שולחן ערוך, אורח חיים ה׳: כוונת הברכות ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

כוונת הברכות ובו סעיף אחד:
יכוין בברכות פירוש המלות כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והוה ויהיה ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם:

א

יכוין בברכות פי' המלות פי' בהזכירו שם אדני יכוין אל קריאתו וכתיבתו וקריאת השם בקמץ תחת הנו"ן ולא בפת"ח כי עם נקודות הקמץ יהיה כמנין ה' אחד והם ג' שמות משא"כ בפתח ויאריך מעט בקמץ שתחת הנו"ן כדי שיוכל לחשוב בלבו אחד אשר ע"ז מורה הקמץ:

ב

ובהזכירו כו' יכוין שהוא בעל הכוחות כלם. כונתו לתרץ משמעות הריבוי שבלשון אלהים. אם שגית באיזו ברכה לבטלה אמור אחריו בשכל"ו:
ויקרא אלף של אדנ"י בחטף פת"ח וי"א כך כשהוא קורא השם בכתיבתו כגון אדני שפתי או לעולם אדני וכיוצא בו יקרא פתח תחת אל"ף וח"ו לקרות פתח תחת הנו"ן לפתח חטאת רובץ כי מחליף קודש בחול:

א

ביו"ד ה"א. אבל כשנכתב באלף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפתח ובקמץ תחת הנו"ן. וכשנכתב י' ה"א מקצתן קורין בפתח ומקצתן קורין בצירי וכן מנהג אשכנזים. ב"ח:

ב

ויהיה. (עיין תוס' יו"ט פ"ד דסוכה):

א

טור

א

סעי' א יכוין כו'. ברכות מ"ז א' ולא יזרוק כו':

ב

פי' קריאתו. ספ"ג דפסחים ורפ"ד דקדושין:

ג

שהוא כו'. כמ"ש בברכות ז' ב' מיום שברא כו':

ד

ויכוין כו'. טור והוציאו מדברי הר"י בס' היראה שכתב אצל פסוק ראשון שבק"ש ובכל א' מב' שמות האמורים בפסוק ראשון יאריך עד שיחשוב היה הוה ויהיה כו' ואח"כ כתב ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו פי' קריאתו שהוא אדון הכל אבל משמע שם שא"צ לחשוב אלא פי' קריאתו רק בק"ש ששם ב' השמות מורין על היה כו' וכן עיקר לפי עומק הדין כי בכל הולכין אחר הקריאה וא"צ להרהר כלל על הכתיבה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני וכן כאן הולכין אחר הקריאה בנקודתו וכן כשיבא וכל"ב לפניה האלף נחה וכלב בפתח משא"כ בכתיבה היה צ"ל בחירק וכן למה לפניה רפה וכן בג"ד כפ"ת אחר השם הוא תמיד בדגש וכן מונה במסורה אדני בם ג' מפקין רפויין והקריאה האלף בח"פ כי ניקוד השם לפי קריאתו כמו בכל הקריין שבתורה וכן לה' אדני למות תוצאות הלמ"ד בצרי והוא פשוט מאד ולכן כששני שמות סמוכין פעמים ניקודו בניקוד אלהים אבל השם בעצמו ניקודו נעלם כמו כל כתבין שבתורה וניקודו הוא סוד שם המפורש וגם אם בא לחשוב פי' כתיבתו אין פירושו כן אלא נמצא קיים וכמו שם אשתו חוה וכמ"ש הר"ש וש"מ:

ה

שהיה כו'. כמ"ש ויקרא האדם כו' וע' רשב"ם פ' שמות ואלו י"ב אותיות בהתחלקם לאותיות שוות יהיה ג' שמות דמלך מלך ימלוך וכן ניקודיהן רק בלא וא"ו הפעולה והתחלפות סופן בתחילתן והן י' אותיות ועניין י' וי"ב ידוע למבין:

ו

ובהזכירו כו'. כמ"ש בתרגום אונקלוס בני אלקים בני רברבייא וכן כל השופטים עד האלקים יבא כו' ובמעשה בראשית הכל בשם אלהים וז"ש ובעל הכחות כולם:

א

[א] יכוין בברכות וכו'. כתב בדרכי משה שצריך ליזהר שלא לדלג שום תיבה כאילו מונה מעות, וכן לא יבליעם אלא צריך להוציא מפיו, עד כאן. וכתב ארחות חיים דלאו דוקא תיבה דהוא הדין אות אחת הן מאותיות הנכתבות הן מאותיות הנמשכות מהתנועות גדולות, עד כאן. כתב בספר צידה לדרך דף י' דאף על פי שאמרו חז"ל מצוות אין צריכות כוונה היינו במצוות המעשיות כמו סוכה וכיוצא בה אבל תפילה עיקרה בלב, ובעבור שלב האדם הומה אחר ההבל סדרו לנו לאומרו בפה ולשמרה בלב הלא תראו שתיקנו בסוף יהיו לרצון והגיון לבי וכו'. ואם לבו במחשבות והוא כעוף המצפצף הלא יבוש האדם לאמור ליוצרו כך. וזהו אמר אסף נכספה גם כלתה נפשי לחצרות ה', וסמך ליה גם צפור מצאה בית, ואין ענין לשון זה לזה. אלא שמרמז שאם אינו מכוין הוי כצפור המצפצף כתב בספר ווי העמודים תיקנתי תיקון בקהילה קדושה ורנקבורט שימצאו אסופות אסופות שילמדו התפילות מכל השנה ופיוטים וסליחות בפירוש המילות לפחות:

ב

[ב] כשיזכיר השם יכוין וכו'. ומבואר בבחיי פרשת אמור שקודם שיזכיר השם יכוין כן. כתב בתשובת מהר"מ מלובלין סימן פ"ג קריאת השם הנכבד הוא שב"א תחת הא', חול"ם על הד'. וקמץ תחת הנו"ן. וגם סוד שמי לעלם שנקודתו של לעולם כך, ואף במקום שנכתב בשם א"ד כגון א"ד שפתי תפתח השב"א היא העיקר ובה צריך להתנענע אות א' ולא בפת"ח כלל וכלל, עד כאן. שוב מצאתי בספר ארחות חיים שהעיד שראה בתשובה למהר"ר שבתי הסופר ז"ל שחזר מהר"מ מתשובה הנזכר לעיל ופסק ליזהר לקרות האל"ף בחט"ף פת"ח והוא כמו שב"א ופת"ח אך לא יאריך בשום אחד מהם. ולא כאלו שקורין בשב"א לבד או בפת"ח לבד. ושכן כתבו בעל ספר עמק מלך ובעל של"ה ובעל ברכת הזבח. כתבו חכמי האמת דלעולם יכוין כלול הוי"ה עם א"ד בשילוב כזה יאה"דונהי. ביום יכוין כן בתחילה אותיות הוי"ה שהוא דוכרא. ובלילה תחילת אותיות א"ד שהוא נוקבא:

ג

[ג] ויהיה. כי מצינו וא"ו במקום יו"ד:

א

מבואר בבחיי פ' אמור שקודם שיזכור השם יכוין כן. ועיין בס' אליה רבה בענין קריאת השם בשם שו"ת מהר"ם לובלין ז"ל. עוד כפי חכמי האמת דלעולם יכוין לכלול הוי"ה עם אדני בשלוב כזה יאהדונהי וביום יכוין כן התחלת אותיות הוי"ה שהוא דכורא. ובלילה תחלת אותיות א"ד שהוא נוקבא:

א

א) [סעיף א'] יכוין בברכות פי' המילות. וכן בכל ברכותיו ותפלותיו שאל"כ הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף. לבוש. וכ"כ בסי' בי"ע הל' נט"י אות ט' שתילי זתים אות א' יפה ללב ח"א אות א', וז"ל ס' החסידים סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציונו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל ד"ז חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, אמר הקב"ה לישעיה ישעיה ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בה כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו באים בביתו ומתפללים לפני תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם, הם מנקין את ידיהם ומברכין ענט"י ובוצעין ומברכין ברכת המוציא, שותין ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם אף בעת שהם מברכין אינם מתכוונים לברכני, לכן ע"כ חרה אפו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה דכתיב בתריה לכן הנני יוסיף וכו', ואבדה חכמת חכמיו וכו', לפיכך הזהירו חכמיה על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם, ומעשה בא' שמת לאחר יב"ח ונגלה בחלום לא' מקרוביו א"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכות הפירות ובהמ"ז בכוונת הלב שאלו לו והלא אין משפט רשעים בגהנם אלא יב"ח א"ל אין דנין אותו בפורעניות חזקים כמו ביב"ח ראשונים עכ"ל, והביאו דבריו חי"א כלל ה' אות כ"ו, קי' ש"ע סי' ו' אות א', יפה ללב שם, וכתב קי' הש"ע שם וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה עכ"ל:

א

ב) שם יכוין בברכות פי' המלות. כתב בהג"מ פ"ד מהל' ת' שצריך ליזהר שלא ידלג שום תיבה כאילו מונה מעות, וכן לא יבליעם אלא יוציאם כולם בשפתיו עכ"ל, וכן הוא בסמ"ג, ד"מ, והביאו א"ר אות א' וכתב בשם א"ח וז"ל דלאו דוקא תיבה דה"ה אות אחת הן באותיות הנכתבות הן באותיות הנמשכות מהתנועות גדולות עכ"ל. ומזה יש להעיר על קצת ב"א שמברכים במרוצה ומגמגמים בלשונם ואין מוציאין התיבות כהלכתן וזה נוסח ברכתן בכתא דוני אלינו מך העולם וכו' ולא די שנהנים מן העולם הזה בלא ברכה שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה כמבו' בסי' רי"ד אלא שאין זה כבוד המקום שמדברים לפניו בלשון מגומגם שלפני מלך בו"ד אין עושים כן אלא שמדברים לפניו באימה ויראה ק"ו בן בנו של ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה ואוי לה לאותה בושה וכו'. ע"כ יש ליזהר בשעה שמברך או מתפלל שיוציא התיבות כהלכתן ויבין פי' המלות לפחות ושלטון על כל דבר הרגל ואין להאריך יותר, והשומע תבוא עליו ברכת טוב:

א

ג) שם יכוין בברכות פי' המלות. ואסור לעשות שום מלאכה אפילו דבר קל בשעה שהוא מברך וע"ז נאמר ואם תלכו עמי קרי, ח"א שס אות ט"ו, קי' ש"ע שם, ועיין ש"ע סי' קצ"א סעי' ג' וט"ז שם:

ב

ג) וה"ה דצריך ליזהר בזה בשעת עניית הקדיש שהוא שבחו של ממ"ה הקב"ה ויש בו רזין עלאין כמבואר בשע' הכוו' ולא כקצת בנ"א שמקפלין הטלית או התפילין בשעת עניית הקדיש. ויהיה פיו נקי מן הרוק כשהוא מברך וגם שאר דבר לא יהא בתוך פיו שנא' ימלא פי תהלתיך, קי' ש"ע שם אות ב':

א

ד) בשעה שמברך אם שמע קדיש או קדושה או ברכו ומודים אם הוא בברכת המצות והנהנים לא יפסיק לא באמצע הברכה ולא בין הברכה לדבר שמברכין עליו אבל אם הוא מברך ברכות ארוכות כמו ברכות ק"ש וב"ש ואשר יצר ומעין שלש וכדומה יפסיק ודוקא באמצע הברכות שכבר התחיל אבל אם עדיין הוא בתחילת הברכה כגון שאמר ברוך אתה ה' קודם יוצר אור וכיוצא בהם או אם הוא בסיום הברכה יוצר המאורות או הבוחר וכדומה אין להפסיק וכן בברכת המזון אין להפסיק דהוי כתפילה כדברי מרן בסי' קפ"ג סעי' ח', נשכ"ח סי' ב' יעו"ש, וכ"כ חי"א כלל ה' אות י"ג, ובדיעבד אם הפסיק בברכת הנהנים והמצות בקדיש וקדושה וכדומה החי"א הניח בצ"ע אבל הנשכ"ח כתב שם דחוזר ומברך עי"ש ועיין פרמ"ג סי' נ"א בא"א סק"ג, קשר גודל סי' ז' אות כ"ט. ש"צ דף ס"ז ע"א וע"ב, זכ"ל ח"ג מערכת הבית דף ה' ע"ב, כף החיים סי' י"ח אות ה', בן א"ח ה' שנה א' פ' ויגש אות ט':

א

ה) שם כשיזכיר השם וכו' ויירא ויזדעזעו אבריו בשעה שהוא מזכיר את השם חי"א שם אות א', קי' ש"ע שם אות ג', ויש להביא מעשה רב שהביא ח"א שם כדי להלהיב לב אנשים לגודל הזהירות, גדול א' אנגיד ושמע בב"ד ש"מ קול רעש גדול פנו מקום לצדיק א' שנפטר וקבלוהו בכבוד גדול ונתנו לו ס"ת בזרועו ושאלהו קיימת מ"ש בזה ואמר הן, קיימת מצוה ראשונה שהיא פו"ר לא להנאתך אלא לש"ש ואמר הן, אמרו מי מעיד בך ובאו המלאכים שנבראו מן המצות אשר עשה עד אין מספר והעידו בו זה אומר נבראתי ממצוה זו וכו' אח"כ הביאו לפניו ד' טורים ושאלוהו קיימת תורה שבע"פ ואמר הן, ומי מעיד ובאו המלאכים כנ"ל, אח"ז שאלוהו נזהרת מלהוציא ש"ש לבטלה וידום חזרו ושאלו אשתיק ולא א"ל ולא מידי והכריזו אחר עידות ובאו גדודים מלאכים לבושים שחורים והעידו זה אומר נבראתי ביום פ' כשהוציא אזכרות כו"כ בתפלה בלא כוונה וזה אומר כך ויקרעו שמלותם כל הב"ד ש"מ וגם אני קרעתי ואמרו טפה סרוחה איך לא יראת וכו' ונגמר דינו או לבוא לגהינם או לחזור ולבא בגלגול ובחר בגהנם מבגלגול עכ"ל:

א

ו) שם כשיזכיר השם יכוין פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א וכו' כתב העו"ת ז"ל וע"פ חכמי האמת לעולם יכוין שמות אלו בשילוב כזה יאהדונהי , וכ"כ בשער הכו' בהקדמה שקודם הקדמת ביהכ"נ, וכ"כ בס' אור הישר סי' ז' אות ב' הביאו ה' יפה ללב (נר"ו) אות ב'. וכתב שם ה' יפה ללב וז"ל וכ"מ מהקדמת התיקונים ד"ג ע"א דאיתא הכי דאינון תרין שמהן יאהדונהי , דבהון כלילן כל הוויין וכנויין וכו' אלין אזכרות דאינון יאהדונהי , בין בק"ש בין בצלותא בין בשו"ת והודאות דבכל אזכרה דיפוק מפומוי בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדני קול ביהוה וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומחבר לון כחדא וביה צריך הכוונה דלא תליא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבה עכ"ל ועי"ש, וכ"כ הרה"ג בן א"ח פ' וישב אות ג' אמנם מ"ש שם העו"ת דבלילה יכוין השילוב אדני קודם להוי"ה א"נ כן מלשון התי' ושער הכו' אלא דכל עת שוים לענין כוונה זו. ועיין לקמן או' י"ג דזה החילוק הוא דוקא לענין אמן יעו"ש.

ב

ו) גם צריך לכיון בכ"פ שתוציא שם הוי"ה בכ"מ שיהיה שתצייר שם הויה בלבד ותכיין בה"א אחרונה שם אדני, שער הכונות שם, וכ"כ ברכ"י בשם גורי האר"י, ש"צ דף מ"ג ע"ד. בן א"ח שם:

ג

ו) גם צריך ליזהר כשיזכיר שם הויה יצייר במחשבתו אותיות השם בנקודות ובסי' ובחומשים נהגו לנקדו בניקוד לעולם והמתפלל ולומד מקראות מתוך הספר אז יהיה זה אצלו בנקל בלא טורח, בן א"ח שם, וטוב לכתוב שם הויה על נייר או על קלף ויכתוב בתוך ה"א אחרונה שם אדני וינקדנו בניקוד לעולם ואח"כ יכתוב אצלו שם הויה אדני בשילוב כדי שיהיה מצוי אצלו לכוין בו בכל עת שמזכיר את השם הן בפסוקים הן בתפלה, ועתה נדפס סי' חקת עולם ועשויים כל ההויות על סדר שאמרנו וכל הקונה ממנו כדי שיתפלל תפי' כתקנה ה"ז משובח, מיהו מי שא"א לו יעשה כמו שאמרנו:

א

ז) שם ויכוין בכתיבתי ביוד הא וכו' אבל כשכתוב באלף דלת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל, מג"א סק"א. ר"ז אות א', שתילי זתים אות ב'. וצריך לקרותו בפתח (ר"ל תחת האלף ועל הדלת חולם א"צ לפרש. מחה"ש) וקמץ תחת הנון וכשנכתב ביו"ד הא מקצתם קורין בפתח ומקצתם קורין נוטין לצרי וכן מנהג האשכנזים. ב"ח. ובת' מוהר"ם מלובלין איתא שגם שנכתב באלף דלת יקרא בענין שלא תהיה הברת הפתח ניכרת. מג"א שם, אמנם הא"ר ס"ק ב' כתב בשם א"ח שחזר בו מוהר"ם מתשו' הנ"ל ופסק ליזהר לקרות האלף בחטף פתח והוא כמו שבא פתח אך לא יאריך בשום אחד מהם עי"ש. וכתב שכ"כ בעל ס' ע"מ ובעל של"ה ובעל ברכת הזבח, והביא דבריו פרמ"ג א"א ס"ק א' יעו"ש, והמחה"ש וכרם שלמה, וכתב הכר"ש שכ"כ בס' מעשה רב בשם כמה גאונים, וכ"כ מחב"ר אות א' יעו"ש, וכתב שם המחב"ר בשם היעב"ץ בס' לוח אר"ש דף ו' ע"ב וז"ל מעתה בטלה מחלוקת שאין מגמגם עוד בדבר שקריאת השם בין במקום שנכתב הויה בין במקום אדני לעולם שווה לקרותו בחטף פתח וכו' ולא כמ"ש מ"א סי' ה' בשם ב"ח לחלק בין הפרקים גם מ"ש הב"ח דשם אדנות נקרא בפתח ליתא אלא לעולם הוא בחטף פתח וכו' עכ"ל והב"ד שע"ת אות א', סי' בי"ע אות יו"ד:

ב

ז) אין ספק בקריאת שם אדנות שהטעם מלרע, מחב"ר אות ב' בשם נוב"י חא"ח סי' ב' וס' לוח אר"ש דצ"ג, והב"ד שע"ת שס, וסי' בי"ע אות יא:

א

ח) מה שתקנו כל הברכות לנוכח במ"ש אתה ה' ובנסתר אשר קדשנו וצונו לפי שצריך לכוין כאלו הקב"ה עומד לנגדו ממש כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד ובאמת הקב"ה הוא נסתר, והריב"א כתב הטעם מפני שהקב"ה הוא נגלה מצד מעשיו ונסתר מצד אלהותו, ומ"ש וצונו אעפ"י שאינו כתוב ומבואר בתורה הוא כמו כל מצות שהם דרבנן וסמכינן אקרא דלא תסור, ס"ב או' א':

א

ט) איסור להגות השם ככתבו, א"ל מורי זלה"ה כי אמיתות פי' דבר זה הוא שלא יקרא ד' אותיות ההויה ככתבן בלו מילוי אבל אם גם יקראנו במילוי כזה יו"ד ה"י וי"ו ה"י ג"ז בכלל ההוגה את השם באותיותיו, שער המצות פ' שמות, וכ"כ הרדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' ל"ה, והביאו זכ"ל אות א', אבל בשם אדנות אין להחמיר בו כילי האי, הרדב"ז שם, זכ"ל שם, וכתב הקו' של"ה ד"ק ע"א כשהאר"י ז"ל היה מזכיר שם הוי"ה במילואו לא היה אומר יוד הא אלא כך היה אומר יוד אי הא ואו אי הא וכן בשם אהיה היה אומר אלף אי הא יוד אי הא, והביאו זכ"ל שם,

א

י) גם היה האר"י ז"ל ניזהר מלהוציא בפיו שום שם משמות הקודש או של המלאכים אפילו אותם הכתובים בספרים ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש אלא כדרך זה כשהיה זוכר מטטרו"ן היה אומר מ"ם טי"ת וכשהיה זוכר סמאל היה אומר סמ"ך מ"ם וכן כיוצא בזה אמנם שמות המלאכים שהם נמצאים בב"א הנקראים בשמותם כגון מיכאל גבריאל מותר להזכירם ואין בהם חשש איסור, שעה"מ שם, וכ"כ נגיד ומצוה בסדר הקריאה בכל יום, וכ"כ של"ה שם, והביאו הזכ"ל שם, וכתב שעה"מ פ' משפטים שהמזכיר סמאל עובר על ושם אלהים אחרים לא תזכירו עי"ש, ולא עוד אלא שגם הוא אסור להזכיר מעין דברים אלו כגון אלו בני אדם הרגילים לומר בלשון לע"ז איל דיאב'לו וכיוצא בדברים אלו אין להזכירם כלל לפי שהם השדים הם בחלקו ומתגבר כח כשמזכירים אותם, שער הכוונות בדרוש א' של תפילת ערבית יעו"ש:

א

יא) אע"פ דכשמזכיר את ה' לבטלה עבירה היא בידו אם מזכירו דרך למודו מצוה להזכירו בפי' אדני ולא לכנות לו' אדוש"ם וכיוצא דאין דרך כבוד כלפי מעלה לכנות, קו' של"ה, שם, זכ"ל שם.

א

יב) כשאומר ב"ה וב"ש יכוין שיתברך ברוך מעצמו ואינו צריך לברכתינו. עט"ז. ועיין שער הכוו' בדרושי החזרה דרוש ה' שכתב כי בברוך יכוין אל אות יוד של הוי"ה והיא שם של הוי"ה ובתיבת הוא יכוין אל אות הא ראשונה ושהיא שם של אהיה ובתיבת וברוך יכוין אל אות ואו ושהיא שם ההוי"ה ובתיבת שמו יכוין אל אות הא אחרונה שהיא שם אדני. וכ"כ בפרע"ח שער יוד פ"ב. וזה שכתבתי למדקדקים שיכולין לכוין. וכשאומר ברוך אתה יכוין שמקור הברכות אתה:

א

יג) כוונת אמן של ברכת המצוות והנהנין וברכות העמידה והתפלה יכוין חבור שני שמות הויה ואדני ביחד כזה יאהדונהי שהם בגמטריא אמן, ובעניית אמן דקדיש יקדים בכוונת אדני להויה כזה, אידהנויה , שער הכוונות שם, פרע"ח שער י"א פ"ב:

א

יד) כוונת אמן נחלק לג' חלקים, החלק הא' הוא דבר שאין בו בקשה ותחנה כלל אלא הכל הוא שבח והודאה כגון ברכת אלהי ושאר ברכות של שחרית וג' ראשונות של תפילת י"ח וברכת מודים וכן נודה לך והטוב והמטיב שבברכת המזון וכן ברכות הנהנין וברכות המציות ודומיהן צריך לכווין אמת הוא מ"ש המברך ושהוא מאמין בזה. הח"ב הוא דבר שאין בו הודאה כלל אלא הכל הוא בקשה ותחנה לבד כגון קדיש וזכרינו שביעלה והרחמן בברכת המזון וכיוצא צריך לכוין יה"ר שיאמנו דברי בקשות המבקש ושכן יקיים ה' את דברו. הח"ג הוא דבר שיש בו הידאה ובקשה שתיהן ביחד כגון כל ברכות אמצעיות שבי"ח וגם רצה ושיש שלום שכלם הה תחלתן בקשה וסופן הודאה וכיוצא באלו אז צריך לכוין ב' הכוונות הנז' דהיינו אמת היא הברכה שבירך המברך שהוא חונן הדעת ויה"ר שהוא יקיים ויאמן דברי המבקש וכן כולם וכיוצא באלו. זכ"ל ח"א אות א' יעו"ש, וכן נוטין דברי החיד"א בקשר גידל סי' ט' אות ט' וקי' ש"ע סי' ו' אות ח' וכ"כ בן א"ח פ' תרומה אות י"א. ויש אומרים שגם בשתי הברכות של מגן אברהם ומחיה המתים יכוין בשתיים ורק האל הקדוש הוא ר"ל אמת, בן א"ח שם:

ב

יד) וצריך לתת דעתו ע"ז שאם אומר על שבחיו ותואריו אמן שיהיה כן הוא כרשע כופר כי הוא כמסתפק אם יש בו שבחים אלו ומבקש שיהיה כן ח"ו וכן אם מכווין על הבקשות שאמת היא הבקשה הוא ככסיל באולתו, זכ"ל שם, ומ"ש בש"צ דף פ"ה ערוב פרשיות כתב עליו שם הזכ"ל דאין ספק שטעות המדפיס הוא עי"ש:

א

ביו"ד ה"א. אבל כשכתוב באל"ף דל"ת אין לכוין אלא שהוא אדון הכל וצריך לקרותו בפת"ח וקמ"ץ תחת הנו"ן וכשנכתב ביו"ד ה"א מקצתן קורין בפת"ח ומקצתן קורין נוטין לציר"י וכן מנהג האשכנזי' (ב"ח) ובתשובת ר"מ מלובלין אי' שגם כשנכתב באל"ף דל"ת יקרא בענין שלא תהא הברת הפת"ח ניכרת ע"ש בשם ציוני:

ב

ויהיה. כי מצינו וי"ו במקום היו"ד ע' תי"ט פ"ד דסוכה:

א

(א) פירוש המלות – כמו שאחז"ל [ברכות מ"ז] שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת וז"ל ס"ח סי' מ"ו כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל אדם יכוין לבו לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם להנות מהם וציוהו על המצות ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח לנו ביד ישעיה ואמר יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ועי"ש עוד מה שהאריך בגודל העונש עבור זה:

ב

(ב) קריאתו באדנות – כי השם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו כמשאחז"ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב אלא צריך לקרותו כאלו היה כתוב שם אדני וגם בנקודת אדני דהיינו האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב"א לבד והד' בחולם והנון בקמץ וידגיש היו"ד שתהא ניכרת יפה רק בכונה יכוין לשם הוייה. וטעם הנגינה הוא מלרע:

ג

(ג) שהיה וכו' – ובביאור הגר"א כתב דלפי עומק הדין א"צ לכוין אלא פי' קריאתו דבכל מקום הולכין אחר הקריאה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות לבד בקריאת שמע שם צריך לכוין ג"כ שהיה וכו' עי"ש. ובמקום שנכתב בא"ד לכו"ע אין צריך לכוין אלא שהוא אדון הכל. אם אחד מספר חסדי ה' שעשה לו ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ה' אסור להפסיקו בדברים שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא [ס"ח והובא בחידושי רע"א]:

א

סי' ה' ס"א כשיזכיר השם. אם א' מספר חסדי ד' שעשה לו. ומתחלה מזכיר השם ורוצה לגמור דבריו מה שעשה לו ד' אסור להפסיקו בדברי' שמא מתוך כך לא יגמור דבריו ונמצא שהזכיר ש"ש בחנם. אבל אם רוצה לקלל שום אדם והתחיל בשם. מצוה להפסיקו שלא יגמור דבריו ולא יחטא. ס"ח סי' ס"ה וסי' תמ"ט:

א

ביו"ד ה"א. עבה"ט במחב"י בשם לוח ארש להג"מ יעב"ץ כתב מעתה כו' שקריאת השם בין במקום שנכתב הוי"ה בין במקום אדנ"י לעולם שוה לקרותו בחטף פת"ח ודלא כמ"ש במג"א בשם בחיי וגם במ"ש בשם תשובת מהר"מ מלובלין שיקרא בענין שלא תהיה הברת הפת"ח ניכרת ע"ש בסי' פ"ג וכתב בא"ר בשם אור חדש שחזר בו מהר"מ וכ"כ מח"ב בשם ספר קטן נקרא תשובת גאונים נדפס באמשטרדם שנת תס"ז שם כתב תשובה שהשיבו למהר"מ גם תשובת הרמ"ע מפאנו וכאשר ראה תשובת הרמ"ע חזר בו וכן הסכים השל"ה. ועיין בשו"ת נודע ביהודה סימן ב' שאין ספק בקריאת שם אדנ"י להטעים הנגינה מלרע ולא מלעיל וכן הביא במח"ב בשם לוה ארש ע"ש:

ב

ויהיה. עבה"ט ובמג"א כתב על תיבת שהיה כי הוא"ו במקום יו"ד והראה מקום להתי"ט דסוכה ושם כתב התי"ט על ויהי"ה ונראה שהבה"ט הגיה דברי מג"א על ויהי"ה וכן הוא בא"ר וכן ראיתי מגיהים במג"א. ולענ"ד א"צ להגיה כי בתי"ט שם כתב וכן היה בהסיר יו"ד העתיד ור"ל להסיר יוד העתיד ממלת יהיה ע"ש וא"כ היינו כשמסירין יו"ד שבתחלת השם נשאר מלת היה שהוא"ו במקום יו"ד והמג"א אסידור לשון הש"ע קאי דנקט לפרש שהיה והיינו ע"י הוא"ו שבמקום היו"ד וממילא דגם במלת ויהיה כן הוא: