שולחן ערוך, אורח חיים ו׳: דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופירושיו. ובו ד"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופירושיו. ובו ד"ס:
כשיצא מבית הכסא יברך אשר יצר את האדם בחכמה שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה וי"מ על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך וי"מ בחכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואח"כ בראו וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים פירוש נקבים רבים כגון פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו אברים רבים חלולים כמו לב וכרס ומעים. שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים יש נקב א' שהוא הפה כשהוא במעי אמו הוא סתום וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום לא היה אפשר להתקיים אפי' שעה אחת והאברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם לא היה אפשר להתקיים אפי' שעה אחת. ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה ובכלל האברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים הם כרס ומעים שפיר הוי שבח זה מענין עשיית צרכיו ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא. והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשיית צרכיו ממש. רופא חולי כל בשר ע"ש הנקבים שברא בו והוציא פסולת מאכלו כי אם יתעפש בבטן ימות והוצאתו הוא רפואה. ומפליא לעשות מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו הרי זה פלא ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת: הגה ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי והכל הוא ע"י שהוא רופא כל בשר כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו):

ב

יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותם עם שאר הברכות ובני ספרד לא נהגו כן: (ועכ"פ לא יברך ב' פעמים ומי שמברכם בביתו לא יברך בבה"כ וכן מי שמברכה בבה"כ לא יברך בביתו (כל בו סי' ב') ומי שלומד קודם שיכנס לבה"כ או מתפלל קודם יברכה בביתו ולא יברך בבה"כ ואפי' בכהאי גונא יש נוהגין לסדרה עם שאר ברכות בב"ה ואין מברכין בביתם): (מהרי"ל הלכות תפלה):

ג

ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וברכת ההודאות אין פותחת בברוך כמו שמצינו בברכת הגשמים:

ד

יש נוהגין שאחר שבירך א' ברכת השחר וענו אחריו אמן חוזר א' מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים הם מכונים שלא לצאת בברכתו:

א

אשר יצר וכו'. ויאמר אי אפשר בצירי תחת אי כי המלה נגזרת מן אין:

ב

בברכת אלהי נשמה צ"ל אתה נפחתה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ע"כ אין לומר אתה נפחת בי רק אתה נפחתה ואתה משמרה בקרבי כי לא נאמר נפיחה רק באדם הראשון אבל לזולתו בנתינה שנאמר נותן נשמה לעם עליה ע"כ:

א

אפילו שעה א'. וכן גירסת האריז"ל. וט"ז ג"כ אינו מוחק גירסא זו:

ב

אי אפשר. בצירי תחת אי כי המלה נגזרת מן אין:

ג

רופא חולי. ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כ' דשני גירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן ע"ש:

ד

להמתין. קבלה מר"י חסיד. היוצא מביתו לבה"כ קודם שיתפלל יאמר פרשת שמע ישראל. מט"מ:

ה

לבה"כ. כתב הב"ח דוקא כשהולך מיד לבה"כ. ובע"ה כתב דאותן שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול עיין סי' מ"ו. כתב הלבוש שאותם שאומרים תהלים יאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם:

ו

בכה"ג יש נוהגין וכו'. היינו מה שנוהגין רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירים כמה פסוקים ואח"כ מברכים ענט"י והתורה וכ' ט"ז לענין ברכת התורה יש ליישב דאותן הפסוקים אין אומרים אותם אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכת התורה אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב וביותר תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז על נט"י ואשר יצר וא"כ היאך יברך שנית אחר כך ע"ש והב"ח הכריע דיש לברך בביתו מיד בקומו ואין לברך בבה"כ. וש"צ שבירך בביתו אין לו לחזור ולברך בבה"כ מ"א ע"ת ה"ב יד אהרן דלא כשל"ה וט"ז שלמדו זכות על הש"ץ שיברך שנית כדי להוציא את מי שאינו בקי ועיין בתשובת יד אליהו ס"ס למ"ד. ובספר ברכת אברהם מסי' י"ט עד סימן כ"ז:

ז

ההודאה. ואינה ברכה הסמוכה לחברתה לכן רשאי לומר בבוקר עד אלהי נשמה. ובבה"כ יתחיל אלהי נשמה טור והב"ח כ' דמ"מ יאמר תיכף אלהי נשמה ע"ש וכ"כ הלבוש. וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל וכתב המ"א עליו לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי ע"ש. כ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית. יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלי חתימה וכשיקום שנית יאמרם בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה. מ"א:

א

ברכות ס'

ב

בפי' רש"י שם

ג

תוס'

ד

ב"י לדעת הטור

ה

נדה ל'

ו

ב"י

ז

הר"ר דוד אבודרה"ם

ח

שם בגמ' בפרש"י

ט

הרד"א שם.

י

כל בו סי' כ' בשם הר"מ

יא

טור ותוס' בברכות י"ד ה"ו ובפסחים ק"ד

יב

האגור בשם מהר"י מולן למנהג אשכנז

א

סעי' א שבריאת האדם כו'. כן פי' ב"י לדעת הטור שלא פי' על בחכמה שידוע הוא שבריאתו בחכמה נפלאה:

ב

וי"מ כו' כדלקמן כו'. שרש"י פי' שם על ומפליא לעשות שהאדם כו' וזהו פליאה וחכמה אבל תוס' פי' על ומפליא לעשות כפרש"י וכמ"ש בריש ב"ר ר' תנחומא פ' כי גדול אתה ועושה נפלאות אר"ת הנוד הזה אם יהיה בו נקב כחוט של מחט רוחו יוצא והאדם הזה עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין יוצא רוחו ממנו ודורש על עושה נפלאות ועל בחכמה פירוש כמ"ש בתנחומא ויברך אלקים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וכמ"ש בסנהדרין ל"ח א' ד"ה כדי שיכנס כו' משל כו' שנאמר חכמת בנתה ביתה כו' וכל צרכי עולם כו':

ג

חלולים. כ"ה גי' רי"ף ורא"ש דלא כגי' שלנו ורש"י וכ"כ הטור וכ' ב"י משום דחללים קאי אחלל עצמו ולא שייך ביה בריאה אבל חלולים קאי על אבר החלול וז"ש אברים רבים חלולי':

ד

פי' נקבים רבים וגם כו'. ר"ל שלכך קאמר שני פ' נקבים ושני פ' חלולים להורות על ריבויים:

ה

כגון כו' כמו כו'. רש"י שם:

ו

שאם יסתם כו'. כן הוא גי' הרמב"ם אבל גי' שלנו ורש"י ורי"ף ורא"ש אם יפתח קודם:

ז

כלומר כו'. ר"ל דגי' הרא"ש והטור אפי' שעה אחת וכ' הרד"א והכלבו בשם הרמ"מ דל"ג שהרי אדם יכול לסתום פיו הרבה שעות ולהתקיים והטור מקיימו דקאי על יציאת האדם מבטן אמו שאז אין יכול להתקיים כמ"ש בספ"ג דנדה שאלמלא כן כו' ועדיין קשה מאי שאם יפתח א' מהם הא אינו אלא בפה לבד וז"ש שבנקבים יש נקב א' כו' אלא די"ל למה אמר בתחלה נקבים להורות על רבויים כיון דלא קאי אלא על א' מהם אלא דאיידי שאם יפתח קאי על כל החלולים אמר ג"כ נקבים רבים וקאי על וברא וז"ש והאיברי' החלולים אם היה כו' וכ"ז לפי' הטור וע"ז הקשה ב"י דא"כ אחד מהם דיסתם אחד בלבד וא' דיפתח על כל אחד ועוד שאם יפתח קאי על יציאתו לאויר העולם ואינו לעשיית צרכיו ולכן כתב ועי"ל שגבול כו' ולא על יציאתו לאויר העולם וקאי על כל הנקבים ואע"פ שאם יסתם הפה אינו מעשיית צרכיו מ"מ פי הטבעת והאמה הוא מעשיית צרכיו ממש אפי' שעה אחת וז"ש וכיון שבכלל כו' ומ"מ גם לפ"ז עדיין אם יפתח אינו מעשיית צרכיו אלא דחלולים חלולים הוא לעשיית צרכיו שהן כרס ומעים והוי מעין הברכה וז"ש ובכלל האיברים החלולים כו' ומפני שלא נחה דעתו בזה כ' ואפשר עוד כו' שגם יפתח הוא מעשיית צרכיו וכ"ז דחקם גי' אפי' שעה א' אבל בגי' שלנו ליתא וא"צ לכ"ז וגם שאם יפתח הוא מעשיית צרכיו שאם היה פתוח ולא היה כח המחזיק עד שיוצא מהנקבים א"א להתקיים וכן עיקר:

ח

רופא חולי. כ"ה גי' הרי"ף:

ט

על שם כו'. הרד"א:

י

מפני כו'. כפרש"י ותוס' כנ"ל:

יא

ועוד יש לפרש שמפליא כו'. ר"ל ע"י המזון:

א

סעי' ב יש נוהגין כו'. להוציא ע"ה כמ"ש הרא"ש:

ב

ובני כו'. דלכתחלה יש לברך עובר לעשייתן מ"מ לא יאחר יותר מדאי:

ג

ועכ"פ כו'. דכולם בקיאין בהם וחששא בעלמא הוא:

ד

ומי שלומד כו'. דהפסק גדול הוא:

א

סעי' ג ברכת כו'. כ"כ תוס' מ"ו א' ד"ה כל כו' דלא כהרא"ש ריש ד' שכתב מפני שסמוכ' לאשר יצר וסתר בטור דבריו דהא בגמרא אמרינן כד מיתער אומר כו' וכן כתבו תוס' בפסחים ק"ד ב' ד"ה כל כו':

א

סעי' ד יש נוהגין כו'. עמ"א:

ב

מפני כו' ואפי' כו'. כמ"ש בסוף פרק ג' דראש השנה:

א

[א] להתקיים אפילו שעה אחת וכו'. פירוש דאף שאפשר להתקיים יום או יומיים, מכל מקום בשעת יצירה לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וכתב הב"ח דאין לזוז ממה שנהגו אבותינו ונהרא נהרא ופשטיה. וכן כתב הט"ז דב' גירסות בברכות ואין למחוק שום נוסחא הנמצא מאלו השנים. וכהאי גוונא כתב בתיבת חולי דיש שני נוסחאות אם לומר רופא חולי כל בשר או רופא כל בשר חלילה למחוק אחת מהם ולהגיה כמו השנית אלא כל אחד יש על מי לסמוך. כתב ברמ"א דף צ"ג דיסדו נקבים נקבים על מה ששמעתי מרופאים שכל אדם בהמה וחיה כל גופו וכל אברים מלאים נקבים דקים שאי אפשר לראות וכשיש לו כאב ומזיע הכאב יוצא ממנו דרך נקבים אלו. שאלמלא לא כן אי אפשר להתרפא, עד כאן דבריו בקצרה. כסא כבודך שני כפי"ן רפוי"ן:

ב

[ב] ועל כל פנים וכו'. השליח ציבור יש לו היתר לברך בביתו ולחזור ולברך בבית הכנסת משום אינן בקיאים כן כתבו של"ה וט"ז. אבל הקהל מי שהוא מברך בביתו אין היתר כלל לברך בבית הכנסת, ומי שרוצה לברך בבית הכנסת לא יברך בביתו. וכבר האריכו בזה ראשונים ואחרונים. ושיירי כנסת הגדולה כתב אבל בתשובת הר"ם טראני ורבי שמואל די מודינא קראו תגר על מנהג זה וכתבו וטוב שאחד יברך והשאר יכוונו לצאת ויענו אמן ולא יכניסו עצמן בברכה לבטלה. וכתב בכנסת הגדולה בשם ספר משא מלך דבין היכא דנהגו כשולחן ערוך ולבוש, ובין היכא דנהגו כרבי משה טראני ורשד"ם אין למנעם ממנהגם:

א

אשר יצר. אבל לא על נט"י דא"צ לנטילה ודי בנקיון עפר וצרורות ראב"ד והא דמברכין ענט"י שחרי' אפשר הטעם דאמרינן בש"ס דחולין נוטל אדם ידיו שחרית ויתנה עליהם כל היום עיין שו"ת רמב"ן סי' קנ"ג וסי' קנ"ד.

א

א) [סעיף א'] כשיצא מבהכ"ס יברך אשר יצר וכו' ברכה זו יש בה מ"ה תיבות. מג"א ס"ק ב' בשה הכתבים, וכן הוא בשער הכוונות בדרוש ענט"י ובס' פע"ח שער הברכות פ"ד. מצ"ש דף ו'. וכ"כ ש"צ דף מ"ה, וכ"כ היפה ללב ח"א אות י"ג. וכתב עו"ש בשם הרב נזירות שמשון בהג"ה ע"ד המג"א אלו שהיה מונה אותם וז"ל בא"י אמ"ה אש"י את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם (הגם ששם כתב שאם יפתח קודם שאם יסתם היינו משום דגריס כדברי רש"י ודעמיה אבל אנן גרסינן כנוסח הרמב"ם והרד"א ומר"ן בש"ע ואין לשנות. עיין יפה ללב שם אות ז') א"א להתקיים אפי' שעה אחת בא"י רופא כל בשר ומפליא לעשות עכ"ל. וכן הוא הנוסח בהרמב"ם פ"ז מהל' תפילה הל' ה' ובסי' חס"ל. ומ"ש מחה"ש ע"ד המג"א כבר דחה דבריו היפה ללב שם וסיים ועיין נמי בס' אשד הנחלים דף ב' ע"ב מ"ש בזה וגם עליו יש להשיב כמדובר עי"ש:

א

ב) [סעיף ב'] יש נוהגין להמתין וכו' והסכמת כל האחרונים שאין להפסיק בין ברכת ענט"י להנטי' ומיד שנוטל צריך לברך ענט"י אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב כמש"ל סי' ד' ולא נהגו כן (עיין בדברינו לעיל סי' ד' א' ח') ואם בעת שניטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפי' בד"ת אסור ואפי' יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לברך ענט"י אלא עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י וא"י. ש"עת אות ה' יעו"ש ואעפ"י שאין מברך ענט"י סמוך לנט"י צריך ג"כ להגביה ידיו למעלה כלפי הראש וכו' בשעת ברכת ענט"י כמש"ל סי' ד' או' ט"ז והוא פשוט:

א

ג) שם ובני ספרד לא נהגו כן, אלא כל אחד מברך בביתו ענט"י וא"י ובביהכ"נ מתחילין מאלהי נשמה, ב"י, וכתב וכן עיקר, מיהו לדעת האר"י ז"ל צריך לסמוך ברכת אלהי נשמה לברכת א"י לפי שהיא כנגד אמא המחוברת תדיר עם אבא עיין בשער הכוו' דרוש ברכת השחר. וכ"כ בס' פע"ת בשער הברכות פ"ה ובמצ"ש ד"ו. סו"ב אות א', קשר גודל סי' ה' אות ו' וכ"כ בן א"ח פ' וישב אות ב'. מיהו אין למחות ביד הנוהגים שלא לסומכה. ש"צ דף מה ע"ג, ק"ג שם אות ז', ומנהג האר"י ז"ל היה מסדר כל הי"ח ברכות בקומו ממטתו בביתו קודם הליכתו לביהכ"נ. עיין בשער הכוו' שם. וכשהיה איזה אדם מברך ומסדר הברכות בביהכ"נ היה עונה אחריו אמן ואפי' אם היה באמצע הזמי' היה מפסיק לענות אחריהן אמן אף אם היו המברכין רבים שער הכוו' שם, שע"ת אות ו':

א

ד) שם בהג"ה. ועכ"פ לא יברך ב' פעמים וכו'. דין זה לא שייך אצלינו כי מנהגינו כהאר"י ז"ל שכל אחד מברך בביתו בקומו ממטתו קודם בואו אל ביהכ"נ וגם הש"צ אינו מברך ברכת השחר בביהכ"נ ע"כ לא הארכנו בו:

א

ה) [סעיף ג'] ברכת אלהי נשמה וכו'. כבר כתבנו לעיל בשם האר"י שצריכה להיות סמוכה לברכת אשר יצר ושאר דיני ברכה זו יתבארו בסי' מ"ו בס"ד עם שאר דיני ברכת השחר:

א

ש"ע סעיף א' פי' נקבים רבים שהכפל נקבים נקבים מורה על הריבוי כ"כ בב"י

ב

: שם. כלומר שבנקבים. כך פ' הב"י דעת הטור ע"פ פי' רש"י שכתב דיפתח קאי אחללים ויסתם אנקבים והוקשה להטור לשון שעה א' לכן פי' כשיוצא לאויר העולם וע"ז פי' ב"י וש"ע כאן דאחד מהם שביסתם היינו א' מיוחד דקאי רק אפה לבד ואחד מהם שביפתח היינו איזה מהם שיהיה ואפילו אחר צאתם לעולם והוקשה להש"ע דלא שייך שיהיה שינוי בביאור א' מהם בין יסתם ליפתח עוד הוקשה לו דיסתם בעת צאתו לאויר אין לי שייכות לצרכיו לכן כ' ועוד יש לפרש כו' וסיים וכיון שבכלל כו':

ג

ט"ז ס"ק א' דברי הטור שאם יפתח. תימה דהב"י פי' בהדיא דיפתח היינו אפילו אחר צאתו לעולם וכמו שכתבנו תחלה ופשוט דט"ס הוא וצ"ל יסתם וכוונת הט"ז להקשות אהב"י שעושה לאחדים דברי הטור כפרש"י דיפתח אחללים ויסתם אנקבים דא"כ היה לו להטור לכתוב ואת א"ו דלא ס"ל כרש"י וא"כ בשלמא יפתח ודאי דקאי' רק אחללים דהא הנקבים פתוחים הם לעולם משא"כ יסתם משמע דקאי בין אחללים בין אנקבים ואלו לדברי הב"י דקאי אפה לבד ובתחלת הבריאה א"כ לא קאי רק אנקבים והרב פרי מגדים לא כוון יפה:

ד

שם. כפל חלולים לא רצה כפי' הב"י שהכפל מורה על הריבוי דהא תיבת חלולים בעצמו הוא לשון רבים:

ה

שם כגון פה וטבור. ר"ל שלא מיירי כל הברכה רק מאלו השנים כמו שביאר. ולפירוש זה קאי יפתח אתרווייהו דהיינו הפה במעי אמו והטבור אחר צאתו ויסתם נמי אתרווייהו הפה אחר צאתו והטבור בפנים:

ו

שם ובזה מזכיר חכמת. כלומר דלכל הפירושים שבש"ע לא קאי תיבת בחכמה על הנקבים וחלולים אבל לפירושו בזה עצמו מזכיר החכמה הנפלאה שבמעי אמו צריך להיות כך ואח"כ דוקא להיפוך:

ז

שם. דמפרש חלולים כדפרש"י. ר"ל דקאי אאברים רבים חלולים ואז לא קאי יסתם אחלולים לפי פירושו אטור דקאי אפה וזה עצמו קושיות הט"ז ה"ש (נ"ל דצ"ל הנ"ל) וכמו שהגהתי שם יסתם במקום יפתח וזה ראיה לאותה ההג"ה ולא כפרי מגדים ז"ל:

ח

(מ"א סק"ב) ול"ג לפניך. ר"ל לאפיקי ממקצת גורסין לפניך ולפני כסא כו' ואז איכא מ"ד אע"כ דלא גורסין לפניך ול"ג נמי אפילו שעה אחת ול"ג נמי חולי וזה הוכחת מג"א בס"ק שאח"ז מהאגודה דל"ג חולי ע"ש:

ט

שם. מ"ה תיבות אולי לא גרסי' אפי' שעה אחת רק גרסי' לפניך וגרסי נמי חולי. מיהו כמדומה דגרסי הכתבים אפי' שעה א' ול"ג לפניך רק דלא גרסי' נמי לעמוד לפניך רק ולעמוד אפילו כו' ואיכא מ"ה תיבות מכוון:

י

מ"א סק"ח ואינה ברכה הסמוכה. ר"ל לאפוקי מיש אומרים דמש"ה אינה פותחת בברוך משום דסמוכה לברכת אשר יצר כמו ברכת אהבת עולם בסי' סמ"ך אלא הטעם משום דהוי ברכת הודאה כמו ברכת הגשמים בסי' רכ"א:

א

חלולים. פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה:

ב

כלומר. משום דגירס' א"א להתקיים אפי' שעה אחת וקשיא ליה דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגנו שלא לומר אפי' שעה אחת כמ"ש הר"מ וכ"מ באגוד' שכתב שיש בו מ"ג תיבות ומשמע נמי דגריס וידוע לפני כסא וכו' ול"ג לפניך וע"ש ובכתבים כתב דיש בו מ"ה תיבות:

ג

חולי. וב"ח בשם רמ"פ ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וכ"מ באגודה:

ד

רוחני. ובכוונות כתוב דהנשמה נהנית מרוחנית המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל:

ה

להמתין. קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לב"ה קודם שיתפלל יאמר פ' שמע ישראל (מ"מ):

ו

לברך. ודוקא כשהולך מיד לב"ה (ב"ח) ובע"ה כ' דאותן שאומרים תהלים קודם ענ"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול ע"ש ועססי' מ"ז, כתב הלבוש שאותם שאומרי' תהלים יאמרוהו קודם התפל' ע"ש הטעם:

ז

לא נהגו. כתב בד"מ ואני בעצמי נוהג מנהג ספרד וכ"כ מהרי"ל בתשו' שנהג לומר בסליחות הברכות מיד בקומו, וכתב בע"ה שש"ץ יברך בביתו קודם התהלים ואח"כ יברך בב"ה להוציא מי שאינו בקי, ואף על פי שעכשיו כלם בקיאים מ"מ תקנת הקדמונים לא זזה ממקומה ע"כ. ול"נ דל"ד דדוקא גבי שמונה עשרה תקנת קדמונים ז"ל הוא ועוד משום קדושה כמ"ש הב"י סי' ס"ט בשם הרא"ש אבל הברכות הללו נתקנו לומר כל א' מיד בביתו אלא שנוהגין לאומרה בב"ה ובב"ז סי' קע"ז כתב שהוא תיקן שיאמרם הש"ץ בב"ה ויש שהיו חולקים עליו ע"ש, וא"כ למה יאמר ברכה לבטלה במקו' שאין ע"ה ואפי' למ"ש סי' ס"ט דאותו ששמע יכול לפרוס על שמע למי שלא שמע שאני התם דחבירו שומע ושותק ויוצא בברכתו אבל הכא כל א' מברך לעצמו וא"כ הוי ברכתו לבטלה וכ"מ בד"מ שכתב בימי הסליחות ראוי לברך ענ"י קודם הסליחות ותימא למה נהגו לברך אח"כ פעם שנית וי"ל דאפש' דס"ל דצריך נטילה שנית ומ"מ אינו נכון דא"צ לברך כמ"ש סי' ד' סי"ד וכו' עכ"ל א"כ ס"ל דאסור לברך שנית בצבור ואם אין שם אדם שלא ברך לא יאמרו הברכות כלל כמנהג ספרד. ומכ"ש לפי מ"ש ס"ס זה דאין מכוונין לצאת:

ח

ברכת הודאה. ואינה ברכה הסמוכ' לחבירתה ולכן רשאי לומר בבקר בקומו עד אלהי נשמה ובב"ה יתחיל אלהי נשמה (טור) והב"ח כתב דמ"מ יאמר תכף אלהי נשמה כמו תפלת הדרך סי' ק"י ס"ו וכ"כ הלבוש וע"ה כתב לומר כל הברכות עד לעמו ישראל משום דענ"י קאי דוק' על תפל' ע"ש ואינו מוכרח גם לא ראיתי לרבנן קשישאי דעבדי הכי דהא בגמ' אומר תחלה כל הברכות ואח"כ ענ"י ומשמע אפי' אינו מתפלל תכף כדאי' דף י"א גבי רב וכ' בסדה"י דהמשכים לקום ויצטרך לישן שנית יאמר אלהי נשמה והמפיל חבלי וכו' בלא חתימה וכשיקום שנית יאמר בחתימה דהא י"א דאפי' ביום כשישן יאמר אלהי נשמה כמ"ש ב"י סי' רל"א:

ט

עושין. נ"ל שעושין כן כדי לענות צ' אמני' וכדאיתא בזוהר חדש ובתשובת מ"ע ע"ש:

י

שלא לצאת. והלבוש כתב מפני שרוב פעמים אין עשרה בב"ה ואין הש"ץ מוציא בפחות מי' וע' סי' נ"ט ס"ד בהג"ה:

א

(א) חלולים – פי' איברים חלולים ולא יאמר חללים דבחלל לא שייך בריאה:

ב

(ב) שאם יסתם וכו' – כן היא גי' הרמב"ם אבל גירסא שלנו ורש"י ורי"ף והרא"ש אם יפתח קודם [הגר"א]:

ג

(ג) כלומר שבנקבים וכו' – משום דגירסתו היה א"א להתקיים אפילו שעה אחת וקשה לו דאדם סותם פיו הרבה שעות ולזה קאמר כלומר וכו' אבל מנהגינו שלא לומר אפילו שעה אחת כמש"כ הר"מ וכן מוכח באגודה כ"כ המ"א וכן משמע בביאור הגר"א ועיין ט"ז:

ד

(ד) אי אפשר – אי בצירי תחת האלף כי המלה נגזרת מן אין כ"כ הבה"ט והפמ"ג ובשע"ת מיישב הגירסא בחירק שג"כ כונתו כמו אין כמו דכתיב אי כבוד שפירש"י שם שכונתו כמו אין כבוד:

ה

(ה) רופא (חולי) – ב"ח ושל"ה ומט"מ כתבו שאין לומר חולי רק רופא כל בשר וט"ז כתב דשני הגירסאות הן נכונות וחלילה למחוק אחת מהן עיי"ש:

ו

(ו) דבר רוחני – ובכוונת כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מגשמיות המאכל ומכח זה קשורים זה בזה ע"י המאכל [מ"א]:

ז

(ז) להמתין – קבלה מר"י חסיד היוצא מביתו לבהכ"נ קודם שיתפלל יאמר פסוק שמע ישראל אבל יכוין שלא לצאת בזה המ"ע דק"ש אא"כ ירא שיעבור זמן ק"ש ועיין לקמן בסוף סימן מ"ו מה שכתבנו במ"ב שם:

ח

(ח) לברך – ודוקא אם הולך מיד לבהכ"נ אבל אם לומד אחר הנטילה וכ"ש כשמפסיק בשיחה בטלה ואח"ז הולך לבהכ"נ ומברך שם ענט"י לכו"ע לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכדלקמיה ע"כ אותם שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול. כתב הלבוש אותם שאומרים תהלים טוב יותר שיאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם:

ט

(ט) לא נהגו כן – והסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד שלא להפסיק לכתחלה בין ברכת ענט"י והנטילה אלא מיד שנוטל ידיו צריך לברך ענט"י אך אם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפילו בד"ת אסור ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לו לברך ענט"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י ואשר יצר [שערי תשובה] ועיין לקמן בסי' צ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב שם ועיין לעיל בסימן ד' במשנה ברורה שכתבנו שם בשם הח"א שלכתחלה יותר טוב להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יוצא לכו"ע ועיין שם בביאור הלכה שכתבנו דטוב שאז יסדר אחר ברכת ענט"י ואשר יצר גם שאר ברכות השחר ובאופן זה מיירי הח"א שכתב דיוצא לכו"ע. ועיין שם בביאור הלכה שבמעשה רב כתב ג"כ כהח"א ומ"מ העושה כהשע"ת יש לו ג"כ על מה לסמוך:

י

(י) שמברכם בביתו – עיין במ"א ופמ"ג ושארי אחרונים שהסכימו דאפילו ש"ץ שבירך בביתו שוב לא יברך בבהכ"נ דבימינו הכל בקיאים וכל אחד מברך לעצמו ואין רוצה לצאת בברכת הש"ץ ע"כ במקום שהמנהג שהש"ץ אומר כל הברכות בצבור כמו במקומותינו שהמנהג כן בימים נוראים שמברך בצבור גם ענט"י ואשר יצר וברכת התורה יזהר מתחלה שלא יברך אותם בביתו. ואם אירע שכבר בירך אותם בביתו יראה לבקש לאחד מהשומעים שעדיין לא בירך שיכוין לצאת בברכתו אך אז יהיה זהיר הש"ץ מאוד להשמיע כל לשון הברכה ולא כמו שנוהגין באיזה מקום שהש"ץ משמיע רק לשון תחלת הברכה וסופה דכיון שכונתו אז בהברכה להוציא צריך השומע להשמיע כל לשון הברכה:

יא

(יא) בכה"ג וכו' – היינו מה שנוהגין רוב המון העם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירין כמה פסוקים ואח"כ מברכין ענט"י וברכת התורה ולענין ברכת התורה יש ליישב קצת דאותן הפסוקים אין אומרים אותן אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בבה"ת לפי דעת איזו פוסקים כמו שנתבאר בסימן מ"ו ס"ט בהג"ה ועיין שם במ"ב אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה כזאת צ"ע ליישב והסכימו האחרונים שלא לעשות כן אלא יש לברך בביתו מיד בקומו ושוב אין לברך ענט"י בבהכ"נ וכמו שנתבאר בסימן זה ס"א או שבעת קומו לא יברך ענט"י אלא אחר גמר הסליחות יבדוק עצמו לנקביו או יטיל מים וישפשף ואז יברך ענט"י ואשר יצר ויתפלל וכמו שכתבנו לעיל בשם הח"א:

יב

(יב) ברכת ההודאה – ואינה ברכה הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלהי נשמה ובבהכ"נ יתחיל אלהי נשמה [טור] ומ"מ יש לעשות על צד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר ועיין בביאור הגר"א בסימן מ"ו שדעתו ג"כ דברכת אלקי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר ע"כ נכון ליזהר בזה לכתחלה. אם לא בירך ברכת אלהי נשמה עד אחר שהתפלל י"ח אינו מברך עוד לאחר התפלה שכיון שכבר אמר מחיה המתים הוא דומה למחזיר נשמות [פר"ח] ובשע"ת מפקפק מאוד בדין זה ומסיק דעכ"פ אם בעת שאמר ברכת מחיה מתים היה בדעתו לברך אלקי נשמה אחר התפלה רשאי אח"כ לברך עי"ש הטעם וכן משמע בפמ"ג סי' נ"ב ועיין מה שכ' שם בביאור הלכה. בנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת בי:

יג

(יג) יש נוהגין וכו' – וכונתם הוא שישלים כ"א עד צ' אמנים ליום ועיין בש"ת שיש שמפקפקין בזה ובתשובה מאהבה [ח"ב סי' רי"ב] העלה דלדידן שנוהגין שלא לצאת בברכת הש"ץ לכו"ע מותר לעשות כן ובפמ"ג כתב דראוי עתה שלא לומר בקול רם כ"א הש"ץ עי"ש ע"כ כל מקום ומקום יעשה כפי מנהגו שכ"א יש לו על מי לסמוך:

יד

(יד) שכבר יצאו – בלבוש משמע שאין יכול להוציא ברכת השחר בפחות מעשרה ועיין בפמ"ג דמצדד בסוף דבריו לומר דדוקא בבקי אין מוציא בפחות מעשרה אבל בשאין בקי א"צ עשרה אף להלבוש:

א

(בש"ע סעיף ג') בברכת הגשמים. נ"ב עיין רכ"א:

א

סי' ו' ס"ג ואין לערער עליהם. וע' ת' רשד"ם סי' א':

א

אפי'. עבה"ט ובמג"א כתב בשם הכתבים שיש בברבה זו מ"ה תיבות והיינו שמסיר מהנוסחא תיבות ולעמוד לפניך:

ב

אי אפשר. עבה"ט ודבריו הם מהעטרת זקנים אך כפי מה ששגור בפי כל אומרים האל"ף בחירק וכן הוא בסידור של מהר"ז הענא ונראה כי מלת אי בציר"י אין הכרח שיהיה בחיר"ק יש לה הוראה אחרת כגון יושבי האי מ"מ הנה מצינו אי כבוד וכן אי נקי ואף שיש שפירשו שם בענין אחר מ"מ יש לסמוך על פרש"י שם שפרושו אין ולכן אין לשנות ממה שהוא שגור בפי כל לקרות אי אפשר האלף בנקודת חיריק והנח להם לישראל כו':

ג

להמתין, עבה"ט והוא מהמג"א בשם מטה משה ומ"ש פרש' שמע ישראל וצ"ע כי לענ"ד הכוונה על פסוק שמע ישראל ועיין סי' מ"ו שהטור כתב שר"י החסיד נהג לומר אחר ק"ש קטנה שקודם לפיכך בשכמל"ו לפי שהיה מתיירא שיעבור זמנה וקרוב לומר שהנזכר במ"מ בשם ר"י החסיד אין כל חדש דלפעמים שהיה מתיירא שהציבור יעכבו הרבה ויעבור זמן ק"ש היה קורא אותה קודם שהלך לבהכ"נ ולפעמים היה ממתין על הק"ש שאחר לפיכך על כן היה נראה ג"כ שכוונתו על כל הפרשה. ועיין סימן מ"ו מ"ש בשם תשובת רש"ל סי' ס"ד והמט"מ תלמידו של רש"ל ורוב קבלתו ממנו והרש"ל שם כתב שהיה אומר כל הפרשה ועכ"פ נראה שהדברים הם בסגנון אחד בכדי לצאת י"ח ק"ש בזמנה אבל ממשמעות דבריהם שכתבו קבלה מר' יהודה החסיד כו' ממשמעות הדברים שאינו מצד הדין רק מצד קבלה לתועלת או שמיר' וא"כ י"ל שלא באה קבלה זו רק על פסוק הראשון לבד ואם קבלה הוא נקבל ונראה לפ"ז שא"צ רק לומר פסוק שמע ישראל לבד וא"צ לו' בשכמל"ו ג"כ ועיין בטור סי' מ"ו:

ד

לבה"כ. עבה"ט והסכמת כל האחרונים שאץ להפסיק בין ברכת ענט"י להנטיל' ומיד שנוטל צריך לברך על נטילת ידים אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב כמ"ש לעיל סי' ד' ולא נהגו כן ואם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפי' בד"ת אסור ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לברך ענ"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י ואשר יצר וכמ"ש בסי' ד' ועיין סי' צ"ב ועיין בא"ר סי' ד' סס"ק ה' מ"ש שם על דברי סדר היום ובשיורי כנה"ג כתב בשם ברכת אברהם שיש לברך תחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י ע"ש, ולכאורה נראה שהדין עמו כיון שברכה זו חיובה עתה וברכת ענט"י היא תשלומין מבעיא ליה לברוכיה חובת שעתיה ברישא אבל מלשון הפוסקים שלא דקדקו בכך נראה דשפיר דמי לאקדומי ענ"י ונראה טעמא אע"ג דגבי תפלה חובת שעתא קדים כמבואר בסימן ק"ח מ"מ כאן כיון דבלא"ה יש פוסקים הסוברים דעל עשיית צרכיו מברך ענ"י ואשר יצר אף על גב דאנן לא עבדינן הכי מ"מ כשצריך לברך ענט"י מחמת נטילת שחרית רשאי להקדימה לברכת אשר יצר ולכן מאן דמקדים הא או הא אין מעכבין על ידו:

ה

בכה"ג. ונראה שאותם המסדרים בבה"כ הוא כדי להשמיע לחבריהם שיענו אמן וישלימו כ"א צ' אמנים וכן מבואר בש"ע לקמן סעי' ד' מנהג זה והמנהג הזה נתחדש בימי רבינו הב"י ז"ל הנהיג כן חכם אחד והמבי"ט ח"א סי' קי"ז וסי' ק"פ האריך הרבה בסתירת המנהג וכן מהרשד"ם בחלק א"ח סי' א' האריך לבטל המנהג ודעתם שאחד יברך ושאר יכוונו לצאת ולא יכנסו עצמם בחשש ברכה לבטלה ומשא מלך כתב שכל מקום יעשה כמנהגו שכ"א יש לו על מה שיסמוך ודעת מהרמ"ע סי' ק"ע שהמברכין בבה"כ זה אחר זה לזכות את הרבים שיענו אמן בכנופיא וכולן בכוונה שלא לצאת וכן המברך יכוין שלא להוציא טוב עושים וע"ש שכתב שעצתו זאת שישתדל האדם בכל כחו להיות צדיק גמור. (כוונתו כלפי מ"ש שם בשם התקונים בר"ת צ' היינו צ' אמנים כו') . ומה טוב להנהיג שש"ץ יברך ברכת השחר בקול רם כו' ולא זו בלבד אלא חברי' הישנים בהדר אחד ישכימו לברך כו' ע"ש ועיין בת"ש סי' י"ט ס"ק ח' הביא תשובות המבי"ט ומ"ש המבי"ט לחלק במה שנוהגים שמברך כ"א בפ"ע על תפילין וציצית ולא אמרינן שאחד יברך לכולם משום שאין כולם מזומנים יחד וכן נתן טעם בספירה וברכת כהנים שכ"א מברך לעצמו מפני שצריך כוונה שלא יטעה בספירה גם במלת יברכך כו' ע"ש ובת"ש שם מסיק לחלק בין אם כולם מזומנים לשחוט כ"א בתכ"ד של חבירו אז אחד יברך ויוציא את אחרים משא"כ אם אין מכוונים להחיש מעשיהם וזה מקדים וזה מאחר ראוי שיברכו כ"א בפ"ע וע"ש שכתב לענין שחיטה אין ראוי לעשות לכתחלה שיתכוין לתכוף זה לזה שיהיה אחד מברך לכולם דשמא דמי לספירה וברכת כהנים משום שצריך כוונה שלא יפסיד השחיטה כו' ע"ש. ולכאורה בברכת השחר שפיר י"ל דאם מתאספין בכנופיא יחד אין ראוי שיתכוונו שלא לצאת ויברך כ"א לעצמו אלא יתכוונו לצאת כמ"ש מהרמ"ע ויהי' אחר מברך לכולם דאין כאן עשיית מצוה שנאמר שמחמת טרדת המצוה שאחריו יפסיד הכוונה אבל נראה דמ"מ אין לעשות כן לכתחלה כיון דאיכא דעות דעדיף שכ"א יברך לעצמו וגם עתה נהגו שלא יצא אדם בשמיעה מחבירו ולכן נראה שאין לעשות כסדר הזה שיתאספו יחד ויאמרו הברכות כ"א בחוזר הלילה רק אם כל א' עומד על מקומו אע"פ שכל אחד אומר בקול רם וכל העם עונים ממקומם אמן או בשעה שאומר זה עומדים סביביו מכל מקום אין העומדים מתחילין בתכיפה רק חוזר למקומו ואומר שמה בשעה שרוצה והשומעים אומרים אמן לית לן בה וכמו שכתב הת"ש שכשאין מכוונים להחיש מעשיהם רק זה מקדים וזה מאחר ראוי שיברכו כ"א בפ"ע וע"ש בת"ש ס"ק ט' דאם אחד מכוין לצאת בברכת חבירו ומכוין להוציאו יצא אף ע"פ שלא ענה אמן כמ"ש הב"י וש"ע א"ח סי' רי"ג אף שבלא"ה צריך לענות אמן כיון ששומע הברכה ע"ש ועיין בסי' רי"ט לענין ברכת הגומל ובת"ש סי' א' ס"ק ס' ובשם האר"י ז"ל כתבו שהיה שומע הברכות מהמסדרים בבה"כ אפי' היו ק' היה עונה אמן אחריהם ואפילו באמצע פסוקי דזמרה היה מפסיק ושותק ועונה אמן והוא ז"ל עצמו היה אומרם בבית ואפי' בלילה כל ברכה משנתחייב בה כמ"ש בש"ס וכרמב"ם כו' ע"ש וע' לקמן סי' נ"א ועיין בסי' מ"ו הטעם שלא נהגו עתה לומר כל ברכה בשעתה לפי שאין הידים נקיות וגם מפני ע"ה נהגו לסדרם בבית הכנסת:

ו

ההודאות. עבה"ט ומ"ש בשם סדה"י דהמשכים לקום כו' היינו אם הוא קם ממטתו לומר תיקון חצות או ללמוד אלא שרוצה לחזור לישן אבל אם אינו מתעורר לקום אע"פ שעתה ניעור ודעתו לישן א"צ לומר כלל וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה"ת שיקוץ בסוף שינתו מברך וכתב הכסף משנה דדוקא בסוף שינתו ולא כל זמן שיקוץ באיזה שעה שתהיה וכן כתב בעטרת זקנים סי' מ"ו והפרי חדש שם כתב דהקם לו' חצות ורוצה לחזור ולישן יניח ברכת אלקי נשמה עד הבוקר מחמת דברי הכ"מ ואין ראיה דקימה שאני דכבר כלתה שינתו ומה שחוזר לישן לא חזי לאצטרופי ושפיר הוי סוף שינתו בעת קימה ראשונה ולכן יש לעשות כמ"ש המג"א ומ"מ נראה דאם רוצה לומר אלקי נשמה בקימה הראשונה שפיר דמי ואח"כ בבוקר יאמר בלא חתימה, ומ"ש המג"א יאמר אלקי נשמה והמפיל חבלי כו' וכן העתיק הבה"ט לענ"ד הוא טעות סופר וצ"ל המעביר חבלי שינה כו' ואף שאנו אומרים המעביר שינה מ"מ נוסחת הש"ס שלפנינו והרמב"ם והאבודרהם המעביר חבלי שינה ובמעדני מלך כתב שכן עיקר ועל זה קאי הסדר היום ובמחצית השקל ראיתי שמפרש על ברכת המפיל לפי שחוזר לישן וליתא דלא מיירי מזה אלא לענין מה שיש להסתפק אם זה מקרי סוף שינה דהיינו אלקי נשמה והמעביר חבלי שיאמר עתה בלא חתימה וכשיקום שנית יאמר בחתימה ברכת אלקי נשמה והמעביר חבלי שינה ואמנם מ"ש בלא חתימ' לא שייך גבי ברכת המעביר כו' ונראה שי"ל בלא הזכרת השם. ועיין בפר"ח סי' נ"ח שמי שהתפלל קודם שאמר ברכת השחר יכול לברכם אחר התפלה חוץ מברכת אלקי נשמה שכבר יצא בברכת מחיה המתים ואזיל לטעמיה בסי' מ"ו שכתב דמשמע מירושלמי שאם אמר מחיה מתים במקום אלקי נשמה יצא והביאו בבה"ט לקמן סי' מ"ו ונ"ב. ובשלמי צבור כתב שבמאמר מרדכי פקפק בזה ומ"מ לענין מעשה לא מלאו לבו לחלוק עליו ולדידי צ"ע שנראה דברכה זו נתקנה על ההוה דהיינו שהחזיר הנשמה אחר השינה דטעים טעם מיתה כמ"ש שינה אחד מס' במיתה וכן בכתוב כי עתה שבבתי ואשקוט ישנתי כו' וכמ"ש הרד"א ואין זה ענין לברכת מחיה מתים שהוא עתיד להיות ואין ראיה מהירושלמי דהתם אומר בא"י מחיה המתים על כוונה זו שהחזיר נשמתו אחר השינה משא"כ במה שאמר בתוך התפלה מחיה המתים על שם העתיד מסתברא דלא יצא בזה שלא בירך על תחיית ישיני עפר לעתיד ולא על ישינים על מטתו שהתחיל הוא עתה כהווה ונראה דמי שהתפלל והיה בדעתו לברך אח"כ ברכת אלקי נשמה רשאי אח"כ לברך ואפשר גם הפר"ח מודה בזה ועיין בעטרת זקנים סי' מ"ו בשם הרד"א שצריך להפסיק מעט בין תיבות אלקי לתיבות נשמה ובעט"ז כאן כתב שא"ל אתה נפחת בי רק אתה נפחת כו' ע"ש ובשלמי צבור כתב שתיבות בי אי' בש"ס ופוסקים וכן המנהג. ומ"ש כי לא נאמרה נפיחה רק באדם הראשון לדבריו ה"ל לתקן אתה נתת בי אך באמת אנו אומרים ונשמה שנפחת באפינו ע"ש ובצל"ח סוף ברכות כתב שלא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת בי ע"ש פירוש הענין ויוטעם לך: ועיין בשלמי ציבור דגירסת הרי"ף טהורה היא אבל בש"ס וכן ברמב"ם והרא"ש והרד"א אין שם תיבת היא רק טהורה אתה כו' וכן הוא לפמ"ש בכוונת שיש מ"ז תיבות כמספר שמות הוי"ה אהי"ה ג"כ אין לגרוס תיבות היא ומזה הטעם יש לומר אדון כל הנשמות מלבד הטעם שכתב הרד"א ע"ש וגם א"ל הנוסח כרמב"ם שהנשמה תלויה בקרבי דבש"ס ליתא לתיבת תלויה וע"ש בשם מהרש"א בחידושי אגדות כי אתה בראת על הנפש הטבעיות שנ' ויברא כו' יצרת על רוח החיוני שנ' בו וייצר כו' ואתה נפחת בי על הנשמה השכלית כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ע"כ:

א

וברא בו נקבים כו'. נבאר תחלה דעת הטור ואח"כ מה שיש לדקדק בדברי הש"ע הטור כתב חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים עכ"ל וי"ל למה לא רצה בגירס' חללים ובאמ' בגמ' שלפנינו כ"ה ופי' הב"י דבחללי' לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י האבר שסביבותיו נמצא החלל לפיכך גורס חלולים דקאי אאברים שהם חלולים עכ"ל וק"ל דא"כ היה לומר ג"כ נקובים ולא נקבים גם מ"ש ב"י דברי הטור שאם יפתח כו' דקאי אתחלת הבריא' כו' אין זה שייכות להאיברים החלולים כי אם להנקובים דהיינו פה פי הטבעת החוטם ואגב נתרץ למה אמר כפל חלולים ונ"ל דהטור אינו מפרש כפירש"י דלפירש"י גירסת חלולים על בריאת החלל שברא הש"י לב ומעיים וכרס והם סתומים מכל צד ונקבים הם איברי' שמנוקבים לחוץ כגון פה חוטם ופי הטבעת והטור מפרש אפכא כגון פה וטבור דבמעי אמו מקרי הפה חלול וסתום והטבור נקוב ופתוח ואח"כ הוי איפכא וע"כ אמר ב"פ נקבים הא' נגד מה שהוא נקוב במעי אמו והב' נגד מה שהוא נקוב אחר כך ועלייהו בעצמו קאי חלולים חלולים לומר שאותן נקבים שזכרנו הם ג"כ חלולים חלולים שלפעמים זה חלול וזה נקוב ולפעמים איפכא וע"כ ל"ג חללים דאז היה ענין בפ"ע משא"כ חלולים הוא מורה על הדביקו' שהנקבים בעצמם הם ג"כ חלולים ועכשיו תפרש שפיר אח"כ שאם יפתח או יסתם דהיינו בשינוי הנמצא בין במעי אמו לאח"כ ובזה מזכיר חכמת הבורא ב"ה ומשום דעשיית צרכיו של אדם הוא ג"כ ע"י מציאת הנקבים ע"כ סמכו ההודאה הזאת לאותה שעה כנ"ל דעת הטור וצ"ע על הש"ע דמפרש חלולים כדפירש"י ושאם יסתם כפי' הטור דלא מתיישבי תרוייהו שפיר:

ב

אפי' שעה א'. בב"י בשם הכל בו שמהר"ם לא אמר דבר זה דהא אפשר לחיות יום או יומים ואחרים אמרו דאשעת יצירה קאי שאז אלו נפתח הסתום או אפכא לא היה מתקיים אפי' ש עה א' ולפ"ז נ"ל דזה תלוי בפי' הברכות שזכרנו דמהר"ם פי' כרש"י ואחרי' פירשו כפי' הטור וא"כ ב' הגי' נכונים ואין למחוק שום נוסחא הנמצא מאלו השנים:

ג

רופא חולי כל בשר. בגמ' פריך מאי חתם אמר רב רופא חולים א"ל שמואל שוינהו אבא לכ"ע קצירי אלא לימא רופא כל בשר וכן הזכיר שם רב פפא אח"כ א"כ אין לגרוס רופא חולי כל בשר אלא רופא כל בשר וכ"ה ברי"ף אלא דבאשר"י איתא רופא חולי כל בשר כו' וכן בב"י וצ"ל לדעת הרא"ש דדוקא כשיאמר רופא חולים משמע דכ"ע הם קצירי אבל כשיאמר רופא חולי כל בשר הוי פי' שלא יתעפש הפסולת והוא חולי כל בשר בטבעו דהיינו שיש כבר פסול' כל בשר והוא החולי רק שהש"י הוא מבטלהו משא"כ כשיאמר חולים יהיה משמעות על האנשים שהם חולים ומדברי ד"מ משמע שי"ל רופא חולי כל בשר ומו"ח ז"ל כתב בשם רש"ל שי"ל רופא כל בשר ואומר אני שתרי הנוסחאות הם שפיר וחלילה למחוק א' מהם ולהגיה כמו השנית אלא כל א' יש לו על מה לסמוך:

ד

יש נוהגין להמתין כו'. טעמא מאחר שהברכות אחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה ומניחים אותם לב"ה תדחה גם נט"י עמהם ובני ספרד ס"ל דנ"י צריך לעולם להקדימה עובר לעשייתן כדין כל ברכת מצות אלא שממתינין עד אחר הנטילה דגברא לא חזי אבל האחרות שהם ברכות השבח יכול לאומרן אחר עשייתן וכתב בד"מ שהוא נהג עצמו כבני ספרד:

ה

ואפי' בכה"ג כו'. היינו מה שנוהגים רוב המון עם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מוזכרים כמה פסוקי' ואח"כ מברכים ענ"י והתורה ולענין ברכת התורה יש ליישב דאותן פסוקים א"א אותה אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בברכות התור' אך לענין נ"י שמפסיקין בהפסק' כזאת צ"ע ליישב וביות' תמוה אם כבר עשה צרכיו קודם הבוקר ודאי הוצרך לברך אז ענ"י ואשר יצר א"כ היאך יברך אח"כ שנית ובד"מ כתב ע"ז אי איישר חילי אבטליני' שלא לברך שנית ואח"כ בא ליישב קצת ומסיק והרוצה לצאת ידי ספק יצא לחוץ אחר גמר הסליחות ויטיל מים וישפשף ואח"כ יוכל לברך עם הצבור ואפי' בזה יש לפקפק כדלקמן סי' ז' עכ"ל: ונ"ל ללמוד זכות על הש"ץ דסליחות שמה שמברך שנית הוא להוציא את מי שאינו בקי בברכות ואע"ג דאין שם בבה"כ מי שאינו בקי מ"מ שפיר עביד וכמ"ש ב"י סי' קכ"ד בשם אבודרהם בשם הרמב"ם בענין חזרת הש"ץ התפיל' בב"ה אף שכולם בקיאים דמעיקרא ניתקן בשביל ספק שמא יהיו קצת אינם בקיאי' ע"ש וה"נ כאן אלא שהקהל שעונים אחריו ברכת ענ"י אין להם על מה שיסמכו כיון שבירכו תחלה ואמאי יברכו שנית ואי לא ברכו תחלה הוי הפסקה גדולה ומ"מ יותר טוב שלא יברכו תחלה ממה שיעשו ברכ' לבטל' וזה פשוט כנ"ל: