א
אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה ובו ה"ס:
אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו אינו מחול מפני שידו כידה: הגה ולכן אינה נאמנת ג"כ לומר פרוע הוא (נ"י פ' הכותב) וה"ה מלוה על פה אינה יכולה למחול (ב"י בשם ר"י):
ב
בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח לפיכך מי שאמר לאשה נכסי לך ואחריך לפלוני ונשאת הוי כלוקח ואין לאחריך במקום בעל כלום דקיימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון אין לשני אלא מה ששייר ראשון בד"א באומר כן לפנויה אבל האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומתה אחריך קונה ולא הבעל לפיכך האומר לנשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה יעמדו נכסים ביד הלוקח:
ג
גבו לאשה קרקע מבעל חובה ונשאת ומתה וירשה הבעל אע"ג דשומא חוזרת לעולם הכא אינה חוזרת דבעל כלוקח הוי והוי כאלו מכרתו לאחר וכן אם גבו ממנה לבעל חוב ונשאת ומתה וירשה אין מחזירין לו השומא:
ד
היה עליה מלוה על פה ואח"כ נשאת אינה נגבית מהבעל דמלוה ע"פ אינו גובה מהלקוחות: הגה מיהו אם המעות שהלוה בעין חייב לשלם (ר"י והמרדכי) ואם בא המלוה קודם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו הדין עמו ואע"פ שעדיין לא הגיע זמן הפרעון (ב"י בשם נ"י) אבל אם היה עליה מלוה בשטר גובה מנכסים שהכניסה לבעלה קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה אשה על התקנה בעלה חייב לשלם (ב"י סי' ע' בשם ת"ה סי' רפ"ב):
ה
שלח סבלונות למשודכת והלכה ונשאת לאחר והלה תובע סבלונותיו דינם כמלוה בשטר: הגה אם לקחה יותר מכתובה ונשאת צריך הבעל לחזור המותר (מהרי"ק שורש י"ח) וכן אם נתחייבת מס ונשאת הוי כשלח הסבלונות דכל אלו קלא אית להו ואין דרך לעשות בהן שטר לכן הוי כמלוה בשטר (מהר"ם פדוואה סי' נ"ה) אבל ניזקין ומקח ודברים אחרים אין חייב לשלם (נ"י פ' י"נ) אשה ששדכה בתה לאיש ונתחייבה בנדוניא ואח"כ נשאת בעצמה לאיש המשודך לבתה מוציא כל מה שנתחייבה מבעלה מנכסים שהכניסה לו דהוי כמלוה בשטר אע"פ שבשעה שעשתה השדוכין לבתה עדיין לא נשבעה על כתובתה מ"מ מאחר דנשבעת לבסוף אגלי מילתא למפרע דמה שעשתה תחילה בדין היה (ב"י בשם תשובת הרשב"א) י"א הא דמלוה בשטר גובה מן הבעל מנכסים שהכניסה לו היינו שהכניסה לו קרקע או מטלטלין וכתבה לבעלה חוב המטלטלים אגב קרקע אבל לא כתבה לו אגב ולא הכניסה לו רק מטלטלין אפי' מלוה בשטר אינה גובה מבעלה דאין ב"ח טורף ממטלטלין המשועבדים (תשו' רמב"ן סי' נ"ו) וסברא נכונה היא ומ"מ נראה להו דבמכנסת שאינה שלה כגון שלקחה יתר מכתובתה חייב להחזיר בכל ענין (ועיין בח"ה סוף סי' צ"ו) (נתבאר לעיל):
באר היטב אבן העזר
צ״א
א
שט"ח. הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן בתורת נ"מ א"י למחול ח"מ ב"ש:
ב
נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול. וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר. אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע. י"ל אין רצוני לישבע כי פרוע הוא. ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגת' בח"מ סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:
ג
לפלוני. מי שאמר נכסי לבתי פלונית ואחריה ליורשיה הנולדים מגופה והבת היתה פנויה. דמי לאומר לנשואה ואחריך לפלוני כיון דבפירוש סלק את הבעל מאותו זכות ואמר ואחריה ליורשי' הנולדים מגופה הרי הוא כאומר אחריך ליקני בעל לא ליקני רשד"ם חא"ה סי' ק"ך ומהרש"ך ח"ב סי' קל"ה:
ד
נכסים וכו'. עיין מ"ש הח"מ ב"ש ס"ק ד'. ולכאורה נעלמו מעיניהם דברי הסמ"ע בסי' רמ"ח ס"ק ל"ג ע"ש:
ה
ומתה וכו'. עיין בח"מ ס"ס ק"ג מ"ש הסמ"ע והש"ך שם. ועיין ח"מ ב"ש:
ו
השומא. ושומא לפרעון כתובתה אם מחזירין עיין תשוב' מהרש"ל סי' נו"ן ותשוב' רמ"א סי' ח':
ז
מהבעל. ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר״ם אלשיך סי' י״ז ומהריב״ל ח״א כלל י״ב סי' ע״ד. והב״ש האריך והעלה בנצ״ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ״מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ״מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע״ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ״ע אין חייב לשלם כמ״ש תוס' פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד.) ועיין כנה״ג דף ק״י ע״א ס״ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ״ע הר״ם אלשיך סימן י״ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה״ג דף ק״ט ע״ב:
ח
לשלם. כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם ע"ש. וצ"ע איך נעלם דברי הרמב"ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ"י בסוף פרק כ"ו מהלכו' מלוה ע"ש. ולפענ"ד היה נראה שהדין עם בעל נ"י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב"ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ"ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב"ש:
ט
מנכסים. בין מנ"מ ובין מנצ"ב ב"ש:
י
לשלם. אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח"כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש"י אינו חייב אא"כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח"מ בה"י ב"ש. וכתב ב"ש ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת"ה מסיים וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ע"ש וכ"כ הט"ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיוכל למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח"ה) [בת"ה] סי' (רע"ב) [רפ"ב]:
יא
בשטר. משמע דגובה אפי' מנצ"ב וכ"כ הר"ם פדוואה סי' נ"ה אבל מהרי"ק שורש י"ח כתב דוק' מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב. ובפרישה ובח"מ הקשו למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר. ועיין מ"ש הב"ש וכנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף י"ז:
יב
לשלם. בין שנעשה קודם הנשואין ובין שנעשה אח"כ בין מגוף ובין מפירות נ"י ב"ש:
יג
אג"ק. אע"ג דבח"מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף מלקוחות מטלטלין אפילו אם כתב אג"ק מפני תקנות השוק אפשר דלגבי בעל לא שייך תקנות השוק ח"מ ב"ש:
יד
מבעלה. בפרישה ובח"מ וש"ך פירשו דוק' מטלטלין נצ"ב אין גובין אלא אגב אבל מטלטלין נ"מ גובין אפילו בלא אגב והב"ש כתב מתשובת הרמב"ן משמע דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין בלא אגב וכ"מ מלשון הגה"ה. ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני עיין ב"ש ס"ק י"ח וס"ק י"ד ובכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בח"מ סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידה:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
מימרא דרבא וכולי דמודה שמואל וכו' כתובות דף פה עב
ב
מימרא דאביי שם דצ"ה ע"ב
ג
בריי' שם וכרשב"ג
ד
אוקימתא דגמ' שם
ה
בגמ' מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא לקני
ו
פשוט בגמרא ד' ל"א ע"ב
ז
(נמצא כן בטור ובח"מ ק"ג סעי' י' לא כתב הרב המחבר ומתה והרמ"א בהג"ה כ' שיש אומרים דוקא ומתה)
ח
בעיא ולא נפשט' ב"ב דקל"ט ע"א כדעת הרי"ף והרא"ש דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא אבעי ליה לאוזופי בלא שטר לאיתתא דקיימא לאנסובי
ט
פשוט שם בגמ'
י
תשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ז' והביאו הטור ומפרש שם הטעם משום שדרך לשלוח הסבלונות בפומבי והוה ליה כמלוה בשטר
יא
כן היא בב"י
יב
(פירוש שנשאת לאיש אחר שמעון המשודך לבתי מוציא וכו'
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
אשה שהכניסה כ' הח"מ ל' הכניסה משמע וכו' והב"ש כ' דשייך אף בנ"מ כמ"ש בסמוך והוא סס"ק ט' ולע"ד משנה מפורשת אלמנה לכ"ג הכניסה לו עבדי מלוג. הג"ה ולכן וכו' ומסיים בד"מ אלא הבעל ישבע שאינו יודע שהוא פרוע כ"כ נ"י פ' הכותב ובמקומו אינו אלא שבסוף פ"ק דב"מ מוכח דלא מהימן לומר פרוע אלא מפני שיכול למחול נשמע מניה הא במכנסת שאינה יכולה למחול אף פרוע א"נ אך במתני' דכתב לה נדר ושבועה כ' דברים אלו ולא נזכר שהכניסה שטר בנאמנות אבל אפשר לדחוק סתמא כפירושו מדאיירי משטר בנאמנות דהיינו בכתב שבועה אין לי עליך (ודבריו צ"ע מה שכ' דאם היא בחייה כו' דא"כ כשמתה לגבי יורשיה נמי נימא הכי דהא היורש נמי יש לו מגו זה) וע' סי' צ"ח והח"מ וב"ש כתבו דאיירי בנאמנות דוקא ואם נפרש אף הד"מ הכי ע"כ דאיירי בנאמנות סתם בלא באי כחך דאז י"ל מדאימרת פרוע אף דא"נ מ"מ בטלה נאמונתה וע' ש"ך ח"מ סימן מ"ז ומחויב הבעל לישבע שא"י שהוא פרוע מבלעדי הגדתה וזה אינו מאמין אבל בנאמנות מפורש אף לבאי כחה מה מקום לשבועה זו וכל זה לע"ד רחוק בכוונת הד"מ דמשמעותו אפילו בלא נאמנות כלל אך שכתבו דבלא נאמנות נפסד הבעל כדאי' סי' ס"ו סעי' ט"ו ואמת ששם הכי איתא אבל אינן דמה כי שם יש לו מגו דמחילה והכא ל"ל וע' סימן מ"ז ש"ך ס"ק ד' וסי' פ"ו ס"ק י"ז מסיק ולכך נ"ל כיש אומרים שבבעל התרומות שנשבע ראובן שלא פקדני שמעון המלוה השני וגובה מלוי ואל תאמר שעיקר דבריו מיוסדים על מה שכ' סימן מ"ז ועוד דשעבודא דר' נתן מדאורייתא ושבועה דשטרות דרבנן וא"כ אפשר הכא שעבוד הבעל לא עדיף מלוקח דזה אינו חדא דהא עדיף לענין מחילה ולהרי"ף דטעם מחילה מפני שמכירות שטרות דרבנן משמע הכא דהוה דאורייתא ותו דכבר כתבתי על דברי הש"ך הללו דאי מש"ה לא אירי' דנהי דשעבודא דר' נתן ד"ת היינו כשידוע שחייב משא"כ היכי שהחוב אינו ידוע כ"א ע"י השטר ולא מיבעי' להרמ' וש"ע ח"מ סימן ך"ח דכל עניני שטר דרבנן פשיטא די"ל הם אמרו וכו' אלא אפי' למסקנתו שהוא דאוריי' היינו במידי דלא שייך פרעון כגון שטרי מכר מתנה אבל שטרי הלואה זה שאין הלוה נאמן בפרעתי ע"י שטרך בידי מה בעי מה ענין לדאוריי' אינו אלא סברה דרבנן שחקקו בדיני ממונות שמסתמא לא פרע והם אמרו נמי כשטוען אשתבע אינו יכול לגבות בלא שבועה כי ראו שהנטיי' הלזו(א) אינה כדאי כ"א שיטול בשבועה וי"ל שפיר אף לגבי ראשון אינו משועבד כל זמן שאין מלוה שלו נשבע אלא עיקר דבריו מיוסדים על מה שכ' סי' מ"ז ובלאו הכי נראה כן כו' וראיה ממ"ש הרמב"ן כו' אלמא וכו' וא"כ הכא שא"נ פרוע אין השטר בטל במה שאינו רוצה לישבע וכו' ועוד ראיה וכו' אבל מ"מ במה שמבואר מדבריו דכי אינו רוצה לישבע אינו מפסיד נראין דבריו וכמ"ש וכן נ"ל ברור עכ"ל וכן בסי' פ"ו אף שתחילה בנה יסודו על שדר"נ דאוריי' לבסוף כ' ואע"ג דאפי' למ"ד כו' וכיון דאין המוכר רוצה לישבע הרי הוא כמודה שהוא פרוע ונאמן כו' אבל בשדר"נ כיון דק"ל דא"י למחול דאף פרוע אינו נאמן וכו' הרי דעיקר טעמו במה שנאמן פרוע במגו דמחילה שייך גבי שבועה ואם אינו נשבע הו' כמודה שפרוע ונאמן אבל במקום שאינו נאמן לא שייך גבי' שבועה אלא לגבי מלוה שני שישבע כי"א שבבעה"ת וה"ה הכא שישבע הבעל וזה כנראה כונת ד"מ פה וכדברי הנ"י הנ"ל ולפ"ר יש ראיה לזה דהנה הב"ש מסיים ובמלוה ע"פ תוך הזמן תלי' בפלוגתא בחה"מ סי' ע"ח אם צריכה לישבע והמע' שם בטור וש"ך מוכח דאין חילוק בין מלו' בשטר לע"פ (ולמסקנת ש"ך דאך היסת אחר הפרעון אין מקום לדברי' אלו דכיון דקודם הפרעון א"צ שבועה פשיטא שהבעל גובה ומה לו בזה אם נשבעת אחר הפרעון אם לאו אלא האמת לע"ד אין דברי הש"ך מוכרחי' כי אין ל' הטור וש"ע שכ' י"א דצריך המלוה לישבע וגובה מורה לפירושו ומה שהוציא מדמסיי' שבועת היסת כבר חזינן שבקיצר פסקי הרא"ש השמיט תיבות אלו ומסתמא בקי באביו שהיא ט"ס וכדדחק הש"ך להגיה בהגהות הרא"ש ואדרבא מן בעל ההג"ה שהגי' דברי המרד' על הרא"ש משמע שהבין על קודם פרעון ועל שטר ע"י אשתבעי) וכבר יש ראי' אתי לשטת הרא"ש ולמשמעות הטור דק"פ נמי יוכל ליטען על מלוה בשטר תוך זמן אשתבע מרש"י ז"ל מס' ב"ק דף ח' ע"ב ד"ה וקשמתעי דינא שכ' אם יש לו לומר פרעתיך דק"ל במס' שבועות כר' וק' טובא מה צורך לטענת ראובן ות"ל מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ונראה דס"ל כהרא"ש וסובר נמי כהרמ' שבסי' ע"ח שם דמלקוחות גובה תוך זמן בלא שבועה ושייך נפקותא בתוך זמנו וא"כ הא קשה לשטתם סוף פ"ק דמציעא דאמר ש"מ איתא לדשמואל דילמא ליתא ואי דילמא כתבה ליתן וכו' הא מיד שאומרת להחזיר מודה שנפרעת אז ושוב לא תוכל לישבע שאינה נפרעת ובלא השובר לא יוכלו ליגבו' אם הבעל יטען אשתבע דלא פרעתיך ואפי' שהוא תוך זמן והוא לא תוכל לישבע אלא משמע דכל דין זה דסי' ס"ו סעי' ט"ו אינו אלא מדנאמן במיגו דמחילה ואי ליתא דשמואל אף זה ליתא ואולם מדהשמיט הרמ"א ז"ל סיום דבריו שבד"מ כנראה שחזר בו וי"ל כח"מ וב"ש וכדנראה נמי בחה"מ סי' מ"ז כת' בד"מ ויש בו נאמנת וע"ש בש"ך וא"ל שחזר וס"ל דהכא כיון שאינה נאמנת הבעל נוטל בלא שבועה ועל פי דברי בעל התרומות שבב"י ח"מ סי' ס"ו העתיקם הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"ז ופירשם ע"ש וי"ל דהכא שייך שביעתו לבטלה זה אינו חדא דאף שם לא מסקינן הכי ותו דדוקא התם דקניהו במעות ושטר כתובה ומסירה בידו המורה שמכר לו שייכים דבריו אבל הכא שפיר אפשר שידוע לו שהיה שטר פרוע ואין השבועה לבטלה והנה אף לשטה זו דח"מ וב"ש מבואר שם סי' ס"ו דאם מת המוכר הלוקח נוטל בשבועו דומי' דהכי אלו מתה הבעל נוטל בשבועה אלא דשם איתא דוקא בשמת נמי הלוה אחר הקני' והשבועה היא מדין מנכסי יתומים אבל בשהלוה חי וטוען פרעתי אף שהמוכר מת אין הלוקח גובה אלא בשבועת יורשי מוכר ולא בשבועתו (הן אמת שצריך ביאור דמאי שנא והב"ח כ' שם דאיירי בסתם שט"ח בנאמנות למלוה ויורשיו וזה אינו חדא דבהנחו' כלל הדינן במח"כ שגג שכ' היכי שמת מלוה ואח"כ לוה והאמן למלוה ויורשיו גובין בלא שבועה וע' סימן ע"א וסימן ק"מ דלא מיבעי' שצריכי' שבועה אלא אף המלו' עצמו צריך שבועה אא"כ האמינו עליו ועל יורשיו ואי בהכי איירי איך מסקו הטור והש"ע ואם מת הלוה קודם שלקחו זה אינו גובה ומטעם שאין אדם מוכר ממון שיש בו שבועה ת"ל שטר עם נאמנות על יורשיו אף שמת לוה בחיי מלוה גובין יורשי מלוה בל"ש ומכ"ש מלוה עצמו ואיך הוא ממון שיש בו שבועה ותו איך כתב דאיירי שהאמין הלוה למלוה ויורשיו עליו דא"כ איך כתבו ודוקא שמת המוכר אבל אם הוא חי גם הוא צריך לישבע וזה תימ' דאם הועיל הנאמנות להיורשי' למה יועיל למלוה לכן העיקר דאיירי בשטר בל"כ על היורשים רק בנאמנות נגדו יוכל איירי משא"כ בסיפא באם הלוה קיים ע"כ דאיירי בל"נ כלל וביארו ואין בו נאמנות אבל זה פשוט דגם ברישא לא מהני הנאמנו' סתם כיון שמת הלוה ובעיקר הקושי' דמ"ש המע' בב"י ד"ה ואם מת יראה דלק"מ כי ז"ל כ' הר"י ברצלוני וכו' ואיכא מ"ד לוקח נשבע וכו' מדתנן אבל משביע הוא את היורשים ואת הבאים ברשותה וכתב ע"ז בבעל העיט' דליתא חדא דהתם על שמא והכא ברי קטעין ועוד דשבוע' זו לבטלה היא וכו' ע"ש וכל זה אינו אלא היכי דהלוה חי וטען ברי משא"כ בשמת שפיר דהלוקח נאמן בשבועתו וגם טעם ב' דדומה לבטלה ג"כ ל"ש אלא שהלוה חי וטוען פרעתי להמוכר דאז אין להלוקח לישבע אלא שלא אמר לו המוכר וזה ידעינן ע"י שטר מכירה שבידו משא"כ כשמת דאז עכ"פ צריך הלוקח לישבע שלא פרע הלוה לו כמבואר בהסמ"ע שפיר כולל ג"כ שלא אמר לו וגובה בשבועה זו (ובזה צ"ע על הש"ך ס"ק מ"ח שמשיג על הסמ"ע וכ' אפי' היתומים מודים שלא נפרע הלוקח עצמו חייב לישבע שלא אמר לו המוכר וזה עיקר שבועתו ושבועה זו לבדה דומה לבטלה) אמנם דברי העיטור גופם צ"ע כי בכתו' שם מבואר דעל טענת ברי נמי נאמר אבל משביע את הבאים בכחה דזה איירי מכל פטור ואפילו פוגמת וע' סי' צ"ח) מ"מ הכא נרא' דאם מתה אף שהלוה חי וטוען ברי פרעתי לאשתך דנשבע וגובה דהא הוא היורש ודינו כיורש גמור שהיורשים נשבעי' ונוטלים אפילו כי טוען הלוה ברי ואשתבע לי וגם כשהיא חי ואינה רוצה לישבע אם תפס לע"ד יוכל לומר ק"ל כהנ"י וד"מ פה ומסקנות הש"ך דנשבע ומחזיק אפילו בשטר בל"נ דלא כהחלטת הח"מ וב"ש ודו"ק:
ב
אחריך קונה ולא הבעל ע' סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ל"ב וכ' הב"ש והטעם מבואר בש"ס כו' ואם ניתן במתנה כו' ויעשו פשרה וסתימות הפוסקים ל"מ הכי ואף דמוכרח מתו' פ' י"נ דל"ש לחוש לפסידא דידי' כל כך יותר מן גבי בעל מ"מ י"ל דמטעם לא פליג אתינן עלי' כמו שתי' הרשב"א בתו' שם סוגי' דהחובל ותי' זה תפסינן להלכה שהרי אשה שחבלה מבואר בחה"מ סי' תכ"ד שאינו גובה מנ"מ זולת מן הטובת הנא' והיינו משום לא פלוג כן הכא מדהוצרכו לתקן במכרה שיוקם ללוקח לא פלוגו בנתנה משום קצת פסידא דידי' דאי לא הוה לה הנאה מיני' לא יהבה משא"כ בפנוי' ונשאת לא חשו לפסידא דמקבל מתנה יותר מהבעל כיון דל"ש כ"א דרך מתנה משא"כ נשוא' שעל הרוב ע"י מכירה הוצרכו לתקן ול"פ וצ"ע:
ג
ונשאת כ' הח"מ אבל דעת רא"ש ורש"י לפרש דוקא מתה האשה ועל הב"ח כ' ואין דבריו ברורים והב"ש נמשך אחרי הש"ך ומשיג על הב"י ורמ"א וכ' ואין מוכרח וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנת אושא ושם מבואר אפי' בחייה דינו כלוקח וז"ל הש"ך וכן נלע"ד דהא הרא"ש וטור ס"ל בא"ע סי' צ' דאפילו גוף הקרקע מוציא מהלקוחו' אפילו בנ"מ ואפילו בחייה וכו' ואע"ג דבחייה ל"ל אלא פירי וק"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ כיון דלבתר תק"א הבעל מוציא אלמא דכשמתה הוי לוקח למפרע משעת נשואין והו' לי' כקונה הגוף מחיים עכ"ל והראיה ממה דאפילו גוף הקרקע מוציא לע"ד אין ראיה כלל כי סברתם בזה לא מכח תק"א אלא אף בלא תק"א אפי' הי' הדין דמכירתה קיימת לאחר מותה מ"מ כיון דבחייה הפירות שלו אינו חייב להוציא מרשותו קרקע הקנוי' לו לפירות ותדע שהרי רש"י ז"ל פי' בכתו' דף ע"ח מתני' בחייה ולפירות קאמר הבעל מוציא כדי לאכול פירות בחייה ולאחר מיתה יחזיר הקרקע ללוקח הרי להדי' דעתו כדעת כה"פ זולת הרמ' שאף בלא תק"א הי' מחזיק בגוף הקרקע מכח זכות פירות עד דתמות ואז יחזירה ומשם נקטו כולם לפרש דל' מוציא הנאמר בתק"א ל"ד ומה שכ' הש"ך מ"מ כיון כו' הוי לוקח למפרע משעת נשואין וה"ל כקונה הגוף מחיים אמת דפשטות תק"א מוכרח הכי וכמעט פי' כן הרשב"ם ז"ל סוף י"נ אבל לפ"ז ק' מאוד מה שהקשתי לקמן סעיף ה' ד"ה אבל נזיקן מהחובל ע"ש ואף שדחקתי קצת בדרך חדוד ע"ד הש"ך אבל העיק' לע"ד כדפרש"י ז"ל בהחובל ד"ה סברוהו משום אשה לא נפקא דאלים שעבודי' למהוי כקנין הגוף וכן כ' הנ"י באושא התקינו אע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף אלמוהו רבנן לשעבודי' משום איבה עכ"ל וכן כתב במתני' נתגרשה וכו' אלא שאין להם כלום שנ"מ של אשה משועבדי' לבעל לפירו' ולירושה ור"ל לע"ד שתק"א עשו לה משועבדת להורישה נכסיה ולא כשאר מורישם שהברירה בידם ומכח שעבוד זה אם מכרה טורף כמו שטורף ב"ח מן הקונה ע"י ששעבודו קדום ולהכי אחרי מותה כיון שמכח שעבוד יורש עבדוהו מאז כלוקח ולא כיורש דממילא דמהידר להרא"ש אבל ודאי מחיים שאין הגוף שלו שפיר י"ל דמחויבת ליהדר ולפ"ז אין קושייתי מידי מפ' החובל דודאי אף שם מחייו אין לו כ"א שעבוד על הגוף ועיקר קניות גופו מכאן ולהבא קונה דומי' דב"ח ממש ומה שכ' תו וכן משמע בהחובל סוף דף פ"ח להנ"ל ל"מ מידי ומן הנאמר דף פ"ט ע"ב דקמפלגי בתק"א ולהכי אינו יוצא לאשה דחשוב ע"י תק"א כקנין הגוף לבעל יש לדחות דנהי דע"י אלמות חשוב כקנין הגוף לענין שחרור מ"מ לענין זבנה לא חשוב קנין הגוף ממש דליהוי מיקרי לוקח גמור מחיים אף למפרע בתר שמתה ותדע דהא לענין שומא הדרא בעינן זבינא ממש ושעבוד לב"ח לא מהני מידי וה"ה שעבודו מחיים משא"כ שחרור האשה למה דלא עלה בדעתו דשחרור מפקיע מידי שעבוד לא הי' יותר מדין תק"א ממש כאלו מכרה שהבעל טורף ודוק ומה שכ' הב"ש וכן נ"ל דהא ד"ז נובע מתק"א ושם מבואר דאפי' בחייה מקרי לוקח ור"ל לע"ד מה שכ' ס"ק ט' זה לע"ד לאו מידי דמה דשם אף בחייה מקרי לוקח היינו לזכות פירות לענין שאין מע"פ נפרעת ממנו ולא מוכח משם מידי דמקרי לוקח מחייה על הגוף ול' רש"י ז"ל בהמקבל אינו מורה אלא כהב"י ורמ"א דוקא מתה:
ד
ואח"כ נשאת הפשוט הא לותה אחר שנשאת אפי' מלוה בשטר אינו טורף דלא עדיף ממכרה שהבעל מוציא ומכ"ש שאינ' יכול' לשעבד ובנ"י סוף פ' י"נ ראיתי כתוב ואם נפלו לה נ"מ כבר בררנו בכתו' שאינו טורף מהם הריטב"א ז"ל והריטב"א אין אתי ועדיין לא מצאתי ד"ז מבואר דהיינו אם נפלו לה בתר שלוותה ואני מסתפיק ושואל אם לותה וכתבה דאקני ואח"כ נפל לה ירושה שהיא נ"מ די"ל לו יהא הבעל לוקח הא בדאקני אף אם קנה ומכר משתעבד וה"ה בלא כתיבה דאקני למ"ד טעו' סופר הוא וי"ל נמי דאינו דומה דבשלמא שם חשוב הקונה כקנה ומכר משא"כ בעל כיון שאין קנין לאשה בלא בעלה תיכף שנופל קונה בם לפירו' ולירושה ואינו טורף אך הא תינח אם נפלו נכסים הידועי' לבעל מיד בשע' נפילה אבל אם נפלו לה נכסים שאינם ידועים שק"ל סימ' צ' סעיף י"א שאם מכרם עד שלא נודע לו מכורי' א"כ אם נפלו בהעדר ידיעתו אף ששוב נודע לו מסתבר לע"ד דודאי חשוב קנה ומכר ומלוה בשטר שקודם הנפילה טורף אבל מלוה ע"פ או שטר מפורש בלא דאקני פשיטא דבכה"ג נמי אינו טורף דמיד שנודעו לו חשובי' כמכורים והוי קנה ומכר דלא משתעבד הא קודם שנודעו לו שעדיין לא זכה בם יראה לפ"ר דשפיר טורף דהוי כמו מיני' ואפי' מן גלימא דעל כתפי' ועדיין חשובים בנכסים שאין לבעלה רשות בהן אף דלכתחלה לא תמכרם השעבוד י"ל דחשוב דיעבד וכ"ז צ"ע שוב ת"ל מצאתי בחידושי הרא"ה למס' כתו' דף צ' ד"ה וכ' רב אלפס באה"ד כ' ומיהו צ"ע כנראה שתחילה נסתפיק ושוב מסיק כדכתבתי וי"ל נמי ודוק:
ה
הג"ה מיהו כו' כן מבואר בהרמ' סוף פ' כ"ו מה"מ ואפי' לותה אחר שנשאת פסקו הכי ובלותה קודם שנשאת מדויק ל' הגמר' דלא מיבעי לי' אלא באכלה וכן כ' הה"מ אלא שהניח בנ"ע דנימא מלוה להוצאה ניתנ' וזה באמת דע' הנ"י בשם הריטב"א וכ' מש"ה ואוכלת ל"ד אבל ע' סי' צ' סעיף י' והדין ברור ואולם בש"ך ח"מ סי' קל"ב סס"ק ב' כ' מיהו כ"ז כשהמטלטלים אינם בעין אבל אם בעין גובה מהן אפי' במע"פ דלא גרע מלותה דאם המעות בעין דגובה מהן ה"נ כיון שנשאת הוי שעבודי' על המטלטלי' והרי הם בעין גובה מהם עכ"ל ותמוהי' דבריו דודאי כל דין זה לא איירי אלא שמה שהכניסה הוא בעין ומה ענין זה למעו' הלואה בעין שהטע' כדבארתי ת"ל סי' צ' או משום האומד בטילה ההלואה מעיקר' והמעו' חוזרים לרשו' המלוה כל היכא דאיתניהו ולמפרע אף היא לא קנתם להוציאם ואיך יזכה הוא מכחה וכמו שפסקינן הכא שאם בא המלוה למחות נשואיה אפילו תוך הזמן דהדין עמו ונמי משום דאדעתא דהכי לא רווח זימנא וא"נ משום דל"ל שום פסידא בחזרה זו מאלו לא הלוו לה אינו אלא כיורש והוא עיקר וע"ש אבל הכא שהקרקע או המטלטלי' הם שלה אלא דשעבוד למלוה עליהם ומה נשתנתה הוא מבכל מקום שאמרינן מע"פ אינו גובה מלקוחות או מלו' בשטר ממטלטלי' המכורים אף דקודם המכירה הי' שעבוד דמני' עלייהו לכן הברור דאיירי כשהם בעין ואם אינם בעין אלא שמכרם או אכלן ע' לקמן והנה הב"ש מביא מחלוקת מהרי"ק עם בעל נתיבות אם דין זה דאכלה ונשאת דאינה נגבית דהיינו דאין יכול להוציא מספק דוקא בנ"מ או אפילו בצ"ב וראיות מהרי"ק מהחובל דאמר אביי אם אמרו בנ"מ יאמרו בצ"ב ופירש"י ז"ל אם אמרו בנ"מ שתוכל למכרו כו' יאמר בצ"ב דהיינו' נדוני' שהכניסה בשומא ומקבל עליו אחריות והתם ודאי לא מצי מזבנה מזה למד דצ"ב אינה בכלל האיבעי' דודאי לוקח הוי וכן תופס בפשיטות הש"ך ח"מ סימן קמ"ב ססק"ו וראיות הנתיבות מצאתי בספר תורת השלמים סימן ב' בשמו מדאיתא דשלח רבין מי שמת והניח אלמנה ובת ונשאת הבת אלמנתו נזונית מנכסיו משום פסיד' דאלמנה שויה רבני' כיורש ואם איתא מה הועילו בתקנתם תכניס בצ"ב ויראה לע"ד דע"כ ל"פ אלא בהכניסה צ"ב בעינם ופורטם בכתו' שאינו רשאי למוכ' כבסי' צ' סעיף י"ג אבל בהכניסה ולא פרטם כלל ששם בב"ש ס"ק מ"ז כתב ולדידן וכו' אבל מ"מ יכול למכור כמו ולד שפחות משמע שאפילו הכניסה קרקע ע"ד זה שיכול למכור דכיון דלא הזכירה כ"א סך מעות הו' מכירה לו מדעתה בלא תקנות חכמים כלל מעכשיו ואינו אלא ב"ח ליפרע כשתתאלמן וכ"ז מדעתה ואלו רצתה היתה מגביל זמן התשלומין בחייה לגבות הסך ולקנות מהן קרקע והבעל יאכל פירו' בזה לע"ד כע"מ דלוקח גמור הוא שהרי מכרתם מעכשיו ממש מדעתה (ובספר הנ"ל סי' ג' כ' ואחר העיון נ"ל דאין כאן מחלוקת וכו' ע"ש כי לע"ד אינם מובנים שכ' דוודאי הועילו והועילו דאף אם יכניס' בצ"ב מ"מ נזונית מדמי הנ"מ ואין אלו אלא דברי תימא דהקרקע כיון שחייב באחריות יהיה עליה לוקח ועל הדמים שהם מטלטלים ונמי חייב באחריות יהיו דין נ"מ לטרוף ואף לשטתו א"י להפריד בין האשה שתזון מהם מפני שבעלה הניח קרקע וב"ח שלה שהיה לו טרם שנשאה שעבוד על הקרקע מסיים רבינו ישעי' הראשון ופשיטא דאין ב"ח גובה מהן מע"פ ומדוע נמי לא יטרף מן הדמי' תוך האיבעיא הכלל לא זכיתי להבין דבריו) ועל זה ליכא לאקשוי מה הועילו דתכניס הכל כסך מעות דבזמן הש"ס הרבה הקפידו על זה שלא יהא לו רשו' למכור מה שהכניסה ולא היה מנהגם כהאידנא ולע"ד אופן הנ"ל דהאידנא ממש בכלל מה שאמרו אין מוציאן למזון האשה מנכסים משועבדים ולע"ד מפי' רשב"ם שכ' ועמדה ונשאת והכניסה כל הנכסים לבעלה כדרך נשואה משמע ברור כדע' ב"נ שהרי בתו' כתו' דף פ' ד"ה א"ד כתבו אלא דרגילות הוא טפי שמכנסת צ"ב מנ"מ ואם האיבעי' לא תהא אלא בנ"מ מי דחקו לפרש במה שאין הדרך כדרך הנשואות ואי משום הראיה דפ' החובל לע"ד י"ל נהי דפשיטא להגמרא בצ"ב שמכירתה לאו מידי מבלעדי תקנות אושא מ"מ מיבעי ליה אם זכות זה שתקנו לו אינו לענין טריפה אלא כיורש או כלוקח ותדע הרי אכילות פירות נ"מ נמי קדומה בלא תק"א כמבואר בכתובת דף ע"ח מתני' בחייה ולפירות הרי דבלא תק"א אם מכרה מעכשיו מוציא הקרקע מיד כדי לאכול הפירות ואטו נימא דלא ניכנס בגדר האיבעי' ופשיטא ליה דמע"פ אינו טורף והרי הרשב"ם פי' בעל לוקח הוי מי שוי' רבנן בנכסי אשתו בין בחייה בין לאחר מית' כדין לוקח או כדין יורש הרי מבואר דאף בחייה מסופק אם לא יטרף מיד משום שאין דינו בזכות הפירות כ"א כיורש וכן מוכח מתו' ד"ה והיורש שלא נראה להו בפי' רשב"ם שכתבו וא"נ וכו' ור"ל די"ל דילמא מחיים זכותו בפירות לוקח דהיינו כקונה לפירות ומכיון דלאו כקנין הגוף לאחר מותה אינו על הגוף כ"א יורש ולהכי א"צ למיהדר ביובל ולהכי פירשו דאף מדרבנן לא נפשט כ"א דלא"מ הוי יורש אבל מחיים י"ל דהוא בזכות פירות לוקח ומה דאלמנה נזונית מנכסיו בחייו היינו רק מן הדמים ע"י מכירות הגוף מהיום ופירות לא"מ הרי מדבריהם נמי מוכח שאף מחיים היה בכלל האיבעי' די"ל מע"פ טורף מיד הגוף עם הפירות אף דמבואר כנ"ל דבלא תק"א מכירתה בטילה אלא ש"מ דזה לאו ראיה לבעל האיבעי' אלא רבה הוא שהמציא דזכות זה דלא יועיל מכירתם בלתי אפשר אם לא שיהא לו זכות לוקח ומה שהוכיח מתק"א באמת היה יכול להוכיח מן מכירות פירות שמוציא אלא דמזה אין למשמע כ"א דמחיים לוקח הוי על הפיר' ולא"מ עדיין י"ל כמתני' דיובל דאינו אלא יורש משא"כ מתק"א מוכרח החילוק דפעם לוקח ופעם יורש ע"י מה דטבו לי' עבדו לו ובמקום פסידא דאחרינא יורש והשתא ממילא אף דין פירות מחיים לדינא דמתני' נמי אך ע"ד זה היתה היכי דהלקוחות אפסידו אנפשייהו לוקח ובמקום פסידא דלא אפסידו אנפשייהו יורש אף מחיים ולהכי נשאת הבת אלמנה נזוני' מיד מן הקרן עם הפירות וכן ממש דין תקנות צ"ב היה בלא תק"א וכן מוכח סתימות כה"פ בסימן צ"ג סעיף ד' לדינא דרבין בל' זה ואפילו אם תנשאהו הבת ומכנסת הנכסים היא תזן מהם אפילו אחר מיתת הבת ומשמע דלא מיבעי' מחיים שגובה כדרך שגובה לאחר מיתה דהיינו הגוף ולא ע"ד שכתבו תו' ש"מ דאף מחיי' על הפירו' משום פסידא דאלמנה אינו אלא יורש אף דמכירתה בטילה בלא תק"א וה"ה צ"ב ותדע דאלו צ"ב אינו בגדר מו"מ זה נימא דליהדר ביובל דהא מיד חשוב לוקח ע"י האחריות וזה לא ס"ד דסתמא קתני והיורש את אשתו א"ו דאף בצ"ב נמי לטובתו יורש מקרי ואך לגבי לקוחות דאפסידו אנפשייהו הוא לוקח והב"ש כ' ובנ"מ מהני תפיסו' נרא' כ"ז איירי אם תפס הנ"מ אבל אם תפס הפירו' לא מהני תפיס' כי הפי' להבעל תחת פרקונה ותימא אם בהגוף מהני תפיסה מדאזיל בשיטת הש"ך די"ל משום פסידא דמלוה הוא יורש ומכיון שתופס הגוף הרי מיד מפקיע זכות פירותיו וזה יועיל ובהפירות לא יועיל תפיסה והעיקר לע"ד דמהני תפיסה אף בהפירות ובסימן צ"ג ס"ק י' מתמיה על האחרונים שלא ביארו דמצ"ב אין האלמנה נזונית ולא השגיח דלשטתו היה להם נמי לבאר דאף מנ"מ בחייה אינה נזוני' מהפירו' כ"א ע"ד תו בהאיבעי' אבל לע"ד להכי סתמו אף שם כי אין להפריד בין צ"ב לפירו נ"מ ומה שמביא המהרי"ק ראי' מתשו' הרא"ש דסבלנות דלטעמו דחשיב משם דקלא אית ליה כמלוה בשטר ומ"מ לא כ' ליגבו' אלא מנ"מ כבר תמהו כל האחרוני' וע' בתורת השלמים הנ"ל דמשמע מינה דאפילו מלוה בשטר לא יגבה מן קרקע צ"ב כמו משל עצמו שאינו מחויב לשלם בעד אשתו וזה ודאי תמוה ומה דהקפיד הרא"ש דוקא על נ"מ אבאר דעתו בע"ה פסק להגבות סבלונות מן מטלטלי נ"מ כדמסיק להדי' בתר שכ' ואטרוחי בי' דינא לא מטרחינן ואי לית לה נ"מ ולא נדוני' שיוכל ליגבות מיד יחזירו הב"ד אחר מלבושיה שהכניסה וכו' וסי' צ' סעיף י"ד בהג"ה וסי' ע"ז סעיף ג' מבואר בשמו דהם נ"מ ולפני זה כ' ואם אין לה נ"מ ויש לה שטר נדוני' על בעלה שיכולה לגבותו בכל זמן שתרצה ראובן גובה סבלונות מבעל דכי היכי דמשועבד לה משועבד נמי לראובן מדר"נ אבל אם אין שטר נדוני' עומד לגבות בכ"ז שתרצה אלא לכשתתאלמן לא אמרינן תמכור וכו' והבדק הבית כ' ויש לתמוה למה לא יגבה מנדוני' ויכתבו לבעל פיטור נגד החוב שפרע ולע"ד לק"מ דודאי על שטר נדוני' מעות ליכא למ"ד לאסתפוקי דליהוי יורש דמי גרע מאחר שלקח הלואה לזמן שהרי ברשותו להוציא וליתנם כחפצו ומשועבדים גמורים הם ואין המלוה טורף אפי' בשטר עם אגב כמבואר בש"ך ח"מ סי' פ"ו סס"ק י' וא"כ משני טעמי' שכ' אין מקו' לבא על הבעל קודם שתתאלמן ולהכי נמי לא חקר על צ"ב כי כבר נתפשט אז המנהג כהאידנא שאין פורטין שום צ"ב אלא שמין בנדוניא ומקבל על עצמו החוב ובזה לכ"ע לוקח וכדכתיבנא משא"כ מן המטלטלי' שהגבה בסוף ודאי לאו מטעם הראשון דמשום קלא הוי כמלוה בשטר דמה בכך ואיך יגבה ממטלטלים דלוקח בלא אגב א"ו אך מטע' דעשאו יורש במקום פסידא דאחרינא היכי דלא שייך אפסידו אנפשייהו ומטלטלי דיתמי בתר תקנות הגאוני' משתעבדו בלא אגב ומה שלא חקר אם הכניסה קרקע בצ"ב דאז לטעם הראשון דדין שטר לו פשיטא שגובה אף אם לוקח הוא אפשר כדכ' הב"ש סס"ק י"ד שלא רצה לסמוך על טעם זה ואפשר משום דלא שכיח להכניס קרקע בנדן אבל אין ראיה ממנו לצ"ב הנפרטי' שאינו רשאי למוכרם די"ל דין אחד להם עם נ"מ כשטתו בעל כתיבו':
ו
ומדברי הרא"ש דמוכח עכ"פ מני' דאף דעיקר סמיכתו על טעם ב' מדה אי גבה לו מטלטלי נ"מ ומעו' נדוני' שהוגב' ליפרע בחייו אף דודאי לאחר הגבייה יהיו נ"מ אלא ש"מ דעשאו יורש דגובין ממנו ממטלטלי' בתר התקנה ומ"מ לא פסק ליגבו' מן שטר נדוני' והיינו כדכתיבנא דבזה כע"מ דלוקח הוא והם מטלטלים המשועבדי' דאין בהם טירפה יש להקשות על תשוב' מורים אלש"ך סימן י"ז שפסק בנ"ד שבתולה נשאת והכניסה יותר מהמגיע לה בעישור נכסיה שלא בידיעת אחיה היורש ופסק מטעם דהיורש הוא דומי' דאלמנה הנזונות דנמי לא שייך גבי' דאפסיד אנפשי' דהא טעם שני דהרא"ש גיבי' מנדוני' הבעל וק' הא במעות נדוני' ליכא למ"ד דלא הוי לוקח ואיך פססק לגבות מן מטלטלי' המשעובדים דלא כהרא"ש ויש לדחוק דהרא"ש דאיירי מחייה שפיר דלא גרע מהלואה לזמן משא"כ בנ"ד שהיה המשפט אחרי מותה שבזה מה שיזכה היא ולא יורשיה ע"כ באנו לדון עליו ממה שהוא היורש אם יש לו עדיפות נמי מדין לוקח ע"י דטבא לי' שפיר דן דבמקום פסיד' דלא אפסידו אנפשייהו אינו אלא יורש ושפיר גובה ממטלטלי דיורש בתר תקנות הגאונים וכ"ז ניחא לשטת ב"נ אבל להחולקי' דצ"ב לא היה בגדר האיבעי' אף זה אינו מועיל ודוק שוב עיינתי במהר"י בן לב חלק א' סי' ע"ד וראיתי שרבינו ישעיה הראשון שהמציא חילוק זה דצ"ב ונ"מ לשטתו אזיל שמבואר במהר"י הנ"ל שפירש נמי סוגיא דב"ב בלא זה דלא אל אלא דווקא לא"מ אי הוי כיורש או כלוקח פשיטא לי' דהוי לוקח על זכותו בהפירות וזה הפירוש כ' הרב רבינו ישעיה הראשון עכ"ל לפ"ז שפיר יוכל לומר כמו דמחיי' פשיט' לי' דהוי לוקח בזכות פירות מדהיא תקנת משנ' בלא תק"א ה"ה בצ"ב ובשטה זו אזיל נמי המרד' בשם מהר"מ פ' החובל על המסורו' וז"ל אפילו נ"מ יחלוטו ביד הנמסר והוא בהגהות רמ"א סי' שפ"ח וקשה לשטתו שתפס הבעל ליורש משום פסידא דנמסר אפילו במה שנעשה אחר נשואין וע"ש בש"ך היה לו לגבותו מיד ולמה יאכל הבעל הפירות א"ו כדהעיד המהריב"ל בשמו דסובר על הפי' בחייו ודאי הוא לוקח אבל לע"ד או אין לנו אלא פי' הרשב"ם ותו' ומשמעות רה"פ שסתמו באלמנה שנשאת אפילו לא"מ ומשמע ברור מכ"ש בחייה מן הגוף מיד בלא מכירה הנ"מ ע"ד התו' וכנ"ל וצ"ע על הרמ"א ז"ל שבח"מ סותם כותי' ובא"ע נמי סתם עכ"פ דעת ב"נ אין לדחות כי צ"ב ופירות דין אחד להם והוא מחלוקת ראשונים ולע"ד רבו הדעות כב"נ:
ז
שלח סבלונות דינם כמלוה בשטר כ' הב"ש וכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל דמי' לדין מ"ש בחה"מ סי' ק"ז אם מכרו היורשים הנכסים והמעות בידם ולע"ד צ"ע כי י"ל דא"ד דשם המעות שקיבלו שלהם והם אינם חייבים וגוף הלוה אינו בעולם משא"כ במוכר נ"מ לכ"ע מחויב לקנות לה אחרים כמבואר סי' צ' בב"י בשם תשובת הרשב"א תתקל"ו ולא מבעי' במכרם ואפשר למיהדר שהמכר בטל אפילו במכר לגוי עכ"פ מחויב לקנו' אחרים והלוה שהיא האשה בעולם וממ"נ אם ברשותה מכר הרי המעות שלה לנ"מ והיא הב"ח ומחויבת לשלם מהם (אלא שנעשו מטלטלים ולהכי צ"ע) ואם בלא רשותה הרי משועבד לה לקנו' אחרים והוא משועבד' לב"ח מדר"נ ולמחול לו מעתה אין בידה כבח"מ סי' פ"ו:
ח
הג"ה אם לקחה כו' טעם דין זה ודאי לא מטעם א' דהרא"ש בסבלונות דמה ענין זה לקל' ובלי ספ' אינו אלא מע"פ אלא ע"כ מטע' הב' דכיון דלא שייך אפסידו אנפשייהו הוי יורש והכי פסק בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ז הנ"ל מטעם זה אך כבר כתבתי שזה אינו מספיק למכנסת נדוני' מעות כדהוכחתי מהרא"ש עכ"פ בחיי האשה וראיתי במהרי"ק כ' ד"ז בלא טעם כלל וגם כתבו על נ"ד שלא הכניסה נ"מ אלא צ"ב שהרי כ' דלולא שלקחה יותר מכח השטר שהי' לחתנה לא היו גובה משני טעמים וטעם אחד שאין לשטר זה דין מלוה בשטר ומצ"ב ודאי דלא מיבעי לן ולוקח הוי ומ"מ פסיק ותני שאם לקחה יותר חייב להחזיר וק' הא צ"ב דלשטתו הוא לוקח ברור לא שייך לומר במקום פסידא דאחרינא יורש הוי וצ"ע טעמו וע"כ שנתן עליה דין גזלן ועל הבעל לוקח מגזלן ואף אם אין לה דין גזלן מפורסם מ"מ אפשר דלא שייך גבה תקנות השוק דהוי כגזל ופרע בהקיפו וכן כ' להדי' תשובת מ"א הנ"ל זה לטעם ב' אך צ"ע דדין זה דלוקח מגזלן לא מצינן כ"א בלוקח דברים ידועים נגזלים אבל בגזל כספי' ופרע לא מצינין מפני שאין סימן במטבע ולהכי במכנסת מעות יותר מהמגיע לה בנדוני' צ"ב צ"ע אם שייך ד"ז כלל וע' בחה"מ סי' ק"ד סעיף ה' ובסימן שס"ט איתא מותר ליהנות מממון גזלן אם אפילו רק המיעוט שלו ובעיקר הדין אפילו בדברים ידועים תימ' לי דמן הסוגיא דב"ב דף קל"ט מוכח דלא כותייהו דא"כ מה מקשה אינו והא תני ר"ח נשאו גדול' לבעל ישאו קטנו' מהבעל ומה קושיא אטו שם הקטנו' הלוו הא מעצמם לקחו ובע"כ דאי הבעל לוקח שייך לגבייהו תק"ה ואינו נגנב ופרע בהקיפו דש"ה דמשום זה נשאה ולקושיא זו הערוני קצת למדן אחד דפה התו' מו' משה חר"ו ש"ג וצ"ע (ועיין ח"מ סימן שס"א סעיף ז' אבל אם אכלוהו וכו' וא"כ במעות דניתן להוצא' וגם כבר הוציאם הא בדומה לזה ואולי הש"ע איירי קודם ייאוש והסוגיא לאחר ייאוש ולשטת הרמ' בסימן שנ"ו דאף בייאוש ושנוי רשות מ"מ דמים צריך ליהדר אם לא במקום דשייך תקנות השוק צ"ע דיהא מוכרח משם דאם לוקח הוא אף ת"ה שייך גבי' וע"ש בסמ"ע ולש"ך ל"ק וע' בנ"י כ' בלשון זה פרנסה וכו' אבל מזונות לעולם אימא דלא ישאו כו' היכי שהגדולים הביאו עמהם כל הנכסים ואין הנכסים בעין אלא שאכלו דהוה לה מלוה דאלו גזילה קיימת כל היכי דאיתא הדר' לדברי הכל משמע מני' לחלק בין דברים ידועים דשייך גזילה הדרא בעינייהו וקושי' הגמרא ע"כ דמשמע לו מבעל אפילו אכלם ודוק וכל הדברים שבההג"ה זו לא נכתבו בעיון הראוי לע"ד) ואין לדמות נדון זה להמתבאר ריש הסימן שאם מעות הלוואה בעין שעכ"פ צריך למיהדר דש"ה דבהלוואה אתא לידה ושייך טע' האומר דלא על דעתא דהכי אוזפא וטעם השני שהא לא בשביל הלואה זו נשאה דומי' דאיירי שם בלותה ואכלה ולא שייך פסידא דידיה משא"כ הכא שבגזילה לקחה והוא קסבר שהוא שלה בעבור זה נשאה נראה מן הסוגיא דכל שדין לוקח עליו אין עליו דין זולת כדמשני היכי דשייך קלא אית ליה וצ"ע ובלי ספק היינו טעמא דח"מ ז"ל שכ' מ"מ למעשה צריך להתישב בדב':
ט
הג"ה אבל נזיקן כו' כתב הב"ש בשם הנ"י בין קודם נשואין בין אחר נשואין בין מגוף בין מפירות וק' דמשמע אפי' מתה בחייו פטור ויורש הכל ואלו בחה"מ סי' שפ"ח פסק על פי המהר"מ בסעיף ב' אשה שמסרה כו' וכן לשאר נזיקן אם יש לה נ"מ הבעל אוכל פירות כל ימי חייה ואלו מתה חייב לשלם ודוחק גדול דהכא איירי בצ"ב ואזיל בשטת המרד' שהבאתי לעיל דס"ל צ"ב ודאי לוקח הוי כדדייק שם אם יש לה נ"מ ולהכי אפילו במקום פסידא דלא אפסידו אנפשייהו הוי לוקח אפילו לאחר מיתה שהרי הדברים פה מקורם מהנ"י שאך מנ"מ דיבר ואולם דין דהכא שמדברי הנ"י ודאי תמוה דאיך למד מהרי"ף דין נזיקן שקודם נשואין דנהי דהיש"ש פ' החובל סי' ל' והש"ך שם השיגו על פסק מהר"מ ותפסו תי' ב' שבתו' סוף פ' י"נ לעיקר והדין עמהם לע"ד היינו לנזיקן שא"נ דשייך תי' הרשב"א דמכיון שהוצרכו לתקן במכירתה שאחר נשואין היכי דשייך אינהו דאפסידו שהוא הרוב שהבעל לוקח הוי לא פליגו ותקנו נמי אפילו במקום פ"ד דלא אפסידו אנפשייהו כמו חבלות ונזיקן אבל במה שעשתה קודם נשואין מי איכא למ"ד דבמקום פ"ד דלא אפסידו אנפשייהו דעשו לו תקנה דליהוי לוקח והרי אלמנ' ניזונ' יוכיח וכמבואר שם בש"ך דאף תו' כיוונו לחלק בין ק"נ לא"נ דהיינו תי' א' שכ' הרמב"ן שם ואפילו נימא דס"ל כתי' א"נ שבש"ך ודאיירי בהנזיקן דלא שכיח ולהכי אפילו במה שק"נ לא פלוגי ולו דין לוקח מ"מ ק' מאין למד זה מהרי"ף דלא אמר אלא מטעם דלא איפשט האיבעי' גבי לותה די"ל נמי אינהו אפסידו אבל נזיקן דודאי לא אפסידו ודנעשה ק"נ לע"ד ליכא למ"ד ותו דשייך נמי דמטעם קלא אית להו כמלוה בשטר דמי כדאיתא בחה"מ סי' תי"ט בש"ך ודסי' שפ"ח נמי יפה השיגו היש"ש והש"ך מלבד הראיה שהביאו מסתימו' הפוסקי' דסימ' תכ"ד נלע"ד ראיה דלא כתי' א' דתו' דהו' מצי למימר וליטעמך דא"כ יצא לנו מזה באמת כפסק מהר"מ דבחבלות נפרעין מנ"מ משום פ"ד אלא דלשטתו אך אחר מותו משום דבחייה ודאי לוקח ולשטת רשב"ם ותו' אפי' בחייה א"כ ק' פ' החובל דף פ"ט דקאמר לימא תקנות אושא תנאי דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש ותני אידך לא לאיש ולא לאשה ודכ"ע וכו' והכא בתק"א קמפלגי ואי דבמקום פ"ד דאף אחר נשואין ליתא לתק"א ואינו אלא יורש א"כ מה מקום לתק"א לגבי עבד שהוא פ"ד ולא אפסיד אנפשייהו (אף כי יש לדחוק כי בעבור שתק"א עליה לענין מכירה קנין הגוף מקרי לגבי הבעל כדפירש"י ז"ל להכי אינו יוצא לאשה מ"מ הוא דוחק אחרי דבמקום פ"ד אין זכותו כ"א כיורש משעת מיתתה ומה קנין הגוף יש כמבואר ל' תו' פ' י"נ בקושייתם הא לא תיקנו רבנן דהוי לוקח אלא היכי דליכא פ"ד) ול"מ לפי' הרשב"ם ותו' אלא אפילו לפי' מהר"מ דמחיי' ודאי הוי לוקח על הפירו' מ"מ ק' הא קאי דלכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ על הפירות שהוא לוקח אינו מועיל לשחרור וזכותי בירושה ע"י תק"א הא לא הוי במקום פ"ד אלא ש"מ דל"פ חכמי' בנעשה אחר נשואין ובזה יש לדחוק וליישב מה דק' לי על המסקנה דכ"ע אית להו תק"א וקמפלגו בדרבא אם שיחרר מפקיע וק' האה תו' שם ובגיטן ביארו דרבא לטעמיה דס"ל מכאן ולהבא גובה וזה ניחא בשעבוד ב"ח אבל בהבעל דהוכיח סוף י"נ מתק"א דע"כ בעל לוקח הוי והיינו משעה שנשאה כנראה מפי' רשב"ם וכדכ' הש"ך ח"מ סי' ק"ג ס"ק ט"ז דכשמתה היא הלוקח למפרע משעת נשואין ומה עדיפות לשחרור ממכירה הא לא שייך מכאן ולהבא ואין לדחוק משום דהו' על הספק דשמא ימות תחילה והוא משוחרר וכיון דחל עליו ספק שחרור נמי מפקיע דא"כ מנ"ל לתו' דלאביי לא שייך הא אף לאביי ספק אלו ישלם במזומנים ולהנ"ל יש לידחוק דהא במקו' פ"ד לא שייך עיקר תק"א רק מכח לא פליג להכי לא אלים תק"א בעבד אף לגבי בעל דליהוי כלוקח גמור אלא דשעבודו אלים ע"י תק"א כדדאיק ל' רש"י ז"ל ד"ה סברוהו ושייך שפיר מפקיע מידי שעבוד דאף בזה אינו קונה ק"ג עד אחר מיתה דהיינו מכאן ולהבא אך הא תינח בעבד משא"כ בבהמות נ"מ וא"כ אין דברי תה"ד שהובאו סי' צ' סעיף ט' בהג"ה מוכרחי' שהוציא מתי' תו' פ' אע"פ מדכתבו דלרבא דס"ל באיצטל' דמפקיע דס"ל נמי עבדי מלוג יוצא לאשה דה"ה הקדישה בהמות מלוג דנמי מפקיע וכבר הקשתי סי' פ"ג סעיף א' ממס' נזיר דף ע"ט ולהנ"ל י"ל בהקדישה בהמה דלא שייך פ"ד הוי תק"א חזקה דלמפרע לוקח גמור ומודה רבא דאינה מקדיש' כמו שאין יכולה למכור ושפיר מקשה בנזיר וע' סעיף ג' אשה ששדכה וכו' מאחר דנשבעת בהרשב"א שבב"י מבואר שהיו למשדך שטר בלא אחריו' דאקני ודן דלא ניחשב כלל דאקני ומשמע הא אי הוי דאקני הי' הבעל פטור משום דאקני קנה ומכר לא משתעביד אף דקנה והוריש משתעביד וע' בחה"מ סי' קי"א סעיף ך' ובש"ך משמע שהי' דן דהוא לוקח מטעם שטת הרי"ף דמע"פ אינו גובה דאפסידו אנפשייהו כן בזה מדלא כ' דאקני וזה דלא כש"ך בסי' קי"ב ובסימן קל"ב ע"ש אך סי' קי"ב דאיירי שהלוה לאבי האשה אפשר דלא כ"כ אפסיד אנפשי' דלא מיבעי לי' לאסוקי שימות ויפלו נכסים קמיה דאיתתא דקיימי לאנסובי וק"ל:
י
י"א הא דמלוה בשטר זה מתשובת הרשב"א שבב"י שתחילה פי' הרי"ף וכ' וכשהכניסה קרקע דאלו מטלטלים בין שוי' כיורש בין כלוקח אין גובה דמטלטלי' דיתמי לא משתעבדו ואין להקשות כל כך הא לתקנות הגאונים מטלטלי דיורש נשתעבדו די"ל כ' פירושו לדינא דגמרא אך תו כ' ולפיכך אשה זו אם גבתה מטלטלים בכתו' והכניסן אם לא כתבה לב"ח אגב אלא מקרקע ומטלטלין כמו שנהוגין בארציכם אפי' הם בעין ביד הבעל אין ב"ח גובה מהן בין הוא כיורש בין לוקח וזה ודאי תימ' לדידן דאית לן תקנות הגאונים למה לא יגבה אם הוא יורש ובלי ספק לפי האמת נראה שנתן עליו דין יורש מדמסיים ואם מע"פ אין גובה כלל ואפילו הכניסה קרקע דמצי למטען דילמא פרוע משמע הא תוך הזמן וע"י עדים הי' מחייבו ות"ל להרי"ף מע"פ א"נ א"ו בנ"ד שעיקר ההלואה הי' להבעל והיא היתה ערב בעודה תחת הראשון לא שייך סברת הרי"ף דאפסידו אנפשייהו ודין יורש על השני משום פסיד' דמלוה ולהכי לא פטרו אלא מטע' פרוע וא"כ פשיט' ק' כנ"ל ואין בידי ליישב זולת דנאמר דמחולק בזה עם הרא"ש הנ"ל שבדין סבלונות דהנה בהריב"ש סי' שצ"ב אית' על שרצה להכריע דתקנו' הגאונים בין במע"פ בין בשטר בל' זה ועוד דזיל בתר טעמא אף בלא תקנות הגאונים ז"ל מצוה על היתומים לפרוע אפי' ממטלטלים כו' וא"כ הגאונים ז"ל שתקנו לגבות ממטלטלי' נראה שעשו כן מפני שראו תקון העולם שראוי לכופן במצוה זו אפילו במטלטלים בב"ד ואף בשאר יורשים שאינם בני' משום ל"פ כיון שרוב הם בני' או מפני שראו עתה נכסי רוב העולם אינו קרקע אלא מטלטלי' לסחורה והלוה סומך עליהם דומי' דאמרינן גמלים של ערבים אשה גובה מהן וא"כ מפני טעמים אלו מלוה בשטר ומע"פ שוים עכ"ל וידוע דהרא"ש ז"ל תופס טעם ב' עיקר כמבואר פ"ק דב"ק הביא הטור ח"מ סי' תי"ט כ' נראה דבדורות הללו מטלטלי כקרקע מדינא אף בלא תקנה וע' ב"ש סי' ק' ס"ק ב' ושפיר פסק בסבלונות דמכיון שעשאו יורש ליגבות אף ממטלטלים דלדעתו הך תקנה ממש דינא דגמרא וניכנס בגדר האיבעי' דאם יורש אף ממטלטלי' שהכניסה יגבה אבל הרשב"א ז"ל תופס טעם הראשון לעיקר דהתקנה אך משום דבל"ז המצוה עלייהו ובשאר יורשי' אך משום ל"פ נמצא דבאשה לבעלה פשיטא דמצוה ליתא גבי' והטעם בטל ואי משום ל"פ מה"ת דהגאונים יכניסו משום ל"פ מי שפע' יורש ופע' לוקח ואינו דומה כלל לשאר יורשי' שהם יורשי' ברורים ולכי פשיט' לי' דבין יורש ובין לוקח לא ניכנס כלל בגדר איבעי' לענין תקנות הגאונים במטלטלים ונשאר בדינא דגמ' דמטלטלים שלו ודאי אינם נשתעבדו וזה ברור לע"ד ומעתה ע' מה שהעתיקו רבותינו האחרונים על דין הש"ע דסבלונות מה שספק הרא"ש ליגבות ממטלטלי' ורוצים להסכימו עם דברי הג"ה הלזו והמציאו ע"פ המהרי"ק דהרמ"א איירי בצ"ב דודאי לוקח הוא וכבר הוכחתי שדע' רה"פ כב"נ ואף לשטתם הם דברי' שאין הדע' סובל שהרי כל הסימן בגמרא וכה"פ איירי אף בנ"מ לכל הפחות והרמ"א ידבר אך בצ"ב גם לא נתנו לב לידרוש המקור הוא הרשב"א שכ' להדי' בין הוא יורש ותו' ק' לפירושם מה זה שסיים הרמ"א ז"ל וסבר' נכונה היא וכי ע"כ לא שמעינן דמטלטלי' דלוקח לא משתעבדו בלא אגב ואין לדחוק דהחדוש במה שמועיל אגב לגבי בעל אף למנהגינו דאינו מועיל לב"ח משום תקנות השוק ומשום דבבעל לא שייך כדכ' הח"מ דודאי קאי על הסיו' דאבל לא כתב אינו גובה דאין ב"ח טורף כו' את זה משבח דסברה נכונה היא גם בל"ז אין חילוק זה מוכרח מהרשב"א כידוע שבזמנו לא דנו בתקנה זו וע' ש"ך ח"מ סי' ס' א"ו שמשבח הסברה במה שלא מכניסו אף במקום שהוא יורש בגדר התקנה דגביו' מטלטלי' בין בנ"מ ובין בצ"ב האמנם שיש דרך לומר שלא הכריע נגד הרא"ש וסובר כותי' בסבלונו' מפני של טעם השני יורש ודאי הוא ואינו בגדר האיבעי' ולהכי גוב' מן מטלטלי' כתקנות הגאונים משא"כ בד"ז כאשר העתיקו סובר דלענין מטלטלי' בשטר בלא אגב בגדר האבעי' כמו במע"פ לענין קרקע כמו דשם י"ל דאפסידו אנפשייהו ע"פ סברת הרי"ף כן י"ל דאפסידו דלא איבעי להו למוזיף בלא אגב והרי"ף נקיט בלא שטר מה דצריך לו ולהכי פסק דאינו גובה מדי"ל שהוא לוקח וכ"ת א"כ אף באגב לא ליגבי מדאפסידו אנפשם במה דאזפו דמי הכריחם להלוות וכן משמעות תשו' מורם אלשיך שכ' ה"נ לא אבעי למלו' לאוזפה לאיתתה דקיימה לאנסובי וא"כ לוקח הוי ואף באגב אינו טורף מתקנות השוק כבר כ' הח"מ דלגבי בעל ל"ש והטעם פשוט כדכ' הסמ"ע סימן ס' סק"ז דהתקנה דאל"כ לא יקנה אדם שום דבר משא"כ גבי בעל דלא שכיח כמקח וממכר דבכל יום וגם י"ל דלא ימנע אדם ליקח אשה עבור זה דיוכל לחקור אחריה ודלא כת"ה הנ"ל שכ' על הח"מ שהוא מלתא בלא טעמא ומה שהב"ש כ' תוך ס"ק י"ד וכן מוכח מש"ך בח"ה קל"ב הבין כן כו' ור"ל מדכ' דנראה לו אפי' בל"א יגבה מן מטלטלי' וכדי שלא יהי' נגד הרמ"א הכא מחלק הרמ"א איירי בצ"ב והש"ך בנ"מ לע"ד יותר הגון מה שכ' הת"ה ואשמטי' לי' דברי הרב בא"ע ממה שאכניס דוחק זה בסתימו' לשונ' דתרווייהו איברא מדשבח וכ' וסברא נכונה הי' ובהרשב"א גופי' א"א לפרש כ"א ע"ד הראשון קרוב אלי אף בדע' הרמ"א שאפי' במקו' שהוא יורש גמור כמו בסבלונות דלא יגבה ממטלטלים דאלו לפי' שני אין בזה סברא חדשה וגם לא נזכר בהרשב"א וגם מדלא זכרו בעלי הש"ע כלל טעם שני דהרא"ש דנפיק מני' גביו' מטלטלים וגבי מס נמי השמיטוהו אף שהמע' במ"פ עיקר טעמו מטעם השני וגם גוף החדוש של גביו' מטלטלים לא זכרו כלל משמע לע"ד דרך ראשון עיקר ולפ"ז גביו' מטלטלים בדומי' דסבלונות הוא סד"ד ודע שמה שכ' הח"מ ס"ק י"ב בשם הד"מ דאפשר וכו' לע"ד א"א כדתמה ת"ה כנ"ל והעיקר כדכ' הד"מ תחיל' דאפשר דאיירי באגב כמו שכ' מהריב"ל חלק א' סי' ע"ד או שמא שהרא"ש מיירי בשטר באגב כדנראה מתשובותי' שכן נוהגין בספרד עכ"ל אלא שבתשי' דסבלונות היה נבוך והוציא ממנו ליגבו' אף בהלואה בל"א וכבר בררתי ת"ל תשו' זו עיקר סמיכתו הי' על הטעם ב' שעשאו יורש ומתקנות הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי הגם שי"ל נמי בכונתו בכלל ל"ט סי' ד' דאזיל בשטת הש"ך ח"מ קל"ב שכל שאוזיף בשטר אף בל"א נמי הוא יורש משום דלא שייך אפסידו אלא דוקא במע"פ ולהכי פסק ליגבו' בל"א וא"כ ברור שהכריע הרמ"א ז"ל דלא כותיה אבל לא משמע קצת הכי שהרי בסבלונות לולא הטעם השני לא החליטו ביורש וגם מסתבר יותר משמעות מ"א ז"ל דשייך אפסידו במה דאזפו כל עיקר אבל ע' סי' קי"ח שם הוכחתי שזה העיקר בכונת הרא"ש ז"ל דלא כמהר"י ב"ל משום דבשטרות אין אגב כלום ע"ש ודוק ומה שהוציא הש"ך סי' קי"ב מתשו' רמב"ן ורשב"א כדכ' מ"י דטעם הרי"ף משום הגריעותא דמע"פ שיוכל לטעון פרעתי ל"מ בתשו' הרשב"א מידי וע' לעיל וכבר האריך בזה ת"ה הנ"ל:
בית שמואל
צ״א
א
אשה שהכניסה. מבואר בח"ה סי' ס"ו הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן שהכניסה לו בתורת נ"מ א"י למחול ולשון הכניסה שייך בנ"מ ג"כ כמ"ש בסמוך:
ב
ולכן אינה נאמנת וכו'. כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול מ"ה אינה נאמנת לומר פרוע וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע י"ל איני רצוני לישבע כי פרוע הוא ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגתא בח"ה סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:
ג
הוי כלוקח. אף על גב במקום פסידא לאחר דינו כיורש כאן ליכא פסידא כ"כ שהרי במתנה ניתן לה תוס' ס"פ י"נ והר"ן תירץ בשם הרשב"א כיון האשה לאנסובי קיימא ש"מ אחריך שאמר שלא במקום הבעל אבל כשהיא נשוא' ה"ל לפרש:
ד
ומכרה ומתה. ואין להקשות לדעת הרא"ש דסבירא ליה בעלמא אם מכרה מוציא הגוף א"כ אפשר לו' דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפילו לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחייה ואח"כ זכה הלוקח והוא קודם לאחריך ח"מ:
ה
יעמדו הנכסים ביד הלוקח. כי הבעל יכול להוציא מן הלוקח ואחריך מן הבעל והלוקח מן האחריך לכן יעמדו ביד הלוקח ואין הבעל ואחריך יכולים להתפשר ביניהם להפסיד את הלוקח תוספות והטעם דאוקמי' ביד הלוקח מבואר בש"ס משום הלוקח דהוציא ממון הוא מפסיד ואם ניתן במתנה לא' כולם שוין וחוזר חלילה ויעשו פשרה והא חיישינן לפסידא דלקוחות ולא אמרינן איהו מפסיד לנפשיה וקנה מיד האשה דיש לה בעל תירצו תוספות ס"פ י"נ דיעשו פשרה עם אחריו ויפסיד הבעל:
ו
ומתה. בח"ה ס"ס ק"ג לא כתב המחבר מתה וסתם כשיטות הרמב"ם דס"ל דהסוגיא איירי כשהיא חי לכן נצרך שם הטעם הבעל הוא כלוקח משום דאי הוי דינו כיורש היה צריך להחזיר משום בחייה לא שייך לו' דהוא יורש שלה וכן היו מחזירים לו אם היה דינה כיורש אלא מפני שדינו כלוקח לכן אינו מחזיר בחיי' וכן אין מחזירין לו ואחר מותה אינו מחזיר אפי' אם דינו כיורש דהא הרמב"ם ס"ל אפי' יורש ממילא אינו מחזיר וכן פסק שם המחבר ותימא מ"ש כאן ומתה וכתב דבעל כלוקח ת"ל אפי' אם היה דינו כיורש נמי אינו מחזיר ומ"ש שם הרב רמ"א ומת' למד זאת מדברי הב"י שם דמפרש כן דברי הטור ואין מוכח וכבר השיג עליו ב"ח בסי' זה וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנתא דאושא ושם מבואר אפי' בחייה דינו כלוקח ומ"ש הטור ומתה לאו דוקא וכן הוא דעת הש"ך וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב לכ"ע אפי' בחיי' דינו כלוקח וכמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ך שם:
ז
דבעל כלוקח. אבל אם היה דינו כיורש היה מחזיר כמ"ש וא"ל למה באמת דינו כלוקח הא קי"ל בעלמא במקום פסידא דאחר דינא כיורש וקשה לשיטות הפוסקים דס"ל יורש ממילא מחזיר תירצו תוספות ס"פ י"נ כאן ע"פ הדין א"צ להחזיר אלא משום ועשית הישר והטוב ליכא פסידא כ"כ:
ח
אין מחזירים לו השומא. משום דדינו כלוקח אבל אם היה דינו כיורש היו מחזיקים לו בין בחייה בין אחר מיתתה דקיימא לן דמחזירים לבן הלוה אלא משום דדינו כלוקח לכן אין מחזירים לו אפי' בחייה דהוי כאלו מכרה לו, והא דלא אמרי' דדינ' כיורש משום פסידא דידיה כתבו תוס' פרק המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אף על גב דכתוב ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כ"כ כמה שכתבתי בסמוך היינו להוצי' מבעל אבל להוצי' מן המלוה חיישינן לפסידא וכ"כ ב"ח, ושומא לפרעון כתובה אם מחזירים עיין תשובת מהרש"ל סי' כ' ותשוב' רמ"א סי' ח':
ט
אינה נגבית. ס"פ י"נ בעיי' היא היכא דלותה קודם הנישואים מלוה בעל פה אם גובי' מהבעל דאם דינו כיורש גובים ממנו ואם דינו כלוקח אין גובה ממנו ומסקנ' שם הבעל לפעמים דינו כיורש ופעמים דינו כלוקח היינו היכא דליכא פסיד' לאחר דינו כלוקח או אפי' אם איכא פסידא לאחר אלא דהוא הפסיד לעצמו אז דינו כלוקח אבל אם איכא פסידא דאחר ולא הפסיד לנפשו דינו כיורש, וס"ל לכמה פוסקים דינו כאן ביורש משום פסיד' דמלוה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא אפשט הבעיי' כי י"ל המלוה הוא דהפסיד לנפשו דהלוה לאשה העומדת להנשא בלא שטר, ופסק המחבר אינה נגבית מהבעל דהיינו דאינו יכול להוצי' מהבעל אבל אם תפס המלוה אין מוציאים ממנו ועיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' י"ז, וכל זה איירי אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ"ע אינו חייב לשלם כמ"ש בתוס' פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) שם ובמרדכי שם ובתשובת מהרי"ק שורש י"ח ולא כר"ב שהביא המרדכי שם והרשב"א פי' סוגיא זו דאיירי אפילו אם היא חי ש"מ דס"ל אפילו בחייה דינו כלוקח כמ"ש בסמוך והרמב"ם דס"ל שומא אפילו בחייה איירי הסוגיא וכן משמע מדבריו ס"פ כ"ו ה"מ והמחבר שכתב כאן סתם דאינה נגבי' מהבעל משמע אפי' בחייה ובסמוך כתב ונשאת ומתה וכו' ע"כ צ"ל דס"ל דשומא ל"ד לדין פרעון ודוחק הוא לחלק בין פרעון לשומא וכן הסמ"ע ס"ס קי"ב משוה דין שומא לדין פרעון מ"ה הקשה ממ"ש שם בש"ע על מ"ש ס"ס ק"ג היינו בסי' קי"ב אית' ראובן שהלוה לא' ולא כתב ליה דאקני והלוה מת והניח בת ונשאת א"י לגבות מהבעל משום דדינו כלוקח ומשמע אפי' בחייה דינו כלוקח ובס"ס ק"ג בשומא כתב הרב רמ"א אחר מותה דינו כלוקח ולא בחייה ותירץ בס"ס קי"ב איירי בנצ"ב אז דינו כלוקח לכ"ע אפי' בחייה ולדידיה א"י איך מתרץ כאן דברי הש"ע, מיהו לדינ' נ"ל ג"כ כוותיה דאיירי שם בנצ"ב ולא מטעמו אלא דלא תקשה למה דינו שם כלוקח ולא כיורש למה ל"ח לפסידא דמלוה דהא שם לא הפסיד לנפשו דהא הלוה בשטר אע"כ דאיירי בנצ"ב אז דינו כלוקח אפי' בחייה ובזה אין חילוק בין אם הפסיד לנפשו ובין אם לא הפסיד אף על גב דהדין שם נובע מדברי בעל התרומות ושם איירי בנ"מ היינו משום הבע"ת ס"ל דאפשיט' הבעיא דדינו כלוקח כמ"ש שם ואסיקנ' דינו כלוקח אפי' בנ"מ או לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח לכן כתב דינו בנ"מ אבל לדידן דלא איפשוט הבעי' וחיישינן לפסידא למלוה לא שייך דינ' דהתם אא"כ בנצ"ב לכן כתב שם הדין של הבע"ת בנצ"ב וע' בש"ך שם, ונצ"ב דדינו כלוקח נובע מתשובת מהרי"ק שם ומתשו' בן לב ח"א סי' ע"ב בשם ר"י האחרון ובספר נתיבות משפט חולק על מהרי"ק ויש קצת ראיה לדבריו מ"ש בש"ס מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסים דשוינהו רבנן כיורש ושם איירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש ברמב"ם פ"כ ה"א ולקמן סי' קי"ג והסמ"ע שם והש"ך כתבו בפשיטות כמהרי"ק ולכן בנצ"ב אפי' אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה כמ"ש בח"ה סי' תכ"ד ובנ"מ מהני תפיסה ונראה כל זה איירי אם תפס נכסי מלוג שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל תחת פרקונה ומכאן נשמע נמי בנ"מ שייך ל' הכניסה כמ"ש הרשב"ם והרשב"א בתשו' בדין זה לשון הכניסה דאיירי בנ"מ:
י
מיהו אם המעות בעין. וכ"כ הרמב"ם ספכ"ו ה"מ וכ"כ המגיד שם בשם ר"ח ור"ה אפי' בהלואה אשר נעשה אחר הנשואים אלא במגיד כתב צ"ע אפילו כשהמעות בעין הוי כאלו הוציאם דמלוה להוצאה ניתן וכ"כ הנ"י אפילו אם המעות בעין א"צ לשלם ומה שכתב אחר זה דצריך להחזיר מעות בעין או דבר הבא מחמתו שם קאי אם מכרה נ"מ וח"מ ל"ד בזה ולא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגיא:
יא
הדין עמו. כמ"ש בח"ה סי' ע"ג הלוה אם מבזבז נכסיו או רוצה לילך למ"י יכול המלוה לעכב אותו אפי' תוך הזמן:
יב
גובה מנכסים. בין מנ"מ ובין מנכסי צאן ברזל:
יג
בעלה חייב לשלם. בת"ה מדמה דין זה למ"ש בפרק המקבל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ושם איירי דחייב להביא משלו אם כן חייב לשלם קנס בשבילה משלו אפי' לא הכניסה לו כלום כי היכא דלהוי לה כפרה כמו בקרבן ושם פליגי לדעת תוס' והמרדכי והג"מ חייב להביא קרבן בשבילה אפילו אם חייבת קודם הנישואין אבל לדעת רש"י אינו חייב להביא קרבן אא"כ נתחייבה תחתיו וכתב בח"מ דוקא אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ותימ' על תשובת מהר"ם מינץ סי' ז' שכתב הסוגי' פרק המקבל איירי בקרבן שחייבת מחמת נדר היפוך פרש"י ותוס' מיהו שם בת"ה מסיים וכתב וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם ובט"ז כתב על כן נלע"ד דאין להוציא ממון מיד הבעל ומ"ש בתשוב' הנ"ל אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשביל' אף על גב דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר:
יד
דינה כמלוה בשטר. משמע דגובה אפילו מנצ"ב מיהו בתשובת הרא"ש ובטו' איתא דגובה מן נ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק שם דוקא מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב והקשה בפרישה ובח"מ למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר ותרצו דאיירי דהכניסה לו מטלטלין מ"ה אף על גב דדינם כמלוה בשטר אינו גובה מן מטלטלים נצ"ב משום בלא אגב בנצ"ב הוא לוקח ממש אבל גובה מן מטלטלים נ"מ אפי' בלא אגב כי בנ"מ לאו לוקח ממש הוא ומ"ש הרב רמ"א בהג"ה סס"ז דאין גובין מן מטלטלין בלא אגב איירי נמי מטלטלין של נצ"ב וכן מוכח מש"ך בת"ח סי' קל"ב הבין כן דכתב שם מלוה בשטר גובה מן מטלטלין דבעל אפי' לא כתב מטלטלין אג"ק דלא אפסיד לנפשו כיון דיש שטר בידו וע"כ צ"ל מ"ש בסי' זה דאין גובה איירי בנצ"ב שוב ראיתי בכנס' הגדול' בח"ה סי' ס' כתב בשם מהריב"ל ח"א סי' ע"ד ומהרשד"מ סי' קפ"ט והרדב"ז סביר' ליה דגובין מן הבעל מטלטלין שכתב אג"ק אפי' מן נצ"ב מכל שכן מן נ"מ והרא"ש סבירא ליה נצ"ב הוא כלוקח לכ"ע אפי' שכתב אג"ק אינו גובה ולכאור' קשה הא הג"ה הרב סס"ז נובע מתשובת הרמב"ן ושם כתב על הבעי' בש"ס הנ"ל דאיירי כשהכניס' לו קרקע אבל אם הכניסה לו מטלטלין אינו גובה ומסיים וכתב לכן אם הכניסה האשה מטלטלין אינו גובה המלו' בשטר ש"מ אפי' בנ"מ אינו גובה דהא הסוגי' איירי בנ"מ כמ"ש ואי איירי בתשובה בנצ"ב א"כ ל"ל לפרש מה שאיירי הסוגיא דהא בנצ"ב כ"ע ס"ל דהוי לוקח ואי הרשב"א והרמב"ן לא ס"ל כמהרי"ק א"כ איך לא הרגיש מהרי"ק בזה ויותר נראה דהרא"ש לא סמך את עצמו על הסברא דסבלונו' הן כמלוה בשטר הואיל דאיתא פרסום אלא כתב שם בתשובה טעם אחר בכה"ג דין הבעל כיורש דמלוה לא הפסיד נפשו דמה היה לו לעשות כי על סבלונות אין עושים שטר לכן פסק דגובה רק מן נ"מ דאפילו אם לא היה פרסום כמלוה בשטר ודינו כמלוה בעל פה מ"מ כשלא הפסיד לנפשו דינו כיורש ועיין בסמ"ע ס"ס קל"ב כתב דגובין מן מטלטלין דבעל כשכותב מטלטלין אג"ק משום פסידא דמלוה דינו כיורש אלא ס"ס קי"ב משמע דדינו כלוקח אפילו אם איכא פסידא דמלוה עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דכבר כתבתי דוקא בנ"מ שייך לו' במקום פסידא דמלוה דינו כיורש אבל בנצ"ב דינו כלוקח א"כ מ"ש דדינו של בעל כיורש משום פסידא דמלוה ע"כ איירי בנ"מ א"כ מה ק"ל מס"ס קי"ב דהא הוא כתב שם דאיירי שם בנצ"ב ואז אפי' במקום פסיד' דמלוה דינו כלוקח ואם לא ס"ל כמהרי"ק הנ"ל יש ליישב גם אשתמטיה ליה הג"ה רמ"א בסי' זה דגובין מן הבעל מטלטלין אם כתב מטלטלין אג"ק והוא פי' דאיירי בנצ"ב וכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בח"ה סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידם:
טו
אין חייב לשלם. בין שנעשה קודם הנישואין ובין שנעשה אחר כך בין מגוף ובין מפירות שם בנ"י:
טז
עדיין לא נשבעה. ולא כתבה ליה דאקני וה"א בעת השדוכים הוי כאלו לא היה לה נכסים כיון דעדיין לא נשבעה והוי כאלו קנאה אח"כ ומכרה מה שנתנה לבתה קמ"ל דהוי כאלו היה בידה הנכסים אף על גב דלא נשבעה עדיין מיהא מה שכתוב דהוי כמלוה בשטר משמע מחמת הפרסום דינו כשטר ושם בתשובה י"ל משום התנאים שנכתב ביניהם דינו כשטר:
יז
אגב קרקע. אף על גב הבעל דינו כלוקח מ"מ לענין זה דינו כיורש וכ"כ בח"מ מלקוחות אין גובין מטלטלין אפילו אם כתב בשטר אג"ק משום תיקון העולם כמ"ש בח"ה סי' ס' וסי' קי"ג ובבעל לא שייך תיקון העולם:
יח
רק מטלטלין. כבר כתבתי דמוכח מתשובת הרמב"ן אשר כתב דין זה דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין וכן משמע מל' הג"ה ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני לדידן דהא אם דינו כיורש גובין מטלטלין דיתמי ובפרישה וש"ך פירשו דוקא מטלטלין נצ"ב אין גובין אבל מטלטלין נ"מ גובין דלענין מטלטלין לא שויא אותו כלוקח ממש ובד"מ הביא תשובת הרא"ש כלל ל"ב דגובין מן מטלטלין וכתב די"ל דאיירי כשכתב למלוה מטלטלין אג"ק ואינו חולק על תשובת הרמב"ן הנ"ל ועוד תי' תשו' הרא"ש איירי אחר מיתתה אז דינו כיורש ובח"מ הביא תירוץ זה ולכאורה לענין תמוה דהא מלוה בעל פה כתבתי בסמוך אחר מיתתה דינו כלוקח וכן לענין שומא הדרא ומנ"ל לומר לענין מטלטלין דינו כיורש אחר מיתתה וצל"ע:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
ולכן אינה כו'. עמ"ש בח"מ סימן ס"ו סט"ז:
ב
וה"ה כו'. ע"ש סכ"ח:
ג
דקי"ל כו'. בב"ב קל"ז א':
ד
לפיכך כו'. שם:
ה
ומתה. עמ"ש בר"מ סימן ק"ג ס"י:
ו
הי' כו'. בעיא דלא איפשטא ולקולא ועבה"ג ורשב"ם חולק שם ע"ש:
ז
מיהו כו'. ע"ל סימן צ' ס"ט:
ח
ואם בא כו'. עח"מ סימן ע"ג ס"י נ"י:
ט
קהל כו'. כמ"ש סמ"ג בשם הגאונים דנשבע לעבור על תקנת הקהל הוי שבועת שוא דהוי נשבע לבטל את המצוה וכן נמי הקנס הוא לכפרה בשביל שעברה על התקנה ואמרי' בב"מ ק"ד א' דתניא רי"א אדם כו' ועתו"ס שם ד"ה ה"ג כו' ועת"ה סימן רפ"ב:
י
שלח כו'. כמש"ש שאני פרנס' כו' וה"ה כה"ג ועבה"ג ס"ק ז' דאיהו כו' בלא כו' משא"כ כה"ג דאין דרך לעשות עליהם שטר:
יא
אבל נזקין כו'. כמ"ש בב"ק פ"ז א' וערש"י שם דברי המתחיל חייבין כו':
חלקת מחוקק
צ״א
א
אשה שהכניסה ש"ח לבעלה. לשון הכניסה משמע ששמה לו הש"ח בנדונייתא והוא קיבל עליו בתורת צ"ב אבל אם הש"ח נשאר לה בתורת נ"מ יכולה למחול מאחר שהקרן שלה אבל ראיתי בספר התרומות כתב בשם הרמב"ן דאם בנ"מ ידו כידה וקנה הבעל ואינה יכולה למחול וכן ספק בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ח:
ב
לומר פרוע הוא. היינו ביש בו נאמנות דבשאר מוכרי' יכול לומר פרוע על שטר שיש בו נאמנות מיגו דאי בעי מחיל ליה כמבואר בח"מ סי' ס"ז סעיף כ"ד אבל באין בו נאמנות אם הלוה טוען פרוע צריכה היא לישבע כדאיתא בח"מ סי' הנ"ל סעיף ט"ז ואם אינה רוצה לישבע לא יפרע הלוה ואין הבעל יכול להכריחה שתשבע לשקר מאחר שהיא מודה שהוא פרוע:
ג
מלוה ע"פ אינה יכולה למחול. ואם הוא תוך זמנו שאין הלוה נאמן לטעון פרעתי גם היא אינה נאמנת לומר שפרע לה לחוב לבעלה:
ד
ומכרה ומתה יעמדו וכו'. אבל כל ימי חייה הבעל אוכל פירות ואין ללוקח פירות ואין להקשות לדעת הרא"ש שהביא לעיל בהג"ה סי' צ' סעיף ט' דאף בחייה מוציא הבעל גוף הקרקע מיד הלוקח וא"כ היה אפשר לומר דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפי' לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחיי' ואח"כ זכה הלוקח והוא קוד' לאחריך ועיין בב"ח מ"ש כאן דלדעת הרא"ש אפשר לו' דאם הוציא הבעל מן הלוקח תעמוד בידו אף על גב דאית ליה פסידא ללוקח ולע"ד הדברים ברורים כמ"ש:
ה
ונשאת ומתה. בש"ע בטור ח"ה סי' ק"ג סעיף ד' העתיק המחבר לשון הרמב"ם שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו ממנה ונשאת בעל בנכסי אשתו כלוקח הוה ולא מחזירין לו ולא הזכיר שמתה וכתב המ"מ בפ' כ"ב ממלוה שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעל' הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה יורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר א"נ שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומ' ולא לאשה לפי אנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסי' וכו', ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח"כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע אבל דעת הרא"ש ורש"י לפרש דוקא מתה האשה דהוי לוקח גמור דגם הגוף שלו אבל בחיי האשה אף דהוי כלוקח לפירות מ"מ מאחר דהגוף של האשה למה לא תחזיר לבעלים ומכ"ש בשמו מינה דהאשה למה לא תפדה האש' בחייה את הקרקע שלה ומ"ש המ"מ ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאלו מכרה נכסיה וכו' דבריו אינם מובנין דהא שמו ממנה קודם שנשאת ופשט הגמ' ליה לא מהדרינן אבל לא מהדרינן ואפשר לומר דלא שייך הטוב והישר אלא כשאדם חוזר לכל נחלתו אבל כאן הבעל יאכל פירות ואין זה טוב וישר גמור והנה המחבר כאן סתם כדעת רש"י והרא"ש (שכתב ונשאת ומתה) ובח"מ סתם כדעת הרמב"ם ועיין בל"ח מ"ש כאן ואין דבריו ברורים בעיני:
ו
המעות שהלוה בעין. אבל אתי מחמתי' דהמעות אינו חייב לשלם כמבואר לעיל סי' צ' סעיף ט' אבל בנ"י ראיתי סוף פרק י"נ כתב אם יש דבר שבא מחמת אותן מעות שנטלה וכ"ש אם המעות עצמן הם בעין חוזרים אל הלוקח וכו' ולפי זה ה"ה הכא:
ז
קהל שעשו ביניהם תקנו' בקנסות. דין זה הועתק מת"ה סי' רפ"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן שהבעל מחוייב להביא בשביל אשתו כך מחוייב ליתן קנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר ומשמעות ל' התשובה שאם עברה במזיד ומכ"ש אם כוונתה להכעיס את בעלה (דפטור הבעל) דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו באחרים הבעלים פטורים כדי שלא יחייב את רבו מאה מנה בכל יום והיה אפשר לפ' כוונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית ליה והוי כלוה בשטר והוא דבר הלמד מעניינו רק שצריך לעיין מהיכא הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מס ושילוח סבלונות דבסמוך ובד"מ לא מצאתי מזה רק שסתם וכתב ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ד ע"א בד"ה הכי גרסינן בתוספת':
ח
שלח סבלונות למשודכת וכו'. לשון התשובה והיא אומרת שאין לה לשלם כי היא כלתה ואכלת כל הסבלונות תשובה אם הכניסה לבעלה נ"מ וכו' הלכך גובה מנ"מ שהכניסה לו וכתב מהרי"ק בשורש י"ח דדוקא הכניסה לו נ"מ הוא דגבי מהבעל הא לאו הכי לא ואף על גב דחשיב ליה כמלוה בשטר ובאמת קשה הא מלוה בשטר טורף מן הלקוחות ולמה לא יטרוף נצ"ב ואפשר הטעם משום דמטלטלי אין טורפין מן הלקוחות כל שלא כתב אגב כדבסמוך בהג"ה אבל בנ"מ לא חשיב לוקח גמור כי אין לו רק פירות ועדיין הגוף של האשה ע"כ טורף ממנה:
ט
להחזיר המותר. נראה דאף שאין המותר בעין רק דברים אחרים הבאין מחמת המותר שלקחה צריך הבעל להחזיר דמ"מ גזל הן בידה ואף על גב דלעיל סי' צ' ס"ק כ"ח לא כתבתי כן יש לחלק מ"מ למעשה צריך להתיישב בדבר:
י
ונתחייבה בנדוניא וכו'. כל מה שנתחייבה לו ואם נתחייבה בקנין אתן עיין בח"ה דאין החתן מוציא רק הקנס ועיין מ"ש לעיל סי' נ"ח:
יא
לבעלה חוב מטלטלין אגב קרקע. אף על גב דבח"מ סי' ס' נתבאר שנהגו שאין טורף ממטלטלין שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק אפשר דלגבי בעל ל"ש תקנת השוק:
יב
אינה גובה מבעלה. כבר כתבתי בסמוך ס"ק ז' דבנ"מ גובה מבעלה אף בלא אגב דהא בסבלונות לא עשתה לו שטר באגב וכתב בד"מ דאפשר לומר דלאחר מיתת האשה שאין הבעל בא אלא משום ירושה אז נוטל הב"ח מטלטלין אף בלא אגב דלפעמים משום פסידא דאחריני לא שוויא רק כיורש כדאיתא ביש נוחלין נשאת הבת אלמנותו ניזונת מנכסיו וכו' דשוויהו רבנן כיורש ועיין בב"מ בתו' בד"ה אלא לוקח הוי דף צ"ו ועיין בתשובת מהר"ם פדוא"ה סי' נ"ה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
צ״א
א
סעיף ג' וכו' נ"ב עי' ב"ש ס"ק ח' מ"ש היינו להוציא דלהוציא מיד הבעל לחוש להפסד דלוה לא חיישי' כיון דמן הדין אין צריך להחזיר רק משום ועשית הטוב והישר אבל להוציא מיד המלוה שפיר חיישי' להפסד המלוה דבזה הסברא להיפוך כיון דמן הדין אין צריך להחזיר חיישי' לפסידא דמלוה. אך מ"ש התוס' בקושייתם דיהי' כיורש משום פסידא דידי' אף דלהפסד הלוה לא חיישי' כנ"ל ולמה נחוש בכאן להפסד הבעל נראה פירושו בשלמא לעיל שפיר לא חיישי' להפסד הלוה כיון דהבעל רוצה להיות לוקח כו' אבל כאן נהי דלא חשוב פסידא מ"מ כיון דהבעל לעת עתה רוצה שיחזרו לו ואין רוצה להיות לוקח בתק"ח ודאי האומר אי אפשי כו' שומעין רק הכא אין שומעין משום פסידא דמלוה ואתי' כל דברי התוס' על נכון כנ"ל ודוק:
ב
סעיף ד' בהגה"ה קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות וכו' נ"ב עי' בח"מ שמשמע מדבריו שראוי הי' שהבעל יהי' חייב לשלם מכיסו בשביל אשתו רק שפטור מטעם דא"כ יתחייב מאה מנה בכל יום כמו גבי עבד ולכאור' צ"ע דלפי דבריו אכתי למה לא ישלם הבעל מנצ"ב שלה מנ"מ שלה נהי דחשוב כלוקח מ"מ הא ראוי הי' לשלם מכיסו אפי' רק שפטור מטעם אחר שיקניטנה ותלך ותזיק ותחייבו מאה מנה בכל יום אבל בנצ"ב ונ"מ וודאי לא תעשה כן שהרי מפסדת גם לעצמה לענין שתתאלמן או תגרש ולא יהי' לה נצ"ב ונ"מ כמו שמפסדת לו ויהי' חייב לשלם בעדה ומאי נ"מ במה שהוי לוקח ואפשר שיש לדחוק ולומר דאכתי יש חשש דתימא תמות נפשי עם פלשתים ומ"מ תפסיד בכל יום כשיקניטנה ודוחק וצ"ע ודוק:
ג
סעיף ה' וכו' נ"ב עי' ב"ש ס"ק י"ד מ"ש על מהרי"ק שסותר לדברי הרמב"ן ולפענ"ד אין שום סתירה כלל דגם הרמב"ן בודאי מיירי בנ"מ ומ"מ לק"מ דהנה בעל כלוקח שוינהו רבנן רק במקום פסידא הוי כיורש אבל במקום דאפסיד אנפשי' הוי כלוקח ולפ"ז אף שבשטר לא שייך אפסיד אנפשי' היינו לענין קרקע שאף מלוקח גמור מוציאין על ידו וא"כ נהי שידע שתנשא ובעל תקנו חז"ל שיהי' לוקח מ"מ שפיר עשה שהרי לקח שטר אבל לענין מטלטלין הרי מלוקח גמור אין מוציאין כלי אג"ק שרק שנאמר שבעל גרע ולא הוי לוקח גמור מכח פסידא דאחריני א"כ תו שפיר כיון דידע דאתתא לאנסובי קיימא הוי לי' לכתוב בפירוש מטלטלין אג"ק שהי' מועיל נגד כל לוקח ומדלא כ' כן בפירוש איהו דאפסיד אנפשי' ולא מצי למטרף. אך זה באם כ' שטר על הלואה אבל בסבלונות דיש להן קול והוי כשטר ומ"מ לא שייך איהו דאפסיד אנפשי' שלא כ' אג"ק שהרי אין דרך לכתוב בהן שטר כלל. וגם לא הו"ל להתנות כלל דלא ס"ד שתחזור כלל ותשדך לאחר ע"כ שפיר במקום פסידא לאחריני דיני כיורש ושפיר כ' מהרי"ק ואין סותר לדברי הרמב"ן כלל. ומ"ש בהג"ה מיהו נזיקין ומקח ושאר דברים אין טורף כו' ובאמת כן כ' הנ"ל בפ' יש נוחלין כו' אבל הוא תמוה מאוד שהרי עיקר הטעם שהוי כלוקח ואין נגבה ממנו מלוה ע"פ משום דאיהו דאפסיד אנפשי' כו' וזה שייך בהלואה אבל בנזיקין מה הי' לו לעשות וא"כ מ"ט לא יהי' כיורש במקום פסידא דאחריני וצע"ג לדעתי. וע' ב"ש סימן קל"ב שכ' דאם המטלטלין בעין ביד הבעל אף במלוה ע"פ גובה שמאחר שנשתעבדו קודם שנשאת הוי כאלו הי' מעות הלואה בעין כו'. ולדידי דבריו צ"ע מאוד חדא דהיאך כ' מתחלה בפשיטות שגובה מהמטלטלין אף בשטר הלא אם אינו בעין יש פלוגתא בין הפוסקים בסימן ק"ז אם מכרו היורשים הנכסים כו' ונהי נמי דהוי כיורש פטור ולמה כ' בפשיטות שחייב וגם תמוה שהרי הרמב"ן כ' הביאו הב"ש בכאן שמיירי הש"ס בקרקע כו' וא"כ הקרקע לעולם היא בעין ומאי מבעיא לי' כלל אי גובה מלוה ע"פ הלא שייך סברת הש"ך ודאי דקרקע נשתעבד טפי ממטלטלין כו'. ועוד אף אם נדחוק דמיירי שכבר מכר הבעל הקרקע לאחר מ"מ מאי ראי' מייתי הש"ס שם מתחלה ממשנ' וברייתא נימא דשם מיירי שהנכסים בעין ע"כ טורף אבל כשאינו בעין יש לומר שאינו טורף ומהיכא פשיט לי' מזה נראה שאין חולק כלל בין בעין לשאינו בעין רק מעות הלואה אם היא עדיין בעין כיון שאותן המעות לקחה מידו ממש ע"כ מחויב להחזיר שפיר אבל בקרקע ומטלטלין שאינו רק משועבדת אין יכולה לטרוף כלל כמו מלוקח דהכא דאיהו דאפסיד אנפשי' הוי כלוקח וצע"ג לדעתי ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
בעלה חייב לשלם. עבה"ט ועיין בתשי' נו"ב תניינא סי' צ"ו על דבר אשת איש שזלזל' לאחד או לרבים בדברים ורוצים לענש' בממון אין בעלה חייב לשלם עבור' והמורה לכוף את בעלה ליתן קנס אינו אלא גזלן ע"ש: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"ט אודות אשה שהביא' לה כמה פעמים במחשך בשר כשר ממקומו' אחרים בהיות בעלה למרחוק מבלי לשלם עבור כל ליטרא להחוכר כפי תקנת הקהיל' והחוכר הזה חייב להבעל ממון ורוצ' להחזיק הממון באמרו שחייב הבעל לשלם עבור אשתו קנס כפי הנהוג שם לפנים ופסק דאין החוכר יכול לעכב חובו בשביל קנס שחייבת אשתו מכמה טעמים כו' רק ינכה לו תשלומין המגיע בעד כל ליטר' והמותר ישלם לו ע"ש) . ומ"ש הבה"ט אשה הנו"נ בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם כו' ע' בתשו' נו"ב תניינא חיו"ד סי' קנ"ח הבאתיו בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ח סק"ג וכפי הנראה שלא שם לבו לדברי הב"ש אלו ועיין בח"מ סי' ס"ב בהגה שכתב הרמ"א ז"ל דסתם אשה נו"נ תוך הבית ע' בסמ"ע וש"ך שם:
ב
דינה כמלו' בשטר. עיין בס' ישועות יעקב שכ' דדוקא כשהבעל מודה שהיו הסבלונו' ת"י אבל באומר איני מאמינך פשיטא שאין בידה לגבות ותמה על האחרונים שלא הרגישו בזה כלל ע"ש:
ג
עדיין לא נשבעה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח וח"ב חח"מ סי' ח'):
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
סי' צ"א ב"ש אות ט' ונצ"ב דדינו כלוקח. נ"ב עיין תשובת מהרח"ש ח"ב סס"י נ"א:
ב
ס"ח הגה עדיין לא נשבעה. נ"ב ע' תשובת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ח וח"ב חח"מ סי' ח':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
צ״א
א
אבל האומר לנשואה כו' דמ"ה אמר לה כן דניחא ליה דאחריך ליקני ובעל לא ליקני אבל בפנויה לא עלה על דעתו אלא למעוטי שאר יורשים נ"י פרק י"ג וסיים בטור הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות פי' כיון שהבעל יורש אשתו מוציא הגו מן הלקוחות והאחריך מיד הבעל והלוקח מוציא מיד האחריך כיון דהאשה מכרה השדה לא שיירה מידי ואין להאחריך אלא מה ששיירה האשה ודוקא מתה אבל לא מתה אע"ג דהבעל מוציא מיד הלוקחו' להרא"ש לעיל בסי' צ' והמכר בטל מיד מ"מ אין האחריך מוציא מן הבעל בחיי האשה דהבעל אוכל פירות אפילו בנכסים שנפלו לה קודם שנתארסה כ"ש במה שנפלו לה אחר שניסת:
ב
כאלו מכרתו לאחר ע' בח"מ סי' ק"ג דאם נמסרה הקרקע לא אמרי' שומא הדרא:
ג
קהל שעשו תקנה כו' לא ידעתי מקור לזה אולי נלמדות מההיא דבפ' המקבל בב"מ דף ק"ד תניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא דקשה אדרבה דהא כתבו התוס' שם דדוקא בקרבנות שהם חובה לכפר כגון לידה וזיבה כו' אבל קרבנות שנדרה ונדבה קודם נשואין או לותה ואכלה לא ישלם כו' וה"ה לותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משעבוד לה דלא ישלם ובלא שום ראיה פשוט הוא דאל"כ אם יקניט תלוי' ותשליך לאיבוד ותחייבנו לשלם ק' מנה בכל יום כו' דלא כרב אחד שהורה שהבעל חייב לשלם חוב אשתו שהלותה קודם שנשאה מכח רבי יהודה דהכא עכ"ל וה"ה כאן בענין התקנה ע"כ ודאי צ"ע להורות כהג"ה זו אם לא שתחילת נעשית התקנה בפי' שכל איש ישלם עבור אשתו אם תעבור על התקנה כנ"ל אחר זמן ראיי שדין זה הוא מת"ה סי' רפ"ב ומביא ראיה מפ' המקבל שזכרתי דכל קרבן הובא חייב לשלם ומייתי ראיה מהירושלמי דאם אכלה חלב חייב להביא קרבן בשבילה אפי' נתחייבה קודם שנשא' כך היא לדעת התוספות והמרד' אבל לפירש"י דוקא שנתחייבה והיא תחתיו ה"ג כשעברה וחייבת קנס דהיא עבירה גמורה דנשבע שלא לקיים התקנה דהוה כמו שבועת שוא והקנס בא עכ"פ לכפרה דמי קצת למביא קרבן על חטאתו וצ"ע אי הנדון דומה לראי' עכ"ל ותימא על רמ"א שכתב בבירורו שחייב הבעל לשלם ובעל ת"ה השאירו בצ"ע ובאמת ל"ד זה לחייב קרבן מן התורה כמו קרבן לידה או זיבה וה"נ באוכלת חלב והרי התוס' עצמם דחו זה שם וכתבו שא"צ לראיה שפטור והאיך ניקום אנחנו ונוציא ממון ע"כ נלע"ד דאין להוציא ממון ע"י כפיי' בזה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5