שולחן ערוך, אבן העזר צ׳: דין הבעל יורש את אשתו ומה הוא שאינו יורש ודין מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו וטענה נחת רוח עשיתי לבעלי ובו כ סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

דין הבעל יורש את אשתו ומה הוא שאינו יורש ודין מכירת האיש בנכסיו המשועבדים לאשתו וטענה נחת רוח עשיתי לבעלי ובו כ סעיפים:
הבעל יורש את אשתו בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל בד"א במוחזק אבל לא בראוי כגון ירושה שראוייה לירש ומתה בחיי מורישה אינו עומד במקומה ליירש: הגה שטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר ואם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא ומת הזרע ואח"כ מת אביה הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו שיירש אמו והוא יורש זרעו (מהרי"ו סי' ט"ז) כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה קרקע ממנה (מרדכי ריש יש נוחלין) אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה שהרי ברשותו השביח ואינו יורש מלות אשתו כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה קודם שגבתה אותם: הגה אבל אם הניחו מורישיה נכסים אע"פ שלא גבתה הבת מחיים ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם (מרדכי פ' כל הנשבעין) וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה ומתה האשה קודם שגבתה אותה אינו יורשה אבל אם הלותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה בזו יורש אותה בעלה: הגה כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן והלותה אותן לאחרים אין הבעל יורש אותן (ב"י בשם תשובת הרשב"א):

ב

מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו ליורשי דקיימא לן הוא הדין ליורשי יורשי ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני והיה בן לבת הבן עומד במקום אמו ליירש לאותו פלוני אבל אם אין לבת יורש אלא בעל אינו יורש אותו פלוני דהויא ליה ראוי ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי הו"ל מוחזק ובעל הבת יורש:

ג

הנושא אשה מחייבי לאוין הואיל וקדושין תופסין בה אם מתה תחתיו יירשנה (וכן אשה שהמירה הבעל יורשה) (ב"י מ"כ בשם אבי העזרי) וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מיאון אע"פ שאין קדושיה קדושין גמורים אם מתה תחתיו יירשנה אבל הפקח שנשא חרשת אפי' נתפקחה אחר שנשאה אם מתה לא יירשנה והחרש שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזיכתה לו ממונה:

ד

קטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה בין בפניו בין שלא בפניו אפי' שתק האב אם מתה אין הבעל יורשה אא"כ רצה האב בנשואיה

ה

מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה: הגה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה (טור בשם הרא"ש) הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ט אם מתה אינו יורשה (תשובת מיימוני סוף אישות ובמרדכי פרק מי שמת) אשה שמרדה בבעלה ומתה בעלה יורשה כך משמע מלשון המ"מ פכ"ב וע' לעיל סי' ע"ז המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אישות יש אומרים דאם מתה אינו יורשה (הגהות מרדכי פרק אע"פ):

ו

נפל הבית עליו ועל אשתו ואין ידוע איזה מהם מת תחל' ואין לו בנים ממנה יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספות ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל:

ז

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק קודם שתנשא אע"פ שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה בחייו אינו יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתנשא וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ולא עוד אלא אפי' נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם וכתבה למקבל מתנה קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה אין הבעל אוכל פירות אותה המתנה ואם מתה אינו יורשה:

ח

יש מי שאומר דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה מתנה חלוטה מתנת עלמין אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי:

ט

האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא פירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע ואם מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים (וי"א דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים) (טור והרא"ש) ואם הדמים שלקחה מהלקוחו' קיימים בעצמם (או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו) (טור בשם הרא"ש) מחזירין ללקוחות ואינו יכול לומר שמא מציאה הן: הגה נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים (טור ורוב הפוסקים) וכל ימי חייה אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע הלוקח יכול למחות (נ"י פרק חזקת הבתים) ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן (ת"ה סי' רע"ב):

י

ואם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו: הגה ראה שמכרה ושתק לה לא אבד משום זה זכותו (תשובת הרא"ש כלל מ') צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה הבעל אם נתנה לעניים אינו יכול לחזור בו ואם לעשירים יכול לחזור בו (מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם) וע' לעיל סי' פ"ו אם מכרה או משכנה מטלטלים:

יא

במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות בנכסים הידועים לבעל אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל לכתחילה לא תמכור ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים (אפי' נכסים הידועים לו):

יב

נכסים שאינם ידועים לבעל כשיודעו לו מיד נעשו נכסי מלוג וכן הפירות שימצאו בידה מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג: הגה אשה שאמרה על ירושה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים אם הנכסים ידועים לבעל אינה נאמנת מיהו אם מת הבעל צריכה לקיים הודאתה ואם הנכסים אינם ידועים נאמנת (ב"י בשם תשו' הרשב"א):

יג

האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום (וי"א דמ"מ כשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים) (נ"י פ' החובל) וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נ"מ לא עשה כלום ויש מי שאומר שאפי' הוא עצמו יכול לערער על המכר (ואפילו אם מתה בחייו הבעל יורש כחה ויכול לבטל) (טור):

יד

אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צ"ב ולא למשכנם ואם מכרן או משכנן מה שעשה עשוי: הגה וי"א דמכרו בטל ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צ"ב רק נ"מ כמו שנתבאר לעיל סי' ע"ז ולכן אם מכרן או משכנן בטל לכ"ע כן נ"ל וי"א דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה וכן אם אמר שנתן לה הדמים (תשו' הרשב"א סי' תקל"ו ותקל"ז) ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו יש לה דין קרקע ושעבוד כתובות האשה עליה כמו שאר קרקע (ת"ה סימן של"ט):

טו

מטלטלין שנתן לה משלו דינם שוה לנכסי צ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחילה וה"ה למטלטלין שקנה לה אפי' לא באו לידה ואפי' אין לו במה להתפרנס ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם אם הוצרך להתפרנס מהם ואם קרובים נתנו לה בין תכשיטים בין בגדים יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו:

טז

מכרו שניהם בנכסי מלוג בין שלקח מהאיש תחילה וחזר ולקח מהאשה בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש מכרם קיים וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימים ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנצ"ב בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניסה לו שום משלה לא קנה בעלה ואע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה לפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנ"מ אלא א"כ קבלה עליה אחריות בפירוש: הגה י"א דוקא מכירתה ונתינתה לא מהני אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתובה (הראב"ד והרא"ש) ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המ"מ):

יז

הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו אע"פ שקנו ממנה הרי זו טורפת שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה ויש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפילו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אינו כלום אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפת אותו וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא הסכימה למעשיו וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו אינה יכולה למחות שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן אם קבלה עליה אחריות בפירוש שאם יטרוף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי: הגה וי"א דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד נחת רוח עשיתי לבעלי (נ"י פ' חזקת ובמישרים נכ"ג ח"ד) אשה שהודית שחייבת עם בעלה צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה נחת רוח עשיתי לבעלי דלא אמרי' כן אלא בנכסים שמוכר (ב"י בשם תשו' הרמב"ן) אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קודם שקנאן הבעל יכול למוכרן אח"כ ואינה טורפת מהן ולא שייך בזה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מיימוני פ' כ"ג):

יח

נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה וקנו ממנה בעדים אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צ"ב הקיימים לא קנה מפני שיש לה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי:

יט

אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה אם מכרה או נתנה בטל:

כ

ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג ונתחייב לשמעון בשטר ואח"כ נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג:

א

אשתו. הרמב"ם פ"א מהלכות נחלה פסק ירושת הבעל מד"ס. והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית'. אשה שבעלה רוצה לגרשה ואינו יוכל מחמת חר"ג אעפ"י שאינו חייב במזונות יורשה הרא"ם ח"א סימן למ"ד ע"ל סי' ע"ז מש"ש:

ב

נ"מ. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות אפ"ה יורש אותה ח"מ ב"ש. טבעת קדושין יורש הבעל מהר"י סג"ל סי' ס"ג וע"ל סי' נו"ן ס"ק ה' מש"ש:

ג

מורישה וכו'. ואם מת מורישה בחייה אעפ"י שמתה האשה קודם שיגיעו הנכסים לידה מוחזק מיקרי ויורש הבעל רשד"ם חא"ה סי' צ"ח. וכ"כ מהרמ"ט פ"ב סי' קמ"ו וכ"כ הרמ"א בסמוך בשם מרדכי:

ד

קיימא. עיין סי' קי"ח מה הוא זרע קיימא:

ה

השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר. מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן שט"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש סי' נ"ג ולמה לא אמרינן כאן ג"כ אומדנ'. וכתב הח"מ ע"כ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא ז"ק אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב. ואם כתב שח"ז לבת אחת ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק בנות. הבנות חולקים בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השטח"ז דאמרינן דלא היה כוונתו מה שנותן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות. ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שטח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צמח צדק סי' צ"ו:

ו

ממנה. והפירות אינו יורש דהוי ראוי דהא המוריש יוכל למכור אותה ב"ש. והח"מ כתב דיורש אפילו פירות מאחר דהיה מוחזק בגוף הקרקע ע"ש. ראובן השיא את בתו בעוד יעקב אביו חי ונתן לחתנו שטח"ז כמנהג. ואח"כ מת יעקב והחתן תובע גם שח"ז מירושת יעקב כי אמר שהוא ראוי לגבי חמיו והוא כתב לי במוחזק ובראוי הדין עמו תשובת רש"ל סי' מ"ט ועיין תשו' רמ"א סי' ג' ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן י"ד. ראובן שנתן מתנה לבתו מעכשיו כל זמן שלא יהיה לו בן מאשתו פלונית. ומתה בתו בחיי בעלה ואח"כ מת ראובן או אשתו בלא בן. מוחזק מקרי ויורש הבעל אותה הרמ"ט ח"ב סימן קמ"ו ועיין הרדב"ז ח"א סימן קמ"ד:

ז

כשנשאה. ב"ח כתב דתיבת משנשאה הוא ט"ס דאין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוו לאחרים לאחר שנשאה ועיין ח"מ ב"ש:

ח

אלמנה. וה"ה לשאר ב"ח:

ט

אחרים. ואם יש לה משכנות של מטלטלין או של קרקע באתר' דלא מסלקי בעל יורש הג"א והרשב"א והרמ"ט ח"ג סי' רי"ט. ואין נקר' אתר' דמסלקי אלא כשיוכל לסלק בכל עת שירצה. ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאת ומתה. הח"מ פסק דיורש מחצה. וב"ש פסק דיורש הכל אא"כ שכתב לה דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ע"ש. ראובן שחייב מנה לשמעון חמיו ומת חמיו וירשה אותו בתו אשתו של ראובן ושוב מתה אשתו. ראובן יורש החצי ונותן החצי האחרת ליורשי שמעון הרדב"ז ח"א סי' קס"ט. ועיין בש"ע ח"מ סי' רע"ח דשם מבואר איזה הלואה נקר' מוחזק לענין בכורה כן הוא נקר' מוחזק בירושת הבעל:

י

מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון עיין ב"ח ודרישה:

יא

שהמירה. עיין בח"מ סי' רכ"ג וס"ס רפ"ה:

יב

שנשאה. היינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר ח"מ:

יג

יירשנה. והראב"ד חולק ע"ז. ושוטה שנשא פקחת או להיפך אינו יורשה עיין ב"ש:

יד

ומתה וכו'. כ"כ הרמב"ם והראב"ד חולק עליו וכן המגיד ומסיים דבר זה מחלוקת הגאונים. לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל ב"ש:

טו

עליו וכו'. עיין ב"ש ותוס' י"ט בבא בתר' פרק ט' משנה ט':

טז

ממנה. אבל אם אין לו בנים ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל. אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה. אע"ג דבן מאשה זו יורש בודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בחה"מ סימן ר"פ:

יז

והתוספת. היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוס' שליש על הנדוני' דינו כנצ"ב כמ"ש סימן ק' ועיין ב"ש ס"ק כ"ד:

יח

נכסיה וכו'. עיין בח"מ סי' ר"נ כמה שיעור שיור אם משייר:

יט

שתנש'. ר"ל שעומדת להנש' אז יש אומדנ' דמוכח דכוונת' היה להבריח אע"ג דלא גלתה דעתה. ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח. או אם נתנה רק מקצת דליכ' אומדנ' דמוכח. ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה היתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת הרא"ש ב"ש:

כ

המתנה. ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כ"כ הרא"ש:

כא

לגמרי. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרי הוא אא"כ אמרה בפירוש לכתוב כן. מיהו אם ידעה דכותבין כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת הר"ן ועיין בח"מ סימן ע"א. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה המגי"ד ב"ש:

כב

בעצמם. ואם הוציאה המעות על דבר אחר יוכל הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עלה בהלואה ואין אני מחויב לשלם ההלואה שחייבת. ומטלטלין שהניחה אביה יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד ועיין בח"מ סי' צ"ו. ומ"ש הש"ך שם לא שייך כאן דאל יקנה ממנה נ"מ. ולא שייך כאן תקנות השוק. מיהו בנ"י ס"פ י"נ וד"מ הבי' דבריו. דאם אית' הדבר שבא מאותן המעות חייב לשלם להם. ועיין ב"ח מ"ש בח"מ ס"ס צ"ו ומדבריו שם ראיה כמ"ש הנ"י. ועיין תשובת צ"צ סי' (י') [קי"ז] ועיין ב"ש:

כג

אלו. ובעל א"י לומר שמא ממעות שלו לקחה. מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל משלו הם. ואם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ב"ש:

כד

אותן. אפילו קדושת הגוף. אמנם אם נתאלמנה חל ההקדש ת"ה סי' רע"ב:

כה

מכרה. א"א שנתנה מנכסי מלוג ואמרה שבעלה נתן לה רשות לעשות כטוב בעיניה עיין הרשד"ם חא"ה סי' קפ"ט. ובחלק ח"מ סימן של"ח שדבריו סותרים מחא"ה לחלק ח"מ ע"ש. בעל שהלך פתאום חוץ לעיר ואחר זמן שלח אחריה שתלך למקום שנתיישב הוא ומכרה כל מטלטלי הבית הכבדים ובלתי ראוים להוליך עמה ופרעה חובותיה ומשכנה בית שהכניסה לבעלה בנצ"ב מה שעשתה עשוי הרמ"ט ח"א סימן ק"ץ. ויש חולקים וע' הרשד"ם חח"מ סימן נ"ו. וה"ה אם משכנה הבית לצורך מזונותיה ופרנסה מה שעשתה עשוי הרמ"ט סימן הנ"ל החזיק בעל המשכנתה ג' שנים ומכחיש לאשה ואומר שברי לו שהיה לה הרשאה מבעל נאמן במיגו דאי בעי כביש לשטרי' ואומר מהבעל קניתי הרמ"ט סי' הנ"ל ועיין כנה"ג דף ק"ז ע"א:

כו

הבעל. דהיינו שנתרצה הבעל בלי הפצרה שלה עיין בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ז בהג"ה בה"י. אשה שנתנה לבנה מתנה בפני בעלה ושתק בעלה בין היו נ"מ בין נצ"ב בין היתה מתנה שנתן הבעל לאשתו במתנה גמורה. אין במתנתה כלום. ואם אמרה לבנה קח מתנה זאת שאביך נתן לך והאב שמע ושחק אפשר שבזה הוי שתיקתו הודאה וצ"ע הרא"ם תשובת כ"י. והר"מ עובדיה כתב דמתנתה מתנה עיין כנה"ג דף ק"ח ע"א סעיף נ"ג צ"ד:

כז

בו. היינו במתנה מרובה. ובמתנה מועטת נקר' מחוסר אמונה עיין בח"מ סימן רמ"ט וסימן ר"ד:

כח

נאמנת. היינו אם היה הודאה בב"ד הוי כמכרה קודם שידע ומכירתה קיימת ב"ש ח"מ:

כט

כלום. כתב הראנ"ח ח"א סימן צ"ה דאפילו היא מרוצה במכר אלא שאינה רוצה למכור לראובן אלא לשמעון המכר בטל ע"ש. וכשם שאינו יוכל למכור כך אינו יוכל לשעבד וכן להקדיש הרמ"ט ח"א סימן שי"ט וסימן רע"ד. אם מתייראו משוד או מגלות אין לה לעכב במכירתם ואם מעכבת במכירתם יוכל לומר תפטרי אותי מאחריותם תשובת הגאונים סימן רע"ח:

ל

עשוי. כ"כ הרמב"ם. וכתב הרא"ם סימן פ' אפילו היתה האשה צווחת בשעת המכירה שאינה רוצה למכרם המכר קיים ע"ש:

לא

בטל. ריב"ש בשם כל האחרונים. ואם היא מכרה והוא מסכים אח"כ או להיפך המקח קיים ואינו צריך קנין חדש. ואפילו מכר לפרנסה מ"מ היא יכולה לערער על המכירה ועיין ב"ש:

לב

בשבועה. היינו אם היא תובעה לבעלה שישלם לה נאמן בשבועה דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים בתשובת מ"כ שהבי' הב"י כתב ההיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות ותשבע והמלוה יחזיר לה. והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמ' אמרינן ברשותה השכין. משמע אפילו אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעשה ברשותה אמרינן מסתמ' עשה ברשותה. והרשב"א בתשובה שהבי' ב"י ס"ס ע"ג כתב דמאן לימא לן דלא אפק' מדעתה גם שייך תקנות השוק ע"ש. משמע נמי דא"י להוצי' מן המלוה בלא מעות וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב ס"ק י"ט. ועיין מ"ש הש"ך שם דבגדים מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב יוכל להשכין לכתחלה ע"ש. והב"ש ס"ק נ"ב משיג עליו ע"ש ועיין בהר"א ששון סי' מ"ח. ובפליטת בית יהודא סימן י"א:

לג

בו. אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלין אג"ק:

לד

הכותי וכו'. ואם החזיק ישראל כ"כ בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אעפ"י שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שיעבוד כתובת האשה עליו ת"ה ח"מ ב"ש:

לה

משלו וכו'. עיין ש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ו ועיין מ"ש הב"ש ס"ק נ"ב:

לו

לכתחלה. ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים. והח"מ כתב דהמחבר איירי שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוספת' שהוסיף לה ע"כ מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למוכרן לכתחלה ובדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם. אבל מה שנתן לה במתנה גמורה מיד דין נ"מ להם והמכר בטל. ומ"ש המחבר וה"ה המטלטלין שקנה לה וכו'. הוא לאו דוק' כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה ע"ש. וב"ש השיג עליו ומסיים מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים ע"ש:

לז

למכר'. והא דכתב הרא"ש והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה לו ב"ש:

לח

עצמו. ר"ל שימכור מה שאין צריך לה כ"כ ויניחנו המעות על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם נ"מ והוא אוכל הפירות. ומ"ש כאן יוכל הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן ח"מ ב"ש:

לט

בנ"מ. לכאורה נראה שזה שכתב כאן בעל הטורים סותר למ"ש בי"ד בהלכות עבדים במי שחציו עבד וחציו בת חורין ועבד של שני שותפין וכן מ"ש הרמב"ם בדין זה בפכ"ב מה"א למ"ש בפ"ב מהלכות רוצח ופ"ה מהלכות עבדים ועיין בה"י בי"ד בה' עבדים ס"ק ז' ועיין ב"ש:

מ

ביתה. הב"י והכ"מ מדייק דוקא כשהיא טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת. ומהרי"ט בתשובה ח"ב חח"מ סי' נ"ו כתב דאפילו לא טענה אין במעשיה כלום:

מא

בפירוש. ולא אמרינן בזה אחריות ט"ס. ועיין בהרמ"ט ח"ב סי' קנ"ט:

מב

לבעלה וכו'. ויש חולקין עיין ח"מ ב"ש. ומסיים הב"ש ונדוני' שלנו שכותבין על סך כך וכך מהני המחילה ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. והיינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים. אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו ע"ש ועיין כנה"ג דף ק"ח ע"ב סעיף קמ"א:

מג

אותו. ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפילו כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לומר נ"ר עשיתי לבעלי דכולי האי לא עבדה. ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה והדר בעלה עיין ב"ש:

מד

אחריות. ועכשיו נוהגים דכותבים אחריות וקונים מן האשה והדר בעלה עיין ב"ש:

מה

בעלה. עיין בח"מ סי' קי"א:

מו

נגנבו. ה"ה אם נכתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפילו כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אע"ג בתחילה היו בעין ריב"ש. אם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי רשב"א ב"ש:

מז

בטל. די"ל כוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור עיין בטור:

א

ציינתיו לעיל בסי' נ"ז

ב

כן משמע כתובו' דף ע"ח וע"ט ובכמה דוכתי

ג

מימרא דרב אבהו וכו' ב"ב דקי"ג ע"א ויליף לה מקרא

ד

ועי' לקמן סי' ק"ח סעי' ג' בהג"ה

ה

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו אהא דא"ר פפא הלכת' אין הבעל וכו' שם דף קכ"ה ע"ב משום שכל הנכסים הם שלו וברשותו השביחו

ו

שם בשם אביו הרא"ש

ז

מעובדא דההוא דאמר נכסי לסבת' וכו' וכדשלחו מתם וכו'

ח

כרב ענן ולא מטעמי' שם

ט

ל' הרמב"ם בפכ"ב מה"א מהתוספתא פ"ב

י

משנה גיטין דף נ"ה ע"א

יא

) פי' שאינה צריכה גט ממנו אלא יוצאת במיאון

יב

כ' ה"ה שלמד זה ממ"ש שאין לה כתובה וכשם שאין לה כתובה כך אינו יורש'

יג

גם בזה כתב שלא מצאתי מבואר אבל דברי טעם הם

יד

שם וכרב דלא הוו קידושין וכל שכן הוא לענין ממון דהעמד הממון על חזקתו

טו

לא מצאתי מוצא דין זה דלדעת הרשב"ם משע' קטטה ודעתו לגרשה אינו יורשה ולדעת הרא"ש אין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים וכמ"ש הטור בשמם ולע"ד מ"ש המחבר שאין הבעל יורש' דהיינו הנכסי' שהן בחזקת האשה אבל הנכסים שהן בחזקת הבעל לדעת הרא"ש והתוס' אין מוציאין מידו דאין ספק מוציא מידי ודאי ודינם כדין נפל הבית עליו כולי שבסעיף שאחריו

טז

כפירו' הרשב"ם שם בעובדא דתותרנית ד' קמ"ו ע"א וע"ב שהמעשה היה בנשואה אף שבמרד' כ' כיון שטוען שהם קידושי טעות הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואינו יורשה

יז

משנה ב"ב ק"ח ע"א וכב"ה

יח

וכגון שייחד לה נכסים לכתובתה דאינה צריכה לישבע דאל"כ אפי' מת הבעל תחלה אין יורשיה יורשים ממון הצריכים שבועה כמ"ש ס"ס פ"ט וריש סי' ק"ו

יט

כר"ל משום בר קפרא הרי"ף והרא"ש והרמב"ן

כ

ל' הרמב"ם בפ' כ"ב מעובדא דההיא איתתא וכו' לקמיה דרב נחמן כתובות ד' ע"ח ע"ט

כא

אבל שיירה מקצת מתנת' קיימת כמבואר שם בגמ'

כב

כאביי שם דאמר עשאם כנכסים שאינם ידועים לבעל וכר"ש דף ע"ח ע"א

כג

ברייתא שם ד' ע"ט ע"א

כד

הר"ן בשם הרא"ה

כה

ג"ז ברמב"ם שם כרב ושמואל וכו' וכר' יוסי בר חנינא באושא התקינו ושם ד' עח ע"ב

כו

וכ"כ רב האי והרי"ף

כז

וכ"כ הרי"ף ופי' בשם הרשב"א דמסברא אמרינן דאינהו נינהו וכן כ' הרא"ש וכמ"ש הרמ"א

כח

טור בשם רבי' אפרים וכ"כ ש"פ בשמו

כט

משנה שם ד' ע"ח ע"א וכר"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שם

ל

כדמפרש רבי יוחנן שם

לא

כצ"ל כן הוא בטור ורמב"ם בגמרא שם

לב

שם במשנה

לג

דאלו שנפלה לה קודם שנתארסה מוכרת לכתחילה

לד

טור מדברי אביו כרא"ש שם בפסקיו

לה

ברייתא יבמות ד' ס"ו ע"ב וכפי' רש"י שם

לו

שם

לז

טור בשם ר"ת וכ' הטור שלזה הסכים אביו הרא"ש

לח

רמב"ם בפ"ל מהלכות מכירה מבריית' יבמו' ד' סו ע"ב וכ"כ הרא"ש משום שהאשה חפיצה בשבח בית אביה

לט

הרמב"ם שם וכ' ה"ה שגם דעת רב האי

מ

טור בשם הרא"ש וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א רמב"ן וכ"כ הריב"ש

מא

הרמב"ם בפ"ל מה' מכירה וש"פ

מב

הגמ' אשרי פ' הגוזל קמא

מג

מהרי"ק בשורש י'

מד

שם

מה

מסקנת הגמ' ב"ב ד' ג' ע"א

מו

שם

מז

) פ' דכיון דשלה הם אינה יגורה מבעלה ויכול' למחות

מח

משנה גיטין ד' נה ע"ב וכדמוקי לה בב"ב שם דבשאר נכסים הויא לה איבה דאמר לה עיני' נתת בגירושין ובמיתה

מט

ל' הרמב"ם בפ"ל מה' מכירה

נ

ל' הרמב"ם בפי"ו מה' אישות ממסקנת הגמרא כתובות ד' לה ע"א

נא

טור

נב

משנה גיטין דף נה ע"א לקח מן האשה וחזר ולקח וכו'

נג

ברייתא שם בכתובות וכרבי מאיר דמוקי התם סתם מתני' כוותיה

נד

הרמב"ם שם

נה

טור וכשמואל דתניא כוותיה גיטין ד' נח ע"ב ועוד דקי"ל הלכה כשמואל בדיני

נו

רמב"ם בפ"ב מהלכות אישות וכ' ה"ה שטעם רבינו שהרי זה דומה למחזרת נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג וכו' והבעל לא לקחן לעצמן וכו' יכולה למחול השעבוד

נז

תשובת הרא"ש כלל ל"ח הביאו הטור ומפרש דלא אמר לה מה שתרצי וכו' אלא שתוכל להשיאה ולהפקידה ביד אחר

נח

ג"ז שם ושם מפרש הטעם משום שלא בא לכלל ירושה ושיעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבאו הנכסים לידו

א

אבל לא בראוי אם נפל הבית עליו ועל בתו נשואה מבואר בחה"מ סימן ר"פ סעיף י' הנכסים בחזקת האב:

ב

הג"ה ואם תלך הבת וכו' בתקון שטרות דנ"ש לא נזכר תנאי זה כלל ולפ"ר י"ל דאף כי מתה בלא זרע יהא הבעל יורש וא"ל דנלמד מדכ' שם ומחיוב אני לשלם לבתי או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה וכן התנתי עמה שזמן פרעון חוב הנ"ל לא יחול עלי אלא שעה אחת קודם מותי וכשיגיע זמן ההוא מחויב אני לשלם לבתי או לי"ח (או לב"כ) ובתחילה לא כ' או לב"כ וא"כ נאמר מדמתנה שלא יחול כ"א קודם מותו ובזמן ההוא החיוב לשלם להבת או י"ח נשמע דאם בשעה זו אין בעולם לא הבת ולא י"ח החוב נפקע ומה יש לו לירש וכדמשמע בכתו' דף נ"ג שמפני שהנהיגו לכתוב כשתנשאי לאחר תטלי אינו נשתעבד) כ"א לשעה זו ולהכי לא נקרא יורש בשביל הכתו' כגון ארוס להתחייב בקבורה וכן כ' הרא"ש ריש אע"פ שהבעל אינו משועבד בהכתו' עד שתתאלמן (וע' סי' ס"ו) זה ע"כ אינו דא"כ מה הועיל הנ"ש בהשגתו סי' י"ד על ת"ש ד"ק דהא אף לנוסחו נמי יש ללמוד דאף מתה והניחה ז"ק ומת בחיי האב דאינו יורש כיון דבשעה זו עכ"פ אינו בעולם אע"כ דמזה ליכא למשמע די"ל דוקא כתו' שנכתוב בדרך שמחייב עצמו אמרינן שאינו מחייב עצמו כ"א בזמן הפרעון אבל שח"ז שנכתוב שמודה שקיבל משעת כתיבה נשתעבד כאלו קיבל באמת אלא שמתנה שקיבל ע"ת שלא יחול זמן הפרעון עד שעה זו והכי משמע לחלק במהרי"ו סי' מ' וכן מוכרח מדנקרא על הנדוניא יורש אף דנמי אינו חייב בתשלומין עד דתתאלמן או תתגרש ש"מ שמיד שמקבל נשתעבד וה"ה בזה שמודה שקיבל ומה שכתב בהנוסח וכשיגיע הזמן מחויב אני וכו' זה ל"ד שיהיו התובעים בתו או י"ח אלא אפילו היורש שלה וא"כ שפיר י"ל כנ"ל אמנם בזה ליכא למטעי דמה"ת לדידן שפסקינן סעיף זה שאינו נוטל במלוה אשתו שלה ביד אחרים כשנשאה ופשיטא בזה שאינו נוטל כבב"ש ס"ק ה' (אך צ"ע על הנוסח דמהרי"ו למה בא הא לפי פסקו תנאי זה לל"צ אם לא שנאמר מה שכתב הב"ש ס"ק ו' דתפיסה ל"מ אינו וחשו לתפיסה והתנו בהדי' והאמת כי צ"ע שהב"ש סמך על שהר"י ורמ' הם דעה אחת ע"ד שאמרו רב ותלמידו אין מונים להם אלא אחד וצ"ע בתשו' ר"י לבית לוי שמביא כי א"י מנ"ל שהרמ' חשוב תלמיד הצריך לסברת רבו וע' ח"מ סי' י"ח וגם בב"י מבואר בשם תשו' רשב"א שהעיד דאיכא מרבותא זולת ר"י שהם נמי מסתמא בלעדי הרמ' וגם מסיים והדיין מה שיראה בעינו יעשה משמע אף להוציא ומכ"ש דתפיסה מהני וצ"ע א"נ יש לדחוק שלא נזהרו לכתוב קודם החופה ואפשר בימיו כמה פעמים נעשה תחתיו דבעל דשפיר יורש לפי הנוסח שנכתוב כאלו הלותה ממון זה מידה והוצרכו להתנאי) וא"ל נמי להיפך למה דכ' הצ"צ ועוד נראה דל"ד נ"ד לדמהרי"ו דש"ה דלא אזלינן בתר אומד' כיו' שבשטר מוכיח שיהא הבעל יורש זרעו שהרי התנה על בתו שלא ירש הבעל ממנה אבל על זרעה לא הקפיד שהרי כ' בשטר וז"ל ואם תלך בתי לעולמה בלי ז"ק אז החוב בטל וכו' עכ"ל וא"כ ממילא אם מתה והניחה ז"ק אז החוב קיים וכו' והוי כאלו כ' בפי' בשטר שאם תניח ז"ק החוב קיים ואיך ניזל ב"א לבטל מה שכ' עכ"ל הצ"צ וא"כ לנוסח נ"ש דלא נזכר ת"ז כלל י"ל דאפילו הניחה ז"ק ומת אחריה ניזל ב"א ולא יירש אפי' זרעו דזה נמי ליתא ובמח"כ בזה לא כיון יפה במהרי"ו דא"כ לא הוצרך ללמוד דלא ניזל ב"א מש"מ שהודו דלדבריו מבואר בהשטר היפך האומד א"ו דלית למידק מידי מהשטר כי י"ל דל' דאם תלך כו' קאי על שעת חלות הפרעון שאם יתגלה אז שהלכה בלי ז"ק יהא החוב בטל לכן עיקר טעמו מילפותא דש"מ ומה שהקשה הב"ש מיהו ק' ע' תשובת שב יעקב סי' ך"ו וע' בשו"ת סי' ג' לכן אף לנוסח נ"ש פסק מהרי"ו במקומו ומ"מ מודינא בדינא דצ"צ ז"ל היכי שלא הניח בן זכר אם אמנם לע"ד מה שמחלק תו בין אומדנא דמוכח נמי לע"ד אינו דהרי ש"מ שהודה נמי מוכח כמבואר בתו' וכה"פ ומ"מ לא אזלינן בתרה מדהודה וה"ה י"ל לשטת מהרי"ו בשח"ז אבל לע"ד דינו אמת מטעם הגלוי מילתא שהוזכר בהשטר דהוי ממש כתנאי מפורש דנלמד מק"ו דאם הב"ז כו' יהא החוב מחול ומכ"ש כשהיא בת יורשת וגם מדכפל ושילש דאם יאותו בניי הזכרים כו' דזה ממש כגלוי מילתא דאך מיראת ירושה ב"ז הוא דמוד' בחוב זה והוי כזבין אדעתא דמוסק ומגלה בשעת מעשה דעדיף מאומדינא דמוכח וק"ל והנה כבר מבואר בח"מ וב"ש דטוב לכתוב כת"ש ד"ק והנ"ש שלא כד"ת משיגו וכן איתא בשב יעקב ז"ל ומתמי' על הנ"ש והדין עמו כי לע"ד אף לנוסחו יש לפקפק בדין זה של מתה והניחה ז"ק ומת אחריה בחיי האב וגם ע"י זה שלא הזכיר כלל התנאי יש לחוש לתפיסה הנ"ל:

ג

הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו כ' הח"מ דדוקא באשתו א"נ בראוי אבל את זרעו יורש ר"ל דודאי יורש זרעו בראוי כגון שהניח מלוה פשיטא שיור' ומה שכ' תו אף וכו' ר"ל אף שלא בא היורש' מאבי אמו לידו ונימ' דנוחל בקבר להנחיל לאביו לזה קאמר מ"מ השטר ר"ל דבחייו יורש השטר מאמו נמצא דהי' לו בחייו מלוה ביד א"א ואף דעדיין הוא ראוי ככל מלוה מ"מ יורש בנו בראוי והנה הרמ"א ז"ל כ' בתשו' סי' ג' ועוד אומר דע"כ במקום שנקרא מלוה ראוי הוא גרוע מנכסי דאבוהו דאבא כו' ותדע דהתו' פ' יש בכור פסקו דאין הבעל נוטל במלוה אשתו מדגרסינן פ' י"נ דף קי"ב ע"ב מנין שאין הבעל נוטל בראוי שנאמר ושגוב הוליד כו' וא"כ אי מלוה יותר מוחזק מנכסי אבוה דאבא מה הראי' מנכסי אבא דאבא למלוה א"ו שמלוה אינו עדיף ולפ"ר ק' הרי גבי אב ובניו מלוה יותר מוחזק ותו זה שאין הבן יורש בקבר להנחיל לאב נשמע פ' הנ"ל דף קנ"ט ע"ב נאמרה סבה בבן ונאמרה סבה בבעל מה האמורה בבעל אינו יורש אשתו בקבר אף האמורה בבן אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב הרי דטעם שאין הבן יורש בקבר היינו מטעמא שלא הי' נכסי אמו בידו במוחזק אלא בראוי אלו הי' חי וא"כ הכל ק' נימא כמו דבעל אינו יורש מלוה אשה משום דהוה ראוי כמו נכסי אביה כן אין האב יורש מלוה בנו כמו שאינו יורש נכסי אמו שנופלים לו בתר מותו אמנם לק"מ דדווקא בבעל שהריעות' שאינו יורש אשתו בקבר מצד עצמו' קרובתו לגבי אשתו שפיר יש לדמ' כמו שאין כחו גדול לירש נכסיה אלא המוחזק בחייה כן אין כחו גדול לירש מלותה שנמי אין במוחזק אלא קרוביה מצדה יורשים אותה אבל אב ובן לאו הריעותא מצד הקרובה דהא אין קרוב ממנו ואם האב לא ליירש אטו בר קשא דמתא לירתי אך מה שמדמינן הבן לבעל הוא מפני הגריעותא של כח הבן לירש אמו כי נעשה על ידו סבת נחלה לולא הד"ת היה הדעת נותן אחיה מן האב יהיו יורשים שבזה למדין שכחו בנכסי אמו אינו אלא בחייו ולא בקבר אבל מה שירש בחייו יהיה תו מוחזק או ראוי פשיטא שהאב יורש ובזה מבואר שהנאמר מה הבעל אינו יורש בקבר אף הבן א"י בקבר אין הריעותא של קבר שוה כי גבי הבעל אין הריעותא מצד שהוא בקבר אין לה הכח לירש נכסי אבוה דהא לגבי בנה יש לה הכח אלא מפני שהיא בקבר אין להבעל הכח לירש הראוי לה ולהכי תולה בן אין הבעל כו' ואלו גבי אב ובן מפני שהבן בקבר אין לו הכח לירש אמו בראוי ותול' בהבן אין הבן כו' ולא אין האב יורש בנו בקב' והקרוב דלז' מרמז הרשב"ם בפירשו האי בקב' ל"ד לההו' בקב' דבע' ועיין מהרש"א ודף קי"ד ע"ב בתו' ד"ה מה ודוק כתבו לה מורישי' זה למד המרד' מדק"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דלהכי שדה החוזרת ביובל בכור נוטל פ"ש ש"מ דמקרי מוחזק לבכור וה"ה לבעל וממילא ה"ה אם נתן לאחד קרקע כל ימי חייו דנשמע ממילא דלאחר מיתת המקבל תחזור לו או ליורשיו ומת והניח בתו נשואה ומתה בחיי המקבל נמי הבעל יורש דמקרי' מוחזק דהא אם המקבל הי' מוכר היתה הבת מוציאה אחר מותו ונקראת מוחזקת וכן מביא הב"י ח"מ סי' רמ"ח בשם הריב"ש בל' זה אם אמר נכסי לך כל ימ' חייך א"י למכור ואין לו אלא פירות דהוי כאומר נכסי לך ואחריך לי או ליורשי ואם מכר יורשי הנותן מוציאין וכ"כ הרמב"ן פ' י"נ ולענין ראוי ומוחזק ה"ל לגבי היורשין שדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בשלהי פ' השולח עכ"ל וכ"כ הרמ"א שם סעיף ז' ור"ל אם מתה בתו בחיי המקבל אחר אביה אבל בחיי אביה פשיטא שאינו יורש ועיין ח"מ ומה שכ' הב"ש בזה הם דברים מותמהי' שכ' מדכ' וכו' משמע הפירו' א"י ואלו כן דא"י הפירות לעולם הלזו יקרא ירושת קרקע וכי להקרא שמו עליה היא צריך ומה שכ' משום דהוי ראוי דהא המוריש יכול למכור אותה וע' בח"מ סי' רנ"ז מ"ש באחת כי ז"ל הש"ע שם אלא אם עבר ומכר מוכרי' הפירות עד שימות וכשימות האב מוציא הבן או יורשיו מיד הלקוחות והפשוט כח"מ וכן אם הי' לה מלוה ריש ל' הטור וש"ע שעליה סובב האי וכן הפשוט מורה שאין הבדל בין הכניסה בנ"מ בין בצ"ב וכן פסק החות יאיר סי' קך"ב (ולשטתו ודאי א"י טעם בדבריו שבסימן צ"ז שכ' מה שא"כ בכה"ג מעות שביד הקהל וכו' דמ"ש ממעות ממש שהי' בידה ולותה קודם שנשאת אטו ביד הקהל לא בהלואה אלא בפקדון הי' ולע"ד יפה הורה הדיין ע"ש) והשבות יעקב חלק ב' סי' קל"א חולק עליו וע"ש כי צ"ע והכרעתו ע"פ המהרי"ק שבב"ש סימן צ"א דבצ"ב לוקח גמור הוא ולא מקרי כלל יורש עליהם לע"ד אינה מכרעת כי פשטות ל' רש"י בכתו' דף נ"ג ד"ה אין לה שכ' ותחת נדוני' בת אביה שהוא יורשה ל"א הכי וגם לקמן ת"ל בררתי שר"פ חלוקים וס"ל כבעל נתיבות דאף צ"ב בפעם דין יורש לו והראי' ברורה שאינה מהדר ביובל וע' סי' נ"ג שם מ"מ הבאתי קצת סברה לחלק וכל זה בדנפרט כנהוג בימי הש"ס אבל כמו למנהגינו שלא לפרט אלא כוללים ביחד כל מה שהכניס' בסתם אפשר יתקיימו דבריו ומ"מ צ"ע:

ד

ואחריו ליורשי ע' ב"ש ודוק היטב כי מביא כדי לתי' קושיתו קושי' המרדכי בל' ת"ל אפי' א"י למכור הי' ראוי משום דלא בא לידו והעלה מזה דכל דלא בא לידה בחייה חשוב ראוי לבעל זולת הניתן לה במתנת ש"מ דכמסורי' דמי ולפ"ז אם ירשה פקדון של האב ביד אחרים ומתה אין הבעל יורש כיון של"ב לידה מחיי' וע' ח"מ סק"ו ויותר תימה דלעיל מזה במרדכי עצמו כתו' בשם רש"י אם נתן לבת מהיו' ולא"מ אע"פ שמתה בחיי הבעל יורש דהוה ליה מוחזק והוא לעיל סוף הג"ה א' ואיך יקשה דמפני של"ב לידה יחשוב ראוי אפי' ראשון א"י למכור וע' סי' ק' מבואר דגבי קרקע ליכא למ"ד דליחשוב ראוי מצד של"ב ליד וגם סברתו תמוה דאם מתנת ש"מ שאינה אלא ירושה דרבנן חשובה מוחזק מכ"ש ירושה דאורייתא ובסימן ק' הקפיד הרמ"א בסעיף ב' או שציווה לתת לו ירושתו עד אחר ב' ג' שנים מבואר הא בסתם ירושה שבידו ליקח מיד מה"ת דליחשוב ראוי וכל היכי דאיתא ברשותי' דמרא וע"ש סי' ק' ואולם ל' המרד' הכי וא"ת אמאי איצטריך לטעמא דאי קדמה ת"ל דהוה לי' ראוי דהא לא זכו הבעלים בנכסים וכו' וי"ל דס"ל כל האומר אחריך כמעכשיו והוה לי' כמוחזק הילכך איצטריך לטעמא דאי קדמה וע"כ הכונה דנהי דהו' אמרינן אם קדם הראשון ומכר השני מוציא וע"כ הטעם דלא נתן להראשון כ"א הפירות והגוף השאר לנפשו עד מיתתו שמאז זיכה להאחריך גוף ופירות דה"ט דת"ק דלא ס"ל אחריך שני ואמרינן לגבי הראשון ק"פ לאו כקנין הגוף ולהכי אין במכירתו כלום מ"מ הא נשאר הגוף להנותן עד אחריך שאז זוכה הבת ע"פ אמירות ואחריך לירתה או לירתאי כפי הגירסות וא"כ היכי שמתה בחיי הסבתה ולא זכתה בחייה פשיטא דהוי ראוי דהא לא זכתה כלום בחיי הסבתה והכריח דראוי אינו נתלה דוקא במה שאפשר למכור מדין מלוה דחשובה ראוי אף דהלוה א"א להפקיע שעבודו א"ו דבהזכיי' נמי תלי' אף דא"א אלו חיה שלא היתה זוכה ותירוצו ידוע דקאי בשטת החולקי' דאחריך כמעכשיו אבל לע"ד הפוסקים דלאו כמעכשיו לא חשו לקושייתו דלא אזלה אלא לגירסה ובתרה לירתה דבין כך ובין כך לא זכתה היא עד מיתת הסבתה כמו שאמר הנותן אבל לגירסת הרשב"ם וע' דרישה ואחריך לירתאי לק"מ דאלו אמרינן אם מכר הראשון השני מוציא דהיינו הת"ק ע"כ משם דלא נתן להראשון כ"א פירות בלא גוף וק"פ לאו כקנין הגוף אלא הגוף השאיר לנפשו עד שעת אחריך שמאז זוכה להשני גוף ופירו' ולהכי אין מכירתו כלום ע' ברשב"ם דף קל"ד וברמב"ן נמצא תינח אלו מתה הבת בחיי סבתה ובחיי הנותן אביה שפיר ופשיט' דהו' ראוי אבל העובדא משמע ההוא דאמר קודם מותו ובתר האמירה מת ואח"כ מתה הבת קודם להסבתה נמצא אלו היה הדין כנ"ל הרי ע"כ הגוף נשאר להנותן וממילא בשע' מיתתה זכתה הבת מכח אביה דהא לא הי' יורש חוץ ממנה ומה"ת דליחשוב ראוי הא בחיי יורשה זכות גוף קרקע מה שא"א להסבתה למכור והי' ממש הדין שבהג"ה סעיף ח' ומוכרחו לבא עליה שהוא ראוי ממה דקי"ל אחריך שני דמיד מסלק כל גופה והמקבל ראשון זוכה בהגוף עם הפירות ומהני מכירתו ושפיר הו' ראוי ולפירושי אין תי' הב"ש על קושייתו כלום דנהי דדינא אמת היכי דאמר ובתרה לירתא דאף אי ק"ל דאם מכר הא' הב' מוציא מ"מ הוי ראוי תינח אם מיתה בחיי אביה אבל הדין בש"ע הא סתמא ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פ' משמע ברור דאפי' מתה בתר האב וזה ודאי אינו כי ז"ל הרמב"ן דף קל"ד המחדש דאם אמר ואחריך ליורשי שוה לאחריך לי ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות היורשים קיים להו מעכשיו דהתלמוד ש"מ שאמר נכסי לך כל ימי חייך אין ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא מה ששייר אלו לזה הקנה כל ימי חייו ולא יותר ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משויר לו וליורשיו ואף כשאמר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט להם ליורשים כלום אלא פירש שיור ששייר להם במתנתו והלכך אם מכר יורשים מוציאים ולפני זה כ' והיינו טעותי' דרב ביבי דהנ"מ לאחר דלא קני ולא חאיל זכותי' אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין וכו' דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסי' דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשו וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה נמצא הטעם לשיטתי' דאם אמר ואחריך ליורשי שאין הראשון יוכל למכור דכאומר אחריך לי דמי כמו דשם בע"י משייר לנפשו כן אחריך ליורשי משייר הגוף לפניו כדי שתהא להיורשים לנחלה ממנו ולא דליזכו אז בזמן אחריך מכח המקבל בגוף ופירי אלא שהגוף לא נתן כלל וממילא אם היורשת מתה בתר אביה מה כך שמתה בחיי המקבל כנ"ל וכמו שהעתקתי סעיף א' בשם הריב"ש והעיקר כדכ' דצ"ל ואחריו ליורשיו וכבר הגיה בהח"מ הש"ך סעיף ט' הש"ע משום עצמות קושי' זו. ואולם כ"ז להבנת הסמ"ע שהרמ"א מכריע דלא כהטור אלא אפי' אמר אחריך ליורשי לחוד נמי אין הראשון יוכל למכור אבל באמת כבר כתבתי שלפי' זה אף הנאמר שם בהג"ה אמר אחריך ליורשי שהי' לו בת ומתה וכו' אבל אין לה זרע אין שאר יורשים עומדים במקומה נמי אין לו מובן עם הסברת הסמ"ע דנהי דהד"מ כ' דברי' אלו ליישב הטור היינו אליבי' דס"ל דיש הבדל בין אחריך לי שאין הא' יכול למכור לבין ליורשי דיוכל למכור נמצא באחריך ליורשי נמי נתן להא' גו"פ שפיר י"ל כדכ' שלא העלה בדעתו לזכות אלא למי שהי' היורש בשע' אמירה ועכ"ז דחוק ורחוק מכונת הרשב"ם על הסוגי' אבל להרמ"א ז"ל דליורשי נמי אין הא' יוכל למכור וע"כ מכח שיור הגוף לנפשו אתינן עלי' ואיך אפשר לחלק בכונתו הא מיד ששייר הגוף לנפשו כל מי שיהי' אז יורש דילי' יורש גוף קרקע זו דהא אף היורש שאליו כיון אינו זוכה כ"א מכח זכות ששייר לפניו כמבואר לעיל בהרמב"ן ואפי' הבעל ראוי לירש אם הבת האריכה ימים אחרי אביה וכנ"ל אבל לע"ד אף הרמ"א כותי' דהטור ס"ל ומה שכ' אבל אמר אחריך לי או ליורשי אין הפי' או שאמר אחריך ליורשי אלא כולו חדא אמירה שאמר אחריך לי אם אהי' בעולם ואם לאו או ליורשי דאז משום דאמר לי הוא שאין הא' יוכל למכור דזה ממש הנאמר בגמרא כל ימי חייך ולאחר חייך או לי או ליורשי אבל בלא זיכה לנפשו כלום אף שיהי' בעולם כהטור ס"ל דיורש כאחר ותדע דהרי לפי' הסמ"ע הל' ואפי' לא וכו' רק אמר וכו' תמוה ודהנאמר בגמרא להדי' כ' בל' אפ' ואחריך ליורשי דרבתה בו פלוגתא והרמב"ן ז"ל לא למדו כ"א בה"ה מסברא דנפשי' ואינו מוכרח כדאי' בדרישה ולגירסת הרשב"ם מוכרח דלא כותי' וכתוב מוקדם בדרך אצ"ל משא"כ לפי' ע"ד ניחא דאף דדין כל ימי חייך מבואר בגמר' בדין הראשון יותר מבואר' כונתו ובזה א"צ להגי' ודע דאף להגירס' ובתרה לירתה אף לדידן שאחריך לאו כמעכשיו אין קושי' המרד' אלו מה שכבר ביארו דהכי קאמר רבא מסתברא כו' דאחריך הוא ראוי משום דלא כמעכשיו דהא ק"ל דאי קדמה כו' הרי מזה מוכרח דלא כמעכשיו דאלו כמעכשיו אם מכר לאו מידי וא"כ י"ל דבאמת אחרי שהוכרח מזה דאינו כמעכשיו שוב באמת אין הדין נתלה בהמכירה היכי דאמר ובתר לירת' אלא שכתבתי שאף להבנת המרד' שזה עיקר הטע' אינו מקשה כ"א לגירס' לירתאי ודוק:

ה

הנושא אשה מח"ל ביבמו' פ"ט ע"ב כתבו תו' ד"ה כיון אף דקתני ואינו מטמא לה וק' כיון דהוא היורש הא הקרובי' אין עוני' והוי מת מצוה כמו דמטמא לאשתו קטנה מפני שיורש אותה י"ל דאין זה בזה תלי' ומה שהקשה הב"ש מח"נ ע' סי' ס"א:

ו

ספק גרושין כ' הח"מ ונראה כו' ע' פ"א מה' נחלות שהה"מ מחלק בין זה לקטנה הנשאת שלא לדע' אביה שהיא בחזק' פנויה והכא בחזק' נשואה א"כ לענין נכסי מלוג שבנפל הבית הם בחזקתה ש"מ דלדידי' יש חזקת ממון אפשר ה"ה בספ' גרושין אף דבחזק' נשואה מ"מ ח"מ עדיף משא"כ צ"ב דשם חולקין ש"מ דתרוויי' שוים י"ל הכא דבח"נ היא יורש כולם ולענין כתו' ותוספות לע"ד פשוט' דיורש וכ"ש מנפל וצ"ע שהה"מ סתם וכ' שהוא פלוגתת הגאונים ולא חילק ותו לענין כתו' ותוספות דלא נשתעבד עד דתתאלמן כדאי' בהרא"ש ריש אעפ"י וכן מוכח כתו' דף כ"ג דאיתא תדע שכך כותב לכשתנשאי תטלי ולהכי לא נקרא יורש בארוס' ממיל' בספ' גרושין אינו יורש כלל מה שאינו משלם הכתובה דהא עדיין אסורה להנשא ולא נשתעבד עדיין מדלא קרינן לכשתנשא וצ"ע:

ז

הג"ה אבל כ"ז שלא נתגרשה וכו' כ' היש"ש גיטן פ' שני הל' ד' דמ"מ לא יתאבל עליה וצ"ע שעיקר ראייתו מדלר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות וה"ה ירושה כדאי' ברשב"ם אלא שאנן פסקינן כרבנן מ"מ לר"ש נשמע דלא יתאבל וכ' דלר"ש אף דאיירי בשנכתו' הגט ובלא נכתב לא מצינן מ"מ נראה לו דלאו דוקא וה"ה בלא כתובה כל' התלמוד מכיון שנתן עיניו כו' וא"כ דלר"ש לא יתאבל הל' כדברי המקיל באבל וע' בב"ב שם מבואר בתו' דאף לר"ש כתיבה דוקא ומוכרח הכי מקושיתם בגיטן י"ז ד"ה ר"ל דאל"כ יופסל גט מאוחר לר"ש דתפסיד פירו' של נ"ד אלא ש"מ דאינו מפסיד כ"א מש"כ שהיא שעה שראוי' להתגרש בהגט ואף להרמ' שפוסל מאוחר כבסי' קך"ז מ"מ ל' הסוגיא משמע כהתו' מהנאמר פירי דמשע' כתיבה א"ב ולא דמשעה שנתן עיניו ומה שכתב מסברה דאיך ס"ד להאבילו מה שאין לבו אבל ואין יום מר לפניו ומאריך לחלק בין קרוב והוא שונא לו נמי לע"ד אין מוכרח די"ל כשמת' גם שנאתה אבדה ונפשו עליו תאבל על אשת נעורי' ועכ"ז לא מלאתי להרהר אחרי שכבר הורה זקן זה שקנה חכמה יתירה לולא שכ' שרבים תמהו בפסק זה וזקן אחד כ' לו שחכמי ירשלים הסכימו להק"ו שדן משמע אבל בגוף הפסק לא הסכימו וצ"ע:

ח

ובין שניהם כו' יש לי ספק אם דוקא בצ"ב בעין כמו קרקע ומטלטלים שאינו רשאי למוכרם דבזה שייך יד שניהם בו אבל במעות נדוני' שהיא שלו לכל מילי ולה אין כ"א שטר העומד לגבו' דלאו כגבוי י"ל שדומה לכתו' וסתימו' הפו' ל"מ הכי:

ט

קודם שתנשא כ' הב"ש ואם לא עמדה להנשא וע"ח מעידי' כו' א"נ כ"כ הרא"ש וכן מדייק המרד' מרש"י ולע"ד צ"ע אם אינו דומה למודעה שבח"מ סי' מ"ו סוף סעי' ל"ז שנאמני' אף בכ"י יוצא וא"כ אין מרש"י והרא"ש ראי' כ"כ כי הש"ך שם ס"ק קט"ז כ' דדע' הר"ן לרש"י וכן הרא"ש דאף מודעה א"נ ואף שהמהרי"ק שורש ך"ב נמי כ' דא"נ היינו בנ"ד דהי' עולה ונראה דהברחה של עולה כגון להשמיט מבעל חוב או כתו' לכ"ע א"נ ואפילו אין כ"י יוצא דדמי' לאמנה דנמי עולה אבל הברכה דהכא דהיתר לע"ד למודעה דמי' אך תלי' בהפירושים במודע' ניתן לירתו' וע' בהר"ן:

י

אעפ"י שאם נתאלמנה כו' תבטל המתנה כ' הב"ש ואם מת הבעל ואח"כ מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד הרא"ש משמע הא נתרצה בפי' אחרי מיתת הבעל הוי' מתנה גמורה (וזה צ"ע אף במתנת ש"מ שהסכים בפי' בתר שעמד במתנה דלא אתי' לרשות זוכה ובח"מ סי' ק"ץ סוף הסימן מי שהעלילו כו' ואפילו נתרצה וכתב הסמ"ע נתבאר בא"ע סימן צ' ומהכא משמע איפכא ועיינתי בהתשב"ץ חלק א' סי' י"ג ולא למד מהכא וגם א"ד כלל דהכא השטר כהוגן אלא דאמדינן שדעתה שתוכל לחזור ולהכי המקבל אוכל פירות דכ"ז שאינה חזרה קנוי לו מעכשיו ופשיטא דאם נתרצה בפי' ובטלה זכותה דהשטר הזה קונה לו וגם משום מוקדם ליכא כ"ה כיון שהמקבל א"פ משא"כ שם לא נעשה כ"א לפני' ושטר אמנה ממש הי' ומיד שבטלה העלילה בעולה הי' בידו וגרע משטר שנמחל שעבודו ולכן פסק דאפילו רצוי ל"מ (ואף זה לע"ד צ"ע בשטר קנין שא"צ בו עדים וכשר על דבר שיוכל להזדייף ומכ"ש שאף זמן א"צ אם שייך שיהא פסול ליקנות בו מפני שמתחילה לא ניכתוב לקנין או משום שנמחל שעבודו וע' מס' ב"מ דף ט"ז הקושי' ההוא שטרא חספא בעלמא) ודרך אגב מה דנמי שם בש"ע ובסמ"ע שאפילו עדיין מעות המכירה ביד המוכר ל"מ הרצוי בפי' כ"א קנין כסף חדש זה לע"ד ודאי צ"ע ל"מ להפוס' שבסי' ר"ד בסמ"ע ס"ק י"ד דקונין קרקע במלוה מה"ת לא יועיל הרצוי לו יהא שקונה במלוה זו אלא אפילו להש"ך ריש סימן ק"ץ מ"מ י"ל כיון שלא בא לידו במלוה כ"א לפנים לא היה לו כלל רשות להשתמש בהמעות והיו פקדון בידו ויוכל המפקיד לקנות בם וראיה מכסף קדו' שאם בתור' קדו' באו לידה אף לאחר ל' יום אפי' נתאכלו מקודשת משום דלא למלוה דמו וע"כ לא אמרינן שם לאו לפקדון דמי' אלא בנתאכלו לענין דלא ליקרי' שולח יד ומשום דבת"ק באו לה אבל כשהן בעין למה לא יקנו ובפרט אם אינו שולחני דלא הי' לו כלל רשות להשתמש בם וע' תו' ב"מ הנ"ל ד"ה ההוא שטרא אמנם בהתשב"ץ גופי' מבואר המעש' שמיד החזיר המעות ולא הי' כלל בידו משעת הרצוי וכן הועתק בהב"י גם בפי' נאמר שם וכיון שלא נתן כסף בתורת קני' כי מה שנתן הי' בהערמה שתחזירם מיד ואין כסף בזה מועיל בדרך קני' הרי משמע דאלו הי' בידו המעו' בשעת הרצוי דא"צ לכסף חדש ולולא דמסתפינא היה נלע"ד שט"ס הוא וצ"ל וכדי להבריח מכר קרקע ולא קבל המעות והסמ"ע באשר לא היה התשב"ץ לפניו דחק ליישב תו יש לפ"ר נמי ראיה מח"מ סימן רל"ה סעיף י"ד ואפילו החולקים שם בהטור ע"כ ל"פ אלא דשתיקה ל"מ הא רצוי כשהגדיל כע"מ דמהני וא"צ קנין חדש וק' במה יקנה השטר מדנעשה בקטנות הרי פסול מעיקרו היה כדאמרינן חזקה על העדים וכו' ואי בהחזקה הא דומה לס"ס קצ"א בק"ס וה"ה לחזקה אלא משמע המעות שבידו בגדלותו קונה להלוקח לכ"ע ברצוי ואולם על הרמ' שם כ' הה"מ שלמד מקדושי מיאן וקשה לי הרי מבואר פ"ד מה"א שאם לא בעל אחר שגדלה אינה מקו' כ"א מדרבנן ואדרב' לא אמרינן כי גדלה גדלו קדו' בהדה ואיך יש ללמוד משם הא ע"כ התם מה דלא נתקדשה בשתיקותה ע"י כסף קדו' שבידה היינו מפני שלא הי' שום דבור אליה משגדלה וגבי קנין נמי נימא הכי וע"כ לדחוק שהרמ' אזיל לשטתו המבואר בשמו סי' קצ"ב דשמוש בהקרקע נמי חזק' ניחשב ומדמה השימש בהקרקע לבעל אחר שגדלה דאמרינן לשם קדו' בעל ה"נ אמרינן ששימש לשם קנין ושתיקתו כשתיקת האשה ולהכי מסיי' וכמסיק הסמ"ע בשמו כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו ודקדק הסמ"ע דתרווייהו בעינן והיינו דבלא שימש כנ"ל דל"א כי גדלה וכו' והשימש לחוד אם היחזר המעות פשיט' דהוי חזרה בפי' וא"כ אפשר אין ראי' כנ"ל מרבותיו דהרמ' לרצוי בפי' לקנין מעו' לחוד כי י"ל נמי דאזלו בשיטתי' דהשימש כל יום הוי כקנין חזקה ופשיט' דהרצוי בפי' מהני וצ"ע:

יא

אבל לא גוף הקרקע כ' הח"מ גם הרא"ש יודה לזה דכל האשה יכולה למחות וכו' ובסמ"ע סי' רי"ב כ' דלמה דאיתא שם קונה לזמן קצוב בונה והורס ה"ה דאף אשה א"י למחות בהבעל ופי' שם דברי הרמ"א דהכא אך לשטת הרמ' כהכא בהדרישה אבל להמבואר בסמ"ע סי' קמ"ט ס"ק י"א דהרמ"א פוסק כהטור דבחפר בורו' יש לבעל חזקה אפי' לא כ' לה דו"ד אין לי ש"מ דיכולה למחות דהא פשוט דבמקו' שאין מחאה אין חזקה אם לא שנדחק לחלק בין חופר בורות לבונה ומהרס כדדחק שם הב"ח ולע"ד אין סברה אמנם להרמ"ה שם דאף בחפר בורו' אין חזקה אם לא שכ' לה משמע ודאי משום דס"ל דבלא כ' הוי כקונה לזמן וא"י למחות ואין חזקה וזה דלא כפרישה שם שמפרש הטעם דבאוכל הפירות אף על החפיר' אינה מקפדת כי לע"ד אין זה טעם הגון ולהטור ע"כ דס"ל דא"ד לקונה לזמן אלא למקנה לפירו' שבסי' רי"ב דאין יכול לשנות צורו' הקרקע ובזה דבר הח"מ נכונים אבל הדין לע"ד במחלוקת שנוי' וע' במ"ל פי"א מה' שמטה:

יב

בלא דמים בהטור איתא ויש מהגאוני' שכתבו שהבעל צריך לשלם הדמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו והקשה הב"ח הרי בח"מ סי' ש"ע מבואר דנגזל מוציא מלוקח בלא דמי' אפילו לא הכיר בה ומה דבגמרא איתא הכיר בה מעת יש לו היינו מן הגזלן המוכר דהוא האשה והבעל היינו הנגזל וע' ח"מ סי' שע"ג ובב"ח כי פירושו נמי המו' שכ' בגנב שאינו מפורסם צריך שמעון להחזיר דמים ללוקח דשמא מכרו ראובן מדע' וזה תמו' דאי לית עדים שנגנב ממנו אפי' גוף הגניבה א"צ להחזיר ותו כ' ה"נ הכא אפשר שהאשה מכרה מדע' בעלה וצריך להחזיר הדמי' וזה אינו דכמו שמוציא הקרק' בחזקה דשלא מדעתו נעשה כן פטור מהדמי' בחזקה זו והעיקר לע"ד נראה למילף מל' הר"ן שפיר בהרי"ף שפליג על דעה זו וכ' שהבעל מוציא בל"ד וכן נכון שהאשה פגיעתה רעה מזה נראה דדע' הגאון בהלואה שהבעל משתרשי לי' מחויב לשלם מה שלותה וכן מצינן בתוספת פ' המקבל דדעת ר"א דאפי' מה שלותה טרם שנשאת מחויב לשלם מדידי' והגאון לא למד מהכיר בו כ"א דלא נימא כשמואל דלשם מתנה יהיב אלא דלשם פקדון והיא חייבת ודן נמי שהבעל ישלם בעבורה אבל אין הל' כמותו תו כתב הב"ח בטעם רבינו אפרים דהוא מחשש שמא לשם מתנה יהיב כקדושי אחותו וזה נמי תמו' דבהדי' פסקינן במס' ב"מ דף ט"ו דלשם פקדון ובסי' נ' בקדושי אחותו הטעם ע"פ חילוק הרא"ש והנלע"ד דר"א סובר אף דבהכיר לפקדון היינו משום דליכא למתלי במידי משא"כ הכא דיש לו לקוות זכות אלמנותה שאז זוכה בקנינו אף שלא בהדי' מכרה בט"ה אמר כן כיון שהכיר גמר ונתן הכל בעד הט"ה ופטור מהדמי' ולולא דמסתפינא מהטור והה"מ זלה"ה דאינהו בקיאי בדעתן של הראשוני' טפי מינן הייתי אומר שיש מן הגאונים שחייבו להבעל נמי לא חייבו אלא כשהן בעין ומה שדימו להכיר בה אך לאפוקי מדע' ר"א וק"ל ואפשר נמי דסובר ר"א מה דנאמר לשם פקדון ל"ד אלא הלואה ואך לאפוקי מתנה ובגזלן אין נ"מ משא"כ הבעל טוען איני מחויב לפרוע חוב אשתי ואפי' היא בעינה כדע' הנ"י וק"ל: קיימו' בעצמם כ' הח"מ אבל וכו' והם דברי הר"ן והמגיד בשם הרשב"א שבב"ש ומסיי' הח"מ וע' מה שכתבתי צ"א סעיף ד' בשם הנ"י ור"ל כי הנ"י כ' בדין דהכא סוף פ' י"נ בשם הר"ח ור"ה שאף החליפן חייב ובדין דצ"א דהיינו אפי' לותה קודם הנשואין כ' ואכלה ל"ד דה"ה כשהמעות בעין דדין נ"מ יש להן דמלוה להוצאה ניתן הריטב"א ז"ל וע"כ דמחלק דוקא במכרה דהמכירה בטילה המעות וכל דמחמתייהו ברשות הלוקח משא"כ הלואה דלהוצאה ניתן וכדכ' נמי הה"מ פ' ך"ו מה"מ בשם ר' שרירא ור"ה שכתבו האשה שלותה או קבלה פקדון או גזלה או גנבה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם אבד ה"ה כחבלות ודברי' צ"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שלהוצאה ניתן מיד שלותה זכה הבעל לאכילת פירות אבל בפקדון וגזל וגניבה פשוט דכל היכא דאיתניהו ברשותא דמרא עכ"ל ומ"מ בה' י"ב הודה מן הדיוק ואכלה שנראה דוקא והב"ש כ' ס"ק ל"ח על דברי הרשב"א נשמע מזה היכא דל"ש ת"ה א"צ לשל' חובות שלה אם לא הניחה מעו' בעין מיהו בנ"י כ' כו' ושם כתב ב"ח וכו' וכן הוא בטור שם וב"י סי' צ"ו בשם ב"ה ומזה ראיה כמ"ש בשם הנ"י עכ"ל ודבריו לפ"ר תמוהים לקמן סימן צ"א ס"ק י' משיג על הח"מ וכ' שלא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגי' דבאשה שלותה אפילו קודם שנשאת ואפילו המעות בעין שפטור והכא מביא הנ"י על פרעון חובו' שלה שחייב אף אם אין המעו' בעין כ"א דמחמתייהו ולבסוף נסתייע מדברי ב"ה שבב"י צ"ו למ"ש הנ"י בדין דהכא ובדין של ב"ה לדעתו להדיא פליג הנ"י ומה שמשיג על הח"מ לקמן ליתא כי הח"מ אינו מרמז אלא דמשמע לו כמו שהנ"י ס"ל בדין דהכא דלא כהרשב"א אלא דאף דמחמתייהו חייב ליהדר כן לדידן לפסק הרמ"א שם מיהו וכו' יש נמי ליפסוק אף בהלואה דאם יש דמחמתייהו חייב ליהדר וכמבואר בבה"ב שבח"מ סי' צ"ו שהעיד הכי בשם הראשונים וכן יש לדייק מל' הה"מ שהעתקתי שכתבו ואם כבר אבד וכו' משמע דמה שכתבו אם הוא מצוי בידה וכו' ל"ד אותן המעות וה"ה דמחמתייהו כל שאינו אבד אבל הח"מ ראה וידע שפיר לדברי הנ"י והכא הב"ש גופי ע"כ כונתו נמי ע"ד זה והנה הצ"ע שהניח הה"מ על הראשונים מן המלוה להוצאה יש ליישב בב' אופנים אחד מטעם אומדנא בטילה ההלואה מעיקרא והמעות בעין ברשות בעליהן עומד ולפ"ז יפה לומד הב"ח בח"מ סי' צ"ו מן הב"ה דה"ה במכר סחורה בהקפה שאין לשאר ב"ח חלק בה כמו שאין להבעל זכות בהלואה בעיניה אף דנמי שייך דלהוצאה ניתנה וע"כ כנ"ל ה"נ אנן סהדא דלא מכר אלא ע"מ להשתלם בזמנו ועתה שאחרים יקחו את שלו וכל אשר ללוה ומי יודע אם לעולם יתפרע כי המריעי' לו וכו' המכירה בטילה מעיקר' דומה לסימן ק"ץ בחה"מ סעיף ט"ו בעייל ונפיק אזוזא דהדר זבינא ואין לך גלוי דעת ואומדנא דמוכח יותר ואף שבסעי' י' בהג"ה שם כ' וכן אם זקף עליו הנשאר במלוה אעפ"י שיוצא ונכנס קנה הלוקח לולא דברי הסמ"ע שם הי' נלע"ד לפרש דאיירי בלא קבע זמן לפרעון דנראה שלא בשביל דוחק למעות ביום המכירה או ביום הקבוע לפרעון מכר דאלו להסמ"ע ז"ל שכ' ואעפ"י שאין משלם לזמן שקבע ק' לפ"ר מסעיף ט"ו הנ"ל ולהסמ"ע ע"כ דאיירי בשנראה להדיין דשלא מדוחק מכר יהי' איך שיהי' עכ"פ שם משיג המעות אלא שרצה לחזור מחמ' שלא פרע מיד משא"כ כשקרוב לודאי שלעולם לא יתפרע פשיטא די"ל המקח בטל מעיקרא וכן אית' בש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק מ"ה דז"ל עוד נראה עיקר דכשמת הלוה יכול המלוה לחזור בו אף להרמב"ן (ור"ל שס"ל דע"י השט"ח שנשתעבדו נכסי הלוה להמלוה אף המלוה נשתעבד להלות וכן כשנודע שיגיע למלוה איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ודלא כהמבי"ט אלא כהחולקי' מן הסבר' נראה כן דסתמא אדעתא דהכי לא נתרצה עכ"ל ואף דדבריו על היכי שהמעות עדיין ביד המלוה לע"ד לסבר' הרמב"ן חד דינא הוא אם בשהסחורה בעין ביד הלוה דנמי שייך האומד דלאו אדעתא דהרי מכר (וכבר מצינן דין אומדנא אף במה שהוציא מרשותו בח"מ ס"ס קך"ה וסי' ר"ן סעיף ד' בסמ"ע ס"ק ט"ו) ודע דמן הב' דעות של המבי"ט הנ"ל מוכח דלא ס"ל דין הב"ח דאל"ה אין מקום לפלוגתתם ואפילו היה הצמר ברשו' הקונה הי' להב"ח דין שאין למלוה הקונ' זכו' בה כ"א המוכר ומה יהנה תפיסתו וצ"ע לפ"ז דברי הש"ך והמבי"ט אין בידי ולטעם זה אין סתירה לדין הב"ח מהשגות הצ"צ סי' קי"ז מהרשב"א שבח"מ סי' צ"ט דב"ח דבעל גובה מנדוני' בעין מטע' דמלוה להוצאה כי י"ל דל"ש באשה אדעתא דהכי לא הכניסה כי לאו בדידה לחוד תליא אלא בהבעל נמי שלולא שהכניסה לא כנסה ותו דזמנה אינה כלל לגבות אלא במיתה וגרושין ומה שסתר תו הסוגיא דעיסקא ע"ט אפשר לדחוק דמה שהוכרחו לבא דלאו להוצאה ניתן היינו משום הריווח שיטלנו נמי המלוה מהיתומים דזה ודאי לא נחשוב בעין לולא הטעם דלא ניתן להוצאה באופן אלו טעם זה היה מוכרח ליישב הצ"ע אף דין הב"ח היה מוכרח אבל יש אופן ב' די"ל הא מסקינן סוף י"נ בעל פעם יורש ופעם לוקח והכלל במקום פסידא דידי' דין לוקח לו ובמקום פסידא דאחרינא ולא פסיד' דידיה יורש הוא וא"כ בשלמא בלותה ואכלה בין קודם נשואין בין א"נ א"צ לפרוע ממה שהכניסה דזה חשוב פ"ד דיוכל לומר אלו לא הלוו לא בזבזה ולפסיד' דהמלוי' אין לחוש דאפסידו אנפשייהו ודין לוקח לו משא"כ בעודו בעין מה בכך דלהוצאה ניתן והוא רוצה לזכות בהן בנ"מ הוא ודאי אינו במקום פ"ד כי מה הפסד לו בחזרה מאלו לא הלוו לה ואינו אלא יורש ופשיטא דיורש מחויב לשלם מה שחייב המוריש ואפי' במע"פ ואפי' מן הטלטלים וזה טעם ברור לע"ד ולפ"ז י"ל דמודה הנ"י דבלותה והוא בעי' דחייב ומה שכ' ריש הסוגיא ואכלה ל"ד לא כ' כ"א לפרש האיבעי' שלא נחית לחילוקא דפעם ופע' ומיבעי ליה אי לוקח הוי שפיר כ' דאם לוקח הוא אף כי ההלואה בעינה מה בכך להוצאה ניתנה וכבר קנה גוף המעות ומע"פ שעל המוכר או נותן א"ג מלוקח ומקבל מתנה אבל בהמסקנא י"ל בפשוט שמודה אלא שלשונו קצת ל"מ הכי וא"כ פשיטא דאזדא ראיות הב"ח מב"ה מעיקר' אף שבגוף דין ב"ה טען הה"מ מטעם להוצאה ניתן כדטוען הצ"צ על דין הב"ח מ"מ א"ד והוא מיושב בטוב והצ"צ לא נתן לב לייש עיקר ראיות הב"ח וה"נ נראה דעת הרא"ש בתשו' כלל ע"ט שבסמ"ע סי' מ"ז ס"ק ד' שפ' וכן אם נמצא בידו מעות א"י לומר של לוי נינהו שהלוה אותן לי בעינם דמלוה להוצאה ודוחק שיהיה נגד כה"פ ויסבור באמת כמשמעות הנ"י אף באשה שלותה והוא בעין דפטור ובל"ס סובר דחייב וכדסתם הטור ואלו מטעמי הראשון א"י להפריד בין דין הב"ח לבין מעות הלואה בעין ע"י הודאות הלוה במגו דנמי שייך האומד ולא קני הלוה והם ברשות המלוה כמעיקרא א"ו טעם השני עיקר ומתשו' רא"ש הנ"ל לע"ד מבואר דלא כהב"ח אך דבאמת בלי ראיה צ"ע האומד להיכן אזיל וע"כ לדחוק מפני שכל אשראי ספק אתא לא אזלינן בתר אומד במה שהוציא מתחת ידו על הספק זולת במוכר מדוחק תו יש נ"מ מטעמים הנ"ל דאלו לטעם הא' י"ל דל"ש אלא בשגוף ההלואה בעינה די"ל ע"י האומד חוזר למרא קמא אבל במה דאתא מחמתייהו שהיא קנתה וזכתה בו ואף הבעל קנה מכחה י"ל שפטור כדסובר הרשב"א אף הכא שאף שהמכירה בטילה והמעו' בחזקת הקונה מ"מ דייק מהרי"ף דאם אינם בעין פטור מליהדר דמחמתייהו ומטעם שזכתה בהם להוציאם (וע' תשובת מהר"א ששון סי' מ"ח דחק ליישב מה דנראה סותר דברי הרי"ף בעסקא שממנו ראיות הב"ח) ומכ"ש בהלוואת האשה שאינה בעין דס"ל דפטור אבל לטעם הב' בודאי אין לחלק דאף ביש דמחמתייהו אין לו הפסד בחזרה ודין יורש לו וחייב וזה נמי טעמייהו דהגאונים שהעיד בשמם הנ"י דלא כדיוק הרשב"א מהרי"ף דמה בכך שהדר נעשה מלוה כיון שאין יוכל לזכות בזכות זה בתורת נ"מ בתורת יורש ולע"ד מסתבר טעמייהו בין בדין דהכא ובין בדין אשה שלותה וכדהוצאתי משמעות רבינו שרירא ור"ה גאון והה"מ העתיק ל' על הרמ' אף כי מדיוק לשונו פ' ך"ו מה"מ הל' י"ב נמי יש לדייק כדדייק הב"י ז"ל הכא מל' הרמ' משמע די"ל ל"ד הוא עצמו בעין ה"ה אף מה דאתא בידוע מחמתייהו אלא דלא שכיח לברורי במעו' הלואה וצ"ע למעשה ואחרי שדברנו פה שיש מקום לדחו' דין הב"ח מפני הרא"ש אדבר נמי על החלטות הש"ך ח"מ סי' מ"ז ס"ק מ' וסי' צ"ט דה"ה במעו' פקדון שביד הלוה מפני שלדידן כל ב"ב כשולחני אין להמפקיד זכות בהם יתר מכל הב"ח דשייך בהו נמי להוצאה ניתנו ומשיג על ראיות הסמ"ע לנכון דהבעל אף מעו' הלואה שודאי להוצאה ניתן נמי מחייב ליהדר בעינו מ"מ לע"ד יפה כיון הסמ"ע כדמשמע הכא מל' הה"מ שכ' ודבריהם צ"ע בלותה כו' אבל בפקדון פשוט הוא כו' ואינו מחלק בפקדון מעות בין צרורי' למותרי' וראייתו מדברי תו' פ' אלו מציאו' וכן בסי' רצ"ב העתיקם לע"ד(א) צ"ע דהא דבריהם אינם אלא למ"ד היתר תשמיש מחייבו מיד אף באונסים וי"ל דלדידיה שפיר מיד לוה גמור עליהם משא"כ למ"ד דאינו חייב באונסים עד לאחר תשמיש מנ"ל וצ"ל דס"ל מדכתבו דלולא דאין המפקיד יוכל להחזירו בעינו לא היה מקשה ר"נ מידי ואי אמרת אפילו נאנסו וק' לו א"כ עדיין ק' מאין למד ר"נ בדעת ר"ה מדמחייבי' באונסים דס"ל דאינו מחויב להחזירו בעינו דילמא מ"מ ס"ל דכשעדיין לא הוציא מחויב להחזיר בעין דהא ר"ה נמי ס"ל הכי דף צ"ט בשאילה דאף דחייב באונסין כ"כ דלא ביקע בו הוא ברשות בעלים לחזרה א"ו דזה סברה חיצונה לכ"ע ואפילו לר"נ דא"ח להחזיר בעין וכשנתוסף לר"ה חיוב אונסים שפיר מקשה מה אירי' הוציא וצריכנא נמי לומר לדעתו דמה דפו' דאפילו בעין יוכל להחליפם היינו בדעי' ליה רווחא ע"י החילוף ואין הפסד להמפקיד דאלו בכדי לע"ד ודאי מעולם לא הורשה להשתמש בם אלא כשיזדמן לו ריוח ולע"ד לא די דבכדי לא אלא אף להוציאם לצורכיו כמו למשתי בם שיכרא וזולתם מתשמישים שאין דרך שולחני וחנוני להצטרך לזוזא יותר מזולתם נמי אינו רשאי להשתמש בם ומכ"ש להוציא כדדאיק ל' הגמר' בההוא הנאה דאם מתרמי ליה וכו' דמשמע דוקא באופן זה הוא דהותר לו מפני שהוא שולחני ורגיל בהכי משא"כ שאר תשמישן מה יתרון לבעל השולחני וכן יש לע"ד להוכיח ממס' קדו' נ"ג ע"ב דמקשה איתיבי חנווני כשולחני וכו' אבל דכ"ע אם הוציא מעל ודחק ר"מ לדבריו קאמר ונהי דלישנא דמתני' במעילה נאמרה בל' הוציא מ"מ יותר י"ל דר"מ דקאמר חנווני כבעה"ב לא אמר דבריו כולם בכדי אלא לנ"מ אם שימש בם במשקולת ששקל כנגדן כדאי' שם בתו' דף נ"ד ע"ב ד"ה לא אמרו א"ו דזה אף לשולחני לא הותר ועכ"ז דהש"ך איירי באופן הנ"ל דינו צ"ע חדא אף לשיטתיה מ"מ אחרי שהוכחנו דאינו רשאי להוציאם לצורכיו הוי דומיא דעיסקא דפסקינן בי"ד סי' קע"ז דאין ב"ח נוטל ממנו כלום ואפילו מהחצי של מלוה והטעם מדקרו ליה עיסקא ל"ל הרשות למשתי ביה שיכרא ואין דין מלוה עליהם וה"ה פשיטא דלהכי נקרא פקדון כדכתבתי ולולא שרב משמיענו בקדו' דף מ"ז החידוש אף בהלוואה לא הוה ידעינן ליה ע' ברש"י שם ודוק וא"כ פשיטא שאין ב"ח נוטל ממנו ואף שהש"ך ז"ל כ' נמי סי' צ"ט דאף בעסק' אינו נוטל בעל העסק' בראש כ"א חצי הפקדון כבר עמדו ע"ז גדולי חקרי לב דיינא דק"ק קאריווע לתמו' עליו מהש"ע הנ"ל הן אמת שבסי' רצ"ב סותם הש"ע דשולחני מותר להשתמש ואינו מחלק מ"מ כל כמה דלא מצינא להיפך מסבר' לע"ד הכי ברור ובר מכל דין לע"ד מתחילת דינו מופרך דאי אפילו לר"נ דאינו אלא ש"ש נמי אין ברשות המפקיד לחזרה א"כ אף לדידיה ק' מ"א הוציא דהא מיד שהפקיד יצאו מרשותו ואין בידו להחזיר' ומה בכך שעדיין לא חייב הנפסד באונסין הא עיקר מעילה היא בהוציא מרשותו מבלי להחזירם כמבואר דף צ"ט דאפי' שואל אם עדיין ברשות המשאיל לחזרה לא מעל המפקיד אף שחייב באונסין ומיניה דה"ה להיפך א"ו דלר"נ כמו שלא קנה לאונסין ה"ה דל"ק לחזרה ומה שכתבתי דא"כ ק' כנ"ל דילמא ר"ה לשיטתיה כדס"ל בשאילה ז"א דכבר מסיק הגמר' במס' קדו' מ"ז ע"ב על מילתא דר"ה דלא כתנאי אמר לשמעתיה ודוקא בשאילה דהדר' בעינה ס"ל דברשות בעלים לחזרה אף דחייב באונסין אבל במלוה מודה דפליגי תנאי וכיון דהל' כת"ק דהלואה הואיל ולא הדר' בעינה אפי' לר"ה לא ברשות בעלים לחזרה שפיר מקשה אי אמרת אפי' נאנסו הרי דמיד שם לוה עלייהו וכיון דלא הדרה בעינה אם הוציאם ע"כ אתה מודה דאפילו לא הוציאם לאו ברשות בעלים לחזרה א"כ מ"א הוציאם בשלמא לדידי דכ"כ שלא הוציאום ל"ק לאונסים ולאו שם לוה עלייהו פשיטא דברשות בעלים לחזרה ככל פקדון משא"כ לדידך ק' וא"כ א"י ראיה מוכרחת אף לתחלת דינו ומכ"ש לסוף דינו כנ"ל ודוק:

יג

הג"ה ואין חילוק בין מכרה הנכסים או הקדישה משמע דבהכל שוה דבחייה אוכל הפירות ולאחר מיתתו זוכה ההקדש כמו במכרה ונתאלמנ' דהמכר קיים וכ' הב"ש ולרמ' נראה אע"ג וכו' מ"מ אם הקדישה לא חל ההקדש כלל דאם יהיה גוף קרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש וא"י א"כ אף להרא"ש דהבעל מחזיק בהגוף מ"מ כשתתאלמן נקנה למפרע להקונה כדכ' הח"מ ס"ק ך"ט וק' נמי למפרע נהנה הבעל מן ההקדש ואיך יאכל פירות ואי דאזיל בשיטתיה שבס"ק ל"ט דלהרא"ש באמת אף במכירה בטילה אפילו לכשתתאלמן ומשום מי איכא מידי מלבד הנאמר סי' פ"ג דליתא אף יותר ק' אם המכירה בטילה מכ"ש ההקדש כקושית הגמרא ולמי מתקיימים דברי הרמ"א דאין חילוק וצ"ע וז"ל תה"ד (וידוע כי בעצמו סידר השאלות) לאה היה לה נ"מ והקדישה מה יעשה בעלה בפירותיהן יוכל ליהנות מהן או אם תמות יורש הגוף והפירות או לא הרי שאינו מזכיר בהשאלה מה הדין לאחר מיתתו בחייה אלא התשובה מביא תוספות פרק אע"פ ד"ה קונמות והעלה דאפילו לחד שינויא דהקדש אף בנ"מ יכולה להפקיע היינו בקדושת הגוף ולא בקדושת בה"ב ושוב כ' ולאידך שינוי דבנ"מ דידו כידה אין בה כח להפקיע אתי נמי שפיר דבעל מצי ליהנות אעפ"י שהקדיש' דלא חל ההקדש (ור"ל דלאידך שינוי' אפילו היה קדושת הגוף כגון אלו פרסא גלימא דנ"מ על מיתנא אתי נמי שפיר כנ"ל א"נ דלאידך שינוי' אפי' לר"ת דס"ל דאילו קדושת דמים מפקיע מ"מ אתי נמי שפיר כנ"ל דלגבי נ"מ אלמוהו שעבודי') ע"ז מסיים אמנם ודאי אם מת הוא חלה חל ההקדש דמדינא היה חל מיד אלא דאלמוהו וכיון דמת פקע שעבודי' והכי מוכח בתו' פ' אע"פ עכ"ל וזה ודאי ברור דלר"ת או בקדושת הגוף לכ"ע דצרכינן טעם אלמוהו כיון שמת פקע כמו באומרת קונם מ"י עליך דקי"ל דצריך להפר שמא יגרשנה אמנם לדידן שפסקינן ק"ד אין מפקיע כדהוכיח הר"ן נדרים מ"ו ע"ב וכן פ' הרמ"א בח"מ סי' קי"ז א"א כלל לההקדש לחול וא"כ אפי' הקדיש' בפי' לכשתתאלמן ומכ"ש סתם כקושית הגמר בכתו' דף נ"ט וכי קאמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ליה דאמרה לכי מגרשה ומי איכא מידי וכו' וא"כ דברי הרמ"א צ"ע אלא שהתו' שם ד"ה שדה זו בסופו כתבו בל' זה ומתורצים בהכי הא דפירך ומי איכא מידי ומה קושי' דלמה לא תוכל להקדיש מ"י לאחר שתתגרש מ"ש מנ"מ שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן א"ו אעפ"י שיכולה להקדיש לא תוכל לאסור ודבריהם סובבים על תירץ א"נ שר"ל דהקדש ממש ואפי' בה"ב חל על קרקע ממושכנת או מושכרת מיד מהוכחה דפ' האומר משקלי עלי מדפריך הדר ביה במעילה ומה דמקשה דוקא לכשאפדנה זה דוקא בקונם שגרוע מהקדש ולהכי אף בזה גרוע לגבי אשה דאיירי נמי דוקא בקונם דאפילו לכי תתגרש נמי לא מציא לאסור ושוב כתבו עוד יכול להיות דאפי' וכו' אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם לדברים אלו יש למשמע הא בנכסים שאינם דומי' דידה והקדישום ממש לא בקונם חל ההקדש דומיא דמכירה אם אמרה לכי תתגרש וגם נשמע דאם הקדישה סתם נמי חל מיד ואסור לאכול הפירות דומיא דמשכיר דהדר ביה במעילה (זולת בבעל מפני שאלמוהו לשעבודי' והן הן דברי התה"ד) ומה שכתבו תו' תו ועוד יכול להיות דאפי' וכו' משום דבשדה חל הגוף השדה בעודו ברשות המלו' וממיל' יקדשו הפירו' כשיצא הגוף מרשותו היינו בשהקדי' בפי' לכשיפדה והאשה לכי תתגרש ולתי' זה לא חשו להא נהנה מן ההקדש דבמעיל' איירי בשהקדיש מעכשיו הכל משא"כ בפי' לכשתתאלמן או יפדה לא חיישי' לזה כיון שלא הקדי' הפירו' עד זו השעה אמנם הברור דתי' זה אינו אלא לשטת ר"ת דאף הקדש בה"ב מפקיע וי"ל דבמשכיר בית מהשתא חל על הכל והדר בי' במעילה והכי מבואר בהר"ן הנ"ל בשם ר"ת (ור"ת תי' דההיא דפ' מ"ע דוקא בהקדש אבל הכא בקונמות אע"ג דמפקיעין ה"מ בקונם כללי אבל בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש אלמוהו לשיעבודי' דאידך דלא ליפקע לי' וכו' ע"ש ועל דרך זה אזיל ההוא תי' תו' לחלק בין קונם פרטי לכללי אך לא ממש כר"ת מכח אלמוה דא"כ לא אזלה סוגי' דהכא כהוגן ודוק כי צ"ע על ר"ת דנדרי') ולהכי נמי אף כשאמרה יהי' הקדש לכשתתאלמן מועיל וליכא לאקשויי מא"מ דמידי ומידי הוא דאפי' מעכשיו יכולה להקדיש אבל לתי' א' דתו' שם שכותי' מסיק הרא"ש פ' הפרה דאילו בהקדש א"א להקדיש חלק הנשתעבד ומשום דקדושת בה"ב אינו מפקיע ומה שמקשה הדר בי' במעילה היינו משום דאפשר להפריד חלק הדיוט מחלק גבוה ע"י מכירה א"כ מעיקר' אין להקשות קושי' תו' דמ"ש ממכרה דדוקא במכירה לכשתתאלמן חלה למפרע אפילו מכרה סתם מתלה תלי' עד שיתגלה דשלה מעיקר' הי' יהא נמכר הגוף מעכשיו והפירות משתתאלמן ולהכי כי מכרה בפירש בטובת הנאה לכשתתאלמן נמי מהני ולא שייך מי איכ' איכא מידי דאלו מהשתא לא מכיר דודאי אף מהשתא מכור הגוף לכשיתגל' משא"כ בהקדש הא לתי' זה במקדיש בית הדר בי' במעילה אף שכח השוכר א"א להפקיע מ"מ חיישינן שא"א ליהנות מהפירות היוצאים דהיינו הדירה מקרקע שהגוף קדוש כ"א ע"י הפרדת הפירות מהגוף ע"י מכירה וזה לא חשוב להתו' הפקעת השעבוד במה שאינו יכול לדור כיון שמקבל כל ממון המגיע לו משא"כ באומר תיקדשו ידי דאלו מעכשיו א"א מחמת שעבודו וע"י מכירה נמי א"א והקדש בה"ב אינו מפקיע ולהכי אף באמר' לכשתתגרש הא א"א לומר דכשתתגרש יהי' למפרע הקדש מעכשיו דא"כ איך נהנה למפרע בהפירות והוי דומי' דהדר בבית וע"כ לכשתתגרש יהי' מאז הוקדש וזה ליכא מידי וכו' כ"א במקום שבידו לפדותו לזמן משא"כ לתי' ב' דס"ל דבמעילה הקושי' אך מכח דכולי קדוש ואף חלק השוכר ומשום דהקדש בה"ב נמי מפקיע אבל אילו אינו מפקיע לא נשמע משם איסור נהנה מההקדש היכי שרק הגוף קודש ולא הפירות ושפיר הוקשה להם מ"ש שבטוח שיכולה למכור לכשתתאלמן דהיינו בטובת הנאה נמי נימא מי איכא מידי וכ"ת דשייך נמי במעכשיו ע"י למפרע הקדש כזה בהידים נמי שייך מעכשיו לכשיתגלה שתתגרש וכ"ת איך אכל למפרע פירות מעשה ידי' זה לתי' זה לא נשמע ממעילה מעולם שיהא איסור הקדש שייך יותר ממה שיש איסור גזל להבעל שיאכל פירות ממה שנתגלה למפרע שהי' הגוף של הלוקח והיינו משום דהפירו' היו שלו עד שימות כן המ"י הי' שלו עד שמת והוכרחו לתירוצם דאף קושי' מי איכא מידי אך בקונם איירי אבל לתי' א' הקושי' מעיקר' ליתא ולהכי לא זכרוהו כי אם לתי' ב' וא"כ הי' נלע"ד לפ"ר דעכשיו אף במקדישה נ"מ שאינם קדושת הגוף דאין מפקיע שעבודו א"א כלל לחול כמו בידים ובמכירה כמו במס' מעילה נמי א"א דהא אם תמות בחייו כולו שלו ולכן אם ימות ברישא נמי לא חל דהא למפרע מעכשיו ליכא למימר דא"כ למפרע אכל איסור פירות היוצאים מגוף הקדוש ודנימא דיאסור באכילת פירות א"א דא"כ מפקיע שעבודו וא"כ אפי' כי אמרה בפי' לכשתתאלמן נמי לא חל משום מי איכא מידי אלא שבתה"ד כ' תו אך ק' דא"כ בחיי הבעל נמי יחול הקדש על טובת הנאה שלה שיכולה למכור אם תתאלמן והכי איתא באשרי פ' הפרה וכו' לגבי מקדיש שדהו הממושכנת דהמותר קדוש ע"ש ושמא לענין נ"מ הואיל וידו עדיפה מידה בחייו לא חל לגמרי נראה מדעתו הרמה שמסכמת בזה עם דעתי העני' דלמה דפסקינן קדושת דמים אין מפקיע א"א בנ"מ לחול ההקדש כלל על דרך המקדיש בית המושכר למכור הנ"מ עצמם אלא שפקפק דיחול מיד לענין זכות טובת הנאה דהיינו שתמכר ט"ה שלה והדמי' יהיו הקדש אבל צ"ע מה שכתב ושמא וכו' חדא ע"י שמא פוסק קולה בלי ראי' ותו דמה עסק לבעל בזה ומה היזק לו במכירה זו עד ששייך ידו עדיפה שמכחו לא יחול ולפ"ר רציתי לומר דבל"ז אין לחוש לזה אחרי שמודה דא"א להקדש לחול על גוף נ"מ שוב זכות ט"ה לא עדיף מדבר שאין בו ממש דקי"ל בח"מ סי' רי"ב דא"א להקנות וה"ה דלא חל הקדש עליו וראי' מהמרדכי כו' סוף הספינה כ' בל' זה וה"ה מלוה דיוכל להקדיש אעפ"י שאינן ברשותו כדאי' פ' י"נ דיוכל ליתנו במעמד שלשתן ואם לא הי' יכול להקדיש לא הי' יכול ליתן (ודבריו צ"ע מהמבואר בי"ד סי' רנ"ח סעיף ח' דמלוה אין יכול להקדיש אלא של' רש"י פ' כל שעה דף ל"א נמי משמע כדעתו שהרי כ' ד"ה דאקדיש מלוה ולא אקדיש את החוב) מ"מ משמע מני' דדבר שאין בו ממש שאין יוכל ליתן בשום אופן אף להקדיש א"י:

יד

אבל זה אינו שהרי בתמורה פ"ז תנן ומקדישין אותן היקדש עילוי דהיינו הט"ה שיש לו בה ואמנם כל פקפק זה לתו' והרא"ש אבל ע' בכתו' ובנדרי' בהר"ן דף מ"ו לשטתו הברורה לפע"ד דמסיק במעילה איירי במשכיר בית סתם אבל בית זה לא חל כלל ההקדש אין ראי' כלל מדברי התו' להחמיר לחול ההקדש על הט"ה זולת ממתני' דתמורה הנ"ל ודע להר"ן אף דאין ראיה מהקושי' הדר בה במעילה דהקדש אמור ושייך איסור מעילה ליהנות בפירות הואיל ויוצאין מגוף קדוש מ"מ מוכרח לחלק בתירוצי הנ"ל מן הסברה דיש הבדל בין הקדש דשייך מי איכ' מידי לבין מכירות טובת הנאה כדפרשתי לתי' א' דתו' א"נ דהא הר"ן אינו מחלק בין קונם לקונם אלא אדרבא לדידי' כל קונמות וקדושת הגוף שוים הכלל דלהכי לא ביאר התה"ד בהשאלה מה דין ההקדש אחרי מותו דבאמת נתלה במחלוקת אם אף קדושת בה"ב מפקיע דאז ההיכרח לבא לאלמוה הפשוט דכי תתאלמן דהוי הקדש דומי' דיקדשו ידי ואם אינו מפקיע שייך מא"מ ואפילו בפי' לכשתתאלמן דומי' דבגמרא דאמרה לכי תתגרש משא"כ במכירות נ"מ דשייך מעכשיו לכשיתגלה למפרע ודוק וא"נ לדידן דק"ל שאינו מפקיע לע"ד יש להקל בזה ותו דהרי איתא בח"מ סימן רי"ב סעיף ח' בהקדש דידן דין חולין יש להם ואפילו קדושת דמי' אין להם וא"כ בל"ס אף ר"ת מודה בזה דאין מפקיע אך תקנת דין זה היא קלקלתו דא"כ י"ל דהקדש כזה דין מכירה ממש הוא ול"ש בו מי איכא מידי דכשתתאלמן הוא הקדש עניים למפרע ומ"מ יוכל ליהנות כל ימי חייו כמו בקרקע הלוקח ויפה סתם הרמ"א ואין חילוק ואפילו להרמ' יוכל ליהנות מהפירו' שביד הגזבר מיד ולכשתתאלמן יהיה כולו לעני' כבמכיר' ממש ודוק:

טו

הג"ה ראה שמכרה ושתק לה וכו' ל' הרמ' פ"ה מה"מ וכן העבד שקנה או מכר או נתן יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימים ובדברים בלבד וא"צ ליקנות ממנו וכן האישה בין בנכסי בעלה בין בנ"מ וכ' הה"מ דעת מחבר בדין עבד ואשה כשעושין מעשה ע"י עצמן לאחרים שביד האחרים לקיים או לבטל ומ"מ נראה שכשאמר הרב שא"צ אלא דבריו לקיים מעשה עבד אינו שנתן ששם צריך מעשה גמור שהרי אין מעשה עבד כלום בנכסי רבו משמע הא אשה אף בשנתנה שפיר נתקיים בדבור הבעל בלא קנין הביאו הב"ש ס"ק מ"ח וא"כ נהי דנימא דמה שכ' בדברים דוקא דברים ממש ולא ראה ושתק וע' מ"ל פ"א מה' שותפין ואינו חולק על תשובת הרא"ש מ"מ צ"ע בדין צותה בעת חולי' וכו' ונתרצה הבעל אם לעשירי' יוכל לחזור בו והטעם דמתנ' לעשיר אין קונ' באמירה ותינח אלו לא היו מתנת ש"מ אבל אם היא מתנ' ש"מ כדינה דהיינו מצוה מחמת מיתה אף במקצ' דהרי היא נתינה ממש ואם נתרצה בפי' בשעת מעשה מי גרע ממקיים לאחר מעשה בדבור דלהרמ' נתקיים וא"צ קנין ולעיל מזה נמי בש"ע ואם הבעל מודה שברשותו מכרה ופשיטא דה"ה לנתנה ואם נתרצה בשע' מעשה אין לך ברשותו יותר מזה ובהש"ע הי' אפשר לומר דאיירי תוך ג' ימים ובלא צותה מ"מ ושפיר דאינו אלא דבור ממנה וממנו אבל בהמרד' כתוב שנעשה הצואה בעת פטירתה דמשמע ודאי דמצוה מ"מ מיקרי וק' ולולא דברי הרמ' הי' אפשר לדחוק כיון דברשותו מטעם שליחות אתינן עלי' י"ל דשליח ברי אינו יכול ליתן במתנת ש"מ אבל מהרמ' דרצוי אחר מעשה נמי מהני צ"ע ואולי מפני שמתנת ש"מ קי"ל כל שעמד חוזר במתנתו מפני שבעצמה יכולה לחזור לא חשוב מעשה גמור עד שמכחו יתקיים אף כי מתה בדבור הבעל ואלו מפני כן ומינה דאם נתנה מתנת ש"מ ליד אחר לזכות בו והבעל נתרצה דקי"ל במתנת ש"מ כזו בח"מ ס"ס קך"ה דא"י לחזור כל שלא עמד כנראה דנתקיים בדבור הבעל ואפילו לעשיר ואפילו חזר בו בעודה בחיים ואח"כ מתה המקבל זכה:

טז

ואם במעמד ג' אמרה לא מהני ריב"ש סי' ר"ז וע' ש"ך ריש סי' קכ"ו:

יז

ואם מכרה אותם קודם שידע בהטור דאפילו נפלו משנשאת נמי קיים המכירה שהיתה קודם ידיעתו ולאפוקי מהרא"ה שכ' ר' שמעון חולק אסיפא קאי אבל בנפלו משנשאת כ"ע מודים שאם מכרת ונתנה מוציא ולא שני בהו וכה"פ חולקים עליו ומבואר בהרשב"א דאף מתנה ומציאה קודם שנודע לו אין לו זכות ואם מו"נ קיים והב"ש מעתיק בשמו דל"ד במדה"י כו' אף שהי' מצפה עליהם ובב"י אינו אלא בל' זה ל"ד במדה"י אלא ה"ה אפילו בשנפלה במקום שהיא ובעלה שם כל זמן שלא ידעו אפשר לפרשו ע"ד הרא"ש שכ' או כיוצא בזה שהיו נכסים לאב ביד אחר ולא נתברר שהיו של אביה עד אחר נשואיו של זה וכן משמע בב"י שלא עשה פלוגתא בינו להרא"ש אך בתשו' הרשב"א דבתר הכי בב"י שלא הקפיד על נכסי' האב באיזה אופן היו משמע כפי' הב"ש דתמיד היו נכסי' שא"י ע"ש וק"ל:

יח

וי"א דמ"מ מכרה קיים כשתתאלמן אף דלפ"ר ק' מיבמות ריש פ' אלמנה דאיתא עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה ופירשו תו' אף אחר מותו מ"מ הדין ברור מדברי אביי בהחובל דף פ"ט דאמרו אם אמרו בנ"מ יאמרו בצ"ב ומוקים הברייתא בצ"ב אף דנאמר שם דאומדין הט"ה ש"מ דאף צ"ב נמכר בט"ה וביציאות שחרור טעמא אחרינא איכא דכתי' עבדו המיוחד ומה שכתב הב"ש פה ובס"ק ל"ט ע' בסימן פ"ג ובמה שכתבתי סוף סעי ט' ודוק:

יט

לש"ע וכן בעל שמכר כו' כ' הב"ש הנה בנ"מ כו' והרשב"ם וכו' היינו כו' אבל במכר סתם מבואר בירושלמי שהביא כו' ואם יאמר לכשתמות תליא בפלוגתת הפוסקים בחה"מ סי' רי"א לע"ד ר"ל למה דשם איתא דאם אמר שדה זו שאירש די"א דמועיל דה"ה הכא ולע"ד ל"מ הכי מהרא"ש שהרי כ' ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופי' הר"י ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר אפ"ה משום שבח בית אביה בטלו המכר לאלתר שאין כבוד לאשה שיהיו נכסיה מכורים ולא מכר גמור אלא על תנאי הלכך בטל מעכשיו הרי שהר"י הביט הירושלמי שמביא הב"י בשם הרשב"א שמדמה לבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת האב שהבן מוציא דמשמע הטעם משום דהוא כמוכר דבר שאינו שלו ומ"מ דחק עצמו בטעם שבח משום דנרא' לו כיון שעשאוהו כלוקח ראשון אינו כמוכר דבר שאינו שלו א"ו עיקר הטעם משום שבח והירושלמי נקיט המשל מהבן מפני שהוא בדומה לו ולטעם זה ודאי אפי' למ"ד דשדה זו מועיל הכא בטל מטעם שאין כבוד לאשה:

כ

הג"ה נאמן ע' ב"ש וע' סוף סי' ע"ג ואין לאשה כח למחות בו כ' הח"מ הל' מגומגם וכנראה כונתו שכ' ואפשר יכולה למחות שלא למוכרן לגוי ולמי שלא תוכל לטרוף מהן וע' ח"מ סי' קי"א סעיף י"ג בהג"ה דאף באופנים אלו א"י למחות ומה שכ' שם ונראה לי דאם נראה וכו' זה לע"ד אף במטלטלים ותו בתה"ד השאלה בלמכור לישראל חבירו והתלונה היא עליו והב"ש ס"ק נ' כ' מה שכ' וא"י מה תיקון ושפשוט לע"ד שדברו בהויה שאם היא מעכבת מלקבל קנין תחילה הלוקח חש לעצמו ואינו קונה וע"ז כ' שו"ת שאם היא מטלטלין א"י לעכב וראוי לה לעשות רצון בעלה משא"כ אם היא קרקע הדין עמה אך צ"ע למה לא סידר השאלה אם מסר קרקע כזו בלא קנינה אם תוכל לטרוף אמנם מבואר אופן השאלה המנהג שהרשות ביד הגוי לפדות כל זמן שהיא ביד המלוה ומיד שנמכרה נחלטה לכן משמע דפשיטא לי' שיכול' לטרוף דהא אז כבר קרקע גמורה הוא ולזה הלוקח ודאי חושש לקנותה בלא קנינה ודן אם אין הדין עמה מפני שבמכירה זו אינו מגרע שעבוד' דהא כל זמן שהיא בידו יכול הגוי לפדותה וחשוב מטלטלי' דלא סמיכתה עלה או דמ"מ כבר חשוב קרקע ובדין מעכבת אך משמעות זה גופא צ"ע למה פשוט לו דמיד הקונה ודאי טורפת דמה בכך דע"י הקני' נעשה קרקע אם ביד הבעל אך מטלטל הי' דלאו אסמכתה עלייהו למה תוכל לטרוף ואפשר מפני דלמ"ד שעבודא דאורייתא מבואר בהרמב"ן סוף ב"ב דמדין תורה אף מטלטלים בני טירפ' נינהו אלא משום דל"ל קלא לא חשוב אסמכתייהו ובטלו חכמים הטריפה משא"כ במכירות מטלטלים אלו דמיד בשע' מכירה נעשו קרקע שפיר קלא איה להו וטרפה בודאי אך על העיכוב ממנה דן דשלא כדין הוא הואיל דבלא מכירתו לית לה סמיכה עלייהו ומחלק לפי דרכו וצ"ע:

כא

מטלטלין שנתן לה ע' ח"מ מקשה הא עדיף מנ"מ ובאמת פירושו דחוק כדכ' הב"ש ומה שכ' הב"ש אלא מ"ש מטלטלי' שנתן לה במתנה איירי ומה שהביא בח"מ ראיה כו' הנה משיב על דבריו שבס"ק נ' ושותק לדבריו שבס"ק מ"ט אבל לע"ד עין בהרמ' סוף פרק ל' מה' מכירה שממנו הועתק ל' ז' בהש"ע כ' מקודם בעל שמכר מטלטלי' של צ"ב או שנתן לה משלו אעפ"י שאינו רשאי אם עבר ומכרן קנו הלקוחות וידוע שכל מה שהאחרונים חולקים וס"ל דהמכר בטל אינו אלא במה שמוכן לתשמיש לה וכמבוא' בהה"מ דטעמם על פי הירושל' מי שמין דעתה של אישה שהיא רוצה לכלות כליה אבל אינם ראוים לה אף לכתחילה עומדים למכור וא"כ אף מה שכתב או במטלטלים שנתן לה איירי בבגדים שנתן לה להתנאות בהן שמבואר בסי' צ"ט שגרוע מנ"מ שהרי כשתתאלמ' נשמין לה (ולמה שהנחתי לקמן בצ"ע ואפילו בהרמ' ע"כ לדחוק דהכא איירי בשנתן בסתם לצורכה ולא במתנה בפי' ע"ש ודוק) אבל מתנת מטלטלי' שאינ' לתשמישה שהם שלה לגמרי אפילו ימות כ"ע מודים שבטילה כמוכר דבר שאינו שלו לגמרי ומה שמוסיף הש"ע וה"ה מטלטלין שקנה לה ר"ל ל"מ מה שנתן לידה ה"ה מה שקנה לשמה והכל אך בתכשיטי' ומלבושים ומה שכ' הב"ש תדע דהא הרשב"א כו' וע"כ הכי הפירש כו' ולפי ראיות אלו י"ל לכתחילה אינו רשאי למכור ובדיעבד קיים ר"ל דבדיעבד חזינן דדעתו הי' עליהן וא"כ ה"ה בהקדש אם הקדישם בפי' הם קדושי' וכן כתב הש"ך סי' ע"ב ס"ק ך"ה בהג"ה וכבר כתבתי סימן ע"ג שק' דנהי דס"ד הכי מ"מ הא פריך ליה ומסיק דנעשה כמי שהקנה והוי כמקדיש דבר שאינו שלו ואפילו דעתו עליהן וכן משמעות הרמ' פ"ג מה"ע שכתב וכן המקדיש כל נכסיו לא הקדיש את אלו הרי שאפילו אמר כל נכסיו ש"מ דזה לא מקרי כלל נכסיו אמנם כונת הרשב"א מבוארת במהרי"ק שורש י' שכ' בשמו מאן לימא וכו' אם צריך להם וכדמהדר ליה ר"נ לרבא כתו' נ"ד כי אקני לה כו' ור"ל דדייק מדמשני כל המקדיש נעשה ר"ל דוקא מקדיש וכדומה כגון מתנה שהם עניני' דלא צריך להם ודאי אדעתא דהכי אקנם שיהא בהם כמקדיש או נותן דבר שאינו שלו אבל למכור או להשכין להצריך לו כמו שמסקינן בהנ"ל דלא לכל מילי דייקינן דאקני אלא דאדעתא דלמשקל לא אקני ה"ה דאדעתא דאם צריך להם לא אקני ולפ"ז ודאי ראיות הח"מ ממקדיש יש לדחו' אלא דא"כ צ"ע מנ"ל האיסור לכתחילה למכור אם צריך לו והאמת שברמ' שאינו רשאי למכור לצורך פרנסתו אלא שהב"י העתיק זה מהגהו' הרא"ש והוא באמת לא ס"ל ההוא פירושא כמבואר שם שכ' לישנא דכל המקדיש לאו דוקא ולכן לולא דמסתפינא הייתי אומר אחרי שהרמ' חולק בהדי' על הג"ה זו בה"מ הובא בחה"מ סימן צ"ו וס"ל ב"ח גובה מבגדי שבת וי"ט שעשה ה"ה שסובר דלצורך פרנסה יוכל למוכרם ולהכי בפ"ל מה"מ סתם וכ' שאינו רשאי למוכרם לכתחילה ולא חילק בין שבת וחול כי סמך בזה על ה' מלוה כדמשמע במהרי"ק שורש י' דמכירה לפרנסה וגביו' חוב שוים וכל זמן שאינו רשאי למכור לפרנסה אך הוציאו ממה שאין ב"ח גובה מהן גם כי ידוע שעת הדחק כדיעבד דמי ומכירה שלא לצורך פשיט' דאינו רשאי דלוה ודאי אקנה ולפ"ז י"ל דהרמ' ממש בשטת הרשב"א ויתורץ בזה הקושי' שהניח הה"מ בה' מלוה בצ"ע שגבי מקדיש לא מחלק בין חול לשבת ובה' מכירה מחלק וגם פקפק על הנראה לו שהוציא החילוק מאחים וי"ל דיסוד דינו מוסד על סברת הרשב"א דמדחזינן דלא לכל מילי אקני ה"ה דלא אקני אדעת' דאם צריך להם ואך זה למד להיפך מאחים דדוקא בבגדי שבת י"ל הכי אבל בגדי חול ודאי אקני אפילו אם צריך להם משום דבזיון גדל לו ולה אם יפשיטנה ערומה ואינו דומה לאחר מותו שאם אף בגדי חול לא אקני דעכ"פ נשארת עליה אלא שנשומם בכתובתה וא"כ פשיטא שצ"ע מה שהירגש הב"ש בסתירו' הש"ע דכאן פסק דאף בגדי שבת אינו רשאי ובח"מ פסק דב"ח גובה מהן והמע' במהרי"ק יראה כהנ"ל שאיסור מכירה נלמד אך מגביו' חוב ומה שתי' דגביו' חוב חשוב דיעבד לא די שלפירושי מוכרח מהמקדיש שאין לחלק בין לכתחילה לצורך פרנסה לדיעבד דממ"נ אם אדעתא דהכי אקני אף בדיעבד הוי מוכר שאין שלו ואם אדעתא דהכי לא אקני אף לכתחילה רשאי אלא אף לפירושו ק' לדעתו במקדיש בפירש דדעתו עליהם מוקדש וא"כ מאין יש ללמוד האיסור לכתחילה אם אומר שנותן דעתו למוכרם והיכן נזכר האיסור לכתחיל' להקדישם ואפשר לדחוק מדאמרינן סתמא אין דעתו עליהם היינו משום דסתמא לא עביד איסור אבל כבר הוכחתי שהפי' בהרשב"א ליתא ותו לדבריו שהש"ע משוה בבגדים שעשה לצ"ב שלכתחילה אינו רשאי ובדיעבד מכורי' ולהכי ב"ח גובה מבגדי שבת שזה כדיעבד מה יענה לסתירות הש"ע מהיפך להיפך הכא סעיף י"ד פסק בצ"ב דמכורי' בדיעבד ובחה"מ פ' צ"ב דאין ב"ח גובה מהן ובאמת שבל"ז צ"ע כי בהה"מ עיינתי ומקור הפסק נובע מתשוב' מיימין לספר משפטי' סימן ח' ותשוב' הרשב"א סימ' צ"ט והטור והם כולם הכא דלא כרמ' אלא דצאן ברזל אף דיעבד אין מכורים וק' על הש"ע מנ"ל והיו נלע"ד מה שסתם הכא בדיעבד מכורי' לא בהחלט אלא מתורת ספיקא דדינא יוכל הלוקח לומ' קים לי כהגאון ורמ' ושם פוסק שהאשה יכולה לומר ק"ל כהחולקים דמכירתו בטילה ואין ב"ח גובה א"נ י"ל דסובר אפילו הרמ' מודה דאין ב"ח גובה דהא הרמ' פוסק גבי אחריך בח"מ סימן רמ"ח דכיון שהראשון עושה איסור במכיר' אף שעבוד אין חל עליו וה"ה הכא אך א"כ יהא מוכרח דאם משכנם חשוב כמכיר' אף באחריך דהא הכא בצ"ב פסק דאם משכנם מה שעשה עשה וזה צ"ע כי בב"י רמ"ח הנ"ל בשם הנ"י משמע דאפילו משכנם אין חל וקצת משמע הכי מטעם הה"מ גבי אחריך דהואיל ואי אית ליה זוזא בזוזא מסלקין לא הוי כמכר וזה שייך אף במשכון גם ע' סי' פ"ה סעיף ז' ולהכי יותר מסתבר יישוב הראשון וליישב הב"ש ע"כ לומר דבבגדי שבת סובר בהחלט דמכירתו בדיעבד עכ"פ קיימה כיון דלהרשב"א ולע"ד אף להרמ' אפילו לכתחיל' אם צריך לפרנסה ולהכי פסק דגביו' חוב חשוב דיעבד משא"כ בצ"ב דרבו החולקי' שאף בדיעבד בטל חש הכא והתם לסד"ד ומה שהשוום הכא להאיסור לכתחילה לא לגמרי כי בצ"ב לש"ע עכ"פ אסור לכתחילה ובבגדי שבת שעשה חש להאוסרים מדחזא הרשב"א עצמו מסופק כמבוא במהרי"ק וגם בהר"ן סוף פרק נ"ש העתיק בשם הרשב"א ואפילו בגדי שבת כיון דשלה הן אין יכול למשכנם וכל זה כדי לדחוק בישוב הש"ע ולדינא לע"ד בעניותינו הכל סד"ד והמוחזק יוכל לומר בין בצ"ב ובין בבגדי שבת שעשה ק"ל ומה יפה כח קדמונינו חכמי מדינות פולין שעשו תקנה שיגבה מן מה שעשה לולא כן לא הי' אפשר להוציא ויפה התמיה הב"ש על הש"ך וכבר קדמתי עצמי בזה סימן ע"ג וע"ש אבל כלי זהו' ובדולח כו' היינו מה שקנה לה אחר החתונה אבל הסבלונית שקורין מתנה שנותן לה בזמן השידוכים ע"פ הכתוב בהתנאים ויתן מתנות להכלה לפי כבודה וכו' ויש מדינות פורטים כמה תהא שוה יראה לע"ד שאין יכול למוכרם אף להתפרנס כדאי' תשובת הרי"ף הביאה המהרי"ק הנ"ל בלשון זה אבל כלי זהב לא הזכיר ההלכה ולפיכך אין לדמותם לבגדים בלי ראיה כי כ"ז וכו' ואם הוצרך יתפרנס מהן אלא אם כן הותנה עמו בשעת קדושין שיכנס לה אין ב"ח גובה מהן עכ"ל:

כב

כיצד האשה שמכרה או נתנה כ' הח"מ ובאמת ד"ז אינו מבואר בגמרא וא"י מה יבואר יותר דמקשה הא ראיה יש תימה נחת רוח ומוכרח למוקים דראיה יש בנ"מ ולא בשאר נכסים תו כ' גם לשון מכירה או נתינה לא יצדק ולע"ד היא על הגוף שיהא יוכל למכור וליתן שלולא מכירתה בטל כמבואר והעיקר שסמך על מה שמסיים אבל בחלוקה ב' מי מזקיקה וכו' שכן דעת בתשו' והוא מה שכ' ס"ק נ"ז בתר דברי הרא"ש וטעם זה שייך ג"כ במתנה ומכירה ועשה ג' במחלוקת והסכים עמו הב"ש ולע"ד תימא א"כ איך יפרש הרא"ש הקושי' הא ראיה יש אלא כ"ע מודים שמכירתה בטל בצ"ב שהם בעי' ומה שכ' הרא"ש אבל מי מזקיקה למחול היינו אך ע"ד הריב"ש שיש לה שעבוד מעו' נדוני' שעל ענין זה דיבר שאם מוחלת אינה יכולה לומר נ"ר כי אדרבא תאמר לו מה הרווחת במחילתי אם לא שעיניך נתת בגרושין אבל בצ"ב בעין אף אם נותנת כל וכל שיהיו שלו מעכשיו ואף לא תהא לה עליו אפילו הדמי' שקבלם באחריותו עליו לשעבוד גביה לכשתתגרש כ"ע מוכרחים להודות שיכולה לומר נ"ר כיון שיש לו ריווח מעתה לענין שיוכל למוכרם מקושית הגמרא הא ראיה ויש הגם שאפשר לדחוק דוקא במכרת או נותנם אך הקרקע שתהא שלא לענין מכירה והדמים ששוה יהא חוב עליו בזה יכולה לומר נ"ר אבל נותנת לגמרי שהשעבוד נמי יהא מחול א"י לטעון נ"ר כי במחילות השעבוד י"ל מי מזקיקה ומה דלא מוקים הגמרא בהכי י"ל מסתמא איירי הדיוק הא ראיה יש דומי' דאין לאיש חזקה וטענות חזקה אף אם היתה מועיל בצ"ב שיש לה שטר על השעבוד ואחריות שקיבל לא היה מועיל כ"א על גוף ועל אופן זה לחוד ראיה נמי לא מהני מ"מ אין כדאי לדחוק ולחלק דעת הפוסקים וכבר העיד הריב"ש בשם הרמב"ן ורשב"א דלא כהה"מ שכ' בשמם דאין מחילה רק לכתובה ותוספת משמע לא לנדוני' שאינה בעי' והריב"ש כ' בשמם דבצ"ב שאינה בעי' כנדוני' מועיל מחילתה ובסי' צ"א בב"י תשובת הרשב"א נראה שמסופק בזה וכ' בל' ואפשר והריב"ש דחק לפרש אף דעת הרמב' ע"ד זה ומה שכ' הב"ש ס"ק ס' ולכאורה נראה כבר יישב הריב"ש ע"ש ובעצמו מביאו ס"ק ס"ה והיינו כהבנת הכ"מ וב"י בהרמ' להסכימו ממש עם הרא"ש דבדבר בעין לא מהני מכירה ונתינה ולשעבוד נדוני' צ"ב מהני אבל לפרש בהרא"ש דמכירה בצ"ב בעין יועיל לע"ד ליכא למ"ד וגם מה שכ' הב"ש ולא כב"י וד"מ שכתבו דהרמ' ס"ל דמהני מחילה למשמעותו שמוכח בדע' הב"י דהרמ' ס"ל דמהני מחילה לעניני' שהם בעין מעולם לא עלתה על דעתו ודוק חוזרת בכל עת שתרצה מלשון זה שברמ' דייק הב"י ז"ל הא כל כמה דלא חזרה כגון שמתה טרם שחזרה קיים והעתיקו הב"ש וצ"ע כי בפרק ל' מה"מ כ' אבל בעל שמכר כו' אעפ"י שקנו מיד האשה הרי כל מה שעשה בטל מפני וכו' משמע להדי' דבטל מיד בלא חזרה ולחלק בין מכירה להבעל ולאחר לא משמע בגמרא ותו דהא ריש לשונו בהא הכי האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בצ"ב בין לבעלה בין לאחר לא עשתה כלום ואדדייק מסיפא לידק מרישא ותו דא"כ מה מקשה הגמרא הא ראיה יש דילמא דל"ל חזקה בשום הא ראיה יש אם מיתה כל כמה שאין היורשים מבררים שחזרה אלא משמע דבטל מיד וכן מוכח תשובת הרשב"א בב"י סימן צ"א דדחק עצמו לשנוי בהחובל כל לגבי בעל ודאי מחלה דלא ליקשי הא לא מצוי מחול משום נ"ר ואי דכל כמה דלא חזרה בפי' מתקיימה אפילו ריח קושי' אין כאן דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ולא החזיר א"ו דכל שיכולה לטעון נ"ר מעשי' בטלים מעכשיו ולא בדידה תלי' מידי:

כג

אבל אם קנו מיד האשה תחילה וכו' כ' הב"ש ה"ה אם כתבה לו שטר ע' תו' כתובת וכ"כ בהג"א ובמרד' תמה אני איך העתיק דינן ולא במשפט כי מהתו' א"ר של כלום שמקשים ומתרצים לרב דלא ליקשי עלי' מכולהו תנאי שהרי ר"מ לא פליג על ר' יודא אלא משום דכתבה לראשון ולא תתמה משמע אבל לראשון אפילו כתבה כ"ע מודים דיכולה לומר נ"ר ומתירוצי' טעמו דרב אבל שמואל דפליג אדרבה מוכח מזה דאפי' בשטר בפ"ע וא"כ כיון דהרי"ף ורמ' ורא"ש וטור פסקו כשמואל מה לנו בהמר' וההגהו' שע"כ פסקו כרב ואין הלכה כמותם והראי' מהרא"ש שלא העתיק כלל קושי' תו' זו והיינו משום דלא נ"מ לדינא והל' בתשו' הרא"ש שבטור ואין לך דבר שמבטל טענת נ"ר אא"כ כתבה ללוקח אחריות אם הבעל שכיב מרע ע' ס"ס ק"ו הג"ה וי"א דאם האישה קבלה מעות אף דברשב"ם איתא הב"י הב"י בל' זה וחזר זה ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי כו' מ"מ י"ל דלא פליג כי י"ל דמכירה זו לגבי אשה אך כמכירות מטלטלים חשוב וע' חה"מ סי' ר"ה א"נ דדמי לכופה על הסכום דאף בקרקע לא מהני והכא איירי שקיבלה כל דמי שוי' וע' בב"י ח"מ סי' קי"א מבואר הכי אמנם ברשב"ם ב"ב מ"ט ע"ב כ' להדי' ד"ה תימא נ"ר דלא דמי לתליוה וזבין דהכא ליכא אונס כל כך לא גמרה ומקני וע' בהנזיקין בהרא"ש הלכה י"ז וראיתי שהנ"י כ' דין זה פ' חזקת ומסיי' עלי' ואעפ"י שלא פי' הר"ש כן אך קשה לפ"ז מה מקשה הא ראיה יש דלמא בשמכרה לו בזוזא דהוי תלוי' וזבין אלא משמע כהרשב"ם וצ"ע תו להג"ה אשה שהודית כו' הטעם ברשב"א שבזה חייבה עצמה לשלם אפילו מכתובה ומנ"מ דלא שייך נ"ר ומביאו בעל התרומו' בב"י ח"מ קי"א ואף דמשמע שבה"ע לא סביר הכי מ"מ לא פליג להדי' ע"ש וק"ל:

א

הבעל יורש את אשתו. הרמב"ם פ"א ה"נ פסק ירושת הבעל מד"ס והראב"ד והרשב"א ס"ל שהוא מדאוריית' ע"ש במגיד ובכ"מ ועסי' נ"ז שם מבואר כשמסר אותם לבעל או לשלוחו יורש אותה:

ב

נ"מ. אפי' מה שהוא אינו אוכל הפירות כמ"ש בסי' פ"ה:

ג

זרע קיימא. עסי' נ"ג וסי' סקי"ח מה הוא זרע קיימא:

ד

הבעל יורש. דהשתא אין יורש אותה אלא יורש הזרע אף על גב דאיכא אומדנ' דלא היה כוונתו על זרע קיימ' שימות לא אמרי' אומדנ' בהודאה שם בתשובה מיהו קשה מ"ש מנדוני' דקי"ל אפי' אם נתן ש"ח ומתה בתו א"צ לשלם משום אומדנ' דכוונתו היה שתהנה בתו כמ"ש בסי' נ"ג ולמה לא אמרי' כאן ג"כ אומדנ' וכתב בח"מ טוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימ' אחר מיתתי אז צריך שיהיה הזרע קיים אחר מיתת האב:

ה

והוא יורש זרעו. אבל בשביל מלוה אשתו אינו זוכה אף על גב דקי"ל שטח"ז הוא חוב משום דהוי מלוה קודם הנשואין, וע' בח"ה סי' רפ"ה שם מבואר שטח"ז הוא חוב גמור לכן א"י האב להתנות שום דבר אחר שכבר חייב חוב זה אף על גב דיכול להתנות ולעשות בין היורשים שלו מה שירצה מכל מקום בענין שטח"ז א"י להתנות שום דבר, וע' תשובת רש"ל ותשובת רמ"א ותשובת מהר"מ מלובלין, ואם כתב שטח"ז לבת אחד ולשאר בנות לא כתב ולא הניח בן רק הבנות חולקות בשוה ולא תטול בת זו קדימה סך השח"ז משום דאמרי' דלא היה כוונתו מה שנתן לזו שטח"ז רק נגד הבנים הזכרים ולא נגד הבנות ואם מתה הבת זו והניחה זרע ואח"כ מת אותו זרע אינו יורש בעלה כלום דהא ליכא כאן שח"ז אלא ירושה וקי"ל אין הבן יורש את אמו להנחיל לאחים שלו מן האב כן ה"נ אין יורש הזרע את אמו להנחיל לאביו תשובת צ"צ סי' צ"ו:
יורש אותה קרקע. משמע הפירות אינו יורש משום דהוי ראוי דהא המוריש יכול למכור אותה וע' בח"ה סי' רנ"ו ולא כח"מ:

ו

ואינו יורש מלות. כ"כ ר"ח ור"ה הגאון וכל הפוסקים כמ"ש בתוס' והרא"ש והר"ן והמגיד אלא כתבו בשם הר"י מיגש דס"ל דיורש מלוה לכן נ"ל אף אם תפס א"י לו' קים לי כהאי אף למ"ש המגיד פ"א ה"נ דהרמב"ם ס"ל כהר"י מ"מ הוי דיעה אחת כמ"ש בתשו' מהר"י לבית הלוי סי' נ"ה:

ז

משנשאת. בהרא"ש ליתא תיבת משנשאת וב"ח כתב הוא ט"ס בטור, ואפשר לרבות' כתב אף על גב דמת המוריש קודם הנשואין והיה לו מלוה אשר בוודאי אשתו יורש והוא ידע מזה מ"מ הוי ראוי כיון שלא גבתה:

ח

משועבדים לכתובת. בזה עדיף ירושת הבעל מכתובה ובמלוה גרע דאין יורש מלוה וע' סי' ק':

ט

מלוה ביד אחרים. ואם יש לה משכנו' של מטלטלין או של קרקע באתרא דלא מסלקי בעל יורש הג"א ותשובת רשב"א ואין נקרא אתרא דמסלקי אלא כשיכול לסלק בכל עת שירצה ואם הוא חייב לה קודם שנשאת משמע מתשו' הרשב"א שהביא הב"י כשנשאה זכה בהם ויורש אא"כ שכתב דין ודברים אין לי בהם אז יורש החצי ולא כמשמעו' בח"מ אף על גב בכור שהיה חייב לאביו אינו זוכה אלא החצי מ"מ באשתו זכה בתורת נ"מ אם לא כתב לה דין ודברים אין לי בהם וכשכתב לה דין ודברים וכו' אף על גב דיכולה להוציא ממנו וליתן לאחר מ"מ כיון דבידו הוא זכה בחציה מחמת הבעי' דלא אפשטא בבכור שחייב אביו וע' בח"ה סי' רע"ח ושם מבואר איז' הלואה נקרא מוחזק לענין בכורה כן הוא נקרא מוחזק בירוש' הבעל:

י

קודם שגבתה. בסי' פ"ה כתבתי נזק אם לא גבתה מן החובל אינו יורש:

יא

אם הלותה מנ"מ. הרא"ש מדמה דין זה למכרה נ"מ נראה דיכול להוציא מיד הלו' אף בחייה בלא רצונ' כיון דהפירות שלו הם וכן משמע מת"ה שהבאתי ר"ס פ"ה אלא הכא איירי אם לא הוציא ולא גבתה יורש בעלה אף לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאים הגוף לא אמרינן דהוי ראוי חדא דהא הרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלוה כמ"ש במגיד פ"א ה"נ גם י"ל דהרמב"ם מודה במלוה דמוציאים ול"ד לקרקע דא"א להפסיד הקרקע ללוקח:

יב

שאין לבעלה רשות בהם. היינו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אז יכולה למכור כמ"ש בסי' צ"ב כן יכולה להלות לאחרים אף על גב כל זמן שלא הלותה יש לו פירו' מ"מ יכולה להלות ואינו יורש המלו' ובח"מ מסופק באלו דינים שנתבאר בסי' פ"ה דאין לו פירו' אם יורש הלואה שהלות' ושם מבואר בשלשה דברים אין לבעל פירות א' במברחת ושם מכירת' קיימת והפירות הם של המקבל מתנה א"כ אין לספק בזה, השני במוכרת כתובת' בטובת הנא' ושם כתב הח"מ ס"ק י"ח בפשיטו' דרשאי ליתן הדמים למי שתרצ' א"כ הלואת' ג"כ קיימת השלישי כשנתן הבעל מתנו' לאשתו אחר הנשואין ובזה יש לו פירות היינו דמוכרים הפירות ולוקחי' בהם קרקע והפירות מן הקרקע שלו הם ממילא הלואת' בטל דהא כשיש לו פירו' אף לדעת הח"מ הלואת' בטל וא"י במה הוא מסופק ועיין סי' קי"א סעיף ט':

יג

ואחריו ליורשי. בש"ס מבואר הטעם דהוי ראוי לבעל הואיל הראשון יכול למכור ואם אמר מעכשיו הוי מוחזק משום דס"ל להני פוסקים כשאמר מעכשיו בטל מכירה של הראשון וכמ"ש המגיד פי"ב ה' זכי' ובח"ה סי' רמ"ח ולכאורה תימא הא פסק שם בהג"ה אם אמר נכסי לך ואחריך ליורשי מכירה של הראשון בטלה אפי' לא אמר מעכשיו א"כ למה פסק כאן דהוי ראוי לבעל ודוחה להגיה כל הספרים ואחריו ליורשיו וראיתי במרדכי שכתב בפ' י"נ ע"ז למה להו בש"ס הטעם דהוי ראויה לבעל משום אי קדם הסבתא ומכרה ת"ל אפי' אם א"י למכור הוי ראוי משום דלא בא לידו ותירץ טעם זה נצרך למה דס"ל בש"ס אחריך כמעכשיו דמי והוי כאלו בא לידו מ"ה נצרך לטעם אי קדם הסבתא ומכרה אבל אם המכיר' היה בטל ואחריך הוא כמעכשיו אז הוא מוחזק לבעל לפי זה לדידן דקי"ל אחריך לא הוה כמעכשיו אז אפי' היכא דמכיר' בטיל' מ"מ לא הוי מוחזק כיון שלא בא לידו לפ"ז שפיר מ"ש כאן אפי' אם אמר ואחריך ליורשי דא"י הראשון למכור מ"מ הוי ראוי כיון שלא בא לידו ועיין תשוב' מהרי"ל סי' ע"ט ש"מ שנתן מתנות ש"מ לאשת איש ומתה קודם שגבת' פסק בסוף תשוב' הרב רבי בצלאל דבעל יורש ויפה פסק אף לדברי המרדכי הנ"ל משום דברי ש"מ הם כמסורי' דמי והיורשים א"י למכור כמ"ש בח"ה סי' רכ"ב:

יד

ואחריו מעכשיו. אבל אם אמר מעכשיו לפלוני ואחריו לבתי לא מהני מלת מעכשיו שאמר לראשון ע' ב"ח ודרישה:

טו

הואיל וקדושין תופסין ירשנ'. ע' סי' ס"א שם מבואר דסבירא ליה לרמב"ם הכונס נדה אל ירשנ' ולכאורה קשה מ"ש מחייבי לאוין דהא בנדה נמי קידושי' תופסין בה אלא החופה לא חזיא לביאה ועיין בדריש' תירץ שם אין בדעתו לבוא עליה בנדת' הוי לדידי' חופה דלא חזיא ביאה משא"כ בחייבי לאוין דדעתו לבא עליה הוי חופה דחזיא לביאה ויורש אותה:

טז

אשה שהמירה. עיין דינים אלו בח"ה סי' רפ"ה:

יז

אפי' נתפקח' אחר שנשא'. כן כ' הרמב"ם פ"א ה"נ ולכאורה תמוה כיון שתקנו חז"ל נישואים לה ואית לה כתובה אחר שנתפקחה כמ"ש בסי' ס"ז למה אינו יורשה וכן הקשה בדרישה אלא הוא הבין המחבר כתב כן מסברא דנפשו וליתא אלא דברי הרמב"ם הוא ובח"מ מתרץ דאיירי בנתפקחה ולא נתייחד עמה:

יח

לא יירשנ'. דלית לה כתובה וכשם דל"ל כתובה כך אינה יורשה והיא אינה בת דעת שתוכל לזכות לו, המגיד:

יט

יירשנה. עיין פרק כ"ב ה"א הראב"ד חולק ע"ז, ושוטה שנשא פקחת או להיפוך אינו יורש' דלא תקנו חז"ל נישואים רמב"ם שם אף ע"ג חרש שנשא פקחת אמרי' כיון שהיא בת דעת ורצונה לאבד את שלה זכה בירושת' שם איתא נישואין מדרבנן וכשהוא פקח והיא חרשת אף ע"ג דתקנו חז"ל נישואים מ"מ לא יירשנ' כיון דאין לה כתובה ול"ש לומר דהיא זכתה לו דהיא לאו בת דעת וכשנשא' קטנה יורש אותה משום דיש לה כתובה גם תקנו חז"ל נישואים בקטנה כמ"ש ר"פ חרש:

כ

מי שנתגרשה ספק גירושין. כן כ' הרמב"ם שם היינו מדמה דין זה לדין הקודם בקטנ' שנשא' דאין יורש אותה משום דמספקא לן שמא לא ניחא לאביה הנישואים כן הוא בספק גרושה והמגיד דוחה ראיה זו וכן הראב"ד השיג עליו, ועיין במגיד דמסיים וכ' מצאתי דבר זה מחלוקת הגאונים הוא לפ"ז מהני עכ"פ תפיסת הבעל:

כא

אבל כל זמן שלא נתגרשה. לאפוקי מדעת הרשב"ם בפרק מי שמת בעובדא תותרנית דפירוש הסוגיא דאיירי בנישואים ומ"מ אינו יורשה כיון שנתן עיניו לגרשה וכל הפוסקים חולקים ופירשו הסוגיא דאיירי בארוסה:

כב

הטוען על אשתו וכו'. ס"ל להני פוסקים הסוגיא תותרנית איירי בנשואה והטעם דאינו יורשה משום לפי טענתו היה מקח טעות דהא היה בה מום לפ"ד ויכול לחייב את עצמו ובאמת לא מצינו דתותרנית הוא מום ואפשר דאיירי בהתנה כן בפירוש:

כג

המורד על אשתו. הנה בסוגיא מורדת כ' הרי"ף והרא"ש כל הני דכופין אותו לגרש מ"מ אם מתה יורש אותה ובכלל זה אי' נמי כשהוא מורד דכופין אותו ובש"ג כ' המורד אינו יורש אות' וכ' בד"מ הרי"ף והרא"ש איירי בנוהג עמה מנהג אישות אלא כופין אותו לגרש מחמת שאר טעמי' ולכאור' תמוה דהא הרי"ף כללא כייל כל הני דכופין בין מדינא דתנן אלו כופין ובין בתקנתא וכו' והיינו מורד ומורדת ובתשו' מהר"א מזרחי סי' ל' פסק מורד יורש אותה ולכאורה נ"ל דעת הש"ג יחידאי היא כמשמעות בהרי"ף והרא"ש:

כד

נפל הבית וכו'. יורשין עיקר הכתובה והתוס' אף על פי שיחד לה נכסי' לכתובה שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל ונצ"ב חולקים אף על גב דקי"ל אם אין נצ"ב בעין או דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבועה א"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתבו תוס' ב"ב דף קנ"ח מת פתאום א"צ שבועה על הכתובה כי השבועה היא משום דחיישי' שמא נתן לה צררי על הכתובה ומת פתאום ליכ' חשש צררי וס"ל אף על גב אשה יש לה כתובה מחמת תקנות חז"ל מ"מ ליכ' למיחש לצררי שיתן קודם הזמן אלא סמוך למיתה יש חשש שיתן לה ובמ"פ אין חשש, אבל לכמה פוסקים שהבאתי לקמן ס"ל אפי' במ"פ יש לחוש שמא נתן לה צררי קודם הזמן אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע קודם הזמן כתובה דאית לה מחמת תקנות חז"ל חיישי' טפי, ולהני פוסקים משמע דליכ' חשש שיתן סמוך למיתה אלא החשש הוא כיון דיש לה מחמת תקנות חז"ל שמא נתן לה צררי לפ"ז לענין נ"מ ונצ"ב ליכ' חשש כלל אפי' סמוך למיתה כיון שאינה מחמת תקנות חז"ל ולהר"ש הנ"ל יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב שמא סמוך למיתה נתן לה צררי ולכ"ע מ"פ ליכא חשש לענין נ"מ ונצ"ב, מיהו לדעת שאר פוסקים דס"ל החשש הוא שמא התפיסה היא בעצמה לפ"ז אפי' מ"פ ואפי' לענין נ"מ ונצ"ב יש לחוש לזה, ועסי' צ"ו מ"ש בזה לענין אין אדם מוריש שבועה לבניו והרא"ש רפ"ק דב"ב הביא תירוץ הר"ש מת פתאום ליכא חשש התפסת צררי וכן כתוב בתשובה ריש כלל פ"ה, וכן כתוב המ' ס"פ מ"ש וס"פ האשה שנפלו וכן פסק בת"ה סימן ש"ל וכ"פ בתשובת ש"י סי' ל"ד והטור בסי' זה כתב נפל הבית וכו' איירי ביחד לה נכסים מ"ה לא חיישינן לצררי משמע דסבירא ליה אף במ"פ חיישינן לצררי ובהנ"י פ' קמא דב"מ כתב בשם ר"ת דלא פליג, וכן בהג"מ שם פסק דחיישינן לצררי ובסי' צ"ו הביא בד"מ פלוגת' זו ולקמן סי' צ"ו משמע דסביר' ליה דאין לסמוך על תירוץ הר"ש אלא לצרף עם שאר טעמים ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט, ופסק שם מת במגפה לא הוי מ"פ:

כה

ואין לו בנים ממנה. אבל אם אין לו בנים אלא ממנה אין נ"מ מזה דהא הבנים יורשים הכל אבל אם יש לו בן מאשה הראשונה ובן מאשה זו שייך דין זה אף על גב דבן מאשה זו יורש בוודאי חצי הכתובה ונ"מ ונצ"ב לא אמרינן כיון דהוא יורש ודאי במקצת יורש הכל ועיין בח"ה סימן ר"פ:

כו

והתוספות היינו מה שהוסיף הוא מעצמו. אבל תוספות שליש על הנדוניא דינו כנצ"ב כמו שכתוב בסי' ק':

כז

כל נכסיה. עיין בח"ה סימן ר"ן כמה שיעור אם משייר:

כח

קודם שתנשא. אף על גב דלא גלתה דעתה דכוונתה להבריח מ"מ כיון שעומדת להנשא או נשאת בסמוך אומדנא דמוכח הוא דכוונתה היה להבריח כן כתוב תוספת והרא"ש והר"ן ואם לא עמדה להנש' דאז לא הוי אומדנ' דמוכח או אם נתנה רק מקצת דליכא אומדנ' דמוכח ועידי חתימה על השטר מתנה מעידים שאמרה שכוונתה להבריח אם כתיבת יד העדים יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומתנה קיימת כן כתב הרא"ש וכן מדייק המרדכי מדברי רש"י, ועיין בח"ה ס"ס ק"ן בהג"ה ובסמ"ע שם:

כט

תבטל המתנה. ואם מת הבעל ואחר כך מתה קודם שחזרה המתנה בטלה מיד כשמת הבעל ויורשיה יורשים כן כתב הרא"ש:

ל

אין הבעל אוכל פירות. בהרא"ש מבואר המקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכן נראה דרמב"ם סבירא ליה כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א"כ למה לא יורש אותה אלא וודאי כוונת' היה שאוכל המקבל הפירות ולא כש"ג שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה, ומבואר בהרא"ש ובטור שיכולה לחזור אפילו בחיי בעלה וליתן לאחר וכן כתב המגיד פ"ו ה"ז בשם הרשב"א וע"כ דאיירי בנותנת כל נכסיה סתם דאי באמרה מהיום ולכשארצה פשיטא יכולה לחזור, ונראה אם חזרה נעשה מיד נ"מ ואם מכרה אחר כך הוי כאלו מכרה נ"מ אלא אם כן דחזרה ומכרה ולא ידע הבעל אז מכירתה קיימת ומשמע מהרא"ש אפילו הפירות תוכל למכור לאחר אלא אם לא מכרה זכה המקבל מתנה:

לא

ואם מתה אינו יורשה. הטעם מבואר בש"ס דעשאו כנכסים שא"י לבעל אף על גב דקי"ל נכסים שא"י יורש הבעל תירץ הר"ן אומדנא הו' כאלו פרשה שאם תמות בחיי בעלה שיזכה המקבל:

לב

מהיום ולכשארצה. לפי' ר"ח והרא"ש המתנה חל מהיום רק התנאי הי' שתוכל לחזור אימת שתרצה וכן נראה מלשון רש"י ולפי' הרמב"ם המתנה לא חל מהיום רק כשתרצה ותאמר הן כמ"ש בסימן ל"ח לדעת הרמב"ם בע"מ שירצה אבא ואז כשתאמר הן חל המתנה למפרע אפילו היו המטלטלין של המתנה מונחים בר"ה כ"כ כ"כ המגיד פכ"ב ה"א עיין שם, לפ"ז לדעת הרא"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולרמב"ם אינו אוכל הפירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדיין כל זמן שלא אמרה הן והבעל ג"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שא"י בכל יום סבר שתאמר הן אלא הפירות שלה הם וכן משמע מהר"ן דמקבל אינו אוכל פירות ואם היא אינה בכאן יש להב"ד למחות לו ואם אכל אין מוציאים ממנו:

לג

אינו יורשה. הנה לשיטת ר"ח והרא"ש שהבאתי אינו יורשה כיון דמתה ולא חזרה המתנה קיימת לשיטת הרמב"ם המתנה לא חל כלל כיון שלא אמרה הן מכל מקום כיון שהתנה כן אמרינן דכוונתה היה לזכות הנכסים ליורשים על ידי פלוני זה ולדעת הר"ן באמת הבעל יורש אותה ונ"ל לדעת הרא"ש אם מת הבעל ומתה היא אחר כך ולא חזרה בפירוש יורש המקבל שהרי לא חזרה וע"כ לא כתב הרא"ש דחוזרים הנכסים ליורשים אלא בנתנה כל נכסיה ואז אומדנא דמוכח הוא דכוונתה היה לחזור אחר מיתתו אבל בכה"ג דנתנה מקצת נכסיה דליכא אומדנא דמוכח אלא התנאי היה דתוכל לחזור אז אם לא חזרה למה לא יזכה המקבל ותימא על הטור שכתב בזה דהרא"ש חולק על הרמ"ה וסביר' ליה דאין יורש המקבל וא"י מנ"ל:

לד

אבל אם כתבה. ואם כולם כתבו כן אמרינן שופרי דשטרא הוא אלא אם כן אמרה בפירוש לכתוב כן מיהו אם ידעה דכותבים כן ולא מחתה אפשר המתנה קיימת כן כתב הר"ן ומגיד פ"ז ה"ז בשם הרשב"א ועיין בח"ה סימן ע"א:

לה

קנה לגמרי. מיהו בגלתה דעתה דכוונתה להבריח מבעל שרצונה לישא לא מהני המתנה כן כתוב המגיד שם:

לו

אבל לא גוף הקרקע. עיין בדרישה וב"ח בק"א מה נ"מ בהא דהגוף הקרקע ביד הלוקח כיון דהבעל אוכל הפירות, וכתב בדרישה לדעת הרא"ש דסביר' ליה הגוף הקרקע ביד הבעל א"י הלוקח למחות לו כשרוצה לבנות ואנ"ל דהא הטעם של הנ"י שהביא בסמוך דלקוחו' יכולים למחות הואיל הממכר קיים אחר מיתת הבעל אם כן אף לדעת הרא"ש יכולים למחו' מזה הטעם גם מ"ש דנ"מ אם נפל הבית עליו ועל אשתו לדעת הרא"ש הבעל מוחזק והלוקח צריך להביא ראיה אנ"ל דהא קי"ל אם נפל הבית עליו ועל אשתו נ"מ בחזקת אשה הן א"כ ממילא זכה הלוקח ונראה להרמב"ם דסבירא ליה דגוף הקרקע נשאר ביד הלוקח ויש לו זכות כאילו הקרקע היה שלו אין לו דין על המעות אפילו כשהמעות בעין עד שתמו' והבעל מוציא הקרקע מיד הלוקח וכן מדיוק ברמב"ם שכתב ואם הדמים וכו' בסיפא בשמתה בחייו ש"מ בחייו אין ללוקח טענה על המעות אבל לשיטו' הרא"ש נראה דיש ללוקח טענה על המעות מיד מאחר שאין לו שום זכות בקרקע שוב ראיתי כן בפרישה סעיף קטן ל"ז:

לז

מוציא הגוף. כן כתב הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א וכנ"ל לדעת הנ"י שהביא בסמוך דבעל א"י לבנו' דאם הקרקע ביד הלוקח פשיטא א"י לבנות, ועיין לעיל מ"ש דהרא"ש כתב אפילו אם מכרה רק הגוף בלא הפירות מוציא הגוף נראה אף בכה"ג מוציא הקרקע מיד:

לח

קיימים בעצמם. ע"כ לא איירי בידוע בבירור דהני מעות הם דא"כ מהיכ' תיתי לומר מציאה מצאה אלא איירי בידוע לנו שקבלה סך כזה ומטבעות כאלו אמרינן הני מעות הם ובהג"ה מוסיף אפילו אם א"י לנו מ"מ תלינן דהני מעו' הם ובעל אי"ל שמא ממעו' שלו לקחה מיהו בנושאת בבית י"ל די"ל דמשלו הם ונראה אם רצה הלוקח מחרים אם לא מצא מעות אצלה כמו שמחרים על המכירה ואם הוציאה המעו' על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציאה המעות קמו עליה בהלואה ואין אני מחוייב לשלם ההלואה שחייבה ומטלטלים שהניחה אני יורש אותן כ"כ הר"ן והמגיד שם בשם הרשב"א ואף למ"ש בסי' צ"א אם לותה קודם הנישואים פליגי הפוסקים אם הבעל חייב לשלם ומהני תפיסתו י"ל בכה"ג דהוי הלואה אחר הנישואים גרע טפי וא"צ לשלם לכ"ע, ועיין דין זה בח"ה ס"ס צ"ו ובד"מ וביש"ש כתב דצריך לשלם בשבילה אם לותה היינו משום ת"ה וכאן נ"ל דלא שייך ת"ה דעדיף טפי שאל יקנה ממנה נ"מ לכן אם לא הנחה מעות אין צריך הבעל להחזיר ללוקח מעות שלו משום ת"ה וכ"כ ב"ח נשמע מזה היכי דלא שייך ת"ה אין צריך לשלם חובות שלה אם לא הניחה מעות בעין מיהו בנ"י ס"פ י"נ כ' ובד"מ הביא דבריו אם איתא דבר שבא מאותן מעות חייב לשלם להם ועיין ב"ח בח"ה ס"ס צ"ו שכתוב לוה שאין לו לשלם לכל ב"ח ויש בידו בעין סחורו' מה שלקח בהקפה מן איזה אנשים מחזירים אותם סחורות לאלו אנשים ואינם בכלל חלוקה ונראה אם ידוע שלקח סחורה כזו אמרי' זו הסחור' שבידו מהני סחורו' הם אף על גב דא"י בבירור דאלו סחורות של פלוני הם כמו דלא חיישי' כאן שמא מעות אחרים הוא אם ידוע דלקחה מעות כאלו ושם כתב ב"ח אפי' מה דנתחלף מאלו סחורות הוי כאלו הי' אלו סחורות בעין וכן הוא שם בטור סי' ק"ח ובב"י ס"ס צ"ו בשם בעל התרומות ומזה ראיה כמ"ש בשם הנ"י וע' תשובת צ"צ ס"י:

לט

מכרה קיים. כן איתא בירושלמי וכ"כ הר"י והטור אף לשיטתם דבעל מוציא מיד הלקוחות צל"ע למה באמת המקח קיים אחר מיתתו כיון דהשתא אין בידה למכור כמ"ש בסוגיא פ' אף על פי (כתובות דף נ"ט) אם אמרה יקדשו ידי לא חל הקדש מפני שיעבוד הבעל ולאחר הגט ג"כ לא חל משום מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ואח"כ יקדש וע"ש ובסי' פ"א וכן קי"ל אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו ועיין בח"ה סי' רי"א והירושלמי דפסק מכירתה קיימת יש לו' משום דס"ל הבעל אינו מוציא הגוף מ"ה מדמה שם לאב שמוכר מ"ה הוי מכירה גמורה מהיום:

מ

או הקדישה אותן. אף על גב אם פרשו למת נצ"ב שלה יכולין לאסור כמ"ש בסי' פ"ה מ"מ הוא /היא/ א"י לאסור עליו דידו עדיף מידה או הקדש דמים שאני ונ"מ אם היא הפרישה על המת גלימ' של נ"מ ולרמב"ם נראה אף על גב בשמכרה נ"מ ס"ל הגוף נקנה ללוקח מ"מ אם הקדיש' לא חל ההקדש כלל דהא אם יהי' הגוף קרקע הקדש תו א"י להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל ועיין ח"ה סי' רע"ב ובתוס' פ' אף על פי ד"ה ר"ע:

מא

ונתרצה הבעל. ע' בי"ד סי' רצ"ב סעיף ז' צ"ל דאיירי דנתרצה בלי הפצרה שלה:

מב

לכתחלה לא תמכור. משום דיורש אותה אף שא"י לו הר"ן:

מג

קודם שידע. בש"ס אי' דנפלו במ"י וכתב הר"ן בשם הרשב"א ל"ד במ"י אלא כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהם וכן משמע כאן בש"ע והרא"ש והטור כתבו שלא הי' מצפ' ולא ידע:

מד

שנפל' לה משנתארסה. יש כאן חסרון הנכר ועיקר הגירסא כמה שכ' בשלחן ערוך קטני' ד"א:

מה

נאמנ'. היינו אם הי' הודאה בבית דין הוי כמכרה קודם שידע ומכירת' קיימת שם בתשוב' רשב"א ועיין בח"ה סי' מ"ז:

מו

בין לבעלה בין לאחרים. הטעם הוא כשמכר' לבעלה המכירה בטל משום די"ל נחת רוח עשיתי לבעלי ואם מכרה לאחרים בטל המכר מטע' דנצ"ב ברשות הבעל הם לכן בטל המכיר' אפילו גוף הקרקע יכול להוציא מהם לכ"ע אף על גב דהוא ג"כ א"י למכור נצ"ב מ"מ גוף הקרקע של נצ"ב ברשות הבעל לכל דבר וגוף הקרקע של נ"מ ברשות האשה והיא י"ל דא"י לבטל המכירה דחז"ל עשו התקנ' לטובתה שיהי' הנכסים שלה ביד הבעל ולא ביד אחר ואם איהו מכר' ואינה רוצה בתקנת חז"ל איהי אפסדא אנפשה כ"כ בפרישה:

מז

וי"א דמ"מ כשתתאלמן וכו'. כאן כתב בשם ויש אומרים דין זה משום דגוף הקרקע של נצ"ב בחזקת הבעל משא"כ בנ"מ לכ"ע מכירתה קיימת אחר מיתתו והיינו לדעת הרב רמ"א מיהו למ"ש בסמוך נראה בין בנ"מ ובין בנצ"ב המכר בטל כיון דא"י למכור מהיום והנ"י לא כתב דין זה אלא אם מכרה הקרקע של נצ"ב בטובת הנאה דזאת בידה מ"ה מכירת' קיימת אבל אם מכרה מהיום דא"י למכור י"ל בטל לגמרי אף אחר מיתתו אין חוזר וניער:

מח

וכן הבעל שמכר. הנה בנ"מ פשיטא בגוף הקרקע אין לו כלום ומכירתו בטל והוא בעצמו יכול לבטל מיד וכן היא יכולה לבטל מיד וכן הפירו' א"י למכור אא"כ אחר שלקטן כמ"ש בסי' פ"ה ואפי' מתה היא יכול הוא לבטל המכר אף על גב דאז הוא יורש הקרקע מ"מ בשעת המכיר' לא הי' לו בקרקע כלום ולא דמי למכר' היא נכסי מלוג או נצ"ב דשם הגוף הקרקע שלה ואחר מיתתו תחזור הקרקע לידה וכאן לכ"ע המכר בטל מיד אפילו הגוף הקרקע ומעות שקיבל פשיטא דהוי כהלוא' ממש וצריך לשלם מכל מה שיש לו ורשב"ם פח"ה דף נ' שכתב הבעל יכול למכור קרקע של נכסי מלוג אם תמות אשתו וירשנה היינו שאמר בפי' שמוכר אם תמות אבל במכר סתם מבואר בירושלמי שהביא הרא"ש והר"ן אף אם מתה בטל המכיר' ואם יאמר לכשתמות תליא בפלוגתת הפוסקים בח"ה סי' רי"א אם מהני, וקרקע של נצ"ב לדעת הרי"ף ור"י והראב"ד והרא"ש אפי' הוא א"י לערער על מכירתו מכל שכן היא א"י לבטל מכירתו אלא אחר מותו או אחר הגט שהגיע עת הגביה יכולה לטרוף ודוקא במכר לשעה אבל מכר ממכר לעולם אינה מכירה כמה שכתב בירושלמי והובא בהרי"ף פ' השולח והרא"ש פרק אלמנה לכ"ג ועיין בח"ה סי' קי"ז ולדעת ר"ח והרמב"ם פכ"ב והרמב"ן והרשב"א בכל גווני המכר בטל מיד, וכן סתם כאן בשלחן ערוך ובח"מ שם פסק המחבר במכר לשעה המכיר' קיים ובירושלמי משוה דין אפותקי לדין נצ"ב מ"מ סבירא להו להפוסקים לחלק ביניהם ונצ"ב שאני משום שבח בית אביה כמו שכתוב הרמב"ן, ולפי שיטה זו דיכולה לבטל מיד איתא פלוגתא לפי הבנת תוספת והרא"ש שם הבינו מרש"י דסביר' ליה היא יכולה לבטל המקח כל שעה שתרצה והוא א"י לבטל אלא אחר מיתתה ויורש כחה אז יכול לבטל המקח והנ"י מפשר דברי רש"י בע"א ותוספות ס"ל אפי' הבעל יכול לבטל מיד אף על גב כשמכר הוא מקרקע שלו המכר קיים עד שעת הטירפ' דשם יכול לסלק לה בדבר אחר מה שאין כן כאן די"ל דרוצה את שלה משום שב"א, ולדידן דאין פורטין שום דבר רק מקבל עליו לשלם סך כך וכך עיין סי' פ"ח אם שייך שב"א אבל מ"מ יכול למכור כאן ולד שפחות ובהמות נכסי מלוג, ואם מכר קרקע של נצ"ב עם הפירות כל המכיר' בטלה אפילו אם רוצה הלוקח להחזיק רק פירות כיון המכיר' בטלה בגוף הקרקע כן בטל לענין הפירות, ואם מכר הקרקע לפירות לדעת הר"ן פח"ה המכיר' קיים וכן כתוב המגיד פ"ל ה"מ והנ"י פ' אלמנ' לכ"ג כתב אפילו לפירות א"י למכור הגוף כדי שלא ישתקע ביד הלוקח ועיין בד"מ בפלוגתא זו אבל הפירות לבד משמע לכ"ע יכול למכור אפילו לכמה שנים וא"י לערער משום ריוח ביתה, וכל הדינים המבוארים בסי' פ"ה איירי דוקא בנ"מ:

מט

מה שעשה עשוי. הואיל והם עומדים לבלות ולאבד והוא יכול לבלותן לגמרי ס"ל לרמב"ם ור"ת בדיעבד מכירתו קיים והרא"ש והרשב"א וריב"ש סי' פ"ב וק"כ כתב בשם כל האחרונים דמכירה בטל וכ"פ בש"ג פ' מציאות האשה ואם היא מכרה כתבתי בסמוך ואם היא מכרה והוא מסכים אחר כך או להיפך המקח קיים ואין צריך קנין חדש ועיין ברמב"ם רפ"ל ה"מ, ואפילו מכר לפרנסה והיא גם כן נהנה מ"מ היא יכולה לערער על המכיר', ואם לא מכר רק חייב לאחרים אז אם יש לו קרקעות גובה הב"ח אף על גב דהכל משועבד לכתוב' מ"מ עדיין לא הגיע הז"פ וכשיגיע הז"פ יכולה לטרוף ומטלטלים או מעות גובה הב"ח ותו א"י לטרוף כמ"ש בסי' ק' ועיין דינים אלו בבעה"ת שער ו' ובב"י בח"ה סי' קי"א:

נ

נאמן בשבוע'. היינו אם היא תובע לבעל' שישלם לה נאמן בשבוע' דהוא הנתבע ואם היא תובע למלוה שהלוה על הבגדים אין מפורש כאן הדין, והנה בתשו' מ"כ שהביא הב"י כתב דהיא נאמנת נגד המלוה לומר שהשכין שלא ברשות' ותשבע והמלוה יחזיר זה, והמרדכי ס"פ האומנין כתב מסתמא אמרי' ברשות' השכין והרשב"א בתשובה שהביא ס"ס ע"ג כתב ג"כ דא"י להוציא מן המלוה דמאן לימא לן דלא אפקיה מדעתה גם שייך בזה תקנות השוק וא"י להוציא מן המלוה בלא מעות לכן עיקר כהפוסקי' הללו וכ"כ הסמ"ע בסי' ע"ב סקי"ח ולא כח"מ שפסק בפשיטו' כתשו' מ"כ ונשמע ממרדכי הנ"ל אפי' אם הבעל אינו בכאן ואינו טוען שעש' ברשות' אמרי' מסתמא עשה ברשו' גם נ"מ למ"ש הרשב"א בתשובה הטעם משום ת"ה א"כ כשמחזיר המעות המקח בטל ולדברי שאר פוסקים שהבאתי א"צ להחזיר הבגדים:

נא

יש לה דין מטלטלי'. ואין לאש' כח למחות בו אפילו אם כותבים בכתובה מטלטלים אג"ק אין לה כח למחות אף על גב אח"כ א"י לטרוף מן הלוקח כמ"ש בסמוך:

נב

אבל אם החזיק. וחזקה שאנו דנין מי שמחזיק איזה שנים בית או כיפה או כפר אין חבירו רשאי להחזי' העסק בלתי רשותו דין מטלטלין הוא כ"כ בהג"ה דרישה וכ"כ בט"ז ועיין תשובת בן לב ותשו' רש"ך ס"א סי' פ"ד ותשובת מהר"י לבית הלוי סי' נ"ה ושם כתב דחזקו' יש להם דין קרקעו' אפשר דין אשה שאני ועיין בח"ה שם כתב אם החזיק כ"כ שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בנתיים חשיב הקרקע כגבוי לישראל:

נג

מטלטלין שנתן לה. הנה הב"י ס"ס ע"ג הביא תשובת הרשב"א שכתב מאן יימר דבעל א"י למשכן בגדי אשתו שעשה לה ובתשובה תתקל"ו כתב דאינו יכול למשכן י"ל שם איירי בגדים שעשה לה חמיה מחמת החיוב שהתחייב בעת השידוך אבל מה שעשה לה בעלה מרצון הטוב ס"ל אפש' דיכול להשכין מיהו מהרי"ק שורש י' כתב הרשב"א לא החליט זאת דיכול למשכן והב"י בסי' זה הביא תשובת מ"כ ושם כתב דא"י למשכן וכ"כ המרדכי ס"פ האומנין ומשמע שם דאיירי אפילו אם עשה הוא לה בגדים שהרי הביא ראיה מש"ס פרק הגוזל המקדיש נכסים אין לו בכסות אשתו ושם איירי בבגדים שעשה לה הבעל והש"ך בח"ה סי' ע"ב כתב בפשיטות דיכול למשכן וכתב כן ע"פ תשוב' הרשב"א הנ"ל ואישתמטו מיניה דברי מהרי"ק ושאר פוסקים הנ"ל, וכל זאת איירי לענין אם יכול לכתחלה למכור או למשכון כי משכון ומכירה שוה, ובדיעבד אם כבר מכר משמע מדברי המחבר דהמכר קיים אלא בח"מ פירש דברי המחבר מ"ש מטלטלין שנתן לה איירי ביחד לה נגד התוספות שהוסיף לה אבל מה שנתן לה מתנה הם נ"מ והמכר בטל ומ"ש וה"ה מטלטלין שקנה לה כתב לאו דוקא כי מה שקנה אפילו בדיעבד בטל המכירה וכל זה דוחק הוא אלא מ"ש מטלטלין שנתן לה במתנה איירי וכן משמע בד"מ שכתב הג"א שכתב דין זה מטלטלים שקנה לה דסבירא ליה כרמב"ם שכתב מטלטלין שנתן לה וכו' ש"מ דאיירי בנתן לה במתנה אף על גב דאין לו פירות מן המתנה שנותן לה מ"מ בדיעבד אם מכר המכר קיים ומה שהביא בח"מ ראיה שמכירה בטל מהא דאיתא שם פרק הגוזל המקדיש נכסיו אין לו בכסו' אשתו ובניו אין ראיה תדע דהא הרשב"א כתב בתשובה הנ"ל מאן יימר דאיש אינו רשאי להשכין ולמכור בגדי האשה שעשה לה והביא ראיה מן הש"ס הזאת המקדיש נכסי' אין לו בכסו' אשתו וע"כ הכא הפירוש המקדיש נכסיו סתם אז אמרינן מסתמא אין דעתו על כסו' אשתו אבל אם היה דעתו עליהם יש לו בכסות אשתו ולפי ראיו' אלו י"ל לכתחלה אינו רשאי למכור כסות אשתו שעשה לה ובדיעבד המכירה קיים ובזה שפיר מ"ש כאן בגדי י"ט אינו רשאי למכור ובח"ה סי' צ"ו פסק ב"ח גובה בגדי שבת וי"ט אלא כאן איירי לכתחלה א"י למכור אבל אם מכר קיים המכירה לכן אם כבר חייב משועבדים בגדי אשתו וב"ח גובה מהם דהוי כדיעבד מיהו למעשה צ"ע בדיעבד אם המכירה קיים כיון דיש לפרש דברי המחבר כפי' הח"מ ובתשובת מ"כ שהביא הב"י מבואר דמכירה בטלה אף בדיעבד דהא מ"ש תנינא אין לבעל בבגדי אשתו כלום איירי בבגדים שעשה הוא לה וכתב אף אם השכין חייב המלוה להחזיר בלא דמים גם כבר מבואר לרוב פוסקים נצ"ב אפילו בדיעבד המכר בטל והמטלטלים שנתן לה כתב המחבר דינם שוה לנצ"ב:

נד

כלי זהב ובדולח. כ"כ מהרי"ק שם והא דכתב הרא"ש פ' אלמנה לכ"ג והטור דא"י למכור כלי זהב שם איירי שהיא הכניסה ולא כד"מ שכתב דהם חולקים על מהרי"ק:

נה

ואם קרובים נתנו לה. שם מבואר הטעם שלא התרצה הבעל שהיא תתקשט ביותר והוא ימות ברעב לכן ימכור מה שא"צ לה כל כך וינתנו המעו' על רווחים ויאכל הרווחים כי המתנות הם בתורת נ"מ והוא אוכל הפירו' ומ"ש כאן יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו היינו מן הרווחים ולא מן הקרן וכ"כ בח"מ ועיין סי' צ"ט:

נו

מכרו שניהם. ועיין פ' החובל (בבא קמא דף צ') שם איתא פלוגת' ר"ח ותנאים במוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו ל' יום לר"א שניהם /אינם/ בדין יום או יומים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו וכתיב כי כספו הוא כספו המיוחד לו כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשאו ולא כלום כמאן כר"א מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד וחציו ב"ח וכן עבד של שני שותפים אין יוצאים בראשי אברים ר"א היא דכתיב עבדו עבדו המיוחד לו ובב"ב פ' ח"ה מתרץ להא דאמימר הכא דזבין אחד איש או אשה אבל זבני תרווייהו לעלמא זבינה זביני וכתב הרא"ש פ' החובל דקי"ל כההיא לישנא כמה שפסק כאן הטור והמחבר, ובי"ד סי' רס"ז פסק עבד של שני שותפין אין יוצא בשן ועין והיינו כר"א, וכן פסק שם עבד של נ"מ אין יוצא בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואית' שם בפרק החובל כמה אוקימת' ולאוקמי בתרא דאתי' כר"א והביא הב"י שם ולכאורה תימא דפסק שם כר"א וכאן פסק איש ואשה שמכרו הממכר קיים ולפי תירוץ בתרא שם פ' ח"ה לר"א המכר בטל וכן הקשה בספר ב"ה אבל באמת לק"מ אף על גב דהלכה כר"א היינו לענין שן ועין דכתיב עבדו היינו עבדו המיוחד לו וכן לענין יום או יומים דכתיב כספו המיוחד לו אבל לענין מכירה דלא כתיב כלום אלא בש"ס לתירוץ א' מדמה דין זה לדין שן ועין ולא קי"ל כתירוץ זה אלא כשאר תירוצים שם פח"ה:

נז

מכרם קיים. כיון דגוף שלה הוא ליכא איבה אם לא תסכים עמו רשב"ם:

נח

שיחד לה. אף על גב שיעבוד כתובה הוא על כל נכסיו מ"מ מיחד לה קרקע אחת בפירוש או כותב לה קרקע אחת בפירוש:

נט

מפני שלום ביתה. הב"י וכ"מ מדייק דוקא כשהי' טוענת כן אבל כל זמן שאינה טוענת מכירתה קיימת ונ"מ אף לדידן אם מת הבעל והיא לא טענה מפני נ"ר עשיתי ומתה א"י יורשיה לערער על המכירה גם נ"מ לדידן אם מכרה או מחלה בשנה הראשונ' או בשנה שניה ומתה ולא אמרה מפני נ"ר לבעלי אינו מחויב להחזי' להנותן הנדוניא ועיין סי' קי"ח בב"י ובד"מ שם מבואר לדידן יכולה למחול אלא שם כותבי' לפי תקנות טולטילא א"י למחול מיהו בתנאים שלנו שכותבין מחמת עדור וקטט יתקיים כתקנות שו"ם נראה דא"י למחול או למכור כי הנותן נתן הנדן על התנאי זה, ולמ"ש בסמוך לדידן דכותבים הנדוניא על סך כך וכך אז מחילתה מחילה ואינה יכולה לומר נ"ר לבעלי עשיתי היינו כשמחלה אחר שנה או שנתיים, אבל אם מחלה תוך שנה או שנתיים לא מהני המחילה למנהג שלנו:

ס

אא"כ קבלה עליה אחריו' בפי'. אבל לא אמרי' בזה אחריות ט"ס עיין במגיד:

סא

אבל אם מחלה לבעלה. שלשה מחלוקת איכא בדין זה להרא"ש משמע דאינה יכלה לומר נ"ר עשיתי אלא כשהוא מכר לאחר והיא מסכמת למעשיו ואז י"ל הוכרחתי לעשות לו נ"ר כיון שהוא דחוק למכור אם לא הסכמתי היה אומר עיניך נתתה בגירושין והראב"ד סבירא ליה כשמחל' הוי כאלו עקרה שיעבוד' מעיקרו ואינה יכולה לומר נ"ר עשיתי, ולרמב"ן ורשב"א כתובה ותוספת מהני מכירה ומחילה אבל נצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה וכ"כ המגיד והרמב"ם סבירא ליה מחילה לא מהני, ולכאורה נראה דמוכח כן דהא כתב אבדו או נגנבו ומחלה מהני ש"מ אם היו הנכסים בעין לא מהני המחילה, וקשה בסעיף זה הביא מחלוקת בדין זה וכאן איירי נמי כשהנכסים בעין ובסעיף י"ח סתם כדעת הרמב"ם ואפשר דכוונתו כשהם בעין איתא מחלוקת ולקמן קמ"ל כשאינן בעין לכולי עלמא מהני מחילה, ולא כבית יוסף וד"מ דכתבו דרמב"ם סבירא ליה דמהני המחיל', ונדוניא שלנו שכותבים על סך כך וכך מהני המחילה דהוי כדבר שאינו בעין כיון שכותבים על מעות וכן כתוב בתשובת ריב"ש סי' קמ"ט עיין שם, ועיין סי' ס"ג וסי' ק"ה והיינו לשיטות הריב"ש לדעת הרמב"ם כל שאינו בדין הדין שוה לכתובה:

סב

אם מחלה. וקשה כשהנכסי' בעין איך שייך מחילה דלא שייך מחילה אלא במעות הלואה כמ"ש בח"ה סי' רמ"א ואפשר כיון שהם באחריות שלו ועומד למכור כשהיא מסכים עמו הוי כאלו המעו' בידו ושייך מחיל' על זכות שלה:

סג

ואח"כ מכר. ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמו מהני אפי' כתבה אחר מכירת הבעל וא"י לו' נ"ר לבעלי עשיתי דכולי האי לא עבדה עיין תוס' כתובות דף צ"ה וכ"כ בהג"מ ובמרדכי, ואם הוא רוצה ליקח הלואה והיא סלקה כחה מנכסיו ואח"כ לקח הלואה הוי כקנין אשה וה"ב עיין ב"ה:

סד

וכן אם קבלה עליה אחריות. עכשיו נוהגים דכותבין אחריות וקוני' מן האשה וה"ב ולא הבעל מזה נראה דאחריות שכותבים בשטר לא קאי אלא על האיש ולא על האשה דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות קנין אפי' מן האיש תחלה אלא הקנין שעשתה היא אינו אלא שהיא א"י לערער ואחריות דנפשה סלקה ולא שהיא מקבל אחריות אח"כ דמפורש בפירוש כן וכן פסק בט"ז:

סה

אשה שסלקה כחה. עיין סי' נ"ד שם נתבאר אם סילק מהני קודם שבא לידו:

סו

נצ"ב שאבדו. ה"ה אם כתב הנדוניא על סך מעות מהני מחילה אפי' כשהם בעין והא שכתב שאבדו קמ"ל אף על גב בתחלה היה בעין ריב"ש שם ואם היה לה שטר על בעלה ומכרה לאחר ומחלה לבעלה לכ"ע לא אמרי' בזה נ"ר עשיתי לבעלי כ"כ בתשובת רשב"א ועיין ב"י סי' צ"א:

סז

וקנו ממנה. אף על גב בתחילת כתיבה /במחילת כתובה/ א"צ קנין מ"מ בכה"ג כשהם בעין ל"מ קנין לכן כשאין בעין צריך מיהת קנין ומהני ועיין תשובת ש"י סי' ס"ו ועיין לקמן סי' ק"ה ועיין תשובת רשב"א שהביא הב"י ר"ס צ"א:

סח

או נתנה בטל. די"ל דכוונתו היה להשאיל ולהפקיד ולא למכור כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור אלו חייב לעשות לה בגדים אחרים עיין בטור:

סט

לוי קודם. אף ע"ג דכתב לשמעון דאקני והיא מתה בחייו מ"מ מכח דאקנה לא זכה עד אחר מיתתה ולוי זכה בחייה דהא נתחייבה לו:

א

הבעל כו'. תניא ברפ"ח דב"ב וש"מ הרבה:

ב

אבל כגון כו'. שם קכ"ה ב' קי"ד ב' קנ"ט ב':

ג

שח"ז כו' הבעל כו'. כיון שכתב בלשון הודאה ולא אמרינן אומדן דעתא כו' וכמ"ש בירושלמי פ"ט דב"ב ש"מ שהודה ועמד אינו חוזר: דיני מהרי"ו סט"ז:

ד

אבל שבח כו'. רשב"ם שם ד"ה אר"פ כו' ע"ש ולהכי לא תני ליה גם כן במתניתין לבטל בהדי הנך תוס' ד"ה אר"פ ורא"ש וש"פ ותוספת דבכורות נ"ב א' ד"ה ולא כו' ע"ש:

ה

ואינו יורש מלוה כו'. תוס' שם ד"ה אר"פ כו' ותו' דבכורות הנ"ל והרא"ש ודלא כהרי"מ דדייק מגמרא דב"ק הנ"ל איפכא דגובה ממלוה דמש"ש לא אמר ר"ע כו' ונוקמ' לרבה כו' אמרי ה"מ לבני מערבא אליבא דרבי אבל בעלמא כרבי כ"ה הגירסא שם ור"ל דדוקא בבכור אבל לענין ירושת הבעל כר' סבירא לן דל"ל ראוי אלא במאי דליכא זכיה מחיים כלל כגון שמת אביו בחיי אבי אביו או כופר אבל כתב שם שר"ה ורי"ף חולקים עליו וס"ל דראוי אף לירושת הבעל וכ"ה לגי' שלנו בגמרא אמרי ה"מ לבני מערבא כו' כי קאמרי הכא כרבי וערש"י שם סד"ה כרבי כו' ה"נ כו' וכ"כ הרמב"ן דכ"ה הגירסא בכל הנוסחאות ומוכח להיפך כנ"ל ובשאלתו' הגירסא בב"ב שם בהדיא אר"פ הלכת' אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין גבו קרקע בין כו' וע' רמב"ן:
ה) כגון כו' וכן אם כו' אבל כו'. הרא"ש שם דדוקא הנך דמי לנזק אבל אם הלותה כו' דלא עדיף ממכרה שהבעל מוציא כמ"ש בפ"ד דכתובות וש"מ באוש' התקינו כו' ויש בזה שיטות אחרות ועב"י:

ו

אבל אם הניחו כו'. עס"ב ואם אמר נכסי לפלוני ואחריו כו'.

ז

ואפי' כו'. ע' תוספת שם נ"ה ד"ה אם כן כו':

ח

כל הנכסים כו'. כנ"ל דמ"ש אבל אם הלותה כו' דלא עדיף ממכרה כו' משא"כ כה"ג וע"ש בתשובה:

ט

ואם אמר כו'. שם אר"א דבר כו' א"ר מסתברא כו' וכתב הרי"ף והרא"ש ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך כו':

י

שהיא צריכה מיאון. כמ"ש ביבמות ק"ח א' תניא רא"א כו' רי"א בעלה כו' כללי כו' אלמא דוקא בכה"ג שצריכה מיאון לאפוקי כה"ג שאמרו במתני' שם רחב"א אומר כו':

יא

אבל הפקח כו' והחרש כו'. ירושלמי דכתובות. כ"מ. וכמ"ש בגמ' דיבמות קי"ג א' לענין כתובה להיפך:

יב

קטנה כו' בין כו'. קדושין מ"ה ב' נתקדשה לדעת וניסת כו' ופ' הרמב"ם כרב אסי ורב הונא לענין תרומה וכ"ש לענין ירושה כמש"ש ומודה רב כו':

יג

אפילו שתק. כמש"ש האי דאישתק כו':

יד

אא"כ כו'. כמש"ש שמא יבא כו' הא יתרצה ש"ד:

טו

מי כו'. רמב"ם בפ"א מה' נחלות ה"ט וכ"כ בע"ה בגמרא הנ"ל ומודה רב שאם מתה איני יורשה אוקי כו' שמעינן דכל ספק קדושין וספק גרושין ומתה אין הבעל יורשה וכתב מ"מ דיש לדחות דשאני ס"ג מס"ק אבל ראי' ממ"ש בגיטין ע"ג ע"ד ת"ר ימים שבינתיים כו' כללו של דבר כו' מדמזכיר ירושה בהנך ש"מ דוקא לפי שהיא כאשת איש לכל דבר וכמ"ש דרבי ור"י וחכמים פליגי עליה בכל הנך דחשיב דאל"כ ה"ל לברורי בהנך דס"ל כוותיה ובירושלמי שם על מתני' ראוה שנתייחדה עמו כו' לאידא מילתא אר"א לירושה דתלינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדרי' אר"ז זאת אומרת שהיא כא"א לכ"ד ר"ל מדקאמר לירושה והראב"ד חולק שם:

טז

אבל כ"ז כו'. וע' תוספת דב"ב קמ"ו ב' ד"ה נכנס כו' והרא"ש שם דלא כרשב"ם סד"ה נפלה כו' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפ"ה דכתובות במורדת דלא מפקיע ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים:

יז

הטוען כו'. בהג"מ שם מבואר דס"ל כרשב"ם וכן מביא ראייתו כדאמרינן כיון שנתן עיניו כו' וכבר כתב דלא קיי"ל כן אלא שבמרדכי שם סימן תתל"ב כתב בשם הר"א כפירשב"ם אבל לא מטעמיה אלא שהמעשה היה שהיה טוען קדושי טעות ונכנס לבודקה ע"י צנון שה"ל בחיקו והיא היתה אומרת שריח כותבת היה ונמצא שלפ"ד היו קדושי טעות והודאת בע"ד כמאה עדים דמיא:

יח

אשה כו'. הרי"ף והרא"ש בפ"ה דכתובות סל"ה וכצ"ל:

יט

המורד כו'. שם מבואר דס"ל כפירוש רשב"ם הנ"ל ועבד"מ סק"ה והניח בצ"ע:

כ

בין כו' אע"פ כו'. שם:

כא

אין כו' ואם כו'. ערש"י שם ד"ה ואי לא כו' וכמש"ש עשאוהו כנכסים כו' וה"ה לפירות וירושה וע"ראש שם הלכך אמדי' דעתה כו':

כב

וכשתמו' כו'. וכ"כ ברא"ש שם וגם אם תמות כו':

כג

ולא עוד כו'. כחכמים שם.

כד

אין כו'. מדקאמר שטר פסים וחכ"א עד כו' מ' דאי כתב מהיום הוי כשטר פסים ועוד דמפרש קושית הגמרא ואי לא קננהו כו' דקאי עד מברח' מקצתה ומהיום כו' אבל אכול' לא פריך כיון שקנה המקבל לכשתמות משא"כ כאן דלא קני עד שתרצ' ואהא משני עשאוהו כו' אבל הר"נ כ' דמ"מ אם מתה יורשה כאן וכן בנכסים שאין ידועים כתב במתני' שם דאם מתה יורשה ולכן לכתחלה לא תמכור ואחרי' כתב שאף במברחת כולה אם מתה אינו יורשה ולא הודה לכן הר"ן ע"ש:

כה

אבל לא כו'. כמש"ש במתניתין בחייה ולפירות תקנת כו' וכמ"ש התקינו כו' ומתה ואמר מוציא כו' ובב"י נ' א' א"נ זבנה כו':

כו

בלא דמים. הרי"ף והרא"ש בפ"ד דהא שוינהו כלוקח ראשון כמ"ש בסכ"ח דב"ב:

כז

וי"א דאף כו'. הרא"ש שם בפ"ד סי"ז ע"ש:

כח

ואם הדמים כו'. כיון דאינה מכורה הוי גזל בידה וע' בגיטין מ"ד ב':

כט

או שנמצאו כו'. הרא"ש בכתובות שם אבל הבעל אינו חייב לשלם בשבילה דפגיעתה רעה:

ל

נתאלמנה כו'. ירושלמי ר"פ הכותב ר' הלל בן פזי בעא קומיה ר' יוסי מכר הוא ומתה היא מהו א"ל מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מהו א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו והביאו הר"ן בפ"ד שם:

לא

ואין חילוק כו'. וכ"כ הר"נ ר"פ המדיר. עתוס' דכתובות נ"ט ב' ד"ה קונמות כו' וי"ל דדוק' בקונמות כו' והא כו' א"נ כו' אלמא אף בהקדש אלמוהו לשעבודא דבעל וכן פסק הרמב"ם דע"מ אין יוצאין לא לאיש ולא לאשה ועוד דפר"י דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד וע"תוס דגיטין מ"ב ב' ד"ה הקדש כו':

לב

ואם הבעל כו'. כמ"ש בב"ב נ' א' כי קאמר כו':

לג

ראה כו'. ול"ד למ"ש בב"ב קל"ב א' ושמואל אמר במחלק כו' כמש"ש ומקולי כו' וע' רשב"ם שם ד"ה ומקולי כו':

לד

צותה כו'. עח"מ סימן רמ"ג ס"ב.

לה

בד"א כו'. ע"תוס' שם ד"ה עשאום כו':

לו

אפילו נכסים כו'. דר"ש ל"פ אלא אסיפא:

לז

נכסים כו' וכן כו'. שאין לך נכסים שא"י יותר מחבלה אפילו הכי אמרינן ברפ"ו שלה ילקח כו' וכן מתנה וכמ"של סי' פ"ה ס"ז:

לח

אשה שאמרה כו'. ודהודאתה היא כמו מכירה וכמש"ש י"ט א' וכגון שחב כו':

לט

מיהו כו'. ואף למש"ש הרא"ש בשם הראב"ד והיכא דפרע כו' כ' הראב"ד כו' כיון שהקרן שלה ואין לבעל בקרן כלום ועב"י:

מ

האשה כו'. ב"ב מ"ט ב' הא ראיה כו' הא אתמר כו' והן נצ"ב לפי' תו' שם ד"ה הנ"ל והרי"ף פי' מש"ש אילימא למעוטי שאר נכסים דהיינו נצ"ב ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה אילימא כו' והקשה כו' ובכתובות פ"א ד"ה ומגרשה כו' וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בסט"ז כיצד כו' מנ"צב כו' או שדה כו' והוא כפירוש הרי"ף:

מא

בין לאחרים כו'. מתני' דגיטין לקח מן האשה ואח"כ כו' דוקא שלקח אח"כ מהאיש ובב"ב נ' א' איש ואשה כו' כי קאמר כו' וכ"ש בנצ"ב דחייב באחריותן ואם מתו והותירו לו וביבמות ס"ו ב' עבדי צ"ב יוצאין כו' וע"תוס דב"ק צ' א' ד"ה כמאן כו' ושם פ"ט א' אם אמרו בנ"מ כו' וכ"ש לתקנת אושא:

מב

וי"א כו'. ממש"ש תזבין לנ"מ בטובת הנאה כו' ותזבן כתובתה לטובת כו':
מב) וכן כו'. בין נצ"ב מתני' הנ"ל לקח מן האיש כו' ואוקימנא בג' שדות ואף לפי' הרי"ף ה"ה לנצ"ב ובנ"מ אמרינן בב"ב נ' א' איש ואשה כו' כנ"ל ובכתובות פ' א' איבעי להו בעל כו' אבל לגופה פשיטא להו דלא הוי מכירה וזהו שמכרו כ"א לבדו אבל מנרו שניהם בנ"מ והוא אחריה בנ"צב ודאי דהוי מכירה כמ"ש בב"ב שם ובגיטין שם מ"מ ועסט"ז:

מג

ויש מי כו' ואפילו כו'. ביבמות ס"ו ב' מכרו שניהם כו' הבעל כו'. מ' אפילו מכר הבעל וע"תוס שם ד"ה הבעל כו' ונראה כפיר"ח וע"ראש שם בשם ר"ת וע"ש ברא"ש שהאריך בזה ובסה"ת ש"ו ח"א האריך מאד ע"ש וזה כפי שפי' ההיא דיבמות בקרקע צ"ב אבל הר"זה פי' במטלטלין של צ"ב דכל ההיא סוגיא דשם במטלטלין כמש"ש
יח) כלי איני כו'. וכן פירש הרמב"ם ועס"יד:

מד

אין האיש כו' ואם. כמש"ל דפירש ההיא דיבמות במטלטלין וכתב הרי"ף שם והאי מכרו שניהם לפרנס' כו' מוציא כו' לא איפשטא שפיר דלעביד בה מעשה ופ' הרמב"ם לקולא דהמע"ה ועמ"ש בא"ח סי' רמ"ו ס"ד. ירושלמי פ"ו וכתובות והביאו הרי"ף ורא"ש שם אריב"ח הדא אמרה כו':

מה

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי דכתובות פ"ו מה ראו לומר כו' אריב"ח הדא כו' והביא' הרא"ש שם ס"ד ומשום לכתחל' לא יתקנו לפחות חומש ועמ"מ פ"ל מה' מכירה ופ' ג"כ כרשב"ג דיבמות הנ"ל וכ' הרא"ש בפ"ז דיבמות ספ"א ויראה דדוקא בקרקע כו' אבל המכנסת כו' וכ"ש לאותן שפ' דבקרקע מכרו בטל דה"ה למטלטלין:

מו

וי"א כו' על ס"ס ע"ג:

מז

ישראל כו' אבל כו'. עתו"ס דב"ק ע' ב' בד"ה ואי כו':

מח

למחות כו'. הוא תמוה דבנכסים דידיה ודאי שא"י למחות כמה שכ' בכתובות פ"א א' הרוצה שימכור כו' ושם ב' דאלת"ה סיפא כו' איבעי כו' וערש"י שם א' ד"ה מגרש' כו' וס"ל כפירש הרי"ף דמ"ש בב"ב שם שאר נכסים היינו נצ"ב ועתו"ס שם בד"ה מגרשה כו' ובב"ב שם ד"ה אילימא כו' וכ"כ הרמב"ם והטור וש"פ ועח"מ:

מט

מטלטלין כו'. יבמות שם ולא עוד כו' וכפירושו דבמטלטלין קמיירי אבל לדעת הפוסקים דסי"ג בהג"ה ה"נ דמכרו בטל וכ"ש הוא דהא אינו אוכל פירות בזה:

נ

וה"ה כו'. עמ"ש בב"ק ק"ב ב' נעשה כמי כו' וע"ש בהג"א ד"ה וכדמסיק כו' וכן כאן כהפוסקים הנ"ל דאינו מכורה:

נא

ואין חילוק כו'. כהיש חולקים בח"מ סימן צ"ז סכ"ו וערא"ש פ"ד דכתובות סל"ב ובגדי אלמנה וגרושה כו' והביאו מהר"מ ראיה ממש"ש לבישתינהו לכולה מאני כו' הלכתא כו' ש"מ דלשמואל אפילו בבגדי שבת ויו"ט וע' במרדכי סימן רל"ז שוב מצאתי כו':
נא) אבל כלי זהב כו'. כ"כ במהרי"ק שם בשם תשובת הרי"ף דבזה בע"ח גובה ול"ד לבגדי שבת וי"ט דבזה דעתו שאם יצטרך יפרנס מהם ולכן כ' בהג"ה בח"מ שם וי"ח ארישא דוקא אבל דעת ש"ע בכאן תמיה דשם פ' כהרמב"ם ועהג"א שם ד"ה כ' הרמב"ם כו':
נא) ואם קרובים כו'. היינו כדין נ"מ שאמרו ז"ל כספים ילקח קרקע כו' וכמש"ל סי' פ"ה סי"ג דמתנה כנ"מ דמי וכמש"ש ס"ז משא"כ במתנה דאין אוכל פירות כמש"ש:

נב

מכרו שניהם כו'. ואף על גב דאמרי' שם ואב"א כו' והרמב"ם פ' כר"א ס"ל דה"ק ואב"א כו' דמתני' ורבא כר"ה ס"ל אפי' זבנה לעלמא הוי זבינא ואמימר דאמר כר"א בזבנא כ"א לבד וכמו יום או יומים דא"א אלא בכ"א לבדו דשניהם ביחד בלא"ה פטורין מ"ש בפ"ק לבדו דב"ק ובפ"ט דסנהדרין ורשב"ם שם לא פירש כך וכן רש"י בב"ק צ"א א' ד"ה איש ואשה כו' רא"ש שם:
נב) כיצד כו' או כו'. כפי' הרי"ף שם שאר נכסים היינו נצ"ב אבל לפי' תוס' ג' נכסים היינו נצ"ב כנ"ל:

נג

אא"כ קבלה כו'. כמ"ש בגיטין נ"ח וכשמואל דקי"ל כוותיה כמ"ש שם י"ז:

נד

י"א כו'. דמתחיל' א"י לומר נחת רוח כו' דהא שדה שייחד לה בכתובת' י"ל נ"ר עשיתי וכתובת' יכולה למחול כמ"ש בב"ק פ"ק א' וש"מ ע' רא"ש סוף כלל נ"ח ואמרי' בר"פ אעפ"י תנאי כתוב' כו' למוחלת:

נה

וי"א. ס"ל דהא דר"פ אע"פ לתוספת וכמ"ש ר"ח ורא"ש שם וש"פ:

נו

ואפי' כתבה כו'. ממ"ש בב"ב מ"ט ב' הא ראיה יש כו' ולאוקמי כה"ג. הרשב"א וש"פ:

נז

בין כו'. ערש"י שם ד"ה ולא כו' וכ"ש באותו שדה:

נח

וי"א כו'. כמ"ש בב"ב מ"ח א' מודה שמואל כו':

נט

אשה שסלקה כו'. דאדם יוכל להסתלק בדשל"ב כר'"ש ר"פ הכותב וכמו שכ' בח"מ סימן ר"ט ס"ח בהג"ה:

ס

ולא שייך כו'. זה כ' הרב מסברתו צ"ע מ"ש דכאן נמי י"ל נתת עיניך כו':

סא

אבל אם כו'. כמו בקרקע בסט"ז דחד טעמא להו:

א

בין נ"מ בין נצ"ב. אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות כמבואר לעיל סי' פ"ה אפ"ה יורש אותן:

ב

ומת הזרע ואח"כ מת אביה. אף על גב דאומדן דעתא הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימ' שימות בחייו רק כוונתו היה שיבא ממונו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה חייב להבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה דטוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב וכן ראיתי נוהגין לכתוב עתה:

ג

הבעל יורש כח אותו השטר. דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר:

ד

ופירות לאחר מיתה. אף על פי שמתה בחיי מוריש' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהיה גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישיה:

ה

שהרי ברשותו השביח. כלו' בשלמ' כתובה אינה נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל דברשות יורשים השביח דנכסי קמי יתמי נפלו וכן הדין גבי בכור אבל גבי בעל הכל ברשותו השביח:

ו

מלו' ביד אחרים כשנשאה. כבר כתב בב"ח דתיבת כשנשאה הוא טעות ובפסקי הרא"ש ליתא ואין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוה לאחרים לאחר שנשאה דסוף סוף הוי ראוי לגבי אשה מאחר שלא גבתה האשה קודם שמתה ודוק' מלוה אבל היה להם פקדונות ביד אחרים כל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרי' איתנהו ולא הוי ראוי וכ"כ בב"ח ואם היה מלוה שיש עליה משכון, יתבאר בסמוך עוד פרטי דינים אלו:

ז

ואפילו היו משועבדים לכתובת אלמנה. ה"ה לשאר בעלי חובות דהא ק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועיין מ"ש בזה לקמן סי' ק' לחלק בין ראוי דירושת הבעל לראוי דכתובה וכמ"ש בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד:

ח

וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה. במרדכי ר"פ י"נ כתב במלוה שיש עליה משכון הכל מודים דבכור נוטל פי שנים דבע"ח קונה משכון וכו' ועיין בח"מ סי' רע"ח סעיף ז' ונראה דכל הדינים שייכי נמי הכא דמלוה שיש עליה משכון יורש הבעל דכגבוי דמי אפילו משכון בשעת הלואה ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה ומתה היה נראה דהוי מוחזק ממש ויורש החוב אעפ"י דגבי בכור אמרינן שם בסי' רע"ח היה לאב מלוה ביד בכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא ליטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדיין לא באה ליד אביו לפיכך לא יטול ממנה חצי חלק בכורה שאני התם דכתיב בכל אשר ימצא לו לאב אבל הכא לא נקר' ראוי מאחר שהמעות ביד הבעל אבל בתשובת הרשב"א שהבי' ב"י פסק דיורש מחצה כמו בכור ועיין עוד שם מה שמחלק בין משכון של כותי למשכון של ישראל ובין אתר' דמסלקי במשכון של קרקע לאתר' דלא מסלקי ועיין עוד אם גנבו נ"מ של אשה ולא הוחזר עד לאחר מיתה הוה ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת וכן אם גנבו ספרים עיין בח"מ סי' הנ"ל ושכר פעולה שלא גבתה קודם מיתה מיקרי ראוי:

ט

אבל אם הלותה מנ"מ ומת' וכו'. שהרי שלא כדין הלותה קרן של נ"מ שלה שהקרן ברשותו ולא עדיף ממכרה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כ"כ הרא"ש ומשמע שאם היה בידה נ"מ שאין לבעל בהן אכילת פירות כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה שאז הרשות בידה להלות למי שירצה וא"כ שפיר מקרי ראוי לגבי בעל כמו מלוה שיש לה ביד אחרים קודם שנשאה מיהו יש לדחות דמאחר כשנשאה הוי כלוקח ואף שאין לו אכילות פירות מ"מ אם מתה יורשה ואין בידה להפקיע הירושה ולשווי' ראוי בע"כ של בעל וכל שאין רשות בידה למכור אין רשות בידה להלות כדי שיהיה ראוי ומ"ש הרשב"א שהנכסים שאין לבעל רשות בהן שהלותן אין הבעל יורשן אותן היינו בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שמותר למוכרן דה"ה דמותר להלות אותן ועיין בב"ח:

י

והיה בן לבת. בח"מ סימן רמ"ח כתב הטור אבל אם אין זרע אין שאר יורשים כגון אחי אביה וכו' עומדים במקומה ליטול ובב"י הניח הדבר בצ"ע שם ועיין בסמ"ע שם ואין להאריך כאן במה שאינו שייך לדיני נשים:

יא

אפילו נתפקחה אחר שנשאת. והיינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר וכמו שנתבאר למעלה סי' מ"ג וסי' ס"ז:

יב

ודעתה נשאת וזיכתה לו ממונה. הראב"ד השיג על זה וכתב מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ואפשר שגם הרמב"ם מיירי דוקא כשכתבו לה ב"ד כתובה ועיין במ"מ לא משמע כן:

יג

אפילו שתק האב. דהאי דשתק משום דמרתח רתח כן הוא בגמרא:

יד

מי שנתגרשה ספק גירושין וכו'. ל' הטור אינו כן שכתב שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים משמע שבספק גירושין אינה נפקעת ונראה דדין ספק גירושין כדין ספק מיתה בחייו כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז בדין נפל הבית:

טו

ומקחו מקח טעות. אף על גב דלענין קדושין צריכה גט מספק מ"מ לענין ממון הירושה אוקי ממון בחזקתה ואף שלא נתברר שהיה בה מום מ"מ הודאת הבעל כמא' עדים דמי:

טז

ועיין לעיל סי' ע"ז. ע"ש סעיף ג' בהג"ה ועיין מ"ש שם דאם קדשה ונשאה ברמאות דאין חוטא נשכר ומיהו מילת' דלא שכיחי הוא נישואין ברמאות:

יז

ואינו נוהג עמה מנהג אישות. לכאורה הוא סותר מ"ש לפני זה בנתן עיניו לגרשה דהא מסתמ' כשנותן עיניו לגרשה אינו נוהג עמה מנהג אישות כמבואר לקמן סי' קי"ט וכן ראיתי בד"מ שכ' וז"ל דזהו דוקא לסברת רשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וכ"כ הרי"ף והרא"ש דאעפ"י שיש כופין אותו לגרש כל זמן שלא גירש יורש אותה מיהו יש לדחות דשאני הכא שכופין לגרש לא פשע נגדה ורוצה לנהוג עמה מנהג אישות משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע עכ"ל ד"מ ומסתימת לשון הרי"ף שכתב כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' וכללא הוא דמשמע בין במורד בין במדיר אף שכופין להוציא אם מתה קודם הגירושין הבעל ירית לה:

יח

נפל הבית וכו' יורשין עיקר הכתובה והתוספות. ואף על פי שיחד לה נכסים לכתובה, שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל כל זמן שלא מת הוא בודאי בחייה עיין בטור:

יט

חולקים נכסי צ"ב. אף על פי דק"ל לקמן סי' צ"ו דאם אין נכסי צ"ב בעין אז דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבוע' אם כן אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתב הרא"ש בשם הרשב"א פ"ק דבתר' ס"ק ט' דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למית' ובנפל הבית ומת פתאום לא חיישי' לצררי לכך לא צריכה שבועה ועיין בת"ה סי' ש"ל:

כ

שכתבה כל נכסיה לאחר. לשון הטור בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' עיין בטור והמחבר השמיט זה וה"ט דהמחבר פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דשיור כל שהוא הוי שיור גבי ש"מ וש"מ ומברח' דין א' להם כדאיתא בב"ב דף ק"נ וכמבואר בח"מ סי' ר"נ סעיף ד' בש"ע והטור נמשך אחר הרא"ש שפסק שם דבעי שיור כדי פרנסתו והבי' שם מור"ם דעתו ועיין שם בסמ"ע ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ח סי' נ' שם כתב שלהרי"ף די בשיור כל שהוא והוא נחלק עליו וכן דעת ראבי"ה:

כא

בין קרוב בין רחוק. כלו' דלא כמו שמחלק בגמרא ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא אלא כרב נחמן דסבר אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולעולם אמרינן דעתה דלהברחה כיונה ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרין הנכסים:

כב

שאם נתאלמנה וכו'. ואפילו מתה אחר מות בעלה מיד קודם שחזרה בה תחזור ליורשי' כך פסק הרא"ש:

כג

אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה אינו יורש'. מה שאין הבעל אוכל פירות אף דלא קנה הלוקח אמרו בגמ' הטעם עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל דגם כן אין הבעל אוכל פירות אף שהן ברשות האשה אבל אם מתה אין יורשה, הקשה הר"ן הא גם בנכסים שאין ידועים הבעל יורשה דהא אמרינן לא תמכור ואם איתא דאין לבעל בהן כלום למה לא תמכור אלא ודאי הבעל יורש הנכסים ובפרט למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ותי' הר"ן דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם היא תמות בחיי בעלה שיזכה בה מקבל המתנה אלא שלא רצתה לפרש כי היכא דלא תהוי לה איבה וגם הרא"ש כ' אמדינן דעתה דנתכונה להבריח וכו' וגם לא ירשנה אם תמות ושתוכל למכור פירות וכו' כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתן ונתנן לא' נמצא דלדעת הרא"ש הרשות ביד' למכור הפירות אף בחיי בעלה ואין הלוקח יכול לעכב:

כד

לא קנה קנין גמור עד שתרצה. ותאמר אין ואם הבעל ירצה לזכות תאמר אין ואם הלוקח ירצה להחזיק לא תאמר אין:

כה

ואם מתה אינו יורשה. הר"ן תמה על הרמב"ם דמאחר דמתה ולא אמרה אין למה יפסיד הבעל ירושתו נהי דהוה כנכסים שאין ידועים לבעל שהוא סבר שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושה כשם שבנכסים שאין ידועים הבעל יורש כך יהיה הדין כאן ותי' דהרמב"ם לטעמיה דירושת הבעל דרבנן וכו' עיין עליו גם מ"ש בשם אחרים ופי פי' ר"ח והרא"ש לכשארצה היינו כל זמן שאשתוק תהיה המתנה קיימת ואם רצה לבטלה הרשות בידי נמצא אם מתה ולא ביטלה המתנה קיימת ביד הלוקח וע"כ בדין אין הבעל יורשה ועיין בהגהות אלפסי לשון ריא"ז:

כו

קנה לגמרי. ומיהו היכא שהכל כותבין כן חזר הלשון לשופרי דשטרי וכל זמן שלא יעידו שאמרה להם בפי' לכתוב כן לא קנה המקבל ואם רואים שידעת שכתבה כן ולא מיחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפש' לומר שתהא מתנתה קיימת לשון הרשב"א העתיקו הר"ן:

כז

אבל לא גוף הקרקע. אין ללוקח תועלת בגוף הקרקע מאחר שהפירו' וכל תשמישי קרקע הכל לבעל ואם למחות ביד הבעל שלא לקלקל בקרקע ולחפור בורות שיחין מערות גם הרא"ש (דס"ל דמוציא אף גוף הקרקע וכמו שכתב בהג"ה אח"ז) יודה לזה דכל האש' יכולה למחות גם הלוקח יכול למחות ומכל מקום יש ללוקח תועלת בגוף הקרקע לענין פרוזבול:

כח

קיימים בעצמם. אבל אם הוציא' המעות על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציא' המעו' קמו עלה בהלוא' ואין אני מחוייב לשלם ההלוא' שחייבת ומטלטלין שהניח' אני יורש אות' ועיין מ"ש בסי' צ"א סעיף ד' בשם נ"י:

כט

מכרה קיים. משמע למפרע חל המכיר' משע' ראשונ' אפילו לדעת הרא"ש שמוציא הגוף מיד הלקוחו' מ"מ אם נתאלמנ' איגלי מילתא למפרע שהמכיר' הית' כדין:

ל

הלוקח יכול למחות. אף אם לא מכר' היא בעצמ' יכול למחו' שלא יקלקל גוף הקרקע שאין לבעל רק פירות:

לא

או הקדיש' אות'. המעין שם ירא' דאף דהקדיש' קדושת הגוף אפ"ה אלמוהו רבנן לשעבוד דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנ' חל ההקדש ע"ש:

לב

מחרים שלא מכרה. היינו בטוען שמא ואם טוען ברי צריך הבעל לישבע היסת:

לג

ואם לעשירים יכול לחזור בו. היינו במתנה מרובה ומתנה מועטת נקר' מחוסר אמנה וע' בח"מ סי' רמ"ט וסי' ר"ד:

לד

בד"א שאם מכרה משנשאה וכו'. דברי המחבר כאן אינם מסודרים כראוי ולשון הרמב"ם בפרק כ"ב מה"א דין ח', כך הוא בד"א וכו' אבל אם נפלו לה נכסים וכו' ולא ידע בהן הבעל ומכרה אות' מכרה קיים וכן ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים עכ"ל, והטור כתב בזה הלשון נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרתן לכתחלה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחלה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים ואח"ז מתחיל ענין אחר בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינם ידועים אפי' נפלה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחלה לא תמכור והנה ע"פ זה צריך לפרש דברי המחבר לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה כלו' אפילו נכסים שנפלו לה באירוסין ומכ"ש שנפלו לה לאחר נשואין ואם מכרה קיים אפי' באותן שנפלו לה לאחר נישואין הואיל ולא ידע בהם קודם מכירה וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור כלו' ל"מ לאחר נשואין לא תמכור מה שנפלו באירוסין אלא אפי' ארוסה לא תמכור לכתחלה מה שנפלו לה באירוסין אבל מה שנפלו קודם אירוסין מותר למכור לכתחלה בעודה ארוסה אפילו נכסים הידועים לבעל כמ"ש הטור:

לה

כשיודעו לו מיד נעשו נ"מ. ל' הטור צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה:

לו

וכן הפירות שימצאו בידה וכו'. כלו' וימכרו הפירות ויקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות:

לז

ידועים לבעל אינה נאמנת. כלומר אינה נאמנת להפסיד מן הבעל פירות של הירושה:

לח

אינם ידועים נאמנת. לשון הרשב"א אם הודאה זו היתה בב"ד קודם שידע בעלה מנפילת נכסים ק"ל כר"ש דאם מכרה ונתנה קיים והודאתה בב"ד כנתנה דמי וא"כ צריך לפרש מ"ש כאן אשה שאמרה על ירושה היינו שאמרה דרך הודאה בב"ד אבל חוץ לב"ד כל שיכולה לחזור מדברי' אין זה כמכרה ונתנה ואם נודעה לבעל קודם הנתינה וההודאה אינה נאמנת:

לט

בנצ"ב בין לבעלה בין לאחרים. מבואר בגמ' פרק חזקת דכל הנכסים של בעל חוץ מנ"מ יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי כשמסכמת על מכירתו ומכ"ש כשמוכרת לבעל עצמו וכ"כ רשב"ם דף מ"ט והא דיכולה למכור נצ"ב לאחרים ואף ע"ג דאין הגוף שלה דהא מסרה אותם לבעלה מ"מ מאחר שגם הבעל אין יכול למוכרן משום שבח בית אביה וכשתתאלמן אינם יכולים לסלקה בשאר נכסים מועיל בה מכירה וע' בח"ה סי' תכ"ד דאשה שחבלה באחרים צריכה למכור נצ"ב לאחרים בטובת הנאה שאם תתאלמן יקח הלוקח ועוד אכתוב מזה בסמוך סעיף ט"ז במכירת נצ"ב לבעלה:

מ

לא עשתה כלום. ואם מכרה האשה תחלה ואח"כ מכר גם האיש והסכים למעשיה המכר קיים וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י"ז:

מא

דמ"מ כשתתאלמן וכו'. כבר כתבתי שכן כתבו הפוסקים באשה שחבלה באחרים שצריכה למכור בטובת הנאה נצ"ב או נכסי מלוג שלה ולכשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים:

מב

וכן בעל שמכר קרקע וכו'. במכירת הבעל בנצ"ב נחלקו הפוסקים אם בטל מיד או נאמר דמאחר דהגוף שלו א"כ מכרו קיים עד שעת טירפ' וזה דעת רי"ף ור"י כמבואר בטור וע' בב"ח ונראה דע"כ לא פליגי הפוסקים אלא במכר הבעל גוף ופירות וכמ"ש המ"מ בשם הרשב"א פ' ל' מה' מכירה אבל אם הבעל מוכר הפירות מיד והגוף לכשתמות אשתו נראה דהמקח קיים דומה למה שנתבאר האומר שדה זו שאירש מאבא וכו':

מג

בין נ"מ לא עשה כלום. בנ"מ שאין הגוף שלו כ"ע מודו שאין מכירתו כלום וכתב המ"מ שאמרו בירושל' שאפי' מתה האשה בחיי בעלה המכר בטל לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום, וכבר כתבתי דאם הבעל מכר הפירות מיד והגוף לכשתבא לידו אפשר דמהני בין בצ"ב בין בנ"מ:

מד

ואפי' אם מתה בחיי הבעל. זה לא קאי לדעת היש מי שאומר שהוא דעת ר"ת דס"ל דהמקח בטל מיד דמהי תיתי שיחזור וינעור בשעת מיתתה (ל' חוזר וניעור והוא ל' הרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב) אלא קאי לדעה הראשונה דאין המקח בטל מיד רק האשה יכולה לבטלו אם תרצה ואם שתקה ומתה הבעל יורש כחה ויכול לבטלו וזה דעת רש"י (הובאו שני הדעות בטור סי' זה):

מה

מה שעשה עשוי. הטעם שהרי הוא יכול לבלותן לגמרי בתשמיש והם עומדים לבלות וליאבד ע"כ ממכרו ממכר משא"כ בקרקע וק"ק דטעם זה שייך גם בנ"מ לפי מה שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף י"ג:

מו

שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה. מלשון זה משמע אף שהאשה טוענת ברי ומכחשת את הבעל מ"מ הוא נאמן בשבועה ואינה יכולה להוציא מן הלוקח ולפי זה אף אם הוא מודה לדברי האשה שלא ברשותה עשה היה ראוי ליתן ללוקח שמא ברשותה עשה, והמעיין בתשובת הרשב"א יראה דמיירי שם שהאשה תובעת את הבעל להוציא ממנו ממון ושיקנה לה אחרים ע"ז נאמן בשבועה לפטור עצמו ומיירי שם שאין הלוקח לפנינו או שהלוקח כותי אבל אם הלוקח לפנינו צריך הלוקח להחזיר לה מה שידוע שהוא שלה ואין הבעל נאמן לו' שברשותה עשה דוגמת מה שפסק לעיל ס"ס פ"ז באשה הנושאת ונותנת תוך הבית שהבעל מוציא מיד הלוקח בלא דמים כל זמן שלא יברר הלוקח שדרכ' תמיד למכור בלא ידיעתו כן הכא צריך הבעל לברר שברשותה עשה וכל זמן שלא יברר היא מוחזקת בנכסיה להוציא מיד הלוקח כ"ז שנכסיה הם בעין וכ"כ ב"י ס"ק י"ד מ"כ דין הר"ח וכו' אם לוה הבעל מתחל' עליהם וכו' דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה עליהם משמע אף שהבעל מכחישה לא מפיו אנו חיים:

מז

ואין לאשה כח למחו' בו שלא למכרן. הל' מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעל' למכור נכסים שלו רק בהגיע זמן הגביה טורפ' ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו:

מח

ואין הכותי יכול לפדותו. בת"ה סיים שם אם החזיק הישראל כל כך בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אף על פי שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שעבוד כתוב' האש' עליו וראיה מהא דשומא הדרא לעולם וכו' ומהתימ' על הרב מוהרמ"א שהשמיט זה:

מט

מטלטלין שנתן לה משלו. משמע לכאורה דדין מטלטלין אלו שנתן לה הם כנכסי צ"ב ואם מכרן בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם וקשה דהא מה שנתן לה הם נ"מ ועדיפי מנ"מ דהא אין הבעל אוכל פירות ממה שנתן לה כמבואר לעיל סי' פ"ה סעיף ז' ולמה יהיה לו רשות למכור מה שנתן לה מתנה ולא דמי לנצ"ב שהם ברשותו לכל דבר רק משום שבח בית אביה אינו רשאי למכור לכתחילה ואם מכר בדיעבד אין לה היזק ממון דהא משלם לה לכשתתאלמן רק מפסדת שבח בית אביה אבל למכור מה שנתן לה מתנה ואין לו בהם אפי' פירות למה יהיה לו רשות לימכר והרב כתב לפני זה דנ"מ לכ"ע אם מכרן או משכנן בטל ע"כ נראה לפרש שלא נתן לה במתנה גמורה מיד רק שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוס' שהוסיף לה וכמ"ש (אח"ז בסעיף ט"ז) וכמ"ש התוס' בשם ר"ח שאחד מג' שדות המשועבדים לכתובתה כמבואר (אח"ז בסעיף ט"ז) הוא שהכניס לה שום משלו וע"כ דין מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למכרן לכתחלה אבל בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם שדין שום זה כדין נצ"ב אבל מה שנתן לה מטלטלין מתנה מיד פשיט' שדין נ"מ להם ואינו יכול למכור כלל ע"כ דקדק בלשונו שנתן לה משלו ולא כ' שנתן לה סתם:

נ

וה"ה למטלטלין שקנה לה וכו'. נראה אף שכתב וה"ה אין דין מטלטלין שקנה לה שוה לדין נצ"ב דהא המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ואם ההקדש אין חל ודאי דאין המכר חל דאין יכול למכור דבר שאינו שלו:

נא

ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט וכו'. כתב כאן ע"פ דעת מהר"ם שהביא מהרי"ק בשורש י' שאין לחלק בין בגדי שבת לחול רק באחים שחלקו ולא בב"ח ובעל אבל הרמב"ם פ"א ממלוה כ' דבגדי שבת וי"ט גובה אותן ב"ח וכן סתם המחבר בח"מ בש"ע סי' צ"ז סעיף כ"ו ואין לחלק דכאן לכתחלה קאמר דאין יכול למכור אפי' בגדי שבת דזה אינו דאין לך ב"ח גדול מאם אין לו מה יאכל ולמה לא ימכור בשעת דוחקו וע' לקמן סי' צ"ט:

נב

ואם קרובים נתנו לה וכו'. היינו בנתנו לה סתם ולא פירשו ע"מ שלא יהיה לבעל רשות בה באופן המועיל ע"פ הדין וכמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה סעיף י"א:

נג

יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו. זה לשון מהרי"ק בשורש י' הכא שאחרים נתנו לה ולא מצינו שנתרצה הבעל מעולם שיהיו שלה ללבוש ולהתקשט ודאי יכול הבעל לטעון ולומר איני חפץ שהיא תתקשט ביותר מהצריך לה והוא ימות ברעב או יחזיר על הפתחים וכו' ע"כ צריכים למכור המלבושים והתכשיטים אותם שאינם צריכה וינתנו המעות בריוח והוא יאכל הריוח מאותן המלבושים עכ"ל, וכן צריך לפרש כאן דברי המחבר אף על פי שסתם דבריו דיכול למוכרם דמשמע לגמרי לפרנס עצמו מן הקרן וזה אינו:

נד

שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב. כבר כתב לעיל סעיף י"ג ג"כ דין זה ובאמת דין זה אינו מבואר בגמ' בהדיא וגם לשון מכירה או נתינה לא יצדק יפה בנצ"ב דהא כבר הוא ביד הבעל אם לא כשהבעל מוכר לאחרים והיא מסכמת למכירתו או שנותנה לו לאחר שתתגרש והנה בחלוקה הראשונה שייך לומר נחת רוח עשיתי אבל בחלוק' השניי' מי מזקיקה ליתן לו מתנה לאחר שתתאלמן או תתגרש ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן דעת הרא"ש בתשו':

נה

ה"ג בהרמב"ם או שדה שהכניסה לה שום משלו. כלו' שכתב לה שדה נגד שום שהכניסה לו מנכסי נדוניית' ועיין בתוס' דף מ"ט מ"ש בשם ר"ח אבל לפי גירס' שלנו שדה שהכניסה לו שום משלה והיא גי' רשב"ם והיינו צ"ב דנקט ברישא ולמה חזר וכפלו:

נו

קבלה עלי' אחריות בפירוש. גם זה לא נתבאר בגמ' כאן רק בגיטין גבי לקח מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב אחריות ולא כרב דאמר סתם שטר הוא אחריות אלא כשמואל שתקבל אחריות בפירוש דכולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח:

נז

אבל אם מחלה לבעלה כל זכות וכו'. המעיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאין מחלק בין מכירה למחיל' רק עיקר החילוק שלו הוא כשבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר עיניך נתת בגירושי' וכו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו והטעם זה שייך ג"כ גבי מתנ' ומכיר' דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו אבל הראב"ד מחלק בין מכירה למחילה כמו שמבואר בהשגות ובמ"מ ומשמעות דבריו שגם במכיר' לבעלה נצ"ב שייך נחת רוח ובמחילה לא שייך נחת רוח ודעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין כתוב' ותוספות לנצ"ב דבכתובה ותוספות לא שייך איבה ע"כ מהני מכירה ומחילה אבל בנצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה נמצא דשלשה מחלוקת בדבר דעת הרא"ש ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ן והרשב"א:

נח

ולא הסכימ' למעשיו. רמב"ם פי"ז מה"א דין י"א גריס ולא הסכימ' למעשיו ונפסד המכר ותמהו עליו המ"מ והר"ן וכ"מ כתב דלאו דוקא נקט הרמב"ם ונפסד המכר עיין עליו וכן בטור השמיט תיבות אלו ובב"ח נדחק לקיים דברי הרמב"ם שהם דוקא ואין דבריו ברורים:

נט

דאם האשה קבלה המעות וכו'. הטעם דהוי כתלוה וזבין אבל אם בחנם הסכימה הוי כתלוה ויהיב:

ס

קודם שקנאן הבעל. דאף ע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מסתלק מדבר שלב"ל:

סא

וקנו ממנה בעדים. פי"ז מה"א בדין י"ט כ' הרמב"ם דמוחלת כתובתה אינה צריכה קנין פסק בש"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ה' (וא"כ קשה למה כתב כאן שקנה ממנה) ודוחק לחלק בין מחילת כתובה למחיל' צאן ברזל שנאבדו:

סב

שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה וכו'. משום דיכול לפ' כוונתו להשאיל או להפקיד ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם אבל לא למכר' וליתנם לאחר כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור בגדים אלו יצטרך לעשות לה אחרים ועיין בטור:

סג

קודם לגבות. אף על פי שראובן שיעבד לשמעון כל מה שעתיד לקנות והיא מתה בחיי הבעל וא"כ יזכה ראובן/ שמעון /מכח דאקני שלו מ"מ מאחר שהיא נשתעבדה ללוי בחייה ושעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסי' לידו היינו אחר מיתת אשתו ולוי קנה השעבוד בחיי אשתו:

א

סעיף א' הבעל יורש את אשתו וכו' נ"ב עיין במשנה ס"פ יש בכור מ"ש ריב"ב אף היורש את אשתו ומוקי שם בגמ' בהורישתו אשת בה"ק ע"ש והרמב"ם העתיק דין זה פי"א מה"ל שמיטה והטור והש"ע השמיטוהו וע' בחיבורי לחו"מ מהדורא ג' ה"ל מצות שכתבתי שם טעם נכון למה השמיטו הטור והמחבר ע"ש ובתוס' כתובות דפ"ד ומ"ש שם בישוב קושית הרשב"א ודוק שם:

ב

באותו סעיף בהג"ה שטר חצי זכר שנוהגין בו האידנא וכו' נ"ב עי' בח"מ ובב"ש שכתבו בשם תשובת מוהרי"ו דלא אמר' אומדנא בהודאה והנה טעמו של מוהרי"ו נראה דלא מהני אומדנא להוציא מחזקה וכיון דכבר נתחייב והוי בחזקת חיוב לא מהני אומדנא אח"כ לפוטרו דאין לומר דכוונתו דדוקא היכי דהוי בדרך הודאה לא מהני אומדנא דא"כ מה הקשה הב"ש מסי' נ"ג שס"ל דלא הוי דרך הודאה רק דרך חיוב ובע"כ דס"ל דעיקרו תלוי היכי דכבר חל החיוב לא מהני האומדנא אח"כ לבטלו למפרע וקשה לי ע"ז מש"ס דמכות ד"ה ע"ב דפריך שם לר"י דאמר אסטטית הוא זה ואינו נהרג אלא כת ראשונה בלבד ופריך שם מ"ש כת הראשונה ונשאר בקושיא ומהו פריך דבע"כ טעמא דר"י מכח אומדנא דיש אומדנא שעושין כן בערמה וא"כ מהו פריך נימא דבשלמא כת ראשונה דבשעה שהוזמו ונתחייבו הריגה לא נודע האומדנא וא"כ כיון שכבר נתחייבו הריגה שוב אף אם מזימין השניים ג"כ יש אומדנא למפרע לא מהני האומדנא מלהצילם מחזקת חיוב שלהם שכבר נתחייבו מיתה אבל בשניים שיש אומדנא תיכף קודם שנתחייבו דין הזמה לכך מהני עדותן שלא לחייבן בדין הזמה ומאי פריך וצ"ע וראיתי אח"כ בהפלאה בק"א הרגיש על הב"ש די"ל חילוק הנ"ל דשם לא מיירי דרך הודאה אבל לפענ"ד דברי הב"ש נכונים דאין סברא לחלק בזה ועיקר החילוק הוי רק דיש לחלק בין הוי להוציא מחזקה או לא וקשה מן הש"ס הנ"ל וגם בלי דברי הב"ש קשה מן הש"ס כנ"ל דמסברא יש לחלק כן אך לדברי הב"ש קשה יותר וצ"ע ודוק:

ג

סעיף ד' קטנה שנתקדש' שלא לדעת אביה וכו' אם מתה אין הבעל יורשה נ"ב עיין ב"ש מ"ש בסל"ז דאף נכסי צאן ברזל הוי בחזקתה ואין הבעל יורש וצריך לפרש דבריו הא דלא דמי לנפל הבית עליו שנצ"ב בחזקת שניהם וכו' דבשלמא בנפל הבית שכבר נשאת לו ונכנסו הנכסים בודאי באחריותו ע"כ הוי כשמתו בחזקת שניהם כמו שהיתה בחיים בחזקתו אבל בקטנ' שהספק אם נכנסו כלל ברשותו או לא ע"כ מוקמי' להם בחזקת האשה וכמו שהיתה קודם נשואין ליורשים הכל כנ"ל ודוק:

ד

סעיף ה' מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה נ"ב הרב המגיד כ' שהרמב"ם הוציא דין זה מגיטין דע"ד שלא מצינו שאר התנאים נקטו בלשונם ירושה רק ר' יהודא משמע שהם חולקים עליו וכו' ע"ש ואני בעניי לא אבין דבריו דממי מייתי ראי' אי מר' מאיר הא הם נמי מזונות לא נקטו בלשונם וס"ל דאף דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותיה כאן פטור כמ"ש רש"י שם שכ"ע אית להו לר' זירא וכו' וא"כ גם לענין ירושה אין ראי' כלל למגורשת ואינה מגורשת כמו שגרע לענין ירושה ואי מייתי ראי' מדרבנן נמי אין ראי' כיון שנקטו בלשונם מגורשת ואינה מגורשת ממילא נדע שדין מגורשת יש לה לכל מילי כמו שמזונות נמי לא נקטו בלשונם וסמכו על זה אך נראה ראי' לדברי הרמב"ם שהוי לי' למימר א"ב ירושה דלרבנן דדין מגורשת ואינה מגורשת יש לה יורשה וגם חייבין במזונותיה ולר' יוסי דגרע ממגורשת ואינה מגורשת לית לה מזוני וגם אין יורשה והוי ל"ל ירושה ומזוני א"ב ומדלא קאמר כך משמע שאף מגורשת וכו' אינו יורשה נמצא דאף לרבנן אינו יורשה וליכא בינייהו כלל ודוק:

ה

סעיף ה' בהג"ה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה נ"ב הנה אם תפסו יורשי האשה הי' נראה דיכולין לומר קים להו כהרשב"ם ותשובת מיימוני כיון דהרשב"ם אינו יחיד דגם בתשובת מיימוני ס"ל כן א"כ יכולין לומר קים להו אף דא"י לומר קים להו כיחיד מ"מ הרי כאן גם תשובת מיימני ס"ל כן וגם הב"ח הביא בשם המשרים דגם הריב"ן מג"ש ס"ל כהרשב"ם א"כ יכול לומר קים לי כוותייהו ואף דקיי"ל דכנגד דעה שלא הובא בש"ע אין יכול לומר קים להו מ"מ כיון דהביא הרמ"א אח"כ דעת הש"ג באם מורד על אשתו אינו יורשה ובד"מ כ' די"ל דס"ל כהרשב"ם וע' בח"מ א"כ י"ל דהוה כהובא דעת הרשב"ם בש"ע ולכך יכול לומר קים לי' ועוד נראה לי לומר דאף החולקים על הרשב"ם היינו רק בנצ"ב אבל בנכסי מלוג מודה דהרי גבי נפל הבית עליו ועל אשתו קיי"ל דנכסים בחזקתם נכסי צ"ב בחזקת שניהם אבל נכסי מלוג הוי בחזקת יורשי האשה וא"כ י"ל דדוקא בכתובה ונצ"ב דהוי נמי בחזקת הבעל בזה חולקים על הרשב"ם אבל בנ"מ דהוי בחזקת יורשיה מודים דאין להוציא מחזקתן אם עכ"פ נתן דעתו לגרשה ודוק בזה אמנם בחיבורי על חו"מ מהדורא ה' סי' קל"ד בארתי טעמו של דבר זה בארוכה וכאן קצרתי וע"ש ודוק:

ו

באותו סעיף בהג"ה אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה וכו' נ"ב הנה האחרונים הביאו דעת הא"ש דבנתן עיניו לגרשה אין צריך להתאבל עליה כיון דהרשב"ם ס"ל דאינה יורשה נהי דלא קיי"ל כן מ"מ קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ובס' בית מאיר חולק עליו וגם יתר אחרונים ע"ש ולפענ"ד בלא"ה אין הלכה כן דהרשב"ם מיירי לדין הש"ס דהי' ביד הבעל לגרש בע"כ והוי בידו וכמ"ש להדיא בפ"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי דקאמר שם נהי דבידו לגרשה אטו בידו לקדשה ולכך כיון דהוי בידו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לכך הוי כאילו כבר גירשה ולכך אינה יורשה אבל לדידן דהוי הרגמ"ה ואין בידו לגרשה בע"כ וא"כ אין בידו מודה הרשב"ם נמי דיורשה וה"ה להתאבל עלי' וז"ב דלדידן לכ"ע הבעל יורשה. ומה שכ' הרמ"א בסוף הגה"ה המורד על אשתו וכו' א"ו דאם מתה אינו יורשה עיין ב"ש שהביא בשם הד"מ שתמה על זה מדברי הרי"ף והרא"ש ונדחקו מאוד ולפענ"ד א"ש כיון דחזי' דדעת הרשב"ם דבנתן עיניו לגרשה אינו יורשה מוכח דבדעתו תלי' מילתא א"כ נהי דחלוקין עליו מ"מ היינו דוקא אם לא הי' לו דין מורד שלא כיון לצערה רק רצה לגרשה אבל אם הי' מורד שכיון לצערה וגם לא לפוטרה בזה אינו יורשה והיינו כיון דעשה לה כבי תרי אבל באילו שכופין לגרש כיון דעכ"פ הוא רוצה לדור עמה לכך יורשה דעיקר הירושה בדעתו תליא כיון דעכ"פ הוא רוצה לדור עמה לכך ס"ל להרי"ף דיורש אותה וא"ש ודוק וע' בחיבורי מהדורא טית סי' ל"ט בתשובתי ל"ק קאלימייא מה שכתבתי בישוב קושית הד"מ והב"ש גם כתבתי שם לדינא אם הבעל יורש או לא ע"ש ודוק:

ז

סעיף ז' האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב בין רחוק נ"ב עי' בב"ש סקכ"ח מה שהביא כאן בשם הרא"ש מוכח כדעת הש"ך בסי' כ"ט שגם הרא"ש ס"ל בכתב ידו יוצא ממק"א אינן נאמנים לומר תנאי הי' דברינו דלדעת הטור דנאמנים אף כשכ"י יוצא ממק"א למה יגרע מברחת הלא כשמתה בחיי בעלה המקבל מתנה קנה וגם אוכל פירות בחייה רק כשמת הבעל תחלה אינו קונה המקבל ולמה גרע מכל תנאי דעלמא דנאמנים ולמה בזה אין נאמנים א"ו כדעת הש"ך שם ודברי הטור צ"ע גדול וע' בהרא"ש עצמו ותבין יותר כי דברי כנים בעזה"י ודוק. וע' ב"ש ס"ק ל"א אין הבעל אוכל פירות הס"ק נרשם בטעות ועל אין הבעל אוכל פירות הראשון היו לו לציין ס"ק למ"ד ואח"כ ס"ק ל"א ואם מתה יירשה ואח"כ ס"ק ל"ב מהיום לכשארצה כן ראוי לדעתי לציין גם מ"ש הב"ש בס"ק זה דאי אמרת לאו מתנה כיון דכוונתה היתה להבריח א"כ למה לא יורש אותה ט"ס וצ"ל למה יורש אותה ר"ל המקבל יורש אותה כשמתה בחיי בעלה ואי אמרת דלאו מתנה ואין אוכל פירות א"כ למה יורש אותה יהי' כמו מהיום להרמב"ם וכו' להרמב"ם א"ו דהוי מתנה ואוכל המקבל הפירות ומ"ש בשם הש"ג הוא דיעה שחולקת באמת וס"ל דאין המקבל יורש אותה ג"כ ודוק בכל זה כדי שלא יסתרו דברי הב"ש זה את זה והבן:

ח

סעיף ט' האשה שמכר' מנכסי מלוג אחר שנשאת וכו' נ"ב הנה זה הדין הוא מתקנות אושא וע' בתוס' ב"ק דפ"ט ובפ' י"נ מה שהקשו למ"ד קנין הפירות ככה"ג דמי למה לי תקנות אושא ומה שיש להקשות על דבריהם וליישבם כתבתי בחיבורי על יו"ד מהדורא וא"ו סי' רכ"ג בתשובתי ל"ק קארשטשוב הסמוך לוארשא ע"ש וד"ק:

ט

סעיף טז מכרו שניהם בנכסי מלוג נ"ב עיין בב"ש ס"ק נ"ו מה שכ' בישוב דברי הטור מה שפסק במכרו שניהם המקח קיים משום דבעבד של שני שותפים כתיב כספו דמשמע המיוחד לו ע"ש ולפענ"ד שהטור הוציא דבריו דקיי"ל דדרשי' כספו המיוחד לו מן הש"ס דסוטה דמ"ג ע"ב אר"פ זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו ופרש"י משום דכתיב כרמו המיוחד לו וכו' והיינו כר"א דדריש כן ומוכח דקיי"ל בזה כוותיה ולכך פוסק הטור ג"כ כן ודוק:

א

הבעל יורש כח אותו השטר. עיין בתשו' שב יעקב אה"ע זי' כ"ו שגדול אחד רצה לסתור דין זה ושגם בתשו' חינוך ביה יהודה סי' קל"ג פסק לפסק גמור נגד דברי הרמ"א. ומהרי"ו לא כתב זאת לפסק הלכה. והתאזרו חיל שלשה מטיבי צעד הגאון בעל כנ"י והגאון בעל שבות יעקב והגאון המחבר והעלו שאין לזוז מפסק הרמ"א ז"ל ויישבו כל הקושיות והפקפוקים ע"ש וכן בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ג מזה. גם בס' הפלאה ובס' בית מאיר כאן ובתשובה סי' ג' גם המה מחזקים דברי מהרי"ו והרמ"א ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה מסי' ס' עד סי' ס"ג מה שהתווכח בזה עם הגאון מו"ה מאיר ווייל ז"ל. גם בתשו' ברית אברהם חלק ח"מ סי' י"ט האריך מאד בזה (עיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קנ"ט וקס"א):

ב

כח אותו השטר. עבה"ט בשם הח"מ שכ' ע"כ טוב לכתוב כו' ובח"מ מסיים שכן ראה נוהגין לכתוב עתה. ועיין בתשו' ברית אברהם חלק ח"מ סי' י"ט שהביא דגם בתשו' צ"צ סי' צ"ו העתיק הנוסח כמובא בח"מ שאם תמות בלא ז"ק אחר מיתתו אך בכמה קהילות אין נוהגים לכתוב כן כי הסופרים נהוגין לכתוב ע"פ ספר הנ"ש. והעלה דאין להרהר אחר שום מנהג בזה וגם נוסח הנ"ש יש לו יסוד מוסד. ע"כ אין לשנות המנהג בזה ע"ש באריכות ועי' עוד בזה מהתשובות שרמזתי בס"ק הקודם לזה:
(ב) ופירות לאח"מ. עח"מ שכ' אע"פ שמחה בחיי מורישיה כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בשו"ת הר"ם אלשיך סי' י"ח):

ג

משועבדים לכתובת אלמנה. דין זה הוא ממרדכי ס"פ כל הנשבעין וע"ל סי' ק' ס"ב בהגה י"א דאם מת יעקב כו' הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כו' והוא ג"כ מדברי המרדכי ס"פ נערה. והם סותרים זא"ז. ועב"ש שם ס"ק י"ד כתב בזה ג' תירוצים. א' בשם הד"מ דכאן בסי' צ' איירי לפי המנהג דהיורשים יכולים לסלקה (ר"ל היכא שתיקנו כך ע' בסי' צ"ג ס"ג בהגה. אבל מן הסתם לדידן דקיי"ל כאנשי גליל כל הנכסים נקראו מוחזקים לה וראויים לגבי היורשי' ואין בעל הבת יורש מהם כלום) ב' בשם מהרי"ל סי' ע"ד דשאני ירושה הבאה מאליה (ר"ל ירושת הבעל את אשתו דממילא קא אתיא) אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינא. ג' בשם תשובת שארית יוסף דיש חילוק היכא דנשבע' על כתובתה אז היא מוחזקת בנכסים הן לעניין ירושה הן לענין כתובה וכאן איירי שלא נשבעה ע"ש (ויש נ"מ לדינא בין התירוצים כמובן וכפי הנראה מדברי הב"ש שם וכאן סק"ח תופס לעיקר תירוץ מהרי"ל וכן הח"מ שם וכאן לא כ' אלא תירוץ מהרי"ל ועיין בתשו' פרח שושן כלל ד' סי' א' שהאריך מאד בענין זה והביא הרבה לשונות מגדולי בעלי התשובות המדברי' בזה הלא המה מהרי"ט ח"מ סי' ע"ג ורשד"ם א"ה סי' קי"א ופני משה ח"א סי' ע"ז וגינת ורדים כלל ד' ותורת חסד סי' צ"ד ומטה יוסף ח"מ סימן י' ועדות ביעקב סי' כ'. ומכלל דבריהם מבואר עוד ישובים על הסתירה הנ"ל והרב המחבר ז"ל נשא ונתן כדבריהם והעלה שם לדינא הלכה למעשה דלענין כתובת אלמנת הבן (דלקמן סימן ק' הנ"ל) יש לפסוק בהחלט דחשיבי הנכסים ראויים ואין אלמנת הבן גובה מהם שכן דעת רוב הפוסקים אמנם לענין ירושת הבעל (המוזכר כאן) אף דמהרי"ל ס"ל דלא חשיבי ראוי לגבי כיון שדעת הרמ"א ודעימיה אינו כן יש לדון בזה דנכסי היכא דקיימי קיימי שאם הם ביד בעל הבת יחזיק בהם בטענת קים לי כדעת מהרי"ל ודעימיה ואם הם ביד היורשים יאמרו קים לן כדעת מור"ם ודעימי' דס"ל דהנכסים נקראו ראוים ואין הבעל יורש בראוי (אם לא היכא שתיקנו היורשים יכולים לסלק' כנז"ל) ע"ש היטב. ועי' עוד בתשו' מהר"ם אלשקר סי' כ"ח:

ד

הי' לה מלוה. עיין בתשו' חות יאיר סי' קכ"ב שכ' דאפילו אם הכניסה השטר לבעלה בנדן בעת שנשאה ה"ל ראוי ואינו יורש ואפילו הגיע זמן פרעון השטר לפני מותה לא חשיב בהכי מוחזק. וה"נ בכה"ג לענין ירושה דידה דאם מת מוריש' ולפני שירדו יורשים לנחלה או אפילו אח"כ שהסכימו ליתן לה חצי חלק זכר מ"מ כל כמה שלא נתנו לה ומתה היא אין הבעל יורש. ומ"מ אם הכניסה לו שט"ח בשטר דקני לך איהו וכ"ש או במעמד שלשתן במלוה בע"פ ודאי משעה שהכניס' דידי' הוא וזה ברור ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קל"א ובס' ב"מ מזה:

ה

ואחריו ליורשי. עב"ש ס"ק י"ג מ"ש שכיב מרע שנתן מתנת ש"מ לא"א ומתה קודם שגבתה פסק בסוף תשובת ר' בצלאל דבעל יורש כו' ועיין בס' דגול מרבבה שכ' דבתה"ד סימן ש"ן משמע שדינו כמלו' ואמנם בחפץ מסויים ודאי יורש הבעל ע"ש ועיין בתשו' שב יעקב סימן כ"ו:

ו

הנושא אשה מחייבי לאוין. עב"ש ס"ק ט"ו ומכלל דבריו מבואר דהכא מיירי אפילו שלא נבעלה רק שנכנסה לחופה וכ"כ בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ד' ע"ש שהאריך בענין זה:

ז

אין הבעל יורשה. עבה"ט. ובלבוש כתב ג"כ בסתימו' דהבעל יורש' ע"ש ועיין בתשו' מקור ברוך סי' י' ובת' תורת חסד סי' צ"ו ובס' שעה"מ שם ס"ד מ"ש בזה:

ח

אע"ג שנתן עיניו לגרש עב"ש שכ' לאפוקי מדעת הרשב"ם כו' (ובס' כרם שלמה כ' שראה בגליון מהרב מהגאון בעל חתם סופר שכתב נלע"ד דאפילו הרשב"ם נמי לא אמרה אלא קודם תקנת רגמ"ה אבל עכשיו שאין בידו לגרשה לא עדיף הוא מאשה שאמרה לבעלה גרשני דלא מקרי בזה קטטה כמבואר ר"פ האש' שלום עכ"ל) . ועי' בס' ישועות יעקב סק"ח שהביא דמהרש"ל פ"ב דגיטין למד מזה לענין אבילו' במעשה שבא לפניו שהתפשרו על הגירושין ומתה האשה והור' הלכה למעשה שלא ינהוג הבעל אבילו' דהלכה כדברי המיקל באבל והסכים עמו חכם גדול מארץ ישראל (עיין בס' ב"מ מזה) והוא ז"ל כתב על זה הנה זה ימים אירע מעשה בא' שקיבל התרה ממאה רבנים וזיכה גט לאשתו וביני ביני מתה עליו אשתו ואמרתי דבזה כדאי מהרש"ל לסמוך עליו שלא לנהוג אבילו' כלל כיון שכבר זיכה לה הגט ע"ש:

ט

עד שתרצה אין הבעל אוכל פיר'. עב"ש ס"ק ל"א ועיין בת' נו"ב תניינא סי' צ"ג שכתב דהמרא' מקום של ס"ק זה נרשם בטעו' שהוא נרשם במ"ש המחבר אין אוכל פירו' אותה מתנה וקאי במהיום הבעל שארצה וזה טעו' אלא הב"ש מרשים קודם לזה עמ"ש המחבר אין הבעל אוכל פירותיהן וס"ק ל"א צ"ל קודם סק"ל וע"ש פירוש דברי הב"ש בזה:

י

ואם מתה אינו יורשה. עב"ש ס"ק ל"ג עד וא"י מנא ליה ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ח דכתובו' אות י"ג:
(י) קיימים בעצמם. עבה"ט מ"ש ואם הוציאה המעו' כו' ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ע' בש"ע ח"מ סי' שמ"ט:

יא

אם הבעל רוצה לבנו' עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ח שנ' ומ"מ אם רוצה לבנות כדי להרבו' בפירות ומתנה שאם יזכה הלוקח יהי' ידו על התחתונ' ומסתברא לי שלא יכול הלוקח לעכב דאע"ג דמי שרוצ' לירד לתוך שדה חבירו אפילו בתנאי זה יכול בעל השדה לעכב ולומר איני רוצה שתבנ' בתוך שלי אפילו ע"מ שתהי' ידך על התחתונ' שאני הכא שיש לו בקרקע זה שייכו' חדא שהוא אוכל פירות ואיכא מ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ותו דאפשר שלא יזכו הלוקח בקרקע זה לעולם דקיי"ל כתקנת אושא כו' ע"ש:
(יא) הלוקח יכול למחו'. עח"מ שכ' אף אם לא מכרה היא בעצמ' יכולה למחו' וכו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והסמ"ע סי' רי"ב ס"ק י"ג כתב דהיא אינה יכולה למחו' עכ"ל):

יב

נאמן בשבוע'. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ע"ג סק"א מזה:

יג

נאמן בשבוע'. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ע"ג סק"א מזה:

יד

ישראל שגבה קרקע. כתב בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט וז"ל ובעסק חזקות שנוהגין בכמה מקומו' במדינת ישמעאל שמי שדר בבית ישמעאל או בכיפה יש לו חזקה שאין אחר רשאי לשכור הבית מן הישמעאל בלי רשות ובכמה מקומו' הוא דרך קנין שקונין ומוכרין זכות חזקות אלו אם דינם כקרקע או כמטלטלין האריכו בזה האחרונים בתשובותיהם ובכמה דברים יש נ"מ בזה כגון לענין מצרנות ולענין שטח"ז שכתוב בו חוץ מספרים וקרקעו' והסכימו כולם שאין לנו הכרע' גמור' בזה ונכון למצוא פשר דבר אף שלא מרצון הצדדים עכ"ל:

טו

שנתן לה משלו. עבה"ט ועיין בתשוב' חתם סופר סי' קמ"ו שהאריך וביאר ששה חילוקי דינים בענין זה במפתחות:

טז

יכול למוכרם. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:

יז

אינה טורפת אותו. עבה"ט בשם ב"ש שכ' וה"ה אם כתבה שטר בפ"ע מהני כו' ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט שהשיג עליו ודעתו לדינא דלא כהב"ח ע"ש:

יח

דאם האשה קבלה המעות עיין בס' ישועות יעקב דלאו דוקא דמי שווי המכירה אף בנתן לך סך מועט מהני ע"ש:

א

סי' צ' ס"א הגה כל הנכסי' שהיה לאשה. נ"ב ע' תשו' הר"ם אלשיך סי' י"ח:

ב

ס"ח אין הבעל יורשה. נ"ב ע' תשו' מקור ברוך סי' ז' וסי' י' מה שתמה בזה:

ג

בח"מ אות ל' יכול למחות. נ"ב ובסמ"ע סי' רי"ב סק"ג כ' דהיא א"י למחות:

ד

ס"ו הגה ראה שמכרה. נ"ב ע' חוה"מ סי' שנ"ז:

ה

ב"ש אות מ"ה די"ל נ"ר עשיתי. נ"ב היינו אם היא מערערה וטוענת כן אבל אנן לא טענינן לה כן. תשובת ב"י בדיני גביית כתובה סי' ד' ואם כפרה תחלה שלא מכר' ובאו עדים ואח"כ אמרה נ"ר עשיתי לבעלי י"ל דהוחזקה כפרן וא"נ לומר כן תשובת כרם שלמה חאה"ע סי' ל"ה:

ו

סי' י"ד מה שעשה עשוי. נ"ב ובזה אינ' יכולה לתבוע שהבעל יתן לה המעות או לקנות לה אחרי' ורק היכי דמכרו בטל אלא דאין הלוקח לפנינו או שמכר לנכרי בזה מחוייב לבעל שיקנה לה אחרי' אורים גדולי' לימוד קע"ג:

ז

ב"ש אות מ"ט והנה בתשו' מ"ב. נ"ב ע' אור' גדולים לימוד קע"ג:

א

והוא יורש זרעו דלגבי זרעו אין חלוק בין ראוי למוחזק ויורש את הזרע אף במה שהוא ראוי לו אלא דלגבי אשתו אינו יורש ממנה מה שהיה אצלה ראוי:

ב

הבעל יורש אותה קרקע לפי שהאשה בחייה קרויה מוחזקת בגוף הקרקע:

ג

כגון שמתו מורישיה כו' בטור כתב והיה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה פי' מים הנשואין עד יום מיתתה היה תמיד ע"ז שם מלוה אעפ"י שקודם הנשואין היה המעות בידה והיתה מוחזק מ"מ מן הנשואין ואילך לא בא המעות לידה בשום פעם אבל לענין מיתת מורישיה לית לן בה אם היה קודם מיתתה או לאחר מיתתה דאף אם מת המוריש קודם לה מ"מ הוה ראוי כיון שלא בא הממון לידה בחייה ובחנם טרח מו"ח ז"ל בהאי כשנשאה דנקט הטור והש"ע ומוחק הך תיבת כשנשאה (גם כאן נמצא חסר) דבסי' ק' סק"ד כתב ולעיל סי' צ' ס"ק י"ד כתבתי דמעות מחמת חזקה כו' והרי ל"ז כאן מזה כלום וגם לא ציין כלום בס"ק הנ"ל:

ד

אינו יכול לחזור דהוה כמו נדר וכופין לקיים הנדר ומ"ה צ"ל מ"ש ונתרצה הבעל ליתן המלבושים היינו דאמר' בפי' אין אבל אם שתק בשעת צוואתה לא מקרי נדר:

ה

וכן אם קבלה עליה אחריות בפי' דאע"ג דקי"ל בכל המכירות אחריות טס ומן הסתם הוה אחריות שאני התם דאנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי כדאית' פ"ק דב"מ משא"כ בזה דהיא לא קבלה המעות מן הלוקח ואם אירע שקבלה כתב רמ"א אפ"ה דאין שייך לומר נחת רוח כו' ונראה דאפי' קבלה היא המעו' ואמרה שאינה מקבלת אלא בשביל שלידות בעלה יכולה אח"כ לומר נחת רוח ואיני יודע ופעם א' בא לפני תביעה מן הלוקח קרקע שתבע לאש' שמת בעלה ובחיי בעלה נתנה היא עם קנין סודר כדרך העולם ולא היה שום פרעון לסלק את הערעור ותבע הלוקח את האשה לומר את מחוייבת לפצות את המערער ממני שהרי בשטר מכירה שבידי עליך באשה והדר בעלה אחריות עליכם הנזכר בשטר המכירה והאשה טוענת לא נכנסתי אלא לסלק הערעור שלי שאני לא אערער בכתובתי והיינו אחריות דנפשה אבל לא אחרות דעלמ' כמו שצינו בפרק ח"ה דף מ"ג שיש חילוק בין אחריות על המכירה שמכר לך בעלי אבל בערער שמצד אחר לא קבלתי עלי לפצות. וכעין זה נזכר בסוף סי' זה בב"י בשם תשובת רמב"ן ופסקתי אעפ"י שמורגל בפי העולם כך דלוקחין ק"ס באשה והדר בעלה מכח כתובתה שלא טרף בכתובתה מ"מ כיון שמפורש בשטר מכירה שקבלו עליהם אחריות המכירה וכל מי שמצוה לכתוב שטר דעתו על המנהג אלא שלעיל סי' זה בב"י דף קכ"א כתב בב"י בשם ר"ן בשם הרמ"ה על דין דמברכת דצריך לכתוב ונתנה לו מתנה גמורה כו' כיון שהכל כותבין כן נדון לשופרא דשטרי עד שיכתבו וכך אמרו לנו בפי' כו' אחר כך (כתב) ונראין הדברים ברורים שהכל לפי ראות הדיינים שא"א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות רגילין לכתוב שכך אמרה לנו בפי' כו' הכי נמי לפי ראות עיני הדיינים לענין שאם תתן כתובתה לפצות הו"ל למכור צ"ב נראה דזה גם כן תלוי במנהגות המקומות הנזכר לעיל סימן פ"ח סעיף א' לדידן שכותבין סתם שקיבל החתן סך כך וכך נעשה עליו כל מה שיכנסה בחוב דעלמא ויכול למכור כל מה שהכניסה כמו שאר חוב: