שולחן ערוך, אורח חיים ער״ו: דיני נר שהדליק עכו"ם בשבת ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני נר שהדליק עכו"ם בשבת ובו ה סעיפים:
עכו"ם שהדליק את הנר בשביל ישראל אסור לכל אפי' למי שלא הודלק בשבילו: הגה ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב או שעשאו בקבלנות או בשכירות דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת אסור בכל ענין. [הגהות אשירי פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת] אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל אפי' אין בו סכנה: הגה או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה [מרדכי פ"ק דשבת] מותר לכל ישראל להשתמש לאורו וה"ה לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה ויש אוסרים במדורה משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו: הגה מיהו אם עשה עכו"ם בבית ישראל מדעתו אין הישראל צריך לצאת אע"פ שנהנה מנר או מן המדורה [טור]:

ב

ישראל ועכו"ם שהסיבו יחד והדליק עכו"ם נר אם רוב עכו"ם מותר להשתמש לאורו ואם רוב ישראל או אפילו מחצה על מחצה אסור ואם יש הוכחה שלצורך עכו"ם מדליקה כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה אף על פי שרוב ישראל מותר: הגה י"א דמותר לומר לעכו"ם להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה' דמותר אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה [ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור] שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לעכו"ם להדליק נרות לצורך סעודה בפרט בסעודת חתונה או מילה ואין מוחה בידם ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו ועיין לקמן סי' ש"ז ס"ה:

ג

אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר אע"פ שגם הם צריכים לו אין זה לצורך העכו"ם כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל: הגה ומותר לומר לעכו"ם לילך עמו ליטול נר דלוק כבר הואיל ואינו עושה רק טלטול הנר בעלמא (רבי' ירוחם ני"ב ח"ב והגהות מרדכי פ"ק דשבת והגהות מיי' פ"י):

ד

אם יש נר בבית ישראל ובא עכו"ם והדליק נר אחר מותר להשתמש לאורו בעוד נר ראשון דולק אבל לאחר שיכבה הראשון אסור להשתמש לאור השני וכן אם נתן שמן בנר הדולק מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר ואח"כ אסור: הגה ומותר למחות בעכו"ם שבא להדליק נר או להוסיף שמן (טור):

ה

בארצות קרות מותר לעכו"ם לעשות מדורה בשביל הקטנים ומותרין הגדולים להתחמם בו ואפילו בשביל הגדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור ולא כאותם שנוהגים היתר אע"פ שאין הקור גדול ביום ההוא:

א

ויש אוסרים במדורה וי"א שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואין כאן שתי סברות אלא באם הי' נר דולק מע"ש ומאיר בבית שהדליק ישראל הנר וכן אם האש שחמם מע"ש שנעש' בהיתר בשביל ישראל ובא העכו"ם והוסיף נרות בשבת או נתן באש הרבה עצים אף שעשה בשביל ישראל מ"מ כיון שמעצמו עשה העכו"ם כן וגם לא הי' צריך למלאכתו שעשה בשביל ישראל כיון שמתחילה היה יכול קצת ליהנות מן הנר ומן האש אין שם איסור אבל עכו"ם שתיקן האש לצרכו ולצורך עכו"ם אחרים בשבת אסור לכתחילה לבא ולישב אצל האש דאיכא למיחש שמא ירבה בשביל ישראל:

ב

מיהו אם עשה כו' ל"ד אלא ה"ה אם הוא במלון אצל עכו"ם בשבת (ב"י):

ג

בארצות קרות כו' ואף כשהקור גדול אסור לומר לעכו"ם אחר מנחה לחזור ולחמם כי הלא כבר נתחמם הבית ממה שהסיק התנור בבוקר ואינו כ"כ קר (מורי בב"ח בשם מ' וישל מבריסק)

א

בשבילו. הקשה ב"י בסי' שכ"ה גבי מילא נכרי מים לבהמתו דמחלקינן בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותירץ דבזה אפילו לא מכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הוי כמכירו. וב"ח תירץ דמסתמא כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ועיין ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דאם הסיק התנור כ"ע מודי דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר דשרי:

ב

לצאת. אבל מחויב למחות מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא רואה ושותק אדעתא דישראל קא עביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בבית של ישראל כמ"ש סימן רנ"ב ס"ב הגמ"ר. מ"א:

ג

עכו"ם. ואם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סימן תקט"ו סס"ו:

ד

שבת. פי' שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור כמ"ש ריש סי' זה. וה"ה אם יש לו נר א' אסור לומר לעכו"ם להדליק. ואם הדליק מותר ליהנות כמ"ש ס"ד. מ"א:

ה

צורך גדול. ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהילות חשובות שיושבים חשכה במ"ש אפי' בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה ג'. (והקשה בס' אליהו רבה הא בין השמשות לא גזרו משום שבות וצ"ל דלא התירו אלא בע"ש ולא במוצאי שבת. ובמ"א מסתפק בזה בסי' שמ"ב):

ו

כבר. ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למסרך. רדב"ז מ"א:

ז

לאור השני. עיין ט"ז שהעלה דלצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה כמ"ש ס"א יש לו על מי לסמוך ע"ש. אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי האכילה לא מיקרי לצורך ישראל. ט"ז:

ח

נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות כמ"ש בס"ק ב':

ט

הקור גדול. ב"ח אוסר להחם בית החורף ב' פעמים בשבת כי די בפעם אחת והכל לפי הקור ולפי בית החורף עי' ע"ת וכתב המ"א ואפשר לומר כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול ה"ל כאלו עשה מדעתו וא"צ לצאת מביתו כמ"ש שס"א. ועכ"פ יזהרו שלא לומר בשבת להסיק:

א

שבת קכ"ב

ב

תו' ורא"ש והר"ן שם

ג

שם במשנה

ד

סמ"ג והתרומה והגהות פ' ו'

ה

טור ושבלי הלקט בשם ר"ת והמרדכי בפרק קמא

ו

שם בברייתא

ז

מעובדא דשמואל

ח

טור והגהות מיימוני בפ"ו

ט

שם והתרומה והמרדכי בפרק קמא

י

הגהות מרדכי בשם ר' ישראל והגה' מיי' פ"ג בשם ר' י"ט ושאר פוסקים

יא

תשלום דיני מלאכת הגוי בעד ישראל בסי' שכ"ה ודיני אמירה לגוי בסימן ש"ז וסי' של"ח ודין שביתת העבד בסי' ש"ד):

א

ס"א אפילו למי. דומיא דרישא משתמש כו' ושם לא הודלק בשבילו וע' תוס' שם ובפ"ב דיו"ט כ"ה א' ברש"י ותוס' שם:

ב

ואין חילוק כו'. דומיא דנכרי שבא לכבות שם שאמרו נכרי אדעתא דנפשיה קעביד וע"כ בכה"ג וצ"ל משום דנהנה ממלאכה עצמה ואפי' בכה"ג אסור כאן ובלא"ה הא קבולת בביתו של ישראל כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' בפ"ק דשבת וש"פ. הגמ"ר פ"ק דשבת סי' כ"ד ע"ש בארוכה:

ג

דהואיל והישראל כו'. ר"ל משא"כ באגרת שאין הישראל נהנה מגוף ההולכה רק מהאגרת:

ד

או לצורך חולה. חולין ט"ו ב' הלכתא השוחט כו' וכן בחולה שאין בו סכנה בפ"ג דעירובין ניחום לי' אגב אימי' ושם אחר ז' הוה כמ"ש תוס' בפ"ק דהא ביום סברא אחרונה עיקר כמ"ש בחולין שם במבשל לחולה וכן כאן וכמ"ש תוס' דגיטין שם דדוקא במילה התירו להרבות ע"ש:

ה

או לצורך קטנים. כמ"ש הר"ן בריש יומא דלהכי רביתייהו ביה"כ דלא כהרשב"א שמוכיח משם דיסורא דרבנן ספין להו בידים לעולם וע"ל סי' שמ"ג ומ"ש לצורך קטנים היינו מה שהם צריכין הרבה אבל בלא"ה לא כמ"ש בעירובין פ"ו ניחים ליה אגב אימי':

ו

ויש אוסרין. כמש"ש בד"א שאין מכירו כו' וס' הראשונה ס"ל דגם במדורה בין לא' בין למאה:

ז

מיהו אם עשה כו'. אבל כשרואה צריך למחות בידו ואפילו בביתו של גוי אמרי' בירושלמי חם רואה עושה צרך למחות בידו אם עושה בחנם וכאן אין חילוק בין חנם או שכר כנ"ל וכ"ש הוא דהא שם אם אינו רואה מותר ומותר להנות דאצ"ל אל תכבה משום דגוי אדעתי' דנפשיה עביד משח"כ כאן כנ"ל וע"כ צריך למחות וע' בהגמ"ר שם שהאריך בזה הרבה:

א

אף ע"פ שרוב. דע"כ בכה"ג מיירי שם מדאהדרינהו לאפיה בתחל': דל"ג דהא מר לא אמר ליה כו' אלא דחילק בין שבות בישראל עצמו לבין אמירה לנכרי וז"ש בין שבות דאית כו' וע' בפר"א דמילה ברי"ף שם ורא"ש:

ב

דהא רוב הפוסקים. שם ושם וכגי' בגמ' שם דהא מר כו' ועוד הקשו בתוס' בפ"ק דגיטין ח' ב' דא"כ ל"ל למימר שם בעובדא אחרינא ליחים אגב אימי' ופירש"י ע"י נכרי וע"כ צ"ל כן דלאחר ז' ימים היה ביום המילה ועוד דע"י ישראל אסור להרבות כמ"ש בפ"ק דחולין כנ"ל ובגי' הגמרא שלנו מפורש נחים ליה נכרי ועוד הקשו מגמ' דגיטין שם ואע"ג דאמירה כו' משום יישוב א"י לא גזדו מ' דמשום מצוה אחרת אסור ואף בשבות דשבות אוסרים וע"ל סי' ש"ו ס"ה:

א

ס"ג אם אומר כו'. דבין טעם דרש"י שלא יהנה ובין טעם דתוס' שלא יאמר שייך כאן:

ב

כיון שעיקר כו'. ממ"ש והא ר"ג מכירו הוה ואע"ג דעשאו הגוי ג"כ בשביל עצמו וכל שעושה לצרכו אע"ג דרוב ישראל מותר כנ"ל ס"ב מהא דשמואל. ולרבא י"ל דלהכי מותר משום דנר לא' כו' אבל לאביי דאמר שאסור בפניו קשה הא דשמואל ותי' הרשב"א כיון דר"ג נשיא ושר היה עיקר העשיה היתה בשביל ר"ג ורבא ס"ל כיון דנר לאחד כו' עשתו בשביל עצמו ומ"מ בעיקרו בשביל ישראל ל"פ אביי ורבא וד"ה אסור:

ג

ומותר. לפי ר"ת שם ד"ה משקה ואור"ת מדנקט בהמתו כו' וכ' שאפי' לכתחילה מותר והביאו ראיה מדאמרי' ק"נ ב' מותר לומר לכרך פלוני כו' וכמש"ל סי' שכ"ה ס"י ויש מתירין כו' וז"ש רק טלטול כו' ור"ל ויש היתר ע"י טלטול מן הצד ועמ"א:

א

ס"ד אם יש כו'. וכן כו'. מדמתירין שם קכ"ב א' וקכ"א א' וביצה כ"ד ב' בכדי שיעשו אלמא שכל שאינו נהנה ממנה אע"ג שבאיסור נעשה מותר ליהנות ממנה וכמש"ל סי' רנ"ג ס"א:

ב

ומותר למחות. עט"ז:

א

ס"ה בארצות. שבת קכ"ט א' ואפי' במקום צערא לבד כמ"ש שם ק"ז א' וע"ש בתוס' ד"ה וממאי ובפ"ה דכתובות ס' א' תניא ר' מרינוס כו' וע"ש בתו' ד"ה גונח יונק כו' ועיין בהגמ"ר פ"ק דשבת סי' ק"ו שהאריך בראיות הרבה ממ"ש בפ"ז דפסחים הכל חולין כו' ומפ"ד דיבמות אבא שאול כו' ומקמי לה בצער של רעב ובפ"ב דיו"ט למכחל עינא מנכרי ופ"ג דשבת מכבין גחלים של מתכת כו' האי קוץ בר"ה כו' ופ"ג דיומא מטילין עששיות של ברזל כו' ועל כולן יש להשיב עליהן אבל ראיה ממה שהתירו למפיס מורסא וליטול את הקוץ:

א

אסור וכו' – היינו לעשות לפני הנר דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר [א"ר] וללמוד או לאכול בפני הנר ג"כ בכלל זה לאיסור [[[תשובות ריב"ש/שפז|ת' ריב"ש סימן שפ"ז]] בשם הרמב"ן]:

ב

אפילו וכו' – ודוקא במלאכה ד"ת כעין הדלקה הא במלאכה דרבנן שרי לאחר וע"כ פסקינן דמי שהובא בשבילו מחוץ לתחום דמותר לאחר דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי"ב מיל די"א דהוא דאורייתא אפ"ה שרי לאחר כמ"ש המגן אברהם בתקט"ו אות י"ח דאין מפורש בתורה. ומעביר ד"א בר"ה דהלכתא גמירא לה כדאמרינן בפרק הזורק אם עשה א"י בשביל ישראל אפ"ה אסור לכל ישראל ליהנות מזה דהלמ"מ פירוש דקרא הוא והוא בכלל הוצאה כמ"ש הר"ן בפרק כלל גדול במשנה אבות מלאכות ע"ש דאל"כ אין עונשין מהלמ"מ וכיון שהוא פירושו דקרא תורה שבכתב הוי וכדכתוב בהדיא דמיא וכן אם עשה מלאכת הכנסה בשביל ישראל דהא אמרינן בגמרא דסברא הוא מה לי הכנסה מה לי הוצאה ועל כן ככתוב בהדיא דמי [פמ"ג]:

ג

בקבלנות – ר"ל אף דקבלנות כתבו בסימן רנ"ב ס"ב דמותר הכא לענין הדלקה אסור משום שנהנה וכו' וע"ש במגן אברהם סקי"א מיהו בבית ישראל בלא"ה אסור בקבלנות כמבואר שם בסימן רנ"ב ורמ"א כאן קמ"ל אף אם הישראל במלון אצל הא"י [פמ"ג ולב"ש] ועיין בק"נ שרצה לחפש זכות על האנשים שנוהגין להתיר לעצמן ע"י קציצה ובאמת זה אינו דבבית ישראל בלא"ה לא מהני קציצה וכנ"ל בסימן רנ"ב וגם ראיתו מדברי הרא"ש אינה ראיה כלל דהרא"ש לא קאמר רק דאם הא"י האכיל מעצמו לבהמת ישראל א"צ הישראל למחות בידו ומשום דאין הישראל עושה שום פעולה בזה אבל לא שיהא מותר הישראל בעצמו ליהנות ממעשה הא"י שעשה בשבילו וכוון להשלים פעולתו בשבת ועיין בסימן רנ"ב במגן אברהם סקי"א ותדע דהא הב"י וגם הרמ"א הסכימו בסימן זה דלא מהני קציצה ולהלן בסימן שכ"ה העתיקו דברי הרא"ש בלי שום חולק ע"ש בסעיף י"ג וע"כ כמו שכתבנו:

ד

לצרכו – ואם הא"י הדליק איזה קיסם או נר משמן פסול המבואר בסימן רס"ד אסור להשתמש לפניו דלא עדיף משאם היה של ישראל דחיישינן בו שמא יטה וכ"כ הפמ"ג. כתב הא"ר א"י שרצה לתקן נר של ישראל [דהיינו למחוט הפתילה] ונכבה בידו וחזר והדליקו נ"ל דמותר דזה הוי כמו לצרכו כיון שנכבה בידו ע"ש. ולבקש לא"י למחוט בודאי אסור:

ה

אין בו סכנה – וביש בו סכנה אפילו הדליק ישראל בשבילו מותר לכל להשתמש לאורו דנר לאחד נר למאה [כן מוכח מבאור הגר"א]:

ו

ויש אוסרים וכו' – ולדבריהם אפילו אם נעשה בשביל חולה שיש בו סכנה אסור לשאר אנשים להתחמם נגדה משום חשש דשמא ירבה [ב"י] ולעת הצורך יש לסמוך אדעה הראשונה וכן סתם המחבר בסוף הסימן להקל:

א

שהסבו יחד והדליק וכו' – לכאורה נראה דא"י המדליק אינו נחשב לחשבון הרוב שהוא מדליק על השלחן על דעת המסובין אצלו ועיין:

ב

אם רוב א"י – כתב במאירי לא כל הרבים שוים שאם יש אדם חשוב כ"כ שהדברים מוכיחים שבשבילו נעשה הולכין אחריו ולכאורה מדברי התוספות שבת קכ"ב ד"ה אמר לא משמע כן דהם כתבו סברא זו לאביי וידוע דהלכה כרבא דחולק עליו בזה וס"ל דאף שהיה ר"ג נשיא ושר בספינה אפ"ה נר לאחד נר למאה ואולי דזה שהוא משתמש בעצמו בהכבש שעשה דאמרינן בזה דהעיקר עשה אדעתיה דנפשיה כדפירש"י סברא זו אלימא יותר ממה דאמרינן בעלמא דהעיקר אדעתיה דרובא קעביד:

ג

מחצה על מחצה וכו' – עיין במ"ב דהטעם משום ספיקא והוא מפירש"י בשבת קכ"ב והעתיקו בב"י ולפ"ז בס"א דפסק לצרכו מותר היינו ביש הוכחה וכגון שראינו שהוא משתמש תיכף לאורו וכה"ג אבל אם היה ספק אם לצרכו או לצורך ישראל אסור וכ"כ הפמ"ג ואף דבאמת זה תלוי לפי השיטות בשבת קנ"א ע"א ע"ש ורש"י בשבת קכ"ב אזיל בזה לפי גרסא ראשונה ולפי גרסא אחרונה דס"ל לרש"י שם דהוא העקרית הטעם במחצה על מחצה משום דמסתמא לשם שניהן נעשה אבל לענין ספיקא יש להקל וזהו שהעתקתי הטעם השני במ"ב מ"מ לענין דינא יש להחמיר בספיקא שכן סתם המחבר בסימן שכ"ה ס"ט וסט"ז ובסימן תקט"ו ומ"מ נ"ל דבהצטרף לזה עוד איזה ספק יש להקל ולסמוך על שיטת רש"י וסיעתו המקילין בזה:

ד

ואם יש הוכחה – עיין במ"ב שהעתקנו בשם המגן אברהם דאם עשה בשביל שניהן אסור וציין המגן אברהם ע"ז כמ"ש בסימן תקט"ו סס"ו ור"ל דאיתא שם בהג"ה דאם לוקט בשביל שניהן אסור ולכאורה למה לא הביא המגן אברהם מקודם מסימן שכ"ה ס"ו דאיתא שם בהדיא דאם ליקט וצד בשביל ישראל וא"י צריך להמתין וכו' וי"ל דהו"א דהתם משום דליכא הוכחה דהעיקר בשביל הא"י אימא בשביל הישראל אבל הכא דאיירינן דהדליק בשביל עצמו ובשביל הישראל אימא דהעיקר אדעתא דנפשיה עביד וסברא זו מוזכרת בפירש"י [שבת קכ"ב] לכך הביא המגן אברהם ראיה כי היכי דשם פסק הרמ"א דאם ידוע שלוקט בשביל שניהן אסור ור"ל אף ברוב א"י [וכדמוכח שם להמעיין] אף דבעלמא אמרינן מאן דעביד אדעתא דרובא עביד וכדאיתא בגמרא וע"כ דגמרא איירי במסתמא אבל בידוע שעשה גם בשביל המועט אסור א"כ ה"נ אף דאמרינן אם יש הוכחה מותר והיינו משום דהעיקר אדעתיה דידיה עביד ולא אזלינן בתר האחרים אפילו היו רובא היינו דלא ידעינן שעשה בשבילם אבל אם ידעינן שעשה גם בשבילם אסור בכל גווני. [הג"ה והנה בפרישה הקשה למה מועיל הוכחה והלא בירושלמי מסיק ר' יונה דלצרכו ולצורך ישראל אסור ולפי המגן אברהם לא קשיא מידי דדעת הירושלמי דמתחלה שהפך שמואל פניו היינו משום דידע דלצרכו הדליק ואח"כ כשראה שקרא הא"י שטרו לאור הנר הבין דגם לצורך עצמו הדליק וע"כ סבר ר' יונה דכיון שידע שמואל דלצרכו הדליק מה יועיל שגם לצורך עצמו הדליק משא"כ בעניננו דלא ידעינן כלל שהדליק בשביל האחרים ישראל רק מצד הסברא דאדעתא דרובא קא מדליק לכן אמרינן דכיון שיש הוכחה שהדליק בשביל עצמו לא אמרינן כלל דהדליק אדעתא דאחריני ע"כ]. והנה בנשמת אדם דחה ראית המגן אברהם וכסברתנו הנ"ל משום דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד וסברא זו עדיף יותר ממה דאמרינן בעלמא אדעתא דרובא עביד והראיה דמועלת אפילו ברוב ישראל וכמו שפסק המחבר לכך אפילו אם עשה בפירוש גם בשביל האחרים מותר אמנם באמת ראית המגן אברהם ראיה אלימתא היא דהלא דברי הרמ"א שם נובע מהסמ"ג כמו שמצויין שם והובא בב"י והסמ"ג קאמר ע"ז בהדיא כמו שמפורש בירושלמי והיינו ההיא מעשה דשמואל וכמו שהעתיק בביאור הגר"א שם והלא שם משמע בירושלמי בהדיא לדעת ר' יונה דאף לצורף עצמו ולצורך ישראל אסור. ובהכי נדחה נמי מה שרצה הא"ר לדחות ראית המגן אברהם וכתב דשם שאני משום שמא ירבה משא"כ בנר ובאמת ז"א דהירושלמי מיירי בנר. ובלא"ה דברי הא"ר מרפסן איגרא דהלא מה שאוסר שם הרמ"א היינו עד הערב בכדי שיעשו וכמפורש בסמ"ג דבאותו יום אפילו ברוב א"י אסור משום מוקצה וכמפורש שם בס"ב והיכא דהאיסור הוא רק משום שמא ירבה אינו אסור רק עד הערב וכמו שפסק המגן אברהם בסימן שכ"ה סוף ס"ק כ"ח והסכים עמו שם ג"כ הא"ר בזה אלא ודאי משום עצמות הפעולה שנעשה גם בשביל הישראל וא"כ אפילו בנר נמי. והנה כ"ז כתבנו להסביר ראית המגן אברהם דראיתו נכונה היא אמנם בעיקר הדין יש לעיין טובא דאף שמדברי הרמ"א שהעתיק דברי הסמ"ג משמע שפוסק כדעת ר' יונה בירושלמי דלצורך עצמו ולצורך ישראל אסור בחידושי הרשב"א על שבת ס"פ כל כתבי מוכח בהדיא שדברי רבי יונה נדחה מפני הקושיא שהקשה עליו בירושלמי וכן מוכח פשטא דסוגיא סוף פרק כל כתבי בההיא מעשה דשמואל דסבר כראית הירושלמי להיתר [והיינו בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כההיא מעשה דירושלמי וכן משמע מפירש"י שם דהיה שם שמואל והא"י ועיין בתוספות שם] ולא כדחיית ר' יונה דשם אם לא שנדחוק ונאמר דעובדא אחריתא הוי וכן פסק בספר חמד משה להקל בהדליק הא"י לצורך עצמו ולצורך ישראל אך מה נעשה שמדברי הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכותיו מוכח שאוסר גם בזה ומה שרצה הח"מ לדחות זה דבריו דחוקין. ומ"מ נראה דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך ישראל כדברי הרשב"א וכפשטא דסוגיא דידן אין למחות בידו. ואגב דאיירינן בההיא דהגהת הרמ"א הנ"ל אכתוב מה שנ"ל בזה. והוא. דהרמ"א כתב שם דאם ליקט בשביל שניהן אסור והיינו אף ברוב א"י וכדמוכח שם ומצויין ע"ז ב"י סמ"ג ולענ"ד דהב"י לא סבר כן אלא סובר דברוב א"י אף אם ידוע שליקט בשביל שניהן אמרינן דהעיקר אדעתא דרובא עביד והסמ"ג איירי רק בליקט לשני אנשים א"י וישראל או להרבה אנשים והיה בהן מחצה על מחצה דאל"ה למה כתב הב"י דהסמ"ג לא מיירי ברוב א"י יפרש דמיירי הסמ"ג בליקט בפירוש לצורך שניהן כדמשמע לישניה וכן משמע קצת בחדושי הרשב"א סוף פרק כל כתבי ע"ש דהמעוט נחשב כאלו לא נעשה בשבילן כלל:

א

אבל וכו' – ולא דמי למה דאיתא בס"א דאם הדליק א"י הנר לצרכו דמותר הישראל להשתמש לאורו ושם הלא בודאי מותר להשתמש אף לאחר שהשלים הא"י צרכיו וכמו שכתבו האחרונים דשאני התם דלא נעשה איסור בהדלקה משא"כ בזה שכל ההיתר הוא משום שלא נהנה ע"י מעשה הא"י ולכן אסור אח"כ כשנהנה עי"ז. וכן במדורה נמי אסור משום זה כשהוסיף הא"י עצים בשבת לאחר שנכבו העצים הראשונים וכמש"כ במ"ב. ודע דדעת הט"ז הוא דהפוסקים המקילין במדורה הוא אפילו לאחר שיכבו העצים הראשונים וכן בנרות הוא אפילו לאחר שיכבה הנר הראשון ולא קי"ל כוותייהו ובמקום הדחק שתלוי בזה עונג שבת המקיל יש לו על מי לסמוך ולא העתקתי דבריו במ"ב משום דהב"י ומ"א פליגי עליה וסברי דליכא מאן דמתיר במדורה וכן בנרות לאחר שיכבה הנר הראשון שנעשה בהיתר ומה שהניח הנחה קיימת דבמדורה א"א לידע מתי כלו העצים הראשונים לא סברי כוותיה וכן בספר מטה יהודה כתב דאין לנו בזה אלא כפסק הש"ע. ובאמת לענ"ד צע"ג על דברי הט"ז דהביא ראיה מהגה"מ לדבריו בענין מדורה שהתירו תלמידי מהר"ם להתחמם במה שהוסיפו העבדים עצים בשבת ומשמע שם דאפי' לאחר שכלו עצים הראשונים אלמא דאזלי בתר התחלה ולאו ראיה היא כלל וכמעט ראיה להיפוך דטעם ההיתר הוא להמעיין שם משום דסברי דהכל חולים אצל הקור ולא גזרו רבנן בזה באמירה לא"י אפילו לכתחלה:

ב

וכן אם נתן וכו' – נ"ל דבעששית שלנו [שקורין לאמפ] דדרך הוא לכבות הפתילה קודם שנותנין בו השמן מחדש א"כ הוי עתה הדלקה חדשה בשביל ישראל ואסור להשתמש כלל לאורה. שוב נ"ל דזה דוקא אם עשהו בצווי ישראל אבל שלא בצווי ישראל אף דעשהו לצורך ישראל יש לדון בו להקל לפי מה שכתב הא"ר [והבאתיו לעיל בס"א] דא"י שרצה למחוט ונכבה בידו וחזר והדליקו דמותר להשתמש לאורו משום דהוי כמו לצרכו כיון שנכבה בידו א"כ ה"ה בעניננו שכבה אותו בידים ועליו להדליקו שנית. ולפ"ז יהיה מותר בעניננו להשתמש עד כדי שיכלה השמן לגמרי דהרי ההדלקה היתה בהיתר אם לא שעשהו בצווי ישראל דאז אסור לגמרי להשתמש לאורו:

א

סעיף ב' בהג"ה דהא בשבת צריך למחות לפ"ז[ועיין שו"ת כתב סופר חלק או"ח סי' קט"ז] ועיין ברמב"ן פרשת אמור גבי שבתון זכרון תרועה יש להבין דשבתון דגבי ר"ה הוא למילף מיניה עשה לכל המועדים ובסוכות דכתיב ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון אתי למעוטי חה"מ מעשה דשבות ולפ"ז ראשון ושביעי דפסח אתי למעוטי חוה"מ מלאו ע"ש ודברים האלו נעלמו מהגאון מעין חכמה דף ע"ב ע"א חרוז המתחיל פרוח תפרח ע"ש:

א

סעיף ה' בארצות קרות מותר לעכו"ם לעשות מדורה. נ"ב עיין בט"ז סי' רע"ה סק"ו מ"ש דאעפ"כ אסור לישב סמוך להמדורה פן יחתה וכו'. ונראה עוד ראיה לדבריו דהרי לא התירו כאן לעשות המדורה רק מכח דהכל חולים אצל הצינה והרי עכ"פ לא עדיף מחולה שאין בו סכנה והנה בחולה שאין בו סכנה קי"ל דאומר לנכרי ועושה אבל ישראל אסור לו לעשות אף בדבר שאין בו שחיקת סממנים ממש ואין בו מלאכה דאורייתא מכל מקום אסור מדרבנן מכח שמא יבא לשחוק סממנים א"כ חזינן היכי דיש חשש שיבוא לעשות איסור תורה העמידו דבריהם ולא התירו משום חולה שאין בו סכנה אף דאמירה לנכרי התירו אף היכי דהוי מלאכה דאורייתא בע"כ דאמירה לנכרי קיל משאר שבות היכי דיש חשש דהוא עצמו יבוא לידי איסור תורה וא"כ ה"נ דוקא לו' לנכרי לעשות המדורה התירו כיון דהוי כחולה שאין בו סכנה קיי"ל דאומר לנכרי ועושה אבל היכא שיש חשש שמא יחתה בעצמו לא מהני חולה שאין בו סכנה לכך אין היתר רק בענין שמתחמם רחוק מן המדורה דיש היכר דל"ש שמא יחתה או ביש אחר עמו השומרו שלא יחתה מותר אף לקרב אל המדורה דאף שמפורש בסי' רע"ה דבמדורה אף עשרה אין קורין וכו' היינו רק אם כולם קורין דכל חד טרוד בקריאתו ניהו דגבי נר מותר אף בכה"ג במדורה לא מהני מטעמא שנתן שם כיון שזנבות האודים סמוכים לא יכיר השני כשיבוא זה לחתות והיינו רק כשגם השני קורא אבל אם השני פנוי ומכ"ש אם עומד רק לשמרו מהני אף במדורה ולכך נראה היכי שיש שנים מתחממין מותר לקרב אל המדורה אבל אחד אסור לו לקרב אל המדורה רק לחמם מרחוק באופן דיש היכר לו כנלפענ"ד נכון וברור ודוק היטב:

א

[א] [לבוש] אין תחומין מדרבנן וכו'. ועוד דהא מה שהוא חוץ לתחום של זה הוי תוך תחומן של זה מה שאין כן בשאר איסורים דרבנן (מגן אברהם). ואשתמיטתיה דברי רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ב שדחה זה והסכים דבכל איסורים דרבנן מותר לישראל אחר ועוד דדברי הר"ן בזה יחידאה הן ועיין בבית יוסף:

ב

[ב] [לבוש] בין קצץ וכו'. כן כתב הבית יוסף בסתם ספר התרומות וסמ"ג והגהות אשירי, וצריך עיון הא הר"ן פרק קמא דשבת ושבלי הלקט מתירין בקצץ כמו שכתבתי בסימן רנ"ב ס"ק ט', ועוד שמצאתי בביאור רש"ל לסמ"ג זה לשונו אין לו הכרח מש"ס כלל וגם הרבה חולקים ואמרו שאם קצץ מותר ועל זה נהגו העם היתר כשיקצץ עד כאן לשונו, אבל אני תמה על מה שכתב שהרבה חולקים הא המרדכי ואגודה פרק קמא דשבת והגהות מיימוני וכלבו קיימי כשיטת סמ"ג וספר התרומות, ועוד דבבית ישראל לא מהני קצץ לכולי עלמא וכמו שהעליתי בסוף סימן רמ"ד, והשתא ניחא נמי קושית רש"ל שאין לו הכרח בש"ס דזה שבבית ישראל הוא מפורש בירושלמי כמו שכתב בית יוסף סימן רמ"ד ורנ"ב:

ג

[ג] עשאו בקבול וכו'. פירוש ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך, ושכירות הוא שנותן לו בכל יום כך וכך לצרכו וכו' ואם רגיל להערים אסור פסקי תוס' פרק כל כתבי:

ד

[ד] [לבוש] יש אומרים דהוא הדין נמי וכו'. הב"ח האריך לחלוק על בית יוסף ושולחן ערוך שהבין דספר התרומות וסמ"ג מתירין גם במדורה כמו שמתירין באם חתכה כותי הרבה עצים לצורך ישראל דליתא דלא דק דהתם שהיה דולק מערב שבת בהיתר והרבה לא חיישינן שירבה עוד אבל כשתיקן אש לצרכו חיישינן שירבה ואסור לכולי עלמא עד כאן דבריו בקצרה והט"ז האריך לתרץ דברי בית יוסף בס"ק ג' בסברות דחוקים עיין שם ותמיהני על הגדולים שהם טעו בדברי בית יוסף וחשבו דלמד דספר התרומות וסייעתו מתירין בעושה מדורה לצורכו או לצורך חולה מהא דמתירין בהירבה כותים, וליתא דבספר התרומות סימן רנ"ב כתב על מה שכתב דין דהירבה כותים זה לשונו וכן אם עשה כותי אש או בשביל תינוק לחממו וכו' או בשביל חולה וכו' מותר גם לבריא עד כאן לשונו, וכן כתב הסמ"ג הרי להדיא גם בזה ויותר תימא דבמרדכי פרק קמא דשבת כתב אף האוסרין בהירבה כותים דמתיר בעושה לצורך חולה וכו' עיין שם, וטעמא נראה לי דהתם כבר אנו רואין שהירבה בשבילו אבל הכא לא חיישינן שירבה, שוב ראיתי שהבין הב"ח בס"ק ד' דברי מרדכי דמיירי בהוסיף לצורך חולה נמשך אחריו מגן אברהם וליתא אלא ברור כדפירשתי וכן מבואר בספר התרומות וסמ"ג שכתבו וכן אם עשה וכו', וכן מפורש בסימני ספר התרומות וכלבו. גם מה שהביא ב"ח ראיה ממהר"ם שהחמיר כשהכותי עשה האש ואפילו הכי התיר כשנעשה בהיתר בערב שבת ובא כותי והוסיף בשבת לא ירדתי לסוף דעתו דמהר"ם מיירי להדיא כשהכותי עשה האש בשביל ישראל שזה משנה מפורשת שהוא אסור, אבל כשהכותי עשה לעצמו או לחולה ודאי אפשר דמתיר מהר"ם ועיין ס"ק י"ב, וזה לשון, שבלי הלקט סימן ל' כתב רבינו תם כותי שעשה מדורה והירבה בשלהבת כדי שיתחמם ישראל אסור דכל חיתוי וחיתוי שעושה בגחלים בשביל ישראל אסור עד כאן לשונו, משמע דהכי קאמר שעשה מדורה בתחילה לעצמו ואחר כך הירבה בשביל ישראל ואם כן כיון שאוסר דוקא כשהרבה מבואר נמי דקודם שהירבה מותר לישראל:

ה

[ה] במדורה וכו'. הקשה הבית יוסף מסימן שכ"ה סעיף י' דמותר באין מכירו ותירץ דהכא שאין טורח אלא לחתות בגחלים חיישינן אפילו באין מכירו. עוד כתב דהתם השקה ישראל אחר כך אבל כשהשקה לבהמתו בפעם אחת עם הכותי כמו הכא שמחמם עם הכותי בפעם אחת חיישינן, עד כאן. וקשה דאם כן הוה ליה לש"ס [שבת] דף קכ"ב לומר צריכותא זו דדוקא משקה אחרים קא משמע לן ולא בפעם אחת אבל מנר הוה אמינא אפילו בפעם אחת, ודעת ב"ח ומגן אברהם ונחלת צבי דגם הכא מותר בידוע שאין מכירו וכן עיקר כי כן מצאתי בתשב"ץ סימן ל"ג וכלבו דף ל"א. כתב עולת תמיד ומגן אברהם דוקא מדורה אבל הוסק בתנור כולי עלמא מודים דרשאי ליכנס לבית החורף כנר לאחד נר למאה:

ו

[ו] אף על פי שנהנה וכו'. ומכל מקום אסור להשתמש לאורו וכן כתב הפרישה וכן מצאתי בגליון מרדכי קטן זה לשונו, אש שכותי עושה אם יושב הישראל במקום שרגיל לישב שם מותר ובלבד שלא יושיט ידיו יותר משהיה עושה בשלא היה במקום אש וכן אם הביא נר בחדר של ישראל ששוכב שם תשמיש שהיה עושה ישראל בלא נר מותר להשתמש תשמישים שלא היה עושה בלא נר אסור כיון שבשביל ישראל מדליק (ר' יחיאל מפריש), ומה שכתב לצאת מביתו הוא הדין בשקובע דירתו באותו שבת בבית כותי:

ז

[ז] הוכחה וכו'. אבל אם עשה לצורך שניהם אסור כמו שכתב סימן תקט"ו סעיף ו' (מגן אברהם), ואפשר לחלק דהתם חיישינן שילקט יותר אבל הכא נר לאחד נר למאה, אך בבית יוסף לא משמע הכי וכן ברמב"ם פירוש המשנה סוף פרק כל כתבי. ואגב אזכיר מה שהקשיתי גדולים בש"ס דף קכ"ב ליתני כבש נר למה לי בשלמא בלא פירוש הרמב"ם יש לומר דלא זו אף זו נקט אבל הרמב"ם שם דמתרץ נמי ליתני מים ולא נר קשה, עוד אעורר במה שפירש ברטנורה מה דקאמר הש"ס מעשה דרב גמליאל וזקנים קא משמע לן משום דמעשה רב דלא נהירא לעניות דעתי דלא שייך זה אלא בדבר שיש פלוגתא, אלא נראה לי דקא משמע לן דבנר אף במכירו מותר אליבא דרבא ואליבא דאביי כשלא בפניו, ובזה יש לי לתרץ תמיהתי מרמב"ם דמה דפריך הש"ס והא ר' יחיאל מפריש ומה שאוסר לצאת מביתו הוא הדין בשקובע דירתו באותו שבת בבית כותי רבן גמליאל מביתו הוי פירוש מכח ייתורא דבבא זו דייק הש"ס כן ולא כמו שדחק רש"י עיין שם ודו"ק כי קיצרתי. עוד נראה לי דהוה אמינא הא דאם בשביל ישראל אסור היינו בשביל ישראל לחוד קא משמע לן מייתורא דפירושו אף בשביל שניהם אסור:

ח

[ח] אף על פי שהרוב וכו'. עיין בט"ז מה שהשיג על הב"ח, ולא דק דאכתי קושית הב"ח דמחצה על מחצה כרוב קיימת על בית יוסף לפי הבנתו בפירוש רש"י, ועוד כיון דהבין הבית יוסף בפירוש רש"י שיש חולק בין מחצה לרוב מאי הבין כן במגיד עיין שם ודו"ק וקיצרתי כיון דקיימא לן דשוין הן:

ט

[ט] מותר וכו'. דוקא לצורך שבת התירו כמו שכתב הגה לבוש סימן רע"ט ומגן אברהם כתב כן בשם גליון ש"ך והוא תמוה, גם מה שהביא ראיה מהגהות מיימוני ומרדכי ואגודה ור"י שמותר אף שלא לצורך, לעניות דעתי מוכח למעיין במקורן להיפך עיין סימן ש"ז ס"ק מ"ט:

י

[י] בסעודת שבת. פירוש שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור (מגן אברהם), ומה שכתב מגן אברהם בשם משאת בנימין שבמקום מצוה דוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לכותי שיבנה בית הכנסת אסור, עד כאן. וצריך עיון בסימן ש"ז סעיף ה' ברמ"א, גם אשתמיט להו תשובת ריב"ש סימן שפ"ז דליהנות גופו גרע מעשיית מצוה ורמב"ן מתיר אמירה לכותי לעשות משופר ולולב ואיזמל ואוסר להדליק נר לסעודה שנהנה מנר אבל למצוה לאו ליהנות ניתנו עיין שם, וכן משמע בסימן של"א ובמגן אברהם גופיה בס"ק ה', ומה שכתב מגן אברהם וכן משמע סוף פרק ט"ו דשבת דלא התירו שבות רחוקה, עד כאן, לא דמיא כלל דהתם מיירי ללמוד מיניה היתר אבל לעשות מצוה ממש לא מיירי כלל ודו"ק:

יא

[יא] נהגו רבים וכו'. פירוש אפילו להדליק בחדר שאין שם נר מקודם אבל אם יש שם נר אלא שרצה להוסיף בלאו הכי מותר (עולת תמיד), ולא דק דמכל מקום אסור לצוות לכותי להדליק לו נר ואין חילוק בין היה נר מקודם אלא בעבר והדליק דמותר ליהנות ממנו או עשה מעצמו וכן כתב מגן אברהם, גם נראה מב"ח סעיף ב' דאם צוה לכותי להדליק אסור ליהנות אף שהיה לו נר מקודם:

יב

[יב] ויש להחמיר וכו'. ושל"ה דף ק"ל החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגין בקהילות חשובות שיושבין בחשיכה במוצאי שבת אפילו בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג זקינו הגאון זכרונו לברכה כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית, אך צריך עיון הא בין השמשות לא גזרו משום שבות וצריך לומר דוקא בערב שבת אבל במוצאי שבת גזרו, אבל במגן אברהם סימן שמ"ב מסתפק בדין בין השמשות במוצאי שבת וצריך עיון:

יג

[יג] [לבוש] נר דולק וכו'. כתב עולת תמיד ונראה דוקא בנר של שעוה אבל לא בנר של שמן דאי אפשר שלא יקרב השמן לפתילה ונמצא מבעיר, עד כאן, וכן כתב סימן רע"ט וראייתו מסימן רע"ז סעיף א' גבי נר של שמן ולא דק דהא טעם האיסור שם משום פסיק רישיה, והא כתב בית יוסף בסימן רנ"ד ופסקיה בשולחן ערוך דגבי כותי מותר פסיק רישיה, גם אשתמיטתיה הגהות מיימוני פרק י"ג דמתיר בהדיא של שמן. ועוד נראה לי דאף דנאמר דאין חילוק בין כותי לישראל בפסיק רישיה מכל מקום לא דמי כלל לסימן רע"ז דשם הוי פסיק רישיה מכח דפותח הדלת או מנער הטבלא ומפיל הנר הוי פסיק רישיה, אבל הכא אפשר לטלטלו בנחת שלא יקרב השמן ולא הוי פסיק רישיה דהא אפילו בנר בדלת סבירא ליה לקצת פוסקים הרמב"ם וסמ"ג דאם פתחו בנחת מותר וכמו שכתב הב"ח הטעם בסימן תר"ף דאפשר שלא יקרב השמן כיון שפותח בנחת ופסק כן, ואף לחולקים בזה נראה דהיינו דוקא כיון שפותח על ידי דלת סבירא ליה דאי אפשר שלא יקרב, וראיה לזה משבת דף מ"ז ע"א דפריך לר' שמעון דמתיר מוקצה למה אוסר לטלטל נר הדולק אי משום שלא יכבה הא הוי דבר שאין מתכוין ומשני הנח לנר שמן ופתילה דנעשה בסיס לדבר איסור שהוא השלהבת ובמוקצה כזה מודה ר"ש ולאו משום דחייש לכבויה, ואם איתא דאי אפשר שלא יקרב בטילטול הוה ליה לשנויה דהוי פסיק רישיה אלא ודאי לא הוי פסיק רישיה ועיין סימן תקי"ד ס"ק ה':

יד

[יד] והדליק נר וכו'. אבל הוסיף אחד על מדורה משמע דעת ר"ת שהבאתי בסק"ד דאסור אפילו קודם שכבה ודלא כב"ח, ומה שהאריכו הב"ח וט"ז בזה נדחה בכלל מה שכתבתי שם ואין להאריך:

טו

[טו] לאחר שיכבה וכו'. דעת בית יוסף דכולי עלמא מודים בזה והב"ח חלק עליו ממעשה דמהר"ם עיין שם, וסיים הט"ז דיש לסמוך להתיר בצורך גדול אפילו בהוסיף במדורה ונכבה הראשון, ולעניות דעתי יש לחלק דהתם גם כותי ישבו שם ואמרינן דעושין לעצמן ואינן מאמינין להם במה שאמר שעושין בשביל ישראל, ועוד יש לומר כיון שכבר ישבו הישראלים שם אין צריך לילך משם כדלעיל סוף סעיף א' דאין הישראל צריך לצאת:

טז

[טז] ומותר למחות וכו'. דוקא כשהנר של כותי אבל כשהנר של ישראל צריך למחות, ועיין מה שכתבתי סוף סעיף א' (מגן אברהם), דבס"ק ד' כתב דמכאן ולהבא מחויב למחות כיון שהעצים של ישראל משמע דהפעם ראשון אין צריך למחות, ואפשר דמיירי שלא ראה בפעם הראשון עד אחר הדלקה, ומכל מקום דחוק לומר דהטור ורמ"א מיירי בנר של כותי דמסתימת לשונם משמע אף בישראל, וראיתי בתשב"ץ סימן י"א זה לשונו אם תרצה כותי ליתן שמן בנר בלילה מותר לישראל למחות ומיד בסימן י"ב כתב זה לשונו צריך למחות לעבדו ולשפתחו כותי שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו עד כאן לשונו, שלכאורה סותר אהדדי דבתחילה משמע דרשות בידו למחות ואחר כך אמר דצריך וזה סייעתו לחילוק הנזכר לעיל בין נר של ישראל ובין נר של כותי אך כיון שסתם בפניהם והיה נראה לי נכון לתרץ בסימן י"ב מיירי בעבדו ושפחתו לכך צריך למחות אבל בסימן י"א מיירי בכותי אחרת, אך ראיתי בכלבו דף ל"א שהעתיק אם תרצה שפחה וכו' לכן נראה לי דברישא מיירי שאינו יודע בבירור שתרצה לעשות בשביל ישראל לכך אין מחויב למחות מה שאין כן בסיפא דמיירי שידוע שמדליק בשבילו ולכך דקדק בסיפא וכתב שלא להדליק נר בשבילו, עוד נראה לי דברישא משמע דמיירי שבא להוסיף שמן לאו חיובא הוא למחות כי יש סברא דגורם כיבוי כמו שכתב המרדכי פרק כל כתבי גבי אומר אל תכבה דגורם הבערה אבל בסיפא כשאומר אל תדליק נר אין סברא גורם איסור כלל לכך צריך למחות, ויותר וכו' דבתחילה קא משמע לן עיקר דין דמותר דלא תימא דאיסורא יש בדבר ממתניתין דאל תכבה קא משמע לן דלא, ואחר כך קאמר הדין דצריך למחות. כתב מגן אברהם בשם הב"ח דאם מיחה ועשה בעל כרחו מותר להשתמש לאורו, עד כאן, ולא משמע הכי בפוסקים ובטור, ומה שדקדק הב"ח ליתא כי לא ראה בתשב"ץ שם וכן הט"ז אשתמיטתיה. נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מיקרי לצורך ישראל כיון שהיא חייבת להדיחם לצרכה מדלקת שבא לכבות וכו', משמע קצת היכא שהתחיל לכבותו שאסור למחות דגרם הבעיר וכן משמע בלחם משנה פרק כל כתבי וכן בהתחיל להדליק, ולזה מדוקדק לשון התשב"ץ דלעיל שאם תרצה ליתן וכו':

יז

[יז] שנוהגין וכו'. אבל לחזור ולחמם אחר מנחה חייב למחות אף שהקור גדול (ב"ח). אפילו באמירה וכו', וכן התיר מהר"ש בדרשותיו (מלבושי יום טוב). על המתמיהין וכו', ועוד עכשיו לא שייך זה כיון שהכל מקילין (מלבושי יום טוב): נשאלתי בכותי שרצה לתקן נר של ישראל ונכבה בידו וחזר והדליקו אם מותר להשתמש בו, נראה לי דמותר דזה הוי כמו לצרכו כיון שכבה בידו, ועוד דהא כתבו תוס' דף קכ"ב טעמא דאסור נר שהדליק בשביל ישראל דאי שרינן ליה אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו, עד כאן, וזה לא שייך בזה שיודע שכבה וחזר והדליקו:

א

אסור לכל. בס' מ"א העל' לחלק בין איסור נר לאיסור תחומין ומשמע דעתו דבכל איסור דרבנן אסו' לאחרי'. אבל בס' אלי' רבה חולק עליו דבכל איסור דרבנן מותר לאחרים ע"ש:

א

א) [סעיף א'] עכו"ם שהדליק את הנר בשביל ישראל אסיר אסור וכו' ולא דמי למה שהובא בשבילו מחוץ לתחום רמותר לאחר דתחומין דרבנן. ועוד דאפי' באיסור דרבנן אפשר דלא מקלינן אלא באיסור תחומין שאינו שוה בכל דמה שהוא חוץ לתחומו של זה הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסור דרבנן לא. ב"י. מ"א סק"א. אבל הא"ר או' א' כתב דרי"ו דחה טעם זה והסכים דבכל איסור דרבנן מותר לישראל אחר יעו"ש. וכ"כ המט"י או' א' אמנם עיין להער"ה או' א' שהביא פליגתא בזה מחלוקת ראשונים וע"כ לחלק יצא דכל חיסור דרבנן הנעשה בשביל ישראל ע"י גוי מותר לאחרים דק"ל בסי' שכ"ה כרוב הפו' דגוי שמילא מים לבהמת ישראל מבור רה"י לכרמלית מותר לאחרים אבל באיסור דרבנן הנעשה ע"י ישראל אסור גם לאחרים יעו"ש:

א

ב) שם. בשביל ישראל וכו' נראה פשוט דאם הדליק לצורך מומר נמי אסור לכל ישראל דאעפ"י שחטא ישראל הוא. גם אם הדליק לבן מומרת שילדה מעכו"ם נמי דינא הכי כיון דוולדה כמוה כמ"ש בא"ה סי' מ"ג. מיהו אם הדליק לצורך כותי יש להסתפק. תו"ש או' א' מיהו בס' זכרון יצחק סי' י"ט הביא דברי התו"ש הנ"ז ומסיק דאין בידינו להקל לענין אסורי שבת בדבר שלא נמצא מפורש להקל. וכתב דה"ה אם היה מחצה נכרים ומחצה כותים ונדלקה הנר במקומם אסור ג"כ לישראל ליהנות מאורו יעו"ש. והביאו א"ח או' ב' ועיין מש"ז או' ו' שמצדד להקל בהדליק לצורך מומר יעו"ש ומ"מ לענין דינא נראה דיש להחמיר כדעת התו"ש:

א

ג) שם. אסור לכל וכו' והא דלא כתב כאן הש"ע בהדלקת הנר דאסור לערב גם לישראל אחר בכדי שיעשו סמך על מ"ש לקמן סי' שכ"ה גבי עכו"ם שעשה ארון וכו' יעו"ש וכן הדין במילא מים לצורך ישראל וכן בעשה עכו"ם כבש לירד בו ישראל דאסורין למו"ש בכדי שיעשו וכדמוכח ממ"ש הרמב"ם ז"ל ברפ"ו והוא פשוט. מט"י או" א':

א

ד) שם. אסור לכל וכו' עכו"ם שהדליק נר בשביל חבירו ובאמת חבירו לצורך ישראל כוונתו י"ל להקל דאין נראה כשלוחו של ישראל מש"ז שם:

א

ה) שם. אסור לכל וכו' מדרבנן דאם יהא מותר ליהנות יאמר לו להדליק. חי' רשב"א. והר"ן כתב הטעם שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת. והב"ד המש"ז שם וכתב ומשמע דחד טעמא הוא כחי' רשב"א יעו"ש:

א

ו) שם. אפי' למי שלא הודלק בשבילו. שהחמירו בזה חכמים הואיל ונעשית מלאכה גמורה של תורה בשביל ישראל בשבת. ר"ז או' א':

א

ז) שם הגה. ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר וכו' או שעשאו בקבלנות וכו' ר"ל דהאי קצב לו שכר אין חילוק בין אם קצב בתורת קבלנות שהיא בכל זמן שיצטרך להדליק לו את הנר הין אם קצב בתורת שכיר יום ותנא והדר מפרש וטעם האיסור הוא דלא דמי לשלוח אגרת דשרי בקצץ דהתם אין גוף ישראל נהנה מגוף השליחית אבל הכא גוף הישראל נהנה ממלאכה שבת הנעשית בשבילו והוא נהנה בה בשבת עצמה. מט"י או ב' א"א או' ב' ומ"ש בביאור רש"ל לסמ"ג דאין לאיסור זה הכרח מש"ס וגם הרבה חולקים ואמרו שאם קצץ מותר ועל זה נהגו העם היתר בקצץ כבר תמה עליו א"ר או' ב' וכתב הא המרדכי והאגודה פ"ק דשבת והג"מ וכלבו קיימי כשיטת סמ"ג וסה"ת לאסור גם בקצץ יעו"ש. וכן הוא דעת האחרונים כדעת מור"ם ז"ל לאסור גה בקצץ. תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ח"א כלל ס"ג או' ו':

א

ח) ובענין מקום שנהגו לכבות בביהכ"נ הנרות בליל ש"ק אחר תפלת ערביה ע"י עכו"ם ויחזור וידליקם בעלות השחר לצורך הקהל שיתפללו בסידורים ולחזור ולכבותם אחר שחרית ולהדליקם קודם ערבית של מו"ש. וכן עושים משבת ליו"ט וכן ביוה"כ. עיין בשו"ת רב פועלים ח"ב סי' מ"ג שהמציא להם התר עבור שהוא דבר מצוה וגם מצוות לא ליהנות טתנו וגם באופן שיהיה העכו"ם לנפשיה קטרח דהיינו שישכרו לו כך וכך הדלקות בכך וכך מעות בין בחול בין בשבת כדי שיבוא מעצמו להדליק גם בשבת כדי להרבות סכום הדלקות ולקבל שכר יותר וגם צריך שיהיה נר אחד בבהכ"נ שלא יכבה שיכולין לקרות לאורו מעט כדי שיהא העכו"ם מוסיף על האורה יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' ש"ז או' ל"ח ואו' ט"ל:

א

ט) שם בהגה. או שעשאו בקבלנות וכו' והיינו אף במלון של עכו"ם ועכו"ם עושה ע"ד ישראל בקבולת אסור אבל בבית ישראל בל"ה לא מהני קבולת. א"א או' ב' לב"ש:

א

י) שם בהגה. דהואיל והישראל נהנה וכו' וסמכוה אקרא דכתיב כל מלאכה לא יעשה לכם בציר"י אפי' ע"י אחרים משמע. לבוש:

א

יא) שם בהגה. אסור בכל ענין ואפי' הדליק בביתו לצורך ישראל והביאו לישראל אסור. ח"א כלל ס"ג או' ו':

א

יב) שם. אבל אם הדליקו לצרכו וכו' ואם רגיל להערים אסור. פסקי תו' פ' כל כתבי. א"ר או' ג':

א

יג) שם. או לצורך חולה וכו' והטעם אעפ"י שהודלק לצורך ישראל כיון שהודלק בהיתר דק"ל דצרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י עכו"ם כדלקמן סי' שכ"ח סעי' י"ז יעו"ש. ב"י. מט"י או' ג':

א

יד) שם הגה. או לצורך קטנים וכו' המט"י או' ד' כתב דצ"ע בדין זה כיון דהדלקת הנר אין בו הנאת הגוף כ"כ ולא דמי למדורה וגם לא דמי נמי דהך דסי' שכ"ח דמיירי בתינוק שאין לו מה לאכול וא"כ למה נתיר וע"כ כתב דאין להתיר בסתם כ"א בתינוק שהורגל בראיית הנר בלילה ואם לא היה הנר דלוק יצטער ויבכה יעו"ש:

א

טו) שם. מותר לכל ישראל וכו' דלא שייך למגזר שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה וא"צ להרבות בשבילו. ואף דבתרי נפיש נהורא טפי מ"מ לא חיישינן להאי. תו"ש או' ג' והעו"ת כתב דאפי' הוסיף נרות בשביל שאר ישראר מותר להשתמש בהם כיון דאיכא נר שהודלק לחולה ונר לאחד נר למאה. וכתב עו"ש העו"ת דה"ה במקומות שעושים מדורות בתנור בית החורף ומאותה מדורה נתחמם כל החדר דלא חיישינן שמא ירבה בשביל הבריאים דכיון דצריך לחמם כל החדר בשביל החולה דומה לנר הוא והמחבר שאוסר במדורה מיירי במנהג שאר מקומות שעושים מדורה ויושבים בני אדם סביב וכשבני אדם מרובים אז צריך להוסיף עצים ולעשות מדורה גדולה עכ"ד. וכ"כ המ"א סק"ג א"ר או' ה' א"א או' ג' ר"ז או' י"ג:

א

טז) שם. להשתמש לאורו. ואפי' הוא מכירו דנר לאחד נר למאה. שבת קס"ב ע"א. ובכל זה אין חילוק בין אם העכו"ם הדליק הנר בביתו או בבית ישראל. אחרונים:

א

טוב) שם. וה"ה לעושה מדורה לצרכו וכו' דמותר לישראל להתחמם משום דמדורה קטנה נמי מחממת להרבה אנשים והוי כמו נר. והי"א ס"ל דבמדורה גזרינן שמא ירבה ולא דמי לנר משום דברבוי אנשים צריך להוסיף במדורה. לב"ש. ומאן דמתיר במדירה אפי' במכירו דהוי כמו נר. מש"ז או' א':

א

חי) שם. ויש אוסרים במדורה וכו' והוא דעת הטור דס"ל דיש אש שמספקת לכמה בני אדם ויש אש שאינו מספיק רק לאחד או לשנים ואיכא למיגזר שטא ירבה בשבילו ואעפ"י שאינו מכירו לישראל זה מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו הו"ל כמכירו ואיכא למיחש שמא יבעיר עצים או יחתה בגחלים עבור ישראל. כ"כ ב"י. אבל הב"ח כתב דגם הכא אינו אסור אלא במכירו והא דסתם דבריו משום דמסתמא אין העכו"ם מניח לשום אדם להתחמם מאש שלו אלא א"כ כשהוא מכירו כבר עכ"ד. ולפ"ז כתב המ"א סק"ג דאם ידוע שאינו מכירו שרי. וכ"כ א"ר או' ה' בשם התשב"ץ וכלבו והנ"ץ וכתב וכן עיקר. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בדעת הטור ולסתם מרן שרי במדורה כמו בנר יש להקל באינו מכירו לעת הצורך ואם מרגיש שרוצה להרבות בשבילו יש לאסור וצריך לקום תיכף מאצלו:

א

יט) שם הגה. מיהו אם עשה עכו"ם בבית ישראל וכו' וזהו דוקא בפעם ראשונה (ומיירי שלא ראה בפעם הראשון עד אחר הדלקה. א"ר או' ט"ז) אבל מחויב למחות בידו מכאן ולהבא דכיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו. ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דהו"ל קבולת בביתו של ישראל כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב' הגמ"מ מ"א סק"ד. ר"ז או' ג' ח"א כלל ס"ג או' ו' אבל אם הנר או העצים של הנכרי א"צ למחות בו כשעושה מדעת עצמו אעפ"י שלא קצץ לו שכר ואפי' בתוך בית ישראל דאין חוששין למראית העין כשהמלאכה נעשית בחפצים של נכרי. ר"ז או' ד' רק שאסור להשתמש לאורה כיון שעשה לצירך הישראל. נז"י סי' מ"ז או' ג':

א

כ) שם שם בהגה, מדעתו. שלא צוהו הישראל ואעפ"י שעושה הנכרי בשביל ישראל לא הטרחוהו לצאת מהבית ואעפ"י שבע"כ הוא נהנה רק שאסור להשתמש לאורו. לב"ש ואם צוהו צריך לילך חוץ דמ"מ נהנה הוא מאור א"א או' ד':

א

כא) שם בהגה. אין הישראל צריך לצאת וכו' וה"ה שא"צ להפוך פניו אלא א"כ שרוצה לעשות מדת חסידות. ב"י. רק שאסור להשתמש לאורי. מ"א סק"ה. א"ר או ו' תו"ש או' ז' א"א או' ה' ר"ז או" ב':

א

כב) שם בהגה. אין הישראל צריך לצאת וכו' וה"ה כשקובע דירתו באותו שבת בבית כותי. א"ר שם. א"א שם. ר"ז שם:

א

כג) שם בהגה. אעפ"י שנהנה וכו' אש שכותי עושה אם יושב הישראל במקום שרגיל לישב שם מותר ובלבד שלא יושיט ידיו יותר משהיה עושה בשלא היה במקום אש. וכן אם הביא נר בחדר של ישראל ששוכב שם תשמיש שהיה עושה ישראל בלא נר מותר להשתמש תשמיש שלא היה עושה בלא נר אסור כיון שבשביל ישראל מדליק. א"ר שם:

א

כד) [סעיף ב'] אם רוב עכו"ם מותר וכו' שלצורך הרוב הוא מדליק. ואפי' במכירו לישראל מותר. קרבן נתנאל. ונראה דאם קצב לו שכר להדליק לו את הנר בכל פעם שיצטרך ודאי אסור אפי ברוב עכו"ם דודאי הדליק גם לצורך ישראל. תו"ש או' ח':

א

כה) שם. או אפי' מחנה וכו' ואע"ג דספיקא דרבנן הוא דאפי' מדליק הגוי בבירור בשביל ישראל אינו אסור אלא משום שבות וק"ל בכל דוכתא דכל שהוא ספיקא דרבנן אזלינן ביה לקולא משום חומרא דשבת החמירו ואסרו מספק. עו"ת או' ב':

א

כו) שם. ואם יש הוכחה וכו' וכן אם יש הוכחה שמדליק בשביל נכרי אחר. ר"ז או' ז' אבל אם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ו' מ"א סק"ו. א"ר או' ז' תו"ש או' יו"ד ער"ה או' ג' ר"ז שם. וכן אם עשה בצווי ישראל אף ברוב עכו"ם אסור. מש"ז בסוף הסי':

א

כז) שם. ואם יש הוכחה וכו' ואם העכו"ם משתמש לאורה דבר שא"צ נר כגון שמושך יין מהחבית וכדומה אי מיקרי הוכחה עיין תו"ש או' י"א שמסתפק בזה ולי נראה דכיון שהדליקה להשתמש בה לדבר זה לצרכו שפיר הוי הוכחה:

א

כח) שם. כגון שאנו רואים וכו' שמיד שמדליקה משתמש לאורה. לבוש. משמע הא כשמשתמש בה אח"כ לא הוי א"א או' ו' ומשמע שאין חילוק בין הסיבו בבית ישראל או בבית עכו"ם ובין לוקח נר שלו או נר של ישראל הולכין אחר הרוב או כשיש הוכחה. א"א שם. מיהו ממ"ש לעיל או' י"ט נראה דאם הנר של ישראל צריך למחות בידו יעו"ש:

א

כט) שם הנה. י"א דמותר לומר לעכו"ם להדליק לו נר לסעודת שבת וכו' פי' שיושב בחושך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיטא דאסור. וה"ה אם יש לו נר אחד אסור לומר לעכו"ם להדליק דכשאומר לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא במקום מצוה אבל אם הדליק מותר ליהנות דלא מיקרי הנאה כמ"ש סעי' ד' ודלא כהעו"ת שכתב אם יש לו נר דלוק מותר לכתחלה לומר לעכו"ם להדליק עוד יעו"ש. מ"א סק"ז. וכ"כ א"ר או' י"א על דברי העו"ת הנז' דלא דק דלא שרי ליהנות ממנו אלא בעבר והדליק או שעשה מעצמו אבל אם צוה לכותי להדליק אסור ליהנות אף שהיה לו נר מקדם יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ב. ר"ז או' ח':

א

ל) שם בהגה. במקום מצוה. ודוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לעכו"ם שיבנה בהכ"נ אסור דלא התירו שבות רחוקה. מ"א סק"ח. תו"ש או' י"ג. ור"ל שהתירו שבות לצורך דבר קרוב שיהנה בו לצורך שבת אבל לא לצורך דבר רחוק. לב"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ד או' י"ט ואו' ך':

א

לא) שם בהגה. ואין מוחה בידם. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ב"ח. מ"א סק"ט. וה"ד באיסור דרבנן או ד"ת ואינו מפורש בתירה אבל אם מפורש בתורה מוחין כמ"ש לקמן סי' תר"ח סעי' ב' יעו"ש:

א

לב) שם בהגה. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול וכו' ושל"ה דף ק"ל החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגין בקהלות חשובות שיושבין בחשיכה במו"ש אפי' בחתונה עד שיאמרו הקהל ברכו. וכן נהג זקינו הגאון ז"ל כשהיו סועדין אצלו סעודה שלישית. א"ר או' י"ב. וכ"כ הר"ז או' ז' דאין להתיר אפי' לצורך גדול. וכ"כ המט"י או' ט' דחלילה לנו לסמוך על סברה זו דאע"ג דמרן ב"י סי' ש"ז הזכיר סברה זו בשם בעל העיטור מ"מ היא סברה יחידית נגד דעת רוב הפו' ז"ל וכמ"ש האחרונים הב"ח והט"ז. וכן הפר"ת ביו"ד סי' קי"ח קרא ערעור על מי שיסמוך על סברה זו ואסר לקרוע הניירות הדבוקים ע"פ התנור ע"י עכו"ם כדי להוציא החמין משום דקריעת הנייר באופן זה וכן פתיחת האגרות בקריעת נייר לא מיקרי קלקול אלא תיקון והו"ל מלאכה גמורה יעו"ש. מיהו בענין פתיחת האגרות ע"י עכו"ם יש מתירין כמ"ש לקמן סי' ש"ז סעי' ד' יעו"ש:

א

לג) שם בהגה. ויש להחמיר וכו' ובמו"ש ביה"ש אין להחמיר. א"א או' ט' וכ"ש בע"ש ביה"ש ועיין לקמן סי' שמ"ב ובדברינו לשם בס"ד:

א

לד) שם בהגה. ויש להחמיר וכו' אם גילו החוזים בכוכבים שביום ש"ק הבא ילקה השמש ויחשך העולם ולא יראו איש את אחיו אי שרי לומר לגוי בחול שביום ש"ק שעה אחת לפני אימת החשיכה שידליק נרות בבית ישראל כיון שיש להם פחד גדול וצער ב"ח ובמקום צער לא גזרו רבנן ומה גם צער קטנים וחשש גניבה. עיין להרב שבת של מי בקו' יעקב לחק לימוד דעת שנשאל בזה והתיר וכתב דלא דמי לדין זה של הרב של"ה ז"ל דהכא איכא הרבה פחד והדמיון פועל יעו"ש. פתה"ד או' ז':

א

לה) [סעיף ג'] אם אומר אדם לעבדו וכו' נראה דוקא עבדו ומשרתו אבל עכו"ם דעלמא שאינו תלוי בדעת אחרים יהיה הולך לדרכו והדליק נר מותר לישראל לילך עמו ואם אינו הולך אלא בשביל ישראל הו"ל כמו עבדו דהכל תלוי בעיקר ההליכה בשביל מי היתה ונקט עבדו משום דמסתמא אינו הולך אלא לצורך רבו. מט"י או' יו"ד:

א

לו) שם. אעפ"י שגם הם צריכין לו. ואיכא הוכחה גמורה כמ"ש סעי' ב' תו"ש או' ט"ו:

א

לז) שם. אין זה לצורך העכו"ם וכו' ואותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מיקרי לצורך ישראל דכיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת. ט"ז סוף הסי' א"ר או' ט"ז. י"א בהגה"ט. ואז מותר לישראל להשתמש לאור נר זה אף צרכי גופו. מש"ז או' ה' ר"ז או' י"ב. ת"א כלל ס"ג או' ח':

א

לח) שם הגה. ומותר לומר לעכו"ם לילך עמו ליטול נר דלוק וכו' היינו שהודלק מבע"י או לצורך עכום אבל אם הודלק בשביל ישראל אסור גם לישראל זה כמ"ש סעי' א':

א

טל) שם בהגה. נר דלוק וכו' ונראה דוקא בנר של שעוה וכיוצא בו דליכא למיחש שיטה ויבעיר. עו"ת או' ג' וכ"כ בס' הזכרונות דבנר של שמן אין להקל כלל דבקל מתקרב השמן או מתרחק ויש בו חשש איסור תורה. והביאו מ"א סק"י וכתב אבל בפו' משמע דשרי דהא כל הדלקתן היתה בשמן ועוד דרא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רס"י רע"ז. וכ"כ א"ר או' י"ג והשיג על דברי העו"ת יעו"ש. וכ"כ המט"י או' י"א א"א או' יו"ד. ר"ז או' ט' ועיין באו' שאח"ז:

א

מ) שם בהגה. ליטול נר דלוק וכו' ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך. רדב"ז ח"א סי' ס"ד מ"א סק"י. וכ"כ הרב ראשון לציון ביו"ד סי' רמ"ב אע"ג דהדין הוא ברור להתיר כיון שרבים טעו להטיב את הנר ולהחזיר הקדרה על האש דהכל אחד אין לעשות כן אלא דוקא בצנעא וכי הא מילתא וכיוצא בה אם יראה החכם היתר המופלא בעיני שאר העם אין להתיר יעו"ש. וכ"כ הגמ"י ה' ת"ת ופסקי מהרי"א סי' נ"ב דאסור להתיר דבר התמוה לרבים יעו"ש. ער"ה או' ד' אמנם עיין בשו"ת מהר"ר יעקב ממרויש ז"ל סי' ד' (והובאו בסוף הרדב"ז ח"ה) שהיה שואל ומשיבין לו מן השמים שנשאל ע"ז והשיבו לו דאסור לעשות כן לומר לגוי לטלטל נר הדולק בשבת ממקום למקום יעו"ש:

א

מא) [סעיף ד'] אם יש נר בבית ישראל וכו' והיה נמי אם יש אש דולקת והרבה עליה העכו"ם מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת אבל לדעת היש אוסרים במדורה בסעי' א' אסור. כ"כ ב"י אבל הב"ח כתב דגם להיש אוסרים בסעי' א' דוקא לאחר שכלו הראשונים אבל קודם שכלו מותר ליהנות יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק י"ב והתו"ש או' ח"י אמנם הא"ר או' י"ד כתב דלדעת האוסרים במדורה אסור גם קודם שכבה הראשון ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' ח"י כיון דאיכא פלוגתא בזה יש להקל דוקא לעת הצורך יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן יש להקל דוקא לעת הצורך. וכ"כ הר"ז סוף או' י"ג:

א

מב) ואם הוסיף עכו"ם עצים לצורך החולה מותר להתחמם כנגדן אפי' לאחר שכלו העצים הראשונים וכן בהוסיף נרות על הנר שדלק כבר מע"ש או הוסיף שמן בנר שדלק מע"ש בשביל החולה מותר לבריא אפי' לאחר שכבה הנר הראשון ולאחר שכלה השמן הראשון. ב"ח. מ"א שם. וכ"כ הט"ז סוף סק"ג:

א

מג) שם. אבל לאחר שיכבה הראשון אסור וכו' כתב הט"ז סק"ג דלדעת המתירין במדורה בסעי' א' מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון דבתר התחלה אזלינן אלא דהטור ושאר האוסרים לא אזלי בתר התחלה וס"ל שיש איסור לפנינו אחר הריבוי וממילא כאן אין היתר אלא כל זמן שהראשון דולק והקשה על הש"ע דבסעי' א' הביא פלוגתא וכאן סתם כהאוסרין וסיים אעפ"י שק"ל כהאוסרים כמ"ש הש"ע כאן מ"מ לצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה בנרות המקיל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורה ג"כ יש לו על מה לסמוך יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ד. ח"א כלל ס"ג או' ו' מיהו הא"ר או' ט"ו והמט"י או' י"ב והח"מ או' ה' והמאמ"ר השיגו בזה על הט"ז יעו"ש. וע"כ יש להחמיר להשתמש לאור הנר או לאור המדורה אחר שכלה אור הראשון ואפי' לצורך גדול. וכ"כ בן א"ח פ' תרומה או' ז':

א

מד) שם. וכן אם נתן שמן בנר וכו' עכו"ם שרצה לתקן נר של ישראל ונכבה בידו וחזר והדליקו מותר להשתמש בו דזה הוי כמו לצרכו כיון שכבה בידו וראיה מתו' שבת קכ"ב דגזרינן שמא יאמר לו ולא שייך כאן. א"ר או' י"ז. א"א או' י"ג. כר"ש. נז"י סי' מ"ז או' ח':

א

מה) שם הגה. ומותר למחות בעכו"ם וכו' ונראה דאתא לאשמעינן דלא תימא שאסור לדבר בענין הדלקה כלל קמשמע לן דמותר. ב"י. ט"ז סק"ה. וב"ח כתב דהאי יכול למחות דקאמר כלומר יכול למחות וכשמיחה בו יכול להשתמש לאורו יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק י"ג וכתב ובלבד שלא יערים. וכ"כ התו"ש או' י"ט. ר"ז או' ה' אמנם הא"ר או' ט"ו השיג על דברי הב"ח הנ"ז וכתב דלא משמע הכי בפו' ובטור. וכ"כ המט"י או' י"ג דכשמדליק לצורך ישראל אפי' אחר מחאה אסור לישראל להשתמש לאורו דהוף סוף הרי המלאכה נעשית בשבילו והשיג על הב"ח יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ס"ג או' ו':

א

מו) שם בהגה. ומותר למחות בעכו"ם וכו' דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות. מ"א ס"ק י"ד. דאם לא ימחה בידו מחזי דניחה ליה ואדעתא דישראל עביד. תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ג' ועיין לעיל או' י"ט:

א

מז) [סעיף ה'] בארצות קרות וכו' ואף כשהקור גדול לאו שפיר עבדי הני אינשי לאחר מנחה שאומרים לעכו"ם שיחזור ויחמם כי הלא כבר נתחמם הבית החורף ממה שהסיקו התנור בבקר ואעפ"י שנתקרר לעת ערב אינו כ"כ שיהא האדם חשוב כחולה אצל קרירת זה ולכן חייבין למחות שלא להסיק עוד את התנור עד צאת הכוכבים וכן קבלתי ממורי הרב ז"ל. ב"ח. עט"ז ונראה דהכל לפי הקור ולפי בית החורף אם ממשיך ביה החום זמן מרובה והחכם עיניו בראשו ויעשה הכל לפי הצורך לו. עו"ת או' ד' ר"ז או' י"ז:

א

מח) שם. בשביל הקטנים וכו' אבל אם נעשה בשביל שניהם אסור. כמ"ש לקמן סי' שכ"ה סעי' ו':

א

מט) שם. ולא כאותם שנוהגין היתר וכו' ואפי' עושה העכו"ם מדעתו צריך למחות בו כמ"ש סעי' א' מ"א ס"ק ט"ו. והלבוש כתב הטעם להנוהגין עכשיו להקל אעפ"י שאין הקור כ"כ גדול משום דעכשיו לא ניסו לשבת בקור ומחמת ההרגל הוו להו כחולים לענין זה יעו"ש. והמ"א שם כתב ואפשר דהעולם סומכין על הג"מ שכתב שאפי' במצטער שרי שבות כמ"ש סי' שכ"ח סעי' ל"ג אבל בסי' ש"ז סעי' ה' פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי. ועכ"פ יזהרו שלא לומר לו בשבת להסיק או לעשות מלאכה. ואפשר לומר ג"כ כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף אף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול הו"ל כאלו עשה מדעתו וא"צ לצאת מביתו כמ"ש סעי' א' עכ"ד. אלא שלכתחלה צריך למחות בו. ר"ז או' ט"ז:

א

נ) ולומר לעכו"ם בפירוש שיסיק כל שהקור גדול יש להתיר באפשר א"א א"ו ט"ו:

א

נא) ואם לא חימם בבוקר אף שיסיק התנור סמוך ללילה ולא יהא חם רק במו"ש מ"מ אצל חולה מותר וכל מה דמקדים פיקוח נפש הוא. א"א שם:

א

נב) ואם נשבר התנור אסור לומר לעכו"ם לתקנו אעפ"י שהקור גדול דיכול לילך לבית חבירו, כר"ש, ונוהגין העולם שאין מבערין אש בשבת בתנור בית החורף אם לא היו מבערין ג"כ אש בתנור בימי החול מקודם. קצור של"ה. ודע דכל הני שריותא שכתב הלבוש ומ"א שנהגו להקל בחמימות בית החורף הוא דוקא בארצות אשכנז שיש להם קור גדול אבל בשאר ארצות שאין להם קרירות כ"כ גדול חלילה להקל וכל המחמיר בענינים האלו לכבד את השבת יאריכו ימיו ושנותיו:

א

ש"ע ס"א בקבלנות וקבלנות מותר בסי' רנ"ב ס"ב הכא אסו' משום שנהנה כו'. מיהו בבית ישראל בלאו הכי אסור בקבלנות כמבואר שם בסי' רנ"ב ורמ"א כאן קמשמע לן אם הישראל במלון אצל הנכרי:

ב

שם . דל"ח שמא ירבה בשבילו דנר לא' נר למאה:

ג

שם או לצורך חולה מותר לישראל להתחמם משום דמדורה קטנה נמי מתחממה הרבה אנשים והוי כמו נר והי"א ס"ל דבמדורה גזרינן שמא ירבה ולא דמי לנר משום דבריבוי אנשים צריך להוסיף במדורה:

ד

מ"א סק"א תוך תחומו. ואין איסורו שוה בכל מש"ה קיל משארי איסורי דרבנן כן כתב הר"ן הובא בב"י:

ה

סק"ב ושכירות ומ"ש רמ"א או שעשאו כו' הוא ביאור למה שכתב תחלה בין קצב כו'. ובדרך אחר יש לפרש דה"ק רמ"א בין שמדליק בשכר בין בחנם דהדר קאמר דבשכר אין חילוק בין קבלנות לשכירות: (הגה ס"א) מדעתו שלא צוהו הישראל אעפ"י שעוש' הנכרי בשביל ישראל לא הטריחוהו לצאת מהבית אעפ"י שבע"כ הוא נהנה רק אסור להשתמש לאורו:

ו

סק"ד קבולת בביתו. קשה הא בלא"ה אסור מטעם שכתב רמ"א דהואיל והישראל נהנה כו' עיין מה שכתב אות א'. וי"ל דאי משום ה"ט לא היה צריך לגרשו אם רוצה לצאת למקום אחר כדי שלא יהנה מזה משא"כ לטעם המג"א צריך לגרשו משום שיחשדהו שעושה הנכרי בשליחות ישראל כיון שהוא בבית ישראל:

ז

סק"ז פי' שיושב בחושך כו' תרתי בעינן שאין לו שום נר וגם צריך לאכול משא"כ אם כבר אכל או יש לו נר א':

ח

ט"ז סק"ב נסתפק בזה תיבת בזה הבין הב"ח דקאי אדסמיך ליה דמיירי ממחצה. והט"ז פירוש דקאי על כל דברי הרא"ש שהזכיר בב"י תחל' דמיירי בין ברוב ישראל בין במחצה ובשניהם נסתפק המ"מ אי מהני הוכחה:

ט

סק"ג לדעת המתירים. היינו דיעה א' שבס"א א' שמתירים במדורה ובאות א' כתבתי דהיינו מטעם דהוי כמו נר והוא מדברי הב"י. אבל הט"ז כאן ס"ל דטעמם משום דאף אם ירבה שרי כיון שתחלה נעשה בהיתר לצורך נכרי לכן אף אם ירבה מותר והטעם שפי' כך הט"ז הוא מתוך שהביא הט"ז אח"כ במגדול ווישבור"ג שהתירו בפי' מחמת שתחלת המדורה היה בהיתר בע"ש:

י

שם אלא דהטור וכו'. היינו דיעה ב' שבסעיף א':

יא

שם שיש איסור לפנינו ר"ל אם ירבה בשבילו יהיה איסור לכן אסרינן מחשש שמא ירבה ולא אמרינן שכשירב' יפרוש הישראל משם כיון דליכא גבול ולא ידעינן אימתי ירבה חיישינן דלמא לא יהיה אז אדעתיה דישראל לפרוש משם:

יב

שם ויש כאן קושיא ר"ל דלפירושו של הט"ז יש קושיא זו אבל הב"י אזיל לשיטתיה וכמו שכתבתי באות כ"א וק"ל:

יג

שם בע"ש עשינו מדורה להתחמם בשבת כצ"ל:

יד

שם אם יש בלאו הכי היתר כגון שעשאו נכרי לצורך עצמו או חולה ובהא נראה דגם הב"י מודה וק"ל. ומ"ש הט"ז ואפילו לדעת הטור כו' אינו נמשך לשל מעל' בלשון פלוגתא על הב"י אלא הוא ענין בפ"ע והוא גם להב"י:

טו

סק"ד יש אש דולק. ר"ל מערב שבת:

טז

שם ולטעמייהו אזלי'. ר"ל שהם הם בעלי דיעה א' שבסעיף א':

יז

שם שעשה הנכרי לצרכו דכיון שעשאו לצורכו הרי נעשה בהיתר ואפי' כשמרבה אסור. ה"ה כשמרבה על האש שנעשה מע"ש. והב"ח מחלק ביניהם וסתר הט"ז דבריו דאין חילוק:

יח

שם דכבר הרבה. לפ"ד הב"ח האלו אין חוששין לשירבה שני פעמים אלא פעם אחד א"כ כשעשה נכרי אש בין בע"ש בין בשבת לצורכו אסור לישראל להתחמם משום שמא ירבה ואין אסור אלא קודם שריבה אבל אם כבר ריבה בשביל הישראל מותר להישראל לחמם. וע"ז כ' הט"ז דליתא דאם אסור קודם הריבוי מחשש שמא ירבה ודאי אסור גם אחר הריבוי. וא"כ המתירים אחר הריבוי ודאי דמותר גם קודם הריבוי והאוסרים אף על גב דמיירי אינהו קודם הריבוי מ"מ ודאי דאסרי גם אחר הריבוי זהו המשך דברי הט"ז:

יט

מ"א סק"ז וכמ"ש ר"ס זה. דאם הדליק נכרי נר בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו:

כ

שם דלא כע"ש. שכ' דאם יש נר א' עדיף כמו בסעיף ד' וז"א דדוקא לענין עבר והדליק מקילינין בסעיף ד' אבל לא לצוות להדליק:

כא

סק"ה שבות רחוקה. שהתירו שבות לצורך דבר קרוב כגון שיש בו צורך לשבת זה אבל לא לצורך דבר רחוק וע' פסחים דף מ"ג:

כב

(הגה ס"ג) ליטול נר דלוק כגון שרוצ' לילך לחדר שאין בו נר למשוך משם יין או להביא לחם וכה"ג:

כג

מג"א סק"י ועיין ססי' רנ"ג. כוונתו דאפי נאמר דהוי פסיק רישיה מ"מ שרי ע"י נכרי והובא ברע"ז במג"א סק"ז:

כד

סקי"א מצי לאתויי בלא נר דוגמא לדין זה בסי' שכ"ה סעיף יו"ד דכיון שהיה יכול הישראל לעשות דבר ההוא בהיתר אין איסור ע"י נכרי:

כה

שם מתיר בכל ענין. ר"ל אף שאינה צריכה להאיר לעצמה:

כו

שם ועסי' של"ד ס"ב. דיש אוסרין לטלטל מוקצה ע"י נכרי וחולקים על סברת ר"ח הזו:

כז

שם שמא יכב' כוונת המג"א דלדברי רש"י הללו אין מקום לדברי ר"ת דהרי אין הישראל מותר לטלטל אפי' מן הצד משום שמא יכבה לכן כתב דליתא להאי טעמא דרש"י:

כח

שם בסיס לדבר האיסור. היינו השלהבת ואין איסורו אלא משום מוקצה כדברי ר"ת ועיין מג"א סימן רע"ז סק"א:

כט

שם ועמ"ש סימן רע"ז ס"א כצ"ל:

ל

מ"א סקי"ב כיון שלאחר שכלו הוא החילוק שהביא הט"ז סק"ד מהב"ח ור"ל דדוקא קודם הריבוי אסור מחשש שמא ירבה אבל אחר הריבוי שרי דליכא למיחש שירבה עוד פעם א'. דהא לאחר שכלו הראשוני' שוב לא יתחמם שם הישראל כלל:

לא

שם לצורך חולה שרי. ד"ל דבה"ג יש סברא לאסור אפילו אחר הריבוי שמא ירבה עוד פעם אחת כיון דבהאי גוונא יתחמם אפילו אחר שכלו הראשוני' כמ"ש הט"ז בסק"ג מש"ה כ' דאפילו הכי שרי:

לב

סקי"ג ועסס"א. דשם בסק"ה כ' דאסור להשתמש היינו כשלא מיחה וכגון שלא ראה דאם ראה צריך למחות עיין מ"ש אח"כ:

לג

ט"ז ססק"ד וכך לי באש וכו'. עד עכשיו ביאר הט"ז דאין חילוק בין קודם הריבוי לאחר הריבוי. ועכשיו כתב דג"כ אין לחלק בין אם שנעשה מע"ש ובין הנעשה בשבת לצורך נכרי שהרי שניהם בהיתר נעשו ולכן ע"כ שיש מחלוקת ביניהם כדברי הב"י:

לד

מ"א סקי"ד ועמ"ש סס"א בסק"ד כתב דצריך למחות וכאן ברמ"א מותר למחות. מש"ה מחלק דלעיל בשל ישראל חייב למחות משא"כ כאן ואע"ג דבסק"ד לא כתב רק דמחויב למחות מכאן ולהבא וא"כ י"ל דרמ"א כאן מיירי בפעם ראשון. ז"א דגם בפעם א' צריך למחות והמג"א בסק"ד מיירי שלא ראה בפעם ראשון עד אחר הדליקה כ"כ א"ר:

לה

שם וסימן רנ"ב ס"ב. ע"ש במג"א סק"ט:

א

ס"ג שעיקר ההליכה בשביל ישראל בשכנה"ג סימן ז' בטור אות ב' כתב בשם הראנ"ח כשהיה רוצה ספר העומד בחדר שאין בו נר היה אומר לשפחה שתביא לו חפץ פלוני והשפח' מדלקת נר להביא החפץ והולך הוא לשם ונוטל הספר עיי"ש. וצ"ע:

ב

מג"א ס"ק י' ועססי' רנ"ג. ר"ל באמירה לנכרי מותר בפסוק רישיה. ולענ"ד. דמ"מ הכא הי' אסור דנהי דלענין מבעיר דמקרב השמן לא היה איסור. מ"מ היה אסור מצד האמירה בטלטול מוקצה. דל"ש הסברא דהיתר דאי בעי ישראל היה שקיל כלאחר יד דהא אינו יכול לעשות כן מצד ההבערה. וליכא היתר כאן אלא מטעם דלא הוי פ"ר. והיה יכול לעשות כן לשקלו כלאחר יד:

ג

מג"א ס"ק י"ב והמחמיר תע"ב. עיין לקמן סימן שכ"ה במג"א ס"ק כ"ה ובט"ז שם סק"י:

א

ויש אוסרים במדורה כו'. הוא דעת הטור לחלק בין הדליק נר לעושה אש דבאש חיישינן שמא ירבה בשבילו והקשה ב"י מסי' שכ"ה גבי מילא עכו"ם מים לבהמתו דמחלקי' בין מכירו או לא וכאן לא חילק ותי' דכאן סמך על מ"ש בסי' שכ"ה לחלק והוא דבר בלתי מתקבל דלכל הפחות היה לו להזכיר ולכתו' כדלקמן בפרט ששם לא נזכר האי דינא דאש ועוד תירץ דכאן אסור אפי' באין מכירו מטעם שכ' הרוקח הביאו ב"י בסי' זה דשמא יבעיר עצים או יחתה בגחלי' עבור ישראל. וכתב ב"י בזה אפי' לא הכירו מעולם עכשיו שיושב אצל אש שלו ה"ל כמכירו עכ"ל ולא הבנתי זה למה יהיה לא מכירו בזה כמכירו כיון שיושב אצל אש שלו דהא גם לקמן משקה לבהמתו ממים של עכו"ם ונלע"ד שני דרכים בזה הא' דע"כ לא מצרכי' מכירו בסי' שכ"ה אלא בחשש שמא יביא עכו"ם פעם אחרת מים בשביל ישראל וזה לא מסתבר שלא יעשה כן אא"כ מכירו אבל כאן יש חשש שמא יחתה בגחלים שכבר מונחים להרחיב האש בשביל ישראל ובזה אין טורח ויש חשש אפי' באין מכירו. עוד נראה דלגבי מים ועשבים בסי' שכ"ה הוה ג"כ דינא כן דהיינו אם הישראל משקה לבהמתו בפעם א' עם בהמת העכו"ם ודאי אסור אפי' באין מכירו דפשיטא שיש חשש שירבה בשבילו דהא העכו"ם לא מילא אלא לצורך בהמתו לחוד וכיון שבהמת ישראל שותה עמה יצטרך בודאי להביא מים שנים וכן כאן גבי אש שהוא יושב לחמם עם העכו"ם בפעם אחד ומסתמא לא הכין העכו"ם האש רק לצרכו לחוד דהיא מדור' קטנה ולשנים צריך יותר ע"כ יש חשש כאן אפי' באין מכירו אלא דלקמן מיירי שכבר השקה העכו"ם בהמתו ונשתיירו מים לא ישקה הישראל אחריו שכן הוא בגמרא בהדיא לא ישקה אחריו ישראל וכן בעשבי' שלקט העכו"ם ואכלם בהמתו ושיירה אח"כ לא יאכיל הישראל בהמתו. ובזה הוה הטעם שמא אח"כ ילך העכו"ם פעם שנית להביא מים וזה דוקא במכירו ואפשר דגם הר"י נתכוין לחילוק זה במ"ש כיון שיושב אצל אש שלו ר"ל בשעה שהוא עצמו מחמם אלא דא"כ ל"ל לתלות דעת רבינו בספר הרוקח כנ"ל נכון וברור בלי דחק אשר ראיתי בזה: [קצת מדיני כיבוי אש יתבאר בסימן של"ד ע"ש]

ב

אע"פ שרוב ישראל כו'. ב"י כתב והרב המגיד נסתפק בזה קאי על הרא"ש וז"ל אם מותר אפי' ברוב ישראל וכ"ש במחצה א"ד דאפי במחצה וכ"ש ברוב לא מהני הוכחה. ובחנם האריך מו"ח ז"ל לתמוה על הב"י בזה שהבין הספק במחצה דוקא לפי דעת ב"י וזה לא עלה על דעתו:

ג

אבל לאחר שיכבה כו' לדעת המתירים שזכרנו בסמוך במרבה על האש שנעשה תחלה בהיתר ודאי לא ס"ל האי מלתא אלא מותר גם כאן אחר שיכבה הראשון דהא באש ודאי א"א לידע מתי כלה האש הראשון אחר שנתרבה ודולק אלא ודאי כיון שבתחלה היה לנו היתר לא נתקלקל אח"כ דבתר התחלה אזלי' אלא דהטו' ושאר האוסרי' לא אזלי בתר התחלה וס"ל שיש איסו' לפנינו אחר הריבוי ממילא כאן אין היתר אלא כל שהראשון דולק ובזה יש גבול לדעת אימתי יתחיל האיסור דהכל רואין הכיבוי של הראשון משא"כ באש כמ"ש ע"כ אסור אפי' קודם הריבוי כיון שיש איסור לפנינו חיישי' לי' כיון שאין גבול ובירור אימתי יתחיל האיסור נמצא שיש כאן ב' פלוגתות. הא' לענין מדורות אש אסור להאוסרים אפי' בשעה שעדיין היתר והמתירי' ס"ל דאין כאן איסור לגמרי כיון שהתחילה בהיתר וגבי נר ס"ל להאוסרי' דדוקא כ"ז שהראשון דולק כו' ולהמתירי' אפי' אחר שכב' הראשון מות' ליהנות מן השני ותרתי פלוגתות אלו חד טעמא אית להו אי אזלי' בתר התחל' או לא. ויש כאן קושיא על הש"ע דבסעיף א' הביא מחלוקת וכאן פסק סתם כהאוסרים ובב"י כתוב ג"כ דאחר כיבוי הראשון לכ"ע אסור מאחר שהודלק לשם ישראל והוא תמוה דמ"ש מאש דשם א"א לידע ומותר להמתירי' ותו דלא זכרו המתירים כלל דבר זה שיש איסור אחר כיבוי הראשון ובודאי לא הוי שתקי מזה אלו היו סבורים לאסור. ובהגמ"נ כתב וז"ל וזכרני כשהייתי אצל מורי במגדול ווישבורק בע"ש עשינו [מדורה] להתחמם בשבת כנגדה וכשישבנו עד שכמעט מדורה היתה כלה באו העבדים ועשאוה גדולה ואמרו בפירוש שעשאוה לנו לנחת רוח וישבנו אנחנו אצלה ושמחנו בדבר עכ"ל. ומורי שזכר הוא מהר"מ והוא מהמתירין דלעיל והעתקתי זה דכיון שאדם גדול עשה הלכה למעשה להיתר א"כ אף ע"פ שקי"ל כהאוסרים כמ"ש הש"ע כאן כדברי הטור בנרות דאסור אחר כיבוי הראשון מכל מקום לצורך גדול דהיינו שעונג שבת תלוי בזה המיקל בנרות אפי' אחר כיבוי הראשון ובמדורת אש ג"כ ולא חייש לשמא ירבה יש לו על מי לסמוך כנלע"ד. ואפי' לדעת הטור שאוסר אחר כיבוי הראשון היינו דוקא אם לא היה שום היתר אלא מחמת דליקת הראשון אבל אם יש בלא"ה היתר מותר בכל זמן אפילו אם כבר נעשה צורכי העכו"ם או חולה:

ד

וכן אם נתן שמן כו'. ב"י הביא דעת סמ"ג ומרדכי והתרומה ה"ה נמי אם יש אש דולק והרבה עליה העכו"ם מותר ליהנות ממנו כיון שמתחלה היה יכול ליהנות קצת ולטעמייהו אזלי דלא מיפלגי בין עשיית אש להדלקת הנר אבל לרבינו שכתב שאסור ליהנות מן האש שעשה העכו"ם לצרכו שמא ירבה בשבילו כשמרב' על האש הדולקת אסור מ"ה נקט רבינו שריותא בהדלקה ולא באש וכבר כתבתי שאגור כתב בשם ר"ת לאסור ליהנות ממדורה שהרבה עכו"ם לצורך ישראל אף על פי שהיה אש מתחלה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל חלק עליו לומר שאין כאן מחלוקת דהם מדברים בהרבה עצים על המדורה שהבעירו מע"ש דהתם ליכא למיחש עוד שמא ירבה בשבילו דכבר הרבה אבל רבינו מדבר בעכו"ם שתיקן אש לצרכו ושוב ישב הישראל אצל המדורה להתחמם שם חיישי' שמא ירבה והאריך עוד בזה ואמר ששגגה הוא אצל הב"י וש"ע שעשה מחלוקת והחמיר בהרבה עצים על האש ובאמת יפה ויפה דברי הב"י והש"ע דאם יש חשש לישב אצל האש אצל העכו"ם שעשה אש שמא ירבה עוד יש נמי לאסור במה שהרבה כבר בשבת בשביל ישראל כיון שיש איסור בריבוי זה וכיון דהמתירים מתירים לישב אם הרבה כבר כיון שבלא הריבוי היה ג"כ ראוי קצת ליהנות ממנו ה"נ יש להתיר אם עדיין לא הרבה ולא חיישינן שמא ירבה דאף אם ירבה אין חשש כיון שקודם הריבוי היה ראוי קצת והאוסרים אוסרים באמת בהרבה כבר בשבת וממילא אסור לחמם אף קודם הריבוי שהוא עדיין היתר דשמא ירבה עדיין וכך לי באש שנעשה בע"ש בהיתר ובא עכו"ם והוסיף עליו בשבת כמו שמדליק עכו"ם בתחלה בשבת לצרכו דגם זה. היתר עד שיוסיף אלא דלא רצו לעשות כאן היתר כלל משום שלא ירבה כ"ז פשוט לע"ד:

ה

ומותר למחות כו'. כ"כ הטור ונרא' דכ"כ משום דאיתא במשנה עכו"ם שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה ויש לטעות דהאי א"א לו קאי גם על אל תכבה דיש איסור וה"א טעמא כיון שא"ל אל תכבה ה"ל כאומר תבעיר קמ"ל דהאי א"א לו הוא דרך איסו' לענין כבה ולענין אל תכבה פי' אין אתה צריך לומר לו אל תכבה: נ"ל אותו נר שמדלקת השפחה כדי שתדיח כלי אכילה שאכלו לא מקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת כנלע"ד:

א

במג"א ס"ק ט"ו וא"צ לצאת מביתו כו' ל"ע דהא מ"מ הוא מחויב למחות על להבא כמ"ש ברא"ש ס"ק זה והיינו כמ"ש לעיל דאף בקבולת בביתו של ישראל אסור ואפשר דר"ל דעכ"פ דהיסק ההוא ש"ד לנהוג בו היתר ולאו מטעם שמתירין שבות במקום צער. אך באמת משמע שנפי מנהג העולם אין מוחין כלל ואפשר דבכה"ג לא שייך שצריך למחות כיון שעכ"פ יש הרבה שבתות שהוא מן הצורך להסיק וא"א לו לצמצם ולדקדק בכל פעם על צינת שלג אם יהיה גדול או לא ולגזור אומר בכל פעם אם להסיק או לא ואדרבה אתי לידי קולא שלפעמים יצטרך להשיב לעכו"ם שיסיק היום ויעשה אמירה לעכו"ם ללא צורך שגם בלא אמירתו היה מסיק כיון שבא בשכרו על כל החורף הלכך מוטב שישתוק לגמרי ואי איתרמי מלתא שיסיק ביום שאין הקור גדול מ"מ הוי כאילו עשה מדעתו:

א

אסור לכל. ול"ד למה שהביא בשבילו מחוץ לתחום דמותר לאחר דתחומין דרבנן ועוד דמה שהוא חוץ לתחום של זה הוי תוך תחומו של זה משא"כ בשאר איסור דרבנן:

ב

קצב לו שכר. כלומר ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך והיינו קבלנות ושכירות שנותן לו בכל יום כך וכך:

ג

דגזרינן שמא ירבה. משום דעכשיו כשיושב אצל אש שלו נעשה מכירו [ב"י] וב"ח כתב דמסתמ' כשיושב אצל האש שלו הוי מכירו מקודם דאין העכו"ם מניח לישב איש נכרי אצל האש אבל אי ידוע שאין מכירו שרי ונ"ל דאם היסק התנור כ"ע מודו דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לא' חימום למאה והוי כמו נר דשרי:

ד

מדעתו וכו'. וזה דוקא בפעם א' אבל מחוייב למחות בידו מכאן ולהבא כיון שהעצים של ישראל והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעביד ואם העכו"ם עושה בע"כ חייב לגרש העכו"ם מביתו ואפי' בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב [הגמ"ר]:

ה

צריך לצאת. וה"ה שא"צ להפוך פניו אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות (ב"י) רק שאסור להשתמש לאורו:

ו

הוכחה שלצורך עכו"ם. אבל אם עשה לצורך שניהם אסור כמ"ש סי' תקט"ו סס"ו:

ז

לסעודת שבת. פי' שיושב בחשך ואין יכול לאכול סעודת שבת אבל אם כבר אכל פשיט' דאסור וכמ"ש רסי' זה ומשנה ערוכה היא וה"ה אם יש לו נר א' אסור לו' לעכו"ם להדליק דכשאומ' לעכו"ם לעשות מלאכה הוי שבות שלא במקום מצוה אבל אם הדליק מותר ליהנות דלא מקרי הנאה כמ"ש ס"ד כנ"ל דלא כע"ש:

ח

במקום מצוה. ודוקא שגופו נהנה ממנו אבל לומר לעכו"ם שיבנה בה"כ אסור [מ"כ] וכ"מ ספט"ו דשבת דלא התירו שבו' רחוק':

ט

ואין מוח'. ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [ב"ח]:

י

ליטול נר דלוק. ואין להתי' אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך [רדב"ז ח"א ס"ד] ובנר של שמן אין להקל כלל דבקל מתקרב השמן או מתרחק ויש בו חשש איסור תורה [ספר הזכרונות דף נ"ה כ"ה] אבל בפוסקים משמע דשרי דהא כל הדלקתן היתה בשמן ועוד דהא דבר שאין מתכוין הוא כמ"ש רסי' רע"ז ועססי' רנ"ג:

יא

רק טלטול הנר. הואיל וגם העכו"ם צריך לו ועסי' רע"ט סס"ד [ש"כ בגליון] כונתו דשם אינו מתיר אלא מכח תנאי והכא שרי משום שגם העכו"ם צריך לו עמ"ש שם אבל בהג"מ כתוב וז"ל ר"ת התיר לו' לעכו"ם תביא נר הדולק דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוי מוקצה ושרי בטלטול מן הצד וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל ליה עכו"ם באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה עכו"ם שהרי דבר זה אין ישראל יכול לעשותו וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל מצי לאתויי בלא נר ומ"מ אין להקל כ"כ והמחמיר תע"ב ע"כ מצאתי ושמעתי שכ' הר"ש מבנבור"ק שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך עם בחורי' לחלוץ מנעליה' בליל שבת כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו עכ"ל משמע שר"ת מתיר בכל ענין וכ"כ המרדכי, ואגודה ורי"ו בשם ר"ת ומהר"מ ועסי' שכ"ה ועסי' של"ד ס"ב וצ"ע על רש"י שפי' דף מ"ד דאסור לטלטל הנר משום גזירה שמא יכבה וכ"כ הרע"ב וזה היינו לפ"ד המקשן ובגמר' דף מ"ד דחי האי טעמא משום דאף אם יכבה הוי דבר שאין מתכוין וטעמ' משום דהוי בסיס לדבר האיסור וכ"כ הש"ג ועמ"ש סי' רע"ז סס"א וגם הע"ש סי' רע"ט לא דק בזה:

יב

אם יש נר וכו'. ואם היתה מדורה ובא עכו"ם והוסיף עצים אסור להיש אוסרין בס"א [ב"י] וב"ח כ' דלא גזרינן בהא שמא ירבה בשבילו כיון שלאחר שכלו הראשונים אסור להתחמם כנגדו שוב לא יוסיף העכו"ם עצים ואם הוסיף העכו"ם עצים לצורך חולה שרי להתחמם דלא גזרינן שמא ירבה כיון שהעכו"ם לא עשה האש בתחלה בשבת רק הוסיף עליו ע"כ:

יג

ומותר למחות. ואם אח"כ עשה בע"כ מותר להשתמש לאורו [ב"ח] ועסס"א ונ"ל ובלבד שלא יערים:

יד

להדליק נר. דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות ועמ"ש סס"א וסי' רנ"ב ס"ב וסי' שכ"ה סי"ג:

טו

ולא כאותם וכו'. אפי' עשה העכו"ם מדעתו צריך למחות כמ"ש סס"א, ואפשר דהעולם סומכין על הג"מ שכתב שאפילו במצטער שרי שבות כמ"ש סי' שכ"ח סל"ג אבל בסי' ש"ז ס"ה פסק להחמיר ודוקא שבות דשבות שרי ועכ"פ יזהרו שלא לומר לו בשבת להסיק או לעשות מלאכה ואפשר לו' ג"כ כיון ששוכר העכו"ם להסיק כל ימות החורף ואף אם העכו"ם מסיק כשאין הקור גדול הוי ליה כאלו עשה מדעתו ואין צריך לצאת מביתו כמ"ש סס"א ועמ"ש ססי' רנ"ג:

א

(א) שהדליק – וה"ה לכל מלאכה שיעשה הא"י בשבת בשביל ישראל דאסור לכל ליהנות מזה ועיין לעיל בסימן רנ"ב ס"ב לענין קבלנות:

ב

(ב) אסור – מדרבנן דאם יהא מותר ליהנות יאמר לו להדליק:

ג

(ג) אפילו וכו' – ולא דמי למי שהובא בשבילו מחוץ לתחום בשבת דמותר לאחר וכדלקמן בסימן שכ"ה סעיף ח' דתחומין דרבנן וכן כל איסור דרבנן שעשה א"י בשביל ישראל מותר לאחר שלא נעשה בשבילו:

ד

(ד) בין קצב – היינו מע"ש וקמ"ל דלא אמרינן בעניננו א"י אדעתא דנפשיה עביד כדי לקבל שכרו הנקצב לו וכדלעיל בסימן רנ"ב ס"ב לענין קבלנות:

ה

(ה) או שעשאו וכו' – הוא פירוש למה שאמר מתחלה בין קצב ע"ז אמר בין שהקצבה היתה בקבלנות או בשכירות וקבלנות מקרי היכא ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך וקצב לו מכל הדלקה דבר קצוב ושכירות מקרי כשנותן לו בכל יום כך וכך:

ו

(ו) קטנים – היינו אם צריכים הרבה אבל בלא"ה לא:

ז

(ז) לכל ישראל – דלא שייך כאן גזירה שמא יאמר לו להדליק בשביל חולה שהרי מותר לומר אף לכתחלה וכדלקמן בסימן שכ"ח סי"ז:

ח

(ח) להשתמש לאורו – אפילו הוא מכירו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו דנר לאחד נר למאה ובכ"ז אין חילוק בין אם הא"י הדליק הנר בביתו או בבית ישראל:

ט

(ט) לצרכו וכו' – דמותר לכל ישראל להתחמם ואפילו הוא מכירו משום דמדורה קטנה נמי מחממת הרבה אנשים והוי כמו נר דנר לאחד נר למאה והי"א ס"ל דבמדורה גזרינן שמא ירבה ולא דמי לנר משום דלפי ריבוי אנשים שמסובין אצל המדורה צריך להוסיף ולהגדיל המדורה ואם הסיק הא"י התנור לצרכו כו"ע מודים דרשאי הישראל ליכנס לבית החורף דחימום לאחד חימום למאה והוי כמו נר דשרי:

י

(י) בשבילו – ואם ידוע הוא שאינו מכירו שרי לכו"ע:

יא

(יא) אם עשה וכו' – היינו דוקא אחר שכבר עשה הא"י ומה יש לו לישראל לעשות לא הטריחוהו לצאת מהבית בשביל זה ויזהירנו על להבא שלא לעשות כן אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהא"י רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה צריך למחות בידו אפילו אם היה זה בביתו של א"י ג"כ צריך למחות כיון שהנר והעצים של ישראל ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר ג"כ צריך למחות וכ"ש בבית ישראל ואם הא"י עושה בע"כ חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם שיחשדוהו שעושה הא"י בשליחותו כיון שהוא בבית ישראל ואין חילוק בזה בין אם הא"י עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת כיון שהוא עושה בבית ישראל:

יב

(יב) בבית ישראל – לאו דוקא דה"ה אם שבת במלון אצל א"י בשבת כביתו הוא ולא הטריחוהו לצאת ממנו [ב"י]:

יג

(יג) מדעתו – היינו שלא צוהו הישראל אע"פ שעושה הא"י בשבילו לא הטריחו אותו לצאת מהבית אע"פ שבע"כ הוא נהנה רק שאסור להשתמש לאורו דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר או להתחמם נגד המדורה אבל אם צוהו מתחלה צריך לצאת אח"כ מהבית:

יד

(יד) אין וכו' – וה"ה שא"צ להפוך פניו מהנר אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות כ"כ המ"א בשם הב"י ובחידושי הרשב"א משמע שהוא מחמיר בזה עי"ש:

טו

(טו) אם רוב א"י – דמסתמא אדעתא דרובא קעביד ואפילו אם אח"כ נתרבו ישראל ונתוספו עליהן או שהלכו להן הא"י וכן להיפוך ברוב ישראל:

טז

(טז) מחצה על מחצה – הטעם משום דליכא למיקם עלה דמלתא אם בשביל א"י עביד או בשביל ישראל עביד וי"א משום דבמחצה על מחצה מסתמא לשם שניהם נעשה:

יז

(יז) שלצורך א"י – ר"ל לצורך עצמו וכדמסיים לבסוף וה"ה אם יש הוכחה שהדליק בשביל איזה א"י אחר. ואם אנו יודעין שעשה גם בשביל ישראל אסור כ"כ המ"א ועיין בבה"ל שהארכנו בזה:

יח

(יח) שהוא משתמש – היינו מיד:

יט

(יט) אע"פ וכו' – דמסתמא כשהדליק מתחלה נמי העיקר אדעתא דידיה עביד ונר לאחד נר למאה:

כ

(כ) לסעודת שבת – היינו שיושב בחשך ואין לו שום נר לאכול אבל אם גמר סעודתו אף שעדיין לא בירך בהמ"ז או שיש לו נר אחד פשיטא דאסור לצוות לא"י להדליק לו דהוי שבות שלא במקום מצוה מיהו אם יש לו שום נר ועבר וצוה לא"י להדליק לו נר אחר שרי ליהנות ממנו בעוד שהנר הראשון דולק כמ"ש בסעיף ד':

כא

(כא) אמירה לא"י – אבל שבות דישראל עצמו לכו"ע אסור אפילו במקום מצוה:

כב

(כב) במקום מצוה – ולבנות בהכ"נ בשבת ע"י א"י כתב המ"א דאסור אפילו לדעת העיטור ועיין בפמ"ג שמסיק משום דהוי מצוה שאינה עוברת שיכול לבנותו בחול ועיין בסימן רמ"ד במ"א שהוא אסור לעשות דבר זה אף בקבלנות אם לא שיש חשש שמא יתבטל ח"ו עי"ז בנין הבהכ"נ לגמרי דאז יש להקל בקבלנות ואפשר דאף ע"י שכירות מותר בכה"ג אם לא ירצה הא"י בקבלנות [פמ"ג]:

כג

(כג) ואין מוחה – ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [ב"ח ומ"א]:

כד

(כד) שאין וכו' – ושל"ה החמיר אף לצורך גדול ושכן ראה נוהגים בקהלות חשובים שיושבים בחשכה במוצאי שבת אפילו בחתונה עד שאמרו הקהל ברכו וכן נהג הגאון הר"ש כשהיו סועדים אצלו סעודה שלישית ובפמ"ג מצדד להקל להדליק ע"י א"י במו"ש לצורך מצוה אף כשהוא עדיין בין השמשות וכ"ש בערב שבת בין השמשות לצורך מצוה דבודאי מותר כדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש:

כה

(כה) דהא רוב וכו' – ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב:

כו

(כו) ועיין לקמן – ר"ל דשם ג"כ מבואר דלא כבעל העיטור:

כז

(כז) לילך עמו – דוקא נקט אבל אם משלחם בשליחותו שילכו בעצמם והדליקו את הנר להאיר להם אין זה מקרי לצרכו אף שעיקר הליכתם הוא בשבילו כיון שאין גופו נהנה מהנר בעת ההדלקה ומותר אח"כ לישראל להשתמש אצל הנר וכעין זה כתב הט"ז בסוף הסימן וז"ל נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו לא מיקרי לצורך ישראל כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם לצרכה היא מדלקת ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צרכי גופו כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה. ומותר לסייע להשפחה גם בהדחת הכלים לפני נר זה דאף שמצדד הפמ"ג להחמיר בזה היינו כשהישראל ידיח לבדו את הכלים אחר שהדליקה השפחה הנר ומשום דמחזי שהדליקה לצרכו משא"כ בזה אמרינן דהעיקר אדעתא דנפשה קעבדה וכנ"ל בס"ב:

כח

(כח) צריכים לו – ר"ל וא"כ הוא הוכחה שלצרכו הדליק וכדלעיל בס"ב:

כט

(כט) לומר לא"י – ואין להתיר אלא לבני תורה דילמא אתי למיסרך ולהקל יותר:

ל

(ל) לילך עמו – כגון שרוצה שילך עמו למשוך יין מן המרתף או להביא לחם וכה"ג ואין חילוק בין נר של שעוה וחלב או של שמן אך בנר של שמן נכון להחמיר שלא לומר לא"י שילך עמו במרוצה כי אי אפשר שלא יתקרב עי"ז השמן להפתילה או יתרחק ויש בזה משום מכבה ומבעיר אם היה הישראל בעצמו עושה זה ע"כ אין לומר זה לא"י:

לא

(לא) בעלמא – ר"ל הואיל דהוא רק איסור מוקצה ומוקצה שרי ע"י טלטול מן הצד כמש"כ בסימן שי"א וכיון דאי בעי ישראל שקיל ליה בעצמו ע"י טלטול מן הצד כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכי"ב כשמביא הא"י באיסורא לית לן בה ועיין לקמן סימן רע"ט במ"א סק"ט דלטלטל את הפתילה ע"י הא"י כדי שלא יגנב או שלא יפסד אסור ורק טלטול כשהוא צריך לו גופא וכנ"ל בסק"ל או כשצריך למקומו מותר וכ"כ בדה"ח:

לב

(לב) מותר – ר"ל אף דעתה ע"י הנר הזה שהדליק בשביל ישראל נתגדל האור יותר אפ"ה מותר ומיירי כשהיה יכול מתחלה במקום הזה עכ"פ ליהנות קצת לאור הנר הראשון ולכן שרי ובלא"ה אסור. ועיין לעיל סוף סק"כ דלכתחלה לומר לא"י להדליק אסור בכל ענין:

לג

(לג) אבל וכו' – וכן אם היתה מדורה שנדלקה מע"ש ובא א"י והוסיף עצים בשבת בשביל ישראל אסור להתחמם כנגדה לאחר שיכלו העצים הראשונים וקודם שיכלו יש להתיר לעת הצורך:

לד

(לד) מותר וכו' – אף דע"י נתינת השמן ניתוסף האור וכן אם עשה שאר תיקון בהנר בשביל ישראל שעי"ז ניתוסף האור אף דבודאי איסור גמור לכתחלה לצוות לא"י לזה אפ"ה מותר להשתמש לאורו כיון דבלא"ה היה יכול מתחלה קצת להשתמש לאורו:

לה

(לה) ומותר – דסד"א להחמיר בזה כדי שלא לדבר בענין הדלקה כלל [ב"י]:

לו

(לו) למחות – ומכיון דמיחה בו והראה לו דלא ניחא ליה שיעשה בשבת בשבילו אפילו אם אח"כ עשה המלאכה חשוב כאלו עשה המלאכה לצרכו ומותר להשתמש לאורו ואפילו אם היה הנר של ישראל בבית ישראל. וכ"ז כשלא יערים במחאתו [מ"א]:

לז

(לז) להדליק וכו' – דוקא כשהנר של א"י אבל כשהנר של ישראל צריך למחות בו כשרואה שרוצה להדליק נר או להוסיף שמן בשבילו וכנ"ל בס"ק י"א עי"ש [מ"א]:

לח

(לח) לעשות מדורה – וה"ה להסיק תנור בית החורף:

לט

(לט) ומותרין הגדולים – ר"ל כיון דהעיקר נעשה בשביל הקטנים וכנ"ל בס"א אבל אם נעשה בשביל שניהן ביחד פוסק השו"ע לקמן בסימן שכ"ה ס"ו דאסור:

מ

(מ) מותר – ר"ל אפילו לומר בפירוש בשבת להסיק:

מא

(מא) גדול – דבלא"ה אין דרך הגדולים להצטער כ"כ:

מב

(מב) שהכל חולים – ומ"מ להסיק אחר מנחה בשבת שיהא למו"ש אסור מאחר דכבר נתחמם בבוקר ואע"פ שכבר נתקרר אינו קר כ"כ שיהא האדם נחשב כחולה אצל קרירות זה ולכן חייבים למחות לא"י שלא להסיק עוד עד אחר צאת הכוכבים ומ"מ הכל תלוי לפי הקור ולפי בית החורף:

מג

(מג) אצל הקור – וצריך להכין מבע"י הפחמים שיהיו מזומנים בשבת לפני הא"י כי אסור לישראל לטלטלם בשבת ולהכינם לפניו:

מד

(מד) ולא כאותם וכו' – ומ"מ אין למחות בהם דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [ב"י]:

מה

(מה) שאין הקור גדול – ועכ"פ יזהרו שלא לומר לו בשבת להסיק או לעשות המדורה אלא יקצבו עמו בקבלנות שיסיק לו כל ימות החורף בעת שיהיה קר ואז אף אם הא"י יסיק כשאין הקור גדול אפשר דהו"ל כאלו עשה מדעתו וא"צ לצאת מביתו וכמ"ש בס"א וע"ש במ"ב סקי"ג:

א

(במ"א ס"ק ד') אדעת' דישראל קעביד. נ"ב עיין סי' רנ"ב ס"ק ט':

ב

(ס"ק י"א) וצ"ע על רש"י. נ"ב כבר הקדימו מהרש"א בח"ה: