שולחן ערוך, אורח חיים ס״ד: דין הטועה בק"ש. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין הטועה בק"ש. ובו ד סעיפים:
קראה למפרע לא יצא בד"א בסדר הפסוקי' אבל אם הקדים פרשה לחברתה אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה:

ב

קרא פרשה וטעה בה אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדלג פסוק א' באמצע חוזר לראש אותו הפסוק וגומ' הפרשה ואם אינו יודע היכן טעה חוזר לראש הפרשה:

ג

טעה בין פרשה לפרשה שהוא יודע שסיים פרשה ואינו יודע אם ראשונה אם שנייה חוזר לפרשה ראשונ' ויתחיל והיה אם שמוע:

ד

היה עומד בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה אם בוכתבתם שבפרשה שניה חוז' לוכתבתם שבראשונה וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם אבל אם התחיל למען ירבו ימיכם א"צ לחזור דסירכיה נקט ואתא:

א

קרא פרשה וטעה כו' חוזר לראש הפר' ואם הוא בפרשה ראשונה חוזר לואהבת משום דמוקמינן אחזקתיה דודאי פסוק שמע יודע שבכוונה קרא אותו כהלכתו ואם יודע שלא קרא אותו בכוונה יחזור לתחילת ק"ש וקורא על סדר אפי' יודע היכן טעה כדי שלא יהא למפרע (ב"ח מהררמ"י):

א

בה. דוקא טעה אבל בהזיד או במתכוין חוזר לראש. פר"ח:

ב

פסוק אחד. לאו דוקא פסוק א' אלא אפי' תיבה אחת נמי חוזר לשם כ"כ הרא"ש:

ג

הפרשה. פי' אם יודע אם אמר שמע בכונה חוזר לואהבת. ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונה פשיטא דחוזר לראש ב"ח מ"א. וט"ז כ' נראה פשוט דאם אירע לו כן בפרשה ראשונה דאינו חוזר דמתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ"ל. נ"ל דאיירי ג"כ בידוע שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפי' פסוק ראשון א"כ אפי' את"ל דקרא פסוק ראשון בודאי שלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל"כ הו"ל קורא למפרע ומאי אריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ"מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור מתחלת שמע ואילך אלא ע"כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוון ואח"כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לואהבת זהו כוונת ט"ז וכמ"ש הב"ח ומ"א והמחבר יד אהרן הבין דהט"ז הוא מתנגד עם הב"ח חמיו בזה ע"ש ולא דק:

ד

בוכתבתם. והא דלא אמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגו"ל שהוא לשון רבים עיין תוספות יום טוב וט"ז כתב הטעם דוכתבתם הוא סוף הפרשה יוכל לטעות ע"ש:

ה

ימיכם. וכל שכן באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו בב"י רשב"א. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח. או חתם במקום שאמרו שלא לחתום. אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר נוסח אחר בעניין הברכה יצא ע"ש ועיין סי' נ"ט:

א

ברכות ט"ו

ב

ר"מ פ"ב מהל' ק"ש

ג

שם בגמרא

ד

הרא"ש בשם התו' ור' יונה

ה

שם בגמ' ט"ו

ו

שם

ז

שם:

א

ס"א בד"א כו'. פי' שאינן סמוכות בתורה רמב"ם ור"ל שאינו אלא תקנת חכמים כמ"ש במתני' למה קדמה כו' ובגמ' י"ד ב' בדין הוא כו' ועתוס' שם בד"ה למה כו':

א

ס"ב אם יודע כו'. תוס' שם ד"ה הקורא כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב הקורא את שמע למפרע לא יצא וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק א' לא יחזור ויקרא את הפסוק בפ"ע אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הנכנס לבה"כ ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה עד אותו מקום אלא מתחיל מראש וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה ואינו יודע כו' כמ"ש בגמ' שם ומכאן מ' לכאורה דלא כהרמב"ם דקא' השמיט כו' הנכנס כו' מ' אפילו בפ' ראשונה ואפ"ה קאמר עד סוף ומדמי לתפלה והלל ומגילה:

א

ס"ג ויתחיל כו'. רש"י דלא כהרמב"ם שכ' ואהבת:

א

ס"ד דסירכי' כו'. הרגלו לו' למען כו' אחר פ' שנייה טור וכ"מ מדברי כל הפוסקים דלא כרש"י:

א

בד"א בסדר הפסוקים – אם קרא פסוק והיו הדברים וגו' קודם ואהבת יחזור ויקרא רק פסוק והיו הדברים ולא ואהבת אף דבעת הקריאה קראה אחר והיו הדברים מ"מ עכשיו הוא כסדרן וראיה מיומא דף ס"ב במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר וכו' עי"ש ולפ"ז אם נאמר דפסוק א' בלבד הוא מדאורייתא לא יצוייר המיעוט דוהיו רק אם שינה התיבות של שמע למפרע דאם יקרא הפסוק שמע לבסוף בודאי יצא ואין לדחוק דהכא גרע כיון דבעת הקריאה היתה נקראת בהיפוך הפרשה ועתה אינו מתקנה דז"א דאדרבה מסתברא דהכא עדיף דלא גרע מאם לא קרא שאר הפסוקים כלל:

ב

אע"פ שאינו רשאי יצא וכו' – עיין בביאור הגר"א בס"ב שכתב דלכאורה מוכח מהתוספתא דלא כהרמב"ם ור"ל דמדרבנן לא יצא בכל גווני וכן בהפמ"ג במ"ז מפקפק בזה דאימא דמדרבנן לא יצא. ודע דהפמ"ג הניח בצ"ע בעיקר הדין למה בכתיבת הפרשיות פסק השו"ע ביו"ד בסימן רפ"ח וגם הרמב"ם גופא דפסול שלא כסדרן אף דשם גם כן אין הפרשיות סמוכות זה אחר זה והכא יצא וכעין זה שכתב על מה שכתב הרמב"ם שאינן סמוכות בתורה ר"ל שאינו אלא תקנת חכמים הקשה ג"כ הט"ז ביו"ד בסימן רפ"ח ונ"ל בפשיטות ליישב דזהו כונת הגר"א והכונה הוא דבודאי כיון דבתורה נכתב והיה אם שמוע בפ' עקב אחר שמע שבפ' ואתחנן אם יכתוב והיה א"ש קודם מקרי שלא כהוייתן ולכן שם פסול משא"כ בעניננו הוא רק תקנת חז"ל. והטעם נ"ל פשוט דשם כיון דארבע פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו כדאיתא במנחות כ"ז במשנה אם כן אם חיסר פסוק אחד או פרשה אחת הרי הוא כאלו לא כתב כלל ולכן אמרינן דמה שגילתה לנו התורה דבעינן כסדרן כדאיתא במכילתא ומסתמא הטעם ג"כ משום והיו לטוטפות בין עיניך הכונה הוא על כל הד' פרשיות ביחד שכולה נחשבת רק כפרשה אחת ומחולקת רק בפסוקים משא"כ בענינינו אם לא קרא רק פרשה ראשונה בודאי יש לו עכ"פ מצוה דקבלת עול מ"ש אף אם לא קרא השניה של קבלת עול המצות אף אם נאמר דשתיהן דאורייתא אין מעכבין זו את זו שהרי בכל אחת כתוב צווי בפני עצמה וכל פרשה ופרשה מורה על ענין מיוחד בפני עצמו לכן אמרינן דכונת הכתוב והיו הוא רק על הפסוקים שבכל פרשה וכ"ז אפילו אם שתיהן דאורייתא וכ"ש אם נאמר דפרשה אחת מן התורה בודאי לא קאי והיו רק על הפסוקים שבפרשה זו. ומ"מ מדרבנן בודאי לא יצא אפילו אם שינה הפסוקים בפרשה ב' וג':

א

[א] חוזר וכו'. כתב הנחלת צבי זה לשונו כתב הב"ח ולבוש דודאי פסוק ראשון יודע שבכוונה קרא אותן דאם אינו יודע אם קרא אותו בכוונה פשיטא דחוזר לתחילת קריאת שמע, עד כאן. ודבריו תמוהין דמלבוש מבואר דאף שאינו יודע אם קרא בכוונה חוזר לואהבת דאוקמינן פסוק ראשון על חזקתיה, ובאמת הב"ח פסק דמספק נמי חוזר לתחילת קריאת שמע דלא כלבוש, וכן לחם חמודות דף י"ד האריך בזה וכתב מנין לבדות מלבנו לאוקמי אחזקה עיין שם. ולעניות דעתי סבירא ליה ללבוש דדמי למשיב הרוח לקמן סוף סימן קי"ד דאם מסופק אמרינן אוקמיה אחזקה במה שהורגל ודאי אמרו עיין שם, גם הא קיימא לן מלקין על החזקות ושורפין על החזקות. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי שפסק נמי הכי מטעם דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה ודבריו תמוהין דהא אפשר לקרות בלחש או להמתין מעט כמו שכתב בסימן ס"א ס"ק י"ג וכמו שכתב הוא גופיה שם ובסוף סימן ס"ג, ודוחק לומר דבספק אם כיוון לא סמכינן על זה:

ב

[ב] חוזר לראש וכו'. כלומר דלא סגי כקורא מה שדילג דאם כן הוי כקורא למפרע:

ג

[ג] אותו הפסוק וכו'. או תיבה. כתב מלבושי יום טוב זה לשונו אין לשון הרא"ש ולא של הטור וכן נראה שלעולם יחזור לתחילת פסוק, ובכסף משנה מצאתי דמשמע קצת כדברי לבוש עד כאן לשונו. מיהו מתוס' [ברכות] דף ט"ז ואגודה וסמ"ק ואבודרהם משמע דאף שדילג תיבה מתחיל לתחילת הפסוק:

ד

[ד] [לבוש] טעה וכתבתם וכו'. דאילו בוקשרתם דקדים לא הזכיר בו שיטעה דמשונים הם זה מזה בטעמם ובנקודם, והט"ז כתב שאין דרך לטעות באמצעה דיוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל:

ה

[ה] התחיל למען וכו'. כתב הפרישה זה לשונו כתב הרשב"א דהוא הדין בטעה בין פרשה לפרשה והתחיל ויאמר חזקה שאמר כל מה שלפניו, ולא נקט למען ירבו אלא משום רבותא דהוה אמינא דכיון דלמען ירבו אחר וכתבתם הוא דכתיב בקל יש לטעות, ושמא אחר וכתבתם הראשון אמרו קא משמע לן דאפילו הכי אמרינן סירכא נקט ואתא וכל מה שעד הנה כבר אמר עד כאן לשונו. ואף שדברי הרשב"א הובא בבית יוסף מכל מקום כתבתי דברי הפרישה להורות דקיימא לן כרשב"א כי הביא כסתם, ובבית יוסף מביא נמי דעת רש"י החולקת, ועוד דבבית יוסף לא נזכר אלא בפרק עצמו והוא כתבו גם בטועה בין פרק לפרק, וכן משמע לי בחידושי רשב"א גופיה פרק היה קורא:

א

א) [סעיף א'] קראה למפרע לא יצא, דכתיב והיו הדברים האלה וגו' בהווייתן יהו, לבוש:

א

ב) שם בד"א בסדר הפסוקים, וכ"ש בסדר התיבות. פרמ"ג במש"ז ריש הסי', ועיין פתה"ד אות א':

א

ג) שם אבל אם הקדים פ' לחברתה אעפ"י שאינו רשאי יצא. וכ"כ הפר"ח אות א' פרמ"ג במש"ז ריש הסי', ר"ז אות א', סידור בי"ע אות א' ועיין מש"ל סי' ס"א אות ט"ז בשם הכוו' שיש טעם בסוד להיות דוקא כסדרן יעו"ש. וכ"כ הרו"ח או' א' וכתב דצריך לחזור ולקרא יעו"ש:

א

ד) שם לפי שאינה סמוכה לה בתורה אלא שלכתחלה תיקנום בסדר הכתובים בתורה, ותיקנו פ' שמע ראשונה שהיא עיקר המצוה של ק"ש ויש בה קבלת עול מלכות שמים וכתובה בתורה בפ ואתחנן קודם והיה אם שמע שהיא בפ' עקב, ואח"כ פ' והיה אם שמע שהיא אחריה באותו חומש. ואח"כ חזרו לתחלתה לפ' ויאמר שיש בה יציאת מצרים שחייבו להזכיר בכל יום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לבוש:

א

ה) [סעיף ב'] קרא פ' וטעה בה וכו'. מסתברא דדוקא בטעה אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש וכדלקמן סי קי"ד לענין תפלה ואין נראה נחלק בזה בין קריאת שמע לתפילה. פר"ח אות ב', י"א בהגה"ט, פרמ"ג במש"ז אות ב', ועי"ש במש"ז מה שציין ע"ז:

א

ו) שם חוזר לראש אותו פסוק וגומר הפרשה, ולא סגי דקורא מה שדילג דא"כ הוי קורא הפסוקים למפרע. ב"ח. פר"ח אות ב', א"ר אות ב'. ר"ז אות ב':

א

ז) שם חוזר לראש אותו פסוק וגומר הפרשה, וה"ה אם יודע התיבה שטעה בה שחוזר לתחילת התיבה וקורא משם ואילך על הסדר לבוש. פר"ח שם. וכ"מ מדברי הר' מנוח שהביא כ"מ פ"ב דק"ש דין י"ג יעו"ש. אמנם מדברי התוספות פ' היה קורא דט"ז ע"א ד"ה הקורא, והרא"ש שם משמע דאף אם דילג תיבה חוזר לתחילת הפסוק וקורא משם ואילך על הסדר יעו"ש, וכ"כ העו"ת אות ב' וכ"כ א"ר אות ג' דמתו' ואגודה וסמ"ק ואבודרהם משמע דאף שדילג תיבה מתחיל מתחילת הפסוק. וכן פסק ח"א כלל כ"א אות ח' וז"ל ר"ז אות ב' ואפילו דילג תיבה אחת או אות אחת או ששינה נקודה אחת ע"ד שיתבאר בסי' קמ"ב צריך לחזור לראש הפסוק שטעה בו עכ"ל, וכן יש להחמיר:

א

ח) שם ואם אינו יודע היכן טעה חוזר לראש הפרשה. כתב הלבוש ובפרשה א' חוזר לואהבת דפסוק א' אוקמינן ליה אחזקתיה ודאי קראו בכונה כהלכתו וכ"מ מדברי הט"ז סק"א שכתב דאם אירע לו כן בפ' ראשונה דאינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ"ל. ומדלא קאמר אם דוקא יודע שכיון בפסוק א' משמע דס"ל מסתמא אמרינן כיון בפסוק א' וכן הבינו י"א וא"ר אות א' ומאמ"ר אות ד' ומש"ז אות א' ולב"ש בדברי הט"ז ודלא כבאה"ט אות ג' שכתב להשוותו עם הב"ח יעו"ש. אמנם הב"ח כתב דדוקא אם יודע שקרא פסוק א' בכונה וטעה ואינו יודע להיכן טעה חוזר לואהבת אבל אם אינו יודע אם קרא אותו בכונה פשיטא דחוזר לתחלת ק"ש אפילו יודע היכן טעה יעו"ש. וכן דעת ל"ח פ' היה קורא אות מ"ט ועי"ש מה שדחה דברי הלבוש יעו"ש וכן כתב מ"א סק"א. וכן פסק ר"ז אות ב'. וכ"כ סידור בי"ע אות ב' דאם יודע שאמר פסוק א' ובשכמל"ו בכוונה חוזר לואהבת ואם אינו יודע אם אמרם בכוונה חוזר לשמע עכ"ד, ועיין מש"ל סי' ס"ג אות ט"ו, וכשחוזר פסוק א' דק"ש מפני שאינו יודע אם כיון בו או לא יש לאומרו בלחש או ימתין מעט ואחר כך חוזר לקרות וכמש"ל סי' ס"ג אות טו"ב:

א

ט) [סעיף ג'] טעה בין פרשה לפרשה וכו' חוזר לפרשה ראשונה וכו'. ר"ל לסוף פרשה ראשונה ויתחיל והיה אם שמוע, וכן הוא בטור ולבוש, ועיין מאמ"ר אות ה' ובאות שאחר זה:

א

י) שם ויתחיל והיה אם שמוע. וכן פסק הב"ח ופרמ"ג א"א אות ג' והכס"א ור"ז אות ג', אבל העו"ת ז"ל אות ג' כתב זהו דעת רש"י והטור אבל הרמב"ם ז"ל כתב דיש להתחיל ואהבת ייש להחמיר כדבריו עכ"ד וכן כתב הפר"ח אות ג' דעיקר כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שחוזר לואהבת דכיון שצריך להפסיק מעט בין פסוק ראשון לואהבת א"כ ידע בבירור שכבר קרא פסוק א'. ועוד כיון דבעי כונה ע"כ קרא אותו בכונה דאל"כ צריך לחזור ולקרותו ולהכי מתחיל מואהבת ודלא כהמחבר שנמשך אחר שאר המפרשים ז"ל ולשון הברייתא א"נ לפירושם כלל עכ"ל, וכן האו"ח די"ב סוף ע"ד ודי"ג ע"א והכלבו ד"ד ע"ד כתבו כדברי הרמב"ם ז"ל והביאם יפ"ל ז"ל או' א'. מיהו ודאי אף להרמב"ם ז"ל אם יודע שאמר פ' ראשונה אלא דמסופק אם אמר גם השנייה או שמא לא אמרה כל עיקר יתחיל והיה אם שמוע אלא דהיכא דיודע שעומד במקום שמפסיקין ואינו יודע באיזה הפסק צריך לחזור לואהבת, ב"ח:

א

יא) שם ויתחיל והיה אם שמוע, ולמ"ד פרשה א' או פסוק אחד דבר תורה למה יחזור לוהיה אם שמוע כיון שידע שאמר פרשה א' הוי ספק דרבנן תירץ הפר"ח בסי' ס"ז דכיון דעסוק בקריאת שמע צריך לתקן הכל יעו"ש, פרמ"ג א"א אות ב':

א

יב) [סעיף ד'] היה עומד בוכתבתם ואינו יודע וכו' והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הא' הוא בקמ"ץ שהוא לשון יחיד והב' הוא בסגול שהוא לשין רבים. מ"א סק"ב וכ"כ הע"ז סק"ב. בשם מהר"ל מפארג אלא בכתב דעדיין קשה למה לא נקט בשבתך בביתך שהוא ג"כ ב"פ בב' הפרשיות ותירץ דאורחא דמילתא נקט לפי שאין דרך לטעות בתחלת פ' ראשונה או באמצעה דודאי יוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אם הוא עדיין בפ' ראשונה או בפ"ב אבל כשהוא קיים בסיף פרשה א' שיש קצת זמן ארוך שפיר יוכל לטעות דשמא סיים פ"ב לכן נקט טעה בוכתבתם שהוא סוף פ' ראשונה עכ"ל. והביאו ש"צ דצ"ז ע"ב. וא"כ לפי דברי הט"ז אם טעה בשבתך בביתך ולא הרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות צריך לחזור לשבתך בביתך שפרשה א' והוא פשוע וכ"ז מיירי דוקא כשאין היכחה בדבר כגון שקורא ביחיד אבל הקורא עם הציבור וכשהגיע לוכתבתם נסתפק אם אותו שבפרשה א' או אותו שבשניה אם רואה שהש"ץ והצבור עומדים בוכתבתם שבשנייה או סמוך לו מלפניו או מלאחריו יאמר וכתבתם הב' דהא מסתמא קרא עד שם ואינו עומד עדיין בפרשה א' ורגליים לדבר איכא וכן לאידך גיסא אם התחיל למען ירבו ימיכם ורואה שהש"ץ עומד בוכתבתם שבפרשה א' או סמוך לו יחזור לוכתבתם שבראשונה דמוכח מילתא שטעה ולאו סרכיה נקיט ואזיל. וכל אדם יכול לשער זה בקריאתו. מאמ"ר או' ו' והביאו ש"ץ שם שע"ת או' ד' וכ"כ סידור בי"ע אות ג' בשם שו"ת שדה הארץ ח"ג חא"ח סי' ב'. וסיים ומיהו אם הוא עמוס בלשונו קצת ודאי דחוזר לוהיה אם שמוע אעפ"י שהציבור קורין למען ירבו יעו"ש:

א

יג) שם אבל אם התחיל למען ירבו וכו'. וה"ה לכל שאר הפרשיות אם מצא עצמו בהם שהוא חזקה שאמר כל שלמעלה ממנו משום דסרכיה נקט. ב"י בשם הרשב"א. פרישה אות ד'. עו"ת אות ד'. מ"א סק"ג. סידור בי"ע או' ב' ר"ז אות ד' ועיין א"ר אות ה':

א

ט"ז סק"א דהא לחד. ודאי אם יודע שקרא פסוק ראשון בכוונה בלא טעם זה אין צריך להתחיל רק ואהבת כמ"ש בש"ע בדילג פסוק באמצע חוזר לראש אותו הפסוק ולא לראש אותו הפרשה אלא מיירי הט"ז שמסופק אם קרא פסוק ראשון בכוונה ולא ס"ל להט"ז כהמג"א סק"א אלא כמ"ש הלבוש דחזקה שקרא פסוק ראשון בכוונה שכל אדם יודע דין זה אלא דעכשיו שכח ע"ש רק דלא מוקמינין אחזקה במקום דאיכא לברורי בקל משא"כ כאן היה ראוי שיתחיל שמע לכן כתב הט"ז טעם זה משום דלי"א אית ביה איסורא מש"ה סמכינן אחזקה וק"ל:

ב

מ"א סק"א סי' ס"ג ס"ד. כוונתו למ"ש שם במג"א סק"ו שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך לחזור לראש משום דאם לא יקרא רק פסוק ראשון הוי קורא למפרע וכתב שם דכן משמע סי' ס"ד והיינו מדברי הב"ח אלו משמעותן דאפי' ידע שקרא כל פ' ראשונה רק שמסופק אם אמר שמע בכוונה חוזר לראש וגו' כל הפרשה והיינו משום דחסרון כוונה בשמע הוי כלא קרא כלל והוי קורא למפרע וא"כ כ"ש כשנזכר שבודאי לא כיון וק"ל:

ג

מ"א סק"ג עסי' נ"ט דשם מוכח דאם המטבע ארוך וקצרו לא יצא כמ"ש שם המג"א סק"א אבל בסי' קפ"ז יש ב' דעות בזה בש"ע סעיף א' במג"א סק"א:

א

חוזר לראש הפ'. פי' אם יודע שאמר שמע בכוונה חוזר לואהבת ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונ' פשיטא דחוזר לראש [ב"ח] ועיין בלבוש ול"ח ועמ"ש סי' ס"ג ס"ד:

ב

וכתבתם. והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא ל' רבים:

ג

דסירכי' נקט ואתא. ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפ' חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו [ב"י רשב"א]: כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע כתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום אבל אם שינה בנוסח הברכה ול"א אותו ל' ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה יצא עסי' נ"ט ור"ס קפ"ז:

א

(א) לא יצא – שנאמר והיו הדברים האלה וגו' בהוויתן יהו ואף פרשת ויאמר כשתקנו רבנן לאומרה משום מצות זכירת יציאת מצרים ג"כ כעין זה תקנוה:

ב

(ב) הפסוקים – וכ"ש אם סירס את התיבות [פמ"ג]:

ג

(ג) שאינה סמוכה וכו' – ר"ל שאינו אלא תקנת חכמים שהם סדרום כך כמו שאמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות וכו':

ד

(ד) וטעה בה – כתב הפר"ח דוקא טעה אבל בהזיד ובמתכוין חוזר לראש כמו לענין תפלה לקמן בסימן קי"ד ס"ז והמ"א לקמן בסימן ק"ד סק"ו מסתפק בזה עי"ש ובסימן ס"ה יתבאר דבר זה במ"ב בעזה"י עי"ש בס"ק א' ובבה"ל:

ה

(ה) פסוק אחד – ואם דילג תיבה אחת י"א שבזה די שיחזור לאותו התיבה ויגמור אם הוא במקום שמתחיל ענין בפני עצמו כגון שדילג מפסוק ושננתם תיבת ודברת אבל בספר אליהו רבא הכריע מכמה ראשונים דצריך לחזור לעולם לראש אותו הפסוק:

ו

(ו) וגומר הפרשה – דאם יאמר רק אותו הפסוק הו"ל קריאה למפרע. ואפילו אם לא נזכר שדילג הפסוק מפרשה ראשונה רק עד אחר שאמר גם פרשה שאחריה אפ"ה די במה שיאמר מן הדילוג עד סוף הפרשה ראשונה דסדר הפרשיות אין מעכב:

ז

(ז) לראש הפרשה – מחמת ספק אפילו היה זה בפרשה שניה ואפילו למ"ד פרשה שניה דרבנן דכיון דעסוק בק"ש צריך לתקן הכל ואם היה זה בפרשה ראשונה תלוי בזה אם זוכר שאמר שמע בכונה וגם בשכמל"ו חוזר לואהבת ואם אינו זוכר שאמר שמע בכוונה בלא"ה חוזר לראש כי כיון שלא קראה בכונה הוי כלא קרא כלל את הפסוק שמע וממילא צריך לקרות כל זו הפרשה שלא יהיה הקריאה למפרע ויקראנה בלחש או ימתין מעט שלא יראה כקורא שמע שמע:

ח

(ח) ואינו יודע – ומיירי שאינו זוכר כלל שום תיבה שאמר מפרשה שנייה וגם מיירי שעדיין לא התחיל תיבת ויאמר דאם אחר שהתחיל ויאמר עלה לו הספק על לבו תלינן דמסתמא אמר גם פרשה שניה כפי הרגלו:

ט

(ט) עומד בוכתבתם – והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא לשון רבים. וט"ז כתב עוד טעם שאין דרך לטעות באמצעה דיוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אבל כשהוא עומד בסוף שיש כאן קצת זמן ארוך שפיר יוכל לפעמים לטעות דשמא סיים הפרשה שניה:

י

(י) אם התחיל – ר"ל ונסתפק לו אח"כ פן אמר הלמען ירבו אחר וכתבתם שבפרשה ראשונה אפ"ה אין צריך לחזור דמסתמא אמר כפי ההרגל לומר למען ירבו אחר וכתבתם שבשניה ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה מזה ולא דילג פסוק או תיבה [אחרונים]:

יא

(יא) אין צריך לחזור – כ"ז כשקורא ביחיד אבל אם הוא קורא עם הצבור ורואה שהש"ץ עומד בוכתבתם שבפרשה ראשונה או סמוך לו יחזור לוכתבתם שבראשונה דמוכחא מלתא שטעה ולא נקט סירכיה ואזיל וכן לאידך גיסא אם עומד בוכתבתם דפסק בשו"ע דחוזר לוכתבתם הראשון אם רואה שהש"ץ והצבור עומדים בוכתבתם שבשניה או סמוך לו מלפניו או מלאחריו יאמר ג"כ אח"כ הפסוק למען ירבו דהא מסתמא הוא קרא ג"כ השניה כמותם ורגלים לדבר איכא. ודין אם שינה באיזה ברכה מכפי מה שטבעו לה חכמים שכתב המ"א בשם הרמב"ם יבואר אי"ה בסימן ס"ח במ"ב עי"ש:

א

סעיף ב' חוזר לראש אותו הפסוק. ואם דלג תיבה י"א דחוזר לראש אות' תיב'. וי"א דחוזר לעול' לתחל' הפסוק. ע' א"ר סי' ס"ה סק"ג:

ב

מג"א ס"ק א' דחוזר לראש. דכיון דספק לו. ממילא ודאי לא כוון עיי"ש. וע' באשל אברהם רסי' צ"א דהקשה מההוא דספק התפלל אינו חוזר הא כיון דס"ס ממילא ודאי לא כיון דצריך לחזור ולהתפלל מדינא דהש"ס עיי"ש:

ג

סעיף ג' חוזר לפרשה ראשונה. ואם כשמברך ברכת ק"ש מצא עצמו עומד בהגדול הגבור והנורא ומסופק לו אם קאי בשם קדשך הגדול הגבור והנורא בטחנו שבאהבת עולם או דקאי בהגבור והנורא קדוש הוא שבברכת יצר אור. יתחיל ברכת אהבת עולם. גנת וורדים חא"ח כלל א' סי' י"א. ובתשו' פרי הארץ להרב מהו' ישראל מזרחי חא"ח סי' ג' כ' דחוזר לברכה ראשונה עיי"ש ולענ"ד כבעל ג"וו:

א

וכתבתם עבה"ט ועיין בש"צ בשם מאמר מרדכי דבקורא והצבור עומד בוכתבתם השני' מלפניו או מאחריו יאמר וכתבתם שבשני' וכן לאידך גיסא אם התחיל למען ירבו והצבור עומד בוכתכתם הראשונ' דמוכח' מלתא שטעה ולאו סרכי' נקט ואזיל ע"ש:

א

חוזר לראש הפ'. נרא' פשוט דאם אירע לו כן בפ' ראשונה דאינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פי' הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת:

ב

היה עומד בוכתבתם כו'. הא דלא נקט וקשרתם דאי' ג"כ בב' פרשיות שמעתי לתרץ בשם מהר"ל מפראג דאין לטעות שם דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ והשני הוא בסגו"ל. ועדיין קשה למה לא נקט בשבתך בביתך שהוא ג"כ ב"פ בב' הפרשיות ונ"ל דאורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לטעות בתחלת פרשה ראשונה או באמצעה דודאי יוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אם הוא עדיין בפרשה ראשונה או בפרשה השנייה אבל כשהוא קיים בסוף הפרשה הראשונה שיש קצת זמן ארוך שפיר יוכל לטעות דשמא סיים הפ' השניה לכן נקט טעה בוכתבתם שהוא סוף פ' ראשונה כנ"ל: