שולחן ערוך, אורח חיים ד׳: דיני נטילת ידים ובו כג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני נטילת ידים ובו כג סעיפים:
ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידים: הגה וי"א גם אשר יצר ואפי' לא עשה צרכיו (וכן נהגו) (אבודרהם) מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה לקמן סימן ק"ס כשרים לנטילת ידים לתפלה מיהו יש מי שאומר דלא מברך עלייהו:

ב

ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן:

ג

לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים:

ד

אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד מפני שמביאתו לידי תחתוניות ולא יגע במקום הקזה שמשמוש היד מזיק לחבורה:

ה

לא יגע בגיגית שכר שמשמוש היד מפסיד השכר:

ו

אין צריך רביעית לנטילת ידים לתפלה:

ז

טוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה (הגה מיהו אינו מעכב לא כלי ולא כח גברא ושאר דברים הפוסלים בנטילת הסעודה (מרדכי ריש פ' אלו דברים תשובת רשב"א סימן קצ"א):

ח

נטילת ידים שחרית אין נוטלין ע"ג קרקע אלא לתוך כלי:

ט

מים של נט"י שחרית אסור ליהנות מהם ולא ישפכם בבית ולא במקום שעוברים שם בני אדם:

י

נוטל כלי של מים ביד ימינו ונותנו ליד שמאלו כדי שיריק מים על ימינו תחלה:

יא

לא יטול ממי שלא נטל ידיו שחרית:

יב

אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים עלתה לו נטילה לק"ש ולתפלה אבל לא לרוח רעה שעליהם אם שכשך ידיו בשלש מימות מחולפים יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהם:

יג

אם היה נעור כל הלילה יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו: הגה (ויטלם בלא ברכה) (הרא"ש כלל ד' ורשב"א סי' קצ"א):

יד

השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום להעביר רוח רעה השורה על הידים: הגה ויטלם בלא ברכ':

טו

ישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן ג' פעמים (ויטלם בלא ברכה):

טז

דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין (פירוש ששים נשימות) כדי שלא יטעום טעם מיתה: הגה ובגמרא פ' הישן משמע דדוקא ביום היה נזהר: (דברי עצמו ועיין בב"י):

יז

יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית מפני הרירין שבתוך הפה:

יח

אלו דברים צריך נטילה במים. הקם מהמטה והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפורניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו וי"א אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח. ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו:

יט

המקיז דם מהכתפים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים. המגלח ולא נטל ידיו מפחד ג' ימים. הנוטל צפרניו ולא נטל ידיו מפחד יום א' ואינו יודע ממה מפחד:

כ

הרוחץ פניו ולא נגבם יפה פניו מתבקעו' או עול' בהן שחין ורפואתו לרחוץ הרבה במי סילקא:

כא

צריך לזהר בתפלה או באכילה (וע"ל סי' צ"ב ס"ז) וסי' קס"ד) שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי זיעה. מלמולי זיעה פ' זוהמא כעין שעורים קטנים) וכן שלא לחכך בראשו אבל מקומו' המגולי' בראשו ובפניו ומקו' המגולה שבזרועותיו אין להקפיד:

כב

אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי ויברך על נקיות ידים ויועיל לתפלה אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן:

כג

לא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה אא"כ הוא ישן על מטתו ערום שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם:

א

אשר יצר אין בה דין ברכה הסמוכה לחברתה שלא לפתוח בה בברוך שהרי ענ"י אומר כמה פעמים ביום בלא אשר יצר (כן כ' באבודרהם וש"ע):

ב

דלא מברך עלייהו היינו ברכת ענ"י אבל מברך על נקיות ידים וי"א דיברך ענ"י אם לא דמקנח ידיו בצרור או במפה אז יברך על נקיות ידים (מורי ב"ח כתב בשם הרא"ש ס"פ הרוא' בשם שאר פוסקים) מ"מ לכתחלה יחזור אחר מים כשרים ואחר כלי כמו נ"י דסעודה וי"א דה"ה לתפלת מנחה וערבית אם עשה צרכיו ונטל ידיו מברך ענ"י אבל כל היום כשעשה צרכיו א"צ לברך אלא אשר יצר דלא תקנו ענ"י כי אם לסעודה ולתפלה (הרא"ש ס"פ הרואה):

ג

ידקדק כו' ההולך ד' אמות בשחרית קודם שנטל ידיו חייב מיתה (ת"י בשם הזוהר) ע"כ יטול ידיו קצת קודם שילך ד"א אפי' קודם שילביש חלוקו ואחר שלבשו כראוי יטול יפה בעירוי:

ד

ג"פ כצ"ל ויטול מתחלה ידו הימנית בידו השמאלית ואח"כ ידו השמאלית בידו הימנית וכן יעשה ג"פ ולא ג"פ רצופי' ידו הימנית וכן ידו השמאלית ויש לו טעם ע"פ הקבלה (כ"כ ר"י בש"פ ע"פ האמת וכשנוטל בפעם ג' יתפלל. בכתבי האר"י ז"ל) שלא יגורש הרוח רעה כ"א ע"י נטילה ג"פ בסירוגין ובספר מצות שמורים נתן טעם בזה ע"פ הסוד ודבר זה צריך להזהיר ביותר את הנשים כי רוב תיקון מאכלים שלנו הם על ידם ואם לא יגורש הטומאה מעל ידיהם יטמאו בידם את המאכלים:
וידיח פיו חוץ בתענית ציבור אסור להדיח פיו ויגביה ידיו כנגד ראשו ותפשוט כפות ידיך כמי שרוצה לקבל איזו דבר והוא קבלת הטהרה והקדושה ויכניס קשרי זרועותיו לפנים בסוד וכל אחוריה' ביתה. ויברך ענ"י וכשיברך יכוין להסיר הזוהמא ההיא ולהרחיקה מעל ידיו ולהשרות עליהם רוח טהרה עכ"ל. כשנותן מים על יד ימינו יאמר בכל פעם יד הגדולה וכשנותן מים על יד שמאלו יאמר בכל פעם יד החזקה וכשמשפשף בידים יחד יאמר ג"פ יד הרמה וכשימלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ידיו גלילי זהב מסולאים בתרשיש כשרוחץ פניו יאמר ראשו כתם פז קווצתיו תלתלים שחורות כעורב גם יכוין כי היא מורה על קדושה עליונה כי בצלם האלקים עשה את האדם גם צריך לרחוץ משום הכון לקראת אלהיך ישראל וכשרוחץ את עיניו יאמר עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב יושבות על מלאות וכשרוחץ לחיו יאמר לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים וכשרוחץ שפתותיו יאמר שפתותיו שושני' נוטפות מור עובר וכשרוחץ פיו יאמר מעיו עשת שן מעולפ' ספירים וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ובזה יהיה דבריו נשמעין ומוראו יהי' מוטלת על כל בריה וימצא חן בעיני כל רואיו וכשמשים מנעליו ברגליו יאמר שוקיו עמודי שש עכ"ל:

ה

מיהו אינו מעכב לא כלי כלומר בדיעבד אינו מעכב ומברך ענ"י ולא דמי לפסולי מים שמברך על נקיות ידים כן משמע בב"י. בנטילת ידים דסעודה ישפוך מים מיד ימין על שמאל כמאמר הזוהר פ' תרומה. עיין בלבוש ובמגדול דוד. כתוב בסדר היום מיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב ידים: כ' הרשב"א אם תוחב ידיו בשלג ג' פעמים במקומות מחולפות בשעת הדחק יצא:

ו

צריך להזהיר בתפלה או באכילה כו'. לפי שיש שם מלמולי זיעה כו' ובזיעה יש בו סכנה שהוא כסם המות חוץ מזיעת הפנים ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר בזעת אפך תאכל לחם (בי"ד סי' קי"ו):

א

נטילת ידים. בתוספות דסוטה פרק א"נ ד"ה ק"ש ותפלה מבואר דברכות של מצות נאמרין בכל לשון ועיין ספר ברכת אברהם ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה. כתב בסדר היום דמיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב וכ"כ ברכת אברהם ח"ג ועיין לעיל סי' א' סק"ב מש"ש בשם תולעת יעקב כתב בסדה"י שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ"ו ואיתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. (כתב בס' עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י"ג תיבות נגד י"ג מדות):

ב

צרכיו. משום דנעשה בריה חדשה בכתבים משמע שיברך על נ"י תיכף ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ומגן אברהם כתב שטוב לעשות צרכיו תחילה ויברך על נטילת ידים ואשר יצר ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך עיין שם:

ג

לקמן. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק"ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש סעיף ז':

ד

לתפלה. דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא:

ה

עלייהו. וב"ח פסק דיברך עליהם על נטילת ידים. וכך כתב רש"ל ודמש"א:

ו

ג"פ. אפי' שופך הרבה בפעם אחת אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד ג"פ בסירוגין כשנותן מים על יד ימינו בכל פעם יאמר היד הגדולה וביד שמאל היד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג' פעמים יד הרמה וכשימלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ידיו גלילי זהב וגו'. כשרוחץ פניו יאמר ראשו כתם פז וגו' וכשרוחץ את עיניו יאמר עיניו כיונים וגו' כשרוחץ לחייו יאמר לחייו כערוגת הבשם וגו' כשרוחץ שפתותיו יאמר שפתותיו שושנים וגו' וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ובזה ימצא חן בעיני כל רואיו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים ג' פעמים בסירוגין. שלא יטמאו המאכלים וצריך ליטלם עד פרק הזרוע: וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש גם ידיח פיו חוץ בתענית ציבור:

ז

כח גברא. ר"ל בדיעבד אבל היכא דאפשר טוב להקפיד. מגן אברהם:

ח

ע"ג קרקע. לפי שרוח רעה שורה עליהן. אפי' על גבי קסמין אסור אלא דוקא בכלי:

ט

נטל. דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתב הט"ז ונ"ל דה"ה בנטילה דאכילה וכל שכן הוא עיין שם. וס"ה ובעל יד אהרן וע"ת כתבו דבנטילה לאכילה אין להקפיד בזה כלל עיין שם וכל זה שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר אפילו בנטילה דשחרית. מגן אברהם:

י

ולתפלה. ויברך כמו שכתבתי סעיף כ"ב ועיין מה שכתבתי שם:

יא

רעה. דלרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים. מש"ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי להעביר רוח רעה ואפי' רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי:

יב

מחולפים. וה"ה בנהר דקמא קמא אזדו להו והני אחרינא נינהו. ונראה לי דה"ה במקוה דהטעם הוא מפני שמיד נטמאו המים וזה לא שייך במקוה. ואם תוחב ידיו לתוך השלג בג' מקומות נמי מהני עיין עטרת זקנים ובע"ת ובמגן אברהם ס"ק י':

יג

נעור. ובניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה:

יד

בלא ברכה. ב"ח האריך להוכיח דיטול ויברך. והמגן אברהם סותר ראייתו עיין שם ועיין יד אהרן:

טו

רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ"ש סעיף י"ג דודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אין צריך לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ש"פ אלא הטעם הוא משום רוח רעה ולכן אפי' ישן שנית אין צריך ברכה דלרוח רעה אינו צריך ברכה. מג"א:

טז

בלא ברכה. ודע הא דקאמר יטלם בלא ברכה היינו ג' פעמים כמו בתחלת נטילה. ע"ת יד אהרן:

יז

ישן ביום. דוקא שיתין נשמין. לבוש. סדה"י:

יח

נזהר. עיין מה שכתב המגן אברהם ס"ק ט"ז. ולשון היה נזהר לא משמע כן אלא דדוד עצמו היה נזהר והמחבר יד אהרן תמה על המגן אברהם וכתב דמדברי רש"י שם משמע דדוד היה נזהר ביום שכן אמרו שם שנתיה דמר כדרב ודרבינו כדוד וכו' וכתב רש"י שם כך קבל מרבותיו שזו היתה שינת דוד שיתין נשמי הוי ניים ביום עכ"ל הרי להדיא מדברי רש"י שדוד נמי היה נזהר לישן ביום יותר משיתין נשמי עכ"ל יד אהרן ע"ש. וטעה שגיאה גדולה דשיתין נשמי (אלנ"ש) הוי ניים ביום המה שני דיבורי רש"י. הוה ניים ביום קאי לקמיה על אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא וגו' וע"ז כתב רש"י דהוה ניים ביום וע"ש בסוכה דף כ"ו ע"ב ועיין בשיירי כנה"ג סעיף ט': (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"א פלפול ארוך בזה ומשוה דעת הזוהר עם הש"ס ומישב קושיות המגן אברהם על רמ"א עיין שם):

יט

במים. וא"צ ג' פעמים. סדה"י:

כ

מבית הכסא. ירחוץ תיכף כמו בשחרית. סדה"י:

כא

מנעליו. בידיו:

כב

המתים. היינו בבית הקברות תשובת מהרי"ל סי' כ"ג. וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שהשדים מלוין החוזרין ויש לרחוץ גם הפנים עיין שם:

כג

במת. וה"ה המלוין אותו מגן אברהם. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא רמ"א בי"ד סי' שע"ו:

כד

שמפליא כליו. אפילו לא מצא כנה. מגן אברהם:

כה

סי' קס"ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נט"י לאכילה:

כו

מלמולי זיעה. ובזיעה יש סכנה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסי' לדבר בזעת אפך תאכל לחם י"ד סי' קי"ו:

כז

שבזרועותיו. הנקרא עלי"ן בוגי"ן ובצוארו עד החזה ב"י סי' צ"ב. מ"א:

כח

בצרור. או בקורה בין שהם מלוכלכים בין שהם בהיסח הדעת טור סי' צ"ב מ"א. וצריך לקנח ג"פ דומיא דמים ברכת אברהם סי' פ'. וע"ת חולק עליו כיון דלא מהני לרוח רעה ל"ל ג"פ בנקיון בעלמא סגיא ע"ש:

כט

נקיות ידים. הקשה המ"א צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך על נט"י ע"ש. והיד אהרן מיישבו ע"ש:

ל

ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים:

א

ברכות ס'

ב

הרא"ה

ג

שם

ד

שבת קט

ה

שם קח

ו

שם בפרש"י

ז

ב"י לדעת רש"י

ח

ב"י לדעת רש"י

ט

א"ח בשם הרמב"ם

י

תשובת רשב"א והרד"א וזוהר פ' וישב בפסוק ויאמרו איש אל אחיו

יא

שם בזוהר

יב

שם בזוהר

יג

שם פרשת מקץ על פסוק ויכר יוסף את אחיו

יד

שם בפ' וישב

טו

שם בתשובת הרשב"א וב"י לדעת הטור

טז

ב"י לדעתו

יז

גם זה שם

יח

ב"י גם לדעת הרא"ש

יט

אורחות חיים

כ

ב"י

כא

סוכה כז וזוהר ריש פרש' ויגש

כב

הרד"א.

כג

שם בסוף ספרי הכלבו סי' נ"ג

כד

מרדכי פ"ח דברכות

כה

מהרי"א בסי' ו'

כו

שם

כז

פסחי' קי"ב

כח

שבת קל"ג

כט

תשו' הרשב"א

ל

ברכות ט"ו

לא

רא"ש בסוף ברכות

לב

שבת קט ושם בזוהר פרשת וישב

לג

הרא"ש שם והרשב"א בתשובה

לד

שם

א

סעי' א ירחץ ידיו. לתפלה ברכות ט"ו א' וכן סידר בסוף סימן ב' ויבדוק עצמו כו'. ופירש בסי' ג' הלכותיו וכאן ירחץ ואח"כ הלכות ק"ש ותפלה:

ב

ויברך כו'. שם סי' ב'. ובשביל תפלה:

ג

וי"א. כשיטת הרשב"א בסימן קצ"א שכ' דנשתנה שחרית ממנחה וערבית מפני שנעשה כבריה חדשה כמ"ש במדרש על פסוק חדשים לבקרים כו' וצריכין להודות לו ולשרתו ותיקנו אלהי נשמה וזהו על הנשמה ואשר יצר על הגוף ולכן נוסחת כל הראשוני' אלהי נשמה תיכף אחר אשר יצר וכ"ה סדור הטור וש"ע בסי' ו' וברכת התורה אחר כל ברכות השחר קודם פ' התמיד וכן סדר הטור וש"ע סי' מ"ו מ"ז מ"ח אלא שהרב שינה הסדר בסוף סי' מ"ו וכ' ונהגו כו' והטעם מפני שמתחילין בבהכ"נ מאלהי נשמה ועמ"א סי' ו' ס"ק ח' ואין מברכין בביתו אלא ענט"י ואשר יצר כמ"ש הטור שם ופעמים קורין פסוקים ותחנונים קודם הליכתו לבהכ"נ וז"ש בסוף סי' מ"ו לא יקרא כו' אבל המנהג כו' ונהגו כו' ר"ל לצאת ידי ס' ראשונה והוא כסברא שניה בטור סי' ו' שא"צ לסמוך אשר יצר לאלהי נשמה אבל סברא ראשורה שם דצריך לסמוך כמ"ש הרא"ש בריש כלל ד':

ד

מים הפסולים כו'. דלא גרע מצרור וקיס' וכל מידי דמנקי. שם:

ה

מיהו כו'. ר"ל שיאמר על נקיות ידים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא דרא"ה לא ס"ל הא דס' כ"ב כמש"ש דלא אתקין הברכה אלא על הנטילה ועמש"ש:

א

ד אפי' כו'. רש"י שם באמה ופי הטבע' וכ' ב"י שהכריחו לרש"י מדלא מפרש גמ' ההיזק בהן כמו בעין אכו' ומזה למד ב"י לחסודה וגיגית וז"ש רש"י אחר יד מסמא כו' מעלה פוליפוס ול"נ כו' אבל קשה לאומרו מפני הפסד שכר תיקצץ. ומפני שמשרה רוח רעה ומזיק לבריות ניחא וכ"כ ב"ח וט"ז וגם דברי רש"י אין מוכרחין די"ל במקום דמותר כגון נשוי או מעטרה ולמטה וכן *לאמה פי' במקום הנקב דקודם נטילה מזיק לכל נקב שבגוף:

א

ס"ו אין צריך כו'. דלא גרע מכל מידי דמנקי ומיהו לדעת הרא"ה בס"א י"ל גם כאן דלא מברך וכמ"ש בס"ז:

א

ס"ז טוב להקפיד כו'. ממ"ש בפרק כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום מדקאמר שחרית משמע באותה נטילה שנוטל לתפלה בה מתנה אלמא נוטל כדין נטילה ובברכות שם ויטול ידיו כו' וכן אמרו שם כל הנפנה ונוטל ידיו ול"ק רוחץ כמ"ש רוחץ אדם פניו כו' ובכמה מקומות אלמא נטילה כדינה בעינן והטעם ככהן המקדש לשרת כצ"ל:

ב

מיהו כו'. ר"ל בדיעבד אבל לכתחלה צריך להקפיד כנ"ל וכ"כ ב"י בשם רד"א וצריך כח גברא ובשם זוהר ח"א קפ"ד ב' וחד כלי מלעילא כו' אלא דדעת כל הפוסקי' דא"צ כנ"ל ס"א רק הרשב"א ומ"מ אין מעכב בדיעבד דלא גרע מצרור כו' כנ"ל וז"ש מיהו כו' ר"ל אע"ג דלכתחילה צריך כמ"ש זוהר ורד"א וכ"כ בש"ע טוב להקפיד אבל לדעת הרא"ה בס"א לא יברך ולכתחילה מעכב דהא דמערבא מי שאין לו מים וגם ור"ח דלייט בעידן צלותא וכ"ש לפי הגי' אבל לתפלה מהדר:

א

סעיף י נוטל כו'. שם קצ"ח ב' דבעי לי' לב"נ לנטלא ימינא בשמאלא אלא דבח"ב קנ"ד ב' אמר מאן דנטיל מיא בידא ימינא במנא קדמאה לארקא מיא בשמאלא כו' ופי' ב"י דר"ל ליתן הכלי מימין לשמאל:

א

ס"יא לא יטול כו'. ח"א שם ושם וברכות נ"א א':

א

ס"יב אם שכשך כו'. ז"ל הרשב"א שם וישכשך ידיו בתוך הכלי וש"ד בין בשחר בין בשעת אכילה מדאמרינן בכיור ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו והוא כשיטת בה"ג בתו' דפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא וע' סי' קנ"ט ס"ח אבל הרד"א כ' דגם כאן בעי כח גברא וכנ"ל ס"ז בהג"ה ע"ש:

ב

אבל לא כו'. דבפ"א נטמאו (הידים) [המים] ונעשו כשופכין ובעינן ג"פ וז"ש ואם שכשך כו' דבגמ' משמע דסגי בהכי דקאמרינן ומקפדת עד שירחוץ כו' אבל בזוהר שם קאמר דבעי עירוי מן הכלי:

א

ס"יג אם היה כו'. להתפלל דהרא"ש ריש כלל ד' כ' טעם הנטילה דשחרית משום שבשינתו נוגע במקום המטונף דידי' עסקניות כמ"ש בפ"ב דסוכה וכמ"ש בברכות שם כל כו' דכתיב ארחץ בנקיון כו' אלמא משום נקיון הוא ולפ"ז כאן א"צ ולפי' הרשב"א לכאורה ג"כ א"צ דלא שייך בריה חדשה בניעור כמ"ש במדרש ב"ו נותן פקדון כו' אלא די"ל דלא פלוג רבנן כיון דתקנה קבועה היא לפי' הרשב"א:

ב

ולהעביר כו'. דא"ח כ' השכים קודם אור היום י"א כשיאיר היום שצריך לחזור וליטול שבת מלך שורה כל הלילה עד היום על הידיה אבל בזוהר קפ"ד כ' בהדיא משום שינה דנשמתא נפקת כו' וכן שם קס"ט ב' וז"ש השכים כו'. ולהעביר אבל לתפלה ודאי א"צ ועמ"א:

א

ס"טו ישן כו'. דלא"ח א"צ כנ"ל וכן בזוהר קס"ט ב' קפ"ד ב' משמע ג"כ דוקא בלילה אלא די"ל דל"ד ואורחא דמילתא נקט ועמ"ש בסי"ח והטעם משום שינה וכמ"ש שם ס"ז א' דיותר משתין נשמי טעים טעמא דמותא וכן משמע בגמרא דפ"ב דסוכה אסור לישן ביום כו' משום האי טעמא:

א

סעי' טז דוד כו'. שם:

ב

ובגמ' כו'. עמ"א ומ"ש מ"א והא דאמרינן דה"ל כנור כו'. עיין זוהר שם ר"ו ב' הא תנינן דדוד מלכא כו' א"ל בשעתא כו' אדהכי אמר כו':

א

יז יש נוהגין כו'. כדי להתפלל בנקיות הפה שם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג סל"ט בשם הירושלמי רי"א אפי' רוקק כדי שיהא פיהו נקי:

א

סעי' יח במים. במרדכי מסתפק בזה וכ' שיש לעשות לחומרא משום ספק סכנתא כמ"ש בפ"א דחולין ובפ"ב דע"ז אמרו פירוקא לסכנתא:

ב

הקם. שבת שם וזוהר שם ושם:

ג

והיוצא מבהכ"ס. גמרא פ"ק דב"ק ופ"ד דסוכה מ"ו א' וזוהר שם יו"ד ב' ושם משמע דישן אפי' ביום צריך דקאמר אי הכי ביממא דלא נאים כו':

ד

והנוטל צפרניו. פ' ע"פ:

ה

והחולץ מנעליו. למדו מברכת כהנים וכדעת הרמב"ם שכ' הנטילה שם משום טומאת ידים וע' בב"י ס' קכ"ח ומ"ש בגמ' שנאמר שאו ידיכם כו' ר"ל שצריכין להיות נקיות בשעת הברכה:

ו

וי"א אף כו'. כמו בשחרית משום רוח רעה כמ"ש בפ"ק דחגיגה ובפ"ד מיתות ודורש אל המתים זה הלן בבה"ק כדי כו' ועמ"א ומהרי"ל סכ"ג:

ז

והמשמש מטתו. בפ"ב דסוכה שכח ושמש כו':

ח

והנוגע בכנה והנוגע כו'. דלדעת הרא"ש להכי תקינו נטילה בשחרית וגם לתרומה בפ"א דשבת וכן כל הני דחשיב שהן מקום הטנופת ובכלל מ"ש ידים עסקניות הן וע' רש"י דנזיר נ"ט א' ד"ה א"ד וד"ה א"ל כו' וז"ש בסכ"א צריך כו':

ט

ומי שעשה א' כו'. בברייתא דמעשה תורה של רבי ח' דברים כו' ויש שם ג' חלוקות וע' בכלבו ובר"ח:

א

ס"כ פניו כו'. או כו'. שני פירושים ברש"י ע"ש:

א

סעי' כא צריך ליזהר כו'. כנ"ל סי"ח וע' רש"י בשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו' ופי' הרשב"א דכ"ז נקרא מקום הטינופת וכמ"ש בסי"ח והנוגע כו' ומה"ט ג"כ במשמש מטתו כנ"ל וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' ת"ר שכח כו' עד שיטול ידיו מפני כו':

א

ס"כב ויברך כו'. כ"כ הרא"ש והוא כשיטת מרדכי וסמ"ג שכ' דאין מברכין ענט"י אלא כשנוטל מן הכלי וכמ"ש בס"ס קנ"ט ס"כ בהג"ה אבל הרשב"א והר"י כ' שם שמברך לעולם ענט"י שמחמת הנטילה שצונו עליה ובכלל מאתים מנה וכ"כ בש"ע שם:

ב

אבל לא כו'. כמ"ש בשבת שם ומקפדת כו' וזוהר שם ושם:

א

ס"כג לא תקנו כו'. כמ"ש בברכית ט"ו א' וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר כו':

ב

אבל ברכות כו'. דכולהו נתקנו קודם הנטילה כמש"ש ס"ב ואמרינן בחגיגה י"ח ב' הנוטל ידיו לפירות כו' והא דאמרי' בברכית מ"ג אורחין כו' התם כשאין ידו נקי וכמ"ש תוס' שם בחגיגה ולקמן סי' קנ"ח ס"ה בהג"ה וז"ש שם אלא א"כ כו' וההיא דברכות ס"ב דמסתמא ישן ערום ע' ברשב"א וכ"ש לשיטת הרא"ש שכתב דסתם ידים בשינה אינן נקיות וצ"ל ההיא דברכות הנ"ל שא"צ לברכות אלא נקיון וז"ש עד כו':

א

ואפילו לא עשה צרכיו – עיין במ"ב בסופו. וזה לשון הח"א בכלל ז' ס"ו נכון להמתין לברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יצא לכ"ע אבל כשבירך מקודם ואח"כ יפנה להרא"ש צריך לחזור ולברך ואף דלא קי"ל הכי מ"מ נכון ליזהר בזה. שם במ"א סק"א. עכ"ל. (משמע שהיה לו גירסא אחרת במ"א ובאמת לפי מה שכתוב לפנינו אין לו שום ביאור ועיין באחרונים) וכ"כ הגאון ר' חיים צאנזאר בהגהותיו. ומשמע מן הח"א דמי שהוא קם זמן הרבה קודם התפלה אפילו אם הטיל מי רגלים דזה כבר נקרא בשם עשיית צרכים מ"מ כיון דמסתמא כשיגיע בבוקר זמן תפלה ילך בבית הכסא לנקות עצמו ימתין עתה מברכת ענט"י עד הבוקר כשינקה עצמו קודם התפלה כדי לצאת דעת הרא"ש דס"ל דעיקרה ניתקן בשביל התפלה ולכאורה קשה על עצתו איך יצא עתה בברכתו אליבא דהרשב"א הלא במה שנטל ידיו תיכף כשקם יצא ידי חובת נטילה ואיך יאמר עתה על הנטילה השנייה וצונו על נט"י ולומר דהברכה זו קאי על נטילה ראשונה הלא יש הפסק גדול ולכתחילה יש ליזהר בזה מאוד כמבואר בהרבה אחרונים בסימן ו' עי"ש אמנם באמת אפשר ליישב דהרי כתב הב"י בסימן ו' דלטעם הרשב"א דמשום בריה חדשה נוכל לאחרה ולסדרה עם שאר הברכות אף דהוא הפסק גדול אך א"כ יהיה צריך לברך אח"ז תיכף גם שאר ברכות השחר. ומסתימת לשון השע"ת בסימן ו' סק"ה משמע שאין סובר כהח"א אלא תיכף אחר עשיית הצרכים מברך ענט"י וא"י וכן בדה"ח לא נזכר שום חילוק בענין זה ואפשר שהטעם הוא משום קושייתנו הנ"ל וכן מוכח בשע"ת סק"ד שזו היא שיטתו. אח"כ מצאתי בספר מעשה רב כהח"א שכתב שיש לסמוך ברכת ענט"י לתפלה ולא יאמר אותו תיכף כשקם כשאין דעתו להתפלל מיד ובלבד שלא ישכח עכ"ל ואף דיש לדחות דהוא קאי שם לשיטתו דפסק שם כהרא"ש דצריך לברך לכל תפלה משא"כ לדידן מ"מ יותר טוב לעשות כהח"א דזה אליבא דהרא"ש בוודאי יוצא ואפשר גם להרשב"א לפי מה שכתב הב"י וכנ"ל משא"כ אם לא יעשה כוותיה להרא"ש בוודאי אינו יוצא וכדמוכח בתשובת הרא"ש שהובא בב"י. וגם מהרמב"ם משמע שסובר כהרא"ש דהעיקר ניתקן נט"י בשביל התפלה ולא בשביל בריה חדשה מדסובר דצריך לברך לכל תפלה בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה ג' והובא בב"י לקמן בסימן צ"ב:

ב

לקמן סימן ק"ס – עיין מ"ב ועיין במ"א ובשע"ת ובפמ"ג ומשמע מהם דכוונת הרמ"א לומר דדוקא בזה אנו חוששין לדעת היש מי שאומר דלא מברך עלייהו אבל כלי וכח גברא או אם אין לו רביעית מים בוודאי יוכל לברוכי ענט"י ומה שסיים הרמ"א בס"ז בהג"ה ושאר הדברים הפוסלים לא קאי רק אאם אין לו רביעית מים ומביאור הגר"א ס"ז וכן סובר בפרישה משמע דלדעת הרא"ה לא יברך אם אין כלי וכח גברא ולא העתקתי כ"ז משום דאין נ"מ לדינא דבלא"ה הכריעו האחרונים (המה הרש"ל ודמש"א וב"ח וא"ר ודה"ח וארה"ח) דאפילו על מים הפסולים לגמרי יוכל לברך ענט"י וכן משמע מביאור הגר"א דדימה דין זה להא דבסעיף כ"ב ושם משמע מיניה דמצדד לפסוק דמברך ענט"י וכקושיית המ"א שם. וכ"ז לדינא אבל לכתחילה נכון לחוש ולהקפיד אפילו על כלי וכח גברא ג"כ וכמו שמבואר בס"ז:

ג

עלייהו – עי' מ"ב ועיין בשע"ת שכתב שמי שנוהג כהש"ע ונטל בלי ברכה ואח"כ נזדמנו לו מים כשרים יחזור ויטול בלי ברכה ולפי מה שכתבנו לעיל בשם הח"א יוכל ליתן עצה שלא יפסיד הברכה דהיינו שקודם התפלה יטיל מים וישפשף או יעשה צרכיו ואח"כ יטול ידיו במים הכשרים ויוכל לברך. ומהפמ"ג סק"ה משמע ג"כ דכשנזדמנו לו אחר שעה ושתים מים כשרים יוכל לברך על נטילת ידים. וטוב לעשות כמו שכתבנו:

א

ידקדק לערות עליהן מים ג"פ – עיין מ"ב ובדיעבד אפילו לא נטל רק ידו אחת לבד סר רוח רעה מאותו היד (ארה"ח):

א

לא יגע בגיגית – ר"ל אחר נטילה ומשום קלקול השכר אבל בקודם נטילה לא איירי מאומה אמנם בב"ח וט"ז וביאור הגר"א הסכימו דקודם נטילה אסור ליגע בגיגית של שכר מפני שעי"ז יוכל להכניס רוח רעה לתוך השכר ומזיק אח"כ להשותים ולדבריהם פשוט דאפילו בדיעבד יש ליזהר מאוד מלשתות השכר הזה וגם הח"א הביא זה להלכה לאסור אמנם בספר ארה"ח מסיק להקל בדיעבד וצ"ע למעשה ולענין שאר אוכלין אם נגע קודם נטילה יש להקל בדיעבד כ"כ הח"א וכן העתקתי במ"ב:

א

אין צריך וכו' – עיין מ"ב. וכן בדין אחרי דהרא"ה מחמיר גם לענין ברכה וכמו שכתב הגר"א וגם הפרישה מחמיר מחמת זה לענין הברכה ואף דשאר פוסקים לא מחמירין כוותייהו מ"מ לכתחילה נכון להקפיד זה וכן משמע מהפמ"ג סק"ד:

א

טוב וכו' המעכבים – נראה דדברים שאין בנט"י רק זהירות לכתחילה אין צריך כאן ליזהר בזה וכ"כ הפמ"ג:

ב

ושאר הדברים וכו' – עיין במ"א סק"ג ובפמ"ג שמבאר דבריו דכוונת הרמ"א בזה רק לענין אם המים פחות מרביעית אבל אם המים בעצמם פסולין מחמיר הרמ"א כהי"א הנ"ל שלא לברך עלייהו ומביאור הגר"א שעל הג"ה זו משמע דמפרש להרמ"א דס"ל דבדיעבד אינו מעכב כלל בשום דבר וכן באמת משמע פשטא דלישנא דהרמ"א אמנם לא העתקתי כ"ז במ"ב משום דלדינא אין נ"מ בזה דכבר העתקנו שם בסק"ז דהאחרונים אינם סוברים כהי"א הנ"ל:

א

אם היה נעור וכו' – עיין במ"ב ס"ק כ"ח וכן אם ישן בלילה בבתי ידים שבוודאי לא נגע במקום מטונף אין צריך להרא"ש ליטול ידיו בבוקר רק משום רוח רעה ובלי ברכה (פמ"ג וארה"ח):

ב

כל הלילה – עיין מ"ב סקכ"ז. ואם היה ישן בתחלת הלילה וקם ונטל ידיו כדי להעביר הר"ר נ"ל דלהרשב"א צריך עוד הפעם בבוקר ליטול ידיו לתפלה ובברכה דלא שייך לומר דכבר נעשה בריה חדשה כשקם בתחילת הלילה דכתיב חדשים לבקרים וגו' ורק כדי לצאת דעת הרא"ש דלדידיה אין צריך שוב לברך בבוקר גם בזה יעשה צרכיו קודם התפלה ויתחייב ליטול ולברך לכ"ע:

ג

ויטלם בלא ברכה – עיין במ"ב סק"ל בשם הסכמת האחרונים וטעמם הוא משום דלהרא"ש הטעם שצריך לברך שחרית משום שידיו אינם נקיות ואף שלתפלת מנחה קי"ל בסימן ז' ס"א דא"צ לברך אף כשנוטל ידיו משום שאינם נקיות מ"מ בשחרית תקנו חכמים שחייב ליטול ידיו וצריך לברך א"כ אם עשה צרכיו או נגע במקום מטונף צריך ליטול להרא"ש וגם להרשב"א שכתב הטעם לנטילת שחרית משום דנעשה בריה חדשה צריך לברך אף בנעור אחד דלא פלוג ועוד דעל חידוש העולם צריך לברך אף שלא נהנה כמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן קנ"ג:

א

ויטלם בלא ברכה – עיין מ"ב סקל"ג במה שכ' דהנכון שיביא א"ע לידי חיוב ולא יקשה להמעיין דהלא לכאורה יסתור מה שכתבנו בסקל"ב והוא מדברי המ"א דצריך לחוש לשיטת הרשב"א בישן שינת קבע וממילא ה"ה בעשה צרכיו דחד דינא להו וכדמוכח בא"ר סק"ט ואינו דומה להסכמת אחרונים שבסק"ל דשם הלא מיירי שלא נטל ידיו עדיין כלל משא"כ בזה אולם באמת ניחא דהלא בענינינו איירינן שלא בירך בפעם ראשונה ובזה י"ל דגם לדעת הרשב"א נוכל לברך עתה וכמו שכתב הב"י בסימן ז' וקאי הברכה על הנטילה הראשונה וכבר הארכנו בזה בבה"ל לעיל בריש הסימן עי"ש. ודע עוד דמה שכתוב בהג"ה בזה ויטלם בלא ברכה וכן בסט"ו לא דמי למה שכתב בסי"ג דהתם הוא רק מחמת ספק והכא לכ"ע לא צריך לברך [אחרונים]:

א

דוד וכו' שיתין נשמי – רבו בו הדעות בשיעור זה י"א דהוא ג' שעות וראיה מהא דהאר"י ז"ל היה ישן בשבת ב' וג' שעות ויש דוחין דשאני ת"ח בשבת דמצוה לענג השבת ועוד אינו מוכרח כלל דשמא היה ניעור כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן ס' נשמין בפעם אחת וי"א דהוא יותר מחצי שעה וי"א דהוא שיעור מעט יותר משלשה מינוט ע"כ בעל נפש יחמיר לפי כחו:

א

צריך ליזהר וכו' ובפניו – עיין במ"ב ס"ק נ"ג במש"כ בשם המחה"ש ומה שחידש עוד לענין מקום מגולה שבזרועותיו עי"ש בדבריו לא העתקתי דלא משמע כן בזבחים י"ט ע"ב ברש"י ד"ה ולא למעלה עי"ש:

א

במג"א ס"ק א' חייב מיתה כבר צווחו קדמאי על זה ועיין מהר"ם מלונזאני בספר שתי ידות ודרך חיים שהכחיש זה:

א

[א] אפילו לא עשה וכו'. הטעם בלבוש דאי אפשר שלא הטיל מים או עשה צרכיו מעט בלילה או קודם ששכב ולא בירך לכך מברכין וכו' ועיין לקמן סימן תמ"א ס"ק ד' והנה בספר מצות שמורה בשם עדי זהב השיג על הלבוש שאין לברך שחרית אשר יצר כשלא עשה צרכיו עכשיו עיין שם ובאליהו זוטא יישבתי דברי לבוש באריכות. גם לא ראה דברי הב"ח שכתב הטעם שהוא כשאר ברכות השחר סימן מ"ו דאף דלא נתחייב מברכין משום שהם ברכות השבח על מנהגו וסדרו של עולם וכן כתב הפרישה. והוסיף ליתן טעם שהפה הוא בכלל הנקבים ואם לא היה פיו פתוח לא היה אפשר לו לדבר ולברך לכן צריך לברך אשר יצר אף לא עשה צרכיו. ובדרכי משה כתב הטעם דאף אשר יצר תלה ברוח רעה כי מאחר שאסור ליגע בידיו לא בפה ולא בחוטם ועל ידי נטילה זו מסיר הרוח ואז מותר לשלוח ידו אל הנקבים או לסותמן כאשר יצטרך לו ולפירוש זה יש לברך אשר יצר תיכף אחר ברכת נטילת ידים. אך אם צריך לנקביו נראה שיש לעשות צרכיו קודם נטילת ידים ועיין במגן אברהם. כתב מגן אברהם בשם הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה דרוחץ פניו ידיו ורגליו, ע"כ. אבל הראב"ד השיג דרגליו למה, וכן בשולחן ערוך מהר"י לוריא ז"ל לא כתב אלא פניו, וכן נוהגין. כתב עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י"ג תיבות נגד י"ג מדות:

ב

[ב] דלא מברך וכו'. והב"ח ואחרונים פסקו לברך על נטילת ידים כיון דמכל מקום נוטל במים. מיהו היכא דמנקי בעפר מודים דמברך על נקיות ידים כדלקמן סעיף כ"ב וכמו שכתבו הרא"ש וטור להדיא. ואף דבתשובת הרשב"א סימן קצ"א משמע דמברכין לעולם על נטילת ידים. היינו משום דסבירא ליה כלי מעכב גם בשחרית ואנן קיימא לן דאינו מעכב כמו שכתב בית יוסף דלא אשכחן בפוסקים מאן דאמר דבעי כלי אלא הרשב"א. מיהו בנטילת ידים לאכילה אפשר דשפיר מברכין לעולם על נטילת ידים, דשם בעינן כלי לכולי עלמא. ועיין לקמן סוף סימן קנ"ט. שוב נדפס ספר מגן אברהם ותמה על השולחן ערוך. ולעניות דעתי ברור כדפרישית:

ג

[ג] שמשמוש היד מפסיד וכו'. כן פירש בית יוסף דברי הש"ס יד להקזה. יד לגיגית תקצוץ. ולא נהירא דכיון דאינו אלא הפסד גרידא לא אשכחן לטותא אהפסד לכן פירשו הב"ח וט"ז דמיירי דוקא שנוגע קודם נטילת ידים שחרית ומשום סכנה כששורין אחר כך השכר מזיקו וביד להקזה טעמא משום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו ועל פי זה יש לפרש נמי דברי הש"ס יד לאמה תקצוץ. וכן מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש פרק שמונה שרצים זה לשונו יד לעין ולאמה ולפה ולחוטם בבוקר קודם שירחץ ידיו תקצוץ עד כאן לשונו. ומזה תימה על בית יוסף שכתב דהטור פירש יד לאמה תקצוץ משום קרי, ולכן השמיטו כאן בשולחן ערוך דין יד לאמה ולא הרגיש בדברי קיצור פסקי הרא"ש שהבאתי. ואין להקשות דהא באמת בלאו טעמא דרוח רעה תקצוץ משום קרי דיש לומר דהכא מיירי מעטרה ולמטה שאין איסור משום קרי כדלעיל סימן ג' סעיף י"ד וכן משמע באגודה שם. אי נמי הכא מיירי אפילו בנשוי:

ד

[ד] ולא ישפכם וכו'. שמזיק למי שיעבור עליהם שהם מים רעים ולכך לא יתנום לנשים כשפניות, לבוש. והב"ח ושיירי כנסת הגדולה כתבו דנכון להחמיר שלא יתנום לכל אדם ששואל אותם:

ה

[ה] ביד ימינו וכו'. כן תירץ הב"ח על קושיא שהקשה דברי הזוהר אהדדי דלענין נטילת הכלי יטול בימין תחילה ושפיכות המים יהא מהשמאל להימין. אבל במגדל דוד הקשה על תירוץ זה והסכים לתירוץ ראשון של בית יוסף דלענין נטילת ידים לאכילה ישפוך מיד ימין על שמאל כיון שכבר הם טהורים ואינו נוטל אלא משום תוספת קדושה וסיים שכן ראה מגדולי רבותינו שהיו נוהגין כן. וכן היה הוא נוהג, עד כאן. וצריך עיון דבשולחן ערוך של מהר"י לוריא כתב בנטילת ידים לאכילה דצריך ב' פעמים לערות על יד ימין ואחר כך ב' פעמים על שמאל ואחר כך ישפשף ב' ידיו יחד, עד כאן, וידוע שנמשך אחר הזוהר. ויותר תמיהני דבזוהר חדש דף מ' במגילת רות כתב להדיא בנטילת ידים לאכילה ישפוך תחילה משמאל לימין. וצריך עיון ועיין בתשובת באר עשק סימן ק"ד. וכתב רמ"א דף שכ"ה דאם אחר מערה על ידיו יערה מימין לימין, עד כאן, וטעם דימין שהוא רחמים. עוד כתב דמיד כשעולה עמוד השחר נסתלק הרוח רעה ולא עד אור הבוקר ממש או עד הנץ החמה, עד כאן. וזכר לדבר נראה לי מש"ס זבחים דף י"ט קידש ידיו ורגליו מכיור בלילה צריך לקדש ביום שהלינה פוסלת בקידוש ופירש רש"י ועמוד השחר הוא העושה לינה. ולפי זה אפשר נמי דאם נטל מקרות הגבר אין צריך לרחוץ עוד כדאמרינן שם דף כ' דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסיל הלינה עיין שם אלא דיש לחלק. כתב מהר"י לוריא צריך לפשוט הכפות של ידים בעת הברכה ורמז לקבלת טהרה, ויטלם עד הפרק, עד כאן. וכן כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות תפילה. עוד כתב דהיה נוהג בשחרית ליטול הימנית בידו השמאלית ואחר כך ידו השמאלית בידו הימנית וכך היה עושה ג' פעמים. ולא היה נוטל ג' פעמים רצופים הימנית וג' פעמים רצופים השמאלית, עד כאן. אבל בכנסת הגדולה כתב בשם סדר היום זה לשונו וישפוך מן השמאל לימין ג' פעמים ואחר כך יתן הכלי ליד הימין וישפוך על השמאל ג' פעמים עד כאן לשונו, מבואר דנוטלין ג' פעמים רצופים וזה מסתבר יותר דאילו כשנוטל בסירוגין ישנו כמה חששות אחד כשיאחוז הכלי במקום המלוחלח ממים שאחז כבר בידו הלחה ועוד דכשנוטל הכלי לשפוך עליו שניה אז יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק וירדו כי אז צריך להוריד ידו כדי לשפוך על חברתה. כתב בסדר היום צריך שיהיו כל העשרה אצבעות למעלה, ולא כמי שאומר שראוי להשפילם למטה ולערות עליהם מלמעלה מצד הזרוע. כתב כנסת הגדולה בשם סדר היום שיברך על נטילת ידים קודם הניגוב, ואם כשנטל ידיו ראה בעצמו שצריך לנקביו לא יברך על נטילת ידים אלא אחר שיצא מבית הכסא שלא להרבות בברכות עד כאן. ולכאורה קשה הא בלאו הכי אין לברך כדלקמן סימן צ"ב בתפילה. ואפשר לחלק בין תפילה לברכה ודלא כסברת מגן אברהם. ונראה דסדר היום כתב זה למאן דאמר דמברכין בכל פעם שעשה צרכיו על נטילת ידים. אבל לדידן דקיימא לן בסימן ז' דאין מברכין אלא אשר יצר אם כן יש לקיים דין זה באשר יצר. אבל ברכת נטילת ידים יש לברך תיכף כי אין צריך לברך אחר כך:

ו

[ו] לא יטול ממי שלא נטל וכו'. דכתיב והזה הטהור על הטמא ואם תאמר איך הימין מקבל מן השמאל והרי היא טמא. ויש לומר דהכא חפץ להעביר הטומאה ממנו ולא אפשר בלאו הכי. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו אין כח בידו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר כן כתב סדר היום. עוד כתב זה לשונו אין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית משום רוח הטומאה, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהים, עד כאן לשונו, וכן כתבו של"ה דף קצ"ד וכנסת הגדולה. ולכן תמיהני על הט"ז שכתב זה לשונו ונראה לי דכל שכן בנטילה לאכילה דעיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה, עד כאן לשונו. ולא דיבר מדברי גדולים הנזכרים לעיל. וכן באבודרהם ותשב"ץ סימן רע"ז משמע דמותר וכן נראה לקמן סימן קנ"ט סעיף י"א וסעיף י"ב. ועיין באגודה סוף מסכת דרך ארץ:

ז

[ז] אבל לא לרוח וכו'. אפילו שכשך ג' פעמים באלו המים מיהו הטובל ידיו ג' פעמים במים מכונסים לארץ מהני גם להעביר הרוח ולא שייך למימר במים מכונסים לארץ שיטמאו מחמת הידים מיהו אם אין בהם שיעור מקוה יש להסתפק. ובשעת הדחק שאין לו מים מוכן לפניו יתחוב ידיו בשלג המונח על הארץ בשלושה מקומות מוחלפים, כן כתב עולת תמיד. ומדברי בית יוסף משמע שמסופק בדברי הזוהר אי בעינן דוקא עירוי מכלי אם כן אין היתר בכל זה וכן משמע ברמ"א דף שכ"ו ולחם חמודות ד' ע"ד, שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב וזה לשונו ופשוט דלא בעי ארבעים סאה דלא גרע מצרור סעיף כ"ב דלא כעולת תמיד, עד כאן. ואינו נכון דצרור מהני לענין נקיות אבל עולת תמיד קאמר בענין שלא יטמאו מחמת הידים:

ח

[ח] בלא ברכה. והב"ח מסיק דיברך ואין ראייתו מוכרחת עיין שם וכן מט"ז ומגן אברהם משמע דפסקו כשולחן ערוך וכן מצאתי בספר ברכת אברהם דף קפ"ב ומשמע דאם טינף ידו בלילה אף הלבוש והרמ"א מודים דיברך וכן כשישן אפילו שינת עראי כתב בנחלת צבי דמודים דיברך, משום דשייך ביה הפקיד פקדונו ביד הקב"ה ומחזירה לו. ובאמת שכן כתב בית יוסף, אבל לעניות דעתי יש לומר דהבית יוסף לא כתב זה אלא לרשב"א דסבירא ליה טעם דברכת נטילת ידים משום דאפקיד וכו' אבל להרא"ש אין מברך משום דאין מטונפת ידיו, וסבירא ליה לבית יוסף דדברי הרא"ש עיקר. אלא דהספק הוא אי הרוח רעה שורה על הידים כשניעור כל הלילה. ותדע דאם לא כן אפילו בניעור כל הלילה ראוי לברך כמו שכתב בית יוסף דלטעם הרשב"א מברך דלא פלוג רבנן. ועוד דלפחות הוה להו לשולחן ערוך ולבוש לאחשובי גם ספק זה, אי אף בניעור כל הלילה שייך טעם דהפקיד נשמתו כמו דחשבו ספיקא דרוח רעה. אלא על כרחך סבירא להו דברי הרא"ש עיקר בזה, וכן משמע בלבוש סוף סימן זה לשונו, ואי נאמר דנפסוק דיברך כשישן שינת עראי. נראה דמטעם אחר אתינן עלה משום רוח רעה אלא דלפי זה בעינן דוקא שיתין נשמין, דבפחות מזה אין רוח רעה שורה כדמשמע בזוהר שהביא בית יוסף. ועוד יש לומר דאי לטעם משום רוח רעה אף בודאי אין מברכין דלא מצינו ברכה אמילי דסכנתא, כמו שכתבו רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ז, ומגן אברהם. וכן כתב בספר ברכת אברהם דף מ"ט נ"ה, וכן נוטין דברי רמ"א דף שכ"ו. וכן יש לכוין דברי לבוש בסעיף שאחר זה שכתב שאין עיקר הברכה וכו' אבל בסעיף זה משמע שהבין דמשום ספק רוח רעה לא מברכין. ועיין לקמן:

ט

[ט] כשיאור היום וכו'. דיש לומר דרוח רעה שורה עד אור יום, כתב של"ה דף ס"ו צריכין להזהיר בזה המון עם כשעומדין לסליחות קודם ראש השנה ואחר ראש השנה שיטלו ידיהם כשיאור היום. כתב הלבוש אפילו חזר והשכיב עצמו קודם היום וישן שינת עראי נמי אין צריך לברך כשיעמוד ויטול אם לא עשה צרכיו שאין חזקת נגע בבשר המטונף הואיל ושינת עראי היה עד כאן. ומשמע דאם ישן שינת קבע או עושה צרכיו יברך דאז מסתמא ידיהם מטונפות ובזה ניחא לי מה שהקשה מלבושי יום טוב דהוה ליה ללבוש למימר נמי הטעם בזה משום שאין מברכין על הספק ולא מטעם שאין עיקר הברכה וכו', עד כאן. דלפי מה שכתבתי ניחא דקא משמע לן דעיקר הברכה משום ידים המטונפות ורצה לומר אף שאין שייכין טעמים אחרים כמו הכא שכבר נטל. מכל מקום כשחזר וישן שינת קבע או עשה צרכיו חוזר ומברך. מכל מקום לדינא יש להסתפק דכיון שכבר נטל ובירך הוי כמו שעשה כן ביום וכן משמע קצת בנחלת צבי ומגן אברהם. והלבוש נראה שיצא לו ממה שכתב בית יוסף בשם הרא"ש דמשמע הכי. אבל נראה לעניות דעתי דהרא"ש לטעמיה דאף לנטילת ידים לתפילת מנחה או ערבית מברך על נטילת ידים כשידיו מטונפות. אבל לדידן דלא קיימא לן הכי בשאר תפילות, הוא הדין בשחרית כיון שכבר בירך:

י

[י] ישן ביום. דוקא שיתין נשימה אבל פחות מזה אין צריך ליטול:

יא

[יא] שיתין נשמין וכו'. כתב לחם חמודות וזה לשונו השולחן ערוך נמשך אחר הזוהר פרשת ויגש שהביא בבית יוסף דשיתין נשמין אסור ולי נראה דשבקינן דברי זוהר ואזלינן בתר ש"ס דידן פרק הישן דדוקא יותר משיתין נשמין אסור, עד כאן. ולעניות דעתי קשה בזה טובא חדא דלקמן ריש סימן רל"א פסק השולחן ערוך גופיה כדברי הש"ס. ועוד תימה דבספר דברי חכמים כתב בשם ספר חסד לאברהם דאם ישן שיתין נשמין או פחות מזה אינו טועם טעם מיתה עד שישן יותר מזה. וסיים שכן מבואר מזוהר פרשת ויגש, עד כאן. הא פסק בזוהר להיפך כמו שהעיד לחם חמודות ובאמת דמהזוהר שהביא בית יוסף נראה כסותר עצמו. שפתח ודוד לא הוי ניים אלא שיתין נשמין דמשמע דשיתין גופיה מותר. ואחר כך כתב דעד שיתין נשמין חסר חד איהו חי וכו' בגין דשיתין נשמין חסר חד איהו רזא דחיים דלעילא עד שיתין נשמי וכו' הרי דשיתין אסור. ואולי דעת השולחן ערוך ולבוש דגם חד נשם זה בכלל חי אלא להרחקה חששו לזה שלא לישון יותר משיתין. ובעולת תמיד כתב תמיהני מפני מה השמיט השולחן ערוך דברי הש"ס פרק הישן בשם רב דאסור לישון ביום וכו' ומשולחן ערוך משמע דליכא אלא מדות חסידות, עד כאן. והנך רואה דאישתמיט ליה דברי השולחן ערוך בסימן רל"א שפסק כדברי הש"ס עיין שם. ואין להקשות דברי השולחן ערוך גופיה אהדדי דיש לומר דיותר משיתין אסור אבל הכא עד שיתין קאמר, ולפי זה לא פליג הש"ס אזוהר, ודלא כדברי לחם חמודות. עוד יש לומר דהשולחן ערוך הוכיח דמסקנת הש"ס דליכא אלא משום חסידות מדאמר אביי עלה שינתיה דמר כדרב וכו' גם מדאביי היה ניים כדמעייל מפומבדיתא לבי כובי. ובפירוש רש"י שיתא פרסא משמע הכי. ורב יוסף דקרי עליו עד מתי עצל תשכב היינו מפני שלא נוהג בחסידות. ועוד נראה לי דמלשון אסור אין ראיה דהא לעיל בסימן ב' גבי אם היה נשוי אסור פירש בית יוסף דמדות חסידות הוא. וכן כתבתי בשם תוספות בסימן ר"מ גבי אסור לשמש בשני רעבון עד כאן. ועוד יש לפרש דעת השולחן ערוך דהכא מיירי בישן בלילה ומטעם דטועם טעם מיתה. אבל הש"ס ולקמן סימן רל"א מיירי ביום דאסור מטעם אחר, משום ביטול תורה כמו שכתב הלבוש שם. ואף דבבית יוסף משמע שהבין דטעם ביום כמו בלילה. מכל מקום בשולחן ערוך סבירא ליה כמו שכתבתי. אי נמי מספיקא קאמר כדפסק בשולחן ערוך בסעיף שקודם זה. וכן באגודה שם מצאתי טעם זה. ועל הלבוש יש תימא בזה דהכא כתב הטעם משום טועם טעם מיתה וסותר עצמו. והנה מדכתב אגודה טעם דביטול תורה, נראה דסבירא ליה דביום אינו שורה רוח רעה. והשתא ניחא מה שכתב רמ"א על השולחן ערוך ובש"ס פרק הישן משמע דוקא ביום היה נזהר, עד כאן. ונמשך אחריו הלבוש ופסק ליזהר דוקא ביום ולא בלילה ולעניות דעתי יש לומר דלא פליג הש"ס אזוהר בזה. והא דקאמר אסור לישון ביום רבותא קאמר דאף ביום דליכא רוח רעה אסור, אי נמי ביום איסור איכא ובלילה אינה אלא מדת חסידות דעיקר זמן תורה ביום, כדלקמן סימן רל"ח וביורה דעה סימן רמ"ו. ועוד יש לפרש ולחדש בזה אלא דרכי לקצר בספר הזה. ומה שהקשה במגן אברהם על רמ"א דלא נמצא בש"ס שדוד היה נזהר ביום אלא על האמוראים, לא קשה מידי דהא קאמר שינתיה דרב וכו' כדדוד ורב ביום מיירי כדפירש רש"י גם מה שהקשה הא לכולי עלמא אסור ביום כבר הבאתי דלאו כולי עלמא הוא. עיין באליהו זוטא מה שהקשיתי בלבוש:

יב

[יב] במים וכו'. דוקא מים ולא נקיון בעלמא, וכתב בסדר היום אין צריך לערות ג' פעמים רק בקם ממטה. וכתב ברמ"א דצריך לדקדק לכתחילה בכל החומרות הנוהגין לנטילת ידים לאכילה בכל הנך דברים. ולא כאלו שנוטלין מעט מעט. מיהו בדיעבד לא מעכב, עד כאן. אבל בספר מקור חיים כתב היוצא מבית הכסא אף שרוח רעה שורה עליו, מכל מקום אינה בת מלך ואינה צריכה כלי, וכן ההולך בין המתים צריך ג' פעמים אבל לא כלי, וכן המשמש מטתו. אבל היוצא ממרחץ ונוטל צפורניו אין צריך רחיצה ג' פעמים. ובספר מגן אברהם סימן ז' נוטה דגם בבית הכסא לא בעינן ג' פעמים וכן משמע בסימן קס"ה. כתב בסדר היום צריך ליטול ידיו כל האפשר להקדים להסיר מעליו כח אותו טומאה ולהסתלק ממנה. ועיין לקמן סימן ר"מ מדינים אלו:

יג

[יג] והחולץ מנעליו וכו'. פירוש בידיו אבל עולת תמיד כתב וזה לשונו משמע אפילו לא יגע בהם ובנגיעה סגי בנקיון בעלמא, עד כאן. וקשה ממה שכתב הוא גופיה בסימן קצ"ח סעיף ד'. ובמנעלים שאין בהם קשירה חולצין אחר נטילה לנשיאת כפים כיון דאין צריך ליגע בהם, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה שם. ואולי דהתם מדין מקום טינופת איירי דאסור מדינא אחר כך לישא כפיו ולא מדין רוח רעה. ועיין לקמן סימן צ"ב סעיף ו'. שוב מצאתי בספר מקור חיים דהחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אין זה מפני רוח רעה אלא משום נקיות, עד כאן. וצריך לומר דכשחולץ מסתמא נוגע במנעלים. ומה שכתב השולחן ערוך מפלא כליו פירוש אפילו לא מצא כינה. ומה שכתב יוצא מדעתו שמעתי דבא לידי חטא דאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות:

יד

[יד] מגולה וכו'. ומותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובדו ובצוארו עד החזה. בית יוסף:

טו

[טו] יקנח ידיו בצרור וכו'. זה לשון עולת תמיד כתב בספר ברכת אברהם וצריך לקנח ג' פעמים דומיא דמים. ואינה נראה כיון דלא מהני לרוח רעה למה לי ג' פעמים בנקיון בעלמא סגי, עד כאן לשונו. ולא עיין אלא בשיירי כנסת הגדולה ולא בברכת אברהם גופיה דף מ"ט דכתב כן לתירוצא קמא דמהני נמי לרוח רעה, אבל לתירוצא בתרא דלא מהני לרוח רעה אלא מים לא בעינן ג' פעמים ולכתחילה נראה לחוש לתירוצא קמא. ועיין לעיל ס"ק ב':

טז

[טז] אסור להזכיר וכו'. משמע כשאינו מזכיר השם יכול להתפלל או ללמוד בידים מטונפות ואפשר דלאו דוקא ונכון להחמיר, כן כתב עולת תמיד. אבל בסימן א' כתבתי בשם סדר היום דמותר להתפלל בלא שם וכינוי. ומכל מקום ללמוד נראה דאסור כדלקמן סימן צ"ב סעיף ד' ועיין לקמן בשולחן ערוך סוף סימן מ"ז דיכול ללמוד קודם נטילה, דשם מיירי בענין שלא נגע במקומות המטונפים וקל להבין:

א

א) [סעיף א'] ירחץ ידיו וכו' כתב בס' תולעת יעקב דבזוהר איתא ההולך שחרית ד"א ולאנטל ידיו חייב מיתה, ב"ח. שכנה"ג הגה"ע אות ד' ה"ב אות א' ר"ז סי' א' אות ז' במה"ת. ברכ"י סי' א' אות א' ש"צ דף ח"י ע"א, בי"ע אות א' וכ"כ פע"ח למהרח"ו ז"ל ועו"ת למהר"י צמ"ח דף טוב ע"א דאסור לילך ד"א בלי נטילה זו של שחרית כמ"ש בזוהר על לאשר הביא אלוה בידו, וכ"כ מצ"ש דף ג' ע"א. בן א"ח פ' תולדות או' ו' ומ"ש הב"ח עיין ברכ"י שם. ומ"ש הא"ר סי' א' אות ד' בשם דמשק אליעזר על דברי תולעת יעקב הנ"ל וז"ל ושמא דוקא בזמנם כמו לענין גלוי וזוגות עכ"ל כתב ברכ"י שם דאין דבריו נראים וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בש' הכוו' דגם בזה"ז איתא והב"ד לקמן או' י"ב, ולכן יזהר כל אדם להכין הכלי סמוך למטתו באופן שלא יצטרך לילך ד"א וכ"כ בן א"ח שם:

א

ב) אם קם ממטתו ולא מצא כלי הנטילה סמוך לו ואין יכול לומר לאדם אחר שיביאנו אליו כתב הברכ"י שם דשמיע ליה מרבנן קדישי דנהיגי לילך פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת וכ"כ במורה באצבע בקו' קשר גודל סי' א' אות ד' ש"צ דף י"ח ע"ג. זכ"ל ח"ג בשם הנז', רו"ח אות א' פתח הדביר ח"א אות א' ובקו"א חיים שנים ישלם אות ב', וכ"כ בן א"ח שם אות ז' ודלא כמ"ש בי"ע אות ג' וש"ת סי' א' אות ב' דאדרבא מצוה לרוץ אל המים כדי למהר להסיר מעליו כח הטומאה וכו' ועיין שם ברו"ח שדחה דבריהם וכן הרב פתח הדביר שם דחה דבריהם עי"ש וסיים שם הרו"ח דהולך פחות פחות מד"א ויושב קצת ושיעור הישיבה שיושב יהיה כשיעור מה שהלך עי"ש, מיהו מן הפו' הנ"ל שלא הזכירו רק לעמוד משמע דאין צריך לישב:

א

ג) אם קם ממטתו והלך אצל כלי של נטילה הקרוב לו ולא מצא בכלי שיעיר הראוי ליטול ג"פ על כל ידיו דהיינו עד הפרק אלא מעט מים יטול עד קשרי אצבעותיו כדי שלא ילך ד"א בלי נטילת ידים דומיא דנטילת ידים דיוה"כ דהסכימו הפוסקים דאע"ג דאינו נוטל ביוה"כ רק עד סוף קשרי אצבעותיו נטילה מקרי ומברך ענט"י וכן יש להקל להולכי דרכים עד"ז בזמן שהמים לחץ, ש"צ דף י"ח ע"ג שע"ת אות ו', עקרי הד"ט סי' א' אות י"ב. וכ"כ קי' ש"ע סי' ב' אות ג' דבשעת הדחק די עד קשרי אצבעותיו. ועיין ר"ז או' ז', ונראה דדוקא אם אין מצויין לו מים אז כלל אף ברחוק יברך על נטילה זו אבל אם מצויין לו מים ברחוק מקום וכדי שלא ילך ד"א בלי נטילה נטל עד קשרי אצבעותיו אז ימתין עד שילך למקום המים ויטול עד הפרק ויברך:

א

ד) איסור זה דד"א בלתי נט"י לא שנא הקם שלא לישן עוד לא שנא הקם ע"מ לחזור ולישן דעקר טעם זה הוא משום רו"ר וכל הלילה רו"ר שורה עליו. זכ"ל:

ב

ד) והא דאסור לילך ד"א בלי נט"י דוקא במי שעבר עליו חצות והוא ישן אבל מי שקם בחצות ולא עבר עליו חצות בשינה א"צ ליזהר, דברי שלום שאלה מ"ח ומ"ש שם דא"צ נטילה ג"פ בדילוג כתב אמל"י שאלה מ"א דהטוב והישר הוא דצריך נטילה ג"פ בדילוג ע"ש:

א

ה) שם ירחץ ידיו. אע"פ שמן הדין דאין חיוב אלא נטילת ידים בלבד מ"מ מצוה לרחוץ גם פניו, ש"צ דף י"ט ע"א קיצור' ש"ע סי' פ' אות ג' בן א"ח שם אות י"א, וכ"כ בשער הכונות בדרושי הלילה דרוש א' דירחץ פניו, וכן כתב פע"ח בשער תיקון חצות פ"ג ואע"ג דכתוב שם בשער הכוונות דירחץ גם רגליו, מיהו בס' פע"ח לא כתב דירחץ רגליו, וכן בשער הכוונו' בדרושי ברכת השחר לא כתב דירחץ רגליו, והעעם כתב יפה שעה אות ב' כי אין בנו כח לדחות את החיצונים מעל הרגלים כי שם הוא תוקף אחיזתם, לבד הכהנים בזכות העבודה והמקדש כתיב בהו ורחצו אהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם ובזה תבין רחיצת ע"ש כי זכות השבת יכולה היא שתגן עכ"ל, והביאו בן א"ח שם סוף אות א' וכ"כ סלת בלולה אות ב' וכ"כ ש"צ דף ד' ע"ג:

א

ו) שם ויברך ענ"י. לפי שהידים עסקניות הן וא"א שלא נגעו בלילה בבשר המטינף לכך תקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל, כ"כ הרא"ש, אבל הרשב"א נתן טעם דבשחרית נעשה כבריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים וצריכים להודות לה' וצריכים טהרה לעבודה זו ככהן מן הכיור ע"כ תיקנו נטילה בעת ההיא. ב"י פרישה אות א', ט"ז סק"א, אבל לטעם א"ח דנט"י שחרית היא משום שיבתא ובת מלך להעביר ר"ר השירה בלילה על הידים והוא מגמרא שבת דף ק"ט ע"א, ולטעם הזוהר דמאן דנאים טעים טעמא דמותא בשתין נשמי וכי מתער אתדבק סט"א בידים אין לברך ענט"י כי סכנה ור"ר אין לברך רק על המצות, פרמ"ג א"א אות א' ונפקא מנה מן הטעמים דלהרא"ש א"צ כלי מדינא ומים הפסולים לנט"י לסעודה כשירים כאן, ובתפלת המנחה נמי אם היו ידיו מטונפות מברך ענט"י, ולהרשב"א צריך דוקא כלי וכח גברא וכל הדברים הצריכים בנט"י לסעודה ובתפלת המנחה אינו צריך לברך ענט"י, והניעור בלילה שייך טעם א"ח ולא דזוהר ונאים ביום ס' נשמי שייך הזוהר לבד, א"א שם. ועיין במש"ז אות א' ועוד נפ"מ באם ישן בבתי ידים ויודע בודאי שלא נגע במקום מטונף, להרא"ש אין מברך ולהרשב"א מברך, א"א שם, מש"ז שם:

א

ז) שם ויברך ענט"י. מי שיש בידו א' מכה ואינו נוטל כ"א יד א' אפ"ה יברך ענט"י, שו"ת שבסוף זבחי צדק ח"ב סי' י"ג והביא ראיה ממג"א סי' ק"ע סק"ב עי"ש וכ"כ מהרי"ח בשו"ת רב פועלים ח"א סי' ח' עי"ש:

א

ח) שם ויברך על נט"י, כתב בסדה"י דמיד אחר הנט"י יברך ולא ימתין עד הניגוב, והביאו הכנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ב' א"ר סע"ק ה' וכ"כ ברכת אברהם ח"ג דאין הנגוב מעכב ברחיצה זו, והב"ד שכנה"ג בהגה"ט אות ו' מג"א סק"ו, וכ"כ בס' מצ"ש דף ג' ע"ג דיברך קודם הניגוב, אמנם המחב"ר אות א' כתב בשם מהר"ם ניגרין כי אין הר"ר סרה עד אחר הניגוב וכתב הוא ז"ל וכפי זה נראה דלא יברך עד שינגב ידיו ודלא כמ"ש הכנה"ג בשם סדה"י עי"ש, אבל הרב ב' א"ח (נר"ו) שם אות ה' כתב וז"ל לפ"ד רבינו האר"י ז"ל אחר הנט"י כהלכתה ג"פ בסירוגין נעקרה ר"ר לגמרי לכך צריך לברך תיכף קודם הניגוב ודלא כאחרונים ז"ל דכתבו דאינה נעקרת אלא עד אחר הניגוב ולכך ס"ל לברך אחר הניגוב וכן מפורש בס' רבינו הרש"ש לברך קודם הניגוב עכ"ל ושמעתי שאנשי מעשה נוהגים לשפוך פעם רביעית כדי שהמים הראשונים ילכו להם וליכא חששא עוד לכ"ע וכן ראוי לנהוג, ועיין עוד לקמן אות י"ב:

ב

ח) עוד כתב המחב"ר אות ב' וז"ל לפי האמור ינגב הידים תחלה ואח"כ יטול הפנים כ"כ הרבנים הנ"ז ולפז"נ דגם אם ניגב ידיו אם לא רחץ פניו והלך לביה"כ ורחץ ידיו צריך שינגבם ואח"כ יטול הפנים לפי מ"ש בזוהר דרוחא חדא אית בביה"כ עכ"ל והביאו ש"צ דף ח"י ע"א וזכ"ל אות נו"ן ובי"ע אות ו' ובהא נמי יש נוהגין לשפוך פ"ד ורוחצים פניהם קודם הניגוב:

א

ט) שם בהג"ה וי"א גם אשר יצר וכו'. כ"כ הר"ר אבודרהם הביאו מרן ז"ל בב"י ותמה עליו ומור"ם ז"ל בד"מ אות ג' כתב ליישב דבריו וכן הלבוש וב"ח ודרישה סוף הסי' ומג"א סע"ק ב' אבל המאמר אות א' כתב וז"ל ואני מצאתי לרי"ו ח"ג נתיב א' שכתב בהדיא ואשר יצר אם נפנה וכו' וזה מביאר כדברי מר"ן ז"ל דכל שלא נפנה לא יברך א"י עכ"ל, גם העו"ת אות ב' כתב וז"ל ובש"ג פ' הרואה פסק כדברי מרן ז"ל וכן נראה עכ"ל, וכ"כ בס' הכוו' וז"ל כל הי"ח ברכות שיש מן ענט"י עד סוף ברכת התורה כולם חייב האדם לסדרם ולברכם בכל יום אע"פ שלא נתחייב הוא בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים וכו' חיץ מברכת ענט"י וברכת א"י שב ברכות אלו אם לא נתחייב בהם אין לברך עליהם עכ"ל וכ"כ בם פע"ח בשער הברכות פ"א, וכ"כ הרש"ש בס' נה"ש דף פ"ז ע"א, ש"צ דף מ"ה ודף מ"ו. ז"כל ח"א הל וברכות אות ש' וכ"כ הברכ"י בסי' ו' אות ג' וז"ל לענין דינא נקטינן כסי' האר"י ז"ל ודעמיה שלא לברך בבקר אם לא עשה צרכיו עכ"ל ועיין גם להר' יפה ללב ח"א אוא ד' שהאריך להביא בשם כמה מהראשונים והאחרונים דס"ל כן דאין לברך יעו"ש:

א

י) שם מים הפסולים לנט"י לסעודה (הג"ה לקמן סי' ק"ס) כשרים לנט"י לתפלה מיהו יש מי שאומר וכו' כתב המג"א סק"ג וז"ל כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהם או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק"ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש בסעי' ז' עכ"ל (כן הוא לפי הגהת הבהא"ט סק"ג והיד אפרים והלב"ש) אבל הישי"ע ס"ק ב' תמה על המג"א וכתב שלא ידע מאין המציא דבר זה שיברך, ושוב מצא בם דרישה שכתב שלא יברך יעו"ש גם המאמ"ר סק"ב דחה דברי המג"א וכתב דמאן דקפיד אכלי וכח גברא קפיד אמים הפסולים ומאן דלא קפיד בהא לא קפיד בהא וכן הוא משמעות דברי הפוסקים שהובאו בב"י וכן משמע בהדיא מדיבר מור"ם ז"ל בד"מ וכו' וכך משמע לי מדברי הלבוש ז"ל עכ"ל וכן עיקר משום דק"ל דסב"ל אפילו כנגד מרן ז"ל ואפילו כנגד הרוב כמ"ש זכ"ל ח"א בהלכות ברכות אות ס' וח"ג אות ס':

א

יא) מים שהכניסום לבה"כ לקנח בהם פסולים לנט"י כיון דמאוסים הם וכמ"ש הב"ח בסי' ק"ס והביאו הבה"ט שם סק"ח דמים ששתו מהם חזיר או כלב פסולים לנט"י מטעם דנמאסים משתיה ואע"ג דהרב מאמ"ר שם סק"ו חלק על הב"ח עי"ש מ"מ יש לחוש לספק ברכות. וכן פסק הרב בן א"ח פ' אחרי קדושים אות י"ג דמים שהכניסום לביה"כ פסולים לנט"י:

ב

יא) ולענין נטילת ידים של בה"כ כתב הזכ"ל ח"ג מ"ע הנון חזינא לרובא דאינשי דעלמא כשיוצאים מבה"כ שופכים המים שבכלי שהוליכו עמם לבה"כ ואינם נוטלים ידיהם עם אותם המים וכ"כ רבה"ג בס' זבחי צדק ח"ב סי' קי"ו אות מ"ח וז"ל ואנן בדידן יש לנו כלים מיוחדים שמונחים תמיד בבה"כ ואין נוטלין מהם לידים וכן נכון לעשות כן לכל אדם עכ"ל, וכן נוהגים חסידי בית אל יכב"ץ דאין נוטלים ידיהם מן המים שהכניסום לביה"כ מיהו בשעת הדחק יש להתיר כמ"ש הזכ"ל שם כיון שאין מברך על נטילת ידים:

ג

יא) שם מיהו יש מי שאומר דלא מברך עליהו. מסתמיות לשון זה משמע שלא יברך עליהם כלל לא על נטילת ידים ולא על נקיות ידים אבל הלבוש כתב דאינו מברך ענט"י אבל מברך על נקיות ידים וכן כתב הדרישה, והמג"א סק"ה כתב הא דכתב מר"ן דלא מברך אפשר דמיירי כאן שלא רוצה להתפלל עתה עכ"ל. אמנם בספר פרי צדיק דף ע"ד ע"א כתב וז"ל ועל נקיות ידים אינו יכול לברך דלא נתקנה זו אלא כשאינו רוחץ במים אלא מקנח ידיו במידי דמנקי אבל כשרוחץ במים לא שייכה, ולפי"ז מ"ש בסעיף א' דמים הפסולים לנט"י כשירים לנט"י דשחרית אלא דלא מברך עלייהו פי' דלא מברך כלל דלא כדכתב הלבוש ונמשך המג"א אחריו לומר דמברך על גקיות ידים אם רוצה להתפלל מיד וליתא דברכה זו לא שייכא כשהוא רוחץ במים עכ"ל וכ"כ המאמ"ר סק"ג יעו"ש באורך. וכ"כ הרב נוה שלום סק"ב. וכן עיקר דסב"ל:

א

יב) [סעיף ב'] ידקדק לערות עליהם מים ג"פ וכו'. כתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות וז"ל סדר נטילת ידים של שחרית הנה בתחלה יטול הכלי של מים בידו הימנית ונותנו בידו השמאלית ואח"כ שופך מים מידו השמאלית לידו הימנית ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית לידו השמאלית הרי פעם א' וחוזר כסדר הזה פעם ב' וג' באופן שתרחוץ כל יד ויד ג"פ ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד אלא פ"א ביד זו ופעם אחרת ביד הב' בסירוגין כי על ידי כן רוח הטומאה הנקרא שיבתא בת מלך היא ומקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם ואם לאו אינה נעתקת. וכן נמצא בזוהר בכתיבת יד עכ"ל. וכ"כ בס' פע"ח שם פ"ג ובס' מצ"ש דף ג' ובס' עו"ת דף טו"ב. בי"ע דיני נט"י אות ד' בן א"ח שם אות א' ודלא כהסדה"י הביאו דבריו הכנה"ג בהגה"ט ושאר אחרונים שכתב בשם הזוהר דיערה ג"פ רצופים וכו' יעו"ש. מיהו מי שרוצה להחמיר ישפוך תחלה ג"פ רצופים ושוב ישפוך עוד ב"פ על כל יד ויד בסירוגין וכמ"ש הזכ"ל ח"א אות נון וכ"כ החס"ל והרב ארצות החיים הביאן הרב יפה ללב (נר"ו) בח"א אות ז' ויותר טוב אם ישפוך ג"פ רציפים ועוד ג"פ בסירוגין וכמ"ש היעב"ץ בסידורו עמודי שמים והפתח הדביר והסכים לפתחו מוהרח"ף ז"ל בס' כף החיים סי"ח סוף אות כ"ב וכן הסכים ה' יפה ללב שם יעו"ש. אמנם העיקר הוא כדברי האר"י ז"ל דכיון שעירה ג"פ בדילוג על כל יד נעקרה הטומאה והלכה לה ומותר לו לברך ג"כ קודם הניגוב כמש"ל אות ח' יעו"ש והטעם שהמים מוליך הטומאה לפי שהטמאה היא מבחי' החיצונים שהם גבורות קשות כמבואר בדברי האר"י ז"ל והמים הם חסדים כידוע וע"כ יבואו החסדים ויבטלו הגבורות.

א

יג) יש מדקדקין שלא תקבל יד הימנית את הכלי מיד השמאלית בשום פעם אלא יד השמאלית אחר שתשפוך על הימנית תניח את הכלי בארץ ואז הימנית תקחהו מן הארץ ותשפוך על השמאלית אבל הימנית בכל פעם היא תתן את הכלי לשמאלית כדי שתשפוך בו עליה להראות הכנעה לשמאלית כנגד הימנית שהיא כאדון הגוזר על עבדו לשמשו. בן א"ח שם:

א

יד) צריך ליטול כל האצבעות והכף עד פרק הזרוע, פע"ח שער ברכות פ"ג. עו"ת דף י"ח ע"ב. בן א"ח שם או' ב' והא דמועיל ביוה"כ ובט"ב עד קשרי אצבעות כתב מהר"י צמח בעו"ת דף י"ז ע"ב ביוה"כ אינה שולטת וביום ט"ב אינה מקפדת על דבר מועט כזה כי כל היום שלה בעונותינו. והביאו בן א"ח באות הנז':

א

טו) אחר הנטילה ג"פ בסירוגין צריך לשפשף הידים זה בזה וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בפע"ח שם. עו"ת דף י"ט ע"א. ואע"ג כי מסתמיות דבריו לראה דסגי בשפשוף פ"א בלבד הנה מצינו לרבינו הרש"ש ז"ל דמצריך שפשוף ג"פ וסדר כוונות בכל פעם מן הג"פ ולכן צריך ליזהר לעשות שפשוף ג"פ. בן א"ח שם אות ג' ועיין נה"ש דף פ' ע"א. וכתב בן א"ח שם דבעת השפשוף יזהר שיהיו האצבעות זקופות לצד מעלה ולא יהיו כפופים. וכוונת הנטילה והשפשוף עיין לקמן סי' קס"ב או' ב':

א

טז) אחר השפשוף לא תניח אצבעותיך כפופים למטה אלא תיכף ומיד תזקוף ידך ואצבעותיך למעלה ותגביהם עד הראש ולפחות תגביהם עד כנגד הפנים כי הפנים גם הם מכלל הראש ותברך ענט"י תיכף ומיד כאשר תרים ותזקוף ידך כדי שלא תהיה הגבהת ידך לבטלה כנז' בזה"ק שאסור להגביה ידיו בריקניא ותהיינה ידך גבוהות וזקופות עד שתסיים הברכה דלכך מברכים על נטילת ידים שהוא לשון התנשאות כמו וינטלם וינשאם ואין מברכים על רחיצת ידים ותיזהר כשתגביה ב' ידיך כנגד הראש שתכניס קשרי הזרועות שהם אצילי הזרועות הנקראים בלע"ז קוב'דו ובלשון ערבי עכס לפנים מן הגוף בסוד וכל אחוריהם ביתה גם צריך לפשוט ב' כפות הידים בעת הברכה כמי שרוצה לקבל בהם איזה דבר והוא לרמוז על קבלת הטהרה בהם וכמ"ש רבינו ז"ל בש' הכוו' ועו"ת. בן א"ח שם אות ד':

ב

טז) וכתב מצ"ש דף ג' ע"ד דמי שאין מגביה ידיו למעלה אחר הנטילה הוא בכלל כל המזלזל בנט"י וכו' ע"ש ומ"ש בסי' בי"ע אות ד' בהלכות נטילת ידים דבשעת הגבהה יאמר פסוק שאו ידיכם קודש וכו' כתב הרו"ח סי' ה' אות ב' דאין לאומרם כיון דלא בירך עדיין ברכת התורה והוא ברור עי"ש:

א

יז) מי שנטל ידיו ואח"כ נגע בידיו של אחר שלא נטל ידיו צריך לחזור וליטול פ"ב. רו"ח שם אות ו' וכ"כ בן א"ח שם אות י"ב בשם לב חיים סי' ס"ה.

א

יח) [סעיף ג'] לא יגע בידו קודם נ"י לפה ולא לחוטם וכו' כתב המו"ק וז"ל ונ"ל דהך קפידא דנגיעה קודם נט"י לפה ולעינים היינו דוקא שלא ליגע בפנימיות אברים הללו אבל מבחוץ לל"ב עכ"ל וכן נראה מהרב פרישה סי' מ"ו אות ה' וכ"כ א"ר שם אכן החיד"א ז"ל במחב"ר כאן אות ג' כתב שאין דבריהם מחוורים דודאי דמבית ומחוץ כהדדי נינהו ושכן משמע בזוה"ק ובאלפסי זוטא שלהי דברכות להרמ"ע מפאנו ומהרב מעד"מ שם והפר"ח סי' מ"ו עי"ש וכן הסכים מאמ"ר סי' מ"ו אות ג' וכ"כ ש"ל די"ח ע"א ושע"ת סי' מ"ו אות ג' בשם הנז':

ב

יח) ואם בא לו חיכוך בכל הנז"ל בתוך השינה יחכך על ידי בגד. וגם לא ישאף אבק נחיריים קודם נט"י ואם התאווה מאד יקום ויטול ידיו ואח"כ ישאף האבק אבל בשינה של היום או שינה של אחר חצות לילה א"צ להזהר בכל הנז"ל אע"ג דכתבנו דיטול ג"פ. בן א"ח שם אות ט"ו:

א

יט) שם ולא לחוטם וכו' בגמרא שם דף כ"ט כתוב יד מסמא יד מחרשת יד מעלה פוליפוס ופי' רש"י ז"ל יד לעין מסמא קודם נט"י יד לאוזן מחרשת יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה עכ"ל וכתב בסולת בלולה סע"ק ג' וז"ל ומ"ש שהר"ר מסמא ומחרשת וכו' אע"פ שאינו כן בחוש העין הענין הוא בתורה ור"ל הנוגע באחת מאלה נעשה באותו היום סומא או חרש בתורה כי לא יבין מה שיראה בתורה ולא יבין מה שישמע כמ"ש מי עור כ"א עבדי וחרש כמלאכי אשלח ועיין שער העבודה פרק י"ב דף מ"ט ע"ג עכ"ל:

א

כ) שם לא יגע קודם נט"י וכי'. וכן צריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נט"י בשום מאכל או משקה שלא לטמאם, וצריך להזהיר הנשים ע"ז ביותר כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידם. ר"ז במה"ת או' ב' מש"ז סע"ק ז' קי' ש"ע סי' ב' אות ה' ובעמודי השלחן שם אות ז' וה"ה קודם נט"י של בהכ"ס צריך ליזהר עיין לעיל אות ח' ובדיעבד אם נגע באוכלים או משקין מותר חיי"א כלל ב' אות ב' ויר"ש יחמיר על עצמי. עמודי השלחן שם. לפ"ד המלבי"ם המאכל שנגעו בו קודם נטילת ידים מהני שידחינו ג"פ. עמה"ש שם:

א

כא) שם ולא לאזנים וכו'. וכן לא יגע לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיוג ולא למים שבגגית המוכנים לנט"י לכל בני ביתו שלא יטמאם בידיו וכן יזהר מאד בשעת נט"י מן הכלי שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם. ר"ז שם:

א

כב) כתב המש"ז שם דראוי ליזהר לרחוץ ידי הקטנים בכל בקר כי חמירא סכנתא מאיסורא והעולם אין נזהרים בזה ואיני יודע למה עכ"ל וכ"כ החיד"א ז"ל במו"ב סי' ב' אות ס' וז"ל ויזהיר לרחוץ ידי הבנים הקטנים כראוי ולא יטמאו כל אשר יגעו ותשרה הסט"א בכל ח"ו עכ"ל ובש"ע דר"ז שם כתב הטעם דנהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מה"ת ונעשו בני עונשים ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך גם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת קטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו עכ"ל וכתב בן א"ח שם אות יו"ד בשם החס"ל דמנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים כדי שיגדלו בטהרה ויהיו גידולי הקדש:

א

כג) אבל לנגיעת העכו"ם אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאווה לשרות אלא בכלי של קודש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם ואז רוח הטומאה שורה על גופם וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד. ר"ז שם. וכ"כ המש"ז שם. עמה"ש שם:

א

כד) כתב המג"א סק"א וז"ל ובסדה"י כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ"ו (ר"ל דשם מסודרים סדר ברכות השחר וכן הוא בש"ס וכתוב כשלובש מברך מלביש ערומים וכו' כשנועל מנעליו מברך וכו' כשחוגר וכו' כשמשים כובע וכו' כשיטול ידיו יברך וכו' הרי דנט"י מסודר בסוף אחר לבישת כל בגדיו. מחה"ש) ובברכות דף נ"א אל תיטול חלוקך שחרית ותלבש עכ"ל ועיין נמי בלב"ש ריש סי' ח' שכ' דדין זה של סדה"י חומרת אחרונים הוא ומדברי מרן בסי' מ"ו שהביא דברי הגמ' להלכה מבואר דלא ס"ל כסדה"י עי"ש והר"ז סי' א' אות ז' כתב אע"פ שמדין התלמוד מותר ליגע במלבושיו קודם נט"י מ"מ חכמי הזוהר הזהירו מאד שלא ליגע במלבושיו קודם נט"י וכל יר"ש יחמיר לעצמו כדברי הזוהר. וכ"כ פע"ח שם ועו"ת דף טו"ב ע"א לא יגע במלבושיו כלל קודם נט"י. וכתב בן א"ח שם אות ו' יש בני אדם אשר בזמן הקור לובשים אנפילאות ברגליהם בעודם על מטתם קודם שיקימו לעשות נט"י ולא יפה עושים וצריך להזהירם ע"ז:

א

כה) [סעיף ה'] לא יגע בגיגית וכו' ואפי' נטל לא יגע. ב"י. שו"ג אות ח' ועיי' מאמ"ר אות ה':

א

כו) [סעיף ו'] א"צ רביעית וכו'. דלא גרע מכל מידי דמנקי. ומיהו לדעת הרא"ה בסע' א' י"ל גם כאן דלא מברך. ביאורי הגר"א אות ז' וכ"כ מצ"ש דף ד' ע"ג דהמים צריך שיהיו רביעית עי"ש. וכ"כ הרש"ש ז"ל בנה"ש דף ט"ו ע"ב הנד"מ ונתן טעם בסוד יעו"ש. וכ"כ הרו"ח סי' ה' או' ה' וע"כ צריך ליזהר שלא לשפוך פחות מרביעית כדי שלא יכנס בספק ברכות.

א

כז) [סעיף ז'] טוב להקפיד וכו'. הג"ה. מיהו אינו מעכב וכו'. כתב המו"ק משמע מתשו' הרשב"א למאן דבעי נט"י בשחרית נטילה מעליא קבעי וכל הדברים המעכבים בנט"י דסעודה כגון כלי וכח גברא ומים פסולים פוסלים בה לבד מניגוב דאינו מעכב וכו' ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע ומה שנרשם המראה המקום מת' הרש"בא ליתא וכו' וסיים ולע"ד נראה יש חשש ברכה לבטלה כשאין הנטילה הגונה בכל דקדוקי חז"ל במעשה הנט"י שאם לא עשאה כתקנתה לא עשה ולא כלום ואין לברך עליה עכ"ל ועיין מ"ש לעיל אות יו"ד ומאמ"ר אות ב':

א

כח) [סעיף ח'] נטילת ידים שחרית אין נוטלים ע"ג קרקע אלא לתוך כלי. אע"פ שכתב זה רבינו בשם הזוהר גם הפוסקים מודו בזה דכיון דמים טמאים הם שמעבירין טומאה השורה בלילה בידים צריך כלי לקבלם ולהשליכם שלא במקום דריסת הרגל, שו"ג אות י"א:

א

כט) שם אלא לתוך כלי אבל ע"ג קסמין אסור. עיין סי' קפ"א סעי' ב' מג"א ס"ק ז' ופי' דבריו במחה"ש וז"ל עיין סי' קפ"א סעי' ב' דמים אחרונים אף שאין נוטלים על גבי קרקע דרוח רעה שורה עליהן מ"מ על גבי קסמין מותר, התם היינו טעמא דטעם הנט"י הוא משום מלח סדומית או ט"א עי"ש בב"י א"כ המים מצד עצמם על ידי הנט"י עדיין אין רוח רעה שורה עליהן אלא בהגיעם לארץ אז רוח רעה שורה עליהן וכיון שיש דבר מפסיק בין המים לארץ אין רשות לר"ר לשרות עליהן כמ"ש מג"א לקמן לכן שרי ע"ג קסמין משא"כ כאן דר"ר שורה על הידים ועל ידי הנט"י מעביר הר"ר מן הידים ושורה הר"ר על מי הרחיצה וא"כ מאי מהני ע"ג קסמין נהי שיש הפסק בינם לקרקע הא כבר שורה עליהם רוח רעה ולכן צריך כלי ליטול לתוכם ולשפכן במקום שאין אנשים עוברים ומה"ט כתב הרב"י בשם הזוהר שאין ליתן אותן המים למכשפות והב"ח כתב דאפילו לכל אדם השואל אותן המים אין ליתן דודאי דעתו לכישוף עכ"ל וכ"כ לב"ש ופרמ"ג בא"א סק"ז, משמע מזה הא דבעינן שיטול לתוך כלי לאו משום דאין הר"ר מסתלקת בלא כלי התחתון אלא דעיקר הקפידא הוא כדי שלא יעברו עליהם בני אדם ויזוקו בהם א"כ מי שאין לו כלי שיטול לתוכו מותר ליטול במקום שאין עוברים שם בני אדם או לתוך גומא שהמים נבלעים לתוכה וכן משמע בהדיא בחיי"א כלל ב' אות א' שכתב וז"ל ולכן אסור ליטול על הקרקע במקום שבני אדם הולכים עכ"ל, משמע הא במקום שאין הולכים שם בני אדם מותר ליטול, ומ"מ לכתחלה לא יטול אלא לתוך כלי מפני טעם הזוהר שהביא הב"י וז"ל והיך בעי לאתקדשא כך בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא וכו' דא ברוך ודא ארור וכו' דא קדישא ודא מסאבא עכ"ל, ועוד ט"א מפני שיוכל לטלטלו ולהביאו סמוך למטתו כדי שלא יצטרך לילך ד' אמות בלי נטילת ידים:

א

ל) שם אלא לתוך כלי, וטוב שיהיה כלי התחתון שבור ומאוס, כנה"ג בהגה"ט. מג"א שם, ש"צ דף י"ח ע"ב, ר"ז אות ח':

א

לא) [סעיף ט'] מים של נט"י של שחרית וכו'. אסור ליהנות מהם גם לא יתן לבהמתו או לתרנגולים מן המים הללו. זוה"ק פ' וישב דף קפ"ד ע"ב כף החיים סי' ח' או' ז':

א

לב) שם ולא ישפכם בבית. וכן לא ילינם בבית. זוה"ק שם, ר"ז אות ט' גם צריך ליזהר דלפעמים מתמלא הכלי שנוטלים לתוכו על גדותיו מחמת ריבוי בני הבית ואז כשנוטלים בו עוד מוכרח שישפך ממנו על הקרקע ואם נזדמן שנשפכו מי הנט"י בקרקע אז ישפוך על הקרקע ההיא מים טהורים הרבה כדי לבטל מי הנט"י שנשפך שם. בן א"ח שם אות ח':

א

לג) מי הנט"י אסור לברך ולקרות כנגדם אלא ישפכם או יכסם. ברכ"י אות ד'. וכ"כ בספרו מו"ב סי' ב' אות נ"ז וקשר גודל סי' א' אות ה' וכ"כ ש"צ שם ע"ד. זכ"ל אות נון, שע"ת אות ח' בשם הנז' וכ"כ בן א"ח שם אות ט' ואם השליך לתוך כלי של מי הנט"י מים טהורים שיעור רביעית ודאי מותר לקרות כנגדם ולית ביה בית מיחוש כלל. רו"ח סי' ע"ז. ונראה הא דסגי בהטלת רביעית מים היינו לנטילת אדם אחד אבל לשני בני אדם בעי שני רביעיות ולשל שלש שלשה וכן לעולם כמו מי רגלים. עיין סי' ע"ז סעי' ב':

א

לד) [סעיף י'] נוטל כלי ש"מ ביד ימינו וכו'. וה"ה בנט"י לסעודה כמבואר בז"ח במדרש רות דף קכ"ב ע"ד ודקכ"ג ע"ב תליתאה וכו'. יע"ש, יפה ללב ח"ג אות ב' וכ"כ מחה"ש ריש סי' קנ"ח. בן א"ח פ' שמיני אות ד':

א

לה) שם נוטל ש"מ ביד ימינו וכו'. מסתברא דאיטר נמי ודאי צריך לעשות כן דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן לא בתר דידיה. א"א סי' קנ"ח אות א' וכ"כ עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ב' אות ב':

א

לו) כתב רמ"א דף שכ"ה דאם אחר מערה על ידיו יערה מימין לימין ע"כ. וטעם דימין שהוא רחמים. א"ר אות ה':

א

לז) [סעיף יא'] לא יטול וכו' פי' שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר וכ"מ בב"י בשם הזוהר שהטעם משום והזה הטהור על הטמא. מ"א סק"ח וכ"כ סולת בלולה אות ד'. ר"ז או' י"א:

א

לח) לא יטול ידיו ממשרתת אפי' יהודית הגם שנטלה ידיה תחלה מפני שהיא נדה כל זמן שלא טבלה והוא רוצה לטהר ידיו ע"כ לא יטול ידיו מנדה. מו"ב סי' ב' אות ס"א. וכ"כ בספרו קשר גדול סי' א' אות ב' וכן יש ליזהר שלא יטול ידיו מן העכו"ם, לב חיים ח"א סי' ס"ח וח"ב סי' ד' וסי' ו', והביאו בספרו רו"ח סי' ה' אות ו', ואשרי מי שיוכל ליזהר שלא יטול מאשה זרה הגם שהיא טהורה וכדפסק מר"ן בשה"ט אה"ע הי' כ"א סעי' ה' וז"ל אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה וכו' באיזה שמוש אמרו ברחיצת פניו ידיו ורגליו וכו' יעו"ש יפה ללב ח"א אות ט"ו. והא דכתב אשרי מי שיוכל וכו' אע"ג דמר"ן כתב אסור אינו אסור אלא ברחיצה של תענוג שמביאה לידי חבה אבל בנט"י של חיוב שאינה מביאה לידי חבה לית ביה איסור, משום הכי כתב ואשרי דאינו אלא זהירות בעלמא כדי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:

א

טל) שם לא יטול ממי שלא נטל וכו'. כתב הט"ז ס"ק ז' וז"ל ונ"ל דה"ה בנט"י לאכילה וכ"ש הוא שהרי התם עיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה עכ"ל אבל האחרונים דחו דבריו, א"ר אות ו' יד אהרן בהגב"י מאמ"ר אות ו' פרמ"ג במש"ז אות ז' נה"ש אות א' כסא אליהו אות ד' נוה שלום אות ז' וכתב שם המאמ"ר וכן נהגתי כמה פעמים ליטול ידי ע"י מי שלא נטל ידיו עדיין לאכילה:

א

מ) [סעיף יב'] אם שכשך ידיו לתוך כלי ש"מ עלתה לו נטילה וכו' כתב מ"א סק"ט ויברך על נטילת ידים כמ"ש סעי' כ"ב ופי' דבריו הלב"ש דר"ל על נקיות ידים אכן הא"א הניח דברי המג"א בצ"ע עי"ש והחיי"א כלל ז' אות ד' כתב דמברך ענט"י, ולענין דינא כבר כתבנו לעיל אות י' ואות י"א דבכה"ג אין לברך כלל משום דסב"ל עי"ש ועיין ביאורי הגר"א אות י"ב:

א

מא) שם אבל לא לרו"ר שעליהם. ואפילו שכשך ג"פ באלו המים לא מהני להעביר הרו"ר דהא מיד בפ"א נטמאו המים מהרו"ר ונעשו כשופכים, ב"י ולבוש ואחרונים:

א

מב) שם אם שכשך ידיו בג' מימות מחולפים יש להסתפק וכו'. וטעם הספק הוא דבגמ' לא אמרו אלא בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו ג"פ ושכשוך רחיצה מקרי אבל מדברי הזוה"ק נראה דלא מהני להעביר הזוהמה אלא ע"י עירוי כלי דוקא, ב"י לבוש ואחרונים:

א

מג) שם בג' מימות מחולפים יש להסתפק וכו'. וה"ה במטביל ידיו בנהר ג"פ חשוב כג' מימות מחולפים דקמא קמא אזלי והני אחריני נינהו' מ"א סק"י. מאמ"ר אות ז' חיי"א כלל ב' אות א' ר"ז אות י"ב. ונ"ל דה"ה במקוה דהטעם הוא מפני שמיד נטמאו המים וזה לא שייך במקוה באה"ט ס"ק י"ב. ועיין א"א ס"ק יו"ד ומש"ז אות ט"ו:

א

מד) אם תוחב ידיו בשלג ג"פ במקומות מחולפות בשעת הדחק יצא. עט"ז בשם הרשב"א. עו"ת אות ו' באה"ט שם. ועיין מג"א סי' ק"ס ס"ק ט"ז:

א

מה) אם הטביל ידיו במי מעיין עלתה לו נטילה אפילו אין בו מ"ס ומברך על נטילת ידים כמ"ש מרן בסי' קנ"ט סעי' י"ד וך' יעו"ש. וכ"כ נו"ש אות ב' בשם הרשב"א. חיי"א כלל ז' אות ד' וכ"כ בסידור ר"ז ואע"ג די"א דטבילה לא מהני להעביר רוח רעה א"ר אות ז' וכן פי' מחה"ש דברי המג"א ס"ק יו"ד דלא כעו"ת מ"מ לא הוי ספק ברכה כיון שלא נתקנה הברכה משום רו"ר כמ"ש לעיל אות ו' וכן מוכח מסעי' כ"ב דכתב דאם אין לו מים מקנח וכו' ויברך אע"ג שאינו מועיל לרוח רעה:

א

מו) שם יש להסתפק וכו'. וטוב שיחזור ויטילם כדינם מפני שאפשר שאין הרוח רעה מסתלקת מן הידים אלא ע"י עירוי ג"פ מן הכלי. ר"ז אות י"ב:

א

מז) [סעיף יג'] אם היה ניעור כל הלילה יש להסתפק וכו'. והרב מהר"ח הכהן תלמיד מהרח"ו זצ"ל פשיטא ליה דאין רוח רעה שורה עליהן וכן אם השכים קודם עלות השחר ונטל ידיו ויהי ער עד הבקר אין רו"ר שורה על ידיו. וכ"כ בס' דרך חיים למהר"ח מאוסטרא בשם האר"י ז"ל והרמ"ז עי"ש דף כ"ו ע"ד. ברכ"י אות ה' וכ"כ מקדש מלך פ' וישלח דף קס"ט ע"ב משם מהרח"ו זצ"ל. וכ"כ סילת בלילה ס"ק יו"ד עי"ש. וכ"כ דברי שלום שאלה מ"ח, אבל הרב יד אהרן בהגב"י כתב בשם האר"י ז"ל דאפילו בניעור כל הלילה צריך עירוי ג"פ, וכן הברכ"י בשיו"ב אות א' הביא בשם ס' תרומה חדשה כ"י לחד מרבוותא קמאי שכתב דהמשכים קודם אור היום ונטל ידיו יש לו ליטול ידיו קודם שיתפלל או שישב ללמוד דלינה פוסלת בנטילת ידים כדרך שפוסלת בקידוש ידים ורגלים, והביאו זכ"ל אות נון. ש"צ דף י"ז ע"ג. שע"ת אות י"ג. וכתב שם השע"ת לכן נראה לנהוג כמ"ש הרמ"א דיטלם בלא ברכה עי"ש. מיהו בשעת הדחק יש להקל כסברת המתירים:

א

מח) כתב עו"ש הרב דברי שלום דאף אם היה ניעור בתחלת הלילה וישן אחר חצות א"צ נטילה מכל וכל דכיון דכבר המשיך המוחין על ידי הברכות ועסק התורה כמו שעה שוב אין שליטה בהם דכבר הותש כחן ונתבטלו ע"י המוחין והתורה שעסק עכ"ל. וכ"כ אמל"י בקונטריס שפת אמת סי' מ"א. מיהו סיים שם דטוב להחמיר וצריך נט"י לשפוך ג"פ אבל בלא ברכה. וכן א"צ ליטול לתוך כלי אלא יכול ליטיל על הקרקע אם אין כלי לפניו, הרב בן א"ח (נר"ו) שם אות י"ג:

א

מט) שם בהגה, ויטלם בל"ב. כתב עו"ת אות ח' ונראה דאם טנף ידיו בלילה יכול לברך עי"ש וכ"כ א"ר אות ח' וכ"כ בהגהות חידושי רע"ק. אכן המאמ"ר ס"ק ח' השיג על הרבנים הנז' והעלה שאינו יכול לברך אף אם טנף ידיו עי"ש והביא דבריו הנוה שלום אות ט' וכתב וז"ל והגם שיש קצת לפקפק בדבריו מ"מ נכון שלא לברך דשוא"ת עדיף ובפרט בענין הברכה עי"ש:

א

נ) שם בהגה. ויטלם בל"ב. כתב א"ר ס"ק ח' בשם ב"א דאם ישן שינת עראי יברך משום דשייך ביה הפקיד פקדנו ביד הקב"ה ומחזירה לו אבל הוא ז"ל דחה דבריו וכתב שאף שכ"כ ב"י לא כתב זה אלא להרשב"א דס"ל טעם דברכת נט"י משום דאפקיד וכו' אבל להרא"ש אין מברך משום דאין מטונפות ידיו וס"ל להב"י דדברי הרא"ש עיקר ואם נאמר דנפסוק דיברך כשישן שינת עראי נראה דמטעם אחר אתינן עלה משום רו"ר אלא דלפי זה בעינן דוקא שתין נשמי דבפחות מזה אין רו"ר שורה כדמשמע בזוהר שהביא ב"י ועוד י"ל דאי לטעם משום רו"ר אף בודאי אין מברכין דלא מצינו ברכה אמילי דסכנתא כמ"ש רש"ל פכ"ה סי' מ"ז ומ"א וכ"כ בס' ברכת אברהם דף מ"ט וכן נוטין דברי רמ"א דף שכ"ו יעו"ש עכ"ל וזה דלא כמשמע בקי' ש"ע סי' ב' אות ז' דאם ישן בלילה שתין נשמי דיברך ענט"י ואע"ג דהחיי עולם על סעי' י"ג כתב דהש"ע ס"ל כהרשב"א ובישן שינת עראי צריך נט"י וברכה ע"ש מ"מ סב"ל:

א

נא) שם בהגה. ויטלם בל"ב. וכ"כ בסעי' י"ד וט"ו בספיקות אחרים דיטלם בל"ב עי"ש משמע מזה דבכל ס"ב אינו יכול לברך דאם לא כן היה לו לומר וא"צ לברך וכן משמע מדברי הש"ע בסי' ס"ז וז"ל אבל אם יודע שקראה אלא שהוא מסופק אם בירך לפניה ולאחריה אינו חוזר ומברך עכ"ל דמשמע דאינו יכול לחזור ולברך וכן העלה הרב זר"א ח"א סי' א' וכ"כ הפר"ח סי' תל"ב אות א' הא דאמרינן בכל מקום סב"ל ר"ל דלא מברכינן עי"ש וכ"כ מחב"ר אות ד' וכ"כ זכ"ל הל' ב' אות ס' בשם תה"ד סי' ל"ד דבפלוגתא דרבוותא בברכות לא מברכינן מספק כלל אלא א"כ ידענא דנהוג עלמא לברך עי"ש:

א

נב) [סעיף יד'] השכים קודם עמוד השחר וכו' וכתב הרב הקדוש מהר"א שרעבי ז"ל בס' דברי שלום שם בשאלה מ"ח דמי שקם בחצות ולא עבר עליו חצות בשינה א"צ נט"י בדילוג כי אין רו"ר שורה עליו אבל צריך נט"י משום נקיות כדרך נט"י לאכילה ויברך וכ"כ אמל"י שם אבל הרב בן א"ח שם כתב דצריך שיעשה נט"י גמורה כדת וכהלכה ויברך על נט"י ואע"ג דהגאון ר"ז בסידורו כ' דלא יברך ענ"י אלא מחצות הלילה ואילך כדין שאר ברכות השחר וכ"כ הרב מסגרת השלחן בשם הנז' וכ"כ עמודי השלחן על קצור הש"ע סי' ב' אות י"א מ"מ כיון דהרב בן א"ח כתב דיברך ודאי כי כן המנהג ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל אכן שמענו מהרב הנז' דאם הקיץ קודם חצות לשתות מים או לילך לבה"כ ולחזור ולישן צריך נט"י גמורה אבל לא יברך אך אם הקיץ סמוך לחצות וממתין עד שיהיה חצות כדי לברך ברכת השחר ולומר ת"ח אז מברך קודם חצות:

א

נג) אם היה ניעור עד אחר חצות לילה הן במשתה הן במלאכה ולא ישן אלא עד שעבר חצות גם זה כשניעור יעשה נט"י גמורה כהלכתה ויברך ענט"י ואע"ג דרבינו הרש"ש ז"ל כתב בנה"ש דף פ"ו ע"ב אם ישן אחר חצות לא שליט עליה רוח מסאבא ואין צריך נע"י הנה הוא סמך דבריו בזה על סניף אחר שכתב מפני שנתעורר בחצות והמשיך המוחין על ידי הברכות וכן נכדו מהר"א שרעבי ז"ל בשאלה הנז' סמך ג"כ על הברכות ועסק התורה ע"כ זה שהיה ניעור עד אחר חצות ולא בירך הברכות וישן אז גם לפ"ד רבינו הרש"ש ז"ל צריך נטילת ידים בברכה ורק אם אחר חצות קודם שישן ברך ברכת השחר ולמד תיקון חצות ועסק בתורה אז כשיקיץ משנתו בבקר יעשה נט"י ג"פ אבל לא יברך ענט"י ומיהו אם לא ברך ברכת השחר ורק עסק בתורה אני מסתפק בזה אם יברך ענט"י או לא ומנהג העולם לברך. בן א"ח שם:

א

נד) שם בהגה ויטלם בלא ברכה. עיין מ"ש לעיל אות מ"ז ודע הא דקאמר יטלם בלא ברכה היינו ג"פ כמו בתחילת נטילה. עו"ת אות ט' יד אהרן בהגב"י. ר"ז אות י"ד. קיצור ש"ע סי' ב' אות ח'.

א

נה) [סעיף טו'] ישן ביום וכו' דווקא ס' נשמי. לבוש. סדה"י מג"א ס"ק י"ד. ר"ז אות ט"ו קי' ש"ע שם. אבל פחות מזה אין צריך ליטול. א"ר ס"ק יו"ד ושיעור ס' נשמי הוא לערך חצי שעה. קיצור ש"ע שם. והמחב"ר בק"א כתב בשם חכם אחד שהוא יותר מחצי שעה ובשם הרמ"ע מפאנו בס' אלפסי זוטא פ' הישן כתב דשיעור נשימה אחת מתתר"ף בשעה. והביא דבריו הכר"ש:

א

נו) שם יש להסתפק וכו', אבל ה' דברי שלום שם בשאלה מ"ח כתב דאין הרו"ר שורה ביום. וכ"כ אמ"ל שם ומ"ש הברכ"י אות י' בשם זקנו מור"א אזולאי שכתב בשם מהרח"ו זצ"ל שהוכיח מלשון הזוהר דגם הישן ביום רוח רעה שורה עליו כבר ישבו הדב"ש שם. מיהו סיים שם האמל"י דהטוב והישר הוה דצריך נטילת ידים וגם צריך לשפוך ג"פ אבל לא יברך. וכ"כ בן א"ח שם:

א

נז) [סעיף טז'] דוד היה נזהר וכו'. כדי שלא יטעום וכו'. ולפי דעת המקו' הוא כי בחינת הו' שעות ראשונות של הלילה נקראים ס' נשמי והישן באותן הו' שעות ראשונות אותה השינה הן מעט הן הרבה נקראת ס' נשמי חסר חד ולא טעים טעמא דמותא והוא חי כנז' בזוהר פ' ויגש דף ר"ז ע"א ואפילו ישן אחר חצות אחר שיאמר הברכות ות"ח אין בכך כלום כמ"ש הרש"ש והבאנו דבריו לעיל סי' א' אות ז' וכן נכדו הרב מהר"א שרעבי הביא דבריו בשאלה הנז' וכ"כ ה' אמל"י שם בשם הרמ"ז:

א

נח) שם בהג"ה. ובגמרא פ' הישן משמע דדוקא ביום היה נזהר, עיין סי' רל"א. וז"ל שער הכוו' בדרוש יום שבת השינה בלילה היא טובה ומוכרחת והשינה בימי החול טובה לרשעים ורעה לצדיקים זולת אם יהיה איזה צדיק גמור גדול שבדורו וכו'. אבל השינה ביוה"ש היא טובה לצדיקים כי אין דבר רע שולט ביום שבת ואין חשש שיפסיד איזה עבור נשמת איזה צדיק על ידי השינה ואדרבה אפשר שירויח וימשיך עמו איזה עיבור נשמת צדיק ולכן נכון הדבר לישן ביום שבת אחר האכילה וכך הי' נוהג מורי ז"ל לישן ביום שבת אחר האכילה שיעור ב' וג' שעות כי אדרבא הוא מכלל עונג שבת עכ"ל. וכן כתב בס' פט"ח פרק כ"א. וכן כתב בס' משנת חסידים פ"א סוף אות י"ב במס' שארית יום שבת. ועיין דב"ש בשאלה הנז':

א

נט) [סעיף יז'] יש נוהגין לרחוץ פיהם וכו' והטעם מפני שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה, ב"י בשם הרד"א וכלבו. וכ"כ הלבוש. מיהו נראה שאם הוא אינו רוצה להכניס המים לפיו מפני שאינם זכים וצחים אין רחיצת הפה מעכב מלברך, לבוש, ובחענית צבור אסור להדיח פיו, עט"ז, וכ"כ פתחי עולם אות ל' בשם הנז' ועיין לקמן סי' תקס"ז סעי' ג':

א

ס) [סעיף יח'] אלו דברים צריכים נטילת ידים במים, כתב ט"ז ס"ק י"ג פי' במים דוקא ולא בנקיון בעלמא. וכ"כ מ"א ס"ק י"ז בשם המרדכי, וכ"כ א"ר ס"ק י"ב. ר"ז אות י"ח, זכ"ל אות נון. וכ"כ כס"א אות ו' וז"ל נ"ל דדוקא במים ולא כל מידי דמנקי דכולהו משום רוח רעה הם כנודע ואינו משום נקיות וכיון שכן בעינן דוקא מים כמ"ש מרן לקמן סעיף כ"ב וכ"כ הט"ז עכ"ל, אכן המחה"ש כתב על דברי מג"א הנז' וז"ל לאו כללא הוא דבנוגע בגופו מקום מטונף בידו אפילו רצה ללמוד אפילו לכתחילה א"צ מים ודי בנקיון עפר כמ"ש מג"א סי' צ"ב סק"ה עכ"ל וכ"כ תוס' שבת בהגהותיו, וכ"כ הנו"ש אות י"ב דבמ"ש בסי' צ"ב מוכרח לומר דלא קאמר דבעי מים לכתחילה אלא בהנך מילי דהוי משום רו"ר עכ"ל. אמנם לפ"ד הכס"א הנז' נראה דאין חילוק דכולהו צריך במים דוקא כיון דס"ל דכולהו משום רו"ר נינהו. וכ"כ הרב יפה ללב אות י"ח בשם הר' מו"ק. וכן נראה מדברי הלבוש ועי"ת אות י"א. וכ"נ דעת הפרמ"ג במש"ז ס"ק ט"ו דכולהו משום רו"ר נינהו ובעינן מים דוקא. ולכן נראה דיש להחמיר בכולהו ליטול במים דוקא אם יש לו מים מזומנים, וכ"כ חי"א כלל ב' או' ה' ועיין באות שאח"ז:

א

סא) שם הקם מהמטה וכו'. כתב סדה"י וז"ל ונ"ל שבכל אלו העניינים א"צ לערות עליהם מים ג"פ כי לא נזכר עירוי ג"פ אלא בנט"י שחרית אבל לא בדברים אחרים עכ"ל והב"ד הכנה"ג בהגב"י ומג"א שם, וכ"כ ר"ז שם, אכן העו"ת שם כתב עליו דאינו מוכרח יעו"ש. והמג"א סי' ז' כתכ משם ס' היכל הקודש דהיוצא מבה"כ צריך לערות עליהם ג"פ ומ"א שם חלק עליו וכתב דא"צ עי"ש. גם הא"ר אות י"ב כתב משם מקור חיים וז"ל היוצא מבהכ"ס אף שר"ר שורה עליו מ"מ אינה בת מלך וא"צ כלי וכן ההולך בין המתים צריך ג"פ אבל לא כלי, וכן המשמש מטתו אבל היוצא ממרחץ ונוטל צפרניו א"צ רחיצה ג"פ עכ"ל משמע מדבריו דביוצא מבהכ"ס צריך ג"פ אבל לא כלו וכ"כ הרב אש"א ס"ק י"ז והמחה"ש שם והכר"ש בשם הנז' עי"ש אבל הרב סלת בלולה ס"ק י"ד כתב משם מקור חיים הנז' דביוצא מבהכ"ס לא בעינן ג"פ, וכ"כ הגאון חיד"א במחב"ר אות ו' וז"ל הני מילי שעלו מן הרחצה לאו כולהו מטעמא חד נינהו דקם מן המטה והיוצא מבהכ"ס והמרחץ והנוטל צפרניו הוא משום רוח רעה השורה על הידים ומיהו לא שוו בשיעורייהו דהקם מהמטה צריך ג"פ אל כלי אבל יוצא מבהכ"ס ומרחץ והנוטל צפרניו א"צ ג"פ וכלי כי רוח הטומאה מעט, והולך בין המתים ונוגע במת צריך ג"פ וכן בתשמה"מ מפני הטומאה אבל חולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף בראשו הוא משום נקיות, מקור מים מהר"ח הכהן עי"ש באורך, וביציאת ביהכ"ס חזינן לרבנן קשישאי שרחצי ג"פ וגם רחצו פ"א אם חלצו בתי רגלים מעור שנוהגים בטורקיאה עכ"ל והב"ד שע"ת אות כ' וזכ"ל אות נון:

ב

סא) והרב סולת בלולה בס"ק הנז' כתב משם מקור חיים וז"ל דברים אלה אין כולה מט"א הקם מהמטה והיוצא מביהכ"ס ומהמרחץ והנוטל צפרניו הוא משום רו"ר השורה על הידים אבל אינם שווים כי הקם מהמיטה צריך ג"פ ותוך כלי אבל היוצא מבה"כ ומרחץ ונוטל צפרניו הוא אע"ג דצריך להיות עד הפרק א"צ ג"פ וכלי כי הרוח הטומאה מועט הוא והולך בין המתים והנוגע במת צריך רחיצה ג"פ וא"צ כלי וכן במשמש מטתו הוא מפני טומאה וזה מורה ג"כ הפחד שאינו שווה כי הפחד הוא כי נאחז בו הקליפה עד תום זה השיעור אמנם החולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף בראשו אין זה מפני רו"ר אלא מפני נקיות עכ"ל משמע מדבריו דביוצא מבהכ"ס א"צ ג"פ ובסי' ז' סק"א כתב בשם מקיר חיים הנז' וז"ל הדא דתימא כאשר לא נכנס בבהכ"ס קבוע אבל נכנס בבהכ"ס קבוע אשר שם רוח הטומאה בקבע ונהנה מההוא לכלוכא וטנופא והוא שורה מיד על האצבעות כמ"ש הזוהר (הובא לשונו סי' ג') אז צריך ליטול ידיו להעביר רוח הטומאה מעליהם ולא משום נקיות וצריך ליטול ידיו עד הפרק ג"פ רק שא"צ כלי וכיוצא בו דלא דמי לר"ר השורה בלילה עכ"ל וצ"ל לעיל שכתב משם מקור חיים הנז' דהיוצא מביהכ"ס א"צ ג"פ היינו מביהכ"ס שאינו קבוע וזה תימה על המחב"ר שהביא דברי המקח"י בסתמא דמשמע אפילו ביהכ"ס קבוע א"צ ג"פ רק רבנן קשישאי היו מחמירים על עצמם ולא זכר דברי המקח"י שהביא ה' סלת בלולה בסי' ז' הנז' וצ"ע במקח"י גופיה אך לא נמצא אצלינו, נמצינו למידין שלדעת הסדה"י והכנה"ג והמ"א ור"ז א"צ ג"פ בכולהו ולדעת היכל בקודש והי"א בהגב"י צריך ג' פעמים ביוצא מביהכ"ס ולדעת המקח"י שהביאו דבריו הא"ר והסו"ב והכר"ש צריך ליטול ג"פ ביוצא מביהכ"ס והולך בין המתים ומשמש מטתו אמנם הסו"ב פליג עליה ביוצא מביה"כ דאין צריך ג"פ וכן נראה דעת הא"ר והכר"ש ולפ"ד המחב"ר הנז" גם המקח"י ס"ל דביוצא מביהכ"ס א"צ ג"פ אלא שרבנן קשישאי היו מחמירים ולפ"ד השל"ה בשער האותיות אות ט' והרח"פ ז"ל בלב חיים ח"א סי' ס"ג והכף החיים סי' ז' אות כ"ו וברו"ח אות ג' והחסד לאלפים בכולהו צריך ליטיל ג"פ והוסיפו עוד הכף החיים והחס"ל דבעינן נמי בכולהו שיעור רביעית ושלא ילך ד' אמות ולעניין הל' נראה דיש להחמיר ביוצא מביהכ"ס והולך בין המתים ומשמש מטתו ליטול ג"פ והמחמיר בכולהו ליטול ג' פעמים קדוש יאמר לו:

א

סב) יש להסתפק בהני דבעינן ג"פ אי צריך נמי בסירוגין כיון שהם משום רו"ר או דלמא דווקא לרו"ר השורה על היישן בלילה בעינן סרוגין משום בת מלך ונראה דיש להחמיר, אח"כ ראיתי שכ"כ הרב בן א"ח בפ' תולדות אות ט"ז:

א

סג) שם והיוצא מבהכ"ס וכו' בכל אלי הדברים צריך ליטול ידו כל האפשר להקדים להסיר מעליו כח אותה הטומאה ולהסתלק ממנה, סדה"י הביאו כנה"ג בהגב"י, מג"א ס"ק י"ח. א"ר ס"ק י"ב. א"א אות י"ח. מיהו אין צריך להזהר בכל הנך לבלתי ילך ד"א בלי נטילת ידים רק בשינה, בן א"ח שם. והגם שכתבנו לעיל בשם כף החיים ובשם החס"ל דצריך להזהר בכולהו המנהג להקל אבל במ"ש דבעינן שיטול רביעית יש להחמיר בזה. וכ"כ הרב בן א"ח שם:

א

סד) כל הדברים הצריכים נט"י אפילו לא נגע רק באצבע קטנה צריך ליטול עד הפרק ולכל הפחות עד קשרי אצבעותיו אבל אם לכלך ידיו בטיט או ברפש א"צ לנקות אלא מקום המלוכלך בלבד. מש"ז ס"ק י"ח. וכ"כ פתחי עולם אות ל"א בשם הנ"ז:

א

סה) שם והיוצא מבהכ"ס וכו'. כתב הכר"ש בסי' ז' מדברי מג"א סי' רכ"ז ס"ק ב' מבואר ביוצא מבהכ"ס דוקא כשעשה צרכיו צריך נט"י הא לאו הכי אף מקבועה א"צ נט"י וה"ה יוצא ממרחץ שרחץ שם. וסיים ועיין פרמ"ג וראינו בפרמ"ג באש"א סי' ז' שכ"כ בתחלת דבריו ולבסוף סיים די"ל להמ"א דהיוצא מבהכ"ס קבוע בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו משום רו"ר ששורה שם ונדבק בידיו וכו' יעו"ש. גם הג' חיד"א בס' ברית עולם על ס' חסידים סי' תתכ"ג כתב בשם הזוהר דאם נכנס לבהכ"ס על הכניסה לבד שורה עליו רו"ר אפילו לא עשה צרכיו ע"ש. וכ"כ ה' כתם פז על הזוהר כי מיד בהכנסו לבהכ"ס שורה על ידיו, וכ"כ כף החיים סי' ח' אות ח"י וכ"כ עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ב' אות י"ד. בן א"ח שם. וכן היוצא מבית המרחץ אפילו לא רחץ. עמודי השלחן שם:

א

סו) גם המכניס ידיו לבד בבהכ"ס צריך נטילת ידים ג"פ. רו"ת סי' ג' אות ג' ובסי' ע"ו אות ב' אבל הרב בן א"ח שם כתב דסגי בפ"א מיהו סיים שם דהמחמיר ליטול ג' פעמים תע"ב.

א

סז) כתב ס"ח סי' תתכ"ג כשלוקח קנוח בידו לקנח עצמו וראה שלא הוצרך ולא עשה לא גדולים ולא קטנים והסיר מידו הקנוח אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו. והביאו א"ר סי' ז' אות א' רעק"א ע"ז הסעיף. פתחי עולם שם. ונראה דהיינו דוקא אם יש בזה הקנוח שום צואה או דבר מגונה. אבל אם הוא נקי א"צ. וכגון שלא נכנס לבה"כ כמש"ל או' ס"ה:

א

סח) שם והנוטל צפרניו. אפי' לא נטל כולם צריך נט"י. כס"א אות ז' בשם הרשב"ץ, וכ"כ פתחי עולם אות ל"ב בשם אה"ח וה"ה כף החיים סי' ח' אות ז"ך וסיים וה"ה בתגלחת דמשאיר שערות על ראשו ומגלח במקצת דצריך נט"י יעו"ש. ואפילו אינו נוטל צפרניו בידיו אלא ע"י אחרים ג"כ צריך ליטול ידיו, עיין לקמן אות צ"ב:

א

סט) שם והחולץ מנעליו. כתב עו"ת אות י"ב וז"ל משמע אפילו לא יגע בהן ובנגיעה סגי בנקיון בעלמא עכ"ל. אמנם המ"א ס"ק י"ט כתב דוקא אם חולץ בידיו הא לאו הכי א"צ. וכ"כ שכנה"ג סי' קכ"ח בהגה"ט אות ד', וכ"כ א"ר ס"ק י"ג, מאמ"ר ס"ק ט' ר"ז אות ח"י, חיי"א כלל ב' אות ה', עמה"ש על קי' הש"ט אות ט"ו:

א

ע) שם והחולץ מנעליו. ואפילו הם נקיים לגמרי. מג"א סי' קכ"ח ס"ק כ"ו, ר"ז שם אות כ"ז, ח"א שם, יפה ללב ח"א אות כ"א. פתחי עולם אות ל"ב:

א

עא) שם והחולץ מנעליו. וה"ה אם נגע בהן אחר שלבשן או אחר שחלץ אותם, מיהו אם נגע במנעלים חדשים שעדיין לא לבשם אדם מעולם אפי' פ"א לית לן בה וא"צ רחיצה כלל, יפה ללב שם, בן א"ח שם אות י"ז. נ"ל דתרתי בעינן נעל והלך בהם פ"א על הארץ, מור וקציעה:

א

עב) שם והחולץ מנעליו. כתב המעשה רוקח בח"ב בליקוטים שבסוף הס' אות א' וז"ל על עניין השירויאס שהם הבתי רגלים שהם תפורים עם אנפילאות שאלתי את פי המורה ה"ר אברהם יצחקי נר"ו מה דינם בענין הנגיעה אם צריך נט"י והשיב לי שטוב ונכון הוא להחמיר בדבר אלא שראה מי שמיקל בדבר ע"כ, ואני ראיתי להרב המורה החסיד שהיה נזהר הרבה בדבר עכ"ל, משמע מדבריו דאינו אלא מדת חסידות אבל מדינא א"צ, וכן שמענו מפי ידידינו הרה"ג רי"ח טוב (נר"ו) שאמר דמדינא א"צ ליזהר בנגיעת בתי רגלים שקורין בערבי ג'וראב:

א

עג) שם והנוגע ברגליו. ואפילו אם הרגלים הם רחוצים ונקיים גם כן צריך נט"י כי לדברי המקו' ז"ל דהר"ר שברגלים היא עזה מאד ולא תזוז ממקומה ע"י רחיצה כמ"ש לעיל אות ה' ולכך אפילו מנוקים הנוגע בהם צריך נט"י, וכ"כ מו"ק, וכ"כ ה' יפה ללב ח"א אות כ"ב בשם הנז':

א

עד) שם והחופף ראשו. דוקא אם חיכך תוך השערות שבראשו אבל אם נגע בשערות ולא חיכך א"צ נט"י דאין בנגיעה זוהמא כמו בגופו, ח"א כלל מ' אות י"ט וכתב שכן מוכח סי' קס"ב סעי' ח' מדברי רמ"א. וכ"כ א"ר עי"ש, וכ"כ ר"ז סי' קס"ב אות ב' וסי' קס"ד אות ב' וכ"כ היפ"ל אות כ"ג משם ה' בתי כנסיות, וכתב דהכי דייק לשון הרמב"ם שהביא מרן בסי' קס"ב ובסי' קס"ד עי"ש, וכ"כ עמה"ש שם אות י"ז:

א

עה) שם והחופף ראשו. כתב רו"ח אות ו' וז"ל וכמו כן בנוגע בשער זקנו ובפרט כשהוא סמוך לבשר שיש בו מלמולי זיעה וגם לפעמים מחכך בשער זקנו שנמצא בהם כנים והוי בכלל המפלא כליו דאפילו לא מצא כנה צריך נט"י ועוד כיון דקיי"ל ביו"ד סי' קי"ז דכל הנוגע בזיעה צריך נט"י משום סכנה חוץ מזיעת הפנים וכו' עכ"ל, ולענ"ד צ"ע דלמה יצא מקום הזקן מכלל הפנים דאין בזיעה ההוא משום סכנה ומ"ש דהוי בכלל המפלא כליו י"ל שאני התם כיון דבכוונה מכוונת מחפש אחר הכנים בחורים ובסדקים חיישינן דילמא נגע בכנה בידיו ולא ראה בעיניו אבל הכא אין כוונתו רק לחכך ולא שכיח כ"כ כנים דחיישינן דבאקראי בעלמא דילמא נגע וכן העולם אינם נזהרים בזה, ועיין לקמן אות צ"ח:

א

עו) שם וי"א אף ההולך בין המתים, היינו בית הקברות. תשובת מהרי"ל סי' כ"ג, מ"א ס"ק ב', חיי"א שם. ר"ז אות י"ח. קי' ש"ע סי' ב' אות ט':

א

עז) שם ומי שנגע במת, משמע דאה הלך אצל מת א' א"צ נטילה מיהו נהגו ליטול אפילו נכנס למת א' וה"ה למלוין אותו, מ"א ס"ק כ"א. ר"ז שם חי"א שם. קי' ש"ע שם. ונוהגים לרחוץ אפילו אם ילוונו ד"א בשעת הוצאתו מביתו בחזרתו ממנו אע"פ שלא הלך לביה"ק. יפ"ל ח"ג חי"ד סי' שע"ו אות ב'. ויראה חוץ לד"א מן המת א"צ נטילה, א"א אות כ"א, עמה"ש שם אות י"ט. וכ"כ פת"ע אות ל"ג:

א

עח) כתב שכגה"ג ביו"ד סי' שע"ו אות י"ד וז"ל מנהגינו שלא לקנח הידים מאותה רחיצה אלא מניחים שיתנגבו מעצמם ולא שמעתי טעם נכון לזה עכ"ל, וכתב עיקרי הד"ט ביו"ד סי' ל"ה אות ע' בשם פחד יצחק ע' ק' שראה רבותיו מהר"י בריא"ל והריב"ק שהיו מקנחים אותם וכך היה נוהג כמותם יעו"ש והב"ד סידור בי"ע בדיני חזרה מבה"ק אות ד'. יפ"ל שם. וכתב שם היפ"ל שיש נוהגים כן בימות החורף אבל בימות הקיץ מניחים כך בלי ניגוב, וכ"כ בן א"ח שם אות ט"ז שיש להקל בעת הצינה עי"ש:

א

עט) בשעת רחיצת הידים בחזרתם מן המת מקפידים שלא ליקח הכלי מיד הרוחץ. ביל' ביו"ד שם. חידושי רע"ק שם, וכ"כ חכ"א כלל קמ"ד אות ל' בשם מענה לשון, ונ"כ א"ר בא"ח סי' רכ"ד ס"ק ז':

א

פ) כתב רמ"א ביו"ד שם וז"ל ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג' פעמים ומנהג אבותינו תורה היא עכ"ל וכתב עליו יפה ללב שם אות ג' וז"ל ומנהגינו להקפיד שלא ליכנס אפילו לביתו קודם שירחץ וכו' עי"ש. וכן משמע מלבוש שם ושכנה"ג שם בהגה"ט אות י"ט שכתבו סתם שלא ליכנס לבית קודם שירחץ משמע אפילו לביתו:

א

פא) שם ומי שנגע במת. וה"ה נמי מי שנגע בעכו"ם או בישראל מומר שהם בחייהם כמתים שצריך נט"י. יפה ללב ח"א אות כ"ד בשם לב חיים ח"ב סי' ו' וכן הוא ברו"ח אות ב'. וכתב שם יפה ללב וז"ל ונראה פשוט דה"ה נמי במי שנגע בבע"ח טמאים שצריך נט"י עכ"ל. ואע"ג דר"ז סי' צ"ז אות ג' כתב דהנוגע בב"ח טמאים אין צריך נטילת ידים מ"מ יש להחמיר היכא דאפשר:

א

פב) שם ומי שמפליא כליו. אפילו לא נגע בכנה שלא מצא, מג"א ס"ק כ"ב, א"ר ס"ק י"ג, ר"ז שם, חי"א שם, קיצור ש"ע סי' ב' אות ט':

א

פג) שם ומי שמפליא כליו, ומכ"ש אם הוא מפליא שערותיו של זקנו ושל הפאות להוציא את הכנים שחייב בנט"י אפילו לא מצא דלא גרע מדין זה דהמפליא כליו, יפה ללב שס אות כ"ה בשם תורה וחיים למהרח"ף ז"ל. וכתב עו"ש דאפילו לא הפליא כ"א לחפש אחר פרעושים כמנהג בני אדם צריך ליטול:

א

פד) והנוגע בכנה. כתב יפה ללב שם אות כ"ו וז"ל ובעט"ז לקמן סי' ז' כתב וההורג כנה עי"ש דש"מ דדוקא אם הרגה דאיכא מידי דלכלוך ומיאוס יותר אבל בנוגע לבד א"צ נטילת ידים ואנן נקטינן לחומרא אפילו בנגיעה לבד כפשט דברי מרן וכמ"ש בב"י בשם מוהרי"א ז"ל וכ"כ הלבוש ז"ל ועיין בא"ח די"ד ע"ב שכתב וז"ל דלא יגע בכנה ולא בפרעוש וכו' ואם נגע יטול או ישפשף יעו"ש עכ"ל וכ"ה פשט דברי האחרונים שכ' הנוגע בכנה, ר"ז שם, חי"א שם, קיצור ש"ע שם, ועיין שע"ת אות כ' שכתב הנוגע בפרעוש די לו בנקיון בעלמא וכ"כ עמה"ש שם אות ט"ז בשם הנז':

א

פה) שם והנוגע בגופו בידו. היינו במקומות המכוסים לפי שיש שם מלמולי זיעה כמ"ש סעיף כ"א אבל אם רחץ גופו היטב ולא נשאר בו שוה טינוף א"צ נטילת ידים, כ"כ הרב יוסף פלאג'י (נר"ו) בתשובה שבסוף רו"ח ח"ב עי"ש

א

פו) שם והנוגע בגופו בידו. כתב ח"א כלל מ' אות י"ח וז"ל נגע ביד א' במקום מטונף א"צ ליטול אלא אותו יד ואפילו באמצע סעודה כ"מ בפסחים קט"ז בתוס' בד"ה כל שטיבולו וכו' ובתו' יו"ט פ"א דידים מ"א ובסי' ק"ע עכ"ל וכ"כ הר"ז בסידורו בהל' נטילת ידים לסעודה אות י"ז וז"ל ואם נגע במקום מכוסה צריך לחזור וליטול היד שנגע בה כהלכה עד הפרק עכ"ל, וכ"כ עמה"ש על קי' הש"ע סי' מ' אות כ"ג בשם מסגרת שש"ש וכ"כ הארץ חמדה באזהרות שהעולם נוהגים שהם נוגעים במקומות המכוסים ואינם נוטלים כדינו רק מקנחים ידיהם או נותנים אותו אצבע הנוגע במים וזה לא מהני דצריך לפחות ליטול כל היד עד קשרי אצבעותיו ואפילו אינם נוגעים רק באצבע קטנה וכו' עי"ש, אכן ה' יפה ללב ח"א אות ז"ך כתב בשם מור אביו ז"ל בלב חיים ח"ב סי' ז' דאפילו נגע באחד מכל אלה שצריך נטילת ידים בידו א' יש לו ליטול השתי ידיו וסיים שכן כתב בשל"ה עיין בו והכי נהוג עלמא עכ"ל, ולעניין דינא יש לפסוק כס' א' והמחמיר כס' אחרונה תע"ב:

א

פז) שם והנוגע בגופו בידו. האי בידו שכתב כאן לבסוף קאי אכולהו שכתב לעיל דהיינו החולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו ומי שנגע במת ומי שמפליא כליו והנוגע בכנה ועד אחרן במ"ש והנוגע בגופו איירי שחלץ ונגע בכולהו בידו ממש כמפורש כאן אבל אם היה בדבר אחר שלא נגע ידו ממש בהן א"צ לטילת ידים, יפה ללב שם. וכ"כ מג"א סי' צ"ז ס"ק ז' דיכול ליטול כנה על ידי בגד וא"צ נט"י, וכ"כ ר"ז שם אות ג'. וכ"כ חיי"א כלל כ"ב אות ח' דמותר ליגע במקומות המכוסים באדם או לחכך ראשו ע"י בגד עי"ש, וכ"כ השו"ג סי' יו"ד אות י"ז שראה כמה ת"ח שמשליכים על כתפיהם סודר או מפה גדולה כדי לקנח הזיעה או הידים או מי שהוא רוצה לחוף ראשו או הגוף כדי שלא ליגע בידים וכו' עי"ש וכ"כ היפה ללב שם בשם הא"ח בהל' תפלה אות ט"ז דף י"ד ע"ב עי"ש:

א

פח) מי שנוגע בכלי השתן או בכלי צואה אם הוא נקי אי צריך נטילת ידים עיין לקמן בש"ע ס"ס מ"ג ונלע"ד דל"מ אם הוא של מתכת וזכוכית שא"צ נטילת ידים מדינא אלא אפילו הוא של חרס שאסור לקרות ולומר דברי קדושה כנגדו עכ"ז כיון שהוא נקי ובר ואינו טופח ע"מ להטפיח ממ"ר וצואה א"צ נטילת ידים, וכן מתבאר מת' ה' זקן אהרן סי' ע"ב דמי שנוטל כלי השתן בידו ויש בו טופח ע"מ להטפיח נטמאו בו הידים וצריך מי שנגע בהם לרחוץ עד שיוכל להוציא מפיו ד"ק וגם לפניהם אסור וכו' וכתב עוד וז"ל וכיון ששמות הקודש אפילו בל' חול אסורים היאך יעלה על לב אדם להזכיר ולהשבע בהם וידו אוחזת בעקב הטומאה רח"ל יעו"ש, ועכ"פ לומר ד"ק או אם יש לו תפילין בראשו להחמיר ובפרט אם היא של חרס, רו"ח אות ד':

א

פט) שם ומי שעשה א' מכל אלו וכו' ואם אינו ת"ח יצא מדעתו. שמעתי דבא לידי חטא דאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. א"ר ס"ק י"ג. חיי עולם על הי"ח:

א

צ) שם ומי שעשה וכו' ולא נטל וכו'. כתב מאמ"ר ס"ק יו"ד וז"ל נלפק"ד דהיינו דוקא באם לומד ומתפלל בלא נטילת ידים אבל אם הולך לעסקיו או כיוצא בו לל"ב וכ"מ ממ"ש ב"י בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל בדין ברכות השחר וכן מבואר ממ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה סי' צ"ב סעי' ז' וממ"ש שם מג"א דלד"ת די בנקיון אעפ"י שיש לו מים משמע דכשאינו לא לד"ת ולא לתפלה אפילו נקיון א"צ והכי מסתבר עכ"ל. משמע מדבריו דבכולהו אם הולך לעסקיו בלי נטילת ידים לל"ב ואע"ג דאית בהו משום רוח רעה לכ"ע כמ"ש לעיל אות ס' וס"א אמנם הרב נו"ש אות י"ב אחר שהביא דברי המאמ"ר הנז' כתב עליו וז"ל ול"נ דהיינו דוקא במידי דמשום נקיות כגון חולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופץ בראשו וכיוצא. אבל בהנך אחריני דאית בהו משום רוח רעה אפילו אינו לומד צריך ליטול ידיו וכן מוכח מהראיה שהביא איהו גופיה מדברי המג"א רסי' צ"ב דשם איירי במידי דנקיות וכו' אבל במידי דיש בהם משום רוח רעה צריך ליטול עכ"פ ועיין מ"ש מ"א ס"ק י"ח גבי היוצא מבהכ"ס ודוק עכ"ל. הנה מה שציין על מ"א כוונתו להביא ראיה דמידי דהוי משום רוח רעה צריך ליטול אפילו אינו לומד דז"ל מ"א שם בשם סדה"י ירחץ תכף כמו בשחרית עכ"ל והיינו משום רו"ר וז"א דהא הסדה"י כתב בכל אלו הדברים צריך ליטול תכף כמ"ש לעיל אות ס"ג וי"ל דזהו דוקא לכתחילה וגם המאמ"ר מודה דלכתחלה טוב להחמיר:

א

צא) [סעיף יט'] המקיז דם מהכתפים וכו' ואיני יודע אם בכלל זה מה שקורין שרעפין או באנקיס וכן עלוקה שקורין איגל או פיאווקעס אם צריך ליטול ידיו ויראה דאין טורח כ"כ ויטול ידיו גם לזה. פרמ"ג א"א אות כ"ב:

א

צב) שם המגלח ולא נטל וכו'. כתב יפה ללב ח"א בקונ"א הנקרא יושר לבב אות י"ח וז"ל מדכתב המגלח ולא כתב המתגלח משמע דוקא מי שמגלח את עצמו בידו אבל המתגלח על ידי זולתו א"צ ליטול וכן יש לדקדק גבי נטילת צפרנים דכתב בסמוך הנוטל צפרניו ולא נטל וכו' אבל העולם נוהגים ליטול ידיהם אפילו שהוא מתגלח על ידי אחר שזה הוא הווה ורגיל ונראה ק"ו הדברים ממש"ל בסי' קס"ג ס"ב בדין המאכיל וכו' יעו"ש עכ"ל. ונראה דבחנם נדחק דלשון המגלח משמע בין אם גלח עצמו בידו בין גילחו לו אחרים וכן י"ל גבי הנוטל צפרניו. וכתב עוד שם והמגלח לאחרים הוא צריך ג"כ נטילת ידים דלא גרע מהחופף ראשו והנוגע בגופו בידו דצריכים נטילה עכ"ל. אמנם הנוטל צפרני אחרים א"צ ליטול דהא הנוטל צפרניו על ידי אחרים הוא צריך ליטול משום רו"ר השורה על הידים כמ"ש לעיל אות ס"א אבל הנוטל צפרני אחרים למה צריך ליטול ואי משום דנוגע בצפרנים אין בהם מיאוס כדאי' במו"ק דף י"ח ע"א. וכ"כ הריא"ז הביאו באה"ט סי' תקל"ב סק"ב:

א

צג) שם המגלח ולא נטל וכו' לא שנא בין אם העביר שערו על ידי תער או ע"י מספריים דגם המעביר שערו ע"י מספריים נקרא גלוח, עיין טור א"ח סי' תקפ"א וש"ע יו"ד סי' ש"ץ סעי' ג':

א

צד) [סעיף כא'] צריך ליזהר בתפלה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך. משמע מדברי מרן ז"ל שוק וירך אפילו הם מגולים אין ליגע בהם. נו"ש אות ט"ו, רו"ח אות ו':

א

צה) שם לפי שיש שם מלמולי זיעה. וכן יש ליזהר שלא ליגע בבגד שיש שם זיעה הרבה כגון בצד הפנימי של הכובע, עמה"ש על קי' הש"ע סי' מ' אות כ"ג בשם בה"ל, וכ"כ רו"ח שם וז"ל ולפז"נ דיש ליזהר ג"כ מליגע בכובעים כשהוא הרבה מזיעה שיש ממשות מזוהמא ואם ידחוק בצפורן יוצא מלמולי זיעה דצריך נט"י אכן כשנוגע בזיעה לבד שיוצא מידיו ומזרעותיו עד הקובדו שאז הוא נקרא מקום מגולה כמ"ש הב"י בשם הכלבו לקמן בסי' צ"ב או אם נוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל הזיעה והוא לח ואפילו טופח ע"מ להטפיח מחמת הזיעה נראה ברור דכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשות זוהמא ליכא חששא כלל עכ"ל:

א

צו) שם לפי שיש שם מלמולי זיעה, ובזיעה יש סכנה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים יו"ד סי' קי"ו סעי' ד', וסימן לדבר בזיעת אפיך תאכל לחם, עט"ז, באה"ט ס"ק כ"ו:

א

צז) שם וכן שלא לחכך בראשו. וכן שלא ליגע בצואת האוזן והאף כי אם על ידי בגד כמ"ש בהג"ה סי' צ"ב סעי' ז' וכ"כ האחרונים, ר"ז שם, חי"א כלל כ"ב אות ט' עמה"ש על קי' הש"ע סי' מ' אות כ"ג. וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות בענין ברה"ש וז"ל גם הזהירני מאד מורי ז"ל שלא להכניס האצבע בתוך האזנים כדי לנקות הזוהמה שבהם בתוך התפלה כלל מהתחלת הברכות עד גמר עלינו לשבח ואם עשה כך צריך נט"י עכ"ל, וכ"כ כף החיים סי' ח' או' ל' ויפה ללב ח"א סי' צ"ב או' יוד בשם אור צדיקים דהמכניס אצבעו באזנו ובחוטמי צריך נטילת ידים ודלא כהמו"ק (הובא ברו"ח אות ג' וביפה ללב שם). גם המחב"ר שם אות ד' כתב וז"ל המו"ק הקל בנגיעת צואת האף כי רמי ליה בידו ולא נהירא עכ"ל, והביאו שע"ת שם וש"צ דף ק"י ע"ד, וסיים שם כף החיים ול"ד מכניס אלא ה"ה נמי אם קנח במפה או בקיסם לא יגע בזוהמא היוצאת מהם דמה הועיל בזה אחר שנגע ע"כ. ודווקא כשהיא רכה ולחה אבל יבשה ודאי לא חמירא מצואה ממש. יפה ללב שם, ועיין להרו"ח שם שכ' שמדברי ס"ח סי' רנ"ב ושל"ה דף ר"ן ע"ב נראה דהמקנח חוטמו א"צ נטילת ידים אלא די בקינוח עי"ש. ויש לסמוך על זה היכא דלא אפשר:

א

צח) שם אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו וכו' משמע בהדיא מפשט הלשון דמה שהוא חוץ לכובע שמשימים על הראש והוא מגולה אין להקפיד ולא שנא בין אם יש שם שער בין אם הוא מגולח והטעם משום דהזיעה אינה מזקת אלא א"כ יש בהזוהמא כמ"ש בהג"ה ובט"ז ס"ק ט"ו ומקומות המגולים כיון ששולט שם האויר אין בזיעה ההיא שום זוהמה ואפילו יש שם שער ג"כ שולט האויר ומשו"ה אינה מזקת ודלא כהמאמ"ר שכתב באות י"א שאפשר לחלק בין אם יש שער למגולח יעו"ש:

א

צט) שם ומקום המגולה שבזרועותיו אין להקפיד, מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קוב'דו ובצוארו עד החזה, ב"י סי' צ"ב בשם הכלבו, ט"ז שם סק"ב. מג"א כאן ס"ק כ"ג, א"ר אות י"ד, סלת בלילה אות ב' וכתב מחה"ש על זה וז"ל ולענ"ד דהכל לפי המדינה ודרך לבושיהם דמקום שיש להם כתונת שרחב בית היד וכן אין כורכין סביב הצואר א"כ נשאר עד השיעור שכ' מ"א ע"פ הרוב מגולה וליכא שם מלמולי זיעה אבל במקום שכורכין מטפחת סביב צוארם ובית יד של כתונת שלהם קצר א"כ גם אלו מקומות ע"פ הרוב מכוסים ויש גם שם מלמולי זיעה עכ"ל וכ' ה' בן א"ח שם אות י"ז וז"ל ויד שמאל אפילו אם נוגע בפרק הסמוך לזרוע שמניח שם תפילין עד אחר שני שלישי הפרק ההוא חשיב בכלל המקומות המגולים וא"צ רחיצה כלל אבל יד ימין שאין מניחים בה תפילין של יד אם נגע באותו פרק שאחר פרק הזרוע צריך רחיצה דחשיב מקומות המכוסים כיון דאין דרך למשמש שם וכן האשה ג"כ חשיב הפרק ההוא בשתי ידיה בכלל המכוסים ואם נגעה צריכה רחיצה ובמקום שדרך הנשים לכסות פירקי זרועותיהם הסמוכים לכף שדרכם להניח לולאות סמוך לכף בראש הכתונת שתהיה הכתונת מכסה כל הזרוע אז גם אם נגעה בזרועה צריכה רחיצה משום נקיות וכן הדדים בזמן שמניקת את בנה שדרכן להיות מגולין תמיד אם נגעה בהם א"צ רחיצה אבל אם אינה מניקת שדרכן להיות מכסות אותם לגמרי אז הם בכלל מקומות המכוסים וצריכה רחיצה אם נגעה בהם עכ"ל, משמע מדבריו דאם דרך האנשים גם כן להניח לולאות בראש הכתונת סמוך לכף אם נגע ביד שמאל עד שני שלישי הפרק הסמוך לזרוע א"צ רחיצה כיון שמגלה אותם בשעת הנחת תפילין וממשמש בהם לא חשיב ממקומות המכוסים אבל אם נגע ביד ימין אפילו בזרוע צריך רחיצה כיון שדרכן להיות מכוסים וכדברי המחה"ש:

א

ק) [סעיף כב'] אם אין לו מים יקנח ידיו בצרור וכו' או בקורה. ס"ח, מ"א ס"ק כ"ד. ר"ז סי' צ"ב אות ד', נה"ש אות ב', או בכותל, ש"ע סי' צ"ב סעי' ז' ור"ז שם אות ה', ש"צ דף ק"י ע"ד. וכ"כ יפה ללב בקו"א אות ב' בשם ש"צ ולא זכר שכ"כ בש"ע, ואפילו במפה, חי"א כלל ז' או' ב', ואם הוא בספינה מקנח בדפניה או בבגדים קשים, וכן אתה דן בשבת שאין רשאי בטלטול צרור או עפר, שתילי זתים או' ל"ג בשם כ"מ פ"ג מהק"ש:

א

קא) שם יקנח ידיו בצרור וכו' וצריך לקנח ג"פ דומיא דמים, שכנה"ג בהגה"ט אות ז' בשם ברכת אברהם סי' פ', והביא דבריו עו"ת אות י"ג וכתב עליו וז"ל ולענ"ד אינו נראה כיון דלא מהני לרו"ר למה לי ג"פ בנקיון בעלמא סגי עכ"ל, ועוד הביא דבריו כס"א אות ט' וכתב עליו וז"ל ואחר המחילה רבה אישתמיט ליה דברי מרן ז"ל בב"י שכתב ע"ד הרשב"א ז"ל בת' דמשכשך ידו לתוך כלי כתב עליו דהיינו דוקא כדי להתפלל אבל להעביר רוח רעה לא מהני ובעי ג"פ על ידי עירוי ושכשוך ידים בכלי אפילו כמה פעמים לא חשיב אלא פעם א' א"ד ז"ל, והוא מדויק מדברי הזוה"ק, מעתה איך כתב הרב דאם מקנח ידיו בצרור ועפר צריך שיקנח ג"פ כמו מים דהא באמת קנוח בעפר וצרור לא מהני אלא לתפלה ולא להעביר רוח רעה כמ"ש מרן בסעי' זה וא"כ למאי נ"מ קנוח בעפר ג"פ דהא בפ"א סגי דאינו מועיל אלא לתפלה ולתפלה ולק"ש בפ"א סגי כמ"ש מרן עכ"ל. גם המאמ"ר אות י"ב כתב לדעת מרן א"צ לקנח ג"פ דכל שאינו לרו"ר אלא לנקיון סגי בפ"א ותמה על שכנה"ג עיי"ש, אבל הא"ר ס"ק ט"ו הביא דברי העו"ת וכתב עליו וז"ל ולא עיין אלא בשכנה"ג ולא בברכת אברהם גופיה דף מ"ט דכתב כן לתירוצא קמא דמהני נמי לרו"ר אבל לתירוצא בתרא דלא מהני לרו"ר אלא מים לא בעינן ג"פ ולכתחילה נראה לחוש לתירוץ קמא עכ"ל. גם ה' יפה ללב ח"א אות ל"ג אחר שהביא דברי העו"ת כתב וז"ל אלא דלפי מ"ש המאיר לארץ ס"ק צ"ג על מ"ש מר"ן אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן בשם הא"ר ושכנה"ג בשם הב"א לחד תירוצא שמועיל גם לרוח רעה עי"ש א"כ אינו כ"כ מן התימה מ"ש דצריך לקנח ג' פעמים ונכון הדבר כשלא ימצא מים כלל עכ"ל:

א

קב) שם יקנח ידיו בצרור וכו'. לא שנא אם הם מלוכלכים לא שנא שהסיח דעתו. טור סי' צ"ב וצ"ע מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח הדעת וצ"ל דדילמא מודבק בו מעט זיעה או צואה ויתקנח, מג"א שם סק"ג:

א

קג) שם יקנח ידיו בצרור וכו', וצריך לנקות אף גב היד ועד הפרק. פרמ"ג במש"ז ס"ק ט"ו:

א

קד) שם אם אין לו מים וכו'. ואם אין לו מים כל כך ליטול ידיו ג"פ כראוי יטול פ"א ויברך ענט"י הגם דלא מהני לרו"ר כי הברכה לא נתקנה בשביל העברת הטומאה מעל ידיו בלבד אלא לפי שצריך להתקדש בקדושתו של הקב"ה ולהעביר הטומאה מעל ידיו ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי וככהן שמקדש ידיו מן הכיור ולכך מברכין אשר קדשנו וכו' ולקדוש ידים די בפ"א. ר"ז בסידורו וכ"כ הג' רעק"א בהגהותיו דש"ע ע"ד המג"א ס"ק ב' עי"ש ומ"מ צריך שיזהר לשפוך רביעית על ב' ידיו כאחת מאחר שאין נוטל ידיו אלא פ"א, ר"ז שם.

א

קה) שם ויברך על נקיות ידים וכו'. כתב המג"א ס"ק כ"ה וז"ל צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך ענט"י וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' קצ"א ובסי' תשנ"ד עי"ש דעיקר הציווי ליטול מן הכלי (ולכן מברכין ענט"י ע"ש הכלי שקבעוה חכמים לשיעור נט"י והיה שמו נטלא מחה"ש) ולכן אין אנחנו מברכין ענט"י לתפלת מנחה משום דדי בנקיון עפר וא"כ למה פסק כאן על נק"י (הא לא נצטוינו על נקיות גרידא אלא נצטוינו על הנט"י מחה"ש) עמ"ש ס"א ועס"י קכ"ח ס"ו עכ"ל, והביא דבריו הישי"ע אות ה' וכתב דכונתו דלא יברך כלל כיון דא"א לברך ענט"י וברכת על נק"י הוא ברכה שלא תיקנו חז"ל דעיקר הציווי ליטול מן הכלי ולכך אין מברכין בתפלת המנחה כיון דדי בנקיון עפר אינו מברך א"כ ה"ה באין לו מים כיון דדי בנקיון אין לברך על נק"י כיון דלא מצינו נוסח ברכה זו. וכ"כ חיי עולם ע"ד מג"א ס"ק י"ט, ואף שכתב שם הישי"ע על דברי המ"א אם לדין יש תשובה עי"ש, מ"מ סיים שם לדינא מהראוי שלא יברך משום דסב"ל.

א

קו) [סעיף כג'] לא תקנו נט"י אלא לק"ש ולתפלה. אפי' העומד מלימוד לתפלה צריך נט"י כמ"ש בהג"ה ס"ס רל"ג, וכ"כ יפה ללב ח"א אות ל"ד בשם עט"ז סי' א' ולא זכר שכ"כ בהג"ה, וכ"כ בשכנה"ג סי' צ"ב בהגב"י אות ג' משם מוהרי"ל אבל הוא ז"ל כתב וז"ל ולא ראיתי למורי הרב ולשאר גדולי הדור נזהרים בזה עכ"ל, ונכון להחמיר היכא דאפשר:

א

קז) שם אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילת ידים וכו', בס' הזוה"ק אסר בפי' כמ"ש הרב מהר"ם די לונזאנו בדרך חיים דף ק"ב והביאו הכנה"ג וכזה ראיתי למור זקנינו ז"ל בס' אור החמה כ"י משם מהרח"ו זצ"ל דבזוה"ק מוכח דלא כמו שפסק בש"ע, ברכ"י אות ח', והביא דבריו הש"צ דף מ"ד והזכ"ל אות נו"ן והשע"ת אות ל', וכ"כ היפה ללב סי' מ"ז אות ט' בשם הזוה"ק דאסור לברך בלא נטילת ידים ואפילו לקרות בתורה ואפילו מלה חדא אסור עי"ש, וכ"כ ר"ז במה"ת סי' א' אות ז'. ומ"מ אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג"פ כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה חלילה לו ליבטל מד"ת עד שיאיר היום ויטול ידיו ג"פ אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקה ויברך וילמוד כדין התלמוד והפוסקים, ר"ז שם, ועיין לעיל אות ק"ד ואות ק"ה:

א

קח) כתב הט"ז סי' ס"ב וז"ל מי שצמא בלילה במטתו שא"א לו ליטול ידיו ולברך יהרהר הברכה בלבו וישתה וכו' עכ"ל. וכ"כ הסלת בלולה שם ס"ק ד' וכ"כ ח"א כלל ה' אות ט"ז, אכן הא"ר שם ס"ק ד' חלק על הט"ז דאינו יכול להרהר אלא ינקה ידיו בכותל או בצרור או בכל מידי דמנקי ויכול לברך עי"ש, וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ל"ח עי"ש. וכן העלה בשו"ת מהר"י מברונה סי' ס"ה, וכ"כ הברכ"י שם בשם שו"ת מהר"י זיין וכתב עליו הוא ז"ל ואולם לפי מאי דכתבינן לעיל סי' ד' אות ח' בשם מהרח"ו ומהר"ם די לונזאנו דכפי הזו' אסור לברך כשרו"ר עודנו עומד על ידיו נראה פשוט דלא מהני בנקיון כפים במטלית וכיוצא דלהעביר רו"ר צריך נט"י ג"פ וע"כ אם הוא אנוס שאינו יכול לרחוץ העיקר שיהרהר הברכה בלבו וכמ"ש הט"ז וכו' ויר"ש יאנוס וידחוק עצמו לעמוד על עמדו וירחוץ ידיו ג"פ ויברך ברכה שלמה כתקנה עכ"ל, והביאו דבריו הש"צ שם והזכ"ל ערך ברכה אות נון ושע"ת כאן אות כ"ח, וכ"כ פרי האדמה ח"א דף ט"ו דאם אינו יכול ליטול ולברך דאז אח"כ לא יוכל לישן אזי יוכל להרהר הברכה בלבו ויוצא וכמ"ש הט"ז עי"ש, וכ"כ בנו הרב בס' ברכות המים בסי' זה וכ"כ השו"ג חא"ח בכללים נפרדים או' קכ"ה והביאו עקרי הד"ט סי' א' או' כ"ב וכן העלה להל' בשו"ת זכור ליצחק סי' א' יעו"ש, וכ"כ מהרח"ף ז"ל בס' כף החיים סי' ח' אות ח', ויעו"ש שהביא בשם כמה פוסקים. ומ"ש בס' תפלה לדוד דף פ"ג ע"ב משם שער המצות דישתה קודם שישן פחות מרביעית ויברך לפטור כל מה שישתה כל הלילה ובבקר אם שתה כל הלילה שיעור רביעית בב"א יברך ברכה אחרונה עיין בזכ"ל שם שתמה על דבריו דבסי' קע"ח סעי' ז' מוכח דשינת קבע הוי הפסק יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' ס"ב או' יו"ד:

ב

קח) ונראה לפ"ז נמי אם שמע קדיש או קדושה וכיוצא בעודו על מטתו ולא ההפיק עדיין ליטול ידיו דיהרהר הקדיש או הקדושה בלבו כמש"ל, אבל הישן ביום או אחר חצות לילה אחר שבירך ברה"ש ולמד תיקון חצות ושמע קדיש או קדושה וכיוצא קודם שנטל ידיו נראה דיכול לענות. ואע"ג דיש פלוגתא בזה עיין לעיל אות מ"ז כיון דהרש"ש בס' נה"ש ד' פ"ו ע"ב ודפ"ז ע"א כתב דאחר חצות לילה אין רו"ר שולטת מאחר דבירך ברה"ש ולמד ת"ח וכן הסכים נכדו בס' דברי שלום שאלה מח נראה דיכול לענות ולא חיישינן דלמא נגע במקום המטונף כיון דהאדנא כולם ישינים בבגדיהם, עיין הרדב"ז שם, ופרי האדמה שם:

א

קט) שם אלא א"כ הוא ישן על מטתו ערום וכו' שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים, מג"א ס"ק כ"ז וכתב א"א ע"ז וז"ל ומלבושים שלנו שבית הצואר פתוח אם ישן במלבושים שינת קבע מסתמא ידיו מטונפות כי דרכו לחכוך בגופו במקום זיעה ואסור ללמוד או להזכיר ה' עד שינקה אבל שינת עראי אין חזקתו שנגע כי אם סתם הויין וכשרים לת"ת ולברכה רק לתפלה פסולים עכ"ל:

א

קי) שם שאז אסור להזכיר את ה' עד שינקה אותם, משמע כשאינו מזכיר את ה' יכול להתפלל או ללמוד בידים מטונפות ואפשר דלאו דוקא וכן נכון להחמיר עו"ת אות ט"ו, והביא דבריו הנו"ש אות י"ח וכתב עליו וז"ל ול"נ דבידוע שנגע אסור ללמוד עד שינקה אותם כמבואר בסי' צ"ב סעי' ו' אבל אם אין ידוע לו בודאי שנגע אלא דמסתמא אמרינן שנגע כיון שישן ערום כגון הכא רשאי ללמוד בלא הזכרת ה' או איזה תפלה או בקשה שאין בה הזכרת ה' ואין בזה שום חומרא דאדרבא נמצא חומרו קולו דמתבטל מנימוד ואפ"ל דלא ילמוד כך בקביעות אלא בעראי וכו' עכ"ל, ועי' לעיל אות ק"ז:

א

מגן אברהם סק"א לפי מאי דקיימא לן אפילו וכו' בריש סימן ז' עיין שם:

ב

ט"ז סק"א לכך תיקנו ברכה קודם לא חש לקושית המגן אברהם כי כבר תירצה הט"ז בריש סימן ז' דשאני שחרית דע"פ רוב הוא מטונף ע"ש:

ג

שם ואע"ג דנטילה כו' ובאמת אין צריך כאן כו'. זה קאי אראש דבריו דהיינו דעת הרא"ש אבל לרשב"א באמת צריך גם כאן כלי דומיא דכהן מן הכיור כמבואר בבית יוסף אלא דהט"ז תופס עיקר כהרא"ש לכן כתב דברים אלו:

ד

מ"א סק"א ובגמרא לא משמע היינו הך דר"ס מ"ו דמתחלה לובש המלבושים ואחר כך נוטל ידיו אך דיש לומר דמיירי שאדם אחר שנטל ידיו מלביש אותו לכן הביא הך דאל תטול חלוקך מיד השמש אלא הוא עצמו ילבש ומשמע דאסור אפילו אם השמש נטל ידיו:

ה

שם ואחר כך יעשה צרכיו. לצאת דעת האומרים דאין מברך א"י אם לא עשה צרכיו:

ו

שם כדי לצאת מן הספק. תימה מה מזיק לענין זה הספק מה שיברך ענט"י קודם צרכיו וי"ל דלהכתבים מברך ענ"י ובברכת אשר יצר מותר לו להמתין עד שיעשה צרכיו ולכן כתב דאין לו להמתין אלא מחויב לברך א"י תיכף כדי לצאת מן הספק ולכן ראוי לעשות צרכיו תיכף א"כ למ"א יברך ענ"י קודם דהכתבים לא אמרו לברך ענ"י קודם אלא כדי שמותר לו אח"כ להמתין וכדאמרינן א"נ סובר המג"א דברכת ענ"י הוי הפסק ואינו יוצא דעת המחייבין לברך א"י בלא צרכיו וראשון עיקר:

ז

מ"א סק"ג המוזכרים ר"ל מה שפסול מצד המים בעצמותן בהא י"א דלא יברך משא"כ אם המים מצד עצמם ראוים לנט"י והחסרון מצד אחר כגון הכלי וכח גברא וכה"ג לכ"ע מברך כמ"ש המג"א סק"ד וסק"ו:

ח

מ"א סק"ד אפי' כלי תימה מה רצה בזה הרי כבר כתב זאת בס"ק הקודם וטוב להגיה כאן דתיבת כשרים מיותר ואין כאן ס"ק בפ"ע אלא כצ"ל המוזכרים בסי' ק"ס אבל כו':

ט

מ"א סק"ה על נקיות. ר"ל דהיש מי שאומר מודה לברך עכ"פ על נקיות דלא גרע ממידי דמנקי בסעיף כ"ב וקשיא אמחבר דמשמע דאין מברך כלל לכן תירץ דהאי דסי' כ"ב הוא דוקא אם רוצה להתפלל תיכף:

י

מ"א סק"ו. פי' בדיעבד. רצה בזה משום דלשון רמ"א יש לטעות בו מדכתב מיהו אינו מעכב לא כלי כו' משמע דהמחבר לאו בכלי מיירי וא"כ הפירוש ברמ"א כך הוא משום דכתב המחבר טוב להקפיד ר"ל לכתחלה ע"ז כתב רמ"א מיהו כלי וכח גברא אינו מעכב אפי' לכתחל' והמחבר לא מיירי אלא במים הפסולים מצד עצמם דבזה צריך ליזהר לכתחילה כך יש לפרש. אבל ז"א דא"כ איך הביא בסעיף א' דיעה שלא לברך דהיכא אשכחן זה כיון דאפילו בפסול בעצם המים אין בו אלא טוב להקפיד. לכן פי' המג"א דברי רמ"א כאילו כתב מיהו דיעבד אינו מעכב ובאמת המחבר נמי מיירי מכלי וכח גברא שאין הפסול בעצם המים בהא ליכא אלא רק טוב להקפיד אבל פסול שבמים עצמן בהא יש דיעה שאינו מברך וזהו שמסיים המג"א עמ"ש סעיף א':

יא

(שם) דא"א בע"א. ר"ל שאינו מעכב הברכה ומברך ענ"י ולא על נקיות ואפילו אינו רוצה להתפלל עתה עמג"א סק"ח:

יב

(שם) וניגוב ג"כ. ר"ל אע"ג דמעכב באכילה כמבואר בס"ס קנ"ח ומשום מיאוס שממאס הלחם והכא א"צ:

יג

ס"ק ז' ע' סי' קפ"א ס"ב. ר"ל דשם כתב דמים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע משום דר"ר שורה עליהן ועל גבי קסמין שרי דאין ר"ר שורה אלא ע"ג קרקע ממש בלי הפסק דבר אחר משא"כ מים אלו ר"ר שורה עליהם מן הידים משום הכי אסור אפי' ע"ג קסמין משום שילך אדם על אותן הקסמין:

יד

(שם) כלי התחתון לאפוקי הכלי אשר בידו שנוטל ידיו ממנה:

טו

(שם) ועסי' תרי"ג. דשם כתב ביה"כ לא יטול רק עד סוף קשרי אצבעותיו משמע דבכל השנה נוטל עד הזרוע כהכתבים ולא כסה"י.

טז

ט"ז סק"ח. הזהר נראה דבעינן עירוי כלי כצ"ל וכ"ה בנ"י:

יז

מ"א סק"ט ויברך ענ"י. ר"ת על נקיות ידים ור"ל אע"ג דכאן אין הפסול בעצם המים וכה"ג אין מעכב הברכה ומברך ענ"י כמ"ש במג"א סק"ו מ"מ הא גרע אפילו מהיכא דפסול בעצם המים דשם יש דעות עי' מג"א סק"ה דב"ח פסק לברך ענט"י מטעם דבנ"י אין מזיק פסולים שבמים משא"כ כאן הטעם דהמג"א ס"ל בסק"א דהעיקר כהרשב"א דבריה חדשה וכנ"ל למג"א דלה"ט צריך עירוי דומיא דכיור משא"כ בזה שאינו ע"י עירוי לא הועיל רק לתפלה לכן לא דמי רק לצרור דמברך לכ"ע על נקיות כסעיף כ"ב מיהו המג"א פליג שם גם בצרור וזה שסיים ועמ"ש ס"ק י':

יח

ס"ק י' דקמא קמא אזדי ר"ל נהר המושך וה"א דכי שכשך פעם ראשון נטמא אפי' מה שלמעלה כיון שהכל חיבור א' משום הכי קאמר דכיון שמושך לא נטמא מה שלמעלה מדמשמע בחולין דף ק"ה גבי עד דחלפי מים הרעים ובע"א לענין המשתחוה דנהר ודע דמיירי המג"א דנהר דאין בו כדי לטהר טמא מטומאתו דאל"כ בלא"ה לא נטמא המים כלל כמו שיבואר אח"ז אי"ה:

יט

(שם) דלא גרע מצרור. תימה דצרור אינו מועיל רק לתפלה והרי לתפלה אפילו שכשך לתוך מעט הים שאובים בכלי מהני כמבואר בש"ע ומה ענין מ' סאה לתפלה. ותו מה השיג על הע"ת דאיהו ודאי מיירי להעביר ר"ר אז צריך מ"ס שיהיה בו שיעור מקוה שמטהר טמא מטומאתו דאז מהני אף לר"ר וכן הקשו אליה רבא ופרי מגדים. והברור שיש כאן ט"ס ותיבות אילו דלא גרע מצרור בסכ"ב מקומו בס"ק הקודם גבי שכשך ידיו שכתב המג"א לברך על נקיות וע"ז כתב דלא גרע דכיון שמועיל לתפלה מברך על נקיות ה"ה בזה השכשוך וכאן כ' המג"א ופשוט דלא בעי מ"ס ר"ל מי גשמים מכונסים בקרקע אפילו אין בהם מ"ס מועיל אפילו לר"ר וראייתו מסימן קנ"ט סעיף י"ד דנקטינן כדברי המקיל וס"ל דאפילו פחות ממ"ס מטהר כלים מש"ה מועיל לנט"י לאכילה ואף שכתב שם דיש להחמיר לכתחלה הכא בנט"י שחרית דקיל טפי א"צ להחמיר וכיון דיש בהם לטהר טומאת כלים וידים אינם נטמאים מהר"ר ומש"ה משיג שפיר על הע"ת ומה שמצוה לעיין בסימן הק"ס סעיף ז' אינו להשיג על הע"ת דא"כ היה כותבו קודם תיבות דלא כע"ת אלא כוונתו לדין מחודש דשם מבואר דבחמי טבריא דבה"ג שאין בו מ"ס אין מטבילין בהם הידים משום גזירה ע"ש במ"א ס"ק י' מש"ה גם בנט"י שחרית לא מהני וכ"ז ברור:

כ

ס"ק י"א שנגע במקום מטונף. הוצרך לזה אע"ג דכבר סתר טעם זה בסק"א היינו לענין ברכה לבד כמבואר שם אבל כאן במחבר משמע דאפילו ליטול בלא ברכה יש ספק אם צריך לכן הוצרך לפרש דל"ח שנגע ועיקר הספק אי אמרי' לא פלוג משום בריה חדשה כמ"ש בט"ז סק"ט ודע דמה שציין המג"א על תיבת ולהעביר הוא ט"ס הציון הוא על תיבת להתפלל דלענין ר"ר ספיקא אחרינא הוא והיינו אם הר"ר מחמת השינה ואפי' ביום או מחמת לילה אפי' ניעור. והספק שכתב המ"א כאן הוא לענין תפלה:

כא

ס"ק י"ב. והוכיח כן מתשובת הרא"ש ר"ל דהב"י מסופק רק לטעם רשב"א כמ"ש בט"ז סק"ט והב"ח הוכיח דאף להרא"ש לא פליג מדכתב תשובת הרא"ש המשכים ללמוד מברך ענ"י ואלי לומד ביום וצריך ליטול ידיו אינו מברך אף להרא"ש אא"כ בשחרית משום לא פלוג ודחה המ"א דהתם שאני כיון שסופו להתפלל כשיעור היום מש"ה מברך ואע"ג דבמנחה אינו מברך אלא א"כ מתפלל מיד מ"מ לענין זה גם הב"י מודה דאמרי' בשחרית לא פלוג דאפי' אינו מתפלל מיד מברך כדמוכח במחבר סעיף א' לפ"ד המג"א סק"ה ע"ש אבל דנימא לא פלוג היכא דמדינא א"צ שום נטילה בשום פעם זה לא שמענו מש"ה בניעור נשאר ספיקו דהב"י ובזה תראה דמה שמסיים המג"א אבל לדידן כו' לכאורה הוא מיותר דהא אפילו לטעם הרא"ש נסתר ראייתו של הב"ח וכמ"ש. אלא דקמ"ל המג"א דאע"ג דלהרא"ש יש טעם דאמרינן לא פלוג וכמש"ל מ"מ לדידן דהטעם משום בריה חדשה יש מקום לומר דבשום פעם לא פלוג ודו"ק:

כב

ש"ע סעיף י"ד. ויטלם בלא ברכה. בזה וגם בסעיף שאח"ז אין הכוונה כמו בסעיף הקודם דשם מחמת הספק יטול בלא ברכה. דספק ברכות להקל אבל כאן לאו משום ספיקא לא יברך אלא מדינא דהא אין הספק אם יטול אלא מפני ר"ר ועל ר"ר אין מברכין כמ"ש במג"א כאן:

כג

מ"א ס"ק י"ג אפי' ישן שנית. נ"ל דאזיל לשיטתיה בסק"א דלדידן עיקר כרשב"א אבל להט"ז סק"א צ"ל דהמחבר כאן באינו ישן אבל בישן ליכא ספיקא כלל דצריך ליטול ואפילו לתפלה לטעם הרא"ש. מיהו בתשובת הרא"ש שבב"י משמע דכל שישן שנית הו"ל שינת עראי אפי' ישן הרבה ול"ח שיגע במקום מטונף ע"ש:

כד

ס"ק ט"ו שלא לישן ביום כלל כצ"ל ור"ל אפילו פחות מס' נשמי:

כה

מ"א ס"ק כד בין שהם מלוכלכים. דאם מלוכלכים בטיט צריך לנקותם בטיט שאין לדבר לפני ממ"ה בידים מלוכלכים ובין שהם נקיים רק שהיה לו היסח הדעת מעת הנטילה דאז חיישינן שמא נגע במקום מטונף וכה"ג. וכ"ת מה שייך נקיון בצרור בידים של היסח הדעת כבר הקשה כן המ"א שם סק"ג וע"ש:

כו

ס"ק כה. פסק דלעולם ר"ל המטביל ידיו לאכילה מברך ענ"י כיון דעיקר התקנה היה נטילה ע"ש. וכל כוונתו להשיג אהמחבר שהביא כאן דעת הרא"ש דמברך על נקיות ובאמת הרא"ש לשיטתו דתקנת הנטילה הי' משום תפלה ושחרית ומנחה שוים ובאמת די לתפלה בנקוי לכן כל היכי דעביד בין נטילה בין נקיה מקיים התקנה ומש"ה בנטילה מברך ענט"י ובנקוי ענק"י משא"כ לדינא שהעלה מג"א בסק"א דהלכתא כרשב"א דעיקר ברכת הנטילה משום בריה חדשה ולכן במנחה אין מברכין כלל משום דעיקר התקנה היה נטילה כמו כהן מן הכיור ובמנחה דדי בניקוי ליכא ברכה א"כ גם בשחרית כשמקנח בצרור היה ראוי שלא לברך כלל אע"כ דמברך על עיקר התקנה א"כ מברך על נטילת. וזהו שמסיים עסי' ח' סעיף ו' ר"ל דשם פסק ג"כ כך דמדברך על טלית קטן משום דנוסח הברכה כך הוא על עיקר המצוה ע"ש בט"ז ס"ק ו' וק"ל:

א

ויברך ענט"י. לפי מאי דקי"ל אפי' עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענט"י ובשחרית מברכין צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו ועד"ז תקנו כל ברכות השחר לפיכך צריכין אנו להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו: כתב ב"ח בשם תולעת יעקב כל ההולך ד"א בלא נט"י שחרית חייב מיתה ובסדה"י כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובג' לא משמע כן עסי' מ"ו ובברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, ומשמע בכתבי' שיברך נ"י תיכף ואח"כ יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר ול"נ דטוב לעשות צרכיו תחלה כדי לברך א"י תיכף כדי לצאת מן הספק די"א דמברך א"י בלא עשיית צרכיו ומכ"ש אם צריך לנקביו שאסור לו לברך, אמרי' בגמ' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו כ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תפלה וכ"כ בהגמ"נ:

ב

ואפי'. הטעם הואיל וקודם נט"י אסור ליגע בנקבי' לסותמן ולפותחן ועכשיו מותר ליגע מברך אשר יצר (ד"מ) ול"נ משום דנעשה כבריה חדשה כמש"ל:

ג

סי' ק"ס. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכ' המוזכרים בסי' ק"ס:

ד

כשרים. ואפי' כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש ס"ז:

ה

דלא מברך. ולבוש כ' לברך על נקיות ידים וכמ"ש סכ"ב עמש"ש ואפשר דמיירי כאן שאין רוצה להתפלל עתה וב"ח פסק דלעולם מברך ענ"י:

ו

לא כלי. פי' בדיעבד היכא דא"א בע"א אבל היכא דאפשר טוב להקפיד עמ"ש ס"א וניגוב ג"כ אינו מעכב (ברכת אברהם ח"ב) וע"ש ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה:

ז

כלי. אבל ע"ג קסמין אסור עסי' קפ"א ס"ב, כתב בסדה"י שטוב שיהא כלי התחתון מאוס ואין צריך ליטול אלא האצבעות ויגביהם למעלה ובכתבים אי' לא ישפוך על יד אחד ג' פעמים רצופי' אלא פ"א ע"י ימין ופ"א ע"י שמאל ויטלם עד הפרק הזרוע, וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש ועסי' תרי"ג:

ח

לא יטול. פי' שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר וכ"מ בב"י בשם הזוהר שהטעם משום והזה הטהור על הטמא:

ט

ולתפלה. ויברך ענ"י כמ"ש סכ"ב ועמש"ש:

י

בשלש מימות. וה"ה בנהר דקמא קמא אזדי להו והני אחריני נינהו, וכ"מ בחולין דף כ"ה ובע"א דף מ"ו: ופשוט דלא בעי מ' סאה דלא גרע מצרור בסכ"ב ועסי' קנ"ט דלא כע"ת וסי' ק"ס ס"ז:

יא

ולהעביר. דבניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה:

יב

בלא ברכה. וב"ח כתב דיברך משום דלא פלוג רבנן והוכיח כן מתשובת הרא"ש ומ"מ אינה ראיה כ"כ דהרא"ש סובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטיל' וא"כ ה"נ אף ע"פ שלא הגיע זמן תפלה כיון שסופו להתפלל מברך אבל לדידן עיקר הטעם משום בריה חדשה וזה אינו אלא בישן:

יג

רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ"ש סעי' י"ג דודאי כיון שקידש ידיו פ"א שוב א"צ לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ב"פ אלא הספק הוא משום ר"ר ולכן אפי' ישן שנית א"צ ברכה דלר"ר א"צ ברכה:

יד

ישן ביום. דוקא ס' נשמין (לבוש וסדה"י):

טו

שלא לישן. ובכתבים אי' שלא לישן ביום, ועסי' רל"א ס"א ובעמק המלך מביא שבשבת יש לישן ביום ועסי' ר"צ:

טז

פ' הישן. וצ"ע דלא נמצא שם כן אלא על האמוראים וגם לכ"ע אסור לישן ביום יותר כמ"ש סי' רל"א אבל דוד אפי' בלילה היה נזהר כמ"ש הרב"י בשם הזוהר ובברכות דף ג' אי' בהדיא עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס והוא ס' נשמי והא דאמרי' דהיה לו כנור לאתעורי' משנתי' היינו אם הגיע חצו' תוך הס' נשמי דבאמ' היה ישן כמה פעמים ס' נשמי בחצות לילה הראשון וצ"ל דק"ל לרמ"א למאי נ"מ כ' הרב"י דוד היה נזהר וכו' אלא שבעל נפש יחמיר לעצמו וע"ז קאמר ובגמ' פ' הישן וכו' פי' דלא יחמיר בעל נפש אלא ביום:

יז

במים. ולא במידי דמנקי (מרדכי) וא"צ ג"פ (סדה"י):

יח

מבית הכסא. ירחץ תכף כמו בשחרית [שם]:

יט

מנעליו. פי' בידיו:

כ

בין המתים. היינו בית הקברות (תשובת מהרי"ל סי' כ"ג) וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שהשדים מלוין החוזרים ויש לרחוץ גם הפנים עכ"ל ע"ש:

כא

שנגע במת. משמע דאם הלך אצל מת א' א"צ נטילה מיהו נהגו ליטול אפי' נכנס למת א' וה"ה המלוין אותו:

כב

שמפליא כליו. אפי' לא נגע בכנה שלא מצא:

כג

אין להקפיד. מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה (ב"י סי' צ"ב בשם כל בו וס' היראים):

כד

או בעפר. או בקורה (ס"ח) בין שהם מלוכלים בין שהם בהיסח הדעת (טור סי' צ"ב):

כה

על נקיות ידים. צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך על נט"י וכ"מ בתשוב' רשב"א סי' קצ"א ובסי' תשנ"ד ע"ש דעיקר הציווי ליטול מן הכלי ולכן אין אנו מברכין ענ"י לתפלת מנח' משום דדי בנקיון עפר וא"כ למה פסק כאן על נקיות ידים עמ"ש ס"א ועסי' קכ"ח ס"ו:

כו

קודם נטילה. דסתם ידים אינן פסולות לברכה דהרי מברכין על הפירות וא"צ נ"י:

כז

ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעו' בית הסתרים כמ"ש סעיף כ"א:

כח

שינקה אותם. בצרורות ובכל מידי דמנקי (כ"ז ברשב"י סי' קנ"ג) ומ"מ בקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמל' רבה אמונתך שאין בזה לא שם ולא כינוי (סדה"י):

א

(א) ירחץ ידיו וכו' – יש ע"ז שני טעמים הרא"ש כתב לפי שידים של אדם עסקניות הן וא"א שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לענין נטילה וכדלקמן בזה הסימן. ואם לא בירך ענט"י קודם התפלה שוב לא יברך אחר התפלה לכו"ע [ח"א]:

ב

(ב) ויברך – ומיד אחר הנטילה יברך וא"צ להמתין על הניגוב וגם הניגוב אין מעכב. ויש מחמירין שלא יברך עד אחר שינגב ידיו דס"ל דאין רוח רעה סר מהידים עד אחר הניגוב וס"ל דאסור לברך בידים שר"ר שורה עליהם אבל דעת הפוסקים אין כן [ארה"ח]. כתב בסדר היום שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמרא לא משמע כן [מ"א] איתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש משום סכנת מזיקין אלא יטלהו בעצמו ממקום שהוא שם. ואפילו אותו השמש כבר נטל ידיו. אמרינן בגמרא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו. ובמדינותינו שאין אנו הולכים יחפים א"צ לרחוץ רגליו שחרית [פמ"ג]:

ג

(ג) גם אשר יצר – הטעם משום דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכין אנו להודות לו וניתקן ברכת אלקי נשמה ואשר יצר על יצירת הגוף ויש עוד טעמים אחרים עיין באחרונים וכתב הפמ"ג דלפי הטעם דבריה חדשה אם היה ניעור כל הלילה דאז לא נעשה בריה חדשה בבוקר אין יכול לברך אשר יצר אם לא עשה צרכיו. יש אומרים דאם השתין בלילה יוכל לסמוך לענין ברכת אשר יצר על אשר יצר דשחרית וצ"ע לדינא גם פעמים רבות יקרה שבבוקר משתוקק עוד הפעם להטלת מי רגלים ולא יוכל לחול עוד הברכת אשר יצר דבבוקר ע"ז הטלה דלילה וכדלקמן בסי' ז' במ"ב ס"ק א'. וי"ש יחמיר על עצמו ויטול ידיו וילבוש מכנסים או יחגור בשאר דבר להפסיק בין לבו לערוה ויברך אשר יצר. אך יראה בעת הברכה להרחיק מהעביט של המי רגלים ד' אמות אם הוא עומד בחדרו ואם לא היה העביט מיוחד לזה די בהטלת רביעית מים לתוך המי רגלים בכל פעם ופעם שמשתין:

ד

(ד) ואפילו וכו' – והרוצה להסתלק מן הספק יזהר לעשות צרכיו תיכף אחר שעירה מים על ידיו ג"פ וכשיצא מבהכ"ס יטול ידיו פעם שניה ויברך אשר יצר ויצא ידי חובה לכו"ע. וטוב יותר שלא יברך אפילו ברכת נט"י עד לאחר נטילה שניה שנוטל אחר יציאתו מבהכ"ס ובפרט אם היה צריך לנקביו בעת נטילה ראשונה שאז בודאי אינו רשאי לברך. והח"א כתב דנכון להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל עי"ש טעמו אח"כ מצאתי בספר מעשה רב שכן היה נוהג הגר"א ז"ל ועיין בבה"ל:

ה

(ה) סימן ק"ס – דהיינו מים שנשתנו מראיהן או נעשו בהם מלאכה או מלוחים או סרוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם ומשו"ה ראוים לתפלה דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא:

ו

(ו) דלא מברך – ר"ל על נטילת ידים רק על נקיות ידים:

ז

(ז) עלייהו – והאחרונים הכריעו דיוכל לברך על נטילת ידים ועיין לקמן בסעיף ז' ובמ"ב ס"ק ט"ז:

ח

(ח) ידקדק – כי חוץ מהטעמים הנזכרים בסק"א שצריך ליטול ידיו לתפלה צריך ליטול גם משום רוח רעה השורה על הידים אך היכא דהנטילה הוא משום רוח רעה לבד לא היו מתקנים ע"ז ברכה לכן אנו צריכים גם לטעמים הנ"ל:

ט

(ט) לערות עליהן – ויטלם לכתחילה עד פרק הזרוע ואם אין לו מים די עד קשרי אצבעותיו. וצריך לפשוט הכפות כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש. גם טוב להדיח פיו ובתענית צבור לא ידיח:

י

(י) ג"פ – ואפילו שופך הרבה בפעם אחד אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פ"א על יד ימין ואח"כ על יד שמאל עד ג"פ בסירוגין ובספר מעשה רב כתב ד' פעמים ג"פ להעביר רוח רעה והד' להעביר המים שנטמאו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנט"י ג"פ בסירוגין כמו האנשים וגם כי הם מתקנות המאכלים שלא יטמאום בידיהם גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית כי נוגעים במאכל. ובנגיעת עכו"ם במאכלים בלא נט"י אין לחוש דלא מקבלי טומאה:

יא

(יא) קודם נטילה – מפני שהרוח רעה השורה על הידים יוכל להזיק לאלו האיברים:

יב

(יב) ולא לעינים – ויש ליזהר אפילו ע"ג עיניו מבחוץ אם אפשר לו:

יג

(יג) אפילו וכו' – וקודם נטילה יש אוסרין מליגע בפי הטבעת אפילו במקרה וכן לאמה במקום הנקב אפילו אם הוא נשוי וכן כה"ג במקום נקב הקזה כי אז יוכל הרוח רעה להזיק לכל נקב שבגוף:

יד

(יד) מפסיד השכר – ואם נגע במאכל קודם שנטל ידיו אין לאסור המאכל עי"ז אבל לכתחילה מאוד יש ליזהר שלא ליגע אז בשום מאכל ואם נגע באוכל ידיחנו ג"פ. וכן אין לשתות עשן טבא"ק קודם נט"י:

טו

(טו) אין צריך – ר"ל דיעבד אין מעכב הברכה ומברך על נטילת ידים אבל לכתחילה טוב להקפיד שיהיה לו ג"כ רביעית וכמו שכתב בסעיף שאחר זה דקאי גם על שיהיה לו רביעית וכמו שכתבו האחרונים:

טז

(טז) אינו מעכב – ר"ל דיעבד לענין הברכה ויוכל לברך ענט"י או אפילו לכתחלה היכא דאי אפשר בענין אחר אבל היכא דאפשר טוב להקפיד:

יז

(יז) לא כלי וכו' – ר"ל דמהני אף להעביר רוח רעה ולכן אם אין לו כלי שלם מותר ליטול מכלי נקוב וכן מפלו"מף אף שאין כאן כח גברא כמבואר לקמן בהלכות נט"י אבל אם שכשך ידיו במים לא מהני לרוח רעה וכדלקמן:

יח

(יח) קרקע – ואפילו ע"ג קיסמים אסור מפני שרוח רעה שורה עליהם:

יט

(יט) כלי – וטוב שיניח שני כלים מראשותיו אחד מלא ואחד ריקן:

כ

(כ) מהם – ע"כ לא יתנם לפני בהמתו:

כא

(כא) בני אדם – כי יוכלו להנזק ע"י הרוח רעה. וישפכם במקום מדרון או בעפר תיחוח:

כב

(כב) ונותנו – כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין. וגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא:

כג

(כג) לא יטול – ר"ל לשפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר:

כד

(כד) ממי שלא וכו' – ובנטילה לאכילה רשאי ליטול ממי שלא נטל ידיו:

כה

(כה) לק"ש ולתפלה – ויוכל לברך על נטילת ידים דאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפילו בתוכו אבל להעביר הרוח רעה בעי עירוי ג"פ דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים והויין כמו שופכין ומשום הכי נסתפק אח"כ במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעינן להעביר רוח רעה ואפילו רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי על ידיו. וכתב הפמ"ג דלפ"ז אם תחב ידו בנהר ג"פ או בשלג המונח על הארץ בשלשה מקומות מחולפים אפ"ה לא מהני רק לתפלה ויוכל לברך ענט"י אבל ספק אם מהני להעביר רוח רעה דאולי בעינן לזה עירוי מכלי והארה"ח ולבושי שרד פסקו דבנהר וכן בשלג ובמי מקוה מהני אף להעביר רוח רעה ואפילו אין בהם ארבעים סאה ועי"ש עוד בארה"ח:

כו

(כו) אבל לא וכו' – ע"כ יראה ליטול פעם שנית מן כלי אפילו אחר התפלה:

כז

(כז) כל הלילה – ואם ישן במקצתה לכו"ע צריך ליטול ידיו בבוקר כדין והוא שישן שינת קבע על מיטתו ומשום דסתם ידים עסקניות הן ובודאי נגע במקום מטונף אבל אם ישן שינת ארעי להרא"ש דינו בזה כאלו לא ישן כלל:

כח

(כח) להתפלל ולהעביר – דהיינו לתפלה יש ספק אם הטעם של נט"י שחרית כהרשב"א לעיל במ"ב סק"א וא"כ אע"ג דהשתא לא נעשה בריה חדשה לא פלוג רבנן וצריך נטילה או שמא עיקר הטעם כהרא"ש שם ובניעור ולא נגע במקום מטונף א"צ נטילה. ולהעביר הרוח רעה יש ג"כ ספק אם בעלמא השינה גורם הרוח רעה וא"כ אפילו ישן ביום שורה ר"ר וצריך ליטול ידיו וניעור בלילה א"צ ליטול ידיו או הלילה גורם הרוח רעה וא"כ יהיה הדין בהיפוך:

כט

(כט) ויטלם – ר"ל ג"פ מחמת ספק וכן בשני הסעיפים שאחר זה:

ל

(ל) בלא ברכה – יש מהאחרונים שחולקין על הכרעת הרמ"א בזה וסוברים דצריך לברך ויש שמסכימים עמו וכ"ז בלא עשה צרכיו אבל אם עשה צרכיו קודם התפלה הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך. וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה כגון בליל שבועות יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף שאז לכו"ע יתחייב לברך ויברך ענט"י ואשר יצר:

לא

(לא) כשיאור היום – כי י"א דבעמוד השחר חוזר הר"ר לשרות פעם שנית:

לב

(לב) להעביר וכו' – הכא לא נקט להתפלל כמש"כ סעיף י"ג דודאי משום תפלה אין צריך בזה עוד הפעם ליטול ידים ואפילו אם חזר וישן פעם שנית קודם עמוד השחר דבזה בודאי צריך משום רוח רעה עוד הפעם ליטול ידים מ"מ אין יכול לברך ענט"י ואפילו אם השינה היתה שינת קבע דאנו חוששין לשיטת הרשב"א דס"ל דטעם הנטילה משום דבבוקר נעשה בריה חדשה ופ"א נעשה האדם בריה חדשה ולא שתי פעמים ומשום רוח רעה בלבד לא תקנו ברכה:

לג

(לג) בלא ברכה – הנה נראה דאפילו אם בפעם הראשון כשנטל ידיו לא בירך ענט"י מ"מ לא יברך עתה דאיך יאמר וציונו ענט"י הלא כבר יצא ידי חובת הנטילה לתפלה לדעת הרא"ש כמבואר בב"י וכה"ג כתב לעיל בשערי תשובה סק"ד ומ"מ הנכון שיביא עצמו לידי חיוב ברכה דהיינו שיעשה צרכיו קודם התפלה ויתחייב לברך ענט"י וכנ"ל בסק"ד בשם הח"א:

לד

(לד) יש להסתפק – אי לילה גורם לרוח הטומאה או שינה גורם ודוקא הישן שיתין נשמי אבל פחות מזה אין רו"ר שורה ואפי' בלילה:

לה

(לה) שיתין נשמי – ר"ל רצופין אלא היה מתנמנם כמה פעמים פחות משיתין נשמי עד חצות לילה ומחצות ואילך היה מתגבר כארי:

לו

(לו) דדוקא ביום – השיגו עליו האחרונים דלא נמצא שם כן בגמרא רק על האמוראים אבל דוד בעצמו גם בלילה היה נזהר ונ"מ כ"ז לדידן שבעל נפש יחמיר עכ"פ ביום. ואין שבת בכלל זה. ועיין לקמן בסימן רל"א ס"א דאם א"א לו ללמוד בלא שינת הצהרים מותר לישן מעט אבל לא יאריך בה עיי"ש ועיי"ש עוד שגם זה לא תהיה כונתו להנאת עצמו רק לעבודתו יתברך. ועיין במחצית השקל שכתב דענין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו ית':

לז

(לז) מפני הרירים – כי צריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה [ב"י] ואם הוא איסטניס ואינו רוצה להכניס המים לפיו מפני שאינם זכים וצחים אין מעכב מלברך [לבוש]:

לח

(לח) צריכים נטילה – להסיר רוח רעה השורה עי"ז ע"כ ימהר ליטול תיכף. והנטילה תהיה עד הפרק ועכ"פ עד סוף קשרי אצבעותיו אבל אם ליכלך ידו בטיט וברפש דאין בו משום רוח רעה א"צ רק לקנח מקום המלוכלך בלבד ודי. ולענין תפלה יבואר לקמן בסימן צ"ב עי"ש בבה"ל:

לט

(לט) במים – אף דלתפלה וכ"ש לתורה די אחר כל אלו בנקיון בעלמא וכדלקמן בסעיף כ"ב דמיירי בקם מן המטה וכ"ש באינך מ"מ להסתלק רוח רעה צריך דוקא מים ועיין לקמן בס"ק מ"א. וא"צ ג' פעמים כ"א בקם מן המטה ויש מחמירין בהולך בין המתים ומשמש מיטתו דבעינן ג"כ ג"פ. ובספר היכל הקודש מחמיר ביוצא מבהכ"ס ג"פ ובמ"א סימן ז' סתר דבריו:

מ

(מ) והיוצא מבהכ"ס – אפילו לא עשה צרכיו וכן מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם ומשום רו"ר ששורה באלו המקומות:

מא

(מא) מנעליו – משום שנוגע בידיו בעת החליצה אבל בלא נגע בהם א"צ נטילה והחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אינו משום רוח רעה רק משום נקיות ע"כ א"צ למהר ליטול ידיו תיכף משא"כ באינך דמשום רו"ר וכנ"ל בס"ק ל"ח:

מב

(מב) בין המתים – בבית הקברות וכתב מהרי"ל סי' כ"ג שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שרוחות רעות מלוין החוזרין. ויש נוהגין אז לרחוץ גם הפנים:

מג

(מג) במת – ואפילו מי שנכנס אצל מת אחד או שהלך ללותו נוהגין בנטילה. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא [רמ"א יו"ד שע"ו]:

מד

(מד) כליו – אפילו לא נגע בכנה שלא מצא:

מה

(מה) בכנה – ובפרעוש אפשר דדי בנקיון בעלמא:

מו

(מו) בידו – במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה:

מז

(מז) יוצא מדעתו – עיין בא"ר דר"ל דנתלבש בו רוח שטות ועי"ז יוכל לבוא אח"כ לעבירה וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות:

מח

(מח) דם מהכתפים – ואפשר עלוקה [שקורין פייווקע"ס] או ביינקע"ס ג"כ צריך ליטול וטוב להחמיר:

מט

(מט) בתפילה – וה"ה בשעה שהוא עוסק בתורה [בסימן צ"ב ס"ז בהג"ה]:

נ

(נ) סימן צ"ב סעיף ו' – דנתבאר שם שאם עומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר או שמחכך ידיו בכותל דמה יעשה באמצע תפלה. ומיהו אם עומד עדיין בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:

נא

(נא) וסי' קס"ד – דשם נתבאר שאם עבר ונגע בתוך הסעודה צריך ליטול ידיו שנית כדין אך לענין ברכת ענט"י הסכמת רוב האחרונים שלא לחזור ולברך ע"ש במ"ב:

נב

(נב) מלמולי זיעה – עיין ביו"ד סי' קי"ו דצריך ליזהר מזיעה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסימן לדבר בזיעת אפיך תאכל לחם:

נג

(נג) ובפניו – וכן בצוארו עד החזה [ב"י] וכתב במחצית השקל דזה תלוי לפי מנהג המקומות אם הדרך להיות מגולה שם:

נד

(נד) שבזרועותיו – עד הפרק הנקרא (איילי"ן בויגי"ן). וכן אם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל המקומות המגולין [פמ"ג בסי' צ"ב]:

נה

(נה) אם אין וכו' – ואם יש לו מים צריך ליטול אפילו לתפלת מנחה וערבית אפילו אם אינו יודע להן שום לכלוך. והנטילה יהיה בלא ברכה כי לא תקנו ברכה כ"א בשחרית וכדאיתא בסימן ז' ס"א. ואם אין לו מים י"א דדינו כהכא דינקה בכל מידי דמנקי פן מודבק בהם איזה דבר מאוס או זוהמא ועיין לקמן בסי' צ"ב וברל"ג במשנה ברורה:

נו

(נו) יקנח ידיו – ואפילו היו מלוכלכים בודאי כגון שעשה צרכיו וקינח ג"כ מהני ועיין לקמן בסי' צ"ב כמה צריך לחזור אחר מים:

נז

(נז) בעפר – או שישפשף בטלית יבש. ודע דנקיון כיון שהוא עומד במקום מים צריך לנקות כל היד בין גבו ובין תוכו עד הפרק ובדיעבד די עד סוף קשרי אצבעותיו אבל לא כמו שנוהגין איזה אנשים שמנקין רק ראשי אצבעותיהן:

נח

(נח) נקיות ידים – י"א דגם בזה מברכין ענט"י ומ"מ כל האחרונים לא זזו מפסק השו"ע:

נט

(נט) קודם נטילה – דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכים אינן פסולות לברכה וכ"ש לד"ת דהרי מברכין על הפירות וא"צ נט"י:

ס

(ס) ערום – שאז מסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים. ומלבושים שלנו שבית הצואר פתוח אפילו אם ישן במלבושים מסתמא ידיו מטונפות כי דרכו לחכך בגופו במקום זיעה. ודוקא אם ישן שינת קבע אבל בשינת עראי אין חזקתו שנגע ודינן כסתם ידים דכשרים לת"ת ולברכה רק לתפלה:

סא

(סא) שינקה אותם – בצרורות ובכל מידי דמנקי. וה"ה לתורה אסור בלא נקיון. ועיין בפמ"ג שכתב דאפילו אם יש לו מים מ"מ די לברכות ולתורה בניקיון בעלמא וכן משמע בביאורי הגר"א ורק משום כדי להעביר רוח רעה בעינן מים ובשע"ת בשם הזוהר כתב דלא יברך בלי נט"י וראוי להחמיר ביש לו מים. ועיין לקמן בסימן ס"ב סק"ח במשנה ברורה:

א

מג"א סק"ב ועכשיו מותר ליגע. לפ"ז אם אין לו מים לערות כ"א פעם א' אף דמברך על נ"י כיון דמהני לתפלה. מ"מ אינו מברך א"י דהא עדיין אסור ליגע בנקבים כ"ז שלא עירה ג' פעמים. וכן כשמשכים קודם אור היום ונוטל ידיו כיון דעדיין אסור ליגע בנקבים מספק דר"ר שורה עד אור היום (ע' ס"יד) אינו מברך א"י עד שיאור היום ויטול שנית. ולהמג"א מברך: ולפ"ז נלע"ד לקיים דברי הכתבים שהובא במג"א סק"א ויעשה כן שיערה מים פעם א' על ידיו ויברך ענ"י דהא מהני לתפלה. וחיוב ברכת א"י עדיין לא חלה עליו. כמו שכתבנו לדעת הד"מ ויעשה צרכיו ויערה מים עוד ב' פעמים ויברך א"י:

ב

מג"א סקי"א דבניעור ל"ח. ואף בישן שינת עראי. אבל לטעם ברי' חדשה גם בישן שינת עראי נעשה ברי' חדשה. כך מבואר בב"י ולפ"ז בישן שינת עראי ועשה צרכיו סמוך לתפלה לכ"ע צריך לברך:

ג

מג"א ס"ק י"ב אבל לדידן עיקר הטעם. אין זה מוכח. [ע' ט"ז ר' סי' זה] וגם י"ל דאנן מספקי' אם כהרשב"א או כהרא"ש מש"ה אין מברכי' בעשה צרכיו ומתפלל מנחה. דדלמא כהרשב"א ואין מברכין מספק. וא"כ הכא בניער כל הלילה דהב"י מסופק אי אמרי' לא פלוג. י"ל אם עשה צרכיו דמברך דהוי ס"ס. ס' כהרא"ש. וס' דלהרשב"א ג"כ מברך משום ל"פ. ועיין:

ד

סעי' י"ח והיוצא מבה"כ. לקח בידו קנוח לקנח וראה שא"צ לבה"כ ולא עשה צרכיו. אעפ"כ לא יגע בספרי' עד שירחץ ידיו. ס"ח סי' תתכ"ג. הובא בא"ר סי' ז':

ה

מג"א סקי"ז וא"צ ג"פ. בא"ר הביא בשם מקור חיים. דבית הכסא. והמהלך בין המתים. והמשמש מיטתו. צריך ג"פ. ע' מג"א לקמן סי' ז':

א

נט"י. עבה"ט במחזיק ברכה בשם אור צדיקים למהר"מ פאפרש שכתב בשם מהר"מ ניגרין שאין רוח רעה סרה מהידים שחרית עד אחר הניגוב ולפ"ז לא יברך עד שינגב דלא כמ"ש בשם סדה"י הכנה"ג (הביאו המג"א כמ"ש הבה"ט) . וגם ינגב הידים תחלה ואח"כ ירחץ הפנים ולפי מ"ש בזוהר דרוחא חדא איכא בבהכ"ס כו'. אם ניגב ידיו ולא רחץ פניו והלך לבהכ"ס ורחץ ידיו צריך שיגנבם ואח"כ ירחץ הפנים ע"ש. ומנהגינו לרחוץ הפנים בלא ניגוב ידים ומי שרוצה להחמיר בזה מכל מקום יכול לילך ליקח מטפחת לנגב ידיו אף שהוא רחוק ממנו יותר מד"א דלענין זה אין להחמיר כ"כ וכמ"ש בסי' א' ע"ש:

ב

צרכיו עבה"ט ובברכי יוסף סי' ו' כתב דאם לא עשה צרכיו בבוקר לא יברך אשר יצר ואם עשה צרכיו ועבר זמן מה שלא בירך שוב לא יברך ע"ש ועיין לקמן סי' ו' בזה:

ג

לקמן עבה"ט וע' ביד אפרים שנראה שהבה"ט הגיה בדברי המג"א שס"ק ג' וס"ק ד' שבמג"א הם ס"ק אחד ויפה כוון ודלא כיש מגיהין בענין אחר ע"ש וכתב בשלמי ציבור מים שבחביות שהוציאו בהם שכר או מי וורדים הנגרים דרך הסימפון מן הדוד ובמים שבחביות בתוכה מצנים את הסמפון (והוא כמו במדינתינו במלאכת היין שרף) לפמ"ש הרמ"א דאף בשחרית לא יברך על מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה ומים אלו נעשה בהם מלאכה כמבואר בסימן ק"ס לכן יש ליטול בהם אם אין לו אחרים ולא יברך על נט"י ע"ש ועיין לקמן סק"ה שדעת אחרונים במים שנעשה בהם מלאכה שיטול ויברך ג"כ א"כ בשעת הדחק שאין לו אחרים כ"א המים הללו הנגרים יכול ליטול ולברך עליהם ג"כ ועיין לקמן ס"ק ז' וע"ש בש"ל שכתב שמים הנותרים מכלי תשמיש הבית יכול ליטול בהם ידיו בשעת הדחק אבל לא ידיח פיו משום דמאיס ע"ש ועיין בסי' ק"ס מים שהדיח בהם כלים שאינם מודחים פסולים לנט"י א"כ לדעת רמ"א יטול ולא יברך ושם בסימן ק"ס מבואר שהב"ח ושאר אחרונים מחמירין בנט"י לסעודה במים ששתה מהם כלב או חזיר דה"ל כשופכין ויש להחמיר גם בזה שלא ליטול מהם ג"כ שחרית כ"א בשעת הרחק ולענין ברכה מי שנוהג כרמ"א גם בזה לא יברך וע"ש עוד כמה חילוקי דינים שיש ללמוד משם לכאן:

ד

(סעי' ג') בש"ע לא יגע. וכ' במח"ב שמ"ש לא יגע לפה או לחוטם אפילו מבחוץ איכא קפידא ודלא כמ"ש מור וקציעה וכן נראה מהפרישה ע"ש ובשלמי צבור כתב ג"כ בשם מאמר מרדכי סי' מ"ו:

ה

עלייהו. עבה"ט ומי שנוהג כהש"ע ונטל מאלו בלא ברכה אם אח"כ נזדמנו לו מים כשרים יחזור ויטול מהם בלא ברכה דה"ל ספק ברכות דשמא יצא י"ח נטילה בראשונים ואע"ג דלא בירך אז מ"מ כיון שכבר סרה הר"ר ע"י נטילה הראשונה שוב לא יכול לברך על נטילה זו וצונו ועל נטילה ראשונה חלף שעתא. ועיין בא"ר סי' קכ"ח ס"ק י"ב: ועיין לקמן סי קנ"ח לענין נט"י לסעודה אם יברך אחר הניגוב דעת הט"ז שלא יברך ומכ"ש כאן:

ו

ג"פ. עבה"ט שצריך ליטול עד פרק הזרוע וכתב בשלמי ציבור אם לא הכינו לו רק מעט שאין בהם כשיעור ליטול בהו עד הפרק ג"פ כל יד יכול ליטול רק עד קשרי אצבעותיו דומיא דיוה"כ ומברך ענט"י וכן יש להקל להולכי דרכים בזמן שהמים לחץ: ועיין בא"ר סי' ד' ס"ק ה' ובסימן קכח ס"ק ח' ע"ש:

ז

כח גברא. עבה"ט כתוב בשלמי ציבור שלנט"י שחרית אין להקפיד על מים מגולין אפי' במקום דשכיחי נחשים שלא אסור אלא לשתיה אך ביו"ד סימן קט"ז כתב בבאר היטב שם בשם הגאון מוהר"ר שעפטיל ז"ל שאין לרחוץ כ"א במים מכוסים כל הלילה אפי' הידים כ"ש הדחת פיו וע"ש בהג"ה שכן משמע מסדה"י שהביא בכנה"ג אך במדינתינו לא קפדי אגלויא כלל ואפילו להדחת פיו וכ"ש לנטילת ידים:

ח

קרקע. עבה"ט דכתב בברכי יוסף שמנהג החרידים אל דבר ה' שלא לקרות ולברך נגד המים שנטלו בהם שחרית וכן היה נוהג הגאון מופת הדור מוהר"ר חיים אבולעפיא ז"ל:

ט

ניעור. בברכי יוסף כתב שדעת מהר"ח כהן כשניעור כל הלילה אין ר"ר שורה וכן אם נטל ידיו קודם ע"ה וכ"כ בספר דרך חיים בשם האר"י והרמ"ז. אך שיורי ברכה הביא בשם ספר תרומה חדשה כת"י דיש לו ליטול שנית דלינה פוסלת בנט"י כדרך שפוסלת בקידוש ידים ורגלים ע"ש לכן נראה לנהוג כמ"ש הרמ"א שיטלם בלא ברכה וכ"כ לקמן סי' תצ"ד לענין הניעורים בליל שבועות ובמג"א שם יש ט"ס שכתוב ועבי"ד וצ"ל בסי' ד' סעיף י"ג ע"ש:

י

ישן ביום עבה"ט וכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדור' תנינא סי"ב שנשאל מהגאון מהר"י ברלין ז"ל במ"ש רש"י בסוכה דף כ"ו אביי הוי ניים כמבי כובי לפומבדיתא ופרש"י דאמרי' בעלמא דהוי שית פרסי ולא מצינו כן ובקדושין דף ע' משמע להיפך והשיב שאולי נמצא כן במדרש ומקידושין אין ראיה דאיכא נמי בי כובי אחרינא ע"ש ובתפארת צבי סי' א' רצה להגיה שתי פרסי ע"ש וגם זה לא נמצא בשום מקום וע' בגיטין דף ד' דאמר רבה בב"ח לדידי חזי לי האי אתרא והוי כמבי כובי לפומבדיתא ע"ש דקאי אמכפר לודים ללוד דחשיב ליה התם מובלעת ורש"י שם פירש שיש שבולטת ד' וה' פרסאות ועיירות העומדים לפנים מן הבליטה קרי להו מובלעת בתוך התחום ע"ש ולפי מ"ש רש"י בסוכה דהוי שית פרסי צ"ל דלאו דוקא נקט ד' וה' פרסאות וצ"ע. וע"ש בתפארת צבי שכתב דלענין שתין נשמי אין לחלק בין חול לשבת וא"כ מהא שכתבו שהאר"י היה ישן ב' וג' שעות מכלל דג' שעות אינו יותר משיתין נשמי ויותר מג' שעות הוא מדת חסידות שלא לישן ביום ולכן קרי ר"י עליה דאביי מתי תקום כו' ע"ש. ולדבריו צ"ל דמ"מ שבת עדיף דכיון דשינה בשבת תענוג אף מדת חסידות ליכא אם יהיה ישן יותר מב' שעות אך באמת מ"ש בשם האר"י אינו מוכרח כלל לענין שיתין נשמי דשמא היה ניעור כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן שיתין נשמי בפעם אחת ובקונטרס אחרון שבסוף מחזיק ברכה כתב וז"ל שמעתי מת"ח ירא ה' מערי מערב הפנימי שהי' בא זמן רב בדרך ודקדק כמה פעמים בשינת הסוס והיה מונה נ"ט נשמי ומתעורר הסוס והנ"ט נשמי דסוס הייה יותר מחצי שעה אך עתה ראיתי להגאון הרמ"ע מפאנו בספר אלפסי זוטא פרק הישן שכ' וז"ל שיתין נשמי ושיעור נשימה אחד מתתר"ף בשעה עכ"ל. ולפי דברי הרמ"ע הוא זוטר בשיעורים טובא שאינו רק חלק י"ח משעה שהוא שיעור שלשה מיניטין ושליש ולא משמע הכי בסוכה שם ולקמן סימן רל"א בטור ובש"ע שם וכ' בבר"י שמהריח"ו הוכיח מהזוהר דהישן ביום ר"ר שורה וכ"כ מהר"מ דילונזאנו:

יא

במים. בא"ר כתב דדוקא במים ובספר לחם יהודה דף ט' ע"ב כתב דמהני אף בכל מידי דמנקי רק ביש לו מים מזומנים יטול במים ע"ש:

יב

מבהכ"ס. עבה"ט וכתב במח"ב שאלו הרברים דקא חשיב אינם מטעם אחד דקם מהמטה ויוצא מבהכ"ס ורוחץ ונוטל צפרניו הוא משום ר"ר ומ"מ דוקא קם מהמטה צריך ג"פ אל כלי אבל אינך לא כי אין שליטת ר"ר כ"כ באלו והולך בין המתים ונוגע במת צריך ג"פ וכן בתשמיש המטה מפני הטומאה אבל חולץ מנעליו ונוגע בראשו משום נקיות הוא וכ"כ מהר"ח כהן במקור חיים ע"ש באורך וביציאה מבהכ"ס חזינן לרבנן קשישאי שרחצו ג"פ וגם רחצו פ"א אם חלצו בתי רגלים של עור ע"ש. וראיתי מי שכתב נראה שהנוגע בפרעוש א"צ נטילת ידים לפי שאינה באה מזוהמת אדם ועסי' שי"ו ונראה דמ"מ יש לו לנקות במידי דמנקי כדלקמן סעי' כ"ב ע"ש:

יג

בצרור עבה"ט. וע' לקמן סי' ס"ב שהט"ז כתב במי שצמא לשתות ואינו יכול לקום לרחוץ בלילה יהרהר הברכה והא"ר חולק עליו ע"ש. ובבר"י שם כתב הניעור בלילה וצמא לשתות ואינו יכול לקום לרחוץ ידיו יקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי ויברך וישתה מהר"י זיין ולפי דעת מהרח"ו ומהר"ח לונזאנו שאסור לברך כשרוח רעה שורה עליו ולזה לא מהני נקיון כפיו כ"א נטילה במים ג"פ אסור לברך ולכן אם הוא אנוס ואינו יכול לרחוץ יהרהר בלבו דכמה פוסקים מתירין באנוס לברך ע"י הרהור וירא שמים יאנוס עצמו לעמוד ולרחוץ ידיו ג"פ ויברך כתיקונה ע"ש. ונפלאתי שלא הזכיר מרברי הט"ז. וע' בסי' ס"ב במג"א בשם תר"י שאף הברכה אין להרהר כו' ובא"ר שם:

יד

נקיות ידים. עבה"ט ועיין ביד אפרים מ"ש לפרש דברי המ"א בזה:

טו

ערום. ובברכי יוסף בשם מהרח"ו ומהר"ח דלונזאנו שבזוהר אוסר לברך ברבת השחר קודם נטילה עיין שם: (סי' ה)

א

ויברך ענ"י. לפי שידים עסקניות הן וא"א שלא נגעו בליל' בבשר המטונף לכך תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל כ"כ הרא"ש והרשב"א נתן טעם דבשחרית נעש' כבריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים ע"כ תקנו נטילה בעת ההיא ואע"ג דנטיל' היא מל' אנטיל דהיינו כלי ובאמת א"צ כאן כלי אלא לאכיל' מ"מ לא ישנה את הברכה כ"כ ב"י ועס"ו אי צריך לברך מיד אחר הנטילה או להמתין עד שיבא לב"ה:

ב

כשרים. לנט"י דכאן א"צ רק משום נקיות בעלמא:

ג

להעביר ר"ר דמקפיד אותו רוח עד שיטול ידיו ג"פ:

ד

במקום הקזה. משמע אפי' אחר הנטילה כל היום וכן בגיגית שאח"כ וכ"כ בב"י בהדיא ולמדו מדאמרי' בגמ' יד לעין תקצץ כו' יד מסמא כו' ופירש"י דהנהו כלהו קאי אקודם נטילת שחרית ול"נ דיד לאמה לאו משום שחרית נקטי' אלא משום קרי וכו' עכ"ל ופי' ב"י דטעמו דרש"י מדלא אמר בגמ' גבי יד מסמא כו' ההיזק שבא מיד לאמה וטבעת ולפ"ז לחסודה וגיגית נמי אפי' כל היום מזקת מקום הנגיעה ותימה לי לפ"ז אמאי לא נקט רש"י יד לחסודה דמיירי אפי' כל היום דהוא נזכר בגמ' קודם אמה ונ"ל דודאי כולן מיירי קודם נטילת שחרית זולת באמה וטבעת הוכחת רש"י דקאי אכל היום משום דמצינו בהו במקום אחר איסור כל היום מחמת קרי ותחתוניות הוא בשבת דף פ"א ע"כ נקט רש"י הני תרתי דוקא אבל השאר כולן דוקא בשחרית והטעם בחסודה וגיגית נרא' ג"כ משום סכנה והיא בכלל מסמא ומחרשת דנקט בגמר' דכשישתה אחר כך השכר הוי כאלו מגיע מיד לפיו ולחוטם ותמהתי על פי' ב"י וש"ע דגיגי' הוא משום הפסד השכר וכי בשביל זה יאמרו חכמים תקצץ והא דלא חשיב הטור חסוד' וגיגית נראה דלא נקט רק מידי דמצוי בכל יום דאטו כי רוכלי ליחשב כל מילי דסכנתא כנ"ל שוב ראיתי שגם מו"ח ז"ל כ' כן:

ה

ע"ג קרקע. לפי שר"ר שורה עליהן:

ו

כדי שיריק כו'. כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין:

ז

ממי שלא נטל כו'. דכתיב והזה הטהור על הטמא ונ"ל דה"ה בנטילה לאכיל' וכ"ש הוא שהרי התם עיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה:

ח

לקריאת שמע ולתפל' דאמרי' בכיור ירחצו ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו אבל לר"ר בעי עירוי ג"פ דוקא ושכשוך בכלי אפי' ק' פעמים לא חשיב אלא א' שמיד נטמאו המים והויין כמי שופכין מ"ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי' להעביר ר"ר ואפי' רחיצ' סגי אלא שמדברי הזוהר נראה דבעי' כלי:

ט

אם היה נעור כו' בב"י כתב לטעם הרשב"א בנטיל' שחרית שהוא משום שנעש' כברי' חדשה ואם ניעור כל הלילה אינו נעשה כבריה חדשה ואפשר שאפי' בניעור צריך ליטול ידיו שחרית דכיון דתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא מפני שנגע במקום המטונף היכא דלא נגע משמע דלא תקון עכ"ל וצ"ל דבריו דאמאי לא אמר גם לטעם הרא"ש משום לא פלוג ונ"ל דדוקא להרשב"א שהטעם משום דצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי הש"י שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים דוגמא לדבר בברכת לשכוי בינה דאי' לקמן על מנהגו של עולם מברך מה שא"כ לטעם הרא"ש שאין זה חוק ליתן הודיה אלא להציל אדם מעבירה שלא יתפלל בידים מזוהמות וכיון שזה א"צ לזה לא בעי נטילה זהו מקום הספק ע"כ פסקו כאן ש"ע ורמ"א דיטלו בלא ברכה כנ"ל:

י

כשיאור היום. די"ל דבת מלך היא שורה עד אור היום ע"כ צריך נטילה באור היום:

יא

ישן ביום כו'. דיש להסתפק אי לילה גורם לרוח טומאה או שינה גורם:

יב

שלא יטעום כו'. דהזוהר כתב דעד ס' נשימות הוי מסטרא אחרא:

יג

צריכים נטילה. פי' במים דוקא ולא נקיון בעלמא.

יד

וסי' קס"ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך ענ"י לאכילה:

טו

מלמולי זיעה. פי' זוהמא כעין שעורים קטנים.

א

במג"א ס"ק ד כשרים וכו'. ויש מוחקים ציון סעיף קטן זה. וכן נלענ"ד שהוא ס"ק א' עם סק"ג וכוונתו דלכך מגיה הרמ"ה לקמן סי' ק"ס דשם מיירי מדין מים פסולים ובאלו י"א דלא מברך עלייהו. אבל דין כלי וכח גברא שהוא אינו מוזכר בסימן ק"ס רק בסי' קנ"ט מזה לא מיירי המחבר דזה אינו מעכב ומברך לכ"ע:
ועיין בפ"מ ס"ק ג' שנדחק בזה וליתא ואפשר שאין צריך למחוק כלל רק להוסיף תיבת כו' והך ד' עם תיבת כשרים מלה אחת וכצ"ל בסי' ק"ס דכשרים כו' אבל כלי כצ"ל ורצה לומר דעל אותן המים שפסולים לנטילת ידים לסעודה המוזכרים בסימן ק"ס. בזה כתב בכאן דכשרים כו'. ור"ל דאין לברך (ודפוס חילקו הד' ועשו מזה ציון לעצמו וליתא). דאע"ג דכשרים מ"מ מעכב קצת. אבל כלי וכח גברא אין מעכב כלל בדיעבד ומברך. וראיתי מי שמגיה אפילו כלי כו' והוא טעות. דפשיטא דכלי וכח גברא קיל טפי. דאפילו מאן דקפיד אמיא שלא לברך מ"מ בכלי וכח גברא מברך כמו שהראה מקום לסעיף ז' ופשוט דמה שכתב שם היינו אפילו למ"ד במים פסולין לא מברך ע"ש. שוב ראיתי בבאר היטב ונראה שמגיה גם כן במגן אברהם על הדרך שכתבתי ע"ש:

ב

סעיף ז' בכל הדברים ר"ל אפילו כלי וכח גברא נכון להקפיד בזה משא"כ מים פסולין גרע טפי דלא מברך עלייהו כדלעיל סעיף ל' ועל זה כתב רמ"א ומיהו אין מעכב כו' רצ"ל דאף שהמחבר כתב שיש להקפיד בכל הדברים מ"מ אין זה כי אם היכא דאפשר אבל אם אי אפשר אינו מעכב הן מה שפסול מחמת כלי או מחמת כח גברא. אבל במים פסולים דסימן ק"ס יש להקפיד אף בדיעבד דלא אפשר ויש לחזור אחר כשרים כיון די"א דלא מברך עלייהו:

ג

(במ"א ס"ק יב) והוכיח כן מתשובת הרא"ש שכתב במשכים ללמוד צריך לברך ענט"י אע"ג דלא תקנו לברך כ"א לק"ש ולתפלה וללמוד אין צריך אע"כ דלא פלוג רבנן:

ד

מ"א ס"ק כה דלעולם מברך ענט"י ר"ל גבי מטביל ידים והיינו משום דעל טבילת ידים לא צונו א"כ גם על נקיות ידים לא צונו וכמו שאין לברך במנחה דסגי בנקיות לחוד כמו כן אף בשחרית אין לברך בנקיות עפר והמחבר למד כן מהרא"ש דאזיל לשיטתו דס"ל דאף במנחה מברך משא"כ לדידן דעיקר כהרשב"א כמש"ל:

ה

(שם ס"ק כח) בחמלה רבה תיבת בחמלה יש לומר באתנחתא. כי רבה אמונתך אין להפסיק ביניהם והוא מן הכתוב חדשים לבקרים כו' שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר בבוקר. וטעות הוא ביד האומרים בנשימה אחת ומפרידין בין תיבה רבה ובין אמונתך: