א
דין כתובה באשה שאין לה וסת או שאר מומין ודין קטלנית ובו יא סעיפים:
הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד (פירוש הסמרטוט או מטלית שבודקת עצמה בהן) שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם אחר פעם ג' פעמים סמוכות זו לזו הרי זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוס' ולא תנאי מתנאי הכתובה שהרי אינה ראוי' לתשמיש ויוציא ולא יחזיר לעולם בד"א כשהיתה כך מתחלת נשואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאת נסתחפה (פי' מן מדוע נסחף אבירך כלומר נפסדה ונאבדה למזלך) שדהו לפיכך אם בעל פעם אחד ולא מצא דם ואח"כ חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית: הגה י"א דאם אינו רוצה לישא אחרת ורוצה לשהות עם זו ע"י שליש בשנה א' ולא ילך אצלה אלא בעדים א"צ לגרשה (ב"י בשם תשובת הר"ם וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' תת"ס) וכ"ש אם זנתה תחתיו דמאיסה ליה דשרי בכה"ג (שם):
ב
אשה שנבדקה על ידי נשים ואמרו שאינה ראויה לאיש אין לה כתובה ולא תנאי כתובה ואם הבעל טוען עליה כך כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה:
ג
הנושא אשה סתם ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסי' ל"ט תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת:
ד
וכן הכונס אשה סתם ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסי' ל"ט ולא ידע הבעל במום זה תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת:
ה
אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפי' מומין שבסתר מפני שהוא בודקה ע"י קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה ואם אין שם מרחץ או שלא היו לו שם קרובים טוען במומין שבסתר ונכפה לעתים ידועים הרי הוא כמומי סתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שחזקתו ששמע ונתפייס (המשתנת במטה תמיד י"א דלא הוי מום (ב"י בשם הרשב"א וי"א דהוי מום (ב"י) וכן נ"ל עיקר) טען על אשתו שהיא מצורעת הוי מום (ב"י):
ו
בד"א במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת ה"ז טוען אפילו מומין שבגלוי ואם יש שם מרחץ אם יש לו קרוב אינו יכול לטעון שבודאי הכל רואין אותה ערומה במרחץ ואם דרכן להתחבא במרחץ יכול לטעון אף מומין שבגלוי (וי"א דאפילו אין לו קרובים בעיר יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהם) (טור בשם הגאונים):
ז
כיצד היא טענת המומין אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא ראיה תצא בלא כתובה כלל:
ח
היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות ואם נמצאו בה והיא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו: הגה וי"א דאם האב טוען ודאי על הבעל להביא ראיה (המ"מ פכ"ה בשם הרשב"א) וי"א דאם הגיע זמן ליכנס אע"פ שלא כנסה הוי כאלו היתה ברשות הבעל (רבי' ירוחם נכ"ג ח"ה):
ט
הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה או שהודית לו בכך והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה:
י
בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים (פי' כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה) או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו וידע ונתפייס: הגה ואם שהה עמה ל' יום אינו נאמן לומר שלא בעל (מהרי"ק שורש ק"ה):
יא
מי שנודע לו שאשתו נכפית ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה כופין אותה לקבל גט (ואין בזה משום תקנת ר"ג) ויתן הנמצא בידו לכתובתה והמותר כשתשיג ידו ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה: הגה ודוקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד ולא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש (תשו' הרא"ש כלל מ"ב) אבל שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה אבל מ"מ אין כופין אותו להיות עמה מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז):
באר היטב אבן העזר
קי״ז
א
תוספת. עיין ב"ש בי"ד סי' קפ"ז ועיין בתשוב' רש"ך ח"א סי' מ"ה ועיין כנה"ג:
ב
הכתובה. ונ"מ ונצ"ב שמכר הבעל או מה שכלה מנ"מ שלא כדין פסק הח"מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אע"ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א"י להוצי' ממנו משא"כ להפסיד את שלה לא תפסיד עיין ב"ש סי' קט"ז ס"ק ה' מש"ש:
ג
לעולם. אפי' אם נתרפא אח"כ:
ד
ראשונה. היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תולין בדם בתולים. ואם ראתה ג"פ בכל התשמיש ולא היה קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונות ג"כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמ' מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א"כ יש לה כתובה עיין ח"מ ב"ש:
ה
כולה. משמע אפי' תוס' ובתשו' הרשב"א סימן תת"ס כתב דאין לה תוס' כי לא אקני לה כשתצ' ממנו וכ"כ הרד"ם חא"ה סי' קי"ח ועיין הרש"ך ח"א סי' מ"ה שפסק דיש לה תוס' ועיין ח"מ ב"ש:
ו
שליש בשכונה א'. כצ"ל ח"מ ב"ש:
ז
לגרשה. כתב בתשו' מהר"ם אם רצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו עיין ח"מ ב"ש:
ח
בכה"ג. ל"ד בכה"ג אלא אפילו יכולה להיות בביתו ותשמשנו כשפחה הואיל וזנתה תחתיו שונא אותה ומאיסה בעיניו ח"מ ועיין ב"ש: א' שגירש אשתו מצורעת משום דמאיס' ליה אי מותר לדור עמה בחצר כיון דמאיסה ליה. פסק שבות יעקב ח"א שאלה קי"ט דאין לדור עמה ע"ש:
ט
לאיש. עיין תשו' רש"ך ח"א סי' מ"ה וח"ב סי' צ"ו דאית' תרי גוונא אינה ראויה אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשה בעת התשמיש ויש לה תוס': ואם רחמה צר דאינה ראויה לתשמיש אין לה תוספת עיין ב"ש:
י
תמיד. ל"ד תמיד בכל לילה ומבואר בתשובת רשב"ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי ח"מ ב"ש. ועיין בתשובת באר שבע דף קי"ב ע"ג איש המשתין במטה לא הוי מום ע"ש וע"ל סי' ל"ט ס"ט:
יא
מצורעת. ל"ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיב בקר' אלא ה"ה שחין וכיוצ' בה. וכתב הח"מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם אירוסין אף על גב דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ועיין ב"ש:
יב
יתירה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להבי' ראיה שידע הבעל. והיינו כל זמן שלא בעל אע"ג שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעל אמרינן בודאי ראה ונתפייס כמ"ש בסמוך:
יג
ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מש"ה צריך הבעל להבי' ראיה שמקחו היה מקח טעות: ואם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להבי' ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנשואין היא ברשות אביה אפי' אם היא בבית בעלה ואחר הנשואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להבי' ראיה עיין בהרא"ש. ואם הבעל מבי' ראיה דהיה בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרי' דנולדו המומין אחר אירוסין. ב' אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא"י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרינן כאן נמצא וכאן היו כי באילו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א"י לבדוק עיין ב"ש:
יד
כנסה וכו'. הח"מ והב"ש תמהו על הג"ה זו ע"ש:
טו
נכפת. היינו שנולדה בה אחר אירוסין דנישואין ונסתחפה שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה. וה"ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה. מיהו יוכל לגרשה בע"כ כי יש סכנה בדבר ב"ש ועיין תשובת הרא"ש כלל מ"ב:
טז
ועונה. ע"ל ר"ס ע"ז מש"ש:
יז
מומין. וצריך לקיים שאר וכסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אע"ג שידע ממומין ומחיל מ"מ השתא מאיסה בעיניו וא"י לקבל. ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוני' כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט עיין במהרי"ק שורש ק"ז ובכה"ג בהגהת ב"י. וכתב ב"ש נראה דמיירי במומין שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע"ש:
יח
הכתובה. משמע אם אינה מאוסה עליו אפילו אם רוצה ליתן לה כתובה א"י למנוע ממנה שאר כסות ועונה ומזה ראי' דלא כתשובת מהר"א מזרחי וב"ש בסי' ע"ז ע"ש. גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתוב' כופין אותו להיות עמה וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאיסה בעיניו ב"ש. ועיין ח"מ:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
ל' הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות מבריי' נדה די"ב ע"ב וכר' חנינא בן אנטיגנוס שם דאפסיק שם הלכתא כוותיה ומבואר בי"ד סי' קפ"ו
ב
ס"ל דלא יהא מום זה שאינה ראויה לעמוד תחתיו פחות מאחד מן המומין הנזכרים ה"ה
ג
שם בבריי' וגמרא
ד
אפי' בהדרה ואתקנ' שם בגמרא וציינתיו לעיל סי' י"א סעיף ד'
ה
זה פשוט מדין האשה שנולדו בה מומין משנה כתובות דע"ה ע"א שכל שאירע לה אחר נישואין נסתחפה שדהו ה"ה שם
ו
טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ל"ג סי' ב'
ז
ל' הרמב"ם שם ריש פכ"ה ממשנה כתובות דע"ג ע"ב וכדמפרש שם בגמ' דע"ב
ח
שם במשנה ובגמרא שם
ט
ג"ז שם ממשנה שם דע"ה ע"ב וכחכמים
י
מימרא דר' נחמן שם
יא
שם במשנה וכחכמים
יב
שם וכ' ה"ה שדברי רבינו בטעם נכון
יג
שם במשנה וכחכמים
יד
שם ברמב"ם ושם כ' ואם דרכן להתנכר ולהתחבא
טו
שם מבריית' וכדמפרש בגמ' שם דע"ו ע"א
טז
שם במשנה ד' ע"ה ע"א
יז
שם וכ' ה"ה זה דבר פשוט
יח
ומפרש שם שיש שם מרחץ ויש לו קרובות שחזקתו שידע שאינו יכול לטעון וכו' ומבואר במשנה וגמרא שם
יט
שם וכ' ה"ה שלמד מדין טענת בתולים שאין יכול לטעון אותה לאחר זמן ברייתא יבמות דף קי"א ע"ב וכר"י וכמ"ש לעיל סי' ס"ח ובירושלמי בפ"ק דכתובות משום בתולים למומין וההי' סוגיא גבי אוקימתא דרב' שם בבבלי דף ע"ה ע"ב איירי בשלא בעל או שלא שהה
כ
כר' מאיר שם בבריית'
כא
תשובת הרא"ש כלל מ"ב
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
הנושא אשה כו' ובעת שקנתה עצמה וכו' ע' י"ד סי' קפ"ז בהג"ה מבואר שאין אנו בקיאין וכל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמיש מקרי מחמת תשמיש וכו' וה"ה דמפסדת כתו' מפני הספק כמבואר שם בב"י מטעם המוציא מחבירו ע"ה א"נ כיון שע"י כך אינו רשאי לקיימה הוי מקח טעות וע' ש"ע ח"מ סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ובש"ך סי' ש"ו:
ב
בד"א וכו' ומבעילה ראשונה ע' ח"מ וב"ש נסתפקו בבתולה שלא פסקה ואחרי פסוק הצער נמי ראתה ג' פעמים ולע"ד למה שהארכתי סעיף ח' להוכיח דכמעט הסכמת כה"פ דבנכנסה לרשות הבעל והיא בבית הבעל על הבעל להביא ראיה ואפילו טוענת שמא דומיא דטבח הקונה בהמה ומשכה לביתו ונמצא בה מחט דאמרינן אף כי לא יהיב דמי חייב לשלם מטעם כאן נמצא וכאן היה והספק ברשותו נולד וע"ה ה"ה בזה האופן פשיטא שחייב בהכתובה ואין לחלק דלית לה חזקה דגופה משום דאפשר נולדה עם מום זה דז"א דא"כ אף במום דריח הפה והדומה י"ל הכי א"ו דאמרינן דיש לה חזקה דאתיא מכח רובא וה"נ דכותה. אך דא"כ צ"ע טובא איך שינה הש"ע ל' הרי"ף ורמ' וטור וכ' הנושא אשה דמשמע אפילו אשה שיש לה וסת ובפוסקים הנ"ל לא נאמר אלא באין לה וסת ונהי דהח"מ מפרש באלמנה ומבעילה ראשונה מבעל השני עדיין אדרבא ק' יותר כיון דחזינן דתחת בעלה ראשון לא חזיא נימא ברשות שני נסתחפה שדיהו דבשלמא באין לה וסת יש לומר כדכ' הר"ן במסכת שבועות הובא בב"י י"ד סי' קפ"ז שכיון שאין לה וסת נראה מענינה שראיותיה באות לה כפי המקריים ולפיכך יש לחוש שמא מחמת תשמיש תרא' עכ"ל ושפיר לפ"ז ברואה מתחלת נשואין דלא אמרינן לאחר שנשאת אירע לה מקרה זה שכבר אבדה חזקת גופה במה שאין לה וסת ככל הנשים ותלינן במצוי אלא שהר"מ חדית לנו שאפילו באשה כזו אם שמשה פעם אחד בלא דם אמרי' נסתחפה שדהו אבל שיש לה וסת ל"ש בתולה ל"ש בעולה מה בכך שמבעיל' ראשונה ראתה למה לא נימא שמא אחר החופה במזלו אירע לה חולי זה. ואף אם נדחק דבשעה מועטת בין הכניסה לחופה וקדושין למנהגינו לבין הבעילה לא תלינן במזלו מלבד שאין זו סברה מכרעת עדיין קשה על הש"ע מנ"ל. ותו קשה הא קיי"ל דאף לאחר שראתה ג' פעמים מותרת לשני ותלינן בדידיה דלאו כל איברים שווים כמבואר ברמ' וטור הכא ובהלכות נדה ואם כן למה תאבד הכתוב' ומ"ש משהה עשרה שנים ולא ילדה דמשמע מתוספות ביבמות דף ס"ה דבלא טעמא דהשתא הוא דכחשי יש לה כתו' מן הראשון משום דיש לתלות במזלו דקגרם מכל שכן היכי דיש לתלות בלאו כל איברים שוים מה שאין כן באין לה וסת וכנ"ל. אך דא"כ צ"ע טובא מאין פשוט להפוסקים כנ"ל הוראה זו דאף באין לה וסת שראתה ג' פעמים מ"ת שמותרת לאחר והב"י יפה כ' דנלמד מאשה פשוטה הרואה מ"ת והרי מדין הכתו' שמפסדת כמבואר בהרי"ף אפשר ללמוד להנ"ל דיש לחלק ביניהן (ובטור י"ד סי' קפ"ו שמדבר באין לה וסת באמת סתם אסורה לשמש לעולם ומשמעותו הפשוט בין בזה ובין באחר ואך בסי' קפ"ז שמדבר בפשוטה הוא דכ' דמותרת לאחר) ואפשר לדחוק דסברו דנהי דלענין ממון אבדה כתו' באין לה וסת ולא תלינן בשנוי אבר דילמא היינו משום דאין הולכין בממון אחר רוב. משא"כ לענין איסור נהי דאיתרע רובה דידה במה שאין לה וסת מ"מ אפשר רוב הנשים אף אלו שאין להן וסת לא חזו מ"ת ולהכי מותרת ותלינן בדידיה והיותר נראה בפשוט דמדין הכתובה דל"ל אין ראיה לאוסרה לאחר דנהי דאמרינן לאו כל אצבעות שוות מ"מ ודאי ריעותא אית לה שאין יכולה לקבל כל אצבעות ולהכי כיון דמשום ריעותא דידה לא חזיא לאצבע דידיה שפיר דאדה הכתו' ואינה דומה לאשה שאין לה בנים ויש לתלות במזלו שהוא לבדו הגורם אבל עכ"פ היה נלע"ד דלא אבדה הכתו' אלא באין לה וסת מטעם הראשון לבד די"ל כאן נמצא וכו' וצ"ע רב ליישב הש"ע ודוחק לומר דלמד מדהשוו לענין שמותרת לאחר ה"ה דיש להשוות לענין הכתו' כי לע"ד יש לחלק כדלעיל. אחרי כותבי כל הנ"ל נתתי אל לבי לע' בדברי הד"מ שכ' בקיצור בשם ראבי' די"ל כתובה ומצאתי ת"ל ככל דבריי כי ז"ל בספר המיימוני פ"ד מהא"ב כ' הצנועות אין משמשות עד שיבדקו עצמם וכו' וכ' ראב"י דבר פשוט דרואה מ"ת לא תפסיד כתו' חדא דהא הספק נולד ברשותו ונסתחפה שדהו וכו' ועוד דפשיעה דתשמיש הוא כדאמרי' שאין כל הכחו' שוות (ועוד מספק לא תפסיד כתו' דקי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי) דברים שהגהתי נדחו מכל האחרוני' ומבואר בש"ך ח"מ סי' י"ב ולקמן סי' קי"ח בח"מ ס"ק ט"ז בשם הרא"ש וכמה פעמים לעיל בב"ש. וכן מוכח לע"ד בכתובת דף ע"ג ע"ב מתי' רבא דגבי ממונא לקולא וע"כ היינו כב"ה) ואפי' שאין לה וסת כההיא דספ"ק דנדה דפליגי ר"מ ואבא חנן ונראה לי דלא תפסיד חדא דהלכתא כא"ח דאמר אוי לו לבעלה ואמר איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה ומשום כתו' ותו דפסקינן הלכה כר"ח דמשמשת בשני עדים עכ"ל. ומעתה יראה לע"ד לקרב דעת הפוסקים ונאמר כי הראבי' לא כ' דיש לה כתו' אלא ביש לה וסת ואירע שראתה ג' פעמים מבעילה ראשונה באלמנה ובבתולה מאחר שפסק צערה אבל בהמבואר בהרי"ף ורמ' וטור דהיינו באין לה וסת י"ל דמודה מטעם הנ"ל הגם שלטעם הב' דיהיב לפי שבפשיעת השמש הוא ולהמבואר ברמ' וטור הכא דאף זו מותרת לאחר איכא למשמע דאפי' אין לה וסת לא אבדה כתו' מי יודע אם לא באמת אף בזה פליג וס"ל דאסורה לאחר כמשמעות הטור י"ד ומה שכ' ואפילו באין לה וסת וכו' אינו מדבר כלל מראתה ג' פעמים מ"ת שהרי הכריע דיש לה כתו' מדפסקינן כר"ח דמשמשת בב' עדים א"ו דלא איירי אלא בפשוט מום שאין לה וסת ומשמשת כראוי האף דלמה שכ' דהלכתא כא"ח משמע ודאי דפליג אף באין לה וסת וראתה ג"פ מ"ת דלדברי א"ח דמשמע דמודה לר"מ דאסורה לשמש ומ"מ יש לה כתו' פשיטא דאין לחלק ואפי' רואה מ"ת נמי יראה לע"ד שהלכה זו כא"ח לא קבע אלא ע"פ דבריו שהלכתא כב"ש בשטר העומד לגבות דאל"ה מנ"ל הכרעה זו ובפרט שאף בדברי א"ח יש ב' לשונות. לכן לע"ד באין לה וסת וראתה ג' פעמים מ"ת ואפי' בבתולה אחרי פסוק הצער בודאי אין לזוז מסתימות הרי"ף ורמ' וטור דמחזקינן אותה במום שהביאה עמה ואבדה הכתו' ושיש לה וסת ל"ש אלמנה ול"ש בתולה אינה מפסדת כהראבי' מטעם כל שנולד וכו' ולענין שאין לה וסת וראתה ג' פעמים מ"ת אם מותרת לאחר צ"ע מפני ל' הטור י"ד שנראה כסותר לדהכא אבל כבר מבואר ברמ' כדכ' הכא וע' בספר בעל הנפש שער הספירה מני' משמע דאף גוף הבריי' דרוא' מ"ת איירי הרישא באין לה וסת ומוכח שפיר מינה דאף היא מותרת לאחר אבל למה דפסקינן דלא כותיה אלא שאין לה וסת אף טרם דאתילד בה רעותא אסורה לשמש בלי בדיקה שאחר תשמיש לכל הפחות ש"מ איפכא דרישא דבריי' נמי ביש לה וסת איירי וע' סי' קפ"ו בהג"ה שבש"ך וא"כ אין מציאות ראיה משם ול' הר"ן מסכת שבועות נמי משמע דאין לה תקנה אלא בדיקות שפופרת ולא להנש' לאחר ול' הש"ע הכא צ"ע לישבו:
ג
ולא תו' הח"מ מביא בשם הרמב"ן שאין זו דומה למומין דמומין היה לה להודיעו לא כן מום זה שהיא נמי לא ידעה ולהכי חולק דיש לה תו' ולהנ"ל שהרמ' כ' דין זה באין לה וסת אין טענה זו מספקת די"ל הא מ"מ ידעה במקצת מומה ואולי מזה למד הב"י ז"ל ליכתוב בסתם אשה. ואולם בספ' ה' שטות וח"ר לנדה ראיתי שכתב על דברי ר' מאיר דאיירי באין לה וסת שאסורה לשמש לדעתו ותצא בלא כתו' תוך ד"ה לא פירות בל' זה וכן היא נוטלת לדעתי ודעת הגאונים תוס' כתו' וכבר פירשנוהו בפ' אלמנה נזונית ובעונותינו לא זכינו לאורו והוא מאוד תמו' לפ"ר מ"ש מום זה מכל המומים ובע"כ לומר דאחרי שכבר תמהו כל הראשונים באיילונית למה יהיה לה תו' אולי מחלקים דדוקא מומים דמאיסה לו ולא חזי' לו אפי' לשימש משרתת משא"כ איילונית וא"כ י"ל דדימו אף מום זה לאיילונית דחזי' לשמשו כשפחה ואף דאסורה ביחוד חזי' עי"ע וצ"ע. וגם מה שמביא הב"ש ס"ק ס' בשם הרש"ך ואם רחמה צר דאינה ראוי' לתשמיש אין לה תו' וכו' צ"ע כי לע"ד אין להפריד בינה לבין שאין לה וסת לר"מ דודאי לאו בת ביאה היא ומ"מ כ' הרמב"ן דיש לה תו' ואדרבא ברחמה צר אפשר לא ידעה במומה ואין לה וסת ודאי ידעה בו וע' ב"ש ס"ק א' מסיים ובחנם האריך הח"מ ורומז לדבריו בס"ק י' ע"ש וא"י איך מיישב מה שהקשה להרמ' דאיילונית אינו אלא ביש לה כל הסמני' וע"כ אין לה דדים והוכיח בברור שזה ודאי מום בק"ו מיש בין דד לדד טפח וא"כ למה יהיה לה תו' מטעם שהבעל היה יכול לחקור הא כבר כ' בעצמו דבמומים כיון שחזקה אין אדם מתפייס והואיל והיא יודעת לכן אע"ג דאפשר לו לבודקה מ"מ עלה דידה רמי' לגלוי ואין לה תו' ולמה תהא לאיילונית תו' אלו מצד מום זה לחודי' אבדה וזה אף לטעמא דידי שדחקתי כנ"ל קשי' ובע"כ או דאיירי בפסקה על מנת שאין לך עלי מומין שאז לא יכול לבא עליה אלא מטענות איילונית דהיינו מתקשה בשעת תשמיש ויש לה עתה כל הסמנים אז שייכו' דברי הב"ש:
ד
ולא תנאי מת"כ כ' הח"מ לא נתבאר דין מה שבלה וכו' ואפילו תו' יש לה לדעת הרמב"ן וכו' אבל כאן הסברה נותנת שישלם לה כל נצ"ב כאלו לוה ממנה והב"ש העתיק בשמו ונ"מ וצ"ב שמכר או מה שבלה מנ"מ שלא כדין פסק בח"מ דצריך להחזיר לה וזה ליתא בכונתו שהרי כ' למה לא ישלם הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב הרי שמחייבו אף בגניבה ואבידה דצ"ב ולא במכירה לחוד. ואולם יש לתמוה למה כ' שלא נתבאר הרי בהטור והה"מ מבואר בשם הרי"ף דאין לה בלאות וע"כ למה דקי"ל דכל שבעין תמיד נוטלת דלא כפירש"י ז"ל דקאי על בלאות נ"מ הקיימים מוכרח דקאי על בלאות צ"ב שאין קיימים דאלו של נ"מ שאין קיימים בכל הנשים לית להו וכן מבואר להדיא בפי' הבריי' בדברי ר' מאיר בח"ר הנ"ל עם שכבר מבואר לדעתו כנ"ל דס"ל דיש לה תו' מ"מ בלאות דצ"ב בכלל תנאי כתו' דל"ל כמבואר במס' נדה דף י"א ובחידושי הנ"ל וזה דע' הה"מ שביאר דעת הרמ' שכלל שאין לה בלאות במה שכ' שאין לה תנאי כתו' וכ' הה"מ וכ' רבינו שאף תו' אין לה ור"ל ומכ"ש בלאות דאין לה. ואם דעת הח"מ לחלק מסברת עצמו בין אין לה וסת שממנה דיבר הרי"ף והרמ' והמ"מ וטור לבין משמעות הש"ע אפי' ביש לה וסת שלזו מחשב אנוסה יותר גם במה שאין לה תו' המוזכר בהרמ' היה אפשר לחלק בהכי דדוקא באין לה וסת ראוי לדמותה למומין מפני שידעה במומה במקצת אבל כבר כתבתי שביש לה וסת כל עיקר דין זה צ"ע. ובנ"מ כבר מבואר בח"ר הנ"ל שדינה ככל הנשים וא"כ מה שנגנב או נאבד פטור ומכ"ש מה שבלה ע"י תשמיש כדין ומה שבלה שלא כדין או מכר חייב כי זה אינו כלל בשם תנאי כתו' אלא בתורת גזלן היא דחייב וה"ה בצ"ב כל שלא כדין חייב אבל בגניבה ואבידה או שמוש כדין פשיט' דפטור אף בצ"ב ואולם במומין המבואר בטור בסימן ל"ט ובש"ע הכא באמת אינו מבואר דין בלאות ובסי' קט"ז כ' הב"ש ס"ק ה' וכשנמצא בה מומין וכו' נראה לשטת הרמ' וכו' נשמע במכ"ש במומין ונדרים דצריך לשלם ומן בלאות צ"ב שתק שם ומן משמעות דעתו הכא משמע דפטרו זולת במכירה כמו במום דהכא ונראה מדעתו דה"ה הכא דצריך לשלם נ"מ אף בגניבה ואבידה ולהכי מסיים וע' מה שכתבתי סי' הקודם ולע"ד זה ודאי אינו כמבואר במום דהכא בח"ר הנ"ל שכ' דינה ככל הנשים ולא מצינן מי שמביא זה במחלוקת בשם הרמ' ולמה שכ' הב"ש דבמומין ונדרים שייך נמי טעם הרמ' דאין כאן אישות גמור זה בלי ספק אף הכא שייך אבל העיקר לע"ד בעניותינו א"א לעמוד על עיקרי הטעמים בדינין הללו כדי להקיש ולדון דבר מתוך דבר ומדרואה אני הסוגיא דריש אע"פ דא"ר ינאי תנאי כתו' ככתו' נ"מ עוברת על דת ולא נקיט וחברותיה כדקתני בבריי' דף ק' שהוא כולל אף מומין כדפירש"י וכן הרמ' להכי השמיט גבי מומין ריש פ' ך"ה מה"א ולא נקיט אלא אין לה כתוב' ולא תוספת בברייתא דף ק' הנ"ל וגבי מום דהכא הוסיף ואין לה תנאי מת"כ שהרי אינה ראוי' לתשמיש שהוא מבאר שאין לה בלאות כמבואר לעיל וכן הטור ביאר הכא שאין לה בלאות ובמומין לא כתב יותר מהמבואר בגמרא דאין לה תו' זולת בסי' קי"ו הכניס תוך דברי הרמ' וכ' והנשאת לשני ולא היו לה בנים ונשאת עוד לשלישי ולא היו לה בנים דינה כיוצא באלו דהיינו איילנות וח"ל שלא הכיר בה נשמע מיניה דדוקא מום זה שאין לו בנים שהם נשואי איסור ומחויב לגרשה בגט הוא דנראה לו לדמות לח"ל ואיילונית דנמי שייך שאין לו אשות גמורה משא"כ מום דהכא שאינו מחויב להוציא בגט כמבואר בהג"ה וע"ש בח"מ אין לדמות ומכ"ש יתר מומין שראוים אפי' לתשמיש ואינה נשואי איסור שאין לדמות וסתמו כפירושו דגבי מומין מה שמבואר דאין לה דהיינו תו' ל"ל ומבלאות שלא נזכר דינה ככל הנשים וכן הש"ע נזהר בזה הכא כ' ולא תנאי מת"כ ובמומין השמיט להכי נלע"ד ברור דלגבי מומין לענין בלאות הרי היא ככל הנשים דאם נאבד או נגנב מנ"מ פטור ובצ"ב חייב והטעם לחלק בין מום דהכא לשאר מומין פשוט דהכא דמבאר הגברא בנדה הטעם דל"ל כתובה בין דלא חזיא לביאה ומשמע דמטעם זה לא תיקנו חכמים כתו' וממילא נמי בלאות דצ"ב שאין קיימים ל"ל דתנאי כתו' ככתובה ולהכי מדייק הרמ' וכ' שהרי אינה ראוי' לתשמיש משא"כ מומין דחזיא לביאה ומצד מקח טעות הוא דאתי עלה להפסיד הכתו' תנאי כתובה דבלאות יש לה ככל הנשים ותוספות דל"ל כיון דמדעתיה ומדיליה יהיב בטעות ושאר דיני תנאי כתובה ממש אין להם שייכות במומין כי מיד אחר הכניסה מחויב ליטען שמקחו מ"ט ומאז פשיטא שפטור מפדיונה ומזונו' ע"פ הכלל דגבי ממונא לקולא כמו שפטור מכתובה וכתובת בנין דכרין ודאי לא שייך אפילו נתעברה מביאה ראשונה וע' ב"ש ס"ק י"ט שיטת הה"מ דהא מבואר סימן צ' סעיף ה' דאינה יורשה. ואך במום דהכא מטעם המבואר בגמרא תנאי כתו' ככתו' דל"ל בלאות ולא נאמר עליו פירש תפסו הפוסקים הפשוט דהיינו בלאות צ"ב שאין קיימים. ובנ"מ הרי היא ככל הנשים. וזה ברור זולת בממאנת שניה ואיילונית וח"ל שיצא להפוסקים מן הסוגיא שולא בלאות לא בחדא אופן נאמר יצאו דיניהם מה שיצאו כל אחד לשטתו. וכבר מבואר נמי בחידושי רשב"א פ' א"נ שהתמי' על הטעמים ומסיק דקבלת הגאונים תכריע ומעתה אף מה שהחליט הב"ש סימן הנ"ל בעוברת ע"ד דלכ"ע אף מה שמכר מנ"מ פטור אף שהבאתי שם משמעות קצת לדעתו מן הפירוש משניות וגם מל' הרמ' בהלכות שפטרו מן מה שאבד משמע קצת מדלא נקיט נאבד דאפילו אבד בידים פטור מ"מ לע"ד עדיין צ"ע שהרי ריש הא"ר נאמר נמי ולא בלאו' וע"ש בח"ר מדמה אותה לגמרי לעוברת ע"ד ונאמר בגמר' בטעמא ולא בלאות דת"כ ככתובה ממש חד טעמא כדהוזכר הכא בנדה וכבר הבאתי הכא בשם הרמב"ן דלענין נ"מ הרי היא ככל הנשים וה"ה מסתמא באשה הנשאת ע"י טעות עדים וכן בעוברת ע"ד דחד דינא אית להו וכן מוכח ממה שהשיג שם החידושי רמב"ן על רש"י במה שפירש בלאות הקיימין בל' זה דהא בגמר' בטעמא דת"כ ככתו' ובלאות הקיימין לאו מת"כ הן. ולע"ד אף מה שמכר שלא כדין אינו בכלל ת"כ והראיה שאף מחיים וקודם גרושין תוכל לכופו לשלם. ולדעת הב"ש ע"כ לחלק ע"פ הטעמים הנאמרים באבידת הכתו' גופה כי בהא"ר הטעם כדי שתהא קלה להוציא ואף מטעם זה אין לה בלאות כדי שתהא קלה וזה שייך אף בחיובו בעד מה שמכר ואיבד אפילו שלא כדין והפקירו חכמים ממונה כדי שתהא קלה (והוא דחוק) משא"כ הכא לא נאמר כדי כו' כי באמת אינו מחויב בגרושין כדאיתא בהג"ה וכתו' ות"כ דל"ל הוא משום דאינ' בת ביאה שפיר י"ל מה שמכר שלא כדין שאינו בכלל ולא בלאות וכבר הביא נמי הב"ש משמעות מהנאמר נוטלת מה שבפניה ולמעשה צ"ע:
ה
י"א דאם אינו רוצה וכו' בשנה אחת כ' ב"ש לפי זה צ"ל דס"ל כשטת תוספות (ר"ל התו' בפ' החולץ דף ל"ז ע"ב) וכאן איסור קל הוא אחר שתבטל כמ"ש בתשוב' זו דווסתות מדרבנן הוא והנה בתשובות הגאון נ"ב נרו' סימן מ"ג להלכות נדה תלא בהכא זייני' וכ' וע' בב"ש סי' קי"ו סעיף קטן ו' ובסי' ס"א רוצה לייסד על הקדמה זו קולה גדולה ע"ש והאמת שאף המ"י והמחבר ספר ס"ט הולכים במחשבה זו ובייחוד הכרו"פ ס"ק ה' תמה מכח זה איך יש ללמוד לתלות במכה לענין טהרת הדם וכולם יסודתם בהררי קודש דברי המהר"מ האלו שבב"ש ובאשר לבי לא כן ידמה מוכרח אני להעתיק פה ממה שרשמתי לעצמי בחודושי הלכות נדה לסי' קפ"ז סעיף י' בהג"ה ואם ראתה ג' פעמים כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג' פעמי' רצופים הט"ז והש"ך בנקה"כ ובעל א"ש והמ"י כולם כאחד הבינו הדברים דהחידוש הוא אף שהיה ביאות בלא דם בנתיים והטעם שאסורה מפני שקבע' וסת לראות מחמת תשמיש בביאה ראשונה שאחר הטבילה עד שבא הכרו"פ וחולק מסברתו וכתב שלא שמע בטבעיות ולא במחקריות לומר שביאה ראשונה דוקא אחר ביאת מים יהיה קרוב או רחוק גורם הזלת דמים ולכן מסכים דעת הרמ"א לדעתו ומפרשו בלא ביאה בלא דם בנתיים וכדפי' הש"ך בספרו מתחילה ואף נתסייע מהרשב"א וב"י שסתמו דבריהן ואחריו החזיק המחבר ס"ט ואני אומר הא ודאי א"א בשום אופן לבאר ל' הרמ"א בהכי ואף לשון הרשב"א שממנו תוצאות דברי הרמ"א אלא כדהבינו הט"ז וסייעתו. ואם הכרו"פ ברוב כחו חיילים יגבר לחלוק עליהם מדעתו וסברתו היה לו לחלוק ולא לפרש דבריהם הקדושים שלא כדעתם. חדא לפירושו מה זה ל' כאלו ראתה ג"פ רצופים אטו בלילי טבילה לאו רצופים הוא ותו מה זה שמסיים בטעמו שהרי א"א לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה ות"ל הא לפירושו לא משמיענו הרמ"א אלא דזה גופה היינו רואה מ"ת ודלא נימא דטבילה גורם כדעת המ"י והיה לו לומר בפשוט שהרי היא אסורה לו מדראתה ג' פעמים מ"ת ומה לו ליתלות קלקולה בטבילתה ליכתוב שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילה דהא מוחזקת היא לראות מ"ת אף בלי טביל'. ותו דבד"מ ס"ק ה' על דין זה דמתשו' הרשב"א ונראה לי דלפי מה שכתבתי לעיל דמותרת לישאר אצל בעלה ע"י בדיקה גם כאן שרי ע"י בדיקה ופשוט הוא. ואם כפירושו מה צריך לכתוב זה בונראה לי הא זה גופיה הדין שבגמרא שנאמר בה בדיקות שפופרת א"ו אין בשום צד לפרש הרמ"א באופן אחר. ובספר אורח מישור ראיתי נמי מפרשו עד"ז דהיינו שאם ראתה כל פעם בביאה ראשונה הן קרוב או מופלג מטבילתה בלא ביאת היתר בנתיים הוי כאלו ראתה ג"פ רצופים בלילה ראשונה של טבילה ואין בדבריו טעם דמה חדוש יש בזה. ומעתה אציג לפניך ל' תשובת הרשב"א סימן תתל"ח שממנו יצאו הדברים דברי רש"י ודברי ר"י לפניך גלויים (ר"ל במה שנחלקו אם רואה מ"ת מותרת לבעל הראשון ע"י שפופרת) אמנם יש לדקדק אם שמשה ג"פ רצופים וראתה דם על כל תשמיש שקנחה סמוך אוסתות אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה או שנמצא דם על שלו אחר שהוחזקה בב' תשמישין רצופים ולא שמשה בנתים בלא דם יש לאוסרה לבעלה כפירש"י ז"ל ותתגרש ותנשא לאחר וכו' אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים ולא בג' תשמישן שוין בדלוג דלא קבעה וסת לראת בשעת תשמי' לא בעת שוה ולא וסת לראיתה בדילג שוה אז אם נמצא על שלה אחר כל כי ההוא גוונא שרי' לבעלה עד שיקבענה וכו' ואם הורגלה לראות סמוך לטבילתה כל שעת תשמיש הראשון וכן עשתה ג' פעמים רצופים לג' טבילות שכל תשמי' ראשון ראתה מ"ת אין לה תקנה לישאר תחת בעלה אלא תתגרש לאלתר ואסור להשהות אף אם אינו רוצה לבא עליה דחיישינן שמא יבא עליה דכיון דכשתטבול ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסתות דרבנן ומשום דאיסו' דרבנן קילא ליה דילמא אתי למיעבר עליה וכו' ועוד כיון דהכא אסורה לו עולמית לפירש"י (ר"ל לפירש"י אין לה תקנה בבעל הראשון בשפופרת) איכא למיחש טפי דאפי' באיסור דאוריי' חיישינן וכו' עכ"ל הצריך לעניננו והבט וראה איך כ' מה שכתב ואם הורגלה על הבבא של אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים אז מחלק דאם הוא בענין שלא קבעה שום וסת שרי' לבעלה ואם קבעה וסת אסורה בזמן הוסת ומותרת בין וסת לוסת ואם הורגלה וכו' אזי אף שהיא ע"י קביעת וסת של ביאה ראשונה סמוך לטבילתה מ"מ אין לה תקנה וכו' והיינו מן הטעם שכתב הרמ"א ז"ל שהרי א"א לה לטבול ולשמש הרי לך בהדיא דע"כ איירי בלא רצופות של ביאת עם דם אלא רצופות של טבילות אבל ביאת בלא דם הי' ביניהם וזה ברור ובזה יפה משמיענו הד"מ חידש שאף לזו יש תקנה לדידן בשפופרת והוציאו מל' המהר"מ גופיה שכ' ועוד וכו' לפירש"י מבואר הא להחולקים יש תקנה בשפופרת ובע"כ כדכתב הרא"ש אחרי טבילתה אף שהתלוצץ הכרו"פ וכתב כל השומע יצחק לזה אפשר להטעים הענין מדתלינן בוסת המורכב של ביאה ראשונה סמוך לטבילה ע"פ ההכרח ששימשה בנתיים בלא דם יוכל להיות שמשעה שיורדת לטהרה והותרה לבעלה אחר האיסור נתרבה תאות' עד שהתשמי' מוציא הדם וחכמינו ז"ל ידעו שכל פעולת התשמיש פועל השפופרת ומדלא ראתה ע"כ מן הצדדים (וכבר כתבתי שזה ענין שאינו תמידי פעם רואה מן הצדדים ופעם לא וכנ"ל) ובזה מיושב נמי מה שהתמיה שלא שמע בטבעיות וכו'. ומעתה לפ"ז שזה הוא לע"ד פי' המהר"מ איך למדו מדברי מהר"מ אלו שאיסור רואה מ"ת אינו אלא דרבנן למה דפסקינן וסתות דרבנן הרי אדרבא מוכח להדי' מדבריו איפכא שהרי בחלוקה אחד כתב אמנם יש לדקדק אם שמש' ג"פ רצופים יש לאוסרה לבעלה כפירש"י ז"ל ותתגרש ולא כתב בהיחלט שאסור להשהו' עמה אף אם אינו רוצה לבא עליה. אלא שבחלוקה שניה כתב אמנם אם לא ראתה בג' תשמישן רצופים וכו' ואם הורגלה וכו' בזה היחלט וכתב ואסור להשהות וכו' ומבאר טעמו דכיון דכשתטבל ליכא אלא איסור דרבנן דקי"ל וסתות דרבנן והיינו זו מדלא ראתה רצופים דביאות אלא דטבילות וקבעה וסת לראייתה מ"מ בביאה הסמוכה לטבילה דוקא לזו היחלט שכיון שכשתטבל אין איסורה אלא דרבנן כיון שבוסת תליא קלקולה. אבל בג"פ רצופות דביאות מבואר מדעתו שאסורה מן התורה כדין כל דבר איסור שהוחזק ע"י ג' פעמים ולכן לא החילט בחלוקה אחד אלא שתו כתב ועוד כיון דהכא אסורה לו עולמית לפירש"י איכא למיחש טפי דאפי' באיסורא דאורייתא והיינו אפי' בג' ביאת רצופים וכ"ש בוסתות דרבנן ומביא בסימן תת"מ ראיה מהרמב"ן לדעת זו שבמקום שאסורה איסור עולם צריכה גט דוקא אבל ודאי רואה מ"ת בג"פ רצופים לע"ד מעולם לא עלה על דעתו לכנות בשם איסור דרבנן ואינו ענין כלל למחלוקת דוסתות כדמשמע בהסוגיא וכדמוכח מהר"ן ועיין בספר ס"ט ס"ק ך"ג והש"ך בס"ק ך' נשמר מזה וכתב ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא מבעלה ומשום עגונה הקילו ולא כתב טעם כדכתבו הכרו"פ והגאון נ"ב נרו' משום דאין איסורה אלא מדרבנן והיינו כדכתבתי שודאי איסורה נמי ד"ת אלא שבס"ק ל"ה הוקשה לו שבפעם אחד תחוש לוסת הגוף ותי' דדמי לקפיצות אבל לומר שאחר ג' פעמים אין איסורה לדידן שפסקינן שאין אשה קובעת וסת ע"י אונס. אך ע"פ חומרו' הגהו' מיימון דמ"מ צריכה לחוש אין לידחק דלא חשוב מחמת אונס אלא אין ענינה כלל לדמיון וסת אלא ענינה שע"י ג"פ נעשה חתיכה דאיסור לדידן עד שתבדק (ויותר מזה מחמיר הרמ' לגירסתו שלמי שנתחזקה נעשי' לו חתיכה דאיסור' ואפי' בדיקה לא מהני לו) ואף התו' דף ס"ו ד"ה ונאמנת לו דימו לע"ד מכל וכל לוסת אלא לענין דאפילו רבי מודה וכו' אבל מ"מ בתר דאיתחזקה למר כדאית לי שוב איסורה ד"ת. ותדע הרי כבר הוכחתי דאף התו' וכ"ע מוכרחי' להודות לתי' הרשב"א בתה"ב דף קפ"א על שהקש' וא"ת והלא בכל הנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת אע"פ שלא ראתה ואיך אתה מתיר זו שהיא בשעת וסת ועוד דהרי דם לפניך יש לומר ההוא מדרבנן ומשום דאפשר למיקם עלה דמלתא ואין דנין אפשר משא"א שא"כ אף אתה אוסרה על בעלה לעולם עכ"ל הרי דבמקום עיגון כדי שלא לאוסרה לעולם לא משגחינן בעונת הוסת כיון דוסתות דרבנן זולת להתו' מטעם שלא תהא טמאה לעולם הוא דמחמרי שצריך להיות ידוע שדם זה מן המכה. וא"ז מ"מ לא משגחינן בהוסת דשמא דם נדה הי' מעורב בו ולא נבדקה בזמן הוסת. וא"כ אלו רואה מ"ת לא תאסור אלא מדרבנן לחוש לעונת הוסת הקל התלי' במעשה מה הרעש הגדול הזה לגבה ואפילו ודאי מן המקור הוא להוציאה מתחת בעלה משום החשש דעונת הוסת ומ"ש היא מרואה מחמת מכה בשע' נדתה א"ו לע"ד כונתי ת"ל האמת שהיא אסורה ד"ת כמאכל המוחזק באיסור כן נעשתה היא לבעלה חתיכה דאיסורא עד דתבדק. ובזה י"ל נמי מה דנקיט הרשב"א תחילה שצריכה גט דוקא דומי' דמעוברת חבירו דתרוייהו דרבנן ולבסוף מסיק ונראה לי' דא"צ לגרש ואף דבמעוברת קי"ל יוצא בגט דוקא די"ל מה דנקיט בסוף היינו ברואה מ"ת בלא וסת שהיא דאורייתא ואינה דומה למעוברת. ואולם בל"ז כבר הוכיח המהרמ"פ דאף בדרבנן א"צ גט דוקא ומעוברת י"ל דשאני דהוו נשואי איסור דומי' מה דקי"ל מעשין על הפסולות וע' במהרמ"פ:
ו
וכ"ש אם זנתה תחתיו כו' ע' ב"ש כ' ואפשר שם אכתי ספק הוא האמת שכדבריו ההכרח לידחוק לשטת ר"י שבתשו' הרשב"א והוא בתו' זבחים דף ב' ד"ה סתמא. אמנם לע"ד ל"מ הכי דעת הרמ' שכך פ' ך"ד מה"א הי"ח ואין ב"ד כופין את האיש לגרש כו' עד שיבאו ב' עדים ויעידו שזנתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין להוציא משמע ברור דאף לגט דוקא כופין וכן מורה לע"ד פשטות סוגי' דיבמו' דף כ"ד ע"ב דדייק רב מדתנן והוציאוהו דהיינו בעדים דב"ד בעדים היא דמפקו משמע הא בעדים הב"ד מוציאין הוצאה שעל ידה כנסה השני. וצ"ע וע' סי' קמ"ח סעי' א':
ז
היו בה מומין וכו' בהסוגי' מקשה רישא ר' יהושע סיפא ר"ג ומשני רבא רישא כאן נמצא כאן הי' ופירשו רש"י ותו' וכיון דבבית אביה נמצאו המומין איתרע חזקה דאב ומשמע דלהכי הוי חזקת הגוף כליתא לגמרי ואפילו טוענת ברי לא מהני דברי ושמא בלא חזקה אינ' מוציא דמים וצריכה מ"מ לאתויי ראי' וכן משמע מתו' ד"ה רישא ור"א משני רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו רש"י ותו' דבמסקנתם דלגבי האב לא מהני חזקת הגוף דידה והוכיחו דלהכי בנכנסה לרשות הבעל דהחזקה דידה ע"י החזקה דגופה לחודה שנשארה בשלימות עד כי נולד הספק ברשות הבעל אמרינן כל שנולד ספק ברשותו ע"ה אף שטוענת שמא דומי' דלשטתם למסקנה לוקח בהמה שנמצא בה מחט ודומיא דבעל הפרה שמוכרחים להביא ראי' ואפי' לא יהיב טבח דמי מחויב ליתן אף שבעל הבהמה טוען שמא ה"ה דמחויב בכתו' כי ר"א לא יחלוק על זה נמצא לר"א בהמתני' דהיינו נמי ל' הש"ע אין חילוק בין ברי לשמא דנכנסה לרשות הבעל תמיד ע"ה וא"צ לטענו' ברי וברשות האב לא מהני הברי ואין לומר לפ"ז א"כ לר"א ק' קושי' אביי דבסיפא כי מייתי בעל ראי' דבארוסין היו נמי ליפטור דהא למפרע נולד הספק ברשו' האב ובסוגיא מוכח דלר"א ל"ק קושי' זו וא"צ לסברת תי' רבא דחדא במקום תרתי דז"א חדא דאפשר מ"מ לידת הספק ברשות הבעל הואיל והספק נתחדש ברשותו. אך זה דוחק דהא עיקר טעמא דר"א מפני שיש לה חזקת הגוף בשלימות וזה למפרע איתרע טרם שבאתה לרשותו אלא י"ל דר"א סובר דאף לידת הספק משנתארסה נמי מקרי נולד ספק ברשות הבעל מפני שאז כבר קמה ברשותי' למומין דומי' דהחמור לבעל הפרה ונמצא חזקתה שפיר בשלימות עד כי באתה לרשותו וברישא הטעם משום דמנה לאבא בידך ול"מ לי' חזקה דידה ובסברא זו אך פליג עם רבא דלא נחית לסברת ר"א דחזקה דידה ל"מ להאב הוכרח לומר דברשות האב מקרי נולד ספק ברשות האב מדהיא ברשותו לכל מילי זולת מומין והורע החזקה דגופה ע"י שהרשו' איתרע ושפיר הקשה אביי ומוכרח לתירוצו וא"כ יש נ"מ בין רבא לר"א בטענת משארסתני נאנסתי היכא דהחופה והביאה מקורבו' כמבואר בב"ש דלרבא עליה הראיה אף כי טוענת ברי משא"כ לר"א וכן במומין דלא שייך בדיקו' קרובי' לדברי תו' (אך בזה ע' לקמן) ואולם אי משום הא לא אירי' דהתו' כרבא כ' לע"ד מסתביר יותר שפוסקים כר"א דהוא בתרא ומאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי ותמיד עליו הראיה ואם לאו היא נאמנת וכדמשמע נמי סתמא דמתני' דפ"ק כמבואר בהר"ן ולהכי לע"ד מה שהעתיק הב"ש סי' ס"ח ס"ק ך"ג דברי התו' בסתם מלבד מה שכתבתי שם דלדעת י"א דהכא ודאי אינו דשם טוענת ברי אף גם לשטת התו' אינו מוכרח להלכה. ולשטה הלזו לע"ד אף לרבא מוכרח דכולה מתני' איירי בין בטענת ברי ובין בשמא דנהי דמוכרח ממה שפירשו תו' לרבא מתני' דמשארסתני דאיירי בענין שאפשר נאנסה אחר החופה דס"ל לרבא ברישא אפי' טוענת ברי על האב הראי' מ"מ בהסיפא ודאי נמי אף רבא ס"ל דאפילו טוענת שמא על הבעל הראי' מן עצמות ההוכחה שהוכיחו בדר"א דמסתמא לא יפלוג על שמואל כן יש להוכיח מרבא וש"מ דאף לרבא אף הסיפא איירי אפי' בשמא וע"י החזקה דגופה לחוד על הבעל הראיה אך לפ"ז צ"ע קושי' הר"ן דגבי משארסתני משמע דף י"א וריש פ' האשה שנתארמלה דצריכה לברי ושמא בהדי חזקה דגופה ודברי הפ"י ז"ל שכ' דמה דתפס ריש הא"ש ברי ושמא לא אתא לאפוקי שמא ושמא אלא לאפוקי ברי וברי דחוקי' בעיני כי דף י"א תופס סתם ברי עדיף ונלע"ד דדוקא בטוען שמא טוב דומי' דלוקח בהמה וה"ה במומין דומי' דריח הפה כדאי' בהר"ן בזה א"צ לברי משא"כ במשארסתני דהוה לה לידע ריעה טענתה אם לא טוענת ברי וה"ה במומין הראוי לה לידע. שוב מצאתי ת"ל כדברים אלו בהרא"ה ז"ל ואולם הר"ן ז"ל מכח קושי' זו פי' אף לרבא כשיש לה טענת ברי אינו מזיק כאן נמצא וכו' ונצטרף מ"מ החזקה דגופה בהדי הברי ונאמנת ולדידי' אף כי הי' החופה והביאה מקורבי' דודאי בארוסין נאנסה מ"מ נאמנת בטענת ברי ופי' דלרבא איירי כל המתני' אך בטוענת שמא דומי' דמומין שראוי' בעצמה להסתפק מתי נולדו כגון ריח הפה (ומדנקיט ריח הפה מדוגמא ועכ"ז משני הגמרא תי' דחדא במקום תרתי נשמע דאף לריח הפה שייך בדיקות קרובים) ודוקא בטוענת שמא אמרינן כאן נמצא וכו' וכן לר"א תופס לעיקר פי' התו' שדחו דהיינו רישא מנה לאבא בידך ואיירי בשהאב טוען שמא והוי כמנה לאחר בידך אבל החזקה דגופה פשיטא לי' דמהני להאב ונראה מסוף דבריו שסובר נמי אף רבא ור"א מסכימי' עם פסק הלכה דהרי"ף כשמואל וא"כ בסיפא היכא שנכנסה לרשות הבעל אפילו בשמא על הבעל הראי' ומה שהצריך ר"ג לברי היינו היכי דודאי בארוסין נאנסה שהחופה וביאה מקורבים שאז לרבא שייך כאן נמצא וכן לר"ח מקרי נולד ספק ברשות האב ומ"מ ע"י הצטרפות טענת הברי נאמנת ואין להקשות לשטתו מה זה שסיים ר"א סיפא מנה לי בידך ופי' בעצמו הר"ן כיון שטוענת ברי והממון שלה ות"ל דאפילו הי' הממון של האב או שטוענת שמא בסיפא נמי על הבעל הראי' דהא בביתו וברשותו נמצא ושייך כל נולד ספק ברשותו ע"ה די"ל הא ר"א רוצה לייתר קושי' אביי א"כ בסיפא כי מייתי ראי' דבארוסין הוו ליהוי די דהא אז שייך כאן נמצא להכי מסיים סיפא מנה לי בידך ומכיון שטוענת ברי והממון שלה על הבעל הראי' דוקא שעד שלא נתארסה היו ולפירושו ר"א ממש כתי' רבא ס"ל דברישא מקרי נולד ספק ברשות האב מפני שברשותו היא לכל מילי חוץ למומין או מפני שבביתו נמצ' דשייך כאן נמצ' אלא שמחולקי' בזה דרבא סובר שטענת ברי שלה מהני לאב ומוכרח מהעמיד בשהיא נמי טוענת שמא ושפיר הקשה אביי משא"כ ר"א סובר דטענת ברי דילה ל"מ לאב ואיירי בשהיא טוענת ברי והאב שמא וניחא הכל. אך דא"כ הי' נ"מ לדינא בין רבא לר"א בעודה ברשות האב והיא טוענת ברי והאב שמא דלרבא על הבעל הראי' משא"כ לר"א אבל מהר"ן נראה דלדינא ל"פ וסובר לפשיטות שאף רבא מודה לסברה דר"א לדינא דהוי מנה לאחר בידך אלא דדחוק לי' למוקים המתני' בהיא טוענת ברי והאב שמא להכי מוקום כמשמעות המתני' דאף היא טוענת משא"כ ר"א ניחא לו יותר למוקו' בהכי כדי לייתר קושי' אביי וא"ל הא א"כ מוכח דר"א לא ס"ל סברת חדא במקום תרתי דאל"כ למה הוצרך לסיים סיפא מנה לי בידך ועדיין יש נ"מ לדינא במומין בנכנסה לרשות הבעל וטוענת שמא דלרבא על הבעל הראי' דוקא דעד שלא נתארסה היו ולר"א די בראי' שהיו ברשות האב די"ל ר"א נמי מודה לסברת חדא במקום תרתי אלא דלא ניחא לו לתירץ המתני' בהכי משום דסתמא קתני נכנסה לרשות הבעל ע"ה ומי לא ארי' נמי היכי דכנסה לחופה ובידוע לעדים שכנסה בלא בדיקה באופן דלא שייך החזקה דאין אדם שותה. או למשמעות התוספת דיש מומין דלא שייך גבייהו ההיא חזקה. אבל לדינא אין שום נ"מ והרישא ע"כ איירי בשהאב טוען שמא אבל אם הוא נמי טוען ברי או בוגרת והיא טוענת ברי נאמנת מטעם ברי ושמא וחזקה דגופה אף כי אתרעי ע"י כאן נמצא והסיפא בנכנסה לרשות הבעל והיא בביתו הוי' דומי' דמחט וע"ה אפי' טוענת שמא (והיכא דנכנס' לרשות הבעל בחופה ועודה בבית אביה לע"ד תלי' בפלוגתא דפרה שבח"מ סי' רך"ד וא"כ א"י מי דחק להב"ש להעתיק על הש"ע שטות התו' דהכל בכניסה לחופה תליא שהיא דעת הי"א שם) ונרא' דהיינו דעת הרמ"א בהג"ה שלא הביא לי"א אלא דאם האב ט"ב וכו' אבל בהסיפא בנכנסה לרשות הבעל משמע דכ"ע מודים דאפי' טוענת שמא ע"ה. אמנם שטת הרשב"א שבהה"מ נראה דס"ל דרבא ור"א פליגו לדינא דבדרבא אזיל בשטת תוס' דבהרישא ע"י כאן נמצא אזלה החזק' דגופ' מכל וכל ואפי' בצירף הברי לא הוי אלא ברי בלא חזק' דלאו כלום ובדר"א תופס הפי' שדחו תו' דתליא בברי והחילוק בין רישא לסיפא אינו אלא מחמת הטענת ברי שיש לה עצמה בהסיפא להכי על הבעל הראי' ופוסק כר"א ומחלוקתם עם התוס' בפי' ר"א נלע"ד כי הנה התוס' נדו מפי' זה מפני ב' קושית חדא דא"כ ה"ל למתני או שיטען ברי ונראה דלא חשו לה משו' דהתנא על לישני' סמך דמור' שהתובע אינו טוען מידי ותו הקשו ועוד דמשמ' מההוא דשמואל בסמוך וכו' ואי משום ברי ושמא לא הוה פריך מידי דמסתמא ר"א לא פליג אדשמואל וזה להר"ן ניחא דהכי קאמר רישא מנה לאבא והוי טענת שמא משא"כ אלו היה טענת ברי אף כי שייך כאן נמצא דהיינו נולד ספק ברשותו מ"מ לגבי טענת ברי זה אינו מזיק סיפא מנה לי בידך דהוי ט"ב להכי אף כי מביא ראיה שהיו בארוסין לא מהני. משא"ר לשטת התוס' דהיכי שנולד ספק ברשו' האב דשייך כ"כ אף הברי ל"מ א"כ אי נימא פיר' זה בדר"א יהא מוכרח מריש דבריו דאלו הי' מהני ברישא הברי דילה לא הי' מזיק בכאן נמצא. וזה לא מסתביר להתוס' ואף אי נימא דר"א סובר דאף כי נמצא ברשות האב מפני של מומין היא ברשות הבעל מקרי נולד ספק ברשות הבעל כדכתבתי אף למסקנת פירושם ואז שפיר אלו טען האב ברי הי' נאמן ע"י הברי וחזקה דגופ' שהיתה בשלימות עד בואה לרשות הבעל למומין מ"מ מוכח מלשונו דרישא מנה לאבא סיפא מנה לי דאף בסיפא הטעם מפני הברי בהדי חזק' וא"כ לשטת' דלהמסקנ' הותנא תונא כלה היינו בבית חמיה שמשם נלמד דהואיל והספק ברשות הבעל נולד מחויב ליתן הכתו' דמזה פשוט להגמ' דה"ה על הטבח דיהיב דמים ואלו עכ"פ בהסיפא דוקא שטוען ברי אין ללמוד ממתני' לטבח שודאי בעל הבהמה טוען שמא ואף לא לפר' וחמור שעל בעל הפר' לאתוי ראי' כי אם היכי שבעל החמור טוען ברי ולהר"ן אף זה ל"ק כי אזיל לשטתו שפירש אך שטות הר"י דהותנא תונא היינו דעל בעל החמור לאתוי ראיה הואיל ובביתו נולד הספק ושייך כאן נמצא. ונלמד מכלה בבית אביה ולקדושין ולרבא דאיירי הכל בשמא כמו שהאב מחויב ליהדר הקדו' אף שמוחזק מפני שטוען שמא והחזק' איתרע ע"י שנמצא בביתו אמרינן בבית זה נמצא ובבית זה הי' כן מחויב בעל החמור ליהדר הפר' היכי שטוען שמא וכן פשוט להגמ' מן הכלל של שמואל דכל שנמצא ספק ברשותו שהיכי שהספק בבית הלוקח בהמ' אמרינן להיפך כאן נמצא ומחויב בהדמים כמו שהבעל כיון שבביתו נמצא מחויב בהכתו' אף שטוענת שמא ואף לתירץ ר"א מ"מ עיקר ילפותא דשמואל מהרישא ולקדו' דכמו כיון שנמצא בביתם מחויב ליהדר הדמים שמוחזק בהן כן פשוט להגמרא מלשון שמואל דכללא כייל דה"ה בטבח שמחויב בהדמים ובאמת ה"ה בסיפא שבעל מחויב בהכתובה אף שטוענת שמא רק שמסיים סיפא מנה לי בידך כדי לתירץ דלהכי נקיט על הבעל הראי' דוקא שעד שלא נתארס' משום דאיירי סתמא בטוענת ברי והיכי שטוענת ברי מחויב לראי' זו דוקא אבל להתוס' דעיקר הילפותא אך מדסיפא כמבואר בדבריהם (ועיין סימן ל"ט מה שכתבתי ליישב קושית המהרש"א מדוע נדו מן הרישא ולקדו') ותו י"ל דלהכי נדו משום דמן הרישא א"א ללמוד לשטת' הדמיון בעל הפר' שיהא נקרא רשותו מן בית האב דמקרי רשותו ודאי לכל מילי משא"כ בעל הפר' ולוקח דע"י הקנין יהא נקרא רשותו וע"ז אנו דנים אם לא הי' טעות במקח ולא הוי רשותו כלל משא"כ מסיפא מדהוי רשות הבעל נשמע שפיר ואף רש"י ז"ל לא כתב אלא שרישא נמי סייעתי' אבל מודה לתוס' דעיקר הילפותא מן הסיפא וזה א"א אלו הסיפא מטעם ברי ושמא בהדי חזקה דגופה. אמנם להרשב"א הנ"ל דמשמע מיניה ברבא שטות התוס' ומשמע נמי מיניה דבסיפא דוקא בט"ב הוא דעל הבעל הראי' ודאי צ"ע מה יענה לטענת תוס' ואולם בב"י ח"מ סימן רכ"ד מביא בשם הה"מ בשם הרשב"א דהקשה על הרמ' בדין המחט שהוא דלא כהלכתא משמע מיני' דסובר בדין המחט דכי לא יהיב דמי ל"מ מני' וא"כ י"ל דסובר דר"א חולק על רבא ועל שמואל ובהרישא מועיל ברי ובהסיפא אף דהיא ממש דומיא דדין המחט צריכה דוקא לברי ואל"ה א"א לאפוקי מני' כתו' וכנראה אזיל בזה לשטתו שבספר הנדפס מחדש להרשב"א על מס' כתו' מצאתי ששטה אחרת לו דז"ל ואתי רמי וכייל ואמר דעל בעל הפרה הראי' הואיל ונולד ספק ברשותו כלו' שאין הולכין אלא אחר מי שהממון שלו וברשותו כגון בעל הפרה שכיון שמשך זה הרי הוא ברשותו לגמרי לכל מילי ובממונו נולד הספק ותנא תונא כלה בבית אביה שכין שהיא ממונו וזכאי בה ע"ה ואע"ג דאלו השתא איתילד ברשות הבעל ונסתחפה שדהו כ"ש דבעה"פ דליכא למימר הכי ולא ס"ל לשמואל דטעמא דמתני' משם שנולד הספק בממונו דאוקמה אחזקה קמייתא אלא משום רשותו ומיהו סיפא דמתני' לאו משום רשותו הוא דאשה אינה ברשותו של בעל לגמרי אלא אף ברשות עצמה נמי היא הלכך טעמא דסיפא משום ברי ושמא הוא כדפריק ר"א ואליבא דר"ג עכ"ל. ומדפי' הילפותא מרישא ולא הזכיר ולקדושין פשיטא דא"א למילף מזה בשום אופן לחייב הטבח בדמים וגם נשמע מיני' דסובר ברור בנכנסה לרשות הבעל דוקא בטוענת ברי הוא דעל הבעל הראי' אבל במח"כ פירושו שגבה מצי לקיימו עם פסקי הלכה דידי' וגם הוא דחוק מאוד ולהכי נלע"ד מל' הה"מ שאחרי שהביא דבריו כ' ופסק הרשב"א כר"א דהוא בתרא ואמר דאפילו בנמצאו ברשו' האב אם יש ט"ב על הבעל הראי' דמשמע להלכה לא הכריע אלא ברישא דמהני הברי אבל להצריך בנכנסה לרשות הבעל ט"ב לא סמך על פירושו. וכן הרמ"א להכי לא הביא דע' זו לחולק על משמעות הש"ע דאין חלוק כל בטענותיהם. ואולם דע' הרא"ש מדכ' שאין נ"מ בין רבא לר"א לדינא משמע דאזיל בשטת הר"ן ובסוגי' דפרה וחמור תופס פי' רש"י ותו' ולהכי צ"ע ודוק.
ח
על הבעל כו' כ' הב"ש מיהו נכפה כו' החלטה זו אף שנאמרה בתו' ד"ה ואמאי ונשנית בהגהות הרא"ש לע"ד צ"ע ולהחלטתו סעיף ה' הי' לו לבאר דלנכפה וריח הפה לא מהני מרחף וקרובי' ותמיד יוכל לטען ובאמת לא משמע סתימות כה"פ הכי וכן ל' ר"נ גופי' ונכפה כמומין שבסתר דמי לא משמע כלל שיהא עדיף מן מומין שבסתר והתו' שהוציאו הכי מכח קושי' ע"פ הדחק נדו מן תי' זה וכתבו ומיהו וכו' תו כ' וחייב להחזיר כל הוצאות כמ"ש סי' נ' שם לא נזכר מטענת כאן נמצא כלום ומה שכ' וע' במהרי"ק ע"ש כי כבר העתקתי סי' דבריו אלו והב"י הניחם בצ"ע וביארתי שם כי באמת צ"ע אבל מזה שתהא חייבת ליהדר ההוצאת ע"י הסברה דכאן נמצא לא נזכר דבר והוא צ"ע דמדין קדושין שמחויב ליהדר המוכר בטור סי' ל"ט אין ללמדו דשם יש עכ"פ חזקת מרא קמא להבעל אבל להוציא ממון מה שכנגדו אינו יודע אם נתחייב לו מעולם ע"י כאן נמצא וכאן הי' לא נשמע משם וע' בתו' ודוק תו כתב ואם נולדה אחר ארוסין ונסתחפה שדהו וכו' כ"כ הש"ג ע' סי' ס"ח מה שגמגמתי בזה מפירש"י גבי חרשת וז"ל הש"ג פ' המדיר ונראה בעיני אם לא מצא עדים כו' אלא שלאחר שנתארסה היו בה מומין הללו קודם לנשואין או שהודתה בדבר אעפ"י שחייב ליתן לה הכתו' איני נותן תו' שהרי הא נתחייב בתו' אלא בשעת הנשואין והרי בטעות נתחייב שאלו ידע מומה לא הי' כונסה עכ"ל ובזה א"י לפרש מה חידש הב"ש מן מה שכ' וה"ה עד ונראה ואף להעתקתו כ"ש הוא וק"ל:
ט
הגה ואם שהה עמה וכו' ע' ח"מ וב"ש כי תי' הב"ש אינו נלע"ד להמציא סברתו שלא נזכרו. ולע"ד לק"מ כי ז"ל המהרי"ק בראשית הדברים על מה דתנינן נכנסה לרשות הבעל ע"ה היינו בנכנסה לחופה ולא נבעלה ואפשר דגם בדליכא סהדא דלא נבעלה שהבעל נאמן לומר לא נבעלה כל ל' יום דמוקים אנפשי' לר"מ או כל זמן דליכא עידי יחוד לר"י כדאיתא ביבמות ובסוף חזר וכ' דפשיט' דאינו נאמן לומר לא בעל כל אותן הימים דטפי מל' יום לא מוקים אנפשי' וכו' ולא עוד אלא אפי' תוך ל' לא מוקי' אנפשי' מכיון שנסתרה עמו אליבא דר"י דקי"ל כותי' הרי שסובר שאף ר"י מודה לר"מ החילוק שבין תוך ל' לאחר ל' דל"מ אנפשי' ולא פליג אלא בידוע שנסתרה שאז אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה מטעם דל"מ אנפשיה מיד אבל בשהה עמה ולא ידעינן אם נסתרה עמו מודה ר"י דבל' יום תלי' וטפי ל"מ אנפשי' מלהסתתר וליבעל. ולע"ד היינו על דרך פי' התו' ביבמות דף קי"א ע"ב שכתבו א"נ לא נסתרה שאנו יודעין בודאי שלא נסתרה ובהא לא פליג ר"מ דאז י"ל הא בסתם מודה ר"י בחילוק ל' יום דאלו לפירושם הראשון בסתם שלא ידעינן אם נסתרה לר"י אפי' אחר כמה ומיד דר"י היינו בנסתרה פשיט' דק' על המהרי"ק ורמ"א במה איירו בממ"נ וק"ל אבל לפי' הא"נ סברו כדי למעט המחלוקת דל"פ אלא בנסתרה ודאי אבל בנסתרה ספק מודה ר"י לר"מ וכסברת תו' לר"מ בפי' ראשון ודלא כמו שהבינו הב"ש סי' ס"ח ס"ק ך"ה והע"פ בכתו' דלפי' השני לר"י ספק נסתרה היא כמו ודאי נסתרה וא"ל א"כ מה מקשה על ר"י מהמתני' דילמא המתני' איירי בסתם דז"א דהמתני' דתמא קתני ולא מפליג בין נסתרה ודאי ומשמע דאפ"ה תלי' בל' יום ותו שדרך כל ארץ סתמא יבם הכונס שמסתתר בעדים וכפירושי מדויק ל' התוספתא עצמה בכתו' שהיא ל' הש"ע סי' ס"ח אם נסתרה מיד שזה מורה שאינו מדבר אלא משני אופנים דהיינו בודאי נסתרה שבזה פליג עם ר"מ ובודאי לא נסתרה שבזה ר"מ מודה ומנסתרה ספק לא דיבר ומודה ר"י לר"מ וזה החיוב לקרב הדעות במה דאפשר ולהכי פסק הרמ"א בשהה עמה ור"ל וא"י אם נסתר דבל' יום תלי' ובנסתר בודאי סמך על הש"ע סי' ס"ח והטעם שהחליטו כפי' הא"נ משום דלפי' ראשון פליגו בסברות הפוכות בסברות ל"מ אנפשי' ותו דלפי' ראשון ק' הא מתני' סתמא ומשמע בין ידוע נסתרה ובין ספק הכל בל' יום תלוי וא"כ לא משני רבה מידי ודוחק למוקים המתני' אך בידוע נסתרה (ואי נימא דביבם הסתם היינו ידוע ממילא מוכח מה דתרצתי לעיל על קושיתי לפירושי) כנלע"ד דעת מהרי"ק ורמ"א והוא נכון לדינא:
בית שמואל
קי״ז
א
ולא תוס'. המחבר פסק כרמב"ם דס"ל דאין לה תוס' משום דדמי' לבעלת מום דאין לה תוס' ואין לך מום גדול מזה והא דיש לאיילונית תוס' משום דיכול הוא לבדקה אם היא איילנות גם היא עכ"פ ראויה לישב עמו אבל זו אסורה לו ואינה ראויה לישב עמו והוא א"י לבודקה כ"כ המגיד ועסי' קע"ב שם מבואר דהרמב"ם ס"ל איילנות היא היכ' דיש לה כל סימני איילנות אף על גב קצת סימנים א"י לבדקה מ"מ היה יכול לבדוק אותה ואם היה רואה קצת סימנים לא היה לו לישא אותה, וכלל' הוא לשיטות המגיד בעלת מום אף על גב דאפשר לו לבדוק אותה מ"מ הואיל דהיא יודעת דהיא בעלת מום הי' לה להודיע לו לכן אין לה כתוב' ות"כ וכשנמצ' דם בעת התשמיש אף על גב דהיא א"י מ"מ הוא ג"כ א"י לבדוק אותה ג"כ אין לה כתובה ות"כ ודומה למ"ש בש"ס ובח"ה סי' של"ג כל שבעל הבית והפועל יודעים או א"י מוטל ההפסד על הפועל וא"י להוציא מן הב"ב אא"כ כשהב"ב יודע והפועל א"י, כן ה"נ אין לה כתובה אא"כ כשהבעל היה יכול לבדוק אותה ולא בדק והיא א"י לכן באיילנות יש לה כתובה ות"כ /יש לה תוספת כתובה/ משום דהיא א"י אם היא איילנות דהא א"י אם הוא נתקשה בעת התשמיש אף על גב שידוע לה קצת סימנים אין מוטל עליה לגלות לו שהיא איילנות כיון דאפשר דאינה איילנות והוא יכול לבדוק בקצת סימנים אז מפסיד הוא וחייבי לאוין ושאר איסורים דהוא היה יכול לחקור והיא סברה שמא תפייסו מ"ה יש לה תוס' לפי זה לא פליג המגיד על דברי הר"ן שהבאתי בסי' הקודם, מיהו לדעת הרמב"ן והעיטור אם נמצ' דם יש לה תוס' ומדמים לאיילנות כיון דהיא א"י וכן משמע מהטור וע' במגיד פכ"ה שכ' ג"כ בשם רמב"ן ועיטור דס"ל איילנות היא א"י דהיא איילנות והיינו כמ"ש בסי' הקודם ובח"מ מאריך בחנם וע' ביו"ד סי' קפ"ז דינים הללו דקי"ל כל הנמצ' דם סמוך לביאה אסורה לבעלה ולכאורה נ"ל אף לענין ממון דינה כאלו ראתה בעת התשמיש ואין לה כתובה ות"כ אף על גב דספק הוא שמא לא ראתה בעת התשמיש מ"מ עכ"פ היא אסורה לו מחמת הספק א"כ אינה יכולה להוצי' ממנו הכתובה ויש לדמות לספק טריפה דצריך המוכר להחזיר המעות אפי' לא ידע המוכר כמ"ש בריב"ש סי' תצ"ט כיון מספיק' פרישי אינשי אין לך מום גדול מזה וע' ביו"ד סי' קי"ט ובח"ה סי' רל"ב, וע' תשובת רש"ך סעיף א' סי' מ"ה לא כ"כ וצ"ע:
ב
ולא תנאי מתנאי הכתובה. ונ"מ ונצ"ב שמכר הבעל או מה שבלה מנ"מ שלא כדין פסק בח"מ דצריך להחזיר לה משום דהיא כאונס במום זה אף ע"ג דאין לה תוס' שאני תוס' דהיא א"י להוצי' ממנו משא"כ להפסיד את שלה לא תפסיד, וע' מ"ש בסי' הקודם:
ג
ויוצי' ולא יחזיר לעולם. אפילו אם תתרפ' אח"כ דיש לחוש שיוצי' לעז ויאמר אלו הייתי יודע שתתרפא לא הייתי מגרשה, אף על גב דאסור לדור עמה מ"מ י"ל לא הייתי מגרשה אלא הייתי ממתין כמ"ש בהר"ן וע' סי' ז' דינים אלו, ובמגיד ובר"ן מבואר פלוגת' בזה אפי' מגרש סתם ולא אמר בשביל שהיא איילנות אם חיישינן ללעז כהנ"ל, וכתב הר"ן הא דקאמר יוצי' לא שיכפוהו הב"ד לכך אלא כיון שא"י לשמש עמה מוטל עליו להוצי' אותה ונראה מ"ש דהב"ד אין כופין היינו על הגט אין כופין אבל כופין אותה שאל ידורו יחדיו דהא אסורה לו לפי זה חידש בהג"ה בשם תשובת מהר"מ כשרוצה לשרות עם זו אין צריך לגרשה:
ד
ומבעילה הראשונה. כ"כ הרמב"ם פכ"ה היינו באלמנה אבל אם היא בתולה תלינן בדם בתולים ואם ראתה ג"פ בכל התשמיש ולא הי' קשה לה התשמיש אז לא תלינן בדם בתולים כיון שהיה בלא צער ויש לספק שמא מה שראתה בביאות הראשונים ג"כ לא היה דם בתולים אלא היא ראתה תמיד בעת התשמיש או דילמא מה שראתה בתחלה היה דם בתולים ועכשיו נסתחפה שדהו וראתה מחמת תשמיש א"כ יש לה כתובה ובתשובת מהר"מ פדו' סי' י' כ' הרמב"ם לא איירי בבתולה מיהו משם ליכא ראיה כל כך דהא דכתב לא איירי הרמב"ם בבתולה משום בבתולה אפילו ראתה ג"פ אחר הנישואים מותרת לבעלה דתלינן בדם בתולים והרמב"ם כתב אם ראתה ג"פ אסור' לבעלה מ"ה כתב דלא איירי בבתולה אבל לענין ממון לא השיב שם כלום ולכאורה יש להביא ראיה ממ"ש בסי' ס"ח דלא אמרי' דם נדה הוא משום דחששא רחוקה היא כיון דאינה עת וסתה כן ה"נ לא אמרי' בביאות הראשונים היה דם נדה כל שאינו מוכרח שהוא דם נדה לא אמרינן שהוא דם נדה:
ה
כתובה כולה. משמע אפי' תוספות ובתשו' רשב"א סי' תת"מ כתב דאין לה תוספות כי לא אקני לה כשתצא ממנו וי"ל שם איירי שהוא אינו רוצה להוציאה ורוצה לשרות עמה ע"י שליש והיא אינה רוצה להיות עמו כ"כ בח"מ ויש להביא ראיה לזה ממ"ש בשם הש"ג בסעיף ט' ואפשר שם המומים תליא בו אם יכול לסבול, ועיין בר"ן ס"פ א"נ שכתב על מתני' הממאנת ושניה ואיילנות וכו' יש לה תוס' דוקא כשהוציא הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוס' אבל כשהיא רוצה להיות עמו והוא מוציאה אף על גב בדין מוציאה יש לה תוספות:
ו
בשנה א'. עיין ב"י ביורה דעה סי' קפ"ז הביא שם תשובה זו ואיתא גירסא בכמה ספרים ע"י שליש בשכונה אחרת לפי זה צ"ל דס"ל כשיטות תוספות כל שהוא איסור קל צריך ריחוק יותר וכאן איסור קל הוא אחר שתטבול כמ"ש בתשו' זו דוסתות מדרבנן הוא מיהו בסי' קי"ט פסק באיסור קל אין צריך הרחקה כל כך על כן צ"ל הגירסא כאן בשכונה אחת וכן כתוב בח"מ ומ"ש ע"י שליש אפשר לאו משום שמירה צריך להיות שליש ביניהם אלא השליש יתן לה כל צרכיה ועיין בסדר גט סעיף ק':
ז
א"צ לגרשה. אף על גב לקמן סי' קנ"ד פסק אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אם אמר שאיני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים אין שומעין לו תירץ בח"מ כאן כיון שהיא אינה בת תשמיש בודאי ישא אשה אחרת גם י"ל שם איירי מדינא דש"ס דכופין אותו לישא אחרת אז יש לחוש שמא לא ישא אשה אחרת וכאן איירי לענין החשש שמא יבוא עליה אז מהני אם משרה עמה בשכונה וכתב בתשוב' מהר"מ אם רוצה לישא אחרת צריך לגרש את זאת שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו, ובח"מ הקשה עליו ממ"ש בסי' קנ"ד בשהתה עמו עשר שנים יכול לישא אחרת ולא חיישי' שיאמרו זו אשתו וזו זונתו ואפשר שם כשהוא ישא אחרת זו ראוי' לו לאשה מהיכא תיתי שיאמרו זו זונתו אבל כאן היא אינה ראוי' לו לעולם מ"ה יאמרו שזו זונתו:
ח
דשרי בכה"ג. משמע בלא עדים אסורה ובתשובה הנ"ל משמע אפי' בלא עדים מותרת דלא חיישי' שיבוא עליה דמאוסה בעיניו וכן משמע בתוס' גיטין דף ע"ט וע' תשו' הרא"ש ובב"י ס"ס קט"ז בקינוי וסתירה אסור להתיחד עמה וכן בשבוי' כמ"ש בסי' ז' וכן הוא בש"ס אחר קינוי וסתירה מוסרים לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך ואפשר שם אכתי ספק הוא אם זנתה ואינה מאוסה לו כ"כ:
ט
שאינה ראויה לאיש. ע' תשו' רש"ך שם ובס' ב' סי' צ"ו דאי' תרי גווני אינה ראוי' אם מחמת כאב הוי כאיילנות דמתקשות בעת התשמיש ויש לה תוס', ואם רחמה צר דאינה ראוי' לתשמיש אין לה תוס' ובזו ליכא פלוגתא כיון דאינה ראויה לביאה אינו נותן לה מתנה:
י
ולא תוס'. עיין בח"מ ועיין בסי' הקודם:
יא
המשתנת במטה תמיד. לאו דוקא תמיד בכל לילה ועיין בד"מ מאריך בזה ומבואר בתשו' רשב"ץ אם היתה ישנה עם השכינות הוי כמום בגלוי:
יב
שהיא מצורעת. ל"ד מהנהו ד' מראות נגעים דכתיבו בקרא אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה, וכתב בח"מ אפשר אם היתה מצורעת או בעלת נכפה קודם האירוסין אף ע"ג דנתרפאת הוי מום כי יש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ולכאורה לא משמע כן מש"ס דאל"כ למה לא מחלק בין חכם לרופא דשאני רופא דיש לחוש שמא תחזור למום ואפשר בש"ס קמ"ל אפילו אם ידוע דריפא אותה ולא תחזור מ"מ אינה מקודשת כי מאוסה לו וע"ש בתוס' ועיין סי' ל"ט:
יג
ואם יש שם מרחץ וכו'. אפילו קודם ארוסין בודק במרחץ כ"כ תוס' והמרד' והג"מ כתבו קודם ארוסין אינו בודק ועיין סי' ל"ט בנכפה שקבוע זמן לא מהני מרחץ:
יד
כגון אצבע יתרה. אז אפילו אם היא בבית בעלה צריך האב להביא ראיה שידע הבעל אף על גב דקי"ל אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מ"מ יש חזקה אין אדם מתפייס במומין לכן צריך האב להביא ראיה והיינו כל זמן שלא בעיל אף על גב שכבר הכניסה לחופה אבל אחר שבעיל אמרינן בוודאי ראה ומתפייס כמ"ש בסמוך:
טו
על הבעל להביא ראיה. משום דאמרינן כאן נמצא המומין כאן היו מ"ה צריך הבעל להביא ראיה שמקחו היה מקח טעות ואם היא בוגרת אפילו אם היא בבית אביה הוי כאלו היא ברשות בעלה ובעל צריך להביא ראיה ובכל אלו אין חילוק באיזה מקום היא עומדת אלא קודם הנישואין היא ברשות אביה אפילו אם היא בבית בעלה ואחר הנישואין או אם היא בוגרת אפי' אם היא בבית אביה אינה ברשות אביה והבעל צריך להביא ראיה ע"ש בהרא"ש ואם הבעל מביא ראיה דהיו בה מומין אלו בבית אביה לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו קודם אירוסין כי יש לה תרי חזקות א' חזקת הגוף ואמרינן דנולדו המומין אחר הארוסין ב' אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מיהו נכפה לזמן וכן מומין דא"י לבדוק וראו בה המומין בבית אביה אמרי' כאן נמצא כאן היה כי באלו מומין לא שייך תרי חזקות אלו דהא א"י לבדוק ואית' שם בסוגיא לרבא לעולם אמרינן כאן נמצ' כאן היה לכן אם נמצא בבית אביה על אביה להבי' ראיה אחר שנתארסה נולדה בה ונסתחפה שדהו ואם לא הביא ראיה אמרינן כאן נמצ' כאן היו קודם לכן וחייב להחזיר להחתן כל הוצאות כמ"ש בסי' נ' ועיין במהרי"ק סוף שורש י' ואם היא בבית בעלה צריך הבעל להבי' ראיה שהיו בה המומין קודם הארוסין אבל לא מהני אם הביא ראיה שנראה בה המומין בבית אביה כמ"ש, ולרב אשי איירי הריש' מנה לאבא בידך וסיפ' מנה לי בידך ופירש רש"י ותוספת לר"א כשהאב זוכה במעות הכתובה היינו קודם החופה לא מהני חזקת הגוף שלה לאביה אבל אחר נישואים דכתובה שלה אז מהני חזקת הגוף שלה ובארוסין אפי' אם אביה טוען ברי לא מהני אפילו אם הבעל טוען שמא ואביה ברי צריך האב להביא ראיה והא דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי היינו משום דנמצ' בבית בעלה דהא אחר הנישואי' נמצ' דאין לה בתולים ועיין סי' ס"ח, ואם לא נמצ' בה בתולים ובודאי לא נאנסה אחר החופה הוי כנמצ' בבית אביה דלא שייך תרי חזקות הנ"ל, גם אם נמצ' אחר הנישואין בה נכפה לזמן ושאר מומין דא"י לבדוק והיו בה המומין בבית אביה דלא שייך תרי חזקות הנ"ל אז יש נ"מ בין תירוץ דרבא לתירוץ רב אשי כי לתירוץ דרבא צריך האב להבי' ראיה ולר"א מהני חזקת הגוף שלה דהא הכתובה שייך לה א"כ הבעל צריך להבי' ראיה ולכאורה תימ' על הרא"ש שכ' על דברי הרי"ף שלא הביא תירוץ רבא ור"א משום דלא נ"מ בין התירוצים והא איכ' נ"מ טוב' ואפשר אפילו לר"א לא מהני חזקת הגוף שלה כיון דמום זה היה בה ודאי בבית אביה וספק הוא אם היו קודם ארוסין ובעת שנולד הספק היה הכתובה של אביה לא מהני חזקת הגוף ויש לדמות למ"ש בהגהות הרב רמ"א בי"ד סי' נ' בספק שנולד בחיי הבהמה אף על גב השת' נשחט' הבהמה ועומדת בחזקת כשרות הולכים אחר השעה שנולד הספק, אלא לפי זה קשה קושית אביי אליב' דרב אשי אם נמצא המומים בבית בעלה למה צריך להבי' ראיה שנולדו המומים קודם ארוסין ולמה לא סגי כשהביא ראיה שהיו המומים בבית אביה וכאן נמצא וכאן היה ואם נולד בה אחר ארוסין ונסתחפה שדהו וצריך ליתן לה הכתובה מ"מ א"צ ליתן לה תוספת כתובה כי התו' לא זכתה אלא בשעת הנישואים והיא לא גלתה לו מ"ה אין לה תוספות כ"כ הש"ג, וה"ה אם אין לבעל ראיה שהיו המומים בה קודם הארוסין אלא מביא ראיה שהיו בה המומים בבית אביה אז חייב ליתן לה הכתובה כמ"ש לעיל משום דאית לה שני חזקות הנ"ל אבל תוספות כתובה א"צ ליתן לה משום לענין תוספת כתובה לא מהני חזקת הגוף דמ"מ הוא לא ידע המומים ולית' אלא חזקה א' דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקה ונגד חזקה זו יש לו גם כן חזקה אין אדם מתפייס במומין ואוקמי' חזקה נגד חזקה ואין מוציאים ממנו התוס', ונראה למ"ש הרא"ש בוגרת צריך הבעל להבי' ראיה אז מהני כשמביא ראיה שהיה בה אלו המומין בעת שהיתה נערה משום דאז לא שייך תרי חזקות אלו דחזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' לא שייך כאן שעדיין לא נכנסה לחופה וע"ש ברש"י:
טז
דאם האב טוען ודאי וכו'. נשמע מזה לשיטה זו לא אמרי' כאן נמצ' כאן היו אם טוען ברי ונ"מ לדינים המבוארים בח"ה סי' רכ"ד רל"ד:
יז
על הבעל להבי' ראיה. היינו שיטות הרמב"ן ורשב"א והר"ן אליב' דר"א דאיירי הסוגי' כשאין האב טוען ברי אבל כשאב טוען ברי והכתובה שייך לו נאמן האב ולא כרש"י ותוספת ואם היא בוגרת ואז הכתובה שייך לה צריכה היא לטעון ברי אף על גב דאית לה חזקת הגוף ולתוספת והרא"ש משמע א"צ טענות ברי כי חזקת הגוף מסייע לה:
יח
וי"א דאם הגיע וכו'. הג"ה זו תמוה וכבר תמה עליו בח"מ ולא מצינו לפי משנה האחרונה אם הגיע זמן הוי כאלו כנסה גם בד"מ לא כתב מזה כלום אלא כתב בשם רי"ו וכל זמן שהיא ברשות אביה אפי' שהיא בבית בעלה על האב להבי' ראיה וכן להיפוך כמ"ש בסמוך:
יט
בא על אשתו. כ"כ הרמב"ם וס"ל הסוגי' דעדיין לא בא עלי' אלא בבא בטענה אחר החופה בזה אית' בש"ס אף על גב דאית לה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקה י"ל דלא בדקה כי יש לו חזקה גם כן אין אדם מתפייס במומין אבל בעת הביאה בודאי בודק וראה המומין ותו אין לו טענה וכתב המגיד אפילו אם בא עליה אם טוען שלא ידע המומין טענתו טענה אא"כ בא עליה ושהה אח"כ אז אמרינן בודאי ידע המומין ובכ"מ כתב מ"ש הרמב"ם ושהה עמה ל"ד וחולק על המגיד, ובש"ג כתב אפילו בא עליה ושהה טענתו טענה ואמרינן אין אדם מתפייס במומין ועיין במהרי"ק שורש ק"ה ועיין ב"ח סי' ע"ט מפרש ג"כ מ"ש הרמב"ם בא על אשתו ושהה דוקא ובפרישה שם מפרש דברי הרמב"ם ככ"מ או או קאמר בא עליה אפילו לא שהה או שהה ולא בא עליה אין לו טענות מומין ואז אית לה כתובה גם משמע דהיא מקודשת בודאי אף על גב אם נמצא בה מומין אפילו לא התנה על מומין אין לה כתובה והכתובה שכתב בטלה מ"מ אם שהה מחל לה ואית לה כתובה וא"ל איך תגבה עם כתובה זו דהא הכתובה בטלה צ"ל דאינה בטילה אא"כ כשהוא מקפיד על המומין כמ"ש בסי' ל"ט אבל כשאינו מקפיד אז הקדושין קידושי ודאי הם וע"ש:
כ
ואם שהה עמה ל' יום וכו'. בש"ס ס"פ ב"ש פליגי ר"מ ור' יוסי לר"מ י"ל אפי' שהה ל' יום דלא בעיל אותה ולר"י מיד שנסתר עמה אמרי' דבעיל והלכתא כר"י והקשה בח"מ למה פסק הרב רמ"א ואם שהה וכו' דהיינו כר"מ דהא לר"י אם נסתר עמה אמרינן דבעיל אפילו לא שהה ואם לא נסתר עמה אפילו לאחר ל' יום יש לו טענת בתולים, ולכאורה נראה הרב רמ"א פסק כן אליבא אוקימתא דרב' שם דאמר אף לר"י לא אמרי' דבעיל מיד היכא דאיכא איזה טעם דלא בעיל כי הא דאמר שם ביבמות אמרינן דמוקי נפשיה עד ל' יום משום דמזבז בזיז מינה אבל יותר מל' יום בודאי לא אוקמי נפשיה אף על גב דקי"ל ביבמה אפי' תוך ל' יום צריכה ממנו גט כמ"ש בסי' קס"ז היינו לחומרא אמרינן שמא בעיל אותה לכן צריכה גט ממנו אבל לקולא י"ל דלא בעיל כן ה"ה להוציא ממנו הכתובה י"ל דלא בעיל כן ה"נ י"ל כשראה המומין לא בעיל כי קודם שבועל בודק אם יש בה מומין ואם בדק וראה המומין ובעיל אז בודאי מחיל אבל כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחל ועדיין לא גמר בדעתו אם ימחול לכן כל זמן שלא בעיל י"ל דלא מחיל אבל שהה ל' יום אז בודאי לא אוקמי נפשי' ובעיל ומחיל:
כא
שאשתו נכפי'. היינו שנולד בה אחר ארוסין ונשואין ונסתחפ' שדהו לכן חייב ליתן לה הכתובה וה"ה אם היה בה קודם לכן וידע המום אז חייב ליתן לה הכתובה מיהו יכול לגרשה בע"כ כי יש סכנה בדבר ועיין תשובת הרא"ש:
כב
ואם תמאן וכו'. בתשובת הרא"ש כתב כשם אם היה האיש בעל נכפה כופין אותו להוציא כן אם האשה בעלת נכפה כופין אותה את"ל שהשוה ר"ג מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ מ"מ לא עדיף אשה מאיש ואם תמאן לקבל הגט ימנע ממנה שאר וכו' מבואר להדיא דס"ל דיכול לכופה אפילו אחר תקנות ר"ג גם נשמע דיכול לכופ' אפי' בשוטי' דהא הרא"ש ס"ל אם הבעל נכפה כופין אותו לגרש כמ"ש בתשובת הרא"ש ולקמן סי' קנ"ד ע"כ ס"ל נכפה בכלל שאר מומין דתנא במתני' ושם תנינא ואלו שכופין והיינו בשוטים כמ"ש בסי' קנ"ד ומכ"ש דיכול לזרוק לה הגט בע"כ ומכ"ש דאין כופין אותו ליתן לה הנדוניא שלה אף על גב כשהוא בעל נכפה איתא לקמן סי' קנ"ד פלוגתא אם כופין אותו דשם הפלוגתא היא אי אמרי' איתתא ניחא לה בכל דהוא מ"ה י"א שם דלא הוי מום אבל אם היה מום אז לכ"ע כופין אותו מזה נשמע אם היא בעלת נכפה הוי מום וכופין אותה דהיא לא עדיפא מיניה גם בכפיות איש איכא חשש דאורייתא ובכפיות דידה אין חשש איסור אלא תקנות ר"ג, וכפי' זו למנוע שאר וכסות ועונה לכ"ע אין קפיד' דהא כשהוא בעל נכפה לכ"ע יכולה לפרוש ממנו ממילא לא תעשה לו הדברים אשר היא חייבת לעשות לו א"כ הוא פטור לעשות חיוב שלו ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סי' א' ותמצא רוב דברים אלו וח"מ ל"ד מ"ש כאן:
כג
ימנע ממנה שאר וכו'. עיין ר"ס ע"ז מ"ש בשם תשובת מהר"מ מזרחי וב"ח כל אשה שרוצה בעלה לגרשה וליתן לה הכתובה ואינה רוצה לקבל הגט יכול למנוע ממנה שכ"ו לפ"ז צ"ל מ"ש כאן ימנע ממנה שכ"ו היינו אפי' אין ידו משגת ליתן לה הכתובה:
כד
אבל משום שאר מומין, וכו'. וצריך לקיים שאר כסות אבל עונה אין כופין אותו להוליד בני שנואה אף על גב שידע ממומי' ומחיל מ"מ השתא מאוסה בעיניו וא"י לקבל, ואין כופין אותו להחזיר לה הנדוניא כיון דהיא מעכבת ואינה רוצה לקבל הגט וע"ש שורש ק"ז ונראה דאיירי במומי' שנולד בה או שידע מהם אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה דכופין אותה:
כה
ורוצה לגרשה ולתת כתובתה. משמע אם אינה מאוס עליו אפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה א"י למנוע ממנה שכ"ו ומזה ראיה לא כתשובת מהר"א מזרחי וב"ח בסי' ע"ז גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתובה כופין אותו להיות עמה וכן מדויק בח"מ, וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאוסה בעיניו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
והוא נמצא כו'. כפירוש הרי"ף שם בשני עדים א' לו וא' לה וכמ"ש בי"ד סימן קפ"ו ס"ב מש"ש מ"מ כאן אין נ"מ דלכל הפירושי' הדין כן:
ב
סמוכות כו'. ע"ש סי' קפ"ז ס"א בש"ע והג"ה:
ג
ולא תוספות. כמ"ש בכתובות ק"א א' ונשים כו' ואף לפי המפרשים הסכימו בנמצאו בה מומין או נדרים דאין לה כתובה כמ"ש ברא"ש שם וש"פ וע"ל סימן קט"ו ס"ה וה"נ דהו' כאשה שיש בה מומין שאין לך מום גדול מזה והמ"מ בשם הרשב"א ובע"ה כתב דיש לה תוספות ומדמי לה לאיילונית וכתב המ"מ דרמב"ם ס"ל דלא דמי לאיילונית דהיה יכול לבודקה וגם יכולה שתשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ"ו משא"כ בזו.
ג) י"א דאם כו'. נראה שלמד מספ"ב דכתובות ך"ז ב' תצא ואעפ"כ וכ' שם מ"מ לא דמי למ"ש תו' בזבחים ב' ב' ד"ה סתם כו' ואפילו זינתה כו' דשם מאיס ליה וז"ש הרב וכ"ש אם כו':
ד
א"צ לגרשה. אא"כ באה מחמת טענה כמ"ש בס"פ הבע"י אבל אם רוצה לישא אחרת אפילו רבא שם דאמר נושא כו' דכאן שזו אסורה יאמרו זו אשתו וזו זונתו שם:
ה
אשה שנבדקה כו'. כנ"ל ס"א ברואה דם מפני שאינה ראויה לתשמיש:
ו
הנושא כו' וכן כו'. כתובות ק"א א' וא' לפי' המפרשים כנ"ל.
ז
וה"ל קרובים. רמב"ם וכתב שהגאונים כ' דאפילו אין לו קרובים דה"ה ע"י מיודעיו ואפילו גר בעיר כו' והוא חלק עליהם ואמר דדוקא קרובים ע"ש ועס"ו בהג"ה:
ח
וי"א כו'. כמו זיעה שם ע"ה א' וס' הראשונה הוא הרשב"ץ וכ' דל"ד לזיעה וריח רע שהם דבקים בה בשעת תשמיש משא"כ כאן דאינה משועבד' שתשכב אצלו כל הלילה אלא בשעת תשמיש וע' ד"מ:
ט
טען כו'. שהוא מאיס גם חולי המדבק ושם ע"ז א' אלו שכופין כו' מוכה שחין ופירוש הרמב"ם מצורע וכ"ש האשה. בד"ה ודלא כרשב"ך הרשב"ץ ועהג"א שם סי"ז ד"ה כ' ראבי"ה וד"ה אבל כו' והר' ברוך כו'. ואישתמיטתא להו מתני' ערוכה כל המומין הפוסלין ובבכורות מ"ה ב' ובעלי נגעים טהורי' בו' וביותר תמוה דברי הרשב"א דס"ל במצורע אינו מום אלא משום טומאה ע"ש ובב"י:
י
וי"א כו'. כתירץ דרב אשי וכפירש תוספת ד"ה רישא כולי לכאורה כו' ודלא כדמסקי תוספות כפירש"י וכ"כ הריטב"א ועוד כ' המ"מ בשם הרשב"א דה"ה בבוגרת וכ"פ הרא"ש שם:
יא
והביא האב כו'. שם יתרת מאי ראיה כו':
יב
ואם שהה כו'. הוא תמוה דהא קיי"ל כר' יוסי וכבר תמה בח"מ ודברי ב"ש אינם נכונים:
יג
ואין בזה כו'. כמ"ש למטה בהג"ה ולא תקן ר"ג כו' דאמרי' האי שמוציא לרצונו והאשה כו' ונהי דתקנתו היתה להשוות האש' לאיש ולא כו'. שם וז"ש בהג"ה ודוקא כו' אבל כו' ר"ל כמו באיש:
יד
ויתן כולי. דגרושין אינו תלוי בכתובה והיא כשאר בע"ח:
טו
אבל מ"מ כו'. דלא גרע האשה באומרת מ"ע שאין כופין לה להיות עמה אם אינה רוצה בכתובה כמ"ש בכתובות ס"ג ב' אבל אמרה מ"ע כו'. ועתו' שם ד"ה אבל כו' פ' בקונטריס כולי:
חלקת מחוקק
קי״ז
א
לא עיקר ולא תוספות. אעפ"י שנתבאר בסי' הקודם גבי חייבי לאוין ואיילונית שלא הכיר בהם דתוספות יש להן כתב המ"מ הטעם הוא שאין לך מום גדול מזה ומאחר דק"ל עוברת על דת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין אין להן תוספות ה"ה מום זה אבל דעת הרמב"ן ובעל העיטור שאין זה דומה לשאר מומין דהתם היא יודעת במומין שלה ועליה מוטל לגלות אבל הכא גם היא לא היתה יודעת במום זה ויש לה תוספות כמו איילוני' ודעת הרמב"ם דאין זאת דומה לאיילוני' דהתם יכול הי' לבודק' קודם שבא עליה בסימני איילוני' וגם היא יכול' לישב תחתיו אם ירצה לישא אחרת ולקיים פ"ו ע"כ גמר ומקנ' לה תוספו' אבל זו שאסור' לשמשו ולא הי' יכול לבודקה קודם לכן הרי זו בכלל הנשים שאמרו עליהם יוצאת שלא בכתובה שאין להם תוספות כך נראה דעת רבינו ועיקר עכ"ל המ"מ:
ב
ולא תנאי מתנאי כתובה. לא נתבאר דין מה שבלה ונשחת מן הקרן של נצ"ב ונ"מ דביוצאה מכח מעשיה שגרמו כגון עוברת על דת ומכ"ש היוצאת משום שם רע דין הוא דאין לה אלא בלאותיה קיימין אבל אשה זאת שאין עליה אשם במום זה ואפילו תוספות יש לה לדעת הרמב"ן למה לא ישלם הבעל הקרן ממה שאבד ונגנב מנצ"ב ואין זה דומה ללא הכיר בה בחייבי לאוין דהתם היא הטעה אותו ואין כאן אישות כלל ולא זכה בנ"מ וא"צ לשלם נצ"ב שהרי היא נתנה לו רשות להיות אצלו והוא לא קבל עליו לשלם רק כשתצא ברצונו והיא ידעה שתוכרח ליצא אבל כאן הסברא נותנת שישלם לה כל נצ"ב כאלו לוה ממנה ומכ"ש נ"מ מה שבילה הקרן שלא ברשות וכן מצאתי בתשובת מהר"ם שנדפסו בתשובת הרשב"א סי' תת"מ בנתקלקלה תחתיו דיש לה כתובה וכ"ש נדוניא דהנעלת ליה דכיון דאנוסה היא לא מקנסה מזה ונראה דאף אם היתה כן בתחלת נשואיה דאין לה כתובה מ"מ נדוניא דהנעלת ליה ולא הפסידה דהא ג"כ אנוסה היא:
ג
ויוציא ולא יחזיר לעולם. אפילו אם תתרפ' ועיין לעיל סי' י' שם כתב פלוגת' במוצי' אשתו משום שאר דברים אי דוקא בדאמר לה מפני כך אני מוציאך וכפל דבריו אבל במוצי' אשתו משום שרואה דם סתם כתב לא יחזיר וכתב המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א פ"י מה"ג שכיון שלא היתה יכולה לשמש כלל סתמו כפירושו ועיין בר"ן שהקש ההיכא מציא לקלקול' הא לא מצי למימר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשך שהרי מחוייב הוא לגרשה וניחא לי שאין ב"ד כופין להוצי' רק עליו מוטל להוציא הילכך יכול לומר אלו הייתי יודע שתתרפ' הייתי שוהה מלגרש עכ"ל ולפי מה שיתבאר בסמוך שמותר להשרותה ע"י שליש ולילך אצלה בעדים ניחא:
ד
ומבעילה ראשונה ראתה דם. היינו באלמנה אבל בבתולה דתלינן הדם שרואה בדם בתולים ואם אחר כך ראתה ג' פעמים רצופין בלא צער שאין ראוי לתלות בדם בתולים וספק אם נסתחפה שדיהו אחר דם בתולין או שמא גם בביאה ראשונה בתוך דם בתולים היה דם נידה וא"כ לא נסתחפה שדיהו, ובתשובת מהר"ם פדוו"א סי' ט' י' כתבו דגם בבתולה מיירי הרמב"ם ולעולם לא אמרי' נסתחפה שדיהו אלא בבעל פעם א' ולא מצא דם:
ה
יוציא ויתן כתובה כולה. משמע דצריך ליתן לה אף התוספו' וגם הרמב"ם מודה להרמב"ן אבל בתשובת מהר"ם הנדפסים בתוך תשובת הרשב"א פסק דאין לה רק מנה מאתים ולא תוספו' דכל שיוצאת ממנו בע"כ דמיא לבאה מחמת טענה דק"ל דאדעת' דתיפוק מיניה לא אוסיף לה וקשה מ"ש זאת מחייבי לאוין שלא הכיר בה והיא הטעתו דאעפ"י דאין לה כתובה אפ"ה יש לה תוספו' דכל שהקלקול לא בא מחמת מעשיה צריך ליתן לה תוספו' ולמה תגרע אשה זאת שהיא אנוסה בזה ואפשר שהדם בא מחמת אצבע שלו ולמה תפסיד תוספו' מאחר דיש לה כתוב' מכ"ש היה ראוי שיש לה תוספו' ואפשר דמהר"מ מיירי שהוא אינו רוצה להוציא' ורוצה להשרותה ע"י שליש והיא תובע' הגירושין דהכל יודעין וכו' דיכול לומר לה אדעת' למיפק לא הוספתי לך ואני עדיין חפץ לצפות אולי יהיה לך תרופה וכמ"ש הר"ן דאין ב"ד כופין להוציא רק שעליו מוטל לגרשה וכל שהיא תובעת הגירושין ולא הוא דומה לבאה מחמ' טענה ואין לה תוספו' אבל בשניה דב"ד כופין להוציא וכן באלמנה לכ"ג ולא היא המבקשת הגט ע"כ צריך ליתן לה תוס' שרצה ליזוק בנכסיו והיה לו לדקדק טרם שנשא אולי אסורה לו מדרבנן או מדאורייתא אבל הי' לה מומין ונדרים דעלה דידה רמיא לגלות דא"צ האיש לידע אם יש לה מומין ונדרים ע"כ אין לה תוספו':
ו
ע"י שליש בשנה אחת. כך הגי' בתשובת הרשב"א ולא ידעתי מה קאמר ומ"ש בשנה אחת ובי"ד סי' קע"ז סעי' י"ב לא גרסינן לה ולע"ד ט"ס הוא וצ"ל בשכונה אחת כלו' דאמרי' המגרש אשה לא תנשא בשכונתו אבל זאת מותר להשרותה ע"י שליש בשכונה אחת אבל לא בחצר אחת דדוק' בשבוי' הקילו בחצר אחת כמעשה דר' זכריה שיחד לה בית בחצירו כדאיתא בכתובו' דף כ"ד ע"ב ועיין בתשובת מהרמ"פ סי' י':
ז
א"צ לגרשה. לכאורה היינו בקיום פ"ו ומ"מ קשה דאסור לו לעמוד בלא אשה (כדלעיל סי' א' סעיף ח') ועוד דלקמן סימן קנ"ד פסק בסעי' י' אם אמר הריני שוכן בעדים אין שומעין לו ומכ"ש הכא דלאו בת תשמיש היא כלל וי"ל דהיא הנותנת דלקמן הואיל והיא בת תשמיש יש לחוש שמא לא ישא אחרת ע"כ צריך לגרשה או ישא מיד אחרת דחיישינן כל זמן דאגידא ביה לא ישא אחרת אבל זאת שאינה בת תשמיש ודאי לא ישב בלא אשה ועד שתזדמן לו אשה כרצונו א"צ לגרשה ושרי להשרותה ע"י שליש ומשמע אם נשא אחרת פשיטא דא"צ לגרש זאת וכמו שפסק לקמן סי' קל"ד או ישא אשה הראוי' לילד אבל בתשובת מהר"מ פסק אם רוצה לישא אחרת צריך לגרש זאת כדי שלא יאמרו זו אשתו וזו זונתו ולא ידעתי מניין לו דהא בנשא אשה ושהה עשר שנים מתירין לו אשה אחרת ולא חיישינן שמא יאמרו זו זונתו אעפ"י דהיא בת תשמיש מכ"ש הכא איך יאמרו זו זונתו הא לאו בת תשמיש היא ובגמרא פ' אעפ"י באגדה אמרו לשון זה זו זונתו בכלתו של רבי שנעשית עקרה שהיא בת תשמיש ולאו לדינא נאמר התם:
ח
דשרי בכה"ג. משמע דוקא בכה"ג שרי אבל בלא עדים אסור אפילו באשתו שזנתה ובתשובה הנ"ל כתב בשם ר"י יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה משמע אפילו בביתו יכולה לשמשו הואיל וזינתה תחתיו שונא אותה ומאוסה בעיניו:
ט
שאינ' ראויה לאיש. כלו' שהיא אטומה וסגורה ואינה ראויה להבעל:
י
לא עיקר ולא תוס'. אף על גב דבחייבי לאוין דלא הכיר בה יש לה תוס' התם גם האיש פשע שהיה לו לדקדק שמא אסורה לו ע"כ אמרי' דרצה ליזוק בנכסיו אבל בנדרים ומומין הוא לא פשע ועלה דידה רמיא לגלויי ואיילוני' אף על פי שמום גדול הוא כתב הר"ן לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך ואני לא ידעתי הא ד' סימני איילוני' הם והרמב"ם סובר עד שיהיו כולם ואיך לא ידעה שאין לה דדים שאין לה שיפולי מעיים ושקולה עבה ואפשר דהר"ן סבר דבחד מן הסימנים סגי וקאי על מתקשה בשעת תשמיש אבל בשאר סימנים היא ככל הנשים אבל לדברי הרמב"ם דמשמע עד שיהיו כל הסימנים קשה אם דדיה גדולי' או טפח בין דד לדד הוי מום באשה ואין לה תו' אין לה דדים כלל מכ"ש דהוי מום ולמה יהיה לה תו' כשלא הכיר בה וראיתי בדברי המ"מ פכ"ה מה"א בדין רואה דם מחמ' תשמיש שפסק הרמב"ם שאין לה תו' וכתב המ"מ שיש לחלק בין זו לאיילוני' שלא הכיר שיש לה תו' לפי שהאיילוני' יכול היה לבודקה קודם לכן בסימני' הרי זה שלא כדברי הר"ן שכת' שהרי לא הית' יודעת בכך ובאמת היה אפשר לומ' הואיל ואיילוני' מום גדול היא וקלא אית לה אף על פי שאומר שלא הכיר בה אין מאמינין לו דהוה לי' לידע אם האשה ראוי' לבנים מסתמא סביר וקבל לענין תו' אבל דברי הר"ן שכת' לא היתה יודעת בכך צ"ע בשלשה סימני אילוני' הניכרין לה ובפרט אין לה דדים:
יא
המשתנת במטה תמיד. לאו דוקא תמיד בכל לילה אלא לאפוקי אם דרך מקרה אירע לה דבר זה אין זה מום קבוע ומיירי שלא היתה ישינה עם השכינו' שאלו הית' ישינה עם שאר נשים והכל ידעו מזה ה"ל כמום שבגלוי ועיין בתשו' הרשב"ץ שהעתיק הב"י בסי' ל"ט (וע"ש בסי' הנ"ל בחלקת מחוקק ס"ק ה'):
יב
שהיא מצורע'. לאו דוקא מהנהו ארבע מראו' נגעים דכתיבי בקרא אלא ה"ה שחין וכיוצא בזה מה שהעולם מחזיקין למום ולא הוי מום עובר ואפשר שכל שהיתה מצורעת אף שנתרפא' קודם אירוסין הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורע' ודמי למה שאמרו לא ישא אשה ממשפח' מצורעים וכשהיתה צרע' בגופה אפשר דיש לחוש אפי' לפעם א' וה"ה שהית' נכפה פעם א' בילדות' יש לחוש שמא תחזור ותהיה נכפה תחתיו וצריך להתיישב בדבר למעשה אם פטור בלא קנס כשמברר על משודכת שלו שהיה לה בילדות' חסרון הנ"ל:
יג
כגון אצבע יתיר' וכו'. אף על פי שהיא בבית הבעל מאחר שמום זה בודאי הביאה עמה מבית אביה וחזקה שאין אדם מתפייס במומין ע"כ האב צריך להביא ראי' שהגיד לו המום או שחזק' שידע ממום זה כגון שיש מרחץ בעיר או שהיא ממקום זה שאין הנשים מתחבאות רק הולכו' בשוק וידיהם גלויו' וכיוצא בזה:
יד
על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה. דמאחר דכאן נמצאו בבית הבעל כאן היו ועליו להביא ראיה שמקחו מקח טעות ולא די לו שיביא ראיה שבבית אביה היו לחזור הדין הראשון שעל האב אח"כ להביא ראי' שידע הבעל ונתרצה כמו שיתבאר בסעי' שאח"ז ועיין בגמרא הטעם דחדא חזקה במקום תרתי לא אמרי':
טו
דאם האב טוען ודאי. כלו' הא דאמרי' שאם נמצאו בבית אביה על האב להביא ראיה הטעם משום שהאב טוען שמא לאחר אירוסין נולדו ועליו להביא ראיה ואף שהבת טוענת ברי לא מהני ברי דידה מאחר שכתובתה לאביה וכשנכנסה לרשות הבעל אז כתובתה לעצמה ואז מהני טענת ברי דידה וכתובתה ביד' וצריך הבעל להביא ראיה אבל אם האב טוען ברי אף שהיא ברשו' אביה הבעל צריך להביא ראי' וכן אם הבת בוגרת שכתובתה לעצמה אף שהיא עדיין בבית אביה מהני ברי דידה ועל הבעל להביא ראיה ועיין ברא"ש פ' המדיר שכתב דאין נ"מ בין רבא לרב אשי והארכתי בזה בביאורי להר"ש:
טז
דאם הגיע זמן ליכנס. קשה דהא בגמרא פ' אעפ"י דף נ"ז ע"א וע"ב תנן במשנה ראשונה כשהגיע הזמן אוכלת בתרומ' זו במשנה ראשונה ב"ד שלאחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ומפרש בגמרא הטעם משום סמפון (פי' שמא תמצא בה מום ונמצא קידושי טעו' ובטלים ונמצא שאכלה זרה תרומה) ואסיקנא דבדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיו לא שמה בדיקה ואכתי חיישינן לסימפון ויהיה מקח טעו' ואינה בדיק' עד שמתייחד עמה הוא עצמו ובדקה וא"כ איך פסק כאן כמשנה ראשונה דבהגיע זמן הוי כנכנס' לחופה ואף דיש לחלק בין תרומה לכתובה דהתם חיישינן שמא יביא הבעל ראיה שבודאי היה מקחו טעו' וא"כ תהיה זרה למפרע אבל בכתובה לא אמרי' רק מאחר שהיא ברשותו לענין מזונו' ומסתמא בדקה ע"י קרוביו ע"כ עליו להביא ראיה מ"מ קשה מנ"ל חילוק זה ובלשון ר' ירוחם מוצא מקור דין זה ראיתי ואינו תולה בהגעת זמן רק משמעו' לשונו שהכל תלוי ברשו' ובמקום וע"כ כתב היתה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל וכו' אין חילוק בין נכנסה לחופה ללא נכנסה דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראי' כלומר והכל תלוי באיזה רשות נמצאו המומין וע"כ כתב והתוס' כתבו שאין תלוי במקום רק הכל תלוי בנכנסה לחופה כי אין רשות המקום גורם אבל שיהיה הדבר תלוי בהגעת זמן הנשואין לא מצאתי בדבריו ומשנה שלימה שנינו פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה או עד שתכנס לרשות הבעל לשם נשואין דהיינו כשמסרוה לשלוחי הבעל ע"ש ועיין בהרא"ש פרק המדיר מה שנחלק על הרמ"ה דכתב דרבא ורב אשי פליגי:
יז
ושהה כמה ימים. בכסף משנה כתב דלרבות' נקט שהה כמה ימים דפשיט' אם בא מיד אחר שבעל אין שומעין לו דמיד ששתה בכוס ודאי בדק ומחל אלא אפי' שהה כמה ימים דמוכח מילת' דלא הכיר בה עד עכשיו דמלא בא מיד אחר שבעל:
יח
שהה עמה ל' יום. תמיה לי דפליגי רבי מאיר ור' יוסי בירושל' (הוב' פלוגתתם בב"י סי' ס"ח סק"י) ס"ל לר"מ טענת בתולי' עד שלשים יום דעד שלשים יום מוקים אינש אנפשיה ר"י ס"ל בנסתרה מיד ובלא נסתרה אפי' לאחר ל' יום ולא ס"ל הך סבר' דמוקים איניש אנפשיה ופסקו כל הפוסקים כר"י והוא פסק כר"מ הפך כל הפוסקים וכן סתם לעיל ס"ס ס"ח הרב ב"י כר"י וגם הרב מהרי"ק בעצמו כ' דקי"ל כר"י מחבירו ואף על גב דר' יוחנן מוקי ביבמות דף קי"ב סתם מתני' כר"מ וא"כ מסתמ' הלכת' כוותיה מ"מ רבא דהוא בתראה מוקי ליה אפי' כר' יוסי וכו' עכ"ל מהרי"ק:
יט
שנודע לו שאשתו נכפית. כלו' ואינו יכול לברר שקודם שנתארסה היתה נכפית וא"כ אין יכול להוציאה בלא כתובה כי נסתחפה שדהו וגם היא אינה יכולה לברר שידע ומחיל דאל"כ אין יכולת בידו להוציאה בע"כ מאחר דסבר וקבל וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב משמע דנכפית סכנה הוא וגרע ממוכה שחין דלא מהני תנאה:
כ
ואם תמאן לקבל גט וכו'. ע' בגוף התשובה של הרא"ש כלל מ"ב (הוב' קצתה לעיל בחלקת מחוקק בסי' ע"ז סק"ג) שפסק וכתב שכשם שבאיש כופין כך באשה כופין לקבל גט ואת"ל שרבינו גרשון השוה מדותיו ששום אדם לא יגרש אשה בע"כ אפי' נכפית מ"מ אם תמאן לקבל גט ברצון ימנע ממנה שאר כסות ועונה משמע דלא בריר' ליה להרא"ש שיגרש אותה בע"כ ושתהיה מותרת לשוק בגט זה דהא כתב דרך את"ל שר"ג השוה מדותיו וכו' ועוד דאין זה פשוט שנכפה הוי מום באיש לכופו לגרש (כדעת הרא"ש כאן ולקמן סי' קנ"ד סעיף ה' הביאו גם דעת החולקין דס"ל דלא הוי מום ולא הכריע בין שני הדעות) ולקמן ס' קנ"ד יתבאר עוד דכפיה דאיש במאי הוי אי בשוטים או בשאר דברי' ולמי כופין ולמי אין כופין:
כא
באיש היו כופין לגרש וכו' האשה עדיפ' מאיש. כבר כתבתי לפי זה דלאו למעשה כ"כ הרא"ש שיכופו אותה לקבל גט רק למנוע ממנה שאר כסות ועונה וגם באיש שיכפוהו לגרש כשהוא נכפה אין זה מוכרח וכמ"ש לקמן סי' קנ"ד ושני דעות וע' לעיל סי' ע"ז סק"ג כתבתי דבב"ח הביא תשוב' הרב מזרחי דבכל אשה שבעלה רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל דיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה רק תקנות ר"ג היתה שלא יגרש בע"כ כדי ליש' אחרת וכל זמן שאינה מקבלת גט ברצון אסור לו לישא אשה על אשתו וכבר כתבתי שם שאין דבריו ברורים ולא משמע כן מתשובת הרא"ש שהביא כאן ועיין בתשובת הרב מהר"מ מלובלין סי' א':
כב
אבל משום שאר מומין אין יכול לגרשה וכו'. וצריך לקיים לה שאר כסות כשאר נשים רק עונה פטור שהוא צערה דגופה ואין כופין אותו להוליד בני שנואה ובפרט כשנותן אמתלא לדבריו ומ"מ אין יכולת בידה להוציא ממנו הנדוניא כל זמן שהיא מעכבת הגט דאין לה לתפוס החבל בתרי ראשין או תתקבל גט או לא תתבע הכתובה והנדוניא והוא מחוייב לעשות לה כמשפט הבנות לבד עונה א"צ לקיים:
כג
ורוצה לגרשה ולתת כתובתה. אבל אם אין ידו משגת ליתן כתובת' אפשר דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש שכתב כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי נמצ' פריעת כתובה הוי כשאר חוב משמע הא כל שאין הדין נותן לגרשה אין יכול לגרשה כשאין לו הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף רנ"ד וכבר כתבתי מזה סי' ק' ס"ק כ"ז ועיין בתשובת הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דמי שרוצה לגרש אשתו יכול לגרש ואחר הגירושין תתבע כתובה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קי״ז
א
סעיף א' הנושא אשה ובדקה עצמה ונבעלה וכו' נ"ב עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא זיין דצ"ד בתשובתי ל"ק קראקא קנה מקומה ה"ל קדושין סי' נו"ן מ"ש שם בדרך אגב בענין זה ע"ש ודוק וע' בב"ש מה דנסתפק בבתולה אם רואה מ"ת אם יש לה כתובה וכו' וע' מ"ש בזה בחיבורי על יו"ד ה"ל אבילות סי' שמ"ה והוא במהדורא וא"ו סי' כ"ו מ"ש שם בדין אם מתה אם יורשה על דברי הב"ש הנ"ל ע"ש ודוק:
ב
סעיף ח' היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין נ"ב עי' בב"ש ס"ק ט"ו מ"ש ויש לדמות וכו' ונראה דמוכח כן בלא קושייתו מהרא"ש דהנה שם הביא דעת הרמ"ה שיש חילוק בין רבא לרב אשי בבוגרת דלרבא עליה להביא ראי' ולרב אשי על הבעל להביא ראי' וכ' הרא"ש דאין חילוק בין רבא לרב אשי בבוגרת דגם רבא מודה דבבוגרת על הבעל להביא ראי' וע"כ לא הביא הרי"ף פלוגתתן דאין נ"מ בזה ע"ש ולכאורה קשה להרא"ש דעדיין יש נ"מ ביניהם בבוגרת דלרבא די במה שהבעל מביא ראי' שהי' בה מומין בעודה נערה ואז אמרי' כאן נמצא וכו' כמ"ש הב"ש גופא ולרב אשי דלא ס"ל כאן נמצא וכו' רק חזקת הגוף אז צריך הבעל להביא ראי' דוקא שהי' קודם אירוסין אבל בעודה נערה לא מהני דאכתי מוקמי' לה אחזקת הגוף כיון דהכתובה שייך לה וא"כ יש נ"מ בבוגרת ביניהם א"ו דגם לרב אשי א"צ להביא ראי' רק שהי' בעודה נערה ואז בשעה שנולד הספק הי' ברשות האב תו לא מוקמי' לה אחזקת הגוף אף שעתה הכתובה שייך לה ולפי"ז ה"ה נמי בנכנסה לרשות הבעל די שיביא ראי' שהי' בה בעודה ברשות האב ולא מוקמי' לה אחזקת הגוף תו כמו שכ' הב"ש ז"ל אך לפי"ז קשה על הרא"ש דהא לפי"ז יש נ"מ להיפוך בין רבא לרב אשי במומין שיכול לבדוק דלרבא צריך ראי' שהי' קודם אירוסין אבל אין די במה שהי' ברשות האב דהא יש חדא במקום תרתי וכו' ולרב אשי גם בזה א"צ רק שיביא ראי' שהי' ברשות האב ולא מוקמי' לה תו אחזקת הגוף ויש נ"מ טובא וקשה ממ"נ על הרא"ש ז"ל ולא ידעתי למה הוצרך הב"ש להקשות על סברא זו מהש"ס דנשאר קושית אביי הא בלא זה א"א כלל לתרץ בזה דברי הרא"ש דהא לפי"ז יש נ"מ להיפוך וע"כ מוכח מהרא"ש דלא ס"ל כן וצ"ע ודוק:
ג
סעיף י' בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו' נ"ב נסתפקתי אם אין כאן עדים שנבעלה ונסתרה עמו והוא מודה שבעל אותה ואומר שלא בדק אותה עד השתא אם נאמן במיגו שהי' אומר שלא בעל אותה כלל והי' נאמן אם לא שהה שלשים יום כמ"ש הרב בהגה"ה אי לא מהימן וכו' ולכאורה הי' נראה שנאמן דנהי דיש חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו מ"מ הא קיי"ל בסימן ע"ח דמיגו במקום חזקה אמרי' ובפרט דהכא יש עוד חזקה שמסייע למיגו דחזקה אין אדם מתפייס במומין ועוד נראה דאפי' מודה שבדקה מתחלה וידע מהמומין רק שלא מחל אף ששהא עד השתא נמי נאמן במיגו שלא בעל אותה כלל בלא שהא שלשים יום ודומה למה שמביא הש"ך בחו"מ סימן רכ"ז בשם הגהות אשר"י בשהא כדי שיראה לתגר או לקרובו שהיכא שעדיין המעות ביד הלוקח נאמן במיגו שיכול לומר נתתי יכול לומר לא נתרצתי וכו' ע"ש והנה מדכתב יכול לומר לא נתרציתי ולא כתב יכול לומר לא ידעתי משמע שאפי' מודה שידע כבר שנתרצה ומ"מ לא מחל אף שלא תבע עד השתא והנה נשמע דבכש"כ דבממון אדם מוחל טפי ואעפי"כ נאמן לומר שידע מתחילה ואעפי"כ לא נתרצה מכש"כ במומין שחזקה אין אדם מתפייס במומין שיהי' נאמן לומר אף שידע שהי' בה לא נתרצה עד הנה במיגו שלא בעל אותה כלל ולזה אין שום חזקה הסותרת לזה כך הי' נראה לכאורה אך מדברי הרב המגיד שכ' דהמתניתין מיירי להרמב"ם כגון שלא בעל אותה כלל ולא כ' דהמשנה מיירי שבעל אותה רק שאין עדים לזה ואין כאן עדיין למ"ד יום ואז נאמן שלא ידע או שלא מחל במיגו שלא בעל אותה משמע דאינו נאמן במיגו והנה במה שאינו נאמן שלא בדק אותה י"ל דאף שאומרין מיגו במקום חזקה בסימן ע"ח מ"מ אין כל החזקות שווין כמ"ש הש"ך בסימן פ"ב ואפשר דחזקה זו דמי לאומרת לא נבעלתי לאחר שלשים יום וכו' אך במה שאין נאמן שיודע מהמומין ומ"מ לא מחל המומין צ"ע דמ"ש מסימן רכ"ז הנ"ל דנאמן ולזה אין כאן חזקה הסותרת וגם במה שאין נאמן שלא בדק אותה ג"כ קשה מנ"ל להרב המגיד דין זה ומלשון הרמב"ם משמע שכ' בא עליה ולא כתב אמר שבא עליה משמע דוקא דידוע שבא עליה כגון שנסתרה עמו בעדים או ששהא למ"ד יום וכו' אבל באין עדים י"ל שנאמן במיגו שלא בדק אותה או שבדק אותה ולא מחל וצ"ע בזה ודוק:
ד
סעיף יא מי שנודע לו שאשתו נכפת וכו' נ"ב עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא ד' סימן ס"ה שם העליתי דזה מיירי דוקא באם הי' רק ב' פעמים כן אבל אם הי' ג"פ כן א"י לגרשה אף מדעתה דהוי כעתים חלימה עתים שוטה ע"ש ולפי דברי הג"פ סימן קי"ט מוכח דמיירי בג"פ רק שלא הי' ביום אחד ולדברי הטו"ז בסימן קי"ט י"ל דמיירי שלא היו לזמנים מיוחדים אבל כבר כתבתי וחלקתי שם על דבריהם ז"ל ולפמ"ש בתשו' שם באותו מהדורא בסימן קי"ט ל"ק מחשציסק דחז"ל לא תקנו רק לגרשה בע"כ אבל מדעתה אם אומרת כן דלא ניחא לה בתקנתא דרבנן יכולה למחול א"כ מרצונה יכול לגרשה אף שהי' ג"פ אך מ"ש כאן בע"כ ודאי מיירי רק בשני פעמים אבל בג"פ אין יכול לגרשה בע"כ ודוק כי ז"ב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
ומבעילה ראשונה עבה"ט מ"ש ואם ראתה ג"פ ולא הי' קשה לה כו' ויש לספק כו' ועיין בס' בית מאיר מ"ש בזה:
ב
דשרי בכה"ג עבה"ט שכ' ל"ד בכה"ג אלא אפילו יכולה להיות בביתו כו' ובב"ש כתב בזה דלא קשה ממה דמבואר בש"ס אחר קינוי וסתירה מוסרים לו שני ת"ח שמא יבא עלי' בדרך דאפשר שם אכתי ספק הוא אם זנתה ואינה מאיס' לו כל כך. ועיין בס' ב"מ שכ' עליו האמת שכן ההכרח לדחוק לשיטת ר"י שבתשו' הרשב"א והוא בתוס' זבחים דף ב' ד"ה סתמא אמנם לע"ד ל"מ הכי דעת הרמב"ם פכ"ד מה"א הי"ח כו' וכן מורה פשטות סוגיא דיבמות כ"ד ע"ב כו' ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תשמ"ו שאוסר ג"כ וכתב שם על דברי התוס' דריש זבחים דאין לסמוך על הוראה זו ואפילו ע"י עדים הוא חוכך להחמיר רק דיוציא בגט ע"ש. ומ"ש בשם שבו"י א' שגירש אשתו מצורעת כו' עיין בהגהת מל"מ פכ"א מהא"ב דין כ"ז שהביא דברי הרב שבו"י אלו דהעלה להחמיר דכל שנתגרשה לא פליג רבנן והביא ראי' מדתניא באבל רבתי בש"א המגרש אשתו לא תדור במבוי כו' והוא ז"ל כתב עליו וראי' זו איני מכיר כו' ע"ש:
ג
מי שנודע לו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ק"ד שכ' על דבר אשה אחת שנשאת לאיש ולפי דברי האיש זה שנה שהוא עמה היא חולנית ועסקה ברפואות ולא הועיל והוא האיש אומר שהוא מבין חולשתה שנתקלקל מוחה שהוא שופט בשכלו שאין לה רפואות תעלה ומדמה אותה לנכפית ורוצה לגרשה בע"כ ואף שאין בידו לסלק כתובתה תשאר הכתובה חיוב עליו. הנה רמות רוחא יתירתא חזינא בי' כו' ומי יסמוך על הבנתו שהוא אומר שהבין חולי' ואולי הוא שוטה כו' ומה בכך שמוחה כואב לה ואינה יכולה לילך בשוק רק בבית וכי בשביל זה אינה ראוי' לתשמיש ואם אין בכחה לסבול תשמיש כעונת הטייל בכל יום ראויה היא לעתים בכל שבוע או בכל חודש בשביל זה שימעט עונתו לא יוכל לגרש ע"כ ומה ענין זו לנכפית ששם יש סכנה לשמש עמה ולכן דברי הבעל הוא דברי שטות ומחוייב הוא להטפל באשתו בכל צרכיה כו' ע"ש:
ד
כשתשיג ידו. עיין בתשו' נו"ב תניינא שם שכ' דמתשו' הרא"ש כלל מ"ב בסוף הפסק בשם גאון א' למדנו מדבריו שאם אין בידו די כתובתה והוא נשאר חייב לה המותר מחוייב לישבע שתיכף אשר תשיג ידו שיתן לה ומחוייב לכלול בשבועתו שכל מה שתשיג ידו וכל מה שירויח שלא יאכיל ממנו לאשתו אשר יקח ולא לבניו ולא ילבש אותם ולא יטפל בהם רק יפרע הכל לאשתו הגרושה חוץ מזון שלשים יום לעצמו וכסות י"ב חודש לעצמו ככל חומר שבועה המבואר בח"מ סימן נ"ט ס"א ואח"כ יכול לגרשה ע"י כפיה שתקבל הגט ע"ש:
ה
ואם תמאן לקבל גט עח"מ סק"כ וכ"א וב"ש ס"ק כ"ב והעולה מדבריהם ששמה מחולקים מהיפך אל ההיפך דלדעת הח"מ לא ברירא לי' להרא"ש בסוף דבריו שיכופו אותה במום כפי' רק למנוע ממנה שכ"ו. ודעת הב"ש הוא שכופין אותה בכל מיני כפיה אפילו בשוטין וגם החליט שיכול לזרוק לה גט בעל כרחה ועשה זה בתורת ק"ו שאם יכול לכופה בשוטין ק"ו לזרוק לה גט. ועיין בתשו' נו"ב תניינ' שם שכ' דהח"מ והב"ש וגם בתשו' מהר"ם לובלין סי' א' במח"כ שגו בפירוש דברי הרא"ש ולכן שגו ג"כ בדין היוצא מדבריו ולא כיוונו ההלכה והיינו לפי שהורשה להם בדברי הרא"ש דמתחלה פלפל שר"ג לא תיקן במקום שכופין האיש להוצי' שלא יגרשנה בע"כ וע"ז כתב ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ. א"כ משמע שגם בזו היתה תקנת ר"ג ומשמע דגם בזו לא יגרש בע"כ אף שבאיש כופין להוציא וא"כ איך שוב כתב במקום שהאיש כופין אף האשה כופין אותה לקבל גט ודבריו סותרים זא"ז ולכן פירשו הח"מ והב"ש כל א' לפי דרכו אך באמת אין כאן סתירה והמה אמורים על הסדר דהיה ענין בעל כרחה של האשה נכלל בו ב' ענינים. הא' כמו על כרחו של האיש במקום שכופין אותו דהוא עד שיאמר רוצה אני והב' ע"כ ממש בלי רצונה כלל כמו שהי' בזמן התלמוד. ופלפל הרא"ש מתחילה דבכה"ג לא תיקן ר"ג כלום וממילא נשאר בה דין הש"ס וזורק לה גט בע"כ ממש בלי רצונה כלל. ואח"כ אמר ואף את"ל שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ דהיינו בע"כ לגמרי אבל עכ"פ במקום שכופין אותו להוציא כופין אותה לקבל גט דהיינו שכופין אותה שתאמר רוצה אני לקבל הגט. ולפי שיש הפרש בין הגירושין בעל כרחה ובין הכפי' לקבל הגט שלגרש בעל כרחה לא משכחת צד מונע שהרי יכול לזרוק וכיוצ' בזה ולא שייך בזה אם תמאן אבל בצד השני שכ' הרא"ש. שאת"ל שהגאון השוה מדותיו ואף שכופין אותה אם במילי ואם בשוטין מ"מ משכחת לפעמים באשה סרבנית ועקשנית ותסבול כל הכפיות ולא תאמר רוצה אני ומשכחת בזה שתמאן ועל זה סיים הרא"ש ואני תמאן לקבל שלא יועיל כל הכפיות ימנע ממנה שכ"ו. זהו הפי' הנכון בדברי הרא"ש. ומעתה הדין היוצא מדבריו לזרוק לה גט לא החליט הרא"ש אבל לכופה כשם שכופין את האיש במה שמבואר במשנה שכופין האיש כופין גם האשה אם בשוטין אם בשאר כפי' לכל מר כדאית לי' דהיינו שכופין אותה שתקבל הגט מרצונה. ודלא כח"מ דלדידי' אין כופין כלל רק במניעת שכ"ו אלא כופין בשאר כפי' ואם היא עקשנית וסובלת כל הכפי' ואינה רוצה לקבל אז אין ברירה רק למנוע שכ"ו. ודלא כב"ש שכ' שכופין אותה וק"ו שזורקין לה גט. האי ק"ו פריכ' הוא רק כופין לא זורקין. ובזה פי' גם דברי הב"י בהעתקתי דברי הרא"ש ע"ש עכת"ד והמה נכונים מאד. וע' בתשו' בשמים ראש סי' קס"ח ובהגהת כסא דהרסנא שם:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
סי' קי"ז ס"א הרי זו אסורה. נ"ב וכן ביש לה מכות ופצעים שא"י לטבול תשב"ץ ח"א סי' מ"ו:
ב
ס"ח הגה על הבעל לה"ר. נ"ב אבל בנכנסה לרשות הבעל אף אם האב טוען שמא על הבעל לה"ר כך מבואר במאור ובר"ן אבל בשיטה מקובצת הובא בשם רמב"ן ורשב"א דבסיפא בעי' דוקא שיטעון האב ברי ואינו דומה לההיא דחוה"מ סי' רכ"ד דהכא שאני דאשה אינה נקראת כ"כ ממון הבעל:
ג
ב"ש אות כ"ב ומכ"ש דיכול לזרוק. נ"ב בכסא דהרסנא סימן קס"ח דחה זה די"ל דהתקנה הי' בכ"ע דא"י לגרשה בע"כ אבל לכופה בשוטי' עד שתאמר רוצה אני עדיף דלא מקרי בע"כ וכמו באיש דאינו מגרש בע"כ אבל כופי' אותו עד שיאמר רוצה אני:
ד
בא"ד וח"מ ל"ד מ"ש כאן. נ"ב בתשובת הרא"ש שנקרא בשמים ראש סי' קס"ח מבואר להדיא כהח"מ דלא פסיקא ליה להרא"ש לזרוק לה גט בע"כ אבל מעשי' אותה עד שתאמר רוצה אני:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ז
א
דיני מומין כתב הש"ע כאן מה שכתב הטור בסי' ל"ט ושם נתבארו הדינים בס"ד:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5