שולחן ערוך, אבן העזר צ״ג: דין מזונות האלמנה ובו לב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

דין מזונות האלמנה ובו לב סעיפים:
הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה: הגה וה"ה מה שקיבל בנדוניא וע"ל סי' ס"ו סעיף י"א כתב לה מתנות הם נגבות מחיים מיהו אם דרך המקום לכתוב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים הולכין אחר המנהג (במישרים בשם גאון ודלא כרשב"א) ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קודם שנשאת כפי רצונו (ועיין בח"ה סי' צ"ז סעיף כ"ד):

ב

האשה שהיו לה ספק גירושין ומת בעלה אינה ניזונית מנכסיו שאין מוציאין מיד היורש מספק אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים:

ג

אלמנה ניזונית מנכסי יורשין כ"ז אלמנותה אפי' אם לא נכתב בכתובה ואפי' אם צוה בשעת מיתה אל תיזון אלמנותי מנכסי אין שומעין לו ואין היורשים יכולין לפרוע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות אלא היא ניזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה אא"כ התנו כן בפירוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו או שהיה מנהג המקום כן (ויכולין ב"ד לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (ב"י וריב"ש סי' ק"ז):

ד

המניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים וי"א דבין שהנכסים מרובין בין שהם מועטים אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל היא תיזון מהם אפילו אחר מיתת הבת אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגור הבת אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה: הגה ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין ב"ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (ב"י בשם המ"מ שכ"כ בשם הרמב"ן):

ה

אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות ואפי' לא פרעוה (אבל תבעה שלא בב"ד לא הפסידה) (טור) וי"א שאפי' תבעה בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרמוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתך או כיוצא בזה לא הפסידה מזונותיה: הגה הנשבעת על כתובתה לפני ב"ד לא הפסידה מזונות דשבועתה לא הוי כתביעה (הגהות אלפסי סוף פרק נערה):

ו

שכיב מרע שציוה שתהא אלמנתו ניזונת מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה יש מי שאומר שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתובתה בבית דין ולא בשאר דרכים המפסידין מזונותיה וגם אין מעשה ידיה ליתומים:

ז

תבעוה לינשא אפילו נתפייסה לא הפסידה מזונותיה וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה לא הפסידה מזונותיה אבל אם נתארסה הפסידה מזונותיה וי"א דמיד שעשתה שידוך הפסידה מזונותיה (ב"י):

ח

מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה אפותיקי לאחר בין שעשתה דברים אלו בפני ב"ד מומחין בין בפני ג' נאמנים בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות מהיורשים:

ט

מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה שאחר מותו אבל בחייו יש לה מזונות ויש מי שאומר שאף בחייו הפסידה מזונות (וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה) (הר"ן פרק נערה בשי"א וכ"כ הב"י):

י

בד"א כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה עיקר ותוספת אבל אם שיירה מקצת נזונת אפי' לא שיירה אלא התוספות או מקצתו ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה מה ששיירה ויפטרו ממזונותיה וכל המוכרת או מוחלת סתם מכרה ומחלה התוספת עם העיקר:

יא

תבעה נדונייתא ונפרעה ממנה לא הפסידה מזונות כיון ששיירה עיקר או תוספת או מקצת:

יב

תבעה עיקר ותוספת בלבד אפי' נדונייתא ק' מנה הפסידה מזונות: הגה וכן אם תבעה כתובתה סתם אבדה מזונותיה ולא אמרי' דלא תבעה התוספת (טור):

יג

יש מי שכתב שאם אין בפירות נכסי המת כדי מזונותיה אין לה מזונות אלא עד כדי כתיבתה וחלקו עליו דלעולם היא נזונת והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתובתה ואז נוטלתן בכתובתה:

יד

אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה ג' שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות משנים שעברו ואם שהתה פחות מזה אפי' יום אחד לא ויתרה ואם היה בידה משכון בתוך אותן שנים או שלותה לא ויתרה:

טו

אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול משנשאת עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה:

טז

מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהי' נזונית ממנו אם אמר יהא קרקע פלוני למזונותיך הרי ריבה לה מזונות ואם היה שכרו פחות ממזונות הראוים לה נוטלת השאר משאר נכסים ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל אבל אם אמר לה יהא קרקע פלוני במזונות ושתקה אין לה אלא פירות אותו קרקע בלבד:

יז

אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה נוטלת כתובה אבל אם אמרה גרשני בעלי אינה נאמנת ונזונת מנכסיו עד כדי כתובתה:

יח

אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותה ויש חולקין:

יט

אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעת וי"ח (והסברא ראשונה עיקר):

כ

אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעות בני חורין ולא מהמשועבדים לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו אלא אפי' מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהן אין מוציאין למזון האשה והבנות ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונת ממנה (אם אין כאן בני חורין) (ריב"ש סי' ק"ז) הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא (ר"ן ריש המדיר) ואינה ניזונית ממטלטלין אפי' בני חורין ומיהו אם תפסה ממטלטלין אפי' אחר מיתה לא מפקינן מינה ועכשיו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין הרי היא ניזונית ממטלטלין אפי' לא תפסה (מיהו אם נתן המטלטלין לאחרים אפילו במתנת שכיב מרע י"א דאינה ניזונת מהן) (מרדכי פרק נערה בשם י"א):

כא

הניח מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר יהיו המטלטלין מונחים בב"ד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות ואפי' התנה עליו בפירוש שתזון מהמטלטלין אינה מעכבת אבל הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות והיא ניזונית מדמי הקרקע שבידם ויש מי שחולק ואומר שאינה ניזונית מאותם הדמים: הגה הקנה לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים ודוקא שפירש בהדיא מזונות שלאחר מיתה אבל בלא"ה אע"ג שכתב לה בכתובתה מזונות וקנו מידו לא נתכוין על מזונות רק מחייו (כך משמע מהמ"מ פי"ח דאישות וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א):

כב

הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו נזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות:

כג

אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עליה והיא נזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות ויקחו היורשים את השאר: הגה י"א דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסימטא אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה ניזונית בשם רש"י) ויש חולקין (כך משמע מדברי הריב"ש סימן שס"ד) ולכ"ע בעינן תפיסה גמורה דהיינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין ודוקא שתפסה בעצמה אבל ע"י שליח לא מהני תפיסתה (בריב"ש סי' שס"ד וסי' ק"ז):

כד

אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת דהיינו כדי מזון שלשים יום ואחר שכלה מה שתפסה תבא לתבוע מזונות משביעין אותה לדברי הכל:

כה

אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות וכן יש לה למכור למזונות שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים בלא הכרזה וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים ויש חולקין בזו:

כו

לא הצריכוה ב"ד הדיוטות אלא למכור אבל למשכון אינה צריכה:

כז

אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אפי' הוא שוה בשוה אינו כלום אפי' הכריזה ואם נתייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים ואפילו לא נתייקר אם ירצו יבטלו המקח:

כח

ואם היו ב"ד הדיוטות שם מקחה קיים וי"א שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם ב"ד מומחין:

כט

אלמנה שמכרה האחריות על היתומים ואעפ"כ כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם:

ל

כמה מוכרים למזונות כדי לזון מהם ו' חדשים ולא יותר והמעות ישארו ביד הלוקח שלא יתנם לה הכל מיד אלא כדי מזון ל' יום וכן מל' יום לל' יום וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים וכן מוכרת והולכת לעולם עד שישאר מהנכסים כדי כתובתה גובה כתובתה מהשאר והולכת לה: הגה י"א הא דמוכרת לו' חדשים היינו דוקא קרקע אבל בזמן הזה דניזונת ממטלטלין אין למכור אלא חפץ אחד (טור בשם בעל העיטור):

לא

אם אין מוצאים ליקח כדי מזונות של ו' חדשים מוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות:

לב

כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות מל' יום וכן לאשת איש כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בב"ד בכל יום:

א

הבעל. כתב בד"מ אפילו אם אסורה להנשא גובה הכתובה וכ"כ הרשב"א סי' תש"ה. ועיין במרדכי אפילו טבע במים שאל"ס גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג. והראב"ד ס"ל בטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה דהא א"י לנו אם תהי' מותרת אבל היכ' דידוע שתהי' מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר. ועיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"א ע"ב:

ב

בנדוני'. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכול' להחזיק למזונות ע' בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו כ' מהר"י הלוי סי' י"ז אם אנו רואים כוונת הבעל לאכול לה כל הממון ואח"כ לקום וללכת חוץ מהעיר כדי שתצטרך על כרחה להתרצות ממנו בגט בלבד. נתנה כתובה לגבות מחיים ע"ש. התנה הבעל שתגבה כתובתה מחיים עיין כנה"ג דף קי"ב ע"א ס"ד. אשת משומד מנהג הוא להגבות כתובתה מיד אפילו בלא שבועה אגרת הרמב"ם סי' כ' וש"ג פרק המקבל. אשה שרוצה לתת לבתה סך כך. והבעל אינה רוצה והיא טוענת שיתן לה הסך והיא תכתוב בשטר כתובתה שקבלה סך ההוא מבעלה ובעלה אינו רוצה הדין עמו שלא נתנה כתובתה לגבות מחיים הרש"ך ח"ב סי' קס"ו. עיין בספר מקור ברוך סי' נ"ט ועיין כנה"ג. ל"מ שלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים אלא אפילו שואלת לבעלה שיעשה לה בטחון אינה יכולה להכריחו שיעשה לה בטחון הריב"ש סי' צ"א. אשה שנתעלם בעלה זה יו"ד שנים וקרוב לודאי שמת ואבדה כתובתה נרא' שיש ליתן הממון ביד בתו מטעם אפטרופס ומפרנס את אמה הר"ם מינץ סי' מ"א:

ג

משיאה. כלומר שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יוכל להתנו' עם הבעל לגרוע כתובת' וע' בריב"ש סי' ק"א:

ד

גמורין. ואם גירש גירושין גמורין ולא סילק הכתובה עד פרוטה אחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות עיין בהרי"ף פ"ק דב"מ. ובטור ובב"י. ועיין כנה"ג דף קי"ב ע"ב סעיף י"ב. ועיין סימן קי"ט סעיף ו' בהג"ה שהבי' תשובת הרא"ש שאפילו אין לו לשלם הכתובה יוכל לגרשה. ועיין מש"ש. ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים. וכן חלוצה אין לה מזונות ב"ש ע"ש:

ה

יורשים. היינו אם נשארו נכסים מנכסי אביהם אבל אין חייבים לזונה מנכסיהם הר"י אדרבי סימן ח'. ש"מ שחילק נכסיו לבניו וצוה פלוני יקח סך כך ויסתלק מן הירושה והשאר יהיה לבני האחר. בין שמה שהניח להאחר הוא יותר ממה שמגיע לו מחלק ירושתו בין שהוא פחות אעפ"י שהוא בלשון מתנה. האלמנה ניזונית מנכסי שניהם הר"ם מטראני ח"ב סימן קע"ו:

ו

כתובתה. ובגרושה הוא להיפוך כל זמן שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביעה פרישה ע"ש:

ז

תזון. היינו בשעת הנישואין התנו כן. ואם היא מוחלת אחר הנשואין מהני ג"כ אפילו בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת כתובתה ח"מ ב"ש:

ח

במקומן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה הואיל והיא אסורה להנשא מחמתו יש לה מזונות בע"כ. וה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן ולסלקה ולהפסיד לה מזונות ב"ש. אלמנה האומרת לב"ח איני רוצה ליטול כתובתי אלא אני רוצה ליזון אין בטענתה כלום. ואם תפסה האלמנה למזונותיה אין הב"ח מוציא ממנה הראנ"ח ח"א סימן י"ח. והרדב"ז כתב דלגבי בע"ח אין התפיסה מועלת ומוציאין מידה וכ"כ הרמ"ט ח"א סימן רצ"ה ועיין כנה"ג דף קי"א ע"ב:

ט

הפתחים. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת. שנדחה מפני האלמנה. ואין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ח"מ ב"ש:

י

מהם. ודוק' בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאין מהבעל למזונות אלמנה ב"ש ע"ש וכ"כ מהרי"ק בשורש י"ח. וכנה"ג כתב מדברי הטור נראה דאפילו בנצ"ב בעל יורש הוי ומוציאין ממנו ע"ש דף קי"א ע"ב סעיף כ"ו:

יא

בב"ד. היינו ב"ד מומחה. ש"ג והר"ן והרא"ה ס"ל בתובעת אפילו מקצתה הפסידה מזונות. ותוס' ורא"ש ורמב"ם כתבו דוק' כשתבעה כל הכתובה וכ"ה ממשמעות בהג"ה סעיף י"ב עיין ב"ש:

יב

פרעוה. היינו אם פרעוה אח"כ אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצים לשלם יש לה מזונות רש"ך סי' ר"ד ב"ש. צוה הבעל שמטלטלי הבית יהיה לפרעון כתובתה כל עוד שלא מכרה היא המטלטלין לא איבדה מזונותיה הרמ"ט ח"ב סי' קע"ז:

יג

מדוחק. דוק' בתבעה ולא נתפרעה אבל נתפרעה אפילו מתוך האונס אין לה מזונות הרש"ך ח"א סי' קט"ז:

יד

אותך. אבל אם תבעה כתובתה בשביל שהיתה יראה שילך היורש חוץ לעיר אבדה מזונותיה רשד"ם חא"ה סי' קפ"א. הר"א ששון סי' קצ"ד הרש"ך ח"א סי' קע"ז ע"ש שכתבו דאפילו ברמוה ג"כ לא אמרינן שלא אבדה מזונותיה אלא בתבעה לבד אבל בגבתה לכ"ע הפסידה מזונות ע"ש. וכנה"ג כתב עליהם ולבי מגמגם לחלוק עליהם ע"ש. אשה שתבעה כתובתה בב"ד וכשבאו לגבותה מצאו שכתובתה לא היתה ראויה להגבות בה אף דמגבין לה מנה מאתיים מתנאי ב"ד לא איבדה מזונותיה הרדב"ז ח"א סי' ע' ע"ש:

טו

אלמנותו וכו'. ריב"ש סי' ת"פ. ומשמע שם אם אמר בלשון מתנה אבל אם לא אמר בלשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ח"מ ועיין ב"ש:

טז

בב"ד. ה"ה אחר שפרעה לה כתובתה ג"כ אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות עיין בגוף התשובה. אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות ט"ז ב"ש:

יז

שידוך וכו'. דלא כב"ח ע"ש. אם נפל ספק בקדושין אעפ"י שהיא מקודשת מספק אם תפס' אין מוציאין מידה הר"ם אלשיך סי' ק"ד. הרב בצלאל סי' ה':

יח

נאמנים. ח"מ וב"ש חולקים דאפילו מכרה בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפילו בפני ע"א אבדה מזונותיה:

יט

מהיורשים. אבל בחיים יש לה מזונות ב"ש ע"ש:

כ

ניזונית. בתשובת מהרש"ך סי' ר"ד ור"ה האריך והעלה לענין הלכה. תבעה הכתובה כולה אפילו לא גבתה הפסידה מזונותיה. והיינו אם פרעוה אח"כ. אבל אם לא רצו היורשים אח"כ לשלם הכתובה. או שלא היה בידם ליתן אפי' היה בידם תשלום מקצתה יש לה מזונות. היה בידם ליתן עיקר ותוספת הפסידה מזונות. היה בידם ליתן עיקר כתובתה לבד היה ראוי לדון דהפסידה מזונותיה אלא דלא ברירא מילת' טובא. כך הוא אם תבעה הכתובה כולה. ואם תבעה מנה מאתיים והניחה התוספת או תבעה התוספת והניחה מנה מאתיים אינה מפסדת מזונות. אבל יכולין היורשים לסלקה בהשלם לה שאר הכתובה. ודוק' תבעה וגבתה אבל לא גבתה אין יכולין לסלקה. תבעה נדוניא וגבתה והניחה מנה מאתיים ותוספת אינה מפסדת מזונות. ואם רוצים היורשים לסלקה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים. תבעה מנה מאתיים ותוספת והניחה הנדוני' אינה ניזונית. וכנה"ג חולק בזה וכתב דאפי' תבעה כתובתה ותוספות ניזונית בשביל הנדוני' ויכולה האלמנה לומר קים לי כהפוסקים דנדוני' אינה בכלל כתובה. תבעה או מחלה או משכנה סתם אפילו הנדוני' בכלל. וכנה"ג חולק ג"כ בזה וכתב דהאלמנה היא מוחזקת לומר אין הנדוני' בכלל ע"ש דף קי"ג ע"א. ועיין ב"ש ס"ק כ' וכ"א. וכל זה איירי אם תבעה בב"ד אבל אם תבעה שלא בב"ד אפילו גבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל:

כא

שנים. כ"ה דעת הרמב"ם והרמ"ה. אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים רק בתרתי לריעות' עניה ופרוצה. וכתב ב"ש בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת. אלו הב' שנים או שלשה שנים. אם השנה מעוברת היא צריך להיות עם חודש העיבור ט"ז ב"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קמ"ט. והרש"ך ח"א סי' קל"ב:

כב

מזונות. אפילו נתנה אמתלאה וטעם למה לא תבעה מזונותיה כל הזמן הזה הרש"ך ח"א סי' ד':

כג

שנים. אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפי' אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ב"ש עיין בח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב מ"ש הש"ך שם:

כד

נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה. ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להבי' ראיה הג"א ב"ש:

כה

היסת. היינו לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים עיין ב"ש:

כו

לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנות הגאונים ה"ה אם יחד לה מטלטלין נמי הדין כן ח"מ ב"ש:

כז

ידה. היינו במקום שכותבים כתובה:

כח

מזונות. משמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה. אבל בטור משמע אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ולא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ש ועיין רלנ"ח סי' ק"ט וכנה"ג דף קי"א ע"ב:

כט

מקרקעות. עיין הרש"ך ח"ב סי' פ"ז ובמהרמ"ט ח"א סי' קי"ד ובהרשד"ם חא"ה סי' קמ"א ובהר"י אדרבי סי' רי"ט:

ל

ניזונית. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונות האשה ועיין בהרי"ף והרא"ש בפרק י"נ ועיין בח"מ סי' רנ"ב. ועיין ב"י שם אם נתן במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית מהם או לא ועיין ס"ס קי"א:

לא

חורין. כלומר אם ליכא אצל היורשים כלום. ואם נתן למקצת בניו מתנת ש"מ ולקצת בניו לא נתן אלא יורשים ניזוני' מן חלק ירושה ד"מ ב"ש:

לב

נכסיו הוי וכו'. ואם הקדיש בחליו עיין בח"מ סי' ר"נ:

לג

מטלטלין. עיין תשובת הריב"ש סי' ק"ז. ומהרמ"ט ח"ג סי' ק"ל ועיין ב"ש:

לד

לאחרים. דוק' לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונית. מיהו במרדכי ובתוס' פרק נ"ש דף מ"ט ע"ב משמע אפילו אם נתן לאחרים ניזונית מהם ע"ש:

לה

מזונות. זהו תקנות הגאונים דניזונית מן המטלטלין:

לו

מזונות. וה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים. עי"ן בח"מ סי' ק"ז בטור. וכנה"ג דף קי"ב ע"ב ס' נ"ה:

לז

שתזון וכו'. כתב הח"מ מאחר שתנאי ממון הוא וניזונין מן הדין עכשיו מן המטלטלין ולא מחמת התקנה א"כ אפילו מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים כמו בקרקע:

לח

מטלטלין. עיין בד"מ אם תפסה שטרות אי מהני ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב:

לט

מר"ה. הח"מ כתב דהיינו לדינא דגמר'. אבל לאחר תקנות הגאונים הרשות לתפוס אפילו מרשות היתומים. והב"ש כתב עליו דהא דמהני דוקא כשלא תפסה יותר כשיעור אבל אם תפסה יותר משיעור הראוי לה לא מהני תפיסה ברשות יורשים. וכתב עוד אפילו להפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היתומים מ"מ אם תפסה מעות מהני ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ג ע"ב סעיף נ"ב ונ"ג הפסק הלכה:

מ

מהני. מכתובת הריב"ש סי' ק"ז משמע דוקא כשיש שם ב"ח או מקבלי מתנה דהוי תופס במקום שחב לאחרים ולא מהני ע"י שליח. אבל אם אין שם אלא יורשים לא מיקרי חב לאחרים שיכולה לתפוס ע"י שליח. וכ"כ הרשד"ם קס"ד והרמ"ט ח"ג סי' ר"ב והר"ם אלשיך סי' ל"ז אבל מתשובת ב"י סי' ה' נראה דאפילו אין שם רק היורשים הוי נמי תופס במקום שחב לאחרים דהיינו ליורשים ולא מהני ע"י שליח וכ"כ הח"מ והב"ש:

מא

נאמנים. וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר. כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע עיין ב"ש:

מב

מומחין. משמע אם משום בב"ד מומחין א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה א"כ מוכח בכתובה שומא לא הדרא וכן פסק מהרש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרב רמ"א בתשובתו סי' ט' חולק עליו ע"ש ועיין ב"ח. ואם הניחה בעלה רשאית ושלטנית לכל מה שתעשה ואנש לא ימחה בידה אם מכרה לעצמה מכרה קיים כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש:

מג

היתומים. ואם לקחה לעצמה וטרפה ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה. ואם הב"ד מכרו בשבילה הוי כאלו מכרה היא ע"ש:

מד

יותר. עיין ב"ח וב"ש:

א

מבואר בכמה דוכתי שהכתוב' לא ניתנה ליגבות מחיים

ב

מסקנת הגמ' בכתובות דף ל"ז ע"ב וכפירש"י שם והתוספות פי' שם בע"א משום דמילת' דפשיטא היא

ג

מימרא דרבי זירא שם ובב"מ דף יב ע"ב

ד

משנ' כתובו' דף נב ע"ב וכאנשי ירושלים ואנשי הגליל דפשט שמואל הלכה כוותייהו שם טור בשם ר"ח והרי"ף והרא"ש וכן כ' הרמב"ם פי"ח מה"א

ה

הרמב"ם שם מהא דהאומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין

ו

וכן משמע מפשטא דמתני'

ז

לשון הרמב"ם ספי"ט ממימר' דר"א א"ר אסי ב"ב דק"מ ע"ב

ח

טור כדברי הירושלמי וכדעת התוס' שם וכ"כ אביו הרא"ש שם בפסקיו

ט

מהא דשלח רבין כו' שם ד' קל"ט ע"א

י

מימרא דר"י כו' כתובות דף נ"ד ע"א

יא

טור

יב

שם וכ"כ הרא"ש שם

יג

שם בפסקיו מעובד' בירושל' קמיה דר"א

יד

הריב"ש בתשו' סימן ת"פ

טו

מסקנת הגמ' שם בכתובות לית הלכה ככל הני שמעת' כו' וכדעת הרי"ף דאכולהו קאי וכ"כ הרמב"ם בפי"ח

טז

טור והרמב"ם שם וכמ"ש ה"ה דא"א נקראת ולא אלמנה ותנאי למזונות אינה אלא ימי משך אלמנותה

יז

בריית' וגמ' שם כתובות ד' נד ע"א

יח

כמימרא דרבין כו' משמיה דר"י שם הסכמת הפוסקים

יט

כפי' רש"י שם וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א

כ

הרמב"ם שם בפי"ז

כא

מסקנת הגמ' שם ד' ל"ז ע"ב

כב

ממ"ש נ"מ לתובעת ולמוכרת שם דף נ"ד ע"ב וכפירוש התוס' והרא"ש שם וכן כתב בתשו' להרמב"ן סמ"ח

כג

הרא"ש פרק י"א דכתובות

כד

הרמב"ן שם בפי' דברי הרי"ף וכן כתב הרמב"ם בפי"ח והטור

כה

ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח בשם המפרשים בשם הרשב"א

כו

כן דקדק הב"י מדבריו ושכ"נ מדברי הריטב"א משום דמזוני בתר עיקר כתיבה גריר

כז

טור בשם הרי"ף

כח

הרא"ש ורמב"ם בפי"ח וכל הפוסקים וכ' הראב"ד שנמצא כתוב שגם הרי"ף חזר בו בסוף ימיו

כט

פי' לאפוקי שא"י למכור אלו למזונו' ולגבות כתובתה מהמשועבדים

ל

ל' הרמב"ם ממימרא דר"י כו' ד' נ"ו ע"א וכל"ק שם וכן כתב הטור בשם הרמ"ה

לא

מימרא דרבא שם

לב

טור מהירוש' וכתבו הרא"ש והר"ן וה"ה

לג

ל' הרמב"ם מהא דפשט בגמ' דתני לוי כו'

לד

שם ע"ב כמ"ש ה"ה שהנכסים הם בחזקתה והרי הם באי' להוציא ממנה ונשבעת היסת כדין כופר בכל וכשנשאת הוא בהפך שאז הנכסים בחזקת היורשים והיא באה להוציא

לה

ג"ז שם מעובדא דקריב' דר"י כו' ומסקנת הגמרא משמיה דר"א שם דף נ"ד ע"ב

לו

ברייתא שם דק"ז ע"א

לז

הרמב"ם שם

לח

טור בשם אביו הרא"ש וכ"כ הרשב"א בתשו'

לט

שם בשם אביו הרא"ש ורשב"א בתשו' משמעו' פלוגת' דרב ושמואל כתובות שם ובשם ראב"ד ומורי הרמב"ן וכן כ' הר"ן

מ

הרמב"ם שם בפ' י"ט

מא

משנה גיטין דף מ"ח ע"ב

מב

מסקנת הגמ' כתובות דס"ט ע"א אהא דתלא ליה רב לר' ביני חיטי כו'

מג

הרי"ף אהא דאמרי' מיגרע גרע השתא בירוש' דאוריי' כו' ב"ב דף קל"ט ע"א והרמב"ם בפ"ט מה"א וכן כתב' הרא"ש סוף פ"ג דקידושין

מד

מימרא דרב הלכתא וכו' כתובות דף סט ע"ב

מה

מימרא דר' אלעזר ובריי' כתובו' דף צו ע"א וכן כתב הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפי"ח

מו

שם ושם וכן כתב הרא"ש

מז

ל' הרמב"ם שם והביאו הטור

מח

וכמ"ש ה"ה שם שהרי אפי' בקרקע שבדין הגמ' היא נזונית ממנו אם מכרו אינה מוציא' מיד הלקוחות אם כן במטלטלין שהיא מתקנת הגאונים אינו נראה שלא יוכלו למכור אפי' לכתחילה

מט

משנה גיטין דף מ"ח ע"ב

נ

טור לדעת רב האי

נא

שם לדעת אביו הרא"ש

נב

הרמב"ם שם מהירושלמי שם וכן הוא בתו'

נג

ג"ז שם מימרא דרבי אליעזר כתובות דצ"ו ע"א

נד

כפי' התו' שם בשם ריב"ן

נה

וכתלמידי רבי יונה שם בירושלמי

נו

(פי' דהיינו בביתה שהיתה דרה בה עם בעלה שלאחר מיתת הבעל הרי היא ברשות יורשין

נז

(פי' והיא ניזונות מתחת ידם מהמטלטלין דתנאי כתוב' ככתובה דמי

נח

טור בשם ריב"א ובשם הר"מ מרוטנבורג

נט

כ"כ הרא"ש שם בפסקיו

ס

מימרא דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה וכו' שם דפ"ז ע"א

סא

משנה שם דצ"ז ע"א וכדאיתמר משמיה דרב נחמן ב"מ דל"ב ע"א

סב

טור בשם הרמב"ם שם וכ' ה"ה בפי"ז כדעת המפרשים שאע"פ שהצריכוהו ב"ד הדיוטות היינו לכתחלה וכו'

סג

שם בשם ר"ח וכן כתב העיטור בשמו והרמב"ן בפ"ב בתשובה

סד

תשובת הגאונים

סה

מימרא דרב זירא א"ר נחמן כתובות דצ"ח ע"א

סו

ה"ה בפי"ז לדעת הרמב"ם

סז

שם בשם ר"ח וכן כתב הטור בשמו

סח

מימרא דרב יוסף שם דנ"ז ע"א

סט

בעי מרבי ששת ופשט להו דלא טרפא

ע

ל' הרמב"ם שם בפי"ח מימרא דאמימר הלכתא וכולי שם ע"א

עא

כפירושו כמ"ש שם מוכרת והולכת עד כדי כתובתה שמוכרת למזון כל מה שתרצה כדי צרכ' אפי' יתר מכדי כתובתה עד כדי שתשייר שיעור כתובתה ועצה טובה היא שתוכל למכור כל הנשאר בייחד עיין במ"ש בסעיף י"ג

עב

הריטב"א בשם רבינו מאיר

עג

ג"ז שם

א

הג"ה וה"ה מה שקיבל בנדוניא כלומר ולאפיקי מהעיטו' שבב"י וע' תשו' רמ"א סי' צ"ג ולפ"ר יש ראיה דלא כהעיטור מכתו' דף ק"א ואי דליתניהו אידי ואידי לא שקלה ופירש"י ז"ל על צ"ב שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות ב"ד נשאתיה וכשאוציאנה אחזור ומפני זה פריך באיילונית אי דליתניהו איפכא מיבעי ואי לדע' העיטור דנדוני' צ"ב יכולה לגבות מחיי' לעשותן נ"מ מה נשתנה צ"ב מנ"מ דאיפכא מיבעי ודוחק לחלק בין נדוני' כספי' לבין דברי' ידועי' ונפרטי' בצ"ב שמזה איירי שם ונקראים בלאו' שאינם קיימי' אך ק' דהרי איתא בכתו' דף מ"ז קבורתה תחת כתובתה ופירשו רש"י ותו' דהיינו רק נדוני' הרי דנדוני' לבד לפעמים נמי נקראת כתו' וא"כ מה מקשה בגיטין דף מ"ט ע"ב ות"ל דערב דכתובה לא משתעבד הא מבואר סי' ק"ב דערב בנדוני' לכ"ע משתעבד ואם דנמי לא ניתן לגבות מחיים דילמא מה דקתני כתו' אשה בזבורית היינו ערב דנדוני' ומ"מ שייך כתי' אשה דלאחר מיתה גבי' איהו נמי וכו' ול' דלא מסתבר להש"ס למוקי' סתם כתו' בענין דלא שייך בגוף הכתובה ואך בנדוני' ומה דנאמר תיקנו קבורה תחת כתו' י"ל אף דעיקר תקנה תחת נדוני' ונ"מ ולאפוקי ארוסה מ"מ נקיט ל' כתו' לכלול בנשואה דלא פליגו ואפילו כנסה ערומה תחת עיקר כתו' כדאיתא סי' פ"ח בשם מהרי"ל (שוב מצאתי ת"ל הרשב"א בגיטן הנ"ל תוך ד"ה אמר רבינא הקשה ותי' כבר כנ"ל) ובל"ז הכרח לידחוק הכי לכללות ל' הרמ' ריש פי"ו מה"א ע"ש בהה"מ ויראה לע"ד נהי דלא קי"ל כהעיטור ואפי' נשטתה הבעל אתא בתשו' רמב"ן סי' צ"ט דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדוניתה ויתפרנסו מצדקה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין לו ולאשתו ובניו ע"ש מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי לוה ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחה"מ סי' ע"ג אף דאפשר אשה גרוע דאולי לא תבא כלל לידי גוביינא מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמ' וע' תשובת רמ"א הנ"ל ואפילו אינה כלל מורדות ויושבת תחתיו יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהן נ"מ ע"י ענין בטוח והוא יאכל הפירות דהא להרבה עניני' נדוני' לחוב לזמן דמי:

ב

האשה כו' כ' הר"ם פ"ו מה' גרושין הלכה ל' ממ"ש רבינו כאן (ר"ל הבעל ששלח גט לאשתו הרי חייב במזונות ובכל תנאי כתו' עד שיגיע הגט לידה והוא בש"ע קמ"א) נראה שאין חייב (ר"ל בספק מגורשת אין חייב רק במזונות ולא בשאר תנאי כתו') שאם לא כן הי' לו להשמיענו אפילו בספק מגורשת וכן עיקר שאין לחייב אלא בראי' ברורה וכ"ש לדע' רבינו שכ' פ"א מה"נ שס"מ שמתה אינו יורש' (וע' סי' צ' סעיף ה') וא"כ יראה לע"ד מדפטור מפדיונה אף ראוי שיפסיד פירות נ"מ וע' סימן קכ"ז סעיף ה' ספק גרושין כתב ב"ש ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתו' אין לה מזונות מן היורשין והוא מריב"ש שבב"י ובזה מיושב דלא ק' עלי' דהרא"ש מערוכין דף כ"ב דמקשה ואפי' ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקמפסדה מזוני אבל גרושה לא וע' ב"י שמסקו הראשונים וכן הריב"ש שלא להוציא ממון נגד הרי"ף וכ"כ הח"מ:

ג

הג"ה ויכולין ב"ד וכו' כ' הריב"ש ותקנה הגונה וראוי' היא וזו אחת מן התקנות שהתקינו במקומו ואני בעניותי ראיתי כמה פעמים בבתי דינן במקום יתומים קטנים מגבו להאלמנה הכתובה ופטרוה ואיני יודע אם מנהג קבוע הכי הוא מקדמונינו או שאירע להם כדכתב המרדכי הביאו הד"מ כתב וגם אין ראיה ממה שכמה פעמים סלקו היתומים האלמנה דשמא מרצונם נעשה ועוד אטו כולהו נשי דינא גמירי דידעי דלא מצי לסלוקינהו שוב מצאתי בשבות יעקב חלק ב' סימן קכ"ד כתב דכן נתפשט המנהג במדינות אלו משמע שמנהג קבוע הוא כדמעיד שכן עשו הלכה למעשה בק"ק פראג אמנם מה שכתב תו שכן המנהג להוציא מהמדור ע' מה שכתבתי ריש סימן צ"ד וברוך השם שכוונתי לדעת הגדולים ישישי דייני ק"ק פ"פ דמיין ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם כל זמן מיגר אלמנותה בעל כרחה כל כמה שהיא לא תבעה כתוב' בב"ד כי פסק דייני ק"ק הנ"ל יש לו עיקר ויסוד ואין לזוז מדבריהם:

ד

ואפי' אם תנשא הבת כ' הב"ש וכבר כתבתי בשם מהרי"ק וכו' וא"י למה לא פירשו כל האחרונים דמיירי בנ"מ ות"ל כבר כתבתי גם אני דלשטתו הי' לו להרגיש נמי דמחיים לא יגבה מן פירות נ"מ והכרחתי מזה כדעת בעל נתיבות דאין חילוק בין צ"ב לנ"מ וע"ש סימן ל"א סעיף ד' ובחידושי הרא"ה לכתובות דף מ"ט ע"ב באד"ה אמר ר' עלאה כתב ומיהו הנ"מ בשעבוד כו' אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ודאי לאלתר גבי' תדע דהא קי"ל גבי' אלמנותו דנזונ' מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מפירות עכ"ל:

ה

אלמנה שתבעה כתב הרא"ש ז"ל טעמייהו דלא מחלקו בין מדוחק כהי"א מדלא מפליג בתלמודן ולע"ד י"ל ראייתם מפרק השולח דף ל"ח דההיא ארמלתא דתחילה תבעה כתו' והשיב לה רב דנמנעו מלהשביע' אמרה הב לי מזונא א"ל אף מזונה ל"ל כיון שתבעה כתו' ומדאמרה הב לי מזונא ש"מ דהיורשים לא נתנו לה והרי היא תובעת מדוחק ומשמע דאין חילוק ומזה נמי ק' לי על מה שמביא הב"ש בשם רש"ך ואינו בידי דאם אין רוצים לשלם אית לה מזונות דלפ"ר לא משמע הכי בהנ"ל שהרי לא רצה לשלם לה בלא שבועה ומ"מ אבדה ואולי היינו דהתרעמה כבי תרי עבדת לי שר"ל אף שמואל לא אמר אלא בנפרעת שאבדה למפרע משע' תביעה ולא כרב ס"ל דלא מגבה כלל ואעפ"כ תאמר אבדתי מזונות ואף בענין דוחק השני דבירושלמי במה שרימוה דכהן בעיא לאנסובה נמי משמע בתלמודן דפליג דהא מכל מקום לא עדיפא מתבעוה לינשא ונתפייסה ואף דלהרי"ף ורמ' אף זה אינו הלכה מ"מ במה דנפיק מניה דלא כהירושלמי לענין מדוחק דאבדה הלכה כותי' ואפשר נמי כדי להשוות שני התלמודן במה דאפשר דהיינו בתבעוה ונתפייסה דלא הפסידה להכי פירשו אף תלמודן דלית הלכתא אכולהו קאי ומה שהקשו התו' ז"ל דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל תי' בש"ג דסביר לן כותי' בחדא ולא באידך:

ו

ע' ח"מ פירש"י דהשולח והב"ח דחק להסכימו עם המבואר סעיף ז' והפשוט שאין פי' זה עולה כ"א לשטת החולקים ולהכי הר"ן ז"ל נשמר בפרק נערה בפי' בקיצור תבעה כו' דלא קרינן ביה מיגר אלמנותך בביתי ור"ל דמפקעת כל שעבודה שיש לה בביתו לא קרינן תו מיגר וכו' ואפשר דייק בביתי שתהא צנועה בביתו לאפוקי במחציפה לתבוע בב"ד כדפי' נמי ריש אע"פ בהרי"ף דלהכי אפילו תובעת מקצת אבדה:

ז

וי"א שאפי' וכו' המ"ל מביא תשו' רש"ך דכיון דנכסי' בחזקתה יכולה לומר קי"ל כי"א ותמה דדוקא ביתומים אמרו נתננו הוא דאמרינן נכסי' בחזקתה לא בספק מעיקר' אם יש לה מזונות אם לאו והניח בצ"ע ולפ"ר רציתי לומר דאין חילוק בין ספק פרעון לסד"ד אם אבדה דהא מ"מ חיובה ברור שכבר אלמנ' ברורה היא ואין דומה לסעיף ב' דהספק אם היא אלמנה וע' סעיף י"ד אמנם ע' לקמן כי לע"ד יפה כיון:

ח

ש"מ שצוה וכו' הוא מהריב"ש ע"ש כי ק' לי במה קנתה מתנה זו הא קי"ל מילתא דליתא בבריא בקנין ליתא בש"מ ול"מ להרמ' שבח"מ סי' ס' דס"ל דאפי' מחייב עצמו בקנין לזון ה' שני' דלא קנה ה"ה בש"מ דל"ק ואף שחלקו עליו רוב המורים מ"מ מצינו בתשובת ספרדים שצדדו שהמוחזק יוכל לומר ק"ל כותי' אלא אפילו להחולקי' היינו במחייב עצמו אבל הא ברור בריא האומר יזון פלוני מנכסי ואני מקנה לו דלא אמר כלום מפני דאכילה אין בה ממש כדאיתא בח"מ סי' רי"ב ורנ"ג סעיף כ"א איתא ש"מ שאמר יאכל פלוני פירות דקל זה ל"א כלום שהאכילה הרי היא כדבר שאין בה ממש שאינה נקנית ואין בידי להפריד בין יאכל ליזון ולא מיבעי' דק' לי על הריב"ש ז"ל שבו לא נאמר כ"א ל' אני מניח שתהיה אשתי נזונית אלא אפי' הב"י ז"ל שהוסיף מנכסי מ"מ ק' ואינו דמי לתנו ר' זוז מדמי ייני שבסי' רנ"ג סעיף י"ג שביאורו עליו תוס' גיטן דף ס"ו דא"ד למקנה דשלב"ל אלא כמי שאמר קני דקל לפירותיו ע"ש וגם סי' ר"ט בהג"ה דלע"ד כל זה לא שייך אלא במקנה דבר שיש בו ממש כמו ר' זוז והריעותא אך מצד שלב"ל משא"כ היכא דהריעותא מצד אין בו ממש לא עדיף מלת מנכסי מיאכל פירות דקל זה דל"א שהקנה דהדקל לאכילה ואין ראיה מעיקר ל' התנאי כתו' שהוא בל' זה דש"ה דבתנאי ב"ד אכלה ואפי' לא נכתוב אבל בדאתינן עליה מתורת מתנה צ"ע וע' מס' ב"ב דף קל"ב ע"א פירוש הרשב"ם על הכותב פירות נכסיו לאשתו שעכשיו בעין א"נ דאקנו לה קרקע לפירותיה דקני' מבואר ת"ל כדעתי (וע' ח"מ וב"ש וע"ש בתו' ד"ה למחצה מבואר כהריב"ש בזה דהתביעות כתו' אינה מזיקה באכיל' פירות ואפילו ל"א יתר על כתו') ואולי דאזיל בשטת הרשב"ם וטור שבסמ"ע סי' רי"ב דריעותא של יאכל פירות דקל זה אינו כ"א מצד דשלב"ל אבל יש בו ממש חשיב ואפשר ה"ה יזון ואיירי מנכסים שהן בעולם וע' תשובת הרא"ש כלל פ"ג סימן א' ב' ובסימן א' על הדירה לא השיב וצ"ע:

ט

ומיהו כ' הב"ש גם נראה דוקא אם כו' אבל אם גבתה הנדוני' א"י לסלק לה הכתו' וע' בתשו' הנ"ל סס"ק י"ג ואפשר לדחוק וליישב בזה רש"י ז"ל שלא יהיה נגד כה"פ במה שכ' לתובעת כו' תובעת תוספות נמי א"ל מזונות ר"ל ע"ד זה שמסלקים אזלה אף העיקר בע"כ והפסידה מזונות משא"כ אלו היה דין תו' כנדוני':

י

תבעה נדוני' כו' לא הפסידה וה"ה מכרה נדוני' ובזה אפשר לתי' בריווח קושית תו' במסכת ב"ק דף פ"ח ע"ב ד"ה אמר רב אידי בדרכם שמתיר' דאלו מתני' דמכות אפשר דאיירי במנה מאתיים משא"כ הבריי' יש לו להעמיד ברבוי תשלומין לגבי עדי זוממין בדבר שיכולה למכור לגמרי דהיינו צ"ב וע"ז ק"ק דא"כ מה דחה אביי אם אמרו בנ"מ כו' אכתי ק' א"כ דנ"מ יכולה למכור יעמוד ר"ת ע"י נ"מ מטלטלים שהעידו שכבר נתן לה והוזמו דחייבים בכל ולהנ"ל י"ל דהמתני' שביארו תו' במכות שגם היא טענה גרשתני ומחלה שאר וכסות ופשיטא נמי דאבדה מזונות מיורשים שפיר תוכל איירי במנה ומאתיים ומ"מ ל"ק איך שמין זכות ספיקה שתוכל למכור בט"ה אפילו למ"ד שמין באשה דהא אם מכרה כתו' אפי' לבעלה הפסידה מזונות מיורשים דהא בל"ז הפסידה משא"כ הבריי' ע"כ דלא איירי במנה ור' דא"כ איך נישום מה שרצו להפסידה מה שתוכל למכור בט"ה שסתמ' יריאה לאבד מזונותי' מיורשים כל ימיה ואין דומה לאבידת מקצת כתו' שיודעת מה הפסידה ומשמע דאיירי או בצ"ב או בנ"מ:

יא

ואם היה בידה משכון כ' הב"ש אבל אח"כ לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפילו ליכא עדים למד הכי מהסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ו ואפשר א"ד כי הכא י"ל שאינו כ"א חזקה שמחלה וכבר פסקינן במגו במקום חזקה כיון דתפס תפס משא"כ בסי' פ"ח הנ"ל דתבע בפני ב"ד ולא תבע שעורים ודנינן כהודא' או מחילה שפיר חשוב הסמ"ע לאנן סהדי אך לפ"ר יש להוכיח כדעתו מיניה וביה שהרי הדעת נוטה דאלו מודו יורשים דתבעתינהו בינה לבינם דלא מחלה מדאיחרא בתביעה בב"ד וא"כ אף כי יש הכחשה בזה כיון דנכסי' בחזקתה נאמנת ודוחק לומר דמכח חזקה דשתקה ולא תבעה בב"ד דאינה נאמנת דמה"ת ובפרט עשירה ופרוצה מי לא אפשר דהאמינה מה שהבטיחוה ודחו אותה מיום ליום וא"כ לא משכחת לההיא דינא אלא במודה שלא תבע' אף בינה לבינם וק' דליהמני דמ"מ לא מחלה במגו ומגו להוציא לא הוי דהנכסי' בחזקתה אלא ש"מ כהב"ש (אך מן הירושלמי יש קצת לדייק דתביעה שלא בב"ד ל"מ וחשוב מחילה מדפרט לותה או שיש בידה משכון דלא וויתרה משמע הא לאו הכי וויתרה אף דמשכון לא סגי דתבעוה היורשים ולא רצתה להחזיר והרי תבעה אותם בכלל ויש לדחו') וא"כ צ"ע דברי ספר פלפולא חריפתא על דברי הסמ"ע סי' רכ"ז ס"ק י"ד דאיתא שם אלא שבטל דעתו אצל כל אדם כ' והכא דוקא בפחות משתות הוא דאמרינן הכי אבל בשתות ושהה כדי שיראה כ' כי הוי מוחזק במעות מצי למימר לא מחלתי במגו וכה"ג כ' שם הש"ך ס"ק ד' בשם א"א ומשמע מדבריהם שמדין מגו נגעו בו וה"ה אם קנה במזומנים ואח"כ תפס שלא בעדים דנמי נאמן ולא נראה הכי מהסמ"ע סי' פ"ח הנ"ל וב"ש הכא אמנם בנדון דידהו לא היו צריכים למגו דדומה לסי' פ"ח הנ"ל היכי שהיה תפוס בשעת התביעה דאמרינן דלא תבע שעורין מפני שהי' מוחזק וכן דימהו המ"ל פט"ו מה' מכירה:

יב

אלמנה נזונית אע"פ שלא נשבעה וי"ח טעם החולקין דהבא ליפרע מנכסי יתומים ל"י אלא בשבועה והיא דעת הרמ' ודעה ראשונה היא הסכמת כה"פ שהקשו עליו דלשמואל דס"ל אין פוסקים מזונות לאשת איש המתני' איירי בששמעו בו שמת ומוכח מחנן דתשבע בסוף כשתבא ליגבו' כתו' ולא בתחילה בתביעות מזונות והרא"ש מוסיף בל' זה דהא שמואל מוקי מילתא דחנן כששמעו שמת והיא נזוני' בלא שבועה ובהלך בעלה אפילו בשבועה א"נ ואע"ג דליתא דלשמואל מ"מ בזו לא מצינן חולק עליו דסברא מרווחת להצריכה יותר שבועה בחייו מבמותו דבמותו סתמא עומדת לגבות כתובה ותשבע בסוף אבל בחייו לא ניתן כתו' לגבות ושמא תמות בחייו ולא תבא לידי שבועה תו הקשה מפ' השולח כמבואר בהר"ן ולע"ד י"ל דודאי לשמואל שמוקים בששמעו בו שמת היינו פלוגתא עצמה דחנן עם בני כהנים אם אלמנה צריכה שבועה כדאי' בתו' ד"ה כששמעו ובחיי הבעל לא שייך כלל פלוגתתם דהא ל"ל מזונות כלל והרמ' ז"ל הא חזינן פירושו למשניות העתיקו הב"י סי' ע' פי' המתני' דתשבע בסוף שאמר חנן היינו כשיבא הבעל ויטען ומה דקתני שאם בא ואמר פסקתי לה מזונו' נאמן מפרש אם לא מכרה אלא שלותה ותובעת אותו לפרוע נראה דס"ל דאף שמואל מודה לרב דבחייו לא שייך כלל דסומכין להגבו' מזונות על השבועה של גביות כתו' כדטען הרא"ש עצמו אלא כיון שהוא חי ועומד לבא תשבע כשיבא ויטען ומה לנו לטעון בשבילו אלא לשמואל דא"א לפרש הכי מוכרח לפרש דבסוף קאי על גביו' כתו' משא"כ לרב סובר ודאי הפי' כפירושו ואף שמואל אלו היה מודה לדינא דרב היה מודה לפירושו וא"כ למה דקי"ל כרב לא מצינן סברא זו לסמוך בגביי' מזונות על סמך גביו' כתו' ומה"ת לממציאה ולחיי הבעל אין דומה דשם סמכינן על שיבא ויטען משא"כ אלמנה אולי תפסה הרבה יותר מכתו' ולא תבע הכתו' לעולם ונשאר הדין הפשוט הבא ליפרע מנ"י לא יפרע אלא בשבועה וא"כ דהרמ' מודה דלשמואל אין אלמנה צריכה שבועה שוב אין מן התימ' בפ' השולח די"ל רבה בר ר"ה לא רצה להכניס עצמו בפלוגתא דשמואל ואפשר דכותיה ס"ל (שוב ראיתי שקדמני בזה הפ"י ז"ל ודחה אותו ומסיק לחלק בין אלמנה שמת בעל' כאן דאף לשמואל צ"ש לבין למדה"י שאז אף בשמעה שמת נזונית לרב בלא שבועה ולע"ד ל"מ הכי מלשונו וע' מס' כתובת פ"ח תו' ד"ה ב"ד משם לע"ד ראיה להרמ' ע"ש במהרש"א ופ"י ודוק) אמנם החולקים תופסים פירש"י אף לרב דאף בחייו סמכינן על שתשבע כשתבא ליגבו' כתו' וע' ב"ש ס"ק ך"ט כ' ונ"ל הרמב"ן ורשב"א ורא"ש ס"ל כל היכי דא"י לישבע מ"מ יש לה מזונות דהנכסים בחזקתה והיינו הטעם בש"ס תשבע בסוף כי באמת אין עליה שבועה כי לא באה להוציא כו' ולע"ד תימ' חדא הל' תשבע בסוף מה לו לתלות בהכי דמשמט הא במיחד לה קרקע בכתו' דלא תשבע בסוף תשבע בתחילה וע' ס"ס צ"ז והא אין עליה חיוב שבועה מעיקרא וגם לבסוף למה מגלגלין עליה יותר משאר השבעת כתו' הנעשית לאשה שאינה חפיצה במזונות ותו תינח לאחר מיתה בחיי הבעל מה איכא למימר אטו אז הנכסי' בחזקתה הא כ' הר"ן ריש שני דייני גזירות ועוד דכי מת נכסי בחזק' אלמנה אבל בחייו נכסים בחזקתו ופי' הב"ש לא מוכח כלל מיישובו לקושי' הט"ז ואדרבא פשוט הי' לו לומר ע"פ המצאת הט"ז להכריע להלכה דאלמנה א"צ שבועה משום דהנכסים בחזקתה ואינה בכלל הבא ליפרע ממילא אין קושיא על הרמב"ן דיוכל לומר דה"ט דרבה ב"ה ודרמב"ן באלמנה שא"צ שבועה אבל בחייו דל"ש לומר נכסים בחזקתה מוכרח חנן לטענת דתשבע בסוף והתמי' על הט"ז שכ' וזה תשו' נצחת על הרמב"ן ולא נחית ליישבו בדברי עצמו ואולם לפ"ר צודק הט"ז אחרי שביתומים האומרי' פרענו אינו מצריכה הרמ' כ"א היסת מההוא טעמא שהיא מוחזקת ולא נוטלת וזה טענת ברי ולשמא תפסי צררו מצריכה שבועת המשנה זה ודאי צ"ע אך בל"ז קשה לפ"ז דיהא נשמע מלוי דתנא נכסים בחזקתה דאינה נקראת נפרעת ונוטלת א"כ ע"כ דלוי פליג עלי' דשמואל דאליבי' המתני' איירי בשמעו שמת ובני כ"ג ודאי הצריכוה שבועה ואף חנן לא פליג אלא משום דתשבע בסוף הרי מוכח דל"ל ההיא דנכסים בחזקתה ובזה לא שמענו דפליג רב וכבר דחקו תו' ד"ה נכסים בחזק' אלמנה להעמיד אף לשמואל ואפשר להכי הסיב הב"ש כונת חנן כפירושו אבל אינו עיקר לע"ד אמנם אחקור בטעם דנכסים בחזקתה הר"ן כ' מפני שהוא תנאי ב"ד ולהכי שפיר פשוט לו דבחייו דלא בתנאי ב"ד אכלה אלא מפני התקנ' נגד מ"י אינם בחזקתה והתו' כנראה מיאנו בטעם זה משום דא"כ ר' יוחנן שהמציא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום נמי לא אמר כלום דהיינו דתנא לוי ואפילו לשטתם דר"י פליג אפילו במקום שכותבין כתו' ואין לה מ"מ לא מסתבר להו טעם זה מדאביי דאמר במס' ב"מ דילמא במקום שאין כותבין כתו' דגט היינו כתו' וק' ת"ל במקום שאין כותבין לא גרע ממזונות מדלוי להכי נותני' טעם אחר וטוען אחר מעשה ב"ד סוברים דלא שייך במזונו' מפני הריעותא דאין דרכה להמתין כדפי' הר"ן בהאיבעי' ופירשו דהיא מוחזק' משום דמוכרה שלא בב"ד וטעם זה לחוד תופס הרא"ש וכ' או דילמא בחזק' אלמנה כיון דאלים כחה למכור שלא בב"ד וק' לפ"ז ע"כ דבחייו אינה מוכרת שלא בב"ד דאל"כ אף היא תהא מוחזקת נגדו והא בפרק ב' דייני גזירות פירש מה דקתני אם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן כפירש"י דאף להוציא מידה נאמן ומ"ש מיורשים דאפי' היא מוציאה מידם א"ו כנ"ל והטור ז"ל סי' ע' כ' דין הרמ' דאשה שהלך בעלה שוה לאלמנה למכור שלא בב"ד באין חולק וצ"ע והנה מפסק זה דהרמ' שאין חולק עליו מוכח דהטעם דנכסים בחזקת' אינו מדאלים כחה כנ"ל שהרי כה"פ הסכימו עכ"פ דלא כפי' התוספת בברייתא הנ"ל דנאמן הבעל להשביע אלא לכל הפחות כדפ' הרמ' סימן ע' דאם תובעת ליפרע מה שלותה נאמן ואם מכרה קרקע מצריכה שבועה אפילו בנק"ח וא"כ ע"כ עיקר הטעם כדכתבו התו' א"נ מזונות שאני דכתו' מיד שנפרע' נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כו' הילכך הוו נכסים טפי בחזקתן ממזונות ור"ל דבמזונות אף אם יהיו היתומים נאמנים לעבר מ"מ לעתיד כל נכסים משועבדים ולע"ד היינו בצירוף טעם ראשון כיון דלעולם בחזקתה למכור שלא בב"ד (משא"כ כתו') אף בהעבור בחזקתה והא תינח באלמנה אבל בהלך בעלה ובא וטוען נהי דלהבא אינו נאמן מ"מ הא כשהוא בביתו פשיטא דאינה רשאה למכור לעצמה להכי אף בעבור נאמן וא"כ ממילא אין קושיא על הרמ' בפסקו דאלמנה צריכה שבועה כדין הבא ליפרע ולא אמרינן נכסי' בחזקתה דע"כ ל"א הכי אלא באלמנה שכבר נשבעת שבועה צררי דאף לטענת היתומים הכל משועבד לה על העתיד אבל כל כמה דלא נשבעת והספק אולי תפסה עד דמספיק כל ימיה והיתומי' פטורי' מכל שעבודם לא שייך כלל לומר דקודם השבועה נכסים בחזקתה ובזה אזלה לי' הכרעת הב"ש סס"ק ך"ו שכ' במקום פלוגתא היא נאמנת וע' בסמוך ר"ל ס"ק כ"ב ואף אני הלכתי במחשבה זו סעיף ה' לתמוה על המ"ל אבל ליתא דהרא"ש שפיר הכריע אף לטעם העיקר של תו' הנ"ל דשם נמי אף אם מחלה לעבור מגיע לה להבא אבל כי דנינן אם אבדה כל מזונותיה פשיט' דלטע' תו' א"נ דלא שייך נכסים בחזקתה ויפה התמי' המ"ל ובזה אזלה נמי הכרעת ב"ש סס"ק כ"ט באם אין שטר כתו' בידה דנזוני' מטע' נכסי' בחזקתה שתופס הרא"ש ומשמע אפילו למה שבעצמו פו' דאם אין כתו' בידה במקום שכותבין כתו' דאינה גובה מ"מ מזונות עדיף ומה שכ' וקיימא לן וכו' והוא תמוה וע' ספר מ"פ מטעם נכסי' בחזקתה היינו למה שתופס טעם א' דתו' כנ"ל (ואף לטעם זה צ"ע למה שפוסק בב"מ דבמקום שכותבין כתו' א"ג מטעם דאיתרע טענתה וטענינן שנפרעת איך יהי' לה מזונות דהא אם נפרעת ממילא לית לה מזונות דאפילו לאנשי גליל כשתבעה כתו' אבדה מזונות ומכ"ש כשנפרעה ומה זה ענין לנכסי' בחזקתה דשם היורשים חייבים במזונו' וכן מדויק ל' הראב"ד פי"ט מה"א שכ' וכי מזון הבנות תלוים בפרעון כתו' משמע הא במזונותי דתלוי בפרעון כתו' מודה להרמ' בדינו ובע"כ דהרא"ש עצמו אף במס' כתו' קים לי' כשטת תו' ובב"מ לא כ' כ"א שטת ר"א ז"ל ולי' לא ס"ל וכן משמע קצת שמסיי' זה סברת רב אלפס אך בטור סי' ק' ל"מ הכי וצ"ע) אבל להאי נמי אין ענין בזה כלל להכריע והש"ע יפה הכריע למה דפסק נמי דאף כתו' א"ג ולשט' התו' שם פשיט' דה"ה מזונות דגבי דמ"ש ההוא תנאי ב"ד מההוא לחשש נפרעת או צררי להכי לא הוצרך הרמ"א להגיה בזה והוא פשוט ובעיקר קושי' הט"ז על הרמב"ן נלע"ד דבלא זה צ"ע סברת חכמים בזה שסמכו על שתשבע בסוף וכ' הרא"ש דמסתמא במותו עומדת לגבות כתו' ומה סתמא הוא זה הא בתביעות כתובה מפסדת מזונות ומה"ת תפסיד מזונות כל ימיה בעבור ר' זוז ותו אם תפסה צררי כמה יותר מכתו' מא"ל ותו לשטת המפרשי' דאף בחייו סומכים על שתשבע בגביות כתו' וכבר הרחיק הרא"ש עצמו זה ותו מה שחקר ר"מ מביאו הרא"ש פ' א"נ הלכה ג' מ"ש למזוני דלא משבעינן מדעתידה לישבע על כתו' אעפ"י דשמא לא תבא לעולם לידי גיבוי ובשאר דוכת' לא אמרינן הכי שהרי אפוטרופות ושותפין משבעינן ולא אמרינן ימתין עד לבסוף וישבע על הכל לכן נלע"ד דסובר הרמב"ן ז"ל דלא חשו חז"ל בעיקר שבועת האשה כ"א שלא תבריח ממון בעלה או היורשים לרשות אחר וסברתי סברא זו מל' הש"ע סעיף כ"ג שהוא ל' הרמ' אלמנה שתפסה אפי' ככר זהו' אין מוציאין מידה אלא שכותבין לה ב"ד מה שתפסה ופוסקין לה מזונו' והיא נזונית ממה שבידה עד שלא יהי' לה מזונו' יותר או עד שתמות ויקחו היורשים את השאר ור"ל לע"ד דמדלא גבתה לכתו' ולא נשבעת והיא נזונית הנותר יקחו יורשי הבעל דכל כמה דלא נשבעה על הכתו' ונזונית אין יורשיה יורשי' ולהכי לית לן למיחש כולה האי במה שתפסה ואפילו לר"א דס"ל אדם מוריש שבועה מ"מ כל כמה שנזונית ולא גבתה לכתו' הכל בחזקת הבעל חוץ מהכתו' שיורשיה נשבעו' ונוטלות והמותר בחזקת הבעל והיא סברתם העמוק' שאמרו תשבע בסוף ר"ל ע"ד ממ"נ אם תבא לידי גביה הרי תשבע ואם לאו הרי כל הנשאר אחריה ליורשי בעלה או הבעל ומה איכפת לן כולי האי במה שתפסה ולא חשו שתכריח בחייה לאחרים כי אדם קרוב אצל עצמו ואינו נותן בחייו ובזה מיושב כל הנ"ל וא"כ אין התחלה לקושי' הט"ז ויפה הכריח הרמב"ן שאף אלמנה א"צ שבועה מה"ט ול"ק דמ"מ הי' לרבא ב"ה לומר לה דמ"מ צריכה שבועה למזונות משום דלא שייך גבה תשבע בסוף דאדרבא מה"ט גופי' דודאי לא תבא לידי גיבוי ושבועה לא יהיו יורשיה כ"א יורשי בעלה מהראוי לה מזונות בלא שבועה דכל מה שאמר חנן תשבע בסוף לא אמר כ"א ע"ד ממ"נ כנ"ל משא"כ להרמ' ודאי ק':

יג

הג"ה הקדיש נכסיו הוי כמתנת ברי כ' ב"ש אע"ג בקונם א"י לאסור מ"מ אם הקדיש הוי כמוכר ומשמע אפילו קדושת דמי' אינה גובה הכתו' אבל אם הקדישה היא ק"ד אין מפקיע ודבריו מהר"ן ריש המדיר דדוקא בקונם שאף שהוא קדושת הגוף שמפקיע שעבוד מ"מ מוכח מקושי' הגמרא שכמו שאלמו לשעבודי' דבעל כן אלמו לשעבודה מפני שלא אסר אלא להאשה משא"כ הקדש דלכ"ע הוכיח מאיצטל' דלא אלמו וחל (ועיין סי' פ"ח סעיף ה' דלהנ"י שבב"ש שם אף באיסור דלכל עול' נמי אלמו זולת באיצטל' משום כבוד המת ול"ש) ומה שכתב ומשמע אפי' ק"ד ודאי הכי משמע דאלו קדושת הגוף אין לנו ולמה נ"מ כתבו אבל מה אינו גובה הכתו' זה אינו למה דקי"ל בח"מ סימן קי"ד דק"ד אינו מפקיע פשיטא דכתו' דנגבית ממשעבדי אף מק"ד גבי' אם הוא קרקע ואולי כונתו להקדש מטלטלים או ט"ס וצ"ל א"ג מזונות וזה שפיר כמו שא"ג ממה שמכר כן א"ג אפילו מהקדש דמי' כדאיתא שם בטור במ"א בשהקדישה קדושת הגוף כגון ששעבד לו מטלטלי' אגב קרקע והי' בהן שור והקדישו למזבח ופירשו הב"י כלומר שאם לא שעבדן אגב הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה וה"ה להקדישו ק"ד עכ"ל וא"כ כמו דהקדש דמי' מפקיע שעבוד מטלטלי' כמו דמכר מפקיעו ה"ה מזונות אפי' בקרקע כמו דמכר מפקיע שעבודה ה"ה ק"ד זה כונת הרמ"א לע"ד אך על הפרישה שם תימ' לי פי' נמי הכי ומסיים וכן כתבו התו' סוף פ' שום היתומים ושם ז"ל התו' וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כ"א מטלטלים דהיינו ק"ד והקדישו הלוה אם יחול הקדש אם לאו דודאי אם מכרו המכר מכר ולא יתפס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שעבוד המלוה על המטלטלים אבל הקדש ספק הוא אם יחול ואין להוכיח וכו' ומסקו ואומר דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקע בין מטלטלים וקאמר דלא יחול הקדש וא"צ פדיון אלא משום דר' אבוהו הרי דמסקו דאפילו על מטלטלים אין חל הריף דאף דמטלטלים דיתמי אפילו דקי"ל לא משתעבד מ"מ ס"ל דהקדש דמים גרוע ולא חל כלל ולא מיקרי טירפא כלל מרשות אחר אלא דמכח השעבוד הק"ל דמיני' דאיכא עלייהו לא חל ההקדש ומכ"ש דמע"פ הידוע באופן שגובה מן היורשים שגובה מקדושת דמי' ואין להקשות משבועת הדיינים דמקשה הקדש פשיטא מה לי משתעבד להדיוט וכו' דש"ה דאיירי לענין שבועה ופשיטא דיש לשקוד על תקנת ק"ד כמשועבדים להדיוט דדילמא החוב שקר אבל כשהוא אמת ס"ל דגרוע אף מיורשה ומכ"ש ממתנה ומכר ומסתבר נמי הכי דעד כאן לא פשטינן בהניזקין דמתנה כמכר אלא משום דאי לא הוה ליה הנאה מני' כו' ועיין ש"ך סי' ק"ז ס"ק ב' אבל הקדש מה"ת יהא דומה למכר וכיון שק"ד הוא ואינו חל שפיר טורף אף מע"פ ומן מטלטלים ולפ"ר מוכח הכי מסוגיא דריש המדיר דלהטור ק' מה מקשה היכי מצי מדיר לה והתנן כו' אלמא כיון דמשתעבדא ליה כו' ה"נ בשלמא איהו לא מצי מדירו שכן כל זכותה לגבי הבעל הוא מוציא מלקוחות ואפי' פירות נכסי מלוג בתקנה דמתני' בלא תקנות אושא כמבואר ריש האשה שנפלו משא"כ מזונותיה כמו דמכר מפקיע כן הקדש וחל וא"ל דהקושיא למסקנ' דפ' אע"פ דקונמות קדושת הגוף ומפקיע מדינא אף שעבודו אלא דאלמוהו ומסתבר להסוגיא דאלמו לשעבודה כדפירשו תו' באע"פ ד"ה קונמת תינח אלו היו ברור לן טעמים דת"ק דנמי ס"ל קונמות הם ק"ה ומה דס"ל א"צ להפיר מטעם הר"ן נדרים ע"ש אבל מנ"ל להקשות מן הת"ק דילמא באמת זה טעמו דלא ס"ל קונמות הם ק"ה ולכן מעיקר' לא חל ואף לא לכי תתגרש ול"ל כלל סברת אלמוהו כדפירש הר"ן באמת לשטת הרמ' ריש המדיר וא"כ אין שום קושיא דהיא דבמכר לא מציא מפקיע זכותו אף בקונם דאינו כקדושת הגוף נמי לא מצי דבשעבודו טורף משא"כ איהו לא יהא קונם דידיה אלא כמכר נמי שפיר מפקיע ואם הקושיא מדר"י ב"ה היה לו להביאו משא"כ להתו' הנ"ל דק"ד אינו דומה למשועבדים מקשה שפיר במ"נ אם הת"ק נמי סובר קונמות ק"ה וע"כ דסובר אלמוהו זה באש' נמי ואם טעמו דקונמות אינם כהקדש ולא חל אף דין משועבדים אין לו ואפילו על שעבדי' דידיה דאינו טורף ממשועבדים מ"מ לא חל וכן מוכח דעת הר"ן בפשיטות שפירש באמת להרמ' דהקושי' אינה כ"א להת"ק לדעה זו דס"ל קונמות אין מפקיע מידי שעבוד ע"ש ודוק ומוכח כנ"ל ואולם בח"מ סי' רנ"ה ממש כה"פ תופסים שטת הטור דהקדש בדק הבית אינו גרוע ממשעובדי' והקשו על הרי"ף למה אמר תנו נותנים הא מע"פ אינו טורף ממשועבדים ואף הש"ך שהאריך לקיים כל דבריו תי' קושי' זו בדוחק (וגם ק' על תירצו מי לא איירי ר"ה נמי בשהקדיש כל נכסיו ולא היה בתוכם מנה בעין ואם כן לו יהא שכיון למנה פקדון איך יגבה ממשועבדים ואדרבא גרע פקדון דאפי' בשטר א"ג מן משועבדים כמבואר בש"ך סי' ס"ט ס"ק ח') ולע"ד למסקנת התו' הנ"ל אף ריח קושי' אין עליו דהקדש בה"ב אך דין יורש לו ונפרעין ממנו מע"פ הידוע כמו שנפרע מיורשים וכן מצאתי בב"י ח"מ סימן רע"ה בשם הה"מ פ"ב מה"ז בשם הרשב"א ז"ל דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף דהפקר מהקדש ובק"ד ק"ל בערוכין דמוסיף עוד דינר ופודה וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלים עכ"ל הרי להדי' כדעת התוס' וא"י מה הרעישו על הרי"ף ואולי הפוסקים דסי' רנ"ה הנ"ל סמיכתם מסוגיא דשבועות דמוכח התם דק"ל מימר' דר"ה דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש אך בש"מ ולא בברי' וכבר מבואר בתו' יבמות דף צ"ט ד"ה כתבו ובראש פ' האומר דעיקר סמיכתנו לפסוק מתנה עדיפה מיורשה לענין מע"פ ומטלטלים מסוגיא דב"מ מדאמרינן שאין בו אחריות יחזור וק' אכתי ליחוד דלמא במתנה נתן אלא ש"מ דאין בו אחריות א"ג ממתנה ולשטת תו' הנ"ל אכתי ק' דילמא עושה קנוניא על ק"ד אלא ש"מ דדין משועבדים להם כמו מתנה ואפשר לדחוק מדלא שכיח לא חשו לזה אבל אין לומר דיש לו מגו דשאלה דדילמא הקדיש ומסר לגזבר דל"ל שאלה ואם כן פסק הרמ"א דהכא לע"ד במחלוקת שנוי (וע' סי' ע"ב כתבתי הנלע"ד בישוב הרמ' שעולה אף למסקנת הפוסקים דסי' רנ"ה הנ"ל) ועכ"ז להרשב"א שבהג"ה סעי' כ"א דעכשיו שהורגלו ליקנות בקנין על הכתו' מזונות דמחיים גבי' ממשעבדי אין דין דהכא מתקיים אלא באלמנ' או בחייו לגבי מטלטלי' מיהו אם נתן המטלטלי' כו' לע"ד פלוגתא זו נמי תליא בשני הטעמים שהבאתי לקמן סעיף כ"א בשם הריב"ש לתקנות הגאונים דאם הטעם שסמכו על דבל"ז מצוה על היתומי' לפרוע חובת אבוהון ובשאר יורשים משום לא פליג י"ל על מתנות ש"מ דלא ברירא לן כולי האי מן הש"ס דדינה כירושה וע' ב"י ח"מ סי' רנ"ב מסתמא לאחרים לא הכניסוה בתקנתם מכח ל"פ כדכתבתי סי' צ"א להרשב"א משא"כ אם העיקר מטעם דהאידנא קרוב דמטלטלים בני שעבודא פשיטא שבזה עדיין הק"ו שייך השתא ירושה דאורייתא דכתבו תו' וא"כ אין החלטת הב"ש ס"ק ל"ה מתו' ורא"ש כ"כ ראיה ברורה ונ"מ לענין תפיסה (וע' במ"ל פ' כ"א מה"מ ולוה שהאריך בדין ספיקא דתקנה) ודע דדעה זו נזכרה בהריב"ש סי' ק"ז בל"ז אמנם מצאתי בחידושי הרי"ט שכ' בשם הר"י ז"ל דמטלטלי דמתנת ש"מ לא משתעבדי לב"ח דלא תיקנו הגאונים ז"ל אלא ביורשים לבד ולא מצאתי לשאר מחברים שעשו זה החילוק (וכבר איתא נמי בשם הר"י ובשם הריטב"א בנ"י פ' י"נ ואיתא שוב שם דאם מקבל זה מכר או נתן מתנה זו אינה ניזונית מהדמים כמו שהדין גבי יורשים בסעיף ך"א והוא פשוט לכ"ע) ואפילו לדבריו אפשר דכיון שתפסה א"מ מידה) וקאי על האשה שתפסה למזונותיה מטלטלים שנתן האב לבניו מאשתו הראשונה במתנת ש"מ) שהרי דין אלמנה שתפסה למזונו' לדין התלמוד נאמר אף דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו ה"נ במטלט' דמתנות ש"מ אפילו נאמר שהניחום הגאונים לדין התלמוד אם תפסה א"מ עכ"ל נראה מדלא קאמר פשוט דאפילו לדעה זו היינו במתנות ש"מ שנתן לאחרי' ולא לבניו ש"מ דאינו מחל' אבל לע"ד כ"ע מודי' בזה דהא בש"מ קי"ח סי' רמ"ח בח"מ דכל ל' מתנ' ליורש אינו אלא משו' ירוש' (וע' סי' ק' סעי' ג' וע' חידושי רמב"ן מס' ב"ב דף קמ"ט ד"ה הא דאמרינן אלא שדבריו אינם כל כך הלכה כל' הרמ' סי' הנ"ל) וכבר סבר רב אדא מס' הנ"ל דף קנ"ג דהנפקות' בראוי ליורשו דנוטלו משום לבין אחר דמשום מתנה לענין אלמנתו אלא דמקשה לו דמן מתנות ש"מ דלדין גמרא ע"כ בקרקע איירי דאלו במטלטלים אם משום ירושה נוטלין אינה ניזונית מהן א"כ אין נ"מ ואפילו באחר דמשום מתנות ש"מ נוטלין נמי נזונית מ"מ ודאי לדידן דלגבי יורשים מטלטלים משתעבדה מתקנות הגאונים ולדעה זו דמתנות ש"מ ל"מ פשיטא דהנפקותא למטלטלים דלגבי יורש משום ירושה נוטלין ומשתעבדו והיינו טעמא דרבינו שמואל שבמרד' דדייק לאינש אחרינא כבהג"ה ואין הכרח דאזיל בשיטת מוהר"מ שבמרדכי הנ"ל דאפילו מתנות ברי ליורש נמי אינו מפקיע והיא הדעה שברמ"א סי' ק' הג"ה א' אלא די"ל דווקא במתנות ש"מ מחלק מטעם הנ"ל דכל ל' מתנה וכו' (ועי' בתה"ד סי' פ"ו מסופק בזה בדעת ר"ש ב"ה ברוך ולע"ד אין ספק) ואולם צ"ע דהרמ"א ז"ל העתיק בשם ר"ש סתם מיהו כו' ומשמע אפי' במתנות ש"מ פשיטא שהיא עדיין בבית הנותן אחרי מותו והמדקדק בלשונו יראה דוקא שהוציאה מתחת ידו אבל אם עדיין לא נתפשה והיא ברשות הנותן שפיר גבי' מיני' כי זה לשונו דמה שתקנו כתובת אשה נגבת ממטלטלי' דוקא כשהן בעין בשעת מותו אבל אם נתנה לאדם אחר או זיכה לו ע"י אחר אפילו מתנת ש"מ מפקיע משמע דמה שכ' אבל אם נתנה לאדם אחר היינו נתינה ממש לרשותו דומי' דזיכה ע"י אחר וכן מוכח מדכ' ועוד ראיה מל' האלפסי פי"נ דמסיק דמזון האשה והבנות מתנות ש"מ תרוייהו תקנתא דרבנן ובהדי הדדי קאתו ולא מצי חדא דחי' לחברתה א"כ מה דתפס תפס ור"ל כיון דעיקר הטעם דפסקינן מזונות גבי' ממתנ' ש"מ היינו דלא מצי דחי זה שפיר בקרקע או במטלטלים שעדיין ברשות הנותן אבל מה דתפס המקבל תפס ואולי הרמ"א ז"ל מדחזי דלטעם הריב"ש והנ"י סתם דלא תקנו אלא ביורשים לבד נראה אפי' במתנת ש"מ שהוא עדיין ברשות הנותן נמי לא גבי' נ"ל להעתיק דין זה נמי סתם ואך מה דמסתבר לו מר"ש שאין לחלק בליורשים אלא בלאחרים הרכיב והעתיק טעם ר"ש הנ"ל נלע"ד דס"ל דאפשר תקנות הגאונים אף על מתנת ש"מ אלא דמסתבר לו דלא אלמוה בתקנתם יותר מאלו היה לדין גמרא נמי מטלטלים דיתמי משתעבדו כמו קרקע הא לא הוה לה לגבו' ממתנ' ש"מ אלא כל זמן שמונחת בעין דומי' דקרקע ולא אחרי שתפסו כדדאיק מטע' הרי"ף ודוק אחרי כותבי הנ"ל איזה ימים האיר ה' עיני ומצאתי שכוונתי ת"ל האמת בדעת הר"ש הנ"ל דדוקא הקפיד בשהמקבל כבר זכה בהמתנ' ש"מ כי ז"ל הרשב"ם בפ' י"נ דף קל"ח ע"א על דת"ר ש"מ שאמר תנו מאתיי' וכו' לפיכך יצא עליו שט"ח כתב אם יצא עליו שט"ח קודם שקבלו המעות א"נ כגון דהנהו ר' זוז שדות ששוות כך וכך דמים הילכך אפילו אחר שגבו גובה ב"ח מהן דמקבל מתנות ש"מ כיורש שויה רבנן לקמן במי שמת ומקרקע דיתמי משתעבדי לב"ח ודבריו צריכי' פירוש דמדכ' על שדות הילכך אפילו אחר שגבו נראה דלהכי דקדק במעות קודם שיקבלו משום דאלו אחר שקבלו הוי מטלטלים דיורש ולא משתעבדו לדין גמרא וא"כ ק' מאוד מה בכך שלא קיבלו הא מתנו' ש"מ נקנה בדבור ותו דיהיה המעות של המקבל באיזה מתנה שיהיה או של היורשים הא בין כך ובין כך מעו' לא משתעבד אחרי מותו יהיה של מי שיהי' ולהנ"ל ניחא (וקרוב שהרבינו שמואל שבמרד' הוא הרשב"ם) ואזיל לשטתו וידוע דהרשב"ם כ' דבריו לא לבד לפירוש כ"א לדינא אף לדידן להכי אחרי שכבר ביאר פרק הנ"ל דהאידנא יש תקנה לגבות ממטלטלי דיתמי אלא שבמתנ' ש"מ פסק בהמרד' הנ"ל לחלק שאם בא לידו מה דתפס תפס הקפו' במעות קודם שיקבלו שבזה דעתו אחרי התקנה שפיר להגבות להב"ח מהן כמו מהיורש וכן ההכרח דמה שמסיים א"נ וכו' וק' מה צריך בקרקע לטעמו הא תניא יצא עליו שט"ח וקי"ל דאחריות ט"ס ולו יהא מתנת ש"מ מתנת ברי' מה בכך אבל העיקר כנ"ל שלא כ' לפירש כ"א להורות ור"ל אפי' שט"ח המפורש בלא אחריו' ואפילו מע"פ בעדי' תוך זמנו טורף מקרקע אף אחרי שגבו דלא מהני בה תפיסה מן הטעם דכיורש הוא וזה ברור (ומן התימא על הפרישה בסימן רנ"ג פלפל עם דברי רשב"ם ולא נתן לב ליישבו) ולע"ד הברור שזה נמי דעת הטור דזה לשונו בסי' הנ"ל סעיף י"ו ומיירי שנתן להם קרקע או שגבה קרקע במעות שחלק להם שאלו גבו מטלטלים לא משתעבדו לב"ח וע' ב"י ז"ל כ' שכ' לדין גמרא והשמיט בש"ע וע' פרישה הקשה עליו קושית עצומות ופירש בדרך רחוק מאוד והכל מפני שבמח"כ היה בהעלם מהן פסק ר"ש הנ"ל וגם כל הסברות דפה וסברו בפשוט דדין מתנות ש"מ האידנא למטלטלי' אחד עם יורשים והיא שטת התוס' שבב"ש והברור שדברי הטור הן הן דברי הרשב"ם עצמם שאף בתר התקנה מ"מ מה דתפס תפס ואין ב"ח גובה ממנו ואך לענין זה יפה כחו מיורש נמצא ג' שטות בדין זה שטות התוס' ושטת הר"י והרשב"א והריטב"א שהביאו הנ"י והריב"ש ושטת רבינו שמואל והטור ואולם לע"ד הכל במתנו' ש"מ לאחרי' ולא ליורשים ומחלוקת זו בעינה היא נמי במלוה בין בשט"ח ובין בע"פ הידוע לגבי מטלטלי דמתנות ש"מ וכן בצד סמ"ע שלי בסי' רכ"ב כתבתי זה כמה על הכתו' שם סעיף א' לפיכך מוציאין אפי' לכתו' וה"ה למע"פ כמבואר בב"י ואם הם מטלטלים ע' בא"ע סי' צ"ג ס"ך בהג"ה ובזה מה שמצאתי בספר או"ת על ספר ת"ך סי' קכ"ג וקכ"ד עדות שלא חשו לדעת הראב"ד לטענת קים לי שלא לגבות מע"פ ממתנות ש"מ מפני שאין לו זכרון בש"ע (וכל דבריו בדבור זה ברורים בטעמים ואף הפי' בהתו' שכ' וכבר ת"ל זכיתי בו אף ע"ד וכתבתי ככל דבריו זה כמה שני' טרם שנדפס אל הרב המופלא החריף מו' ליב פ"ב דיין דק"ק ברלין) על כורחך שהי' קרקע דאלו במטל' בוודאי יש זכר בהרמ"א הכא ומועיל וי"ל:

יד

אבל אם הניח קרק' כו' סתימות הל' משמע דאפילו קרקעות מרובים שאף הנשאר יספיק בדרך הטבע למזונות כל ימי' מ"מ יכולה לעכב מחשש שמא ישתדפו וע' בתשו' המיוחסת להרמב"ן (אבל אינו חתום על כולם) סי' ל"ז השיב בל' זה זו א"צ לפנים שא"י לעכב ואין שומעין לה אלא מוכרים והולכין ואינם נמנעין מחמת' וכשתרצה להתפרנס גובה ממה שתמצא לפניה מבני חורין ואם נדחק שלא הי' בהעלם המשיב פסק הרמ' דהכא וכונתו דוקא בנידן השאלה הבאה בל' זה אפטר' הרוצה למכור קרקע אחרים התוכל אלמנה לעכב מחמת מזונותיה או לא כיון שיש לפניה קרק' אחרים ע"ז השיב כנ"ל א"כ יש חילוק בדין זה וצ"ע כמה נקרא קרק' המספיקים לאומד הב"ד אמנם ל' התשו' ל"מ כלל לחלק ואם יש מחלוקת הברור דקים לן כהרמ' שדבריו מן הגאונים כמבואר בב"י וצ"ע:

טו

והיא נזונית מדמי הקרק' כו' ויש מי שחולק מקור פלוגתא זו בהרא"ש פ' מי שמת על דאיתא ת"ש דאמר רב אחי אמר ר"י יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו כ' ואין חייבים לזון את הבנו' מן הדמים ואין לתמוה מה לי דמים מה לי נכסי' משום דמזון האשה והבנו' דוקא מקרק' ולא מטלטל' וכשמכר הקר' נעשו הדמים מטל' מידי דהוה איתומי' שמכרו נכסי אביהן דאין מחויבין לפרוע מן הדמים וכן משמע מתוך דברי ר"ה גאון שכ' דבתר דתקנו רבנן מזוזי ממטל' חייבין ליתן מן הדמים (והרמב"ן מביא ל' רה"ג הכי האידנא כיון דתיקנו לבנות מטלט' מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקולי יהבינן מזונות לבנות ע"כ וכ' עליו ונראה שאינו סובר כרבינו הגדול ז"ל במטל' דשבק אבוהון דנזונים מהן אלו ואלו כמו שכתוב בהלכות ודבריו עיקר) משמע הא קודם לכן לא וגם דברי ר"ה תמוהים דהני זוזא לא משתעבדו לבנו' אלא שעבודייהו אנכסי אביה' וכיון שמכרו ואין יכולין לטרוף הפסידו למה הדבר דומה למע"פ שיצתה על היתומי' ומכרו נכסי' שאין ב"ח גובה מן הדמים שבידם דלאו הנהו זוזא שבק אבוהן ותדע שאין הבנות נזוני' מדמי נכסים מעוטים שקדמו ומכרו דאת"ל דנזונית היכי מוכיח מהכא וכו' והא צריכים לפרנס מן הדמים ועוד דאמר בסוטה איזה רשע ערום ומה אהנו מעשיו א"ו הדמים שלהם עכ"ל וע"ז כ' הטור בח"מ סי' ק"ז ונ"ל שאם מכרו קרקע שחייבים ולא מטעם חוב אביהן אלא מטעם מזיק וכו' ואבאר הנלע"ד טעם מחלוקת ר"ה והרא"ש למשמעות הרא"ש דהר"ה מודה דלדין גמרא לא אמרינן שיחשבו דמים הללו הבאים מכח קרקע כאלו הן קרקע דאבוהן אלא דסובר דמ"מ אמרינן הדמים הבאים בעד מה שהניח אבוהן כאלו זה הממון ממש אבוהן הוריש ולהכי בשלמא לד"ג דאפילו הניח דמים אין נזונית אף מדמי מכירת קרקע א"נ משא"כ לדידן נזונית ומדמשמע מר"ה לנוסח המרב"ן דבנכסי' מעוטים שמכרו לא הועילו כלום והדמים כולם להבנו' הוכיח הרמב"ן ז"ל מיני' דסובר לדידן אף במטלט' שהניח שייך דין נכסי' מעוטים ומשיגו מפסק ר"א ז"ל והרא"ש תחילה ביאר הדין לד"ג דאין הבנות נזוני' מן הדמי' ולא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן וכ' מידי דהוה כו' ושוב כ' שכן משמע מר"ה כו' הא קודם לא ומדי דברו בדברי ר"ה השיב על דס"ל דעכ"פ חשוב הבא בעד הירושה כאלו זה הוריש אבוהן מסברא דדמי' אלו לא נשתעבדו לבנות אלא וכו' למה הדבר דומה וכו' ור"ל שמדמה מסברא כמו שגבי מע"פ וכו' מוכח דע' ר"ה עצמו שלא חשבינן הדמים בגוף הקרקע לד"ג ה"נ לא אמרינן שיחשבו מפני שבאו מכח מה שהניח כאלו הניח דמים הללו אלא אמרינן לאו הנהו זוזא שביק ושוב אחרי גמרו להשיב על ר"ה חוזר לדבריו הראשונים להוכיח דאין לחלק בין מע"פ למזונות וכ' ותדע וכו' ומיושב בזה קצת מה שכ' הש"ך ח"מ סי' ק"ז ס"ק ח' ושתי הקושית ודאי ל"ק על ר"ה דאיהו מיירי בתר התקנה ומעולם לא שגג הרא"ש בזה כמבוא' והנה לפ"ז להמתבאר מר"ה שחשבינן התמורה כאלו זה הניח המוריש עכ"פ יש למשמע מניה דאף לד"ג אלו הניח קרק' והיורשי' החליפוה בקרקע אחרת דמשתעבדו אף למע"פ דמידי טעמא אליבי' דנעשו מטלט' הרי אלו לא נעשו מטלט' מעולם והי' התמור' כאלו קרקע זו הניח וא"כ ודאי צ"ע מבכורות דף מ"ח ע"ב דמסיק דפליגי בדרב אסי דר"מ סובר כר"א דעל המחצה הן לקוחות ומע"פ אינו גובה ואינו יכול הכהן לגבו' אלא המחצה ירושה וחמש ולא חצי חמש וקשה ות"ל דאף החצי של לקוחות יכול לגבות דהא החצי שמכר דהיינו דינר ורביע חלק ירושתו קיבל תמורתו בקרקע חלק כזה ירושת אחיו ונחשוב זה שבידו כאלו ירש הואיל ובא תמורת ירושתו וכן מה שביד אחיו יוכל לטרוף כולו מההיא טעמא ונמצא טורף הכל א"ו מוכח סברת הרא"ש דאמרינן הנהו זוזא דידהו וה"ה גבי קרקע ולכן לולא דברי קדשם במח"כ תורתם הי' נלע"ד דמעולם לא כיון ר"ה לסברא זו ומודה דכל שבאנו עליו מכח שעבוד מיד שאזלו מה שהניח התמורה ודאי לא נשתעבד כסברת הרא"ש אלא טעמו פשוט ע"פ המבואר בהריב"ש סי' שצ"ב הבאתי לשונו סימן צ"א סעיף ה' דטעם אחד להתקנה מפני שבלא תקנה מצוה על היתומים לפרוע וסמכו הגאונים בזה הזמן שאין לנו קרקע וחשו לנ"ד ועשו המצוה לחיוב בכפי' והרי לא יכחיש אדם שאם ימכרו מה שירשו דיפטרו בהא מהמצוה והברור דעדיין מצוי' ועומדים ובכח התקנה נעשה מהמצוה חיוב בכפי' להכי האידנא גובי' מהדמי' והרא"ש ז"ל נמי הבאתי שם טעמו שראו בזמנינו סמך מן הגמרא שמטלט' בני שעבודא ומכח שעבוד אתינן עלייהו ושפיר מתמיה לדרכו דהנהו זוזא לא אשתעבדו ואף הרמב"ן ז"ל לשיטתו שהרי בריב"ש הנ"ל מביא בשמו דס"ל שהתקנה דוקא במטל' שהיו לו בשעה שלוה אבל מה שקנה אחר שלוה לא דלא עדיף מקרקע שאין ב"ח גובה מיתומים בלא דאקני (ואזיל בשטת החולקים שבח"מ סי' קי"א סעיף ך') וכבר מביא המ"ל פ' ך"א מה"מ תוך תשובה ארוכה בשם בעה"ת שער מ"ג בשם גאון ל' זה דשטר' דלא כתיב בי' דאקני ולוה וקנה והוריש דמשתעביד דומי' דמטלטל' דיתמי דלית בהו שעבוד והאידנא תקנו דמשתעבד והוכיח מזה המ"ל דסובר כהטור ח"מ סי' ק"ז דגובין מטלט' דיתמי אפילו ממה שקנה בתר שלוה ואפילו למ"ד מדין גמרא קנה והוריש לא משתעבד מ"מ בכח התקנה משתעבד ונראה נמי דבהא פליגו דהרמב"ן תופס טעם התקנה כהרא"ש שהאידנא מטל' נשתעבדו כקרקע לד"ג ולהכי כתב דלא אפשר לאלומי מקרקע לד"ג משא"כ הגאון דהתם בשטת ר"ה גאון דהכא קאי ואפשר דהוא הוא דטעם התקנה מצד המצוה ובודאי המצוה שוה במה שקנה אחר ההלוא' כמו במה שקנה קודם להכי מכח התקנה שמן המצוה נעשה חיוב אין שוב חלוק ולהכי לשטתו שפיר התמי' ולרה"ג אין שום תימה ולפ"ר משמעות דברי הרי"ף נמי מההוא טעמא שהרי פוסק דבמטלטלי מועטים יזונו כאחד ואלו למשמעות הרא"ש ולדברי הש"ך בסי' ק"ז הנ"ל שממש דין גמרא הוא האידנא אין טעם נכון למה ישתנה האידנא מטל' מקרקע לד"ג משא"כ לטע' ר"ה אפשר דנהי דהמצוה עליהם לפרוע מה שנשתעבד אבוהון למזון הבנות מ"מ ראו שאין המצוה עליהם והם יחזרו על הפתחים בעודם קטנים ובפרט דקטני' לא בני מיעבד מצוה כולי האי אלא שלכל היותר שיזונו יחד (ולולא נוסח הרמב"ן הי' אפשר לומר דר"ה מודה להרי"ף בדינו אלא שהורה לנו שהאידנ' אף שמכרו נזונית מן הדמי' בכח התקנה במרובי' עד שיגדלו ובמועטים שניהם יחד אלא שראיתי אף הרא"ש הביא מקודם לזה ל' הרמב"ן בשם ר"ה ומ"מ פירשו שמודה להרי"ף ומסיק אבל אם הניח מקרקע נכסים מועטים ומכרום לפי התקנה חזרו דמיהן לדין קרקע אעפ"י שנעשו מטל' וזה תימ' לי למה שהבנתי מהרא"ש סברת ר"ה דמ"ש עתה שהדמי' חשובים קרקע מוריש ומ"ש לד"ג דמוד' ר"ה והברור לע"ד לנוסח זה דפליג על הרי"ף ולית לי' סברא הנ"ל) ומעתה אחרי שכל יום ויום נהגינן כדהעיד רבינו הטור לגבו' ממטל' דיתמי אף ממה שקנה בתר שלוה וכבר הוכיח המ"ל דע' הטור דמד"ג לגבי דאקני הוריש ומכ' שוה אלא שבכח התקנ' המנהג וע"כ מטע' המצוה ה"ה לע"ד ראוי להורו' כהגאוני' דבקיאי טפי בטע' התקנה מהבאי' אחריהם בין במע"פ בין במזונות דאפי' מכרו מה שהניח בין קרקע בין מטל' דגובין מהן ונזונין מהן כדכ' הש"ך בלא זה שכן עיקר והנה הראב"ד שבב"י ח"מ ס"ס ק"ד כ' ונכתוב שטר על חנוך כו' מפני שהזיק שעבוד של שמעון דקי"ל דדיינין דינא דגרמי וכ"ש זה דמשתרשי לי' וכן כ' שם ב"י בשם תשו' הרשב"א מחודש י' אא"כ מכרו לגברא אלמא ומשום מזיק וכן הכריע הטור במכר קרק' והרמב"ן בתשו' שבב"י סימן זה ובחדושיו ריש מי שמת מוכח דעתו שלא שייך בזה דין מזיק והרא"ש בתשו' הנ"ל ביאר הכי להדי' מטעם כי לא קלקל גוף הקרק' כלום אלא ילכו ב"ח ויגבו אם יוכלו וכן מוכח ממשמעות שהוצי' הרא"ש מר"ה דלד"ג מודה וא"ל ממה דקי"ל בי"ד סי' רס"ז סעיף ח' המשחרר עבד שעשאו רבו אפותיקי חייב מטעם מזיק די"ל ש"ה שנשתנה הגוף מעבדות לחירות חשוב שפיר קלקלו גוף כדאי' במס' קדושין דף ס"ב הכי השתא התם מעיקר' בהמה השתא דעת אחרת ועל הראב"ד וטור אין להקשות מה שכתב הרא"ש הנ"ל ותדע וכו' די"ל דמ"מ ממה שמכירתן קיימת לגבי הלקוחו' דאין עליהם כלום ואפי' נאבדו המעות וא"א לגבות מן היורשי' מוכח דבחזק' יורשי' קיימו ותו דאין זה הוכחה אלא דלא נימא מה לי כו' אבל לטעם מזיק אין כלום ואף ההוכחה שניי' יש לדחות דרשע ערום הוא אם משיאו למכור ולכלות הדמי' אמנם לע"ד ראי' מבוארת לשיטת הרא"ש דלא שייך מזיק היכ' דלא קלקל הגוף ממה דאי' במתני' ב' דמס' ב"ק נכסים המיוחדי' למזיק והגמ' למעוטי מאי במתניתא תני פרט לנכסי הפקר אמר רבינא למעוטי נגח ואח"כ הפקיר וכותי' פסקינן בח"מ סי' ת"ו וק' תינח למ"ד מזיק שעבוד פטור הא פסקינן חייב כדלעיל גבי עבד וכן פ' הטור שם סי' ת"ז בשחטו מזיק וע"ש בב"י והיכי תנן נכסים המיוחדים למעט המזיק מתשלומין נימא שלא מיעט הכתוב כ"א בשור שהמית לפטרו מסקילה א"ו דלא מקרי מזיק וצ"ע על החולקים וכבר קי"ל נמי היזק שאינו ניכר ל"ש היזק בחה"מ סי' שפ"ה וקנס' מקנס' לא ילפינן כדמוכח מקו' הגמרא בגיטין דף נ"ג ע"א מפרת חטאת ע"ש וע"ש נמי בח"ר ע"ב תוך ד"ה ואי אמרת דחק מדוע חשיב שחרור ניכר ולהנ"ל לק"מ וכ' נמי וכן מוחל שט"ח הזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונותנו לזה וזה צ"ע קצת ואול' היכי דמשתרשי לי' ודאי מסתבר כהראב"ד כדהכריע נמי הש"ך כדקי"ל דאפי' בגרמא היכי דנהנה משלם מה שנהנה וחד מנייהו בח"מ סי' שס"ג סעיף ו' הג"ה ג' ואם דר בו חייב והכי משמע נמי מרש"י ז"ל מס' ב"ק דף י"ד ע"ב ד"ה פרט למוכר נכסיו פי' וכילה המעות ש"מ הא לא כילה היו חייבים ולכל הפחות היינו כדמשתרשי להו אך א"כ עדיין ק' סוגיא דבכורות הנ"ל שהרי הכהן כל החמשה גובה חצי מכל אחד חלקו בירושה וחצי השני מתורת תשלומי הזיקו וכן מהשני ולהפוסקי' דינא דגרמי קנסא דרבנן כדאי' בש"ך סי' שפ"ח י"ל בכהן בעינן דין דאורייתא וא"כ לפ"ר יש להוכיח משם שעבודא דאוריי' דאל"כ אף חלק היורשים לאו דין תורה דא"ל משום דהוה מלוה הכתוב בתורה דהא הסוגי' דכ"ע לא ככתוב בשטר דמיא אבל להראב"ד שבש"ך הנ"ל בשמו דדיני דגרמי דין גמור ק' ואולי י"ל דאף דגובה כל החמשה מ"מ כיון שהחצי א"ג מתורת שעבודו אלא בתורת פרעון הזיקא לא מקרי כל חמשה אבל אין פשטות הסוגיא מורה וצ"ע ודע דמשמעות הש"ע ובח"מ שכ' דעה שנזונית מן הדמי' דלא חש לדין מזיק דהא משמע דוקא מן הדמי' אם הם בעולם ולא אם אינם בעין ליגבות מדידהו ומכ"ש אם במתנה נתנו ומה שכ' הב"ש שנ"ל בדעת הרמ"א שהכריע בסי' קי"ב מטעם דמזונות דרבנן והוא דומי' דמטלט' להטור ומביא ראי' מן הטור הכא לע"ד לא כוון הרמ"א לזה כאשר בסי' קי"ב בעצמו חוזר וטוען ממה שלא הכריע הכא כהרא"ש ותו מה שכ' דמזונות דרבנן אפשר מחיים דבעל יש שייכו' לדברי' הללו (אף בזה ע' ב"י סי' צ"ו כ' ומ"מ ק' לי כוון שכתו' בכתו' ומזונייכי הרי בזה נשתעבד לה בשטר ושעבודא דאורייתא כמו שעבוד דמלוה) אבל לאחר מיתה בתנאי ב"ד אכלה ואין שעבוד גדול מזה ואלומי אלמו לשעבודה לענין תפיסת מטל' יותר מכל ב"ח וע' בכתו' דף צ"ו תו' ד"ה אלמנה והפשוט שלא הכריע להלכה אלא שבסי' קי"ב מדלא זכר הש"ע כלל ממחלו' זו הזכיר קצת הדברים ואפשר נמי לדחוק שלא כוון שם כ"א לומר שנדחו הבנו' מן הדמי' שלא יתנהג בהן דין נכסי' מעוטי' כמו שהי' טרם שמכרו אלא שיזונו יחד שבזה אפשר אף ר"ה מודה כנ"ל הג"ה הקנה לה זה ל' הרשב"א שבב"י ואלא מיהו להתלמד אומ' אני לך שאם קנו לאשה מיד הבעל למזונות ה"ה נמי אפי' ממשועבדים כשקנו מידו ולפי שהורגלו עכשיו לקנות מידו למזונות האשה כתבתי כן ומ"מ אפשר שאין בכלל קנינו סתם אלא מזונו' שבחייו אבל לא למזונות שיש לה מחמת תנאי כתו' דהיינו את תהא יתבא כו' שת"כ לא נכתבה בכתובה ועד שיקנו ממנו לזון מנכסיו אחריו כ"י אלמנותה אינה ניזונית ממשועבדין עכ"ל וז"ל הה"מ ומ"מ העלה הרשב"א שאם קני מיד' על מזונו' האשה שנזונית ממשועבדים ובמזונות הבנות (אפילו צ"ל אם) היו ממנו א"כ מבשועבדי' והוכיח שם כן ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתו' שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירן בכתו' מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובין בכתובה שלנו הוא דמחיי' עכ"ל ודברי הרשב"א ז"ל מיוסדי' על שכ' בגיטין דף נ"א סוף ד"ה ת"ש אמ' ר' נתן דזה לשונו אבל מזון האש' אע"ג דאינן כתובין אצל משועבדי' אם קנו מידו גובי' ממשועבדי' ואע"ג דאף היא בתנאי ב"ד אכל' ל"ח לצררי דכיון דלא אכל' אלא עד שירצו היורשים ליתן לה כתובה כאנשי יהוד' אי נמי עד שתתבע כאנשי גליל ואי נמי דמ"י ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהן מזונות משא"כ בבתו דמ"י לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שא"י אם תזון אם לאו והפ"י ז"ל בד"ה אימר צררי כ' מדברי תו' אלו וגם מדבריהם ד"ה כתובין מוכח דחולקים והניח בצ"ע על הרמ"א שאינו מביא חולק ולע"ד אחרי שהתו' גופייהו בכתו' דף ק"ב כתבו בתי' אחד מדק' להו ההיא קושיא גופה שהקשו בגיטין ד"ה אימר דמ"ש לכתו' שגבי' ממשועבדים ול"ח לצררי לחלק דל"ח אלא היכי דאיכא ב' טעמא דאכלה בתנאי ב"ד וניחא לי' בהרווחא ובההיא שינויא מיתרצה נמי ההיא פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפיס וההוא תי' א' מביא הר"ן בשם הרשב"א בכתו' על הקושי' דצררי לקטנה לא מתפיס ונראה דהיינו מה שהרשב"א כ' ריש הסוגי' דגיטין ד"ה אמר עולא וא"ת א"כ מה פריך ר"א לעולא והא מזון האשה וכו' וי"ל דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה והיינו דלא מתר' הכא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה משום דהכא ל"פ אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעי כתו' גבי' ל"ל מזוני אע"ג דבתנאי ב"ד אכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפ' ב' ד"ג ולע"ד ר"ל דמכח הקושיא של צררי לקטנה מוכח לחלק בין אשתו לבתו הרי דמתו' גיטין אין ראיה דשם ד"ה א"צ באמת הניחו בצ"ע הסתירה מכתו' למזונות למה דלא תפסו פירש"י שם דדוקא בתנאי ב"ד בהדי קנין הוא דחיישינן לצררי משא"כ בכתו' בתי' א' חלקו בין אשתו לבתו (ולע"ד להכי נמי לא חשו שוב לתי' מה שהניח בגיטין בצ"ע דלכתו' בעי שבועה ומזוני בלא שבועה גבי היורשים כי בזה הטעם מבואר לשטת תו' מדתשבע בסוף וע' סעיף י"ט להרמ' באמת צריכה שבועה) ואם אמנם לפירש"י גיטן כנ"ל שהוא תי ב' דכתו' אין היכרח לחלק בין אשתו לבתו כדמסיימו בכתו' ובההוא שינויא מתרצינן לגמרי כל הנך פירכי ההיא דגיטן ר"ל מה שצריך לטעמא גבי מזון הבנות שאינן כתובים וההיא דקטנה ר"ל דלהכי שם מדהוא ללא קנין אמרינן לקטנה לא מתפיס וההוא דכתו' ר"ל דלהכי גבי' בשבועה משום דלא הוי כ"א תנאי ב"ד בלא קנין וכן מבואר בב"ש סי' קי"ב הא חזינן דרש"י בעצמו בכתו' סתם מלפרש הכי והיינו משו' דל' הגמרא אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד משמע דזה לבד הגורם חשש צררי בבתו עכ"פ ותו הרי חזינן מסתימות כה"פ ואפי' הרמ' המעיד על נוסח כתו' בפ"ד מה' יבום שהיא בקנין ומ"מ לא נשמע שיאמר שהאשה לא תטול הכתו' ממשועבדים בשבועה מפני שהיא תנאי ב"ד עם קנין א"ו מוכרח לחלק בתי' א' דתו' בין אשה לבתה ונלע"ד מה שמיאן נמי הרשב"א בתי' תו' על הקושי' דצררי לקטנה שיש חילוק בין משועבדים לבני חורין עד שכ' והכי מוכח פי' ב' ד"ג משום דמשמע לי' כל שלא בפניו למשועבדים דמי ואף שבפ"י כתו' כ' על תי' תו' לחלק בין משועבדים לב"ח בל' זה ודאי בלאו מגופ' דשמעתין מוכח דדוקא לענין משעבדי שייך חשש צררי ולא לענין ב"ח דהא מזון הבנות גופה גובה מיתומים ול"ח לצררי וכו' אי משום הא ל"ש דיתומי' שאני דליכא למימר בהו לחוש לצררי דמעיקר' הכי אתקין דהא כ"ע תנאי כתו' זה אך על יתומים ואם נחוש לצררי מה הועילו בתקנתם ומעתה אחרי שהרשב"א ז"ל הכריח להלכה כתי' א' מי יבא אחר המלך ומה צ"ע תו על הרמ"א מתו' בגיטן אך ע' בסי' קי"ב אמנם בעניותי צ"ע למשמעות הרשב"א עכ"פ במזונות דמחיים למה שאנו מורגלים בקנין גביה ממשועבדים וזה היפך המפורסם בחה"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד הושוו כה"פ שאין להאשה בקרקע בעלה מזונות נגד בעלי חוביו ואם תגבה ממשועבדים מה הועילו בגבייתם והיא תטרף מהם וגם מראשית למה לא יהי' לה קדימו' שעבוד לגבו' מקרקע בחוב מזונות שעברו ואף שהבאתי סי' ק"ב סעיף א' בשם הרשב"א דקל הוא שהקילו במזונות ועשאום כאלו לא חל שעבודן אלא כאלו בכל יום וכו' ע"ש היינו מדינא דמתני' דאין מוציאן לפי שאינן כתובין ותדע דמזון בנות אשתו וקני מיני' לא אמרינן הכי ואדרבא שם הבאתי נמי תשו' הרשב"א שבב"י ח"מ סי' ק"ד למד דין רבו' מפוסק לזון בת אשתו וא"כ הכא שמדמה אשתו לב"א בקנו מיני' ק' לי מאוד איך מצאנו ידינו ורגלינו וכבר הרגשתי בזה בסי' ע' סעיף ז' מדידי' אדידי' ע"ש ואף נמי למה שהבאתי סי' ק"ב בשם הפרישה ולח"מ שבח"מ סי' צ"ז הטעם דילפינן מיכה מיכה דלו ולא לאשתו מ"מ קשה דמזה ליכא למילף למנהגינו לשעבד בקנין ומן התימ' לשט' הרשב"א מהראוי הי' באמת לבטל הקנין מפני תקון העולם ובעניותי א"י התועלת בקנין זה כי בהכל מחויב ועומד או מן התורה או בכח תנאי ב"ד ואם שיש מקום אתי לנוסח שלנו שהוא קצת שלא כנוסח הרמ' כי בהרמ' כתוב וכן אמר לנו כו' אחריות' כתו' וכו' ושאר תנאי כתו' קבלתי עלי ועל כל שפר ארג נכסין ואלו בנוסחתינו וכך כו' אחריות שט"כ דא ותוספתא דן קבלית עלי ומשמטינן ושאר תנאי כתו' וא"כ י"ל דאף הקנין אינו מועיל דהוי כעין קנין דברים על המזונות כיון שלא נזכר שמשעבד גופו כ"א ואנא אפלח ואוזין ועיין בהרמ' סוף פ' ה' מה' מ' שכ' וקנינא מפלוני שילך בסחורה וכו' הרי זה ק"ד וע' בח"מ סי' קנ"ז בטור סעיף ך' דכל שאינו דרך שעבוד דשעבד נפשו הוא בכלל ק"ד והגמרא איירי בשקנו דרך שעבוד ומה דנהגינן בקנין זה אולי אך כדכ' שם הרמ' הל' י"א יש דברים וכו' משא"כ לנוסח הרמ' משמע ל' שזה ודאי שעבוד גופו מקרי מדכ' וכל תנאי כתו' קבלתי עלי וק' מאוד לומר דהרמ' פליג על הרשב"א ותו ליישב בזה הרשב"א אין מפסיק כי עיין בח"מ סי' קצ"ה בב"י מחודש י' ומחודש ך' וסי' רנ"ג מחודש ו' ואולי יש לדחוק דעד כאן לא מקשה הסוגי' על הקנין אטו מגרע גרע אלא בימיהם שלא הורגלו כולם בקנין ומי שעשה קנין חדש הי' מועיל ויצא לו שם פלוני שעבד בקנין ולא היה שייך גבי' התקון עולם משא"כ אנן שמורגלים כולנו בקנין זה באמת אין בו תועלת ושייך גבי' תקון עולם כדמעיקר' ולא משגחינן בו ורשב"א לא כ' כ"א להתלמד אלו קנו מני' בפרטות יתר על כל עם דהיינו על מזונות דלאחר מיתה ועדיין צ"ע כי ל' הרשב"א ורמ"א דחוק לכונה זו:

טז

הניח נשים רבות כו' זה מהרמ' ע"פ הירושלמי וכ' הראב' הטעם לפי שאין חיוב מזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת חיוב שתיהן בבת אחת והו' ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה שכולן שוים בו וכ' הה"מ שאין נכון ואינו דומה ללוה ולוה דהתם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשעת הלואה ולא היה יכול לשעבד עד שיקנה ולפיכך חל השעבוד בשוה ועל מה שכתב הראב"ד שחיוב כולן חל בשעה חדא כ' תחילה שאין מספיק דהוה כלו' ולוה והגביל זמן הפרעון לאחר מיתה שאין אנו הולכין בתר זמן הפרעון אלא בתר תחילת השעבוד ולכן כ' שעיקר הטעם כמשמעות הרמ' שלענין מזונות שאינם טורפים ממשועבדים להכי כשם שאין קדומה במטל' לפי שיש ללוה להבריחם ולהפקיע השעבוד כן במזונות לפי שאם רצה בעל למכור נכסיו מפקי' מידי שעבוד מזונות. ותימא הא בפ"ב מה"מ מסיק הה"מ דלהרמ' מע"פ מוקדמת קודמת אפילו למלוה בשטר מאוחר ומכ"ש שניהם מע"פ ומ"ש מזונות נהי דמפני שאין קצובי' או כתובין עשאוה כמע"פ פשיטא דלא גרע ואיך אפשר טעם זה להרמ' אם לא שנאמר דשם טעמייהו כמבואר משום שפי' שעבודא דאורייתא משא"כ מזונות דבתנאי ב"ד לא הוי ש"ד ואף דבסעיף הקדום לא ניחא לי בסברת ב"ש היינו לענין הכרעתו מזיק שעבוד אינו דומה להכרעת הטור במטל' דיתמי דשעבודו אינו אלא מתקנו' הגאונים משא"כ שעבוד דתנאי ב"ד דאלומי אלמוהו מהיכי תיתי דלא יוחשב מזיק מה לי דאורייתא או דרבנן אבל דין קדימה דתלי' במע"פ אך במה דש"ד או דרבנן אפשר דתנאי ב"ד א"ד למע"פ והיה ניחא בזה מה שנא' דין זה במת ולא במי שהלך למדה"י בחייו משום דלרמ' שמזונות בחיים דאורייתא באמת יש קדימה כמו דלשיטתו במע"פ אבל באמת כ"ז דוחק דטעם הה"מ שמדמה למטל' אינו מורה לכונה זו כי זה שייך אף בחייו דהא אף מחיים אין מוציאן למזון האשה ממשועבדים א"ו אין חילוק ומה שהועמד באלמנות הוא לאו דוקא גם באמת תנאי ב"ד הוי כהלואה ממש ואם זה ש"ד אף זה לא גרע ודברי הה"מ צ"ע והנה טעם הראב"ד לפ"ד נכון אלא דלשונו שמדמה ללוה ולוה כו' אינו כ"א ע"ד חליצה ועיקר טעמו דהכא חל שעבודם ברגע אחת וא"ד ללוה ולוה וקבע ז"פ לאחר מיתה דשם אם מת בחיי מלוה נשתעבד למפרע משעה שלוה אבל הכא עיקר השעבו' אינו כ"א בשעת מותו אך למה שהבאתי סימן ס"ו סעיף א' בשם הרא"ש דכתו' נמי אינו משעבד עד שעת מותו א"כ ממש דין אחד עם מזונות ויפה הקשה הה"מ מ"ש מכתו' ובזה אין סייעתא מה שהבאתי בסי' ס"ו דין דח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ה כי לסברת הראב"ד אף שם אם מכר שט"ח עם אחריות אם ימחול ושוב מכר תו שט"ח עם אחריות בזה ומחל שניה' בבת אחת מהראוי שלא יהי' לאחד קדימה על חבירו כיון שבשעה אחד נשתעב' ומדין כתובה שיש לשתי נשים קדימה לאחת על חבירתה מוכח דכמו דטורף באחריות זה מן הלוקחי' בתרי מפני שנכנסו בשעבודו אם ימחול כן יש לאחד קדימ' על חבירו מפני ששעבודו קדו' אם ימחול וה"נ בכתו' וא"כ מ"ש מזונות ולשטת הטור בח"מ סימן ק"ד יותר ק' שפו' לכ"ע ואפילו להרי"ף שסובר מע"פ ומלוה בשטר מאוחר השטר מאוחר קודם מ"מ בשניהם ע"פ הקדום קודם א"כ אין טעם הה"מ עולה כלל בהרמ' אפילו נימא דלא כהה"מ בה"מ כ"א כהש"ך שם ויהיה ראיה מהכא להר"ן שם שחולקין אך פסקו אינו כ"א להרי"ף אבל לר"ה דמע"פ קודם לשטר מאוחר ודאי אינו כמבואר שם. וא"כ לשטת ר"ה וש"ע שם צ"ע. אמנם הה"מ מביא בשם הרשב"א טעם דבמזונות הקילו ולפ"ר אין מובן על מה ולמה אבל לע"ד אלו ואלו דברי אלהים חיים והרשב"א והראב"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו כי ריש מי שהיה נשוי אחרי שהביא הר"ן ראיה להרי"ף כ' והרשב"א דוחה ואומר דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד מזונות אותו יום כו' ע"ש ואפשר להסביר אף הראב"ד ע"ד זה ומטעם דמזונות הקילו ויהיה איך שיהיה לר"ה גאון דלשם ע"כ טעם דין זה כהרשב"א וכן להטור שם וכן כ' בהדיא הטור לקמן סי' ק"ג שאין חיוב מזונות עד לאחר מיתה ולמשמעות הה"מ בהרמ' הכא ע"כ שם עיקר עם הש"ך סי' ק"ד ס"ק י"ז דלא כהה"מ וכהר"ן דלא כטור שוב ראיתי במ"ל פ"ב מה"מ דין ו' כ' למי שהקשה קושיא זו בקיצור דמזונות שאני ודוק:

יז

הג"ה י"א ע' ח"ה ומה שכ' הב"ש על הראיה בחה"מ סי' ק"ו שאינה ראיה דשם תופס מה שראוי לו וכו' לא היא כי ראייתו מדברי הר"ן שנפסק שם דמהני תפיסה בכל מקום אפילו לגבי ב"ח מוקדם דזה ודאי תפיסה יותר מהראוי לו אלו לא תפס כי זה לשון הר"ן והשתא לדידן לא נ"מ מידי דהא תקינו וכו' הלכך אפילו תפיסה דלאחר מיתה בכ"מ מהניא וב"ח מאוחר שקדם ותפס זכה בהן ואין ב"ח אחר מוציא ממנו אפילו לחלוק עמו וכו' והטעם נלע"ד דדוקא לד"ג גבי יורשים לר"ט מודה דאם מונחים במקום הראוי לקנין נעשו של יתומים ואין נפרעין מהן אבל לענין מוקדם ומאוחר אף שמונחים במקום הראוי לקנין א"א שיקנה אותן המוקדם דהא מחוסר גוביינא ושעבוד הוא דאית לי' עלייהו מתקנות הגאונים ולהכי מהני תפיסת השני שקונה אותן בתפיסה לגמרי ולמד הח"מ דה"ה לדידן דמטל' משתעבדו וליכא למימר דאם מונחים במקום הראוי לקנין דנעשו של יתומים ומטל' דיתמי וכו' דהא עדיין משועבדים כמקדם מכח התקנה ותפיסה לא מהני לה כ"א לגבו' בפעם אחד יותר מהראוי לשעה לזה מהני תפיסה בכ"מ אך מ"מ אין מוכרח כל כך ואפשר לחלק וע' מהר"י ב"ן לב חלק ב' כלל נ"ה כי דבריו צ"ע ולהח"מ מיושב תו כ' הב"ש ונראה אפילו כו' אם תפסה מעות מהני ולע"ד צ"ע כי אינו דומה שם סברת הר"ן במעות שכבר נפרעה וזה שייך בכתו' דזמנה לפרוע אבל הכא דתפסה הרבה מה מגיע לה עתה והרי כלא הגיע זמנה זולת מכח התפיס' ואם התפיסה במקום דלא מהני מה לי מעות מה לי דבר אחר:

א

אלא לאחר מיתת הבעל. כתב בד"מ אפי' אם אסורה להנשא גובאת הכתובה וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תש"ה ועיין במרדכי אפי' טבע במים שאין לו סוף גובה הכתובה ועיין ס"ס י"ג והראב"ד רפ"ז ה"נ כתב דטבע במים שאל"ס אינה גובה הכתובה שאין אני קורא לכשתנש' לאחר דהא א"י לנו אם תהיה מותרת אבל היכא דידוע שתהיה מותרת לאחר זמן גובה הכתובה לאלתר ובסי' י"ז כתבתי אם ע"א מעיד דטבע אינה גובה כתובתה אבל אם שנים מעידים גובה הכתובה, ועיין בש"ג דף תק"י כתב חליצה כ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה ואם נתן לה גט אף על גב דצריכה עוד חליצה מ"מ הואיל דאסורה להנשא לאחי' גובה כתובתה:

ב

וה"ה מה שקיבל בנדוניא. ומ"מ אם הנדוניא עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין ע"ה סי' צ"ז:

ג

אבל אם הוא משיאה. כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אז יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"א:

ד

ספק גירושין. הנה בחיי הבעל אם גירש אות' ולא סילק הכתובה עד פרוטה האחרונה איתא פלוגת' בפוסקים אם יש לה מזונות ועיין פ"ק ב"מ בהרי"ף ובהרא"ש ולכ"ע אם מת קודם שסילק הכתובה אין לה מזונות מן היורשים וכן חלוצה אין לה מזונות עיין בריב"ש סי' ש"ג וכן מוכח כאן דע"כ איירי דלא סילק לה הכתובה ומ"מ אין לה מזונות מטעם שמא גרושה היא:

ה

כל זמן שלא תתבע הכתובה. ובגרושה היא להיפך כ"ז שלא תתבע אין לה מזונות לכ"ע ואם תתבע יש לה מזונות לשיטת הרא"ש אם לא סילק לה אחר התביע', פרישה:

ו

אא"כ התנו כן. היינו בשעת הנישואים היא מוחלת ואם אחר הנישואים אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמ"ש בסי' ק"ה במוחלת הכתובה:

ז

ויכולים הב"ד לתקן וכו'. חוץ מג"ח הראשונים א"י לסלק הכתובה שם בריב"ש סי' ק"ז והטעם משמע הואיל היא אסורה להנש' מחמתו יש לו מזונות בע"כ לפ"ז ה"ה כל היכא דאסורה מחמתו א"י לתקן לסלקה ולהפסיד לה מזונות ונשמע נמי דנותנים מזונות מיד אפי' תוך ג"ח אף על גב מי שהלך למ"י אין פוסקים לה מזונו' תוך ג"ח עי' סי' ע':

ח

האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחי'. מכ"ש שהבן שנדחה מפני הבת שנדחה מפני האלמנה כ"כ הר"ן ר"פ מ"ש והמגיד ספי"ט וכתב הסמ"ג אין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות:

ט

וי"א. היא שיטות תוס' וכן הוא בירושלמי וכן ס"ל רוב הפוסקים בן לבד או בת לבדה אז הם יורשים מדאוריית' לא נדחו מפני התקנה אלא דוקא כשהבן נדחה והבת באה מחמת התקנה אז אלמנה דוחה אותה:

י

ואפילו אם תנשא ומכנסת וכו'. דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא ש"ס ערוך הוא ספי"נ אף על גב דקי"ל אין מוציאים מלקוחות מזון אלמנה כאן מפני פסידא אלמנה שויא חז"ל דינו כיורש וכבר כתבתי בשם מהרי"ק כל הסוגיא שם איירי בנ"מ אבל בנצ"ב הוא לוקח גמור ואין מוציאים מן הבעל אף ע"ג אם הכניסה דבר שאינה שלה בתורת נצ"ב צריך להחזיר כמ"ש בס"ס צ"א היינו משום דהוי כגזל אבל כאן מזונות אלמנה ליתא אלא חיוב ואין מוציאים וא"י למה לא פירשו כל האחרונים דאיירי בנ"מ:

יא

אלמנה שתבעה. בש"ג ריש דף ת"צ כתב בתובעת אפילו מקצת הפסידה מזונות הואיל דתבעה בב"ד והיינו הסברא שהביא הר"ן וכן היא דעת הרא"ה מיהו תוספו' והרא"ש ר"פ אף על פי וברמב"ם כתבו דוקא כשתבעה כל הכתובה וכ"כ המרדכי וכן הוא משמעו' בהגה סעיף י"ב וא"י למה כתב בד"מ בשם הש"ג להיפוך:

יב

בב"ד. משמע ב"ד מומח' וכ"כ ב"ח ועיין ברמב"ם רפי"ח:

יג

ואפי' לא פרעו'. היינו אם פרעו' אח"כ או /אז/ למפרע מיום התביע' אין לה מזונו' אבל אם אין להם לשלם או שאינן רוצי' לשלם יש לה מזונו' ועיין תשו' רש"ך סי' ר"ד:

יד

ש"מ שצו'. שם בתשובו' ריב"ש משמע אם אמר בלשון מתנה או אם אמר אני מניח שתהי' אשתי ניזוני' וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד, ח"מ, ואם אמר בלשון מתנה לא אמרי' דמחויב' לשלם המזונו' השייכי' לה מחמת ת"כ וליתן לה מזונות מצד המתנה כמ"ש בח"ה סי' רנ"ג האומר תנו ר' זוז לאשתי ועיין תשו' ריב"ש:

טו

בתביעת כתובתה. ה"ה אחר שפרעו לה כתובה ג"כ אינה מפסדת מזונתה כל משך זמן שיושבת באלמנו' עיין בגוף התשוב' אבל אם עשתה שידוך אין לה מזונות וכ"כ בט"ז:

טז

וי"א מיד שעשתה שידוך. כ"כ הב"י ומ"ש ב"ח עליו אנ"ל:

יז

בין בפני ג'. כתב ב"ח אם לא מכרה בפני ג' לא הפסידה ולכאורה אנ"ל דהא הטעם הוא כיון דאין לה כתובה אין לה ת"כ א"כ מה לי אם מכרה בפני ג' או בפני שנים או שהם מודים שמכרה אפי' בפני א' וכ"כ בח"מ:

יח

אין לה מזונות מיורשים. כ"כ הרמב"ם רפי"ח משמע בחייו יש לה מזונות אף על גב במוחלת ס"ל אפי' בחייו אין לה מזונו' מוחלת שאני הואיל ומוחלת בעצמה אמרינן דמחלה הכל משא"כ במוכרת הוי כאונס כמ"ש בש"ס לענין כב"ד וכ"כ במגיד במוכרת יש לה מזונות בחייו וכן יש לפשר דברי הטור כמ"ש בדריש' ולכאורה מוכח כן בש"ס בסוגיא זו דהקשה על מימרא דשמואל דאמר תבעה כתובתה הפסידה מזונות מברייתא מכרה כתובה וכו' אין לה מזונות הני אין אבל תובעתו לא ואי אמרת מוכרת הפסידה מזונות בחיי הבעל לק"מ שמא תנא שם לענין הפסד בחיי הבעל ובתובע' לא שייך למימר דהפסיד בחיי הבעל ויש לדחות ועי' סי' ס"ה מ"ש במוחלת:

יט

אבל בחייו יש לה מזונו'. למ"ד מזונות דאורייתא י"ל דלא הפסידה מה שזכתה מדאורייתא ולמאן דאמר מדרבנן מכל מקום לאו מת"כ הוא בחייו לכן אפילו מחלה ת"כ יש לה מזונו' בחייו מה שאין כן אחר מותו דמזונות הם מחמת ת"כ לכן אם מחלה כתובתה נמחל גם מזונות, ויש מי שאומר שהביא היינו דעת הרמב"ם:

כ

מיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה. דאל"כ כל האשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר כ"כ הרא"ש, ונ"ל לכאורה אם תבעה מקצת אין כח ביד היורשים לסלק כל הכתובה בע"כ להפסיד לה המזונו' אלא יכולים לומר לה תקבל כל הכתובה או אינם נותן לה אפי' מקצתו וכן אם פרעו מרצונם מקצת הכתוב' א"י להכריחה לקבל המותר ועיין בתשובה הנ"ל גם נראה דוק' אם גבתה מכתוב' יכולי' לסלק המותר בע"כ אבל אם גבתה הנדוניא א"י לסלק לה הכתוב' ועיין בתשובה הנ"ל דפליגי שם בדין זה גם משמע מכל הפוסקים אם מכרה מקצת אפי' בב"ד לא הפסידה ממ"ש בש"ג דף ת"כ דוקא שגבת' בלא ב"ד משום דס"ל בתבעה בב"ד אפי' מקצת הפסידה הואיל בב"ד היה ה"ה ס"ל במכרה גם כן הפסיד' ולא קי"ל כוותיה בתבעה לכן גם במכרה לא ק"ל כוותי' ואם תבעה שלא בבית דין וגבתה בב"ד דינה כאלו לא תבעה כלל ועיין תשובה הנ"ל:

כא

תבעה נדוניית'. הנה ר"פ ט"ו ה"א מבואר במגיד לרמב"ם נדוניא אינו בכלל לשון כתובה ולא דמי לדין כתובה וכן משמע מהרא"ש ר"פ אף על פי ובפ' הנושא ולרמב"ם /ולרמב"ן/ דין נדוניא כדין כתובה כשאין בעין ובאתה לגבות מחמת שיעבוד הכתובה כמ"ש במגיד שם ובהר"ן פרק אף על פי וכן דעת הרא"ה ולריב"ש סי' קמ"ט סבירא ליה לרמב"ם גם כן כשיטה זו ולרשב"א אין הדין הנדוניא כדין הכתובה אלא בלשון כתובה נכלל גם הנדוניא כגון מוכרת' כתובת הנדוני' או מוחלת סתם נכלל במכיר' או במחילה גם הנדוניא, נמצא אם מחלה או מכרה לרוב הפוסקים גם הנדוניא בכלל ותימא על מהרי"ו דפסק דלא הפסידה הנדוניא ולקמן סי' ק"ה הביא דבריו בהג"ה, ולענין מזונות לרמב"ן והרא"ה אם לא מחלה הנדוניא אוכלת בשביל הנדוניא וכ"כ הב"י בשם תשובת הרשב"א ולכאורה לא משמע כן מתשו' הרשב"א דהא ס"ל הנדוניא לא דמי לדין כתובה ועיין בסמוך ובתשובת רשב"א סי' ר"ה דפסק כל זמן שלא נשאת הנכסי' בחזקת' לענין מזונות לפ"ז בפלוגתא זו היא מוחזקת וא"י להוציא ממנה ויש לה מזונות בשביל הנדוני' ולמ"ש ל"ק לקמן סי' ק"ה קושית הח"מ שהקשה שם על הרב רמ"א מה חידש שהביא דברי רי"ו ולמ"ש חידוש גדול הוא דרוב הפוסקים לא ס"ל כן ועיין סס"צ:

כב

ששהתה ב' שנים. כן הוא דעת הרמב"ם והרמ"ה אבל הרא"ש ס"ל דלא הפסידה בשתי שנים אלא כשהיא פרוצה, כי בש"ס איכא שתי תירוצים לתירוץ א' עניה הפסידה כששהתה שתי שנים ולתירוץ ב' הפסידה כשהיא פרוצ' ושהתה שתי שנים וס"ל הרא"ש דהיא מוחזקת לכן לא הפסידה אלא בתרתי לרעותא עניה ופרוצה וכבר כתבתי בכל פלוגתת הפוסקים היא מוחזקת וכן ס"ל הרמב"ם אלא כאן ס"ל תירוץ הראשון עיקר ואלו שני שנים או שלשה שנים כתב בט"ז אם שנה מעוברת היא צריך להיות עם חדש העיבור:

כג

משכון תוך אותן שנים. אבל אחר כך לא מהני תפיסה דאמרינן כבר מחלה אפילו אם ליכא עדים שתפסה לא מהני מיגו ועיין בח"ה סי' פ"ח:

כד

כל זמן שלא נשאת. אפילו אם הכתובה אינה בידה ואחר שנשאת אפילו אם הכתובה בידה צריכה להביא ראיה ועיין במ' ובהג"א:

כה

או תשבע היסת. לפי' גירס' הריטב"א איתא ברמב"ם דצריכה לשבע כעין של תורה כמלוה על המשכון ונראה דהרשב"א היה לו גירסא זו ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן עליו ולפי גירסא שלנו ברמב"ם דאין צריך לישבע כעין של תורה א"ל מ"ש ממלוה על המשכון ותירץ בפרישה משום הנכסים מוחזקים בידה יותר ממשכון והוי כאלו היתומים באו להוציא מידה לכן א"צ לשבע אלא היסת מיהו קשה לפ"ז למה אמרינן אם שהתה שתי שנים הפסידה מזונות וכשיש בידה משכון לא הפסידה וכל זה איירי לענין מזונות שלעבר אבל על להבא לכ"ע אין היורשים נאמנים מיהו לענין אם היא צריכה לשבע נראה דתליא בדין האומר פרעתי קודם הזמן כמ"ש בח"ה סי' ע"ח בהג"ה אף ע"ג דהיא מוחזקת בנכסים וע"ש:

כו

מי שייחד קרקע לאשה. כת' בח"מ אפשר אחר תקנות הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין נמי הדין הכי ועיין בסמוך:

כז

ושתק' אין לה אלא פירות אותה קרקע. כי בע"כ א"י למעט לה אלא כיון ששתקה מחלה אפי' אינן מספיקים לה וכ"כ המגיד בשם רש"י ולא כעיטור, וכתב ב"ח דאיירי הכא שלא חילק כל נכסיו מ"מ כיון שאמר במזונות אמרי' דקצץ לה ועיין סי' ק"ט שם מבואר אם אמר במזונות ידה על העליונה ועיין מ"ש שם והא דקי"ל אם אמר לב"ח בחובו ידו על העליונה ב"ח שאני, דרישה:

כח

אינה נאמנת וניזונת מנכסיו עד כדי כתובתה. אפי' לדעת הרא"ש שהבאתי רס"ז דס"ל אם גירש את אשתו ולא סילק לה כל הכתובה יש לה מזונות היינו גרושה דראוי ליתן לה הכתובה ועיין בהרא"ש פ"ק ב"מ:

כט

אלמנה שאין ש"כ יוצא מידה וכו'. כן הוא דעת הרמב"ם פי"ח ה"א דס"ל במקום שכותבין כתובה אין פוסקים לה מזונות אא"כ הכתובה בידה ותשבע אף על גב דס"ל אשה שהלך בעלה למ"י פוסקים לה מזונות אף על גב דאין הכתובה בידה שאני יורשים דטענינן ליורשים ומשמע אפילו בשבועה לא תגבה אם הכתובה אינה בידה וכ"כ בכ"מ וע"ש מ"ש בגירסת הרמב"ם אבל הטור גורס ברמב"ם אם אין הכתובה בידה תשבע שלא מחלה ושלא מכרה ולא תפסה כלום ועיין ב"ח והרא"ש והרמב"ן ורשב"א חולקים ע"ז אף על גב הרא"ש ס"ל דאינה גובה הכתובה כשאין בידה הכתובה שאני מזונות דהנכסים בחזקתה כמ"ש לעיל לענין שבועת היסת וכ"כ הרא"ש פ' שני דייני ונ"ל הרמב"ן והרא"ש והרשב"א י"ל כל היכא דא"י לשבע מ"מ יש לה מזונות דהנכסים בחזקתה היינו הטעם בש"ס תשבע בתוך ולא תשבע בתחלה כי באמת אין עליה שבועה כי היא לא בא להוציא אלא אגב שתשבע על הכתובה תשבע על המזונות וכן מוכח מרמב"ן דהביא ראיה דלא תשבע על מזונות מעובדא פ' השולח ההיא דאתי' לקמיה רבה בר ר"ה לגבות הכתובה וא"ל רב לא מגבי כתובה לארמלת' משום דנמנעו להשביעה אמרה לי' הב לי מזוני אמר מזוני נמי ל"ל דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני וכו' והקשה למה לא אמר במזוני נמי הטעם משום דנמנעו להשביעה אלא ע"כ דא"צ שבועה על מזונות וקשה כיון דנמנעו להשביעה על הכתובה א"כ לסוף לא תשבע א"כ צריכה שבועה על המזונות דהא קי"ל תשבע לבסוף ובימי רב לא שייך לומר תשבע בסוף וכן הקשה בט"ז ולמ"ש שפיר דא"צ שבועה כלל לכן א"צ שבועה על מזונות אלא אגב שתשבע על הכתוב' תשבע על מזונות מ"ה הקשה שפיר על שיטת הרמב"ם דס"ל דחייבת שבועה על מזונות אבל לשיטתו שפיר ובימי רב א"צ שבועה כלל על המזונות כיון דלא תשבע על הכתובה ולענין שבועה הכריע הרב רמ"א כשיטו' הפוסקים דלא תשבע ובענין הכתובה לא הכריע ומשמע מל' המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דלא תגבה בלא כתובה ולכאורה נראה עיקר כהרא"ש ורשב"א ותגבה בלא כתובה בלא שבועה דהא כל הני פוסקים דסבירא להו לקמן סי' ק' דתגבה הכתובה בידה מכ"ש דתגבה מזונו' בלא כתובתה מטעם הנ"ל גם בגמ' והג"א משמע נמי דס"ל דתגב' בלא כתובה אלא בד"מ רסק"א כתב דהם איירי במקום שאין כותבים כתובה:

ל

אם מכרה או נתן הבעל. עיין סי' ק' מ"ש אם מכר או נתן ועדיין לא בא לידם וכתב בד"מ ובהג"ה פריש' בשם הריב"ש אם תפסה מטלטלין והוא נתן אותם מטלטלין לאחרים במתנות ש"מ אין מוציאים מידה לכן אם רוצה שיתקיים ישליש המעות קודם מותו:

לא

אבל אם נתן משכ"מ ניזונ'. דהא המתנה חל אחר מותו ובשעת מותו חל מזונו' האשה ועיין בהרי"ף פי"ט ובח"ה סי' רנ"ב ועיין ב"י אם נתן במתנו' בריא מהיום ולאחר מיתה:

לב

אם אין כאן ב"ח. כלו' אם ליכא אצל היורשים כלום וכ"כ בח"ה סי' רצ"ב אף על גב בש"ס איתא השתא ירושה דאוריית' אלמנה ניזונת מתנה דרבנן היינו מזונת /מתנת/ ש"מ לא כ"ש אלמא טפי מסתבר לגבות מן השכ"מ צ"ל ה"ק השתא ירושה דאוריית' גובה מכ"ש אם ליכא ירושה כי ירושת ב"ח נגד משכ"מ, ואפילו אם נתן לבניו משכ"מ ולקצתם לא נתן אלא יורשים גובין מן חלק ירושה:

לג

הקדיש נכסיו וכו'. אף על גב בקונם א"י לאסור על אשתו מ"מ אם הקדיש הוי כמכר ומשמע אפילו הקדיש קדושת דמים אינו גובה הכתובה אבל אם הקדישה היא קדושת דמים אין מפקיע שיעבודו ואם הקדיש בחליו עיין בח"ה סי' ר"ן דאין הקדש עד אחר מיתתו לפ"ז נראה דניזונת מהם והיינו אם הקדיש כל נכסיו:

לד

אם תפסה וכו'. כ"כ תוספות והרי"ף והרמב"ם והמר' מיהו יש שיטה אחרת דס"ל דלא מהני תפיסה מדינא דש"ס אחר המיתה ועיין במ' ובמגיד ונ"מ אפי' בזה"ז ולענין תפיסה אחר מיתה יותר מכשיעור כמ"ש בסמוך והא דמהני תפיסה אחר מיתה למזונות ולא לכתובה כמ"ש בסי' ק' עיין בתוספות בסוגיא זו ובריב"ש סי' ק"ז ומ"ש אפי' אחר מיתה ולא מבעי' בחיי בעלה היינו אם תפסה בחיי בעלה ולא הוציא מידה אבל יכולים להוציא מידה דעדיין לא הגיע הזמן גבי' בחיי הבעל ועיין תשובת ריב"ש:

לה

מיהו אם נתן וכו'. דוקא אם נתן לאחרים אבל אם נתן ליורשיו ניזונת וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' פ"ו מיהו במ' ובתוס' פנ"ש דף מ"ט כתבו אם נתן לאחרים גובי' מהם השתא ירושה דאורייתא אלמנה ניזונת מתנה ש"מ דרבנן לא כ"ש וכ"כ הרא"ש פ' אומר והמ' פנ"ש בשם ר"ת ועיין סי' ק':

לו

והם מעלים לה מזונות. זה הוא תקנות הגאונים דניזונת מן המטלטלין:

לז

שמא יאבדו וכו'. ה"ה אם מכרו מטלטלין א"צ לשלם מן הדמים לדעת הטור אף על גב דס"ל בקרקע צריכים לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבוד של חבירו אבל מטלטלין אין כאן שיעבוד רק תקנות הגאונים ועיי' בח"ה סי' ק"ז בטור ועיין בסמוך:

לח

ואפי' התנה עליו בפירוש. כתב בח"מ כיון שהוא תנאי שבממון וניזונת בדין מן מטלטלין ולא מן התקנ' צריכים לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה:

לט

והיא ניזונת מדמי הקרקע. עיין דינים אלו לקמן סי' קי"ב ובח"ה סי' ק"ד ק"ז ושם מבואר לד"ה בין קרקע ובין מטלטלין גובים ממעות שבידו אחר תיקון הגאונים דגובין מן המטלטלין ולהרא"ש אין גובין כיון דלא הניח הני זוזי ולהטור חייבים מדינא דגרמי דהזיקו שיעבודו ואינן חייבים אא"כ מכרו קרקע אבל אם מכרו מטלטלין פטורים כיון ע"פ הדין דש"ס לא נשתעבד לפ"ז אם התנה שתזון מן מטלטלין אז הוי מזיקי' אם מכרו וגובין מן המעות שבידם לדעת הטור וכ"כ בח"מ מיהו מ"ש לדעת הרא"ש אנ"ל, וכאן משמע דס"ל המחבר עיקר כסברא הראשונה ולקמן סי' קי"ב כתב בהג"ה כדעת הרא"ש ולכאור' נ"ל כדעת רמ"א וראי' לדבר שלא כ' הטור בסי' זה ולקמן דחייבי' מדינא דגרמי אלא בח"ה כ"כ אלא ודאי ס"ל עיקר כהרא"ש משום תיקון מזונות מדרבנן הם מ"ה אם מכרו אוקמי' אדאורייתא כמ"ש בח"ה לענין מכירת מטלטלין כן הוא הכא אפי' לענין מכירת קרקעות אלא בח"ה שם ס"ל שיעבוד ב"ח מדאוריי' מ"ה ס"ל דחייבי' מדינא דגרמי וע' פרישה כ' דוקא אם מכרו היורשים הקרקע קודם שהחזיקה הב"ד הקרקע ביד האשה כמ"ש בסי' קי"ב בהג"ה סעיף י"ד ויש לחלק:

מ

הקנה לה בקנין. כ"כ הרשב"א בתשובה והמגיד פי"ח וע' בגיטין דף נ' איתא שם מפני מה אין טורפין למזון האשה והבנות מפני שאינו כתובים אף על פי שנכתב תקנו חז"ל דדינו כאילו לא נכתב ע"ש בתוס' והרא"ש ועיין סי' קי"ב קי"ד ועוד טעם אחר מפני שאינן קצובים וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ושם אכתוב דין זה באריכות:

מא

שאין דין קדימה במזונות. עיין בהשגות הראב"ד כ' אפילו אם היא ניזונת מקרקע הדין כן דאין החיוב עד אחר מותו ויכול למכור בלא דעתה וא"י לטרוף ע"כ אין השיעבוד מתחיל אלא אחר המיתה אז מגיע שעת החיוב לכולן וכתב המגיד גם הרמב"ן /הרמב"ם/ ס"ל כן:

מב

אלמנה שתפסה מטלטלין. אף על גב הרמב"ם ס"ל דצריכה שבועה על מזונות מ"מ כשתפסה אין משביעין אותה עד שתבוא לגבות יותר כן משמע מהרא"ש והטור ועיין בדק הבית, עיין בד"מ הביא פלוגתא אם תפסה שטרות:

מג

יש אומרים דלא הוי תפיסה. כ"כ הר"ן בשם רש"י והמ' והג"א ואגודה ונ"מ מזה בזה"ז אם תפסה יותר משיעור ומ"ש הר"ן שם בזה"ז ליכא נ"מ איירי כשלא תפסה יותר משיעור, ומה שהביא בח"מ ראיה מח"ה סי' ק"ז דמהני תפיסה אפילו מרשות היורשים אין ראיה דשם תופס מה שראוי לו אף על גב דאין לו עדים על החוב מ"מ מחמת המיגו נאמן אבל תפיסה יותר משיעור הראוי לו י"ל דלא מהני תפיסה כר' טרפון, במשרי' כ' דמוציאים מידה ונותנים ליד השליש ופי' הב"י דס"ל תפיסה מרשות היורשים לא מהני ואין נראה דהא לא אידכר שם סבר' זו גם קשה א"כ למה לא מחזירים ליורשים ואפשר דס"ל אף על גב תפיסה מהני מ"מ נותנים ליד השליש שמא תמות ונראה אפי' לדעת הפוסקים דס"ל תפיסה לא מהני מרשות היורשים מ"מ אם תפסה מעות מהני כמ"ש הר"ן לדינ' דש"ס להפוסקים דסביר' להו דלא מהני תפיסת מטלטלין לכתובה ואפי' בחייו מ"מ אם תפסה מעות אין מוציאין מידה:

מד

אבל ע"י שליח לא מהני. משום דהוי תופס במקום שחב לאחרים היינו ליורשים אם תופס יותר משיעור אפשר אפילו אם תופס כשיעור הוי חב ליורשים משום דאלו לא תפסה היה הכל ביד היורשים והיו יכולין להרוויח בהם:

מה

משביעין אותה לד"ה. שם במרדכי ובהרא"ש נראה כן בכה"ג שעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי בפ"א היינו מזון ל' יום מודים כ"ע דלא יהבינן לה בלא שבועה דהא בעלמא שותפים ואפוטרופו' וארוסים יכול להשביעם בכל היום וא"צ להמתין עד לבסוף אלא באשה ממתיני' משום שלא ירגלו קטטא אבל בכה"ג דרגלים לדבר שתפסה ממון היתומים והיה ראוי להשביעה מיד אלא דלא מצינו שבועה כזו שכבר לקחה לא הוי שבועה ליקח ולא שבועה לפטור כי שמא תצרך כל המעות למזונות ולרפואה מ"מ אם תתבע עוד תשבע אז הוי שבועת נשבע ונוטל:

מו

אלא בג' אנשים נאמנים. עיין תוס' דף צ"ז מגורשת ואינה מגורשת חייב הוא במזונות יכולה היא למכור בלא ב"ד מומחים כמו אלמנה ועיין סי' ק' וא"צ להיות א' מהם גמיר וסביר דאל"כ פשיטא אלא קרי כאן מומחים למאן דקרי בעלמ' הדיוט וקרי הדיוט להדיוט גמור אלא בקי בשומא עכ"ל הר"ן ומבואר להדיא בכל דינים אלו היכא דצריך ב"ד מומחים צריך להיות א' גמיר וסביר, ועיין ב"י וד"מ כתבו בשם רש"י בפ' אלו מציאות דס"ל בשנים סגי ואין נראה כי רש"י כ"כ שם אליבא הס"ד דא"צ ב"ד כלל ושנים סגי אבל להמסקנ' צריך ב"ד שלשה, כתב הטור אלמנה שמכרה וטעתה אפילו בכ"ש מכרה בטל והמחבר השמיט בש"ע משום דהקשה בב"י דלא אתמר בש"ס אלא לענין כתובה אבל במזונו' אותו דינר שטעתה שייך ג"כ לה וטעתה בשלה אבל בב"ה ומהרש"ל ובד"מ כתבו כדברי הטור ואפשר דהוי כטעות בשל יתומים דהא אין נותנין לה יותר מל' יום:

מז

יבטלו המקח. משמע אם נישום בב"ד מומחים א"י לבטל המקח אפילו אם רוצים ליתן את שלה דהא ע"כ אם רוצים לבטל המקח צריכים לשלם לה ומ"מ א"י לבטל אם שמוה ג' מומחים ש"מ בכתובה שומא לא הדרה וכן פסק מהרש"ל בתשו' סי' נ' והרב רמ"א חולק עליו בתשו' סי' ס"ח ועיין:

מח

אלמנה שמכרה וכו'. עיין בש"ג והעיקר דאין חילוק בין אחריות מחמת ב"ח לבין אחריות מחמת גזל לעולם מחזיר הלוקח על היתומים ונראה אם לקחה לעצמה וטרפו ממנה נמי תחזור על היתומים ליתן לה מזונות משעה שמגיע לה ואם הב"ד מכרו בשבילה הוה כאלו מכרה היא דאל"כ תקשה לך לי"ח בסעיף כ"ה דאין מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה, ט"ז וכמ"ש בסי' קצ"ג במכירה לצורך הכתובה:

מט

כמה מוכרים וכו'. משמע דאין חילוק בין אם מוכרים תיכף אחר מותו לבין אם מוכרים אח"כ לעולם אין מוכרים יותר מו"ח וצריך ב"ד הדיוטות ומ"ש הטור אבל אם מכרו הב"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם היינו דוקא ב"ד מומחים כשירים לדין אבל ב"ד הדיוטות לא ואם יהיב לה רשות לזבוני מוכרת בלא ב"ד כלל ומוכרת כמה דבעי' וכ"כ ב"ח:

א

הכתוב' כו'. כתובות פ"א א':

ב

וה"ה כו'. דלפיר"ת כתובה דשם היינו נדונייתה ועמש"ל סי' סי"א בהג"ה:

ג

אלמנה כו'. מתני' נ"ב ב':

ד

ואפי' כו'. כמש"ש ס"ח ב' האומר אל כו' שהפרנס' כו' וערש"י שם ד"ה ה"ג כו':

ה

ואין היורשים כו'. או שהי' כו' עתו"ס נ"ד א' ד"ה ושמואל כו' וכ"פ הרי"ף והרמב"ם וש"פ וס"ה בתוספתא שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים ובירושלמי ר' אבוהו אומר קסרין כיהודא ושאר ארצות כירושלים:

ו

אא"כ כו'. דכל תנאי שבממון קיים:

ז

ויכולין כו'. דהא במנהגא תליא כמש"ש בגמ' וכנ"ל:

ח

וי"א כו'. עתו"ס שם ד"ה מי כו' ובכתובות מ"ג א' ד"ה עשו כו':

ט

ובמקום כו'. מתרץ קושית תוס' דכתובות ד"ה הנ"ל:

י

והוא מפרנסה כו'. כמש"ל ס"ל:

יא

ואפי' לא פרעוה. גטין ל"ה א':

יב

אבל תבעה כו'. גמרא דכתובות שם:

יג

וי"א כו'. הרא"ש מירושלמי ע"ש:

יד

ש"מ כו'. כמו בפוסק לבן אשתו ובת אשתו כמ"ש בתוספתא הביאה הרא"ש בר"פ הנושא ע"ש וע"ל סי"פ סי"ח ומש"ש:

טו

תבעוה כו'. עתוס' שם ד"ה לית כו' שחולקים ע"ז:

טז

וי"א כו'. דכבר הפקיע עצמה מכבוד בעלה שם וערש"י שם:

יז

כולה. שם צ"ח א' לית דחש כו':

יח

בין כו'. שם נ"ד א':

יט

בין כו'. עפ"ב דב"מ ל"ב אי' ועתו"ס דכתובות צ"ח א' ד"ה דאמרי כו':

כ

בין שעשתה כו'. צ"ע מ"ש משאר תנאי כתובה שכ' הרמב"ם ספי"ז דיש לה כמו כתובה ב"ד:

כא

אבל בחייו כו'. דאינה מתנאי כתובה אלא תחת מעשה ידיה. הרא"ש וש"פ:

כב

אע"ג. דבירושלמי אמרי' ר"י בשם שמואל אימר מוחלת כתובה ליתומין ניזונת משלהם גמרא דידן פליגי דכ"ש ממוחלת לבעלה וערש"י שם ק"ד ב' ד"ה לא מזוני כו' ובמתני' שם א' ד"ה וחכ"א כו':

כג

וכל המוכרת כו'. וכן פי' הרא"ש שם א"נ כו' וכמ"ש בסי"ב בהג"ה:

כד

תבעה נדונייתה כו' תבעה כו'. כמ"ש ר"ת ורא"ש מדקאמר רצה לכתוב כו' ש"מ דוקא תוספת אבל לא נדוניא:

כה

וכן כו'. הרא"ש שם לפי' בתרא וכנ"ל:

כו

יש כו'. שם צ"ז א' תניתוה כו' וערא"ש שם ס"ז:

כז

אלמנה כו'. צ"ל דגריס להיפך לישנא בתרא כאן בעניה כו' אבל הרא"ש וטור פ' דוקא עניה ופרוצה כשתי הלשונות להקל אצלה דנכסים בחזקתה כמש"ש בעי ר"י כו':

כח

אלמנה שאין כו'. ערא"ש פי"ג ס"ו:

כט

אלמנה כו'. עבה"ג ובגטין ל"ה א"ל הב לי מזוני כו' ואם איתא בלא"ה ל"ל מזוני כיון שא"י לישבע הרשב"א והג"מ וש"פ:

ל

וי"ח. כפירש מש"ש צ"ח א' והלכתא צריכה שבועה דאמכרה למזונות קאי דכולה סוגין שם איירי במזונות וערא"ש פי"א ס"ג:

לא

או נתנו. תוס' מ"ט ב' ד"ה הוא כו' ע"ש וכ"ד כל הפוסקים דלא כר"י בר ברוך במר' והג"א:

לב

אם אין כו'. ממ"ש בגיטין נ"ב ת"ש ש"מ כו':

לג

הקדיש כו'. דהוא כמכר כמ"ש בפ"ז דב"ק מ"ל מכרן להדיוט כו'. ר"נ שם וכן בשבועות מ"ב ב' ומ"ל משועבדים כו' אבל משום דהקדש מפקיע מיד שעבוד לא דדוקא בקדושת הגוף וע"ל סי' צ' ס"ט בהג"ה:

לד

אפי' לאחר מיתה. כפירש הריב"ן שם בתוס' ד"ה אלמנה וע"ש שר"ח וה"ג חולקים:

לה

ועכשיו כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה א"ר כו' ושם נ"א סד"ה ממקרקעי:

לו

מיהו כו'. מרדכי והג"א בשם ר' שמואל וכ' מ"ש בב"ב שם השתא ירושה דאורייתא כו' דיחויא ולא קיי"ל כן וראיה ממ"ש בכתובות מ"ט ב' דלא קיי"ל כר"ל ואין ניזונין מהן אע"ג דמתנה רעועה היא ועוד אמרי' בב"מ קל"ט א' אלא אי אמרת כו' ואע"ג דהוא לוקח מדרבנן ואין כ"ז כדאי לדחות דברי רבא וכ"ד כל הפוסקים וכמ"ש בתוס' בכתובות הנ"ל וכן כ' רשב"ם בב"ב קל"ג א' בד"ה מתנה כו' ומ' במרדכי דאף במתנת ש"מ לבניו אינ' ניזונת מדדחי הא דרבא אלא שבפסקי מהרא"י סימן פ"ו כ' די"ל דל"ק אלא במתנת ש"מ לאחרים ואין דבריו מוכרחים ועוד מ' דה"ה במקרקעי דהא דחו דברי רבא והוכיח מש"ס ובימיהם הי' דוקא בקרקע אלא בריב"ש כ' בשם הרי"ט שכ' בשם ר"י דמטלטלי דמתנת ש"מ לא משתעבדי לבעל חוב דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים אבל כ' הריב"ש שם דלא מצא לא' מהמחברים שחולק בזה:

לז

ואם מכרו כו'. כתובות ס"ט א' וכנ"ל ס"ך:

לח

והיא כו'. ויש כו'. ערא"ש רפ"ט דב"ב שלדינא דגמרא ודאי אינ' ניזונית מהדמים דמטלטלי הוי וראיה ממש"ש ת"ש דאר"א אר"י כו' ואם איתא והלא צריכין לפרנס עדיין מהדמים וכן ממ"ש בסוטה כ"א ב' איזהו רשע כו' אלא שרב האי כ' דאחר תקנת הגאונים דנזונית ממטלטלין ה"נ דניזונית מהדמים:

לט

ויש כו'. דהני זיזי לא אשתעבדו כו' למה"ד כו' ע"ש וכ"פ בסימן קי"ב סי"ד בהג"ה:

מ

הקנה כו'. כמ"ש בכתובות ק"ב ב' הב"ע בשקנו כו' ובגיטין נ"א א'. רשב"א ואע"ג דאמרי' שם ושם אלא בנות כו' אימר צררי כו' כצ"ל לרשב"א דוקא בבתו אבל באשתו לא דקי"ל כרב שם ק"ז ח' דפוסקין מזונות לא"א ועתו"ס ד"ה אימר צררי כו':

מא

ודוקא כו'. דיד בעה"ש על התחתונה:

מב

הניח כו'. תוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגביה בד"א בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות:

מג

אפילו כו'. גמרא שם וירושלמי הביאה הרא"ש שם:

מד

אלא כותבין כו'. בתלמידי דר"י בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם וצ"ע:

מה

י"א כו'. כמש"ש פ"ד ב' וכר"י ור"ל:

מו

וי"ח. דל"ד לשם וערש"י שם ד"ה דמנחי כו' לא זכו כו' ולא קי"ל כר"ט אלא לעולם זכו יורשין ואפ"ה מהני תפיסה ועתו"ס שם ד"ה והוא ומיהו למזונות כו':

מז

ולכ"ע כו'. כמש"ש פ"ה א' ר"פ מימלח כו':

מח

ודוקא כו'. שם פ"ד ב' יימר בר כו':

מט

אם תפסה כו'. עברא"ש פי"א ס"ג

נ

וכן אם כו'. ממש"ש צ"ח א' דאר"ז אר"נ כו' הא לאחר כו' ודאמרי לה כו' ועתו"ס שם ד"ה דאמרינן כו' וז"ש וי"ח בזו:

נא

לא כו'. כמ"ש בתוס' בד"ה הנ"ל דאינן אלא בקיאי בשומא ולמשכן א"צ שומא:

נב

ואפי' לא כו'. ערש"י שם:

נג

ואם היו כו'. וי"א כו' לפי' תוס' הנ"ל מש"ש מאן שם ליך בב"ד הדיוטות מיירי אבל לדעת הרמב"ם דבינה לב"ע מיירי י"ל דבב"ד הדיוטות קיים מ"מ:

נד

וכן מוכרת כו'. כנ"ל סי"ג.

נה

י"א כו' כי קרקע אינו ראוי לימכר דבר מועט כמ"ש בפ"ק דב"ב וגם ל"ש למכור כמטלטלין כמ"ש בפ"ק דב"מ:

נו

כשפוסקין כו'. נלמד מהנ"ל ס"ל שם בריטב"א:

א

ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל. וכתב בד"מ דאפי' אינה עדיין מותרת להנשא אפ"ה יש לה כתובה מיד וכו' ע"ש וע"ל סי' י"ג סעיף י"ג ועיין בתשובת הרשב"א סי' תש"ה ובהגהות מרדכי דף תק"ן ע"ד כתב דבמים שאל"ס מגבין כתובה ומחלקין הנחלה ליורשין אבל הראב"ד בהשגות כתב בפ"ז מהל' נחלות דאע"פ דהיורשין יורדין לנחלה אינה נוטלת כתובת' שאין אני קורא בה כשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכן הסכים שם במ"מ ומ"מ מעוברת ומניקת ותוך ג' חדשים למיתת הבעל אף על פי שאסור' להנשא מ"מ נוטלת כתובתה מיד דקרינן בה כשתנשא לאחר כשיגיע הזמן הקצוב ועיין במ"מ פי"ח מהל' אישות ועיין לקמן סי' צ"ה סעיף ב' ועיין בהגהות אלפסי פרק האשה דף תק"י זה לשונו ול"נ שכל אשה ראויה לגבות כתובתה מיד כשתתאלמן או תתגרש אלא אם זקוקה וכ"ש במקום שכותבים וכו' ע"ש:

ב

וה"ה מה שקיבל בנדוניא. ומ"מ אם הנדוני' עדיין בידה או ביד אביה יכולה להחזיק למזונות ועיין בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ד וסעיף כ"ו:

ג

אבל אם הוא משיאה. כלו' שהוא נותן לה הנדוניא או שהיא קטנה שהיא ברשותו אזי יכול להתנות עם הבעל לגרוע כח בתו ועיין בריב"ש סי' ק"ב:

ד

עד שתתגרש גרושין גמורין. וכשנתגרשה לגמרי אף שלא נתן לה כתובה אפ"ה אין לה מזונות ודלא כהחולקין שיש לה מזונות עד שישלם לה כתובה עד פרוטה אחרונה עיין בטור ובב"י:

ה

אלא א"כ התנו כן בפירוש. אם היה התנאי בשעת נשואין פשיטא דמהני ואם מחלה תנאי כתובתה אחר הנשואין אפשר דג"כ מהני בלא קנין כמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ה במוחלת כתובתה לבעלה:

ו

שהיתומים יסלקו אותה כשירצו. שם בריב"ש כתב שהתקנה היתה שהרשות ביד היתומים לסלקה מזכות מזונותיה זולתי בג' חדשים הראשונים:

ז

ובת ממנה או מאשה אחרת. ומכ"ש אלמנה לגבי בן דהבן ישאל על הפתחים ק"ו מבת ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בנים שנדחין מפני הבת אינו דין שידחו מפני האלמנה כך נראה לפי דעת הרמב"ם ועי' בסמ"ג דף ל"ג דאין הבת נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה:

ח

כדי שיזונו שתיהן. לבת יש שיעור עד דתבגר אבל לאלמנה צריך לשער עד זמן שראויה לחיות וכמ"ש הרב בהג"ה אח"ז אם לא במקום שיש תיקון עד מתי האלמנה ניזונית:

ט

וי"א דבין שהנכסים מרובים וכו'. טעם הי"א שאין כח באלמנ' לדחות ירושה דאורייתא אבל כשיש שם בת ובן דהואיל וניתן כח לבת מכח התקנה לדחות הבן בנכסים מועטים שגם היא יורשת נקראת כשאין בן ואז יש כח באלמנה לדחות גם הבת הואיל ושניהם מכח התקנה אוכלין:

י

ואפי' אם תנשא הבת. דין זה לא קאי לדעת הי"א דהא גמרא ערוכה היא בפרק יש נוחלין שלח רבין באיגרתיה וכו' נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו':

יא

היא תיזון מהם. אף על פי דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים והני נכסי משועבדים נינהו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא הבא משום פסידא דאלמנה שווינהו כיורש ואפי' מתה הבת אינו רק יורש אשתו וצריך ליתן לאלמנה מזונותיה:

יב

עד שתבגר הבת. כן הוא בין נכסים מועטים כמבואר לקמן בסי' קי"ב סעיף י"א:

יג

שתבעה כתובתה בב"ד. וכתב רש"י בפ' השולח (גיטין דף ל"ה ע"א) אין לה מזונות וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתנו בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:

יד

אא"כ תבעה מעצמה אבל תבעה מדוחק. כצ"ל:

טו

דשבועת' לא הוי כתביעה. רק שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשיה כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא ק"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו לשון הר"ן פ' אלמנה דף תקכ"ז ע"ב:

טז

ש"מ שלוה וכו'. המעיין בתשובת הריב"ש סי' ת"פ מקור דין זה יראה שפסק כן מטעם שהש"מ אמר אני מניח שתהיה אשתי נזונית וכו' ולשון מניח הוא לשון מתנה כמ"ש הרא"ש בתשובה אבל אם לא אמר לשון מתנה אפשר לומר שדעתו היה שתאכל בתנאי ב"ד ולזה הזכיר הלשון בעצמו המוזכר בתנאי ב"ד או קרוב לו וא"כ קשה על הרב המחבר שסתם וכתב ש"מ שצוה משמע אפי' לא אמר לשון מתנה ואפשר שסמך הרב על הטעם השני שכתב שם וז"ל עוד מסייע לאלמנה מ"ש ג"כ בל' הצוואה יותר על כתובתה וכו' ומ"מ אין זה ברור דאולי לא כתב הרב דין זה רק לסיוע ולא לבנות ע"ז יסוד:

יז

בתביעת כתובתה בב"ד וכו'. וה"ה אחר שפרעו לה כתובתה גם כן אינה מפסדת מזונותיה כל משך זמן שיושבת באלמנות ע' בגוף התשובה:

יח

דמיד שעשתה שידוך הפסידה. בב"ח השיג ע"ז וכ' דלא גרע שידוך מתבעוה לינשא ונתפייסה דתלינן דתחזור בה ודבריו אינם ברורים דנתפייסה היינו בדיבור בעלמ' דודאי יש לתלות שמא תחזור מפיוס זה אבל כל היכא שנתקשרה בקנס ובחרם לישא את פלו' ונקראת כלתו של פ' ודאי לפי הסבר' לפי לשון רש"י בפרק השולח גבי תובעת כתובתה בב"ד כל היכ' דגליא דעתה דבעי לאינסבי הפסידה מזונותיה ואין לך גילוי דעת יותר היכא דעשתה שידוך וכתבה כתב תנאים והגבילו זמן לנשואין והא דהרמב"ם כתב נתארסה משום דבימיהם היו מארסין מיד שנשתדכה:

יט

או עשתה אפותקי לאחר. פי' קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותקי לב"ח שלה וטעמא דכל הני דהוי כאלו גבתה כתובתה ואחר גבוי הכתובה אין לה מזונות:

כ

בין בפני שלשה נאמנים. לשון הרמב"ם והטור אינו כן אלא בין שלא בב"ד וכן הוא בגמ' ומשמע אפי' מכרה שלא בעדים ואף על גב דלקמן בסעיף כ"ה מבואר שאין לאלמנה למכור למזונות אלא בג' אנשים נאמנים היודעים בשומא היינו כשהיא מוכרת קרקעות בעלה צריכה ג' הדיוטות אבל מוכרת שטר כתובתה אינה צריכה ב"ד כלל ע"כ דברי הרב שכתב בפני ג' נאמנים צ"ע ודברי ב"ח אינם ברורים בעיני:

כא

אבל בחייו יש לה מזונות. דהא מזוני לאו מתנאי כתובה הוא אלא תחת מעשה ידיה ואם היא עושה לו מלאכה צריך לזונה ומ"ש בב"ח שדעת הטור ע"פ פרש"י דבמכרה או משכנה אבדה מזונות בחייו ובמחילה לא אבדה רק לאחר מותה אין דבריו ברורים דהא לא כתב בטור דין זה לעיל בסי' ע' אלא דעתו דשניהם שוים:

כב

אבל אם שיירה מקצת. ומכ"ש בתובעת כתובתה אינה מפסדת מזונות רק בתובעת כל הכתובה או בתובעת סתם כמ"ש בהג"ה סעיף י"ב:

כג

ומיהו אם ירצו היורשים וכו'. דאל"כ כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל דינר החסר:

כד

אפי' נדונייתה מאה מנה וכו'. משום דאין הנדוני' רק כחוב בעלמ' ואין המזונות תלוי בהם וע' ב"י שהביא תשו' הרשב"א שגמגם בזה:

כה

ואז נוטלתן בכתובתה. כלומר עצה טובה הוא שכשלא ישאר בנכסים רק כדי כתובתה תאמר איני ניזונית ואני רוצה לגבות כתובתי בפעם אחת ומוכרת הכל ביחד משא"כ למזונות אינה מוכרת רק לששה חדשים בפעם א' כמ"ש לקמן סעיף ל' אבל אם לא איכפת לה בזה ניזונת והולכת עד תום כל הנכסים כדי שלא תהיה צריכה לישבע משא"כ כתובתה אינה גובה אלא בשבועה משא"כ במזונות כמ"ש בסעיף י"ט:

כו

אלמנה עניה וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם והוא דעת הרמ"ה אבל דעת הרא"ש דלא הפסידה מזונותיה רק בתרתי לריעות' ענייה ופרוצה, ויש להסתפק בדעת הרמב"ם עשירה פרוצה אם דינה כעניה צנועה:

כז

על היתומים להביא ראיה. אפילו במזונות דלמפרע כל שלא שהתה ב' או ג' שנים וכתב הטור אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד:

כח

מי שיחד לה קרקע לאשתו. אפשר לומר דלאחר תקנת הגאונים ה"ה אם ייחד לה מטלטלין למזונות או במזונה נמי דינא הכי וע' לקמן סי' ק"ו:

כט

אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. היינו במקום שכותבים כתובה וכ"כ הרמב"ם בהדיא פי"ח מה"א דין כ"ג:

ל

אם נתן מתנת ש"מ. ע' בח"מ סי' רנ"ב שם נתבאר הטעם וע"ש בב"י אם נתן במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה נחלקו בו הפוסקים אם דינם כמתנת ש"מ ואלמנה ניזונית ממתנה זו או לא וע' בסי' קי"א סוף הסי':

לא

הוי במתנת בריא. מדלא סתם וכתב הוי כמתנה דהוי משמע הקדיש כשהוא בריא דין מתנת בריא יש להקדש ואם הקדיש כשהוא ש"מ יש לה דין מתנת ש"מ ע"כ היה נראה דאף כשהקדיש בשעה שהוא ש"מ הוי כמתנת בריא דכח הקדש גדול יותר ממתנת ש"מ להדיוט אבל המעיין בדברי הר"ן פ' המדיר יראה דמיירי דוקא בהקדיש כשהוא בריא דמה לי מכר להדיוט או לגבוה אבל הקדש ש"מ דינה כמתנת ש"מ:

לב

ומיהו אם תפסה מטלטלין. זה אף לדינ' דגמ' דמטלטלי/ לא /משתעבדי מ"מ תפיסה מהני וע' בריב"ש סי' ק"ז מ"ש בזה להלכה ולא למעשה:

לג

אם נתן המטלטלין לאחרים. אבל אם נתן מתנת ש"מ לבניו מטלטלין אלמנותו ניזונית מהם וע' במרדכי שי"א אפילו מתנת בריא לבניו הוי כירושה וי"א דמתנת ש"מ לאחרים הוי כירושה ותקנת הגאונים על הירושה מדאורייתא ליזון מהם האלמנה מן המטלטלין מכ"ש מתנת ש"מ דרבנן וע' בריב"ש סי' ק"ז כתב ג"כ דלא תקנו הגאונים רק ביורשים לבד:

לד

והם מעלים לה מזונות. זה הוא תקנת הגאוני' אף מן המטלטלין:

לה

שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. מלשון זה שכתבה שמא יאבדו משמע קצת שאם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים אף על גב דלאו הני זוזי שבק אבוהון אבל בח"מ סי' ק"ז כתב בטור במטלטלי א"צ לשלם מן הדמים אפי' למאן דס"ל במקרקעי דצריכין לשלם מן הדמים היינו מטעם מזיק שיעבודו של חבירו אבל במטלטלין אין כאן שעבוד רק תקנת הגאונים:

לו

ואפילו התנה עליו בפי'. נראה מאחר שהוא תנאי שבממון וניזונית מן הדין מן המטלטלין ולא מטעם תקנה א"כ אם מכרו המטלטלין צריכין לזון מן הדמים דאל"כ למה לא תעכב עליו לכתחלה אלא ודאי שצריכין לזון מן הדמים ואפי' למאן דס"ל בקרקע דלא נקרא מזיק שעבודו מאחר שהקרקע בעין ולא חפר בה בורות במטלטלין מודה ואפשר דהרמב"ם ס"ל דגם בקרקע מזיק שעבודו חייב:

לז

ויש מי שחולק. ע' בטור זה סי' קי"ב ובטור ח"מ סי' ק"ז:

לח

הניח נשים רבות כו'. טעם הדבר מבואר בהשגות הראב"ד ובמ"מ פי"ח מה"א והובא בטור ובב"י:

לט

אלמנה שתפסה מטלטלין. דין זה אפילו לדינ' דגמ' דמזוני ממקרקעי ולא ממטלטלי דיתמי אפ"ה תפיסה במטלטלי מהני כדאי' בגמ':

מ

אלא כותבין עליה ב"ד מה שתפסה. כתלמידי ר' יונה בירושל' שהובא בטור ס"ק כ"א דאמרי' לה חוי מה שבידך ע"כ צריכה לחשוב עם הב"ד מה שבידה:

מא

עד שלא יהיו לה מזונות. היינו שתתבע כתובתה או שתתארס או במקום שהתיקון שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (וכדלעיל סעיף ג' בהג"ה):

מב

אבל לא מרשות יורשין. אף שכ"כ הר"ן בשם רש"י היינו לדינ' דגמ' דמטלטלי לא משתעבדי דאז אפשר לו' דלא נתנו רשות לאלמנה לעשות תפיסה מרשות היתומים רק מיד שליש או מר"ה וסימטא וכדעת ר' טרפון בפ' הכותב (כתובות דף פ"ד) אבל לאחר תקנת הגאונים הרשות לתפוס אפי' מרשות היתומים וכמ"ש הר"ן בפ' הכותב שהעתיק הפלוגת' שנחלקו בגמ' אי מהני תפיסה בסימט' לר"ט או דוק' בר"ה וכ' אח"כ ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי וכו' הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהני משמע להדיא אפי' מרשות היורשים מהני תפיסה וכן הוא בח"מ סי' ק"ז סתם וכ' דמהני תפיסה לאחר מיתה וכן מדברי הר"ש וריצב"א אחיו (הובא בב"י סי' זה) שהקשה לו דלא שבקה חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעליהן ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינן גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל וכו' וכן סתימ' לשון הפוסקים משמע דמהני תפיסה אפי' מרשות היורשים אמת שלשון ר' ירוחם (הובא בב"י ס"ק כ"א) מגומגם קצת מ"ש על תשובת הרי"ף שמניחין המטלטלין ביד נאמן עכ"ל דלמה יניחו ביד נאמן ולא נחלקו בירושל' רק אם אומרים לה חוי מה שבידך או לא אמרי' לה (הובא בטור ס"ק כ"א) אבל להוציא ממנה לא אמרו וע' במרדכי מ"ש בשם ר' ברוך והובא בהג"ה אשר"י ריש פ' אלמנה ניזונית:

מג

ודוק' שתפס' בעצמה. שם בריב"ש סי' ק"ז מיירי שתפסה האלמנה מן היורשים ויש חוב למקבלי מתנה בתפיסה זו ע"כ הצריך שתתפוס בעצמה ולא ע"י שליח אבל כשאין כאן מקבלי מתנה רק יורשים בלבד הרשות ביד כל אדם לתפוס לצורך האלמנ' כמו שמותר לתפוס לב"ח במקום שאין חב לאחרים מיהו נראה דשאני ב"ח דיכול המלוה להוציא כדין מן הלוה יכול גם אחר לתפוס לצורך המלוה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו אבל גבי אלמנה דאינה יכולה להוציא מן היתומים בפעם אחד רק מזון ל' יום גם אחר אינו יכול לתפוס יותר לזכות לאלמנה ולחוב ליורשים ואדרבה הריב"ש כתב שם שראוי לב"ד לתפוס הנכסים לתועלת היתומים הקטנים כדי שלא תתפוס האלמנה וא"כ מכ"ש שאין אחר ראוי לתפוס לתועלת האלמנה ולחוב היתומים:

מד

אם תפסה יותר מהראוי וכו'. משמע אף שהיורשים יודעים כמה תפסה או שיש עדים כמה תפסה אפ"ה כשתבא לתבע מזונות אח"כ משביעין אותה דהא בלא"ה יש מחלוקת אם אלמנה צריכה שבועה למזונות וכאן שתפסה יותר מן הראוי לה בפעם אחד מודו כ"ע דלא יהבינן לה עוד מזונות עד שתשבע כ"כ הרב מהר"מ מרוטנבורג:

מה

אלא בג' אנשים נאמנים. פי' אף ע"ג דליכ' בינייהו מאן דגמיר וסביר ואינם ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במאי יפה כחה יותר משאר ב"ד לשון המ"מ וכלו' בזה"ז דליכ' מומחין בג' סגי לכל הדינים:

מו

ויש חולקין בזו. דעת החולקין אפי' מכרה בפני ב' עדים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאין בשומ' לא עשתה כלום:

מז

אם לקחה הקרקע לעצמה. לאו דוק' קרקע אלא נקט קרקע משום רבות' דהכרזה דאפי' הכרזה אינו מועיל ובמטלטלין לא שייך הכרזה:

מח

שיהיו שם ב"ד מומחין. כלו' ראוים לדון דיני ממונות דאיכ' בינייהו חד דגמיר וסביר וכנ"ל ומשמע דבב"ד מומחין בין נתיקר בין לא נתיקר אינה צריכה להחזיר ליורשים אף על גב דק"ל דשומא הדרא י"ל דמיירי בהני גונא דשומא לא הדר' ועיין בתשובת מהרש"ל שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין שומא הדרה בקרקע ששמו לאשה בכתובתה ועיין כאן בב"ח:

מט

כמה מוכרין למזונות. כלומר אף על גב שאין נותנין לאשה בפעם א' מזונות רק לשלשים יום מ"מ אין הב"ד צריכים לטרוח ולמכור לקרקע בכל שלשים יום אלא הרשות בידם למכור בפעם א' על מזון ששה חדשים ולא יותר דשמא תתארס או תתבע כתובתה ותפסיד מזונות ולמה נמכור בחנם נכסי יתומים יותר מהצריך לששה חדשים כל זמן שמוציאין למכור על מזונות ששה חדשים:

א

סעיף ב' האשה שהי' לה ספק גירושין ומת בעלה אינה נזונית מנכסיו נ"ב נסתפקתי אם הגט כשר מן התורה ואינו פסול רק מדרבנן אם חייב במזונותיה והנה וודאי יש לחלק בין פסול מדרבנן לספק גירושין דספק גירושין אם ניסת תצא ובדרבנן אם ניסת לא תצא כמ"ש לקמן בה"ל גיטין סימן ק"נ והנה מצאתי בב"ש סימן קי"ט ס"ק י"א מוכח שם לפי טעם הב' דגם פסול מדרבנן נמי חייב במזונותיה כמו מגורשת ואינה מגורשת אך לטעם אחד י"ל דבזה פטור ממזונו' ועיין בבית מאיר שמאריך שם דאין לנו כח להוציא ממון ולפענ"ד נראה להביא ראי' לזה מן הש"ס דפ"ב דגיטין דכ"ו ע"ב דקאמר וזמנין דהוי ליה קטטה מורתח עלה וזרוק לה נהלא ומעגן ומותיב לה עכ"ל ופרש"י ומותיב לה כשהיא מגורשת עכ"ל והנה קשה מה בעי רש"י בזה ויותר קשה הרי ממ"נ אם יתן לה בלי עידי חתימה א"כ אינו כלום וחספא בעלמא יהיב לה ואם יחתום עדים ליתן לה א"כ באמת מגורשת והאיך קאמר דמעגן לה הרי אינה עגונה כלל ובע"כ דהכוונה כך דוודאי לחוש דבאם הכתובה יהי' עמה קטטה זה מילתא דל"ש ובשביל מילתא דל"ש לא תקנו רבנן אך עיקר החשש הוא שיהא כן אחר כמה ימים והרי אז מה חשש הוי בזה הרי אדרבא אם לא יתקנו ויכתוב גם התורף והזמן א"כ אח"כ יהי' פסול מכח מוקדם ומה חשש הוי בזה וא"כ יהי' חייב במזונותיה במוקדם ומה יועיל בזה (ואין לומר דא"כ העדים לא יחתמו לו כמ"ש התוס' ד"ה ה"נ גזירה שמא יאמרו וכו' אך באמת א"ש דבשלמא השתא דבשום גט אין כותבין זמן רק בארוסה ירגישו העדים דמוקדם פסול מדאין כותבין זמן בנשואה לכך שפיר הקשו דגם בארוסה לא יחתמו אבל להס"ד אם יכתבו זמן בכל הגיטין יש לחוש דהעדים יטעו דמוקדם כשר כיון דכותבין בו זמן ויחתמו ולא ידעו דמוקדם פסול) ובע"כ כיון דעכ"פ מגורשת מן התורה יפטור ממזונותיה וזה שכיון רש"י כשהיא מגורשת כלומר כיון דמגורשת מן התורה ויפטור ממזונותיה ומ"מ כיון דמדרבנן אסורה א"כ מעגן לה ומה דקאמר ומותיב לה הכוונה עפמ"ש הבית מאיר בסימן קי"ט וסימן ע"ד דכל כמה דהיא אגודא בי' לא יתנו לו אחריתא לכך אמר שיש לחוש שהוא מותיב לה וילך למקום אחר שלא ידעו שם שאגודא ביה אשה ואז הוא יקח אחרת ואותה יעגן ומזונות לא יצטרך ליתן לה ועגונה תהי' ומוכח מזה להדיא דפסולי דרבנן פטור ממזונות ואינה דומה למגורשת ואינה מגורשת וזה ראי' ברורה לדעתי ודוק:

ב

שם באותו סעיף בהגה"ה אבל בחיי בעלה יש לה מזונות נ"ב עיין באחרונים הביאו פלוגתת הפוסקים בגרושה אם יש לה מזונות כשאין מסלקין לה הכתובה ועיין במהדורא זיין שלי על אהע"ז סימן קע"ו בתשובתי ל"ק קאלימייא מ"ש דבגרושה כדי שלא תפול לפני יבם לכ"ע אין לה מזונות אף שלא סלקו לה הכתובה ע"ש בטעמו כי טוב ודוק:

ג

ס"ק י"ד וכו' נ"ב נראה לחלק בין הא לאומר תנו ר' זוז לאשתי שאם אמר בלשון מתנה נוטלת חוץ מכתובתה כו' דהנה ממ"נ אין צריכין ליתן לה דמי מזונות בתנאי ב"ד דאם תרצה ליזון מן הדמים שבתנאי ב"ד ממילא לא יתן לה הדמים שצוה כי לא צווה רק ליתן לה מזונות אבל אם אינה רוצה ליתן מהם לא יתנו לה ואם תרצה לזון מדמי המתנה תו הוי הדמים שיתנו לה מתנאי ב"ד כיון שאינה ניזונית הוי כאלו צמצמה והותירה כמבואר בסימן צ"ה ששייך להיורשים ע"כ גם כאן כיון שלא תהי' ניזונית מהם שאינה צריכה הוי כאלו הותירה ע"כ אין צריכה ליתן לה ול"ד לכתובה שלא שייך זה ודוק:

ד

סעיף י"א וכו' נ"ב עיין ב"ש ס"ק כ"א מה שתמה על הח"מ היא תמוה למעיין שם בח"מ סי' ק"ה שלא השיג כלל על רמ"א שהביא דין זה דאיך שייך זה להשיג כיון דרמ"א מביא דיעה ראשונה דס"ל להיפוך היאך שייך להקשות פשיטא וגם כל הדיעות שהב"ש מביא כאן מביא הח"מ בעצמו שם רק דקושיות הח"מ דלמה מביא רמ"א דין זה בשם מהרי"ו הלא גם הרב המגיד כתב כן ולמה תלה הדבר במהרי"ו וכן הוא להדיא כונתו שם ולא ידעתי מה השיג עליו הב"ש וצ"ע ודו"ק

ה

סעיף יט וכו' נ"ב מה שהביא הט"ז דברי הרמב"ן שהביא ראי' שלא כדברי הרמב"ם והרי"ף דחה דבריו ונלפענ"ד אין בדחיותו כלום שאכתי תקשה מאי קאמרה כבי תרי עבדית לי הא ממ"נ לא עבד לה כבי תרי דאם לא תקפוץ ותשבע אף לדברי רב לחוד לית לה מזוני ואם תקפוץ ותשבע אז נוטלת הכתובה והיאך עביד לה כבי תרי ונהי דאפשר דהיא לא ידעה שעל מזון צריכה שבועה מ"מ הוי לי' להשיב שלא עביד לה כלל כברי תרי ומדלא השיב כן משמע דאמת אין צריכה שבועה וא"ש דברי הרמב"ן ודוק:

ו

סעיף כ בהגה"ה הקדיש כל נכסיו הוי כמתנת ברי נ"ב הח"מ והב"ש תמהו עליו ולפענ"ד הדין עמו כי הנה הדין המבואר בח"מ סימן ר"נ ש"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' היא בעיא דלא אפשיטא בגט אם יכול לחזור כשעמד כדין מתנה אי הי' דעתו שיהי' הקדש מיד כדי שיחי' בזכות זה ונשאר בתיקו והנה הרא"ש פוסק שם לחומרא דאינו יכול לחזור והוי הקדש אף אם עמד ואף החולקים עליו שם ופסקו דיכול לחזור היינו מטעם דאוקי ממונא אחזקתו והמוציא מחבירו עליו הראי' וזה שייך דוקא לגבי הש"מ כשעמד אבל אם מת הש"מ רק לענין מזונות אשתו וודאי דהא שכתבו הפוסקים דהנכסים בחזקתה היינו דוקא לאחר מיתה אבל מחיים וודאי דאין הנכסים בחזקתה כמבואר בכמה דוכתא א"כ כיון דהיא אינם מוחזקת מחיים שוב שוה להקדש ופסקינן תו האיבעיא לחומרא כיון דל"ש המע"ה דאין היא מוחזקת כלל ול"ד למתנת ש"מ ששם בוודאי דעתו שיחול לאחר מיתה ושיעבודה חל בשעת מיתה והיא קודמת אבל בהקדש י"ל שהי' דעתו שיחול מיד ולא היו יכולין לחזור כלל והוי ההקדש קודם ופסקינן האיבעיא לחומרא וגם ס"ל להרב כשיטת הרא"ש דלא מהני כלל תפיסה כל היכא שנשאר בתיקו ע"כ כתב שפיר דהוי כמתנת בריא אלא למד מהר"ן רק דהו"א שלא יחול ההקדש כלל כיון דמשועבד לה על זה למד מהר"ן שחל ההקדש וממילא אף כשהוא ש"מ כיון דמספקא להג"מ אי חשוב כבריא ואזלינן לחומרא כיון דלא שייך המע"ה ודוק היטב:

א

שקבל בנדוני'. עבה"ט ועיין בס' בית מאיר שכ' ויראה לע"ד נהי לא קיי"ל כהעיטור שבב"י ואפי' אם נשתטה הבעל איתא בתשו' רמב"ן סי' נ"ט דאין לה תקנה ואינה יכולה לקחת נדוניית' ויתפרנס הוא מצדקה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ומפרנסין לו ולאשתו ובניו ע"ש מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות וכדומה דפסקינן בח"מ סימן ע"ג גבי לוי ומלוה דיכול לתבוע תוך הזמן אף דאפשר אשה גרועה דאולי לא תבא כלל לידי גוביינא מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ופשטות משמעות הרמב"ם ואפילו אינה כלל מורדת ויושבת תחתיו יכולה לתבוע להוציא הממון ולעשות מהו נ"מ ע"י ענין בטוח והוא יאכל הפירות דהא להרבה ענינים נדוני' לחוב לזמן דמי עכ"ל:

ב

עד שתתגרש. עיין בס' ישועות יעקב שנסתפק בזה באומרת גרשתני שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ומכחיש' דאז אסור' להנשא ואח"כ באו עדים או שבעלה בעצמו הודה שגירש' אי נימא דחייב במזונותי' משום שעל ידו הית' מעוכבת להנשא והראה פנים לכל צד ומסיים והעיקר נראה לי דחייב במזונות ע"ש:

ג

גירושין גמורים. עבה"ט שכ' ואם גירש ולא סילק הכתוב' כו' ועי' בס' ישועו' יעקב שכ' ולדינא נראה שאין להוציא מן הבעל ע"ש ופשוט הוא:

ד

ואפי' אם צוה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תנ"ה בראובן שצוה מחמת מיתה שיתנו לאשתו מאתים זהב בכתובתה והיא אין לה כתובתה כתוב אלא מנה והיא לא רצתה לגבות כתובה אלא להיות ניזונית כדין האלמנה והאפטרופס של היתומים אומר כי לא הוסיף לה מנה אלא כדי לסלק' מעל יתומיו כיון שהיא אינה רוצה להסתלק אין לה אלא מנה כאשר כתוב בכתובתה והשיב אין כאן ספק כלל אלא הדין עם האלמנה ותהי' ניזונת עד שתרצה ותתבע כתובתה ותגבה מאתים זהב הרי כתב לה בכתובה משמע כדין כתובה ממש וכמו שהמנה הראשונ' הרשות בידה ליזון או ליטלם כן הדין במנה האחרים שהוסיף בכתובת' ועוד שכל אדם יודע שאשתו ניזונת מנכסיו ואם כך הית' כוונתו הי' לו לומר תנו לה מאה זהב למזונותי' ועוד שודאי בא במתנתו ליפות כחה ולא לגרע כחה ואם אתה אומר תטול מאתים ותסלק נמצאת מפסדת שהרי בשנה אחת יעלה מזונותיה למאה ואם היתה כוונתו לתת בידה הבחירה שתטול מאתים ותסתלק או שתזון ותטול מאה כמו שכ' בכתובת' הי' לו לפרש הלכך ודאי ידה על העליונה ותתפרנס אם תרצה וכשתתבע כתובתה תגבה מאתים עכ"ד:

ה

ויכולין ב"ד לתקן. כתב בס' ישועות יעקב דכעת נהגו בתי דינים שבישראל לסלק להאלמנה כתובת' כל זמן שירצו היורשים וכל הנשאת על דעת המנהג היא נשאת וטעמא דמלתא כיון שהמזונות ביוקר מאד מן מה שהי' מלפנים וסך הכתוב' כמו שהי' מקדם וא"כ כל אחת לא תרצה לקבל כתובתה רק הנדוני' ותהי' כ"א נוטלת נדוני' של בן ותרצ' להיות ניזונית לכך עשו בזה תקנה עכ"ל. וכ"כ בתשו' שבו"י ת"ח סי' קכ"ד והובא ג"כ ב"מ דכך נתפשט המנהג במדינות אלו וכן עשו הלכה למעש' בק"ק פראג. וע"ש עוד שכ' דכן המנהג ג"כ להוציאה מהמדור ובס' בית מאיר פקפק ע"ז דהוא נגד ההלכ' ומה"ת לתקן זאת וכן הורו ישישי דייני ק"ק פ"פ דמיין ואין לזוז מדבריהם ואין לגרש נשי עמינו מבית תענוגיהם כל ימי מיגר אלמנות' בעל כרחה כל כמה שהיא לא תבעה כתובה בב"ד עכ"ד ע"ש:

ו

לתקן במקומן. עבה"ט' מ"ש חוץ מג"ח הראשונים כו' ועיי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק' שכ' דהדבר ברור דדוקא אם לא תבעה האלמנה כתובה בב"ד אבל אם תבעה כתוב' בב"ד מזה לא דיבר הריב"ש וכ"ע מודו דאין לה מזונות דדוקא אם ב"ד רצה לתקן כו' אבל היכא שתבעה כתובתה דמעיקרא לא תיקנו לה רבנן מזונות ודאי דאין לה מזונות אפי' בג"ח הראשונים. וסיים שדבר זה הוא פשוט ולא כתבתי אלא להוצי' מדיין א' שרצה לפסוק אף בדתבעה כתובו' ליתן לה מזונות משך ג' חדשי' ראשונים ודבר ברור שאין הדין כן עכ"ד ע"ש: (וכ"כ בגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל):
(ו) על הפתחים. עבה"ט מ"ש ואין הבת נוטלת עישור נכסים כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וכן הוא להדיא בש"ע לקמן סי' ק"ג ס"ו ע"ש:

ז

לתקן במקומן. עבה"ט' מ"ש חוץ מג"ח הראשונים כו' ועיי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק' שכ' דהדבר ברור דדוקא אם לא תבעה האלמנה כתובה בב"ד אבל אם תבעה כתוב' בב"ד מזה לא דיבר הריב"ש וכ"ע מודו דאין לה מזונות דדוקא אם ב"ד רצה לתקן כו' אבל היכא שתבעה כתובתה דמעיקרא לא תיקנו לה רבנן מזונות ודאי דאין לה מזונות אפי' בג"ח הראשונים. וסיים שדבר זה הוא פשוט ולא כתבתי אלא להוצי' מדיין א' שרצה לפסוק אף בדתבעה כתובו' ליתן לה מזונות משך ג' חדשי' ראשונים ודבר ברור שאין הדין כן עכ"ד ע"ש: (וכ"כ בגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל):
(ו) על הפתחים. עבה"ט מ"ש ואין הבת נוטלת עישור נכסים כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וכן הוא להדיא בש"ע לקמן סי' ק"ג ס"ו ע"ש:

ח

לא פרעוה. עבה"ט בשם ב"ש היינו אם פרעוה אח"כ כו' ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ד דכתובות אות ל"א שכ' עליו דבריו נראים להלכה דהא בהך איתתא דאתיא קמי' דרבה בר"ה בפ' השולח לא פרעו לה כתובת' ומ"מ אין לה מזונות משעת תביע' וכמו שפירש"י דגליא דעתה דבעי לאינסובא ואיהו לא אתני בהד' אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו א"כ מעתה בנד"ז אף אם אין להם או אינם רוצים לשלם מ"מ היא סברא בדעת' שיגיע לה פרעון כתובתה ע"י תביע' בב"ד וגלת' דעתה דבעיא לאינסובי ולא חשה לכבודו אבדה מזונותי' וזה ברור לדעתי עכ"ל. גם בס' ישועות יעקב סק"ג חולק על הב"ש בזה ע"ש:

ט

תבעה מדוחק. עבה"ט בשם רש"ך דוקא דתבעה כו' וכ"כ המל"מ בשמו בפי"ח מהלכות אישות דין כ"ח יש מי שאומר כו' ע' בק"א לספר כתיב'. ובס' בית מאיר שתמהו על דין זה הא קיי"ל מלתא דליתא בבריא בקנין ליתא בשכ"מ א"כ במה קנתה האשה לזון מנכסיו הא הוה דבר שאין בו ממש ודשלב"ל בשלמא מה שאכלה בתנאי ב"ד שאני אבל במתנת שכ"מ איך אפשר כו' ומבואר בדבריהם דעכ"פ דוקא בנכתב אני מניח מנכסי שתזון כו' שנוכל לומר שהוא כמו דקל לפירותיו שנכסיו הם בעולם כו' עש"ה ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"מ שהביא דבריהם להלכ' וכ' עוד דמ"ש הט"ז וב"ש דאם נתארס' או נשתדכ' אין לה מזונות דוקא אם כתב כל ימי מיגר ארמלותך אבל בכתב סתם אלמנותי או אשתי אפי' נשתדכ' או נתארס' יש לה מזונות ואע"ג דתו לא מיקריא אלמנותו ואשתו מ"מ אמרי' אשתו שהית' כבר כדאמרי' בגיטין מ"ב ע"א עבדי שהי' כבר כו' וע"ש עוד אודות שטר צווא' שריבה לאחד מבניו יתר על אחיו וכתב בה בזה"ל ונגד זה מה שנתתי לגבי ראובן הנ"ל מחוייב לשלם כל החובות כו' וכן מחויב להספיק כל צרכי אשתי רחל כל ימי חייה אתו עמו בביתו ואמנם אם לא יוכלו לשבת יחדיו מחוייב ליתן לה בכל שבוע ב' זהובי' ועכ"ז תשאר בביתו כמקדם ושוב בפונקט אחר כתב בה חיוב שעבוד ופרעון הכתוב' מוטל על בני ראובן ועל בני שמעון מחצה על מחצה כו' והנה האלמנה תבעה כבר כתובתה בב"ד ושני הבנים מוכנים לפרוע לה אך היא אומרת כי אף אחר שתקבל כתובה מחוייבים היורשים במזונותיה או בדמי המזונות שכן נשמע מהצווא' דחיוב המזונות הוא חיוב אחר והשיב דודאי לשון הצוואה משמע כדברי האש' ומבואר בו ב' דברים למעליותא דידה חדא שתזון מלבד חיוב מזונות דתנאי ב"ד אפי' אחר שתבעה כתובת' שהרי כ' שאם לא יוכלו לשבת יחדיו יתן לה ב' זהובים לשבוע ואי בתנאי ב"ד אכלה אטו בדידיה תליא להטיל פשר כו' והב' מדכתב כל ימי חיי' משמע אפי' כשתנשא לאחר ואע"ג שכ' אשתי מ"מ מדלא כ' בביתי וגם לא כ' כל ימי מיגר י"ל אשתי שהית' כבר וכמ"ש לעיל. אך נהי דכן ל' השטר מ"מ כיון שלא הניח מנכסיו כך וכך שתזון ממנו לא קנתה המזונות ואין ממש בצואה זו. אמנם עכ"פ הבן שקיבל יותר מחלקו המגיעו על תנאי שיזון אלמנתו אם לא יקיים התנאי הזה גם הוא לא יקבל יותר משאר אחיו כשיעור הזה וינכה לו מחלק הטופיינא שלו לפי שרצה האב ליתן להאלמנה וזה יתחלק בין היורשי' שוה בשוה ע"כ טוב לפשר באופן שתתרצה האלמנה למחול לו תביעתה ואז יעמוד גם הוא בשלו עכ"ד ע"ש):

י

ויש מי שאומר. ע' בספר ישועות יעקב שכ' דהעיקר כדיעה ראשונה דאינה מפסדת מזונות רק לאחר מיתת בעל' ע"ש:

יא

אבל אם שיירה מקצת כו' (בגליון ש"ע ר"ע איגר זצ"ל נ"כ אם כתובתה היה ר' ר"ט ונדונייתה נ"ב סך ר' ר"ט והיא מחלה ר' ר"ט יכולה לומר מחלתי הנדוניא וניזונת בשביל הכתובה כנלע"ד ע' בתשו' הרשב"א הובא בב"י עכ"ל):

יב

ומיהו אם ירצו כו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם מקצת מהיורשים רוצים שיסולק לה כתובתה וקצתם אין רוצים ע' בספר כתובות לקמן סי' קי"ג ס"ב סק"ז:

יג

הקדיש נכסיו. עב"ש שכ' ואם הקדיש בחליו ע' בח"ה סי' ר"ן דאין הקדש עד אחר מיתתו לפ"ז נראה דניזונת מהם כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב הא אינו מבואר דהוא איבעיא דלא איפשטא ומספיקא אמרינן דאם עמד חוזר וא"כ הכא במת דהקדש זכה בודאי והוי ספק אם מחיים או לאח"מ אם בן מספק א"י לטרוף מההקדש ובזה מיושב קושיית הח"מ ס"ק ל"א דשפיר סתם הרמ"א דכל הקדש הוי כמתנת בריא והיינו מספק דשמא לגבי הקדש גמר ומקדיש מחיים עכ"ל:

יד

ומיהו אם תפסה. עח"מ ס"ק ל"ב עד מ"מ תפיסה מהני. ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב היינו מר"ה או מסימטא אבל מרשות יורשים הוי ספיקא דרבוותא כדבסמוך סכ"ג ואם היה פקדון ביד אחר י"ל דלכ"ע מהני תפיסתה עכ"ל:

טו

המטלטלין לאחרים. עבה"ט וגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בחו"מ סימן קי"ג ס"א):

טז

ולכ"ע בעינן תפיסה גמורה כו'. זהו מתשובת הרא"ש סי' שס"ד הובא בב"י שכתבו ז"ל דבר ברור הוא כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת נשארו הנכסים בידם ואוהלים כאשר המה אין זה כלום שכל תופס צריך תפיס' גמורה שיקנה הדבר באחד מדרכי הקנאות כמ"ש בפ' הכותב (כתובות ד' פ"ד) אבל בכאן הבית והתיבות והמטלטלין הכל ברשות היורש ואינה נקראת תופסת בשביל תפיסת המפתחות כו' עכ"ל. ועיין בתשובת רבינו עקיבא חיגר ז"ל סי' קל"ג דהגאון בעל בית מאיר תמה ע"ד הריב"ש והרמ"א הנ"ל דמאיזה טעם לא יהיה זה תפיסה כיון דמונחים בחצירו דהא יש לה זכות דירה מתני ב"ד והוא כשוכר ובודאי לא היה הריב"ש סותם דבריו רק לפסקא דהרמב"ם (שהובא בח"מ סי' ש"ג ועמ"ש בפ"ת שם) דהוי חצירו דהמשכיר ולכן כ' דצריך לדחוק דהריב"ש מיירי בחפצים המונחים בבית באותן חדרים שלא היו משועבדים לדירת האשה כדאיתא בסי' צ"ד. והוא ז"ל השיב לו בזה"ל גם אנכי הייתי מתמיה על סתימת הריב"ש והרמ"א דלא מקרי תפיסה אולם נ"ל אף אם בעלמא הוי חצירו דהשוכר מ"מ י"ל דדירת אלמנה גרע לא מבעיא לשיטת ר"ת בתוספת ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה דדוקא שוכר דיכול להוריש זכותו ליורשיו הוי חצירו אבל היכא דאינו מוריש לא אלא אף לאינך פוסקים דדוקא בנ"מ שלה כו' אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן זכותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש רק שיש לה זכות בעצמה מתנאי ב"ד י"ל דלא מקרי חצירה וגם כיון דלא הקנו לה ענין זכות בדירה זו רק שמועל בתנאי כ"ד להניחה לדור בתוכה אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה פירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה עש"ך חוה"מ סימן קל"ח סק"ב עכ"ל ע"ש:

א

סי' צ"ג ס"א אלא לאח' מיתת הבעל. נ"ב בתשובת משאת משה סי' ס"ז כתב בשם תשובת מהר"י הלוי סי' ט"ז המרגיל קטט עם אשתו ודעתו ללכת ממנה ולעזוב ביתו יכולים הקרובי' להוציא הכתובה מידו:

ב

ב"ש אות ז' מזונות מיד. נ"ב ע' בחי' ס' כתובה דף ס"ה ד"ה שומרת יבם היתה:

ג

ח"מ אות ז' וע' בסמ"ג. וכ"כ להדיא בש"ע לקמן סי' קי"ח ס"ו:

ד

ס"ד תיזון היא עם הבן. נ"ב ע' תשו' תשב"ץ ח"ב סי' קס"ב וצ"ע:

ה

ס"ז אבל אם נתארסה. נ"ב והיכי דהוי ס' קדושין ותפסה למזונות אין מוציאי' ממנה. תשובת הר"ם אלשיך סי' ק"ד זיקה ליבם הוי כנתארסה ונתגרשה דאין לה מזונות ריב"ש סי' ש"ג הובא בב"ש סק"ד בקצרה:

ו

ס"י אבל אם שיירה. נ"ב אם כתוב' ר' ונדוניא ג"כ ר' ומחלה מכתובתה יכולה לומר מחלת הנדוניא וניזונית כנלע"ד. וע' בתשובת רשב"א שהובא בב"י:

ז

שם ומיהו אם ירצו היורשים. נ"ב ואם מקצת יורשים רוצים לסלק כתובה ומקצת אין רוצים ע' ס' כתובה סי' קי"ג ס"ב סק"ז:

ח

ח"מ אות ל"ב תפיסה מהני. נ"ב היינו מרה"ר או מסמטא אבל מרשות יורשי' הוי ספיקא דדינא כמו בסמוך סכ"ג בהגה ואם הי' פקדון ביד אחר י"ל דלכ"א מהני תפיסתה:

ט

ב"ש אות ל"ג לפ"ז נראה דניזונית. נ"ב לענ"ד הא התם מבואר דהוא איבעי דלא אפשטא ומספק אמרי' דעמד חוזר. וא"כ הכא במת דההקדש זכה בודאי והוי ס' אם מחיים אם לא"מ א"כ מס' א"י לגבות מהקדש. ובזה מיושב קושי' הח"מ ס"ק ל"א דשפיר סתם הרמ"א דכל הקדש הוי כמתנת בריא. והיינו מספק דשמא לגבי הקדש גמר ומקדיש מחרים:

י

שם אות ל"ה וע' סי' ק'. נ"ב וע' חוה"מ סי' קי"ג ס"א:

א

כתוב שיש לו זמן נראה מזה אם רואין שהבעל מבזבז נכסיו תוכל האשה למחות בידו כמה שמצינו בח"מ סי' ע"ג בלוה שמבזבז נכסיו דיכול המלוה לתבוע אפילו תוך זמנו אלא שיש לחלק דשאני בכתובה דאפשר שלא תביא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא וצ"ע למעשה:

ב

אינה ניזנ' מנכסיו אף על גב דלא קבלה עדיין כתובתה אבל בחיי בעלה יש לה מזונות פי' רש"י הואיל היא מעוכבת להינשא בשבילו ולפ"ז אפי' אם כבר נתן לה כתובה:

ג

ויכולין ב"ד לתקן כולי בס"ס זה הביא ב"י שתקנה הגונה היא וכ"כ הריב"ש:

ד

שהם מועטים פי' אע"ג דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובין, למעוטין כדלקמן סי' קי"ב הכא אין חילוק:

ה

אלמנה ובן כו' שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה מכח תקנת שניהם נזונים יחד ולא מיעקרא ירושה דאורייתא מכח התקנה אבל היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטים שכבר נדחה הבן מקמי הבת מכח התקנה אידחי נמי גם הבת מכח האלמנה מכח התקנה דאלמנה דעדיפא כ"ה בתוספות:

ו

אא"כ תבע כו'. בקצת ש"ע יש כאן חסרון וצ"ל אא"כ תבעה מעצמה אבל כו':

ז

שאין אלמנותו מפסדת הטעם שזו אינה אוכלת מזונות מתנאי ב"ד אלא מכח תקנה השכ"מ ומדכ' ולא שאר דרכיםכו' משמע אפילו אם נתארס הוק"ל דהא בפ' השולח פירש"י טעמה דגילתה דעתה דבעית לאנסובי ואיהו לא אתנה בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיכי בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל וא"ל כאן שצוה הש"מ לזונה מ"מ הזכיר ל' מי מיגר ארמלותיכי ולא חלה המתנה כ"ז שאין לה שם ואלמנה וכיון שנתארסה אין עליה שם אלמנה ואפי' בשידוך לחוד כתב הב"י אין שם בעלה הראשן עליה אלא נקרא' משודכת של פלוני ונלע"ד דנתארסה או נשתדכה אין בכלל בשאר דרכים הנזכר כאן:

ח

בין בפני ג' נאמנים זה דברי הרמב"ם משמע דעכ"פ ג' בעינן ותימא דבגמ' ס"פ נערה אמרינן בין בב"ד בין שלא בב"ד מהני במכרה או משכנה כתובתה אבל בתובעת כתובתה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא ואם תפרש בין שלא בב"ד היינו מומחין א"כ בתובעת דצריך ב"ד היינו מומחין וא"כ לא היה נוהג דין זה בינינו שאין לנו מומחי' דכל ב"ד מומחין הוא מכח הכתוב אלהים כדאיתא ריש ח"מ והיינו סמוכין ואין זה בינינו ותו דברמב"ם שבידינו לא כתוב הך בפני ג' נאמנים אלא ז"ל בין בפני ב"ד מומחין בין שלא בב"ד כו' ולא כ' בין שלא מומחין ש"מ דשלא בב"ד כלל קאמר אלא בפני עדים לענין שופר בשבת כתב הרמב"ם בזמן הזה שחרב הבית בכ"מ שיש ב"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בשבת עכ"ל וכאן בתובע' כתובתה לא זכר רק סתם ב"ד ש"מ דכל ב"ד סגי ממילא במכרה כתובתה א"צ ב"ד כלל והוא מצד הסברא דכיון דמעשה המכירה מפסיד המזונות מה לי בב"ד או בפני ב' עדים וכיון שהדבר אמת משא"כ בתובעת כתובה כל שאינה אלא בפני עדים אפשר שדברים בעלמא דברה ולא היה לבה שלם בזה והא דכתב במכרה או (במשכנה) בין בב"ד מומחין נתכוין דאפי' שלא בב"ד כלל ה"ל כמו ב"ד מומחין בזה וכן מבואר עוד ברמב"ם פי"ז דאישות שכתב וז"ל המוחלת כתובתה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו ומוחל' כתובתה א"צ לא קנין ולא עדים כשאר כל המוחלין כו' עכ"ל אלמא אפי' עדים א"צ אם היא מודה בזה הביאו בש"ע סי' קי"א ממילא ה"ה למוכרת כתובה כנלע"ד בזה בס"ד:

ט

אין לה מזונות מהיורשים זה לשון רמב"ם פי"ח דאישות ומשמע בחיי בעלה יש לה מזונות ובטור כתב סתם אין לה מזונות כל שמכרה או משכנה הן שעשתה בחיי בעלה כו' מ"מ ע"כ נתכוין שלאחר מיתה דוקא אין לה מזונות וזה מן מ"ש הטור אח"ז במוחל' דוקא לאחר מיתה והוא מטעם דאחר מיתה הוה חיוב מזונותי' מכח תנאי כתובה והוה ככתובה וזה הפסיד' אבל בחיי בעלה הוא חיוב מזונותיה מצד תקנת חכמים דמעשה ידיה במקום מזונותיה ואין ע"ז שם כתובה וזה לא הפסידה כאן כך כתב הרא"ש פרק נערה וזה הטעם ממש גם כן במכרה או משכנ' כתובה ורא"ש כתב חילוק זה במוחלת שהוא קודם בגמר' למכרה ומשכנ' ואחריו נגרר הטור וכתבו גם כן במוחל' אבל הוא הדין במוכרה ומשכנה כנ"ל ברור ועיין בסי' ק"ה ס"ד:

י

יש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם כמ"ש ב"י בשמו ולידיה שכאן (במוחל') אין מחלק בין אחר מיתה לחייו ולעיל במכרה או משכנה בסעיף ח' מחלק הוא בין יורשין לבחייו צ"ל טעמו דבמכירה או משכנה זוזי הוא דאנסוה כמו שהזכיר סברא זו בגמרא אבל הרא"ש והטור ס"ל דבתרוייהו יש חילוק כמוזכר לפני זה:

יא

כיון ששישירה עיקר כו' זה כתב ב"י בשם הר"ש בן צמח דהעיקר הפסד מזונות תלוי בתביעת מנה ומאתיים ותוספ' ולא בנדוניא וכתב שכן כתבו המפרשים בשם הרשב"א וכן נראה פי"א דאישות עכ"ל ותימא לי שהרי אח"ז הביא ב"י בשם תשובת הרשב"א דאף נדוניא הוה כמו עיקר כתובה ותוספ' רק שכתב שם דבסתם מחילה הוה הכל נדוניא כמו העיקר והתוס' ודבריו נכונים שם ומ"ש שכן משמע בפ' י"א דאישות לא ראיתי שום הוכחה שז"ל אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה מקצת תוספות עם העיקר אין לה מזונות עכ"ל ואח"כ (כתב) וכל המוכר' או המוחל' סתם מכרה ומחלה התו' עם העיקר ששניהם כתובה שמה בכל מקום עכ"ל מזה למד הרשב"ץ דנדוניא אינו בכלל זה ואין זה הוכחה שהרי בתשו' הרשב"א שמביא ב"י אח"ז מבואר שאף הנדוניא הוא בכלל התוספות ע"ש ונראה שכן הוא עיקר שהרי כשמוסי' לה תוספות הוא חושב סך הנדוניא ומוסיף עליה שליש כמ"ש סי' ס"ו א"כ פשיטא שבכלל הכתובה והתוספו' יש ג"כ הנדוניא:

יב

נוטלתן בכתובתה אבל אם מכרה הכל אינה יכולה לחזור ולטרוף עבור כתובה דאחריו' דנפשה קבלה עליה עכ"פ ואם אינה חוששת לגביית כתובה יכולה למכור הכל בשביל מזונותיה:

יג

אפי' יום אחד אע"ג דבהרבה מקומות מצינו דיום א' בשנה חשיב שנה אחר ר"ה נ"ל דכאן שאני דבתר טעמא אזלי' דשיערו חכמים כמה זמן עבידה להמתין מלןתבוע וזה תלוי באריכות הזמן לא במספר מה שיש לו שם שנה וע"כ צריך שלא יהיה נחסר אפילו יום אחד דכל מדת חכמים כן הוא כמ"ש גבי מקוה מ' סאה חסר קורטב פסול' ונ"ל מדאמרו ג' שנים גם חודש העיבור בכללם דהיינו שלא ויתרה אלא ג"ש שלימות דהא בכלל ג"ש יש עכ"פ עבור וסתם אמרו ג"ש והיינו שלימות כמות שהן וכאן יש טעם לזה דאפשר דדעת האשה לשתוק מלתבוע עד כלות השנה כפי מה שהיא ועיין מ"ש סי' י"ג:

יד

על היתומים להביא ראיה דהנכסים בחזקתה קיימי כל שלא ניסת ויורשים באים להוציא וה"ל כתביע' בע"פ ע"כ היא נשבעת היסת לפטור ואע"ג שהוזכ' כאן ותטול לא נתכוין שצריכה ליטול מה שאין בידה אלא כלומר ממה שיש שם מנכסי בעלה שמוכר' אותם בב"י כתב בשם הריטב"א דהרמב"ם כתב נשבע' בקנ"ח כעין של תורה ונוטל' צ"ל דנוסחא אחרינא היתה לו ברמב"ם ואין להקשות ממ"ש הרמב"ם פי"ג ממלוה וכן הטור ח"מ סי' קל"ג ביש לו משכון מחבירו שצריך לישבע בקנ"ח כדין הנשבע ונוטל שאני התם שהמשכון גופה של הלוה רק שהמלוה יש עליו שיעבוד מחמ' הלואה שהלוה לו משא"כ כאן שהנכסים גופייהו הם ממש שלה לקנות בעדם מזונות ע"כ ה"ל יתמי כמוציאה ממנה בתביעות בע"פ כנ"ל:

טו

למזונותיה הרי ריבה דה"ק אם לא יתנו לך מזונות מרווחים טלי קרקע זו להעדפה אבל אם אמר במזונות משמע בחוב של (מזונות) שיש לך עלי יהי פרעון לכך והקשה בדרישה מאי שנא ממ"ש בח"מ סי' רנ"ג אמרו תני ארבעה זוז לפלוני בחובו אם החוב יתר על ד' זוז נוטל חובו ותירץ דשאני ב"ח דאע"ג ששתק אין דעתו למחול אפילו קצת מחובו משא"כ כאן שאפשר שדעתה לתבוע כתובת' בזמן קרוב ומ"ח שתקה דדי לה בכך:

טז

מת בעלי כו' דיראה לשקר שמא יבא הבעל משא"כ בגירושין:

יז

עד כדי כתובתה מכח ממ"נ אם לא גרשה חייב במזונותיה ואם גרשה תחשב לה כפרעון כתובתה:

יח

שמא מחלה כתובתה כו' זה דעת רמב"ם פ' י"ב דאישות דס"ל דדוקא במי שהלך בעלה למדינ' הים פוסקין לה מזונות אפילו באין כתובתה יוצאת מתחת ידה הואיל ויש לה מזונו' מן התורה אבל אם מת בעלה אין לה מזונות עד שתביא הכתובה מפני שאוכלת בתקנ' חכמים ועוד שניזוני' מנכסי יורשים וטוענים ליורש משמע מל' עד שתביא הכתוב' דאין תקנה בשבועה שלא מחלה כו' כ"ז שאין מביא הכתובה ותו דאם יש תקנה בשבועה בלא כתובה למה לנו הכתובה הא אף כשתביא הכתוב' צריכה לישבע כמ"ש פרק י"ח דאיש' וז"ל הורו רבותי אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו בא להפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים אין נפרע אלא בשבועה ולזה דעתו נוטה עכ"ל. והיינו אם הכתובה בידה דוגמא דבא לפרע מיתומים דהיינו אם שטר ביד המלוה וא"כ מאי עד שתביא הכתוב' דאמר כיון שצריכה עכ"פ שבועה א"כ כתובה ל"ל כיון שצריכה שבועה ובשבועה א"צ כתובה ואע"ג דהשבוע' של כתובה בידה היא רק שלא תפסה משל בעלה והשבועה אם אינה בידה היא ג"כ שלא מכרה או משכנה מ"מ פסיקת המזונות תלוי בשבוע' לא היה להרמב"ם לומר אין פוסקין עד שתביא הכתובה דמשמע אין פוסקין זולת זה והאיך נאמר שפוסקין גם זולת הבאת כתוב' ע"י שום שבועה כיון דעכ"פ גם אם הכתוב' בידה צריכה שבועה אעפ"י שאינה ממש בכל שבועה זו אלא קצת ממנה וע"כ לומר דבאמ' כ"ז שאין לה כתובה בידה אין מועיל לה כלל שום שבועה וע"ז קשה ממ"ש הרמב"ם בפי"ח דאישות אלמנה שאין לה שטר כתובתה בידה אין לה מזוני שמא מחלה או משכנ' אותה אע"פ שלא טען יורש אנן טענינן ליה ואומרים לה הביאי כתובתך או השבע וטלי מזונותיך אלא אם אין דרכם לכתוב כתובה עכ"ל הרי דשבועה מהני אפי' אין לה הכתובה ויש מי שטעה לומר דמ"ש הטור או השבעי קאי במקום שאין כותבין ולא ראה ברמב"ם גופיה שכתב אח"ז אלא אם אין דרכם כו' ובכ"מ כתב שראה בספר מוגה הביאה כתובתך והשבעי וזה עיקר וא"כ גם כאן מוכח דשבועה בלא הבאת כתובה לא מהני ובטור העתיק דברי רמב"ם אלו בלשון זה טוענין לו שתביא הכתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל וכאן א"א להגיה ולמחוק תיבת או ולגרוס שתביא כתובתה תשבע כו' דהא אם תביא הכתובה אין כאן חשש שמא משכנה אלא ע"כ דהטור לא ראה ספר מג' של הרמב"ם שמביא בכ"מ וא"כ אין קיום לדברי רמב"ם אלו מחמת קושיא שזכרנו דדבריו סותרים זא"ז אלא ודאי העיקר כאשר היא בספר מוגה שזכרנו וא"כ להרמב"ם כל שאין הכתובה בידה אין פוסקין לה כלל מזונות אפי' בשבועה דהוא מדמה זה לבא להפרע מנכסי יתומים ושם אין נפרעין אפי' בשבועה אם אין שטר ביד המלוה כן הוא להרמב"ם:

יט

ויש חולקין הוא דעת רא"ש בפרק שני דייני גזירות שהאריך לסתור דברי הרמב"ם ודבריו הביא בכ"מ פי"ב דאישות ותיקן דברי הרמב"ם ע"ש אביא אחד מהם שהיא סתירה על הרא"ש שאין עליה תשובה שהקשה הרא"ש על הרמב"ם שס"ל באין כתובה בידה אין פוסקין לה מזונו' דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דאין שטר כתובה בידה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש דיש לו מזונו' דנכסים בחזקתה לענין מזונות כו' וכתב כ"מ מ"ש דגובה בעידי מיתה אינה טענה דאיכא למימר דה"ה דגובה בעידי גט עכ"ל דבריו תמוהים מאד דמה בכך דגובה בעידי גט דאה"נ אם היה שייך שם מזונות היה עידי הגט מועילי' למזונו' מכח תנאי ב"ד אלא דאין שם שייכות חיוב מזונות משא"כ באלמנה דודאי מועילים ומועילים גם למזונו' בתנאי ב"ד אלא דקשה על מ"ש הרא"ש דהא קי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה כו' דאדרבה קי"ל בסי' ק' וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' שני דייני דהיינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ואין שטר כתובה בידה נשבע היסת ונפטר וכאן ודאי מיירי במקום שכותבין דהא אמר שמא מחלה או משכנ' כתובתה משמע שכותבין ולמה אמר הרא"ש דקי"ל דגובה כתובה בעידי מיתה אע"ג דהתוס' כתבו בפ"ק דב"מ דף י"ו כן מ"מ הרא"ש גופיה לא כ"כ ותו דהטור כתב כאן דיש לה מזונות להרא"ש ובסי' ק' כ' דאין לה כתובה וא"כ כ"ש מזונו' דאין לה כל שאין הכתובה בידה דמזונות הם תנאי כתובה ואמרינן ריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי ע"כ נראה דקי"ל כהך יש חולקין דהא כתב בסי' ה' דס"ל לאחרונים כאותה דיעה דס"ל שמקום שכותבין גובה בלא שטר כתובה וגם ברש"י פ' הכותב (כתובות דף פ"ט) מבואר שכ"כ משום דתנאי כתובה מעש' ב"ד הוא ומהא נפקא לן בב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ה"ה למזונות ועיין סי' ק' סעיף י' מה שכתבתי שם:

כ

אע"פ שלא נשבעת (זו היא) דעת הרמב"ם והיינו ביש שטר כתובה בידה דאל"כ הא אין פוסקין לה כלל כמוזכר בסעיף שקודם לזה (והיש חולקין) הוא הרא"ש שס"ל אפי' בלא כתובה ובלא שבועה מכח תנאי ב"ד (ט"ס הוא וצריך להיות דעת הרמב"ם אף שיש שטר כתובה בידה צריכה שבוע' ודעת הרא"ש אף בלא כתובה כו' וכן הוא בטור) וכתב ב"י שגם הרשב"א בתשובה כ' על מה שהצריך הרמב"ם שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותינו מודים לו שאין האלמנה נשבעת למזונו' לפי שאינה נשבע' אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע פ' שני דייני גזירות בפלוגתא דרב ושמואל כולי וזו אחת מהשגות שהשיג הראב"ד על הרמב"ם גם מורי הרמב"ם ז"ל הביא ראיה מדגרס בפ' השולח גבי ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבה בר רב הונא כולי עכ"ל וראיה זו מהשולח איתא בר"ן פרק שני דייני והיינו דאיתא שם ההיא דאתיא לקמיה דרב' בר רב הונא לגבות כתובתה אמר לה מאי איעבד לך דרב לא מגבי כתובת' לארמלתא משום דנמנעו להשביעה אמרה ליה ליתב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד לית לה מזוני כולי ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע תחילה וסוף האיך אמר לה מזוני לית לך מדשמואל הא לא משבעינן לה וכי היכ' דרב לא מגב' כתובתה משום שבועה ה"נ מזונו' וכתב הר"ן לדחות ראיה זו דאה"נ דלית לה מזוני מדרב מכח השובעה אלא דאי הוה אמר הכי דבמקום שאין חשש שבועה יש לה מזונו' כגון בקופצת ונשבע' וליתא דאפי' בקופצת אין לה מזונו' משום שאין תבעה כתובתה ע"כ דבריו ולע"ד אין בדחיי' זו ממש דאי היה רבה בר רב הונא חס שלא יטעו לומר בקופצת ונשבע יש לה מזונות אפי' בתובע' ה"נ עכשיו שאמר הטעם משום תובעת יש טעות שבמקום שאין תובעת יש לה מזוני ובאמ' אין לה משום דקבעינ' שבועה ורב לא משבעי' לאמנה ואי היה רבה חס שמא היא תקפוץ לשבועה ותסבור שיש לה מזונו' הא ודאי לאו מלתא דאם תרצה לקפוץ לשבע עדיין תקפוץ ותשבע ותטול הכתובה כי אותה השבוע' ששייך למזוני היינו שלא תפסה משל בעלה כלום ולא מכרה או משכנ' כתובה וזו היא גם ששייך על גביית כתובה כי אותה מבקש' מתחילה אלא ודאי דאין סברא לומר כך שהי' נזהר מאיזה טעות אלא אי קשי' על הרמב"ן בראיה זו הא קשיא לי דהרמב"ן מוכח דלא כדברי האומר למזוני בעי' שבועה מכח רבה בר רב הונאה נ"ל אף אם נאמר אלא מאי דלא בעינן שבועה אכתי קשה מיד הוא טעמא דלא בעי שבועה דכיון שתשבע אח"כ לבסוף על הכתובה אין צריך לשבע תחילה על המזונות א"כ כאן דרב לא השביע לאלמנה שבועה ליטול כתוב' ולא תבא זו לידי שבועה אח"כ ממילא היא צריכה עכשיו לישבע תחיל' על המזונו' מילא אין לה מזונו' כלל כי אין משביעין אותה כלל וא"כ אין התחל' למה שאמרה הב לי מזוני אחר שגילה דרב לא מגבי כתוב' לאלמנה ואם האשה לא ידעה הדין דפטור שבוע' של מזוני תלוי בשבוע' דלבסוף היה לו לרב להודיע אותה דבר זה ואפי' בלא היא דשמואל מכח תבעה כתובה בב"ד אלא אין כאן מזונו' מצד השבועה שעליה כמו שאמר לה תחילה בשבועת כתובה כמו שהקשה הרמב"ן על האומר למזוני בעי שבועה ה"נ קשה עליו עצמו וזהו בודאי תשובה נוצחת לפי ע"ד על הרמב"ם והנה כתב הב"י שרוב הפוסקים (חולקים) על הרמב"ם בזה שהצריך שבועה למזוני וע"כ כתב רמ"א שסברא ראשונה עיקר והיינו כדעת הרא"ש דלא כיש חולקין שהוא הרמב"ם ולע"ד דמכריע דמ"ש הרמב"ם טעם לשבועה למזוני דהוי ליה כבא למפרע מנכסי יתומים דצריך שבועה והיינו אפי' אם שטר כתובה ביד' בזה לא קי"ל כוותה אלא כשאר פוסקים והטעם דאע"ג דבכתוב' צריכה שבועה מטעם זה מ"מ במזוני אין שייך זה דהנכסים עצמן הן בחזקת האש' למזוני כמוזכר לעיל משא"כ בכתובה שהנכסים הם בחזק' יתמי ע"כ עדיפא מזוני מכתובה שלא מקרי באה להפרע מנכסי יתומים אלא כאלו היא כבר נפרעת ויתומים קרוים מוציאים כמוזכר לעיל ומ"ה א"ש ההיא דפרק השולחדלמזוני לא בעי שבועה שמא מחל' כתובתה או נטלה או תפס' צררי אבל באין שטר כתוב' בידה יש חשש שמא מכרה או משכנה או קבל' אותה ויש קצת ראיה לזה כיון שכתבו לה כתובה ועכשיו אינה בידה יש רעותא דבודאי נעשה עמה איזה דבר ואע"ג דלענין חיוב ליתן לה מזונו' ישנו חיוב מצד מעשה ב"ד כמוזכר לעיל מ"מ בענין שבועה שלא מכרה או משכנה אותה וכו' כנלע"ד ברור ונכון להלכה ולמעשה:

כא

במתנת שכ"מ אלמנותו ניזונת ממנו נראה דאם המקבל הוא בנו הוא נזון עם האלמנה כמ"ש לעיל סעיף ד' לי"א דתיזון היא עם הבן כו':

כב

ואם מכרו כו'. בטור מדמה זה למכר הבנים בנכסים מועטים דסי' קי"ב וא"כ כיון דמפורש לרש"י ורא"ש דאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו הב"ד הנכסי' ביד הבנות ה"נ כן הוא שאין המכר קיים אלא קודם שהחזיקו ב"ד האשה הקרקע במזונותי' אבל מכרו אח"כ אינו מכר כנ"ל לכאורה וכ"כ בפרישה אבל לפי האמ' ל"נ כן דשאני התם בנכסים מועטים שכ"ז שהבת ניזונו' אין לבנים חלק בהם לפיכך מהני מה שב"ד החזיקו ביד הבת משא"כ כאן במזון האשה שהבן או הבת יזנו ג"כ מהם לדע' הרא"ש דלעיל סעיף ד' בשם י"א וכאן קיימינן לדעת הרא"ש א"כ א"א לב"ד להחזיק הנכסים ביד האשה לבד אלא שהיא יכולה לעכב לכתחילה למכור הקרקע אין חילוק כאן בין החזיקה ב"ד או לא כנלע"ד ברור ומ"ה לא זכר כאן הטור חילוק זה דהוה כההיא דסי' קי"ב ובשאר דברים זכר דהוה כי התם אלא כדפרישית:

כג

ניזונות מדמי הקרקע כו' כיון דהאידנא תקנו שניזונו ממטלטלי ויש מי שחולק הוא הרא"ש דס"ל שהרי אין שעבוד האשה אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרוה ואינה יכולה לטרוף מהלקוחות גם במעות אין לה כלום:

כד

הניח נשים רבות הטור כתב כ' הרמב"ם לפיכך הניח נשים כו' וברמב"ם ליתנוהו לתיבת לפיכך כמ"ש ב"י ונ"ל שצ"ל בטור לפיכך כ' הרמב"ם הניח כו' ופירושו כיון שיש תקנת גאונים ליזון אפי' מטלטלין ע"כ שפיר כתב הרמב"ם שאין בדין קדימה במטלטלין אבל הראב"ד כתב דזה הדין אפי' בקרקע והכי איתא בירושלמי פי' שהירושלמי כ' דין זה של הרמב"ם ובזמן הירושלמי לא היתה עדיין התקנה ש"מ שאף בקרקע הוא הדין כן וכ"כ בדרישה:

כה

שאין דין קדימה במזונות ובטור כ' שאין דין קדימה במטלטלין מ"מ כאן כ' שפירש במזונת דהראב"ד ס"ל דאף בקרקע הוה כן וז"ל הראב"ד ניזונת מקרקע לפי שאין חיוב המזונו' אלא לאחר מית' וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת וה" לכלוה וחזר ולוה וחזר וקנה נכסים שכולן שוים בו עכ"ל וכ' ע"ז הרב המגיד שגם דעת הרמב"ם כן וצ"ל ברמב"ם כמו שאין דין קדימה במטלטילין פי' כשם שאין קדימה במטלטלין לפי שיש ללוה למכרה ולהפקיע משעבוד מלוה ח"נ במזונות כיון שיש רשות ביד הבעל למכו' נכסיו ולהפקי' משעבוד מזונות וטעם הראב"ד שכתב דה"ל כלוה ולוה וכו' אינו נכון דקשה שאם שמפני שאין חיוב המזונו' חל אלא לאחר מיתה אפי' בכתובה נימא כן שאין קדימה מטע' זה אלא ודאי שאינו דומה ללוה וחזר ולוה דשם הדבר המשועבד עתה לא היה שלו בשע' הלואה ולא דיה יכול לשעבד עד שיקנהו ע"כ חל השיעבוד בשוה ע"כ דבריו ותמהתי דודאי גם הראב"ד נתכוין לזה במ"ש דהוה כלוה כו' דהיינו דוקא לענין כתובה נשתעברו הנכסים מחיים משעה שנושא את האשה ואינו יכול למכור בלא דעתה (אבל לא למזונות) שהרי אינה טורפת מלקוחות למזונו' ע"כ אין השעבוד מתחיל אלא לאחר מיתה וע"כ כל הנשים שוות בו כמו לוה וחזר ולוה זה פשוט לע"ד ובחנם כ' הרב המגיד שאין טעם הראב"ד נכון אלא נכון הוא:

כו

אלא כותבין עליה ב"ד כו'. בטור מביא ירוש' מהו למימר לה הוי מה שבידך תלמיד רבי יונה אמר אמרי' לה הוי מה שבידך א"ל ר"י בר בון כיון שיש לה לישבע בסוף אפי' הוי מה שבידך לא אמרינן ומסעיף זה שהוא ל' הרמב"ם הבין הטור שהוא פוסק כר"י בר בון שא"א לה הוי כו' מדאמר כותבין עליה ב"ד פי' ע"פ דבורה בלא שבועה כותבין מה שהיא אומר' מ"ה כתב הטור תחילה דעת ריב"א דפסק כר"י בר בון אלא שכתב דהיינו דוקא אם ידוע שתפסה פחות מכדי כתובה כולי והוכחתו לזה דאל"כ כל אשה תתפוס כל הממון ולא יתפסו לעולם כתובה וזה שייך דוקא לר"י בר בון דלא אמרו הוי כו' דאלו לתלמיד ר"י אין חשש זה דהא צריכה להראות ורבינו שמשון חילק דאפילו יותר מכדי כתובתה כו' ס"ל ג"כ דלא אמרי' הוי כו' וכתב ע"ז שכן יראה מרמב"ם דאפי' ביותר כו' ולא אמרי' הוי כו' ע"כ סיים הטור ע"ז וכתב וא"א כתב מתוספות דברי הרמב"ם ירא' שפוסק כתלמיד ר' יונה שאומרים לה הוי כו' פי' שהרא"ש מפרש מ"ש הרמב"ם כותבין עליה ב"ד כו' פירושו אחר שיתברר לב"ד מה שתפסה דהיינו שהוצרכה להראות עתה מה שתפסה ומשמע ליה כן מדכתב כותבין עליה ולא זכר כלום מהודאתה שמע מינה שהב"ד כופין אותה שתגיד ותראה לפניהם כנ"ל בפי' דברי הטור דלא כפי מה שפי' ב"י דבריו ובדרישה האריך ודי במה שזכרנו:

כז

משביעין אות' לדברי הכל פי' שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום:

כח

שוה בשוה בטור כ' ואם טעתה אפילו כל שהוא שמכרה שוה מנה ודינר (במנה) מכרה בטל עכ"ל וזה איתא במשנה פ' אלמנה ניזונית במשנה היתה כתובתה מנה ומכרה (שוה מנה ודינר במנה מכרה) בטל ופירש"י שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת אחת היתה וכתב ב"י שטעם זדה אינו שייך במזונות וגם ברמב"ם פי"ח דאישות לא כ"כ עכ"ל ודחק עצמו אח"כ לפרש דברי הטור על לקחה לעצמה והניחו בצ"ע ולפעד"נ דלק"מ דמה שכתב דכאן לא שייך טעם דרש"י דהיינו מצד שכאן יש לה רשות למכור כפי מה שהיא רוצה לא ידענו מי הכניסו לכך דודאי במזונות יש שיעור למכירה כמה יש בידה למכור כמבואר אחר כך דהשיעור מה שתצריך לו' חדשים ובזה כתב שפיר כאן דטעתה מה ששוה יותר על ו' חדשים אפי' כל שהוא מכרה בטלה והוה ממש כמו בכתובה שהיא של מנה שזכר רש"י ובדרישה כתב בשם ד"מ דלא כב"י וכעת אין ספר ד"מ בידי ולדעתי נתכוין למה שזכרתי ועיין בסי' ק"ג מה שנכתב שם בסייעת' דשמיא:

כט

מכרה קיים דלא הצריכו ב"ד אלא לכתחילה ויש חולקין ס"ל אפי' דיעבד בטל ואפי' היא עצמה יכולה לבטל ונראה דאין להוציא מנכסי יתמי בספיקא והמכר בטל כדעת יש חולקין:

ל

אינו כלום. הטעם דאמרינן מאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:

לא

האחריות על היתומים. שאם יטרפנה איזה ב"ח חייבים היורשים לשלם לו ואפ"ה אין האשה יכולה להטרף השדה שמכרה למזוני בשביל כתובתה דמ"מ אחריו' דנפשה קבלה עליה שלא תבא היא לטרוף ממה שמכרה היא ונראה דאפי' מכרו ב"ד בשבילה הוה כאלו מכר' היא לזה דאל"כ תקשה לך להיש חולקין דסעיף כ"ה דיאן מכירה כלל בלא ב"ד האיך תמצא כאן שהיא מכרה: