שולחן ערוך, אורח חיים ס״ה: הנכנס לב"ה ומצא ציבור קוראין ק"ש או שהפסיק בשעת הקריאה. ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

הנכנס לב"ה ומצא ציבור קוראין ק"ש או שהפסיק בשעת הקריאה. ובו ג סעיפים:
קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדבור וחזר וגמרה אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא אפי' היה ההפסק מחמת אונס: הגה וי"א דאם הי' אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש [תוס' והרא"ש פרק מ"ש והטור] והכי נהוג ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם [רשב"א ס"פ היה קורא] וכן הוא לקמן סימן ק"ד:

ב

קרא ק"ש ונכנס לב"ה ומצא צבור שקורין ק"ש צריך לקרות עמהם פסוק ראשון שלא יראה כאלו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו וה"ה אם הוא בב"ה ואומר דברי תחנונים או פסוקים במקום שרשאי לפסוק אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק כגון מברוך שאמר ואילך לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהצבור אומרים פסוק ראשון בניגון הצבור שיהא נראה כאלו קורא עמהם:

ג

קרא ק"ש ונכנס לב"ה ומצא צבור שקוראין קריאת שמע טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה: הגה אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון כמו שנתבאר [ב"י]:

א

קרא ק"ש כו'. או שהפסיק בשע' קריאתה:
בהג"ה וי"א דאם הי' אנוס כו'. הגה ע"ז אבל אם לא היה אנוס אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובלא שהה כדי לגמור את כולה לכ"ע אינו חוזר לראש וכן הדין בהלל ובמגילה אבל גבי תפלה אפי' בלא אונס אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש:

ב

כגון מב"ש ואילך לא יפסיק אלא יאמר כו'. הגה ע"ז וי"א דאפילו אם עוסק בזמירות מב"ש ואילך אי נמי אפי' עומד בברכות שלפני ק"ש אפי' באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות ק"ש עם הצבור פסוק אחד (מורי בב"ח) אבל אם רוצה להפסיק בכל מקום שאסרו חז"ל להפסיק אפי' אם רוצה לדבר בלשון הקודש אסור:

א

שהה. ולכתחילה אסור להפסיק לשהות אפילו בברכות ק"ש וע"ל ר"ס נ"ג. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עי' סי' ס"ו סעיף ט'. מ"א:

ב

אנוס. משמע דאפילו באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' פ"ה. אבל הב"ח כ' דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש. וכתב המג"א נ"ל דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בק"ש לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי ע"ש:

ג

ק"ש. וה"ה שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ. תניא ושל"ה:

ד

יפסיק. וב"ח פסק דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הציבור. וט"ז פסק דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של ק"ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים ק"ש ע"ש. וכ"כ הפר"ח וכתב דמאן דפסק בברכות דק"ש לקרות פסוק ראשון מק"ש עם הציבור כסברת הב"ח ראוי לגעור בו:

א

ברכות כ"ד לדעת הרי"ף והרמב"ם

ב

רא"ש שם בשם בה"ג

ג

תרומ' הדשן סי' ג'

ד

רוקח סימן ג':

א

ס"א קראה כו'. מגילה י"ח ב' ועתוס' שם ד"ה נקוט כו' וער"ה ל"ד ב' וע' פ"ג דברכות כ"ג א' דכ"ע אם כו' וכתב הרי"ף שם דוקא בתפלה אבל ק"ש והלל ומגילה ותקיעות חוזר למקום שפסק:

ב

בין בדבור כו'. הג"מ דהדיבור אינו הפסק דהא שואל ומשיב ואם היה צריך לחזור היה אסור כמ"ש בתפילין:

ג

אפי' היה כו'. מדפריך בר"ה שם והא רבי אבוה כו':

ד

וי"א כו'. דהוקשה להם לחלק בין כל הנך לתפלה וס"ל דכולן שוין ותי' דבתפלה שם משום דמיירי מחמת אונס ועוד הוקשה להם דקא' בר"ה שם לדידיה כו' שאין דרך שישיב הרב לתלמיד כן כיון שהוא שואל ממנו ועוד מנ"ל דר"א סובר כן אלא ה"ק לדידי לא ס"ל להפסיק כלל כמ"ש בברכות כ"ד ב' לכן א"צ לחזור אבל אתה שהפסקת לדידך מחמת אונס צריך לחזור לראש וע' תוס' שם כ"ב ב' ד"ה אלא כו' ושיטה אחרת לר"י שם בתוס' דאף בתפלה א"צ לחזור דלא כרי"ף ואף מחמת אונס וכ"ה דעת תוס' דמגילה הנ"ל שסתמו ולא חילקו כלל אבל בתוס' דר"ה שם ד"ה לדידי כו' שיטה אחרת דבכולם צריך לחזור אף בלא אונס ולכל הג' שיטות שלהם לא ס"ל חילוק הרי"ף וע' במלחמות:

ה

ומשערין כו'. ירושלמי רפ"ב בקורא משערינן או בכל אדם משערינן א"ר מתנה מסתברא בקורא משערינן:

א

ס"ב קרא כו'. כ' ב' כדי שלא כו':

ב

וה"ה כו'. כמש"ש ונגרוס כו' בדבר כו':

א

ס"ג טוב כו' אבל כו'. הרוקח כ' שיקרא כל ק"ש ופי' ב"י דהיינו בדרך על צד היותר טוב וכמ"ש בה"ג ויותר נראה דס"ל דצריך לקרות כולה שהרי במתני' אמרו מהרהר בלבו על כל הק"ש ואי' שבגמ' אמרו שאני תפלה דלית כו' מ"מ הצריכו להרהר כל הק"ש ועוד דבמסקנא משני אלא ק"ש ובהמ"ז כו' ודברי בה"ג צ"ע:

א

קראה סירוגין וכו' – דע דדעת המחבר [דהוא דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו שם עי"ש ועיין במגן אברהם בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ' ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אע"ג דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת שמע. ועיין במגן אברהם בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א בכלל ג' דין ל"ג עיי"ש ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המגן אברהם אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא ה"ה בשאר ענינים. ואל יקשה לעיני המעיין איך יצוייר אונס שהמקום אינו ראוי בכל דבר לבד מתפלה לפי מה דמסתפק השו"ע כשבירך והיתה צואה כנגדו וסברתם דלא אמרו זה רק לתפלה אבל זה בורכא דשם הכונה לאחר שבירך מצא אח"כ צואה במקומו ע"ז הם מסתפקים דאולי לא נאמר זה הדין רק לענין תפלה דגזרו ואמרו דתפילתו תועבה וכן משמע בלבוש וש"א אבל לכו"ע כל דבר קדושה אסור לומר במקום שאינו נקי אפילו רק ממי רגלים וכ"ש מצואה. ע"כ הג"ה] ודע עוד דבבהמ"ז דמחמירין לחזור לראש הוא אפילו בשהה בין ברכה לברכה שכן באופן זה מיירי המגן אברהם שם ואף דלענין ברכת ק"ש מקילין בזה במ"ב שם שאני דהברכות אין מעכבות זו את זו משא"כ בבהמ"ז כל השלשה ברכות הם חשובות כאחת כמבואר בטור סימן קפ"ח ובשו"ע סוף ס"ו עי"ש במ"א ונ"ל פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע:

ב

בין בדיבור – עיין במ"ב במה שכתב אפילו שח במזיד עיין במגן אברהם בסימן ק"ד סק"ו דמתחלה מסתפק בזה לענין ק"ש או ברכותיה דאפשר דחוזר לראש ואפילו לא שהה כדי לגמור כולה אמנם במסקנתו מצדד שם דבדיעבד לא יחזור לראש דדיינינן להו כשוגגין מכיון שרוב העולם אין נזהרין משמע דבמקומות שזהירין העולם או אמר בעצמו שידע את הדין דשוב הו"ל מזיד גמור חוזר לראש כמו בתפלה לדעתו וכן פסק באמת בסימן קפ"ג בסקי"א לענין בהמ"ז עי"ש ומדברי הגר"א בשם הרשב"א בסימן ק"ד הנ"ל בס"ה ובס"ו משמע דחוזר למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה וממילא ה"ה לענין בהמ"ז דאף שהוא דאורייתא מה חמירא מק"ש וכן בא"ר בסימן קפ"ג לענין בהמ"ז כתב דדין זה דהמ"א שהחמיר בשח במזיד לחזור לראש צ"ע ע"כ לענ"ד קשה מאוד לעשות מעשה בזה כדברי המגן אברהם ועוד דבתפלה גופא יש הרבה דעות בין הראשונים והאחרונים לענין שח במזיד ומן התורה יוצא בזה בבהמ"ז וק"ש כמבואר בפמ"ג ע"כ סתמתי דבדיעבד אין לו לחזור ומ"מ מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד:

ג

חוזר לראש – עיין במ"ב סק"ה. וטעם כל הדברים כי לכאורה יש להסתפק בג' פרטים. א' אם הדין דשהה לגמור כולה חוזר לראש הוא דוקא כששהה באמצע הפרשה או אפילו בין פרשה לפרשה. ב' אם הדין דשהה לגמור כולה הוא דוקא בק"ש או אפילו אם שהה בברכת ק"ש. ג' הדין דחוזר לראש אם חוזר ג"כ לברכות או דילמא כיון דקי"ל ברכות אין מעכבין לק"ש והם מצוה בפני עצמן וראיה דמברכין אותן אף לאחר שעבר זמן ק"ש אמאי יחזור לברכות וה"ה כשהפסיק ברכת ק"ש כגון באמת ויציב צריך ג"כ לחזור לק"ש ושאר ברכות או דילמא ברכות עם הק"ש שני ענינים הם לזה כיון דבעלמא אין מעכבין וה"ה ג"כ אם שהה לגמור כולה באהבה רבה לא יצטרך לפ"ז לחזור רק לתחלת הברכה זו ולא ליוצר אור דכיון דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כדאיתא ברכות דף י"ב ע"א א"כ לכאורה כל ברכה ענין בפני עצמה היא ולא דמיא לתפלה והלל ומגילה אמאי יחזור ליוצר אור. והנה הדין הראשון מצאתי בעזה"י ברשב"א ריש פ"ב דברכות [הובא דבריו לקמן בסימן ק"ד בביאור הגר"א] דמוכח דשהייה הוא אפילו בין פרשה לפרשה ודין השני מצאתי בדה"ח שכתב דשייך שהה אפילו בברכת ק"ש [ושם משמע מיניה דאפילו לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה מיקרי שהה כדי לגמור כולה ונדבר בזה לקמן] ולא נשאר לנו רק השאלה הג' הנ"ל ונ"ל דתליא במאי דאיתא בירושלמי פ"ב דברכות [והובא בחידושי רע"א ובשארי אחרונים] וז"ל ר' בון בר חייא בעי כגון ק"ש וברכותיה או ק"ש ולא ברכותיה או ברכותיה ולא היא ופירש הפני משה וז"ל הא דאמרינן אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי כולה דקאמר כגון ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפילו כדי לגמור ברכותיה ולא היא עכ"ל והא בהא תליא דאם נאמר דצריך לשהות עד כדי ק"ש וברכותיה דוקא כי מישך שייכי להדדי ה"ה כשחוזר לראש יחזור ג"כ עם ברכותיה ואם נאמר דכדי לגמור כולה היינו ק"ש עצמה ה"ה כשחוזר אין צריך לחזור רק הק"ש ונ"ל דאף דמוכח מירושלמי הזה דדין שהה כדי לגמור כולה הוא רק מדרבנן מדאיבעי ליה אי עם הברכות או לא מ"מ לענין ק"ש בעצמה נכון להחמיר כי היא מדאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה משא"כ לענין הברכות ע"כ אם שהה בק"ש אפילו רק כדי לגמור הפרשיות צריך לחזור ורק הק"ש לבדה אבל הברכות אפילו אם שהה בק"ש כדי לגמור הפרשיות וגם הברכות א"צ לחזור כי יש לנו לילך לקולא ולומר דהברכות לא שייך לק"ש. ואם שהה בברכת ק"ש לא יצטרך לחזור לראש אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת יוצר אור עד גאל ישראל דהירושלמי הא מיבעי ליה אם אמרינן ברכותיה ולא היא או לא וא"כ יש לנו לילך לקולא דלא אמרינן ברכותיה ולא היא אלא הברכות עם ק"ש הוא אחד לזה וכ"כ הח"א ודלא כדה"ח הנ"ל. ולאיזה ברכה יחזור הנה אם הפסיק באהבה רבה לא יצטרך לחזור ליוצר אור בשום אופן דדילמא קי"ל דברכותיה ולא היא וממילא ה"ה דברכות ג"כ אין להם התקשרות זה עם זה כדקי"ל בעלמא דאין מעכבות זו את זו ולא יצטרך לחזור רק לתחלת הברכה זו גופא רק אם פסק באמצע אמת ויציב נראה דיחזור לק"ש מטעם הנ"ל וממילא אם פסק בין ברכה לברכה בכל גווני אין לו לחזור כלל מטעם הנ"ל כנלענ"ד בעזה"י ועפ"ז כתבתי כל הדברים במ"ב:

א

סעיף א' קראה סירוגין וכו' והפסיק וכו'. נ"ב הנה בדין אם מותר להפסיק באמצע ברכות ק"ש לומר י"ג מידות עם הציבור עיין מ"ש בזה בהשמטות לחיבורי מי נדה הלכות נדה סימן ק"ץ לק"ק בריגל עודנו בכ"י דף ק"כ מ"ש דרך אגב בזה דאסור להפסיק עיין שם ודו"ק היטב:

א

[א] ויש אומרים וכו'. כתב בית יוסף שכן כתב הרשב"ם בשם הראב"ד, עד כאן. ונראה שצריך לומר רשב"א שכן ראיתי בחידושי רשב"א פרק מי שמתו בשם הראב"ד, אבל תמיהני דבספר תמים דעים סימן ר"מ הביא הראב"ד סברא זו בשם המאור והשיג עליו והסכים לדעת הרי"ף שהוא סברא ראשונה. כתבו תוס' קשה מאוד שהציבור ממתינים ושותקים עד שיגמור השליח ציבור זולת מיהו אם אין שוהין כדי לגמור כולה מראש ועד סוף אין לחוש ולא משערין מהיכא דקאי לסופה, עד כאן. וכתב מגן אברהם אפילו שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחילה אפילו בברכת קריאת שמע, ומיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה:

ב

[ב] פסוק ראשון וכו'. וגם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כדלעיל סימן ס"ג וכן כתב לחם חמודות, וכן מבואר בתשב"ץ סימן רמ"א. כתב לבוש מצוה מן המובחר שיקרא כל קריאת שמע, כתב בספר תניא דהוא הדין שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהילה לדוד טוב לומר עמהם:

ג

[ג] כגון מברוך שאמר וכו'. וצריך עיון הא הבית יוסף הוציא זה מתרומת הדשן סימן ס"ג ושם משמע דדוקא בקריאת שמע וברכותיה לא יפסיק אבל מברוך שאמר עד ישתבח יפסיק וכן משמע בלחם חמודות דף כ' והב"ח מקיל יותר וחולק על תרומת הדשן לגמרי ומסיק דאפילו בברכות לפני קריאת שמע אפילו באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות פסוק וכן אני נוהג, עד כאן. וט"ז חולק עליו בברכות קריאת שמע עיין שם, וכן נראה לי להלכה:

א

א) [סעיף א'] קראה סירוגין וכו' וחזר וגמרה. לאו דוקא אלא אפי' לכתחילה גומרה וזה פשוט. פר"ח או' א'. שת"ז אות א' פת"ע או' א'. ועיין לקמן סי' ע"ח:

א

ב) שם אפי' שהה כדי לגמור וכו' ולכתחל' אסור להפסי' אפי' שלא מחמת אונס ואפי' בברכות ק"ש. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפי' כדי לגמור את כולה. מ"א סק"א. א"ר אות א' ש"ץ דצ"ז ע"ג:

א

ג) שם הגהה. וי"א דאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכי נהוג. וכן פסק הלבוש והב"ח והמ"א סק"ב ור"ז כדברי מור"ם ז"ל. אבל הפר"ח העלה כדברי מרן ז"ל דאפילו היה ההפסק מחמת אונס אינו חוזר לראש יעו"ש וכ"כ הער"ה אות א' יעו"ש, סידור בי"ע אות ד', וכן פסק ג"כ מרן ז"ל לקמן סי' ע"ח יעו"ש. וכן עיקר, ומ"ש מור"ם ז"ל והכי נהוג היינו למנהג האשכנזים והוא פשוט ולענין תפלה יתבאר במקומו בסימן ק"ד סעי' ה' בס"ד:

א

ד) [סעיף ב'] קרא ק"ש ונכנס לביה"כ ומצא ציבור שקורין ק"ש וכו' וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ, תניא ושה"ל בשם גאון, מ"א סק"ג, א"ר או' ב', סו"ב או' ג', ש"ץ דצ"ד ע"ד, ר"ז או' ב' חס"ל אות ב', וה"ה עלינו לשבח, מחה"ש, וכתב מאמ"ר. אות ו' על דברי המ"א הנ"ל דודאי לא עדיף משאר ק"ש דאינו חובא אלא דטוב לעשות כן כמבואר לקמן סעי' ג' יעו"ש, וכ"מ מדברי הא"ר שם:

א

ה) שם צריך לקרות עמהם פסוק ראשון וכו' וגם בשכמל"ו כמש"ל סי' ס"ג אות ט"ו, וכ"כ ל"ח פ' מי שמתו אות ט"ל, וכ"כ א"ר אות ב', וכתב שכן מבואר בתשב"ץ סי' רמ"א, פרמ"ג א"א אות ג':

א

ו) שם כגון מב"ש ואילך לא יפסיק וכו'. אבל הב"ח כתב דאפי' עוסק בזמירות מב"ש ואילך אי נמי אפי' עומד בברכות שלפני ק"ש אפי' באמצע הברכה חייב להפסיק ולקרות עם הציבור פסוק א', וכן הוא נוהג דלא כהש"ע יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג', מ"א סק"ד. מיהו הט"ז סק"א כתב דבפסד"ז יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק א' של ק"ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון הצבור של ק"ש יעו"ש, והביאו סו"ב או' ג', וכן פסק א"ר אות ג' וכ"כ הפר"ח אות ב' דמאן דפסיק בין ברכות ק"ש לקרוא פסוק א' עם הצבור כסברת הב"ח ז"ל ראוי לגעור בו יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. ש"ץ שם. וכ"כ ר"ז אות ב'. והל"ח שם כתב דמב"ש עד ישתבח אם ירצה רשאי להפסיק ולא עביד איסורא ואם לא ירצה יאמר התיבות בניגון הק"ש ובק"ש וברכותיה לא יפסיק אלא יאמר התיבות וכו' יעו"ש, והמש"ז אות א' כתב לדעת מרן ז"ל דאפי' בין ב"ש לישתבח אסור להפסיק יעו"ש, וכ"כ המאמ"ר אות ז'. ועי"ש שהאריך בזה וסיים וז"ל העיקר כדעת מרן ז"ל ובעל תה"ד דאיסורא איכא במילתא ואין לו להפסיק וכן נהגתי והנהגתי ודברי הא"ר בזה אינם נכונים בעיני דמסיק לדינא כדברי הט"ז עכ"ל. וכן פסק סידור בי"ע אות ב' כדעת מרן ז"ל. חס"ל אות ב', ועוד עיין מש"ל סי' נ"א אות כ"ג. וכן עמא דבר:

א

ז) שם אלא יאמר התיבות שהוא אומר וכו'. בניגון הציבור וכו' ולפי מה שנוהגים להניח ידיהם על פניהם בשעת קריאת פסוק א' דק"ש כמש"ל סי' ס"א סעי' ה' ג"כ הכא צריך ליתן ידו על פניו כדי שיהא נראה כקורא עמהם, וכ"כ סידור בי"ע שם. חס"ל שם:

א

ש"ע סעיף א' מחמת אונס. זה דעת הרי"ף דאין חילוק בין אונס או לא אלא יש חילוק בין תפלה לק"ש והלל ומגלה ותקיעות דבתפלה חוזר לראש ולא בכל אינך והתו' ורא"ש שמביא רמ"א ס"ל דתפלה וכל אינך שוים באם שהה כדי לגמו' כולה מקור אותו דין בתו' ברכות דף י"ג וז"ל ור"ת היה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש והיה סובר אפילו שהה לגמור כולה אינו חוזר לראש עכ"ל משמע דר"ל דר"ת ס"ל כדיעה ראשונה דכאן אבל לדיעה ב' חוזר לראש וזה דלא כמג"א. ולכאור' י"ל דהמג"א אינו מפרש דברי התוס' כמו שפירשתי משום דאזיל לטעמי' בסי' נ"ג סק"ה דפלוגתא דהכא אם חוזר לראש הוא רק בק"ש אבל בברכת ק"ש לכ"ע אין חוזר וא"כ מה זה שכתבו והיה סובר כו' לכן לפרש המג"א דהתוס' לענין לכתחלה קאמרי דר"ת היה ממתין על קדיש והיה סובר דמות' להמתין לכתחלה אפי' לגמו' כולה איברא דמה שסיימו התו' אינו חוזר לראש לא משמע כך. ותו דהמג"א בסי' נ"ג לא קאמר אלא דבמידי דרבנן לא מחמרינן כהר"י והרא"ש כמ"ש בד"מ סי' תכ"ב הובא במג"א שם סק"ה אבל התוס' והרא"ש גופייהו מחמרי אפילו בדרבנן וצ"ע. ומ"מ לדינא יפה כתב משום דזה ששהה לקדיש לא חשיב אונס לכל הכרעת המג"א סק"ב ודוק:

ב

מ"א סק"ב דוקא כשהאיש. ר"ל שההפסק היה מחמת שהאיש לא היה ראוי בשעה שהפסיק והיינו הך דלק' סי' ע"ח שהתחילו מי רגלים שותתים על ברכיו או שהמקום לא היה ראוי בשעה שהפסיק והיינו הך דלק' סי' ע"ה שהיה קורא ק"ש בדרך הלוכו ובא למבואות המטונפות ע"ש:

ג

שם דגברא דיחויא. הראב"ד מיקל יותר דאפי' לא היה האיש ראוי בשעת ההפסק א"צ לחזור לראש ומים שותתים על ברכיו דכל מה שהתפלל קודם ההפסק פסול גם כן כיון דהיה (קורא ק"ש בדדך הילוכו ובא במבואות המטונפות ע"ש) צריך לנקביו בשעה שהתפלל וקי"ל הנצרך לנקביו אל יתפלל:

ד

שם ס"ל כפי' התוס' היינו כדעת הב"ח אליבא דהטור ותוס' ומחמת פלוגתא זו עשה המג"א הכרעה דבתפלה דדעת הרי"ף והמחבר דחוז' לראש בלי שום אונס לכן אפילו להרמ"א די עכ"פ באונס כל דהו אבל בק"ש דלהרי"ף אפילו באונס גמור אינו חוזר לכן אף דנהיגין כרא"ש ורמ"א דבאונס חוזר לראש צריך אונס גמו' שהאיש או המקום לא היה ראוי בשעה שהפסיק:

ה

שם ועס"ס צ"ט. נראה כוונתו למ"ש דשם במג"א סק"ג בהתחיל לשתות שהיה סבור שיהיה לו שהות מיקרי אונס ע"ש ה"ה זה לא מיקרי דחוי בשעה שהתפלל לפי שהיה סבור שיהיה לו שעות להתפלל קודם שיתחילו המים להיות שותתין ואין דחוי רק בשעה ששותתין וכפי' רשב"א וק"ל:

א

אפי' שהה כו'. כתבו התוס' והמרדכי סוף ר"ה קשה הדבר מאד שהצבור ממתינין ושותקים עד שיגמור ש"ץ זולת, מיהו אם אין שוהין כדי לגמור כולה מראש ועד סוף אין לחוש ולא משערין מהיכא דקאי לסופה עכ"ל, משמע דס"ל דאפי' שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחלה אפי' בברכות ק"ש עמ"ש ר"ס נ"ג, מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עסי' ס"ו ס"ט:

ב

וי"א דאם וכו'. משמע מל' הטור והתו' ורא"ש דאפי' באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת רמ"מ סי' פ"ה שכ' על ב' אנשים שנתקוטטו יחד והפסיקו דלא הוי דיחוי דבכל עת היו יכולין להשוות עצמן עכ"ל משמע דאם האונס בא מחמת אחר כגון מחמת לסטי' חוזר לראש אבל הב"ח כ' שם דדעת הטור דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש ובב"י סימן ק"ד כ' דלהראב"ד דוק' היכא דגברא דיחויא הוא כגון מים שותתין לו על ברכיו דמעיקרא לא היה ראוי להתפלל כיון דהיה צריך לנקביו לכן חוזר לראש אבל בלא"ה לא וכ"כ המאור וע' במלחמות שם אחר כך ראיתי בחידושי הרשב"א שמפ' דגברא דחויא הוא היינו בשעה ששותתין לו על ברכיו לא הי' ראוי להתפלל ואם כן ס"ל כפי' התוס' ועס"ס צ"ט, ונ"ל דתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש מאחר שדעת הרי"ף וסייעתו דחוזר אפילו בלא אונס, ועוד הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אבל בקריאת שמע לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי:

ג

שקורין קריאת שמע. והוא הדין שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ (תניא וש"ל בשם גאון):

ד

לא יפסיק. וב"ח פוסק דמפסיק אפי' באמצע ברכת קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הצבור:

א

(א) בין בדיבור – אפילו אם שח במזיד אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה. וה"ה כששח באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר אי"ה להלן בכל אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש:

ב

(ב) וי"א דאם וכו' – טעמם דבשלמא אם לא היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק אבל באנוס חשיבא השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב ס"ק ט"ז:

ג

(ג) כדי לגמור – היינו מראש ועד סוף אפילו עומד בסוף:

ד

(ד) חוזר – כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה לא יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה יש ליזהר מאד בזה כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה נכון ליזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף ברכת אמת ויציב דהיינו אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע לש"ח טוב יותר שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה:

ה

(ה) לראש – היינו אם הפסיק בק"ש אפי' אם ההפסק היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור לראש הברכה שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש:

ו

(ו) והכי נהוג – וכן פסקו האחרונים וה"ה בתפלה והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש:

ז

(ז) לפי הקורא – בין להקל בין להחמיר:

ח

(ח) קרא ק"ש – וכ"ש אם לא קרא עדיין דצריך לקרוא את הפסוק הראשון אבל לא יכוין לצאת בזה המ"ע דק"ש כיון שאין לו תפילין בראשו וגם יהיה בלא ברכות וכדלעיל בסוף סימן מ"ו במ"ב עי"ש. ונ"ל דאפילו אם הוא אצלו קודם בה"ת כיון שאינו אומר הפסוק לשם לימוד רק שבזה יזהר שלא יאמר יותר מפסוק ראשון:

ט

(ט) שקורין ק"ש – וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ:

י

(י) פסוק ראשון – וגם בשכמל"ו ודעת הגר"א בביאורו שצריך לקרות עמהם כל ק"ש. אמנם בפסוקי דזמרה נראה דאין להחמיר יותר מפסוק ראשון דבלא"ה דעת המחבר להחמיר בפסוקי דזמרה וכדלקמיה:

יא

(יא) לא יפסיק – והאחרונים כתבו דבברכת ב"ש וישתבח ובפסוקי דזמרה יש להפסיק כדי לקבל עול מ"ש עם הצבור אבל בברכות של ק"ש וכן בין הפרקים לא יפסיק כלל אלא יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהצבור אומרים ק"ש:

א

סעיף א' בהג"ה חוזר לראש. בירושלמי רפ"ב הפסיק שליש וחזר והפסיק שליש. ופי' המפרש דהאיבעי אם מצטרפים השהיות אם בין כולם שהה לגמור כולה. אי דבעי' שהפסיק בב"א כדי לגמור כולה. עוד מבעי' שם ק"ש וברכותי' היא ולא ברכות' ברכותי' ולא היא ולא אפשיט':

ב

סעיף ב' לקרות עמהם פסוק ראשון וגם ברוך שכמל"ו:

א

כגון מב"ש כו'. כ"כ ת"ה סי' ג' וטעמו מדאמרינן בפ' מ"ש דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו אר"ח זאת אומרת הרהור לאו כדבור דמי דאי כד"ד יוציא בשפתיו אלא מאי לאו כד"ד למה מהרהר אר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל מזה למד ת"ה דכיון שזה אינו יושב ובטל דהא עסיק בפסוקי דזמרה א"צ לקרות פ' ראשון ויש איסור כיון שאין להפסיק שם ובגמרא שם אח"כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק' אחרינא ומשנינן א"ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות' בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע"כ בקבלת מ"ש דאל"כ מ"ש ק"ש דנקט בזה אלא ע"כ ק"ש יש בה מעלה טפי וא"כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו. גם מו"ח ז"ל כתב הוכחה שיפסיק בפסוקי דזמרה אלא שכתב עוד דגם בברכות שלפני ק"ש יפסיק בזה עם הקהל וזה לא נלע"ד דהא אמרינן בגמ' ר"פ היה קורא דפסוק ראשון הוא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא וכיון שיוצא בזה ידי קריאת שמע היאך יפסיק בברכות ששייכים לפני ק"ש כמו ששנינו מברך שתים לפניה דל"ש כאן לפניה דהא באמצע הברכה יצא ידי קריאת שמע ולמה יחזור ויקר' אח"כ שנית הלכך נרא' דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של קריאת שמע אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון הצבור של ק"ש כנ"ל:

א

(במג"א ס"ק ב') אבל הב"ח כתב בסי' ק"ד כצ"ל:

ב

(שם) כ' בשם הרשב"א דלהראב"ד כו' כצ"ל וכוונתו דהב"י כ' בשם הרשב"א להראב"ד דבתפל' נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחוי' כההיא דמים שותתין על ברכיו. א"כ בכרך לו עקרב שפוסק' כיון דלאו גברא דחויא אינו חוזר לראש אפי' באמצע הברכה דק"ש כו' ע"ש ומפרש המ"א כוונת הראב"ד דדוקא בההיא דמים שותתין ס"ל להראב"ד דמיקרא גברא דחויא כיון דמעיקרא גברא לא חזי. אבל בלא"ה אינו חוזר לראש. אבל לפי מה שכתבו התוס' דמשמע מדבריהם דגברא דחויא היינו בשעה ששותתין אינו ראוי א"כ א"ל דאפילו בשאר אונס נמי חוזר לראש לפירוש התוס'. ושוב כתב המג"א שאח"כ ראה בחידושי הרשב"א שמפרש דהיינו בשע' ששותתין כו' (ע"ש בחידושי הרשב"א דמשמע קצת דס"ל עיקר כפירוש זה) וא"כ ס"ל כפירוש התוס' וא"כ מ"ש הרשב"א דלפי מ"ש הראב"ד דבתפלה נמי דוקא בגברא דחויא כו' והיינו דאף לפי פירוש זה דהתוספת בין האיש ראוי לקרות או לא. וא"כ בשאר אונס אינו חוזר לראש אף לפי פירוש התוספות והרא"ש וכמ"ש הב"ח לדעת הטור: