאור הגר"א]:

א

נר שלא הדליקו בו באותה שבת וכו' מותר לטלטלו – עיין במ"ב דוקא לצורך גופו ומקומו דלא עדיף משאר כלי שמלאכתו לאיסור וכתב בא"ר דדוקא אם נשתמש בו פ"א שהדליקו בו פ"א בחול או בשבת שעברה הא אם לא הדליקו בו מעולם רק ייחד אותו להדלקה הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר עדיין דהזמנה לאו מלתא היא ומותר לטלטלו שלא יפסד ושלא יגנב. ודע דהפמ"ג מצדד דלדעת הרמב"ם מוקצה מחמת מיאוס אפילו אם הכלי אין מלאכתו לאיסור רק שהוא מאוס לבד ג"כ אין מותר כ"א לצורך גופו ומקומו דוקא אך דלדעת המאור והר"ן משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ע"ש:

א

במג"א סק"ה לשלהבת, נ"ב צ"ע דהשמן הוה איסור מחמת עצמו משום המסתפק חייב משום מכבה, ושוב מצאתי כן בהג"ה מג"א שבסוף ס' מקור חיים ועיין בחידושינו בזה:

א

[א] [לבוש] אפילו ר' שמעון וכו'. עיין בנחלת צבי מה שתמה על הלבוש ולא ראה דברי הגה לבוש:

ב

[ב] [לבוש] כגון נר שהדליקו וכו'. זהו טעות דאין ר' שמעון מודה אלא בשעה שהוא דולק כדאיתא בהדיא פרק כירה דף מ"ה וגם באשרי פרק קמא דחולין כתב ואנן קיימא לן כר' שמעון דלית ליה מוקצה אלא בנר שהדליקו בו בשבת והוא טעות סופר וצריך לומר הדולק בשבת (ט"ז), ולא דק דהלבוש מיירי בנר גדול דלא מסיק אדעתיה שיכבה כל היום וזה מיקרי דחאו בידים ומודה ר' שמעון וכמו שכתב בבית יוסף בסימן ש"י. ולהבנת ט"ז תימא גדולה עליו מאי הוצרך להביא ראיה מפרק כירה הא בש"ס שהביא הלבוש גופיה מקודם הוא בזה הלשון הלכה כר' שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו בשבת הרי להדיא דפליג ר' שמעון בזה אלא ברור כוונת הלבוש לנר גדול, וזה נראה לי פשוט כוונת אשר"י הנזכר לעיל שכתב זה לשונו, שהדליקו בו בשבת לדחאו בידים עד כאן לשונו, והיינו בנר גדול:

ג

[ג] [לבוש] הוי ככסיל וכו'. תמה אני דהא בש"ס שהביא כך הוא בכולה הלכה כר' שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור גם ומאי אינו דומה כלל לענין הנאמר עליו כסיל בחושך הולך דמיירי בדברים הסותרים, גם תמיהני דבלאו הכי קושית השואל ליתא דבש"ס דף מ"ד מחלק בהדיא לר' שמעון חילוק הנזכר לעיל בין נר גדול לנר קטן הרי דיש חילוק במוקצה מחמת איסור גופיה:

ד

[ד] אפילו שכבה וכו'. ואם יש אימת כותי מותר (שלטי גיבורים), אבל רש"י פירש שעת הדחק סכנה משמע דשלא במקום סכנה אסור (מגן אברהם) והוא בפרק כירה דף מ"ה, וצריך עיון דבשיש סכנה אפילו עדיין דולק מותר כמו דמותר לכבות בסימן דלעיל ובמשנה פרק במה מדליקין:

ה

[ה] [לבוש] שהרי נעשה בסיס וכו'. מיירי כשאין דעתו בודאי להסיר הנר משולחן אחר הכיבוי בשבת דאם לא כן מותר לדעת ספר התרומות בסימן ש"ט סעיף ד' (ט"ז), וצריך עיון מה בכך כיון דמסתמא הנר יכבה בלילה אם כן הא אפילו נר גופיה מותר לספר התרומות, וביותר קשה דלקמן סימן ש"ט כתב דסבירא ליה לשולחן ערוך הכא כסברא ראשונה שם, גם נראה לי דאפשר דמיירי הכא בנר של שמן דאי אפשר כלל לטלטל לצורך מקומו בין השמשות כדלעיל סימן רע"ז סעיף א', ועוד אפילו בשעוה אפשר דספר התרומות מודה בנר דבטל יותר למה שדולק עליו ממטה ושאר דברים, ואף דמבית יוסף לא משמע קצת הכי, מכל מקום בשולחן ערוך נראה שדעתו כן ובזה מתורץ תמיהת ט"ז בסימן ש"ט וצריך עיון:

ו

[ו] כגרף וכו'. תימא לי דאם כן למה כתבו בסעיף ו' דמוקצה מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר מטעם דהוה ליה כגרף אלא ודאי אף דמיאוס הוא מכל מקום לא הוי כגרף (ט"ז), ולעניות דעתי לא קשיא מידי דהכא מיירי באיסתניס, עוד יש לומר בסעיף ו' קאמר דמיאוס להשתמש בו אבל לא שיהא מיאוס כשרואהו עומד לפניו מה שאין כן הכא דמיאוס כשהוא לפניו וכן משמע פרק כירה, עוד יש לומר דאמר טעם דמוקצה מחמת מיאוס מותר להורות דאף בחצר שאינו דר שם מותר, דמשום גרף אינו מותר כדלקמן סימן ש"ח סעיף ל"ד:

ז

[ז] והמחמיר וכו'. לשון רמ"א ומרדכי והמחמיר לא הפסיד ותמה הב"ח וט"ז ומגן אברהם דודאי מפסיד המחמיר במה שאין עושה רצונו ועל כן מגיהין עיין שם. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהכי קאמר דלא הפסיד מצות עונג שבת אף שמיאוס עליו, וזה לשון מלבושי יום טוב והבית יוסף סימן ש"ט כתב דנראה לי דמדינא אסור עד כאן אבל הב"ח ומגן אברהם כתבו דאף שאינו איסתניס אם מאוס עליו מותר:

ח

[ח] [לבוש] שהוא צריך וכו'. וכן כתב מגן אברהם ודלא כעולת תמיד שחלק, ומה שתירץ דהכא מיירי בשל שמן דאתקצאי בין השמשות לומר לכותי שיטלטל ולעיל בשל שעוה על כרחך ליתא דכבר ביררתי שם דאפילו בשבת עצמו מותר אף בשל שמן גם ודאי הכא מיירי אף בשל שעוה וכן מבואר בב"ח, ועוד קשה הא קיימא לן סימן רס"א דמותר אפילו לומר לכותי להדליק נר בין השמשות אם כן לא אתקצאי כלל:

ט

[ט] [לבוש] שהשמן חשוב וכו'. וצריך עיון דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס לשלהבת וצריך לומר דהכי קאמר דהשלהבת הוא חשוב:

י

[י] [לבוש] דהא לא אתקצאי וכו'. למה שסיים דאין מוקצה לחצי שבת אין צורך לזה וכמו שכתב בבית יוסף, וצריך לומר דלרווחא קאמר דאף אם תמצא לומר יש מוקצה לחצי שבת מותר:

יא

[יא] בשוגג וכו'. נקט בשוגג דלא איירי ברשיעא ובאמת אפילו במזיד שרי דלא מיקרי דחיה בידים אלא אם כן הדליקו מערב שבת (מגן אברהם), ועולת תמיד אוסר במזיד. ודע דכל חילוקי דינים הנזכרים פה שייך נמי בסימן רס"ה בנותן כלי תחת נר לקבל שמן:

יב

[יב] מחמת מיאוס וכו'. דוקא שיש תורת כלי עליו (רשב"א תוספות רבינו יונה מגן אברהם):

יג

[יג] מותר לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמו שכתב בסימן ש"ח סעיף ג', ונר חדש נראה דהוי ככלי שמלאכתו להיתר דמותר מחמה לצל דהזמנא לאו מילתא, ומפוסקים שהביא בית יוסף דנר שהדליק בו באותו שבת מותר לצורך גופו ומקומו אם כן על כרחך כל שלא הודלק מותר אפילו מחמה לצל דהא אמר ר' יהודה דף מ"ד כל נרות של מתכות מותר לטלטלן חוץ מנר שהדליקו באותו שבת, ובאמת זה תמוה דאם כן גבי בנר ישן של מתכת מותר אמאי הא כלי שמלאכתו לאיסור הוא. כתב הנחלת צבי העולם נזהרים שלא לטלטל אפילו בנר שמוקצה מחמת מיאוס, ואפשר טעמייהו כדי שלא יבואו לטלטל בנר שמוקצה מחמת איסור דלאו כולי עלמא דינא גמירי, עד כאן. כתב לחם משנה שם רבים טועים לטלטל נר שעוה וחלב שלם משום דתנא סוף פרק כירה מטלטלין נר חדש וליתא דמיירי בכלי דוקא שראוי לאשתמושי, עד כאן, וצריך עיון דתוס' דף מ"ז ד"ה הנח וכו' כתבו דפתילה שלימה הוי כלי ואם כן הוא הדין נר שלם וכן כתב מגן אברהם סימן ש"ח ס"ק י"ח ועיין סוף סימן תק"א, ומכל מקום אין היתר אלא בצורך גופו ומקומו והיינו לדבר היתר:

יד

[יד] אסור. ואם דרכו להיות רפוי שרי כמו שכתב סימן שי"ג סעיף ו' (מגן אברהם), ושם יתבאר ועיין סימן תקי"ט ס"ק [ו']:

א

אף עפ"י. ובת' רשב"ם סי' ת"מ כתב בשם הרמב"ן ז"ל דתנאי מועיל בו ואחד מחכמי דור פקפק עליו מטעם דכלל הוא בידינו כל שנאסר בין השמשות איתקצי כו'. אך הרב הליץ בעדו דסברא זו אינו כ"א בדבר המוקצ' מחמת עצמו כגון עצי סוכה אבל העששיות אינו מוקצה בעצמ' וכל איסור' אינו אלא מצד שלהבת הדולק בה ע"ש:

א

א) [סעיף א'] נר שהדליקו בו וכו' מי שחש בעיניו ויגדל הכאב ואור הנר מזיק לו אסור לו לטלטלו ולהוליכו לבית אחר. הרב אדמת קודש ח"ב סי' א' ברכ"י או' א' שע"ת או' א' מיהו עיין בשו"ת שדה הארץ ח"ג סי' ט"ו דמתיר ע"י שינוי אפי' ישראל גופיה יעו"ש. והביאו הזכ"ל ה"ש או' ו':

א

ב) שם. אעפ"י שכבה אסור לטלטלו. משום דמגו דאיתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא אפי' לאחר שכבה. ואע"ג דר"ש מתיר דלית ליה אפי' במוקצה מחמת איסור מגו דאתקצאי לא ק"ל כר"ש בהא. ב"י. וכתב שכ"כ הרי"פ והרא"ש והרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הטור בסי' ש"י:

א

ג) שם. אסור לטלטל. ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה. ש"ג. אבל מפי' רש"י משמע דבשלא במקום סכנה אסור. מ"א סק"א. מיהו התו"ש או' א' כתב דלאו סכנה ממש קאמר דא"כ אפי' הוא דולק שרי ואפי' בספק סכנה כמ"ש סי' רע"ח אלא דקצת הוא קרוב לסכנה יעו"ש. וכ"כ המחה"ש והא"א או' א' כתב דסכנה לאו דוקא סכנת נפשות אלא כל שיכה אותו או הפסד ממון וכדומה:

א

ד) שם. וכן מותר השמן שבנר וכו' והטעם משום דבשעת שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה ומגו דאיתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא. ב"י בשם הר"ן. וא"כ בנר של שעוה ביו"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד סעי ג' (במ"א סק"ז) ומיהו בגמ' איכא עוד טעם אחר הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל ח' גבי נוי סוכה וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם יו"ט וככה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא של שומן אסור לאכלו. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב' אבל לטלטלו מותר. מחה"ש:

א

ה) שם. וכן מותר השמן וכו' וכן הפתילה נעשית ג"כ בסיס לשלהבת ואסור לטלטל מה שנשתייר ממנה כל אותה שבת. ר"ז או' ב':

א

ו) שם. אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותו שבת. משמע דלאחר שבת מותר להסתפק ממותר השמן ודומיא דעצי סוכה ונויה שמותרין לאחר החג כמ"ש סי' תרל"ח. וא"ח ומאי שנא ממותר שמן של חנוכה דשורפו משום דהוקצה למצות' כמ"ש סי' תרע"ז תירצו התו' בשבת דף ע"ד ע"א דנר חנוכה עיקרו לאו להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה ומקצהו לגמרי למצוה משא"כ בנר שבת דלהנאתו הוא בא ויושב ומצפה שיכבה ולכך מותר. וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' ב"מ ריש ה' חנוכה יעו"ש. מט"י או' ב':

א

ז) [סעיף ב'] אפי' לצורך גופו וכו' והטעם כיון דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גוונא נעשה בסיס לדבר האיסור הלכך איתקצאי בכה"ג לכולא יומא. ב"י סוף הסי' חו"ש או' ג' ר"ז או' א' ומ"ש הט"ז סק"ב דיש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה לא נעשה בסיס ומותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו ומקומו יעו"ש. עיין מה שהשיג עליו התו"ש או" ד' והסכים לאסור יעו"ש. וכן השיג עליו המט"י או ג' וכתב דאין לזוז מדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ הט"ז בעצמו סי' ש"ט סק"א שאי אפשר לנו להקל בזה כיון שהב"י וש"ע פוסקים לאיסור יעו"ש. ודלא כמהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"ג. מיהו במקום היזק לכ"ע מותר לטלטלו בכל גוונא וכמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' קל"ז ומהריק"ש שם. ער"ה בק"א או' א' ועיין לקמן או' י"ט:

א

ח) שם הגה. וי"א דמי שהוא אסטניס וכו' והב"ח כתב דאפי' אינו איסטניס מותר להוציאו אם הנר מאוס עליו יעו"ש. והביאו מ"א סק"ג. אבל דעת הב"י בסי' ש"ט לאסור יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ד' דאין לנו אלא דברי מור"ם ז"ל שהלך בשיטת המרדכי דאסר לכל אדם ולא התיר אלא לאסטניס וגם האסטניס אם ירצה להחמיר אינו נחשב להדיוטות אעפ"י שמצטער יעו ש. וכ"פ הר"ז או' ג':

א

ט) שם בהגה. והנר מאיס עליו וכו' והיינו נר חרס כלקמן סעי' ו' וכ"מ בב"ח:

א

י) שם. בהגה. מותר להוציאו וכו' לאחר שכבה. ר"ז או' ג' והיינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע. כ"כ האחרונים:

א

יא) שם בהגא. והמחמיר לא הפסיד. הב"ח הגיה לומר כדברי המרדכי והמחמיר יחמיר והמקל לא הפסיד אבל הא"ר או ז' קיים הגרסא וכתב דה"ק לא הפסיד מצות עונג שבת אף שמאוס עליו:

א

יב) [סעיף ג'] לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם וכו' משום דלא התירו חז"ל לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא למת בלבד. ב"י:

א

יג) שם. ע"י שנותנין עליו לחם בשבת אסור. הטעם דהא מ"מ כבר אתקצאי ביה"ש דעדיין לא היה בו לחם ומגו דאתקצאי בביה"ש וכו' תו"ש או' ו':

א

יד) שם. יש שמתיר לטלטלו וכו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר. ומ"ש דאין לסמוך עליו לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מדבר המותר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאחר שכבה אסור מגו דאתקצאי. ב"י. ט"ז סק"ד. ואפי' אם מניח דבר חשוב מאד אין עיקרה כ"א בסיס לשלהבת שלכך עשויה. א"א או' ה':

א

טו) [סעיף ד'] אם התנה וכו' כן אנחנו נוהגין (הוא מנהג בני ספרד אבל מנהג בני אשכנז כמ"ש בהגה) וצריך לעשות התנאי סמוך לביה"ש ושמעתי שיועיל התנאי לכל השנה כולה. ברכ"י או' ג' בשם מוהר"א אזולאי. ועיין לקמן או' טו"ב:

א

טז) שם. מותר לטלטלו וכו' מותר לגופו או מקומו ואפי' לצורך עצמו ע"י תנאי. הרשב"ץ ח"א סי' קל"ז ומהר"ש דוראן בדרשו' שבסוף התשב"ץ סי' ז' ברכ"י או' ד':

א

טוב) המטלטל ע"י תנאי אחד לכל השנה יש לו על מה לסמוך. מהר"ש דוראן בתשו' הנז" ברכ"י או' ה':

א

חי) אפשר שאפי' לא התנה כלל שרי טלטל מאחר שהכל נהגו לטלטל הוי כאילו התנה שעל מנת כן הם מדליקין. מהר"ש דוראן בתשו' הנז' ברכ"י או' ו':

א

יט) אם הנר עומד במקום שיזיקו בני הבית שיש בו מותר שמן ופתילות ומים מטונפים שמזיקים הבגדים מותר לטלטל אף בלא תנאי. מהר"ש דוראן בתשו' הנז' וכ"כ הרשב"ץ בתשו' הנז' ברכ"י או' ז' ועיין לעיל סוף או' ז':

א

ך) שם. מותר לטלטלו וכו' דכיון שעשוי לכבות מהני בו תנאי. מ"מ פכ"ה. אבל בשאר בסיס לדבר האסור לא מהני תנאי. מ"א סק"ו. תו"ש או' ח' משמע הא נר גדול שיש בו שמן לכל שבת לא מהני תנאי כיון שאינו עשוי לכבות. וכ"מ לקמן או' כ"ו יעו"ש:

א

כא) שם הגה. וי"א דלא מהני תנאי. ואפי' למ"ד דמהני תנאי בסוכה היינו משום שעשויה מקודם ועתה ביה"ש יושב ומצפה אימתי תפול משא"כ הכא עיקר הקצאתו ביה"ש ודחיה בידים לצורך שבת. תו' דף מ"ד מ"א סק"ז. וא"כ אם הדליק עכו"ם בע"ש בשל ישראל וכ"ש בע"כ שלא מדעתו י"ל אף התו' מודים דמהני תנאי כה"ג. א"א או' ו' ואו' ז':

א

כב) שם בהגה. וי"א דלא מהני תנאי. ויש צד לומר דגם מחלוקת זה שייך בכלי שנותנין תחת הנר לקבל שמן הנוטף ממנו. ואם לא נטף בו שמן מבע"י לא אסרו במחשבה בעלמא. שה"ג פ' כירה. כגה"ג בהגב"י. עו"ת או' ה':

א

כג) שם בהגה. ודין התנאי עיין סי' תרל"ח. ר"ל דשם נתבאר שיעשהו קודם ביה"ש אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל ביה"ש דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו. מ"א סק"ח:

א

כד) שם בהגה. ואין בזה משום איסור אמירה לעכו"ם וכו' ואע"ג דבסי' רע"ו סעי' ג' מתיר לומר לעכו"ם היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא אי בעי ישראל הוה מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנב הנר וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א סעי' א' וסעי' ה' ויש בו איסור אמירה. מ"א סק"ט. ור"ל ולכך בעינן היתר תנאי. תו"ש או' יו"ד:

א

כה) שם בהגה. הוי כאילו התנה וכו' והב"ח כתב דדעת רחוקה היא לומר שהמנהג הו"ל כאילו התנה עליו ולכן צריך כל אדם להתנות על זה סמוך לביה"ש שאינו בודל מהנר ומהשמן אלא כל זמן שהוא דולק וה"ה בנרות קנדילא שלנו צריך להתנות ואז מותר לומר לעכו"ם לסלקו מן השלחן אחר שכבה עכ"ד. והעולם נוהגין כהרב בהגה מסתמא כאלו התנה. א"א או' ו':

א

כו) שם בהגה. הוי כאלו התנה וכו' ואם העמיד עששית על השולחן ע"ד להיות דולק כל יום שבת (כמו יא"צ וכדומה) וכבה י"ל כה"ג לא שייך תנאי דדעתו ודאי שידלק כל יום השבת ואף אמירה לעכ"ם אסור כה"ג. א"א או' ו' ואו' ט' והיינו דוקא כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו ומקומו שרי ע"י עכו"ם בכל גוונא. כ"כ האחרונים. ואם עומד על השולחן שאוכל שם יש להתיר דהוה כגרף של רעי אף לכל אדם. א"א או' ט':

א

כז) [סעיף ה'] מותר לטלטלו וכו' דאין מוקצה לחצי שבת אלא א"כ היה מוקצה ביה"ש. ב"י מ"א סק"י. ועיין סי' ש"י סעי' ג' ואם יש בה שברי פתילה צריך לנער אותן. תו"ש או' י"א:

א

כח) שם. מותר לטלטלו וכו' לצורך גופו ומקומו. ואפי' אם הדליקו מבע"י אם היה מותר לטלטלו בביה"ש כגון נר של חיה ושל חולה שיש בו סכנה אעפ"י שנאסר אח"כ בטלטול כגון שילדה החיה וא"צ לנר ונתרפא החולה מ"מ כשיכבה הנר מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו הואיל ולא היה אסור בטלטול בביה"ש. ר"ז או' ו' אבל אם הדליקו מבע"י לחולה שאין בו סכנה לא התירו שבות כזה בשבת לטלטל אחר שכבה. א"א או' יו"ד:

א

כט) שם. וה"ה למדליק בשבת בשוגג וכו' נקט בשוגג דלא איירי ברכיעא ובאמת אפי' במזיד שרי דלא מיקרי דחייה בידיה אלא א"כ הדליקו מע"ש. מ"א סקי"א. תו"ש או' י"ב. מיהו העו"ת או' ה' אוסר במזיד:

א

ל) [סעיף ו'] אפי' הוא של חרס וכו' מותר לטלטלו וכו' דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח סעי' ג' מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ג מט"י או' יו"ד. וכתב דאפי' נר של מתכת נמי אין מותר לטלטל אלא דוקא לצורך גופו ומקומו יעו"ש:

א

לא) שם. מחמת מאוס מותר. ודוקא כשיש תורת כלי עליו. רשב"א סי' תר"ו. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"ב. ואם הוא מאוס כ"כ שאינו ראוי אף לכסות בו מנא אסור. תו"ש או' י"ד. ועיין לקמן סי' תקי"ח סעי' ג':

א

לב) שם. מחמת מיאוס מותר. כתב הנ"ץ דהעולם נזהרין שלא לטלטל אפי' הנר שהקצה מחמת מיאוס ואפשר טעמייהו כדי שלא יבואו לטלטל הנר שהוקצה מחמת איסור דלאו כ"ע דינא גמירי ע"כ. א"ר או' י"ג:

א

לג) שם. מחמת מיאוס מותר. ונר חדש נראה דהוי ככלי שמלאכתו להיתר דמותר מחמה לצל דהזמנה לאו מילתא. א"ר שם:

א

לד) [סעיף ז'] מנורה בין גדולה וכו' ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סי' שי"ג סעי' ו' מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ד. מט"י או' י"א. וכתב הר"ן ריש פ' הבונה דכל זה הוא דוקא באין הדיוט יכול להחזירה. וכתב עוד דאם החזירה חייב חטאת אבל הרמב"ם פכ"ב כתב דפטור משום דאין בנין בכלים אלא לכתחלה אסור משום דנראה כבונה. תו"ש או' ט"ז. וכ"מ מדברי הש"ע בסי' שי"ג ססי' ו' שכתב אסור להחזירה ולהדקה ואם תקע חייב חטאת משמע דדוקא אם תקע חייב חטאת אבל אם החזירה או הדקה אינו אלא איסור דרבנן. וכ"כ המט"י באו הנז' וכ"כ התו"ש שם בסי' שי"ג או' י"ז יעו"ש. ודין כוס של פרקים עי"ש בסי' שי"ג סעי' ו':

א

לה) שם. אם היא של פרקים וכו' ואם אינה של פרקים ולית בה חריצים אפי' היא גדולה מותר לטלטלה. ב"י ב"ח. מט"י שם:

א

לו) שם. דחיישינן שמא תפול וכו' קשה דהאיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישינן לזה ולפי מ"ש הטור בסי' שי"ג. דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא. ט"ז סק"ה. ועיין בדברנו לשם בס"ד:

א

לז) שם. ונמצא עושה כלי. ואע"ג דח"ל דאין בנין וסתירה בכלים ה"מ בנין כל דהוא אבל בנין חזק וגמור אסור אפי' בכלים כמ"ש בסי' שי"ג ושי"ד והכא נמי כשתתפרק יהדקנה בחוזק יחשוב ליה בנין גמור. ב"ח. ומ"ש הט"ז סק"ו דהוי כעושה כלי מחדש עי"ש במט"י שכתב דכוונתו היא על עיקר הגזרה דגזרו חזרה שמא יתקע וכשיתקע נמצא עושה כלי ור"ל דהוי כעושה כלי מחדש ולא קאי אחזרה יעו"ש:

א

לח) שם. אלא שיש בה חריצים וכו' גזרה אטו של פרקים ב"י ולבוש:

א

ט"ז סק"א אלא כל זמן שהוא דולק. וס"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצי לכולי יומא:

ב

שם כעין שמן שבנר. דאוסר ר"ש להסתפק ממנו ולשון שמן שבנר לאו דוקא דבההוא אוסר להסתפק ממנו משום מכבה אלא ר"ל המטפטף לחוץ מהנר כ"כ התוספות דף מ"ה:

ג

מג"א סק"א כמ"ש סי' רע"ו סס"ג. מטעם דנעשה בסיס לדבר איסור ע"ש במג"א ס"ק י"א:

ד

שם אימת נכרי. כך הוא בפרק כירה דף מ"ה:

ה

סק"ב משום מכבה. קשה הא טעם זה אינו אלא לענין איסור להסתפק ממנו ובאמת דאפי' בטלטול אסור כיון שבשעה שהיה דולק היה הנר והשמן בסיס לדבר איסור כ"מ בש"ס שם דף מ"ז ומיגו דאתקצאי וכו'. וא"כ למה ליה למימר משום מכבה ויש לומר דנ"מ דגם ביו"ט אסור להסתפק עכ"פ מה"ט דבשעה שהיה דולק היה אסור משום מכבה ומיגו דאיתקצאי כו' מש"ה אסור להסתפק ולטלטל שרי ביום טוב:

ו

שם בנר של שעוה. משום דבנר קנדיל"א של שעוה בשעה שדולק מותר לחתוך למטה ממנה ולא הוי מכבה כמ"ש התוס' ביצה דף כ"ב הובא בסי' תקי"ד סעיף ג' ע"ש:

ז

שם (ואין ניאותן) דכתבו שם דר"ש דמודה במוקצה למצות' דאסור להסתפק אפי' היכא דליכא משום מכבה כגון בשמן המטפטף מהנר ומש"ה סיים המג"א וכולי יומא וכו'. ר"ל אע"ג דהתוספות כתבו כל זמן שדולק היינו לר"ש דלית ליה מיגו כו' משא"כ לדידן דאי"ל מיגו. ולכן גם בי"ט אסור להסתפק מהמותר כגון קנדיל"א של שמן:

ח

ט"ז ס"ק ב' סי' ש"ח ע"ש סעיף ג':

ט

שם דבמניח נעשה בסיס נתבאר בסימן ש"ט סעיף ד':

י

שם בסיס לדבר האיסור. וה"ה הנר דנעשה בסיס לשלהבת וכמו שכתבתי אות ג':

יא

שם לא נעשה בסיס. ר"ל כיון דמקפיד שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה להאיר א"כ רוצה ג"כ שיכבה אח"כ וא"כ לא היה בדעתו שיהא הנר בסיס לשלהבת רק בלילה:

יב

שם להסירו משם אחר הכיבוי. ר"ל דאז אינו מקפיד ג"כ אם יהיה דולק כל הלילה וכל היום וק"ק כיון שאין בו שמן כשיעור הזה א"כ לא נעשה בסיס לשלהבת לכל השבת ואפשר מיירי שיש בו שמן כשיעור הזה אלא שכבה אך דא"כ מה בכך אם מקפיד שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה מ"מ ידע שיהיה בסיס לשלהבת כל השבת ואפשר דבה"ג הוא יושב ומצפה מתי יכבה וכמ"ש התוספות דף מ"ד ד"ה שבנר ומש"ה הוי כאילו אין בדעתו שיהיה בסיס לשלהבת כל השבת ועיין שם:

יג

מ"א סק"ד דאתקצאי לב"ה דאז היה בסיס לאיסור לבד ומגו דאתקצאי וכו'. ומה מועיל נתינת הלחם עכשיו:

יד

ס"ק ה' בשעה שהוא דולק. דהא איסור טלטול הנר אפילו בשעת שדולק אינו אלא משום שנעשה בסיס לשלהבת וכיון שהניחו הלחם מע"ש הרי נעשה בסיס להיתר ולאיסור:

טו

שם חשיב יותר מהשמן ר"ל וצריך הרבה לחם ואין זה במציאות שיניח כ"כ הרבה:

טז

שם שף לאחר שכבה אסור דמיגו דאתקצאי כו':

יז

שם כאלו התנה. דהא הניח שם הלחם כדי שיהיה רשאי לטלטל ואעפ"י שהוא טעה שהיה סבור דעי"ז מיקרי בסיס להיתר ואיסור ומ"מ עכ"פ ה"ל כאלו התנה:

יח

שם בסיס לשלהבת וא"כ מה תלה הריב"ש בחשיבות השמן:

יט

שם וזה לשון רש"י הביא זאת ליתן עוד טעם לאיסור דלא מהני לחם:

כ

סק"ו לא מהני תנאי דמיגו דאתקצאי לביה"ש כו':

כא

שם היינו משום דביו"ט. כל זה תבין מדברי המג"א בתקי"ח ס"ק י"ג:

כב

סק"ז יושב ומצפה דלשון התנאי הוא אינו בודל כל ביה"ש כבס"ק שאחר זה וכיון דהסוכה נעשה מזמן גדול שייך לומר דביה"ש יושב ומצפה כו' דבסוכ' דעלמא מירי דאלו בסוכת חג לא מהני תנאי (כמבואר בסי' תרל"ח) ושייך בי' אינו בודל כל ביה"ש משא"כ הכא:

כג

סק"ח ודין התנאי. המג"א מפרש דלשון זה הוא נתינת טעם על דלא מהני תנאי דאי לפשוטו קשה למה הראה רמ"א מקום לדין התנאי כיון דנוהגין דלא מהני תנאי:

כד

סק"ט מותר לומר. היינו לפי מ"ש המג"א שם אות י"א דלא כהש"ך שם:

כה

סק"י לחצי שבת. ביאור דין זה עיין בסי' ש"י ס"ג ומש"ה נר זה אע"פ שהודלק בע"ש מ"מ לא היה מוקצה ביה"ש דאדבא הדליקו כדי לטלטלו לצורך החיה או החולה ולא אקצי' ליה אז בידו ולדידן דקי"ל כר"ש אין מוקצה אלא היכא דדחי' בידים כמבואר בר"ס ס"י ס"ב ע"ש:

כו

ס"ק י"א וכמ"ש גבי חולה. מובן ממ"ש באות הקודם:

כז

ס"ק י"ב כמ"ש סימן ש"ח ס"ג. דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטל אלא לצורך גופו או מקומו אבל לא מחמה לצל ונר נמי הוי מלאכתו לאיסור. ולפ"ז מוכח דנר שהדליקו באותו שבת אסור לטלטל אפי' לצורך גופו כדיעה א' בסעיף ב' דאל"כ אין חילוק בין הדליקו באותו שבת ללא הדליקו והיש מי שמתיר שם צ"ל דס"ל דנר לא מיקרי מלאכתו לאיסור דראוי גם לשאר דברים. ולכן בלא הדליקו באותה שבת מותר מחמה לצל מיהו אין הלכה כן וכמ"ש בש"ע ס"ב דלא נראה דברי המתיר:

כח

ט"ז סק"ו אין בנין בכלים. זהו קושית התוספות בפ' כירה דף מ"ה ומפרש הט"ז דמ"ש הש"ע ונמצא עושה כלי בא לתרץ קושיא זו דהוי כעושה כלי מחדש כשמהדקו בחוזק וגזרינן אטו הדקו בחוזק:

כט

רפ ט"ז סק"ב לא כמ"ש הרב ר' ישעיה הלוי עצי ארזים סי' מ"ג:

א

סעיף א' וכן מותר השמן קשה לי הא זהו כ"ש כיון דדעתו עליו לאחר שיכבה אסור מכ"ש שמן דאין דעתו עליו דס' שיכלה כל השמן בהדלקתו ובטור איתא בהיפוך שמן אסור וכן נר וכ"ה בלבוש:

ב

סעיף ג בשבת אסור ע' לקמן סי' ש"ח ס"ה ומה שכתבתי שם על הגליון:

ג

מג"א ס"ק ה'. צריך לו עתה בעוד במקור הדין בריב"ש איתא דצריך לו למצו' א"כ אם יש לו עוד נר למצוה י"ל דל"ש כן ועיין שו"ת מקור ברוך סי' ג':

ד

מג"א ס"ק ט' ויש בו איסור אמירה לכאורה אף דמיירי הכא לטלטל מחמה לצל מ"מ לשתרי כיון דיש לו היתר לטלטל בעצמו כלאחר יד לצורך גופו ומקומו וצ"ל דצריך שיהא אפשר לו לטלטלו בעצמו לצורך הענין כפי שמטלטלו עתה ע"י נכרי וכיון דיכול לטלטל דבר זה עצמו כלאחר יד מותר ע"י נכרי כדרכו אבל להתיר ע"י נכרי לצורך הכלי שלא יוגנב ע"י מה שאפשר לו בעצמו טלטול לצורך גופו ומקומו זהו לא אמרינן דהוי ב' ענינים ולפ"ז יהא הדין דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לומר לנכרי לטלטלו שלא יוגנב אף דיש לו היתר בעצמו לצורך גופו ומקומו ודלא כדעת האשל אברהם על המג"א סי' ש"ז סכ"ט דדוחק לומר דדוקא תרתי ל"א דמתוך שיכול לטלטל בעצמו כלאחר יד לצורך גופו ומקומו יהיה מותר ע"י נכרי כדרכו שלא יוגנב אבל חדא אמרי' דכלי שמלאכתו לאיסור אמרינן הואיל ובידו לטלטל בעצמו כדרכו לצורך גו"מ מותר ע"י נכרי שלא יוגנב וכן בנר שהדליקו עליו כגון דבידו לטלטל עצמו כלאחר יד לצורך גומ"ק מותר ע"י נכרי כדרכו לצגומ"ק א"ו דהעיקר דצריך שיהיה אפשרות לטלטל בעצמו לצורך ענין זה שמטלטלו ע"י נכרי וכלי שמלאכתו לאיסור אסור ע"י נכרי שלא יוגנב ואולם לפ"ז יוקשה הא הכא מיירי לטלטלו בשביל הכלי שלא יוגנב א"כ מאי מהני דהוי כאלו התנה הא מ"מ הכלי בעצמו הוי כלי שמלאכתו לאיסור כמבואר בתוס' בשבת קי"ב כו' ד"ה דהא דכל נר אף שלא הדליקו מקרי כלי שמלאכתו לאיסור ולענין הזה לא שייך התנ' ואולי מוכח באמת מהא דפסקי' כהרשב"א שכ' בחדושיו שבת קכ"ב דנר לא מקרי מלאכתו לאיסור דאינו משמש מלאכת איסור אלא דנעשה בסיס ובתשו' תשב"ץ ח"א סי' קל"ז כ"כ בשם הרמב"ן שכ"כ בשם הראב"ד ואפשר דהכא לטלטל ע"י נכרי' סמכי ע"ד הרשב"א כיון דלהרשב"א הישראל עצמו יכול לטלטלו שלא יוגנב אבל לענין טלטול ישראל נר בשביל שלא יוגנב אפשר דלא מקילי' כהרשב"א בזה וכמו דאמרינן כיון דיש פוסקים דמהני התנה סמכי' עלייהו לענין טלטול ע"י נכרי ה"נ י"ל לענין זה דע"י נכרי סמכי' על שטת הרשב"א:

ה

מג"א ס"ק יב. דוקא לצורך גופו או. בזה יש לי לדון דנראה מדברי הר"ן פ"ג דביצה דף קצו מבואר דפלוגתייהו דר"י ור"ש במוקצה מחמת מיאוס היינו אם אמרינן מגו אתקצאי דר"ש ס"ל דמשעה שרוצה להשתמש בזה ואינו חושש למאיסתו אזדא הקצאתו ולא אמרינן מגו דאתקצאי ע"ש וא"כ כ"ז שאינו נוטל להשתמש בו קיימא הקצאתו וכדס"ל לר"י דנר ישן דאסור אפי' לצורך מקומו דלא חזי לכלום ה"נ לר"ש דלא פליגי ר"י ור"ש בזה אלא משעה שרוצה להשתמש בו דאזדא הקצאתו וא"כ לצורך מקומו אסור כ"ז שלא חפץ להשתמש בו דעדיין הקצאתו עליו ואולם נראה דלצורך מקומו תליא דכל שא"א להשתמש בו ולא חזי למידי אסור לצורך מקומו אבל כל שיש לו מציאות היתר להשתמש בו מותר לצ"מ ועיין במאור פ' מי שהחשיך ד"ה אר"ה היתה בהמתו אבל לר"ש אף דלא סילק הקצאתו מ"מ כיון דבידו לסלק הקצאתו ולהשתמש בו מותר לצ"מ והכי מוכח מדברי הר"ן במ"ש אבל שפוד זה אינו כן וכו' ולפיכך כל שרוצה להשתמש אי אתה יכול לאוסרו עליו אא"כ תאמר וכו' ומה הכרח לומר כך דלא חזי כלל עד שהרוצה להשתמש בה בטלה דעתו דלמא באמת הוי כל מוקצה מ' מיאוס ובאמת בשפוד זה משעה שרוצה להשתמש בו אזדא הקצאתו מותר גם לר"י כיון דלא אתקצאי בה"ש והוי בכלל אין מוקצה לחצי שבת ומ"מ הסוגי' דשם דלא מיירי ברוצה להשתמש ועדיין הקצאתו עליו אסור לטלטלו ואף לר"ש א"ו דשטחיות דברי הר"ן כ"כ דעל מה שמביא ראי' דקי"ל כר"י ביו"ט בזה דחה הר"ן דבזה ליכא פלוגתא בין ר"י ור"ש דמשעת שימוש אזדא הקצאתו ומותר מדין אין מוקצה לחצי שבת וממילא יהיה מותר לצורך מקומו כיון דאם ירצה יכול לבטל הקצאתו ולהשתמש בו הוי מידי דחזי לי' ואמאי צריך להיתר דשומטו מכח היזיקא דרבים דדמי לקוץ ברה"ר הא בלא"ה כיון דצריך למקומו להלוך בני אדם מותר אע"כ דשפוד גרע דלא חזי למידי אף שירצה להשתמש במיאוסותו בטלה דעתו ואסור להשתמש בו מש"ה אסור לצ"מ א"כ שמעי' מזה דבמוקצה מחמת מיאוס בשבת דקיי"ל כר"ש ומשעה שרוצה להשתמש בו בטלה הקצאתו מותר לצורך מקומו אף דעדיין לא סילק הקצאתו ודיק היטב:

ו

שם בא"ד כמ"ש סי' ש"ח סי"ג משמע דמדין מלאכתו לאיסור הוא וא"כ ה"נ בסעיף ד' בהתנה דשרי היינו לצורך גומ"ק וכ"כ תוס' בשבת דף ל"ו ד"ה הא ר"י ע"ש דמבואר דס"ל דנר מקרי מלאכתו לאיסור וכ"כ תוס' בשבת קכ"ב ד"ה רחת ועיין בחדושי הרשב"א דתירצו דנר לא מקרי מלאכתו לאיסור דאינו משמש מלאכת איסור אלא דנעשה בסיס עיין תשב"ץ ח"א ססי' קל"ז שכ"כ בשם הרמב"ן שכ"כ בשם הראב"ד:

א

לטלטלו. עבה"ט וכת' בבר"י בשם אדמת קודש ח"ב מי שחש בעיניו ויגדל הכאב ואור הנר מזיק לו אעפ"כ אסור לטלטלו ולהעמידו בבית אחר ע"ש:

ב

ע"י לחם עבה"ט ועיין בתשב"ץ ה"א סי' קל"ז וברשב"ש סי' ת"ז ובחוט המשולש בתשובת מהר"ש דוראין סי' ז' מ"ש בזה כמה דינים בענין תנאי ועיין ביד אפרים מ"ש בזה ועיין בתשו"ת הר הכרמל סי' נ"ב:

א

שהדליקו בו באותו שבת. זהו כרבי יהודה דאוסר במוקצה מחמת איסור ולא כר"ש דמתיר גם בזה ואין איסור אלא כל זמן שהוא דולק עדיין ובלבוש כתוב בתשו' שאלת כאן וז"ל ובהקצאה גמורה כגון נר שהדליקו בו באותו שבת בזה מודה ר"ש דאסור וזהו ודאי טעות דאין ר"ש מודה אלא בשעה שהוא דולק כדאיתא בהדיא בפ' כירה אר"ח בר אבא אר"י אין מוקצה לר"ש אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק ופירש"י ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל והוקצה למצותו בשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר עכ"ל וגם באשר"י פ"ק דחולין כתוב ואנן קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה אלא בנר שהדליקו בו בשבת והוא ט"ס וצ"ל הדולק בשבת:

ב

ולא נראו דבריו. ב"י נתן טעם למה לא מהני כאן צורך גופו ומקומו כמו בשאר כלים שמלאכתן לאיסור כמ"ש בסי' ש"ח וז"ל וטעמא משום דכלי שמלאכתו לאיסור לא אתקצאי לב"ה שהרי היה מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל נר שהדליקו בו ב"ה היה אסור לטלטלו כלל אפי' לצורך גופו ומקומו דבעודו דולק פשיטא דאסור לטלטלו בכל גווני כדאמרינן בפרק נוטל במניח אבן ע"פ החבית ומעות על הכר דמניח נעשה בסיס לדבר האסור הלכך אתקצאי לכולי יומא עכ"ל אי משום הא אין איסור לדעת בעל התרומות דסי' ש"ח דס"ל דלא מקרי מניח אלא אם בדעתו שיהיה שם כל השבת וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים שלא יהיה הנר על השלחן רק בלילה ותו לא ומקפידים ע"ז לא נעשה בסיס לדבר איסור כמ"ש בסי' רע"ז ס"ג נמצא דהוה דינו כשוכח ולא אתקצאי לכולי יומא ומותר לצורך גופו ומקומו אחר שכבה ואותן הפוסקים שמביא ב"י שנראה מהם שאסור אפילו לצורך גופו ומקומו נראה שהם מדברים במניח הנר במקום שאין דעתו בודאי להסירו משם אחר הכיבוי. ועפ"ז נראה לי שאין מחלוקת בדבר כמ"ש ב"י דהמרדכי והאגודה מתירים דהם מדברים באופן שבודאי מכוין ליטלה משם אחר הלילה ולא נעשה בסיס כלל ועמ"ש בסימן ש"ט מדין זה:

ג

והמחמיר לא הפסיד. לשון תמוה הוא זה דודאי מפסיד המחמיר במה שרצונו להוציאו ומצד החומרא אינו כן ובמרדכי איתא גם כן לשון זה וכתב מו"ח ז"ל שיש כאן חסרון ב' תיבות וצ"ל והמחמיר יחמיר והמקיל לא הפסיד ותימא לי דא"כ למה כתב בס"ו דמוקצ' מחמת מיאוס מותר תיפוק ליה דמותר דה"ל כגרף של רעי אלא ודאי אף על פי דמיאוס הוא מכל מקום לא הוה כגרף של רעי:

ד

יש מי שמתיר לטלטלו כו'. משום דהנר הוה בסיס גם לדבר ההיתר ואין לסמוך עליו שהשמן שבנר חשיב יותר עליו מן הלחם לפי שצריך לו וא"כ בטל דבר ההיתר נגד האיסור של הנר והוי בסיס לאיסור לחוד ועמ"ש בסעי' הקודם:

ה

שמא תפול ותתפרק ויחזירנה כו'. קשה דהאיך משתמשים אנו בכוסות של כסף בשבת שרובן של פרקים ולא חיישי' לזה ולפמ"ש הטור בסי' שי"ג דבכוס אין דרך להדקו בחוזק ושרי ניחא:

ו

ונמצא עושה כלי. אע"ג דבסי' שי"ד אמרי' אין בנין בכלים שאני הכא דהוי כעושה כלי מחדש כנלע"ד:

א

בט"ז ס"ק ב' וא"כ יש היתר לדידן שאנו מכוונים כו' צ"ע דזה א"ש לענין טלטול השולחן אבל לא לענין טלטול הנר ואם נאמר שהנר לא נעשה בסיס לפי שלא היה דעתו שידלק בו כל השבת א"כ מה חילוק יש בין מניחו במקום שאין בדעתו להסירו אחר הכיבוי ועיין בסי' ש"ט בט"ז שם וכן משמע מט"ז לעיל ס"ס רע"ו ס"ק ה' דלדעת סה"ת לא הוי בסיס כיון שלא היה נר דלוק שם במנורה כל השבת ובב"י נראה שסובר דנר שבמנורה היה בסיס לכ"ע כיון שכל עצמו של מנורה היה עשויה לכך וכדאמרינן בש"ס בהדיא בטעמא דנר וכמ"ש המג"א בסימן רע"ז ס"ק י"א ודלא כדמשמע בטורי זהב סימן ש"ע ב' דזה דוקא למ"ד דס"ל דמקרי מניח אם דעתו על כניסת שבת לחוד ע"ש:

ב

שם ס"ק ג' ומצד החומרא אינו יכול לעשות כן כצ"ל:

ג

מ"א ס"ק ח' ודין התנאי כו' נראה שהציון ח' המצויין כאן הוא ט"ס שזה שכתב ודין התנאי הוא מחובר למ"ש לפני זה וכצ"ל ודחי' בידים לצורך שבת תוספות שבת דף מ"ד ודין התנאי בנוי סוכה שיעשהו קודם בה"ש כו' כצ"ל ומ"ש ודין התנאי בנוי סוכה כו' הוא מדברי הריב"ש שכתב בסי' צ"ג דלדידן דקי"ל כר"י דאמרינן מגו דאתקצי לא מהני תנאי כי היכא דלא מהני תנאי בנוי סוכה אלא באומר איני בודל כו' ובנר ע"כ בעוד שהוא דלוק אסור הלכך אפילו אחר שכבה אסור משום מגו כו' ע"ש ואפשר דהמ"א דעתו לפרש כן דברי התוספות גופא מ"ש עקר הקצאתו כו' דלכאורה הך מלתא טעמא בעי כיון דמתנה בהדיא ואומר שאינו בודל וא"כ אין מקום לקרות לוה דחי בידי' לזה בא המ"א לפרש ודין התנאי דאינו בודל אינו אלא שיעשהו קודם בה"ש אבל הכא ע"כ בה"ש הוא בודל ומה מהני אמירתו קודם בה"ש שאינו בודל אך לענ"ד התוס' לא נחתי לזה דאינהו מיירי לענין עצי סוכה גופה אם נאמר דמותר בתנאי והתם נמי ע"כ הוא בודל מהם משום סתירת אוהל אלא שכתבו לחלק דמ"מ נר גרע דלא שייך שיושב ומצפ' בה"ש שהרי עתה הוא מתחיל להקצותו ולדחותו בידים לכן לא מהני תנאי ולכן העיקר כמ"ש שבא לחלק בין תנאי דנוי סוכה וכדברי הריב"ש (וכן מורה מ"ש במ"א שלפנינו ודין התנאי כו' שאין דרך הציון שבמג"א לבא עם תיבת וכו' אחריו ולכן העיקר כמ"ש שהציון ט"ס ותיבת וכו' הוא ג"כ ט"ס וצ"ל בנוי סוכה וכמש"ל) ולפי הגרסא שלפנינו במג"א צ"ל דהמג"א מפרש דמ"ש הרמ"א ודין התנאי עיין לקמן היינו שבא ליתן טעם למה לא מהני כאן תנאי ואין זה במשמע אלא נראה שהרמ"א כ"כ להנוהגין כש"ע להתנות צריך לעשות דין התנאי כדלקמן ולולי דמסתפינא הוי אמינא שמלבד ט"ס הציון יש כאן חילוף דברים ועליונים למטה כו' וכצ"ל וי"א דלא מהני וע"ז כתב המג"א דדין התנאי היא שיעשה קודם בה"ש אבל הכא כו' אסור לטלטלו ואפילו למ"ד דמהני תנאי בסוכה כו' כצ"ל ונעשה טעות זה ע"י שהמג"א רשם על דברי ההג"ה בגליון דדין התנאי הוא שיעשה כו' וסבר המעתיק שהוא ציון לעצמו על מ"ש הרמ"א ודין התנאי וז"א אלא כמ"ש וכוונתו במ"ש ואפילו למ"ד כו' היינו דלהך מ"ד ע"כ צ"ל דאף בכה"ג שע"כ הוא בודל ממנו בה"ש מ"מ מהני תנאי שהרי שם ע"כ הוא בודל שאסור בה"ש משום סתירת אוהל לזה כתב דמ"מ שאני התם שעשוי מקודם זמן רב ובה"ש הוא יושב ומצפה כו':

א

אסור לטלטלו. דב"ה היה אסור לטלטלו כמ"ש סי' רע"ו סס"ג ומיגו דאיתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ואם יש אימת עכו"ם מותר לטלטלו אחר שכבה (ש"ג) אבל רש"י פי' שעת הדחק סכנה משמע דבשלא במקום סכנה אסור:

ב

מותר השמן. דבשע' שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה ומגו דאתקצאי לב"ה וכו' [ר"ן] וא"כ בנר של שעוה בי"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד ס"ג ומיהו בגמ' איכא עוד טעם הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי סכה וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם י"ט וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא משומן אסור לאכלו עמ"ש סי' רס"ג סי"ד וע' בתוס' דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין וכו' דמשמע כדברי וכולי יומא אסור מיגו דאתקצאי לב"ה וכמ"ש סי' תרל"ח:

ג

והמחמיר. צ"ל והמיקל לא הפסיד (ב"ח) וע"ש שהביא ראיות דאם הוא מאיס עליו שרי לסלקו מהשלחן כמ"ש סי' ש"ח סל"ד ועסי' של"ו:

ד

בשבת אסור. כיון דאתקצאי לב"ה:

ה

ע"י לחם זה. דהוי הנר בסיס לדבר האסור ולהיתר כמ"ש ססי' ש"י וא"כ אפי' בשעה שהוא דולק היה מות' לטלטלו מ"מ צריך שיהא הלח' חשוב יות' מהשמן ועוד שאפי' הי' נותן בה דבר חשוב עדיין אין הית' זה ברור לפי שהשמן שבנר חשוב לו לעולם יותר מהדבר שנותן בו לפי שהוא צריך לו עתה בעוד שהוא דולק וא"כ אף לאח' שכבה אסור אלא שי"ל שה"ז כאלו התנה וכמ"ש ס"ד (ב"י ריב"ש) וצ"ע דהא השמן עצמו אינו אסור אלא משום דהוי בסיס להשלהבת וצ"ל דה"ק דהשלהבת הוא חשוב וז"ל רש"י דף מ"ז דבכי האי מוקצה מודה ר"ש דהכלי טפל להשלהבת עכ"ל וע"ש בתוספות כלומר דידוע דהמנורה טפל להשלהבת ועשויה לכך ולא עשוי ללחם ולכך לא מהני לחם ועמ"ש סי' רע"ז ס"ג:

ו

מותר לטלטלו. כיון שעשוי לכבות מהני בו תנאי [מ"מ פכ"ה] פי' אבל בשאר בסיס לדבר האסור לא מהני תנאי ודלא כמ"ש ב"י בשם הרשב"ץ ואף שבססי' תקי"ח משמע דלא מהני תנאי אפילו בסוכה רעועה היינו משום דבי"ט קי"ל כר"י אבל בשבת קי"ל כר"ש ומ"מ צ"ע דהא במוקצה מחמת איסור אפי' בשבת קי"ל כר"י עמש"ש:

ז

י"א דלא מהני. ואפי' למ"ד דמהני תנאי בסוכה היינו משום שעשוי מקודם ועתה ב"ה יושב ומצפה אימתי תפול משא"כ הכא עיקר הקצאתו ב"ה ודחיה בידים לצורך שבת תוס' דף מ"ד:

ח

ודין התנאי וכו'. שיעשהו קודם ב"ה אבל הכא אינו יכול לומר איני בודל כל ב"ה דהא ב"ה הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו:

ט

איסור אמירה לעכו"ם. ואף על גב דבסי' רע"ו ס"ג התיר לומר לעכו"ם היינו דוקא לצורך גופו שרי משום דהא איבעי ישראל הוי מטלטל ליה טלטול מן הצד אבל הכא מיירי שאינו עושה אלא לצורך הנר שלא יגנוב הנר וזה אסור אפי' בטלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"א וס"ה ויש בו איסור אמירה:

י

מותר לטלטלו. דאין מוקצה לחצי שבת אא"כ היה מוקצה ב"ה ועמ"ש סי' רס"ה ס"ג וסי' ש"י ס"ג:

יא

בשוגג. נקט בשוגג דלא איירי ברשיע' ובאמת אפי' במזיד שרי' דלא מקרי דחיה בידים אא"כ הדליקו מע"ש וכמ"ש גבי חולה וכ"ה בב"י ובסימן רס"ה ס"ג:

יב

דמסריח מותר לטלטלו. דוקא לצורך גופו או מקומו כמ"ש סי' ש"ח ס"ג:

יג

מחמת מיאוס מותר. ודוק' כשיש תורת כלי עליו [רשב"א] סי' תר"ו ועסי' תקי"ח ס"ג:

יד

מנורה. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סי' שי"ג ס"ו ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ב:

א

(א) אע"פ שכבה וכו' – והיינו אפילו לא נשאר בו שמן כלל והטעם דכיון דביה"ש היה אסור בטלטול לפי שנעשה הנר והשמן והפתילה בסיס לשלהבת שהוא דבר האסור בטלטול ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא וזהו הנקרא בגמרא מוקצה מחמת איסור דקי"ל ביה לאיסורא. אם יש אימת א"י עליו ע"י הנר [כמו שהיה בזמן האמוראים שהיתה אומה אחת שהיו מקפידין ביום חגם על ישראל שמדליקין נר באותו היום וכל כה"ג] מותר לטלטלו לאחר שכבה [ש"ג וכן הסכים בספר תו"ש ודלא כמ"א ומפמ"ג משמע שאם ירא שיכהו או שאר הפסד ממון לכו"ע שרי]:

ב

(ב) מותר השמן שבנר – וה"ה מותר הנר העשוי מחלב ושעוה שהדליקו בו באותה שבת וכבה [אחרונים]:

ג

(ג) לטלטלו ולהסתפק ממנו וכו' – דהואיל והוקצה בתחלת כניסת השבת דהיינו שבביה"ש כשהיה דולק היה אסור להסתפק ממנו דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וכדלעיל ברס"י רס"ה איתקצאי לכולי יומא שלא להסתפק ממנו אף אחר שכבה וכיון שאסור ליהנות ממנו כל יום השבת ממילא אסור ג"כ לטלטלו דאינו ראוי לכלום ומלבד זה בטלטול גופא הוקצה בבין השמשות שנעשה הכל בסיס להשלהבת וכדלעיל בריש סק"א:

ד

(ד) אפילו לצורך וכו' – ולא דמי לשאר כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכמו דאיתא בסימן ש"ח ס"ג דהכא כיון דבביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס להשלהבת וכנ"ל מיגו דאיתקצאי לביה"ש לגמרי איתקצאי לכולי יומא לגמרי ואין חילוק בכל זה בין הנר שהדליקו בו השמן ובין המנורה שהדליקו בה הנרות דגם הוא נעשה בסיס להנרות:

ה

(ה) איסטניס – והב"ח ומ"א פסקו דאף מי שאינו איסטניס אם הוא אומר שמאוס עליו שרי לסלקו מעל השלחן ומשמע בב"ח דלא הקיל אלא בנר של חרס שהוא מאוס בודאי וכדלקמן בס"ו וה"ה של עץ אבל של מתכת לא מאיס ובדה"ח משמע דיש להחמיר באינו איסטניס וכדעת ההג"ה:

ו

(ו) מאיס עליו – היינו שאינו יכול לסבול שיהא מונח אצלו לאחר שכבה או למחר ביום:

ז

(ז) להוציאו – היינו כשהוא מונח במקום ישיבתו שרי להוציאו משם אבל אם הוא מונח במקום אחר גם האיסטניס אסור לטלטלו ממקום למקום לכו"ע [אחרונים]:

ח

(ח) והמחמיר לא הפסיד – צ"ל והמחמיר יחמיר והמיקל לא הפסיד:

ט

(ט) אסור – הטעם דהא מ"מ כבר איתקצאי בביה"ש דעדיין לא היה בו אז לחם ומיגו דאיתקצאי בביה"ש וכו':

י

(י) הלחם – היינו אם הלחם הוא חשיב אצלו יותר מהשמן וה"ה אם מניח שאר דבר חשוב דאז אמרינן כיון דהנר נעשה בסיס לאיסור דהוא השמן ולהיתר וההיתר חשוב טפי ולכך שרי כמ"ש סימן ש"י ומ"מ סיים המחבר שאין לסמוך ע"ז והטעם דכיון דהמנורה עיקר עשייתה בשביל השלהבת לכן נעשית תמיד טפל ובסיס להשלהבת ולא ללחם ושארי דברים אחרים אף שהם חשובים יותר [מ"א]:

יא

(יא) אם התנה וכו' – משום דנר עשוי להכבות משו"ה מהני ביה תנאי אבל בשאר בסיס לדבר האסור אף לדעה ראשונה לא מהני תנאי להתנות כשיסתלק הדבר איסור מן הבסיס שיהא מותר להשתמש [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן תקי"ח בבה"ל:

יב

(יב) ודין התנאי ע"ל וכו' – היינו לענין שיעשהו קודם בה"ש כמבואר שם אבל הכא אינו יכול לומר אפילו לדעה ראשונה איני בודל מהנר כל בין השמשות כמו התם דהא ביה"ש הוא דולק וע"כ אסור לטלטלו [מ"א] ומדברי הגר"א בביאורו דכתב דסברא הראשונה ס"ל כגירסת הרי"ף שם בביצה דף ל' משמע לכאורה דמהני ג"כ באומר איני בודל כידוע שיטת הרי"ף שם:

יג

(יג) לטלטלו ע"י א"י – היינו אפילו אם אינו צריך לו לצורך גופו ומקומו רק שלא יגנב או שלא יפסד [אחרונים]:

יד

(יד) הוי כאלו התנה – ר"ל דלטלטלו ע"י א"י מצרפינן לזה הדעה ראשונה דמהני תנאי. ואם העמיד עששית על השלחן ודעתו היה שידלק כל היום כולו [כמו יא"צ וכדומה] וכבה דבזה לא שייך לומר הוי כאלו התנה אפשר דאסור לטלטלו אף ע"י א"י [פמ"ג] והיינו דוקא כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו ומקומו שרי ע"י א"י בכל גווני:

טו

(טו) מותר וכו' – דאין מוקצה לחצי שבת דדוקא אם איתקצאי ביה"ש שהוא בתחלת כניסת השבת הוא דאמרינן דאיתקצאי לכולי שבת אף לאחר שכבה אבל לא בזה שהודלק מע"ש לחיה וחולה שיש בו סכנה שהיה מותר בתחלת השבת לטלטלו לא איתקצאי לכולי שבת לאחר שנתרפא החולה אלא על זמן שהוא דולק בלבד וכ"ש אם הודלק בשבת גופא לצורך חיה וחולה דלא היה דולק כלל ביה"ש בודאי לא איתקצאי לכולי יומא:

טז

(טז) לטלטלו אם כבה – היינו דוקא לצורך גופו או מקומו דלא עדיפא משאר כלי שמלאכתו לאיסור [אחרונים]:

יז

(יז) והוא הדין וכו' – הכל מטעם הנ"ל דאין מוקצה לחצי שבת שיאסר אף אחר שכבה:

יח

(יח) בשוגג – נקט בשוגג דלא איירי ברשיעיא ובאמת אפילו הדליקו במזיד ג"כ מותר לטלטלו אחר שכבה לצורך גופו או מקומו הואיל ולא היה מוקצה בתחלת כניסת השבת:

יט

(יט) מותר לטלטלו – ואף דהוא כלי שמלאכתו לאיסור מ"מ לצורך גופו ומקומו מותר וכמ"ש סימן ש"ח ס"ג:

כ

(כ) מותר – הואיל ואיכא תורת כלי עליה וחזי לכסויי ביה מנא:

כא

(כא) מנורה וכו' – אפילו היא חדשה שלא הדליקו בה מעולם:

כב

(כב) ונמצא עושה כלי – עיין בט"ז ועיין לקמן סימן תקי"ט ס"ב. ואם דרכה להיות רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב לענין כוסות של פרקים:

כג

(כג) ודומה וכו' – משום דמיחלף בשל פרקים. ודע דלפי המתבאר בסעיף זה אסור לטלטל נרות שלנו [שקורין לייכטע"ר] אף שלא הדליקו בו מעולם דהרי הם עשויין של פרקים ומש"כ בס"ו מיירי בנרות שלא היו עשויין פרקים:

א

(במ"א ס"ק ב') סי' תקי"ד ס"ג נ"ב במ"א סק"ו.

ב

(בט"ז סק"א) ט"ס צ"ל הדולק בשבת. נ"ב שגה ברואה דברי הרא"ש בפ' כירה סי' ך' וז"ל אעפ"י שכבה אסור לטלטלו לפי שמוקצה מ' איסור הוא. ולפי דבריו קשה דברי הרא"ש אהדדי. ועוד הלשון בחולין מוכיח כיון דדחי בידים ואי בנר הדולק איירי הטעם משום שמא יכבה או בסיס לדב' האיסור כמבואר בסוף פ' כירה. ועוד שהביא ראיה מדברי הרי"ף שלהי שבת ושם ברי"ף פסק להדיא כר"י במוקצה מ' איסור. אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא שהיה בראשי תיבות דל"ל. היינו דלית לן מוקצה אלא בנר שהדליקו עליו בשבת וטעה המדפיס וכ' דלית ליה:

ג

(מ"א ס"ק ד') כיון דאיתקצאי. נ"ב כלומר דאקצי' מדעתו ב"ה לטלטל אפילו ע"י ככר ותינוק ועיין בט"ז סי' שי"א ס"ק ה':

ד

(ס"ק ו') ומ"מ צ"ע נ"ב אין זה צריך לפנים דעכ"פ לענין שאר מוקצה מחמרי' בי"ט טפי מבשבת וה"ה לענין תנאי אע"ג שמחמיר בי"ט בשבת מקלינן: