שולחן ערוך, אורח חיים ס״ו: באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק ובו י' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק ובו י' סעיפים:
בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס ומשיב שלום לאדם נכבד ואפי' באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו:

ב

אם שכח להניח ציצית ותפילין יכול להפסיק בין הפרקי' להניחם ויברך עליהם: הגה וי"א שלא יברך עליהם עד אחר התפלה והכי נהוג לענין טלית (ב"י):

ג

לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק אפילו באמצע הפסוק וכן למודים אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד: הגה וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח וכו' וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש וכן עיקר ולכל ה"מ פוסקים מכ"ש באומר תחנונים [תשובת הרשב"א]:

ד

כהן שהיה קורא קריאת שמע וקראוהו לקרות בתור' יש מי שאומר שמפסיק ויש מי שאומ' שאינו מפסיק והלכה כדבריו:

ה

ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק:

ו

אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר אמת או שסיים קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו אינו צריך לחזור ולומ' פעם אחרת אמת:

ז

אינו אומר אמן אחר גאל ישראל משום דהוי הפסק: הגה וי"א דעונין אמן וכן נוהגין לענות אחר הש"ץ אמן אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן כדלקמן סימן רט"ו [טור]:

ח

צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק לאחר שאמר גאל ישראל רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאול' לתפלה מניח אז ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל אבל טלית לא יניח אז ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמנו לו טלית ותפילין מניחן ולא יברך עליהם עד אחר תפלה: הגה וי"א שקודם גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג [מרדכי ותו' והגהות מיימוני מה' ק"ש]:

ט

אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה וכיצד עושין ממתין בשירה חדשה כדי לענות:

י

כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובת המצוה כתקנה: הגה מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר קריאת שמע יקרא ק"ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכה עד שיתפלל שאז יאמר ויציב ונכון כו' ויתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה [ב"י בשם רוקח סימן שכ"א]:

א

כגון אביו או רבו כו'. הגה ע"ז וי"א דוקא מיראת מלך או אנס מותר להפסיק באמצע אבל לאביו ולרבו אין להפסיק אלא בין הפרקים (רש"י והרמב"ם) . וכן נוהגים ומ"מ אפילו מפני יראת מלכי ישראל מותר להפסיק באמצע ק"ש (הרר"י פרק היה קורא ומורי בב"ח) אבל לא בתפלה היכא דליכא סכנה דילפינן לה מקרא ודברת בם ולא בתפלה:

ב

לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק כו' ויש מי שכתב שאין להפסיק כ"א לק' ק' ק' וגו' ולברוך כבוד ה' שאלו שני פסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעו מפי המלאכים ושייכים לענין קדושה (ב"ח) מכ"ש שאין מפסיקין במה שמוסיפין בשבת וי"ט אז בקול רעש וגו' או כבודו מלא עולם:

ג

אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד כו'. ר"ל מודים אנחנו לך לאפוקי מודים דרבנן לא יאמר. (ב"י פ"ה מהררמ"י וכן כתב ט"ז ז"ל וכוון הרב בעט"ז לדבריו) וכן אמן יהא שמיה רבה מברך אף שהוא יותר משלשה תיבות אפ"ה יכול לאומרם ולהפסיק בק"ש פי' משום שאסור להפסיק בזה אפי' עוסק במעשה מרכבה פוסק וכן במשמעות הגמ' בפ' מי שמתו אבל לא יותר מאמן יש"ר מברך ויש מי שכתב ה"ה לכל נוסח רק יתברך וישתבח אין לענות מתוך ק"ש אבל אמן אחר יתברך יכול לענות (ב"י בשם מהררי"א) אכן אמן אחר תתקבל ואחר יהא שלמא רבא ועושה שלום אין להפסיק משום שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג (עיין בהרמב"ם סוף ספר אהבה):

ד

ויש אומרים דאמן שעונים אחר ברכת האל הקדוש כו'. אבל באמן שלסוף ג' ברכות אחרונות לא יפסיק. וי"א דגם באמן שעונים אחר ג' אחרונות יש להפסיק מהררמ"י:

ה

כהן שהיה קור' ק"ש כו' וי"א שאינו מפסיק והל' כדבריו. אלא יקראוהו לאחר שאין זה בזיון לתורה כשמודיע הוא שהוא עומד בק"ש וע"כ מותר לקרות אפי' ישראל במקומו אם אין שם כהן אחר (תשו' הרשב"א סי' תס"ה) מ"מ החושש לכבוד התורה יכול להפסיק (מורי בב"ח) וכן המנהג להפסיק (מהררמ"י) מ"מ לא יקרא עם החזן בתורה כלל ויסמוך על דברי הזוהר פ' ויקהל עמוד תש"ע כנ"ל ויש מי שכ' שגם מותר להפסיק בתוך ק"ש לענות ברוך ה' המבורך וכן אמן אחר הקורא בתורה (ל"ח) אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן כי אין המנהג לענות אמן אחר ברכת בונה ירושלים:

ו

ולא יפסיק אחר שאמר גאל ישראל כו' הגה ע"ז וכן צ"ל דוקא גאל ישראל ולא גואל ישראל וצ"ע על מנהגנו בערבית יום טוב כשאומר מערבית חותמים ברוך אתה ה' מלך צור ישראל וגואלו והוי כאלו אמר גואל ישראל וצ"ל וגאלו בלא וי"ו דשפיר משמע על הגאולה שעברה (מורי בב"ח):

א

בשלום. אפי' בלשון לע"ז ובכל מקום שאסור לדבר אפי' בלשון הקודש אסור. תוס' רפ"ב דברכות ומהר"ם טיקטין כ' בגליון הרי"ף בשם נמוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה"כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפד"ז עכ"ל ובס' החינוך פרשת ואתחנן כ' ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"א. (ובס' אליהו רבה פילפול עמוק בש"ס ופוסקים):

ב

בחכמה. ומ"א כ' דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק אפי' לת"ח. ומשמע בהרשב"א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' (קל"ה) [קל"ח] איתא דת"ח מופלג בדורו הוי בכלל מורא עיין סי' תע"ב סעיף ה'. מ"א:

ג

מלך. אפי' מלך ישראל הוא בכלל מי שירא ממנו דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ע"ת:

ד

הפסוק. ודוקא היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק כ"מ ספ"ב מ"א וכתב ר"י חסיד דוקא שלום ולא יותר עיין ע"ת ובס"ק א':

ה

טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה (ועיין במ"א ובספר אליהו רבה):

ו

הפסוק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה. ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך. מ"א:

ז

בלבד. פי' מודים אנחנו לך בלבד. ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמן יש"ר עד יתברך. וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן. ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג. ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן. ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך ל"ח. ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי. ל"ח מ"א:

ח

הקדוש. משום דהוא סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית. והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום. לפי שזה אף היחיד עונה אחר סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיכול לאומרו ביחיד ב"י בשם מהרי"א: וכתוב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאומר בעושה שלום והסכים עמו המ"א ע"ש:

ט

תחנונים. ויש ללמוד ג"כ במכ"ש דיוכל להפסיק בפסוקי דזמרה ע"ת. ונ"ל דאמנים דעלמא שאינן מהנהו דכתבינן בס"ק ז' וח' מותר לענות אם עומד בפסוקי דזמרה או בברכת ק"ש. ועיין סי' נ"א ס"ק ג' במ"א ובסי' נ"ט סעיף ד' ובהג"ה. ובסי' זה סעיף ט' ובמ"א ס"ק י"ד ודו"ק. אבל ב"ה וב"ש נ"ל דאסור לענות בפסוקי דזמרה או בברכות ק"ש עמ"א סי' קכ"ד ס"ק ט':

י

מפסיק. ועולה ישראל במקומו ובלבוש כ' נוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומ"מ לא יקרא עם החזן כלל וכ"כ הכנה"ג שיעלה ומכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיעשה מי שבירך וכתב מ"א וצ"ל דאפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין סי' ס"ה וכן הסכים הב"ח והל"ח דיעלה. וט"ז כ' דבק"ש שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יפסיק. ומינה דבפסוקי דזמרה נמי יפסיק והע"ת כתב לדברי האוסר בק"ש ה"ה דאסור בברכותיה רק בפסוקי דזמרה יש להקל. ועיין סי' קל"ה ס"ק ו' במ"א. ובכה"ג מחלק דאם קורא סתם כהן קרב א"צ להפסיק אבל אם קראוהו בשמו אפילו איכא כהנים אחרים יפסיק ע"ש ובהלק"ט ח"א סי' כ"ד מחלק באם אין שם כהן אלא הוא יעלה מפני כבוד הציבור ע"ש. והפר"ח פסק כהרשב"א דלא יעלה אפילו אם קראוהו בשמו ולא יש אחר בקהל ע"ש:

יא

אמת. ויש ליזהר שלא להפסיק בין אמת לויציב מ"א ע"ש. ועיין תוס' י"ט פ"ב דברכות משנה ב' והפר"ח כ' על התוי"ט שכתב על המחבר מה שלא פסק כן ע"ש ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש:

יב

ישראל. ובתפלה יאמר גואל ישראל. כ' ט"ז שאלתי את מו"ח ז"ל ועוד הרבה גאונים על מ"ש במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד הש"ס פרק ע"פ דבק"ש והלל גאל ישראל וכו' ע"ש שנדחק מאוד לתרצו. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו מפני היראה:

יג

אמן. המדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה וכתב המ"א ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. עיין סי' נ"ט ס"ד והרא"ם ח"א סי' ו' הכריע שאין לענות אמן אחר גאל ישראל אפי' אחר הש"ץ עיין ע"ת:

יד

תפילין. והיה מתירא שיעבור זמן ק"ש וקרא. וה"ה אם מתירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבאו אחר כך לידו יניחם באמצע היום או במנחה ויאמר איזה מזמור עי' ס"ס למ"ד. צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הציבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין ע"ש:

טו

עליהם. והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יוכל לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק ע"ש. ובספר אבן העוזר פסק ג"כ דיכול לברך על תפילין לאחר גאל ישראל ע"ש. ובנזדמן לו הטלית פסק שאסור להתעטף בו כלל עד אחר תפלת י"ח. אבל היכא דמתבייש לישב בלא טלית מוטב להתעטף בין הפרקים ויברך עליו ע"ש. עוד פסק דמותר לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה ואסור להמתין בשירה חדשה ע"ש:

טז

כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא:

יז

ונכון. ומ"א כ' דברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק"ש ויתפלל וכ"ה לעיל ס"ס מ"ו ע"ש:

א

ברכות י"ג וכר"י

ב

לפי' הגאון והרא"ש

ג

ירוש' ד' ע"ש

ד

כן מצא הרא"ש כת'

ה

ב"י

ו

שבלי הלקט

ז

סמ"ק ורבי יונ' רא"ש ורוב המפרשי'

ח

בעל המנהיג

ט

הרשב"א בתשובה

י

ברכות י"ג

יא

שם י"ד

יב

שם וכרבה

יג

לדעת ר"מ בפ"א מהלכות ברכות וע"פ הזוהר

יד

ברכות י"ט

טו

שם י"ד

טז

שם בתו' בשם ר"מ מקוצי

יז

ב"י

יח

תוספות שם בדף י"ג והמרדכי שם

יט

מהרי"ק בסי' מ"ב בשם ר"ת

כ

ברכות י"ב

כא

לפירוש הטור:

א

ס"א כגון אביו כו'. הרא"ש דבאביו נאמר איש אמו ואביו תיראו וברבו תנן מורא רבך כו' דלא כרש"י ורמב"ם שפי' אנס דזה אצ"ל כמ"ש בפ"ב דפסחים וש"מ שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ כו' ואף לתפלה מפסיק כמ"ש בפ"ה וז"ש וכ"ש כו':

ב

או מי כו'. רשב"א וכמ"ש בב"ק מ"א ב' עד שבא ר"ע כו' ועתוס' שם:

ג

ואפי' כו'. ירושלמי שם עד כדון באמצע הפרשה אפילו באמצע הפסוק ר' ירמיה מרמז ר' יונה משתעי ר"ה בשם ר' יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם ור' ירמיה יחידאה לגבייהו:

ד

חוץ כו'. כ"מ בשם רמ"ך שכ"ה בירושלמי וז"ש בפ' ויפול יוסף כו' שיעקב היה מקבל עמ"ש אז:

ה

אם לא כו'. כנ"ל וכמו בתפלה:

א

ס"ב אם שכח כו'. עתוס' י"ד ב' ד"ה ומנח כו' הנה דעת ר"י שבין תפילין ובין טלית יניח ויברך מדכ' והר"מ מקוצי כו' ודעת תוס' דבתפלין מנח ומברך וטלית לא יתעטף וכ"ד הרא"ש והטור ודעת הר"מ מקוצי דבין תפילין ובין טלית יתעטף ויניחם בלא ברכה אלא שבב"י נסתפק בדעת הרא"ש דאפשר שסובר כהר"מ מקוצי ג"כ שלא יברך על התפילין ובטלית ס"ל כדעת התוס' שלא יתעטף כלל וכ' דזהו דוקא בין גאולה לתפלה אבל קודם גאל ישראל ודאי שמותר להתעטף בציצית דהא אף במלאכה מותר חוץ מפ' ראשונה כמ"ש בסי' ס"ג ס"ז ופ' שלא יברך על שניהם כדעת הר"מ מקוצי וכפי שיטתו דהרא"ש והרשב"א ס"ל כוותיה וכמ"ש בסעיף ח' בש"ע אבל בד"מ דחה דבריו ופי' דהרא"ש ס"ל דמברך אתפילין וטלית יתעטף בלא ברכה אלא שפי' דמיירי קודם גאל ישראל אבל אחר גאל ישראל הסכים לפסק הב"י וכמ"ש בתוס' י"ג ב' ד"ה שואל כו' דבין גאולה כו' וכמ"ש בהג"ה שם וכ"פ בהג"ה כאן שכ' והכי נהוג כו' ומ"ש ויש אומרים כו' הוא דעת הר"מ מקוצי אבל דעת הש"ע להכריע דבאמצע הפרק לא יברך על שניהם ובין הפרקים יברך על שניהם דלא כמ"ש בב"י ולמד כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל ד' ס"א וכמ"ש בטור סי' פ' ובהג"ה שם ומברך עליהם וכשיטתו דמפ' דברי הרא"ש דאין מברך על תפילין ואפ"ה ס"ל כאן דמברך וס"ל דה"ה בטלית וכ"כ בבדה"ב אבל לפי מ"ש בד"מ דהרא"ש ס"ל דמברך אתפילין אף באמצע הפרק ע"כ אין מחלק בין באמצע לבין הפרקים:

א

ס"ג לקדיש כו'. דלא גרע ממפני יראה וכבוד ועוד מדאיבעיא להו שם כ"א ב' אם להפסיק בתפלה מכלל דבק"ש ודאי מפסיק:

ב

וכן למודים כו'. כמ"ש שם אם יכול כו' אלמא הוי כמו קדושה ואף שרש"י ותוס' פי' משום השתחוואה מ"מ כ' בד"ה עד מיהו לכתחילה כו' וז"ש וי"א דאמן כו':

ג

אבל לא כו'. עתוס' שם ד"ה עד כו' אבל אין נראה כו' וז"ש בהג"ה וכן כו' מהאי טעמא ג"כ:

ד

וי"א כו'. תוס' שם בירושלמי שם כו' ועמ"א ס"ק ו' ומ"ש אבל בתוספתא פ"ק כו'. טעה בפי' התוספתא דשם אקדושה דיוצר וכמש"ל סי' נ"ט סי"ג ומ"מ דברי ל"ח עיקר וגם מ"ש ונ"ל כו' אינו עיקר כמש"ל סי' נ"ו שברמב"ם וטור וכל הפוסקים איתא להדיא עד עלמיא:

א

ס"ד יש כו'. כמ"ש בסעיף הקודם:

ב

ויש כו'. שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד הכהונה וזה שא"י אין זה הקלה בכבודו ואף שמצוה לקרות בתורה לא אמרו להפסיק אלא בתפילין וכמש"ל בסעיף ב' רשב"א סי' קפ"ה וכדעת תוס' הנ"ל:

א

ס"ה לאמת ויציב כו'. ל"ד אלא אמת בלבד כמ"ש בגמ' שנא' וה' אלהים אמת וכ"כ בתר"י להדיא וכמ"ש בס"י בהג"ה ובס"ו בש"ע וכפי' תר"י בגמ' שם חוזר ואומר אמת כו' וכ"כ בטור ואע"ג דבמתני' קא' בין ויאמר לאמת ויציב ל"ד כמ"ש בין שמע לוהיה אם שמוע:

ב

אלא כו'. תר"י ורא"ש דלא כהרמב"ם שכ' דגם בין אלהיכם לאמת מותר כמו באמצע הפרק דלשון לא יפסיק מ' לגמרי ומזה נראה ראיה למ"ש בס"א דכ"ש בפסוק ראשון ולענין הלכה אין נראה כן דלא עדיף מאמצע הפרק דהא עיקר הטעם הוא מפני שהוא פסוק אחד ובכ"מ שמותר להפסיק באמצע הפרק אפילו באמצע הפסוק מותר כמש"ל ס"א:

א

ס"ו אם כו' או כו'. כן פי' תר"י כנ"ל:

א

ס"ז אינו כו'. ר"ל אע"ג דאף על ברכת עצמו יש לענות כמ"ש בסי' נ"א מ"מ כאן לא יענה אף אחר ברכת הש"ץ משום הפסק ע"פ הזוהר כמ"ש שם:

ב

אבל אם כו' ר"ל כשיטתו וכמ"ש תוס' דאין לענות רק אחר בונה ירושלים כמש"ש:

א

ס"ח צריך כו'. ד' ב' ט' ב' ל"א ב':

א

ס"ט אין לענות כו'. תוס' י"ג ב' ד"ה שואל וכמ"ש ל"א א' אין אומר כו' וכמ"ש ברא"ש שם מפני שצריך כו' ודברי התוס' צ"ע דתלו תניא בדלא תניא בתפלה אמרינן שם בהדיא כ"א ב' ובין גאולה לתפלה משמעות קל וכבר תמה בת"ה ותמה עוד דבין גאולה לתפלה אין שם משמעות וע' מ"ש שם דלא משמע שם כן:

ב

וכיצד כו'. תוס' שם:

א

ס"י י"ח המצוה כו'. אבל ידי ק"ש יצא דברכות אינן מעכבות טור וכמש"ל סי' ס':

ב

מי שהוא כו'. עמ"א וכמש"ל סי' ס' ס"ב:

א

בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד – עיין במ"ב במש"כ שהוא זקן הוא מלשון עולת תמיד ומשמע מיניה שם דאם איננו זקן רק שהוא גדול ממנו בשנים איננו בכלל מפני הכבוד ועיין בד"ח ובפמ"ג:

ב

לכל אדם – עיין בא"ר במה שהביא בשם הרמב"ם מוכח דלעכו"ם בודאי מותר להשיב. ואם הוא גברא אלמא הוא בכלל מפני היראה. עיין במ"ב במה שהעתקתי בשם חידושי הרשב"א הוא מלשון המגן אברהם ועיין במחה"ש שנדחק במקורו ופשוט דהוא מדכתב שם הרשב"א לענין רב בר שבא דלהכי לא שאל בעצמו מתחלה בשלמא דרבינא משום דלאו אורח ארעא משמע דאל"ה היה מותר לו לשאול לכתחלה באמצע הלל אף שעי"ז יצטרך רבינא להשיבו ומ"מ דינו של מחצית השקל שכתב שם אמת דאפשר דדוקא בין הפרקים מותר לשאלו אבל לא באמצע הפרק:

ג

או אנס – עיין במ"ב. ראיתי בספר שלמי שמחה שהביא בשם מהרש"ק דאפילו בשביל הפסד ממון מותר להפסיק:

ד

ומשיב וכו' – עיין במ"ב בשם הר"י חסיד דדוקא תיבה אחת ובמגן גיבורים כתב דמלשון תר"י משמע כדי שאלת שלום ממש:

ה

ואפילו באמצע הפסוק – עיין במ"ב במה שכתב ולענין מעשה וכו' כן כתב בספר עבודת היום ואף דבדה"ח כתב להיפך דה"ה לענין עניית קדיש וקדושה הוא רק אם נזדמן לו במקום דסליק ענינא וראייתו דעניית קדיש או קדושה נלמד מדין משיב שלום מפני הכבוד ושם הלא פסק המגן אברהם דדוקא בדסליק עניינא מ"מ נלע"ד דהדין עם עה"י דהלא דין זה דהמ"א אינו מוסכם כי שם בכ"מ לא הובא רק בשם איכא דאמרי וגם במ"א לא הוזכר רק בשם יש אומרים וגם פה מלשון השו"ע לא משמע כן דאל"ה מאי רבותא דשמע ישראל שלא יפסיק הלא חד ענינא הוא כל הפסוק כדמשמע בסימן ס"א סי"ד בהג"ה והוא נובע מספרי ונהי דמחמיר המגן אברהם לחוש לדעת הי"א הזה לענין הפסקה אבל לא לבטל עי"ז עניית איש"ר וקדושה וברכו:

ו

שלא יפסיק בהם כלל – עיין מ"ב ולענ"ד אף דפשטא דמילתא משמע דלא יענה וכן איתא בח"א לענ"ד צע"ג בזה לפי מה דביררנו לעיל בסימן ס"א בבה"ל דהדין עם הב"ח ושה"ג דבדיעבד אם לא אמר בשכמל"ו אין צריך לחזור מנין לנו להשוותו לענין שיהא אסור להפסיק בו לאיש"ר וקדושה וברכו והראיה שהביא הגר"א לדין הב"י מיעקב אע"ה שלא הפסיק ליוסף בעת שקרא שמע אין ראיה לבשכמל"ו כי לא אמרו יעקב אז כלל רק קודם פטירתו אמרו כדאיתא פסחים נ"ז ע"א. ואף אם נניח שבאמצע בשכמל"ו לא יפסיק בכל גווני איך הדין אם נזדמן לו לענות איש"ר בין שמע לבשכמל"ו ומדלא חלקו הפוסקים משמע דלא יענה וכן משמע קצת ברמזי הטור בסימן זה ועיין בספר ישועות יעקב וצע"ג למעשה:

א

אם שכח וכו' בין הפרקים – עיין במ"ב במה שכתב דאם נזדמן לו תפילין בק"ש יניח תיכף בברכה הטעם כי אנו פוסקין כהרמ"א בס"ח בהג"ה דגם באמצע הפרק של אמת ויציב מותר לברך ואעפ"כ באמצע הפרק של יוצר אור או אהבה רבה גם הרמ"א מודה לדעת המחבר דטוב יותר להמתין עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך אליבא דכו"ע וכמו שכתבתי במ"ב כן מוכח מפמ"ג ודה"ח והגרע"א בחידושיו ג"כ מצדד לומר כן:

א

לקדיש ולקדושה וכו' – עיין בכ"מ סוף פרק יו"ד מתפלה דבברכות קצרות אסור להפסיק באמצע אפילו לאיש"ר וקדושה והטעם דע"י ההפסק לא יוכל להתחבר הסוף ברכה להשם ומלכות שאמר והביאו להלכה בספר מגן גיבורים ופשוט דלפ"ז אפי' בברכה ארוכה דאמרינן שמפסיק אם אירע לו זה אחר שאמר סוף הברכה ברוך אתה ד' יזהר מלהפסיק לשום דבר ובח"א בכלל ה' נשאר בצ"ע לענין דיעבד אם צריך לחזור לראש עי"ש:

א

כהן שהיה קורא – עיין מ"ב במה שכתב דזה הסעיף מיירי אפי' בבין הפרקים הוא מדברי הפמ"ג ולא ידעתי מקורו כלל דמתשובת הרשב"א סימן קל"ה מוכח דהרשב"א נשאל על באמצע הפרק ולומר דדייק ממ"א סימן קל"ה סק"ו דכתב דבפסוקי דזמרה שרי לקרותו משמע אבל בין הפרקים לא התם לענין לקרותו לכתחלה אבל בדיעבד מנ"ל ואפשר דסברת הפמ"ג דכיון דהרשב"א ס"ל דאינו מפסיק אף דבעלמא משיב מפני הכבוד ע"כ דלא שייך בזה נגד כבוד התורה חלילה כיון שהוא עוסק במצותיה א"כ ה"ה בין הפרקים אף דבעלמא משיב לכל אדם היינו כשהקדים לו שלום ומפני דרכי שלום משא"כ בזה. ומ"מ נ"ל דדברי הפמ"ג לא יתכנו רק לפי מה שפסק הרמ"א בס"ב דאין לברך על טלית אפילו בין הפרקים משום דאין הטלית שייך לק"ש משא"כ לפי מה שפסק המחבר לעיל דבבין הפרקים מותר לברך אפילו על טלית בודאי גם הרשב"א מודה לענין ברכת התורה דמותר לברך עכ"פ בבין הפרקים ולא מיירי הרשב"א לפי דברי המחבר רק באמצע הפרק וכן מוכח מביאור הגר"א שכתב דדין הרשב"א הוא כדעת התוספות הנ"ל דמחלק בין תפילין לטלית וכבר ידוע הוא מה שכתב הגר"א בס"ב דדעת המחבר הוא דכ"ז דוקא באמצע הפרק אבל לא בין הפרקים עי"ש. אך לענין דינא כפי מה דנוהגים לכתחלה למעשה כהגהת הרמ"א לעיל דברי הפמ"ג בזה נכונים:

א

ואלו הן בין הפרקים וכו' – עיין מ"ב בשם המגן אברהם דבין הפרקים דערבית דינן כמו בשחרית. ולכאורה הם כשחרית דבכל מקום שיש הפסק נחשב בין הפרקים ואלו הן בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה ובין והיה לויאמר ובין ויאמר לאמת ואמונה וגם בין גאל ישראל להשכיבנו דאף דאמרינן [ בברכות דף ד' ] דכיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא אעפ"כ מדמיקרו שתי ברכות ש"מ דכל חד חשיבה בפני עצמה גם מדאמרינן ברכות אין מעכבות זו את זו ואכל ברכות קאמר וראיה מדף ט' דאמר שם ובלבד שלא יאמר השכיבנו כנ"ל פשוט. אך צל"ע לענין פרשת ויאמר בלילה אם באמצעה נחשב לאמצע הפרק או לא כיון דויאמר אינו נוהג אלא ביום וברמב"ם פ"א מהלכות ק"ש משמע דפרשת ויאמר בלילה שוה לשתי פרשיות הראשונות ואזיל לטעמיה דפירש במשנה מזכירין יציאת מצרים היינו הפרשה ציצית דהתקינו לאומרה כולה מפני שיש בה פסוק יציאת מצרים ועיין בשנות אליהו ספ"ק דברכות במשנה מזכירין וכו' ובברכות י"ד ע"ב בגמרא אנן אתחולי מתחלינן וכו' והא בעי לאדכורי וכו' וצ"ע. ואחר ברכת שומר עמו ישראל לעד נראה דנחשב תו בין הפרקים אף לדידן דאמרינן ברוך ה' לעולם אמן ואמן וראיה מסימן רל"ו ס"ד ובב"י שם דמוכח דכאן סליק הברכות לכו"ע עי"ש. כתב בחידושי רע"א מי שמניח תפילין דר"ת וקורא ק"ש בלי ברכות לא יפסיק בחנם אבל שואלים מפני הכבוד אפילו באמצע הפרק [פנים מאירות ח"א סי' ס"ז] ועיינתי שם ומוכח מראייתו שהביא שם ע"ז מהלל בימים שאין גומרין אותה דמיירי דוקא בק"ש שקרא פעם שניה כמו שנוהגין לקרות בתפילין דר"ת דאינו יוצא בה מ"ע של ק"ש ורק קורא אותה כדי לקרות שמע בתפילין אבל אם אחד קורא ק"ש אפילו בלי ברכות לצאת בה ידי קריאה כי ירא שיעבור הזמן אסור להפסיק באמצע הפרק מדינא כמו בשאר ק"ש. והא דאיתא בסוף סימן מ"ו וטוב לומר בשחרית שמע ישראל וכו' התם הוא אומר רק לרווחא דמילתא אבל אם בפירוש מתכוין לצאת בזה אה"נ דאסור להפסיק באמצע הפרק וכעין זה כתב הפמ"ג ג"כ בסוף סימן זה. אך לענין בין הפרקים יש לעיין בזה דאפשר דהברכה קושרת אותם יחדיו ובלתה מותר בכל גווני ומדברי הרשב"א רפ"ב משמע לכאורה דגם בזה שייך דין בין הפרקים כי מוכח שם דשייך בזה דין שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש עיי"ש:

א

סעיף א' בין הפרקים וכו'. נ"ב עיין בט"ז ס"ק א' מה שהקשה על הרשב"א והרא"ש למה לא הקשו כן על הש"ס דקאמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אוה"ע פוסק הו"ל להקשות נמי כן פשיטא ע"ש שנדחק בזה. ולפענ"ד אתי שפיר דהנה הש"ס מיירי להדיא בתפלה ובתפלה קיי"ל [בסימן ק"ד] אם הפסיק מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ולפ"ז יש לומר דטובא קמ"ל דבלא"ה הוי ס"ד דניהו נמי דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ובודאי מותר להפסיק מכל מקום כיון דקיי"ל דפקוח נפש דחויה היא ולא הותרה וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת דשבת דחויה היא אצל חולה ומיניה משמע לכל האיסורין וא"כ כיון דהוה רק דחויה הוה ס"ד דדינו רק באונס אחר ואם שהה כדי לגמור את כולה מחוייב לחזור לראש ולכך ניהו דלכתחלה ודאי מותר להפסיק דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש מכל מקום אם שהה אח"כ חוזר לראש. לכך קמ"ל דכאן אינה דחויה רק הותרה אצל תפלה דהכי תקנו רבנן דהם אמרו והם אמרו דבמקום פקוח נפש התירו להפסיק והוה כרשות ולא אונס ואינו מחוייב לחזור לראש ושפיר נ"מ בזה. אבל לענין ק"ש שפיר הקשו ממ"נ לענין מה קמ"ל אם להתיר להפסיק לכתחלה פשיטא שמותר דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואם לומר דאח"כ א"צ לחזור לראש זה א"צ. לאשמועינן דבלא"ה א"צ בזה לחזור לראש וזה ברור ונכון לפענ"ד ואתי שפיר ודו"ק היטב:

א

(ט"ז) ולענ"ד נראה דבגמרא לא קפיד אלא שלא יאמר בק"ש והלל בא"י גואל ישראל כמו בתפלה משום דגואל אף שהוא לשון הוה מ"מ טפי משמע לעתיד אבל בירושלמי מיירי שאומר מלך צור ישראל וגואלו וצור ודאי לשון הוה הוא וגם לשון וגואלו הוא דומיא דצור ובזה חזינן דקאי לשעבר ואם כן גם במערבית ניחא:

א

[א] כגון אביו וכו'. יען שיש להתחדש טובא בענין זה צריך אני להאריך. משנה ריש פרק היה קורא, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ופירש רש"י מפני היראה אדם שהוא ירא מפני שלא יהרגהו, מפני כבוד אדם נכבד שראוי לו להקדים שלום, עד כאן. והרמב"ם פרק ב' דהלכות קריאת שמע פירש מפני היראה כגון מלך או אנס וכיוצא בהן ובפירוש המשנה שם כתב זה לשונו כגון אנס או מוסר לכותים או כותים, ומפני הכבוד פירש שם כגון שהוא חייב בכבודו, כגון אביו או רבו או גדול ממנו בחכמה. ואם כן יש מחלוקת בין רש"י ורמב"ם, דלרמב"ם אדם נכבד כגון אדם גדול בשנים או עושר אין בכלל מפני הכבוד, ולרש"י הוא בכלל מפני הכבוד ודמי לאביו ורבו וגדול בחכמה. ובבית יוסף לא העיר מזה ולדינא עיקר כדברי רש"י, שכן משמע בסמ"ג וסמ"ק אף דאזיל בשיטת רש"י ורמב"ם. והנה הרא"ש ורשב"א תמהו על פירוש רש"י ורמב"ם דפירשו מפני יראה שמא יהרגנו פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ולכן פירשו מפני יראה היינו אביו או רבו וכן פסק השולחן ערוך. והב"ח השיג ותמה עליהם, אם כן מה ישיבו בפרק אין עומדין דאמר ר' יוסף לא שנא אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק, הא מילתא דפשיטא הוא. אלא על כרחך דאיכא סברא לומר אין ספק מוציא מידי ודאי דסכנת מלך ואנס היה ספק דשמא לא יקפיד וכאן הוא ודאי איסור, עד כאן דבריו. ולעניות דעתי גם בספק סכנה פשיטא הוא דקיימא לן בפשיטות בכל מקום ספק נפשות להקל אפילו בחילול שבת, והא דהוצרך רב יוסף לחלק נראה לי משום דבמתניתין תנא להדיא אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו הוצרך לחלק, ועוד לאפוקי מברייתא דפריך מינה הש"ס שם ראה קרון או אנס בא כנגדו לא יפסוק לכן הוצרך ר' יוסף לחלק כדי שנתרץ דמיירי כאן במקום שאפשר לקצר כדשני שם. עוד הקשה הב"ח מאי דעתא דאותו חסיד שלא השיב להגמון כשנתן לו שלום. נראה לעניות דעתי דמחמיר על עצמו היה, וכהאי גוונא כתבו תוס' בעירובין דף כ"א ד"ה מוטב וכו' גבי ר' עקיבא שאמר מוטב שאמות מיתת עצמו ואל אוכל בלא נטילת ידים עיין שם. ומצאתי בספר חסידים סימן ת"צ על מעשה דחסיד הנזכר לעיל זה לשונו הרי אדם מחמיר על עצמו בתפילה אף על פי שמסתכן בנפשו בטוב עושה כמו שעושה דניאל, עד כאן. ובספר מנורת המאור נר שלישי פרק י"ח מבואר נמי דחסיד אשר כל ימיו זהיר במצוה מחמיר אפילו בסכנה גמורה וחסד יסובבנהו. עוד כתב הב"ח דהסמ"ג וסמ"ק כתבו כרש"י ורמב"ם ונשאר הרא"ש ורשב"א כיחיד נגד רבים, עד כאן. יש לתמוה דהא כתב הרשב"א וטור שכן פירשו הגאונים וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן שכ"א בשם רי"ץ גיאת, וכן כתבו אבודרהם ואגור וגדולי אחרונים, גם בחידושי רשב"א הוכיח פירוש זה בראיות גמורות. לכן נראה לי עיקר כפסק השולחן ערוך ולבוש, אך מה שכתב השולחן ערוך דגדול ממנו בחכמה הוי בכלל יראה, באמת שכן כתב הבית יוסף בשם הרשב"א, אבל תמיה נפלאה לי דהא מקשה בחידושי רשב"א [ברכות] דף י"ג על פירוש רש"י ורמב"ם זה לשונו, הא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד, ובאמצע שואל מפני היראה משמע דבהני דאיתא אין בהו מפני הכבוד, ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו או מי שגדול וכו' ליכא חד שמתירא שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד דהיינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן גבי רב בר שבא ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתו, גבי אב כתיב איש אמו ואביו תיראו, ורבו מורא רבך כמורא שמים, עד כאן לשונו. הרי להדיא דמי שגדול בחכמה הוי בכלל מפני הכבוד. (שוב מצאתי במגן אברהם שהשיג בזה על בית יוסף). ועוד קשה לי אי הוי גם גדול בחכמה בכלל יראה אם כן אכתי קושיות הרשב"א במקומה עומדת דהא משמע דגם מפני הכבוד אית בהו. ואפשר שכיוון הבית יוסף לתשובת הרשב"א בסימן שכ"א שתירץ בדרך אחר, וזה לשונו מפני שיש לרבו עליו שני חיובין כבוד ומורא נקטיה והכי קתני פגע בו רבו או מי שגדול בחכמה, אם בפרקים הוא שואל ואפילו מפני הכבוד ואפילו באמצע שואל מפני היראה, עד כאן. והוא נכון אבל מכל מקום לעניות דעתי יש להשיב על זה חדא דאף דמתרץ בענין אחר היינו דרוצה לאוקמא רישא וסיפא ברבו גופיה, אבל באמת אפשר דסבירא ליה דגדול בחכמה הוי בכלל כיבוד וללמוד סתום מן המפורש כדי שלא יהיה דברי רשב"א סותרים. ועוד דהוה ליה לבית יוסף להביא דברי רשב"א הסותרים ולהכריע ביניהם. ועוד כבר נודע דסתם רשב"א שבבית יוסף הוא חידושי רשב"א ואף שיהו סותרים. לכן נראה לי עיקר לדינא כחידושיו כי התירוץ בתשובה הוא דחוק מאוד, ועוד דהרא"ש וטור ורבינו ירוחם ואבודרהם דקיימי בשיטת הרשב"א כולם לא הזכירו אלא אביו ואמו ורבו שהם בכלל יראה, ולא אישתמיט חד מינייהו להזכיר נמי גדול בחכמה, ועוד הא לשיטת רש"י ורמב"ם גם אביו ורבו בכלל הכבוד, לכן נראה לי להלכה למעשה דגדול ממנו בחכמה הוא בכלל הכבוד וכהאי גוונא גדול בשנים או בעושר ואביו ואמו ורבו בכלל יראה, וכן תלמיד חכם מופלג בתורה כמו שכתב בתרומת הדשן סימן קל"ה. ובענין זה יש לי תמיה רבתא על מעדני מלך דף י"א שהאריך וכתב מאן דמפרש רבו הוא בכלל יראה לא גריס אלא גדול ממנו, ולא גרסי בחכמה, דאי גרס בחכמה אם כן מיירי כולה ברייתא מפני יראה לחוד, עד כאן דבריו בקצרה. ותימא עליו דבחידושי רשב"א ובתשובות שם מפורש דגריס בחכמה. גם מתרץ דברייתא מיירי בתרווייהו. ודע דאין חילוק בין שאלת שלום בלשון הקודש בין בלשון חול. כתב מגן אברהם דמשמע כרשב"א דף י"ד דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו:

ב

[ב] ומשיב שלום לכל אדם וכו'. מצאתי בספר החינוך לרא"ה פרשת ואתחנן זה לשונו. וזה כמה, שלא ראינו מי שיקפיד על חבירו כלל אם לא יפסיק לו, ואפילו בין הפרקים, עד כאן. כתב בגליון מרדכי בשם ר' יהודה חסיד, משיב מפני הכבוד דוקא שלום ולא יותר, וכל מה שאומר שואל משיב היינו בפנים חדשות אם לא ישאל יבוא לידי שנאה, ובבית הכנסת שאין אנו שואלים חלילה להשיב או לשאול, ואפילו מדברי תורה, לא בין הפרקים ולא בברכות ולא בפסוקי דזמרה, עד כאן. משמע דאם אינו עוסק בברכות ובפסוקי דזמרה שואלין בבית הכנסת, וכן משמע בתשב"ץ סימן רמ"ו זה לשונו, שואל הר"מ בשלום כל אדם קודם תפילה ואפילו בבית הכנסת:

ג

[ג] באמצע הפסוק וכו'. כתב בכסף משנה בשם הרבינו מנוח דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכי דסליק ענינא, אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא, ואם פסק חוזר לתחילת הפסוק, עד כאן. ועיין לעיל סימן ס"ד סעיף ב':

ד

[ד] להניחם ויברך וכו'. וראיתי בגליון שולחן ערוך זה לשונו ונראה לי להגיה ולא יברך עליהם דהא לקמן בסימן זה סעיף ח' כתב דלא יברך עליהם, ואין לחלק ולומר דהכא מיירי דוקא בבין הפרקים דהא כתב הבית יוסף על דברי שבלי הלקט שנראה לו שאין לברך עליהם אפילו בין הפרקים, לכן נראה לי דלא יברך בין בציצית בין בתפילין, עד כאן. וזה כדעת הלבוש שפסק דלא כרמ"א, ולכאורה תמוה דלקמן סימן פ' פסק הלבוש כרמ"א ואולי סבירא ליה לחלק בין שכח לאונס כן נראה לי. אך תמיהני דאישתמיט להו דברי בדק הבית לבית יוסף שכתב על דברי שבלי הלקט זה לשונו, וכן כתב רבינו בסימן פ' וכתב שיברך עליהם והם דברי הרא"ש בתשובות וצריך להעביר הקולמוס על "ונראה לי שלא יברך עליהם וכו' עד לתפילה", עד כאן לשונו. הרי להדיא שהבית יוסף עצמו מוחקו ופוסק לברך בשכתב פסק השולחן ערוך. ולפי זה בטל לגמרי סברת היש אומרים שלא לברך דהא לא מצינו למי שסובר כן אלא הבית יוסף וכבר כתבתי שמחק הבית יוסף גופיה, ואין ספק אלי שאילו ראו רמ"א ולבוש דברי בדק הבית לא היו מביאים כלל סברת יש אומרים, וגדולה מזה תמיהני עליהם איך אפשר לפרש דברי השבלי הלקט שלא לברך עליהם בין הפרקים, הא כתב שבלי הלקט דף ד' דאפילו בין גאולה לתפילה מברך על ציצית ותפילין כמו שכתבו תוס' בשם רבי יצחק בר יהודא פרק היה קורא עיין שם, וכן כתב הרוקח סימן שכ"א ומכל שכן וקל וחומר דמברך בין הפרקים, ובאמת הנחלת צבי פסק דאפילו על ציצית מברך בין הפרקים כיון דלדעת ר"י אפילו בין גאולה לתפילה מברכין וכן פסק בפסקי תוס'. וכן הייתי רוצה לקבוע הלכה, כיון שכן משמע בבדק הבית שהבאתי, ועוד דאף תוס' ברכות דף י"ד לא מצינו דפליגי בברכת ציצית אלא בין גאולה לתפילה אבל בין הפרקים או אפילו באמצע הפרק יש לומר דמודים. אך מצאתי בתשובת הר"מ מרוטנבורג סימן ע"ג שכתב דאפילו בין הפרקים אין להפסיק במצות ציצית, ונראה כוונתו דהיינו בברכות ציצית, אבל בעטיפה לכולי עלמא מותר, וכן מבואר בספר זכרון להגאון ר"י הכהן ודלא כב"ח בסימן פ' שאוסר אפילו להתעטף בין הפרקים. לכן נראה לי להלכה למעשה לברך על תפילין בין הפרקים אבל לא על ציצית וכדפסק רמ"א. שוב נדפס מגן אברהם ומביא נמי דברי דרכי משה בסימן נ"ד שכתב בשם אור זרוע ור"א מפראג דלא יברך על טלית, ואם נזכר באמצע הפרק נראה לי שיסיים הפרק ואחר כך יניח תפילין בברכה דכיון שאפשר להמתין יש לחוש להר"ם מקוצי שהביאו תוס' שם, וכן משמע בעולת תמיד סק"ד. ונראה לי דיש טעות סופר בדבריו בס"ק י"ז, וכן צריך לומר ואז יכול להניחם בברכה עיין שם, ודו"ק. ומשמע שכן הדין בנאנס דלא כפסקי תוס' שמחלק בזה בין שכח לאונס, ולענין עטיפת ציצית לא ימתין אלא נראה לי שיתעטף מיד בלא ברכה, וכל זה בקריאת שמע וברכותיה שקודם קריאת שמע, אבל בברכה שלאחר קריאת שמע יתבאר דינו בסעיף ח':

ה

[ה] ולקדושה וכו'. כתב לחם חמודות דף י"ב דוקא לקדוש וכו' ולברוך שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעוה מפי המלאכים ושייכים לענין קדושה, ואפילו באלו מה שמוסיפין בשבתות וימים טובים אז בקול כו' כבודו מלא וכו' אין להפסיק ולאומרה. עוד כתב דיש להפסיק ולענות אמן שאחר יתברך וכו', אבל לא אמן דאחר תתקבל צלותהון וכו' ויהא שלמא וכו' ועושה שלום וכו' שמן תתקבל ואילך אינו אלא מנהג כמו שכתב הרמב"ם בסוף ספר אהבה, ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן, ועיין לעיל סימן נ"ו סק"ה. כתב מגן אברהם סימן קכ"ד במקום שאין רשאי להפסיק לא יאמר ברוך הוא וברוך שמו. כתב מגן אברהם אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך, עד כאן, ואינו מוכרח, גם קשה קצת דיש לדמותו לברכת ציצית ותפילין, ועיין לקמן סוף סימן רכ"ז דהוי עוברות דאי אפשר לברכו אחר כך מה שאין כן בברכת ציצית ותפילין כנ"ל:

ו

[ו] מודים בלבד וכו'. פירוש מודים אנחנו לך ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כתב הלבוש דיש אומרים דמפסיקין גם לאמן של סוף תפילת שמונה עשרה. כתב מלבושי יום טוב שאין אנו אומרים אותו בסוף לא ידעתי מאן נינהו, ולי נראה דסמכינן על אמן דבתר עושה שלום, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם בשם לחם חמודות. ולא נהירא דבתר עושה שלום אומר ואמרו אמן לאחרים ולא שאמרו בעצמו, ואף שמתפלל ביחיד מכל מקום יש לומר דאומר כן למלאכים המצווין לשמרו כמו שכתב במטה משה, אבל המנהג שהיה מקדם היה אומר בעצמו אמן אחר תפילת שמונה עשרה כמו בברכת המזון, לכן נקטינן שיש להפסיק לעניית אמן לסוף שלוש אחרונות. כתב רמ"א ולכל הני מילי פוסקים במכל שכן באומר תחנונים, עד כאן, וכתב עולת תמיד דיש ללמוד גם כן במכל שכן דיכול להפסיק בפסוקי דזמרה, עד כאן. ונראה דלבוש שהשמיטו משום דסבירא ליה דפשיטא ואין צריך לומר הוא, גם נראה דאפילו לשאר עניית אמן מפסיקין בתחנונים וכן ליתברך וישתבח וכו' ומודים דרבנן, ואפשר דהוא הדין בפסוקי דזמרה, וקצת משמע הכי בתרומת הדשן סימן ג', ועיין לעיל סוף סימן ס"ה וסימן נ"א וצריך עיון, ועיין לקמן סימן קל"ה סעיף כ':

ז

[ז] שמפסיק וכו'. כתב הלבוש שכן נוהגין משמע אפילו אינו כהן, וכן נראה דעת כנסת הגדולה ודלא כשולחן ערוך וכן פסק הב"ח ולחם חמודות שם, מיהו סיים בלחם חמודות דנראה שלא יקרא עם החזן כלל, וכתב מגן אברהם ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שברך. ונראה לי דאפילו שהא כדי לגמור כולה אין צריך לחזור לראש דזה לא הוי אונס, עד כאן. ואני אומר דאפילו אי הוי אונס מכל מקום הא לא הוי אונס דגברא והוא גופיה פוסק בסימן ס"ה דאין צריך לחזור עיין שם. ולענין מי שברך נראה לי דאפשר לדמותו לשאלת והשבת שלום מפני כבוד ויראה:

ח

[ח] וממתין וכו'. פירוש דאילו לא שהה משתקינן ליה כשחוזר ואומר אמת כמו בשמע שמע ומודים מודים, אבל בשהה אף דלא משתיקין ליה מכל מקום אינו צריך לחזור:

ט

[ט] גאל ישראל וכו'. ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה כדלקמן סוף הסימן אבל בתפילה צריך לומר גואל ישראל דרחמי נינהו כדאיתא בפסחים דף קי"ז, ועיין לקמן סימן רל"ו סק"ד. והט"ז כתב דאפילו אומר גואל ישראל מהני, דהוא לשון הווה ומשתמש לעבר ולהבא. כתב במהרי"ל דהיה עומד שחרית לתפילת שמונה עשרה לתהילות לאל עליון, וכן כתב כתבי האר"י וכתב עץ חיים שאז ילך ממקומו שלושה פסיעות ויעמוד שם עד שירצה להתפלל שמונה עשרה ואז ילך אותן שלושה פסיעות דרך קירוב והגשה למלך, עיין סימן צ"ה ס"ק ב':

י

[י] וכן נוהגין וכו'. ויפה כיוון הלבוש שהשמיטו כי בתשובת רא"ם (ח"א סי' ו) חולק בזה שגם בציבור אין לענות וכן כתב של"ה, וכן מצאתי במגיד מישרים שצוה המגיד לבית יוסף ליזהר שלא לענות, ובפסקי תוס' משמע דאפילו בשבת אין לענות ועיין לקמן סימן קי"א. ופשוט דאף לרמ"א אין עונין אלא קודם אדני שפתי תפתח, אבל אחר כך אין להפסיק כלל דהתחלת התפילה הוא וכן כתב לחם חמודות דף ו':

יא

[יא] לא יניח וכו'. וצריך עיון לי שכן כתב הבית יוסף לפי הבנתו דהרא"ש סבירא ליה כהר"ם מקוצי דמניח תפילין בלא ברכה, ואם כן מה שכתב דאין להפסיק לציצית היינו אפילו להתעטף בלא ברכה. אבל לפי האמת דסבירא ליה דמניח תפילין ומברך וכנראה מכל הפוסקים קדמאי ובתראי דהרא"ש סבירא ליה הכי, אם כן אין לנו שום פוסק דסבירא ליה דלא יתעטף בציצית כלל אפילו בלא ברכה ושיהא העטיפה חשוב הפסק בין גאולה לתפילה, דדוקא בתפילה עצמו קיימא לן בסימן ק"ד דזה הוי הפסק משום דתפילה צריכה כוונה יתירה ובקל מיטרד. ועוד דהא כתבתי לעיל דלהרבה פוסקים מפסיק אפילו לברך על ציצית בין גאולה לתפילה, ואף דלא קיימא לן הכי היינו לענין ברכה אבל לענין עטיפה לא מצינו מאן דפליג. ועוד שמצאתי באבודרהם דף ל' שכתב על דברי הרא"ש זה לשונו מיהו יש אומרים שנוכל לומר שיניח תפילין בלא ברכה ואחר תפילתו ממשמש בהן ומברך וכן נמי בטלית, עד כאן לשונו. הרי מבואר דאף לדעת הר"ם מקוצי דסבירא ליה שאין מפסיק לברך על תפילין, מכל מקום מפסיק לעטיפת ציצית בלא ברכה, דהא יש אומרים אלו הוא דעת הר"ם מקוצי כמבואר בתוס' שם, גם מדברי אבודרהם אלו מוכח דלא סבירא ליה להרא"ש כהר"ם מקוצי ודו"ק. לכן נראה לי להורות דמותר להתעטף בין גאולה לתפילה בלא ברכה ונראה דבשבת גם השולחן ערוך ולבוש מודים דמתעטף בלא ברכה כדלקמן סימן קי"א וכן כתב פסקי תוס':

יב

[יב] והכי נהוג וכו'. והלבוש שהשמיטו משום דאזיל לטעמו בסעיף ג' דאפילו בין הפרקים אין לברך, אבל כבר בררתי שם כדברי רמ"א ועיין בסעיף קטן שאחר זה:

יג

[יג] ממתין בשירה חדשה. לכאורה נראה דכל שלא אמר ברוך אתה ה' גאל ישראל מותר לענות, וכן משמע מסעיף שקודם זה שכתב ודוקא שסיים כבר ברכת גאל ישראל וכו' אם עד שלא גמר גאל ישראל וכו', אלמא דכל שלא גמר לא הוי הפסק בין גאולה לתפילה, בין לענין טלית ותפילין, בין לענין קדיש וקדושה וברכו דשוין הן בדינם בזה. ונראה דמשום הכי נוהגין קצת מדקדקים שממתינין להתחיל צור ישראל עד שמסיים החזן גאל ישראל ועונין אמן, ואחר כך אומרים צור ישראל וכו', כי סבירא להו דאמן הוי הפסק בין גאולה לתפילה כדאיתא בסעיף ז', וכן מצאתי במגן אברהם וסיים זה לשונו, ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה, עד כאן. ובאמת צריך עיון דסבירא ליה לתוס' ברכות דף י"ג ד"ה שואל וכו' רבינו תם היה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וכו', עד כאן, משמע דדוקא קודם שירה חדשה מותר. וכן מבואר בהגהות סמ"ק סימן ק"ד זה לשונו בין גאולה לתפילה אינו מפסיק כלל לענות קדיש וכו' לפיכך טוב להמתין בעושה פלא עד כאן באבודרהם, וכן נראה מב"ח סעיף ז' שכתב זה לשונו, פסק רמ"א דעל התפילין יכול לברך קודם שסיים גאל ישראל כגון בעושה פלא, עד כאן, הרי להדיא דכל שהתחיל שירה חדשה הוי הפסק. ומה שכתבו רמ"א ולבוש ימתין בשירה חדשה, רצה לומר שימתין מלהתחיל שירה חדשה, וכן כתב להדיא אבודרהם דף ל"ז זה לשונו ימתין קודם שיאמר שירה חדשה, עד כאן. וכן בסעיף שקודם זה שכתבו עד שלא גמר גאל ישראל וכו', היינו התחיל שירה חדשה דכל שהתחיל שירה חדשה הוי הפסק כגמר והוי הפסק בין גאולה לתפילה. ואולי סבירא ליה דלכתחילה קאמרי דעדיף להמתין קודם שירה חדשה, אבל בדיעבד אם לא המתין יכול להפסיק קודם גמר הברכה ממש והוא דחוק. גם בר מן דין יש לי להשיב על המדקדקים הנזכרים דאף שלא היה לו דין דבין גאולה לתפילה, מכל מקום דין באמצע הפרק מיהו יש לו אפילו קודם שירה חדשה, וקיימא לן בסעיף ב' דאין היתר לענות אלא קדיש וברכו ואמן דאחר האל הקדוש אבל עניית אמן זה מי התיר להם דהא לא מצינו תקנה לעיל בסימן נ"ט סעיף ד' ובסימן זה, אלא שיקדים ויסיים הברכה קודם שיסיים החזן כדי לענות אמן, אבל שיענה אמן קודם שיסיים הברכה לא מצינו, אלא הוי כמו הפסק באמצע ברכה. גם ראוי להתחיל תפילת שמונה עשרה עם השליח ציבור והקהל. לכן נראה לי דלאו שפיר עבדי אלא יש לסיים גאל ישראל עם השליח ציבור ולא יענה אמן, ועיין סימן קי"א. ונראה לי דמותר להפסיק לענות קדושה וברכו וקדיש בין גאולה לתפילה של ערבית כיון דתפילת ערבית רשות כדלקמן סימן רל"ו, וכן משמע מתשובת מהרי"ק שורש ל"א זה לשונו, בין גאולה לתפילה בשחרית נראה דאין לענות, עד כאן. משמע דבערבית עונין, וכן נראה לי ראיה מקריאת שמע שכתב בית יוסף ורמ"א בסימן ס"ט, דמפסיקין בערבית עיין שם. ועוד הא אפילו בשחרית יש פוסקים דעונין ואם כן ודאי יש לסמוך עלייהו בתפילת ערבית:

יד

[יד] שלא אמר אמת וכו'. פירש הפרישה אפילו שאמרן אלא שלא אמרן בנוסחיהון שתיקנו חז"ל שצריך להיות מוזכר בנוסח אמת ויציב גאולת מצרים וניסיהן, ובאמת ואמונה גאולה העתידה. כתב הטור תיקנו אמת ויציב על הגאולה שעברה וכו' ואמת ואמונה וכו', עיין לקמן סימן רל"ו מה שכתבתי בזה, כתב אבודרהם אמת ויציב אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני קריאת שמע דקריאת שמע לא הוי הפסק, עד כאן. אבל בתשובות לרמב"ן סימן ר"ב כתב דקריאת שמע הוי הפסק, תדע מברכת התורה שאחרונה פותחות מפני שמצוה קריאת התורה מפסקת, וכן ברכת מגילה וכיסוי הדם, אלא כתב הטעם דמטבע קצר הוא שחותם ואינו פותח עיין שם. ומדברי שבלי הלקט למדתי דשאני קריאת שמע שצריך לסמוך אני ה' אלהיכם אמת הילכך כחדא ברכתא דמיא. כתב בספר תניא מצאתי לגאונים מאמת ויציב עד הדבר הזה איגרת אחת היתה לפי שכשיסדו מאה ברכות שלחו רצונכם לקבלן ושלחו להם אמת ויציב וכו'. שש עשרה ווי"ן עולין לחשבון צדי"ק, ושני ההי"ן הרי מאה, וכן תחשוב מאמת עד אמת ועד בכלל תמצא מאה אותיות, עד כאן. ואבודרהם כתב ט"ו ווי"ן כנגד שיר המעלות, וכנגד ט"ו מעלות הסדורים בהגדות פסח, וכנגד ט"ו מעלות שבמקדש שעולים מעזרת הנשים לעזרת ישראל. ויפה הפ"א בסגו"ל, שאתה השי"ן בקמ"ץ, וצדקתך עד אפסי ארץ כלומר עד דור אחרון שתאפסי הארץ, ויש מפרשים כלומר (עם) [עד] מקום שאין שם ארץ כי אם תהו וישימון. כתב אבודרהם תמצא בברכה זו מזכירין שבעה פעמים אמת כנגד חצבה עמודיה שבעה כמו שכתב בספר יצירה שהם שש קצוות העולם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל, והשביעי הוא היכל הקודש מכוין באמצע והוא כסא הכבוד כי העולם כולו קיים על האמת:

טו

[טו] ואין לו פנאי וכו'. כתב מגן אברהם צריך עיון וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי, ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדו בלא ברכות וכו', עד כאן. ולעניות דעתי משמע ברוקח מדכתב ולא יאמר אמת ויציב וכו', ומשמע ברכה אחרונה לא בירך כו' משמע דברכות ראשונים בירך, גם בירושלמי דקאמר ר' יוסי מצלי בתלת שעין משמע דלא קרא קריאת שמע אלא מצלי רק עשרה ברכות קרי אחר שלוש שעות, ומיניה נשמע נמי כר' יוסי דקרי בעונתה עיין שם ודו"ק:

א

א) [סעיף א'] בין הפרקים שואל וכו' כתבו התוספות ריש פ"ב דברכות די"ג ע"א ד"ה ובאמצע דבמקום שאסור לספר אסור לדבר אפי' בלשון הקודש, מ"א ריש הסי' פר"ח אות א'. סו"ב אות ב', ר"ז אות א' ועיין מש"ל סי' נ"א אות ו'. ואפי' תיבה אחת אסור להפסיק ולאו דוקא יותר מכ"ד, פרמ"ג א"א ריש הסי':

א

ב) שם שואל בשלום וכו', אפי' בלשון לע"ז, כ"מ סוף פ"ב דק"ש בשם הר' יונה. מ"א בריש הסי' פר"ח אות א', א"ר אות א', סידור בי"ע בדיני ברכות ק"ש אות ט:

א

ג) שם שואל בשלום אדם אדם נכבד וכו'. וכתב רבינו יהודה החסיד דוקא שלום ולא יותר, וכל מה שאומר שואל ומשיב היינו בפנים חדשות אם לא ישאל יבא לידי שנאה, ובבהכ"נ שאין אנו שואלים בשלום חלילה להשיב ולשאול ואפילו בד"ת לא בין הפרקים ולא בברכותיה ולא בפסוקי דזמרה. כך מצאתי בהגהות מרדכי שנדפס בקראקא. כנה"ג בהגה"ט, עו"ת אות ג'. מ"א שם. א"ר אות ב'. סו"ב אות ב'. ש"ץ דצ"ז ע"ב, ועיין לעיל סי' נ"א אות כ"ח, וכתב הא"ר שם משמע דאם אינו עוסק בברכות ובפסוקי דזמרה שואלין בבית הכנסת וכ"מ בתשב"ץ סי' רמ"ו ז"ל שואל הר"מ בשלום כל אדם קודם תפלה ואפי' בביהכ"נ עכ"ד, והביאו מחה"ש סק"א, וכ"כ הסו"ב שם, וכ"כ שע"ת אות א'. ומ"מ יש להחמיר היכא דאפשר שלא לשאול בשלום אדם בביהכ"נ עיין לקמן סי' קנ"א אות ח' מ"ש בשם האר"י ז"ל ולעיל ססי' א' ודו"ק:

א

ד) שם שואל בשלום אדם נכבד וכו'. ובס' החנוך לרא"ה פ' ואתחנן כתב דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים, מ"א שם, א"ר שם, ר"ז אות א', סידור בי"ע בדיני פסד"ז או' ז'. ובזמן הזה אין מקפידין על שאילת שלום ובפרט אם מכירין בו שהוא עוסק בק"ש ובתפלה וע"כ אין להפסיק כלל בין באמצע בין הפרקים לשום אדם אפי' לאביו ורבו ואפי' אין מתפלל בבה"כ:

א

ה) שם ומשיב שלום וכו'. ומשמע ברשב"א דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו. מ"א סק"ב. א"ר אות א'. ר"ז שם. ומ"מ יש להחמיר דלמה לו להניח את חבירו לפסוק בק"ש:

א

ו) שם ובאמצע שואל בשלום וכו'. מי שמניח תפילין דר"ת וקורא ק"ש בלא ברכות לא יפסיק בחנם אבל שואל מפני הכבוד אפי' באמצע הפרק תשו' פמ"א ח"א סי' כ"ז. הגרע"א. פת"ע אות ד':

א

ז) שם ובאמצע שואל בשלום וכו'. כתב הריטב"א ביומא די"ט דלאפרושי מאיסורא דלית ליה תקנתא מותר לרמוז ואפי' להפסיק דלא גרע מפוסק מפני היראה והכבוד דכבוד שמים עדיף. ער"ה בהשמטות על סי' ס"ג. כס"א סי' ס"ג אות ג'. כף החיים סי' י"ד או' ל"א. פת"ע אות א':

א

ח) שם מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו וכו'. הנה מ"ש רז"ל בריש פ' היה קורא באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם יש בזה מחלוקת הפוסקים שרש"י פי' מפני הכבוד אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. ומפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגגו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ב דק"ש דין ט"ו וט"ז מפני הכבוד כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה ומפני היראה כגון מלך או אנס. אבל הרא"ש כתב מפני היראה היינו יראת אביו או רבו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן מורא רבך כמורא שמים. והביאו הטור וכתב וכן פירשו הגאונים. וכ"כ הרשב"א כמ"ש בב"י. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' שכ"א בשם רי"ץ גיאת וכ"כ הרד"א ואגור כמ"ש הא"ר אות א'. וכן ס"ל להראב"ד ונימוק"י בפ' יש נוחלין כמ"ש דברי מנחם בהגב"י אות א'. וכן פסק מרן ז"ל כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש. וכן פסק הפר"ח אות א'. א"ר אות א'. ר"ז אות א'. ח"א כלל ך' אות ו'. סידור בי"ע בדיני ברכות ק"ש אות ט'. וכן נראה דעת הט"ז סק"ח והער"ה אות א' מדמתרצים קושיות הב"ח. ודלא כהב"ח שכתב דהרא"ש והרשב"א יחידים בדבר יעו"ש. אמנם מ"ש מרן ז"ל מי שהיא גדול ממנו בחכמה הוא בכלל מי שהוא ירא ממנו האחרונים חלקו עליו בזה וחשביה ליה בכלל מפגי הכבוד. מ"א סק"ב. פר"ח שם. א"ר שם. ר"ז שם. ח"א שם. וכן יש להחמיר. אבל ת"ח המופלג בדורו הוי בכלל מורא, מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ח"א שם. ועיין סי' תע"ב סעי' ה'. ועיין מש"ל אות ד':

א

ט) שם או מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק לו אלא כמו לשאר כל אדם אף על פי שהוא ת"ח. מ"א שם. ר"ז שם. ועיין מש"ל אות ד':

א

י) שם וכ"ש מלך וכו'. ואפילו מלך ישראל דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. דדוקא גבי תפלה תנן אפילו נשיא ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו אבל ק"ש אף שואל מפני היראה כ"ש שהוא משיב לו שלום. ב"ח. עט"ז או' א'. עו"ת או' ב'. ועיין יפ"ל או' א':

א

יא) שם ומשיב שלום לאדם נכבד וכו' ואדם נכבד כגון שהוא גדול ממנו בשנים או בעושר. דזקנה ראוי לכבוד וכן נמי עושר כדאיתא פ"ב דקדושין דמ"ט כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו. מי"ט פ' היה קורא אות ג'. א"ר אות א'. וכן נראה דעת המש"ז אות א' שכתב מפני עושרו וכדומה יעו"ש:

א

יב) שם ואפי' באמצע הפסוק. וי"א דכי פוסק באמצע פסוק היינו היכא דסליק עניינא אבל באמצע עניין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא. ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק. כ"מ פ"ב דק"ש דין ט"ו בשם הר"מ. מ"א סק"ג. א"ר אות ג'. י"א בהגה"ט. ר"ז אות ב'. ולענין מעשה כשמפסיק לעניית קדיש ולקדושה ולברכו כמו שיתבאר יכול להפסיק אפי' באמצע הענין ולסמוך על בעלי סברה א' שלא חלקי בכך והתירו בכל ענין וכדאי הה לסמוך עליהם לצירך מציה רבה כזה אם א"א למהר להגיע לסיום ענין ולענות עם הצבור אבל כשחוזר למקום שפסק יש לחוש לסברה האחרונה לחזור לתחלת הפסוק. ר"ז שם:

א

יג) שם חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל. כתב מרן ז"ל בב"י שגם בשכמל"ו הוא מכלל היחוד. ומטעם זה אין להפסיק בין פסוק שמע ישראל לבשכמל"ו עכ"ל. והביאו פרישה אות א' ר"ז או' ב' וא"כ מ"ש מרן ז"ל בש"ע שלא יפסיק בהם כלל כוונתו אפי' בין פסוק שמע ישראל לבשכמל"ו לא יפסיק וכמ"ש בב"י ומ"ש הרמ"ע ז"ל באלפסי זוטא והביאו מחב"ר או' ב' דבין שני פסוקים אלה דינו כאמצע פרק יעו"ש. כבר כתב עליו החיד"א ז"ל בעצמו בקש"ג סי' י"א אות ט"ז דנראה להחמיר בין שמע ובשכמל"ו כמו פסוק ראשון יעו"ש. וא"כ אם שמע קדיש או קדושה וכדומה בין פסוק שמע ישראל לבשכמל"ו לא יפסיק לענות כיון שדינו כאמצע פסוק ראשון. וכן פסק בן א"ח ז"ל פ וארא אות כ':

א

יד) [סעיף ב'] אם שכח להניח ציצית ותפילין יכול להפסיק בין הפרקים להניחם ויברך עליהם. הגהה. וי"א שלא יברך עליהם וכו' והכי נהוג לענין טלית. הנה דעת מרן ז"ל בין הפרקים מותר להניח ציצית ותפילין ולברך עליהם אבל באמצע הפרק לא יברך עליהם כמ"ש בסעי' ח'. ומ"ש בב"י ונ"ל שלא יברך עליהם עד שיגמור תפלתו וכו' כבר כתב מרן ז"ל בבד"ה על כל זה צריך להעביר הקולמוס וכו' כמ"ש בב"י שלפנינו. ומ"ש מור"ם ז"ל וי"א שלא יברך עליהם וכו' ור"ל שלא יברך בין על הציצית ובין על התפילין ונמשך אחריו הלבוש בסעי' ג' זה לא נמצא בדברי הפו' אלא מה שראה מור"ם ז"ל כתוב בב"י ולא ראה בבד"ה שמרן ז"ל עצמו חזר בו מזה וכתב להעביר עליו קולמוס לפי שלא נדפס בד"ה בזמן מור"ם ז"ל כמ"ש בס' שם הגדולים מערכת הספרים מע' ב' אות ל"א יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ד' שאלו ראו רמ"א ולבוש דברי בד"ה לא היו מביאים כלל סברת י"א יעו"ש. אמנם מ"ש מור"ם ז"ל והכי נהיג לענין טלית ור"ל דעל התפילין יברך בין הפרקים ועל הטלית לא יברך עד אחר התפלה כן הסכימו האחרונים. מ"א סק"ד. א"ר אות ד' פרמ"ג א"א אות ד' ר"ז אות ג'. ח"א כלל ך' אות ד' והטעם כתבו האחרונים הנז' תפילין מפני שחובה לקרות ולהתפלל עמהם מפסיק אבל טלית שאינו חובת גברא אינו מפסיק יעו"ש וכ"כ הע"ז סק"ב וכן יש להחמיר כדברי האחרונים הנ"ז דלתפילין יכול להפסיק בין הפרקים להניחם ולברך עליהם אבל טלית יניחנו בלא ברכה ואחר העמידה ימשמש בו ויברך. וכן פסק בן א"ח פ' וארא או' י"ט. ועיין בדבריני לעיל סי' ח' אות מ' ואות מ"א:

א

טו) שם יכול להפסיק בין הפרקים וכו' ואם נזכר באמצע הפרק יסיים הפרק ואח"כ יניח תפילין בברכה. וה"ה בנאנס דלא כפסקי תו' שמחלק בזה בין שכח לנאנס. ולענין עטיפת טלית לא ימתין אלא יתעטף מיד בלא ברכה א"ר שם. ולי נראה דגם בעטיפת טלית יותר טוב להמתין עד שיסיים הפרק ואעפ"י שלובשו בלא ברכה. ועיין מש"ז אות ב'. ומ"ש שם אבל באמצע פ' ק"ש יניח ויברך מיד ולא ימתין הוא ממור"ם ז"ל בסעי' א' דס"ל לברך באמצע הפרק אבל לסברת מרן ז"ל אין לברך וכמבואר למעיין בדבריו אלא שהוצרכתי לבאר מפני שראיתי בס' פת"ע שהביא הדברים בסתם וכאלו הם דברי הכל וכאלה ראיתי הרבה בספרים המקצרים ע"כ אין לאדם לסמוך על דינים המובאים בקיצור נמרץ עד שיראה הדברים בשורשן:

א

טז) [סעיף ג'] לקדיש ולקדושה ולברכו מפסיק וכו'. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה. ומה"ט נראה דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך מ"א סק"ה. וכ"כ בס' בני חיי בשם חוקי חיים יעו"ש. וכ"כ הער"ה בהשמטות על סי' זה בשם הפוסקים יעו"ש. סו"ב אות ג'. י"א בהגה"ט. ר"ז אות ד'. ח"א כלל ך' אות ד'. אמנם הרב בכ"ש דף ק"ט ע"א על מסכת ברכות ד"ג ע"א דחה דברי המ"א הנ"ל בטוב טעם וכתב דק"ו פריכה הוא ואין להפסיק בשום ברכה חוץ מברכת תפילין מפני ששייכא לחובת ק"ש יעו"ש. והביאו מחב"ר אות ג'. ושע"ת אות ו'. ועיקרי הד"ט סי' ד' אות י"ח. וכן הרב מט"י סי' נ"ט אות א' דחה דברי המ"א וס' בני חיי יעו"ש והביאו ש"ץ דפ"ו ע"ד. וכן הנה"ש דחה דברי המ"א הנ"ל יעו"ש. וכן פסק החיד"א בקש"ג סי' ט' אות ט"ו. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ו', ועוד עיין מש"ל סי' נ"א אות כ"ב. ואם הטיל מים יטול ידיו ולא יברך א"י עד לאחר התפלה. עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ט"ז אות ה' בשם דה"ח. ועיין מש"ל סי' נ"א אות כ"ז. והמכוונים שמתעכבים ביוצר ובתפלה יותר מחצי שעה נראה שיחזרו ויטילו מים פ"ב אחר תפלת י"ח ויברכו אשר יצר ויכוונו לפטור בה גם אשר יצר קודם העמידה מפני דיש פלוגתא אם יכול לברך אשר יצר אחר חצי שעה כנז' בדברינו לעיל סי' ז' אות ז':

א

טוב) שם לקדיש. כתב ל"ח פ' היה קורא או' כ"ג דיענה עד יתברך ולא עד בכלל שלא יענה יתברך. אבל המ"א סק"ו כתב דגם יתברך יענה משום דבב"י סי' נ"ו הפליג מאד בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך יעו"ש. וכ"כ האחרונים דיענה גם תיבת יתברך ולא עוד. אמנם כבר כתבנו לעיל סי' נ"ו אות כ"ט ואו' ל"ג דכ"ז הוא לדברי הפשטנים אבל לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש הקדיש צריך לענות עד דאמרינן בעלמא שהם כ"ח תיבות לא פחות ואין לחלק בין ק"ש וברכותיה למקום אחר יעו"ש. וכן פסק הגאון בן א"ח ז"ל פרשת שמות אות ו':

א

חי) שם ולקדושה. ויאמר רק קדוש קדוש וגו' וברוך כבוד ה' ממקומו שאלו שני הפסוקים הם שאמרו ישעיה ויחזקאל ששמעו מפי המלאכים ושייכים לענין הקדושה אבל מה שמוסיפין בשבתות ויו"ט אז בקול וכו' כבודו מלא עולם וכו' פשיטא שאין לאומרה. ל"ח שם מ"א שם. עט"ז אות ב". א"ר אות ה'. י"א בהגה"ט. ש"ץ דצ"ז ע"א. ובהגהות י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי ל"ח, מ"א שם, וכן פסק ר"ז אות ס', ח"א כלל ך' אות ד', קיצור ש"ע סי' ט"ז אות ג' בן א"ח שם, אמנם מדברי שער הכוו' דרוש ב' דחזרת העמידה משמע כדברי הגהות י"נ דגם פסוק ימלוך שייך לקדושה כיעו"ש וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל דיש לענות כל סדר קדושה דהיינו קדוש וברוך וימלוך. ועיין עט"ז שם וב"י סי' קכ"ה. אבל נקדישך וכו' לעומתם וכו' ובדברי קודשך וכו' לא יאמר אלא ישמע מן הש"ץ ויכוין להם בלבד והוא יענה קדוש וברוך וכו' כמ"ש האחרונים:

א

יט) שם ולברכו. ויאמר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ל"ח שם, עו"ת אות ח', מ"א שם, א"ר אות ו', י"א שם, ש"ץ שם, ר"ז שם, ח"א שם, קיציר ש"ע שם, בן א"ח שם, ואין חילוק בין ברכו דקדיש לברכו דעליית ס"ת, עיין א"ר אות ה', וכ"פ ר"ז שם, ח"א שם, קיצור ש"ע שם. בן א"ח שם, והוא פשוט:

א

ך) שם מפסיק אפי' באמצע הפסוק, וכן מותר להפסיק אפי' אם הוא עוסק במעשה מרכבה, כמ"ש במס' ברכות דכ"א ע"ב. ומ"ש שם בגמרא ולית הלכתא כוותיה היינו דוקא לענין תפילת י"ח שהם עסוקים בה ובא ללמוד מכ"ש דמעשה מרכבה דפוסק וע"ז אמר ולית הלכתא כוותיה ר"ל דאין לומר כ"ש ובתפלה אינו פוסק אבל במ"ש במעשה מרכבה פוסק לית מאן דפליג, זה היה כתוב אצלי מקדמת דנא אח"כ ראיתי שכ"כ הרב מט"י בזה הסי' אות א' ועט"ז אות ג', ותהלי"ת שנתכוונתי לדעת גדולים ועיין בשל"ה דף קפ"ב סוף ע"ב שהבין מדברי הגמרא הנז' דהעוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמן יהא שמיה רבא וכו' יעויין שם. אבל לפי מ"ש אינו מוכרח וכן דעת הפו' הנז' דמותר לענות:

א

כא) שם אפילו באמצע הפסוק. חוץ מפסוק שמע ישראל כמ"ש סעי' א', פר"ח אות ג', ועיין בדברינו לשם אות י"ג:

א

כב) שם אלא תיבת מודים בלבד מכאן ומב"י משמע דלא יאמר אלא רק תיבת מודים. אבל האחרונים פירשו בדברי מרן ז"ל דיאמר מודים אנחנו לך ולא ממעט אלא מודים דרבנן. לבוש סעי' ב', ט"ז סק"ג, עו"ת או' ח' מ"א סק"ו. עט"ז או' ג'. סו"ב במק"ח או' ג' א"ר או' ו'. מאמ"ר אות ג' וכתב וכן אנו נוהגין, ש"ץ דפ"ז ע"א, ר"ז אות ה' ח"א כל ך' אות ד', חס"ל אות ב', קיצור ש"ע סי' ט"ז אות ג' בן א"ח פ' שמות אות ו':

א

כג) שם בהגהה וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושא ויוכל לענות אותם בק"ש וכן עיקר. זהו דוקא דעת מור"ם ז"ל אבל דעת מרן ז"ל אין לענות אמן על שום ברכה ואפי' אחר ברכת האל הקדוש ושומע תפלה שכתב בב"י זהו למד הסמ"ק מדברי הירושלמי ותלמודא דידן משמע דפליג ולפיכך לא כתבוהו הפוסקים עכ"ד. ולפיכך לא כתב זה מרן ז"ל בש"ע דס"ל דאין להפסיק כמ"ש בב"י, וכ"כ המט"י בסי' נ"ט אות א' דהש"ע לא ס"ל כהסמ"ק ואנן קיי"ל כהש"ע שהלכה כמותו בכל מקום ואין לזוז מסברתו יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ד' דבאמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דעת מרן לאסור ושאר אמנים דברכות לכ"ע אסור והכי נקטינן יעו"ש. וכ"כ הרב המגיה בש"ץ דפ"ז ע"א, קש"ג סי' ט' או' ט"ז. סידור בי"ע בדיני ברכות ק"ש אות ה'. בן א"ח שם. אבל חמשה אמנים שיש מן תחלת הקדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן שכתבנו לעיל סי' נ"ו אות כ"ט בשם הכוונות דצריך לענות משמע דיוכל להפסיק ולענות בק"ש וברכותיה גם לדעת מרן ז"ל וכמ"ש ל"ח פ' היה קורא אות כ"ג ע"ש. וכ"כ ב"י סי' נ"ו בשם מהרי"א דאמן שאחר יתברך יענה והביאו מ"א סק"ו, וא"כ לפי דברי האר"י ז"ל שצריך לענות ה' אמנים ג"כ יענה כולם דלא יש הפרש ביניהם. וכ"כ החס"ל סי' ס"ה אות ב' בן א"ח שם, אמנם מן תתקבל ואילך לא יענה אמן דתתקבל או יהא שלמא ועושה שלום אינו אלא מנהג כמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' אהבה. ל"ח שם, מ"א שם, י"א בהגה"ט א"ר אות ה', ש"ץ דפ"ה ע"א, ר"ז אות ה', ח"א כלל ך, אות ד', קיצור ש"ע סי' ט"ז אות ג', בן א"ח שם, (ומה שהבין המט"י ז"ל מל"ח דעל הקדישים שאחר תתקבל לא יענה הוא תימה דאיני אלא על עניית אמן כמבואר שם הטעם מפני שאינם אלא מנהג אבל לא על הקדישים שאחר תתקבל אח"כ ראיתי להער"ה בהשמטות לסי' זה שג"כ תמה על המט"י בזה יעו"ש) וכן לברוך הוא וברוך שמו לא יפסיק לענות כמ"ש המ"א סי' קכ"ד סק"ט והביאו א"ר בזה הסימן אות ה', ש"ץ שם. וכ"כ לעיל סי' נ"א אות כ"א דאפילו בפסד"ז אין להפסיק יעו"ש, ועוד עיין מש"ל סי' ה' אות ד':

א

כד) [סעיף ד'] כהן שהיה קורא ק"ש וכו'. יש מי שאומר שמפסיק ויש מי שאומר שאינו מפסיק והלכה כדבריו. הנה סברא א' היא סברת בעל המנהיג וסברא ב' היא סברת הרשב"א וכתב מרן ז"ל בב"י ולענין הלכה אנו אין לנו אלא דברי הרשב"א דרב מובהק הוא וכן פסק בב"י סי' קל"ה ובש"ע שם סעיף ה'. מיהו הב"ח כתב דהחושש לכבוד תורה יכול לסמוך על בעל המנהיג וכ"כ הלבוש דכן הם נוהגים. והל"ח פ' היה קורא אות כ"ג כתב דכיון דהרשב"א חולק וגם הב"י הסכים ופסק את דבריו להלכה ורמ"א גם הוא לא הגיה עליו אעפ"י שאין לשנות המנהג (ר"ל מנהג שכתב הלבוש) עפ"י המחלוקת מ"מ נראה בעיני שלא יקרא עם החזן כלל ויסמוך על פשט דברי הזוהר עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה'. מ"א סק"ח. וכתב שם המ"א ומכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך ואם שהה כדי לגמור את כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס יעו"ש. וכ"כ ר"ז אות ו'. א"א כלל ך' או' ד' ועיין א"ר אות ז. ומ"ש שם לדמות מי שבירך לשאילת שלום והשבה מפני היראה והכבוד אינו מוכרח וכמ"ש שערי אפרים בפתחי שערים שער א' סעי' א' והט"ז סק"ה לחלק יצא דבק"ש שהיא דאורייתא לא יפסיק ובברכותיה שהיא דרבנן יפסיק יעו"ש. ומ"ש הכנה"ג בהגב"י לידחק ולפרש דלא פליגי הרשב"א ובעל המנהיג דהרשב"א מיירי כשלא קראוהו בשמו ובעל המנהיג מיירי בפי' כשקראוהו א"נ דאכתי כל הפוסקים הנ"ל לא ידעו חילוק זה אלא משמע להו מדברי הרשב"א ז"ל דאפילו קראוהו בשמו אינו מפסיק וראייה שכתב הכה"ג יש לדחות בנקל כאשר יראה הרואה. אח"כ ראיתי בפר"ח אות ד' שג"כ דחה דברי הכנה"ג הנ"ל וכתב דאפילו דליכא אחר וגם קראוהו בשמו בפי' אינו יכול להפסיק יעו"ש וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' י"א אות כ"ב דאפילו בשמו ולא יש אחר לא יעלה בק"ש. וה"ה לברכותיה כמ"ש עו"ת רק בפסד"ז שרי עכ"ד. וכיון שכן דעת מרן ז"ל והפר"ח והחיד"א הכי נקטינן בני הספרדים. וליכא בזה משום הא דאמרינן בריש פ' הרואה ג' דברים מקצרין ימיו של אדם וא' מהם מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא דהיכא דלא אפשר שאני וכמ"ש הטור בסי' קל"ט על ר"ע שקראוהו לעלות לס"ת ולא רצה לעלות לפי שלא סידר אותה תחלה כמ"ש הפר"ח שם. אבל בני האשכנזים הנוהגים להפסיק כמ"ש הלבוש והאחרונים הנז"ל אין לשנות מנהגם וכנז' רק לכתחלה אין לקרותו משום דליכא פגמא כיון שהוא עסוק בק"ש כמ"ש מ"א סי' קל"ה סק"ו והאחרונים יעו"ש:

א

כה) שם ויש מי שאומר שאינו מפסיק וכו' ועולה ישראל במקומו. ולא דמי להנחת תפילין דתפילין צורך קריאת ק"ש הם. מ"א סק"ח. ועיין לקמן אות ל"ה:

א

כו) שם שאינו מפסיק וכו' כהן שהיה קורא את שמע אם יש כהנים אחרים יצא לחוץ כשיגיע לרצה ואם אין שם אלא הוא כבוד הצבור הוא שלא יצא והוי כמשיב מפני הכבוד. הלק"ט ח"א סי' ס"ד. י"א בהגה"ט. חס"ל אות ד' ונכון ליזהר ולמהר קצת כדי לסיים אותה הפרשה כדי שלא להפסיק באמצע ואם א"א לפחות יסיים הפסוק:

א

כז) [סעיף ה'] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה בין שנייה לשמע. ואע"ג דאין מפסיקין בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו הכא כיון דלא מברכין לקרא שמע לא קפדינן כולי האי. כ"מ פ"ב דק"ש דין י"ז בשם הרב יונה. פר"ח אות א'. מש"ז סוף אות א':

א

כח) שם אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק וכו' וטעמא מפרש בגמרא משום דכתיב וה' אלהים אמת כלומר ולפיכך אין מפסיקין בין ה' אלהיכם לאמת. ב"י. לבוש:

א

כט) שם בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק וכו' ר"ל שלא יפסיק כלל אפי' כדין אמצע הפרק דפסק כהר"י והרא"ש וש"פ ודלא כהרמב"ם שכתב דמפסיק כמו באמצע פרק וכמבואר בסוף הסעי' שכתב ואז יפסיק כדין באמצע הפרק משמע דקודם אמת לא יפסיק כלל. וכ"פ הב"ח וכתב שכן פסק בש"ע. וכ"פ בשכנה"ג בהגב"י אות ו' וכ"כ המאמ"ר אות ו' ומ"ש העו"ת על זה כתב עליו שם המאמ"ר שיש ט"ס בדבריו יעו"ש:

א

ל) שם בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. כתב ב"י משמע מדברי הרא"ש שהוא סובר דכיון דיציב ג"כ הוא אמת אין להפסיק בינו לה' אלהיכם אלא במלת אמת אבל רבינו לא הזכיר ויציב ונראה שסובר דלאו בדוקא נקט הרא"ש ויציב עכ"ל. וכן נראה דעת מרן ז"ל בש"ע דמותר להפסיק בין אמת לויציב שכתב אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק ומ"ש מ"א סק"ט על שם הב"י והל"ח דלהרא"ש אין להפסיק בין ואמת לויציב כבר הקשה עליו הברכ"י אות א' יעו"ש. ומה שסיים שם המ"א דמ"מ יש ליזהר בזה כ"כ ג"כ ר"ז או' ז' וקיצור ש"ע סי' ט"ז אות ה':

א

לא) [סעיף ו'] א"צ לחזור ולומר פעם אחרת אמת. אלא מתחיל מויציב ואילך או ממקום שפסק, ב"י בשם ה"ר יונה, ר"ז אות ח', שת"ז אות י"ד:

א

לב) [סעיף ז'] אינו אומר אמן אחר גאל ישראל וכו' כ"כ ב"י ע"ש הזוהר וכ"מ מדברי שער הכוו' סוף דרושי ק"ש דכ"ח סוף ע"ג וריש עד יעו"ש, וכ"כ במגיד מישרים שצוה המגיד לב"י ליזהר שלא לענות והביאו א"ר או' יוד. יפ"ל או' ז' ומשמע דגם אחר גאל ישראל שאומר הש"ץ אין לענות אמן ועיין לעיל סי' נ"ט אות כ"ו ובזה הסי' אות כ"ג שכתבנו דלדעת הש"ע אין לענות אמן על שום ברכה כשהוא בק"ש וברכותיה יעו"ש ;

א

לג) [סעיף ח'] צריך לסמוך גאולה לתפלה וכו' ואע"פ שעיקר המצוה היא כשקורא קריאת שמע סמוך להנץ וסומך לה התפלה מיד בהנץ כמו שנתבאר בסי' נ"ח מ"מ גם כשקורא ק"ש אחר הנץ מצוה לסמוך גאולה לתפלה ואסור להפסיק ביניהם, ב"י, עו"ת אות ט"ז, וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכונות שם דאין חילוק בין אם מתפלל בהנץ או אחר רך דצריך לסמוך גאולה לתפלה כיעו"ש טעם בסוד:

א

לד) שם רק אם אירעו אונם שלא הניח תפילין וכו'. שהיה מתירא שיעבור זמן ק"ש וקרא, ב"י בשם רש"י. וכתב המ"א ס"ק י"ב דה"ה אה מתירא שיעבור זמן התפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבואו אחר כך לידו יניחם במנחה או באמצע היום ויאמר איזה מזמור עכ"ד. וכתב עוד דמי שאין לו תפילין יותר טוב להתעכב אחר תפלת הצבור ולשאול תפילין מחבירו כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל בתפילין מלהתפלל עם הצבור יעו"ש, וכ"כ האחרונים והבאנו דבריהם לעיל סי' כ"ה אות כ"ח יעו"ש:

א

לה) שם שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז וכו', משום דעיקר ק"ש ותפלה שייכי בתפילין כדאמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ותפלה נמי כדאמרן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל אבל ציצית שאינו אלא חובת טלית שאם אין לו טלית פטור מציצית ויכול לקרות ק"ש בלי ציצית ודאי דהויא הפסקה, ב"י בשם התו' והמרדכי, לבוש עו"ת אות י"ז, ר"ז אות י"א:

א

לו) שם ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל, וכן פסק מור"ם ז"ל בד"מ אות ה' דבין גאולה לתפלה לא יפסיק לברכת תפילין יעו"ש. וכ"כ הלבוש, סו"ב במק"ח אות ז', ר"ז שם, ח"א כלל ך' אות ז', חס"ל אות ד', ודלא כהפר"ח אות ח' ועיין מ"ש עליו המאמ"ר אות יו"ד. וכ"כ סידור בי"ע בדיני סמיכות גאולה לתפלה אות ב' דהעיקר כפסק מרן ז"ל, ועיין מש"ל סי' כ"ה אות מ"ט:

א

לז) שם ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמני לו טלית ותפילין מניחם ולא יברך עליהם וכו' הגהה, וי"א שקודם גאל ישראל יברך על התפילין והכי נהוג. וכ"כ הלבוש וסו"ב במק"ח אות ז' ור"ז אות י"א וח"א כלל ך' אות ד' וזהו לפי מנהגם אבל אנחנו אין לנו אלא כפסק מרן ז"ל בש"ע כיון דברכות אינם מעכבות ויכול לברך אח"כ כמש"ל הטעם בסי' כ"ה אות מ"ט יעו"ש וכ"כ מאמ"ר אות י"א, סידור בי"ע שם, ועיין מש"ל או' י"ד:

א

לח) [סעיף ט'] אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה וכו'. ואין חילוק בזה בין חול לשבת ויו"ט כן הוא לפי טעם דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' בדרוש הקדיש ובסוף דרושי ק"ש כידוע ליח"ן. ויתבאר עוד לקמן בדבריני לסי' קי"א סעי' א' בהגהה בס"ד:

א

טל) שם אין לענות קדיש וקדושה וכו'. וכן אסור להפסיק בעניית אמן דקדיש וקדושה אפילו להיות שומע כעונה. בית יעקב סי' ט"ז. ש"ץ דק"א ע"א שע"ת אות י"ג. וכן אסור להפסיק כדי לראות בס"ת אפי' בשתיקה. בן א"ח פ' שמות אות ט', ועיין לקמן אות מ"ז:

א

מ) שם בין גאלה לתפלה וכו'. ונראה לי דמותר להפסיק לענות קדושה וברכו וקדיש בין גאולה לתפלה של ערבית. א"ר אות י"ג. חס"ל אות ד':

א

מא) שם וכיצד עושה ממתין בשירה חדשה וכו'. ואם שכח והתחיל שירה חדשה יכול לענות כל שלא אמר בא"י גאל ישראל. א"ר אות י"ג. מאמ"ר אות י"ב ש"ץ דפ"ה ע"ג ודק"א ע"ב. שע"ת אות ט"ו. וכתב שם המאמ"ר דמ"מ יחזור ויתחיל משירה חדשה וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ם גבי המפסיק באמצע פסוק ק"ש דיחזור מתחלתו כל דהוי ענין אחד יעו"ש. והביאו ש"ץ שם. ועיין בדברינו לעיל אות י"ב. ולי נראה דאין צריך לחזור דוקא לתחלת שירה חדשה אלא לתחלת ענין. כגון אם הפסיק באמצע שירה חדשה חוזר לשירה חדשה. ואם הפסיק באמצע יחד כולם הודו וכו' חוזר לתחלת יחד כולם הודו וכו' ואם הפסיק באמצע ונאמ' גואלינו ה'. וכו'. חיזר לתחילת ונאמר גואלנו ה' אבל אם הפסיק בין הים ובין יחד כולם או בין ועד לבין ונאמר גיאלנו ה' אין צריך לחזור כי אם למקום שפסק:

א

מב) שם ממתין בשירה חדשה וכו'. מי שהגיע לשירה חדשה וש"ץ קרוב למודים אין צריך להמתין לשוח עם הש"ץ ולומר מודים אלא טפי עדיף שיתחיל בתפלה וש"ץ אומר מודים והוא אומר ברוך. הרדב"ז בתשו' ח"ג הנד"מ סי' תשע"ה. ש"ץ דק"א ודקל"ט ע"ב. שע"ת או' י"ג:

א

מג) שם ממתין בשירה חדשה כדי לענות. אבל לאמן דברכות לא יפסיק כלל לדעת מרן ז"ל כמש"ל אות כ"ג. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' י"א אות ך', ועיין לקמן אות מ"ז.

א

מד) שם ממתין בשירה חדשה כדי לענות. ואפילו אם שוהה כדי לגמור את כולה אין בכך כלום. ר"ז אות יו"ד. ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ה אות ב:

א

מה) [סעיף י'] כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית וכו'. כתב הרד"א אמת ויציב אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכה שלפני קריאת שמע דק"ש לא הוי הפסק ע"כ. אבל בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' ר"ב כתב דקריאת שמע הוי הפסק תדע מברכת התורה שאחרונה פותחת מפני שמצות קריאת התורה מפסקת. וכן ברכת מגילה וכסוי הדם. אלא כתב הטעם דמטבע קצר הוא שחותם ואיני פותח יעו"ש. ומדברי שה"ל למדתי דשאני ק"ש שצריך לסמוך אני ה' אלהיכם אמת הלכך כחדא ברכתא דמיא. א"ר אות י"ד. ועיין בדברינו לעיל אות כ"ז ואות כ"ח:

א

מו) שם שלא אמר אמת ויציב וכו' כתב הרב בעל שתי ידות דף ק"ט ע"ב בשם הר"מ דאיתא בזוהר פלוני מצא מת ובדק בפיו וחוטמו ועיניו ולא מצאם בו ואמר בודאי לא נזהר בדבקים שבאמת ויציב עכ"ל ש"ץ דק"א ע"ב. ואמרו בזוהר כ"י הביאו הרב החסיד המקובל מהר"ם ניגרין בס' היראה כי אחד חלה מעת לעת ומת פתאום ואמר קודם מותו הנני מת על שלא נזהרתי בדבקים שבאמת ויציב עכ"ל, צפורן שמיר סי' ב' אות כ"ט, כף החיים סי' י"ד אות ג"ן:

ב

מו) ובספר סדר היום כתב וז"ל ויאמר אמת ויציב מלה במלה והוא שבח גדול ונורא וכו'. ושמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו עם עזרא בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באמרם שכיון שהיו עתידים להגלות פעם אחרת ובית המקדש עתיד ליחרב למה לנו להכפיל יגוננו פעם אחרת טוב לנו לעמוד במקומנו ולעבוד את ה', ושמעתי שהם אנשי טוליטילא והקרובים אליהם וכדי שלא יחזיקיו אותם כאנשי רשע ומחסורי אמנה חלילה כתב להם זה השבח הגדול וענין הג' גליות והגאולות הנרמזים בו, ויש בו ח' פעמים אמת שהם כנגד ח' גאולות ד' מהם נמצאו במצרים כמו שרמוז בפסוק ולקחתי, וד' בשאר גליות ותשלום הח' אמת באמת ובאמונה ובאמת אשרי איש וכו' והם ד' זכרים וד' נקבות שהגאולה העתידה להיות כולה באה מכח זכר ויהיה שיר חדש בע"ה עכ"ד. ש"ץ דף ק' ע"ב, וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוו' שצ"ל ח' פעמים אמת, ונתן להם טעם בסוד יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח מ"ש בשם שער הכוו' קצת דברים השייכים לברכת אמת ויציב יעו"ש. ועוד עיין מש"ל סי' ס"א אות י"ח בענין ט"ו ווין של אמת ויציב יעו"ש. ובאומרך פודיני ומצילנו מעולם הוא שמך תכוין לשני שמות אלו כי 'פודונו 'ומצילנו ר"ת בגי' אלהים. ור"ת מעולם 'הוא 'שמך הוא מה"ש והוא שם א' קדוש משמות ע"ב דויסע ויבא ויט כנודע. גם באמרך עזרת אבותינו תכוין כי הוי"ה פעמים הוי"ה הם בג' עזרת ע"ה. שער הכונות דרוש ח' דקריאת שמע דכ"ח ע"א. ש"ץ ד"ק ע"ג ובאמרך עוזר דלים וכו' תכוין לעשות עצמך עני עם השכינה כנזכר בזוהר פ' בלק וצריך למעבד גרמיה עני בהדי שכינתא וכו' ובאומרך תהלות לאל עליון גואלם צריך לקום מעומד כשתתחיל לומר תהלות. שער הכונות שם ע"ב. פע"ח שער הק"ש פכ"ט. ועיין ש"ץ שם ע"ד ושע"ת אות י"ג מ"ש בענין עוזר דלים בשם תלמידי האר"י ז"ל יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לקמן סי' צ"ה אות ה'. ואחר פסוק אדני שפתי וכו' קודם שתתחיל העמידה תנשק התפילין של ראש לבד כמש"ל סי' נ"ט אות ב' יעו"ש:

א

מז) שם אמת ויציב שחרית וכו'. אם בעוד שקרא ברכת אמת ויציב הוצואו ס"ת לא יאמר פ' וזאת התורה כי לדידן אין עונין אפילו שום אמן דברכות בברכות ק"ש ויפסוק בשתיקה ויראה הס"ת ואח"כ יחזור לגמור הברכה ויסמוך גאולה לתפלה כמשפט. חיים שאל סי' ס"ח. ובספרו קש"ג סי' י"א אות כ"א, סידור בי"ע בדיני סמיכות גאולה לתפלה אות ט'. חס"ל אות ד'. אבל בין גאולה לתפלה לא יפסיק אפי' בשתיקה כמש"ל אות ט"ל:

א

מח) אחד שקודם הגיעו לשירה חדשה שתק לראות הס"ת ונתבלבל אח"כ ותיכף התחיל תפלת י"ח ולא סיים הברכה שנייה של ק"ש נראה דאחר תפלתו יקרא ק"ש ויאמר אמת ויציב עד גאל ישראל לדעת מרן ז"ל סי' ס', ברכ"י אות ג'. קש"ג שם אות ב"ך, ש"ץ דק"א ע"א. סידור בי"ע שם אות יו"ד. ועיין בדברינו לסי' ס' סעי' ג' ודו"ק:

א

מט) שם ואמת ואמונה ערבית, ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב, א"נ על שאנחנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה מאמינים בו שישיבנה אלינו וזהו אמת ואמונה שיאמת ויקיים את דברו להשיב הפקדון. טור:

א

נ) שם לא יצא י"ח המצוה כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא דברכות אינם מעכבות. טור. לבוש. עו"ת אות י"ט. מ"א ס"ק י"ד. ר"ז אות י"ב. וצריך לחזור ולומר אמת ויציב וכמו שפסק לעיל סי' ס' דין ב' וכן מתבאר מדברי מרן בב"י בדין זה יעו"ש ובפר"ח לעיל סי' ס'. ברכ"י אות ג':

א

אנ) שם לא יצא י"ח המצוה כתקנה. וכתב הר' מנוח אית דמפרשי שהפך הדבר שאומר אמת ואמונה בשחרית אמת ויציב בערבית, ונמצא משנה מטבע של חכמים ומשו"ה לא יצא י"ח, ועוד שהוא צריך להזכיר אמונה בערב שאנו מפקידים רוחנו לידו של הקב"ה ובחסדו מחזירה לנו והיינו דכתיב להגיד בבקר חסדך וכו'. כ"מ פ"א מהלכות ק"ש דין ז'. והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ הפרישה אות י"ד והביאו א"ר אות י"ד. וכתב ח"א כלל כ"א אות י"ז דאם טעה והחליף אם עדיין לא אמר הברכה בא"י גאל ישראל חוזר ואומר כראוי ואם כבר אמר בא"י יסיים גאל ישראל. וכתב שכ"כ בהדיא בר' מנוח עכ"ד. ולי נראה דלפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש ח' דק"ש שנתן טעם בסוד בנוסח אמת ויציב וזמנו צ"ל בבקר קודם תפלת י"ח כיעו"ש כל שלא התחיל בתפלת י"ח צריך לחזור ולאומרו ואם נזכר אחר שאמר בא"י קודם שאמר גאל ישראל יסיים למדני חוקך ואח"כ יאמר ויציב ונכון וכו'. ואם סיים גם גאל ישראל יאמר ברוך שם וכו' ואח"כ יאמר ויציב וכו'. ויסמוך גאולה לתפלה. וזהו דוקא בשחרית אבל אם החליף בערבית יש להורות כמ"ש הח"א כנ"ל. ועיין שער הכוונות דרוש א' דערבית ודו"ק. ואם טעה בערבית ואמר אמת ויציב שאמרנו אם סיים גאל ישראל שא"צ לחזור מ"מ צ"ל ברכת השכיבנו והוא פשוט:

א

בנ) שם הגהה. מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר ק"ש יקרא ק"ש עד אמת וימתין וכו' הרב הוציא דין זה מדברי הרוקח שהביא ב"י. אבל המ"א כתב עליו צ"ע דמי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי אלא ברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק"ש ויתפלל יעו"ש. מיהו הא"ר אות ט"ו כתב דברוקח משמע כדברי רמ"א ז"ל. וכ"כ המאמ"ר אות י"ג. פרמ"ג א"א אות ט"ו, והש"ץ דק"א ע"א הביא ב' הסברות. וכ"כ הבי"ע בדיני סמיכות גאלה לתפלה אות ו'. והר"ז אות י"ג. וע"כ נראה לפום דינא דאם אירע לו אונס קודם שהתחיל ברכות ק"ש וחושש שמא יעבור זמן לכתחלה שהוא עד סוף ג' שעות כמ"ש בסי' נ"ח סעי' ו' יקרא ק"ש לבדה בלא ברכותיה ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא אותה עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה אבל אם אירע לו אונס אחר שהתחיל בברכות ק"ש אז יפסיק באמת ויציב ואח"כ כשיעבור האונס ויהיה פנאי יאמר ויציב וכו' ויסמוך גאולה לתפלה. ועיין מש"ל סי' מ"ו אוח ס"א ואות ס"ב ולקמן סי' ס"ז אות א' ד"ה ולעניין:

א

ט"ז סק"א ודבר זה יש בו ג"כ יראה. כלומ' דקמ"ל דגם במלך (דומי') שיש יראה שמא לא יקבל ממנו תירוץ אבל לשון מפני היראה לא שייך במלך:

ב

שם: דאי בלשון יראה לפירש"י. פשוט שיש איזה ט"ס והכוונה מבוארת דלפירש"י שהיראה לענין ההריגה משמע לשון מפני היראה שדבר ידוע שיש פחד הריגה כגון במלך דומיא דאנס לכן הקשה פשיטא והוצרכו לפרש יראה מצד הכבוד:

ג

מ"א סק"א עמ"ש סי' ר"ז ע"ש במג"א סק"ד מה שיש חילוק בזה בין ברכת ק"ש לברכת שאר מצות. ובסי' ק"ד במג"א סק"ה לענין חוזר לראש בהפסקה זו יש חילוק בין ק"ש לתפלה ע"ש וזהו דעת הרי"ף והרב"י שנתבא' בר"ס ס"ה משא"כ להרמ"א שם אכן לדינא להכרעת המג"א שם סק"ב הוי שפיר חילוק בזה בין ק"ש לתפלה דבק"ש לא חשיב הפסקה זו באונס וע"ש:

ד

סק"ה רעמים. והבכור שור ברכות דף י"ג חולק ע"ז ועיין נודע ביהודה סי' מ"א אם יפסיק לקידוש לבנה:

ה

סק"ו ועד וגם אמן היינו לאח' שאמר ברוך ה' המבורך כו' וכ"ש בברכו שבתפלה שיאמר ג"כ אמן זה ומה שהקשה בפרי מגדים למה יאמר אמן חוץ מב' אמנים שבהגה"ה לק"מ דאמן דקדיש נכלל בקדיש וה"ה אמן דברכו כברכו דמי ובכלל ברכו הוא:

ו

מ"א סק"ח ריש סי' ס"ה. כוונתו להכרעתו שם בסק"ב ובדרך שכתבתי תחלה באות ג':

ז

סק"ט אינו כן. מדכתב בש"ע כאן שיאמ' אני ה' אלהיכם אמת ויפסיק וכן הרמ"א בס"ס זה כתב עד שיתפלל שאז יאמר ויציב:

ח

(ש"ע סעיף ו') או הכבוד. קשה לפמ"ש בסעיף הקודם דאחר שאמר אמת הוי דין באמצע הפרק א"כ אסור להפסיק מפני הכבוד ודוחק לומר דהפסיק באיסור דהא ע"כ המחבר אהיתר' מהדר דאל"כ למה סתמה אם הפסיק אחר שאמר אמת. ואלו כבוד דהכא היינו אביו או רבו דדיניה כמפני היראה ויראה דהכא היינו מלך ואנס כפי' רש"י:

ט

מ"א סק"י היראה. היינו אביו ורבו שבסעיף א' אבל חשש סכנה אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואפילו באמצע התפלה מפסיק:

י

מ"א סקי"א ממתינים. תימה עליהם דנהי דאין שם דין בין גאולה לתפלה מ"מ הוי באמצע הפרק דמבואר בס"ג דאין עונים רק ב' אמנים ולא שאר אמן וכן הקשה אליה רבה ומ"ש בסעיף ט' שימתין בשירה חדשה היינו להקדיש וקדושה שמותר באמצע הפרק. ולכאורה יש לתרץ הא דמבוא' בסעיף ג' דאין עונים רק ב' אמנים היינו של ברכות אחרות אבל אמן של ברכה זו עצמה לא הוי הפסק. אך קשה דהא טעם פלוגת' זו אם אומר אמן אחר גאל ישראל תלוי גם כן בהכי דהאוסרין ס"ל דאפי' אמן השייך לברכה זו עצמה הוי הפסק והמתירין ס"ל דבשל ברכה זו עצמה לא חשיב' הפסק אם כן מדקדקים אלו שאינם סומכין על המתירין ס"ל דהוי הפסק אפילו (אותה) אמן של אותה ברכה א"כ קודם צור ישראל נמי אסור ותו דנראה דהמתירין נמי לא אמרו אלא אחר גאל ישראל דשם הוא מקום עניית אמן והוי אמן זה כאלו הוא מנוסח הברכה אבל באמצע הברכה הוי האי אמן כמו אמן של ברכה אחרת כיון דאין שם מקום אמן הזה והכי איכא למישמע מדכתב המג"א סי' נ"א סק"ג דבאמצע ברוך שאמר מותר לענות אמן כשסיים הש"ץ ברוך שאמר משום דברכה זו לא הוזכרה בתלמוד ע"ש משמע דאי הוזכרה הי' אסור אע"פ שהוא אמן של אותה ברכה לכן אין לנהוג כאלו המדקדקים:

יא

שם עיין סי' נ"ט ס"ד. כוונתו דשם כתב קודם שיסיים הש"ץ כדי שיענה אמן משמע דאם מסיים בשוה עם הש"ץ אין עונה אמן. ותימא דהא כתב המג"א סימן נ"א סק"ב דאם סיי' בשוה עם הש"ץ ישתבח ודכוותה עונה אמן כיון דיש פוסקים דעונה עליהם אמן אחר ברכת עצמו ע"ש א"כ ה"ה אחר גאל ישראל דפסק הטור בסי' זה דעונה אמן אחר ברכת עצמו וכן ראיתי שהרגיש בזה פרי מגדים ז"ל ולכן לע"ד דאין לנהוג כן אלא יסיים גאל ישראל קודם הש"ץ ויתחיל התפלה ואע"ג דכתב א"ר שראוי להתחיל תפלת י"ח עם הש"ץ והקהל בשוה נ"ל דלא אמר זאת רק לסתור המדקדקים שבמג"א ור"ל דכשהש"ץ והקהל מתחילין תפלת י"ח אין ראוי שהוא יאמר שירה חדשה או צור ישראל אבל אם הוא מתחיל התפלה מעט קודם הש"ץ והקהל אין קפידא אפילו אם תאמר דגם בהא קפדינן מ"מ בעת שהש"ץ מתחיל בא"י גאל ישראל הוא מתחיל ד' שפתי תפתח נלע"ד דודאי ליכא קפידא דאין ניכר כלל הקדמתו:

יב

בש"ע סעיף זיין. טור. ציון זה קאי אתחלת הגה"ה דעונין אמן אבל מ"ש אח"כ דאם התפלל לבדו אין עונה אמן הטור ס"ל דעונה אמן וגם הר"מ פסק כך ודבריו כאן בהגה"ה הם ע"פ מ"ש בהגה"ה ר"ס רט"ו דבמדינות אלו נתפשט כך המנהג עיין בכור שור פסחים דקי"ז:

יג

מ"א סקי"ב עס"ס ל' כוונתו דנתבאר שם דאם התפלל ערבית אפי' עדיין יום לא יניחם ועיין בט"ז סי' ת"ר:

יד

שם רב נתיירא שיעבור. מש"ה קרא אף שלא היה לו תפילין:

טו

ש"ע סעיף ח' מניח אז ותפילין יש להם שייכות לק"ש ותפלה טפי מציצית:

טז

מ"א סקי"ג עסי' צ"ז. ע"ש בסעיף ד':

יז

מ"א סקט"ו לעיל ס"ס מ"ו. היינו מ"ש שם לומר ק"ש של ר"י הנשיא ע"ש:

א

כתבו התוס' רפ"ב דברכות כל מה שאסור לדבר אפי' בלה"ק אסור: שואל בשלום. אפי' בל' לע"ז (תר"י) ומהר"ם טיקטין כתב בגליון הרי"ף בשם נימוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה ובב"ה שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב אפי' מד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה עכ"ל, ובס' החינוך כתב ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"ש סי' ר"ז וסי' ק"ד ס"ה:

ב

גדול ממנו בחכמה. כ"כ הרב"י בשם חי' הרשב"א והמעיין שם יראה דליתא רק כוונתו דמי שגדול ממנו בחכמ' הוי מפני הכבוד וכ"ה בגמ' ואם הקור' גדול ממנו אינו מפסיק אפי' לת"ח משמע שם ברשב"א דף י"ט דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקור' אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' קל"ה אית' דת"ח מופלג בדורו הוה בכלל מורא ע' סי' תע"ב ס"ה:

ג

באמצע הפסוק. וי"א דוקא היכא דסליק ענינ' אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק [כ"מ ספ"ב]:

ד

וי"א שלא לברך וכו'. כאן נרש' המ"מ ב"י וכ' הל"ח כבר מחק הב"י הכלל בבד"ה וכתב שיברך עליהם וכ"כ הרא"ש בתשובה עכ"ל, ואני אומר אם הרב"י חזר ביה הרמ"א לא חזר בו כי תלי' באשלי רברבא כי בד"מ סי' נ"ד כ' בשם א"ז ובשם ר"א מפראג דלא יברך על טלית וכ"כ בתשב"ץ בשם מהר"ם ועמ"ש סי' נ"ד וז"ל תר"י תפילין מפני שחובה להתפלל עמהם מפסיק אבל טלית שאינו אלא חובת מנא אינו מפסיק בברכות של ק"ש כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית עכ"ל וגם הרא"ש בתשובה לא כתב שיברך אלא בתפילין ובש"ע העתיק דבריו בסי' פ' ולכן דקדק רמ"א וכ' והכי נהוג לענין טלית וכ"כ בהג"מ:

ה

מפסיק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך:

ו

מודים בלבד. פי' מודים אנחנו לך [ל"ח ומהר"מ בהקדמת סמ"ק] ובברכו אומר ברוך ה' המבורך ל"ו ואמן יש"ר עד עלמיא וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך כמ"ש בב"י סי' נ"ו ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך [כ"ז בל"ח] ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי ל"ח, ונ"ל שבאמן יש"ר אומר ג"כ תיבת ית' דהפליג מאוד בב"י בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך ע"ש:

ז

דאמן שעונים כו'. כתב ב"י בשם מהרי"א הטעם משום דהוה סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעיות והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום לפי שזה אף היחיד עונה סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיוכל לאומרו ביחיד עכ"ל, וכתב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאמר בעושה שלום וכנ"ל מאחר דהרב"י כ' בשם הפוסקים דאף לשני אמנים אלו לא יפסיק א"כ הבו דלא לוסיף עלה ומי יודע מאיזו טעם ייחד הירושלמי שני אמנים אלו: כתב מט"מ שאף כשמתפלל ביחיד יאמר אחר עושה שלום ואמרו אמן שאומר כן להמלאכים השומרים אותו:

ח

שאינו מפסיק. ועולה ישראל במקומו ולא דמי להנחת תפילין דתפילין צורך קריאת שמע הם, (רשב"א סי' קפ"ה) וכתוב בלבוש דנוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומכל מקום לא יקרא עם החזן כלל ויסמוך על פשט הזוהר כמ"ש סי' קמ"א ס"ב (ל"ח), וכ"כ בכ"ה שיעלה, ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך, ונ"ל דאפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין ריש סי' ס"ה:

ט

לאמת ויציב. כיון שויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב [ב"י הרא"ש ל"ח] וכ"כ בפי' הי"מ על דרך הקבלה אבל דעת הש"ע אינו כן עס"ס זה ומ"מ יש ליזהר בזה:

י

אינו אומר אמן. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפי' מפני הירא':

יא

וי"א דעונין כו'. והמדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובס"ט משמע שיש להמתין בשירה חדשה, ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן ע' סי' נ"ט ס"ד:

יב

אירעו אונס וכו'. והיה מתיר' שיעבור זמן ק"ש וקרא [רש"י] וה"ה אם מתיר' שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבואו אח"כ לידו יניחם במנחה או יניחם באמצע היום ויאמר איזה מזמור עססי' ל': צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הצבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין. וקצת משמע בתוס' דתפלת צבור עדיף, אך יש להוכיח מדאמרי' ס"ס קי"א דסמיכת גאול' לתפלה עדיף מתפלה עם הצבור ותפילין עדיף מסמיכת גאולה לתפלה כמ"ש כאן א"כ ק"ו שתפילין עדיפי מתפלת צבור וגם יש להוכיח קצת מדפירש"י רב נתייר' שיעבו' זמן ק"ש ולא פי' שרב קרא בלא תפילין כדי להתפלל עם הצבור אע"כ צ"ל דמוטב להתפלל בתפילין מלהתפלל עם הצבור כנ"ל:

יג

לא יניח אז. דהנחה הוי הפסק עסי' צ"ז:

יד

לא יצא י"ח המצוה כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא [טור] עסי' ס"ב ומ"ש סי' קי"ג:

טו

ואין לו פנאי. צ"ע וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל וכ"ה בירושלמי שהביא ראיה משם שקרא ק"ש שנית אחר ג' שעות וכ"ה לעיל ססי' מ"ו ע"ש ובב"י וכ"ה סי' ס' ס"ב ודברי רמ"א צ"ע:

א

כל מה שאסור לדבר אפילו בלשון הקודש אסור לדבר. ואפי' תיבה אחת אסור [פמ"ג]:
(א) בין הפרקים – דוקא בשפגעו זה את זה ממילא אבל במשכים לפתחו או לילך בבהכ"נ ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום ואפילו לאביו ורבו אסור ואפילו קודם שהתחיל ברוך שאמר כיון שהוא קודם התפלה [פמ"ג בסימן פ"ט עי"ש בפרש"י וכן מוכח לפי הטעם האמור בגמרא י"ד דבמה חשבתו לזה וכו' עי"ש בפרש"י ועיין בקידושין ל"ג ע"ב שלא יהא כבודו חמור מכבוד שמים]:

ב

(ב) שואל בשלום – אפילו בלשון לע"ז. ודוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישיב יבא לידי שנאה ובספר החינוך ג"כ כתב דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפילו בין הפרקים ע"כ לפי מנהגנו כהיום שאין אנו נוהגין לשאול בשלום בבהכ"נ בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב אפילו ד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה. אם עבר והפסיק בק"ש אפילו במקום שאין רשאי להפסיק ולא שהה כדי לגמור את כולה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו הפסוק וי"א לאותו התיבה שפסק ממנה אם הוא במקום דסליק ענינא:

ג

(ג) אדם נכבד – שראוי להקדים לו שלום כגון שהוא זקן או ת"ח וכן אם הוא עשיר שראוי לכבד לו מחמת עשרו:

ד

(ד) לכל אדם – שהקדים לו שלום ומשמע בחידושי הרשב"א דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקורא אע"פ שיודע שיצטרך להשיבו ועיין לעיל בסק"ב:

ה

(ה) אביו או רבו – ר"ל רבו מובהק שעיקר תורתו הימנו אע"פ שהוא גדול בתורה עתה יותר מרבו ושייך בהו מורא מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן ומורא רבך כמורא שמים:

ו

(ו) גדול ממנו – ואם הם שוים הוי בכלל מפני הכבוד ואם הקורא גדול ממנו אינו מפסיק כלל אפי' לת"ח:

ז

(ז) בחכמה – והאחרונים פסקו דאפי' אם הוא גדול ממנו הוי רק מפני הכבוד אם לא שהוא ת"ח מופלג בדורו אז הוי בכלל מורא:

ח

(ח) וכ"ש מלך – אפי' מלך ישראל הוי בכלל מפני היראה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:

ט

(ט) או אנס – או מלשין:

י

(י) הפסוק – י"א דבאמצע הפסוק לא יפסיק אם לא במקום דסליק ענינא ואם פסק חוזר אח"כ לתחלת הפסוק. ולענין מעשה כשמפסיק לענות קדיש או קדושה כמו שיתבאר לקמיה אם א"א לו למהר לסיים הענין יכול לפסוק אפילו באמצע הענין ולסמוך על בעלי סברא הראשונה שלא חלקו בכך לצורך מצוה רבה כזו ולענות עם הצבור ואח"כ יחזור לתחלת הפסוק:

יא

(יא) חוץ מפסוק – שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים ומטעם זה לא יפסיק ג"כ בין שמע ישראל לבשכמל"ו שגם הוא מכלל היחוד [ב"י]:

יב

(יב) בהם כלל – משמע דאפילו קדיש וקדושה וברכו לא יענה ועיין בבה"ל. ואפשר דאם הקריאה היה לאחר ג' שעות דהוא רק כקורא בתורה צריך להפסיק:

יג

(יג) אם לא וכו' – ודינו הוא כמו בתפלה לקמן בסימן ק"ד:

יד

(יד) אם שכח – או שהיה אנוס שלא היה לו ציצית ותפילין מתחלה:

טו

(טו) בין הפרקים – ואם נזדמן לו באמצע הפרק ישהה מלהניחם עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך עליהם. וה"מ אם נזדמן לו באמצע ברכת יוצר אור או אהבה רבה אבל אם נזדמן לו תפילין באמצע ק"ש יניח תיכף כי כל תיבה ותיבה של ק"ש מצוה שיהיה עליו תפילין. וההנחה תהיה בברכה [פמ"ג]:

טז

(טז) טלית – דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלי ציצית ע"כ מקרי הפסקה ע"י הברכה אבל תפילין דהוא חובת הגוף וגם בלתי התפילין הוא כמעיד עדות שקר בעצמו ח"ו שאומר וקשרתם ואיננו קושר ע"כ נקטינן כדעה הראשונה דלא חשיבה הפסק. וכ"ז לענין הברכה אבל הלבישה לבדה מותר ולאחר התפלה ימשמש בציצית ויברך. ומשמע בב"י דאפילו באמצע הפרק מותר הלבישה לבד מפרק א' של ק"ש. וכתב הפמ"ג דהכי נקטינן כהכרעת הרמ"א. והיכא שהוא יושב בבהכ"נ ומתבייש לישב בלי טלית לכו"ע יכול לברך עליו בין הפרקים:

יז

(יז) לקדיש – היינו לאיש"ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ"ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר:

יח

(יח) ולברכו – שעונה ברוך ד' המבורך לעולם ועד ובברכת התורה יענה ביהל"ו וגם אמן על סוף הברכה ויש מפקפקין באמן זה ובין הפרקים יש להקל:

יט

(יט) מפסיק – דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומה"ט נראה דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך דהוי מצוה עוברת ויש חולקין דכיון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בשביל שבח אחר ולא דמי לכל הני דהוי דבר שבקדושה [תבואות שור וא"ר ושארי אחרונים] גם מח"א משמע דאם שמען באמצע אין לו לברך עליהן כ"א כששמע אותן בין הפרקים:

כ

(כ) תיבת מודים – פי' מודים אנחנו לך ולא כל המודים דרבנן דה"ל הפסקה גדולה ונראה דה"ה בבין הפרקים:

כא

(כא) הקדוש – משום דהוא סיום ג' ברכות ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעיות אבל האמן אחר סיום שים שלום אף דהוא סיום כל הי"ח הסכימו הרבה אחרונים דלא יענה באמצע ק"ש עיין במ"א הטעם:

כב

(כב) הני מילי – לכאורה לאו דוקא דה"ה לכל אמן צריך לפסוק כשאומר תחנונים אבל באמת דברי הרמ"א נכונים מאד דהוא מיירי בתחנונים הרגיל לומר בסוף סיום י"ח ע"כ אלו אמנים דוקא. [כן מצאתי בהדיא בתשובת הרשב"א שממנו נובע הדין]:

כג

(כג) תחנונים – וכ"ש בפסוקי דזמרה. ולענין אם מותר לענות אמן בין הפרקים של ק"ש וברכותיה הח"א בכלל כ' ס"ד כתב דאינו מותר לענות רק האמן מן הברכה עצמה שסיימה מתחלה אבל הפמ"ג בסימן נ"א וכן בחידושי רע"א בסימן זה הסכימו דכל אמן מותר לענות בין הפרקים. הטיל מים לא יברך אשר יצר רק יטול ידיו ולאחר התפלה יברך [דה"ח]:

כד

(כד) קריאת שמע – או שהיה עוסק בברכותיה ובין שהוא עומד באמצע הפרק או בין הפרקים וכתב הא"ר ודה"ח דבין גאולה לתפלה לא יעלה אפילו אם קראוהו ואצ"ל באמצע ש"ע:

כה

(כה) שמפסיק – דהא מפני כבוד הבריות ויראתם מפסיק וכנ"ל וכ"ש מפני כבוד התורה ולפ"ז אפילו קראו לישראל לעלות לתורה ג"כ מפסיק אפילו באמצע ק"ש ולא נקט השו"ע כהן רק משום רבותא דהי"א השני שס"ל דאינו מפסיק אפילו בכהן וטעמם דאין זה בזיון לתורה כיון שאינו מפסיק משום שעוסק במצות ק"ש וברכותיה וגם אע"פ שהוא כהן אין לחוש לפגמו אם לא יעלה שיוציאו עליו לעז שהוא פסול כיון דמה שאינו עולה הוא משום שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק אין בזה פגם וידעו הכל דמהאי טעמא הוא ועולה אפילו ישראל במקומו אם אין כאן כהן אחר:

כו

(כו) והלכה כדבריו – והאחרונים כתבו דכהיום נוהגין העולם כהי"א קמא ואפילו בקראו ישראל והוא עומד באמצע ק"ש אף דנוכל להשיג ישראל אחר אעפ"כ נוהגין שמפסיקין מפני כבוד התורה לבד אם הוא עומד בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לא יפסיק באמצען אלא יגמרם ואח"כ יעלה. ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת. אך אם יוכל למהר ולסיים עד הפרק ימהר ואם אינו יכול לסיים עד הפרק יסיים עכ"פ להיכא דסליק ענינא אך לעכב בשביל זה לא יעכב אמנם לא יקרא עם החזן רק שיראה להטות אזנו ולשמוע ממנו ומכ"ש שלא יפסיק לאמר להש"ץ לעשות מי שבירך ונראה דאם באמצע מי שבירך שכח החזן שמו ושואלו לכו"ע מותר להשיבו מפני הכבוד וכשחוזר אח"כ לק"ש אין צריך לחזור רק למקום שפסק אפילו היה פרשה ארוכה ושהה עי"ז כדי לגמור כולה. וכ"ז בדיעבד שכבר קראו אותו אבל לכתחלה אפילו עומד בברכת ק"ש וכ"ש בק"ש עצמה לא יקראו אותו אפי' אין שם כהן אלא הוא דליכא למיחש בזה לפגמא כיון שהוא עוסק בק"ש רק יקראו לישראל במקומו ומותר לקרותו בשמו ויאמר במקום כהן ויש חולקין ואומרין דגם בזה שייך פגמא להכהן דאין הכל יודעין שהוא עוסק בק"ש ונראה דיש לסמוך ולהקל לקרותו אם הוא עומד בבין הפרקים. ויותר טוב אם אין שם כהן אלא הוא שילך מבה"כ קודם שיקראו להראשון וכן הדין בלוי. ונראה פשוט דאם הס"ת מונח על השולחן ואין להם מי שיוכל לקרות בה כ"א זה שהוא עומד בק"ש וברכותיה לכו"ע יכול להפסיק מפני כבוד התורה אך אם בנקל הוא לסיים לו מתחלה עד הפרק יסיים. גם ימנע אז את עצמו מלהיות הוא הקורא בשם הקרואים שיעלו להתורה מטעם הפסק:

כז

(כז) בין הפרקים – ובין הפרקים דערבית ג"כ דינן כמו בשחרית [מ"א בסי' רל"ו] ועיין בבה"ל:

כח

(כח) לא יפסיק – הטעם משום דכתיב וד' אלהים אמת לפיכך אין להפסיק בו והוא חמור אפילו מאמצע הפרק ועיין בביאור הגר"א:

כט

(כט) שלא להפסיק – אפילו בשהייה בעלמא:

ל

(ל) אלהיכם אמת – משמע שא"צ לומר יותר ויש שסוברין דכיון דויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב ובביאור הגר"א מסכים להשו"ע וטוב ליזהר לכתחלה:

לא

(לא) וממתין – פי' דאלו אם לא שהה משתקינן ליה כשחוזר ואומר אמת כמו בשמע שמע ומודים מודים אבל בשהה אף דלא משתיקין ליה מ"מ אינו צריך לחזור דלמה לו לכופלו פעם שניה. וכן בכל מקום שהוא פוסק באיזה ברכה מברכות ק"ש כשחוזר אח"כ אינו צריך לחזור אלא לתיבה שפסק ממנה ובתפלה עיין לקמן בסימן ק"ד ס"ה:

לב

(לב) אינו אומר אמן – בין אחר עצמו ובין אחר הש"ץ:

לג

(לג) אחר גאל ישראל – לשון עבר משום דהוא קאי על גאולת מצרים אבל בתפלת י"ח אומר גואל ישראל משום דרחמי נינהו ומתפלל על העתיד ובמערבית שנוהגין לומר בא"י מלך צור ישראל וגואלו נדחק הט"ז מאד לתרצו ובדגול מרבבה יישב קושיתו ומ"מ מפני קושיא זו נהגו אנשי מעשה לומר גם במערבית גאל ישראל:

לד

(לד) וי"א – האי י"א ס"ל דאפילו על ברכת עצמו עונה כיון שהוא סיום של סדר ברכות של ק"ש ולא חשבי ליה להפסק בין גאולה לתפלה וע"כ קאמר רמ"א דמצד אחד מנהגנו הוא ג"כ כהי"א הזה דלא חשבינן ליה להפסק בין גאולה לתפלה וע"כ נוהגין לענות אחר הש"ץ אמן אבל אם מתפלל לבדו אין מנהגנו לענות אמן וכדלקמן בסימן רט"ו עי"ש:

לה

(לה) לענות וכו' – ודוקא אם לא התחיל עדיין הפסוק של אדני שפתי תפתח דמשם ואילך הוי כתפלה. יש מדקדקים שרוצים לצאת לכו"ע וממתינים בצור ישראל או בשירה חדשה כדי לענות אמן אחר הש"ץ וכתבו כל האחרונים שלא יפה הם עושים שהרי הוא באמצע הפרק של אמת ויציב ואין לענות שום אמן לבד משתי אמנים הנ"ל בס"ג בהג"ה גם לכתחלה ראוי להתחיל תפלת י"ח עם הש"ץ והקהל בשוה אלא עצה אחרת יש ונכון לעשותה כדי לצאת לכו"ע שיכוין לסיים עם הש"ץ בשוה ואז אינו מחוייב לענות אמן או שיתחיל שמ"ע מעט קודם הש"ץ דהיינו הפסוק ד' שפתי וגו' דבזה המעט ודאי ליכא קפידא דאין ניכר כלל הקדמתו:

לו

(לו) אחר הש"ץ – ר"ל אם אירע שהוא גמר קודם הש"ץ ולא התחיל עדיין השמ"ע ובנתיים גמר הש"ץ אבל אין צריך להמתין ע"ז לכו"ע:

לז

(לז) צריך לסמוך – עיין לקמן סימן קי"א:

לח

(לח) ולא יפסיק – אפילו בשהייה בעלמא ביניהם:

לט

(לט) שאמר גאל ישראל – והוא חמור מאמצע הפרק דאין להפסיק בו אפילו מפני היראה כמו בתפלה אם לא במקום שיש חשש סכנה:

מ

(מ) שלא הניח – ולא היה יכול להמתין בק"ש עד שיזדמן תפילין משום שהיה מתיירא שיעבור זמן ק"ש וה"ה אם מתיירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלי תפילין ותיכף כשיבואו אח"כ לידו באמצע היום או במנחה יניחם ויאמר איזה מזמור. צ"ע מי שאין לו תפילין בעת שהצבור מתפללין אם טוב יותר שיתפלל עם הצבור אף שהוא בלי תפילין ואח"כ כשיגיעו התפילין לידו יקיים מצות תפילין לבד או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור כדי לשאול תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין:

מא

(מא) מניח אז – דתפילין יש להם שייכות לק"ש ותפלה טפי מציצית:

מב

(מב) עליהם – והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יכול לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק וכן פסק בספר אבן העוזר אמנם הדה"ח והח"א ושאר הרבה פוסקים העתיקו כולם דברי השו"ע להלכה:

מג

(מג) שיתפלל – שממשמש בהם ומברך עליהם:

מד

(מד) לא יניח אז – דע"כ אם ירצה להתעטף בטלית יהיה מוכרח לעמוד בשתיקה בלי להתחיל י"ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ"א לתפילין:

מה

(מה) מניחן – שאין הנחת התפילין ולבישת הטלית הפסק שהרי אפילו יכול לקרות ולעסוק במלאכתו בעוד שהוא קורא וכדלעיל בסימן ס"ג ס"א:

מו

(מו) שקודם גאל ישראל – ר"ל קודם שאמר ברוך אתה ד' דלאחר מכן בודאי אסור להפסיק בשום דבר אלא יסיים גאל ישראל ויניח התפילין בלי ברכה ועיין בסמוך מה שכתבנו בשם מאמר מרדכי:

מז

(מז) יברך וכו' – נראה פשוט דכאן אסור לומר ברוך שם כבוד וכו' שנוהגין לומר אחר ברכת על מצות גם נכון שלא יברך בזה כ"א ברכה אחת להניח דבלא"ה הרבה פוסקים סוברין כן וכנ"ל בסימן כ"ו עי"ש:

מח

(מח) והכי נהוג – ומוכח מדברי האחרונים דהכי קי"ל:

מט

(מט) וקדושה – וכן ברכו ומודים ויראה לצמצם שיכרע בתחלת התפלה בעת שהצבור שוחין עצמן במודים:

נ

(נ) בין גאולה – יש מאחרונים שכתבו דבשבת מותר לענות קדיש וקדושה וכל הני שדומים להם הנזכרים לעיל בס"ג בין גאולה לתפלה ועיין לקמן בסימן קי"א:

נא

(נא) וכיצד עושה – ר"ל אם עדיין לא שמע קדושה או ברכו:

נב

(נב) ממתין בש"ח – לאחר שאמר עושה פלא וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד כל שלא אמר ברוך אתה ד' יכול לענות ולאחר כן צריך להתחיל מראש שירה חדשה או עכ"פ מצור ישראל דהוא התחלת הענין וכעין מה שכתב המ"א בסק"ג וגם הלא צריך לאמר מעין החתימה סמוך לחתימה לכתחלה [מאמר מרדכי]:

נג

(נג) כתקנה – אבל לא שלא יצא כלל ידי ק"ש דהא קי"ל דברכות אין מעכבות לק"ש אלא שעי"ז הק"ש שלו ג"כ איננו כראוי ויחזור עכ"פ לאמרה אחר התפלה אם לא אמרה קודם התפלה וכדלעיל בסימן ס' ס"ב. וטוב שיאמר עוד הפעם ק"ש [ברכי יוסף]. כתב הטור בשם הירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכות בכורות עי"ש ומשמע ברשב"א ברכות י"א דלעכובא הוא אפילו דיעבד [וצ"ע מברכות י"ד ע"ב בגמרא והא בעי לאדכורי וכו' ושרנו לך ר"ל מי כמוכה עד סוף הברכה וכפרש"י דלפ"ז חסר מכות בכורות ודוחק לחלק בין שחרית לערבית ואולי נוסח אחר היה להם בסוף שהיה בתוכו ג"כ ספור מכות בכורות וגם מירושלמי ברכות פ"א הלכה ו' משמע קצת דהוא רק לכתחלה עי"ש וצ"ע למעשה]. אם החליף ברכה של שחרית לערבית או להיפך אם עדיין לא אמר השם של סוף הברכה יחזור לתחלת הברכה ואם אמר השם יסיים ואין צריך לחזור [ח"א בשם ה"ר מנוח]:

נד

(נד) ואין לו פנאי – צ"ע וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי אלא מי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל וכדלעיל בסימן ס' ס"ב [מ"א] ובספר נהר שלום כתב דמ"מ דין הרמ"א הוא אמת ונכון הוא היכא שקרא ק"ש כי היה סבור שיוכל לגמור כל התפלה ושוב אחר שקרא ק"ש מוכרח הוא מחמת איזה אונס להפסיק ובהא קאמר דעדיף הוא טפי שיפסיק אחר ד' אלהיכם אמת ואח"כ כשיבא להתפלל יתחיל ויציב וכו' אבל היכא שידע מעיקרא שלא יהיה לו פנאי לקרות ק"ש ולהתפלל וירא שמא יעבור זמן ק"ש עד שיהיה לו פנאי גם הוא מודה להמ"א שיקרא ק"ש לבדו וכעין זה תירץ ג"כ הפמ"ג עי"ש:

א

סעיף א' בין הפרקים. מי שמניח תפלין דר"ת וקורא ק"ש בלא ברכות לא יפסיק בחנם. אבל שואלים מפני הכבוד אפי' באמצע פרק. ת' פמ"א ח"א סי' ס"ז:

ב

מג"א ס"ק ה' יפסיק ויברך. לענ"ד יש לדון בי' טובא ע' בתוס' די"ג שכתבו וז"ל שואל מפני היראה ר"מ ור"י הלכה כר"י דאפי' באמצע משיב מפני הכבוד א"כ נראה דמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה עכ"ל. מבואר מדבריהם דלר"מ דאינו משיב מפני הכבוד אסור להפסיק ולענות קדושה רק כיון דהלכה כר"י דמשיב מפה"כ מש"ה מותר לענות קדיש וקדושה. ואף דאינו שואל מפני הכבוד צ"ל דס"ל לתוס' כיון דכל הצבור עוסקין בקדושה באמירת הקדושה. הוי כמו משיב. ומש"ה דקדקו בלשונם דאין לך מפה"כ גדול מזה דמשמע דמדמו זה למשיב דמותר מפני הכבוד. וא"כ כ"ז בקדיש וקדושה דהצבור עונים רשאי לענות עמהם דהוי כמשיב. אבל בשמע קול רעמים. דכל הצבור עוסקים בק"ש. אפשר דאין להם להפסיק דלא הוי כמשיב. וא"כ היה נראה לחלק באם שמע קול רעמים בין הפרקים דשואל מפני הכבוד ק"ו דפוסק לברך על הרעמים. אבל באמצע דאינו שואל מפה"כ לא יברך:

ג

והנה בתשו' כתבתי די"ל דהדין עם המג"א. די"ל דדברי התוס' ז"ל אזלי בשטת רש"י דמפני היראה. היינו דירא שלא יהרגנו והוי פקוח נפש. מש"ה אין לדמות עניית קדיש וקדושה למפני היראה. ואסור לר"מ. אבל למאי דקיי"ל בש"ע דמפני היראה היינו אביי או רבו דחייב לירא ממנו ק"ו דמפני כבוד השכינה דמקרי מפני היראה. א"כ הא לדינא אפי' באמצע מפסיק ומברך על הרעמים ואף דהוי כשואל. מ"מ הוי כשואל מפני היראה. וזהו מה שדקדק המג"א בלישני' דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו היינו אדם נכבד דצריך לירא ממנו. ואולם בעיקר דברי המג"א באליה רבה כתב דאינו מוכרח וע' בתבואת שור בחי' לברכות העלה לעיקר דאינו מברך:

ד

סעיף ג' בהג"ה וי"א דאמן שעונין. היינו להפסיק באמצע. אבל בין הפרקים משמע בטור סי' ס"א דמפסיק לכל אמנים. וכן ראיתי שכ"כ הפרמ"ג באשל אברהם סי' נ"א סק"ג:

ה

מג"א סק"ו ובהגהות י"נ. הובא במגן אברהם לקמן סי' קכ"ה:

ו

מג"א ס"ק ח' דנוהגים להפסיק. אפי' ישראל א"ר:

ז

מג"א ס"ק י"א בצור ישראל כדי לענות. ק' לי דבזה מגרע גרע. דהוי באמצע פרק:

ח

סעיף ח' הג"ה יברך על התפילין. אפשר דוקא בזה דאף דהוי באמצע הפרק. מ"מ יברך כיון דהתפלה ראוי להיות בתפלין. וא"א להמתין. אבל בברכות שלפני ק"ש. י"ל דבאמצע אינו מברך. כיון דאפשר להמתין עד שיגיע לבין הפרקים:

ט

מג"א ס"ק י"ב וגם יש להוכיח. ע' בא"ר סימן נ"ג סק"ה:

א

הפסוק עבה"ט. אך דוקא כשעומד במקום שאינו רשאי להפסיק בביטול בעלמא הא לא"ה שואל בשלום חבירו ואפילו בבה"כ:

ב

טלית. עבה"ט ועיין לעיל סי' מ"ם בשערי תשובה מ"ש בזה:

ג

הפסוק עבה"ט. שכתב בשם מג"א בשמע קול רעמים יפסיק ויברך ובבכור שור כ' דהרא"ש אינו חולק מטעם ק"ו דק"ו פריכא הוא כמ"ש האוסרים דכיון שעוסק בשבחו של הקב"ה אין להפסיק בשבח אחר. וכן משמע בהג"ה שכתב לאמן דהאל הקדוש משמע לשאר אמן לא וברכת תפילין שאני דשייך לק"ש שהתפילין חובה לק"ש עכ"ד בקצרה וגם בא"ר פקפק על מג"א. ועיין בשו"ת נ"ב סי' מ"א הביא דברי המג"א לענין קידוש הלבנה באמצע מגילה והביא דברי אא"ז הבכ"ש שחולק על מג"א ולא כתב הכרע ביניהם:

ד

מפסיק. עבה"ט ועיין בשערי אפרים שער א' ובפתחי שערים שם מ"ש בזה:

ה

ישראל עבה"ט. ועיין בבכ"ש בחידושי פסחים דף קי"ז כתב לתרץ קושי' זו דהט"ז בטוב טעם ועיין בדגול מרבבה שכתב ג"כ לתרץ ע"ש ומ"מ מפני קושיא זו נהגו אנשי מעשה לומר גם במערבית גאל ישראל:

ו

אמן. עבה"ט וכתבו בשם תלמידי האר"י ז"ל כשיאמר עוזר דלים ישים בלבו שהוא עני ומבקש על פתח (עיין לקמן בש"ע סי' צ"ח יתפלל דרך תחנונים כרש כו') ואפי' הוא עשיר גדול ישים בדעתו כי הוא עני מתורה ומצות כי הוא העניות האמיתי ועוד יחשוב בעניותו בקבר ועי"כ תעלה תפלתו עם תפלת העניים כו' ע"ש וכשמגיע לתהלות לאל עליון צריך לעמוד. ועיין בבית יעקב סי' ט"ז שאסור להפסיק בין גאולה לתפלה בעניית אמן דקדיש וקדושה אפי' להיות שומע כעונה ועיין בש"צ מי שהגיע לשירה חדשה וש"ץ קרוב למודים אין להמתין ויראה שכשיגיע הש"ץ יתחיל הוא בתפלה וישיח עם הש"ץ באמירתו ברוך אתה ע"ש:

ז

עליהם עבה"ט. ובש"ץ העלה דכדי לענות קדיש וקדושה יש להמתין בשירה חדשה ואם שכח והתחיל כל שלא סיים ברוך אתה ה' יכול לענות. גם כתב דבשבת יכול לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה. ואם נזדמן לו טלית בין גאולה לתפלה וכן אם שמע קול רעמים בשבת בין גאולה לתפלה יבול לברך ברכת רעמים. ועיין לקמן סי' קי"א שמבואר דדוקא בשבת יש להקל קצת בענין סמיכות גאולה לתפלה אבל ביו"ט לא ע"ש:

א

כגון אביו או רבו. במשנה אומרים סתם מפני היראה. ופירש"י מפני אדם שיירא ממנו שמא יהרגנו. והקשי הרא"ש והרשב"א פשיטא שאין דבר עומד בפני פ"נ ותי' דמיירי מיראת מי שגדול ממנו כמ"ש הש"ע כאן וקשה הא איתא בגמרא להדיא בפ' א"ע דף ל"ב לענין תפלה א"ר יוסף ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו"ם פוסק ותקשה לך התם נמי פשיטא וי"ל דהתם לא הוזכר מפני היראה שיהרגנו תכף אלא אדרבה סתם מלך אינו הורג תכף אלא מתוכח בדברים ע"פ הדין וא"ל למה עשית כן. ומתוך כך יתרץ דבריו ובודאי יתפייס מתוך שיראה שלא עשם כן דרך מרידה בו אלא לכבוד הש"י וא"כ ה"א שלא יפסיק קמ"ל דלא יסמוך ע"ז. ודבר זה יש בו ג"כ יראה וזה עיקר הרבות' שיש כאן רשות להפסיק אם ירצה ובזה מתורץ מה שקשה שם בענין מעשה דההוא חסיד עם הגמון שהקשה לו הלא כתיב ונשמרתם לנפשותיכם ומה השיב לו החסיד ואפי' א"ת שזה החסיד סמך עצמו על זכות התפלה מ"מ מה השיב על הקושיא וכפי מ"ש ניחא דמ"ה א"ל החסיד שם המתן עד שאפייסך בדברים דלכאור' זהו מיותר היה די לו לומר תכף אלו היית עומד לפני מלך ב"ו כו' אלא דבזה רמז לו התי' ע"כ אתה תמתין לי ולא תמיתני תכף כי אין זה חוק השררה אלא תחלה תשאלני למה עשית כך ומתוך כך אפייסך בדברים נמצא שלא עברתי על ונשמרתם וגו' ואע"ג דנקט הרמב"ם מלך או אנס כו' ואפ"ה מקשה הרא"ש עליו היינו מלך שהוא דומי' דאנס דנקט בתריה וזה מוכח מדאמר מפני היראה משמע שכבר ידוע שיש יראה באונס נפשות משא"כ כאן דאי בל' יראה לפירש"י שחושש שבא עליו צר ואויב להרגו והוא צריך להציל עצמו וע"כ יפסיק דבר זה הוא פשיטא ע"כ פירשו דקאי על יראת אדם חשוב. ובזה נ"ל ליישב גם פירש"י דבאמת לא נתכוין לזה שבא עליו אויב להרגו אלא כההי' דאין עומדין דבא נגדו איזה מלך וירא שמא יהרגנו אחר שאינו מפסיק ולא יקבל התירוץ ממנו. ועל פי' הרא"ש ק"ל ממה שמצינו גבי יעקב כשבא אליו יוסף לא הפסיק בק"ש כמ"ש רש"י בחומש והרי מצינו במקום אחר שחלק לו כבוד בשביל המלכות כדכתיב ויתחזק ישראל ופרש"י מכאן שחולקין כבוד למלכו' וא"כ למה לא הפסיק בשמע בשבילו וי"ל דבפסוק הראשון הי' עוסק ובו אין מפסיקין כמ"ש הש"ע כאן:

ב

והכי נהוג לענין טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויכול לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה.

ג

תיבת מודים. בלבד פי' מודים אנחנו לך ולא ממעט אלא מודים דרבנן:

ד

אחר ברכת האל הקדוש לפי שהוא סיום שלש ראשונות ואחר שומע תפלה הוא סיום האמצעיות אבל אחר סיום ג' אחרונות לא חשיב לפי שזה עולה היחיד אחר סיום י"ח לפיכך לא יפסיק דיוכל לומר זה בעצמו [ב"י בשם אבוהב]:

ה

יש מי שאומר שמפסיק. הוא בעל המנהיג שהביא הטור. ודיעה השני' היא הרשב"א והכריע ב"י כמותו דרב מובהק הוא ומו"ח ז"ל כ' דהחושש לכבוד התורה יכול לסמוך ולהפסיק ולעד"נ דבק"ש עצמה שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יש לפסוק כבעל המנהיג מאחר שהטור מביאו והוא ג"כ רב מובהק לנו ע"כ יפסיק לקרות בתורה:

ו

אחר גאל ישראל. אבל בתפלה אומר גואל ישראל כדלקמן סימן קנ"ו והוא תלמוד ערוך בפ' ע"פ בק"ש והלל גאל ישראל ובתפלה גואל ישראל משום דרחמי נינהו פי' מתפלל על העתיד: ונהירנא בילדותי היה רופא א' זקן שמו מהר"ר שלמה שהלך בסוף ימיו לא"י שאל מן הגאון מהר"ר מאיר ז"ל בלובלין על מ"ש) במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד התלמוד ולא היה בידו להשיב ואמ' שבבואו לביתו יתיישב בזה וכן שאלתי אחריו את מו"ח ז"ל ועוד הרבה רבנים ואין בפיהם מענה וכן י"ל מדברי הטור שהבי' כאן בשם הירו' צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים וכו' וצור ישראל וגואלו וכו' עכ"ל והרי באמת ויציב א"ל אלא גאל. ונ"ל דבאמת הוי גואל ישראל שפיר גם בק"ש דהוא ל' הוה וכל ל' הוה משתמש בין לשון עבר בין ל' עתיד כמו שפירש"י בריש איוב ע"פ ככה יעשה וזה מוכח גם כאן דהא בתפלה צ"ל ל' עתיד ואפ"ה מהני ל' גואל שהוא ל' הוה א"כ ה"נ מהני לשעבר ובגמ' לא בא למעט אלא שבתפלה לא יאמר לשון גאל ישראל אבל להיפך ה"נ דמהני וזה עיקר:

ז

ואמת ואמונה ערבית. ע"ש שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו וזהו אמת ויציב שאמת וקיים את דברו להשיב הפקדון [טור]:

א

ס"ו בט"ז (ס"ק א') דאיתא בלשון יראה ולפירושו כו' כצ"ל: