א
שצריך להזכיר שם האיש ואשתו והמביא גט ונפל ממנו ובו ד' סעיפים:
אמר לסופר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה וכנסה וגירשה בו הוי גט כיון שבידו לגרשה עתה בד"א שכתב בו זמן הנתינה אבל אם כתב בו זמן הכתיבה פסול:
ב
צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה אינו גט ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גירשה בו הרי זו ספק מגורשת.
ג
שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ושלחו ב' גיטין ונתערבו זה בזה נותן שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה ואם נאבד א' מהם לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו ואם ניתן לאחת מהם או לשתיהן ה"ז ספק גירושין:
ד
המביא גט ונפל ממנו במקום ששיירות (פי' חבורות של אנשים הולכי אורח) מצויות או אפי' במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהם ושמות נשותיהם שוים אם מצאו לאלתר שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו או אפילו לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט או אפילו אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר או שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת שחזקת כלים אלו שאינו משאילם לאחרים או שמצאו בביתו בין כליו כשר ולא חיישינן שמא אחר הוא אבל אם אינו יודע אם עבר אדם שם ואין לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט חיישינן שמא לא זה הוא הגט שנאבד לזה ואפי' אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב וכן אם ראה שעבר אדם שם אפי' לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישי' אפי' היה כותי שעבר שם אא"כ עידי הגט אומרים מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה אפי' אינן מעידים בפירוש שזה היא חתימת ידם כגון שאין הגט עתה בפנינו כשר וכגון דאיכא עדים דלא איתחזק אנשים ששמם כשמם של אלו (העדים) אבל יש עדים אחרים ששמם כשם אלו חיישינן עד שיעידו שזה היא חתימת ידם או שיאמרו העדים אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני ואפילו אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו ואם התובעו אומר הסימן אינו מועיל אלא א"כ יאמר אותו קודם שיראה הגט אבל בטביעת עין אין מחזירין אותו לתובעו שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו ואם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא מחזירין אותו בלא סימן אפי' שהה כדי שיעבור אדם שם ויש שפסקו שאם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות אפילו מצאו לאחר זמן מרובה לא חיישינן שמא אחר הוא אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ואם אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מהעוברים או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ואם הוחזקו באותו המקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אם אבד במקום שהשיירות מצויות חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא הואיל ועבר אדם שם אף על פי שלא שהה אבל אם לא עבר אדם שם הרי הוא בחזקתו: הגה י"א שאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשני עיירות ששמם שוה (תשו' הרא"ש כלל מ"ה):
באר היטב אבן העזר
קל״ב
א
הנתינה. ולכתחלה אין מגרשין בגט כזה עיין ח"מ ב"ש:
ב
הוחזקו ב' וכו'. אבל אם במקום הכתיבה לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוין אע"ג במקום שנמצא הגט הוחזקו שנים מחזירין דהא כותבין שם העיר בגט כ"כ המגיד. ובב"ח מבואר דחיישינן שמא יש עוד מקום כשם מקום הכתיבה עיין ב"ש:
ג
מובה'. בש"ס מבואר דוקא נקב בצד אות פלו' וכתב העיטור נקב אצל תיבה פלונית לא הוי ס"מ:
ד
עין. היינו לעם הארץ כשיש לו מיגו כגון שמצא בעצמו נאמן. וצורבא מרבנן נאמן לומר דמכיר בט"ע אפילו אם לית ליה מיגו. והמגיד כתב בזמן הזה לא מצוי צורבא מרבנן. ואם יש לו ס"מ או ט"ע בגט אפילו לא בכלי ונמצא בכלי מחזירים לו תוס' ב"ש:
ה
אומרים וכו'. קאי על כל הדינים אפילו אם שכיח שיירא והוחזק מהני:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ב
א
מימרא דרמי בר חמא יבמות דף נב ע"א
ב
טו' וכ"כ התוס' שם בשם ר"ת כיון דלא נתייחד עמה אחר זמן הכתוב בגט אפילו גט ישן לא הוי
ג
שם בגמרא וכ"כ רמב"ם בפ"ג
ד
כיון דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ב"י
ה
בעיא שם ולא נפשטא ולחומרא
ו
משנה גיטין דפ"ו ע"ב
ז
כדרך שנתבאר בסי' קל"ט סעיף י"ט
ח
כפי' הר"ן וה"ה דמאי דתנן השני בטל לא בטל ממש אלא לא ינתן לא לזו ולא לזו
ט
לשון הטור ממשנה שם דף נז ע"א וכאוקימתא דרבא שם ור"ז שם ע"ב
י
כלישנא בתרא דר' זירא שם
יא
שם במשנה וכפי' רבי שמעון בן אליעזר בברייתא
יב
כאוקימתא דרב אשי שם
יג
וכ"כ אביו הרא"ש שם בפסקיו וכתו' דבהרבה מן המפרשי' דמפרשי דמאי דתנן אם היה מכירו כשר פי' וכן אם היה מכירו אע"פ שלא אבדו בכלי ואע"ג דמשמע בגמרא בעובדא דרבא בר בר חנא שם דלא מהדרינן בטביעית עינא אלא לצורבא מרבנן הני מילי בדאשכחן אחר אבל מצאו מי שאבד ממנו מהדרינן בטביעת עין דעם הארץ למי ידע בטביעות עינא כמ"ש התו' שם
יד
שם במשנה
טו
שם בברייתא
טז
שם ריש דכ"ח וכמ"ש רש"י והתו' שם
יז
כרבא דחייש שמא מילי מסר יבמות דף קי"ז ע"א
יח
כן משמע בירושלמי שם וכ"כ הרשב"א
יט
וכאוקימתא דרבי ירמיה שם בגיטין דף כו כ"ב
כ
טור בשם הרמ"ה וכ' הב"י שהם מילי דסברא
כא
כאוקימתא דרב אשי שם וכגירסת הספרי' שם בתו'
כב
ג"ז שם בתוס':
כג
ג"ז מדברי התוס' והרא"ש
כד
אע"ג בגמרא אמרינן דלצורבא מדרבנן מהדרינן בטביעת עינא כמ"ש לעיל לא כתבו רבינו וכן הרמב"ם וכ' ה"ה הטעם לפי שאין מצוי צורבא מרבנן בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצו להחמיר באיסור ערוה
כה
מברייתא שם ע"א וכאוקימתא דר' זירא שם ע"ב ואליבא דלישנא בתרא
כו
הרמב"ם בפ"ג מה"ג וכמ"ש ה"ה שם דס"ל דרבי זירא לא פליג עליה דרבא אלא במקום שהשיירות מצויות וכו' והאריך שם לבאר טעמו וגם הרב כ"מ
כז
הרמב"ם לא הזכיר תנאי זה דשמות נשותיהם שוות וכן ראיתי בבית חדש שכ' בשם השלטי גבורי' בשם ה"ר ישעיהו האחרון דחוששין אע"פ שאין שמות בשתיהן שוות דחוששין שמא קידש זה אשה אחרת ששמה בשם אשה זו וכו'
כח
לזה הסכי' וכן פי' הכ"מ שם דבריו
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ב
א
אמר לסופר כו' בד"א כ' הב"ש ולא הוי גט מאוחר כו' מיהו מתו' כו' ואפשר ליישב. הפשוט דתו' אין מביאים ראי' אלא שלא יפסל גט מאוחר מטעם דילמא לא יהיו העדים באותו יום בזו העיר ויהי' גט שהי' במזרח וכ' במערב וע"ז מביאים ראי' הגונה אף מהכא אבל למסקנתם דזה אין קפידה כי אם על שעת הכתיבה משום דמחזי כשיקרא. ובטעם מאוחר שפוסל הרמ' סי' קכ"ז אם הטעם משום הפסד פירו' דידה שסובר כהראב"ד דהגרושין חלי' מיד ולא מחלה פשיטא דזה לא שייך כלל הכא בשלא ניתן לה עד הזמן כדכ' הב"ש. אבל אם טעמו כדכ' הה"מ משום גזירות מוקדם או משום שמא יחפה ולא ס"ל תי' הב"י שם דהוי ככתוב שבת וחודש אזי באמת אלו הי' מפרש כר"ת דאיירי בכ' בו זמן שאחר הנשואין דקשה עליו דהוא מאוחר ואין מועיל כלום תי' הב"ש והוא באמת קושית הרשב"א ותחילה דחק דאיירי הרמ' בשנכתב ג"כ אחר הנשואין אך שהלוה הי' בארוסין (אבל לשונו ל"מ הכי כלל) ושוב כ' האמת שמפרש כרש"י בנכתב זמן הארוסין והרי זה גט היינו דיעבד. ועל ר"ת עצמו ודאי דל"ק דהתו' מכשירים מאוחר אלא שעל הטור וש"ע ק"ק שהם מביאים נמי דעת הרמ' לפסול מאוחר. ואולי מפרשים טעמו אך משום פירא ושפיר תי' הב"ש וי"ל נמי דס"ל עיקר דמאוחר כשר וחששו לדעת הרמ' לכתחילה במאוחר להכי נקטו הכא בלשונם וגירשה בו לשון דיעבד ושם מביאי' דעתו כדי לחוש לו לכתחילה. ומה שכ' הב"ח שחשו לפירש"י דביבמות לא נאמר אלא דהיה גט בדיעבד אם נתגרשה בו זה ליתא כי לפירש"י זה דוקא מטעם גט ישן שמא יאמרו כו' וזה לא שייך כלל בכתוב בו זמן הנשואין. פסול כ' הב"ש מיהו נראה דל"ת אמת שכן משמעות הב"י אבל בח"ר כ' תי' ר"ת בלשון זה ופירש הוא ז"ל דהכא גט פסול לגמרי הוא ואם נשאת תצא וכו' משום דכנסה איכא ודאי ביאה ואף להנחת הרמ' שבכ"מ פ"ח שכל מקום הנאמר בגמרא אינו גט היינו בטל ומשמע מיניה שאף בשהענין עיקרו דרבנן אף הכא ראוי להיות שתצא ועל הרמ' עצמו ל"ק אף דמפרש הנאמר בגיטין אינו גט כפי"רשי אך לכתחילה שלא לגרש בו כי י"ל דוקא במקום שאין הכרע מהש"ס הוא דמחליט דמשמע בטל משא"כ הכא מדלא מפרש כר"ת לחלק. ואולי מפני דעתו דמאוחר פסול מוכרח הענין מכח סתירות הסוגיו' דל' אינו גט דהכא יוצא מן הכלל וגם מפני הטעם דאינו אלא משום גזירות גיטה קודם לבנה שהוא ענין אחד עם גט ישן מוכרח דאינו פסול אלא לכתחילה אבל לר"ת דהסתירה מיושב ודאי דאינו גט משמע כח"ר אלא דא"כ ק' מה מקשו תו' ד"ה ה"נ אבל ק' דל"ל טעמא דגטה קודם לבנה ת"ל דיפסל משום דהוי כגט שאין בו זמן הא גט בלא זמן אם נשאת ל"ת והכא דתצא הוצרך לשמה יאמרו ומשום דודאי בא עליה גרע ותצא א"ו דס"ל כמשמעות הב"י דלא מסתביר להו בפיסול דרבנן זה דתצא יותר מבלא זמן וע' ח"ר כי דבריו צ"ע בד"ה אלא ארוסה לפירושו האי נמי שהוא עיקר לע"ד כי התירוץ ראשון אין לו מובן דא"כ נשאר קושי' תו' וא"ת בד"ה ה"נ. ולתי' הא"נ נשאר קושי' תו' אבל ק' הנ"ל ולא חש לה ואפשר משום הנ"ל דלשטתו דבזה תצא אינה קושי' כנ"ל. ובד"ה אמר רב עמרם בסופו כ' והא דאמר עולא כאן טעם משום גזירה ולא פי' משום בת אחותו נ"ל שרצה להעמידה למ"ד וכו' לא שכיח והיא קוש' הב"ש שכתב ולכאורה ק' ולשטתו דהכא תצא אינה קושי' כלל אלו ס"ל כשטת רה"פ דבמוקדם לא תצא אלא דאזיל בשטת הרא"ש דאף במוקדם תצא וכל זה להפוסקים בסי' קנ"ז דאף במוקדם שמורחק הכתיבה מהנתינה אין תקנה אלא ע"י שליח אבל לשטת הרמ' והרמב"ן שם מעיקר' לק"מ כיון שהכתיבה וחתימה ביום אחד שוב לית בו משום לתא דמוקדם ע"ש ודוק. העולה מזה דיש להחמיר הכא דתצא כדעת הב"ח אחרי שמבואר הכי בח"ר ומשמעות אינו גט הכי סובל ומישוב בו קושי' תו':
ב
צוה לכתוב גט לגרש בו אשה דעלמא לכשיכנסה אינו גט לשון הגמרא לאשה דעלמא א"ג מפני שאין בידו לגרשה ופי"רשי ולאשה בעלמא וכנסה וגירשה בו א"ג הואיל כשנכתב לא הי' ראוי לגרושין וז"ל התו' כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח וכו' ונראה מלשונם משום דבעינן שליחות לכתיבה ומכיון דאיהו לא מצי לכתבו אז דהא אינה בידו לגרשה והוי כתיבתו שלא לשם גרושין וכל מידי דאיהו לא מצי עביד עתה אף שלוחי' לא מצי עביד וא"כ אף אם הסופר כתבו בתר שנשאת מ"מ אינו גט דומי' דהאומר קדש לי אשה זו לכשתתגרש אף דקדשה בתר שנתגרשה אינה מקודשת כדאי' בנזיר דף י"ב וע"ש בתו' משא"כ לשטת רה"פ בסי' קך"ג דלא בעינן שליחות בכתיבה י"ל דוקא בשכתבו הסופר בעודה אשה דעלמא ופוסולו חד טעמא עם כתיבות הבעל עצמו מפני שנכתב בשעה שלא היתה בת גרושין אבל אם כתבו בתר שנשאת י"ל דמקרי כתיבה לשם גרושין ומה יזיק שלא הי' ביד הבעל לכתבו בשעה שעשאו שליח אם לא בעינן שליחות. ולזה מדויק לשון רש"י הואיל כשנכתב לא הי' ראוי לגרושין ויותר מזה דייק הכי ל' הרמ' אמר לסופר כתוב גט לפלוני' ויהי' עמי לכשאכנסה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגרשה בוא"ג מפני שלא היתה בת גרושין כשנכתב ונמצא שנכתב שלא לשם גרושין והיינו כדהוכחתי סי' קך"ג דהרמ' מן הסובירם דל"ב שליחות וכן רש"י ז"ל פרשתי באופן הקרוב דנמי לא מצריך שליחות רק בר כריתות ע"פ ההיקש דוכתב ונתן וזה למסקנת ר"י אתי שפיר ע"ש ודוק. וא"כ מה שהחליט המ"ל פ"ו מה"ג סוף ה"ג ד"ה ודע וכ' ועם כי יש לדחות דש"ה דנכתב קודם שישאנה משא"כ בנ"ד דמצוה שיכתבו לאחר שתשתפה ואפשר דמהני כיון דבשעת כתיבה היא שפויה דאל"כ לישמעינן רבותא אפילו א"ל שיכתבנו אחר שישהנה אי מהא ל"א דזיל בתר טעמא והכל הולך אל מקום אחד דכיון דבשעת הציוי לא היתה בת גרושין נמצא כאלו נכתב בלא ציוויו עכ"ל. לע"ד אינו מוכרח אלא די"ל דתלי' בפלוגתא הנ"ל ולפ"ז אינה אלא ספק מגורשת ולא אינו גט ודאי אמנם בנידן דידי' שהמגרש רצה לילך ולגרשה ע"י שליח פשיט' דלהנתינה בעינן שליחות. ולהחלטתו דנשתטית לא מקרי הבעל בר גרושין דומי' דלאשה בעלמא ודאי כ"ע מודים אך בגוף דמיון נשתטה לאשה דעלמא ע' סי' קי"ט. ומה שכ' שכדבריו שממע מהרשב"א וטור בהטור ל"מ מידי זולת בהרשב"א שהבאתי סעי' א' שר"ל לתי' הרמ' מהקושי' דמאוחר פסול אבל חזר בו ע"ש ודוק. ואם היא יבמתו ז"ל הרא"ש מהו מי אמרינן כיון דאגידה ביה כארוסתו דמי' והוי גט אע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה מ"מ יכול לבא עליה בע"כ ואם יכול לגרשה נמצא תלוי' בו ואין אחר יכול לעכב על ידו הילכך כארוסה דמי' או דילמא כ"ז שלא עשה מאמר כאשה אחרת דמי' ומן הדין הי' לו לסיים או דילמא השתא מיהו לא בא עליה אלא אי הוה מסיים הכי הו' משמע דלכל הפחות הו' ריח הגט לפוסלה לכהונה ולהכי נקיט א"ד כיון דלא עשה בה מאמר למידק דאי לא הוה גט אפילו ריח אין בו וע' תי' וח"ר. והרמ' שפוסק לחומרא ע"כ שנמי פי' הכי דאלו לפי' תי' הוי האיבעי' בדרבנן ולקולא אך הפי' דחוק במה דמסיים א"ד כיון דל"ע בה מאמר דמשמע הא אלו עביד בה מאמר לא מיבעי' לי' ולפ"ר רציתי לומר דאפשר לפרש האו דילמא נמי על דרך תחילת פי' הרא"ש דכיון דעדיין לא עביד מאמר דצריך להיות מדעתה כמבואר סי' קמ"ו להכי אף הביאה בעל כרחה לא חשוב בידה כיון דאסורה לו מדרבנן כמבואר נמי שם. וא"כ הי' נשמע הא בתר המאמר לא מיבעי' לי' אבל לא נראה הכי מהרמ' וכה"פ מדלא מחלקו בהכי ש"מ דכולם בשיטתי' ואפילו בתר המאמר כ"ז שלא בא עליה נמי בכלל האיבעי' וע"כ דלא משמע להו שיתלו הגרושין במניעת איסור דרבנן של הביאה בלא מאמר וצ"ע:
ג
שניים וכו' בע"מ כ' הב"ש ומ"ש דצריך ליתן בע"מ אפילו להרמ' דס"ל ע"ח מהני בלא ע"מ מ"מ כאן דאין מוכח מתוכו בעינן ע"מ וכבר כתבתי סי' קך"ג סעיף ג' דמדלא מצריך סימן ש"מ דלא ס"ל כתו' דבעי מ"מ לע"ח. וא"כ צ"ע למה הקפיד בזה בע"מ יותר מבאחרינא ומה שכתב תו מיהו י"ל הרמ' לטעמו כשאין ע"מ אין מגורשת אלא זו שהגט בידה כמ"ש סימן ק"ל דברים הללו קצרים ומחוסרים לי הבנה דמה ענין הכא לשם ע"ש סעיף ט' מבואר טעם הרמ' למשמעות זה (ואף זה אין מוכרח כ"כ) מפני שזו שאין הגט יוצא מת"י יש לחוש שמא נתחרט בעלה מלגרשה ומעולם לא הי' בידה והכא הא דנינן על תחילת גרושיה ולמה לא יהא הרשות ביד השליח דבכל הנשים בדיעבד למסור לכל אחת השני גיטן בלא ע"מ ותתגרש כל אחת ע"י ע"ח. ושוב תחזיק כל אחת אחד בידה לראי'. אך ע' נמי סי' ק"ך סעיף הנ"ל במה שהבאתי דברי ר"י. ואולי הכא מפני שכבר הוחזק לשמות שוים ומן הדין צריכים לגרש זה בפ"ז ותינח השליח המגרש לתרווייהו בע"מ הם יוכלו להעיד על זה ושפיר (וע' נמי בנ"י בסוף ג"פ בסוגי' זו דאין מגרשין אלא זה בפ"ז) אבל אלו יגרש בלא ע"מ יהי' בנתינות גיטן אלו העדר התקנה דלא יגרשו אלא זה בפני זה לכל אחת דהא י"ל שלא נתגרשה אלא זו לבדה. א"נ י"ל בפשוט דבשלמא בפשוט עכ"פ מוכח מהע"ח שגט זה בא לידה מיד הבעל או שלוחו דהא אין כותבין גט לאשה אבל גיטן אלו שכבר נתרפסם שנתערבו ואינה מגורשת כל אחת עד שיבאו שניהם לידה הא זה לא מוכח כלל ע"י עה"ח ואפילו יבאו לפנינו אין יכולים להעיד שבאו שניהם לידה לכך צריך לע"מ. א"נ יש לדחוק שלא בא להורות הקפידה בע"מ אלא דמשמיענו לאפוקי מס"ד דסוגי' דבע"מ לר"א לא מהני דבעינן נתינה לשמה והנפקותא למ"ש פ"ט הלכה ל"ב דאף בשליח אין ע"ח מעכבין אם יש עדים שגט זה נמסר מן הבעל לשליח בפניהם וע' סי' קמ"א סעיף י"ב שם הובאו ריש דבריו א"כ משמיענו דאף גיטן שנתערבו אף כי אין ע"ח בם כשרים ע"י ע"מ. אך פשט לשונו משמע כדכתבתי בפשוט. ע' בטור נאמר בשם העיטור ומה שמתמיה עליו ע' ב"ח ומ"ל מיישבו קצת ומ"מ יוצא ממנו דין הגון:
ד
המביא גט וכל במקום ששיירות מצויות היינו המקום שנמסר בו הגט שם שיירות מצויות שמצוי לעבור בו רבים אבל אם אותו המקום אינו מקום מעביר לרבים לא משגחינן בהעיר כדמשמע בסוגי' זו דב"מ דמשני חוץ לב"ד קתני דהרי שם כיון שהב"ד עכ"פ הי' קבוע בהעיר היו מוכרחים כולי עלמא לבא לשם והיו שיירות מצוים בה א"ו הכל תלוי במקום המציאה. או אפילו במקום כו' היינו כלישנא בתרא אליבא דר"ז דפליג על רבה וכ' הרשב"א תמיה לי דהא משמע דר"ז לא אמרה בהדי' אלא אנן דמפרשינן הכי דר"ז ומי הזקיק לנו לומר דפליגי שהרי בלשון שאמרה רבה אמרה ר"ז ונ"ל דדברי רבה בעצמן הוקשה להן דאטו מי איכא טעמא משום דלישני יב"ש לא חיישינן ואפילו הוחזק אחד במקום שאין שיירות מצוים לא חיישינן לי' משום דלנפילה דחד ל"ח א"כ אפילו הוחזקו שני יב"ש ליהדר ואפי' במקום שיירות מצוים דהא לא הוחזקו אחרים אלא זה והשני ולנפילה דאותו שני ל"ח דהא ל"ח לנפילה דחד (כצ"ל) אלא אין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצוים אנו חוששין ליב"ש טובא ושמא רובא מפני שהשיירות מביאין גיטן של יב"ש טובא ולנפילה דרבים חיישינן וא"ת א"כ רבא מ"ט ר"ה ור"ח איך קיבלו ממנו י"ל דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו כן הוא ושם עירו אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל עכ"ל לדבריו ז"ל דעיקר מה דנראה להתלמוד בלישנא דא"ד דר"ז בשיירות מצוים ואע"פי שלא הוחזקו חייש היינו דמסתביר אחרי שע"י הוחזק לחוד לא חיישינן וע"כ משום דלנפילה דחד ל"ח תו מה יוסיף אלו בשיירות לחוד נמי ל"ח ומשום דלא מספקינן בעוד יב"ש כל כמה דלא מוחזק א"כ אף בהוחזק נמי הא לא הוה אלא נפילה דחד א"ו בלאו הוחזק נמי חייש לעוד יב"ש אלא דלא חש אלא לנפילה דרבים כמו שיירות וא"כ משמע דאף לר"ז בהוחזק בלא שיירות לא חיישינן דאלו חייש לנפילת דיחיד ק' איפכ' אף בלא הוחזק ואין שיירות לא ניהדר דהא איהו אף בלא הוחזק חייש לעוד יב"ש אלא משמע דלר"ז הכל נתלה בשיירות אזי בין הוחזק בין לא חיישינן ובשאין שיירות תמיד ל"ח אפילו הוחזק. ותו מדלרבה ודאי במוחזק לחוד ל"ח לנפילה דחד מה"ת שר"ז פליג בלא ראי' וכדהקשה וכן משמעות הרי"ף לדרך ראשון דהר"ן. אמנם הרא"ש ז"ל כ' ואיכא דאמרי אע"ג וכו' ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין שיירות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקום שאין השיירות מצוים ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפילו במקום שיירות מצוים (ור"ל לע"ד דהא המשנה סתמא נשנית המביא וכו' ומתפרשה בין מביא מעיר לעיר ובין משכונה לשכונה באותה עיר ור"ז דמפרשה במקום שהש"מ ואע"ג דלא הוחזק באותה עיר שנכתב הגט בה עוד יב"ש ע"כ אם הי' גט המובא מעיר לעיר דחיישינן לדילמא ממי שבא מחוץ לעיר נפל ואלו דוקא קאמר שיירות מצוים הא הוחזק ולא שכיח שיירתא ל"ח הי' נשמע דבמוחזק אפילו במביא משכונה לשכונה ובמקום המנצא אין שיירו' ל"ח וזה אל מסתביר לו אלא דנשמע דמביא משכונה לשכונה אפילו בהוחזק ואין שיירות חיישינן מק"ו דשיירות ולא הוחזק ומביא מעיר לעיר והמתני' סתמא ולא מחלק בין מעיר לעיר בין משכונה לשכונה א"ו דתמיד לר"ז מוחזק ושיירו' שוים) ואולם לדברי הרשב"א אין מקום להק"ו שדן דבמוחזק בלא שיירו' אין חשש אלא לנפילה דחד ובשיירות יש חשש נפילה דרבים וכן מבואר בהה"מ וגם כאשר כתבתי דמשמע דעתי' דר"ז איפכא. להכי נלע"ד שאינו מפרש הכי כדחזינן דהרשב"א ז"ל העלה דברי רבה כמעט באין מבין אלא שמפרש טעמייהו בפשוט דאם הוחזק בלא שיירו' דהיינו שבמקום הנמצא אין מעבר לרבים ל"ח כמו שזה בעל האבידה שעבר ודאי דרך שם כן אותו המוחזק גירש ועבר שם ואבד דמה"ת לומר זה המוחזק עבר שם והבעל אבידה ודאי הי' שם וכדאיתא בתו' בשכיחי ולא הוחזק שני יב"ש ור"ז פליג בחדא לריעותא למ"מ חיישינן ומודה בתרתי לטיבותא ואי משום דא"כ מנ"ל לא"ד דר"ז פליג על רבה י"ל דאל"כ יקשה עליו קושית תו' ד"ה כאן למה לא משני אידי ואידי במקום ששיירו' מצוים וכאן בהוחזק כו' כדי לייתר שלא לאוקים הברייתא מצא גיטי נשים בשוק במקום שאין שיירו' שזה ודאי דוחק דסתם שוק הוא שייר' מצויה כמבואר בסוף תשו' הרא"ש לכן מסתביר להא"ד דר"ז פליג ומוכרח בע"כ למוקמה באין שיירות אף כי איירי נמי בדלא הוחזק ויש ליישב נמי בזה קו' הרשב"א עלי' דהראב"ד כמובא בב"י דז"ל נמצא לדברי הרי"ף דמקום שאין שיירות והוחזק במקו' שהשיירו' ולא הוחזק שקולים ותמ' על עצמך ר"ז מ"ש דנקיט כאן במקו' שהשיירות וכו' ליפלג נמי בין הוחזקו ר"ל ותרווייהו באין שיירות די"ל אלו כן תי' ודאי הוא אמרינן כקושי' הרשב"א מה"ת דפליג עלי' דרבא אלא דתרווייהו מוקים בשיירו' ומחלק בין הוחזק ללא הוחזק והיינו דרבה ומה שלא תפס ל' רבה כאן במקום היינו מה"ט דשוק מסתביר ששיירות מצוים משא"כ עתה מוכרח דפליג וסובר דשיירות ואפילו לא הוחזק ממילא נשמע במכ"ש מוחזק בלא שיירות כדכ' הרא"ש וא"כ דטעמייהו אינו נתלה בנפילה דיחיד או רבים אלא שהריעותא של שיירות היינו שאז בנקל יש לחוש דילמא אחר עבר דרך פה נשמע נמי דע"כ לא חשוב לר"ז תרתי לטיבותא ואפילו לזמן מרובה כשר אלא בלא ידעינן אם עבר אדם שם אבל בידעינן שעבר אדם שם מה בכך שידעינן שלא עברה שיירה הא ר"ז ללא הוחזק נמי מסופק ליב"ש וכיון שידוע שעבד אחד שוב הוי שכיח ולא שכיח שוים דהא כל ריעותא דשכיח אינו אלא שפועל הספק אילו עבר אדם ומכל שכן בידעינן שעבר וזה דעת הרז"ה שכתב על הרי"ף וקשיא דידיה אדידיה ואם כן הרא"ש שכתב לשון הרי"ף אבל אם עבר אדם שם והוחזק לדידיה א"א לתי' כדתי' הראב"ד בל' זה וכאן אעפ"י שעבר אדם שם הואיל וידענו שלא עברה שיירה כמקום שאין שיירות מצוים דמי דזה ניחא להרשב"א דשכיח שיירתא פועל לחוש לנפילה דרבים משא"כ להרא"ש כנ"ל א"ו דהרא"ש אינו מפרש ל' הרי"ף אם עבר ודאי עבר אלא ר"ל אבל אם יש לחוש שעבר אדם שם דהיינו השעור דזמן מרובה והוחזק ובדלא שכיח שיירתא וזה ע"ד שני דהר"ן. וכן נראה מרמזי הטור שלא העתיק אלא שני אופנים לאלתר דהיינו בידוע שלא עבר אדם וזמן מרובה דהיינו ספק עבר אדם ש"מ דמפרש כנ"ל ומה שכ' בהטור ג' חלוקים דאם עבר ודאי אפי' לא הוחזק ולא שכיח זה פסק מהבנת עצמו לדעת הרא"ש ומהבנת הרז"ה דבעבר ודאי מקרי שכיח אפי' כי לא שכיח וכן פ' הע"פ ודלא כהב"ח וב"ש ס"ק י' יע"ש כי כל דבריו לע"ד אינם והב"י ז"ל יפה הבין ע' ודוק.
ה
יש לו סימן כ' הב"ש ס"ק ז' וב"ח כ' ואפשר דס"ל כו' ע' בח"ר שכ' להדי' הכי בפירושו להמשנה וכן הב"ח הוציא דבריו ממנו. אא"כ עידי הגט אומרים מבואר ובפרט בהרשב"א דאז אפי' במוחזק ל"ח בההוא המוחזק איתרמי לי' עדים כאלו. וא"כ ק"ק מה שמביא בשם הרמ"ה וכגון דלא אתחזיק אנשים ששמם כשם אלו העדים אבל אם יש עדים אחרים ששמם כאלו חיישינן דמשמע בכל ענין דחייש ר"ז דהיינו אף בשכיח ולא הוחזק עוד יב"ש וק' אמאי לא נימא נמי דליכא למיחש לדהנהו עדים המוחזקים אתרמי אינשא דשמותיהם כשמות בעלי הגט הזה שאינם מוחזקים.
ו
אבל בט"ע אין מחזירין אותו לתובעו כו' אלא כשמצאו בעצמו אותו שאבד לו כ' הב"ש אז נאמן במגו אבל בלא מגו לא דילמא משקר לט"ע ואם אדם אחר אמר דיש לו ט"ע מהני בלא מגו כו'. הנה פי' הש"ע ע"ד תו' דדוקא ע"י מגו נאמן וכבר כתב הב"י ולפ"ז אם יש עדים שנאבד גטו דתו ל"ל מגו לא סמכינן אט"ע אא"כ הוא צורבא מרבנן. אבל הה"מ כשכ' שטה זו תלה הטעם מפני שע"א נאמן באיסורן בט"ע ולפ"ז אפשר להכשיר אפי' ידעו אחרים שאבד כיון שהוא עצמו מצאו וא"כ סתימות הש"ע דלא מחלק ביש לו מגו משמע קצת שתופס משמעות הה"מ דכיון שהוא עצמו מצאו נאמן מטעם דע"א נאמן באיסורו בלא מגו. וא"כ אם אחר תובעו ואינו צורבא משמע איפכא מהחלטת הב"ש אלא דאינו נאמן אף דלא שייך גבי לחשידי' מהטעמים שבב"ש מ"מ א"נ כיון דהוא אחר אמנם דברי הה"מ צ"ע דמה ענין זה לע"א נאמן באיסורן ומה שכ' כמו שיתבאר פ"ח מה' מ"א היינו בלא אתחזיק לא היתר ולא איסור כמבואר בהרא"ש בפ' הניזקין ובי"ד סימן קך"ז וזה שנאמר בפ"ח מהמ"א בשר שנתעלם מן העין שכל אדם נאמן לומר ט"ע יש לי בגוה שם איני יודע מי המחלק אם צריך דוקא שמי שהבשר דידי' יהי' לו הט"ע והפשוט משמע שכל אדם ואפי' אחר יוכל להעיד ט"ע יש לי ושרי לבעל האביד' ומשום דבלא אתחזיק כנ"ל כל ע"א נאמן משא"כ הכא דאתחזיק איסור דא"א אדרבא לולא דמצינן בגמר' הי' מסתביר דאפי' צורבא לא ליהמן דהא ע"א הוא ואין דבר שבערוה וכו' במקום שראוי לספוק (אך ע' ס"ס קנ"ג בבה"ב מה שמביא בשם הריטב"א משם יש לעמוד על טעם בעלי סברה זו) ואף אי נימא דהחשש כולו אינו אלא דרבנן וד"ת י"ל היינו ההוא דנפל כיון שבמקום זה נפל מן האובד דומי' דשדה שאבד בו קבר. מ"מ הרי בפ"ק דגיטן אחרי דמשני ד"ת סתם ספרא דדיינא מיגמר גמירי ולמ"ד לפי שאין עדים מצוים לקיימו כדר"ל וכ' מ"מ מסיים והכא משום עגון הקילו משמע הא לאו ה"ט דמש"ע אף בחששא דרבנן הו' אמרינן כל דתיקנו כעין דאוריי' תיקנו בדבר שעיקרו ד"ת וע' מס' גיטין דף ס"ה ואין דבר שבערוה וכ' והכא דליתא מש"ע למשמעות הרי"ף לתי' הרא"ש והטרו מביאו סוף הסימן וע' יש"ש מה"ת להאמין ע"א ואפי' צורבא מרבנן טפי מבכל התורה אטו שליח צ"מ נאמן אם אומר ידעתי טפי משליח דעלמא דאינו נאמן לשטת התו' אלא בפני דוקא ומשום דמעיקר' מידק ובודאי אין למילף נאמנו' דצ"מ ממה שמחזירן לו אבידה בט"ע דשם אין מוציא מחזקת אחר כי מוציא אין לו חפץ בו. וכבר אמרו רבנן נמי להחזיר בסימנים אף למ"ד סימנים דרבנן והנה הה"מ נתן טעם למה שהרמ' משמיט דין צ"מ לפי שאין צ"מ מצוי בדורות הללו יבא הדבר למחלוקת מי הוא צ"מ ורצה להחמיר באיסור ערוה (וע' סמ"ע סי' רס"ב ס"ק מ"ד) ואחז הב"י נמי טעם זה על הטור ואני רוא' שאף הרי"ף והרא"ש השמיטוהו והוא תמו' לע"ד בהלכות אביד' לא חשו כולם למחלוק' זו והכא כולם חשו למחלוקת זו ומה ענין דאיסו' ערוה בעסק מחלוקת ולע"ד יותר קרוב למחלוקת בעסק ממון. לכן לולא דברי קדשו הי' נלע"ד דהיינו מטעמ' דכתיבנא דודאי לולי מצינן מבוא' בהש"ס אין בידינו להאמין ע"א ואפי' צ"מ הכא ואפי' בספק דרבנן. וא"כ רבה בב"ח דאמר לא ידענא אי משו' סימנא וקסבר סימנים דאוריי' ואי משום ט"ע ודוק' צ"מ נהי דזה פשיטא לי' דאי משום ט"ע דלא הקילו כל כך בספק א"א ובפרט בשליח דיש למחשדי' כדאי' ברשב"א ור"ן אלא לצ"מ דמחזירן לו אבידה ולא חשדינן אותו בפשוט מ"מ זה גופא דלצ"מ מהדרינן לא ידעינן די"ל משום סימנים וסימני' ד"ת דהא זה לעולם בספק. ונלע"ד דאף הרשב"א והר"ן לא כתבו טעמם מה דיש למיחשד השליח. כדי למידק הא לאחר מהדרינן אלא כתבו דבריהם להצד דמטעם ט"ע דאז מוכח דלא חשו בספק זה לחזקת א"א לגבי צ"מ ונתנו טעם למה שברור לו שדוקא צ"מ דלמא ה"ה ע"א דעלמא וכתבו שזה לא מסתביר לו מפני שהוא נוגע הא י"ל שמודים דלהלכה אף צ"מ אינו נאמן משום הנ"ל דאך לא ידענא קאמר ונקטינן לחומרא ככל ספק חזקת א"א ואין נאמן זולת השליח המוצאו ובדאית לי' מגו לשטתם אבל אחר מה"ת ודלא כהחלטת הב"ש ותדע דהא פסקינן דלא מהדרינן גט אלא בסימני' מובהקים ואבידה מהדרינן בבינוני' ובע"א לא כמבואר לכל ידועי דת ודין ומכ"ש הכא דלא מהדרינן בסימני' בינוני'. דלא ליהדר בע"א דעלמא. ומשא"כ בספק איסור דכל הסימני' מהנים ולא בעינן מובהקים וע' י"ד סי' קי"ח. אך לפ"ז צ"ע בשאמרו עדים מעולם לא חתמנו מדוע יהא נאמן השליח לפי' התו' בשלמא אם הבעל התובעו שפיר י"ל דנאמן מטע' הואיל ובידו לגרש והוי דומי' דאמר גרשתי אבל שליח צ"ע. ואולם בלא דברי נמי צ"ע וע' ב"ש ס"ק י"ב והנלע"ד דאם העדים אומרים מעולם לא חתמנו. א"כ שאין הגט הזה באמת של התובעו ע"כ דמשקר ועל גיטו היו אחרים חתומים והוא אומר שזה עם שמות אלו נאבד לו ויש לו לחוש שיתגלה הדבר ואפי' ע"י הבעל עצמו דלא ניחא לו שתתגרש בגט שאינו שלו או שיתגלה ע"י שהנאבד יצא לאור ויתפש בשקרו הוי מילתא דעבדי' לאגלוי ולא משקרו להכי נאמן. הג"ה י"א ע' ב"ש ס"ק ד' כי תמה ולע"ד אפשר לידחק קצת וליישב בב' אופני' חדא י"ל דהרמ"א סובר בדע' הרא"ש דס"ל מצד הסבר' דלחוש לדילמ' איתרמי שמא כשמא ושם עיר ועיר הוא בדומ' דחשש שמא כשמא ועדים כעדים דמשמיענו ר' ירמי' דל"ח ור"ה דחייש לשני שווירי ע"כ דפליג על ר"י וכן מסתביר דהא שווירי דהוה כתוב בי' דעל רכוס נהרא הוא ממש כשם של ב' עדים. ומה דמקשה הב"ש א"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דוקא שכיח והוחזק לא מחזירן מדאמר להחזיר הגט שכ' בו שוירו ושם הי' שיירו' מצוים דילמא שאני היכי דכתב שם העיר י"ל דהא רבה המתני' דסתמא איירי אף במביא מעיר לעיר משני כאן במקום. וידוע דלדין גמרא היו כותבין שם העיר בגט דהיינו שם עיקר דירתו ושפיר הוכיח עכ"פ בדינא דמתני' ע"כ בשהוחזקו נמי איירי דהיינו בעיר הכתוב דאל"ה הוא ממש דין דשני שוירו ואי תימא נהי דהמתני' בכל גונא איירי הא אף במביא משכונה לשכונה נמי איירי וע"ז מקשה מנ"ל דבעינן אף בזה נמי הוחזק זה נמי ל"ק ומ"מ פשט שפיר דע"כ אף בזה לא מספק לרבה שכיח לחוד מדפשט מדתנן כל מעשה בב"ד זה ודאי דאיירי אפ' בשטר הנמצא כתוב באותו עיר ומחזירן אפי' נמצא בב"ד שהוא שיירו' מצוים בלא הוחזק ה"ה במתני' דבעי נמי בכל גונא הוחזק נמי אלא אי קשי' הא ק' הא ר"ז דדכותי' קי"ל ללישנא דא"ד תי' על המתני' כאן במקום שש"מ והוא דלא הוחזק. הרי אפי' במביא מעיר לעיר דמוזכר בה שם העיר מסתמא ואפ"ה ס"ל דאם במקום הנמצא ש"מ אל יחזיר אף דלא הוחזק ואיך פסק הרא"ש להחזיר י"ל דודאי אף ר"ז לא חייש לעיר אחרת דמה"ת לחוש לשמא כשמא ועיר כעיר אלא כיון דשיירו' מצוים ואם יש עוד אחד דשמי' כשמי באותה עיר בקל יש לחוש אולי אף הוא או שלוחו עבר במקום זה להכי חייש אף דלא הוחזק מ"מ שמא יש בה אחד דשמו כשמו ובזה פסקינן כותי'. והיינו דין הטור וש"ע ריש הסעיף דבמקו' שיירו' אפי' נכתב שם העיר ולא הוחזק בה לא מהדרינן והרא"ש ורמ"א איירו דלהכי מהני כתיבת שם העיר דומי' דמעשה דשני שוירי שהי' מוחזק בודאי בעיר הכתוב דלית תו שמא כשמא דבזה ס"ל אף ר"ז ל"ח מטעמי' דר"י דלא חיישינן לשמה ושם עיר כמו דל"ח לשמא ועדים וא"ל לפ"ז קושי' הב"ש מנ"ל להוכיח בש"ס כו' דילמא מה שאמר להחזיר גט דשוירי מפני שהיו בטוחי' דאין שם תו שם כשם אבל במתני' מנ"ל דבעינן הוחזק דוקא דהא כבר כתבתי דעיקר הדיוק לא ממעשה שוירי אלא מפשטות רבה מכל מעב"ד. ומה דדחק להרמ"א ז"ל לפרש הכי ולא כפי' הב"ש היינו משום דאף לפירושו ק' הל' שכתב ודאי בגט שנפל ונמצא דחיישינן שמא מאחר נפל אותו כשר ע"ש העיר דל"ח לשני עיירות ששמות' שוים כיון שלא הוחזק ולא שכיח שיירתא ולפירושו דאין התועלת בהזכרת שם העיר אלא בשהוחזק עוד יב"ש אך לא במקום כתיבת הגט מה זה שכתב דל"ח לשני עיירות כיון שלא הוחזקו. לו יהא שיש לחוש תו לשם עיר כזו הא מ"מ לא שייך לומר הוחזק בה עוד יב"ש כיון דלא ידעינן לה כלל. ולא הי' לו ליכתוב אלא כשר ע"ש העיר אם לא הוחזק בה עוד יב"ש אף כי מוחזק במקום אחר אם אין שיירו' מצוים ומה מסי' נמי ולא שכיח שיירתא כאלו זה ידוע והב"ש העתיק הל' לכונתו ואינו כן. ולהכי אפשר נראה להרמ"א להגיה כאלו מסיים ולא משגחינן בשיירו' ודאיירי באופן הנ"ל. או דהי' לרמ"א הגירסה כמו שהעתיקה ופירש בדידוע בעיר הכתוב דליכא תו יב"ש דומי' דמעשה שוירי דאז ליכא למיחש אלא לשני עיירות שוים ובזה ל"ח בדלא הוחזק וע"ד הרמ"ה בעדים. והאמת אגיד כי ל"מ להדי' היפך דעה זו זולת בח"ר יבמות דף קט"ו ד"ה מי חיישינן כ' וקי"ל במקום שיירות מצוין אעפ"י שלא הוחזק שני שוורי ושני יב"ש חוששין לשני שוירי ולשני יב"ש. אבל אין מן התימא אם הרא"ש פליג אף גם די"ל הרשב"א לשיטתי' שחושב עיקר הריעותא של שוירו' דאז יש חשש נפילה דרבים דמשמע לכולי עלמא יש לחוש ונאמר נמי על המתני' דסתמא במביא מעיר לעיר ונכתב שם העיר דנשמע שפיר מינה דלר"ז חוששים לשם כשם ועיר כעיר אבל להרא"ש דהריעתא אך דבשיירו' מצוים בקל יש לחוש שמא עבר עוד אחד שפיר י"ל כנ"ל נוסף לזה לפירושו הסוגי' דיבמו' דהיינו פי' הרמב"ן בבעל המלחמות מוכרחים לסברה זו משא"כ לפירש"י ותשו' הרא"ש כלל נ"ח אין מוכרח כלל ע' ודוק תמצא כדברי. אופן שני יש לפרשו דמודה בשכיח שיירתא ברור דחוששין אף לשני שווירי ואולם זה הפעולה בנכתב שם העיר דאלו בגט הנמצא בלא שם העיר בקל יש לחוש אולי חשוב שיירות מצוים דהא מכל הרבים נמצאים יש לספוק בגט זה ולהכי אף כי לא מוחזק לן יב"ש יש לחוש אולי הוא במקומות הקרובים מכל סביבי העיר הנמצא בה. משא"כ בנכתב שם העיר ודאי אל חשוב שיירות מצוים אלא דומי' דב"ד דר"ה שהיו מצוים אנשים ממרחק שאפשר לספוק אולי הי' בתוך הבאים משוירי דלא ידיע אבל מה מועיל שכיח' רבים מסביביו' שבגבוליו ממה שברור לן שאין שם עיר כעיר הגט ודאי דלא חשוב שכיח שיירתא ולזה מורה ל' הרמ"א אין לחוש לשיירו' מצוים ר"ל דאין לחוש דילמא חשוב ש"מ דאין חוששין בפשוט לשני עיירו' ששמם שוה משא"כ בגט בלא מקום כתיבה כלל בודאי לר"ז אפי' לא הוחזק לן יב"ש יש לחוש בקל דחשוב שכיח שיירתא ויש לחוש דילמא מעיר אחת הקרובה הוא ויש שם עוד יב"ש. ולזה נמי נוטה ל' הרא"ש שמסיים ולא שכיח שיירתא ר"ל אם היא עיר שלא הוחזק לנו תו כשמה כלל סתמא אפי' היא בעולם לא שכיחי שיירתא ממנה להכא. משא"כ לפי' הב"ש היא כולה מוקשה וזה דרך השני נלע"ד נכון לדינא. ואולם כל זה בנכתב שם העיר כדרך הראשונים שהיו כותבים דממתא פלונית כמבואר בהשגות הראב"ד דמוציא שפיר מהריעותא דמוחזק בלא שכיח שיירתא כי זה המוחזק והוא שלא מעיר זו א"א לספוקי בי' דאלו אזל לשם לא היו כותבין עליו דממתא פלונית דזה שינה והגט בטל אבל לדידן דאין כותבין אלא העומד. בזה צ"ע מה יועיל דהא י"ל אף זה המוחזק גירש שם ונכתב עליו העומד ומל' הטור וש"ע דדייקו ובעיר שנכתב הגט הוחזקו משמע דאף לדידן יש פעולה משם העיר ואולי אף זה מועיל אחרי דעכ"פ במקום עיר זו לא מוחזק שוב יב"ש וזה המביא הגט או שלוחו מן מגרש היודע שהי' עומד שם וזה המוחזק ספק אם הי' שם אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ולא חיישינן. ותו מן הסתם אמרי' שהעומד הי' מן הדרים שם מטעם כאן נמצא כאן הי' כמבואר סברה זו בח"ר יבמו' בעובדא דיצחק ר"ג ויותר היא מבוארת בבעהמ"א שם. ואול' הדרך שפרשתי בהרמ"א ז"ל לזה ודאי מועיל אף הזכרת שם העמידה וכתיבת הגט ודוק:
בית שמואל
קל״ב
א
בד"א שכתב בו זמן הנתינה. ולא הוי גט מאוחר כיון דאינו נותן לידה עד אותו יום מיהו מתוספות דף פ' משמע אף בכה"ג הוי גט מאוחר דהא מביאים ראיה שם מדין זה דמאוחר כשר ואפשר ליישב קצת ועיין שם, ועיין בסימן קכ"ז מ"ש בשם המגיד ועיין ס"ס קל"ו ומשמע מלשון המחבר לכתחילה אין מגרשין בגט כזה ועיין ב"ח, ואם נכתב בגט ארוסה ומגרש אחר הנישואין עיין סימן קכ"ו:
ב
פסול. הטעם מבואר בש"ס שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וגרע טפי מגט ישן דשם אינו אלא יחוד אחר הגט מ"ה אם גירש בו תנשא אבל כאן בעל אותה אחר הגט לא תנשא מיהו נראה לא תצא כשאר פסולים דרבנן, ולכאורה קשה למה לי הטעם גיטה קודם לבנה ת"ל הוא גט מוקדם וב"ח כתב בק"א משום גט קודם לבנה תצא אנ"ל כמ"ש וכן משמע בב"י רס"ז דלא תצא ובדרישה תירץ דנ"מ אם שולח ע"י שליח ולקמן סי' קמ"ח יתבאר בס"ד:
ג
ונתערבו. דאלו לא נתערבו היה נותן לכ"א גט שלה ולמ"ש תוס' דף כ"ד לר"מ צריך להיות מוכח בתוך הגט מי הוא המגרש והמתגרשת צ"ל שכתב סימן ובעת הנתינה ליד השליח היה ניכר אלא ע"מ אין מכירים הסימן היינו נתערבו ומ"ש דצריך ליתן בע"מ משמע לכאורה אפי' לשיטות הרמב"ם דס"ל ע"ח מהני בלא ע"מ כאן דאין מוכח בתוכו בעינן ע"מ מיהו י"ל הרמב"ם לטעמו כשאין ע"מ אינה מגורשת אלא זו שהגט בידה מכ"ש בסי' ק"ל:
ד
במקום ששיירות מצויות. אז חיישי' שמא אדם אחר עבר במקום זה ונפל ממנו וכן אם אינן שיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו ב' ששמותיהם שוין לא מחזירין אבל אם במקום הכתיבה לא הוחזקו שנים ששמותיהן שוין אף על גב במקום שנמצא גט הוחזקו שנים מחזירין דהא כותבים שם עיר בגט וכ"כ המגיד וב"ח מבואר דאיירי שנכתב בגט שם העיר ומ"מ היכא דשיירות מצויות חיישינן שמא יש עוד מקום כשם מקום הכתיבה אף על גב דלא הוחזקו שני עיירות ששמותיהם שוין מ"מ חיישינן שמא יש עוד עיר כשם עיר זו וכמ"ש בש"ס חיישינן לשני שוירי לפ"ז תימא למ"ש בהג"ה סס"ז בשם תשובת הרא"ש אם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירות מצויים לפ"ז דברי הטור דאיירי דנכתב בגט שם עיר סותר לתשובת הרא"ש ועוד איך ס"ד דלא חיישינן לשני עיירות ששמם שוין אפילו היכא דשכיח א"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דוקא שכיח והוחזק לא מחזירים מדאמר להחזיר הגט שכתב בו שוירי מתא ושם היו שיירות מצויים דלמא שאני היכא דכתיב בגט שם העיר אף על גב דכתב הר"ן בסוגיא זו דאיירי בהוחזקו עוד עיר ששמה שויר"י והב"י הביא דבריו ס"ס קכ"ח מ"מ ע"י שם הנהר הוי לא הוחזקו כמ"ש הר"ן אלא ע"כ דחיישינן שמא יש עוד עיר דשמה כך ושם נהר כך גם רש"י כתב בסוגיא זו והוא דלא הוחזקו משום דלא חיישינן שמא יש עוד עיר אחרת כשמה של זו מכלל להמסקנא היכא דשכיח שיירות חיישינן שמא יש עוד עיר אחרת כשמה של זו, וראיתי בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"א כתב והיא דלא שכיח שיירות ולא הוחזקו ה"פ לזה מהני שם העיר אם לא הוחזקו עוד עיר אחרת ששמה כך היא ולא שכיח שיירות אז אפילו במקום שנמצא הוחזק עוד יב"ש לא חיישינן אבל אם שכיח שיירות חיישינן שמא יש עוד עיר כזו ובד"מ כתב וז"ל ועיין מ"ש הרא"ש דאם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירות מצויים דלא חיישינן לשני עיירות וכן הוא בש"ס פ' כל הגט ע"כ ודבריו תמוהים דהא אוקמי בסוגיא מה דאמר ר' דלא חיישינן לשני שויר"י משום דס"ל דוקא בתרתי לריעותא אין מחזירים היינו הוחזק ושכיח שיירות ולדידן דקי"ל בחד ריעותא אין מחזירים חיישינן לשני שוירי אם שכיח שיירות אפילו לא הוחזק ודברי הג"ה תמוהים, ועיין פ' האשה שלום בסוגיא יצחק ריש גלותא במלחמות ה' ובנ"י ס"ל כאן איירי דנאבד הגט שלא במקום הכתיבה אבל אם נכתב כאן ונאבד לא חיישינן שמא מאחר נפל אפילו אם שיירות מצויים כי אמרי' כאן נמצא כאן היה מ"ה לא חיישי' שם ביצחק ריש גלותא שמאחר הוא מיהו למ"ש הרא"ש בסוגיא זו לחלק בין גיטין לעגונא נדחה חילוק זה ועיין סימן י"ז סעיף י"ז:
ה
ושמות נשותיהם שוים. עיין סימן קל"ו בהג"ה י"א אם שמות נשותיהם אינן שוים צריך לכתוב סימן וכתבתי שם הטעם דחיישינן שמא קידש אשה במקום אחר וכאן יש לחוש יותר לחשש זה שמא קידש אשה במקום אחר וממנו נפל ושם אין חשש כ"כ דהא ראינו שהוא מגרש לאשתו וכן בש"ג בסוגיא זו פסק אפילו אין שמות נשותיהם שוים יש לחוש חשש הנ"ל מיהו י"ל הש"ג כ"כ משום דס"ל דוקא כשיש תרתי לריעותא לא מחזירים אז כשיש תרתי לריעותא מחמירים אפילו שמות נשותיהן אינן שוים אבל בחד ריעותא לא מחמירים כ"כ ול"ד למ"ש בסימן קל"ו שם איירי לכתחלה כותבים סימן או מגרשים זה בפני זה משא"כ כאן דאין תקנה לדבר מיהו בתרתי לריעותא חיישינן כשהשמות /אפילו כשרק שמות/ אנשים שוין ועיין ב"ח:
ו
ויש לו ס"מ או ט"ע. מש"ס מבואר דוקא נקב בצד אות פלוני וכתב העיטור נקב אצל תיבה פלונית לא הוי ס"מ ועיין ב"י סימן י"ז, ותוס' והרא"ש כתבו ע"ה אית ליה ג"כ ט"ע אלא חיישינן שמא משקר ואם אית ליה מיגו כגון שמצא בעצמו נאמן ומ"ש כאן ויש לו ט"ע היינו במיגו כמ"ש בסמוך ועיין בי"ד סימן ס"ג וצורבא דרבנן נאמן לומר דמכיר בט"ע אפילו אם לית ליה מיגו והמגיד כתב בזמן הזה לא מצוי צורב' דרבנן, ואם יש לו ס"מ או ט"ע בגט אפילו לא אבד בכלי ונמצא בכלי מחזירים לו, תוספות:
ז
שהיה בו הגט. כן כתוב הטור ומשמע אפילו ידוע לו שהיה הגט בתחלה בכלי זה מ"מ צריך לידע שלא השאילו הכלי אח"כ לאחר אבל אם ידעו בשעה שאבד הגט היה מונח בכלי זה א"צ לידע שלא השאיל מיהו צריך להיות סי' בכלי אף על גב שנאבד בכלי זה תוספות וב"ח כתב כשאמר שאבד בכלי מהני אפי' אם אין לו בכלי ס"מ ואפשר דס"ל מה שאבד בכלי הוי כסימן אמצעי וסימן שאינו מובהק שאמר היינו סימן אמצעי ואז מצטרפים כמ"ש בסימן י"ז:
ח
קשור בכיס. היינו משום כיסו לא מושלי לאחר כמ"ש בש"ס אבל מ"מ צריך לומר ס"מ בכיס אם מצא אחר או ט"ע אם מצא בעצמו ועיין סימן י"ז שם הארכתי בזה:
ט
בין כלים. אפילו בביתו שכיחי רבים ואם היה מצאה על גבי הקרקע היה חשש שמא מאחר נפל מ"מ אם מצאה בין כליו לא חיישינן תוספות ודע ס"מ או ט"ע מהני אפילו שכיח שיירות והוחזק ועבר אדם שם כן כתב הרשב"א ורי"ו וב"ח:
י
ולא הוחזקו ב' יב"ש. לכאורה משמע כשעבר אדם שם אפילו לא שכיח ולא הוחזקו חיישינן וקשה מנ"ל להמחבר את זאת ואין לו שום ראיה לזה וב"ח כתב האי וי"ו במקום או הוא או לא הוחזק היינו בחד ריעותא חיישינן ואכתי קשה הא נשמע דין זה ממ"ש ברישא אפילו בספק אם עבר חיישינן בחד ריעותא וב"ח מתרץ בדוחק ולכאורה נ"ל גם כן האי וא"ו במקום או וה"ק ל"מ ברישא דא"י אם עבר אדם שם ואפשר דעברו שם כמה וכמה אנשים דחיישינן אלא אפילו בעבד חד איש ולא שיירא ה"א אם לא הוחזק הוי כתרתי לטיבותא דהא ידוע דלא עבר שם שיירא קמ"ל וכן כתב הראב"ד אליבא דהרי"ף והב"י כתב על דברי הראב"ד וכן כתב הר"ן ואנ"ל אלא כוונות הראב"ד כמ"ש גם במ"ש בסוף דין זה כשלא הוחזק ולא שכיח לא חיישינן אפילו שהה כדי שיעבור אחר פירוש אפילו לא ראו שעברו ומכ"ש אם ראה שעבר אדם אחר /אחד/:
יא
אלא א"כ עידי הגט אומרים וכו'. קאי ע"כ הדינים אפילו אם שכיח שיירא והוחזק מהני:
יב
ששמו כשם האיש הזה אפילו לא מעידים. דחתמו על גט איש זה אלא אמרו דחתמו רק על גט אחר /אחד/ דשמו כשם זה והם לא ידעו אם גט ההוא היה של איש זה ולא חיישינן שמא חתמו על גט איש אחר דלא חיישינן שמשקר במזיד לגרש בגט שאינו שלו בשלמא גט הנאבד י"ל דאינו משקר במזיד אלא הוא סבר מדהוא אבד גט כזה מסתמא גט זה שלו הוא אבל כשעדים לא חתמו אלא גט אחד ע"כ משקר הוא במזיד ועיין בתוספות והרא"ש והטור והא דאינו נאמן לומר סימן אחר שראה הגט אף על גב דלא חיישי' דמשקר י"ל כיון דהוא אבד גט כזה סבר בוודאי גט שלו הוא סבר שנעשה סימן זה אחר שאבד ועל כל פנים אינו משקר על הגט אף על גב דמשקר על הסימן מכל מקום אינו משקר על הגט וסבר גט שלו הוא ואם השליח מביא הגט אז חיישינן דמשקר על הגט משום שכירות שלו או כדי שאל יהיה לבעל תרעומת עליו כמו שכתב הרשב"א והר"ן בט"ע חיישינן שמא משקר מיהו י"ל אפי' בשליח לא חיישינן דמשקר על הגט שאומר דמכיר בט"ע ואינו מכיר ומ"מ סבר גט שלו הוא משא"כ בכה"ג דהעדים לא חתמו רק על גט א' דשמו כך היה משקר בוודאי לא חיישינן וכן משמעות בב"ח ואם נמצא בכלי צריך לידע דלא השאיל לאחר י"ל אם מצאו אחר אין נאמן השליח לומר דלא השאיל לאחר דהא שקר כזה אמרינן דמשקר מדסבר בודאי גט שלו הוא, אלא דוקא כשמצא בעצמו ויש לו מיגו אז נאמן:
יג
אלא כשמצאו אותו בעצמו. אז נאמן במיגו שלא אבד אבל בלא מיגו אינו נאמן וכתב הר"ן והרשב"א הטעם שמא משקר משום הפסד שכרו או כי היכא דלא להוי עליו תרעומת ואם הבעל אבד י"ל דמשקר משום שכר הסופר היכא דהבעל צריך לשלם ואם אדם אחר אמר דיש לו ט"ע מהני בלא מיגו ונכלל בכלל דברי המחבר מ"ש אין מחזירים לתובעו משמע אבל לאדם אחר מחזירים:
יד
ויש שפסקו וכו'. היינו דעת הרמב"ם לפי הפירוש של המגיד וכן מפרש דברי הרי"ף בפק' קמא וכללא הוא הוחזק ולא שכיח שיירות לא חיישי' שמא נפל מאיש אחר ואם שכיח שיירות אז יש לחוש כיון שעברו כמה אנשים שמא נפל מאחר אבל אם לא שכיח אלא הוחזק לא חיישינן לנפילה מאחר והא דשני יב"ש אין מגרשי' אלא זה בפני זה לאו /משום/ נפילה אלא שמא יתן זה הגט לאשת השני, ואפי' אם שכיח שיירות אם לא שהה לא חיישינן כיון דליכא תרתי לריעותא ואם שכיח שיירות והוחזק אז מחמירים אפילו לא שהה ולכאורה נראה דעיקר כפוסקי' אלו דהא לה"ג ור"ח דוקא בתרתי לריעותא חיישינן וכ"פ הג"ש א"כ דיעות הפוסקים אלו מכריעי' בין הדיעות:
טו
או שמצאו בכלי. דס"ל לרמב"ם בט"ע לא מחזירים אפילו מצא בעצמו ויש לו מיגו אא"כ מצא בכלי שהניחו בו והיינו לפירושו במתני' דתנא מצא בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו היינו דמכיר הגט בט"ע ומ"מ בעינן שמצא בחפיסה שהניח בו מיהו רוב פוסקי' חולקי' ע"ז כמ"ש ברש"י שלפנינו ולא כרש"י אצל הרי"ף, ותוס' והרא"ש והר"נ חולקי' ג"כ ע"ז:
טז
י"א שאם הוזכר וכו'. כבר כתבתי דהג"ה זו תמוה בעיני:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ב
א
בד"א כו' כמ"ש בגיטין ך"ו ב' וכפיר"ח בתוס' שם ושם ד"ה לכשאכנסנה כו':
ב
במקום כו' או כו' בא"ד שם אליבא דר"ז הרי"ף וכ' הרא"ש דכ"ש אם הוחזקו ולא שכיחי שיירתא דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר שם ממה שניחוש לעיר אחרת:
ג
שלא עבר כו' לחומרא דבשל תורה כו'. הרי"ף שם:
ד
או ט"ע בגט או כו'. עתוס' ך"ח א' ד"ה מצאו כו' א"נ ומכירו פי' כו':
ה
ויש לו סי' או כו' בתוס' שם ועתוס' דיבמות ד"ה מצאו כו' א"נ כו' וד"ה אמר רבא כו' וי"ל כו' א"נ דחשיבי כו':
ו
ויודע כו'. בא"ד הנ"ל ואי נמי וי"ל כו':
ז
או שמצאו כו' ברייתא שם:
ח
שחזקה כו'. יבמות ק"ך ב' ב"מ ך"ז ב':
ט
בביתו. רש"י ותוס' שם ד"ה או כו':
י
וכן אם כו'. הרשב"א מירושלמי והטור אבל מדברי הרי"ף ורמב"ם כמ"ש בש"ע למטה הואיל ועבר כו' ורא"ש לא מ' כן. שכ' אבל אם עבר אדם שם והוחזקו כו' אלא שיש לדחוק דפי' ששהה עד כדי שיעבור אדם שם ודוחק:
י) אפי' אין כו'. עתוס" דב"מ י"ז ב' סד"ה מעולם וצ"ל כו' וכן בגיטין שם:
יא
וכגון דלא אתחזק דאיכא עדים אחרים ששמם כו'. כמ"ש מ"ד כו' ועדים כעדים משא"כ באתחזק:
יב
אפי' אינם כו' ואם כו' תוס' שם ד"ה כגון כו':
יג
אבל בט"ע כו' אלא כו'. עתוס' שם ד"ה ודוקא כו' ושם ך"ח א' ד"ה מצאו כו' וכנ"ל ועבה"ג סק"ב:
יד
ויש שפי' כו'. הרמב"ם ומחולק בשלשה דברים הא' שמפ' מ"ש ומכירו תרתי קא' שיהא מכיר ג"כ הגט ועוד בפסק הרי"ף שלא עבר ס"ל ודוקא באית ביה תרתי הוחזקו ושכיחי שיירתא אבל בהוחזקו לבד דוקא שהה אדם שם דלא עבדינן כתרי חומרא וכ"מ מדברי הרי"ף שכתב אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יב"ש והוא פ' למעלה דא"צ הוחזקו ועוד ס"ל דדוקא שכיחי אבל הוחזקו לבד ל"ל בה אבל הראב"ד מפ' דברי הרי"ף דכתב והוחזקו כו' בלא שכיחי שיירתא וכדברי הרא"ש הנ"ל והר"ן כתב ב' הפי' והרשב"א תמה ע"ז דלמה לא משני ר"ז כאן שהוחזקו כו' וזהו דעת הרמב"ם:
טו
י"א כו' דבריו תמוהין דהא בגמ' דגיטין וב"מ שם אמרו חיישי' לשני שוירי כו' ועתוס' שם ך"ד ב' ד"ה ב' בעדי וא"ת כו' ובג"מ י"ז ב' ד"ה חיישי' כו':
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קל״ב
א
סעיף ב' ציוה לכתוב גט לאשה בעלמא כו' אינו גט. הנה במחבר סתם דבריו ולא פירש אי מיירי דוקא שיכתב הגט קודם הכניסה דומיא למ"ש בסעיף הקודם או אפילו אם כתבו הגט לאחר הנשואין נמי אינו גט. והנה יש לפענ"ד פלוגתא בזה שמלשון הרמב"ם בה' גירושין פ"ג וז"ל אמר לסופר כתוב גט לאשה פלונית לכשאשאנה אגרשנה בו ונכתב ונשאה וגרשה בו איני גט מפני שלא היתה בת גירושין כשנכתב הגט ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין כו' עכ"ל משמע להדיא מדבריו דדוקא כשנכתב הגט קודם נשואין אז לא הוי גט דבשעה שנכתב לא הוי' בת גירושין אבל אם נכתב אחר נשואין שכבר היתה בת גירושין הוי הגט כשר שהרי בשעה שנכתבה הי' לשם קדושין אבל לפי הטעם של התוס' והרא"ש שכיון שהוי דשלב"ל אין יכול לעשות שליח והוי כאלו נכתב בלא צוואת הבעל או אף שכבר כתבו הגט לאחר נשואין הוי הגט בטל כיון דבשעה שנכתב הגט לא היו יכול לעשותו שליח והוי כאלו לא עשאו שליח כלל. ואף לאחר נשואין אינו גט. וכן הוא בחדושי הרשב"א להדיא לפ' טעם זה אף אם נכתב הגט לאחר נשואין לא מהני ועיין בהג"ה משנה למלך שהבין פירוש דברי התוס' כך משום שנכתב שלא בשליחות הבעל אך מה שרצה הרשב"א לפרש שיטת הרמב"ם ג"כ כן דהרמב"ם מיירי שנכתב הגט לאחר כניסה הוא תמוה שהרי בהרמב"ם מבואר להדיא שמיירי שנכתב הגט קודם כניסה כהנ"ל ואף שהרשב"א גופו כתב אח"כ שהרמב"ם אין סובר רק כרש"י היינו שהוציא זה מלשון כשר דמשמע דיעבד משמע שמחלק כרש"י אבל הוא תמוה שבל"ז מוכח דאין סובר כחילוקו שם וגם דעת המחבר תמוה שסתם הדברי' הללו ולא פירוש הדין וצ"ע:
ב
סעיף ד' המביא גט ונפל ממנו כו'. עיין ב"ש במה שהשיג על הרב דלדבריו מנ"ל להגמרא להוכיח דרבה כו' ס"ל תרווייהו מצויות ואחזיק כו' ועיין בהג"ה ט"ז שיישב זה דאם רבה ס"ל מצויות לבד א"כ נהי דלשני שיירי ל"ח מ"מ ניחוש לשני יוב"ש אלא ודאי דרבה תרווייהו בעי ונעלם ממנו דברי התוס' בסוגיא שם שכתבו הא דקאמר רב הונא מתחל' הטעם דחיישינן לשוירי ולא אמר לשני יוב"ש הוא דמיירי שידעינן שאין כאן שני יוב"ש א"כ תו קושיות הב"ש לכאורה שפיר אך נלפענ"ד דלק"מ קושיות הב"ש דפשט דברי הגמ' כך היא דהנה התוספת הקשו שם למ"ד דמצויות לבד נמי חיישינן מהא דקתני כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ותרצו דמיירי שמצא שלא בב"ד שלא הוי שיירות מצויות שם ייע"ש. וזה תינח לר' זירא אבל לרבה דפשיט לההיא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא דשם הוי שיירות מצויות ופשט מהא דכל מעשה ב"ד כו' משמע דס"ל לרבה דמתניתין מיירי שאשתכח בב"ד דהוי שיירות מצויות ובשאר מעשה ב"ד שאינו גט לא כתבינן שם העיר בשטר רק בגט כתבינן וא"כ אי אפשר לומר דרבה נמי ס"ל מצויות לבד דא"כ נשאר לדידו' קושית התוס' דלמא התם יחזיר ניחוש לשני יוב"ש וזה ודאי אין סברא כלל לומר דמיירי שנכתב בהם שם העיר כמו בגט כיון דאין דרך לכתוב בשאר מעשה ב"ד שם העיר ולא הוי ליה לתנא למסתם אלא ודאי דרבה כו' דשניהם בעינן מצויות והוחזק וזה הפי' בגמ' שם והא בי דינא דרב הונא במקום ששיירות מצויות הוי וקא פשיט דיחזור וע"כ דמשמע לי' דמתניתין נמי מיירי במקום דשיירות מצויות אעפ"כ תנא יחזור מזה מוכח דתרווייהו בעי פשיטות רבה הוי מכח כ"ש שהרי אפילו לשני יוב"ש לא חיישינן מכ"ש דלא חיישינן לשני שוירי כן נראה לי ברור ויתר ישוב דברי הרב עיין בהג"ה ט"ז כי דבריו נכונים שם:
ג
סעיף ד' המביא גט כו' ושמות נשותיהן כו' עיין ב"ש מה שהביא בשם הש"ג וכתב מיהו י"ל דש"ג כ"כ משום דס"ל דוקא כשיש תרתי לריעותא ייע"ש. לכאורה משמע מדבריו שרוצה להשוות לגמרי דעת הש"ג לדעת המחבר בדין בשמות נשותיהן אבל אי אפשר כלל לומר כן שהרי המחבר גופו כתב בסוף סעיף בדעת הרמב"ם וז"ל ואם הוחזקו בעיר שנים ששמותיהן ושמות נשותיהן שוין אם אבד במקום ששיירות מצויות כו' והנה בלשון הרמב"ם גופו לא נזכר ושמות נשותיהן שוין רק המחבר מעצמו הוסיף זה שסובר דבעינן שמות נשותיהן שיהיו שוין הרי להדיא דאף בתרתי לריעותא בעינן שיהיו שמות הנשי' שוין דלא כהש"ג. ואין לחלק בין ששהא אדם שם לעבר שם אדם שהרי גם הש"ג מיירי התם רק שעבר אדם שם וצריך לומר שבאמת הש"ג בודאי חולק על דברי המחבר רק שהב"ש רוצה לומר דבדין זה שרק חדא לרעותא לדיעה זו אין חולק על הש"ג רק מודה דלר' זירא דחדא לריעותא נמי חייש מודה הש"ג דלדידיה בעינן. נמי שמות נשותיהן שוין אבל בתרתי לריעותא בודאי חולק על המחבר. וכן מ"ש הב"ש בסוף דבריו מיהו בתרתי לריעותא חיישינן עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דמאי נ"מ לדינא שהרי לדידן אף בשכיח לבד שיירות מצויות נמי חיישינן אף בלא הוחזק כלל שני יב"ש דנראה שהב"ש אזיל לשטתו דכתב בס"ק י"ד שהעיקר כדעת הרמב"ם שאם עבר אדם שם בעינן תרתי ודעת המחבר דגם זה בעינן שמות נשותיהן וע"ז חולק הב"ש וחושש לדעת הש"ג דבתרתי לריעותא אף לא הוחזק שמות נשותיהן נמי חיישינן בתרווייהו כדעת הרמב"ם כן נראה לי פירוש דבריו. והנה מקור דין בסעיף זה הוא בירושלמי פ"ג דגיטין ועיין מ"ש בזה בתשובה במדורא זיין שלי סימן מ"ט לק"ק סימייטאטש בכוונת דברי הירושלמי עיי"ש:
ד
באותו סעיף עיין ב"ש סק"י מה שהקשה על המחבר מהטור והט"ז ישוב גרסתינו דאף בלא הוחזק ול"ש שיירות נמי חיישינן שעבר שם אדם ונתן טעם דס"ל להטור דכיון דרק שיירות מצויות אף שלא ידעינן שעבר אדם רק סתמא אמרינן שעבר חיישינן מכ"ש כשידעינן שעבר שם דחיישינן ייע"ש ונראה ליתן טעם ותבלין לדברי הט"ז כי הנה זה ודאי אין סברא כלל לומר דבמה ששיירות מצויות יהי' מעלה וסברא שהי' שם יוסף ב"ש זה ודאי אינו דבמה יהי' ניכר בזה שהי' שם יב"ש ובפרט לפי מה שהסכימו שאם שהם רק שעבר אדם אחד תו הגט פסול א"כ כיון שודאי לא עברו שם שני בני אדם רק אחד א"כ מה"ת נאמר יותר שהי' שם יוב"ש דוקא אלא ודאי דהחילוק רק דקיי"ל בכל דוכתי ספק תורה לחומרא רק בספק ספיקא הולכין להקל והנה לפ"ז יש טעם נכון דבאין השיירות מצויות יש תרי ספיקות חדא שמא לא עברו בני אדם שם כלל וא"ת שעברו בני אדם דלמא לא הי' שום יב"ש והוי תרי ספיקא ולא הוי ס"ס שאין מתהפכת שלא אמרינן כמבואר ביו"ד סימן ק"י. אך ז"א כיון דלא ידעינן אם הי' כאן אדם אחר כלל ומתחלה צריך אני לדון אם יש כאן ריעותא כלל נאמר למה שמביא בש"ך גם בישבה לו צפורן בגבו שמבואר בש"ך שם דהוי ס"ס אף שאין מתהפכת אבל אם שיירות מצויות דאז אם עבר שם אדם אין כאן ספק כו' שמן הסתם עברו שם בני אדם ואין כאן רק ספק שמא שמם יוסף ב"ש תו הוי רק חדא ספיקא ואזלינן רק לחומרא. ואין לומר דאכתי ס"ס שמא אין שמם יוב"ש אף אם הי' שמם יוסף ב"ש כו' מ"מ אפשר לא נפל הגט מת"י ויש כאן ס"ס ז"א דתו הוי ס"ס שאין מתהפכת דאין להתחיל ולומר שמא לא נפל ממנו ואת"ל נפל ממנו שמא אין שמו יוסף ב"ש דזה אי אפשר כלל לומר דאם נפל ממנו ע"כ הי' שמו יב"ש והוי ס"ס שאין מתהפכת כיון שכבר יש ריעותא לפנינו שעבר אדם שם מסתמא ל"ד לישבה לו ציפורן כו' דשם לא ידעינן אם היה כאן אדם כלל. נמצא דמש"ה לא חשיב ס"ס והוי רק ספק אחד ואזלינן לחומרא מהטעם של שיירות מצויות. ולפ"ז מכ"ש כשידעינן בבירור שעבר שם אדם שאין כאן ספק שמא עבר דודאי עבר והוי רק ספק אחד ואזלינן לחומרא וגם בשיירות מצויות מיירי רק ששהה כדי שיעבור אדם אחד וכ"ש כשידעינן בבירור שעבר אדם אחד ואזלינן תו בספיקא לחומרא ואין כאן ס"ס דאין מתהפכת כהנ"ל:
ועיין בב"ש ס"ק יו"ד מ"ש שט"ס הוא בטור ותה"ל י"ת שהקרה ה' לפני ספר בעל העיטור ומצאתי באות שי"ן שלישית שכתב גרסינן המביא גט ואבד הימנו ופסק רב אלפס לחומרא דאם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף ב"ש חיישינן כרב אשי ואנן כתבינן דאף בלא הוחזק ולא שכיחא שיירתא חיישינן ולכאורה אין פירוש לדבריו שהרי בכל הש"ס לא פליגו רק אי בעינן שכיח והוחזק או חדא לבד אבל בלא שכיח ולא הוחזק בודאי לכ"ע לא חיישינן ומ"ט כתב הבע"ה שחיישינן וע"כ שפירוש דבריו שבש"ס מיירי שלא ידעינן אם עבר אדם שם ע"כ בעינן עכ"פ חדא שכיח או הוחזק אבל מלשון הרי"ף משמע דאפילו בידעינן שעבר אדם שם נמי בעינן הוחזק שני יוסף ב"ש לזה כתב הבה"ע ואנן כתבינן שאפי' ל"ש ולא הוחזקו נמי חיישינן בעבר אדם שם והיינו כדעת הטור והטור ס"ל דגם הרי"ף מודה בזה ופירושו במ"ש הט"ז שם אך מ"ש הבעה"ט והכי מסתברא וכו' ע"כ יש שם ט"ס ולא יכולתי להעמיד על הגהתו גם מ"ש הטור שאפי' בעבר גוי נמי חיישינן וכתב ב"י דכן משמע בחידושי הרשב"א שמביא דברי הירושלמי ומסקנתו ופירש כן אבל בבעה"ט אות הנ"ל מביא דברי הירושלמי ומשמע ממנו שס"ל עבר גוי לא חיישינן שלא הביא רק במה שמסיק הירושלמי היא דתימא עבר גוי וכו' ולא הביא יותר משמע שס"ל להלכה דעבר גוי ל"ח ופליג ארשב"א וצ"ל שהיה לו פירוש אחר בירושלמי נמצא דעכ"פ זכינו שהבעה"ט חולק על הטור בדין הנ"ל וצ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ב
א
וכנסה וגירשה בו. עבה"ט סק"א ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ק"ח מ"ש בזה:
ב
אפי' הי' עכו"ם שעבר שם. דאפשר לשלוח גט ע"י עכו"ם בענין שנזכר בסימן קמ"א עכ"ל ט"ז. ועמ"ש בזה בסי' קמ"א סל"ה ס"ק ל"ה.
ג
י"א שאם הוזכר כו' עב"ש סק"ד דהגה זו תמוה וכ"כ בביאור רבינו הגר"א ז"ל ועיין בס' ב"מ מ"ש ליישב ועי' בזה בתשו' חתם סופר סי' מ"ה שביאר בטוב ע"ש עוד בסי' ע"א מזה:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ב
א
זמן הכתיבה פסול (כתב בדרישה) שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהיינו שתתעבר משיכנסנה ויסברו שנתנו לה ביום שנכתב ונתעברה ממנו אחר שנתגרשה ממנו ואע"ג דבגט ישן דבה"ג כשר בדיעבד כדאיתא בפ' הזורק (גיטין דף ע"ט) שאני התם דליכא אלא יחוד אבל הכא דכנס' איכא ודאי ביאה לפיכך פסול לגמרי אבל כשכתוב בו זמן הנתינה כשר דלא נתייחד עמה עד אחר זמן כ"כ התוס' בפ' כל הגט (גיטין דף כ"ו) וכתב וא"ת תיפוק ליה דבלא גיטה קודם לבנה פסול הוא משום דהיה מוקדם ותטרוף הפירות מלקוחות שקנו מבעל אחר נישואין וכן הקשו התו' והניחו בקושיא ושמא י"ל דבגמרא נקט טעם זה אפילו היכא דמגרש ע"י שליח דיש לו קול שנכתוב קודם שנמסר כמ"ש סי' קכ"ז אי נמי שאין חוששין שתטרוף שלא כדין אלא באומר סתם שיכתבו ויחתמו לו גט אבל באומר בפירוש שאינו רוצה לגרשה אלא אחר שיכנוס אז יש קול הגט שאין ניתן מיום הכתוב בו וכי תבא לטרוף יאמר לה אייתי ראיה אימת בא גיטך לידך עכ"ל ודבריו אלו שלא בדקדוק דהתו' בפ' כל הגט שם כתבו וז"ל אבל קשה דלמה לו טעמא דגיטה קודם לבנה כיון שהיא נשואה וכ' בו זמן של אירוסין יפסל למ"ד משום פירי כמו גט שאין בו זמן כלל שאין הוכחה מתוך זמן הכתוב בגט זה עכ"ל והך משום פירי שנקטו תוס' אין פירושו שתטרוף האשה שלא כדין כמו שהבין הרב בעל דרישה דהא סיימו התו' דהוה כאין בו זמן כלל וא"כ במא תטרוף מספק ותו דאין כאן חשש פסידא דלקוחות כלל דכבר כתבו התוס' שם בא"ד דהלקוחות לא יקנו פירות אם לא ידעו שנשואה היתה ויביאו עדים על כך כו' אלא תוס' הקשו על המשנה דאסרה שם הכותב טופס הגט פי' שהסופר מכין לו טופס מעצמו שיהא מזומן לו כשיצטרך צריך שיניח מקום הזמן פי' שלא יכתוב הזמן מיום הכתיבה ופרכי' ע"ז בשלמא מגרש את אשתו מנשואין יש טעם משום פירי פי' שתטרוף שלא כדין אלא מן האירוסין שאין לבעל פירות מה חשש יש במוקדם שיקדים הסופר הזמן מיום הכתיבה ומשנינן שמא לא יתננה לה בעודה ארוסה אלא ימתין עד אחר הנשואין ויתננו לה ויאמר לה גיטה קודם לבנה וע"ז הקשו התוס' דבלא"ה צריך שיניח הסופר מקום הזמן דהא תקנת הזמן למ"ד משום פירי דהיינו אם לא יזכור שום זמן בגט ימכור הבעל פירות של נכסי מלוג אפילו מזמן הגט ואילך וכשתתבע לדין הלקוחות הוה ידה על התחתונה שיאמרו לה קודם גירושין מכר כדאי' בפ"ב דגיטין דף י"ז וא"כ כשיכתוב כאן הסופר יום הכתיבה ה"ל כלא נזכר כלל הזמן כיון שנזכר בגט ל' ארוסתי ויש קול שניסת אח"כ א"כ ע"כ לא ניתן בעודה ארוסה ואין אנו יודעים מתי ניתן אחר נשואין וה"ל כאין בו זמן ותפסיד האשה ומה הועילו חכמים בתקנתן לכתוב הזמן בגט משום פירי ואפי' למ"ד הטעם של זמן בכל גט משום בת אחותו מ"מ גם הוא חושש משום פירי היכ' שישנו כדאית' שם דף י"ז ודא ודאי קושיא חזקה היא ואין לה שייכת לתירוצים של בעל הדרישה גם מו"ח ז"ל רצה לתרץ קושיות התוס' בדרך אחר דהיינו דמשום פירות אין הגט בטל באין בו זמן כלל דהא קי"ל באין בו זמן פסול לכתחלה דוקא ובדיעבד תנשא אבל משום גיטה קודם לבנה אינו גט לגמרי וזה ודאי תירץ נכון על קושיות התוס' אם נאמר דהקושיא היא על לכשאכנסנה אגרשנה דשם נאמר אינו גט אלא דמ"מ אין בזה תירץ לקישיות התוס' דהתוס' לא הקשו כלל אההיא דלכשאכנסנה אגרשה שאמרו בזה אינו גט אלא על המשנה הקשו שלא הוזכר שם אינו גט אלא נאמרה דהסופר יניח מקום הזמן לכתחלה ומקשינן בגמרא ע"ז גט מן האירוסין למה יניח הא אין לבעל פירות והוכרח לתרץ משום גיטה קודם לבנה ע"ז ודאי קשה דשפיר יש חשש משום פירות שלא תפסיד האשה שלא כדין כמו באין זמן ובודאי שפיר הקשו התוס' בזה ולא הקשו כלל על מה שאמרו לכשאכנסנה אגרשנה כמו שהבינו הגאוני' הנ"ל ואין שום תירץ על קושיות התוס' בזה לפי האמיתת קושייתם. ומאחר שראיתי הגאונים האלו טרחו לתרץ קושיו' התו' אלא שלא עלתה בידם כמו שזכרנו ע"כ נתתי אל לבי לענות חלקי בזה דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי דבאמת אחר העיון אין כאן קושיא כלל במה שהקשו התוס' דעיקר החשש דהפסד פירות של אשה היינו במקום שאין לבעל פירות משעת כתיבת הגט כדאית' בפ' ב' דגיטין דף י"ז דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות דהיינו משעת כתיבת הגט דאלו במקום שיש לבעל פירות עד שעת נתינה אין שם חשש פירות וזה שייך בכל גט שאין בו שינוי בין כתיבה לנתינה הן בארוסה בשעת כתיבה ונתינה הן בנשואה בזה שייך הפסד פירות לאשה שהבעל ימכור עד שעת נתינה שלא כדין משא"כ בדין זה דהסופור לא יכתוב הזמן בגט ארוסה משום שמא ישהא ליתן אותו עד אחר שתנשא ובזה אין שייך לומר שהבעל ימכור שלא כדין משעת הכתיבה דהא ודאי יש לו פירות מזמן שהכניסה דכבר נתחרט מליתן הגט ממה שהיה בדעתו בשעת כתיבת הגט וא"כ ודאי יש לבעל פירות עד שעת נתינה דהא אין כאן כתיבה לגמרי אחר הנשואין וכן באומר כשאכנסנה אגרשנה ודאי יש לו פירות אחר הנשואין אף על פי שמגרשה אח"כ ואין שייך כאן משעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות דהיינו משעת כתיבת הגט דכאן יש לו פירות אחר כתיבת הגט כיון שנשאה אחר כתיבת הגט וא"כ אין כאן חששא הפסד פירות לא לאשה ולא לבעל ע"כ אין כאן פסול רק משום גיטה קודם לבנה כל זה נראה לי ברור ונכון הגם שרבותינו בעלי התוספת לא הרגישו בזה מ"מ חלקי אמרה נפשי דמקום הניחו לי משמיא בזה בס"ד:
ב
אשה בעלמא כו' בטור כתב כ' הרמב"ם וכו' וא"א כתב דאפילו לאשה דעלמא הוה גט למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כצ"ל ולא כנמצא בספרים שלנו לדבר שלב"ל דבהדיא אית' בגמרא דהכל מודים בלדבר שלב"ל דל"פ אלא בדבר שלב"ל וכמו שאמרו התוס' בהאשה רבה דנ"ב והקשה ב"י למה הביאו הרא"ש והטור הך מלתא דמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל כיון דלא קי"ל כוותיה והניח הדבר בצ"ע דהא בהאומר אוקימנא כשיטה להנך רבנן דס"ל אדם מקנה דשב"ל עכ"ל נעלם מן הרב מ"ש הרב בתשובה סי' תל"א וז"ל בכמה מקומות שאמרו כולן אמרו דבר א' הוא שאין הלכה כחד מנייהו אבל כל שאמרו כולן יש להם כן וכן אע"ג דאין הלכה בכולהו יש מהן שהלכה כן תמצא כן פ"קק דסובה גבי סוכה דירת קבע בעי' עכ"ל וא"כ ה"נ אמרו בפרק האומר כולן ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא אמרו כולן אמרו דבר א' אפשר להיות הלכה בחד מנייהו אלא דשאר הוכחות שמביא ב"י הם הוכחות טובות דלא קי"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ומו"ח ז"ל תירץ דכתבו כן משום דלהרמב"ם דכתב אינו גט משמע לגמרי אינו גט ולא פסלה מן הכהונה אבל הרא"ש ס"ל קנתה גט זה לענין פסול כהונה כיון דאיכא מ"ד אדם מקנה דשב"ל ואין זה במשמעות דברי הטור ולפי הנלע"ד דיפה כיוונו הרא"ש והטור דהא פסק הרא"ש והטור בח"מ סימן ר"א דבאומר לכשתלד קנה אפי' במזכה לעובד וה"ה בכל דשב"ל אם אומר לכשיהיה לאחר זמן דמהני ואע"ג דמדברי רשב"ם פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"מ) משמע דלא מהני לכשתלד אלא במזכה העובד מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל כן וכן הביא במרדכי פ' י"נ וז"ל ואני דנתי לפני רבותי דהא דאמר אין אדם מקנה דשב"ל היינו היכא דמזכה לו מעכשיו והשתא לאו בר זכייה הוא אבל היכא דאמר ואחרי לידתי דמשמע אותם יורשים שיהיו אז יזכה בהם כו' ואח"כ הביא שם דגם הרשב"ם ס"ל כן אלא שהביא אח"כ חולק ע"ז ורמ"א בח"מ סי' ר"ט הביא גם הוא שני דיעות האלו שזכרנו לענין דשב"ל באומר שיקנה כשיהיה וא"כ שפיר י"ל דהרא"ש והטור ס"ל ג"כ כדיע' הראשונה וכמו שמהני לכשתלד לענין מזכה לעובר אליבייהו ה"נ מהני לענין כל דשב"ל ולפ"ז נימא דבההיא דאומר לכשאכנסנה או בעבד שאומר האדון לכשאקחך את קנוי לעצמך מהני אפי' למ"ד דאין אדם מקנה דשב"ל וא"ל א"כ למה חשיב בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ג) אותו תנא דהיינו רבי ס"ל אדם מקנה דשב"ל כיון דאמר גבי עבד לכשאקחך קנוי את לעצמך דמהני ולפי מה שאמרנו כ"ע ס"ל כן י"ל דשם אמר כן ר"נ בר יצחק ואיהו ס"ל גם במזכה לעובר לא מהני אומר לכשתלד וכמו דס"ל לרב הונא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) אבל באמת למאי דס"ל כר"נ שם דמהני לכשתלד במזכה לעובר ה"נ בכל דשב"ל וכבר פסק הרא"ש בפ' מי שמת כר"נ בזה וא"כ ה"נ כאן כאו' לאשה דעלמה לכשאכנסנה אגרשנה שפיר מהני לכ"ע דה"ל כמו לכשתלד ואף את"ל דמאן דס"ל דשב"ל לא קנה ה"ה לכשתלד מ"מ הרא"ש פוסק דמהני ולפ"ז שפיר מביא הרא"ש וטור דלאשה דעלמא הוה גט באומר לכשאכנסנה אגרשנה כיון דהוה כמו לכשתלד ומה שהקשה ב"י דהא הרא"ש פסק בהאומר כסתם מתני' דהאומר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי אינה מקודשת משום דהוה דשב"ל נראה דלא קשה מידי דאע"ג דבפ' האומר בקידושין איתא טעמא דאינה מקודש' משום דהוה דשב"ל מ"מ בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) אמרו ר' ינאי ור' יוחנן דטעמא דמלתא כמשנה זו דאין קדושין תופסין בה כלל באותה שעה בזה דוקא אמרי' אין אדם מקנה דשב"ל משא"כ באומר לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשה שפיר ראויה אז להתקדש ולהתגרש וא"כ שפיר הביאו הרא"ש והטור אותו מ"ד דאדם מקנה דשב"ל דהיינו מאן דס"ל דמהני לכשתלד ואפי' בדשב"ל דשפיר קי"ל כוותיה בזה עכ"פ כנ"ל ליישב בישוב נכון בס"ד:
ג
ה"ז ספק מגורשת דבגמרא א בעיא בזה אי דמיא יבמתו לארוסה כיון דאגידה ביה א"ד כאשה דעלמא דמיא ואסיקנא בתיקו והטור הביא דין זה בשם הרמב"ם וקשה הא תלמוד ערוך הוא וא"ל דמ"ה כ"כ כדי להוכיח דמה שכתב קודם לזה באשה דעלמא אינו גט היינו שאפי' ספק אין בו דאל"כ היינו יבמתו ז"א דכבר כתב הרמב"ם בהדיא דבכ"מ שכותב הוא אינו גט היינו בטל לגמרי ונראה לתרין דהרא"ש כתב דפי' הבעי' בגמ' הוא מי אמרינן דגט גמור לגמרי הוה א"ד לקולא לגמרי דאפי' ריח הגט אין בו וכ' במסקנא ולא איפשטא לא הוה גט גמור דעבדינן לחומרא בזה יש לטעות ולפמ"ש דהחומרא היא דיש בו ריח הגט לבד לאפוק מאותו צד השני של איבעי' אבל לא מחמרינן כ"כ לענין אם קדשה אחר שתצטרך ממנו גט ע"כ הביא דברי הרמב"ם שכ' בהדיא ה"ז ספק מגורשת ש"מ כל החומרות אמרי' בזה:
ד
ושניהם לזו כתב בפרישה בשם רש"ל ז"ל דלא נותנין בבת אחת אא"כ הוה חציצה אלא זה אחר זה וכן אנו נוהגין בספק ב' גיטין עכ"ל ולעיל סימן קכ"ב סעיף א' כתבתי טעם אחר לזה כתב הטור כתב בעל העיטור ש"מ ספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח"כ נותן לה ומתגרשת ממ"נ ואינו יודע מה צריך ליתנו לאביה שגם נערה מקבלת כדלקמן עכ"ל וכו' ב"י ואפשר דהעיטור ס"ל דהלכה כר' יהודה דאמר נערה אין שתי ידיו זוכות כאחד כו' וזה יותר תמוה דהאיך יתפוס הלכה דלא כרבנן דפליגי על ר' יהודה ונ"ל דהעיטור מיירי כאן בב' ספיקות וה"ק ספק נערה ספק קטנה ועוד יש ספק שמא היא בוגרת אז ודאי צריכה שני כתובות וזה נכון:
ה
בעיר שנכתב הגט הוחזק כו' כ"ה ל' הטור וכ"כ גם רש"י בב"מ דף י"ח ד"ה ואפי' במקום וכו' ומו"ח ז"ל כתב דמפי' רש"י משמע דאמקום שנפל בו הגט קאי ומכח זה הקשה על הטור שזכר מקום שנכתב והוא שלא בדקדוק וגם בפ' כל הגט כוונת רש"י כן וקשה דכיון דכ' הטור בסימן קכ"ו בנוסח הגט אנא פלוני דממתא כו' וא"כ אין כאן ספק ממי נפל כיון שנזרע מחמת המקום איזה יב"ש (ולמה כתב הטור במקום שהשיירות מצויות פסול אפילו בלא הוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב הגט) והרב המגיד הקשה כן על רמב"ם ותירץ דאפשר שלא היה כתב שם עירו והוא כשר וגם הטור ס"ל כן לדינא דא"צ לעיכובא רק להזכיר המקום שנחתם שם הגט כדאיתא בסי' קכ"א אלא דאין צורך לזה כמו שנזכר בסמוך ובפרישה כתב כיון שהשירות מצויות יש לחוש דשמא יש עיר אחרת ששמה כשם זה העיר דהא צריך לכתוב ג"כ שם המקום כמו שנתבאר בסי' קכ"ח לדעת רוב הפוסקים עכ"ל ובאמת לא נזכר שם כלל לעיכוב רק במקום כתיבת וחתימת העדים וגם מו"ח ז"ל תירץ כמ"ש בפרישה כיון ששירות מצויות חיישי' שמא יש עוד מקום ששמו כן כדאיתא בגמרא חיישי' לשני שוירי ולעד"נ דלא חיישי' לזה דאע"ג דאמר רב הונא חיישי' לשני שוירי אין מזה ראיה דהוא ס"ל לא תליא מלתא בהוחזקו אבל אחר דמסקי' רבה ורב הונא מודה לו דבעי' נמי הוחזקו גם זה בכלל דכי היכא דלא סגי בהוחזקו שמו לחוד בלא שם אביו ה"נ לענין שם עירו דצריך שיהיו מוחזק שני יב"ש כל אחד ממקום ששמו כמו שנזכר בגט דאין חילוק בין שניהם ממקום אחר או שמוחזק לנו שיש עוד עיר ששמה כן ואם לאו לא מיקרי כלל הוחזקי ב' יב"ש דהא משמע שידוע לו שבכל דבר הנזכר בהם הם שוים ולא איכפת לן בספק שמא יש עוד א' ודבר זה הוא בכ"מ שהקפידו גריעותא דהוחזקו הן ללישנא קמא דר' זירא והיינו כרבה דבעי' שיירות מצויות וגם הוחזק והם ללשון אחרון דר' זירא דהוחזק לחוד מ"מ גריעותא להוחזק אינה אלא בידוע שכל מה שנזכר ב' יב"ש זה הוא שייך בודאי לאחר הן בשמו ושם אביו ואשתו הן בשם העיר הנזכר בו הוא בודאי גם במקום אחר אבל אם אין בירור שיב"ש אחד דר במקום ששמו כשם עיר של זה אין חשש שמא יש עוד עיר אחרת כל שנכתב שם המקום שלו וכן מבואר ברש"י פ' כל הגט שכ' אבל אם לא הוחזקו מספק לא אמרינן דילמא איתניהו ולא ידעינן אי יש אחרת ששמה כזו עכ"ל כנ"ל ברור וכן משמע מהג"ה דס"ס זה (דברי המגיה אחר שראיתי כאן שהב"ש הקשה על רמ"א כאן בהג"ה ובד"מ אמרתי לברר הסוגיא ולפרשה לפ"ד הט"ז שכתב אפי' בשיירו' מצויות לא חיישי' שמא יש עיר אחרת ששמה כזו כי אם בידוע שיש עוד עיר אחרת ששמה כזו אז חיישו' שמא מאחר נפל כשהשיירות מצויות כו' ע"ש ונ"ל לפרש הסוגיא לדבריו כך הא דקאמרי בגמרא ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו ב' יב"ש בעיר א' ה"פ דוקא כשהשיירות מצויות והוחזקו ב' יב"ש בעיר א' אז חיישי' שמא אותו אחר איבד כאן גט כזה וכן משמע בתוס' וא"כ ה"ה באם לא הוחזקו בעיר א' ב' יב"ש רק שהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם ששמו ושם אשתו כזה אז חיישינן גם כן כשהשיירות מצויות דלא שנא אם הוחזק באותו עיר שני יב"ש דיש לחוש שמא מאחר נפל או שהוחזק עוד עיר אחרת בשם זה ויש בה יב"ש דיש לחוש לזה אבל בלא הוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו בודאי אין חשש לעיר אחרת אם נכתב שם העיר בגט לזה כוין רש"י שכ' אבל בלא הוחזקו מספיקא לא אמרי' דלמא איתניהו ולא ידעי' או שמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם ששמו ושם אשתו שוים לזה עכ"ל דלמא דלכאורה הוא מיותר דלא היה לו להאירך בלשונו רק היה לו לכתוב אבל בלא הוחזק מספיקא לא חיישי' ליב"ש א' א"ו דרש"י בא להודות בזה דאף לא הוזכר בגמרא רק דהוחזק ב' יב"ש בעיר א' ודאי גם בהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם כזה חיישי' ג"כ כן כמ"ש ולזה כ' אבל בלא הוחזק מספקא לא חיישי' דלא איתנהו ולא ידעי' ר"ל באותה עיר עצמה לא חיישי' מספקא ליוסף ב"ש א' או שמא יש עיר אחרת ששמה כזו כו' לזה ג"כ לא חיישי' אבל בהוחזק עיר אחרת כזו בזה ודאי שוים הם אם הוחזק בעיר א' והא דלא קאמר בגמרא ג"כ שהוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו משום דא"צ דהדין שוה ואפשר שהוא אפי' יותר מסתבר טפי וגם נוכל לפרש המתני' בלא נכתב בגט שם העיר כלל לכן קיצר הש"ס וכ' סתם והיא דהוחזקו כו' ולזה כיון הט"ז שכ' וכן מבואר ברש"י פ' כל הגט שכ' אבל אם לא הוחזקו מספיקא כו' ר"ל ג"כ מכח יתור הל' שכ' רש"י דלמא איתנהו כו' או שמא יש עיר אחרת כו' בא להורות בזה דהדין כן גם בהוחזק' שם העיר אחרת כזו ובה יב"ש ושם אשתו כזו אף שלא הוחזקו בעיר א' שני יב"ש כמ"ש ומוכיח הש"ס דבפי' דוקא גם הוחזקו ב' יב"ש בעיר א' מדאמר רבה בבי דינא דרב הונא יחזיר ולא חייש לשמא יש עוד אדם ששמו יב"ש בעיר ההיא ולא ידעינן ש"מ דבעי' הוחזקו דוקא ואע"ג דבב"מ דף י"ח כתב רש"י בד"ה חיישי' לב' שוירי כו' ויודעין אנו שאין שם שוירי ב' אנשים כו' ע"ש רש"י כתב כן לרב הונא אף אם היינו יודעים בודאי שאין שם ב' אנשים ששמותיהן שוים היינו חוששין לב' שוירי אבל לפי האמת לא היה מוחזקים ב' אנשים ששמותיה' שוים וגם לא היו יודעין בודאי שאין שם כדפי' רש"י בפ' כל הגט שכ' רק ולא הוחזקו ב' יב"ש באותה העיר משמע דגם לא היה יודעין בודאי שאין שם ורש"י דגיטין הוא עיקר דכל המסכתא מיירי מדיני גיטין וכן משמע כפי' רש"י בב"מ דף כ' ע"ב ע"ש בד"ה הרי זה יחזיר כו' וממילא בעיר אחרת נמי הדין דבעי' הוחזק דוקא כמ"ש וא"כ גם לל' אחרון דר' זירא כשהשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו ופליגי דרבה מיירי ג"כ בנדון זהו כשהשיירות מצויות חיישי' שמא יש עוד יב"ש בעיר ההוא ולא ידעינן וה"ה בהוחזק עור עיר אחרת ששמה כזו ולא הוחזקו בה יב"ש דחישי' כשהשיירו' מצויות ופליגא דרבה דבעי הוחזקו דוקא אבל באין ידוע אם יש עיר אחרת ששמה כזו לא חיישי' לשמא יש עוד אחרת ששמה כזו או י"ל דר' דרא מוקי ליה בלא נכתב כלל שם העיר בגט אבל כשנכת' שם העיר בגט ודאי לא חיישי' לעיר אחרת כלל בלא הוחזק עוד עיר אחרת ששמה כזו וכזה מיושב תמיהת ב"ש על רמ"א שכ' שם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויו' כו' וכ' הב"ש ז"ל מבואר דאיירי שנכתב בגט שם העיר ומ"מ היכא דשיירות מצויו' חיישי' שמא יש עוד מקום כשם מקום דכתיבה אע"ג דלא הוחזקו שני עיירות ששמותיהן שוים עכ"ל ולא זו הדרך כלל דבלא הוחזקו שני עיירו' בשם א' לא חיישי' לעיר אחרת כמ"ש אלא דהטור מיירי דחיישי' לאותה עיר גופא שמא יש בה עוד יב"ש ולא ידעינן או כשיש עוד עיר אחרת בידוע ששמה כזו כמ"ש ומ"ש הב"ש וכמ"ש בש"ס חיישי' לשני שוירי כבר כ' הט"ז דזה היה דעת רב הונא קודם מסקנת רבה אבל אחר המסקנא גם רב הונא מודה דלא חיישי' וכן ס"ל לר' זירא ומה שמקשה עוד דא"כ מנ"ל להוכיח בש"ס דרבה ס"ל דוקא שכיח והוחזקו לא מחזרינן מדאמר להחזיר הגט שכ' בי שוירי מתא ושם היו שיירות מצויות דלמא שאני התם דנכתב שם העיר בגט ואין לחוש לעיר אחרת כיון שלא הוחזקו עיר אחרת בשם זו ומתני' איירי שלא נכתב שם העיר בגט להכי חישי' אף בלא הוחזקו ב' יב"ש לפמ"ש לק"מ דהוכחת ש"ס הוא מדאמר להחזיר הגט ולא חש שמא יש עוד יב"ש באותו מקום דהיינו בשיירי גופיה ולא ידעינן ליה ש"מ דבעי' הוחזקו דוקא וה"ה בהוחזקו שם עוד אחרת כזו ויש בה יב"ש כזה אע"ג דלא הוחזקו ב' יב"ש בעיר אחת דחד דינא הוא כמ"ש וא"כ אף אם מתניתין איירי שלא נכתב שם העיר בגט לא חיישי' בלא הוחזקו עוד יב"ש כמו דלא חיישי' בנכתב שם העיר בגט והוחזק עיר אחרת ששמה כזו רק שלא הוחזק עוד יב"ש אחר דהשתא הדין שוין בזה בתרווייהו אבל לדעת הב"ש דחיישינן לעיר אחרת אע"פ דלא ידעינן בבירור אם שמה כזו עדיין אין קושייתו מיושבת כלל דמאי מדייק הש"ס דבעי' גם הוחזקו אף שהשיירות מצוים מהא דאמ' רבה להחזיר הגט בבי דינא דרב הונא דלמא איירי מתני בלא נכתכ שם העיר בגט ולחששות הרבה כמו שהיה בבי דינא דר"ה שהיה כתוב בו בשוירי מתא דעל רכיש נהרא והיה צריך לחוש שיהיה שם העיר ושם הנהר ושמו ושם אשתו שוין חששו' הרבה כזה לא חייש אבל במתני' דלא נכתב שם העיר בגט וא"צ רק לחוש שיהיה שמו ושם אשתו שוים לזה חיישי' ומ"ש גם רש"י כתב בסוגיא זו והוא דלא הוחזקו כו' ופרש"י ולא חיישי' שמא יש עוד עיר אחרת ששמה כזו ומדייק הב"ש מזה מכלל להמסקנא היכא דשכיח שיירות חיישי' שמא יש עוד עיר אחרת כשמה של זו ור"ל בזה דהיינו לפי מאי דקי"ל כלישנא בתרא דר' זירא פליג ארבה דבשיירות לחוד חיישינן שמא מאחר נפל לזה חיישי' לעיר אחרת כך עלתה על דעתו ואינו כן אלא כמ"ש דגם ר' זירא מודה דבזה חיישי' מספק על עיר אחרת אלא דבהא פליג ארבה דרבה ס"ל דלא חיישינן לאותה עיר גופיה אפי' בשיירות מצוים אלא בהוחזקו שם שני יב"ש ור' זירא ס"ל דחיישי' ככשהשיירות מצויו' ליב"ש אחר מאותה עיר עצמה אע"ג דלא הוחזקו ולא ידעינן וכמו כן כשידוע שיש עיר אחרת כשמה של זו חיישי' אע"ג דלא הוחזקו עוד יב"ש בה כמ"ש ומעתה גם מה שמתמיה על הד"מ שכ' בשם הרא"ש דאם הוזכר שם העיר אין לחוש לשיירו' מצויות דלא חיישי לשני עיירות וכן הוא בש"ס פ' כל הגט וכתב הוא דזה דוקא לרבה דס"ל דבעי' תרתי לריעותא אבל לדידן דקי"ל בחד לריעותא לא מחזרינן חיישי' לשני שיירי אם שיירות מצויות אפילו לא הוחזקו עכ"ל אין אחר תמיהתו כלום לפימ"ש דאף לדידן דקי"ל כר' זירא בחדא אין מחזירין לא חיישי' לשתי עיירות בלא הוחזק שם עיר אחרת ששמה כזו וכן מה שרוצה לפרש תשובת הרא"ש שכ' דלא חיישי' לשתי עיירות ששמותיהן שוות כיון שלא הוחזק ולא שכיח שיירתא דה"פ דמהני שם העיר אם לא הוחזק עוד עיר אחרת כך הוא ולא שכיח שיירות אז אפי' במקום שנמצא הוחזק עוד יב"ש לא חייש' עכ"ל משמע מדבריו דאם היה מוחזק עיר אחרת ששמה כך ס"ל להרא"ש דחיישי' ליב"ש אחר אע"ג דלא הוחזק כלל ולא שכיח שיירות זה לא נמצא כלל לא בש"ס ולא בפוסקים דאף ללישנא בתרא דר' זירא דבשיירות מצויות לחוד לא מהדרינן אף שלא הוחזקו שני יב"ש וכתבו הפוסקים דכ"ש בהוחזקו ולא שכיח שיירות היינו דוקא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אבל לא בהוחזקו עוד עיר אחרת ולא הוחזקו וכ"ש דבזה ודאי לא חיישי' בדלא שכיח שיירות ומה שנמצא עוד יב"ש במקום שנמצא לא מעלה ולא מוריד כיון שנכתב שם העיר בגט ואין שמה של מקום הנמצא שם כן ותשובת הרא"ש מיירי ודאי כמו שמפורש הד"מ וא"ל על רמ"א שכתכ דאם הוזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דאין חוששין לשתי עיירות ששמם שוים הא עכ"פ יש לחוש לאותה עיר עצמה לפי מה דקיי"ל כר' זירא דבשיירות לחוד לא מהדרינן וכמ"ש י"ל דרמ"א מיירי היכא דידעינן בבירור גמור דליכא יב"ש אחר בעיר שבכתב הגט אז אין לחוש ליב"ש אחר מעיר אחרת אף שהשיירות מצויית כיון שנכתב שם העיר בגט ולא הוחזק עוד מקום ששמו כן אבל בדלא ידעינן בבירור דליכא שום יב"ש עוד במקום כתיבת הגט וגם לא הוחזקו שני יב"ש בבירור בזה ודאי דחיישי' ליב"ש אחר מאותה עיר עצמה היכא דשכיח שיירות לפי מאי דקי"ל כלישנא בתרא דר' זירא וע' מ"ש בע"ה במס' בבא מציעא דף י"ח ע"ב עכד"ה):
ו
ושמות נשותיהן שוים כ"כ רש"י ותוס' וכל הפוסקים אלא דמו"ח ז"ל כ' אבל בשלטי הגבורים דף תקס"ז בפ' כל הגט (כתב) ע"ש ר"י אחרון ז"ל דאע"פ שאין שמות הנשים שוות חיישינן שמא קידשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה וכ' לה גט והכי נקטינן בשני יב"ש בעיר אחת דאין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה אע"פ שאין שמות נשותיהם שוות דחוששין שמא קידש אחרת עכ"ל ולעד"נ דכל שאין ידוע לנו שיווי שם הנשים זו כזו לא מיקרי כלל הוחזקו ב' יב"ש כמו שאין חשש שמא יש עיר ששמה כזו וכ"ש בינינו דאין נושאין ב' נשים דאין חשש כלל כל (שאין) שמות הנשים שוים בבירור וע' סי' קל"ו סעיף ו':
ז
ויש לו סי' ט"ע בכלי כו' כ"ז הוא לשון הטור ומו"ח ז"ל דקדק מדלא זכר כאן סי' מובהק כמו ברישא גבי גט משמע דכאן ל"צ מובהק כיון דאיכא תרתי למעליותא דיודע דבכלי אבדו וגם יש לו סי' בכלי אע"פ שאינו מובהק חשוב כמו מובהק כן נראה מדברי התוס' ורשב"א שם עכ"ל אין לסמוך ע"ז דהתוס' כתבו בפ' כל הגט שם דמה שאומר שאבד בדלוסקמא לא הוה סי' דדרך להניח שטר בדלוסקמא כו' ואפי' הוה סי' מובהק להחזיר גט לא הוה כו' עכ"ל הרי שכתבו תחלה דמה שנותן סי' שהניח בכלי לא הוה סי' כלל אלא שדרך רבותא אמרו להחמיר אח"כ אפילו את"ל דהוה סי' לא הוה סי' מובהק לגט אבל לא נתכוונ' להקל דמהני ע"י צירוף ותו דכבר כ' מהרא"י והביאו רמ"א לעיל סי' י"ז סעיף כ"ד דאפי' ק' סימנים שאינם מובהקים אינם מצטרפים והטור כאן סמך על הרישא דנקט סי' מובהק בגט וע"ז אמר דה"ה בכלי דמהני סי' והיינו נמי דוקא מובהק וט"ע הוה נמי (כמו) סי' מובהק והא דבעי' בגט סי' מובהק דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או דרבנן משום הכי בעי' לגט מובהק דמהני אפי' מן התורה והיינו גבי איסור אבל לענין אבידה סגי מדרבנן אפילו באין מובהק:
ח
קשור בכיס דאיתא בגמ' דכיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי ושם מפורש טעמא והא דמהני כאן בכיס וארנקי וטבעת כתבו התוס' ביבמות דף ק"ב דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במגו דלא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהכיס כו' הם שלו וידוע שם אי נמי דחשיבי כיס וטבעת סי' מובהק עכ"ל ולפי התירוץ האחרון דהוה קשירה סי' מובהק ממילא מהני אפי' אם אחר מוצאו והשליח הזה נותן סי' זה משא"כ לתירוצים ראשונים ל"מ סי' זה במצאו אחר ובעי' דוקא שמצא הוא שיהיה לו מגו דלא אבדתיו או עדים שהכיס שלו ובזה מהני אפי' מצא אחר ומל' הטור וש"ע אין הכרע האיך ס"ל ולכאורה מל' הטור וש"ע בזה דל"מ סי' מובהק בגט או בכלי אלא בחדא לריעותא דהיינו או שיירות מצויות או הוחזקו אבל בתרתי לריעותא לא מדכתבו זה דוקא בחדא לריעותא והאמת אינו כן דכיון דלענין הלכה קי"ל בחדא לריעותא לאיסור ה"ל ממש כמו תרתי לריעותא ומה דמהני בזה מהני נמי בזה והטור לא נקט חדא לריעותא אלא לפסק לחומרא דגופה דגם זה אוסר ובעי' סי' מובהק וכ"כ ב"י בשם הרשב"א בפי' דאפי' לזמן מרובה ואפי' שכיחי שיירתא והוחזקו בסימנים מובהקים או בעדים מהדרינן עכ"ל:
ט
לא היה בעיר דחיישי' שמא אמר לעדים במקום אחר לכתוב גט לאשתו והם לא כתבוהו עד שבאו לאותו העיר שנכתוב הגט ושמא ליב"ש אחר הוא גט זה:
י
וכן אם ראה שעבר כו' לכאורה קשה מנא ליה להטור דבר זה שיאסור אפי' אם יש תרתי לטיבותא דבגמרא לא אמרינן דבר זה אלא לענין שאם ראה שלא עבר מהני במקום שיש ריעותא ומנלן לומר דאם ראה שעבר יפסול אפי' במקום דליכא ריעותא כלל ונראה דס"ל דאם ראה שעבר גרע טפי משיירות מצויות דשם אין ברי כ"כ שהיה שם אדם אחר באותה פעם כמו שראה בבירור שהיה שם דרך אחר באותו פעם בבירור ע"כ ודאי יש איסור כזה כנלענ"ד. וראיתי למו"ח ז"ל הקשה על הטור בזה דבראה שעבר אפי' בתרתי לטיבותא אסור דהא כתב הרא"ש דברי הרי"ף וז"ל דלחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו בב' יב"ש חיישי' כו' וכ"כ הטור עצמו בסוף הסי' דהיכא שלא הוחזקו ולא שכיחי שיירתא מחזירין בלא סי' אפי' שהה כדי שיעבור אדם ומכח זה דחק עצמו לתקן דברי הטור כאן מאד ואח"כ כ' שט"ס הוא בטור בס"ס זה ובמקום שכתוב שם אפי' שהה כדי לעבור צ"ל אפי' שהה אדם שם והכל הוא דבתרתי לטיבותא מחזירין אפי' בראה שעבר שם וכ"ז הוא שלא כמשפט דג' חלוקות ישנן בזה דאם ראה בודאי שלא עבר שם זהו לאלתר ומותר אפי' בתרתי לריעותא ואם שם ספק אם עבר אסור אפי' ביש חד צד לריעותא וזהו לזמן מרובה דאמר בברייתא ומותר בתרתי לטיבותא ואם ראה בודאי שעבר אסור אפי' בתרתי לטיבותא והיינו דכתב הטור בס"ס זה אפי' שהה כדי לעבור פי' איכא ספיקא אם עבר מ"ה מותר בתרתי לטיבותא ומ"ש הרא"ש לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם פי' שאין היתר אלא בודאי לא עבר אבל אם ראה פי' שאין כאן ודאי לא ראה אלא אפשר שעבר בזה אסור בהוחזק לחוד וכן בשכיח שיירתא לחוד וכן בחלוקה הג' דהיינו ודאי ראה (שלא עבר) [צ"ל שעבר] (דמותר) [צ"ל דאסור] אפי' בתרתי (לריעותא) [צ"ל לטיבותא]לא הוצרך להזכיר מטעם שזכרתי בסמוך דזהו גרע משכיח שיירא כיון שודאי עבר ממילא גרע טפי מתרתי לריעותא וכ"כ הטור בהדיא ברמזים פרק כל הגט ע"ש ובחנם טרח מו"ח ז"ל בזה:
יא
אפי' הו' גוי דאפשר לשלוח גט ע"י עכו"ם בענין שנזכר בסי' קמ"א:
יב
אפילו אין מעידים בפי' שזה הוא חתימת ידם הטעם דאין השליח חשוד לשקר במזיד לקלקלה בשביל שלא יפסיד שכרו ואף ע"ג דאח"כ בסמוך גבי ט"ע אינו נאמן אלא כשמצאו בעצמו מטעם מגו שאני התם דאנו חוששין שהוא טועה בט"ע ואומר שמכירו לפי שחושב בלבו האיך מתרמי מלתא שאלו העדים חתמו על גט אחר ששמו כך וע"כ טועה בט"ע שלו:
יג
אפי' שהא כדי שיעבור כולי כבר נתבאר דבודאי עבר ל"מ אפילו תרתי לטיבותא:
יד
ויש שפסקו הוא דעת הרמב"ם כפי הפי' אשר כתב ה' המגיד מביאו ב"י בקיצור דס"ל דלר' זירא הוחזקו בלא שיירות מצויות לא מעלה ולא מוריד אלא בשיירו' מצויות מחלק בדין איזה מקרי לאלתר דאסור לאלתר דיש פלוגתא אם לאלתר הוא לא שהה כדי שיעבור שם אדם והיינו חומרא או שיעורו כדי שישהה אדם שם והיינו קולא ובחדא לריעותא דהיינו שיירות מצויות לחוד אזלינן בשיעור לאלתר לקולא ואם יש עוד ריעותא דהיינו הוחזקו אזלינן בשיעור לאלתר לחומרא:
טו
דאין חוששין לב' עיירות כו' כבר כתבתי בתחילת סעי' ד' שם עיקר הסוגיא בהוחזקו דבעינן שיווי להמקומות בבירור כמו בשם אביו ושם אשתו ולא ידענא למה כתב רמ"א בזה לשון י"א הטור מביא כאן לחלק בין גט למיתה לענין אי בעינן תרתי לריעותא דבמיתה משום עיגון קי"ל כרבה דבעינן דוקא תרתי לריעותא:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5