שולחן ערוך, אורח חיים נ״ט: דין ברכה ראשונה ביוצר. ובו ה' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין ברכה ראשונה ביוצר. ובו ה' סעיפים:
ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך תיקנו להזכיר מדת לילה ביום להוציא מלב האפיקורסים שאומרי' שמי שברא אור לא ברא חושך:

ב

אם טעה ואמר אשר בדברו מעריב ערבים ונזכר מיד ואמר יוצר אור וגם סיים יוצר המאורות יצא אבל אם אמר בדברו מעריב ערבים ולא אמר יוצר אור או לא סיים יוצר המאורות לא יצא ואם אמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים מעריב ערבים לא יצא: הגה וה"ה אם לא אמר תחלה רק יוצר אור אם סיים מעריב ערבים לא יצא (דברי עצמו לפרש כן הטור והרא"ש) אבל אם סיים יוצר המאורות כיון שפתח יוצר אור יצא אף על פי שהפסיק במעריב ערבים:

ג

י"א שהקדושה שביוצר יחיד אומרה לפי שאינה אלא סיפור דברים וי"א שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בצבור ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה: הגה וכבר פשט המנהג כסברא הראשונה ויחיד אומר אותה וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם (הגהות מיי' בנוסח התפלות):

ד

ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"ץ בנחת: הגה וימהר לסיים קודם שסיים הש"ץ ויענה אמן אחר ש"ץ (הגהות מיימוני פ"א מהלכות ברכות ורוקח סימן רי"ח) ומיהו אם לא אמרה רק שמעה מש"ץ יצא דברכות אלו הש"ץ מוציא היחיד אע"פ שהוא בקי מיהו אין הש"ץ מוציא היחיד בפחות מי' (הר"י פ' מי שמתו) ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה משום דהוי הפסק (ועיין לקמן סי' ס"א):

ה

אם טעה בברכת יוצר בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו אם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק: הגה דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך ואם טעה קודם קדושה צריך להתחיל בראש (הר"י והרא"ש פ' אין עומדין והגהות מיי' פ"י מהלכות תפלה וטור):

א

בא"י יוצר אור כו' הנה מצינו בברכת יוצר אור ובתפלת י"ח ובברכת המזון יש כל א"ב חוץ מן ף' לומר לך שכל המכוון באלו הג' אין שטן ואין פגע רע ולא שום מקטרג אף שצף קצף כו' שולט בתפלתו ולא גם בסעודתו (אמ"ז מהרי"ל) וצריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכא דלא לשתמע יוצרור. משרתים ואשר משרתיו ר"ת מום והוא שם אחרון משם ע"ב לכן יש לדקדק שלא לדלג וא"ו של ואשר. אין לומר ומלך עולם רק בלא וא"ו מלך עולם כי ומלך משמע כב' רשויות ח"ו (מהר"ם) אהובים ברורים גבורים ר"ת אב"ג והוא שם אחד מן שם של מ"ב: עושים באימה ר"ת ע"ב. וכל המכוון בשמות הללו אינו ניזוק כל אותו היום. רצון קוניהם בלא יו"ד בין נו"ן לה"א. יש שאין גורסין באימה כי אימה שייך על הרחוקים ופחד על הקרובים (מהררש"ל) וכבר כתבתי כמה פעמים שאין לשבש כל הסדורים. משבחים ומפארים. יש גורסין הכל בנו"ן ועולים למספר ו"ן בגימטריא ש' כמנין השם של מצפ"ץ גם בגימטריא ברחמים ויש גורסי' הכל במ"ם ואותן שאומרים במ"ם צריכין להפסיק בין ממליכים ובין את שם האל המלך. לאל ברוך בקמץ תחת הלמ"ד ולמלך אל חי בפתח (לחם מן השמים):

א

יוצר אור. צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכא דלא ישתמע יוצרור. משרתים ואשר משרתיו ר"ת מו"ם והוא שם אחרון משם ע"ב לכן יש לדקדק שלא ידלג וא"ו של ואשר. כשאומר יוצר אור ימשמש בתפלה של יד וכשאומר ובורא חושך ימשמש בתפלה של ראש: מעריצים ומקדישים כולם במ"ם ויש גורסין בנו"ן והאומרים במ"ם צריכים להפסיק בין ממליכים לאת שם האל המלך. רצון קוניהם ולא רצון קונם לחם רב סי' א' וכ"כ האר"י ז"ל וע"ת ורוב פוסקים ויש אומרים רצון קונם עיין עט"ז. אהובים ברורים גבורים ר"ת אב"ג והוא שם א' משם מ"ב: עושים באימה ר"ת ע"ב וכל המכוין שמות אלו אינו ניזוק כל אותו היום עטרת זקנים. לאל ברוך נעימות הלמ"ד בקמ"ץ. ולמלך אל חי הלמ"ד בפתח והאר"י ז"ל כתב כולם בקמץ. עיין יד אהרן:

ב

אור. פי' אע"פ שסיים כדינו כיון שתחלתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וכתב מ"א ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא אומר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס':

ג

רם. כתב רמ"ע סי' ק"ב בקדושה זו אם היה יושב ועומד הרי זה טועה אבל אם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם ע"ש: ומ"א כתב בשם הקנה דוקא מיושב. בשפה ברורה ובנעימה קדושה הדל"ת בחול"ם שכנה"ג ופר"ח ועולת תמיד והיד אהרן. כשמגיע לארבע כנפות הארץ. יקח הד' ציצית בידו השמאלית ויניחם על לבו עד פרשת ויאמר ואז יקחם ביד ימינו עד שיגיע לחיים וקיימים ינשקם ויניחם:

ד

מיו"ד. דוקא בק"ש ותפלה אבל בשאר ברכות כגון ברכת הנהנין ודומיהן לא בעי עשרה דאיתא בברכות סופר מברך ובור יוצא. מגן אברהם:

ה

ס"א. דשם נתבאר דעונין אחריו אמן:

ו

שפסק. אבל לא מראש דהוי ברכה לבטלה. מ"א:

ז

ואילך. טעה מאופנים ואילך א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה. טעה באופנים מתחיל מאופנים ואילך כיון שסיים קדוש סיים הברכה עמ"א:

א

ברכות יב

ב

תלמידי ר' יונה שם

ג

שם לפי הרא"ש

ד

תלמידי רבי' יונה בשם רבני צרפת וקצת הגאונים ורבם ר"י והרא"ש ותשובות הרמב"ם ובא"ח שבנו העיד על אביו שחזר בו הלכה למעש'

ה

רמב"ם בפ"ז מה' תפלה והרשב"א ורבי ירוחם והמנהיג ורב נטרונאי רבי אליעזר מורינא רבי ברוך והזוהר

ו

הרשב"א ותרומות הדשן סימן ח ובס' הפרדס שכן נהגו

ז

תשובת הרא"ש כלל ד' סימן י"ט

ח

ר' יונה בשם ר"ת ורמ"ה ורמב"ן:

ט

ירושלמי ט' ר' יונה והרא"ש.

א

ס"א תקנו כו'. שם:

ב

להוציא כו'. תר"י:

ג

שאומרים כו'. כמ"ש בסנהדרין ל"ט א' וחולין פ"ז א' וערש"י שם ד"ה מי כו':

א

ס"ב אם טעה כו' וה"ה כו'. כן פי' בדברי הטור שצריך ב' תנאים א' שבפתיחת הברכה צריך שיזכיר יוצר אור או בתחלה או באמצע. ב' שהחתימה צ"ל כדינו ואם חסר א' מאלה לא יצא וצ"ע כי דברי הרא"ש לא מ' כן וגם בגמ' אין נראה כן דקמשני שאני התם כו' אלמא בחתימה לבד סגיא וגם למסקנא דמשני אלא כיון כו' מ' ג"כ דסגי בחתימה אלא שדבריו הוא לפי דקי"ל הבעי' דקולא ואתיא הברייתא כפשטא מחמת שחזר ואמר יוצר אור לפי' הרי"ף אבל ממ"ש בברייתא כללו ש"ד כו' משמע אחר חיתום הברכה ולכן עיקר שאם סיים יוצר המאורות אע"ג שאמר בתחלה הכל מעריב ערבים יצא לכל הפירושים שבגמ':

א

ס"ג י"א כו' וי"א כו'. וכ"מ במתני' דמגילה כ"ג ב' וערש"י שם ד"ה אין פורסין כו' ולכאורה ברכה ראשונה ל"צ עשרה אלא משום קדושה וכן כתב הר"ן שם וכבר הרגיש ב"י וד"מ בזה בסי' ס"ט ע"ש וכל דבריהם דחוקים וכ"ד הגאונים והרמב"ם וכן הוכיח הר"ן במגילה שם ועוד הוכיחו תר"י בפ"ג דברכות ממ"ש בירושלמי התחילו בעשרה ויצאו כו' ומ' שהתחילו בפריסת שמע דהיינו הברכה ומאי גומר אף שדחה שם כמ"ש בב"י שם וכמ"ש למטה וס' ראשונה סייעו עצמן מספי"ו דמ"ס והביאו המרדכי בפ"ג דברכות וז"ל שם וקטן שאינו פורס על שמע אין יכול לו' קדוש ביוצר ביחיד אבל בצבור עונה עמהן וגדול פורס את שמע יכול לו' קדוש לפי שהוא בסדר אבל קדוש של עמידה כיון שצ"ל נעריצך ונקדישך כו' אינו הדין לאומרו בפחות מעשרה אבל משם משמע להיפך דלכאורה קשה דקא' וגדול פורס כו' ע"כ מיירי ביו"ד א"כ מאי לפי כו' אבל כו' אלא דה"ק דאע"ג דלענין פורס על שמע סגי בששה שלא שמעו כמ"ש שם ספ"י אבל לענין קדושה של י"ח צריך י' שלא שמעו כמ"ש במתני' דמגילה ובמ"ס שם וא"א קדיש וברכו בפחות מעשרה רבותינו שבמערב אומרים בשבעה ונ"ט לדבריהם משמע ברישא צריך עשרה דוקא שלא שמעו ואף לרבותינו דוקא בברכו דיליף מקרא אבל קדושה נשאר על דין הראשון וז"ש וקטן כו' ר"ל כיון שאינו יכול לפרוס על שמע א"י לו' קדושה ג"כ אבל בציבור כו' וגדול כו' י"ל ג"כ קדושה בשבעה או בששה כיון שהוא בסדר של פריסת שמע משא"כ בשל י"ח וכ"כ בזוהר להדיא והביאו ב"י אבל בד"מ כ' כיון שמפורש במ"ס אין לחוש לזוהר וז"ש בהג"ה וכבר כו' אבל כבר כתבתי שגם המ"ס סובר להיפך וכן תיקנו הקדמוני' לו' במקום קדושה ברייתות משום דס"ל כס' אחרונה דלס' ראשונה ל"ל דהא לא עדיף מסדר קדושה ויוצר:

ב

וכשעונין כו'. ירושלמי ותוספתא פ"ק ואין עונין עם המברך ר' יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' י' צ' מכה"כ ובכי"מ כל אלו היה ר"י אומר עם המברך ומפרש ראבי"ה שר"ל עונה בקול רם מלשון ותען להם מרים כו' וענו הלוים כו' והביאו הג"מ בנוסח התפלות ס"ק ג' ועמ"ש בס"ד:

א

ס"ד ברכת כו'. כ"כ הרא"ש שכן היה נוהג מפני חסרון כוונה ומפסיד כל הברכה כיון שלא שמע אבל בקריאה אין מפסיד כמ"ש ברפ"ב מכאן ואילך מצות קריאה ועתוס' דר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון כו' בירושלמי כו':

ב

בנחת כו'. כ"מ מהתוספתא הנ"ל לפי' הג"מ שפי' עונין בקול רם אבל הרא"ש אין מפרש כן שמדבריו מ' שלולי חששא הנ"ל לא היה מברך ומ' שבימיו לא היו מברכין אלא הכל שומעין מש"ץ והוא היה חושש לכך ממנו נשתרבב מנהגנו והתוספתא אתיא כפשטיה כמש"ש כל אלו היה כו' מ' שהשאר לא היו אומרין והטעם שהיה אומר כ"ז כמש"ל בסי' מ"ט בשם הרא"ש לפי שא"י להוציא י"ח בע"פ וכמ"ש בטור שם אלא אומר בנחת לפי שעיקר הדין לשמוע מש"ץ:

ג

וימהר כו'. כמש"ל ר"ס נ"א:

ד

ומיהו כו' דברכות כו'. כמ"ש בתוספתא ואף ר"י לא היה אומר אלא קדושה והר"ן כ' במגילה שם בשם הגאונים אין פורסין כו' ר"ל אין מתחילין בברכות של ק"ש שיברך הא' ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה משא"כ בשאר ברכות כגון קידוש והבדלה וכיוצא שאף בשנים א' פוטר את חבירו חוץ מבהמ"ז דבעינן שלשה ע"ש הטעם וכ' הטעם משום קדושה שבהן ואף בערבית לא פליגי רבנן בתקנתן וכ' וזהו באינו יודע מוציאו בפחות מי' חוץ מקדושה שבו וכמ"ש בבהמ"ז בפר"ז דברכות וכ"כ תר"י בפ"ג דברכות משום קושיא הנ"ל דס"ל דקדושה זו יחיד אומרה ע"כ פי' דאין נפטרין אלא בעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' ורומז מ"ש בפ"ג דירושלמי לא מסתברא בק"ש שיהא כל א' משנן בפיו וע"ל סי' תקצ"ד בהג"ה ועמ"א:

ה

ולא יענה כו'. כמ"ש הטעם דעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז בור משום שאין להפסיק בין הברכה ובין דבר שמברך עליו:

ו

וע"ל כו'. ששם פסק כדעת הרא"ש ורמ"ה לענות אמן והטעם משום דברכות אינן על ק"ש כנ"ל אבל ברמב"ם כ' שאחר אהבה רבה אין לענות אמן אחר עצמו וצ"ל משום ה"ט כנ"ל ועב"י:

א

ס"ה דהיינו כו'. כמ"ש בירושלמי הטעם דהוא בתחלת הברכה ועתוס' שם שהביאו:

ב

ואם כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל וכמ"ש במתני' שם:

א

ונזכר מיד – עיין במ"ב הדין שכתב הפמ"ג בשם הב"ח והפרישה וטעמו בזה. ובאמת דבריו אינם מובנים דהא הוי יותר מכדי דיבור ואף אם נאמר דכונתו דמצרפין תיבת יוצר אור לתיבת אשר בדברו והוי כאלו אמר אשר בדברו יוצר אור אעפ"כ דבריו צע"ג דלא שייך סברתו כ"א לפי הס"ד דגמרא דרצה לפשוט האבעיא [וכגירסת הרא"ש ופירושו עי"ש] אם נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח בא"י אמ"ה בפ"ה ונזכר וסיים שהנ"ב אם יוצא בזה מי מצרפינן תיבת שהנ"ב להשם ומלכות שאמר תחלה מברייתא שאומרת דאם פתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור [היינו שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות] דיוצא בזה אלמא דמצרפינן אמירתו שאמר יוצ"א להשם ומלכות שאמר מתחלה ולא חיישינן למה שאמר בנתיים אשר בדברו מעריב ערבים שהם תיבות שאינם לענינא התם הוא דשייך סברת הב"ח דהברייתא איירי דוקא תכ"ד דאל"ה בודאי לא אמרינן צירוף וכמו שפסק השו"ע לקמן בסימן ר"ט ס"ב אבל לפי מה דדחי הגמרא האבעיא וסבר דבעלמא לא אמרינן צירוף ושם כיון דאמר רבה ב"ע כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר מה צריך לכדי דיבור ואין לדחות דברינו דמכיון דבאמת פסקינן האבעיא לקולא וכמו שכ' הרי"ף א"כ סברת הברייתא כפשטא מטעם צירוף ולא אמרינן תו הסברא דמעיקרא אתרוייהו קאמר דז"א דטעמו של הרי"ף הוא דמכיון דלא נפשטה האבעיא אזלינן לקולא בענין דרבנן וא"כ מהיכי תיתי לן להחמיר בעניננו אדרבה זיל לאידך גיסא. גם בב"י משמע דיצא אפילו לא נזכר מיד גם מלישנא דשו"ע שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור לא משמע כהב"ח דלדידיה ה"ל לאשמועינן יותר רבותא דאפי' אמרו ולא מיד. ותירוץ הפמ"ג בזה הוא דוחק. ומה שנקט השו"ע ונזכר מיד האמת יורה דרכו דהוא משום אורחא דמלתא כמו שכתב בעצמו בב"י ובפרט דיש כמה דעות מהראשונים דאפילו לא אמר כלל יוצר אור רק שסיים יוצר המאורות יצא כמו שכתבנו לקמן. עכ"פ בודאי יש לצרף דעתם להקל לענין אם לא אמר יוצר אור מיד וכמו שכתבנו במ"ב סק"ב בשם הדה"ח:

ב

ולא אמר יוצר אור – עיין במ"ב והנה כ"ז לדעת השו"ע וכל הפוסקים האחרונים [לבד הפ"ח שיש לו שיטה אחרת בכל זה] דתרוייהו בעינן שיהיו כדין א' פתיחת ברכה או אמצעיתה ב' חתימת הברכה והגר"א בביאורו השיג על פסק השו"ע בכמה ראיות ופסק לעיקר כדעת הרשב"א המובא בב"י דתלוי רק בחתימת הברכה לבד שאם חתם כדין יצא. גם במלחמות להרמב"ן מבואר לגירסתו כדעת הרשב"א דאם סיים יוצר המאורות אף שלא אמר בתחלה רק מעריב ערבים אעפ"כ יצא:

ג

אם סיים מ"ע וכו' – עיין במ"ב סק"ו דדעת הב"ח דלא יועיל אף אם יסיים תיכף יוצר המאורות. והוא לפלא דלא גרע ד"ז ממי שאוחז כוס של שכר בידו וסבר שהוא יין ובירך בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר וסיים שהנ"ב דמבואר לקמן בסימן ר"ט ס"ב דיוצא ואף שראיתי באיזה אחרון שדחה קצת ראיה זו לא נהירין דבריו וכן מבואר להדיא בתר"י בברכות שם בסוף הענין דיוצא ולא חיישינן להפסקה של מעריב ערבים עיי"ש:

א

עם הש"ץ – עיין במ"ב. ועיין בטור וב"י שכ' בשם תשובת הרא"ש דאם היה מכוין לדברי ש"ץ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה שכל שהוא סומך על הש"ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר ולא יפנה לבו לדברים אחרים שאל"כ לא יצא אבל כשהוא קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כונה יצא. וצע"ג מה לפי דקי"ל שומע כעונה והוי כאלו אמר ממש בפיו וכדמוכח ברכות דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה כדאשכחן א"כ אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו דילג באמצע מאי הוי והא כתב הרשב"א בברכות פ"ק והובא מקצתו בסימן קפ"ז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות דיצא ידי חובתו ולא אמר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים בהן כגון מה שאמרו ברית ותורה ומלכות בבהמ"ז וכגון הזכרת יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכל כיו"ב. וא"ל דחשבינן מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו הפסיק ממש בפיו כמו דחשבינן כל הברכה כאלו אמר בפיו וידוקדק בזה קצת לשון הרא"ש שהפסיק עיי"ש. אבל ז"א חדא דאפי' הפסיק ממש באמצע ברכה ארוכה אין הדין ברור דצריך לחזור ולברך עיין בנשמת אדם כלל כ"ה ועוד דבשלמא תחלת הברכה וסופה ששמע מאחר שהוציא בפיו והתכוין להוציאו בזה ניחא מה דחשבינן ליה ג"כ כאלו הוציאו בפיו אבל מה שבאמצע פנה לבו לד"א איננו כ"א הרהור בעלמא ואפילו מאן דאית ליה הרהור כדבור דמי הוא רק במחשב במחשבתו איזה תיבות של ק"ש או תפלה וכיו"ב אבל לא הרהור בעלמא באיזה דבר וגם הרא"ש בעצמו פסק בפ' מי שמתו דהרהור לאו כדיבור דמי. ואולי דכוונת הרא"ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר וכעין מה שכתב הב"י בסימן נ"ח בשם הרשב"א על מה שאמרו הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא עי"ש:

ב

בנחת – ועיין במ"ב. ונ"ל דלא אמר הרא"ש ד"ז כ"א בזמנו שהיו נוהגין עדיין העולם לצאת בברכת הש"ץ וכמו שכתב הגר"א ע"כ הוא שהחמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ כמו שמובא בטור כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלא"ה לא יצאו בברכתו וכמו שכתב הר"י בפ' מ"ש והובא בסימן זה במג"א סק"ה מה שא"כ כהיום שנהוג שכ"א מברך לעצמו ברכת ק"ש:

ג

בפחות מיו"ד – עיין במ"ב במש"כ לענין ברכת השחר בשם הלבוש והוא בסוף סי' ו' הביאו מ"א שם בסק"י והמג"א בסימן זה סק"א פליג עליו דכתב דלכו"ע בשאר ברכות שאינו בקי לא בעי יו"ד והפמ"ג שם כתב דאפשר דהלבוש מיירי דוקא בבקי ואפילו בבקי תמה עליו הפמ"ג בסימן ח' מנין ליה לחלק זה מברכת המצות דקי"ל דמי שיצא מוציא ולא בעי י' עיי"ש ועיין בח"א בכלל ה' דסתם כדברי הלבוש ומשמע מניה דהלבוש מחמיר בכל גווני ובאמת כן משמע בלבוש בסימן נ"ט ס"ד ועיי"ש ג"כ טעם לזה:

ד

ולא יענה אמן – לכאורה נוכל לומר דכוונת הב"י הוא דוקא אם הוא מתפלל בשוה עם הש"ץ וה"ה אם הוא מתפלל ביחידי ובא לאפוקי מאותן הנוהגין לענות תמיד אמן אחר הבוחר כמו שנזכר בטור בסימן ס"א ובאופן זה גם אחר ברכת יוצר אור אין לענות דהוי עונה אמן אחר עצמו אבל אם סיים קודם הש"ץ אפילו אחר ברכת הבוחר צריך לענות אמן אחר הש"ץ ובזה לא חיישינן להפסק וכן נראה שהבין כן הברכ"י והש"ת וכן משמע קצת בב"י סוף ד"ה ומשמע וכו' שמסיים שם בדעת הרמ"ה וכוונת הרמ"א במה שסיים ועיין וכו' היינו במה שכתב שם דאפילו ביחידי לא חיישינן להפסק בזה אבל יותר נכון לאמר מדסתם הב"י בשו"ע להורות דדעתו שלא כהרמ"ה רק דדברי ר"י כפשטן דאפילו סיים הבוחר קודם הש"ץ לא יענה אמן על הש"ץ משום הפסק וכתירוץ הראשון של הב"י עיי"ש וזה אין שייך רק בברכת הבוחר אבל אחר יוצר המאורות יש לענות אמן אם בדיעבד סיים קודם הש"ץ אבל לכתחלה צריך לסיים בשוה עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אמן וכן סובר בב"י עי"ש [דלא כדעת הרמ"א פה בהגה"ה] וזה שכתב רמ"א ועיין וכו' היינו דנוהגין הכל כדעת הרא"ש לסיים אף ברכת אהבה רבה קודם הש"ץ ולענות אחריו אמן וכמו שכתב בד"מ וכן משמע בביאור הגר"א כפירוש השני הזה שכתבנו שכתב בסקי"ב ששם פסק כדעת הרא"ש והרמ"ה וכו' משמע דדעת הב"י בשו"ע לחלוק גם על הרמ"ה ולפענ"ד בב"י אין שום ראיה שיסבור בעצמו כהרמ"ה רק שמביא ראיה ממנו לדבריו וסבר הב"י דיותר טוב שיסיים בשוה לצאת ידי הכל ובזה יוסר תמיהת השערי תשובה להמעיין:

א

אם טעה וכו' ממקום שפסק – אפי' אם לא יצא זה השני עדיין במחצית הראשונה של הברכה וא"כ יצטרך אח"כ לחזור ולברך בעצמו תחלת הברכה וחתימתה אעפ"כ מותר כיון שבזה מוציא רבים ידי חובתן דוגמת הדין המבואר לקמן בסימן קכ"ו ס"ב דמיירי בכל גווני עי"ש. ונראה דזה דוקא בזמן שהמנהג להוציא בברכות אבל כהיום אסור לו להתחיל מאמצע הברכה אם עדיין לא אמר בעצמו:

א

סעיף ג' בהג"ה כסברא ראשונה. נ"ב והמנהג להמתין על השליח ציבור ובלא"ה נמי בכל הפסוקים ממתין כגון מי כמוך באלים וה' ימלוך מטעם שכתוב לעיל במג"א סמ"ט. מיהו גם באת שם האל ממתינין ולא שמעתי טעם לזה. ונ"ל מפני שכתב הטור לקמן סי' ס"א להפסיק בין ממליכים לאת שם דלא לתחזי מת שם ח"ו וי"ל דהכא איכא קפידא טובא מפני המינים העובדים למת לכן עושים הפסקה בין ממליכים לאת שם:

ב

(שם) סעיף ד' ועיין לקמן סי' ס"א. נ"ב דקיי"ל שעונים אמן:

א

[א] להוציא וכו'. ומהר"י אבוהב כתב טעם אחר והוא שאילו לא היינו מזכירין מדת לילה ביום היה נראה שהחושך רע ואינו כן שהכל עשה יפה בעתו, עד כאן. והשמיטו השולחן ערוך משום שהקשה בית יוסף עליו ולפי דבריו לא היינו צריכין להזכיר מדת יום בלילה, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דכוונת מהר"י דכל שאנו מברכין על דבר אחד אם כן משמע שהפוכו רע, והוא הדין אם לא היינו מזכירין יום בלילה היה נראה שהאור רע וקל להבין:

ב

[ב] ונזכר מיד ואמר וכו'. משמע דאם לא נזכר מיד אלא לאחר כדי דיבור לא יצא והטעם כתב הב"ח דלא קאי הברכה שפתח ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על מה שחוזר ואומר יוצר אור שלא אמרו מיד, ולכן אף שסיים ביוצר אור לא יצא, דבחתימה ליכא מלכות, ולפי זה אם מסיים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר המאורות יצא. אבל ראיתי בדרישה שפירש דבעינן בכל ברכה מעין פתיחה סמוך לחתימה, וכל שכן דבעינן החתימה עצמו שיהא מעין פתיחה, ואם אין אומרו בתוך כדי דיבור הוי כאילו לא אמרו בברכה עיין שם. ולפי זה ניחא דאף שסיים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר המאורות לא יצא דהא לא הוי מעין פתיחה. כתב מגן אברהם נראה לי שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא יאמר יוצר אור אחר שמונה עשרה, עד כאן. ולא נהירא דלכתחילה ודאי ניתקן יוצר אור קודם קריאת שמע לכולי עלמא, אלא יפסיקו ויאמר יוצר אור ואהבה רבה כדאיתא בסימן ס':

ג

[ג] יש אומרים שהקדושה וכו'. כתב מגן אברהם בשם ספר הקנה לאומרה דוקא ביושב. כתב מטה משה יש לומר מעריצים ומקדישים כולם במ"ם ולא בנו"ן. ויש נוהגין לעמוד כששליח ציבור אומר וממליכים את שם האל הגדול והנורא, כי האל המלך הגדול הגיבור והנורא ראשי תיבות בגימטריא כמספר שם של הויה, ואין למנהג הזה יסוד ועיקר, עד כאן. ועכשיו כולם נוהגים כך המאיר לארץ, ואם תאמר מה מועלת האורה לארץ יש לומר דהשמש מגדל צמחים, וממתק פירות ואמר ברחמים שהביא האור מעט מעט כי הקם ממטתו אם רואה אור גדול אינו יכול לפתוח עיניו. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא לאל ברוך בקמ"ץ תחת הלמ"ד, וכן למלך אל חי בקמץ תחת הלמ"ד. כתב ר' דוד אבודרהם יש לתמוה למה נתקן בברכת המאורות ברחמיך הרבים רחם עלינו, ויש לומר דיהי מארת חסר וי"ו מפני שגורמין להפיל אסכרה בתינוקות לפיכך תיקנו לומר ברחמיך הרבים וכו' בברכת המאורות, עד כאן, אל ברוך גדול וכו' הוא אל"ף בי"ת דעליהן קיים שמים וארץ ואגב האור אומרים יצירת המלאכים שגם כן נקראים אור ועוד שנבראים בכל יום כמו שמתחדש האור. כתב כנסת הגדולה שראוי לומר ובנעימה קדושה הדל"ת בחול"ם ולא בשור"ק, וראוי לומר ובנעימות קול קדושה וטהורה, עד כאן. רצון קונם בלא יו"ד. כתב גליון מגן אברהם בברכת יוצר אור ובתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון יש כל א"ב חוץ מן ף' לומר שכל המכוין באלו שלושה אין אף שולט בו, וצריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכי דלא לשתמע יוצרר, משרתים ואשר משרתיו ראשי תיבות מום הוא שם אחרון משם ע"ב לכן יש לדקדק שלא לדלג וי"ו של ואשר, אין לומר ומלך עולם רק מלך בלא וי"ו אהובים ברורים גיבורים ראשי תיבות אב"ג והוא שם של מ"ב שמות, עושים באימה ראשי תיבות ע"ב וכל המכוין בשמות הללו אינו ניזק כל אותו יום, אבל ר' דוד אבודרהם כתב לומר ומלך עולם. כתב שבלי הלקט מה שאנו אומרים כולם כאחד עונים, ואין אומרים כולם כאחת, כתבו הגאונים בסנדלפון שנקרא אחד שנאמר וארא אופן אחד בארץ אמר ר' אלעזר מלאך אחד יש שעומד בארץ וראשו מגיע בין החיות, וגדול מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו:

ד

[ד] וכשעונין וכו'. פירוש בציבור וכן משמע בלבוש דביחיד מבואר בסימן קל"ב דהוא בלחש ועיין לעיל סימן ס"א, רצה לומר דשם כתב רמ"א דנוהגין לענות, וכן כתב הטור דלא גרע משאלת שלום שמפסיקין. ובשל"ה דף רנ"ג כתב שאין נראה בעיניו אלא דהמנהג הספרדים שלא לענות אמן ולהפסיק, והוסיף בטעמם דאף שיקרא קריאת שמע באימה וביראה וברתת ובזיע בכל רמ"ח איבריו, מכל מקום יכנס מהיראה להאהבה להיות שמחת אמונת היחוד בלבו למסור נפשו ומאודו על כן מסיים הברכה בין בשחרית בין בערבית באהבה וקבלת עול מלכות שמים באמצע ואחר כך ואהבת וכו', לכן אין להפסיק אלא נראה שימשוך שיסיים הברכה עם השליח ציבור, על כן אם סיים קודם השליח ציבור ראוי לענות אמן כדעת הטור:

ה

[ה] שמתחיל מקדושה וכו'. דהיינו באופנים פירוש טעה באופנים שיתחיל והאופנים (לבוש). ונראה לי דקדוש קדוש הוא בסוף ברכה, ובלחם חמודות כתב דף מ"ב דהלבוש במחילת כבודו טעה בהאופנים שהרי כל שלא ענה נמי ברוך ה' ממקומו לא הוי גמר ברכה וצריך להתחיל בראש, אבל מכל מקום פסק כלבוש. וכן מצאתי בפרישה שהסכים לפירוש הלבוש, וכן משמע מלשון הירושלמי שהביא בית יוסף, וזה לשונו כיון דעניתן קדוש קדוש וכו' וכן הביא רבינו יונה משמע דקדוש הוי נמי גמר ברכה. והטעם נראה לי דהא בפרק גיד הנשה קאמר ברוך כבוד ה' ממקומו אופנים הוא אמרי לה, ואם כן למלאכים הוי קדוש גמר. עוד כתב הלבוש ואם טעה משם ואילך מתחיל מלאל ברוך ברוך כבוד ה' הוי בסוף הברכה נראה לי, וכן מצאתי ברבינו יונה ואגודה וספר זכרון להגאון ר"י הכהן פרק אין עומדין להדיא. כתב בתשובת מנחם עזריה סימן ק"ב בקדושה דמיושב אם היה יושב ועומד הרי זה טועה, ואם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם, עד כאן, ועיין לעיל סק"ג. ואולי מיירי מנחם עזריה בקדושת ובא לציון, אבל בכנסת הגדולה משמע דעל זה הקדושה קאמר, וכן משמע בתשובות שם במה שכתב מיושב וכו':

א

אמן. ומנהגינו דאין אנו עונין כלל אמן אחר ברכ' ק"ש וכ"כ מוהריק"ש ועי' תשובת ביו"ד כ':

א

א) [סעיף א'] בא"י אלהינו מלך העולם יוצר אור וכו'. היינו טעמא שמברכין בכל יום על אור השמש משא"כ בנר שאין מברכין אלא במ"ש לפי שאור השמש מתחדש בכל יום. וכ"כ התוספות בפרק מקום שנהגו, פר"ח אות א', ש"ץ ד"ץ ע"ג:

א

ב) שם יוצר אור וכו' כשמתחיל ברכה זו תמשמש בתפלה של יד אשר הוא בעולם הבריאה בסוד המעשה כנגד תפלת יוצר שהוא בבריאה בסוד הדיבור, שער הכוו' בדרוש יוצר וק"ש דף י"ח ע"ד ובנוסח התפלה דף נ"א ע"ב והב"ד לעיל בסי' מ"ח יעו"ש ועוד עיין מש"ל סי' כ"ה אות כ"ז ואות ל"ב ובסי' מ"ח אות א' ד"ה ועוד דע הקדמה וכו' יעו"ש וכשמשמש בתפילין ש"י בברכת יוצר אור יש למשמש כשהוא אומר תיבת ובורא של ובורא חושך שהוא רומז אל עולם הבריאה כמ"ש בשער הכוו' שם די"ט ע"א יעו"ש. אבל בתפלה של ראש לא ימשמש עתה בתחלת ברכת יוצר אור אלא בהגיעו בתפלת י"ח אז ימשמש בו בתש"ר כי שניהם באצילות התפילין ש"ר בבחי' המעשה והתפלה בבחי' הדיבור כמבואר בשער הכוו' דרוש א' ודרוש ג' דתפלת השחר ודרוש א' דעמידה ובדברינו הנז"ל יעו"ש, וכן ראיתי כתוב משם מהרש"ו ז"ל בכ"י בגליון ס' פרע"ח על שער הק"ש פ"א על מ"ש הרב ז"ל שם בתחילת עליית עולם הבריאה שהוא יוצר אור צריך לאחוז בתפילין ולמשמש בתש"י וכו' כתוב וז"ל, א"ש כי היוצר ותש"י שניהם הם בעולם הבריאה וכו' כמבואר אצלינו לכן ימשמש ביוצר אור בתש"י דוקא ולא בתש"ר עד תחלת העמידה ולכן השמיט הרב ז"ל ובורא חושך למשמש בתש"ר עכ"ל בכ"י. וכ"כ ש"ץ ד"ץ ע"ב ודק"ח ע"ד בשם הרב ז"ל שקודם שיתחיל יוצר אור ימשמש בתש"י וקודם שיתחיל להתפלל ימשמש בתש"ר יעו"ש, וכ"כ החס"ל אות א' וז"ל כשאומר יוצר אור ימשמש בתש"י ולא ימשמש בתש"ר אלא קודם תפלת י"ח דלחש כצ"ל ע"פ הסוד וכן נוהגים פעיה"ק ירושת"ו בקהל חסידים במדרש בית אל עכ"ל, וכ"כ כף החיים סי' י"ד אות ב', בן א"ח פ' שמות ופ' בשלח אות א' ודלא כמ"ש מ"ח בתפלת הבריאה פ"א אות ז' ואות ח' והביאו יד אהרן בהגה"ט ובאה"ט סק"א דכשאומר יוצר אור ימשמש בתש"י וכשאומר ובורא חושך ימשמש בתש"ר יעו"ש אלא דלא ימשמש בתפילין של ראש עד שאומר תפלת י"ח כנז"ל ויש למשמש אחר שאומר פסוק אדני שפתי וכו' וקודם שיתחיל בתפלה ששם היא מקום התחלת עולם האצילות כמבואר בשער הכוו' דרוש א' דעמידה דכ"ח ע"ד יעו"ש:

א

ג) שם יוצר אור. הנה מצינו בברכת יוצר אור ובתפלת י"ח ובבהמ"ז יש כל א"ב חוץ מן ף' לומר לך שכל המכוין באלו הג' אין שטן ואין פגע רע ולא שום מקטרג אף שצף קצף וכו' שולט בתפלתו ולא גם בסעודתו, עט"ז. ש"ץ ד"ץ ע"ב:

א

ד) שם יוצר אור. צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכי דלא ישתמע יוצרור. עט"ז שם. ש"ץ שם. וכ"כ האחרונים. ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח אות א' מ"ש בשם שער הכוו' קצת דקדוקים השייכים לברכה זו יעו"ש:

א

ה) לבדו מאז. כשאומר מאז יכוין חבור יאהדונהי כי אז גי' ח' כמנין שם הנז'. שער הכוו' בדרוש כוונת יוצר די"ט ע"א. ש"ץ ד"ץ ע"ד. כף החיים סי' י"ד אות ד':

א

ו) פנות צבאות קדושים. כלומר שרי צבאיו שנקראו קדושים. ופירוש פנות שרים מלשון גשו הלום כל פנות העם. הרד"א. והביאו ש"ץ שם. ומה שתקנו לומר אלפא ביתא ביוצר של חול ושל שבת להודיע כי לא נתקיימו שמים וארץ ותולדותיהם אלא בעבור התורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. והתורה כלה יוצאת מאותיות מאלפא ביתא כ"ב אותיות וזה שאמר הכתוב נגילה ונשמחה בך ואומר במדרש חזית בך בכ"ב אותיות שכתבת בהן את התורה והפוך כ"ב ויהיה בך. הרד"א שם. ש"ץ שם. ועיין זוהר פ' ויקהל דף ר"ה ע"ב מ"ש בזה יעו"ש:

א

ז) יוצר משרתים ואשר משרתיו ר"ת מו"ם והוא שם אחד משמות ע"ב דויסע ויבא ויט והוא אחרון שבכולם והוא בגי' פ"ו אלהים ולכן צ"ל ואשר משרתיו באו' ואו שלא כאותם הטועים לומר אשר משרתיו בלא ו'. שער הכוו' שם. ש"ץ שם. עט"ז. וכתב שם העט"ז דאין לומר ומלך עולם רק בלא ו' מלך עולם יעו"ש אבל הרד"א ז"ל העתיק עם ו' וכתב אלהים חיים ומלך עולם יעו"ש. והביאו ש"ץ דצ"א ע"א. קש"ג סי' יו"ד אות ו' שע"ת אות א'. חס"ל אות ג'. כף החיים שם אות ז':

א

ח) אהובים ברורים גבורים ר"ת אב"ג והוא שם אחד מן שם של מ"ב. עושים באימה ר"ת ע"ב. וכל המכוין בשמות הללו אינו ניזוק כל אותו היום. עט"ז ש"ץ דצ"א ע"ב. חס"ל אות ד':

א

ט) רצון קוניהם כצ"ל מהר"א די בוטין ז"ל בתשו' כ"י סי' א'. כנה"ג בהגה"ט. ש"ץ שם. ודף רל"ב ע"ד, קש"ג סי' יו"ד אות ז' שע"ת אות א'. פתה"ד אות ב'. חס"ל אות ג'. בן א"ח פ' שמות אות ג':

א

י) בקדושה ובטהרה. צ"ל הטית בקמץ וה"ה בקמץ חטף כמו בדמי טהרה וכמו ומשמרת העהרה דנחמיה. ש"ץ שם וכן בצהלה יזהר לומר כן, כף החיים שם אות ה':

א

יא) משבחין מפארין ומקדישין כתב ע"א סק"ב בשם מהרי"ו סי' ל"ד כולם במ"ם ולא בנו"ן אבל העט"ז כתב יש גורסין הכל בני"ן ועולים למספר ששה פעמים ן' בגי' ש' כמנין השם של מצפ"ך גם בגי' ברחמים ויש גורסין הכל במ"ם ואותם שאומרים במ"ם צריכין להפסיק בין ממליכים ובין את שם האל המלך. והביאו ש"ץ שם. ועיין מחה"ש סק"ב. והחס"ל שם כתב דצ"ל ומברכין ומשבחין וכו' כולם בוי"ו בריש תיבה. ונון בסוף תיבה. וכן הסכים בן א"ח זלה"ה שם. ועיין יפה ללב אות ה':

א

יב) בעל מלחמות פועל גבורות צריך להדגיש העין היטיב שלא יהא כקורא בל ח"ו. גם ידגיש הלמ"ד היטיב שלא יהא כקורא בער ח"ו. גם בכל תיבה לפני ה' ידגיש הפ"א היטב שלא יהא כקורא לבני ה'. גם בתיבת קוה אל ה' ידגיש הוי"ו היטב שלא יהא כקורא קבה בבית רפויה ח"ו. גם תיבת מהרה ידגיש הה"א שלא יהא כקורא באלף. שכן בפסוק ישא ברכה מאת ה' ירחיב קריאת האלף היטב שלא יובן ח"ו מת. ש"ץ דצ"ב ע"א. חס"ל שם. כף החיים סי' י"ד אות יו"ד. בן א"ח שם. ולא יאמר למען לא נבוש אלא יאמר ולא נבוש ולא נכלם. בן א"ח שם בשם האחרונים וכן היא הגירסא בסידור בי"ע ובסי' הרש"ש ז"ל. וכתב שם החס"ל דראוי לכל ירא ה' החפץ לעבוד את בוראו עבודה שלימה עבודה תמה לרשום בסידורו הנוסחאות הראויות עד שיהיו שגורות בפיו ולא יחטיא ויועיל ג"כ לבניו או לשאר עמא שיקחו סידורו ויתלמדו:

א

יג) שם ובורא חושך וכו' ואעפ"י שאינו בזה הלשון לשון בריאה שהרי החושך אינו אלא בהעדר האור עכ"ז אומרים כן דלישנא דקרא הוא. וי"א כי לפיכך נופל בו לשון בריאה לפי שע"י התגלגל גלגל השמש למטה לארץ בא החושך. ש"ץ ד"ץ ע"ב בשם הכלבו:

א

יד) שם יוצר אור ובורא חושך וכו'. אם סומא חייב בברכה זו ומוציא אחרים י"ח כתוב בש"ע סוף סי' ס"ט ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

טו) [סעיף ב'] אם טעה ואמר אשר בדברו מעריב ערבים וכו' ודע דאע"ג דהאחרונים ז"ל כל אחד לדרכו הנה לפרש דברי הגמרא והטור עיין ד"מ אות א' וב"ח ופרישה אות ג' מ"מ לענין הלכה הם מסכימים כדברי מרן ז"ל יעו"ש וכן פסק הלבוש וכ"כ הט"ז סק"א. מש"ז אות א'. מאמ"ר אות ד'. ועי"ש במאמ"ר אות ג' שהאריך בזה ודחה דברי הפר"ח וכתב מ"ש הפר"ח דיצא לדברי כל הפוסקים לא יצא ובמ"ש דלא יצא לדברי כולם יצא יעו"ש. ר"ז אות א'. סידור בי"ע בדיני ברכות ק"ש אות ג':

א

טז) שם ונזכר מיד ואמר יוצר אור וכו'. הנה מרן ז"ל בב"י לא גילה דעתו אם זה סמוך הוא דוקא בתוך כדי דיבור אבל אם נתאחר יותר צריך לחזור הברכה או לאו דוקא וכל שנזכר קודם שסיים הברכה ואמר יוצר אור וכו' מיד קרי ליה אמנם הב"ח פי' דבעינן דוקא תוך כדי דיבור אבל אם נתאחר יותר לא יצא יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ב'. אבל המאמ"ר אות ד' כתב וז"ל דמדברי מרן ז"ל בב"י מבואר דאע"פ דבעינן שיזכיר יוצר אור בפתיחה מ"מ לא בעינן שיזכירם מיד תוך כדי דיבור אחר שטעה והתחיל אשר בדברו מעריב ערבים אלא אפי' אחר כדי דיבור וכגון שאמר אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים בתבונה משנה עתים מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים וכו' בורא יומם ולילה ונזכר אז והתחיל יוצר אור ובורא חושך וכו' וחתם בא"י יוצר המאורות יצא עכ"ל ועי"ש שכתב עוד דכן הוא ג"כ משמעות דברי הש"ע ודלא כהב"ח יעו"ש. והביאו הש"ץ ד"ץ ע"א. גם מ"ש שם הב"ח דיצא לנו דין חדש דאם אמר בשחרית בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ולא נזכר מיד אלא לאחר כדי דיבור אמר יוצר אור ובורא חושך וכו' אם סיים בא"י אמ"ה יוצר המאורות יצא עי"ש המאמ"ר שם דחה דבריו יעו"ש. וא"כ מי שטעה בשחרית ואמר מעריב ערבים אפי' לא נזכר תכ"ד כל שלא סיים הברכה יאמר יוצר אור וכו' בא"י יוצר המאורות ולא יחזור לראש הברכה. וגם לא יאמר בא"י אמ"ה יוצר המאורות משום סב"ל:

א

טוב) שם ונזכר מיד ואמר יוצר אור וכו'. ואם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא יאמר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס'. מ"א סק"א. וכן כתב בעל משפט צדק ח"ב סי' ס"ב. והביאו כנה"ג בהגה"ט. קש"ג סי' יו"ד אות ד'. ש"ץ דף ץ' ע"א. ר"ז אות א'. סידור בי"ע בדיני ק"ש אות ד'. אמנם הא"ר אות ב' כתב על דברי המ"א הנז' דלא נהירא דלכתחילה ודאי נתקן יוצר אור קודם ק"ש לכ"ע אלא יפסיק ויאמר יוצר אור (אחר) (כנ"ל להגיה בדבריו) אהבה רבה כדאיתא בסי' ס' עכ"ד. וכ"נ לי העני כדי שלא לערבב הסדר שידוע שברכות קריאת שמע הם בבחי' עולם הבריאה ותפלת י"ח היא בבחי' עולם האצילות ואיך יאמר מה ששייך לתיקון בחי' עולם הבריאה אחר שתיקן בחי' עולם האצילות ודו"ק:

א

חי) שם הגה. וה"ה אם לא אמר תחלה רק יוצר וכו'. מרן ז"ל נמי מודה לדין זה כמ"ש המאמ"ר אות ה' יעו"ש. וכן פסקו האחרונים:

א

יט) שם אבל אם סיים יוצר המאורות כיון שפתח יוצר אור יצא וכו. ואם סיים יוצר המאורות אשר בדברו מעריב ערבים או איפכא אשר בדברו מעריב ערבים יוצר המאורות לא יצא משום דהכל הולך אחר החיתום והחתימה צריכה שתהיה כולה כתיקונה בשחרית צריך שיסיים בא"י יוצר המאורות בלחוד ובערבית בא"י המעריב ערבים בלחוד. ב"ח. מש"ז אות א'. וי"א דיצא פת"ע אות ב' בשם תר"י. ועיין לקמן סי' ר"ע סעי' ב':

א

ך) [סעיף ג'] י"א שהקדושה שביוצר וכו'. כתב הרמ"ע סי' ק"ך בקדושה זו אם היה יושב ועמד הרי זה טועה אבל אם היה עומד וישב ניכר שאינו חכם והביאו כנה"ג בהגה"ט ועו"ת. א"ר אוח ה'. אבל בזוה"ק פ' תרומה סוף דקל"ב ע"ב כתב דקדושה זו צ"ל דוקא מיושב ולא מעומד יעו"ש. וכ"כ בספר הקנה והביאו מ"א סק"ב א"ר אות ג'. וכ"כ בשער הכונות בדרוש ב' דחזרת העמידה דל"ח ע"ד. פרע"ח שער חזרת העמידה פ"ד. סו"ב או' א'. קש"ג סי' יו"ד או' יו"ד ש"ץ דצ"א ע"ג. סידור בי"ע או' א'. חס"ל אות ב' בן א"ח ז"ל פ' שמות אות ב'. וה"ה קדושת ובא לציון צ"ל מיושב ולא מעומד כ"מ מדברי שער הכוונות דרוש ד' דחזרת העמידה. וכן הוא בהדיא בפרע"ח שער קריאת ס"ת פ"ה ודלא כדמשמע בא"ר שם אות ה' והביאו פרמ"ג א"א אות ב':

א

כא) שם וי"א שיחיד מדלגה ואינה נאמרת אלא בצבור וכו'. וכל שיש שם עשרה אע"ג דאין כולם עונים כאחד אלא שיש ג' או ד' שעדין לא הגיעו לומר קדושה עם הש"ץ אפ"ה בדיעבד מצטרפין דחשיב נאמרת בציבור כמש"ל סי' ה"ן אות מ"ח לענין קדיש וברכו יעו"ש וה"ה לענין קדושת יוצר ובא לציון דדיניהם שוין לקדיש וברכו כמ"ש בש"ע סי' נ"ה סעי' א'. רק בקדושת חזרת העמידה צריך דוקא עשרה עונים כאחד כדי שיהיו תשעה מכוונים לברכות הש"ץ וכמש"ל סי' נ"ה אות מ"ח יעו"ש. ועיין לקמן אות כ"י. ומ"ש הפר"ח אות ג' דכשיחיד מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבא כיון דאיכא ציבור אומרה אפילו בלחש וזה מוסכם לכ"ע עכ"ד כבר הקשה על דבריו המאמ"ר אות ו' וכתב דמדברי כל הפוסקים משמע דלי"א הסוברים דאין יחיד אומר אותה קדושה ס"ל דקדושה זו היא כדין כל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וכו' וכי היכי דאין לו לאדם שאיחר לבא לבית הכנסת לומר קדיש וברכו וכו' מפני שיהיו שם ציבור ה"נ קדושת יוצר ויעו"ש שכתב שכן הוא משמעות לשון מרן ז"ל בש"ע יעו"ש. והב"ד ש"ץ דצ"א ע"ג:

א

כב) שם ויש לחיש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים וכו'. וטוב ונכון דאפילו כשאומרה עם הש"ץ יאמר אותה בניגון וטעמים כקורא בתורה כדי שיהא מורגל בכך ולא יעבור עליו כשמתפלל ביחיד או אפילו אם מתפלל עם הציבור פעמים שמתעכב ואינו משיג לאומרה עם הש"ץ וזו ההרגל מועיל לו לצאת ידי המחמירין ועוד שהרי האר"י ז"ל כל הפסוקים המסודרים בנוסח התפלה היה אומרם כפי ניגון והטעם הכתובים בתורה כמש"ל סי' מ"ח אות א' ד"ה רבון העולמים ובסי' מ"ט אות ט' יעו"ש:

א

כג) שם ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון ובטעמים וכו'. וה"ה קדושת ובא לציון שבלשון הקודש צריך ליזהר לאומרה בניגון ובטעמים וכו' ב"י בשם ספר הפרדס ותה"ד סי' ח':

א

כד) שם הגהה. וכבר פשט המנהג כסברה הראשונה ויחיד אומר אותה. מיהו איש הירא וחרד לדבר ה' לא ישגיח למנהג אלא לחוש לו לדברי האוסרים כי רבים הם כמצויין בבאה"ג אות ה' ויזהר לאומרה בניגון וטעמים כקורא בתורה וכמ"ש מרן ז"ל:

א

כה) שם בהגהה. וכשעונין קדושה זאת וכו'. יש כשעונין קדושה זאת וקדושת ובא לציון מנשקין התפילין ואינו נכון כי צריך לענות הקדושה בכוונה גדולה באימה וביראה ואם הוא מנשק בשעה שאומר הקדושה לא יוכל לענות אותה בשלימות כי א"א לעשות זה אם לא יסיח דעתו מעט מן הכוונה. ועוד אין זה דרך כבוד לפני המלך גדול ונורא בשעה שהוא מקדשו עושה דבר אחר ואפילו הוא עושה בשביל חיבוב מצוה אין זה דרך כבוד לפני המלך. וגם האר"י ז"ל לא זכר זה שצריך לנשק התפילין בשעת שאומרים קדושה ושב ואל תעשה עדיף:

א

כו) [סעיף ד'] ברכת יוצר וערבית אומר עם הש"ץ בנחת. הגהה. וימהר לסיים קודם שיסיים הש"ץ. ויענה אמן אחר הש"ץ. זהו דעת מור"ם ז"ל דפסק כדעת הרא"ש אבל דעת מרן ז"ל אין לענות אמן על שום ברכה מברכות ק"ש דכתב בב"י וז"ל מ"מ לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עינים אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם ש"ץ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ ה"ל עונה אמן אחר ברכותיו. וכ"כ מהרי"ק בשורש מ"ב שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה עכ"ל. ופי' דבריו הוא דלא נהגו העולם לענות אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש לא אחר יוצר המאורות ולא אחר באהבה משום הפסק דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו וכמ"ש ב"י בשם הר' יונה אלא דלכתחלה אומרים עם הש"ץ מלה במלה וכו' כדי לצאת גם לדעת הרא"ש דדודאי גם להרא"ש אם סיים עם הש"ץ אין לו לענות אמן משום דהוי עונה אמן אחר ברכותיו ותניא בפרק ג' שאכלו הרי זה מגונה כמ"ש ב"י. ומ"ש ב"י אח"כ בשם הרמ"ה שאם אירע שסיים קודם ש"ץ עונה אחריו אמן הוא לדעת הרא"ש אלא רק שמביא ממנו ראיה שא"צ למהר לסיים קודם ש"ץ ויפה עושים העולם כדי לצאת לכתחלה יעו"ש ודו"ק ועיין שע"ת אות ה'. וער"ה סי' ס"א אות ב' וכ"כ מט"י אות א' דלסברת מרן ז"ל לא הותר לענות אמן כלל בין בברכה א' יבין בברכה ב' יעו"ש. וכ"כ ברכ"י סי' ס"א אות ב'. ש"ץ דפ"ו ע"ג. וכ"כ א"א אות א' בשם מהריק"ש. סידור בי"ע אות ג'. יפה ללב אות ד'. ועיין לקמן אות כ"ח ועוד עיין לקמן סי' ס"ו סעיף ג'. ובדברינו לשם אות כ"ג בס"ד:

א

כז) שם בהגהה. מיהו אין הש"ץ מוציא היחיד פחות מעשרה. ואפי' לאינו בקי אין ש"ץ מוציא בפחות מעשרה. מ"א ומחה"ש סק"ה. ר"ז אות ד'. שתילי זיתים אות ט"ו. ודוקא בק"ש ותפלה אבל בשאר ברכות לכ"ע שאינו בקי לא בעינן עשרה. מ"א שם. ואם הוא בקי ורוצה לצאת בברכת חבירו בשאר הברכות עיין בדברינו לעיל סי' מ"ו אות כ"ט שהבאנו פלוגתא בזה וע"כ יש להחמיר ואין לצאת בברכת חבירו אלא מי שאינו בקי:

א

כט) [סעיף ה'] אם טעה בברכת יוצר בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו וכו' עיין בסי' קכ"ו סעי' א' וסעי' ב':

א

ל) שם אין השני צריך להתחיל וכו' משמע דאם רצה להתחיל מראש רשאי. ב"י. אבל הד"מ באות ז' כתב דאינו רשאי כיון שהאחרונים פסקו כהירושלמי א"כ אם יתחיל מראש הוי ברכה לבטלה. מ"א סק"ו. וכגון שהשני התחיל לומר ברכת יוצר עד מקום שטעה הראשון ולפיכך מתחיל להיות ש"ץ ממקום שטעה הראשון אבל אם עדיין לא התחיל השני לומר ברכת יוצר אור או עדיין לא הגיע למקום שטעה הראשון זה צריך להתחיל מראש או ממקום אשר הוא שם והוא פשוט:

א

לא) שם הגהה. דהיינו שמתחיל מקדושה וכו' דהיינו באופנים אם טעה באופנים. ואם טעה משם ואילך מתחיל בלאל ברוך וכו' ואעפ"י שבשאר ברכות שטועים בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון כמ"ש לקמן סי' קכ"ו סעי' ב' שאני הכא שהקדושה חשיבא כסוף הברכה. וכן אם טעה או אשתתק באופנים. וכן אם טעה אחר לאל ברוך הוי פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו כסוף ברכה שהוא שייך לפסוק של קדושה ומתחיל מלאל ברוך. לבוש. פרישה אות ח'. מ"א סק"ז. א"ר אות ה'. פרמ"ג א"א אות ז' ר"ז אות ה':

א

לב) מי שהיה מברך ברכות ק"ש ומצא עצמו בהגדול והגבור ונסתפק לו אי קאי בבשם קדשך הגדול הגבור והנורא בטחנו שבאהבת עולם או בהגבור והנורא קדוש הוא שבברכת יוצר אור יחזור לברכה ראשונה. פרי הארץ סי' ג'. אבל בס' גו"ר חא"ח סי' י"א כתב שאינו חוזר לברכה א' ומהיות טוב שיחזור לברכה ב' דספק ברכות להקל יעו"ש. וכן הסכים יד אהרן סי' ס' בהגה"ט. ש"ץ דצ"א ע"ג, וכן הסכים מהרח"א בכ"ר דוד בתשו' כ"ו. שו"ת קרית חנה דוד סי' א'. קש"ג סי' יו"ד אות ח. סידור בי"ע אות ב'. חס"ל סי' ס' אות ה'. בן א"ח פ' שמות אות ד'. ועיין פתה"ד סי' ס' אות ג' ומ"ש הזכ"ל ח"ג באות הק' אות קל"ב:

א

(ט"ז סק"א קצת בע"א. כי הב"י הקשה אדברי הטור והאריך ע"ש ואחת מהקושיות הוא מה שהביא כאן בהג"ה וה"ה אם לא אמר תחילה רק יוצר כו' ומלשון הטור שהוא כלשון המחבר משמע דבה"ג יצא ובביאורו של הט"ז מיושב כמ"ש אח"כ דבה"ג כ"ש שלא יצא והמעיין בב"י יראה שבביאורו של הט"ז נתישבו עוד קושיות ואין להאריך כ"כ:

ב

(שם) החיתום הוי פי'. ר"ל דהכל הולך אחר החיתום מתפרש בשני עניינים דאם החיתום היה שלא כראוי לא יצא בשום אופן אבל אם החיתום היה כראוי דיצא צריך אליו עוד צירוף כראוי דהיינו או כפתיחה או כאמצע והטעם הוא דבעינן שיהא החתימ' מעין הפתיחה או מעין סמוך לחתימה דהיינו באמצע:

ג

(מ"א סק"א) דאם סיים. היינו מש"ש בש"ע סעיף ב' לקח כוס מים ואמר בא"י אמ"ה בפה"ג ותכ"ד נזכר שטעה וסיים שנ"ב יצא אע"ג דלא הוי שם רק הסיום לבד כראוי ותי' דהכא אם לא הי' רק הסיום לבד כראוי הרי שינה מהמטבע דהמטבע היא ארוך דהיינו פתיחה וחתימה והוא קצרו שלא אמר רק החתימה לבד:

ד

ש"ע סעיף ד' ולא יענה אמן. ומ"ש רמ"א בריש הג"ה וימהר לסיים כו' היינו בברכת יוצר אבל בברכת אהבה מודה רמ"א כמ"ש בב"י הטעם כיון דברכה זו הוא על ק"ש אין ראוי להפסיקה ע"ש בשם רבינו יונה מיהו בד"מ אות ו' מבואר שחולק על רבינו יונה אלא כהרא"ש ס"ל דעונין אמן גם אחר ברכת אהבה וזהו שהגיה רמ"א וכתב ועיין לקמן סי' ס"א רצונו דשם בהגה"ה סוף סעיף ג' כ' שיאמר אמן:

ה

ש"ע סעיף ה' ממקום שפסק אע"ג דבשאר ברכות אם טעה בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון שאני הכא שהקדושה חשובה כסוף ברכה כ"כ הטור:

ו

(מ"א סק"ז) באופנים מתחיל. דכתב תרי בבא באופנים או מאופנים עד סוף כו' משמע דטעה באופנים יתחיל באופנים ומה שסיים מלאל ברוך קאי על בבא השני. אך עיקר כוונת המג"א להוכיח דלא כהל"ח דסבירא ליה דלא נקרא סיום ברכה אלא אחר בכ"י ממקומו ואם טעה באופנים חוזר לראש והוכיח דאינו כן אלא דאחר ק' ק' ק' הוה סיום ברכה וד"ז נמשך ממילא דאם טעה באופנים מתחיל באופנים וכמ"ש תחילה וק"ל:

ז

(ט"ז סק"א) דבה"ג יצא דפשיטא דעדיף הוקשה לו דלמא רבותא קמ"ל פתח ביוצר אור וסיים במ"ע ובאמצע אמר נמי מ"ע אף ע"ג דהוי החתימה מעין סמוך לחתימה ומכ"ש פתח ביוצר וסיים ביוצר ובאמצע מ"ע דלא הוי החתימה רק מעין הפתיחה ולא מעין סמוך לפתיחה לכן כ' הט"ז דפשיטא מצד הסברא דעדיף טפי בכה"ג ולכן אם איתא דבה"ג לא יצא הו"ל לאשמעי' הך מלתא וק"ל:

א

ולא אמר יוצר אור. פי' אף על פי שסיים כדינו כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא ול"ד למ"ש סי' ר"ט דאם סיים כדין יצא התם מטבע קצר הוא אבל הכא תיקנו מטבע ארוך והוא שינה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא ונ"ל שאם לא נזכר עד שגמר אהבה רבה לא יפסיק אלא יאמר יוצר אור אחר י"ח דסדר ברכות אינו מעכב כמ"ש סי' ס':

ב

י"א. שקדושת ומעריצים ומקדישים כלם במ"ם ולא בנו"ן (דיני מהרי"ו סי' ל"ד) כתוב בס' הקנה קדושה זו יאמר דוקא מיושב:

ג

מדלגה. רק יאמר ואומרים בירא' קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך:

ד

כקורא בתורה. כדרך שהתינוקות קורין לפני רבם [ב"י פרדס]:

ה

בפחות מי'. כ"כ בד"מ בשם תר"י פ"ג דברכות וז"ל שם אף על גב שעם שבשדות דאניסי ש"ץ מוציאן מתפלה אפ"ה מק"ש אין נפטרין אלא בשמיעה ובעניית אמן ואינו פוטר אלא בי' עכ"ל ומביאו ב"י בסי' ס"ט משמע דאיירי באינו בקי דאל"כ אף בתפלה אינו יוצא וכמ"ש סי' קכ"ד אלא מיירי כשאינו בקי ואפ"ה בק"ש בעי עשרה וכ"כ האבודרהם ור"מ אלשקר סי' י', וכ' בכ"מ פ"ח מה' תפלה והא דאמרי' סופר מברך ובור יוצא צ"ל שאני ברכת הנהנין עכ"ל, ובר"ן פ' הקורא עומד לא הבין כן ולכן הקשה על הגאונים מ"ש, ומ"מ בשאר ברכות לכ"ע שאינו בקי לא בעי י'. וכ"מ בהג"א ספ"ג דר"ה עמ"ש ס"ס ו' וסי' תקס"ד:

ו

אין השני צריך. משמע דאם רצה להתחיל מראש רשאי [ב"י] אבל הד"מ כתב דאין רשאי כיון שהאחרונים פסקו כהירושלמי א"כ אם יתחיל מראש הוי ברכה לבטל':

ז

מקדוש' ואילך. ז"ל תר"י פ"ה דברכות טעה באופני' או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחל' ברכה דמי עכ"ל, משמע שאם טעה באופנים מתחיל באופנים וכ"מ ל' הירושלמי כיון שסיים קדיש סיים הברכה וכ"כ הלבוש וכ"מ ל' הש"ע אם טע' מקדוש' ואילך וכו', דלא כב"ח שחולק:

א

(א) אור – צריך להפסיק בין יוצר ובין אור כי היכי דלא לישתמע יוצרור. ועיין בבאר היטב ובשערי תשובה מה שכתב עוד בזה:

ב

(ב) מיד – דוקא מיד דהיינו בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לא יצא דלא קאי הברכה שפתח בא"י אמ"ה על מה שחזר ואמר יוצר אור כיון שלא אמרו מיד ומה שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור ה"ה אם אמרו ולא מיד כן כתב הפרי מגדים בשם הב"ח והפרישה אבל בדרך החיים פוסק דאפילו אם לא נזכר עד קרוב לסוף הברכה מ"מ כיון שלא גמר אותה א"צ להתחיל מראש ברכת יוצר אור מחדש רק יאמר יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות ויוצא בזה וכן יש לנהוג למעשה כמו שכתבנו בבה"ל:

ג

(ג) ולא אמר וכו' – פי' אע"פ שסיים בא"י יוצר המאורות כיון שתחילתו ואמצעו שלא כדין לא יצא וצריך לחזור לראש בא"י אמ"ה כסדר עד אחר יוצר המאורות ועיין בבה"ל:

ד

(ד) וה"ה – כו"ע סוברים כן כמבואר בב"י דהחתימה בודאי צריכה להיות כדין ומה דנקט השו"ע מתחלה או לא סיים יוצר המאורות אין כונתו דוקא באופן שטעה ואמר מתחלה אשר בדברו מעריב ערבים רק נקטיה לסיומא מילתא דרישא. וגם מה דנקט ואם אמר יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים וכו' הוא משום דרצה לסיים בסיפא דאם סיים יוצר המאורות יצא אע"פ שהפסיק במעריב ערבים כמבואר בב"י:

ה

(ה) רק יוצר אור – פי' וכל נוסח של הברכה לבד שטעה בהחתימה אעפ"כ לא יצא דהא לא בירך בהחתימה על האור המתחיל להאיר ביום זה:

ו

(ו) סיים מעריב ערבים – ואם תוך כדי דיבור נזכר ואמר יוצר המאורות יצא אבל אם שהה אחר שאמר המעריב ערבים כדי דיבור לא יצא אף שאמר יוצר המאורות לאחר כדי דיבור ויאמר עוד הפעם מברכת יוצר אור מתחילתה:

ז

(ז) לא יצא – ואם טעה ולא נזכר עד שהתחיל אהבה רבה לא יפסיק בינתים רק יסיים כסדר ברכת אהבה רבה ואח"כ יאמר יוצר אור קודם ק"ש:

ח

(ח) יצא – תמצית זה הסעיף הוא דשני דברים יש בברכת יוצר אור דשחרית לעיכובא א' פתיחת הברכה או אמצעיתה צריכה להיות כדין ב' חתימת הברכה. ודע דה"ה בברכת מעריב ערבים דערבית כמבואר בברכות י"ב ע"א עי"ש:

ט

(ט) שהפסיק במ"ע – תוך כדי דיבור של פתיחת יוצר אור ואמר כל הנוסח דערבית לבד החתימה אעפ"כ לא אמרינן שנעקר עי"ז התיבות הראשונות של יוצר אור:

י

(י) מדלגה – רק יאמר ואומרים ביראה קדוש והאופנים וכו' ואומרים ברוך. כתב בפר"ח אפילו אם היה יכול מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו"ע:

יא

(יא) פשט המנהג וכו' – ובביאור הגר"א הסכים להלכה לדעה האחרונה ולפי שאין לזוז מהמנהג נכון להדר אם אומר ביחיד לאמר בניגון וטעמים כקורא פסוקים וכ"כ הפמ"ג בשם הלבוש שטוב להדר בזה:

יב

(יב) וכשעונין וכו' – וקדושה זו אם אפשר טוב לומר מיושב:

יג

(יג) בקול רם – דוקא בצבור אבל ביחיד אומר בלחש כ"כ בא"ר אבל בשע"ת כתב שאין קפידא אף ביחיד אם יאמרה בקול רם:

יד

(יד) ברכת יוצר – וה"ה לכל הברכות דק"ש:

טו

(טו) עם הש"ץ – דאף דמדינא יכול לכוין לצאת בברכת הש"ץ אפילו הבקי דדוקא בתפילה אין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד משום דרחמי נינהו וצריך כ"א לבקש רחמים על עצמו מ"מ יהא רגיל לומר עם הש"ץ בנחת שכיון שהם ברכות ארוכות אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה. והיום אין נוהגין ליזהר לומר דוקא בנחת ועיין בבה"ל:

טז

(טז) קודם – דבאמצע אסור לענות אמן כמו שנתבאר בסימן ס"ו:

יז

(יז) ויענה אמן – אבל ב"ה וב"ש לא יאמר דאפילו בפסוקי דזמרה לא יפסיק לזה וכמו שכתב המ"א בסימן קכ"ד:

יח

(יח) אחר ש"ץ – וה"ה אם שמע סוף ברכה מאדם אחר בין ברכה זו ובין ברכה אחרת:

יט

(יט) שמעה מש"ץ – ודוקא אם כיון לצאת והש"ץ התכוין להוציאו וכדלעיל בסימן ו' ס"ד:

כ

(כ) אלו – של ק"ש וה"ה לכל הברכות וכדלעיל בסוף סימן ו' [ועיי"ש בפר"ח ובסימן ח' ס"ה עי"ש במחצית השקל ובארצות החיים וסימן רי"ט ס"ה וסימן רצ"ח סי"ד] לבד מברכות של תפילה דאין הש"ץ מוציא את הבקי וכדלקמן בסימן קכ"ד:

כא

(כא) שהוא בקי – ואפילו אם יצא כבר מוציא וכדלקמן בסימן ס"ט וה"ה בכל הברכות וכדלקמן בסימן תקפ"ה ובסימן תרצ"ב לבד מברכת הנהנין דמי שיצא אין יכול להוציא את האחר שהוא מחוייב עדיין בברכה וכדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ואפילו למי שאינו בקי:

כב

(כב) היחיד – אפי' אם אינו בקי:

כג

(כג) בפחות מיו"ד – וזהו דוקא לענין ברכת ק"ש וגם בברכת השחר הלבוש מחמיר כברכת ק"ש [ועיין בבה"ל] אבל שאר ברכות כגון ברכת המצות וברכת הנהנין אפילו יחיד מוציא את היחיד אפילו לבקי וכדלעיל בסימן ח' אך בברכת הנהנין יש כמה חילוקים דבברכה ראשונה של הלחם והיין לכו"ע הדין כמו שכתבנו וכדאיתא בריש סימן קצ"ג ס"א אך צריך שיקבעו א"ע לזה דהיינו שישבו יחד ולענין בהמ"ז אם רק שנים אכלו מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו אם לא שאחד אינו בקי ואז יוציא אותו הבקי וכדאיתא בסימן קצ"ג עי"ש ובשארי דברים חוץ מפת ויין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה יש דיעות בין הפוסקים אם אחד יכול להוציא חבירו וכדלקמן בסימן רי"ג עי"ש:

כד

(כד) דהוי הפסק – בין ק"ש להברכה כמו שאסור להפסיק בין כל דבר מצוה או הנאה שמברכין עליו להברכה שלפניו אבל בברכת יוצר אור גם הוא מודה לדינא להרמ"א בזה דאם סיים קודם הש"ץ יש לענות אמן אחריו ועיין בבה"ל:

כה

(כה) סי' ס"א – בס"ג בהג"ה דשם נתבאר דגם בברכת הבוחר המנהג לסיים קודם הש"ץ ולענות אמן אחר הש"ץ וכמו שכתב בד"מ בסימן זה והטעם דברכות ק"ש אינן דומות לשאר ברכות המצות שהרי אין מברכין אקב"ו לקרות שמע אלא ברכות בפ"ע הן ותיקנו לברך אותם קודם ק"ש לכן אין חשש במה שמפסיק בינם לק"ש ועיין באחרונים שהעתיקו כולם את דברי הרמ"א לדינא דאם סיים ברכת הבוחר קודם הש"ץ יש לענות אמן אחר הש"ץ אך לכתחלה יותר טוב שיסיים בשוה עם הש"ץ ולא יצטרך לענות אמן אחריו ועיין בדה"ח שכתב דאין לענות אמן אחר ברכה אחרת בין אהבה רבה לשמע:

כו

(כו) תחתיו – דהיינו שאינו יודע לחזור למקומו:

כז

(כז) מקדושה ואילך – דהיינו בהאופנים או בלאל ברוך נעימות:

כח

(כח) ואילך – אם באופנים טעה צריך להתחיל מוהאופנים ואם בלאל ברוך נעימות צריך לחזור לתחילת לאל ברוך נעימות ואף דקי"ל לקמן בסימן קכ"ו דהשני צריך להתחיל מתחילת הברכה שטעה הראשון שאני הכא דמכיון שענו קדוש קדוש משם ואילך כתחילת ברכה דמי:

כט

(כט) בראש – שאין חולקין ברכה אחת לשתים וזה דוקא בזמן שהיו נוהגין להוציא בברכת ק"ש אבל כהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ואין שום אחד יוצא בברכת ש"ץ אם נשתתק הש"ץ בברכת יוצר אור וכה"ג בכל הברכות [לבד מתפלה] אסור השני העומד תחתיו לחזור ולהתחיל ממקום שכבר אמר מתחלה בעצמו:

א

אור עבה"ט. ועיין בעטרת זקנים שלא לו' ומלך עולם רק מלך עולם כו' ובאבודרהם כ' ומלך עולם. וכן הוא במקרא בירמיה וכתב בש"ץ שמכאן מוכח כמ"ש בלחם רב סי' א' דדוקא בתפלה צריך לדבר בלשון ברור אבל בתוארי הש"י א"צ לכך ודי שנ' התוארים כמו שכתובים בתורה ע"ש והבה"ט כתב בדברי הלחם רב לענין מלת קוניהם שכ"כ האר"י כו' וא"כ גם בזה אין להקפיד ויש לו' ומלך עולם וע"ש בלחם רב כי רצון קוניהם בא בלשון רבים לתפארת כמו אלקים קדושים שכן לשון המקרא. ונ"ל שא"צ לזה כי הרבוי הוא על הנקנים וע"ד שאמר הכתוב לאדוניהם למלך מצרים ע"ש:

ב

רם עבה"ט. שמג"א כ' דוקא מיושב וכ"כ בס' הכוונות ומ"ש ובנעימה קדושה בחול"ם כ' בש"ץ שבס' הכוונות מכת"י מהרח"ו קדושה בשורק וקאי אכולם כאחד כו' וכן בספרים ישינים ובשירי כנה"ג כתב בחול"ם שכן הוא בס' היכלות כו' ע"ש. וכתב בש"ץ שצ"ל לעומת השרפים לעומתם משבחים כמ"ש הרב זלה"ה. וכ' עוד שמעתי מדקדקים כשאומר בתפלה בעל מלחמות צריך להדגיש העי"ן היטב שלא יהא כקורא בל ח"ו כו'. ובתיבות מהרה שלא יהא כקורא באל"ף והוא לשון מהרח"ו. וכן בפסוק ישא ברכה מאת ה' ירחיב קריאת האל"ף היטב שלא יובן ח"ו מ"ת. וכתב בלבוש הטעם שבצבור עונין בקול רם קדושה זו שיאמרו הצבור ביחד דוגמת המלאכים ע"ש ודוקא בצבור אבל ביחיד מבואר בסי' קל"ב שאומר בלחש כ"כ בא"ר ע"ש ושם כתבתי בשם ש"צ לענין קדושה דסדרא שביחיד אין קפידא אם אומר בקול רם ע"ש וה"ה כאן:

ג

ס"א עבה"ט. ועיין בר"י דמבואר בב"י שגם אחר יוצר המאורות אין לענות אמן רק יסיים עם הש"ץ ודלא כיש נוהגין לענות אמן אחר יוצר המאורות ולא אחר הבוחר ע"ש. ובאמת כן משמע מלשון הב"י. אך מפשיטות לשון הש"ע משמע דדוקא אחר הבוחר כיון שהוא סמוך לק"ש הוי כמפסיק בין הברכה לדבר שמברך עליו וצ"ע. ומבואר בב"י שאם סיים קודם הש"ץ עונה אמן אלא שאין לו למהר לסיים קודם אלא יסיים בשוה ואז לא יענה אמן דהוי כעונה אחר ברכותיו ועיין לקמן סי' פ"א בד"מ שבאמן יכוין אל מלך נאמן. ומ"מ בהשלמת הג' תיבות יסמוך על מה ששומע מפי הש"ץ כשחוזר ה' אלקיכם אמת. אבל ביחיד יש לו לו' אל מלך נאמן כיון שבזוהר קורא לו מעוות כו' ע"ש. ושל"ה כ' שנראה בעיניו מנהג הספרדים שלא יענה אמן ויסיים עם הש"ץ כדי שלא להפסיק בין אהבה לקבלת עול מלכות שמים. ולכן בין בשחרית ובין בערבית מסיים באהבה ושוב אחר הפסוק של ק"ש חוזר ומתחיל ואהבת ע"ש. ומ"מ אם סיים קודם הש"ץ יש לענות אמן ויכוין אל מלך נאמן כמ"ש בסי' ס"א ועיין בפרח שושן כלל א' סי' ט"ו הטעם דלא יענה אמן אע"ג דמותר להפסיק מפני יראה וכבוד כמ"ש בטור סי' ס"ו כיון שעוסק בשבחו של מקום אין לו להפסיק בשבח אחר וע"ש שכתב במי שצריך להניח טלית ותפילין והוא אחר ברוך שאמר לכתחלה יסמוך קצת פסוקי דזמרה ויניחם בין מזמור למזמור ובדיעבד אם הניחם כין כ"ש לפסד"ז לא הפסיד הברכה ע"ש ועיין לעיל סי' נ"ג בבה"ט ס"ק ג' בשם גו"ר ומ"ש שם ולקמן סי' ס"ו:

א

אם טעה כו'. הש"ע הוסיף איזה דברים על לשון הטור ולענין דינא כל דבריו אמת רק בענין הביאור של לשון הטור נ"ל קצת בע"א דנ"ל דרבינו ס"ל דמ"ש בגמרא הכל הולך אחר החיתום הוה פי' דאם סיים מ"ע בשחרית בכל גווני לא יצא אע"פ שאמר בפתיח' וגם באמצע יוצר אור אבל אם סיים יוצר המאורות אז בעי' שיהיה מזכיר עכ"פ מברכ' יוצר אור או בפתיחה או באמצע מלבד הסיום וזה הוכיח רבינו מדאמר התלמוד פתח במ"ע וסיים בי"מ יצא מדלא נקט אמר מ"ע וסיים בי"מ אלא ש"מ דבזה לא יצא אלא בעי' פתח לחוד במ"ע ותכף נזכר ואמר יוצר אור גם סיים כדין אז יצא והטעם דבעינן בחתימה מעין הפתיחה או מעין סמוך לחתימה וא"ל א"כ גם מ"ש התלמוד פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא דהיינו דוק' אם הפתיח' לחוד ביוצר אור וכל השאר במ"ע אבל אם אמר הכל ביוצר אור וסיים כמ"ע לחוד אימא ה"נ דיצא הא ל"ק דאדרבא זהו רבותא דאע"פ שאחר הפתיח' אמר מ"ע וגם סיים במעריב ערבים דהוה סמוך לחתימה אפ"ה לא יצא וכ"ש אם אמר הכל ביוצר אור והסיו' לחוד במ"ע דלא הוה בחתימ' מעין מה שנזכר תחלה כלל דלא יצא ומ"ה אמר רבינו דאם פתח ביוצר אור ואח"כ אמר מ"ע וגם סיים במ"ע דלא יצא דהיינו לרבותא כמ"ש וכ"ש אם הסיום לחוד במ"ע ומש"כ דאם פתח וסיים ביוצר אור דיצא אע"ג דבאמצע אמר של מעריב ולא הוה סמוך לחתימ' מעין החתימה ומנ"ל לרבינו הא ואע"ג דהוה מעין פתיח' מנ"ל דמהני י"ל דא"כ הי' לו לתלמודא לומר רבותא במקו' שאומר פתח ביוצר אור וסיים במ"ע לא יצא אפי' סיי' ביוצר אור לא יצא כיון שלא אמר באמצע של יוצר אור אלא ש"מ דבכה"ג יצא דפשיטא דעדיף טפי כיון דהפתיחה והסיום כהוגן כן נ"ל כוונת רבינו: