שולחן ערוך, אורח חיים ס״א: דין כמה צריך לדקדק ולכוין בק"ש. ובו כו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין כמה צריך לדקדק ולכוין בק"ש. ובו כו סעיפים:
יקרא ק"ש בכוונה באימה וביראה ברתת וזיע:

ב

אשר אנכי מצוך היום היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו:

ג

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים ש"ץ ה' אלהיכם אמת וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת: הגה ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של הש"ץ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח) ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור אין איסור בדבר (דברי עצמו) ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ' והם כנגד ג' שמות ההוי"ה שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל': הגה ויש עוד טעם אחר בדבר דט"ו ווי"ן עולין צ' והקריאה נחשבת א' הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו והוי כאלו אמר ד' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב ואגור) ויש שכתבו דכל הקורא ק"ש ביחיד יאמר אל מלך נאמן שמע וגו' כי ג' תיבות אלו משלימים המנין של רמ"ח והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה וכן נוהגין ונראה לי מ"מ כשקורא עם הצבור לא יאמר אל מלך נאמן רק יאמר אמן אחר הש"ץ כשמסיים הברכה וכן נוהגין ונכון הוא:

ד

נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם כדי לעורר הכוונה:

ה

נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוון:

ו

צריך להאריך בחי"ת של אחד כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת ויאריך בדל"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם ולא יאריך יותר מכשיעור זה ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות:

ז

ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש:

ח

לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף:

ט

אסור לומר שמע ב' פעמים בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפ' ראשון:

י

כשקורא קריאת שמע על מטתו מותר לקרות כל הפרשה ולחזור ולקרותה ויש מי שאומר שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון: הגה (ב' פעמים):

יא

האומרים באשמורת בסליחות ובי"כ בתפלת נעילה ב' פעמים פסוק שמע ישראל יש ללמדם שלא יאמרו:

יב

ד' הוא האלהים שאומרים אותו ביום כפור בתפלת נעילה ז' פעמים מנהג כשר הוא: הגה י"א שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן (ב"י בשם אוהל מועד):

יג

אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו בחשאי:

יד

צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות: הגה ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה' ובין אלהינו לה' השני כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד (רוקח) ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך כי עיקר קיבול מלכות שמים הוא פסוק ראשון (אבודרהם):

טו

צריך להפסיק בין היום לעל לבבך ובין היום לאהבה שלא יהא נראה היום ולא למחר:

טז

צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א:

יז

צריך להתיז זיי"ן של תזכרו דלא לשתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס וכן צריך להתיז זיי"ן של וזכרתם:

יח

ידגיש יו"ד של שמע ישראל שלא תבלע ושלא תראה אל"ף וכן יו"ד דוהיו דלא לשתמע והאו:

יט

צריך ליתן רוח בין וחרה לאף דלא לשתמע וחרף:

כ

צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתו כסוף תיבה שלפניה כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ:

כא

צריך בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם כגון ולמדתם אותם וקשרתם אותם ושמתם את וראיתם אותו (וזכרתם את ועשיתם את) שלא יהא נראה כקורא מותם מת:

כב

אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך: הגה וה"ה הקורא בתורה ובנביאים ובכתובים יש לזהר [ב"י בשם הרד"ק]:

כג

צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח:

כד

צריך לקרות ק"ש בטעמים כמו שהם בתורה: הגה אבל לא נהגו כן במדינות אלו ומכל מקום המדקדקים מחמירים בכך:

כה

כשיאמר וקשרתם לאות על ידיך ימשמש בתפלין של יד וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש וכשיאמר וראיתם אותו ימשמש בשני ציציות שלפניו (וע"ל סימן כ"ד סעיף ה'):

כו

יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם ויש נוהגים לקרותו בלחש: הגה ומ"מ יאמרו פסוקי ראשון בקול רם וכן נוהגין [כל בו]:

א

יקרא קריאת שמע בכוונה כו'. וצריך לכוון לצאת בה עיין לקמן סי' תקפ"ט מדין אם מצות צריכות כוונה:

ב

וכדי להשלים רמ"ח מסיים הש"ץ ה' אלהיכם אמת כו'. ויכול הש"ץ לו' בלחש אמת ואח"כ יחזור לאומרו בקול רם (רא"ם בש"ת):

ג

וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת כו' וי"א שצריך להתחיל אני ה' אלהיכם אמת (מהרש"ל סי' ס"ד ובש"ת רא"ם סי' ח'): וסברא ראשונה עיקר להתחיל אני ה' אלהיכם אמת וכן נוהגין (מהר"ל בן חביב סי' ע"ג ומהר"ם אלשקר ס"י ומהררש"ך סי' ל"ג) וי"א שאין להכריח להקל שלא היו נוהגין בהחזרת ג' תיבות שיהיו מחזירין אותן (רא"ם סי' א"ב) ומותר לש"ץ לומר בלחש אמת ואח"כ יחזור לאומרו בקול רם (רא"ם ב'):

ד

ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווין שבאמת ויציב. וי"א שט"ו ווין שבאמת ויציב כנגד ה' אלהיכם אמת ווין הראשונים עד ונאמן כנגד ה' המוזכר בדבריהם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. ה' ווין עד ונורא כנגד אלהיכם כי שם אלקים נורא מאוד ועד ויפה כנגד אמת כי יופי הדבר הוא האמת (צרור המור) . ואם קורא בערבית ביחיד יכוין בפסוק פדית אותי ה' אל אמת שהוא כנגד ה' אלהיכם אמת (צרור המור) . וי"א שאם קורא ק"ש של ערבית ביחיד יאמר אל מלך נאמן (מהרש"ל ע"פ רוקח) וי"א שאין צריך להשלים בערבית רמ"ח משו' דרמ"ח תיבות של קריאת שמע מרפאין רמ"ח איברים דגופו. משום דק"ש מכוונת כנגד התפלה והם נקשרים יחד בקשר אחד לכך תפלתו נשמע' ועולה למעלה משא"כ תפלת ערבית רשות וכדי להוציא נפשו מפלוגת' צריך ליזהר לקרוא ק"ש בצבור ולכוון במה שחוזר הש"ץ כדי להשלים איבריו ומי שהוא חסר מהם הרי הוא פגום בנפשו ואין ברכה שורה על דבר פגום (ת"י) . וי"א שצריך לו' ביחיד אל מלך נאמן:

ה

רק יאמר אמן אחר הש"ץ כשמסיים הברכה וי"א שצ"ל אמן שמע כו' בין ביחיד בין בצבור אם לא אם קורא בערבית ביחיד אז צ"ל אל מלך נאמן שמע ישראל כו' (מהרש"ל):

ו

נוהגין ליתן ידיהם על פניהם כו'. לעיל כתבתי סי' ס' לסגור עיניהם דוקא ביד ימין:

ז

צריך להאריך בח' של אחד וצריך לכוין בא' שהוא אחד ובח' שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי ח' (ב"י בשם הסמ"ק):

ח

ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה והטיי' צ"ל בדרך ד' מתנות מזבח דהיינו מזרח צפון מערב דרום ועכ"פ לא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום כדי שלא יהא נראה ח"ו כמרמז ש"ו:

א

בכוונה. תוס' בספ"ק כתבו דבירושלמי אמרו דאותם ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות. ע"כ צריך האדם לכוין בהם באמירת ק"ש אם עבר על אחת מהם. בה' אלהינו. יקבל דיבור אנכי ה' אלקיך. ה' אחד. דבור לא יהי' לך. ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד. ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפסוק אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. (ועיין בכל בו הביאו בס' אליהו רבה עוד רמזים אחרים):

ב

אלהיכם אמת. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם ובס' עשרה מאמרות כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת. ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת. אבל מהר"ם אלשקר כתב שי"ל גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ה ומהרא"ם ח"א סי' ב' ועיין בפר"ח ובמ"א ועיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' כ"ו שכתב שיש לגעור בש"ץ כשחוזר ה' אלהיכם אמת שלא יחזור ג"כ תיבת אני ע"ש ועיין יד אהרן:

ג

בדבר. אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ד"מ ועיין כנה"ג:

ד

בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל. י"מ מ"א:

ה

שמע. ובמט"מ כתב שרש"ל לא רצה להפסיק ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח ועיין שכנה"ג:

ו

ידיהם. ר"ל יד ימין:

ז

המחשבה. אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו'. דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכוונה. אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה הרא"ש. והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטו הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב עט"ז:

ח

בדלי"ת. ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשוא או בצירי אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. ב"ח מ"א פר"ח:

ט

ב"פ. ואם לא כוון יחזור ויקרא בלחש ויש לדייק מדברי הגמ' דאמרינן משתקין אותו משמע בדאיכא אחרים דשומעין אותו אבל בליכא אחרים דשומעין אותו דהיינו אם הוא בציבור ובלחש או ביחיד אפילו בקול רם לית לן בה ב"ח וכ"כ בס' חסידים סי' י"ח ועיין ט"ז ס"ק ג' ואין להקשות דא"כ מאי פריך הש"ס בברכות דף ל"ג ע"ב מהקורא את שמע וכופלה דלמא איירי בלחש או ביחיד דא"כ אפילו מגונה ליכא ע"ש. ובסליחות שמפסיק הרבה בנתיים מותר לומר בכל פעם שאומר ויעבור. של"ה מ"א. וה"ה על ב' ענינים חלוקים מותר לכפול כדאמרינן בפרק החליל אהא דתנן אנו ליה וליה עינינו דמסקינן שם דה"ק ליה אנחנו מודים ועינינו ליה מיחלות וכתב רש"י שם כיון דאתרי מילי קמדכיר לית לן בה ע"ש. וסוגיא זו אישתמיטתיה מהב"ח במה שפסק היכא שכל הקהל אומרים ליכא קפידא דהא התם כל הקהל היו אומרים אותו ואפ"ה הקשה שם והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו. עמ"א ס"ק ט':

י

אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוין וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד בסוף מזמור מ"א ובירושלמי פרק הקורא את המגילה איתא דלאו דוקא מודים מודים משתקין אותו אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ע"ש. א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו הפסיק הענין ותימא על הב"י דאשתמיט מיניה הירושל'. יד אהרן ועיין פר"ח. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים אפשר דאחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי. הלק"ט א' סי' פ"ה וע"ל סי' נ"ו ס"ק ה' מש"ש:

יא

בשכמל"ו. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו. ש"ג ב"ח אבל בלבוש כ' שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור כ"מ ריש סי' ס"ו:

יב

בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בנתיים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחולם ובמקף בקמץ. והטעם כי לעולם לא באה הנח נראה אחר ת"ג אם לא שבאה הנגינה תחת הת"ג כמבואר אצל המדקדקים מש"ה במקף לא באה לעולם הנגינה אלא תחת תיבה השניה ממילא משתנה החולם לקמץ חטף שהוא ת"ק כדי שיכול לבא אחריה נח נראה. ואעפ"כ אינו זז מגזרתו כמ"ש רש"י בחומש פרשת יתרו פסוק כ"ד פן יפרץ בם ע"ש וכן נמי את בצירי וכשבאה במקף משתנה לתולדתו בסגול מן הטעם הזה:

יג

הנח. שוא הנחטפת כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר ת"ק ושוא נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר ת"ג וסי' ת"ג פתוח"י חותם. רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:

יד

בכך. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ:

א

טור ור' עמרם

ב

ויקרא רבא פיסק' בחודש השלישי

ג

זוהר סוף פ' וירא אליו ה' ובתיקונים תיקון י"ח

ד

שם

ה

טור

ו

מהא דברכות י"ג לפי' הרא"ש

ז

שם בגמ'

ח

מנחות ל'

ט

טור

י

ירו' דברכות שם

יא

בבבלי שם

יב

הרא"ש

יג

בבלי ל"ג

יד

הגהות מיי' פ"ב מה' ק"ש ומהר"י בשם בה"ג

טו

שם

טז

תו' שם ל"ד והרא"ש

יז

שם

יח

פסחי' נ"ו

יט

טור מהא דרבי מאיר שם

כ

שם בפסחים

כא

ירוש' דברכות דף מד שם

כב

שם בירושלמי

כג

הראב"ד

כד

רא"ש שם בפ"ב דברכות

כה

שם בגמרא ט"ו

כו

רבי יונה בספר היראה וכתוב בהגהות מיימ' פ"ב מהלכות ק"ש שכן נהגו

כז

שם בס' הירא'

כח

הרמב"ם שם

כט

רבי יונה בפ"ב דברכו' מההיא דפסחים נ"ו

ל

תשובת הריב"ש סי' קכ"ז

לא

תשובת הרשב"א.

א

ס"א יקרא ק"ש בכוונה כו'. דלא אמרו עד כאן צריכות כוונה אלא בדיעבד:

ב

באימה כו'. ממ"ש במ"ר פ' אמור פ' כ"ז א"ר יצחק משל למלך ששלח כו' לא עומדין על רגליכם כו' מ' הא אינך צריך:

א

ס"ב אשר כו'. ספרי פ' ואתחנן:

א

ס"ג מסייס כו'. אבל בגמ' משמע דהיחיד מסיים אמת ואינו חוזר כמש"ש חוזר ואומר כו' אבל הש"ץ אינו מסיים תחלה באמת כמש"ש ההוא דנחית כו' כל אמת כו' ודאי כי אמת עולה מן המנין אע"ג דהוא מן הברכה וראיה שאף ט"ו ווי"ן עולין וכ"ש לפי פי' הרב בהג"ה ויש עוד ט"א כו' אלמא אמת עולה מן המנין ודבריו עיקר כמש"ש וכ"כ המ"א בשם י"מ דלא כב"י שנדחק מאוד:

ב

ובזה כ"א כו'. כמ"ש בז"ח ס"ק א' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור כו' ואף שאינו אומר עם הש"ץ כמ"ש בגמ' חוזר כו' ופי' תר"י כשמסיים וממתין על הש"ץ וכמש"ל סי' ס"ו ס"ו:

ג

ואם כו'. דדוקא אמת לבד אסור לחזור. ד"מ:

ד

ואם הוא כו'. ז"ח שם:

ה

שעולים כו'. כן פי' הב"י ודברי הרב הם עיקר חדא דבי"ג ווי"ן סגי ועוד דאמת מפסיק ביניהם ועוד דמכוון עם ה' אלקיכם אמת וכן כאן שני שמות אלו:

ו

ויש שכ' כו'. כ"כ בתנחומא ובתיקונים תי' י' כ"א ב':

ז

והוא במקום כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת:

ח

ונ"ל כו'. שהרמ"ה קרא תגר ע"ז דעבדין הפסקה והרי אף בעונה אמן על ברכותיו אמרו ה"ז בור מטעם זה ואף בשכמל"ו אמרו נימריה לא אמר משה וכן בתיקו' תיקון יו"ד שם אמרו ובגין דלא עבדין הפסקה כו' אלא דמ' שם משום דאפשר בחזרת התיבות משא"כ ביחיד ואע"ג דאפשר בכוונת הווי"ן מ"מ קורא בז"ח שם מעוות לא יוכל לתקן:

ט

רק כו'. שהוא במקום אמ"נ כמ"ש בשבת שם ועתוס' שם וס"ל כהרא"ש דאמן אחר הש"ץ לא הוי הפסק וכמש"ל סי' נ"ט ס"ד ע"ש:

א

ס"ד נוהגין כו'. כמ"ש הר"י על מ"ש בשבת שם בכל כחו משום ה"ט לעורר הכוונה כמ"ש רש"י שם וע"ל סי' ס"ב ס"ה:

א

ס"ה נוהגין כו'. י"ג ב' כי מנח כו' לפי' הרא"ש:

א

ס"ו צריך כו'. כ"כ תר"י וסמ"ק וז"ש שלא יחטיף בחי"ת אבל רש"י וש"פ פי' שיכוון הכל בדלי"ת וכ"כ בזוהר ותיקונים:

ב

ויש נוהגים כו'. כ"כ תר"י שלזה היה מנח ידיה כו' אף שהרא"ש דחאה כנ"ל:

א

ס"ח ולא כו'. כ"ה בירושלמי. ב"י:

א

ס"ט אסור כו'. שרש"י פי' בכפילת הפסוקים משתקין אותו אבל תוס' ורי"ף וכל הפוסקים כתבו להיפך ומ"מ אסור בשניהם לד"ה:

א

ס"י כשקורא כו'. ירושלמי פ"ק ר"ש בר נחמני כד הוי נחית לעיבורה הוי מקבל גבי ר' יעקב גרוסה והוה ר"ז מיטמר ביני קופייא משמענא היאך הוי קרי ק"ש ושמע דהוה קרי וחזר וקרי עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה ותי' בסמ"ק משום שכופל כל הפרשה אבל בה"ג כ' דוקא על מטתו וכ"כ הג"מ וז"ש כשקורא כו' כל הפרשה כו':

א

ס"יא ויש כו'. דשמא שם ג"כ לא היה אומר פ' ראשון מהרי"א:

ב

האומרים כו'. ואין לחלק בין יחיד לצבור דהא בירושלמי אמרינן איפכא שם הד"ת בציבור אבל ביחיד תחנונים אלא שהטור כ' כיון שבגמ' לא חלקו אין לחלק ועמ"א:

א

ס"יב ה' הוא האלהים כו'. דהרי ב"פ מצינו בפסוק:

ב

י"א כו'. טעמו ממ"ש אמן אמן. אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כו' וצ"ע שהרי בנחמיה ח' כתיב שענו ב' פעמים אמן וא"א לו' דב"פ קאי על כל העם שענו דהרי כתיב בד"ה ויאמרו כל העם אמן כו' אבל בירושלמי סוף מגילה איתא להדיא שלא לענות ב"פ אמן כמ"ש שם ודכוותה אמן אמן שמע שמע וצ"ע ועמ"א:

א

ס"יד צריך כו'. עיין בה"ג וס"ל לטור דה"ה לדידן בין ועד לואהבת אבל הרוקח פי' בין אחד לברוך וכמ"ש בהג"ה:

ב

ויש כו'. כן פי' התוס' שם הא דר"מ הנ"ל וכ"כ רוקח:

ג

ובין כו'. רוקח ושעל כ"ז אמרו לא היו מפסיקין וכמ"ש כדי כו'. ודעת ש"ע כפירש"י וב' הפירושים איתמר בירושלמי שם כיצד היו כורכין את שמע א"ר אחא אר"ז אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דר"מ רי"א מפסיקין כו' ר' יוסא אמר ר"ש אר"ל שמע ישראל י"א י"א אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי ר"מ רי"א כו':

א

ס"טו ובין היום כו'. טור יגמ' חדא נקט:

א

ס"יז וכן צריך כו'. ראב"ד מטעם הנ"ל:

א

ס"יט צריך ליתן כו' צריך בכל כו'. תוס' שם בשם רי"ף:

א

ס"כב אף כו'. וה"ה כו'. ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים רד"ק:

א

ס"כג צריך לדקדק כו'. כן פי' מ"ש כל הקורא ק"ש ומדקדק כו' וז"ש בסי"ח ידגיש כו':

א

ס"כד צריך כו'. כן פי' תר"י מ"ש בפסחים שם ולא היו מפסיקין שלא היו קורין בטעמים וכ"כ בטור בשם ר"ע שכן פי' בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה אלא שי"ל דל"ד בטעמים אלא כעין טעמים להפסיק במקום הראוי להפסיק וכמ"ש בירושל' וז"ש בהג"ה אבל כו':

א

ס"כה כשיאמר כו'. כמ"ש חייב אדם למשמש כו' ופי' בכל שעה שנזכר:

א

ס"כו יש כו'. ממ"ש בפסחים בבשכמל"ו שיאמר בחשאי ושם מפני תרעומת כו' מ' דבשאר אין קפידא:

א

בין שכופל וכו' – עיין במ"ב במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו:

א

אחר וכו' בשכמל"ו – עיין במ"ב לענין בדיעבד אם לא אמרו. הנה המגן אברהם הביא בשם השה"ג והב"ח שאין מחזירין אותו והלבוש פוסק דמחזירין אותו והנה אף שמדברי המגן אברהם משמע דמסכים עם הלבוש שמחזירין אותו והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו מ"מ לענ"ד נראה שהדין עם הש"ג וב"ח עיין בפסחים נ"ו ע"א ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ובברייתא שנייה אלו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' אלא שלא מיחו בהם חכמים ואם איתא דמחזירין אותו ולא יצאו ידי חובת ק"ש עי"ז היה להם למחות בהם כמו על אידך דברים דלא היה איסור דאורייתא בהם ג"כ כמ"ש שם בגמרא ואעפ"כ מיחו בהם ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין ופירש רש"י בין אחד לואהבת ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ועוד מריש פ"ב דברכות מוכח כדברי דאיתא שם היה קורא בתורה [פרשת ק"ש כדפירש"י] והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא והלא לא אמר בשכמל"ו א"ו דיצא בדיעבד. והתינח אם נפרש אם כיון לבו לצאת (דז"ל הגמרא שם ש"מ מצות צריכות כונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה) נוכל לאמר ג"כ דמיירי דאמר בשכמל"ו אבל אם נפרש כיון לבו לקרות בתורה סתם ואעפ"כ יצא כדחיית הגמרא שם בודאי לא מיירי דאמר בשכמל"ו ואעפ"כ יצא [הג"ה וסבור הייתי להעמיס ענין זה בדברי הירושלמי רפ"ב דברכות במה שאמר שם ואינו מפסיק ולא תנינתה וכו' היינו האם אינו מפסיק לומר בשכמל"ו ואעפ"כ לא תני דבר זה וה"ה לענין הברכות אפשר דוקא אם בירך אותם עי"ש בירושלמי וא"כ יהיה מזה סייעתא לדברי הלבוש אך מדהשמיטו הפוסקים זה מסתמא אין מפרשין כן להירושלמי] ואין לדחות דהמשנה אתיא כר"מ הנ"ל דאין לומר בשכמל"ו חדא דר"מ גופא סובר דצריך לומר בשכמל"ו כמו דאיתא להדיא בירושלמי בפסחים בפ' מקום שנהגו ואפילו לרש"י הנ"ל דהיה לו גירסא אחרת בירושלמי בזה כמו שכתבו המפרשים מ"מ אין לומר כן דא"כ איך העתיקו כל הפוסקים את דין המשנה בסתמא ולא אישתמיט אחד מהם לומר דלדידן דפסקינן כר"י לא יצא בסתמא רק אם אמר בשכמל"ו אלא ודאי דבכל גווני יצא. ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו ס"ו דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מ"ש כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן. ולולי דמסתפינא הו"א דגם הלבוש מודה בזה דלא אמר רק שצריך לחזור ולא הוי כשאר פסוק שבק"ש שאין צריך לחזור עבור הכונה אפילו אם לא התחיל עדיין הפסוק שאחריו ונ"מ אם הוא עומד קודם ואהבת אבל אם כבר קרא ק"ש אך שדילג בשכמל"ו אין צריך לחזור עבור זה רק יאמר אותו במקום שנזכר ואפשר דג"ז אין צריך מצד הדין:

א

ידגיש יו"ד של שמע ישראל וכו' – ועיין בספר יסוד ושה"ע שמראה לעין כל את גודל קלקולי התיבות וחסרון האותיות במי שאינו נזהר בקריאתה:

א

במג"א ס"ק ט ואישתמיטתיה. נ"ב והתלונה גם על ר"י שבב"י וגם הרב ב"י לא דחאה אלא מהירושלמי ולא מש"ס דילן. ואולי הנוהגים היתר ס"ל כשיטת הסוברים דוקא מילי מילי ותני לה אסור ובהכי מיירי בהאי דסוכה דהיו אומרים ב' פעמים ליה זה אסור אבל אמר פסוקא פסוקא אינו אלא מגונה דמחזי כמשתטה ובציבור לא שייך הכי ומש"ה כופלים שמע ישראל. ועור נראה לי דס"ל כשיטת הרא"ש דפסק רמ"א ביו"ד סי' קמ"א סוף סעיף ד' דברבים ליכא חשדא ופסק כן המג"א לקמן סי' רמ"ד ס"ק ח' וא"כ ה"נ בציבור ליכא חשדא דשתי רשויות. והש"ס דסוכה אזלה לאידך לישנא דהש"ס דע"ז דף מ"ג ע"ב ופסקו הרי"ף והרמב"ם וכן הרב המחבר שם בש"ע יו"ד סי' הנ"ל כן ע"ש וק"ל. מ"מ היכא דלא נהונ לא נהוג עוד כן כמ"ש הש"ך ביו"ד שם ס"ק כ"ז דלכ"ע מכוער הדבר לרבים והכא נמי. ויש קצת עיון מהאי דתודוס שהנהיג בני רומי ורבים הוו ואפ"ה חשו לחשדא דמחזי כקדשים בחוץ וי"ל היינו דשלח ליה אלמלא תודוס אתה ר"ל דס"ל בעלמא ברבים ליכא חשדא שהרי דרש מה ראו המו"ע וכתבו התוס' משום דאנדרטי הוי משמע דסבירא ליה לתודוס כיון דהוי ברבים דכל ישראל השתחוו לא היה שייך חשדא והיה להם להשתחוות אי לאו משום ק"ו דצפרדעים וקידוש השם חמור אפילו בכה"ג ועיין פ"ק דמגילה דאמר רשב"י שנתחייבו כליה על שהשתחוו ולא למדו ק"ו זה. ואולי רשב"י מחמיר בק"ו טפי שהרי ס"ל עונשין מן הדין:

א

סעיף ט' אסור לומר שמע שמע ב' פעמים וכו'. נ"ב הנה בסליחות לשני ב' נתקן לומר ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה. ולפענ"ד אינו נכון דהרי במשנה דסוכה פ"ה קאמר שם שהיה אומר אנו ליה וליה עינינו ופריך שם הגמרא בדף נ"ג דהא האומר שמע שמע משתקין אותו ומשני דהיו אומרים אנו ליה ועינינו ליה מיחלות ופירש"י כיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה. א"כ משמע דלולא זה אסור לומר תרי זימני. ואין לומר דבמשנה נקט להו כחדא אנו ליה וליה עינינו לזה אסור אבל לדידן דמפסיק בהו בלשון ועינינו לית לן בה זה אינו חדא דאין זה סברא כלל לממ"ש רש"י דתליא מלתא אם מדכר להו אתרי מילתא א"כ מה לי אם אומר וליה תהלה או בסוף והרי סוף סוף נאמר פ"א תיבת ליה על אנו ופ"א על ועינינו וממ"ג אם זה נחשב תרי מילתא אף באומר תכופין לית לן בה ואם לא נחשב תרי מילתא מה לן אם מפסיק בלשון ועינינו תחלה. ועוד אם ההפסק מהני למה מוסיף הש"ס אריכות ועינינו ליה מיחלות הו"ל לתרץ בקיצור דצריך להיות להיפוך אנו ליה ועינינו ליה ובע"כ דאף זה לא מהני אם אינו מפרש לשון מייחלות. א"כ לנוסח דידן הוה כאומר שמע שמע ואינו נכון. לכך ראוי לתקן רק פעם אחת לומר השם ובכל זאת אנו ועינינו ליה כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב: סעיף י"ג אחר פסוק ראשון צ"ל בשכמל"ו וכו'. נ"ב הצל"ח בפ"ד דפסחים רצה להמליץ עבור הנוהגים לומר בשכמל"ו בקול רם דמ"ש הש"ס נימריה לא אמרו משה היינו רק להפסיק ביניהם בין הפרשיות בזה כיון דלא אמרו משה אין להפסיק בינם בעצמינו וצריך לומר בחשאי אבל שלא באמצע הפרשה מותר לומר בקול רם. והנה אם כי הי' נראין דבריו אך אין דבריו נכונים אליבא דאמת שנוהגין דביוה"כ אומרים אותו בקול רם באמצע ק"ש. בשלמא אם כוונת הש"ס מצד גוף הפסוק דאין לאומרו בקו"ר מכח דהוה שבח גדול וראוי רק למלאכי השרת אתי שפיר דביוה"כ דאנן כמלאכי השרת מותר לאומרו בקול רם אבל אם הכוונה רק מכח דהוה הפסק בין הפרשיות א"כ מה לי כל ימות השנה מה לי יוה"כ ומה ענין מה דאנו דומין למלאכי השרת להיות מפסיקין בין הפרשיות. וגם מ"ש לא נימריה אמרו יעקב היכן מוכח דאמר יעקב כן בין הפרשיות. לכך ודאי העיקר כפשוטו. ולכך לפי מנהגינו שאומרים ביוה"כ בק"ש בקול רם אין ראוי לאומרו כלל בקול רם בשאר ימות השנה אף שלא בק"ש דאל"כ הוו תרי קולי דסתרי אהדדי כנלפענ"ד נכון בזה ודו"ק היטב:

א

[א] בכוונה וכו'. צריך לכוין שיש בפרשת שמע עד ובשעריך ארבעים ושתים תיבות, והוא כנגד שם הגבורה שם של מ"ב כדי לכלל השמאל בימין כי הפרשה עצמה של ואהבת היא הימין, ולכן המדקדקים בשעת קריאת פרשת ואהבת משימים יד שמאל לתוך יד ימין, כן כתב באר מים חיים. כתב ר' דוד אבודרהם עיי"ן [של] שמע ודלי"ת של אחד הוא סימן ע"ד רמז לעדות, דבר אחר שמע נוטריקון שאו מרום עיניכם, למי שדי מלך עולם, אימתי שחרית מנחה ערבית, ואם תעשה כן תקבל עליך עול מלכות שמים שהוא שמע למפרע. כתב ר"א מגרמייזא כיון שאבדה זכות של נעשה אמר הקדוש ברוך הוא במה שנשאר ביד זכות של נשמע בו יהיו מיחדים את שמי לכך נתן להם שמע ישראל בלשון שמיעה, עד כאן. כתב הכלבו דף ה' טוב להרהר בעוד שקורא קריאת שמע בעשרת הדברות כי כולן נרמזים בשלושה פרשיות אלו. אנכי ה' אלהינו, לא יהיה לך, ה' אחד. לא תשא ואהבת, מאן דרחים לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור למען תזכרו. ועשיתם את כל מצותי, זו שבת ששקולה כנגד כל המצוות. כבד למען ירבו ימיכם. לא תרצח ואבדתם מהרה, מאן דקטל מתקטל, לא תנאף לא תתורו, ואני מצאתי בירושלמי כדברי כלבו דליבא ועינא סרסורא דחטאה, לא תגנוב וכתבתם על מזוזות ביתך, ולא חבירך, עד כאן. ובשל"ה דף נ"ג כתב בשם ספר באר מים חיים הרמזים בענין אחר. ומדכתב של"ה נראה בעיני דטוב לכוין בעשרת הדברות, וכבר כתבתי כן בשם הכלבו מבואר שלא ראה אותו:

ב

[ב] באימה וכו'. ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוין בשעה שקורא שמע להיות נהרג על קידוש השם, וזו היא בכל נפשך כי אז בכוונה זו יקראנו באימה ורתת וזיע, ב"ח ועיין לעיל סימן נ"ט סעיף ד':

ג

[ג] כחדשים וכו'. גמרא פרוטגמא חדשה וכו' פירש הפרישה דלהכי המשילו לפרוטגמא כאדם הקורא כתב ציווי המלך כשקורא במתון גדול כל ציווי וציווי בפני עצמו להבינו על תכונתו, כך יקרא קריאת שמע כל ציווי וציווי עונש ועונש הנזכר בה ישים לבו עליו להבינו מה ציווי המלך הגדול ברוך הוא:

ד

[ד] ה' אלהיכם וכו'. ולא אני ועיין בתשובת נחלת שבעה סימן כ"ז:

ה

[ה] בט"ו ווי"ן וכו'. בפרק כל כתבי מאי אמן אמר ר' חנינא אל מלך נאמן. ואני מצאתי כי ט"ו ווי"ן עולה תשעים ותשעים הוא שלושה למדי"ן וצורת הלמד הוא יו"ד וי"ו יו"ד הרי שלוש פעמים כ"ו כמנין השם של ד' שלוש פעמים, ועיין עוד במטה משה ושל"ה שם. ועוד מצאתי בספר המנהיג זה לשונו שמעתי כי על מעשה הווי"ן לעמודים חשדוהו ישראל למשה רבינו ע"ה, ובאו הווי"ן לפני המקום להוציא מן החשד על כן תיקונם בזה, עד כאן לשונו:

ו

[ו] עם הציבור וכו'. אבל במטה משה כתב וזה לשונו מורי מהר"ש לא היה אומר אל מלך נאמן לא בציבור ולא ביחיד והכי נכון באם הקפידו משום הפסק מה לי יחיד מה לי ציבור, עד כאן, ועיין בלחם חמודות דף י"ג. ונראה לי להכריע דבשחרית שיחיד יכול לכוין בט"ו ווי"ן לא יאמר אל מלך נאמן אבל בערבית שאין תקנה אחרת יש לאומרה. אך ראיתי בשל"ה ומטה משה תקנה אחרת שיכוין בוי"ו דואמונה דוא"ו מלא ג' אותיות וא"ו וא"ו בכלל, רצה לומר מן א' עד וא"ו בגמטריא אהי"ה שתי ווי"ן שתי פעמים אהבה וצורת ה"א כ"ו כזה דהיינו שעושה יו"ד וא"ו ויו"ד כנגד שם של ד' הרי כאן שלושה שמות ובצרור המור כתב דיכוין בפסוק פדית אותי ה' אל אמת שהוא כנגד ה' אלהיכם אמת:

ז

[ז] ליתן ידיהם וכו'. וכן כתב בטור ובשולחן ערוך סימן ס"א ומשמע קצת שנותן שתי ידיו על עיניו, אבל לשון השולחן ערוך מהר"י לורי"א ז"ל יסגור עיניו בידו הימנית ובידו השמאלית יאחז ארבע ציציות, עד כאן. ואולי השולחן ערוך והלבוש בקריאת שמע של ערבית מיירי שאין לוקחין הציצית ביד ודחוק, גם אפשר דלשון ידיהם דעלמא קאמר ומיירי ביד אחת, וכן משמע במהרי"ל הלכות תפילה זה לשונו הניח ידיו על עיניו עד שיסיים כוונת אחד, עד כאן. ועיין במעדני מלך שם בדין רמיזה דפתיחת עיניו:

ח

[ח] צריך וכו'. בלבוש וצריך להפסיק בין כל תיבה ותיבה והוא מטור ופרישה, ונראה דרצה לומר שלא יאמר התיבה במרוצה אלא במתון מתון כאילו מונה מעות, והוא דצריך ליתן ריוח בין הדביקים ענין אחר הוא והוא שלא יאמר על לבבך בנשימה אחת, אלא על בנשימה בפני עצמה ולבבך בנשימה בפני עצמה, וזהו הריוח שנותן בין נשימה לנשימה, אבל שאר תיבות יכול לומר בנשימה אחת רק שיפסיק בין תיבה לתיבה, עד כאן, ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ה':

ט

[ט] בשמים ובארץ וכו'. לשון הסמ"ק שיחשוב שהוא יחיד בשבעה רקיעים וארץ אחת הרי שמונה, עד כאן. ור' דוד אבודרהם כתב בשלוש אותיות של אחד נכללים ג' עולמות שיכוין בא' להקב"ה שהוא ראשון, ובח' לשמונה גלגלים, ובד' לארבע יסודות שהעולם הזה מיוסד בהם, עד כאן. כתב עץ חיים כשאומר ה' אלהינו ה' אחד יכוין על ד' אותיות של הוי"ה, כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו יכוין על ד' אותיות של אדנו"ת, כשאומר לעולם ועד יכוין לשם יאהדונה"י:

י

[י] רומז חטוטרת וכו'. כלומר שהוא חי ברומו של עולם ולא יאריך בחי"ת יותר מדאי:

יא

[יא] ויאריך בד' וכו'. פירש הב"ח כשידגיש בדלי"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב וכו' ולא כאותן המאריכין בד' בנקודות הצר"י תחת הדלי"ת ומפסיקין הכוונה, עד כאן:

יב

[יב] להטות הרא"ש וכו'. מצאתי שהטיה תהיה מזרח צפון מערב דרום, אבל לא מזרח מערב דרום צפון. הלבוש יאריך בא' קצת ויכוין שהוא אחד אבל לא יאריך שלא ישמע אי חד שפירושו אי חד חס ושלום, עד כאן. עוד נראה לי טעם אחר משום דאי משמעתו לשון אוי כדכתיב ואי לו האחד שיפול. כתב מגדל עוז קיבלתי האל"ף כמעט חוטפן בה למיעוט התבוננות בה ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישין, עד כאן:

יג

[יג] ידגיש וכו'. ומכל מקום לא ידגיש יותר מדאי נשמע טי"ת והוי אחט, לבוש, ועוד משתבשין הרבה שעל ידי שמדגיש יותר מדאי מוסיפין בה תנועת השו"א ומשבש הקריאה, כן כתב לחם חמודות דף י':

יד

[יד] לא יחטוף וכו'. פירוש שלא יקרא בחט"ף רצה לומר בשב"א בלא קמ"ץ:

טו

[טו] אם לא כיוון לבו בפסוק ראשון כתב הב"ח יש לאומרו בחשאי, ואם מתפלל ביחיד וליכא שומעין יכול לאומרו בקול רם כיון שלא כיוון. והט"ז בסימן ס"ב כתב עוד תקנה דימתין איזה זמן, דוקא ברצופין משתקין אותו:

טז

[טז] על מטתו וכו'. ודקדק על מטתו מותר כדכתב הלבוש טעמא שאינו אלא משום שמירה אבל בקריאת שמע שחרית וערבית אין לכפול כל הפרשה עם פסוק ראשון, גם בקריאת שמע על מטתו כתב דיש אומרים שגם בזה יש ליזהר. ומשמע דסבירא ליה שראוי ליזהר כדבריו, וכן משמע בבית יוסף דיש לחוש לדברי מהר"י אבוהב, ויש אומרים אלו הן דברי מהר"י אבוהב. ומזה יתבאר למעיין שכל תמיהות שיירי כנסת הגדולה על השולחן ערוך בזה המה לחינם, כי במה שפירשתי נתרווח הכל, עיין שם כי קיצרתי. ומשמע דפסוק ראשון בלבד אף על מטתו אסור לכולי עלמא:

יז

[יז] יש ללמדם וכו'. אבל הב"ח כתב דאין לשום חכם וגדול לבטל המנהג במקומות שנהגו כן, דדוקא כשיחיד אומר אותו בפני הציבור אסור, אבל כשכל הציבור אומרים כן לעורר הכוונה שרי, עד כאן. וקשה מדפריך הש"ס בסוכה דף מ"ה על מתניתין דאמרו אנו ליה וליה עינינו, איני והא כל האומר שמע שמע וכו' והתם בציבור אמרו מנלן, לבוש. וצריך לומר דשאני התם דלא הוי עושים רק לשיר ושבח בעלמא ולא לעורר הכוונה, שוב נדפס ספר מגן אברהם ודחה הב"ח לגמרי וכתב דאשתמיט לב"ח ש"ס הנזכר לעיל וליתא. גם נראה לעניות דעתי קצת ראיה לדברי הב"ח מסוכה דף מ"ה דקאמר דאומרה ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים, ולכאורה קשה הא הוי כאילו אמר שמע שמע, אלא דשאני בציבור וכיון דפירש רש"י שם זה לשונו מודים לאו לשון הודאה אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים, עד כאן, אפשר דהוי כמו קבלת עול מלכות שמים. עוד נראה לי לתרץ דכיון שמפסיק בלך אנו משבחים לא הוי כאילו אמר שמע שמע בזה אחר זה, וכהאי גוונא כתבו של"ה ונחלת צבי דאותם הנוהגים לומר שמע וכו' בשעה שהשליח ציבור אומר ויעבור אין בכלל זה מאחר שאין תיכף באמירתם ותמיד סליחה מפסיק, עד כאן. וראיתי בספר תאוה לעינים שמתרץ דלזה תיקן רש"י במה שכתב מודים לאו לשון הודאה וכו' פירוש דבמודים איכא שני פירושים או לשון הודאה או לשון מודים כלומר שאינן כופרים ואם כן פעם אחת לשון הודאה, והשני לשון מודים וכיון דכל חד הוי ענין אחר אין לחוש בכפל, עד כאן. ותימא דעל כרחך גם בראשון אינו לשון הודאה דאם כן קושיית הש"ס במקומה עומדת דהוי משתף שם שמים ומזבח, ונראה לי שלזה תיקן רש"י ופירש שאינו לשון הודאה. ועוד יש לתמוה עליו בענין זה אלא שכוונת ספרי זה הוא בענין פסק הלכה. ולענין שאומרים שמע ישראל כששליח ציבור אומר ויעבור סיים בשל"ה דף רי"ג יישוב ומנהג טוב בעיני כי אחד הוא בגמטריא שלוש עשרה וראוי להזכיר בשלוש עשרה מדות. אבל ראיתי בלחם חמודות דף מ"א, נראה לי שהוא בכלל משתקין אותו ולפחות מגונה הוא וראוי לבטלו, עד כאן. וכבר כתבתי דהנחלת צבי כתב כשל"ה, ותימא שלא הזכיר מדברי הלחם חמודות, ועל כל פנים נראה שאין למחות כלל בעושין כן, גם נראה דבפעם ראשון ודאי יש לכל אדם לנהוג לאומרו. ולענין שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלוש פעמים ביום כיפור כתב הט"ז כיון דקאי על שמע ישראל דאמר פעם אחת ליכא למטעי:

יח

[יח] שתי פעמים אמן וכו'. אבל מותר לומר אמן ואמן בוי"ו כדכתיב בפסוק, לבוש, קצת קשה אם כן מאי פריך בסוכה שם על מתניתין דאמרו אנו ליה וליה עינינו הא ולי"ה בוי"ו קאמר ויש לחלק. ולדינא משמע במגן אברהם שיש לומר אפילו אמן אמן, ושכן כתב הבחיי בפרשת בשלח דהכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות, ועיינתי בבחיי וכתב וכל המכוין והכופל וכו' משמע דדוקא מכוין בעינן, ואם כן מי שאינו מובטח שמכוין כראוי לא יעשה כן דומיא קצת דשני תפילות דסימן ק"ז:

יט

[יט] ברוך שם כבוד מלכותו ועד וכו'. כתבו שלטי גיבורים וב"ח שאם לא אמרו כלל אין מחזירין אותו, עד כאן, וטעמו דאינו אלא תקנה כיון דאמרה יעקב. אבל מגן אברהם כתב על זה וזה לשונו הלבוש כתב שאפילו אמרה ולא אמרה בכוונה צריך לחזור, עד כאן, ועיין לקמן סימן ס"ג סק"ט:

כ

[כ] כדי להפסיק וכו'. ועוד טעם בלחם חמודות דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ברכה ולא לשון קבלה. כתב בשל"ה דיש להפסיק בין שמע לישראל, וכן בין ה' לאלהינו, ובין ה' לאחד:

כא

[כא] דלא לישתמע וכו'. ורב האי גאון פירש הטעם תזכרו בגמטריא תרי"ג נשאר הכ"ף דל מינייהו שמונה עשרה כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע פשו להו שתים כנגד שתי פעמים אני ה' אלהיכם. וכתב במטה משה ולי נראה דתזכרו (עם האותיות שהם חמשה) בגימטריא כ"ב תרי"א לרמוז על תרי"א מצוות המעשיות הכלולים אותיות התורה. וזהו למען תזכרו ועשיתם דבמצוות המעשיות קמיירי שהם תרי"א אבל השנים מפי הגבורה שמענו הם עיונית ותלוים בעיון המחשבה וכנגדם אמר שתי פעמים אני ה' אלהיכם וזהו דבר נכון:

כב

[כב] של וזכרתם דלא לשתמע בשי"ן ושכרתם לשון שכירות (לבוש) אבל במטה משה כתב דליכא למטעי למימר ושכרתם את כל מצוות ה', עיין שם באריכות. וכן בטור ואבודרהם כתב הטעם דלא לישתמע בדמ"ך ופירושו שהוא מלשון ויסכרו מעיינות תהום יסכר פי דוברי שקר. שוב מצאתי ברוקח סימן ש"כ שכתב בשם מדרש ויכלו כדברי לבוש. ותימא על מטה משה דאישתמיט ליה דברי רוקח:

כג

[כג] דלא לישתמע והאו וכו'. פירוש לפי שהקמ"ץ תחת הה"א מביא האל"ף:

כד

[כד] בכל לבבך וכו'. כתב רד"ק בספר מכלול לא אסרו להפסיק שלא לתת מקף בין שתי הלמדי"ן כאשר הוא, אלא אף על פי שיקרא במקף יתן ריווח והבדל בל' שידמה כי שתי למדי"ן קרא כי הנה בכל הוא נקוד קמ"ץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחול"ם וזה לא אמרו חז"ל להחליף התנועה אשר נתנו למשה בסיני, עד כאן:

כה

[כה] כגון ולמדתם וכו'. אבל בשל"ה בשם ספר באר מים חיים כתב דבכל אל"ף שאחר מ"ם צריך להפסיק אפילו כשאין שייך טעם דמותם כגון ועבדתם אלהים אחרים עיניכם אשר זונים אחריהם לאלהיכם אני, אלהיכם אשר, לאלהים אני, אלהיכם אמת. ועוד השיב כל תיבה שתחילתה אל"ף אפשר שלא ירגישנה במבטא צריך הפסק, כגון אשר אנכי, מצותי אשר אנכי, את ה' אלהיכם, מטר ארצכם, ועצר את, אשר ה', דברי אלה, ויאמר ה' אל, דבר אל, מצות ה', אשר אתם ה' אלהיכם. וכן בדרך ובשכבך צריך להפסיק בין נפשכם וקשרתם בין הדברים האלה, שלא יראה כאומר הדברים מאלה וכן וכתבתם על. וכן ראוי לדקדק ביו"ד של יהיה יפתח ירבו ודומיהן שלא יראה כאילו מתחלת התיבה באל"ף איהיה איפתח אירבו:

כו

[כו] ולא יניד הנח וכו'. פירוש כגון ב' שניה שבלבבך שנקוד שב"א ומשפטה להיות נחטפת ואז הוא נחה ואז נקרא שב"א נח, ואם יקראנה כאילו היא נקודה כנקודת ציר"י ואז היא נד"ה וזה נקרא שו"א נע או שב"א נד ועל זה אמר שלא יניד הנח וכו', כן מצאתי כתב, ועיין מגן אברהם:

כז

[כז] וקשרתם וכו'. ובטור ובלבוש איתא והיו לאות וכבר כתבתי בסימן כ"ח וטעות הוא וצריך לומר וקשרתם לאות:

א

שאחר מ"ם. אבל בשל"ה כ' בשם ספר באר מים חים דבכל אל"ף שאחר מ"ם צריך להפסיק אפי' כשאין שייך טעם דמותם. כגון ועבדתם אלהים עיניכם אשר. זונים אחריהם אלהים אני וכדומה. וכן יראה לדקדק ביו"ד של יהיה יפתה ירבו ודומיהן שלא יהיה נראה כאלו מתחלת התיבה באל"ף איה"ה איפת"ח אירב"ו ע"ש עוד דיקדוקים אחרים:

ב

בתפילין וה"ה בציצית כשזכרם. ועיין ת' רשב"א הא דא"צ למשמש במזוזה באמרי וכתבתם וגו':

א

א) [סעיף א'] יקרא ק"ש בכונה באימה וכו'. בזוהר חדש במדרש רות דק"ט ע"ב תפליג מאד בענין אמירת קריאת שמע בכוונה ועל כן רציתי להעתיקו להראות כמה גדולה מעלת קריאת שמע וז"ל שם:

ב

א) חלון אחרא דבסטר דרום ביה קיימין שית משקופין לאעלאה לאינון דלעאן קריאת שמע ברעותא ובכונה כל יומא, א"ר פרחיא האלהים כד אסתכלנא בההוא חלונא דפלגא קריב ההוא ממנא נענאל שמיה די ממנא על תרעא דסטר דרום. אמר לי קים בקיומך וחמי האי חלון דלית רשו לאעלא תמן ולא למחמי ביה בר אינון דלעאן קריאת שמע כדקא יאות, וכל אינין דלעאן ק"ש כדקא יאות שתין ממנן עאלין קמיה דמשיח ומכתירין ליה בכתרין קדישין ואמרין ליה דא הוא כתרא דפלוני דלעא בק"ש כדקא יאות, שאילנא ליה ואמרית ליה מארי ק"ש כדקא יאות מאי היא, אמר לי אי חסיד רזא עילאה איהו הכא בק"ש ואית בה ד' פרשיין, פרשה קדמאה דייחודא דאיהו יחודין בתריסר תיבין, שית תיבין ביחודא עילאה ושית תיבין ביחודא אחרא, פרשה תניינא והיו הדברים האלה במ"ב תיבין ברזא דשם דמ"ב אתוון (והוא של אנא בכח וכו' כמ"ש בפע"ח שער ק"ש פ' כ"ד בשם הזוהר יעו"ש ושער הכוו' בדרושי הלילה דרוש ה' ודרוש ט'.) פרשה תליתאה והיה אם שמע דאתכליל לימינה בשמאלא, ושמאלא בימינא, ואיהו ברזא וסתרא דרתיכא קדישא עד ושמתם, דאיהי פרשתא דשלטא על כולא איהי ברזא דע"ב תיבין גו רזא דע"ב שמהן דרתיכא קדישא (והוא שם ע"ב של ויסע ויבא ויט כמ"ש בפע"ח שם פ' כ"ג ושער הכוו' שם) פ' רביעאה ושמתם דאיהי חמשין תיבין דאיהי לקבל חמשין תרעין דבינה. פ' דציצית כלילא מכולהו וסלקין פרשיין למניינא [אברוי] דאדם וכו' ותא חזי כל מאן דאשלים ייחודא כדקא יאות ומכוין בפרשיות אלין בכל יומא זכי לאלין משקופין וחלונין למראה, שליט הכא ולית מאן דיעכב על ידוי ובלבד דיקרי כדקא יאות ויכוין בהני רזין עילאין ואחוד בימינא דילי. ואמר לי אי חסידא תא חמי יקר דאינון דמיחדי שמא קדישא כדקא יאות ולעאן ק"ש כגיונא דא. אעילנא בחד היכלא ובההוא היכלא הוו שס"ה היכלין בחושבן יומי שתא. אברהם יצחק ויעקב שליטין בההוא היכלא ואדם הראשון בגיוייהו. וחמינא כמה חבילי נשמתין מתלבשאן בחידו ברקימו דאילנא דחיי וכמה גוונין דיקרא עילאה ועיילין גו היכלא, ויופיאל רב ממנא על כולא רב ממנא דאורייתא בהדייהו, פתחו ואמרו התעטרו קדישי עלמא הא בניהון דקא מייחדי שמא קדישא ומכווני ברעותה דפרשייין דק"ש, ואדם הראשון קא חמינא דמשתדל בהו' ובשעתא דעאלת ק"ש דקרי בר נש סליקת בקדמיתא להאי היכלא וארח בה אדם הראשון. אי חסיר אות אחת מק"ש לא מקבל לה דהא חסר בנינא דאדם דאיהו רמ"ח באינון תיבין דחוזר הש"ץ. ואי אשכח יתה כדקא יאות מקבל לה ונטלין לה אברהם יצחק ויעקב מניה ונשקין לה. מאן חמי חדוה מאן חמי ערבוביא בכל אינון צדיקייא דבגינתא דעדן דקא אתיין בההוא חדוה. ובשעתא דייתי להאי עלמא מאן יחמי חדוה דיליה דאותבין ליה אבהן לגבייהו תרי זמני ביומא. ובכל יומא נחית עליה טלא מרישא דמלכא ובההוא טלא ידעי ואכלי מיכלא די מלאכי עילאין אכלין וידעין מה דהוה ומה דיהוי ומה דזמין למיהוי עד זמנא דקב"ה יוקים לגופי דסרחן בהאי עלמא ויוקים לון קב"ה בבניינא מתתקנא כדקא יאות עכ"ל, הרי ידעת כמה גדולה מעלת האומר ק"ש בכוונה וא"כ צריך האדם ליזהר תמיד לזכור דברים אלו בכל זמן שיקרא ק"ש ערב ובקר חק נתן ולא יעבור, ולפחות יתן לבו להבין פי' המילות ולא יחסר תיבה או אות ובפרט כוונת השמות:

א

ב) ויכוין שבפרשה א' מן ואהבת עד סופה חוץ מן פסוק שמע ישראל וכו' וברוך שם וכו' יש בה מ"ב תיבות כנגד שם בן מ"ב אנא בכח וכו' ובפרשה ב' מן והיה אם וכו' עד ושמתם ג"כ בכלל יש ע"ב תיבות כנגד שם ע"ב של ויסע ויבא ויט, ומן את דברי אלה וכו' עד סוף הפ' יש חמשים תיבות כנגד חמשים שערי בינה, ובפ' ציצית יש ג"כ ע"ב תיבות עם ג' תיבות שחוזר הש"ץ והם ג"כ כנגד ע"ב תיבות שיש בפסוקי ויסע ויבא ויט כמ"ש בפע"ח שם ושער הכוונות שם. אלא שפ' והיה הוא בישר והפוך וישר ופ' ציצית כולם בישר כמ"ש בסידור הרש"ש ז"ל ועיין זוהר פ' בשלח דף נ"ב ע"א ושער מאמרי רז"ל דף י"ד ע"א בסופו ובחדש דף יו"ד ריש ע"ג יעו"ש. ובסידור הרש"ש ז"ל הם מסודרים דהיינו בפ' א' שיש בה מ"ב תיבות כל תיבה יש למעלה הימנה אות א' של ר"ת אב"ג וכו' ופ' ב' יש למעלה מן כל תיבה שם א' מן ע"ב שמות של ויסע ויבא ויט עד ושמתם ומשם ואילך יש על כל תיבה אות א' משם אהי"ה פשוט עד תשלום מ' אותיות שיש בהם יו"ד אהי"ה וביו"ד תיבות האחרונים יש על כל תיבה שם אהי"ה פשוט ואח"כ בפ' ציצית על כל תיבה שם א' מן ע"ב שמות של ויסע וכו' ועיין לקמן אות ט"ז. ועם פסוק שמע ישראל וברוך שם וכו' הם רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איבריו של אדם כמ"ש בזוהר חדש פ' אחרי מות דף נ"ט ע"א, וכתב עוד שם בזו"ח וז"ל וכל איניש דיקרא ק"ש כדקא יאות כל תיבה ותיבה משפיע בכל אבר ואבר דיליה. ואי איניש לא יקרא ק"ש ביממא ובליליא כל אבר ואבר דיליה יתמלי מן רוח רעה ומכל מילין ומרעין בישין דעלמא עכ"ל. וא"כ יש ליזהר בק"ש שעל המטה לאומרה קודם שתבא לו שינה כדי שיוכל לאומרה כהוגן. ויתבאר במקומו בס"ד:

א

ג) שם יקרא ק"ש בכונה וכו'. איתא בירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בק"ש לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל. תוספות ספ"ק דברכות דף י"ב ע"ב. וכ"כ בזוהר חדש במדרש רות דף צ"ה ע"א חסידים הראשונים תקנו ק"ש כנגד עשרת הדברות וכנגד מנין איבריו של אדם יעו"ש. וכתב י"א בהגה"ט וז"ל ולפי שכתבו בספרים שצריך לכוין בהם באמירת ק"ש ראיתי להעתיקו כאן בפ' ה' אלהינו יקבל דיבור אנכי ה' אלהיך ובה' אחד דיבור לא יהיה לך ובפסוק ואהבת יקבל דיבור לא תשא ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד ובפסוק ואספת דיבור לא תגנוב ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפ' ולא תתורו דיבור לא תנאף. ובפ' למען תזכרו דיבור זכור את יום השבת ששקול ככל התורה. ובפ' אני ה' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר עכ"ל. וכ"כ א"ר אות א' בשם הכלבו. מו"ב סי' ב' או' כ"ג. חס"ל אות ד':

א

ד) כתב הרד"א עיין של שמע ודלת של אחד הוא סי' עד רמז לעדות, ד"א שמע נוטריקון ש"או מ"רום ע"יניכם למי, ש"די מ"לך ע"ולם. אימתי, ש"חרית מ"נחה ע"רבית. ואם תעשה כן, תקבל ע"ליך עול מ"לכות ש"מים שהוא שמע למפרע עכ"ד. והביאו א"ר אות א', ש"ץ דצ"ה ע"ב:

א

ה) שם יקרא ק"ש בכוונה וכו' אמרו במסכת ברכות כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו דהא כתיב בה טוטפות מכאן אני למדין כיוצא בזה כל הקורא ק"ש בלי כוונה מעיד שקר דהא כתיב בה בכל לבבך, יוסף לחק יום א' מסדר מקץ מס' החרדים דס"ח ע"א. יפה ללב אות א':

א

ו) שם באימה ביראה וכו' נראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוין בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו עול מלכות שמים להיות נהרג על קדוש ה' המיוחד דזהו ובכל נפשך אפי' נוטל את נפשך וע"ז אמר הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכוונה זו יקראנה באימה וביראה ברתת ובזיע. ב"ח, א"ר אות ג'. ועיין לקמן אות כ"ח:

א

ז) שם ברתת ובזיע. זיע סגיא ראוי שיחול על האדם בחשבו מה יעשה כי יקום אל וכי יפקוד על דרכיו אשר כמה פעמים עברו עליו שלא קיים דין הנזכר בש"ע לקרא ק"ש באימה ביראה ברתת ובזיע והחי יתן אל לבו לזכור דברים אלו שיצאו מפי מרן הקדוש ז"ל תמיד בכל זמן שיקרא ק"ש ולא יעבור כי הרגל נעשה טבע ודברים שהורגל האדם בהם צריך זהירות הרבה כדי לקיימם כתקנם. וה' יזכני תמיד לעשות רצונו ולעיבדו בלבב שלם אנחני וזרעינו וזר"ז עד עולם:

א

ח) [סעיף ב'] אשר אנכי מצוך היום, היינו לומר בכל יום יהיו בעיניך כחדשים וכו' וז"ל מהרח"ו ז"ל בשער מאמרי רז"ל בפירושו לפרקי אבות. הנה ג' זמנים קבעו רז"ל לתפלה שחרית מנחה ערבית, ואעפ"י שסדרו סדר התפלה וק"ש יש חילוק ביניהם כפי הזמנים כי כל אחד יש לה חידוש ואינה דומה לחברתה ולכן אין דרך להתפלל דרך קביעות בעלמא ה"א להתפלל בכל כוונתו כמו שמתפלל תפלה וק"ש חדשה כי בכל תפלה ותפלה מתחדשים מוחין חדשים לגמרי כי אין לך שום תפלה שלא יתחדש אור שפע בה אבל לא ראי זה כראי זה וכו' ויש הפרש גדול בין תפלה דחול לתפלה דשבת ובין תפלה דר"ח ובין תפלה דיו"ט ודחה"מ ולא די זה אלא תפילות של יו"ט עצמם כמו תפלה דסוכות לפסח וכיוצא בזה, גם בכל יום ויום עצמם אינו דומה תפלת שחרית לתפלת מנחה וערבית וכיוצא בזה. גם אפילו בימי החול עצמה אינו דומה תפלה של יום זה לתפלה שלאחריו ולא ראי זה כראי זה ואין לך כל תפלה ותפלה מיום שנברא העולם עד לעתיד שתדמה לחברתה כלל ועיקר. וסוד הענין בקיצור כי הלא התפילות בחינתם לברור בירורי ז' מלכים ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה הם מחודשים ומשונים ואינם הברורים עצמם כי בכל תפלה ותפלה עולים ניצוצים וברורים שעדין לא עלו בשים זמן וגם כפי סדר ערך אלו הניציצות העולות כן כנגדם הוא סדר הזווג העליון ויניקה ומוחין והמשכתם כפי סדר ערך הבירורין ואין להאריך יותר בזה, וז"ס שאנו אומרים בכל יום ובכל שעה התפלה ואינו מספיק בתפלה אחת ביום, והטעם הוא כי בכל תפלה ותפלה נעשה בחי' מחודשת מה שלא נעשה בתפלה זולתה ודי בזה, וכן הענין בכל ק"ש כי כל ק"ש משונה מחברתה. אך כל זה בסוד הפרטים אמנם בסוד הכללים שק"ש שחרית דחול כולם כונה אחת להם וכל ק"ש דערבית דחול כולם כונה אחת להם וכן כיוצא בזה עכ"ל. וכ"כ בשער הכוונות בדרוש שינוי התפילות דף נ"ט יעו"ש, ועיין בתיקונים תיקון ששה וחמשים ושער הכוונות בדרוש שינוי שבין שבת ליו"ט דף ע"ז ע"א ומ"ש הרש"ש ז"ל בנה"ש דף י"ט ע"ג הנד"מ ודו"ק:

א

ט) שם בכל יום יהיו בעיניך כחדשים וכו'. והכיאמרינן בפ' הרואה (ברכות דף ס"ג ע"ב) הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם וכי אותו היום נתנה התורה לישראל והלא אותו היום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני. תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם ע"כ. והביאו הפר"ח או' ב'. יפה ללב או' ב' גם זה היום הנה יום בא לומר כי בעבודת ה' לא ישים לנגד עיניו כי אם אורו היום שעומד בו לבד כי כשרוצים לכנוס בעבודת ה' נדמה להאדם כאלו הוא משאוי כבד ואי אפשר לו לישא משאוי כבד כזאת אבל כיחשוב שאין לו רק אותו היום לא יהיה לו משאוי כלל גם שלא ידחה עצמו מיום ליום לאמר מחר אתחיל מחר אתפלל בכונה ובכח וכראוי וכיוצא בזה כי אין לו לאדם בעולמו כ"א אותו היום ואותה השעה שעומד בו כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי וכאשר גמר חסיד הרב ליקוטי מצות בערך יראה ועבודה או' ט"ז מדכתיב היום אם בקולו תשמעו היום דייקא יעו"ש, יפה ללב שם:

א

י) [סעיף ג'] בק"ש יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים ש"ץ ה' אלהיכם אמת וחוזר ואומר וכו' ומי שאינו נוהג כן אין ראוי להכריחו שיחזור רא"ם ח"א סי' א' כנה"ג בהגב"י, מ"א סק"א. אמנם בזוהר חדש במדרש רות דצ"ה ע"א החמיר מאד בזה שכתב וז"ל וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסר השלשה תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן לאמת ויציב. ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקן וכו' עכ"ל, וכ"כ ב"י בשם מדרש הנעלם יעו"ש. וכ"כ בשער הכוונות דרוש ח' דק"ש שצריך לכפול ג' תיבות אלו ה' אלהיכם אמת ונתן טעם בסוד יעו"ש. וכ"כ בפע"ח שער הק"ש פ' כ"ה:

א

יא) שם מסיים הש"ץ ה' אלהיכם אמת וכו' וכתב הפר"ח אות ג' ראוי ללמד לכל החזנים שכשיגיעו לסוף ק"ש שיאמרו בלחש הני ג' תיבות ובכן יש ללמוד זכות על המנהג וכל מי שאינו עושה כן מזלזל בדברי חז"ל בעלי התלמוד ראוי לנזיפה והשומע לי ישכון בטח עכ"ד, אבל הרב יד אהרן בהגב"י כתב וז"ל ואין לנו אלא דברי מרן הקדוש שכתב שחוזר ה' אלהיכם אמת וכמ"ש הגאון הרא"ם ומהר"ם אלשקר ומהרש"ך ואין זה נגד התלמוד שכבר ישב רבנו המחבר ז"ל דברי התלמוד שלא יהא מנגד למ"ש בזוהר ובתיקונים עכ"ל. וכ"כ ש"ץ דף צ"ט ע"א. ועיין מש"ל סי' כ"ה או' ע"ה דכל דבר שלא נזכר בהדיא בדברי התלמוד דברי קבלה יכריע יעו"ש. וא"כ הכא נמי כיון שלא נזכר בהדיא בתלמוד לאסור לחזור ג' תיבות אלו ה' אלהיכם אמת וכמ"ש ב"י דברי הזוהר והקבלה יוכיח שאמרו שצריך לחזור ג' תיבות הללו, וא"כ לא איכפת אפי' אם מסיים הש"ץ ה' אלהיכם אמת בקול רם וחוזר לאומרה בקול רם. ועיין באו' שאח"ז:

א

יב) שם מסיים ש"ץ ה' אלהיכם אמת וחוזר ואומר בקו"ר ה' אלהיכם אמת. משמע שצ"ל הש"ץ ב"פ אמת אחד בסיום ואחד בחזרה. אבל בס' עשרה מאמרות מאמר אם כ"ח ח"א סי' י"ז כתב דש"ץ אינו אומר בלחש אמת ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהוי רמ"ח תיבות מכוון אבל אם אומר בלחש אמת ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות עכ"ל. והביאו מ"א סק"א, ש"ץ דף צ"ט ע"ב. וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא פרק היה קורא וז"ל והלכתא אינו חוזר ואומר אמת פי' יחיד אומרו בסוף הפרשה בלבד וש"ץ אינו אומרו אלא בחזרת ה' אלהיכם נמצא אמת אצל כל אדם ואינו בחזרה כלל עכ"ל. והביאו מחב"ר אות ג' ומנהג העולם שהש"ץ מסיים ה' אלהיכם בקול רם והצבור עונים אחריו אמת והוא אינו אומר אמת ואח"כ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת בקול רם והציבור אינם חוזרים לומר אמת אלא אומרים ויציב וכו' ונמצא אמת ביד כל אחד בלבד ומ"ש החס"ל או' ג' דאם גמר קודם החזן יסמוך ה' אלהיכם לאמת שהרי אמרו בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק ושם ימתין את החזן ואח"כ יתחיל ויציב ולא כמנהג העולם שממתינין אל החזן לומר אמת כולם כאחד ומפסיקין בין אלהיכם לאמת והם טועים שהרי לא התירו להפסיק שם אפי' מפני היראה וכו' עכ"ל, אינו נראה דלא אמרו שלא להפסיק אלא בהפסקה של דיבור אבל הפסקה בלא דיבור אלא בשהייה לבד לא מקרי הפסקה כמ"ש המט"י סי' ס"ו אות ב' וזכ"ל ח"ג מע' ק' או' קל"ג יעו"ש, ועוד דשומע כעונה וכוין שאומרה אחר קריאת החזן כאלו אומרה אחר קריאת עצמו ולית בזה שום חששא:

א

יג) שם הגהה. ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעים מפיו של ש"ץ וכו' וגם בזה בעינן כוונת שומע ומשמיע. ומאחר דכתבו משם האר"י ז"ל שהיה נוהג כשהיה קורא ביחוד לחזור אלו הג' תיבות ש"מ שגם ליחיד נתקנו ולכן ראוי כשמסתפק על החזן אם יודע ומתכוין להוציא או לא שיחזור בעצמו אלו הג' תיבות ולא יסמוך על החזן. חס"ל אות ג' ועיין לקמן אות ט"ו ובאו' שאח"ז:

א

יד) שם הגהה. ואם היחיד רוצה ג"כ לאומרה עם הש"ץ אין איסור בדבר, וכן מנהג בית אל יכב"ץ שכל אחד ואחד חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת לעצמו עם הש"ץ ואין סומכים על אמירת הש"ץ מפני שכל אחד ואחד רוצה לכוין לעצמו הכוונה השייכה לג' תיבות הללו הכתובה בסידור הרש"ש ז"ל. ועיין באו' שאח"ז:

א

טו) שם ואם הוא קורא ביחיד יכוין וכו' ולפום מאי דאתמר בירושלמי אם קירא ביחיד שרי ליה לכפול ה' אלהיכם וכן הסכימו הרב ב"ח והרב פר"ח כדברי הירושלמי. ושמעתי שכ"כ מהרח"ו זצ"ל שנהג כן רבינו האר"י זצ"ל, וכן חלק הראב"ד בענין הבקשות והזכרת שבחיו ית' הביאו הרב שבלי הלקט סי' ח' ברכ"י אות א' ובקש"ג סי' י"א אות י"ט. ש"ץ דף צ"ע ע"ד, סידור בי"ע אות ג'. זכ"ל ח"ג מ"ע ק' אות קל"ו. שע"ת אות ב', כף החיים סי' י"ד אות מ"ט, ועיין שער הכוונות בדרושי הלילה דרוש ט' שכתב וז"ל אחר שתשלים הק"ש תחזור לומר פ"א ה' אלהיכם אמת כמו שעושה הש"ץ ועי"כ יושלמו כל הרמ"ח תיבות עכ"ל וכתב אמל"י בקו' שפת אמת שאלה ב"ן דק"ט ע"ב דה"ה בק"ש של שחרית כשנאמרת ביחיד הו"ל כק"ש שעל המטה ונעשה התיקון על ידינו הגם דעיקר התיקון תלוי ביד הש"ץ יעו"ש, ועיין מ"ש באות שקודם לזה:

א

טז) שם ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווי"ן וכו'. אם היחיד עדיין קורא ק"ש וכבר גמר הש"ץ יכול היחיד לשתוק ולכוין לשמוע ה' אלהיכם מפי ש"ץ ומועיל לו אף שאח"כ יגמור הק"ש. הרב מהר"י עייאש בס' מט"י ח"ב בליקוטי א"ח דף ס' ע"ג, והביאו מחב"ר בקו"א ע"ז הסי' אות ב'. וכ"כ המאמ"ר אות ב' בשם סדה"י. ש"ץ דף צ"ט ע"ב. זכ"ל ח"ג מע' ק' אות קל"ה, שע"ת אות ב'. כף החיים שם אות ן' אמנם לפי מ"ש הרב ז"ל בשער הכוונות סוף דרוש ה' ודרוש ח' דק"ש ודרוש ט' מדרושי הלילה ובסידור הרש"ש ז"ל דפרשה ראשונה של ק"ש מן ואהבת יש בה מ"ב תיבות כנגד שם מ"ב של אב"ג וכו' וכנגד חב"ד. ופרשה שנייה עד ושמתם יש ע"ב תיבות כנגד שם ע"ב היוצא מג' פסוקים של ויסע ויבא ויט מר"ת יושר של ויסע והפוך של ויבא ויושר של ויט גם היא כנגד חג"ת, ומן ושמתם עד סוף הפרשה יש חמשים תיבות כנגד חמשים שערי בינה והם מ' כנגד י' אהי"ה שיש בהם מ' אותיות ויוד כנגד כללות י' אהי"ה והם כנגד שני שלישי ת"ת התחתונים ופ' ציצית יש בה ע"ב תיבות כנגד שם ע"ב היוצא מר"ת של ג' פסוקים של ויסע ויבא ויט כולם ביושר והם כנגד הנה"י ובחזרת ג' תיבות ה' אלהיכם אמת להמשיך מפרקין עילאין דנה"י דז"א וממוח שבם לתוך הנה"י דז"א לעשות חב"ד דמלכות כיעו"ש וידוע ליח"ן א"כ לא תבא כוונה זו כ"א עד אשר יאמר כסדר ר"ל עד שישלים כל הג' פרשיות עד ה' אלהיכם ואח"כ יחזור לומר ה' אלהיכם אמת ואם לאו הוא מהפך ומערבב הסדר הנעשה למעלה ח"ו וא"כ אין תקנה אלא או ישמע מפי הש"ץ ויתכוין לצאת אם הוא בשוה עמו או שיחזור הוא בעצמו לאומרם אבל לשומעם שלא במקומם ויתכוין לצאת לא יבא לפי דברי המקובלים וגם לכוין בט"ו ווי"ן ולצאת י"ח כפילת ג' תיבות ה' אלהיכם אמת לא יבא לפי דברי המקובלים כי הוא מערבב הסדר אלא או ישמע מפי הש"ץ או יאמר הוא בעצמו ה' אלהיכם אמת כנז' וכ"ש אם אומר תמורתם אל מלך נאמן שהוא מערבב שאין להם מקום בכאן כמו שמוכח לפי דברי הרב ז"ל וכמ"ש לקמן אות י"ט, ואעפ"י שאין מכוונים כבר כתבנו בכ"מ שצריך לעשות הסדר ע"פ הסדר השייך לכוונה, ובלאו הכי כבר כתבנו לעיל דיכול היחיד לכפול ה' אלהיכם ותול"מ, וגם מ"ש המאמ"ר שם דמי שלא סיים ק"ש עם הש"ץ ממש אלא כשהש"ץ מחזיר ג' תיבות אלו הוא הגיע לשם יש לו לשתוק ולשמוט מהש"ץ ואח"כ יסיים הוא קריאתו ויעלו לו להשלמת רמ"ח דמה לי שיאמר הש"ץ תחלה או הוא יאמרם תחלה עכ"ל אינו נראה דהחזרה היא כוונה אחרת כמש"ל ואיך תהיה קודם שיסיים והרי הוא מהפך אלא אם אירע כזה לא יכוין על הש"ץ אלא יחזור לומר הוא בעצמו כמ"ש, ועיין עוד מש"ל אות א' ואות ב':

א

טוב) שם יכוין בט"ו ווי"ן וכו'. עיין מ"א סק"ג. ומ"ש המאמ"ר אות ג' דבערבית אין קפידא כ"כ לפי דברי רבינו האר"י ז"ל לא יש חילוק בין שחרית לערבית ואפי' בק"ש שעל המטה צריך להשלים רמ"ח תיבות כמש"ל אות ט"ו.

א

חי) שם והם כנגד ג' שמות הוי"ה וכו'. וז"ל שער הכוונות בדרוש ח' דק"ש דכ"ז ע"ד ענין ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב וכו' תכוין בהם אל שם הוי"ה היוצא מהם באופן זה כי הנה הם ט"ו ווין כמנין יה. אם תכה י"ה פעמים ו' הם כמנין ט"ו ווי"ן הנז' ועם ה' שבר"ת הדבר הזה הרי נשלמה הוי"ה אחד. גם קבלתי כוונה זו הנז' באופן אחר והוא כי הנה ט"ו ווי"ן הנז' הם ו' פעמים י"ה שהם תשעים והרי לך שתי אותיות י"ה בכל הו"ק כמנין ו' וה"ס שם יה"ו ועם ה' שבר"ת הדבר הזה וכו' הרי יהוה ולכן צריך לקשר מלת הדבר עם ט"ו ווין הנז' ולא להפסיק ביניהם כלל עכ"ל. ועי"ש שהביא עוד כוונה אחרת. והנ"מ שצריך האדם ליזהר מאד וליתן דעתו שלא יאבד אחד מהווין הנז' ותלך לה הכוונה. וראיתי חסידים ואנשי מעשה שמונים אותם באצבע כדי שלא יתחסרו. ועוד עיין בדברינו לקמן על סי' ס"ו סעי' א' דיני אמת ויציב מ"ש בזה בס"ד:

א

יט) שם בהגהה. ויש שכתבו דכל הקורא ק"ש ביחיד יאמר אל מלך נאמן וכו' כתב הטור בשם הרמ"ה דהמפסיק באל מלך נאמן איכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועובר בלא תשא, דהזכרת השם הכא לית לה ענינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא משה אמרו יעו"ש. וכ"כ רש"ל בתשו' סי' ס"ד וז"ל בק"ש קבלתי לאמר אמן שמע ישראל בצבור ולא אל מלך נאמן בין ביחיד בין בצבור ואל תשגיח במהרי"ק שכתב שיש לאומרו אל מלך נאמן עכ"ל, והביאו מטה משה דיני ק"ש סי' צ' וכתב והכי נכון באם הקפידו משום הפסק מה לי יחיד מה לי צביר עכ"ד, והב"ד כנה"ג בהגב"י, ובשכנה"ג בהגב"י אות א', מ"א סק"ד. א"ר אות ו'. וגם ב"י וב"ח שכתבו מנהג קדמון הוא זה מ"מ כתבו דאח"כ בטלוהו כדי שלא יפסיק בין הבוחר בעמו ישראל לשמע ונהגו ע"פ דברי הזוהר ותיקונים לחזור הש"ץ ה' אלהיכם אמת יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל אות ט"ז שמוכח מדברי רבינו האר"י ז"ל שאין להם מקום בכאן ואם אימרה בכאן הרי הוא מערבב הסדר אלא אף אם קורא ביחיד שרי ליה לחזור ה' אלהיכם ואח"כ אומר אמת:

א

ך) שם בהגהה. רק יאמר אמן אחר הש"ץ וכו' עיין מש"ל סי' נ"ט אות כ"ו:

א

כא) [סעיף ה'] נוהגים ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון וכו'. וז"ל שער הכוו' בדרוש ה' דק"ש דף כ"א ע"ג קודם שתאמר שמע ישראל תסגור שני עיניך ביד ימינך וכו' ובידך השמאלית תאחוז ד' ציציות ויהיו מונחים על לבך כמבואר לעיל. גם קודם שתאמר ק"ש צריך שתכוין אל מצות עשה שנצטוינו לקרות ק"ש שני פעמים בכל יום עכ"ל פע"ח שער הק"ש פ"ו א"ר אות ז':

א

כב) שם נוהגים ליתן ידיהם על פניהם וכו'. הדבר פשוט דהגם שסותם עיניו וקורא ע"פ ליכא איסור משום דברים שבכתב וכו' כמ"ש מרן ז"ל גופיה לעיל סי' מ"ט דכל דבר הרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש מותר, פתה"ד אות ג' יעו"ש:

א

כג) שם כדי שלא יסתכל בדבר אחר המונעו מלכוין, וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא' טור, ובס' זרע קודש והב"ד בדרך ישרה ד"ך ע"א כתב דביחוד הק"ש מתקן הפגם של עון הז"ל שהפריד בין הדבקים יעו"ש, והביאו כף החיים סי' י"ד אות מ"ב, וא"כ כמה צריך האדם להשתדל בכל כוחו לכוין ביחוד הק"ש ולפנות לבו מכל מין מחשבה כדי שיהיה עזר לו לתקן הפגם:

א

כד) [סעיף ו'] צריך להאריך בחי"ת של אחד כדי שימליך הקב"ה וכו'. וכ"ה בזוה"ק פ' ויצא דקנ"ח ע"א, וצריך לכוין באלף שהוא אחד ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והדל"ת רמז לד' רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד, ב"י בשם הסמ"ק, עט"ז אות ז', ואע"ג דז' ארצות הם מ"מ סדנא דארעא חד הוא, יפה ללב אות ו' בשם המפ':

א

כה) שם שלזה רומז חטוטרת שבאמצע גג החי"ת, כלומר חי שהוא ברומו של עולם. ב"י, א"ר אות יו"ד, ולא יאריך בחי"ת יותר מדאי, א"ר שם, ועיין מ"א סק"ה:

א

כו) שם ויאריך בדלת של אחד וכו'. פי' כשידגיש בדל"ת יאריך בנשימת הרוח שמוציא מפיו שיעור שיחשוב בלבו וכו' ולא כאותן המאריכין בד' כנקודת הציר"י תחת הדל"ת ומפסידין הכוונה וכך קבלתי ממורי החסיד הרב הגדול מהר"ש ז"ל מלובלין, ב"ח, וכ"כ ל"ח פרק היה קורא אות ח', שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. עו"ת אות ג', א"ר אות י"א, פר"ח אות ו', ועוד עיין לקמן אות ל"א:

א

כז) שם ויאריך בדל"ת של אחד וכו' והכי איתא פ' היה קורא די"ג ע"ב. תניא סומכום אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, א"ר אחא בר יעקב ובדל"ת, א"ר אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת, רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חויא בר אבא חזייה דהוה מאריך טובא אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות תו לא צריכת. ופי' רש"י ז"ל שם ובדל"ת ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מדי ומה בצע בהארכתו אבל בדל"ת יאריך עד כשיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ולד' רוחתיה, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת בשביל ארוכת הדל"ת ולא ימהר בקריאתה שלא יקראנה בחטף (ר"ל בשו"א) בלא פתח (ר"ל קמ"ץ שנקרא פתח עיין דרישה אות ז') ואין זה כלום. דאמליכתיה למעלה וכו' שהארכת שיעור שתחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וד' רוחותיה עכ"ל, והב"ד ב"י יעו"ש, וכ"כ הפר"ח אות ו' דמ"ש המחבר ולא יאריך יותר מכשיעור זה לשון הגמרא הוא כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים תו לא צריכת משמע דאי בעי להאריך יותר ליכא איסורא עכ"ל יעו"ש. וכ"כ בזוה"ק פ' עקב דף רע"ג ע"ב וז"ל ואות ד' דאחד צריך לארכאה בה הה"ד למען יאריך ימים על ממלכתו עכ"ל. ובילקוט הראובני ס' ואתחנן כתב מי שמאריך בדל"ת של אחד הבל פיו היוצא ממנו עושה תל תלולה מהארץ עד לרקיע העובר דרך ז' רקיעים. והביאו הרח"פ בכף החיום סי" י"ד אות מ"ב. ומזה סעד למכוונים שמאריכין הרבה בדל"ת דאחד כדי לכוין כוונות הצריכות לתיבת אחד כידוע ליח"ן, ולא יוכל האדם להאריך בדל"ת אם לא תהיה רפוי"ה דאל"ה תהיה כמו אחדי כשוה תחת הדלת והוא לשון אשמח ותלך משמעות של אחד כמש"ל אות כ"ו ולקמן אות ל"א:

א

כח) שם ויאריך בדלית של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו וכו' וקודם שיאמר פסוק שמע ישראל וכו' יכוין לברר מבחי' הרפ"ח ניצוצין השייכים לאותה הק"ש ותפלה ולהעלותם אל המלכות ואח"כ באחד יכוין שאח הוא רמז לת"ת ושם הוי"ה וד' רמז למלכות ושם אדני ואח"כ ישלב אותם ביחד יאהדונה"י, ואח"כ יקבל עליו בכוונה גדולה בכל לב ובכל נפש למסור נפשו על קידוש ה' בד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק [כי עי"ז אם יכוין בלב שלם למסור נפשו על ק"ה מתכפרים לו עוונותיו ויוכל להעלות בחי' שורשי הנרנח"י שלו בסוד מ"ן לעולמות העליונים ולהמשיך שפע אל העולמות כמ"ש בשער הכונוות דרוש ו' דק"ש דכ"ד ע"ב, ויש לכוין זה למסור עצמו על ק"ה בד' מיתות ב"ד בכל זמן קודם התפלה או קודם לימוד תורה כדי שיתכפרו לו עונותיו ותוכל לעלות תפלתו או לימודו למקום עליון] ויעלה בחי' שורשי הנרנח"י שלו בסוד מ"ן למלכות ואח"כ יעלם עם הרפ"ח ניצוצין אל הת"ת ואח"כ ממדרגה למדרגה עד רום המעלות ויכוין לשלב שם הוי"ה עם שם אהי"ה כזה איההיוהה ולהמשיך מוחין ממדרגה למדרגה אל בחי' השייכים לאותה ק"ש ותפלה ועיין בשער הכוונות דרוש ו' דק"ש הכוונות השייכים לק"ש אלא שאין כל אדם יכול לכוין כ"א החסידים אשר בבית אל יכב"ץ שבעיר קדשנו ירושת"ו הלומדים סדר הכוונות בט"ב מפי סופרים ומפי ספרים ומתפללים בסידור הרש"ש ז"ל ולא זולתם כי אפשר יבא לקלקל ח"ו אלא יכוין בכללות כמ"ש ועיין לעיל אות ח' אמנם בימי העומר ובימים שבין ר"ה ליוה"כ ובימים של אחר יוה"כ עד אחר אסרו חג של סוכות שאין המנהג לכוין בכונות התפלה כמ"ש הרש"ש ז"ל בנה"ש לא יכוין להעלות שרשי הנרנח"י שלו בבחי' מ"ן וכו' אלא רק יקבל עליו למסור נפשי על ק"ה בד' מיתות ב"ד בלבד כדי שיתכפרו לו עוונותיו כמ"ש וגם כדי לקיים מ"ע ונקדשתי בתוך בני ישראו ומצות ל"ת ולא תחללו וכו' שיש במצוה זו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה פ"ה דין א' ודין ג' יעו"ש. ואע"ג דאינו עושה בפועל רק במחשבה לבד מ"מ יש לו שכר כעושה כמ"ש בס"ח סי' רכ"ב יעו"ש, וכ"כ קשל"ה בדיני ק"ש דף ד"ן ע"ב וז"ל ויאריך באחד וכו' ויכוין שהוא מוסר נפשו ורוחו ונשמתו על קדושת שמו הגדול, ומי שמכוין כן בשעת ק"ש נחשב לו כאלו נהרג על קידוש השי"ת וזהו כי עליך הורגנו כל היום עכ"ל וכ"כ הרח"פ בכף החיים סי' י"ד אות ל"ח יעו"ש, וכ"כ בזוה"ק פ' חיי שרה במדרש הנעלם דף קכ"ד ע"ד וז"ל א"ר שלום בר מניומי אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה שאין לו מאתים עולמות דכסופים בשביל התורה הה"ד ומאתים לנוטרים את פריו ומאתים על שמוסרים עצמם בכל יום כאלו נהרגו על קדושת שמו וכו' ותאנא כל המכוון לבו בהאי פסוקא כדי למסור נפשו על קדושת שמו מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בכל יום עליו הה"ד כי עליך הורגנו כל היום א"ר נחמן כל המוסר נפשו בהאי פסוקא נוחל ד' מאות עולמות לעוה"ב. א"ר יוסף והא תנן מאתים א"ר נחמן מאתים על התורה ומאתים על שמסר עצמו בכל יום על קדושת שמו עכ"ל ועיין מש"ל אות ו' ועוד עיין מ"ש בתשו' בסה"ק באר מ"ח בענין מה שצריך לימי העומר יעו"ש:

א

כט) שם ויאריך בדל"ת של אחד וכו'. אות דל"ת דאחד ואות עיין דשמע הם מאותיות גדולות כידוע וכתב בספר כתר מלכות כ"י שגם הקורא צריך לכוין אותם במחשבתו באותיות גדולות כי הקורא צריך לצייר כל אותיות הפסוק נגד עיניו במחשבתו ושני אותיות אלו יציירם באותיות גדולות והביאו בן א"ח ז"ל פ' וארא או' ח' וכתב והוא נכון:

א

ל) שם ויש נוהגים להטות הראש וכו' ואע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו' התם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכונה אבל הכא הרמיזה היא צורך הכונה. טור בשם הרא"ש לבוש, עו"ת אות ב' והטייה צ"ל כדרך ד' מתנות מזבח דהיינו מזרח צפון מערב דרום. ועכ"פ לא יעה הראש מזרח מערב צפון דרום כדי שלא יהא נראה ח"ו כמרמז שתי וערב. עט"ז אות ח' א"ר אות י"ב. ש"ץ דף צ"ה ע"ג, סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ט"ו. כף החיים סי' י"ד אות ל"ז. יפה ללב אות ח' ובספר האשכול איתא דראוי להמליך הקב"ה כדרך שברא עולמו להחזיר פניו למטלה למטה למזרח למערב לצפון ולדרום יעו"ש וכן הוא בש"ג שסביב המרדכי ושם איתא לצפון ולדרום. פת"ע אות י"ד. ול"נ דרום צפון מזרח מעלה מטה מערב כדרך ניענוע הלולב שכתכ האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש ה' דסוכות דק"ה ע"ד סדר חג"ת נה"י יעו"ש וזה הסדר לא יש בו כמרמז לשתי וערב ח"ו כיון שעושה ההטייה שלמעלה ומטה קודם מערב ודו"ק והבוחר יבחר:

א

לא) [סעיף ז'] ידגיש בדל"ת וכו' וכל שמדגיש בה קצת סגי דתו לא דמיא לרי"ש, ב"י. וכ"כ הלבוש דידגיש בה מעט שלא תהא נשמע כרי"ש ולא ידגיש אותה יותר מדאי שלא תהא נשמע כטי"ת והוי אחט כמו אחטא והביאו א"ר אות י"ג. והשל"ה קרא תגר על המדגישים יותר מדאי ונראת כאילו הד' נקודא בשוא. והביאו מ"א סק"ו. ומהר"ר יוסף קלמנקש כתב שאין הכוונה לקרותה בדגש שהרי אין בה דגש אלא הכוונה שיטעימנה בפה יפה. והביאו מ"א שם. ה"ב אות ג' ר"ז אות ז' וכ"כ ש"ץ דצ"ו ע"א בשם שתי ידות שאין לקרותה בדגש דמשמע די כמו די מחסרו אלא רפויה כי כן נתנה לנו אלהינו ואין לנו להפוך דברי אלהים חיים להדגיש מה שרפה ובדגש נשמע אז אשמח כמו ויחד יתרו ונמצא שאמר אז אשמח ולא קיים מצות יחוד ה' ח"ו יעו"ש והביאו שע"ת אות ח' חס"ל אות ז' ועיין עוד מש"ל אות כ"ו:

א

לב) [סעיף ח'] לא יחטוף בחי"ת. ר"ל שלא יקרא אותה בחטף בלא קמ"ץ (ר"ל בשב"א בלא קמ"ץ. א"ר אות י"ד) שאין פי' משמעות בחטף שום דבר. לבוש. ועיין מש"ל אות כ"ז:

א

לג) שם ולא יאריך באלף. שלא יהא נראה כאי חד. טור. שפי' איה אחד ח"ו. לבוש אות ז'. קש"ג סי' י"א אות י"ד. חס"ל שם, ועיין מ"ש הש"ץ דצ"ו ע"א בשם בעל שתי ידות והביאו שע"ת או' ח':

א

לד) [סעיף ט'] אסור לומר שמע ב' פעמים וכו' בירושלמי כתב דוקא בציבור אבל ביחיד שרי אבל הטור כתב שאין לחלק משום דגמרא דידן אינו מחלק וכ"מ מדברי מרן ז"ל דלא כתב חילוק זה דס"ל כדעת הטור דאין לחלק, וכ"כ הב"ח דהש"ע נמשך אחר דברי הטור מדלא כתב החילוק בין יחיד לצבור, וגם משמע מסתמיות דברי מרן ז"ל דאין חילוק בין אומרו בלחש או בקול רם. וכ"כ הב"ח לדעת הש"ע אבל הוא ז"ל פליג ופסק כדברי הירושלמי לחלק בן יחיד לצבור וגם לחלק יצא בין אומרו בלחש לאומרו בקול רם רק כתב דביחיד נמי לא שרי אלא כשמתפלל ביחיד וליכא שומעין אותו אומר שמע שמע ב' פעמים בקול רם אבל בדאיכא שומעין אסור אפי' המתפלל ביחיד יעו"ש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' וכ"כ הפר"ח דביחיד שרי יעו"ש א"ר אות ט"ו. חיי עולם על דברי הש"ע סעי' יו"ד. אמנם הפרמ"ג במש"ז אות ג' הביא דברי הב"ח והפר"ח וסיים וז"ל ומ"מ אנחנו אין לנו אלא דברי הש"ע אם לא כיון חוזר ואומר בלחש וביחיד בקול כלחש דמי אבל אם כיון מעיקרא אפי' יחיד אסור לומר שמע ב' פעמים כדאמרן עכ"ל. ועיין עוד לקמן סי' ס"ג סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

לה) שם אסור לומר ב' פעמים וכו' ומי שקורא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ונוהג לקרות כל פסוק ופסוק שני פעמים ואח"כ התרגום וכדעת האר"י ז"ל (בשער המצות פ' ואתחנן) וכמה אחרונים ז"ל אין לו לחוש בפסוק שמע ישראל שלא לקרותו ב' פעמים רצופים דלא שייך בזה לומר דמחזי כמקבל ב' רשיות ח"ו דשאני הכא שהרי קריאתו מוכחת עליו שהוא כופל כל הפסוקים וסירכיה נקיט ואזיל גם לטעמא דמתלוצץ ושוהיה מגונה מיהא ליכא הכא, ועוד שכבר נסתפקו התו' ז"ל אי לא קפדינן אלא בקורא קריאת שמע בעונתה או דילמא לא שנא ונהי דנקטינן לחומרא כמבואר בסעי' י"א מ"מ בכה"ג ליכא למיחש כלל, מאמ"ר אות ה', דברי מנחם בהגב"י אות ב' ולי נראה דיש לאמרו בפעם השניה בלחש, כדי לצרף לזה ג"כ סברת האומרים דאם אומרו בלחש לית ביה מידי כנז' באות הקודם, ועוד עיין לקמן אות מ':

א

לו) שם בין שכופל הפסוק הראשון, מכאן ומסעיף שאחריו משמע דאין הקפידה אלא דוקא בפסוק הראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש כמ"ש הב"י בשם הכלבו וסמ"ק יעו"ש, וכ"כ הלבוש. אמנם מדברי המאירי במגילה כ"ה משמט דאף מכאן ואילך אם כופל פסוק פסוק אפי' ביחיד יש בו חשד יעו"ש, והביאו הער"ה אות ג', פתה"ד אות י"ג. ד"מ בהגב"י אות ג', ח"ע על סעי' יו"ד של הש"ע יעו"ש וע"כ יש ליזהר שלא לכפול הפסוקים אפי' של אחר פסוק הראשון, ועיין עוד באות שאח"ז;

א

לז) [סעיף יוד'] כשקורא ק"ש על מטתו וכו'. משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש אבל במקום אחר אסור לקראות הפרשה ב' פעמים. מ"א סק"ח. וכ"כ א"ר אות ט"ז דדוקא על מטתו מותר כדכתב הלבוש טעמא שאינו אלא משום שמירה אבל בק"ש שחרית וערבית אין לכפול כל הפרשה עם פסוק ראשון יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות א'. וכתב עו"ש הברכ"י וכפ"ז מה שסיים בדין הקודם בין שכופל הפסוק ראשון לאו דוקא אלא ה"ה הפרשה כולה אין לכופלה בק"ש שחרית וערבית יעו"ש, וזהו לפי סתם מרן ז"ל אבל לפי יש מי שאומר שכתב מרן ז"ל אף על מטתו כשחוזר לקרות הפרשה לא יחזור לקרות פסוק ראשון אלא מן ואהבת ואילך. ומ"ש הפר"ח אות יו"ד כבר כתבנו לעיל אות ל"ד דלא קי"ל הכי אלא כסברת מרן ז"ל יעו"ש גם מה שהביא ראיה מירושלמי שרבי יודן קרא ושנה י"ל ששנה בלא פסוק ראשון וכמ"ש בב"י כה"ג יעו"ש ודו"ק ואי"ה בסי' רל"ט נכתוב כל סדר ק"ש שעל המטה ע"פ דברי האר"י ז"ל:

א

לח) [סעיף יא'] האומרים באשמורת בסליחות וביו"כ בתפלת נעילה ב' פעמים וכו'. כתב ל"ח פ' אין עומדין אות מ"ח וז"ל והא דביה"כ כבר נתבטל אבל באשמורת יש עדיין בני אדם שבכל פעם שאומר החזן ויעבור הם אומרים שמע ישראל וגו' ונמצא שמכפלים הפסוק פעמים רבות ואעפ"י שאין כופלים אותו במיד זה אחר זה מ"מ נ"ל דהוי בכלל דמשתקין אותו ולפחות מגונה הוא וראוי לבטלו עכ"ל והביאו מ"א סק"ז. ובשל"ה כתב דנכון לאומרו כי אחד בגי' י"ג וראוי להזכירו בי"ג מידות יעו"ש והביאו מ"א שם וכתב וכן נ"ל מאחר שמפסיק הרבה בנתיים לא מחזי כשתי רשיות, וכן ס"ל להט"ז בסי' ס"ג סק"ג והביאו פרמ"ג בא"א בזה הסי' אות ז' יעו"ש וכ"כ א"ר אות י"ז בשם נ"ץ וסיים דעכ"פ אין למחות בעושין כן יעו"ש, ומיהו אצלינו לא יש מנהג זה וגם האר"י ז"ל לא זכר זה בשער הכוו' וכנראה שאין לו מקום לפי דברי האר"י ז"ל לומר פסוק שמע ישראל וגו' בעת שאומרים ויעבור כידוע ליח"ן:

א

טל) שם יש ללמדם שלא יאמרו. וב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא יעו"ש. והביאו מ"א סק"ט ועי"ש במ"א מה שהקשה על הב"ח ומה שתירץ א"ר אות י"ז יעו"ש ואנן מנהגינו כדברי מרן ז"ל שאין אומרים שמע ישראל ב' פעמים לא בסליחות ולא בתפילת הנעילה וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ה':

א

מ) שם יש ללמדם שלא יאמרו, בעת הרעש נוהגים לומר פסוק שמע ישראל וטעמא נראה שאם ח"ו נגזר על שונאיהם ש"י שימותו במפלת הרעש ח"ו שתצא נשמתם באחד ואם לפעמים נמשך הרעש כופלין ומשלשין אותו ושמעתי מפקפקין בזה משום האומר שמע שמע וחזינא דעל כיוצא בזה כתב הרב ח"א ז"ל כלל כ"א אות י"ט וז"ל והעומדים בשעת יציאת נשמה ואומרים וכופלין פ' שמע ישראל אפשר שיש למחות בידם ואפשר כיון שידוע שכוונתם כדי שיצא הנשמה באחד הכל יודעין שאין כוונתם לב' רשויות וכעין זה כתב הרב"י ז"ל עכ"ל דכוותה נמי הכא דשרי, פתה"ד אות ה' ול"נ דיש לומר בין אחד לאחד פסוק ה' הוא האלהים דגם זה הוא יחוד השם או לומר בפעם שניה בלחש כמש"ל אות ל"ה או בלשון תרגום כמ"ש באות שאח"ז:

א

מא) כל הני דאתסרו לומר ב"פ משום דמיחזי כב' רשיות אי אמר חד מנייהו בל' תרגום נראה דשרי כן משמע להדיא מדברי רשב"י ז"ל בז"ח ריש ס' תרומה וכ"נ מל' מרן ב"י ז"ל לעיל סי' נ"א שכתב בשם א"ח דאין כופלין ה' ימלוך דהוי כאומר שמע שמע. וסיים ע"ז מרן ז"ל ויש נוהגים לאומרו פ"א בלה"ק ופ"א בלשון תרגום וזה נכון יותר עכ"ל. משמע דבזה פקע אסוריה דאומר שמע שמע והיינו כדברי הז"ח הנז'. פתה"ד אות ח':

א

מב) [סעיף יב'] ה' הוא האלהים שאומרים אותו בי"כ וכו'. מנהג כשר הוא לפי שמשבחין אותו שהוא דר למעלה מז' רקיעים גם מצינו בקרא ב"פ ה' הוא האלהים גבי אליהו. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ד, עו"ת אות ז' וכ"כ בשער הכוו' דרוש ד' דיוה"כ דף ק"ב ע"ג וז"ל מה שנהגו לומר אחר תפלת נעילה ז"פ ה' הוא האלהים והש"ץ אומר פ"א והקהל עונים אחריו וכן עד ז"פ ואעפ"י שאנו כופלין בכל פעם ה' הוא האלהים לפעם אחת תחשב ויש בו סוד יעו"ש:

א

מג) שם הגהה. י"א שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב"פ אמן. הכי איתא בספר אהל מועד האומר אמן אמן כאומר שמע שמע. והביאו ב"י ז"ל וכתב עליו וז"ל ואיני יודע מניין לו ועוד דהא קרא כתיב אמן ואמן ואע"ג דהתם כתיב באמן חניינא וי"ו נראה דאפילו בלא וי"ו נמי אין קפידא אי אמר אמן אמן תרי זימני עכ"ל. והביאו מ"א סק"י וכתב וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ"ל מיהו הא"ר אות י"ח כתב וז"ל ועיינתי בבחיי וכתב וכל המכוין והכופל וכו' משמע דדוקא מכוין בעינן וא"כ מי שאינו מובטח שמכוין כראוי לא יעשה כן דומיא קצת דשני תפלות דסי' ק"ז עכ"ל והי"א בהגב"י הקשה על מרן ז"ל שכתב וז"ל ותימא דמ"ש האוהל מועד הוא מהירושלמי בפ' הקורא את המגילה דאמרינן התם דלאו דוקא מודים מודים אלא ה"ה שמע שמע אמן אמן ומוכרחים אנו לומר דקרא דאומר אמן ואמן וא"ו מפסיק הענין ותימא על מרן ז"ל דאשתמיט מיניה הירושלמי וצ"ע עכ"ל, וכן הפר"ח ז"ל אות י"ב כתב לסייע דברי מור"ם ז"ל מהירושלמי הנז' וכתב דאם אומר השני עם וי"ו ליכא קפידא וכדכתיב בקרא אלא שחזר והקשה שמצינו כתוב ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול ויענו כל העם אמן אמן וסיים שאם מפסיק פורתא בנתיים שרי יעו"ש, וכ"כ הלבוש דאם אומר השני עם וי"ו ליכא קפידא והביאו א"ר שם. ועיין פרמ"ג א"א אות יו"ד מ"ש לחלק יעו"ש ועוד עיין דברי מנחם בהגב"י אות ד' שהאריך בזה יעו"ש פתה"ד אות י"א, ונראה כיון דהירושלמי אוסר בהדיא שלא לענות ב"פ אמן וכ"כ בס' אהל מועד וכן פסק מור"ם ז"ל והאחרונים כל אחד לדרכו פנה לחלק שוא"ת עדיף ואין לענות על שום ברכה כ"א פ"א אמן כיון שאינו חובה מן הדין לענות ב"פ אמן. ובברכת הלבנה שנוהגים לומר אחר דוד מלך ישראל חי וקיים אמן ג"פ סלה ועד כמ"ש במו"ב סי' ו' אות קפ"ט יש להפסיק מעט בין אחד לאחד כמ"ש הפר"ח ז"ל ועיין פתה"ד אות י"ב:

א

מד) שם בהגהה. שלא לענות על שום ברכה ב"פ אמן, מי שנזדמן לו לענות אמן על שני דברים יאמר אמן ואמן. הלק"ט ח"א סי' פ"ה. קש"ג סי' ט' אות י"א. וכ"כ בברכ"י סי' קכ"ד אות ח' בשם מהר"י מולכו יעו"ש. ש"ץ דפ"ח ע"ג. סידור בי"ע בדיני עניית הקדיש אות ט"ז. דברי מנחם שם:

א

מה) [סעיף יג'] אחר פסוק ראשון צ"ל ברוך שם וכו' כתב הב"ח בשם ש"ג פרק היה קורא שאמר בשם ר' ישעיה אחרון שאם לא אמרו אין מחזירין אותו יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ט'. אבל הלבוש בסי' ס"ג סעי' ה' כתב דברוך שם יש לו כל דין פסוק ראשון ואפילו לא כיון בו צריך לחזור יעו"ש. וכן נראה דעת מרן ז"ל בריש סי' ס"ו יעו"ש. וכ"כ מ"א בזה הסי' ס"ק י"ג. א"ר או' י"ט. א"א או' י"א. ר"ז בזה הסי' או' י"ג ובסי' ס"ג אות ה'. קש"ג סי' י"א אות ט"ו ש"ץ דצ"ה ע"ד. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ז'. כף החיים סי' י"ד אות ל' וכן עיקר:

א

מו) שם צ"ל ברוך שם וכו' בחשאי. אבל לא בקול רם דהא לא אמריה משה ואם לא נימריה כלל הא אמריה יעקב ע"כ אומרים אותו בחשאי. גמרא פסחים דף נ"ו ע"א. ט"ז סק"ה. עו"ת שם. וז"ל זו"ח במדרש רות דצ"ג ע"ב האי קרא תינח בשעתא דאמרו בנין יעקב לאבוהון או משה לישראל אבל השתא כולי עלמא אמרי שמע ישראל נמאן ישראל אמרין אלא הא תנינא יעקב אבינו לא מת והקב"ה חתים ליה גו כורסיה יקריה למהוי תדיר סהדא על בנוי דקא מיחדי שמיה דקב"ה כדחזי בכל יומא תרין זמני, וכד אינון מיחדין שמיה דקב"ה ואמרי שמע ישראל הוא סהיד עלן דאנן מיחדי שמיה דקב"ה כדקא חזי בההיא שעתא נטלי ליה ליעקב בארבע גדפין פריש לארבע סטרי עלמא וסלקי ליה לקמי קדישא עילאה ומברך ליה בז' ברכאן. פתח ואמר זכאה איהו אבא דזרע דא אוליד בארעא וזכאין אינון בנין דקא מעטרין לאבוהון הכי. בההיא שעתא כל אינין חילי דשמיא פתחי ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויעקב מתעטר בתליסר נהרי אפרסמונא דכיא וקאים תדיר כקרתא מקפא שור על בנוי קמי דלא שביק דינא תקיפא לשלטאה עלייהו וכל בני עלמא לא יכלין לשצאה לון הה"ד אל תירא עבדי יעקב עכ"ל. והביאו סו"ב אות נ'. ועוד עיין יפה ללב אות יו"ד מ"ש בזה:

א

מז) שם צריך לומר ברוך שש כבוד מלכותו וכו'. וכשאומר תיבת מלכותו צריך שישפיל ראשו מלמעלה למטה ויש סוד בדבר כמ"ש בשער הכוו' דרוש ה' דק"ש דכ"ב ע"ג. וכ"כ בן א"ח ז"ל פ' וארא אות י"א, ואע"ג דאומרים ברוך שם וכו' בלחש מ"מ ישמיע לאזניו קצת. בן א"ח שם:

א

מח) [סעיף יד'] צריך להפסיק מעט וכו' לואהבת וכו' בפסוק ואהבת יכוין לקיים מ"ע שנצטוינו לאהוב את השי"ת והיא מכלל הרמ"ח מ"ע כמ"ש בשער הכונות דרוש ח' דק"ש דף כ"ו ע"ד.

ב

מח) שם הגהה, ויש להפסיק בפסוק הראשון בין ישראל לה' וכו'. כתב בעל באר מים חיים הבא לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפסוק הפסוק שמע ישראל ג' הפסקות שמע ישראל פיסקא אחד. ה' אלהינו פיסקה שנית ה' אחד פיסקא שלישית. כדי שיהא פירושו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ושמע הוא לשון האזין ישראל שה' אלהינו הוא אחד. קשל"ה ריש דיני ק"ש. וכ"כ ש"ץ דף צ"ו ע"ד. ועיין זכ"ל ח"א מע' הק' שכתב בשם הרב עין יעקב שצריך להפסיק ג"כ בין ה' לאחד יעו"ש ובשל"ה כתב דיש להפסיק בין שמע לישראל וכן בין ה' לאחד והביאו א"ר אות ך':

א

מט) [סעיף טו'] צריך להפסיק בין היום על לבבך וכו'. פי' כדי שלא יהא נראה כאומר היום על לבבך ולא למחר על לבבך. וכן בין היום לאהבה כדי דלא לישתמע היום לאהבה ולא למחר לאהבה. ב"י. לבוש:

א

נ) [סעיף טז'] צריך להפסיק בין נשבע לה' וכו' כדי שלא תהא נראית כה"א, והוי פירושו לשון שביה כאלו אמר נשבה ה' ח"ו, לבוש:

א

אנ) [סעיף יז'] צריך להתיז זי"ן של תזכרו דלא לישתמע תשקרו וכו'. לשון שקר או תשכרו לשון שכירות. וכן זיי"ן של וזכרתם דלא לישתמע כשי"ן לשון שכירות' לבוש, ובטור ואבודרהם כתבו הטעם דלא לישתמע בסמך ופירושו שהוא מלשון ויסכרו מעיינות תהום יסכר פי דוברי שקר, א"ר אות כ"ב, ועיין פתה"ד סוף אות י"ד:

א

בנ) [סעיף יח'] ידגיש יוד של שמע ישראל שלא תבלע וכו'. ולישתמע ישראל או אשראל ואין משמעותו מידי וכן ידגיש יוד דוהיו דלא לישתמע והאו ואין פירושם כלום. לבוש:

א

גנ) [סעיף יט'] צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף וכו'. ויזהר לחתוך מלת אף היטב שלא יהא כקורא אף דני. ש"ץ דל"ו ע"ג. שע"ת אות י"ב:

א

דנ) [סעיף ך'] צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה וכו'. דכשהתיבה השניה מתחלת באות שתיבה שמלפניה נגמרת הוא קורא אותם שתי אותיות כאות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם, ב"י בשם רש"י, ואין משמעותם כלום. לבוש:

א

הנ) שם כגון בכל לבבך וכו'. מ"ש רבותינו שצריך ליתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך בכל לבבכם לא אמרו להפסיק שלא לתת מקף בין שני הלמדי"ן כאשר הוא אלא אעפ"י שיקראה במקף יתן ריוח והבדלה בלשון שידמה כי שני למדי"ן קרא, כי הנה בכל הוא נקוד בקמץ מפני המקף ואם יקרא אותו בלא מקף יהיה נקוד בחולם וזה לא אמרו רבותינו ז"ל להחליף התנועות אשר נתנו למשה מסיני, ב"י בשם הרד"ק והרד"א, עו"ת אות יו"ד, מ"א ס"ק י"ב, ר"ז אות י"ט:

א

ונ) שם כגון בכל לבבך וכו' ואמרו שם בגמרא ברכות דף ט"ו סוף ע"ב כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננים לו גהינם. והטעם מפני שטבע האדם הוא חם ורוצה לקרות במהרה והוא מהפך טבעו ומקררו שקורא במיתון ובנחת ומדקדק באותיותיה שלא יחסר שום אות ממנה ע"כ מודדין לו מדה כנגד מדה ומצננין לו גיהנם. ועיין מ"ש ב"י סי' ס"ב בשם מהרי"א. וע"כ צריך האדם לית דעתו תמיד כי ע"י שמדקדק באותיות ק"ש מצננין לו גיהנם כדי שלא יתגבר עליו החום הטבעי לקרא מהרה. וגם בזמירות ובתפלה ובכל עת שלומד יתן בדעתו שהאותיות היוצאות מפיו היא בוקעת האויר ועולה למעלה ואם אינו מדקדק בהם להוציאה כתקנם הרי אלו ייצאו חסרים ופגומים ח"ו והחי יתן אל לבו תמיד וה' יזכנו, ועיין עוד לקמן סי' ס"ב אות א':

א

זנ) שם כגון בכל לבבך וכו'. וכן צריך להדגיש כל שני האותיות הסמוכים זל"ז כגון לבבך לבבכם ושננתם שלא יהא כקורא לבך לבכם ושננתם כי המהירות מחוסרת אותיות הדומות כידוע. וכ"ה בסי' הרש"ש ז"ל דחשיב זה להפריד בין הדבקים:

א

חנ) [סעיף כא'] צריך בכל אלף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם וכו' אבל בשל"ה בשם באר מים חיים כתב דכל אלף שאחר מ"ם צריך להפסיק אפילו כשאין שייך טעם דמותם כגון ועבדתם אלהים אחרים. עיניכם אשר זונים אחריהם. לאלהיכם אני. אלהיכם אשר. לאלהים אני. אלהיכם אמת. ועוד השיב כל תיבה שתחלתה אלף אפשר שלא ירגישנה במבטא וצריך הפסק כגון אשר. אנכי. מצותי. אשר, את ה'. אלהיכם. מטר. ארציכם. ועצר את. אשר ה' דברי אלה. ויאמר ה' אל. דבר אל. מצות ה'. אשר אתם. ה' אלהיכם. וכן בדרך ובשכבך, צריך להפסיק בין נפשיכם וקשרתם בין הדברים האלה שלא יראה כאומר הדברים מאלה וכן וכתבתם על, וכן ראוי לדקדק ביו"ד של יהיה יפתח ירבו ודומיהן שלא יראה כאלו מתחלת התיבה באלף אהיה איפתה אירבו, א"ר אות כ"ה, א"א אות א':

א

טנ) [סעיף כב'] אף בפסד"ז ובתפילה צריך לדקדק בכך כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את ה', ותקם את, ויראו העם את ה' וממליכים את, טור. לבוש, וזהו שסדרו מזמור לתודה בריש הזמירות שהוא שיר הנאמר על התודה וגם כתוב בו עבדו את ה' בשמחה וכו' לרמוז כי צריך לומר הזמירות והתפילה מילה במילה ובשמחה רבה כי על ידי השמחה יהיה לו לב טוב ולא יגמגם בדבריו:

א

ס) שם הגהה, וה"ה הקורא בתורה וכו' ומה שהזכירו בק"ש הוא לשתי עילות האחת מפני שיש באותה הפרשיות יחוד השם וקבלת עול מלכות שמים והאחרת שכל ישראל קוראים אותם פעמים ביום חכמים ועמי הארץ לפיכך היו צריכין להזהיר עליהם מפני עמי הארץ שאינם בקיאים בקריאה. ב"י בשם הרד"ק. לבוש:

א

סא) [סעיף כג'] צריך לדקדק שלא ירפה החזק וכו'. פי' שבא הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה. ונד נקרא שבא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה וסימן תנועה גדולה פתוחי חותם (ר"ל החמש נקודות שהם באותיות פתוחי חותם הם ה' תנועות גדולות מחה"ש) רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת תנועה גדולה וכשאין יוד אצלה נקראת תנועה קטנה. מ"א ס"ק י"ג. ועוד עיין קשל"ה בדיני ק"ש בהגהה מ"ש בזה וסיים דיש להזהיר המון העם על זה וללמדם ובפרט על המלמדי תנוקות שלא ישבשו התנוקות בקריאתם וכן צריך זה להודיע לחזנים שיהיו יודעים לקרות בס"ת בתנועה הישרה יעו"ש. והביאו הרח"פ בס' כף החיים סי' י"ד או' מ"ד:

א

סב) [סעיף כד'] צריך לקרות ק"ש בטעמים וכו' וכ"כ הפר"ח או' כ"ד, וכ"כ בתפארת שמואל על הרא"ש והביאו פ"ע או' ל"ו. וכ"כ האחרונים:

א

סג) שם הגה. אבל לא נהגו וכו' ומ"מ המדקדקים מחמירים בכך ובלבד שיכוין. כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכוונה. ד"מ או' ח'. מ"א ס"ק י"ד. ועכשיו נדפס בסידורים הנגינה. פרמ"ג א"א או' י"ד וכל זה למנהג האשכנזים כמ"ש מור"ם ז"ל:

א

סד) שם בהגהה. והמדקדקים מחמירים בכך. המנהג ברוב הקהלות לקרות ק"ש בטעמים הכתובים בתורה אלא שאינן מפסיקין בסוף פסוק כמו שעושה מי שקורא בתורה ואין להם בזה על מה שיסמוכו אדרבא יותר צריך להזהר להפסיק בסוף פ' מבשום טעם אחר וכן ראוי להזהר בטרחא והבלתי זהיר בה כשיגיע אל כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות ומחרף ובסוף פרשת ציצית אני ה' אלהיכם יש במלת אני טרחא והנני מבאר למה אמר דהע"ה אנא ה' כי אני עבדך והנה באומרו אני עבדך אינו שולל שלא יהיה גם איש אחר עבדו רק אני עבדך וכבר ימצאו אחרים ג"כ עבדיו וכן ולי אני עבדך וכו' ולשלמה עבדך לא קרא ולכן אם אתה אומר אני ה' אלהיכם בלא טרחא משמע אני ה' אלהיכם ואפשר שגם אחר יהיה אלהיכם אבל כשאתה קורא אני בטעם טרחא אז מ"ש אני ולא אחר וכו' ואינו רחוק בעיני שלכתחלה סיים השי"ת פ' זו כך כדי לרמוז היחוד בסוף ק"ש ונמצא המסיים מסיים במה שהתחיל. ש"ץ דצ"ו ע"ג בשם בעל שתי ידות. שע"ת אות י"ד. ועיין עו"ש בש"ץ דק"א ע"ב שכתב בשם בעל שתי ידות שכתב בשם הר"ם דאיתא בזוהר פלוני מצא מת ובדק בפיו ובחוטמו ועיניו ולא מצאם בו ואמר בודאי לא נזהר בדבקים שבאמת ויציב עכ"ל. והביאו שע"ת שם:

א

סה) [סעיף כה'] כשיאמר וקשרתם וכו'. וכשיאמר על לבבך יכוין בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. ובכל מאדך אפילו נוטל את ממונך. ובכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו. קשל"ה בדיני ק"ש. ועיין משנה ברכות דד"ן ע"א:

א

סו) שם כשיאמר וקשרתם לאות וכו' וכן כשיאמר וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו' כמש"ל סי' מ"ח או' א' ד"ה שמע בשם שער הכוונות יעו"ש. אך לא ימשמש כאשר ימשש העור בלי שום לב מצות אנשים מלומדה אלא אחר כונת הלב הן הדברים שיזכור התפילין ומ"ש בהם וישעבד מוחו ולבו להקב"ה וישמח ישראל בעושיו אשר קדשנו במצותיו ועיטרנו בהם, חס"ל אות יו"ד:

א

סז) שם וכשיאמר וראיתם אותו וכו' עיין מש"ל בסי' כ"ד בס"ד על סעי' ד' וסעי' ה' יעו"ש:

א

סח) שם וכשיאמר וראיתם אותו וכו'. וכשיאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים יזכור יציאת מצרים כמש"ל סי' ס' אות ד' בשם שער הכוונות והאחרונים. ויכוין לקיים מצוה זו של זכירת יציאת מצרים בק"ש דשחרית ובק"ש דערבית כמ"ש בשער הכוו' דרוש ח' דק"ש דכ"ז ע"ב:

א

סט) [סעיף כו'] ויש נוהגים לקרותה בלחש. זהו דעת רבינו האיי והרשב"א בתשובה הביאה מרן. והרדב"ז בתשו' כ"י כתב שלא כתבו כן רב האי גאון והרשב"א אלא לישב מנהגם אבל לפי הדין צריך לקרות כולם בקול רם ביחד שלא אמרו אלא בשכמל"ו בלחש והאריך לתת כמה וכמה טעמים לדבר נכוחים למבין ובכלל דבריו הביא מאמר רז"ל בשעה שהשכינה באה לביהכ"נ ומוצא שאומרים הזמירות מקצתם מאחרים ומקצתם מקדימים מסתלקת. וכתב שאם הש"ץ קורא בקול רם ויש קורים בלחש ויש קורין בקול רם זה המנהג בלבול גדול. והאריך הרב בתשו' זו הרבה. ברכ"י בשיו"ב אות ב'. ש"ץ דצ"ה ע"ד. ועיין לקמן סי' ס"ב סעי' ג':

א

ע) שם הגהה. ומ"מ יאמרו פסוק ראשון בקול רם וכו'. וכן כתב מרן ז"ל לעיל סעיף ד' כדי לעורר הכוונה:

א

(ש"ע ס"ג) רמ"א ועבא"ר בשם של"ה:

ב

(ט"ז סק"ב) תיבות במה שהש"ץ דהיינו שמע ובשכמל"ו י"ב תיבות ואהבת מ"ב תיבות והיה קכ"ב ויאמר ס"ט עולה רמ"ה:

ג

(מ"א סק"ב) אם שהה אז אין משתקין אותו אבל בלא שהה הוי כשמע שמע ומשתקין:

ד

(סק"ג) בוי"ו שעולה ג"כ גימט' ג' שמות הובא בא"ר בשם של"ה:

ה

(ט"ז סק"ב) שהש"ץ תימא מה ראיה ציבור ליחיד וראיתי בפרי מגדים שדבור זה דהט"ז צריך להיות מצוין על וכן נוהגין השני דמיירי בצבור ומיהו לפ"ז מ"ש הט"ז וא"א אל מלך נאמן לא א"ש וה"ל לכתוב ואין אומר אמן ואין ספר הב"ח לפני:

ו

(מ"א סק"ח) משמע דוקא ר"ל דאפי' כופל הפרשה אין היתר רק על מטתו:

ז

(ט"ז סק"ג) למה גוערין. דמשום זה לבד שאמר בקול רם ולא בלחש אין ראוי לגעור בו:

ח

מ"א סקי"א ס"ו ע"ש בסעיף א' לענין הפסק דדין בשכמל"ו כדין שמע:

ט

מג"א סקי"ו (ובכ"ה כ') הכה"ג סתר טעם הרשב"א דהא יצא באמת וע"ז סיים המג"א ועמ"ש סימן נ"ט ס"ד בס"ק ה' דאינו יוצא אלא בעשרה ויש חשש שיסמוך על השמיעה כשלא יהיה י': סי' ס"ב ש"ע ס"ג

א

וחוזר ואומר. ובמקום שלא נהגו לחזור אין מוחין בידם [פ"ח בשם ר"ל חביב סי' ע"ג ור"מ אלשקר סי' ט"ו ורש"ך סי' ל"ג ורא"ם ח"א ס"א וע"ש סי' ב']: ובספר עשרה מאמרות מאכ"ח ח"א סי"ג כ' דש"ץ אינו אומר בלחש אמת ויחיד אומר בלחש אמת ואינו חוזר ואומר אמת ונמצא דהוי רמ"ח תיבות מכוון אבל אם אומר בלחש אמת וחוזר ואומר אמת הוי רמ"ט תיבות עכ"ל, ובזה מיושב פשטא דתלמודא דקאמר אינו חוזר ואומר אמת, והרב"י נדחק בזה ע"ש אבל ר"מ אלשקר כתב שי"ל גם פעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינ' מן המנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב הוא:

ב

אין איסור. אבל אינו אומר אמת לחודי' עם הש"ץ דהוי כשמע שמע [ד"מ] וכתב בכ"ה שאין משתקין אותו ודוקא אם שהה בנתיים:

ג

בט"ו ווי"ן. ובערבית יכוין בוי"ו שבואמונ' (כתבים) ובי"מ כ' שאמת לבדה עולה במקום ג' שמות הנ"ל:

ד

יאמר אל מלך נאמן. ובמט"מ כ' שרש"ל לא רצה להפסיק, ובב"י משמע שמנהג קדמונים הוא וכ"כ הב"ח:

ה

צריך להאריך בחי"ת. ומגדול עוז כתב וז"ל קבלתי מרבותי איש מפי איש הגאונים כי האל"ף כמעט חוטפין בה למיעוט ההתבוננות בה ומאריכין בח' שליש ובד' שני שלישי' והנסתר סוד מופלג עכ"ל:

ו

ידגיש. מצאתי בשם מהו' יוסף קלמנק"ש שאין הכוונ' לקרותה בדג"ש שהרי אין בה דג"ש אלא הכוונ' שיטעימנה בפה יפה וגם הרב"י כתב שאין להדגישה יותר מדאי. בשל"ה קרא תגר על המדגישים יותר מדאי ונראה כאלו הד' נקודה בשו"א:

ז

שמע ב"פ. ומה"ט אסור לומר שמע בכל פעם שאומרים בסליחות ויעבור (ל"ח) ובשל"ה כתב דנכון לאומרו ע"ש וכנ"ל מאחר שמפסיק הרבה בנתיים לא מיחזי כשתי רשויות:

ח

על מטתו. משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש אבל במקום אחר אסור לקרות הפרשה ב"פ:

ט

שלא יאמרו. וב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא וכמ"ש בב"י ע"ש ואישתמיטתיה גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והא אמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו, והתם כולם היו אומרים אותו אע"כ אפילו כל הקהל אומרים אותו אסור:

י

ב"פ אמן. וב"י חולק וכתב דמותר דהא כתיב קרא אמן ואמן ואין לחלק בין אומר בוי"ו או בלא וי"ו וכ"כ הבחיי פ' בשלח והמכוון וכופל אמן אמן זוכה לשני עולמות וכן אמר דוד סוף מזמור מ"א עכ"ל:

יא

צ"ל ברוך שם כו'. ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח ש"ג] ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור וכ"מ רס"י ס"ו:

יב

בכל לבבך. פי' שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן, אבל מ"מ צריך מקף בנתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ [ב"י רד"ק]:

יג

יניח הנד. פי' שב"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ונד נקרא שב"א המתנועעה כגון בראש תיבה או באמצע תיבה אחר תנועה גדולה וסי' תנועה גדול' פתוחי חותם רק החיר"ק כשיש יו"ד אצל' נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת תנועה קטנה:

יד

המדקדקים מחמירים. ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הרגיל בה מפסיד הכוונה [ד"מ]:

טו

כשיאמר וקשרתם לאות כו'. כצ"ל:

טז

בקול רם. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' ו' נתן טעם בשם רבינו האי ורשב"א דאין לקרותה בקול רם אולי יבטח אחד על השמיעה ולא יקרא בעצמו ע"ש ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' מ"א שומע ולא קרא יצא ועיין בספר ת"ד בשם הראב"ד עכ"ל עמ"ש סי' נ"ט ס"ד:

א

(א) שמע – היינו כל קריאת שמע דמה שנתבאר בסוף סימן הקודם הוא רק לענין דיעבד:

ב

(ב) בכונה – אליהו רבא הביא בשם הכלבו והוא בירושלמי סוף פ"ק דברכות דבק"ש מרומז עשרת הדברות. בד' אלהינו מרומז אנכי ד' אלהיך. ד' אחד דיבור לא יהיה לך. ובפסוק ואהבת מרומז דיבור לא תשא דמאן דרחים למלכא לא מישתבע בשמיה לשיקרא. ובפסוק וכתבתם דיבור לא תחמוד דכתיב ביתך ולא בית חבירך. ובפסוק ואספת דגנך דיבור לא תגנוב דדגנך ולא תאסוף דגן חבירך. ובפסוק ואבדתם מהרה דיבור לא תרצח דמאן דקטל יתקטל. ובפסוק למען ירבו ימיכם דיבור כבד את אביך. ובפסוק ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם דיבור לא תנאף. ובפסוק למען תזכרו וגו' דיבור זכור את יום השבת שהוא שקול ככל התורה. ובפסוק אני ד' אלהיכם דיבור לא תענה ברעך עד שקר. ע"כ צריך האדם להתבונן בהם בעת אמירת ק"ש כדי שלא יבוא לעבור על אחת מהן:

ג

(ג) באימה ויראה – ונראה דאימה ויראה זו היא באופן זה שיכוין בשעה שהוא קורא את שמע לקבל עליו עול מ"ש להיות נהרג על קידוש השם המיוחד דזהו בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ועל זה אמר הכתוב כי עליך הורגנו כל היום כי אז בכונה זו יקראנה באימה ויראה ורתת וזיע:

ד

(ד) ברתת וזיע – כתב הטור בשם רב עמרם לישוייה איניש לק"ש בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה [הוא כתב צווי המלך על בני מדינתו] ויחשוב בלבו אלו מלך ב"ו שולח פרוטגמא חדשה בודאי היו כל בני המדינה קוראין אותה באימה ויראה ברתת וזיע ק"ו לק"ש שהוא פרוטגמא של מלך ממ"ה הקב"ה שחייב כ"א לקרותה באימה ויראה ברתת וזיע וכתב הפרישה דלהכי המשילו לפרוטגמא כתב וצווי המלך לומר לך שלא תקרא ק"ש בחטיפה ובמרוצה ובעירבוב הדברים אלא במתון מלה במלה ובהפסק בין דבר לדבר כאדם הקורא צווי המלך שקורא במתון גדול כל צווי בפני עצמו להבינו על תכונתו כך יקרא ק"ש כל צווי וצווי עונש ועונש הנזכר בו ישים אל לבו להבינו כי הוא צווי המלך הגדול ברוך הוא:

ה

(ה) אצלו – וכתב הפמ"ג שעאכ"ו צריך שיראה להבין בכל פעם מה שאומר ולא לקרותה במרוצה כפי ההרגל ורק לצאת ידי קריאה:

ו

(ו) להשלים רמ"ח – כדאיתא במדרש הנעלם פתח ר' יהודה ואמר רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעוה"ז ובעוה"ב דאמר ר' נהוראי אמר ר' נחמיה בק"ש רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק"ש כתיקונו כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשריך וכו' והלא בק"ש אין שם אלא רמ"ה תיבות וכו' מאי תקנתיה תיקנו שיהא ש"ץ חוזר ג' תיבות ומאן נינהו ד' אלהיכם אמת כדי להשלים רמ"ח תיבות על הקהל וכו' וכל האומר ק"ש שלא עם הצבור אינו משלים איבריו מפני שחסרו ג' תיבות שש"ץ חוזר מאי תקנתיה יכוין בט"ו ווי"ן דבאמת ויציב ועם כל דא היה קורא עליו אבא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות אותם ג' תיבות דק"ש שש"ץ חוזר לא יוכל להמנות אותם לתשלום רמ"ח כשאר הצבור עכ"ל בקיצור [ב"י]:

ז

(ז) מסיים ש"ץ – והיחיד בלחש מסיים ג"כ בתיבת אמת אבל אח"כ אינו חוזר לומר אמת כ"א שמתחיל ויציב ונכון וכו' וכדלקמן בסימן ס"ו סעיף י' בהג"ה:

ח

(ח) ה' אלהיכם אמת – ובספר עשרה מאמרות כתב שהש"ץ לא יסיים בלחש בתיבת אמת כ"א כשחוזר ואומר בקול רם ובזה ימצא החשבון רמ"ח דאל"ה יהיה רמ"ט. אך המנהג כהשו"ע שיש לומר גם בפעם הראשון אמת שלא להפריד ביניהם ואמת השני אינו מן המנין אלא ברכת אמת ויציב היא כ"כ הפמ"ג והגר"א כתב שהעיקר כהעשרה מאמרות:

ט

(ט) וחוזר ואומר – ובמקום שלא נהגו לחזור מוחין בידן:

י

(י) ה' אלהיכם אמת – ולא יחזור ג"כ תיבת אני:

יא

(יא) בדבר – אבל אינו אומר אמת לחודיה עם הש"ץ דהוי כשמע שמע ואעפ"כ אין משתקין אותו אם שהה בינתיים:

יב

(יב) בט"ו ווי"ן – ובערבית יכוין שאמת עולה במקום ג' שמות הנ"ל:

יג

(יג) הרי צ"א – כמנין אמן וכמנין וכו' [ד"מ]:

יד

(יד) יאמר אמ"נ – עיין מ"א וב"ח דמנהג קדוש הוא [פמ"ג]:

טו

(טו) יאמר אמן – ומ"מ אין ללמוד מזה לענין אם בירך על הפרי או שסיים ברכת המוציא ולא אכל עדיין ובתוך כך סיים חבירו אותה הברכה שיענה אחריו אמן עיין פמ"ג וכן מוכח לעיל בביאור הגר"א בסימן נ"ט אות י"ב עי"ש שטעם ההג"ה בזה משום שהברכות לא נתקנו דוקא על ק"ש:

טז

(טז) וכן נוהגין – עיין פמ"ג ועיין במה שכתבנו לעיל דלכתחילה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו עי"ש:

יז

(יז) ידיהם – ר"ל יד ימין:

יח

(יח) להאריך בחי"ת – כתב המ"א בשם המ"ע שיאריך בחי"ת כשיעור שליש ובד' כשיעור ב' שלישים. וי"א שלא יאריך בחי"ת כלל רק יכוין הכל בדלי"ת וכ"כ הגר"א בביאורו:

יט

(יט) ולא יאריך יותר – עפמ"ג בשם הפר"ח:

כ

(כ) המחשבה – אע"ג דאמרינן הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו וכו' דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכונה אבל הכא הרמיזה היא לצורך הכונה והטייה צריכה להיות מזרח צפון מערב דרום ולא יטה הראש מזרח מערב צפון דרום דהוי ח"ו שתי וערב:

כא

(כא) בדלי"ת – ולא ידגיש יותר מדאי שנראה כאלו הד' נקודה בשו"א או בציר"י אלא הכונה שיטעימנה בפה יפה:

כב

(כב) שמע ב"פ – משום דנראה כאלו מקבל עליו שתי רשויות ח"ו ואם לא כיון מעיקרא יחזור ויקרא בלחש ואם ליכא שומעין אפילו בקול רם מותר אבל אם כיון מעיקרא אפילו בלחש אסור ובסליחות מותר לומר שמע בכל פעם שאומר ויעבור דכיון שמפסיק הרבה בינתים לא מיחזי כשתי רשויות. ועיין בט"ז בסימן ס"ג ס"ג שכתב ג"כ דאם ממתין איזה זמן בין הקריאה ראשונה לשנייה שרי דאין משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים ואפילו מגונה נמי לא הוי:

כג

(כג) בין שכופל – ובדיעבד בכפילת הפסוק יצא ובכפילת התיבות צ"ע ועי' בבה"ל:

כד

(כד) הפסוק ראשון – איתא בב"י דמפסוק ראשון והלאה אין חשש ומלשון הרי"ף לכאורה לא משמע כן עי"ש ועיין במגן גבורים שגם המאירי מחמיר בזה אך על מטתו בודאי אין להחמיר בזה:

כה

(כה) על מטתו – משמע דוקא על מטתו כדי להשתקע בשינה מתוך ק"ש משום שמירה אבל במקום אחר אסור לקרות אפילו פרשה כולה ב"פ ועל מטתו ג"כ אין מותר אא"כ קורא הפרשה ולא פסוק ראשון בלבד [הגר"א] ונ"ל דכ"ז דוקא אם קורא פרשת שמע לבדה אבל אם קורא ג"כ שאר הפרשיות אין חשש בדבר:

כו

(כו) שלא יאמרו – והב"ח כתב דאין לבטל המנהג במקום שנהגו כן וכ"כ א"ר אבל הלבוש והל"ח והמ"א אוסרין ומדברי הגר"א משמע ג"כ שאוסר:

כז

(כז) מנהג כשר הוא – שמשבחין לבורא ית' שדר למעלה משבעה רקיעים גם מצינו בקרא ב"פ ד' הוא האלקים גבי אליהו ומה שאומרים ג"פ בשכמל"ו ביוה"כ ג"כ מותר דלא חשיב לשתי רשויות אלא בפסוק שמע שהוא עיקר קבלת עומ"ש וכיון שקבל עליו עומ"ש פ"א אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם אחד דהא קאי על פסוק שמע ישראל וליכא מאן דאתי למיטעי:

כח

(כח) ב"פ אמן – דג"ז מחזי כשתי רשויות ועיין במ"א שמיקל בדבר אבל האחרונים הסכימו לאסור ואם הוא אומר אמן ואמן שרי כדכתיב ברוך ד' לעולם אמן ואמן ועיין בפמ"ג שכתב דבר חדש בזה והוא דיש תרי גווני אמן אחד שאני מאמין ומחזק שכן הוא האמת והשני שהוא פי' של בקשה ר"ל שיאמנו הדברים וימלא משאלותינו וא"כ בברכה שיש בה שני ענינים על דרך משל רפאנו ד' ונרפא רופא חולי וכו' שפיר י"ל ב"פ אמן. ואם נזדמן לו לענות על ב' דברים אפשר דאמן אחד יעלה לכאן ולכאן ואם יאמר אמן ואמן עדיף טפי:

כט

(כט) בשכמל"ו – ואם לא אמר יש דיעות בין הפוסקים אם מחזירין אותו עיין במ"א ועיין בבה"ל:

ל

(ל) בחשאי – שכשקרא יעקב אבינו ע"ה לבניו בקש לגלות להם את הקץ כדכתיב ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים ונסתלקה ממנו שכינה ולא הניחתו לגלותו אמר לבניו שמא יש בכם מי שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו ואמרו רבנן היכי נעביד נימריה לא אמר משה לא נימריה הא אמר יעקב תקנו לאמר אותו בחשאי והוא היכר שאינו מן הפרשה הכתובה בתורה רק יעקב אמרו:

לא

(לא) בין לעולם ועד – דבשכמל"ו ג"כ בכלל קבלת מ"ש הוא ע"כ צריך להמתין אחריו מעט:

לב

(לב) שלא תבלע וכו' – השו"ע נקט בהני פסוקי וה"ה בכל ק"ש יראה שלא להבליע האותיות ולא להחליפם באותיות אחרות כגון פסוק ואהבת וגו' לא יראה כמי שקורא ואהפת לבפך נבשך מודיך וכה"ג בכל ק"ש יזהר לקרות במתון כל תיבה ותיבה בפ"ע ולהוציא את התיבה מפיו כהלכתה ויושלמו לו כל רמ"ח איבריו עי"ז וכנ"ל בסק"ו ועיין לקמן בסימן ס"ב במשנה ברורה סק"א:

לג

(לג) בכל לבבך – אין הכוונה שיפסיק ביניהם רק שיקרא בענין שישתמע שהם שני למדי"ן אבל מ"מ צריך מקף בינתים כי בלא מקף צריך לקרות בכל בחול"ם ובמקף בקמ"ץ:

לד

(לד) כקורא מותם – א"ר הביא בשם של"ה דה"ה בכל אלף שאחר מ"ם צריך להפסיק כגון ועבדתם אלהים אחרים. עיניכם אשר זונים אחריהם. אלהיכם אשר. לאלהיכם אני. אלהיכם אמת. גם כל תיבה שתחלתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא צריך הפסק כגון אשר אנכי. מטר ארצכם. ועצר את. אשר ד'. דברי אלה. ויאמר ד' אל. דבר אל. מצות ד'. אשר אתם וכל כה"ג. גם כל תיבה שתחלתה יו"ד צריך להדגיש במבטא שלא יראה כאלו נמשכת אחר התיבה שלפניה כגון פן יפתה לא יראה כאלו קורא פניפתה או פן איפתה וכן בתיבת ירבו וכל כה"ג:

לה

(לה) יש ליזהר – ולא הזהירו על ק"ש אלא משום שמסורה לכל ויש בה יחוד שמים:

לו

(לו) הנח – שו"א הנחטפת נקראת נח כגון בסוף תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה קטנה ושו"א נד נקרא המתנועעת כגון בראש תיבה או באמצע תיבה הבאה אחר תנועה גדולה. וסימן ת"ג פיתוחי חותם רק החיריק כשיש יו"ד אצלה נקראת ת"ג וכשאין יו"ד אצלה נקראת ת"ק:

לז

(לז) כן – אך שצריך ליזהר לפסוק במקום הראוי להפסיק לפי הענין כדי שיהיה טעם והבנה לדבריו ע"כ יראה לקרותה בנחת דאל"ה ישתנה לפעמים הבנת דבריו עי"ז:

לח

(לח) בכך – ובלבד שיכוין כי הנגינה למי שלא הורגל בה מפסיד הכונה:

לט

(לט) כשיאמר וקשרתם לאות – וכן בפרשה שניה כשמזכיר ענין תפילין צריך למשמש:

מ

(מ) יש נוהגים וכו' – לענין אם יוצא בק"ש ע"י אחר שיכוין להוציאו עיין במ"א ופמ"ג ורוב האחרונים סוברים דיוצא בזה ועדיף זה מהרהור דהרהור לאו כדיבור דמי משא"כ בזה דשומע כעונה וכתב ע"ת ונראה דדוקא במבין הלשון ואפילו בלה"ק בעינן דוקא שיבין השומע עיין בסימן קצ"ג ס"א ובשכנה"ג הביא בשם ברכת אברהם דדוקא ביחיד המוציא את היחיד אבל יחיד המוציא את הרבים או יחיד המוציא את השנים בבהמ"ז אפילו אינם מבינים בלשון הקודש יוצאים:

א

סעיף ה' יאריך באלף. ע' לקמן סימן קכ"ח במג"א ס"ג:

א

בכוונה עבה"ט. ובמ"ב כתב שבזוהר חדש מפליג בעונש מי שאינו מכווין דפרשה ראשונה מ"ב תיבות כו' ע"ש ואת צנועים חכמה:

ב

אלקיכם אמת. עבה"ט ובבר"י כתב דהב"ח ופר"ח הסכימו להירושלמי שאם קורא ביחיד שרי ליה למכפל ה' אלקיכם ושמעתי שכ"כ מהרח"ו זצ"ל דנהג כן רבינו האר"י ז"ל וכן חילק הראב"ד בענין הבקשות והזכרות שבחיו יתברך והביאו בשל ע"ש. ומ"מ אמת לחודי' לא יכפול כמ"ש לקמן ס"ק ג' ע"ש שהד"מ כ"כ בשם רי"ו. ועיין בשו"ת מים רבים חלק א"ח סי' א' דש"ץ שאומר מלת אמת בקול רם וחוזר ואומר ה' אלקיכם אמת להשלים רמ"ח תיבות לאו שפיר עביד רק יאמר מלת אמת בפעם ראשון בלחש ואח"כ יחזור ויאמר הג' תיבות בקול רם ודוקא הש"ץ אבל הצבור לא יחזרו כלל ע"ש וכתב בסדר היום מי שלא השלים ק"ש וכבר הקדים הש"ץ וסיים יותר טוב שיעמוד במקום שהוא וישתוק וישמע לש"ץ כשחוזר ה' אלקיכם אמת ואח"כ יגמור הק"ש ויועיל לו כיון שהוא עומד בתוך ק"ש וזה עדיף טפי מלכוון בט"ו וו"ין ע"ש ובש"צ כתב בשם מטה יהודה שכתב שמה שמכוון לשמוע מהש"ץ באמצע ק"ש לא הו"ל כקורא למפרע רק לענין שיצא ידי חובתו אבל לא לענין דחשיב הפסק ומה ששומע מפי הש"ץ לא הוי כקורא בעצמו. אלא יוצא י"ח מה שמוטל עליו בחיוב להשלים רמ"ח תיבות והוא קורא ק"ש כסדרו וכ"כ במאמר מרדכי ע"ש:

ג

ידיהם עבה"ט. ומ"ש בש"ע על פניהם ר"ל על העינים וכ"כ בפע"ח יסגור עיניו בידו הימנית כו'. ואפשר שתיבות על פניהם צ"ל על העינים אך בטור לא משמע כן. ועיין בא"ר בשם מהרי"ל שהניח ידיו על עיניו כו'. וכן בלשון הגמרא גבי רבי ועיין בטור:

ד

בדלי"ת. עבה"ט בש"צ ובשם ספר שתי ידות האריך בזה שאין לקרותה בדגש דמשמע די כמו די מחסורו אלא רפוי' כו'. ובדגש נשמע אחדי אז אשמח כמו ויחד יתרו ולא קיים מצות יחוד השם. וגם מ"ש שלא יאריך באלף כי הוא בסגול שהיא תנועה קטנה ולא יחטוף בחי"ת שהיא בקמץ לא ימהר בקריאתה שהוא ת"ג ע"ש:

ה

בשבמל"ו עבה"ט. ועיין לק' סימן ס"ו לענין הפסק. ובמח"ב כתב בשם הרמ"ע שאין להפסיק באמצע שמע ולא באמצע בשכמל"ו כלל אבל בין ב' פסוקים אלו דינו כבאמצע הפרק ע"ש:

ו

בכל לבבך עבה"ט ועיין בש"ץ בשם ספר שתי ידות שכדי לסמוך התיבות שבמקף יש לעמוד קצת במלת הקודמ' כגון ונתתי מטר ארצכם צריך לעמוד קצת במלת ונתתי ואז יקל עליו לקרות מטר ארצכם במקף. וכתבתי זה לפי שראיתי הרבה אנשים שלא ידעו זה ולא למדו מרבותיהם כאשר קבלתיהו אני כו'. ולהר"מ ניגרין כתב שמ"כ להפסיק בין אף לה'. ונראה הטעם שלא יהיה נראה כאומר שהשם הוא אף כו'. ואני אומר שאין לשמוע לאלו הבודים הפסקות מלבם. ואדרבה צריך להזהר שלא יפסיק בין אף לה' כלל שיש מקף כו' ואפשר שכוונת המ"כ רק להזהר שיחתוך מלת אף היטיב שלא יהיה כקורא אפדני ע"ש ואפשר שהטעם של ההפסק קצת שלא יהא נראה כאומר שאף ה' יחרה ר"ל גם ה' יחרה ע"ז מלבד אחר כיון שע"כ יש להפסיק קצת בין מלת וחרה לאף דלא לשתמע וחרף ולכן אין להסמיכו כ"כ אל מלת ה'. ומ"מ לא יהיה הפסק ניכר כ"כ כמו שכתבתי לענין בכל לבבך:

ז

בכך עבה"ט ועיין בשם ספר שתי ידות שכתב שברוב הקהילות נוהגין לקרות בטעמים אך אין מפסיקין בסוף פסוק כמו שעושה הקורא בתורה. ואדרבה יותר צריך להפסיק בס"פ מבשום טעם ובן ראוי להזהר בטעם טרחא והבלתי זהיר בה כשיגיע אל כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות מחרף. ובסוף פ' ציצית אני ה' אלקיכם אמת יש במלת אני טרחא והנני מבאר למה אמר דהע"ה אנא ה' כי אני עבדך בו' והנה באומרו אני עבדך אינו משולל שלא יהא גם איש אחר עבדו רק אני עבדך וכבר נמצאו אחרי' ג"כ עבדיו וכן ולי אני עבדך כו' ולשלמה עבדך לא קרא ולכן אם אתה אומר אני ה' אלקיכם בלא טרחא משמע אני ה' אלקיכם ואפשר שגם אחר יהיה אלקיכם. אבל כשאתה קורא אני בטעם טרחא אז משמע אני ולא אחר כו'. ואינו רחוק בעיני שלכתחלה סיים הקב"ה פרשה זו כך כדי לרמוז היחוד בסוף ק"ש ונמצא המסיים מסיים במה שמתחיל עכ"ל ע"ש. וע"ש עוד בשם ספר שתי ידות שכתב בשם מהר"מ דאיתא בזוהר רבי פלוני מצא מת ובדק בפיו ובחוטמו ובעיניו ולא מצאם בו ואמר בודאי לא נזהר בדבקים שבאמת ויציב עכ"ל:

א

באימה ביראה כו'. בטור הביא המדרש לא הטרחתי עליכם לקרות' לא עומדין ולא פרועי ראש כו' משמע דטרח' לא בעי' אבל אי עביד אינש בפריעת ראש ש"ד ואע"ג דלענין לא עומדין אמרינן בסי' ה"ג דמי שקורא מעומד הוה עבריין שאני התם שאין לו לעמוד בחנם דבזה עובר על דברי ב"ה ולולי זאת אין איסור בדב' מצד עצמו מ"ה אמר שפי' שלא הטריח אותנו בעמיד' אבל אין איסור בדבר. אלא לענין פריעות הראש קשה דהא יש איסור בפריעת הראש כדאי' פ' כל כתבי וכמ"ש הטור לעיל בסי' ב' דצריך שיכסה ראשו דיש בזה קלות ראש וכמ"ש בסי' ח' ונ"ל דלק"מ דמידי הוא טעמא דאסור בגילוי הראש משום קלות ראש שהוא כאלו אין עליו עול וכאן שצריך עכ"פ אימה ורתת וזיע' אי הוה אז בגילוי הראש הוה נמי דרך אימה אלא שלא הטריחנו הקב"ה בזה ומ"מ נראה דעכשיו שחוק שלהם היא כן ודאי יש אפי' איסור בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו:

ב

וכן נוהגין. כ' מו"ח ז"ל שעכשיו נתבטל המנהג ההוא וא"א אל מלך נאמן וסומכים על הזוהר שכתב שמשלימין ג' תיבות במה שהש"ץ חוזר ואומר ה' אלהיכם אמת:

ג

אסור לומר שמע כו'. בס"ח סי' י"ח כתב אם לא קרא פסוק ראשון בכונה יחזור ויקרא אותו בלחש אבל לא בקול רם שנראה כשתי רשויות ח"ו וק"ל ע"ז דאמרינן בגמ' א"ל ר"פ לאביי ודלמא מעיקרא לא איכוון דעתיה א"ל חברותה כלפי שמיא אי לא מכוון מחינן ליה בארזפתא דנפחא עד דמיכוין ואי איתא דמותר לחזור לקרות בלחש למה לא תי' לו אביי דא"כ היה לו לחזור ולקרות בלחש אלא ודאי דבכל גווני אסור לכפול וי"ל דעיקר קושי' ר"פ היתה מאחר שאפשר לדונו לזכות למה גוערין בו ותי' לו דאין לדונו לזה לזכות ועמ"ש בסי' ס"ג ס"ד:

ד

מנהג כשר הוא. לפי שמשבחין אותו שהוא דר למעלה מז' רקיעים. גם מצינו בקרא ב"פ ה' הוא האלקי' גבי אליהו כ"כ ב"י בשם התוס' ולענין שאומרים בשכמל"ו ג"פ ביה"כ כמ"ש בה' י"כ צ"ל דלא חשו לב' רשויות אלא בפסוק שמע שהיא עיקר קבלת עול מלכות שמי' וכיון שקבל עליו עול מלכות שמים פעם אחד אין חשש באמירת בשכמל"ו יותר מפעם א' דהא קאי על פ' שמע ישראל וליכא מאן דאתי למטעי משא"כ בפסוק ה' הוא האלהים שהוא פסוק בפני עצמו ע"כ יש חשש וע"כ הוצרכו התוס' לתרץ שמצינו כן בפסוק גבי אליהו:

ה

בשכמל"ו בחשאי. אבל לא בקול רם דהא לא אמר' משה ואם לא נימרי' כלל הא אמרה יעקב ע"כ אומרים אותו בחשאי:

ו

בין לעולם ועד לואהבת. לפי שצריך להפסיק בין פסוק ראשון וברוך שכמל"ו כי שם לשון שאנחנו מקבלין עלינו מלכות שמים ופרשת ואהבת הוא לשון צוואה:

א

בש"ע סעיף ג' ברמ"א מהרי"ק כו' צריך למחוק ולציין דעת עצמו. ואחר תיבת ישראל באהבה צ"ל מהרי"ק שורש מ"ב ואגור:

ב

(בט"ז ס"ק ב') וכן נוהגין צריך למחוק הציון מכאן ולציין על מ"ש הרמ"א שבצבור לא יאמר אל מלך נאמן כו' וכן נוהגין ע"ז שייך הציון הלז ומ"ש בשם הב"ח כבר נתבטל כו' ר"ל המנהג שכ' הרוקח שנוהגין בישיבה לו' אמן אל מלך נאמן כו' ועכשיו כו' וע"ש בב"ח:

ג

(במג"א ס"ק ב') אבל אינו אומר אמת בלחודי' עם הש"ץ אם כבר אמר בלחש ה' אלקיכם אמת בלא הש"ץ כו' כצ"ל: