שולחן ערוך, אורח חיים ס״ג: לישב בשעת ק"ש ושלא ישן. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

לישב בשעת ק"ש ושלא ישן. ובו ט סעיפים:
קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעל' אבל קורא והוא שוכב על צדו: הגה מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד [הר"י פ' מי שמתו]: ואם היה בעל בשר הרב' ואינו יכול להתהפך על צדו או שהי' חולה נוטה מעט לצדו וקורא:

ב

מי שרוצ' להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין:

ג

היה מהלך בדרך וצריך לקרות ק"ש צריך לעמוד בפסוק ראשון:

ד

עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למ"ד מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא:

ה

אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש שאף על פי שהוא קורא מתנמנם יצא: הגה ודין שתוי ושכור ע' לקמן סי' צ"ט סעיף א':

ו

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונ' שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע:

ז

היה עוסק במלאכה ורוצה לקרות קריאת שמע יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה כדי שלא יהא כקורא עראי:

ח

האומנין וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין קורין ק"ש במקומם ואינם צריכים לירד:

ט

הכתף אע"פ שמשאו על כתפיו קורא ק"ש אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב:

א

אבל קורא והוא שוכב על צדו מאחר שכבר שוכב ואיכא טירח' לעמוד אף על פי ששוכב בבגדו אחר מפני שהוא מוט' על צדו ממש וליכא כולי האי גאוה ושרר' וי"א דוקא בשוכב במטה ופשט את בגדיו אז מותר לקרו' קריאת שמע על צדו משום דהוה ליה טרחא כיון שפשט את בגדיו לחזור וללבשן (הרב ר' יצחק פרק מי שמתו) אבל אי ליכא טרחא לא יקרא קריא' שמע כשהוא מוטה על צדו (ב"י) וי"א דלא אסור לקרות על צדו אלא במונח פרקדן ומטה מעט על צדו אבל מוטה על צדו לגמרי מותר (כן נוטים דברי רש"י והרמב"ם והטור):

ב

מי שרוצ' להחמיר לעמוד כשהוא יושב כו'. משמע דוקא אם יושב ורוצה לעמוד הוא דאסור אבל אם עומד יכול לישב דאז נראה דלאו משום חומרא קעביד אלא משום דצריך לישב והא תנינא דכל אדם קורא כדרכו בין מיושב בין מהלך (אמ"ז) ופשוט הוא וכן משמע בהגהו' מיימון דטוב יותר מיושב ממעומ' מיהו בי"כ כ"ע מודים דשרי לעמוד דאז אינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך (מהרש"ל בהגהות):

ג

היה מהלך כו' צריך לעמוד בפסוק ראשון ומפסוק א' ואילך יקרא דרך הלוכו שאם יקרא מעומד יראה כעושה כדברי ב"ש ודוקא במהלך ברגליו אבל אם רוכב ויושב בקרון יכול לכוון הטיב וא"צ לעמוד (מורי בב"ח) . ונראה שהפסוק א' שהוזכר כאן כולל ג"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא גם כן בכלל קבלת עול מלכות שמים ויש לו כל דין פסוק ראשון לענין זה (מהררמ"י):

א

לעמוד. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא ס"ל אפילו לכתחלה מותר כשנוטה לגמרי על צדו. ט"ז מ"א ע"ת. מיהו היינו דוקא על צדו ממש אבל בנוטה מעט על צדו אסור אא"כ הוא בעל בשר:

ב

להחמיר. כ' ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד רבו אם לא שיש לו ראיות לסתור דבריו עכ"ל:

ג

עבריין. כדאמרינן בפרק כירה מי שעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא:

ד

ראשון. וה"ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט"ז ופר"ח. אבל הב"ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע"ש. עוד למד הב"ח מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא"כ במהלך ועומד דבזה ב"ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ"כ המ"א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב"ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע"ל סי' נ"ח סעיף ג':

ה

וקורא. ר"ל בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ק ט' או ממתין איזה זמן ואח"כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים עיין ט"ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק"ש צריך לחזור לראש מ"א ועיין במ"א סי' ס"ד ס"ק א':

ו

מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר"ח סי' ס"ז ובמ"א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע"ש. ועיין בהמבי"ט בס' קרית ספר:

ז

ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א:

ח

ראשונה. והרמב"ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ"כ הר"מ מ"א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב"ם דאל"כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י"ט מאחר דאיכא עכ"פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק"ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב"ם ודו"ק:

א

ברכות י'

ב

שם י"ג לפי' הרמב"ם

ג

שם בגמ'

ד

ר"מ פ"ב מה' ק"ש

ה

שם בגמ' י' ובשבת מ'

ו

ברכות י"ג כרב יהודה

ז

שם וכר"מ

ח

הרשב"א שם

ט

שם

י

כ"פ הרא"ש ורבי יונה ושכ"כ רב האי

יא

יומא י"ט

יב

הרי"ף בפ"ב דברכות

יג

שם בגמרא ט"ז

יד

שם

טו

ירושלמי ה' ע"א:

א

ס"א קורא כו'. מתני' י' ב' וגמ' י"א א' ת"ר כו':

ב

או רוכב כו'. רמב"ם דלא גרע ממהלך ובכלל בלכתך בדרך הוא וע"ל סי' צ"ד ס"ד:

ג

אבל לא כו'. ע' תוס' דנדה י"ד א' ד"ה אפרקיד כו' והרמב"ם נקט כשני הפירושים לחומרא הג"מ:

ד

אבל קורא כו'. רמב"ם וכ"כ רש"י שם ותוס' שם ד"ה ק"ש ממ"ש בברכות כ"ד א' שנים כו' וכ"כ תר"י בשם י"א וכמ"ש מטין וקורין והם כ' דוקא שכבר שוכב ופשט את בגדיו משום טרחא וכמו שאמרו בעל בשר הוה ה"ה כאן וז"ש בהג"ה מאחר כו' ופליג על הש"ע:

א

ס"ב מי כו'. כמש"ש כדאי היית כו' ועבה"ג:

א

ס"ג היה כו'. דקי"ל כר"מ וכ"פ בתוס' שם ד"ה על וירושלמי כו' וכן הלכה כו' וכן איתא בתנחומא כו' וכ"כ הרי"ף כמו דאמרינן ואזדא ר"י כו' ה"ה רב יהודה ס"ל מצות כוונה כר"א אבל הראב"ד פסק עד על לבבך דוקא דטעמיה משום דלא לשוי עראי כמ"ש בס"ו וכ"כ לעיל סי' נ"ח ס"ג בשם הרשב"א וכ"כ הרשב"א בחי' בשם הרי"צ גאות דבלא"ה ק' דרבא אדרבא מ"מ משם ואילך מותר בהליכה משום דכתיב ובלכתך וצ"ע דא"כ מאי ואזדא ר"י לטעמיה מ"מ הא כתיב ובלכתך ועתוס' שם ט"ז א' ד"ה הא וכ"כ רז"ה דה"ה להא דפ"א דיומא שלא ירמוז כו' אבל הרי"ף וכל הפוסקים פי' בשניהם פ' ראשונה ממש וצ"ל דכ"א כדאיתא וג' חילוקים בדבר:

ב

מהלך בדרך כו'. לשון ירושלמי הנ"ל והביאו הרא"ש ורשב"א ותוס' הנ"ל:

א

ס"ד עיקר כו'. כרבא דבתראה הוא:

ב

ואפי' כו'. וראיה דהא רבא ס"ל דא"צ כוונה בפ"ג דר"ה ועמ"א:

א

ס"ה שאע"פ כו'. תר"י ורא"ש דודאי צריך לקרות כולה כמש"ש חוזר וגומרה ואף למ"ד אין חוזר וגומרה היינו משום שעבר זמן ק"ש ומקודם פטור היה כמש"ל ס"ס ק"ו בהג"ה:

א

ס"ו שהוא עיקר כו'. ב"י וכמ"ש בירושלמי מה בין פרק ראשון לבין פרק שני אר"ח כל מה שכתב בזה כתב בזה מעתה לא יקרא אלא אחת א"ר אילא הראשון ליחיד השני לציבור הראשון לתלמוד השני למעשה:

ב

מפני כו'. דא"א לו' משום כוונה דא"כ אמאי קאמר ולא אותי קראת כו' ולא הביא הפסוקים דרפ"ב דברכות וכן אמר שם ודברת בם עשה כו' וכמ"שו ועוד דרב עצמו ס"ל דפסוק ראשון לבד בעי כוונה כמ"ש בברכות שם א"ר אילא כו' ונאנס כו'. מלחמות:

א

ס"ז היה עוסק כו'. אע"ג דבגמרא אמרו משום כוונה וא"כ בפסוק ראשון סגיא וכ"ד התוס' שם מ"מ דעת הרי"ף וש"פ בכולה פרשה מדקבלה רבא לתשובתו של רב מרי ואף שיש לדחות דרבא לא קבלה אלא לס' של ר' יוחנן שאמר והוא כו' ור' יוחנן לשיטתו ועוד דאפשר גמ' קאמר אליבא דר' יוחנן כגי' אר"י כו' מ"מ בירושלמי מ' להדיא דטעם א' להן עם הנ"ל דס"ו דאמרי' שם פ"ב תני לא יהא מרמז וקורא תני הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב כו' א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך כו':

א

ס"ח וכן בע"ה כו'. טור מדחילק שם בתפלה ולא בק"ש:

א

ס"ט הכתף כו'. תוס' וירושלמי פ"ב ומסיים שם ושם בין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרק ור"ל במשא של ד' קבין כמ"ש בירושלמי שם ובב"מ פ"ט ומכאן דבק"ש אף בד' קבין מותר:

א

אבל לא פרקדן – ובדיעבד יצא פמ"ג:

ב

מאחר שכבר שוכב – עיין במ"ב והנה כ"ז הוא רק לפי דעת הג"ה דסתם כשיטת רבינו יונה אבל בב"י פסק כהפוסקים שחולקין על הר"י וס"ל דאפילו לכתחלה מותר לשכב על צדו ולקרוא דעל צדו ממש אינו נקרא דרך גאוה והנה להלכה משמע מדברי הע"ת וט"ז ומ"א דיש לתפוס כהב"י וכן פסק המגן גיבורים אמנם בספר א"ז פוסק כהרמ"א וכן במ"ז מצדד דהדין עם הרמ"א וכן בחידושי רע"א מצדד לומר דלהחמיר יש לפסוק כדעת הרבינו יונה עי"ש ע"כ בודאי יש להחמיר לכתחילה:

ג

נוטה מעט לצדו וקורא – עיין בפמ"ג שכתב דאם קשה עליהם הישיבה והעמידה יכולים אפילו לכתחילה לילך ולשכב מעט על צדו ולקרוא אם אינם יכולים על צדו ממש:

א

וחוזר וקורא – עיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן:

א

שאע"פ שהוא קורא וכו' – עיין במ"ב ואם ננער משינה ואינו יודע באיזה מקום הוא עומד עיין לקמן בסי' ס"ד ס"ב ומ"ב שם:

א

לא ירמוז – עיין במ"ב דיש מחמירין גם בפרשה שנייה ומ"מ נ"ל דיש להקל בפרשה שנייה למי שרגיל הרבה בשאיפת טבאק וא"א לו לכוין מחמת זה עיין לקמן בסימן ק"ד בשע"ת סק"א:

א

[א] על גבו וכו'. פירש רש"י פרק היה קורא שמא יתקשה איברו בתוך שינתו ונראה לרבים, ומאגודה שם נראה הטעם משום הרהור. ועל כריסו פירש הלחם חמודות דף י"א שהוא מתגנה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד שמא יבוא לידי חימום ויוציא זרע לבטלה:

ב

[ב] שכבר שוכב וכו'. על צדו והנחלת צבי השיג וכתב דאפילו שוכב פרקדן נמי מותר לנטות על צדו מעט ולקרות כמו בחולה, ונראה לכוין כן דעת הלבוש דרבותא קאמר דאפילו בשוכב שוכב מעט על צדו שאין קשה העמידה כל כך כמו בפרקדן. ובעל בשר שקשה העמידה יותר אפילו הכי אין צריך לעמוד, ונראה מדברי כסף משנה פרק ב' דהלכות קריאת שמע דאם חולה ובעל בשר יכולים לישב צריכים לישב:

ג

[ג] ואיכא טירחא וכו'. וכשהוא שוכב ממש על צדו אינו דרך גאוה (לבוש) הרכיב שני פירושים ואינו נכון דלמאן דאמר אינו נקרא דרך גאוה אפילו ליכא טירחא שרי, ולמאן דאמר משום טירחא לא התירו אלא בכגון שיש לו טירחא, שהוא שפשט בגדיו שיש טירחא לחזור וללובשן. כל זה מבואר מדברי רבינו יונה ובבית יוסף, וכן דעת רמ"א ולחם חמודות, וכן פירש לחם חמודות דברי רמ"א והשיג על הלבוש. ולי נראה דלמד הלבוש מדכתב רמ"א דבריו על השולחן ערוך שהם דברי הרמב"ם דסבירא ליה כסברא ראשונה ולא כתב במחלוקת סבירא ליה דגם לסברא ראשונה אף שאין דרך גאוה מכל מקום אין דרך כבוד ואינו מותר אלא באיכא טירחא, ואיכא בנייהו דלסברא ראשונה במטה מעט על צדו אף באיכא טירחה אסור כיון שהוא דרך גאוה אם לא בבעל בשר דמותר אפילו בשוכב בבגדיו, ור' יהודה דקרי ומצלי היינו כששכב בבגדיו. ובזה ניחא קושית עולת תמיד בש"ס עיין שם גם בלאו הכי לא קשה מידי למעיין. ולסברא שניה אף במטה מעט על צדו מותר באיכא טירחא אף שאינו בעל בשר וסברא ראשונה עיקר. עוד יש לומר דלסברא ראשונה טירחא מיהו בעינן דהיינו טירחת עמידה שכבר שכב אף שלבש בגדיו, וכן סבירא ליה לרמב"ם וכן פסק הנחלת צבי. ונראה דאף שיכול לישב הוי טירחא וכיון שכבר שוכב ממש על צדו מותר, וכן משמע בכסף משנה שם, וכן עיקר:

ד

[ד] עבריין וכו'. מצאתי כתב וזה לשונו משמע דוקא אם יושב ורוצה לעמוד הוא דאסור משום שנראה לכל דמשום חומרא קעביד, אבל אם עומד יכול לישב דאז נראה לאו משום חומרא קעביד אלא משום דצריך לישב, עד כאן, ונראה דקאי נמי על קריאת שמע של ערבית. אבל הב"ח כתב בערבית אם היה זקוף אסור לו להטות, עד כאן לשונו וצריך עיון, ודוחק לחלק בין ישיבה בין הטיה. כתב רש"ל בהגהות לטור דביום כיפור כולי עלמא מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותה בכך, ועיין בים של שלמה פרק ד' דבבא קמא סימן מ"א מי שמחמיר בדבר שמותר שמנדין אותו אם לא שידוע שעושה לשם שמים:

ה

[ה] לעמוד וכו'. לאו דוקא לעמוד אלא הוא הדין יושב, כן כתב הפרישה, וכן משמע מרבינו יונה פרק תפילת השחר על מתניתין דהיה רוכב. כתב הב"ח דמרמב"ם משמע דאם רוכב או יושב בספינה וקרון אין צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי, עד כאן, והט"ז חולק ברוכב דכיון שהוא טרוד בהולכת בהמה אינו יכול לכוין, לכך יעמוד על הבהמה, וכן פסק בתשובת בית יעקב סימן ע"א והביא ראיה מסימן צ"ד סעיף ד' בברכות אבות וכל זה אינו מוכרח. וסמך ראיה כנראה לי מאומנים סעיף ז' דקורין קריאת שמע על ראש האילן, ובתפילה צריך לירד כדפירש רש"י [ברכות] דף ט"ז ורמב"ם פירוש משנה ועיין סימן צ' סעיף ג'. ומכל מקום טוב להחמיר דאפשר דגם הב"ח לא קאמר אלא למה דסלקא דעתיה שאין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון אבל למאי דמסיק עד על לבבך גם ברוכב בעי עמידה, ואף דיש לומר דהכא לאו דוקא קאמר פסוק ראשון מכל מקום טוב להחמיר מחומרא. ומשמע בתשובת בית יעקב שם דבקרון אף שמנהיג בעצמו אין צריך לעמוד וברוכב אף דאחר מנהיג הבהמה יעמוד וכן מסתבר, מה דמייתי ראיה מגמרא דאם יש לו מי שיאחז חמורו וכו' הוא תמוה, ואין להאריך:

ו

[ו] בפסוק ראשון וכו'. והב"ח חולק בזה ופסק בכנסת הגדולה וראב"ד והרא"ש דעד על לבבך צריך לעמוד, וכדאמרן. וכן נראה לי עיקר כי ראיתי שכן כתב הרשב"א פרק היה קורא בשם ר"י גיאת וכן פסק הוא ז"ל שם, וכן ר' ירוחם ואבודרהם וכן נראה לי. כתב הב"ח דאסור לעמוד יותר שנראה כעושה כבית שמאי דבבוקר יעמדו, עד כאן. אבל הט"ז ומגן אברהם כתבו דמותר לעמוד, וכן נראה לי מלשון הלבוש שכתב ומשם ואילך יכול ליקרות שהוא מהלך משמע דאם רוצה רשאי לעמוד. והטעם נראה לי דאמרינן שעושה כדי לכוין, וכן מבואר מדברי רבינו ירוחם דף כ"ג שכתב זה לשונו והרא"ש כתב כי לפי זה לא יעמוד עד שיקרא כל קריאת שמע לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו ולפי זה הכל לפי הדרך ומקומו והילוכו, עד כאן. הרי להדיא דאם מיושבת עליו רשאי לעמוד ואין איסור כלל בדבר, וכן משמע לי בתנחומא ריש פרשת לך לך:

ז

[ז] וחוזר וקורא וכו'. ואף דמשתקין אותו כשמע שמע עיין לעיל סימן ס"א ס"ק י"ג, והא דלא נקט נמי דצריך לחזור ולברך, נראה לי דהיינו משום שכתב לקמן ריש סימן ק"א דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, ולפי זה בפסוק ראשון דקריאת שמע אף האידנא מחזירין, וטעמא נראה לי לחלק משום דקריאת שמע דאורייתא ותפילה דרבנן. והשתא ניחא דלא כתבו השולחן ערוך ולבוש הכא הך דהאידנא אין חוזרין וקל להבין, וכן מצאתי במעדני מלך דף י"ח, ובספר מגן אברהם סימן ק"א כתב טעם דחוק כיון דדי בפסוק אחד ואישתמיט ליה דברי מעדני מלך. ונראה דאף שכבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע, ואחר כך נזכר שלא קרא בכוונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה, דאם לא כן הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן סימן ס"ד, ועיין לעיל סימן נ"א סעיף ח':

ח

[ח] מודה הכא וכו'. דאף שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים:

ט

[ט] אם היה ישן וכו'. לאו דוקא אונס שינה דהוא הדין לאונס אחר כן כתב כסף משנה פרק ב' מהלכות קריאת שמע, ופשוט דעל כל פנים בעינן שיהא קורא כל קריאת שמע אפילו דרך מתנמנם, אבל אם לא קרא כלל שאר קריאת שמע לא יצא. כתב הלבוש נראה לי שפסוק ראשון שהוזכר בכל זה הענין כולל גם כן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, עד כאן, ונראה לי ראיה ממדרש תנחומא שם שכתב דמואהבת ואילך יכול לילך, וכן כתב בתשב"ץ סימן רמ"א, אלמא דדין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדין פסוק ראשון וכן משמע בריש סימן ס"ו, אך מצאתי ברוקח סימן ש"כ זה לשונו וכשיגיע לברוך שם ואהבת יהלך, עד כאן, וצריך עיון ועיין לעיל סימן ס"א ס"ק י"ז. עוד ראיתי להזכיר מה שכתב הב"ח על מה שכתב הטור דעיקר כוונה הוא פסוק ראשון זה לשונו נקט הכי לסברא ראשונה דבמהלך צריך לעמוד עד פסוק ראשון וממילא למאן דפסק דצריך לעמוד עד על לבבך בנרדם נמי צריך שיהא ער ממש עד על לבבך, וסיים דהכי נקטינן דלא כהשולחן ערוך דמקיל דלא צריך כוונה, אלא פסוק ראשון, עד כאן, וכן כתב כנסת הגדולה. ולא ירדתי לסוף דעתם חדא שזה דוחק גדול לומר שהטור יפסוק פסק בסתם דבכוונת פסוק ראשון סגי, ונאמר שהוא לסברא ראשונה מאי דלא קים ליה דמשמע דסבירא ליה כהרא"ש אביו דעד על לבבך בעמידה. ועוד דאישתמיט להו דברי חידושי רשב"א שהבאתי לעיל שפסק להדיא דיושב או עומד דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא והמהלך צריך לעמוד עד על לבבך, וכן מפורש באבודרהם דף ל"א ורבינו ירוחם שם. וטעמא נראה לי דסבירא ליה דמהלך גרע מאין מכוין כמו דגרע עוסק במלאכתו ורמיזה וקריצה בסעיף ו' דאסור בכל הפרק. וצריך לומר דאלו גרועים יותר ממהלך, וכן מבואר בחידושי רשב"א שם, וכן מצאתי תודה לאל בהדיא בכלבו סימן ט' זה לשונו להראב"ד כתב דנהי דכוונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי, עד כאן. וכן מוכח בכנסת הגדולה דפסק בפרק ראשון דברכות דעד על לבבך בעמידה, ובפרק שני פסק דרק פסוק ראשון צריך כוונה. אלא ברור כשמש דהטור כתב דין זה דכוונת פסוק ראשון לכולי עלמא, ויפה פסקו השולחן ערוך ולבוש:

י

[י] וכתיב ודברתם בם וכו'. אף דבפרשה שניה כתיב לדבר בם לא דמי שזה ציווי לדיבור וזה אינו ציווי לדיבור, אלא ללמוד הבנים שיעסקו בתורה, תמים דעים סימן ר"מ. כתב מגן אברהם דביומא דף י"ט משמע דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז:

יא

[יא] וכן בעל הבית וכו'. כן כתב הטור אף דבתפילה סימן צ' סעיף ג' אף בעל הבית צריך לירד בקריאת שמע אין צריך לירד, אבל בכסף משנה פרק ב' מהלכות קריאת שמע כתב בשם הרבינו מנוח דבעל הבית צריך לירד למטה וקורא, עד כאן, ולא הזכיר מדברי הטור, גם בבית יוסף לא הזכיר מדברי הרבינו מנוח וצריך עיון. מיהו לדינא יש לפסוק כטור, כי ראיתי שרבינו יונה וחידושי רשב"א פרק היה קורא פסקו כדברי הטור, ודעת הרבינו מנוח בטל לגבייהו:

א

א) [סעיף א'] קורא אותה מהלך או עומד וכו'. ומ"מ יושב עדיף כדי שיוכל לקרות אותה באימה ובכונה ובישוב הדעת יותר, וכ"כ הגמ"י בהלכות ק"ש פ"ב בשם ראבי"ה אהא דא"ר יהודה על לבבך בעמידה (ברכות י"ג ע"ב) וכ"ש דיושב עדיף טפי' והביאו ד"מ אות א' עט"ז רות ב' ועוד עיין מ"ש לקמן אות ו' ואו' יו"ד:

א

ב) שם אבל לא פרקדן וכו' או מושלך על גבו וכו'. פי' רש"י פ' היה קורא שמא יתקשה איברו בתוך שינתו ונראה לרבים, ומאגודה שם נראה הטעם משום הרהור, ועל כריסו פי' הנ"ח דף י"א שהוא מתגנה שנראה שוכב כדרך משמש מטתו, ועוד שמא יבא לידי חימום ויוציא זרע לבטלה, א"ר אות א', ואם עבר וקרא פרקדן עיין פרמ"ג במש"ז אות א' שנסתפק בזה ונוטה דעתו לומר דבדיעבד יצא אבל הישו"ע כתב דאפילו בדיעבד לא יצא יעו"ש:

א

ג) שם אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגהה מאחר שהיה שוכב ואיכא טרחא לעמוד. פי' שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו, כמ"ש בב"י בפי' השני של הר' יונה. ל"ח בפ' היה קורא אות ט"ו. מ"א סק"א. משמע דגם שוכב בחלוקו צריך לעמוד וכ"מ בגמרא פרקדן לא יקרא ק"ש משמע דאף שכבר שוכב לא יקרא עד שיעמוד. מיהו דעת הרב ב"י דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחלה ולכך השמיט דעת תלמידי רבינו יונה. מ"א שם. וכ"כ סו"ב אות א'. עו"ת אות ב'. וכ"כ הל"ח שם דהש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם סתמו כפירושו בב"י בפי' הראשון אבל רמ"א הגיה עליו מאחר שהיה שוכב וכו' יעו"ש, וכן הט"ז סק"א כתב על דברי רמ"א הנ"ל וז"ל תמוה הוא דהרמב"ם מאריה דהאי דינא שזכר הש"ע ס"ל אפי' לכתחילה מותר כשמטה לגמרי וכמ"ש ב"י דלא ס"ל להרמב"ם דדוקא ביש טרחא עכ"ל. וכן העו"ת אות ג' הקשה על דברי מור"ם הנז' יעו"ש. וכן פסק הפר"ח אות א' וכתב ודלא כמור"ם ז"ל שנמשך אחר תר"י דליתא. וכן פסק ר"ז אות ה':

א

ד) שם ואם היה בעל בשר וכו'. או שהיה חולה נוטה מעט לצדו וקורא. כתב הר' מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה, והביאו כ"מ בפ"ב דק"ש הלכה ב'. א"ר אות ב'. ועיין י"א בהגה"ט שתמה על דברי הר"מ הנז' מן הגמרא דת"ר בה"א עומדין וקורין וכו' יעו"ש ונראה דמ"ש הר"מ הוא למצוה מן המובחר כדי שיכול לקרות באימה וביראה כראוי וביותר ישוב הדעת כמש"ל באות א' ולקמן אות ו' ומ"ש אסור לקרות אינו אסור מצד הדין אלא אסור מצד מצוה מן המובחר כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו ביותר ויכול לקרות באימה וביראה כראוי. ועיין כס"א ויפ"ל אות א':

א

ה) [סעיף ב'] מי שרוצה להחמיר וכו'. כתב מהרש"ל ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א דמי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר לפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפי' עושה לש"ש ואפי' אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו, מ"א סק"ב, סו"ב אות ב', א"ר אות ד' חס"ל אות ב'. ועיין א"א ומחה"ש אות ב', וכתב הברכ"י אות א' בשם מהר"ר מנחם לבית מאיר והובא בשיטה מקובצת קמא דפ"א ע"ב דדבר שהתרו פשוט אין ראוי להחמיר בפני מי שגדול בחכמה בשעה שהגדול נוהג היתר. ואם עשה כן יכול הגדול לנדותו. ואם נודע המחמיר בחסידות הרי זה עושה. ועיין מהרד"ך בתשו' סוף בית כ"ו יעוש"ב. ועוד עיין גו"ר יו"ד כלל ג' סוף סי' ו':

א

ו) שם מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין בטור סיים משם רב עמרם וצריך לגעור בו שמצותה מיושב וכתב ב"י דנראה לו שה"ק שמצותה אף מיושב יעו"ש. אבל הפרישה אות ו' כתב דמצותה מיושב דוקא קאמר יעו"ש. וכ"נ דעת מור"ם ז"ל בד"מ אות א' שכתב על דברי ב"י הנ"ל וז"ל והגמ"י פ"ב משמע דטוב יותר מיושב מעומד עכ"ל משמע דבא לחלוק על מרן ז"ל ולומר דמצותה מיושב דוקא. וכ"כ הפר"ח אות ב' דמ"ש הטור בשם ר"ע דעיקר המצוה הויא מיושב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו ביותר וכדאמרינן בס"פ שלשה שאכלו והלכתא בכולהו יושב ומברך עכ"ד. והביאו מאמ"ר אות ב' וכתב שדבריו נכונים יעו"ש. וכ"מ ממ"ש במדרש בב"ר פ' מ"ח והוא יושב פתח האוהל ר"ב משוס ר"ל אמר ישב כתיב בקש לעמוד א"ל הקב"ה שב וכו' כך בניך יושבים כשישראל נכנסים לב"כ ונב"מ וקורין ק"ש והם יושבים לכבודי ואני ע"ג שנאמר אלהים נצב בעדת אל, וכן איתא במד"ר ס' נשא פ' י"א ובמדרש חזית בפסוק דומה דודי לצבי יעו"ש, יפ"ל אות ב', וכ"מ מדברי שער הכוו' דרוש ב', דחזרת העמידה דל"ח ע"ד ופע"ח שער הק"ש סוף פרק כ"ט דכוון דק"ש היא בבחי' עולם הבריאה צ"ל מיושב יעו"ש, ואע"ג דבשער הכוו' דרוש ו' דק"ש דכ"ב ע"ג כתב דאין אנו חייבין לאומרה וכו' משמע דאם רוצה לאומרה מעומד לא איכפת מ"מ לפי סודם של דברים מיושב עדיף כדמשמע בדרוש ב' דחזרת העמידה ופע"ח כנז' ועיין עט"ז אות ב', בן א"ח ז"ל פ' וארא אות ט"ז:

א

ז) שם ולקרותה מעומד וכו'. מ"ש בספר הקנה והביאו בס' צפנת פענח חדש דבא"י צ"ל הק"ש מעומד ובחו"ל מיושב כיעו"ש נראה דאינו מוסכם דבר זה מהפוסקים ומבעלי הקבלה ובין בארץ ובין בחו"ל כולן שוין צדיקים יושבים. כף החיים להרח"פ ז"ל סי' י"ד אות ל"ב. וכ"מ ממ"ש באות הקודם בשם שער הכוונות ופע"ח דק"ש היא בבחי' עולם הבריאה ולכך צ"ל מיושב וזה אין חילוק לארץ ולחו"ל ודו"ק:

א

ח) שם נקרא עבריין. משמע דיצא י"ח. ואף לרב יוסף דאמר עשה כב"ש לא עשה כלום היינו שלא קיים המצוה כראוי דהא מדמי לה למי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית דיצא בדיעבד כמ"ש הר"ן ס"פ ע"פ אמתניתין דמי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות בפ"ק דברכות והטור סס"י ס"ו יעו"ש. ער"ה אות א'. ועיין מט"י אות א' מ"ש בזה. וכן הסכים פתה"ד אות ב' לדברי הער"ה יעו"ש. וכן נראה דעת היפ"ל ז"ל באות ב' יעו"ש:

א

ט) שם נקרא עבריין. ואם עושה כדי להעביר השינה שרי. חס"ל אות ב'. בן א"ח פ' וארא אות ט"ו:

א

י) [סעיף ג'] היה מהלך בדרך וכו'. צריך לעמוד בפסוק ראשון ואע"ג דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד, תוספות בפ' היה קורא (ברכות דף י"ג ע"ב) ד"ה על וכו'. ב"י. ב"ח. פרישה אות ז' ט"ז סק"ב. ועיין עו"ת או' ו' שכתב בשם מדרש תנחומא דאסור לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו עכ"ד. וכ"כ הרו"ח אות א', וכתב שם הפרישה דל"ד צריך לעמוד אלא ה"ה יושב. וכ"כ א"ר אות ה':

א

יא) שם צריך לעמוד בפסוק ראשון. ובה"ג והראב"ד כתבו שצריך לעמוד עד על לבבך כמ"ש בטור וכתב הב"ח דכן יש להחמיר יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב'. וכן פסק א"ר אות ו'. והביא ראיה עוד לזה מן הפוסקים יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ו', וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר ולעמוד עד על לבבך. ועיין עוד לקמן אות ט"ז:

א

יב) שם צריך לעמוד בפסוק ראשון. וכתב הב"ח דלאחר שעמד עד שקרא פסוק ראשון או עד על לבבך אסור לו לעמוד יותר יעו"ש, והביאו שכנה"ג שם אות ג', מ"א סק"ד, וכ"כ הברכ"י אות ג' בשם מטה יוסף ח"ב י"ד סי' ב' דאם עומד כל הפרשה הוי יוהרה וכ"כ בספרו קש"ג סי' י"א אות ח' סידור בי"ע אות יו"ד אבל הט"ז סק"ב כתב דאם רוצה לעמוד שיהיה לו כונה אפילו אח"כ תע"ב יעו"ש, והביאו י"א בהגב"י, וכן נראה מל' הלבוש שכ' ומשם ואילך יכול לקרות כשהוא מהלך משמע דאם רוצה רשאי לעמוד, וכ"כ א"ר אות ו', ר"ז אות ג' מאמ"ר אות ד'. יפ"ל אות ג':

א

יג) שם צריך לעמוד בפסוק ראשון, כתב הב"ח דדוקא במהלך על רגליו צריך הוא לעמוד בפסוק ראשון כדי שיהא קורא שמע בכונה אבל במהלך על הבהמה או יושב בקרון יכול לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד', מ"א סק"ד, אבל הט"ז סק"ב כתב דרוכב על גבי בהמה צריך לעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוין שפיר יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות ג', והב"ד י"א בהגב"י, וכן נראה דעת המאמ"ר או' ג'. ש"ץ דצ"ד ע"ג. ר"ז אות ד'. קש"ג סי' י"א אות ט'. סידור בי"ע אות י"א. ועיין א"ר אות ה'. שכתב דטוב להחמיר יעו"ש. והעו"ת שם כתב דיש לסמוך על המתירים בעת הצורך יעו"ש. אבל היושב בקרון א"צ לעמוד. ט"ז שם. י"א שם. ש"ץ שם. ר"ז שם. קש"ג שם. בי"ע שם. וכתב הא"ר שם דבתשו' בית יעקב סי' ע"א משמע דבקרון אף שמנהיג בעצמו א"צ לעמוד וברכוב אף דאחר מנהיג הבהמה יעמוד יעו"ש. והביאו שע"ת אות ד'. מיהו מדברי הט"ז הנ"ז משמע דברכוב אם אחר מנהיג הבהמה א"צ לעמוד. וביושב בקרון דוקא אם אחרים מנהיגים העגלה א"צ לעמוד. וכ"כ מחה"ש סק"ד. פרמ"ג במש"ז אות ב'. וכתב שם הפרמ"ג להכריע דברוכב אפילו אחר מנהיג צריך לעמוד כבית יעקב ובעגלה כשמנהיג בעצמו יעמוד בפסוק ראשון יעו"ש. והכי מסתבר:

א

יד) שם צריך לעמוד בפסוק ראשון. וכן צריך לעמוד בברוך שם כבוד וכו' דדינו כמו פסוק ראשון כמש"ל סי' ס"ח אות מ"ה. וכ"כ ש"ץ דצ"ד ע"ב. קש"ג סי' י"א או' ח'. בי"ע או' יו"ד. יפ"ל סוף או' ג':

א

טו) [סעיף ד'] עיקר הכונה היא בפסוק ראשון. ובשכמל"ו הוא בכלל פסוק ראשון כמש"ל סי' ס"א או' מ"ה. וכ"כ מ"א בזה הסימן סק"ה. ר"ז אות ה'. חס"ל אות ד':

א

טז) שם עיקר הכונה היא בפסוק ראשון. כתב מהרל"ח דאף לבה"ג וראב"ד עיקר הכונה בפסוק ראשון ולא אמרו עד על לבבך בעמידה אלא משום דלא לחשב קריאת עראי אבל כונה א"צ אלא בפסוק ראשון עכ"ל. והביאו חידושי הגהות בגליון ב"י. אבל הב"ח כתב למ"ד על לבבך צריך כונה ג"כ עד על לבבך יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה'. וכבר כתבנו לעיל אות י"א דלכתחלה צריך ליזהר והכא נמי ודאי דלכתחלה צריך ליזהר אבל בדיעבד אין לחזור כ"א בשביל פסוק ראשון כמ"ש מרן ז"ל ובשביל בשכמל"ו כמש"ל סי' ס"א אות מ"ה יעו"ש, וכשחוזר בשביל בשכמל"ו צריך לחזור פסוק שמע ישראל כדי שיבואו על הסדר דשניהם כמו פסוק אחד ולא יבא בשכמל"ו כי אם אחר שמע ישראל כמבואר בשער הכונות דרוש ק"ש יעו"ש:

א

טוב) שם הלכך אם קרא ולא כיון לבו בפסוק ראשון לא יצא י"ח וחוזר וקורא. ואע"ג דאסור לומר שמע ב"פ כמ"ש בסי' ס"א סעי' ט'. כתב הב"ח בסי' ס"א דדוקא באומר שמע שמע בקול רם משום דנראה לשומעים כשתי רשויות אבל בלחש יכול לומר פעם שנייה אי לא כיון דעתיה בראשונה יעו"ש. וכ"כ ס"ח סי' י"ח והביאו ב"ח שם. וט"ז שם סק"ג. וכ"כ הט"ז בזה הסי' סק"ג ומ"א סק"ו. וזהו לדעת הב"ח דמחלק בין לחש לקול רם אבל לדעת מרן ז"ל שאינו מחלק כמש"ל סי' ס"א אות ל"ד י"ל היכא דלא אפשר שאני. ועוד כתב שם הט"ז דאם ממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקורא לית לן בה יעו"ש. וכן כתב הפר"ח לענין אמן והב"ד לעיל סי' ס"א אות מ"ג, והגם דלדעת מרן ז"ל אין לחלק בין לחש לקול רם כמש"ל מ"מ האחרונים ז"ל פסקו בזה כדעת הב"ח והט"ז להחמיר דאם לא כיון בפסוק א' חוזר לאומרו בלחש או ממתין מעט ואחר כך חוזר לאומרו. ש"ץ דצ"ד ע"ב. קש"ג סי' י"א אות ו'. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ח'. וכן המש"ז ז"ל אע"ג דפסק כמרן ז"ל דאין לחלק בין לחש לקול רם בעניין אם לא כיון כתב דיחזור לאומרו בלחש כמש"ל סי' ס"א אות ל"ד יעו"ש. ואם כן אם לא כיון בבשכמל"ו דצריך לחזור כמש"ל אות ט"ו צריך להמתין מעט ואחר כך יחזור לאומרו דאין לו תקנה אחרת כיון דבלאו הכי צריך לאומרו בלחש:

א

חי) שם וחוזר וקורא. ואף שכבר קרא כל פ' שמע והיה אם שמוע ואא"כ נזכר שלא קרא בכוונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה דאל"כ הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן סי' ס"ד. א"ר אות ז' וכך הם דברי המ"א סק"ו כמ"ש מחה"ש ופרמ"ג א"א אות ד'. וכ"כ ר"ז אות ה'. ש"ץ שם. חס"ל אות ג'. ואם אינו יודע אם כיון או לאו עיין לקמן סי' ס"ד אות ח':

א

יט) שם וחוזר וקורא. והא דלא נקט נמי דצריך לחזור ולברך היינו משום שכתב לקמן ריש סי' ק"א. דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה. ולפ"ז בפסוק ראשון דק"ש אף דהאידנא מחזירין טעמא נ"ל לחלק משום דק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן. והשתא ניחא דלא כתבו הש"ע ולבוש הכא הך דהאידנא אין חוזרין. א"ר אות ז' יעו"ש. ועיין מ"א סי' ק"א סק"א. ובדברינו לשם בס"ד:

א

ך) שם ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מודה הכא. דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל צריך כוונת ענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה. ב"י בשם הרשב"א. מ"א סק"ז. א"ר אות ח'. ועיין מש"ל סי' נ"א אות ל"ד:

א

אך) [סעיף ה'] אם היה ישן מצערין אותו וכו'. ולאו דוקא אונס שינה דה"ה לאונס אחר. כ"מ פ"ב דק"ש סוף דין ג' בשם הר' מנוח. מ"א סק"ח. א"ר או' ט'. ר"ז אות ו'. סידור בי"ע אות ט':

א

בך) שם מכאן ואילך אין מצערין אותו וכו'. אבל מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה ואם לא קרא השאר כלל ודאי לא יצא. ב"י. עו"ת אות ז' מ"א שם. א"ר שם. בי"ע שם. ועי"ש במ"א שהביא מחלוקת הפוס' אי פסוק א' דוקא הוי דאורייתא או פ' ראשונה או כולה יעו"ש, ודעת מרן ז"ל משמע בב"י דדוקא פסוק א' הוי דאורייתא יעו"ש בב"י סוף הסי' ודו"ק. ועיין י"א בהגב"י ופר"ח בסי' ס"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

כג) שם מכאן ואילך אין מצערין אותו וכו'. יש אומרים שלא נאמר כן אלא בקורא ק"ש עם ברכותיה עם הצבור וחוזר וקוראה על מטתו ועל אותה קריאה נאמר שאם נאנס בשינה אין מקיצין אותו. ריא"ז הובאו דבריו בש"ג פ' היה קורא. כנה"ג בהגה"ט. ש"ץ דצ"ד ע"ג. קש"ג סי' י"א אות י"א:

א

כד) שם שאעפ"י שהוא קורא מתנמנם יצא. ואפילו נסתלק האונס אין צריך לחזור ולקרות. וכ"כ הרב ראשון לציון דפ"ב יעו"ש. ער"ה אות ג':

א

כה) [סעיף ו'] הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו וכו'. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א סק"ט. א"ר אות יו"ד. סו"ב או' ד'. ש"ץ דצ"ב ע"ב. קש"ג סי' י"א אות ז', ר"ז אות ז'. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ה'. ובפ' שניה משמע שם ביומא דשרי לדבר מצוה יעו"ש. וכ"כ קש"ג שם. ר"ז שם בי"ע שם. קיצור ש"ע סי' י"ז אות ו'. ועיין באו' שאח"ז. וכן בין הפרקים מותר לרמוז לדבר מצוה. לב"ש על מ"א סק"ט. ועוד עיין לקמן סי' ס"ו אות ז':

א

כו) שם לא ירמוז בעיניו וכו'. וכן יש ליזהר משאיבת עפר הטאב"ק ומלקנח חוטמו (פי' מן הצואה שבתוכו אבל אם רירין נוטפין מחוטמו זה פשיטא דשרי לקנח אותו) ומלגעור בתינוק וכדומה. ונראה דאפילו אם ישתוק באותו פרק אסור מדהקשה מדרב היאך מחוי בן קבוטל ותרצו דבפ' שנייה ולצורך מצוה שרי ש"מ דליכא תקנתא בשותק. לכן יש ליזהר לעבוד את ה' כדת מה לעשות. חס"ל או' ה'. ויש מקילין בשאיבת עפר הטאב"ק בפרשה ב' למי שרגיל. עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' י"ז אות ו' בשם מ"ב. ועיין ח"א כלל כ"א אות ה'. וכן יש ליזהר שלא יחזרו הגבאים לגבות צדקה בעת ההיא דבודאי לא ידעי מאי קאמרי. חס"ל שם. כף החיים סי' י"ד אות צ"א. בן א"ח פ' וארא אות י"ג:

א

כז) שם ולא יראה באצבעותיו. ולא יעסוק בשום מלאכה חס"ל שם. וכ"כ ח"א כלל כ"א אות ה'. ובני אדם שדרכם להניף במניפה בקיץ מפני החום צריך להזהירם שלא יניפו בעת ק"ש. בן א"ח שם:

א

כח) שם מפני שנראה כקורא עראי וכו', ואם עשה כן אעפ"י שיצא י"ח הרי זה מגונה. הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות ק"ש דין ח'. כ"מ שם. אמנם הרמב"ם ז"ל שם לא כתב פ' ראשונה אלא סתמא הקורא ק"ש לא ירמוז וכו' וכתב עליו הר' מנוח וז"ל בפ"ק דיומא מפלגי בין פרק א' לפרק שני משמע דבפרק שני מותר לרמוז אפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה, אי נמי בפ"ב מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל, והביאו כ"מ שם. ואע"ג דהרב לחם משנה תירץ קושיא זו על הרמב"ם כיעו"ש מ"מ האחרונים הביאו תירוץ זה השני של הר' מנוח שכתב דבפרק ב' מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא, משמע שדעתם להחמיר אפי' בשאר הפרשיות. מ"א סק"י, ש"ץ דצ"ד ע"ב. ומ"ש אבל איסורא איכא ר"ל איסורא זוטא כמ"ש מחה"ש שהוא איסור קל פחות ממגונה שאין כל האיסורים שוים שיש קל ויש חמור ואיסורא הוא לשון מושאל ובזה סרה תמיהת המאמ"ר אות ו' כיעו"ש. וכ"כ קש"ג סי' י"א אות ז' אבל שלא לצורך מצוה אסור גם בפ' שנייה. סידור בי"ע אות ד'. וכן משמע מדברי ר"ז אות ז':

א

כט) שם וכתיב ודברת בם וכו' אע"ג. דבפרשה שנייה נמי כתיב לדבר בם לא דמי שזה ציווי לדיבור וזה אינו ציווי לדיבור אלא ללמד הבנים שיעסקו בתורה. תמים דעים הי' ר"מ. א"ר אות יו"ד. פרמ"ג א"א אות ט':

א

ל) [סעיף ח'] האומנין וכן בעל הבית וכו'. ואע"ג דלגבי תפלה יש חלוק בינם לבעל הבית שהם אינם צריכים לירד ובעל הבית צריך לירד כמ"ש בסי' צ'. לגבי ק"ש אין חילוק ביניהם דמדמפליג בר"פ היה קורא בין בעל הבית לאומנים בתפלה ולא מפליג בק"ש ש"מ דלק"ש דינם שוה. ב"י. פרישה אות ט'. א"ר אות י"א. ועי"ש בא"ר שכתב וז"ל אבל בכ"מ פ"ב מה' ק"ש כתב בשם הר' מנוח דבעל הבית צריך לירד למטה וקורא ע"כ. ולא הזכיר מדברי הטור. גם בב"י לא הזכיר מדברי הר' מנוח וצ"ע. מיהו לדינא יש לפסוק כדברי הטור וכו' עכ"ל. ולי נראה דאחה"ר אגב שיטפיה לא דק דהכא מיירי כגון שהב"ה עושה מלאכה ובשביל כך לא ירד שלא יתבטל ממלאכתו אבל הר' מנוח מיירי בשאין בעל הבית עושה מלאכה אלא רק עומד על פועליו לזרז ובשביל כך יורד למטה וקירא כמדוייק בלשונו יעו"ש ודו"ק:

א

לא) שם קורין ק"ש במקומם. וכן מברכין כל הברכות כתיקונן. דהאידנא אין מקפידין כמ"ש בסי' ק"י וסי' קצ"א סעי' ב' ועי"ש בסי' קצ"א סעי' ג'. וכן פסק הפר"ח אות ח' יעו"ש. ולפ"ז ניחא מה שלא כתב מרן ז"ל החילוק שיש בין האומנים העושים בסעודתן לעושים בשכר דסמך על מ"ש בסי' ק"י וסי' קצ"א דהאידנא אין מקפידין דאפי' אם עושים בשכר קורין ק"ש בברכותיה יעו"ש. וכן י"ל על הרמב"ם והטור שלא כתבו החילוק שיש בין האומנים שסמכו על מ"ש בהלכות תפלה וברה"מ. ועיין י"א בהגה"ט. ומ"ש שם הפר"ח מדברי הרמב"ם משמע וכו' עיין בי"א שם מ"ש ע"ז ודו"ק:

א

לב) שם ואינם צריכין לירד. אבל מ"מ צריכים להתבטל ממלאכתם בפרשה ראשונה כמו שנתבאר. ר"ז אות ט' והיא פשוט, וכן צריכים להתבטל ממלאכתם בשעת ברכות ק"ש משום דאסור לעשות מלאכה בשעת ברכה כמ"ש בסי' קצ"א סעי' ג' ועיין בדברינו לעיל סי' ה' אות ג':

א

לג) [סעיף ט'] הכתף אעפ"י שמשאו על כתפיו וכו', הכי איתא בתוספתא ובירושלמי פ' היה קורא ומוכח התם דאפי' משאוי של ד' קבין מותר משא"כ בתפלה כדלקמן סי' צ"ז והטעם דכיון שא"צ לכוין כ"א הפסוק ראשון יוכל לכוין אפי' משאוי גדול על כתפיו, פר"ח או ט':

א

מ"א סק"א פרקדן לא יקרא. וקאמר עליה הש"ס דאפילו כי מצלי אסור וביאור מצלי היינו מוטה על צד ממש מותר דס"ל לתר"י דהיינו אפילו שוכב ממש על צדו אסור לו לקרות ולא הותר אלא היכא שכבר שוכב ערום ומשום טירחא וכמו שהגיה רמ"א. אבל דעת הרב"י כהרמב"ם דמצלי היינו כפירש"י ששוכב על גבו ומוטה מעט על צדו כפירש"י ז"ל שם אבל אם שוכב על צדו ממש מותר לקרות מש"ה השמיט דברי התר"י ובזה תבין דברי המג"א והט"ז:

ב

ט"ז סק"ב דהא ר"י ס"ל. בגמרא ר"י ס"ל דמהלך בדרך צריך לעמוד על כל הפרשה:

ג

שם ואי ס"ד דר"י ס"ל כב"ש יש כאן איזה ט"ס הכוונה דאיך יעמוד כל הפרשה אם כן מיחזי דעביד כב"ש אע"כ דבמהלך ליכא קפידא דהכל מבינים דעושה משום כוונה ה"נ לדידן אף דלא ס"ל כר"י ודי שיעמוד בפסוק ראשון מכל מקום אי עומד בכל הפרשה לית לן בה דלא מיחזי כלל דעביד כב"ש אלא משום כוונה עביד:

ד

מ"א סק"ד ע"ס נ"ח ס"ג. דמסי' נ"ח מוכח דאפילו לדידן דא"צ לעמוד רק בפסוק ראשון אפ"ה ראוי שיעמוד עכ"פ עד על לבבך ושאם יוצא לדרך ולא יוכל לעמוד עד על לבבך מוטב לקרותה משעלה ע"ה בביתו כמ"ש במג"א סכ"ד וחזינן דאין איסור כשעומד יותר מהחויב. ומה שהביא מסימן צ"ד סעיף ד' הוא ראיה על מ"ש הב"ח דרוכב או יושב בעגלה יכול לכוין שכן הוא שם בסי' צ"ד אפי' לענין תפלה ואף שיש מחמירין שם באבות הוא חומרא בעלמא טעמא אחרינא ודוקא בתפלה ע"ש:

ה

סק"ו ועמ"ש סי' ס"א ס"י. ר"ל בסעיף יו"ד שם וע"ש במג"א סק"ח:

ו

שם ועמ"ש ס"ס ס' רצונו שפסק כאן שמצריך לחזור ולקרות פ' ראשונה ולא סגי בשמע לבד דהוי כקורא למפרע בר"ס ס"ד וע"ז מביא מס"ס ס' דיש דיעות דאפי' כוון בפסוק ראשון ולא בשאר הפרשה צריך לחזור ולקרותה וע"ש במג"א סק"ד:

ז

סק"ז בתפלה. כלומר דקי"ל דתפלה בעי כוונה ואין ר"ל לצאת דהא תפלה דרבנן ואצ"ל כוונה כמ"ש מג"א סי' ס' סק"ג אלא דצריך כוונה להבין מה שאומר:

ח

סק"ח אונס אחר. ר"ל לאו דווקא אונס שינה ה"ה אונס אחר המבטל כוונתו:

ט

סק"ט וע"ס ס"ו. דשם מבואר לדבר מצוה כגון להניח ציצית מפסיק בין הפרקים וא"כ ה"ה דמותר שם לרמוז לדבר מצוה וקשה דא"כ ביומא שם דרימז ר"ש לדבר מצוה ופריך דאסור ומשני בפרשה שניה הוי קאי אמאי לא משני שהיה בין הפרקים. וי"ל דהא בין הפרקים לא מיקרי עד והיה כמ"ש בסי' ס"ו סעיף ה' אם כן יותר רבותא משני דאפי' באמצע והיה יכול לרמוז וק"ל:

א

ואיכא טרח' לעמוד. פי' שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו [תר"י ול"ח דלא כלבוש] משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד וכ"מ בגמ' פרקדן לא יקרא ק"ש משמע דאף שכבר שוכב לא יקרא עד שיעמוד מיהו דעת הרב"י דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחל' ולכן השמיט דעת תר"י וכ"מ פשטא דתלמודא:

ב

מי שרוצה להחמיר. כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר דאיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפי' עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:

ג

נקרא עבריין. דמאי טיבותא יש בעמידה כיון דקרא ובקומך לא איירי בהכי כלל לב"ה אלא מיירי בזמן קימה אבל לענין ב"ה מודה ב"ה דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים עסי' קפ"ד [תי"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש]:

ד

בפסוק ראשון. אבל מכאן ואילך אסור לעמוד דנרא' שעושה כב"ש וכשיושב בעגל' או רוכב כיושב דמי לענין זה שיוכל לכוין בפ' ראשון ועס"ח עכ"ל הב"ח ומיהו יש פוסקים שצריך לעמוד כל פרשה ראשונה שלא יהא כקורא עראי א"כ אין איסור במי שעומד כל הפ' ע"ס נ"ח ס"ג וסי' ע' ס"ד:

ה

בפסוק ראשון. ובשכמל"ו בכלל (לבוש) ועמ"ש סי' ס"א סי"ג:

ו

וחוזר וקור'. אף על גב דאסור לקרות ב"פ הכא מיירי שקורא בלחש [ב"ח] ומ"כ בשם ס"ח שיקר' כל הפ' ב"פ ועמ"ש סי' ס"א סי"ג, ומשמע שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך לחזור לראש דהוי כמי שלא קרא כלל פ' ראשון וכ"מ סי' ס"ד ועמ"ש ס"ס ס':

ז

מודה הכא. דאע"פ שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים כענין הכוונה בתפילה [ב"י רשב"א]:

ח

מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר [וכ"מ הר"מ] אבל פשיטא שצריך לקרות כולה ותר"י ס"ל דמדאורייתא צריך לקרות פ' ראשונה ע"ש אבל בסי' ס"ז כ' הרב"י בשם הרשב"א דפ' ראשון בלבד הוי דאורייתא וכ"כ בס' החינוך, ובס' מ"כ הבי' מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש:

ט

לא ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז וע"ס ס"ו:

י

בפ' ראשונה. והרמב"ם לא כתב בפרשה הראשונה דגם בפ' שניה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונ' אלא פ' ראשונה [כ"מ הר"ם]:

א

(א) מהלך – עיין לקמן בס"ג:

ב

(ב) פרקדן – ואפילו מוטה מעט על צידו ג"כ אסור מפני שנראה כמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה:

ג

(ג) שכבר שוכב – ר"ל ופשט כל מה שעליו ואיכא טורח לעמוד ולחזור וללבשם אבל אם שוכב בחלוקו צריך לעמוד ועיין בבה"ל:

ד

(ד) ואינו יכול וכו' – אבל אם יכול על צידו אפילו רק בפסוק ראשון לבד מחוייב לעשות כן וכ"ש אם יכול לקרותה בישיבה:

ה

(ה) מי שרוצה וכו' – דהלכה כב"ה דס"ל דהא דכתיב ובקומך אין הכונה בעמידה כדעת ב"ש אלא בזמן שדרך בני אדם לקום ממטתם ואסור לו להחמיר לעשות כב"ש ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד [פמ"ג עי"ש ועי' בספר מטה יהודא]:

ו

(ו) להחמיר – כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:

ז

(ז) לעמוד – דוקא בזה הוא דאסור משום שנראה לכל דמשום חומרא קעביד אבל אם עומד יכול לישב דאז אינו נראה דמשום חומרא קעביד רק משום דצריך לישב ודוקא בשחרית אבל בערבית אין לו להטות ולישב כשעומד דנראה דעושה כב"ש:

ח

(ח) נקרא עבריין – כדאמרינן בפרק כירה דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. כתב א"ר בשם מהרש"ל דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה:

ט

(ט) היה מהלך – אע"ג דלעיל ס"א משמע דמן הדין מותר לקרות כשהוא מהלך מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד בשעת פסוק ראשון דהוא עיקר ק"ש לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה יושב ובדיעבד אם קרא כשהוא מהלך אינו צריך לחזור ולקרות [פמ"ג]:

י

(י) צריך לעמוד – ר"ל להתעכב במקום אחד ומותר לקרותה בין בעמידה ובין בישיבה ואפילו לק"ש של ערבית דדוקא אם משנה מעמידה לישיבה אסור לק"ש של ערבית משום דנראה שעושה כב"ש משא"כ מהליכה לישיבה. ויושב בקרון או בספינה אינו צריך לעמוד דיוכל לכוין היטב עיין בש"ת ובפמ"ג. וברוכב על הבהמה יש דיעות בין האחרונים ונכון להחמיר:

יא

(יא) בפסוק ראשון – וברוך שם כמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא ויש מחמירין עד על לבבך. ומשם והלאה מותר לקרותה בהליכה או בעמידה:

יב

(יב) בפסוק ראשון – עיין סקי"א דה"ה בשכמל"ו ואם לא כיון בו ג"כ צריך לחזור ולקרות בכונה:

יג

(יג) לא יצא – אפילו אם קודם שהתחיל לקרות נתכוין לקיים בהקריאה המ"ע דק"ש מ"מ כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב:

יד

(יד) וחוזר וקורא – בלחש שלא יהיה נראה כמקבל שתי רשויות ח"ו ועיין לעיל בסימן ס"א במ"ב סקכ"ב. ואפילו אם כבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע ואח"כ נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שמע דאם לא יקרא רק הפסוק ראשון הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן בסי' ס"ד. ואם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע יגמור עד ויאמר ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע ויחזור לפרשת ויאמר:

טו

(טו) מודה הכא – דאע"פ שאין מתכוין לצאת בזה ידי המצוה עכ"פ צריך כוונת הלב בכל פסוק ראשון כדי שיקבל עליו ע"מ =עול מלכות= שמים:

טז

(טז) מתנמנם – וה"ה אונס אחר המבטל כונתו יצא דהרי עכ"פ קרא כולה אבל אם נשתקע בשינה ולא קרא לא יצא דהרי עכ"פ צריך לקרותה כולה. ודע דיש ג' דיעות בין הפוסקים י"א דרק פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה וי"א דכל הפרשה ראשונה הוא מן התורה וי"א דגם השניה הוא מן התורה ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן ק"ש ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב ובשערי תשובה שם:

יז

(יז) לא ירמוז – ואפילו לדבר מצוה אסור לרמוז וכ"ש שאסור לשאוף טאבאק בק"ש:

יח

(יח) בפרשה ראשונה – ויש מחמירין גם בפרשה שניה אך לדבר מצוה לכו"ע מותר לרמוז בפרשה שניה אבל להפסיק להדיא לא עיין לקמן בסימן ס"ו:

יט

(יט) עד שיקרא וכו' – משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות ק"ש וכן מבואר בהדיא בסי' ס"ו בב"י בד"ה ומ"ש רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א בט"ז סק"א וצע"ג:

כ

(כ) על כתיפו – ואפילו אם המשא הוא של ד' קבין דלגבי תפלה אסור לקמן בסימן צ"ז ס"ה לגבי ק"ש מותר:

א

מג"א ס"ק א' וללבוש בגדיו משמע לכאורה דלהר"י אין חלוק בין מוטה מעט על צדו או שוכב על צדו ממש. ולפ"ז יש בזה קולא באם הוא חולה שיכול להתהפך על צדו אלא שא"א לישב בלי מושכב. דלהרר"י א"צ להפוך על צדו לגמרי ויכול לקרות ונוטה מעט לצדו כיון דאין חילוק בין נוטה או ממש על צדו. אבל לדעת המחבר צריך להתהפך על צדו. ומה שנא כ"כ הרמ"א משום דחושש זה לחומרא ונקטינן כתרי חומרי:

ב

מג"א ס"ק ד' ומיהו יש פוסקים. הגהות מיי' פ"ב מהלכות קריאת שמע אות ה' בשם יש שפסקו:

ג

מג"א ס"ק ט' דאפי' לצורך. היינו דמאן דמחוי בידים קבוטל הוא ענין מצוה שיאמר כהוגן. ונלע"ד ראי' לזה דמקרי מצוה. דהרי לפי מה דס"ל להכ"מ בשטת הרמב"ם דגם בפ' שניי' לא ירמוז. אלא דלא הוי מגונה. א"כ איך יקשה איך רמז לו קבוטל אע"כ דהוי דבר מצוה. ומ"מ ק'. דהו"ל להרמב"ם לחלק. דבפ' א' גם למצוה אסור וב' פרשיות מותר וצ"ע:

ד

מג"א ס"ק י' דאיכא אסורא. בס' מאמר מרדכי כ' לנכון דט"ס הוא בכ"מ וצ"ע דאיסורא ליכא אלא דהוי מגונה:

א

לעמוד עבה"ט. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"א ישוב על מה שהקשו על דברי הר' מנוח שהביא הכ"מ דאם חולה ובעל בשר יכולים לישב מלקמן סי' ע"נ שקורא בהחזר' פנים ע"ש ושם מבואר ג"כ מה דקשה בפי' מלת פרקדן ע"ש:

ב

ראשון עבה"ט ועיין בית יעקב סי' ע"א דבקרון אף שמנהיג בעצמו א"צ לעמוד וברכוב אף שאחר מנהיג הבהמה תריל לעמוד ע"ש: ובא"ר כתב דהכי מסתבר ע"כ:

א

מאחר שכבר שוכב כו'. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא שזכר הש"ע ס"ל אפי' לכתחלה מותר כשמטה לגמרי וכמ"ש ב"י דלא ס"ל לרמב"ם דדוקא ביש טרחא:

ב

היה מהלך כו' צריך לעמוד כו'. כתבו התוספות ר"פ היה קורא מצוה מן המובחר לעמוד כשהו' מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד עכ"ל. ולפ"ז נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי ממילא ה"ה נמי לענין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר אבל אם יושב בעגלה אע"ג דכ"כ בסי' ב' דגם בזה הוה כמהלך לענין שלא ישב בקלות ראש מ"מ כאן דעיקר הטעם מחמת שאינו יכול לכוון וזה שיושב בעגל' שפיר יוכל לכוון ורמב"ם כתב בזה מי שהוא מהלך ברגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך עכ"ל למד מו"ח ז"ל מדנקט ברגליו ש"מ דאם רכוב ע"ג בהמה אינו בכלל זה כמהלך ולעד"נ דלא בא למעט רק הולך בספינה או בעגלה אבל לא רוכב ע"ג בהמה מטעם שכתבתי: עוד למד מו"ח ז"ל מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך שהוא ל' מיותר אלא דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה דנראה כעושה כב"ש ול"נ לע"ד כן כלל דליכא קפידא אלא ביושב ועומד דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה דהא בישיבה יש טפי כוונה אלא ע"כ משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך ע"כ הוא כב"ש משא"כ במהלך ועומד דעושה כן משום דמכוון טפי בזה ב"ה מודים דשפיר עבד אלא שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון ותו לא צריך אבל אם רוצ' לעשות שיהיה לו כוונה אפי' אח"כ תע"ב וזה מוכח דהא ר"י ס"ל בגמרא כל הפ' כולה בעמידה ואי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כב"ש הא בפ' שמע קאמרי ב"ש בבקר יעמדו אלא ע"כ דאין קפידא במה שעושה כב"ש אלא ביושב ועומד כדפי' והרמב"ם דנקט דשאר קורא כשהוא מהלך נזהר שלא תאמר הואיל והוכרח לעמוד בפסוק ראשון יעמוד עד כל פרשה קמ"ל דא"צ כנלע"ד ברור:

ג

וחוזר וקורא. י"ל הא יהיה נראה כב' רשויות ח"ו וצ"ל דיקר' בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ח ועי"ל דממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקור' דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים והא דפריך בגמ' ר"פ לאביי למה משתקין אותו דלמא לא איכון ולא תירץ דה"ל להמתין ולקרות אח"כ פעם שנית דכבר כתבתי בסי' ס"א דעיקר הקושיא היא למה משתקין אותו כיון שיש לדונו לזכות אע"פ שהיה יכול לעשות בענין דלא הוי חשד כלל:

א

בט"ז ס"ק ב') וזה מוכח כו' נ"ל שיש כאן חיסו' לשון וכוונתו דשם אמרינן דאזדא ר"י לטעמיה ואמר הלכה כר"א משום ר"י דס"ל כיון שכיון לבו בפסוק ראשון שוב א"צ ואי ס"ד דגם במהלך ועומד יש קפידא דמחזי דעביד כב"ש א"כ איך אמר ר"י דכל הפרשה בעמידה וא"ל דר"י ס"ל ר"ל דס"ל כמד"א דעביד כב"ש עשוי. ז"א דהא גם בפרשת והיה א"ש ס"ל לב"ש בבוקר יעמדו. א"כ אם כדי לצאת ידי ב"ש גם והיה אם שמוע צריך לקרות בעמידה וז"א דר"י לא ס"ל רק בפרשה ראשונה ומשום כוונ' כדקאמ' ואזדא לטעמיה וכו' ועוד דמשמע מר"י דאף בערב הדין כן וב"ש ס"ל דדוקא בבוקר יעמדו. אלא ע"כ דאין קפידא אלא ביושב ועומד וכו' וכוונתו במלות קצרות הרחבתי ביאורם קצת:

ב

(במג"א ס"ק א') נראה שר"ל דלכאורה מרמ"א משמע שהטירחא הוא מחמת שכב' שוכב. לזה אמר דבתר"י מבוא' דהטירחא הוא הלבישה. ומ"ש וכן משמע בגמ' פרקדן כו'. ר"ל דבהש"ס שם קאמ' דמיקרי ק"ש כי מצלי אסו' ר"ל שהוא מוטה על צדו וע"ז הוקשו תר"י מהא דזה מחזי' פניו וקורא ותירצו דהתם איכא טירחא ללבוש בגדיו וס"ל להמג"א דוקא טרחא דלבישה אבל טרחא דעמידה לחוד לא דהא הא דפרקדן משמע שכב' שוכב פרקדן דהיינו שהוא מוטל על צדו ואפ"ה אסו' אבל הב"י ס"ל בשיטת הרמב"ם דיש חילוק בין שוכב על צדו ממש דשרי וזה האי דמחזי' פניו וקורא ודאמרינן מיקרי כי מצלי אסו' היינו ששוכב על גבו ומוטה מעט על צדו ולדידיה אין חילוק בין פשט בגדיו או לא: