שולחן ערוך, אורח חיים ס׳: דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כוונה. ובו ה"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כוונה. ובו ה"ס:
ברכה שנייה אהבת עולם: הגה וי"א אהבה רבה (וכן נוהגין בכל אשכנז) ואינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור ואם היא פוטרת ברכת התורה ע"ל סימן מ"ז:

ב

קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות:

ג

סדר הברכות אינו מעכב שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות:

ד

י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה וכן הלכה:

ה

הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת ק"ש יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון:

א

ואינה פותחת בברוך כו'. צ"ל כן ואבינו אב הרחמן כו' ואין צ"ל כן תחננו ותלמדנו כי אין צריך אלא ד"פ לשון לימוד כמ"ש בפי' של סדור ואי הוה גרסי' כן תחננו ותלמדנו אז יהיו ה' פעמים לשון לימוד אין צ"ל הגבור אלא הגדול והנורא וכשיגיע למארבע כנפות הארץ יקח ד' ציצית ויכוין להאיר עלי' בד' ציצית שהם ארבע כנפות הארץ הציצית של מלכות הנקראת ארץ ויקבלם בידו בהיות' מפוזרים כמו שיאירו הד' ציציות יחד המלכות ויקבל בידו השמאלי' וישים בצד השמאל נגד הלב עד ונחמדי' לעד (בספר לחם מן השמים):

א

הברכות. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עיין סי' נ"ח סעיף ו'. כתב בספר הכוונות ד' זכירות הם. והם א' זכירת מתן תורה כמ"ש זכור את יום אשר עמדת וגו'. ב' זכור את אשר עשה לך עמלק. ג' זכור את אשר עשה ה' למרים וגו'. ד' זכירת מצרים: והד' זכירות אלו יכוין כשיאמר ובנו בחרת יכוין במעמד הר סיני שאז בחר בנו מכל עם וקרבנו לקבל תורתו: לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק כי אין השם מלא עד שימחה שם עמלק: להודות לך. יכוין שהפה והלשון נבראו כדי להודות ולהלל שמו ולא לדבר לשון הרע ובזה יזכור ממעשה מרים. וזכירת מצרים יכוין בפרשת ציצית על פסוק אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים עכ"ל: וכתב המ"א שצריך ג"כ לכוין זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך וגו'. ויכוין זה באומרו באהבה לאפוקי באותו פעם שלא היה באהבה ע"ש. וקודם ק"ש יכוין לקיים מ"ע של ק"ש. מי שהיה מברך ברכת ק"ש ומצא עצמו בהאל הגדול ונסתפק לו אי קאי בשם קדשך הגדול בטחנו שבאהבת עולם או בהגיבור והנורא קדוש הוא שבברכת יוצר אור חוזר לברכה ראשונה. פרי הארץ חלק א"ח סי' ג' אבל בתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סימן י"א פסק שאינו חוזר לברכה ראשונה דספק ברכות להקל ומהיות טוב יחזור לראש ברכה שניה. ע"ש וכ"פ היד אהרן ע"ש וע"ל סי' ס"ז:

ב

וכן הלכה. ודוקא במצוה דאורייתא אבל מצוה דרבנן א"צ כוונה. רדב"ז מ"א:

ג

ראשון. אע"ג דבסעיף ד' פסק דמצוה בעי כוונה. היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפסוק ראשון עמ"א ועיין סי' ס"ג ס"ד ועיין כ"מ:

א

ברכות י"א וכרבנן הרי"ף

ב

טור

ג

שם י"ג ובירושלמי ד'

ד

רב האי והרשב"א מההיא דברכות דף י"ב

ה

ירושלמי ד'

ו

תוס' ור' יונה

ז

כה"ג ורא"ש בפ"ב דר"ה

ח

רמב"ם פ"ב מה"ת וכרבי מאיר שם בדף י"ג:

א

ס"א ברכה כו'. גי' הרי"ף ורא"ש ורבנן אומרים אהבת עולם תנ"ה א"א אהבה רבה אלא אהבת עולם וכה"א כו' וט"ס בספרים שלנו וכ' וקי"ל כרבנן דת"כ והא דאמר שם השכים לשנות כו' ושם מאי ברכה אחת כו' הכל מימרא דשמואל הוא ואזיל לטעמיה אבל אנן קי"ל כרבנן:

ב

וי"א כו'. מכל הנ"ל משא"כ בערבית דלא מיירי שם תוס' ורא"ש:

ג

ואינה כו'. כמ"ש בפסחים קד ב וברכות מ"ו א' ולא הוצרך שם אלא בברכה אחרונה שק"ש מפסקת ביניהם ובמתני' שם אחת ארוכה כו' פי' הרמב"ם קצרה שאינה מתחלת בברוך וכן פי' הרשב"א וכ' דא"א לו' להאריך ולקצר כמשמען דהא אמרינן מנימין רעי' כו' ואמרי' פתח בדשכרא כו' אע"פ שמאריך לפי' הרי"ף ועוד הוכיח מירושלמי דלא כרש"י ותוס' ועמש"ל סי' ס"ט:

א

ס"ב קרא כו'. מתני' רפ"ב היה קורא כו' ואמר עלה בירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ואף שר"ה גאון כתב דוקא ביחיד אבל בציבור מעכבות כמש"ש י"ב א' דסדרן דוקא אינו מעכב ושם בציבור כמ"ש א"ל הממונה וה"ה דמעכבות לק"ש מ"מ הסכים הרשב"א לס' ראשונה דהברכות לא קאי על ק"ש דאל"כ היאך מקילין להפסיק בין הפרקים ומקילין בהן יותר מבאמצע כ"מ וע' מ"א סי' ר"ו סק"ד:

ב

וחוזר כו'. ר"ל אע"ג דאינן מעכבות לק"ש ויצא י"ח ק"ש אף אם לא בירך כלל מ"מ י"ח ברכות לא יצא ויכול לברך בלא ק"ש כי לא נתקנו על ק"ש שאינו מברך וצונו וז"ש בספ"ג אם יכול לעלות כו' אף שאין פנאי לברך ויברך אח"כ ובספ"ק לא הפסיד הברכות אף שהפסיד הק"ש ואינו אלא כקורא בתורה וז"ש לעיל סדרן אינו מעכב ומברך אחר ק"ש וגדולה מזו אמרו כל שלא אמר אמת ויציב שחרית כו':

ג

ונ"ל כו'. כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כמ"ש בירושלמי פ"ק ר"י ור"א נפקין לתעניתא כו' כמ"ש לעיל ר"ס נ"ח אע"ג דבעי לממחי להון משום שקראו שלא בזמנו כמש"ש: סדר הברכות כו' כנ"ל:

א

ס"ד י"א כו'. כמ"ש בר"ה כ"ח שלחו ליה כו' א' רבה זאת אומרת כו' רבא אמר לצאת כו' והוי ר"ז יחיד לגבייהו וכן ר' יוסי יחידאה הוא דת"ק פליג עליה כמ"ש בפ' ע"פ קי"ד ע"ב וכן מסקנא דסוגיא דר"פ בתרא דערובין וכן קי"ל כרב בפ"ב דחולין בנדה שנאנסה וטבלה דר"נ ס"ל כותיה כמש"ש הפוסקים:

ב

וי"א כו'. כר"ז בר"ה שם ואע"ג דשלחו ליה ורבא ורבה פליגי עליה קי"ל כר"ז דר"ל דייק מתני' דפסחים שם כותיה ור"י נמוקו עמו ובירושלמי על מתני' דר"ה שם היה עובר כו' דייק הד"א מצות צריכות כוונה ותנ"ה נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' ואע"ג דבגמ' שנינהו שנויי דחיקי נינהו וגם הא דשלחו ליה כבר פ' הרמב"ם אף ע"ג דס"ל כר"ז כמ"ש הר"ן דלר"ז אמרינן כמש"ש מ"ד התם אכול כו' דלא כרבא וגם ל"ל דר"ז ס"ל ג"כ דא"צ כוונה והא דאמר איכוין כו' לשם תקיעה כ"ד כמו שפי' קצת מפרשים דהא אוקים ליה כר"י ור"י ס"ל בע"פ דצריכות כוונה ועתוס' שם קט"ו א' ד"ה מתקיף כו':

ג

וכן הלכה. דפשטא דמתני' וברייתות דספ"ג דר"ה כ"מ ושינויי דגמ' שינויי דחיקי נינהו כנ"ל וכן בירושלמי הנ"ל:

א

ס"ה הקורא כו'. דס"ל מדקבע שם כל הסוגיא ע"כ בעי כוונה בתר דאמר ש"מ מצות כו' בקורא כו' מ' דשאר אף בקורא להגיה וערשב"א בחי' ובתשובה סי' שמ"ד שתמה על דבריו:

א

ונ"ל שטוב וכו' – עיין בפמ"ג שכתב שכוונת השו"ע בזה משום שחושש לדעת רב האי שפוסק דלא יצא כתקונה בלא ברכות. והוא לפלא דהלא אפי' לדעת רב האי הסדר אינו מעכב כלל ומכיון שחוזר אחר ק"ש הברכות יצא ידי חובת ק"ש כתקונה עיין בב"י [ודוחק לומר דזה דוקא אם היה אז בדעתו תיכף לברך הברכות וזה איירי בלא היה בדעתו] ועוד הלא הב"י סובר דאפילו לדעת ר"ה ביחיד יוצא והש"ע אינו מחלק בדבריו. והאמת כמו שהעתקתי בפנים בשם הגר"א. ולפ"ז אפילו אם קרא ק"ש בתוך ג' שעות והברכות הוא מברך אחר ג' שעות אפ"ה צריך לקרות עוד הפעם ק"ש כמו שהביא הגר"א דבר זה מן הירושלמי עיי"ש דלא כהפמ"ג בא"א בס"ק א':

א

שאם הקדים וכו' – עיין במ"ב בס"ק ו' במ"ש ואם בירך וכו' דלא מיבעי לדעת השו"ע שפסק בס"ב דברכות אין מעכבות לק"ש דלא כרב האי בודאי אין מעכבות זו את זו ג"כ כמ"ש בב"י ואפילו לדעת רב האי שסובר דברכות מעכבות זו את זו היינו דוקא בצבור ולא ביחיד כמ"ש בב"י ואף שהב"ח והפרישה פליגי על הב"י בדעת הטור בדברי רב האי וסוברים דשוה יחיד לצבור אבל כבר הסכים הד"מ הארוך והל"ח והט"ז והגר"א כפירוש הב"י ועיין במ"ז בסק"א:

א

י"א שאין מצות צ"כ – בין אם הוא עושה בעצמו ואין מתכוין לצאת בה ידי חובה ובין אם שמע מאחר כגון מגילה ושופר ולא התכוין בהשמיעה לצאת בה ידי חובת המצוה (ב"י רי"ג ורי"ט). וה"ה בכל מצות התלויות באמירה כגון ק"ש ובהמ"ז וי"א דבדבר שאין בו אלא אמירה לכו"ע צריכה כונה. ב"י סימן תקפ"ט. וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. רמב"ן במלחמות בר"ה וש"מ ברכות י"ג ע"א. וכה"ג מוכח מתר"י במ"ש בענין קורא להגיה עי"ש. ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. וראיה ממ"ש בסימן תע"ה ס"ד דאם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו והרי במידי דאכילה שאין מתכוין כמתכוין דמי כמ"ש המגן אברהם שם ואעפ"כ לא יצא וא"ל דאעפ"כ יש לדחות דשם הוא לפי מאי דפסקינן בעלמא מצות צריכות כוונה ורק בעניני אכילה מחמת ההנאה שנהנה לא נוכל לבטל עשייתו כאלו לא עשה ונחשב הדבר כאלו מתכוין וע"כ אמרינן דאם לא ידע שהיום פסח לא נוכל לומר עליו כאלו התכוין משא"כ אם נאמר דמצות אין צריכות כוונה בשום פעם גם בכה"ג יצא דז"א דהלא בר"ן בר"ה מביא ראיה לדין זה דאל"ה ל"ל לאבוה דשמואל למינקט כפאוהו פרסיים לאשמעינן יותר רבותא דאפילו בחד מהני גווני יצא וא"כ עדיין תקשי לפי מה דאמר רבא שם ז"א וכו' דקסבר מצות אין צריכות כוונה אלא ודאי דאפילו אין צריכות כונה בכה"ג לא יצא וצע"ג על הרב בעל הלבוש שם דמסיק שם טעם לדין זה דמצות צריכות כוונה. ובמתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. ב"י בסימן תקפ"ט:

ב

וי"א שצריכות כונה – פי' מן התורה כן כתב הרשב"ם להדיא בפסחים ד' קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג וכן משמע פשטי' דסוגיא בר"ה ד' כ"ח ע"ב בגמרא אבל זכרון תרועה כתיב וכו' משמע דפלוגתיהו בדאורייתא וכן כתב הלבוש ושארי אחרונים דלא כהפמ"ג שמסתפק בזה. ודע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד דיצא בדיעבד אפילו אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש. ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה לעשות כמו שכתב השערי אפרים הבאתי את דבריו לעיל בסימן י"ד ס"ג בבה"ל עי"ש:

ג

לצאת – עיין במ"ב בסק"ט במה שכתב דהמברך עם הקטנים לא יצא י"ח. ואעפ"כ נ"ל דאם לא אכל כדי שביעה דאז חיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן אפשר דיש לסמוך בדיעבד על דעת הרדב"ז שכמה מהאחרונים הסכימו לדבריו דבמצוה דרבנן אין צריך כונה לצאת ואין צריך לחזור ולברך ואף דהט"ז כתב דזה הוי כמכוין שלא לצאת והביא לזה ראיה מדברי הרא"ש תמוה דהרא"ש והרי"ף לשיטתייהו דס"ל בעלמא מצות צ"כ כמו שכתב הרא"ש בר"ה אבל למאן דסבירא ליה מצות א"צ כונה אימא ה"נ דיצא כמו תוקע להתלמד ובלא"ה ראייתו צע"ג כמו שהקשו עליו היד אפרים והא"ר עי"ש. ולכתחלה מי שיש עליו חיוב בהמ"ז ורוצה לברך עם קטנים לחנכם יתנהג בא' משתים או שיכוין לצאת בזה ג"כ עבור עצמו ויוצא בזה כמו שכתבנו במ"ב בשם הא"ר או שיכוין בפירוש שלא לצאת ויברך אח"כ עבור עצמו:

ד

וכן הלכה – עיין במ"ב במה שכתב וכן מביאור הגר"א וכו' עיי"ש בס"ד בשו"ע בביאור הגר"א שדוחק א"ע להעמיד הדין דשו"ע אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה ובאמת השו"ע בעצמו פסק בסימן ס' דצריכות כונה יותר טוב הו"ל לתרץ משום דספירה דרבנן כמו שמתרץ הא"ר א"ו דס"ל שאין לחלק בזה. ולענין אם צריך לחזור ולברך כשעשה פעם ראשון אפילו מצוה דאורייתא שלא בכונה כתבנו בשם המגן אברהם דאין לחזור ולברך ומצאתי שכן כתב ג"כ השכנה"ג בסימן תפ"ט עי"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה דמספקא ליה אם הא דפוסק השו"ע להלכה דצ"כ הוא מטעם ודאי או משום דספיקא דאורייתא לחומרא ונ"מ לענין דרבנן ובחיבורו בסימן תקפ"ט ובסי' תפ"ט כתב נ"מ ג"כ לענין ברכה [הוא סותר למש"כ בפתיחה עי"ש] ולא ראשון הוא בזה כי גם העו"ש כתב דטעם השו"ע הוא מחמת ספק כמו שמובא בשמו בא"ר בסימן רי"ג ולכן הוקשה לו בכמה מקומות עי"ש בא"ר. ומשמע מדברי הפמ"ג בסימן תפ"ט בס"ק ח' שרוצה לצדד גם דעת המגן אברהם לזה שלכן ס"ל להמ"א דלא יחזור ויברך מטעם ספק אבל כד נעיין היטיב במגן אברהם אין שום ראיה לזה שכונתו לענין ברכה צריך לחוש לדעת הני רבוותא שלא לברך עוד. גם בא"ר בסימן רי"ג דחה לדברי העו"ש וס"ל דלא מספקא ליה להשו"ע כלל. גם בביאור הגר"א בסימן זה ס"ד בד"ה וכן הלכה מוכח בהדיא דס"ל כהא"ר. ודע דמה שכתבנו במ"ב היכא שמוכח וכו' כגון בק"ש ע"י סדר התפלה ובשאר מצות ע"י הברכות או ע"י ההכנה להמצוה כגון מה שאמרו בירושלמי פ"י ה"ג גבי מצה דבין שכיון ובין שלא כיון מכיון שהיסב חזקה דכיון ובירושלמי דר"ה גבי היה עובר אחורי ב"ה ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' הדא דתימא בשעובר אבל בעמד חזקה כיון ופירושו דדוקא אם עומד אחורי בהכ"נ סתמא לאו למצוה קאי אבל בעומד בתוך בהכ"נ ושומע קול שופר מסתמא עומד לשם כונה וכמו שכתב בספר ישועות יעקב בסי' זה וכל כה"ג נוכל למצוא בכל המצות. ודע עוד דאף לפי דברי הח"א בק"ש של ליל שבת לפי מנהגינו שאנו קורין אותה בבהכ"נ בברכותיה קודם זמנה וסומכין על מה שיקרא אותה עוד הפעם בזמנה אז אף אם אירע שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך שלא כיון לצאת נראה דצריך לחזור ולקרותה מדינא דהכא לא מוכח מדקראה בסדר התפלה שכדי לצאת קראה דהרי קוראה תמיד בסדר התפלה אף שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפלה:

א

סעיף ד' י"א שאין מצות צריכות כוונה וי"א שמצות צריכות כוונה וכו', נ"ב הנה לדיעה זו גופא יש פלוגתא אם מכוין בפירוש שלא לצאת אם גם בזה יצא או לאו. והנה נראה לי כעת ראיה ברורה דאם א"צ כוונה גם במכוין שלא לצאת יצא ונ"מ למצוה דרבנן דלכ"ע א"צ כוונה אף במכוין שלא לצאת יצא. והראיה ממס' מנחות [דף ז' ע"ב] דקאמר שם אמר ר' יוחנן ז"א כלי שרת מקדשין שלא מדעת וכו' וקשה מה בכך שמקדשין שלא מדעת הרי כאן אפשר שיכוין בפירוש שלא לקדש כדי שיוכל אחר כך לקמוץ ובע"כ מוכח אם לא בעינן דעת אף דהתנה בפירוש נמי לא מהני ובע"כ מקדש א"כ ה"נ אם מצות צריכות כוונה אף שמכוין או אומר בפירוש שלא לצאת יצא וזה ראיה ברורה לפענ"ד בעזה"י ודו"ק: הנה מה שקשה על דעת הסוברים דאם כוון לצאת לכ"ע לא יצא ממס' ערכין ומס' סוכה עיין מ"ש ליישב זה ע"נ בתשובה בחבורי טוטו"ד מ"ו סי' קי"ב הלכות מזוזה בתשובה לק"ק ווישניצא ע"ש ודו"ק: עיין במג"א ס"ק ג' בשם הרדב"ז דבמצוה דרבנן לכ"ע לא בעי כוונה ונסתפקתי לפמ"ש הר"ן בר"ה גבי שומע מן המתעסק לא יצא דאף למ"ד דלא בעי כוונה אם כוון לשם מצוה אחרת גרע דבת מינה מחריב בה עיי"ש. ויש לעיין בדרבנן מה דינו אם בזה אף בדרבנן בעי כוונה כיון דכוון לשם מצוה אחרת או בדרבנן אף בכה"ג לא בעי כוונה. ונראה לכאורה להביא ראיה לזה מש"ס יומא [דף פ"ח ע"א] דקאמר שם רב תפילת נעילה פוטרת של ערבית ופריך מהברייתא דבמוצאי יוה"כ מתפלל מעין ש"ע וכו' ע"ש. וקשה מה פריך נימא דרב מיירי באם בא לימלך תחלה אז אנו מורים לו שיכוין בתפילת נעילה לפטור אף מערבית ואז באמת פטור אבל הברייתא מיירי אם לא כוון בנעילה לפטור של ערבית א"כ בזה לא גרע מאם התפלל ערבית ולא כוון לצאת בו י"ח דלא יצא למ"ד דהוי חובה א"כ מכ"ש דבנעילה לא מפטר אם לא כוון לשם ערבית וא"ל דפריך רב לשיטתו דס"ל בחולין בנדה שנאנסה וטבלה דמותרת וס"ל דמצות אין צריכות כוונה דמה בכך הרי כאן כיון דהתפלל גם לנעילה ודאי דבעי כוונה וכמ"ש הר"ן הנ"ל ובע"כ הטעם כיון דתפלה דרבנן ובדרבנן אף אם הוי למצוה אחרת נמי לא בעי כוונה ודו"ק ואין להקשות דאכתי לתרץ במכוין שלא לצאת כפירוש זה אינו דהרי הברייתא קמ"ל הדין לכתחילה אין עושין ואמר בשחרית מתפלל שבע וכו' בנעילה מתפלל שבע ומתודה בערבית מתפלל מעין ש"ע וא"כ אם איתא דבעינן דוקא שיכוין שלא לצאת ידי ערבית הו"ל להזכיר גם זה דבנעילה מתפלל שבע ויכוין שלא לצאת ידי ערבית ובע"כ מדלא נתן לו עצה זו בע"כ מיירי דלא הוה כוונה בפירוש שלא לצאת אבל אם בסתמא נמי לא יצא קשה שפיר כיון דלא נתן לו עצה שיכוין לצאת ידי ערבית בע"כ מיירי בסתמא לכך לא יצא ידי ערבית ורב מיירי אם רוצה לכוין לפטור גם את של ערבית אז פוטרת ובע"כ דמצוה דרבנן אף שכוון לשם אחרת נמי לא בעי כוונה ודו"ק היטב ועיין בחיבורי על או"ח משגת תקצ"ט בהלכות ציצית סי' ח' בתשובה לק"ק פודהייץ מ"ש מדין זה ע"ש ודו"ק: הנה דעת רבינו יונה דאף למ"ד מצות אין צריכות כוונה מכל מקום מה דהוה דיבור בעי כוונה בודאי ובע"כ דדיבור אינו כמעשה. ולפענ"ד יש להוכיח מפירש"י ממסכתא מנחות [דף ב' ע"כ] אבל מחשבה דמנכרא לכל וכו' וז"ל הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא וכו' מה בעי רש"י בזה ואין דרכו של רש"י להיות פסקן רק פרשן וגם אין ענינו לכאן דוקא רק בזבחים הו"ל לפרש כן. אך נראה דכוונת רש"י ליישב מה דקשה על רבנן למה פסלי רבנן הרי קיי"ל דמעשה מוציא מידי מעשה ומידי מחשבה וא"כ כאן נמי דמעשיו מוכיחין עליו דהא למנחה זו למה יופסל מכח מחשבתו שחושב להיפוך לכך מפרש רש"י דהך מחשבה היינו דיבור והדיבור הוי כמעשה ממש כדאמרי' בעלמא עקימת שפתיו הוה מעשה א"כ מעשה זו של הדיבור מוציא מידי מעשה המוכיח להיפוך. וניהו די"ל להיפוך דהמעשה מוכיח מוציא מידי מעשה הדיבור מכל מקום חדא כיון דשניהם שקולים א"כ מה אולמא דהך מהך הרי יש לו' להיפוך נמי דמעשה הדיבור מוציא מיד מעשה המוכיח וכיון דאיכא למימר כך ואיכא למימר כך שוב לחומרא אזלינן. ועוד הרי אם יהיו שקולים סלק זה כנגד זה ונשאר המחשבה בלב ופוסל גם כן או אף אם נשאר סתמא נמי פסול דבשלמא בעלמא הוה סתמא כשר בקרבן גם מחשבה שבלב אינו פוסל היינו מכח דיש כאן מעשה הקרבה עכ"פ וניהו דאינו מעשה המוכיח מעשה עכ"פ הוה לכך הוי סתמא לשמו וכשר גם מחשבה שבלב אינו פוסל בזה אבל כאן כיון דאיכא דיבור שלא לשמו דהוה נמי כמעשה וא"כ סלק מעשה כנגד מעשה והוה כלא היה כאן מעשה כלל לכך סתמא נמי פוסל ומכ"ש מחשבה שבלב שפוסל שוב בזה כנלפענ"ד כוונת רש"י. ומזה יהיה מוכח דס"ל לרש"י דדיבור הוה כמעשה ממש ולא כרבינו יונה ודו"ק. הנה מפורש בפוסקים דאף להסוברים דאין צריך כוונה מכל מקום בנתכוון שלא לצאת לא יצא ויש להסתפק אם די בלב אם בלבו כוון שלא לצאת נמי לא יצא או לא רק דברים שבלב אינן דברים ורק אם אמר שמכוין שלא לצאת אז לא יצא. והנה יש לפשוט זה ממה דגרסינן בירושלמי מס' שבת פרק ר"א דמילה וז"ל [בהלכה ב'] תני ישראל מל את הכותי והכותי אינו מל את ישראל מפני שמכוין לשם הר גריזים דברי ר' יודן א"ר יוסי וכי היכן מצינו שמילה צריכה כוונה יהא מל והולך עד שתצא נפשו עכ"ל והנה מ"ש יהא מל והולך עד שתצא נפשו אין לו הבנה ופירוש הק"ע דחוק מאד דמה לי קללה זו או אחרת אך נראה הכוונה דהנה דעת התוס' דנכרי סתמא קעביד ומה דסתמאי לשמו קאי כשר בנכרי ומה דסתמא לאו לשמו קאי פסול בנכרי. ולפ"ז זה יהיה כוונת ר' יוסי דר' יודן ס"ל דאף בסתמא לשמו קאי בעינן כוונה לשם מצוה ולכך פוסל בנכרי שמא מכוונים להר גריזים ואף דהוה רק דברים שבלב מכל מקום ניהו דאינו מזיק מכל מקום אינו מועיל והוה כמו סתמא וסתמא נמי פסול. אבל ר' יוסי דמה דסתמא לשמו קאי כשר בלא כוונה רק במכוין שלא לשמו אז פסול והרי בזה שוב דברים שבלב אינן דברים שוב אינו מזיק רק אם אומר בפירוש כן אבל בלב הוי דברים שבלב ואינן דברים. ולכך אמר ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה לשמה דהרי סתמא לשמו קאי והיינו דאין לתלות בזה להנאתו דהרי אטו יהיה מל והולך עד שתצא נפשו היינו של הנימול ודאי אין כוונתו לצאת נפשו וא"כ אין כוונתו רק לתקן גברא וא"כ הוה סתמא לשמו וא"כ לא בעינן כוונה שוב אף אם מכוין שלא לשמה הוי דברים שבלב ואינם דברים. ומוכח מזה דהיכי דלא בעי כוונה אף אם מכוון שלא לשמו לא מהני לקבלו רק אם אומר בפירוש כן ולא בלב כנלפענ"ד כעת אולי יזכיני ד' בזמן אחר לבאר יותר ודו"ק היטב:

א

[א] אהבה רבה וכו'. כתב בשולחן ערוך מהר"י לורי"א זה לשונו מארבע כנפות הארץ וגו' קח ארבע ציצית בידך השמאלית ותשים היד בצד שמאל נגד הלב ויהא לך בידך עד והנחמדים לעד, עד כאן. עוד משמע שם כשמגיע לפרשת ציצית יאחזנו ביד ימינו ויהיו כן בשני ידיו עד ונחמדים ואז ינשקן וישימם על עיניו ויסירם מידו. כתב בכוונות כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה וקרבתנו מעמד הר סיני, לשמך הגדול מעשה עמלק, להודות לך הפה נברא להודות ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת, וכשיאמר והביאנו לשלום וכו' יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה, עד כאן. כתב מגן אברהם כשיאמר באהבה יזכור שבמדבר הקציפו ולא היה אוהבין השם דכתיב זכור את אשר הקצפת וגו'. כתב בגליון מגן אברהם צריך לומר כן אבינו ולא תחנינו ותלמדינו, ואין צריך לומר הגיבור אלא הגדול והנורא, עד כאן. אבל ראיתי באבודרהם כן תחנינו אבינו וכו' הגדול הגיבור והנורא:

ב

[ב] שניה לראשונה וכו'. ולשון הטור ורב האי פירש ודאי אם לא אמרן לברכות כלל מעכבות, אלא לענין זה קאמר בירושלמי שאינן מעכבות שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושניה תחילה אינו מעכב עד כאן לשונו. והוא כפול לשון ראשונה לבסוף ושניה תחילה דבחד סגי כלשון שולחן ערוך ולבוש. גם יש לתמוה מה שתמה בית יוסף הא ירושלמי דייק הכי ממתניתין דהיה קורא ומשם אין דיוק כלל לסדר ברכת יוצר אחר אהבה רבה, גם שאר תמיהת עיין שם. והב"ח האריך לישב תמיהת בית יוסף ודבריו דחוקים ואינם למעיין. גם מה שבנה יסודו מש"ס דילן דקאמר סדר ברכות אינו מעכב היאך מתרץ לה רבינו חננאל עיין שם, נראה לי דאשתמיט ליה דברי רשב"א בחידושיו דמתרץ וכתב דאין זה אלא דחייה בעלמא, עיין שם כי קיצרתי. והנראה לעניות דעתי כפירוש הטור על פי מה שמצאתי בחידושי רשב"א דף י"א בסוף דבריו ז"ל הירושלמי, נראה לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה, אבל חוזר הוא ומברך אותן לאחר קריאת שמע, עד כאן לשונו. ונראה דהוא הדין אם אמר ברכות שלאחר קריאת שמע קודם קריאת שמע דאין מעכבות, וזה משמע פירוש הטור שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף רצה לומר ברכות שקודם קריאת שמע אחר קריאת שמע. ומה שכתב שניה תחילה רצה לומר ברכות שלאחר קריאת שמע, והן דברי רשב"א רק בתחילה מביא סברת רב האי דברכות מעכבות אם לא אמרן כלל. והשתא שפיר דייק הירושלמי כן ממתניתין דקתני היה קורא וכיוון לבו יצא אלמא דלא איכפת ליה בסדר הברכות קודם קריאת שמע או אחר קריאת שמע, ובזה ניחא הכל בס"ד והוא ברור. והט"ז האריך להגיה בטור עיין שם והניח לי מקום:

ג

[ג] [לבוש] לפיכך הקורא וכו'. לשון הלבוש משמע דלמאן דאמר אין צריכות כוונה אם לא כיוון בפסוק ראשון יצא. אבל בעולת תמיד כתב דלכולי עלמא צריך כוונה דזהו קבלת עול מלכות שמים ולא הזכיר מדברי לבוש, גם בטור משמע כדברי לבוש. אך קשה דבסימן ס"ג סעיף ד' כתב הלבוש גופיה דלכולי עלמא פסוק ראשון צריך כוונה, וכן כתב השולחן ערוך והוא מדברי רשב"א שהביא בית יוסף שם. ונראה לחלק דשם מיירי מכוונת הלב אבל כאן מיירי מכוונת לצאת דלא בעינן למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, וכן משמע מחידושי רשב"א וכן מצאתי בר' דוד אבודרהם דף ל"א, ועיין לקמן סימן רי"ג מה שכתבתי מזה. כתב רדב"ז מצוות דרבנן אין צריך כוונה:

ד

[ד] או מגיה וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הרמב"ם בסתם, וצריך עיון דבחידושי רשב"א מסיק דף י"ב דכוונת קריאה מיהא בעינן בכל קריאת שמע, ושכן נראה מראב"ד, וכן פסק ר' דוד אבודרהם בשם בעל השלמה בסתם דאינו יוצא בקורא להגיה, וכן נראה מסוגית הש"ס דפרק היה קורא:

א

אינו מעכב. עיי' בספר אליהו רבא בפי' הטור ורב האי בזה ועל תמיהת הב"י בענין זה ע"ש:

א

א) [סעיף א'] ברכה שניה אהבת עולם בין בשחרית בין בערבית. ב"י בשם הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכתב שכן מנהג בני ספרד. וכ"כ הרב ז"ל בשער הכוונות דרוש כוונת יוצר די"ט ע"א וז"ל אין ראוי לומר אהבה רבה לפי שאהבה רבה היא בחסד שבעולם האצילות ועתה אנחנו בהיכלות הבריאה ולכן צ"ל אהבת עולם שהיא אהבה זוטא של המלכות הנקראת עולם אשר היא עדיין למטה בעולם הבריאה, והנה נתבאר כי אהבת עולם הוא סוד היכל אהבה שהוא החסד שבבריאה עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער הק"ש פ"ג ואין חילוק בן שבת ויוה"כ לשאר ימות השנה כי כולם הם בהיכלות דבריאה כמבואר בע"ח שער מ"ו פ"ד וידוע ליח"ן ודלא כמ"ש הש"ץ דצ"ב ע"א ושע"ת יעו"ש ודו"ק. וכן מנהג חסידי בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשינו ירושת"ו שאין אומרים כ"א אהבת עולם בין בחול בין בשבת בין ביוה"כ. וכן עמא דבר:

א

ב) שם ברכה שניה אהבת עולם, עיין מש"ל סי' מ"ח או' א' ד"ה אהבת עולם וכו' וסי' כ"ד אות ח' מה ששייך לברכה זו משם שער הכונות יעו"ש, ומ"ש בפע"ח שער הק"ש פ"ג דצ"ל להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך וכו' עיין להש"ץ דצ"ב ע"ב שכתב שמצא בס' כ"י למוהרח"ו ז"ל דצ"ל ליראה ולאהבה יעו"ש, ומ"ש היפה ללב ז"ל דהיה ראוי להקדים אהבה ליראה וכו' שהרי אהבה נגד היו"ד שבשם ויראה נגד ה"א אחרונה שבשם וכו' יעו"ש. עיין בשער הכונות דנ"ט ע"א שכתב דהיראה נגד היו"ד שבשם והאהבה נגד ה"א ראשונה שבשם יעו"ש ועוד עיין בשער מאמרי רשב"י פ' נשא דף ל"ח ע"ג בהנד"מ וע"ח שער ל"ח ריש פ"ג ולקמן אות י"א ודו"ק:

א

ג) וכשאומר ולקיים את כל דברי ת"ת באהבה יכוין בכלל מצות מחזיק ידי לומדי תורה כיון שאמרו בירושלמי בסוטה פ' א"נ ובמ"ר ס' קדושים פכ"ה למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הר"ז בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת יעו"ש, וא"כ אחר שהרי אנחנו מתפללים ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי אם יש בידו להחזיק ולא החזיק הר"ז בכלל ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת א"כ צריך להתפלל ולקיים את כל דברי ת"ת באהבה, רו"ח אות ג' והאר עינינו בתורתך יכוין שיאיר ה' את עיניו בסודות התורה כמ"ש הרב החסיד מהר"י יעב"ץ ז"ל והב"ד הרב ר"ח בהקדמתו ד"ד ע"ב יעו"ש והביאו רו"ח אות ד':

ב

ג) ולא נבוש ולא נכלם כצ"ל ולא כמ"ש בסידורים למען לא נבוש. וישפוך נפשו באמירת תיבות אלו על זרעו שלא יגרמו לו בושה וכלימה בעוה"ז ובעוה"ב ח"ו:

ג

ג) גם באומרו ולא נבוש ולא נכלם יכוין לבקש שיזכה לחכמת הקבלה וסתרי תורה ושיזכה להשלים תיקון נר"ן. חס"ל אות ג':

א

ד) שם ברכה שניה אהבת עולם. בברכה זו יזכור ג' זכירות שהם מצות עשה ואחד בפ' ציצית ואלו הם באמרו וקרבתנו מלכנו יכוין לזכור מעמד הר סיני, לשמך הגדול זכירת שימחה עמלק. באהבה להודות לך זכירת מעשה מרים שהפה נברא להודות לה' וליחדו ולא לספר בו לשה"ר ח"ו. ובפ' ציצית כשיאמר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים יזכור יציאת מצרים. שער הכוונות בדרוש כוונת יוצר די"ט ע"ב. פרע"ח שער הק"ש פ"ג. מ"א סק"ב. י"א בהגה"ט. א"ר אות א'. ר"ז אות ד'. קש"ג סי' יו"ד אות י"ד. חס"ל אות ו'. בן א"ח פ' שמות אות ה':

ב

ד) אמנם יש הרבה מן הפוסקים שסוברים שצריך לזכיר עשרה זכירות ושצריך לזכור בפה ולא סגי בלב ולכן ראוי לכל ירא ה' במצותיו חפץ שיאמר פסוקי העשר זכירות כמובא בסידורים. או יאמר בכל יום כך:

ג

ד) ליקבה"ו הריני מקיים מצות עשר הזכירות. יציאת מצרים. והשבת. והמן. ומעשה עמלק הרשע יש"ו. ומעמד הר סיני. ומה שהקציפו אבותינו להקב"ה במדבר ובפרט בעגל. ומה שיעצו בלק ובלעם לעשות לאבותינו ולמען דעת צדקות ה'. ומעשה מרים הנביאה. וזכירת ירושלים. ומצות וזכרת כי הוא הנותן כח לעשות חיל. ועיקר מצות הזכירות כי יתן אל לבו התועלת הנמשך מהן ולשמור מאד ולעשות שהמעיק בהם ימצא שכוללין הרבה. חס"ל שם. ועיין שאגת אריה סי' י"ג. ויש לומר העשר זכירות אלו קודם התפלה או אחריה וגם יזכור הד' זכירות הנרמזים בברכת אהבת עולם ובפ' ציצית דכיון דנפיק מפומיה דהאר"י זצוק"ל דצריך לזוכרם במקום הזה אין לשנות אלא יש לעשות זה וזה ושכמ"ה:

א

ה) שם ואם היא פוטרת ברה"ת עיין לעיל סי' מ"ז. ובדברינו לשם על סעי' ז':

א

ו) [סעיף ב'] קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות וכו'. ואפי' לא קראן כלל יצא י"ח ק"ש. מ"א סק"א. והיינו מדאורייתא אבל ידי ק"ש כתקנה לא יצא. מחה"ש. ועיין באות שאח"ז:

א

ז) [סעיף ג'] סדר הברכות אינו מעכב וכו'. עיין ב"י שהביא פלוגתא בזה שי"א דבצבור דוקא סדר אינו מעכב אבל ברכות עכ"פ מעכבות וביחיד אפילו לא אמרן כלל אינו מעכב. וי"א דבין בצבור בין ביחיד אם לא אמרן כלל אינו מעכב. אלא דעכ"פ צריך לאומרם אח"כ יעו"ש. וכתב הט"ז סק"א דלענין הלכה פסק הש"ע דאין לחלק בין יחיד לצבור וצריך לחזור ולאומרם אח"כ יעו"ש. וכ"כ מאמ"ר אות א'. ועיין מ"ש הפר"ח ומ"ש עליו המחב"ר אות א'. עוד כתב שם בב"י דלמ"ד ברכות מעכבות זו את זו אם לא אמר אלא ברכה אחת חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא. וה"ה נמי אם קורא ק"ש בלא ברכותיה אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא. ולמ"ד ברכות אינם מעכבות זו את זו אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהא יצא יעו"ש, ועיין באות שאחר זה:

א

ח) שם שאם הקדים שניה לראשונה יצא וכו'. ואע"ג דאינה פותחת בברוך וכלברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מ"מ כיון דנתקנה סמוכה לחברתה אף כשקורא אותה בפ"ע אין בה שם ומלכות כ"מ. מ"א סק"ב. ה"ב אות א'. ר"ז אות ג':

א

ט) שם שאם הקדים שניה לראשונה יצא וכו'. וה"ה אם אמר ברכת שלאחר ק"ש קודם ק"ש אינם מעכבות. א"ר אור ב'. אמנם לפי דברי הזוהר פ' פקודי דף ר"ס ע"ב והאר"י ז"ל בשער הכונות דרוש כונת יוצר דף י"ח ע"ד שכתב דמתחלת ברכת יוצר אור עד העמידה הוא בבחינת עולם הבריאה ויש בה ז' היכלות וכולם הם נרמזים בברכות אלו של יוצר אור והוא כי בתחלת ברכת יוצר אור עד אל ברוך גדול דעה הוא היכל לבנת הספיר ומשם עד לאל ברוך נעימות יתנו הוא היכל עצם השמים ומשם עד המחדש בטובו וכו' הוא היכל הנוגה. ומשם עד אהבת עולם הוא היכל הזכות ומשם עד אמת ויציב הוא היכל אהבה. ומשם עד העמידה הוא היכל הרצון. ואדני שפתי תפתח הוא היכל ק"ק כאשר יעו"ש. וכן בערבית יש ז' היכלות כמ"ש שם בשער הכונות דרוש א' דערבית דף ל"ב ע"ב יעו"ש. א"כ צ"ל דוקא על הסדר דאם לא כן הוא מהפך סדר עליית העולמות הנתקנים על ידי ברכות יוצר אור וקריאת שמע כידוע ליודעי ח"ן:

א

י) [סעיף ד'] יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה. וי"א שצריכות כוונה וכו' וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא אבל במצות דרבנן אין צריכות כוונה. הרדב"ז ח"א סי' ך' משפט צדק ח"ב סי' ס"ב. כנה"ג בהגה"ט סס"י תקפ"ט. מ"א סק"ג. א"ר אות ג'. ועיין להפר"ח סי' תפ"ט אות ד' שכתב דכן הוא נמי דעת מרן ז"ל אבל הוא ז"ל ס"ל דגם במצות דרבנן בעי כוונה ואי לא לא נפיק יעו"ש. אמנם מהרח"א ז"ל בס' מקראי קודש חלק על הפר"ח וכתב דדעת מרן ז"ל גם במצות דרבנן צריך כוונה יעו"ש והביאו ברכי סי' תפ"ט אות י"ג. ועיין שם בברכ"י מה שהאריך בזה ועיין ער"ה בזה הסי' אות א' ומ"ש הפרמ"ג בא"א אות ג' וית' עוד מזה לקמן סי' תע"ה על סעי' ד' יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא. ולפי דברי האר"י ז"ל כל מצוה שהיא בלא כוונה כגוף בלא נשמה שכתב בע"ח בשער מ' פ"ב וז"ל דע כי כל בחי' מצות מעשיות וברכותיהם כמו ציצית ותפילין ואכילת מצה וסוכה ולולב וכיוצא בזה כולם הם בחיציניות העולמות אעפ"י שיש בהם בחי' מוחין הם בחיצוניות וכל מצוה שהיא בדיבור לבד כמו תפלה הכל הוא בפנימיות וכו' אור פנימי כנגד מעמה ואור מקיף כנגד הברכה. כמו ג' סעודות דשבת אכילת מצה בפסח וקדוש שבת שעל היין וציצית וסוכה ולולב ותפילין. אכן כל דבר התלוי בפה לבדו כגון התפלה ועסק התורה הכל תלוי בפנימיות. ואמנם הכוונה במחשבה הוא הנשמה בין בחיציניות כמו כוונת עשיית המצות שהוא בחיצוניות וכן הוא נשמה לפנימיות כגון כוונת התפילות וכו' כי החיצוניות והפנימות הכל הוא בבחי' הכלים. וכיוצא בו בנשמות יש חיצוניות ופנימיות שהוא נשמת חיצוניות. לכלי חיצוניות ונשמת פנימיות לכלי פנימיות. וכ"ז בבחי' אור פנימי וכנגדן בבחי' אור מקיף עכ"ל. הרי ידעת כי על ידי עשיית המצות בין אם היא על ידי מעשה כגון סוכה ולולב וכו' בין אם היא על ידי הדיבור כגון תפלה ות"ת וכו' על ידי עשיית גוף המצוה נעשה בחי' הגוף כלי שהוא בחי' וע"י כוונת המחשבה נעשה בחי' נשמה אבל אם לא יכוין במחשבה הויא עשיית המצוה כגוף בלא נשמה. וכן כתב הרב שם בע"ח שער מ"ט פ"ה לא נתן הקב"ה תורה ומצות לישראל אלא לברר ולצרף ולהסיר הסוגים מן הכסף שהם לבוש הנשמה וט"י כונת האדם בתורה ובמצות נגמר לבוש הנשמה יעו"ש:

א

יא) שם וי"א שצריכות כונה וכו'. עיין בס' התיקונים תיקון ו' שכתב וז"ל דבזמנא דישראל משתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבעל פה ברחימו ודחילו אתמר בהון לא תקח האם על הבנים. ובזמנא דלא משתדלין בהון ברחימו ודחילו אתמר בהון שלח תשלח את האם. בזמנא דישראל נטרין שבתא בזכור ושמור בדחילו ורחימו אתמר בהון לא תקח האם על הבנים וכו' יעו"ש. וכתב הרב בשער רוה"ק די"ב שקודם שהאדם יעשה איזה מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל. ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קב"ה ושכינתיה עכ"ל ומזה נתפשט המנהג לומר לשם יחוד קוב"ה וכו' קודם כל מצוה ותפלה. ואין לחלק בזה בין ימי העומר ובין ימים שבין ר"ה ויוה"כ שאין נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ לכיון בתפילות ומצות הכונות השייכים להם ע"פ דברי הרב לשאר ימות השנה כי בכל זמן ועדן צריך לומר הלשם יחוד וכו' קודם כל מצוה ותפילה כמו שהוכחתי בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעוש"ב, וכן מנהג בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קדשנו ירושת"ו, אמנם צריך ליזהר מאד לומר הלשם יחוד בכוונה גדולה כי הוא מיחד השם הנכבד והנורא ולא ח"ו אחר שיתרגל בה יבא לאומרה בלא דעת ותבונה כמ"ש שם והחי יתן אל לבו ליזהר מאד ולא יעבור עליו תמיד:

א

יב) [סעיף ה'] הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון וכו' ועיין לקמן סי' ס"ג סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יג) שם והשאר אם לא כיון וכו' אע"ג דבסעי' ד' פסק דמצות בעי כיונה היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפסוק ראשון, מ"א סק"ד. סו"ב אות ד', ובכ"מ פרק ב' מהלכות ק"ש דין א' משמע דס"ל דאפי' לא כיון לצאת רק בפסוק ראשון יצא יעו"ש, והביאו מ"א שם, ועיין מש"ל סי' ה' אות א' ואות ה', ולקמן סי' ס"א אות א' ואות ב':

א

מ"א סק"א עסי' נ"ח. דמבואר שם דאחר ד' שעות קורא ק"ש בלא הברכות ואם אי' דלא יצא י"ח ק"ש בלא הברכות ה"ל כלא קרא כלל ולמה יקרא ק"ש אחר ד' שעות:

ב

(ט"ז סק"א): וההוא דירושלמי דקאמר שם דברכות אין מעכבות כלל אפילו לא אמרן מיירי ביחיד ממילא לגי' זו הזכיר הטור החילוק בין יחיד לצבור:

ג

שם דלא כרב האי ואף ע"ג דהש"ע כתב כאן סדר הברכות אינו מעכב לא תידוק מיניה דברכות עכ"פ מעכבות דז"א דהמחבר סיים יצא י"ח ברכות אבל י"ח ק"ש יצא אפי' לא אמר הברכות כלל כמבואר סעיף ב':

ד

(מ"א סק"ב) למה תקנו לקרות: ר"ל שבת פ' זכור:

ה

(מ"א סק"ד) ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה כוונתו מה שהביא שם בסק"ח בשם הרשב"א דפסוק ראשון לבד הוי מדאורייתא מש"ה א"ש דאפילו לא כוון לצאת רק בפסוק ראשון יצא דבמצות דרבנן א"צ כוונה כמ"ש המג"א כאן בסק"ג:

א

וחוזר וקורא. ואפי' לא קראן כלל יצא ידי חובת ק"ש עסי' נ"ח ס"ו:

ב

שאם הקדים. ואף ע"ג דאינה פותחת בברוך וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מ"מ כיון דנתקנה סמוכה לחברתה אף כשקורא אותה בפ"ע אין בה שם ומלכות [כ"מ] ובתשו' הרשב"א סימן שי"ז כתב הטעם משום דהוי ברכה קצרה וצ"ע וע' בטור סי' ו': איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת, וקרבתנו מעמד הר סיני, לשמך הגדול מעשה עמלק שאין השם שלם, להודות לך הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים, וזכרתם את כל מצות ה' זהו שבת ששקולה כנגד כל המצות וכשאומר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה עכ"ל, ובילקוט פ' בחקותי מביא ג"כ זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' זכור בפה ע"ש בשם ספרי ונ"ל שיזכור זה כשיאמר באהבה לאפוקי באותו פעם לא היו אוהבין השם וצריך טעם למה תקנו לקרות פ' עמלק מה שלא תקנו בזכירות אחרים עססי' תרפ"ה וי"ל דמ"ת יש לנו חג עצרת וה"ה שבת ומעשה מרים ומעשה עגל לא תקנו מפני שהי' גנותן של ישראל:

ג

וכן הלכה. ודוקא במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן א"צ כוונ' [רדב"ז ח"א כ' /ח"ד אלף צד/ ומ"צ ח"ב ס"ב כ"ה סי' תקפ"ט]:

ד

יצא. אף על גב דבסעיף ד' פסק דמצות בעי כוונה היינו שיכוין לצאת אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפ' ראשון עב"י סי' ס"ג ס"ד בשם הרשב"א ואף על גב דאמרי' בגמ' בקורא להגיה לא יצא היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י אבל בקורא כהלכתו יצא כנ"ל ובכ"מ פ"ב משמע דס"ל דאפי' לא כיון לצאת רק בפ' ראשון יצא וכ"מ לשון הרמב"ם ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה:

א

(א) אהבת עולם – פי' תחלת הברכה מתחלת אהבת עולם אבל כל נוסח הברכה וחתימתה היא כמו שאנו אומרין בברכת אהבה רבה אף לדעה זו:

ב

(ב) וכן נוהגין – היינו בבקר אבל בערב נוהגין לומר אהבת עולם והטעם שנהגו לומר בבוקר אהבה רבה משום דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אף אם אמר כל הנוסח של אהבת עולם בבוקר יצא ידי חובתו:

ג

(ג) וחוזר וקורא וכו' – ר"ל אע"ג דאינן מעכבות לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש אף אם לא בירך כלל מ"מ ידי חובת ברכות לא יצא ויכול לברך בלא ק"ש כי לא ניתקנו דוקא על ק"ש שאין מברך אק"ב וצונו:

ד

(ד) עם הברכות – כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וק"ש זו נחשבת כקורא בתורה:

ה

(ה) שנייה לראשונה – וה"ה אם אמר ברכת אמת ויציב קודם ק"ש או שאלו הברכות אמר אחר ק"ש או אפילו אחר התפילה:

ו

(ו) יצא – בדיעבד. ואם בירך ברכה אחת ושנייה לא בירך כלל יוצא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך ועיין בבה"ל:

ז

(ז) יש אומרים – דע דלפי המתבאר מן הפוסקים שני כונות יש למצוה א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח' וכונת המצוה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א כגון בק"ש ותפילה ובהמ"ז וקידוש וכדומה דזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו ובדיעבד אם לא כיון יצא לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה כמו שמבואר לקמן רק שמחולקים בענין אם חייב לכוין קודם שמתחיל המצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים דצריך כונה כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וכמו שכתב הגר"א על הא דאיתא בסימן ח' עי"ש:

ח

(ח) שצריכות כונה – ואם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא כ"כ הפמ"ג בסימן תקפ"ט עי"ש. ונ"ל דלא יברך אז על המצוה דבלא"ה יש כמה דיעות בענין הברכה אפילו אם ודאי לא כיון בראשונה:

ט

(ט) לצאת – לפיכך התוקע להתלמד או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו ועיין בט"ז בסימן תפ"ט שמוכח מדבריו דהמברך עם קטנים הנ"ל לא יצא אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה דהוי כמכוין בפירוש שלא לצאת ואם כונתו בעשיית המצוה לשום איזה ענין וגם לצאת בה ידי המצוה יצא:

י

(י) וכן הלכה – כתב המ"א בשם הרדב"ז דזה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן א"צ כונה. ולפ"ז כל הברכות שהם ג"כ דרבנן לבד מבהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד אך מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע ג"כ שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. ודע דכתב המ"א לקמן בסימן תפ"ט סק"ח דאף דהשו"ע פסק להלכה דמצות צריכות כונה וא"כ היכא שלא כיון בפעם ראשונה צריך לחזור ולעשות המצוה אעפ"כ לא יברך עוד עליה שלענין ברכה צריך לחוש לדעת הי"א שאין צריך כונה ועי' בבה"ל. ודע עוד דכתב הח"א בכלל ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא יצא כדאיתא בתוס' סוכה [דף ל"ט ע"א ד"ה עובר עי"ש] וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה וכן העתיקו כל האחרונים בספריהם עיין בח"א בכלל כ"א ובדה"ח הלכות ק"ש ובמעשה רב:

יא

(יא) כיון לבו – כונה זו האמורה כאן איננו הכונה האמורה בס"ד דשם הוא הכונה לצאת ידי חובת מצוה זה בעינן לכל הפרשיות [כמו שכתב הריטב"א בר"ה ושיטה מקובצת בברכות] משא"כ כונה זו הוא להתבונן ולשום על לבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו ית' וי"א שאפילו כונה לצאת הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון:

יב

(יב) או מגיה – והוא שקורא כהלכתה:

א

מג"א ס"ק ב' ובתשו' רשב"א דהוי ברכה קצרה. ומבואר בארוכה בתשו' תולדת אדם המיוחסת להרמב"ן:

ב

סעיף ד' וכן הלכה. ע' פמ"ג בפתיחה לה' ברכות השחר. די"ל דמדין ס' דאורייתא הוא. ואם עשה בלא כוונה. י"ל דחוזר לעשות המצוה בכוונה מספק ולא יברך:

א

הברכות עבה"ט. והנוהגין ע"פ האר"י ז"ל אומרים אהבת עולם כמ"ש המחבר רק בשבת י"ל אהבה רבה כמבואר בס' פע"ח. וכתב בש"ץ קבלתי בשם מהר"ם ווילנא ז"ל שביום הכפורים י"ל אהבה רבה ודברים של טעם הם למביני מדע כו' וע"ש שכתב שבכתב יד מהרח"ו מצאתי שצ"ל ליראה ולאהבה את שמך ע"ש:

ב

וכן הלכה עבה"ט. וכ"כ הפר"ח סי' תפ"ט וע' בברכי יוסף שם:

א

סדר הברכות כו'. בטור כתוב זה בשם רב האי ולא חילק בין יחיד לצבור ותמה ב"י שהרי הרא"ש ורשב"א כתבו בשם רב האי לחלק בין יחיד לצבור דהיינו דבצבור דוקא סדר אינו מעכב אבל ברכות עכ"פ מעכבו' וביחיד אפי' לא אמרן כלל אינו מעכב ונרא' דט"ס הוא בטור וצ"ל אלא לענין זה קאמר בגמ' שאין מעכבות שאם שינה הסדר לומ' ראשונה לבסוף ושניה תחל' אינו מעכב וההי' דירוש' מיירי דוקא ביחיד אבל בצבור מעכבין ע"כ. ולענין הלכה פסק הש"ע דלא כרב האי בחילוק יחיד וצבור שכן מסקנת הרשב"א: