שולחן ערוך, אורח חיים ס״ב: מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו ובו ה סעיפים:
אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק בהן יצא:

ב

יכול לקרותה בכל לשון ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש:

ג

צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו:

ד

אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו יצא: הגה ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס יהרהר בלבו ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בד"ת במקום הטנופת [ב"י סי' פ"ה]:

ה

צריך ש"ץ להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים ביחד:

א

אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק בהן יצא. מכל מקום יזהר מאוד לדקדק בהן והמדקדק בהן שכרו שמצננין לו את הגיהנם שהוא מדה כנגד מדה שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעו שלו לדקדק באותיות בשכר זה החום הטבעי שהוא מעורר מצננין לו כנגדו חום אחר שהוא הגיהנם (מהררמ"י):

א

לשון. ודוקא שמבין הלשון וה"ה בתפילה ובה"מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון תוס' רפ"ז דסוטה מ"א וע"ל סי' קצ"ג ס"א ועיין בשכנה"ג:

ב

יצא. וכ"ש דיוצא בשומע ק"ש מאחר ע"ת וכ"כ מהרא"ם ח"א סי' מ"א ועיין מ"א סי' ס"א ס"ק ט"ז וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלשון הקודש בעינן דוקא שיבין השומע עיין סי' קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים. או יחיד המוציא את השנים בברכת המזון אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים ע"ש. כתב הפר"ח ומסתברא כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחויב לחזור ולקרות דהא קיי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ע"ש והיד אהרן חולק עליו ופסק דאינו חייב לחזור ולקרות ק"ש כיון שכבר יצא י"ח כשהגיע זמן ק"ש בהרהור דבאותה שעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי ע"ש:

ג

כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה ט"ז: (ובספר אליהו רבה חולק עליו ע"ש והביא ג"כ בשם פרישה שחולק על הרב"י דבכל מקום שאינו נקי אסור להרהר נוסח הק"ש רק שיהרהר שמחויב לקרות ק"ש וברכותיה ויצטער על שאינו יכול לעשות כן ויש לו שכר על זה):

א

ברכות ט"ו וכר"י

ב

שם י"ג סוטה ל"ב

ג

ר"מ פ"ב מהל' ק"ש

ד

ברכות ט"ו וכת"ק

ה

סא"ח לדעת הירו'

ו

כל בו בשם מדרש

א

ס"א אע"פ כו'. ט"ו ב' אר"ח ב"ח כל כו':

ב

קראה כו' שם א"ר טבי כו':

א

ס"ב יכול כו'. דאין הלכה כרבי מחבריו כמ"ש בפ"ד דעירובין ועוד דת"ק שם ט"ו א' ס"ל כוותייהו ואפסיק שם כת"ק כמ"ש בס"ק ועוד דסתם מתני' דסוטה כוותייהו:

ב

ויזהר כו'. כמש"ש שיהא למודך תם כו' ב"י:

א

ס"ג צריך כו'. שם הלכה כר"י שאמר כו' והלכה כו' ושם הלכה כדברי כו':

ב

ובלבד כו'. שם כ' ב' כר"ח מדמתרצי ר"א ור"א למילתיה תוס' שם בד"ה ור"ח וכן הסוגיא דשבת ק"נ א' כוותיה הר"י ורא"ש:

א

ס"ד אם מחמת כו'. כ"ח א"ח לדעת הירושלמי ונראה מש"ש על מתני' הנ"ל רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל דלא כל מה אנן אמרין סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ומה צריכה רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל אלא בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ לפום כן צריכה למימר הלכה כדברי שניהם להקל והיינו מה דאמר בגמ' דידן א"ל ר"מ הה"א אשר כו' אחר כוונת הלב כו':

ב

ואף לכתחלה כו'. דאמרינן במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי ור"ל כמו הגיון לבי בהגיגי כו' וז"ש בינה כו' תר"י ובילקוט תהלים סי' תרכ"ז רגזו ואל תחטאו כו' אמר הקב"ה אני אמרתי להתפלל בבה"כ שבעירך ואם אין אתה יכול לילך התפלל על מטתך ואם אין אתה יכול הרהר בלבך שנא' אמרו בלבבכם על משכבכם כו':

ג

ובלבד כו'. כמש"ל סי' פ"ה ס"ב וכגון בית אמצעי של מרחץ ועמ"א:

א

יכול לקרותה בכל לשון – עיין במ"ב במה שכתב וה"ה בתפלה ובהמ"ז וקידוש וכו'. והנה אף שהמ"א כתב בשם התוספות דבקידוש וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון כבר פסקו האחרונים [הק"ע על הירושלמי פ"ז דסוטה ובספר מגן גבורים ובהגהות ר"א לאנדא] והכריחו בכמה ראיות דאינו יוצא. ומש"כ במ"ב דבלה"ק אפילו אינו מבין הלשון יצא עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ומהתימא שהעלים עיניו מדברי הלבוש בסימן קצ"ג שכתב בהדיא שם דהמברך יוצא אף אם אינו מבין הלשון ובאמת שם בסימן קצ"ג לא נסתפק בזה כלל והעתיק שם דברי הלבוש לדינא. וכן כתוב לדינא למעשה בהגהות ר' אלעזר לאנדא בפ"ז דסוטה עיי"ש. ומה שכתבתי עוד במ"ב דזה אין מצוי וכו' משום דלענ"ד נראה דבלא"ה בודאי לא יצא בק"ש כי אף אם נאמר דמה שאמרינן בכל לשון שאתה שומע לא קאי על לשה"ק דבו אפילו אינו שומע אותו כלל לא נתבטל ממנו שם לשון עי"ז עכ"פ מי עדיף מאם קרא ולא כיון דלא יצא ע"כ כתבתי דזה אין מצוי וכו'. ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל וראיה לדברי מקידושין ו' ע"א האומר חרופתי ביהודא מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיונו לשם קידושין וקדושין הוא בכל לשון אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום [לבד דעת הרמב"ם דמחמיר בחרופתי] וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים רפ"ק דבכל לשון היינו הלשון שמדברים באותו מקום. ולפ"ז תדע לנכון דמה שכתבנו במ"ב דצריך ג"כ שיבין בזה הלשון היינו דאינו מועיל מה שאנשי המדינה מדברים בזה הלשון והתוספות שמקילין בקידוש וברכת המצות וכו' הוא דוקא באופן זה. (אמנם עיינתי בסי' תר"צ ס"ט דלכאורה לא משמע כדברינו ואולי דבמגילה הקילו משום פרסום הנס אולם בר"ן שם בהאי ענינא לא משמע כחילוקנו וצ"ע למעשה):

א

ואם לא השמיע לאזנו יצא – אפילו בק"ש וכ"ש בשארי מצות כדאיתא בברכות ט"ו ע"ב בגמרא וכן פסקו כל הפוסקים ותמיה רבה על השערי תשובה והברכי יוסף לקמן בסימן קפ"ה שהעתיקו בשם הספר חרדים דרוב הפוסקים סוברים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא דהוא נגד גמרא מפורש הנ"ל ואולי כונתו דלא יצא המצוה מן המובחר מן התורה דבה"ג וברי"ף ושאלתות סיימו ע"ז דכתיב שמע השמע לאזניך וכו' וצ"ע:

ב

יצא – עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד:

א

ואף לכתחלה וכו' – האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י [ומשמע שם מלשונו דמדינא אינו יוצא בתפלה בהרהור ועיין לקמן בסימן ק"א במגן אברהם סק"ב] ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש בודאי אפילו ההרהור אסור כן כתב הפמ"ג לקמן והוא פשוט ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות אבל בספק אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסימן קפ"ה ס"ה עי"ש אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד ומ"מ אם הוא מכוסה ג"כ יש להקל דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים:

ב

שלא יהא וכו' – עיין במ"ב במה שכתב לענין השתייה במרחץ שלא כדין הוא ולישנא דהח"א גרם להם לטעות בזה ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט מאוד דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך ובאמת הלא אחז"ל ברכות דף ל"ו דאסור להנות בלי ברכה וכעין זה מוכח ממ"א בסימן י"ג עי"ש ולבד זה הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות או עכ"פ לכנוס בבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה:

א

כדי שישמעו וכו' – ואפילו מי שאינו מתפלל עתה צריך לאמר ג"כ עמהם וכדלקמן בסימן ס"ה. וטוב שיכוין אז שלא לצאת בזה ידי ק"ש כדי שיקיים אח"כ ברכות עם ק"ש ד"ת [פמ"ג]:

א

ולעד"נ דבסי' ס"ה מיירי שקרא כל קריאת שמע אבל הע"ת בשם הכלבו הוסיף שאם אמר פסוק שמע ישראל ואחר כך הצבור אומרים שמע ישראל צריך לענות עמהם אף האומר שמע שמע כאומר מודים מודי' מכל מקום בזה שלא יהיה נראה כאינו מודה למה שהצבור אומרים יאמרם שנית וכן משמע באמת לעכ"ע לשון הכלבו שם שכתב ואם אמרו היחיד כבר כו' ולשון אמרו שהוא לשון מכח משמעות הפסוק קאי לא על קריאת שמע:

א

[א] ולא דקדק בהן וכו'. כתב בספר החינוך פרשת ואתחנן אין הענין שלא להזכיר התיבות והאותיות שכל שלא קרא קריאת שמע כולו לא יצא, אבל ענין לא דקדק יצא הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים, וכן שלא התיז הז' דתזכרו או שלא האריך בד' דאחד כפי הראוי לכתחילה לעשות הכל, עד כאן, ולתשובת בית יעקב סימן ע"ו אשתמיט זה. איתא בש"ס כל המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנום וכו' שמעתי סימן לדבר ש' משמע וא' מאחד הוא א"ש נשאר מ"ע משמ"ע ח"ד מאח"ד ראשי תיבות 'חנניה 'מישאל 'עזריה 'דניאל, לרמז מי שקורא קריאת שמע בכוונה ניצול מאש כחנניה מישאל ועזריה ודניאל, כן כתב מגן אברהם:

ב

[ב] בכל לשון דשמע וכו'. בפרק היה קורא, תנו רבנן קריאת שמע ככתבה דכתיב והיו בהוייתן דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע וידוע דהלכה כחכמים. אך תמיהני איך אמר רבינא בפרק מי שמתו על מתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו קריאת שמע, זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, הא הוא דלא כמאן דאם יוצא בהרהור פשיטא ודאי דקריאת שמע בכל לשון דבהרהור לא שייך לשון כמו שכתב בחידושי רשב"א ברכות דף י"ד. והנראה לעניות דעתי דרבינא נמי לא קאמר אלא בבעל קרי דחשוב אונס, אבל שלא באונס לכולי עלמא לא יצא, ולפי זה לדידן דקיימא לן כרב חסדא דפליג ארבינא כמו שכתב בית יוסף אף באונס לא יצא, וכן מצאתי שפסק בהדיא בספר תמים דעים סימן ר"מ, ואם כן תימא על השולחן ערוך ולבוש סעיף ד' וה' שפסקו דיוצא באונס. ולדינא נראה לי דאם אי אפשר להוציא בשפתיו יהרהר, אבל עבר האונס ועדיין זמן קריאת שמע צריך לחזור ולקרותה, ועיין לקמן סימן ק"א, ועיין מה שכתבתי סוף סימן זה. כתב כנסת הגדולה השומע קריאת שמע ולא קרא יצא ידי חובתו, הרא"ם חלק א' סימן מ"א ובסימן מ"ב, כתב בשם הר"מ אלשקר שלא יצא, עד כאן. ועיינתי בתשובה גופיה וראיתי שהשיג הר"ם אלשקר על הרא"ם, ומטעם דמצות קריאת שמע היא הקריאה ולא השמיעה דכתיב ודברתם בם והביא הרבה פוסקים שפסקו הכי ודבריו נכונים, וכן נראה מספר תמים דעים שם. מיהו דוקא אם הוא בקי אינו יוצא או אפילו כשאינו בקיאים הוא ביחיד, אבל בעשרה כתב הר"ם אלשקר שם גופיה בשם אבודרהם דשליח ציבור מוציא את מי שאינו בקי, וכן כתב מגן אברהם סימן נ"ט. וגם בזה תמיהני הא כתב אבודרהם דף ל"א זה לשונו יש לשאול למה אומר השליח ציבור ברכות קריאת שמע בקול רם כדי להוציא את מי שאינו יודע וקריאת שמע אומר בלחש. ויש לומר כי מברכות קריאת שמע יכול השליח ציבור ליפטור את מי שאינו יודע מפני שהדבר תלוי בשמיעה כמו בקריאה, אבל מקריאת שמע אינו יכול לפוטרו משום שנאמר ודברת בם, עד כאן. הרי דאפילו שאינו בקי אינו מוציא השליח ציבור, ואם כן לדברי הר"ם יהיו דברי אבודרהם סותרים, וצריך עיון. ומכל מקום לדינא נראה דברי הר"מ דשליח ציבור מוציא את מי שאינו בקי דנראה דכיון שהוא בעשרה ועונה אמן הוי כמו שמדבר עצמו כיון שאינו בקי וקרינן ביה ודברת בם. וראיה לזה מדברי רבינו יונה שהביא בית יוסף בסימן ס"ט עיין שם. וצריך עיון עוד הא דכתב אבודרהם שם שאין לך בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל, ובכך יצא ידי חובתו:

ג

[ג] ובלבד שיוציא וכו'. פירוש אבל בהרהור לא יצא. וכתב עולת תמיד אבל בעל המאור פרק היה קורא וריא"ז כתבו דאפילו בהרהור יצא, עד כאן. ולא ראה בספר תמים דעים שם שהשיג הראב"ד על בעל המאור ופסקו דאינו יוצא, וכן פסקו כל הפוסקים שראיתי, ולעיל הבאתי ראיה דכולי עלמא סבירא ליה הכי:

ד

[ד] שאינו נקי וכו'. כך פירש הבית יוסף דברי רבינו יונה המתיר להרהר, אבל מצאתי בפרישה סימן פ"ה שחלק על הבית יוסף דכל שאינו נקי היינו מקום מטונף ואסור להרהר, ומה שכתב רבינו יונה דמותר להרהר אין כוונתו על נוסח קריאת שמע וברכות אלא שיהרהר שמחויב לקרות קריאת שמע וברכותיה, ויצטער על שאינו יכול לעשותו, אז הקב"ה מקבל ההרהור כאילו היה מתפלל במקום נקי, וזה מותר אפילו במקום מטונף לגמרי, וכן ראיתי בשל"ה דף ס"ו שפירש כן דברי רבינו יונה. ומגן אברהם כתב עליו דאין לשון רבינו יונה משמע כן, עד כאן, ואולי אילו ראה שגם הפרישה פירש כן היה מודה. וכן חולה או אונס אחר, משמע בפרישה שם שיהרהר בדרך זה ולא שיהרהר נוסח הברכה, ובזה יש לפקפק כיון שאינו במקום מטונף למה לא יהרהר נוסח הברכה, וזה סייעתא למה שכתבתי לעיל דהרהור לאו כדיבור דמי אפילו באונס. והנה מדברי רמ"א למד הט"ז מי שצמא לשתות בלילה במטתו שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה, עד כאן. ויש לחלק בין קריאת שמע דחיובא ובין ברכת הנהנין, גם נראה לי דבזה די במשפשף בכותל או בצרור בכל מידי דמנקי ויכול לברך כדלעיל סימן ד' וסימן צ"ב סעיף ו'. כתב בית יוסף וזה לשונו כתב הכלבו דהא דקורא בכל לשון הני מילי בציבור אבל ביחיד לא כדאמר ר"י אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, עד כאן. ואיני יודע מה שאלת צרכים יש בקריאת שמע, הלכך אין נראה לחלק, וכן דעת כל הפוסקים שלא חילק בין יחיד לציבור, עד כאן לשון בית יוסף. וכדי שלא נחשב לכלבו כטועה עיינתי ומצאתי מילתא חדתא שכתב הכלבו על דברי ר"י וצריך כל בעל שכל להתבונן ולא יטעה לומר שדעת ר"י שיכוין השואל לשאול צרכיו למלאך שיצטרף תפילתו ולא להקריבה ולהשמיעה לפני השם יתברך כמו שאמרו לא תצווח למיכאל וגבריאל אלא לי צווח ועני ליך. אלא ביאור המאמר שבא להעיר האדם לכוין בתפילתו, ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו ואין הכוונה מצויה להתפלל בלשון ההוא, ואמרו שאין מלאכי השרת מכירין בו, רצה לומר הכוחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות הם נקראים מלאכי השרת, וזה פירוש אם יש עליו מלאך מליץ, והכוחות הרעות נקראים מלאכי חבלות והזהיר בזה לפי שאין כוחות הנפש מורגלין באותו הלשון ואין לכוין בתפילתו מפני זירות הלשון, עד כאן. ואם כן מיושב דכיון דטעמא משום כוונה הוא סבירא ליה דכל שכן וקל וחומר קבלת עול מלכות שמים דבעי כוונה טפי דאין לקרות בלשון ארמי. אבל כל שאר פוסקים הבינו המאמר כפשוטו דמלאכי השרת ממש אינן מכירין כדלקמן סימן ק"א, לכן לא חילקו בקריאת שמע, והא דמתיר הכלבו בציבור צריך לומר טעמו דאז מרגלי זה לזה ומכווני טפי, גם נפישי זכויותיהן נראה לי:

א

ולא דקדק. כתב בספר החינוך פ' ואתחנן אין הענין שלא להזכיר התיבות והאותיות ח"ו שבודאי לא יצא. אבל ענין לא דקדק בהן הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים וכן שלא התיז הז' של תזכרו או שלא האריך בד' דאחד. וכדומה ואיתא בש"ס כל המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנם ועיין רמז לזה בספר מ"א:

א

א) [סעיף א'] אעפ"י שמצוה לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק באותיותיה יצא. ומ"מ צריך ליזהר לדקדק בהם דאמר רב חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש באותיותיה מצננין לו גיהנם. טור. ופי' הב"ח דחייב מן הדין ליזהר לדקדק בהם שאם לא נזהר נענש בחום הגיהנם אבל אם נזהר לדקדק בהם מצננים לו גיהנם אם כן דבר גדול תלוי במה שמדקדק באותיותיה לפיכך צריך ליזהר בהם עכ"ל. ושמעתי סי' לדבר ש' משמע וא' מאחד הוא א"ש נשאר מ"ע משמע ח"ד מאחד ר"ת ח'נניה מ'ישאל ע'זריה ד'ניאל לרמוז מי שקורא ק"ש בכוונה ניצול מאש כחנניה מישאל ועזריה ודניאל. א"ר אות א' ועיין מש"ל בסי' ס"א אות א' ואות נ"ו:

א

ב) שם קראה ולא דקדק באותיותיה יצא. כתב בס' החינוך פ' ואתחנן אין הענין שלא להזכיר התיבות והאותיות שכל שלא קרא ק"ש כולו לא יצא. אבל ענין לא דקדק יצא הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים וכן שלא התיז הז' דתזכרו. או שלא האריך בד' דאחד. כפי הראוי לכתחלה לעשות כן עכ"ד. א"ר שם. א"א אות א':

א

ג) [סעיף ב'] יכול לקרותה בכל לשון וכו' ואין חילוק בין יחיד לציבור. ב"י. ב"ח. פרישה. שכנה"ג בהגב"י אות א'. עו"ת אות ב'. מאמ"ר אות א'. ודוקא כשמבין הלשון. מ"א סק"א. פר"ח אות א'. ה"ב אות א' סו"ב אות א', ר"ז אות ב'. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות ק"ש דין יו"ד. וכ"מ מדברי הלבוש. וה"ה בתפלה וברה"מ. אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפי' אינו מבין הלשון. מ"א שם. ה"ב שם. סו"ב שם. ר"ז שם. ועיין לקמן סי' ק"א סעי ד' אם הוא דוקא בצבור יכול להתפלל בכל לשון או אפי' ביחיד יעו"ש. ועיין פרמ"ג א"א אות א' שכתב דיש להסתפק בלה"ק אם אין מבין אפשר דיוצא כמו מגילה הלועז אשורית יצא ושאר לשונות דוקא שמע הבנה או שמע לומר לכתחלה צריך להשמיע לאוזניו מן התורה לא מדרבנן יעו"ש, ועיין שכנה"ג בהגה"ט אות א' מ"ש בזה יעו"ש:

א

ד) שם יכול לקרותה בכל לשון וכו'. וזהו מצד הדין אבל לפי מש"ל סי' ס"א אות א' ואות ב' בשם הזוהר והאר"י ז"ל דיש כוונות כנגד הפרשיות ומספר התיבות וגם עוד כוונות השייכים בר"ת וס"ת כמ"ש בשער הכוו' בדרוש ח' דק"ש זה לא יהיה אם לא יקרא אותה בלה"ק יעו"ש ודו"ק:

א

ה) [סעיף ג'] צריך להשמיע וכו' ובלבד שיוציא בשפתיו. אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא. טור וב"י. ב"ח. י"א בהגה"ט. א"ר אות ג'. וכתב ודלא כעו"ת שכתב בהם בעל המאור פ' היה קורא וריא"ז דיוצא בהרהור ויעו"ש שסיים דכ"ע ס"ל דאינו יוצא. וכ"כ פרמ"ג במש"ז אות א' דדעת המחבר בלא אונס אפי' דיעבד לא יצא בהרהור יעו"ש. וכ"כ ר"ז אות ג':

א

ו) השומע ק"ש ולא קרא יצא י"ח. הרא"ם ח"א סי' מ"א. ובסי' מ"ב כתב בשם הר"ם אלשקר ז"ל שלא יצא. כנה"ג בהגה"ט. והביאו מ"א לעיל סי' ס"א ס"ק ט'. א"ר בזה הסי' אות ב' וכתב הא"ר שם דדברי הר"ם אלשקר נכונים וכן נראה מס' תמים דעים, מיהו דוקא אם הוא בקי אינו יוצא או אפי' אינו בקי אם הוא ביחיד אבל בעשרה כתב הר"ם אלשקר שם גופיה בשם אבודרה"ם דש"ץ מוציא את שאינו בקי וכו' יעו"ש שכתב דלדינא נראה דברי הר"ם דש"ץ מוציא את שאינו בקי וכו' וסיים ועוד הא דכתב אבודרה"ם שם שאין לך בור בעולם שאינו יודע לומר פסוק שמע ישראל ובכך יוצא י"ח עכ"ל. ועיין פר"ח אות א'. וא"כ כיון דיש פלוגתא ג"כ בק"ש אם פסוק א' דוקא דאורייתא או כולה כמ"ש בס' מ"כ ובפר"ח סי' ס"ז ור"ז סי' מ"ו אות ט' נראה לדינא במי שאינו בקי אם הוא עם הציבור יאמר פסוק א' עם הצבור כיון דליכא בזה"ז מי שאינו יודע פסוק א' והשאר ישמע מהש"ץ ואה הוא ביחיד יאמרו לו כל הק"ש מילה במילה ויחזור לאומרה. אבל מי שהוא בקי אינו יוצא כ"א בקריאת עצמו כדי להנצל מפלוגתא חוץ מאנוס:

א

ז) שם ובלבד שיוציא בשפתיו. ועיין בשאגת אריה סי' ז' שהאריך במדבר ואינו שומע דחייב בק"ש ובכל המצות התלויין בדיבור פה ואע"פ שאינו יכול להשמיע לאזנו לית לן בה. ואם שומע ואינו מדבר ג"כ יצא ע"י הרהור הלב ואין זה דומה לדבר הראוי לבילה יעו"ש. והביאו שע"ת אות ב'. ועיין בחס"ל אות א' שנסתפק במי שעומד במקום בלבול וקול רבים אם צריך להרים קולו עד שישמיע לאוזניו או סגי בקול דהוה מצי למשמע אי הוה קאי במקום אחר יחידי עכ"ל. ור"ל כדי לצאת י"ח ק"ש לכתחלה שצריך להשמיע לאזניו ובחנם השיג עליו היפ"ל ז"ל אות א' והוא פשוט:

א

ח) [סעיף ד'] אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא. כתב הפר"ח אות ד' דמסתברא כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש שחייב לחזור לקרותה דהא ק"ל הרהור לאו כדיבור דמי עכ"ד. וכן דעת א"ר אות ב'. אבל הי"א בהגב"י חולק וס"ל דאפי' אם עבר האונס ועדיין לא עבר הזמן אינו חייב לחזור ולקרות ק"ש כיון שכבר יצא י"ח כשהגיע זמן ק"ש בהרהור דבאותה כשעה שהיה אנוס הרהור כדיבור דמי יעו"ש. וכ"כ פרמ"ג במש"ז אות א' וכתב שכן משמע לשון הש"ע יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בסי' פ' אות ב' ובספרו קש"ג סי' י"א אות י"ג. ש"ץ דף צ"ד ע"ג. ער"ה אות ב'. פתה"ד אות א'. ועיין עוד לקמן סי' צ"ד אות כ"ח:

א

ט) שם או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא. וכ"ש אם שמע מאחר. קש"ג שם ואות י"ב. ש"ץ שם:

א

י) שם ההגה. ואף לכתחלה יעשה כן וכו' כתב הט"ז סק"א מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה. וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י עכ"ל. וכ כ סו"ב אות ד'. וכן הסכים הברכ"י אות א'. וכתב ודלא כמאן דאסר גם בזה והגם דאיכא מאן דסבר דהרהור לאו כדיבור דמי אפי' באונס אנן בתר מרן וסיעתו גרירנא דשרו באונס. ועוד דהרמב"ם והסמ"ג ס"ל דאם בירך כל הברכות בלבו יצא כמ"ש מרן בב"י לקמן סי קפ"ה וכדאי הם הרמב"ם והסמ"ג לסמוך עליהם בשעת הדחק דהוי כדיעבד יעו"ש. וסיים וירא שמים יאנוס וידחוק עצמו לעמוד על עומדו וירחץ ידיו ג"פ ויברך ברכה שלימה כתקנה עכ"ד. וכ"כ החס"ל אות ב'. ועיין א"ר אות ד' ומ"ש אנן בעניותן לעיל סי' ד' אות ק"ח בשם כמה פוסקים יעו"ש. ומ"ש בשער המצות פ' עקב בהגהה הנד"מ משם מהרש"ו ז"ל וז"ל נלע"ד לעשות בזמן שהאדם שותה בלילה על מטתו וידיו מסואבות שישתה קודם שישן פחות מרביעית וכו' יעו"ש. כבר תמה עליו הזכ"ל בזה והב"ד לעיל באות הנז' יעו"ש:

א

יא) שם בהגהה. ובלבד שלא יהא המקום מטונף לגמרי וכו'. כגון בבית אמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' פ"ד. מ"א סק"ב. ה"ב אות ב' סו"ב אות ג'. ואם הוא בבית האסורים במקום מטונף באופן שאסור אפי' להרהר יהרהר בחיוב המצוה ויצטער על שאינו יכול לקיימה ועל כגון זה אמרו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. חס"ל אות ב'. ועיין מ"א שם מה שכתב בשם השל"ה:

א

יב) [סעיף ה'] צריך ש"ץ להשמיע קולו וכו'. וימליכו ש"ש ביחד. כן הוא בב"י שכתב הכלבו בשם מדרש יעו"ש והיינו מאי דחזיתיה במדרש חזית בפסוק היושבת בגנים חברים מושיבים לקולך השמעיני וז"ל כשישראל נכנסין לב"כ וקורין ק"ש בכיוון הדעת בקול א' וטעם אחד הקב"ה אומר להם היושבת בגנים כשאתם קורין חברים אני ופמליא שלי מקשיבים לקולך השמיעיני אבל כשישראל קורין שמע בטירוף הדעת זה מקדים וזה מאחר ואינם מכוונים דעתם בק"ש רוה"ק צווחת ואומרת ברח דודי וכו'. וכ"א עוד שם אר"ז בשעה שישראל קורין את שמע בפה אחד בקול אחד בנעימה אחת השמעיני ואם לאו ברח דודי ע"כ. יפ"ל אות ג':

א

יג) שם וימליכו שם שמים ביחד. וה"ה פד"ז יאמרו כל הקהל ביחד. טמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' י"ז אות ה' בשם מגן גבורים:

א

ש"ע ס"ג שיוציא בשפתיו אבל בהרהור לא יצא דהרהור לאו כדיבור דמי ולא שרי הרהור אלא באונס כמבוא' בסעי' ד':

א

בכל לשון. דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה וב"ה אבל קידוש וברכת הפירות וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון [תו' רפ"ז דסוטה] וע' מ"ש ר"ס קצ"ג:

ב

שלא יהא המקום כו'. כגון בית האמצעי של מרחץ שמותר להרהר ואסור לדבר כמ"ש סי' פ"ד ובשל"ה דף ס"ו כ' דמ"ש תר"י שיהרהר בלבו היינו שיחשוב בלבו שמחויב לברך ויצטער על כך על שאינו יכול לברך עכ"ל אין ל' תר"י משמע כן:

ג

צריך ש"ץ כו'. העולת תמיד לא עיין סי' ס"ה ס"ב:

א

(א) ולא דקדק – אין הענין שלא הזכיר התיבות והאותיות שבודאי לא יצא אבל ענין לא דקדק הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים או שלא התיז הז' של תזכרו וכדומה וכנ"ל בסימן ס"א [ב"ח וא"ר בשם החינוך וכן מוכח מפרש"י שם במתניתין דף ט"ו עי"ש ומהגמרא שם ע"ב עי"ש]:

ב

(ב) יצא – מ"מ יזהר מאד לכתחילה בזה ואיתא בש"ס המדקדק בהן שכרו שמצננין לו גיהנם שהוא מדה כנגד מדה שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע את חומו הטבעי לדקדק באותיות ובשכר זה החום הטבעי שהוא מעורר מצננין לו כנגדו חום אחר שהוא בגיהנם [ב"י]:

ג

(ג) בכל לשון – ודוקא שמבין באותו הלשון. וה"ה בתפלה ובה"מ ובקידוש וברכת המצות והפירות והלל [אחרונים ועיין בבה"ל] וכ"ז מצד הדין אבל למצוה מן המובחר הוא דוקא בלשה"ק כן כתב הב"ח בסימן קצ"ג ועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם יש בו כמה ביאורים אחד לשון לימוד ואחד לשון חידוד כמו שאמרו חז"ל שיהו ד"ת מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו. וכן כמה וכמה תיבות שבק"ש שאין אנו יודעין היטב ביאורו על לשון אחר כגון תיבת את ותיבת לטוטפות וכדומה אבל כשאנו קוראין שמע בלשה"ק וכן בתפלה וברכת המזון וקידוש ושארי ברכות אפילו אם אינו מבין הלשון יצא דזה אינו מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק ראשון שבק"ש שהכונה בו לעיכובא וכמו שכתוב בסימן ס"ג ס"ד:

ד

(ד) צריך וכו' – מדרבנן [ב"ח] ודעת הראב"ד הובא בחידושי הרשב"א דהוא מדאוריי' לכתחלה:

ה

(ה) להשמיע לאזנו – בק"ש וה"ה בברכותי' וכדלקמן ר"ו ס"ג:

ו

(ו) ובלבד וכו' – אבל אם הרהר בלבו לא יצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועיין בביאור הלכה:

ז

(ז) יצא – האי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר ק"ש בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא בזה על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן ק"ש מחוייב לחזור ולקרותה [הסכמת רוב אחרונים ועיין בביאור הלכה]:

ח

(ח) ואף לכתחלה וכו' – כתב הט"ז מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה. ובספר מטה יהודא חולק עליו וכתב דהרי אפשר לו לעמוד וליטול ידיו ואין דומה לחולה ולאנוס דאין דנין אפשר משאי אפשר ואפילו אם אין לו מים על הנטילה והשתייה או שקשה לו לעמוד מפני הקור הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי וזה מהני אפילו כשיודע בודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים וכדלעיל בסימן ד' סעיף כ"ב וכ"ג:

ט

(ט) שלא יהא וכו' – ואם המקום ההוא מטונף לגמרי לא יהרהר נוסח קריאת שמע או הברכה רק יחשוב בלבו שמחוייב ואינו יכול לקיים ויצטער על זה וד' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה כיון שהוא אנוס. ונראה פשוט דהשותין בבית המרחץ שלא כדין עושין דהרי שם אסור אפילו ההרהור ואינו אנוס לשתייה זו ועיין לקמן בסימן פ"ד מה שאכתוב שם בשם הפרי מגדים בענין זה:

א

סעיף ד' אם מחמת חולי. בפ"ח כ' דמסתבר דאם קודם שעבר זמן ק"ש עבר האונס דצריך לקרות דהרהור לאו כדבור דמי. וק' לי דאם בעבר זמן ק"ש למאי נ"מ אמרי' דיצא. דהא אם גם לא יצא מה לו למיעבד. ומה נ"מ לדינא אם טעו או לא. ודוחק לומר דנ"מ לד' דברים דגם בק"ש יש לו תשלומין ע' לעיל ססי' נ"ח. דבזה כיון דיצא בהרהור בעידן אונס א"צ תשלומין ודוחק:

א

לשון עבה"ט ועיין לעיל סי' נו"ן ס"ק ב' במג"א ויד אפרים שם ועיין לקמן ס"ס ק"א לענין תפלה בכל לשון ומ"ש ביד אפרים שם:

ב

יצא עבה"ט. ועיין שאגת אריה סי' ז' שהאריך במדבר ואינו שומע דחייב בק"ש ובכל המצות התלוין בדבור פה ואעפ"י שאינו יכול להשמיע לאזנו לית לן בה ואם שומע ואינו מדבר ג"כ יצא ע"י הרהור הלב ואינו זה דומה אל דבר הראוי לבילה ע"ש:

ג

כן עבה"ט: ועיין לעיל בשערי תשובה סי' ד' ס"ק כ"ח מ"ש בדין זה בשם הבר"י:

א

ואף לכתחלה יעשה כן. מזה יש ללמוד במי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכן יש ללמוד ממ"ש ב"י בסי' פ"ה בשם ר"י: