א
חילוק הארצות לענין נישואין ודיני ארץ ישראל ובו ה סעיפים:
ג' ארצות בא"י חלוקות זו מזו לענין נשואין יהודה ועבר הירדן והגליל וכל הישוב הוא ארצות כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן (שחלוקים בלשונם) (מוהר"ם סי' קי"ז) שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה ובלא תוספת שעל מנת כן נשאה אע"פ שלא פירש אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להיפך בגליל א' אע"פ שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה (הר"ן פ"ב דייני גזירות וכן כל כיוצא בזה) אבל הנושא אשה באחת מהארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה: הגה וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת ונשאה בארץ אחרת היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה אפילו מכפר למדינה או להיפך (טור בשם ר"ת) אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ אין א' מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להיפך אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה הואיל והם שוים (ג"ז שם) היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם ונסע עמה לעירה דרך מקרה ולא איתדר ליה יכול לחזור ולהוציאה (ריב"ש סי' מ"ח) י"א אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (ת"ה סימן רט"ו) וי"ח (ב"י וכן משמע בריב"ש סימן פ"א) מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה ונשא אחרת במדינה אחרת צריכה לילך עמו לעירו דודאי נשאה לשוב לביתו (ב"י בשם הרשב"ץ) (ועיין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט') עוד מדינים אלו:
ב
כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ אינו יכול להוציאה מנוה יפה לנוה הרע ולא מרע ליפה וכן לא יוציאנה ממקום שרובן ישראל למקום שרובו עכו"ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרוב כותים למקום שרובו ישראל: הגה ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע (הגהות מיימוני פי"ג דאישות) כל מקום שיכול להוציאה ממקומה היינו לאחר שכנסה ונשאה אבל קודם נישואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה אם לא התנה בפי' עם האשה אבל אם התנה עם אמה לאו כלום הוא (ריב"ש סי' קע"ז) מיהו אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו האשה צריכה לילך אחריו (תשובת מיימוני לנשים סימן כ"ח):
ג
בד"א מח"ל לח"ל או מא"י לא"י אבל מח"ל לא"י כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע ואפי' ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים ואין מוציאין מא"י לח"ל ואפי' מנוה הרע לנוה הטוב ואפי' ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל:
ד
אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה: הגה אבל נכסי מלוג שלה ונצ"ב הקיימי' נוטלת ואם אינם קיימים אם הוא הפסידן נצ"ב א"צ לשלם ונ"מ צריך לשלם ואם נגנבו או נאבדו נ"מ לית לה ונצ"ב צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם) והא דכתובה אין לה דוקא שנשאר בא"י אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בח"ל צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (ג"ז שם): אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה וה"ה לכל מקום מא"י לירושלים שהכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין משם הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין משם:
ה
יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה הילכך מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם לסטים:
באר היטב אבן העזר
ע״ה
א
בלשונם. בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב"ש:
ב
אחרת. הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן והריב"ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר"ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר"ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב"ח ח"מ ב"ש ע"ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר"ת ויתבאר בסמוך:
ג
לארצו. יש להסתפק אם מ"ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ"ש צריכה לילך אחריו לארצו ל"ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה"ג דף צ"ח ע"א. כתב מהרי"ט ח"א סי' מ"ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א"ל שע"ד לחזור לעירו נשאה ואע"פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע"ש:
ד
לכרך. כלומר אע"ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח"מ. וב"ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע"ש:
ה
אחרת. אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב"ש וכתב מהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' קנ"ה:
ו
למדינה. כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ"כ רש"י בכתובות דף ק"י ע"ב. ובקדושין דף מ"ט ע"ב כתב רש"י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע"ש וצ"ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י"ז ע"א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר"ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב"ש ועיין כנה"ג דף צ"ח ע"ב:
ז
אחת וכו'. זהו שיטת ר"ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א"י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב"ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א"י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שתלך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע"ש. רוב פוסקים חולקים על ר"ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת. ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"פ הד"מ עיין ב"ש:
ח
ולהוציאה. לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב"ש ב"ש:
ט
ויש חולקים. עיין ח"מ ב"ש. ולדעת החולקים צ"ל אע"ג שכבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז ב"ש. ועיין בב"מ דף ע"ה ע"ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע"ש. א"כ צ"ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס"ק א' מש"ש בשם הרש"ך ועיין בתשובת הריב"ש סי' פ"א:
י
הרע. כבר כתבתי דוק' כששניהם ממדינה א' ומעיר א' אז אין יוכל לשנות אותה למקום גרוע אבל הנוש' אשה ממדינה אחרת הוי כאלו התנה שתלך אחריו אפי' מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע:
יא
גוים. ממקום שיש רופא ושאר הדברים הצריכין למקום שאין רופא ושאר הדברים הצריכין לעיר הוי כמוציאה ממקום שרובו ישראל למקום לעיר שרובו גוים מהרי"ט בחשובה ח"א סימן מ"ז:
יב
כותים. אפי' מנוה יפה לנוה רע. ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:
יג
טוב. מסידור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל אינו יוכל להוציאה כשמושל רע שם. אבל מלשון הגה' מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובו ישראל עדיף מנוה רע כמ"ש ח"מ:
יד
כלום הוא. אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה הדין עם הריב"ש ועי' ב"י. ואם לא תודה אין עדות אמה כלום ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד עיין הר"ם אלשיך סי' נ"ה:
טו
לדבריו. עיין רשד"ם חא"ה סי' קנ"ה והר"ם גלאנטי סימן מ"ד ומהרי"ט ח"א סימן מ"ז וכנה"ג סי' זה:
טז
אותה. ברמב"ם וטור ליתא תיבת אותה דהא כופין אותו ג"כ. התנה בפירוש שאינו יוכל להוציאה אפילו לא"י אינו יוכל להוציאה לא"י. אבל אם לא התנה בפירוש רק שנשבע שלא להוציאה ממקומה יוכל להוציאה לא"י הר"ם גלאנטי סי' מ"ד כנה"ג דף צ"ח ע"ב:
יז
ונצ"ב וכו'. ה"ה בכל מקום אשר הוא יוכל להוציאה והיא אינו רוצה הדין כן אחרונים:
יח
לסוף. הטעם משום דאז נראה דאינו אלא רמאות מה שעלה לא"י. לפ"ז אפילו אם גירשה כבר ולא נתן לה כתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אח"כ ב"ש. אבל ח"מ כתב אם כבר גירש אותה א"צ לשלם לה הכתובה: גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אח"כ ולא גירשה עדיין אלא כשחזר מא"י אז הואיל ומאס בא"י חייב ליתן לה הכתובה כשלא גירשה עדיין אבל אם כבר גירש אותה ומתה אפילו חזר מא"י א"צ לשלם ע"ש:
יט
סכנה. ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא"י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר"ח כהן דאין מצוה בזמן הזה: ובהרא"ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה וכנה"ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע"ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
משנה כתובות דק"י ע"א
ב
הרמב"ם בפי"ג מה' אישות וכתב ה"ה שזה פשוט
ג
שם מהתוספתא והביאו הרי"ף שם
ד
שם מהמשנ' וכדמפרש בתוספת'
ה
כדמפרש טעמא שם בגמרא ע"ב דבכרך שכיחי כל מילי
ו
שם כדאמר ר"י בר חנינא מנין שישיבת כרכים קשה שנא' ויברכו לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים
ז
שם במשנה
ח
שם וכרשב"ג וכדמפרש טעמא שם מפני שהנוה היפה בודק ופירש"י בודק את הגוף למי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו והרמב"ם שם פי' בענין אחר
ט
מהתוספתא והביאה הרי"ף שם
י
משנה שם
יא
שם בגמרא
יב
שם ברמב"ם וכתב ה"ה שהיא כפי' התוספתא
יג
כן הוא ברמב"ם עם מגדול עוז ושינה לכתוב הטוב במקום היפה לפרש שהוא יודע שאינו בודק דאי לאו הכי אפי' בא"י אין מוציאין כדלעיל ובגמ' איתא היפה ומפרש שם דתנא ליה איידי וכו'
יד
ברייתא שם
טו
מפרש שם כיון דברשות ב"ד עבד ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה משא"כ בנכסי מלוג דלא היה לשלוח בהן יד בקרן שכרו אין לו בהם אלא פירות
טז
שם במשנה
יז
ה"ר שלמה בן הרא"ש בר צמח
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
הג"ה וי"א דאם היו ע' ב"ש כי לע"ד דבריו צ"ע כ' אף שהי' במקומו א"י לכופו שיעקור משם וילך למדינתה מלת אף אין לי מובן דהא דוקא באופן זה א"י תו כ' ומשמע אם הוא מיהוד' והיא מגליל והנשואין הי' בגליל א"י לכופו וק' הא זה עיקר דינו דר"ת כדהתחיל וכ' שבמקום נשואין מחויבים לדור תו כ' וכן אם אחד מגליל וא' מיהוד' והנשואין היו במד"א א"י לכופו שילך למדינה שלו ומהראוי יותר הי' לו לכתוב א"י לכופו לילך למדינתה והאמת כי כל עיקר ד"ז לא נזכר בדברי ר"ת וא"י מנ"ל והוא צ"ע:
ב
הג"ה אבל קודם הנשואין כ' הב"ש ומה שהביא ראיה מן התוספו' וכו' תימה וכו' לע"ד אין תימה דהא הריב"ש פו' כהרי"ף ורמ' כמבואר בח"מ ס"ק ב' ולדידהו יפה משני הדקדוק ואף סברת טעמו נכון כמבואר בח"מ בשמו:
ג
אבל נ"מ ע' ח"מ שיפה תמה דלדעת מהר"מ שנתן עליה דין מורדת דדינא דמתיבתא אין נכון שאם הפסיד צ"ב שא"צ לשלם אלא שהב"ש כ' בשם מהר"ח שאף בדינא דמתיבתא פ' מהר"מ הכי שאינו מחויב אלא בשנגבו או נאבדו ולא כשהפסידן והכי פ' הב"ש סי' ע"ז סס"ק ך"ז וכן בקצוריו ולא די שמצד הסברה יפה תמה הח"מ אף גם הל' המועתק שם בהש"ע א"א לפרש הכי שהרי ז"ל ואם אינם ראוים למלאכתם הראשונה וכ"ש אם נגנבו א"נ צריך וכו' ופי' הב"ש דאיירי מה שכלה מחמת שלא שמר כראוי וא"כ זה פשיעה ומה תו וכ"ש א"נ או נאבד אף דבנגנב כלה לגמרי מ"מ שמר יותר ואינו כ"ש א"ו ואם אינם ראוים היינו שבלו מחמת שמוש הרי להדי' דלא כפירושו והמע' במרד' יראה שמעולם לא כיון לדבריו אלא שתי' דדינא דמורדת מה דפטרו בנ"מ היינו בנגנב א"נ ולאופקי אם כלה בפשיעה שלא כדין דהיינו שכילה הקרן שבזה לשטתו אף בנ"מ חייב ואיילונית איירי בשכילה שלא כדין שאז דינה איפכא כי בנ"מ הוי שלא כדין וחייב משא"כ צ"ב הכל ברשות אבל דינא דמתיבתא דחייב בנגנב א"נ מכ"ש דחייב בפשיעה אלו הי' שייך אלא דלא שייך דהכל ברשות ומ"מ מחויב והיינו דנקטו כולם תחילה ואם אינם ראוים למלאכתן ומכ"ש וכו' וכן מוכח במרד' להדי' דמסיק על המורדת דדינא דמתיבתא ותקנו לכל הפחות דשקלה צ"ב ועשו אותה בנכסיה כאלו מוציאה מדעתו ור"ל ע"ד שפרשתי סי' ע"ז דדינא דמתיבתא הי' ע"פ פסק הגאוני' סי' פ"ח דאף במוציא מדעתו א"צ לשלם הפחת אם ראוים למלאכתן וא"כ תו לא נשאר ספק דאף דינא דמתיבתא היינו באינם ראוים באיזה אופן שיהי' מחויב:
בית שמואל
ע״ה
א
שחלוקים בלשונם. עיין בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין משמע אפי' אינן חלוקי' בלשונם מ"מ הוי ארץ אחרת ודוחק לומר דריב"ש חולק על מהר"מ אלא צ"ל מ"ש מהר"מ שחלוקי' בלשונ' וכו' היינו כשהכל תחת מלכות אחת, וז"ל מהר"מ אין נקרא חילוק ארצות אלא כשנפרדו בלשונם וא"ת שלעזיי"א וריינוס מקרי חלוקת ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות, נראה שלעזייא וריינו' הם חלוקים בלשונם וה"ק א"ת שלעזייא וריינוס מקרי חילוק ארצות בלא חלקי לשונם איך יתכן א"י לא הוי אלא ג' ארצות אלא ודאי הכל תלי' בחילוק לשונם:
ב
ונשא אשה בארץ אחרת. הנה יש בזה ג' שיטות לדעת הרי"ף ורמב"ם פי"ג והר"ן והריב"ש לא הביאו לפסק הלכה אלא התוספ' וס"ל דאין חילוק בין אירס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת לילך צריכה לילך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת ולשיט' הר"מ מתרץ התוספתא והירושלמי ל"פ וס"ל לחלק בין אירס לבין נשא היינו אם אירס במדינה אחרת צריכה לילך עמו למדינה שלו ואם נשא במקום מולדת' אין כופין אותה לילך אחריו כבר תמהו כל האחרונים על הטור מ"ש מדברי הר"מ אם הוא מיהודה וקידש בגליל אפי' לא נשא בגליל צריכה לילך אחריו משמע בנשא בגליל צריכה ג"כ לילך עמו וליתא ובד"מ מגי' וכ' דהגירסא היא אפי' לא נשא ביהודה ולדעתו שרצה להגיה יותר טוב להגיה אם במקום אפי' וכן הוא בש"ג וב"ח מחלק בין אם לא שהה שם אחר הנישואין לבין אם שהה שם אחר הנשואין ולא משמע כן מל' הרא"ש והטור, ואפשר לומר דכוונ' הטור אליבא דמהר"מ הכלל הוא אם נשא במקום מולדתה אז אין כופין אותה לילך אחריו למדינה שלו אבל אם היה הנישואין בארץ שאינו מדינת מולדתו ואינו מדינת מולדתה צריכה לילך אחריו ואם קידש אותה במדינה שאינו מולדתה אז אפי' היה הנישואין במדינת מולדתה צריכה לילך אחריו כיון שהקדושין היה במקום שאינה מולדתה והיתה צריכה לילך אחריו אז אמרינן דנשואין היו מסתמא על חיוב זה והיינו שכתב הטור אם הוא מיהודה וקידש בגליל היינו שהיא אינה מגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא הנישואין היו בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו, והא דלא תירץ הר"מ בקיצור דהתוספתא איירי כשהיא מארץ אחרת ולא מגליל והירושלמי איירי כשהיא מגליל אז א"צ לילך אחריו משום דתנא כאן אירס וכאן נשא ש"מ באירס לבד אפי' אם היא בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו ושיטה שלישית הוא שיטת ר"ת ויתבאר בסמוך:
ג
ובלא תוס'. עי' הג"מ פלוגת' ר"ח ור"ת בדוכתא דתנא יוצא' בלא כתובה אם אין לה תוס' ועיין ב"ח סוף סעיף ד':
ד
אבל א"י להוציא וכו'. כלומר אף על גב מגליל ליהודה יכול לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לצאת אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך, ומשמע אם הוא רוצה יכול לקבוע דירתו שם בגליל אף על גב דהוא מיהודה כיון לשיטה זו אין שום כפיה עליו אלא הוא יכול לכוף אותה לילך אחריו אבל הוא יכול לדור שם בגליל ולהוציא אותה מעיר לעיר ובסמוך כתבתי אף לשיטות ר"ת א"י לכוף אותו בכה"ג:
ה
לארץ אחרת. אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל כאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה עיין מרדכי ובהרא"ש והטור:
ו
ממדינה למדינה. כלומר מעיר גדולה כי בעיר גדולה יש מעלה דיכול לקנות כל צרכה וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקי' ומקרבי' בתים זה לזה והיינו דוקא כשהנישואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום שוה אבל ודאי אם הנישואין היה במדינה זו במקום אחר מחוייבת לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר ואפשר בכה"ג אף לדעת הר"מ אם היה הנישואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת:
ז
וי"א דאם היו שניהם. זו שיטת ר"ת דס"ל אם א' מהם מיהודה והשני מגליל אז היכא שהיו נישואין שם מחוייבים לדור אף שהי' במקומו א"י לכופו שיעקור משם וילך למדינתה וכן אם הם ממדינ' א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנישואין ואם שניהם מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל והנישואין הי' בגליל א"י לכופו וכן אם אחד מגליל וא' מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שילך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנישואין הי' בכרך /אינה/ יכולה לכופו שילך לעירו, ורוב פוסקים חולקים על ר"ת אלא במרדכי כתב כיון דאיכא פלוגתא עבדינן הכא והכא לחומרא והיכא דבעל רוצה לכוף אותה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"כ בד"מ:
ח
יכול לחזור ולהוציאה. מבואר בריב"ש דיכול להוציא' לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא לכן אף שהי' דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יכול להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה:
ט
ויש חולקים. בריב"ש סימן פ"א מבואר אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על ספק מעיר לעיר בזה לא נסתפק אדם מעולם אלא כשרוצה לעקור דירתו ולקבוע במקום מיוחד אז דינו מבואר בש"ס דא"י והשאלה היה שדחקה לו השעה ורצה לילך ממקומו ולקבוע במקום מיוחד מ"מ ס"ל להריב"ש דא"י וכ"כ בח"מ, וכתב כשאין לו מקום לקבוע מקומו ורוצה לילך מעיר לעיר אף הת"ה מודה דא"י, ולדעת הריב"ש צ"ל אף ע"ג כבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' אלמ' שראוי לצאת ממקומו לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז:
י
ויש לו שם אשה וכו'. משמע דס"ל אפי' לשיטת ר"ת הדין כן אף על גב דלא מצינו כן להדי' אליב' דר"ת מ"מ הכריע כן מסבר' עצמו בכה"ג לכ"ע אף לדעת ר"ת צריכה לילך עמו למקומו כי בודאי אין סבר' שישב הוא עמה ואשתו הראשונה תשב גלמודה ומכ"ש דא"י לכופה שתשוב אליו ותעתיק ממקומה:
יא
ובכל מקום מוציאין וכו'. היינו אפילו מנוה לנוה שאין שוין ובעיר אחת אין קפיד' מנוה לנוה ב"ח בשם מהרש"ל:
יב
וא"י להוציאה וכו'. משמע אפילו למקום שרוב' ישראל א"י להוציאה כשמושל רע שם וע' בח"מ:
יג
היינו לאחר שכנסה וכו'. דין זה צ"ע דהא מרשב"ץ שהבי' הב"י משמע להיפוך דהא פסק שם האיש נאמן על התנאי שיהיה הנשואין במקומו הואיל הוא נאמן על עיקר הדירה שתדור עמו שם ולדעת הריב"ש אף על גב שידו על העליונה בעיקר דירה מ"מ לכתחלה צריך לכנסה במקומה גם כל הראיות של הריב"ש יש לדחות ומה שהבי' ראיה מן התוספת' דתני' ע"מ כן נשאה ולא תנא ע"מ כן קדשה תימה דהא הר"מ צריך לדחוק ולתרץ בע"א כמ"ש במרדכי ובהרא"ש ושאר פוסקים:
יד
אותה. ברמב"ם ובטור לית' תיבת אות' דהא כופין אותו ג"כ:
טו
מנוה יפה לנוה הרע. אף על גב לנוה יפה נמי איכ' ריעות' דבודק מ"מ כאן דאיירי דניח' להו מנוה יפה כתב דכופין לעלו' מנוה יפה:
טז
ואין מוציאין. כדי נסבה דהא מעלין ומה"ת מוציאים ובש"ס מתרץ לאתויי עבד ח"מ:
יז
תצא בלא כתובה אבל נ"מ שלה וכו'. ה"ה בכל מקום אשר הוא יכול להוציאה והיא אינה רוצ' הדין כן:
יח
ואם אינם קיימים וכו'. ע' במרדכי סוף כתובו' שם כ' במורדת האומרת מאיס עלי לפי דינא דמתיבת' צריך הבעל לשלם לה נצ"ב ונ"מ א"צ לשלם כמ"ש בהרי"ף ובכל הפוסקים ובש"ס מצינו הסבר' להיפוך ס"פ אלמנ' נזונית ומתרץ דינ' דמתיבת' איירי בנגנב ונאבד אז נצ"ב באחריותו הם צריך לשלם ונ"מ אינו חייב באחריותו פטור אבל אם כלו מחמת השימוש שלו אז בנצ"ב פטור ובנ"מ חייב, וכשאינה רוצה לעלות לא"י מדמה לפי דינ' דמתיבת' מ"ה פסק כאן אם הוא הפסידן היינו ע"י שימוש שלו נצ"ב א"צ לשלם כי רשאי להשתמש ונ"מ חייב לשלם ואם נגנבו הוא להיפוך וע' בח"מ מאריך בזה ובזה יש לישב קושית ב"ח שסותר מ"ש במרדכי בשם הר"מ למ"ש הרא"ש בסוגי' בשם הר"מ דדינה כאיילונית דכונתיה כאיילונית מה שאיירי בש"ס ס"פ אלמנה נזונת דהקשה שם אפכ' מבעי' נצ"ב לית לה ונ"מ אית לה היינו כשנפחת ע"י שימוש אז דינה כאיילונית:
יט
אבל אם הוא חוזר וכו'. לכאור' נ' הטעם משום דאז נתברר דאינו אלא רמאות מה שעלה לא"י לפ"ז אפי' אם גרשה כבר ולא נתן לה הכתובה צריך לשלם לה או ליורשיה הכתובה וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אחר כך, וח"מ כתב אם כבר גירש אותה א"צ לשלם לה הכתובה גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אחר כך אלא כשחזר מא"י אז הואיל ומאס בא"י חייב ליתן לה הכתובה:
כ
יש מי שאומר. ע' במ' ובהרא"ש בזה"ז אין כופין אותו אלא אותה ולענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י ע' בתו' סוף כתובות כתבו משם רבינו חיים דאין מצוה בזה"ז ובהרא"ש ואגודה וטור משמע דיש מצוה אף בזה"ז וע' פרישה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
ג' ארצות כו'. עד ס"ה ל' הרמב"ם חוץ מ"ש ובלא תוספת שהוא דברי הר"ן ומרדכי ולמדו ממ"שש ק"א א' תנ"ה כו':
ב
החלוקים בלשונם. עח"מ:
ג
והביאו תוספת שם. והרי"ף והרא"ש וש"פ שלם ארצות לנשואין יהודה וע"ה וגליל בד"א בזמן שהיה ביהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודא שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה ושם בתוס' והביאו הר"ן אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה בגליל כופין אותה לצאת כלומר אע"פ שעומד עכשיו בגליל ובגליל אין כופין אומה לצאת ר"ל אע"גשיכול להוצואה ליהודה אבל בגליל א"י להוצואה וכמ"ש בהג"ה אבל א"י כו' ובכ"מ שהוא יכול להוציאה תצא בלא כתובה: (ליקוט) ודלא כהירושל' וס"ל דהירוש' משובשת וצ"ל להיפך כדברי התוספתא ואין חילוק במקום הנשואין אם היה במקומו אי במקומה וכן אין חילוק בין שעת הנשואין או אחר הנשואין ושמעיר לעיר במדינה א' לעולם יכול להוציאה
ד
(ליקוט) אבל א"י כו'. בתוספתא שם אני פלוני נשאתי אשה מגליל אין כופין אותה לצאת ופירש הר"ן אע"פ משל יהודא יכול להוציא אפילו מעיר שבגליל לכרך של יהודה אעפ"כ א"י להוציאה בגליל מעיר לכרך או להיפך ומ"ש דליהודה יכול להוציאה אפילו מעיר לכרך כ"מ בתוספתא שאמר מתני' כו' אבל כו' ומ' דקאי אכל המתני' אפילו אסיפ' מעיר לכרך או מכרך לעיר. ומ"ש דבגליל כו' ומ' אבל מעיר לעיר ומכרך לכרך יכול להוציאה אפילו בגליל טעמו דס"ל דיכול לקבוע דירתו בעיר' ולפ"ז דה"ה דיכול להוציאה מע"לע ומכ"לכ דהא באותה מדינה יכול להוציאה מע"לע ומכ"לכ זהו שיטת הגאונים אבל שיטת הרמ"מ והביאו הרא"ש ומרדכי שם והג"מ סי' כ"ח די"ל גי' הירושלמי דתוספתא מיירי באירוס ובירושלמי בנשא ופירש התוספת' בד"א בזמן שהיה כו' אע"פ שהאשה היא מגליל א"י להוציאה למדינה אחרת אע"ג שיהודה אינה מקומה ופירש הטור שאף מגליל א"י להוציאה וזהו שלא כדברי ר"ן הנ"ל אבל בן יהודא שאירס כו' ר"ל שקידשה בגליל יכול להוציאה ליהוד' והירושלמי פירש מתני' כשהיה מיהודא ונשא אשה בגליל שהנשואין היה בגליל כיון שהנשואין היה שם א"י להוציאה אבל אם היה מיהודא ונשא אשה ביהוד' אע"פ שהיא מגליל ואחר הנשואין הלכה לבית אביה לגליל יכול להוציאה והתוספת' הנ"ל מיירי שלא היו הנשואין בגליל ואפי' אינו ביהוד' אלא בעבר הירדן וז"ש שע"מ כן נשאה ע"ד קדושין הראשונים כו' והבי' הטור וט"ס בטור וצ"ל כמ"ש בד"מ סק"א אפילו לא נשא ביהוד' והטור לא הביא דברי הר"מ אלא בפי' התוספת' שהיא עיקר לדעת הגאונים אבל בפירש הירושלמי לא הביאו כלל ולכן כ' דברי הר"מ בתוספת דברי הרמב"ם אבל באמת הרמב"ם חולק ע"י שהרי כ' ונשא אשה בארץ כו' אף שיש לדחוק שלא נשאה במדינתה מ"מ דבריו אינן מוכיחין כן. ולר"ת שיטה אחרת וחולק על כל הגאונים והפוסקים שנותנים ייפוי לבעל והוא נותן ייפוי יותר לאשה ומפ' מתני' ותוספת' וירושלמי הכל לענין כפי' את האיש וגר' בתוספת' וירושלמי אותו ומפרש ג"כ למתני' שאין האיש והאשה ממקום א' שלא כדברי הרמב"ם והגאונים שמפ' שהם ממקום א' כמ"ש בתוספת' בד"א כו' אבל ר"ת מפ' דה"ק בד"א בזמן כו' דמתני' מיירי שנשאה במקומו ולכך אין כופין אותו בריש' דמתני' שהם משתי מדינות אפילו מע"לע וכ"לכ שאין כופין לעזוב מדינתו ובסיפ' דמתני' אבל באותו הארץ מוציאין מע"לע ומכ"לכ אע"ג שנשא במקומו לילך למקומה כיון שמקומותיהם במדינה אחת אבל אם הם בעריות שאינם שוין אין מוציאין כמ"ש אבל לא מכרך לעיר כו' וזהו דברי התוספת' בד"א בזמן כו' ר"ל שנשאה במקומו אבל בן יהודה שאירס כו' וקאי אכולה מתני' בין בריש' שהוא מגליל שכופין אותו לצאת למקומה בין בסיפ' שהם שניהם מיהוד' נשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל אפילו מכרך לעיר או להיפך וז"ש בהג"ה וי"א דאם כו' ובזה נכללו כל החילוקים שכ' ברא"ש שם וכנ"ל והירושלמי מפ' ר"ת שהוא פי' למתני' שמפ' דמתני' מיירי שהאיש והאשה אינן ממקום אחד ומ"ש מתניתין כשהיה מיהוד' ונשא אשה מגליל ר"ל שהיא מגליל אבל הנשואין היה ביהוד' כמ"ש בתוספת' וכנ"ל אבל אם היה מיהודא ונשא אשה מיהודה זהו פי' לסיפא דמתני' אבל באותה הארץ מוציאין כו' ופי' ר"ת נכון יותר מפי' הר"מ דלפי' הי"מ צריך להגיה בירושלמי ונש' אשה בגליל ובן כו' בבי"ת. ועוד דלדברי הר"מ התוספתא והירושלמי מחולקין בפי' המתניתין אבל מ"מ גם דברי ר"ת צ"ע כיון שהירושלמי לא חידש כלום אלא מפ' למתני' מאי אבל בן כו' הא גם זה הוא סיפא דמתני' אבל באותה הארץ כו' ולא הול"ל אלא מתני' שאינן ממקום א' וצ"ע וכתב ודוק' בכפיית האיש אבל בכפיית האשה אין כופין אותה אם נשאה במקומה אפילו באותה מדינה מכ"לכ ומע"לע דיפה כחה כנ"ל וכ"ש הוא דאפילו נשאה במקומו כופין אותו לצאת למקומה וכ"ש בנשאה במקומה והכלל דבמקום הנשואין כופין אחד לחברו רק במדינה א' מע"לע ומכ"לכ לעולם צריך לילך למקומה:
ד) וי"א כו'. כפי' ר"ת הביאה הרא"ש שם דמתני' בכפיית האיש מיירי ומפ' דיפה כח האשה וגרס בתוספת' אין כופין אותו ומיישב התוספת' והירושלמי דל"פ אבל הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריב"ש והר"ן וכל הגאונים חולקים על ר"ת וכ' דהירושלמי משובשת וצ"ל כמ"ש בתוספת' וכן חולקים עליו כולם מה שנותן לאשה ייפוי כח אלא מפ' דעל כפיית האשה מיירי ושיטה אחרת לר"מ וע"ש ברא"ש:
ה
היה דר כו'. אחר שכבר נתרצתה בעת הנשואין לעזוב מולדתה שאין הולכין אלא אחר שעת הנשואין וכמ"ש בתוספת' הנ"ל:
ו
י"א אם כו'. עמש"ש שם ס"ב ב' אמר כו' וערש"י שם ד"ה אמר כו' ודוקא משום רוצה כו' אבל בלא"ה הרווחה עדיפ' לה ואפילו היא אומרת שאינה רוצה בטלה דעתה דאל"כ למה לא אמרינן שם דנשאלה את פיה וע"תוס שם ד"ה רוצה דבהרווח' טפי אפילו נגד עונה עדיף שם:
ז
מי שהוא כו'. כנ"ל בתוספת' ועח"מ וב"ש:
ח
ולא מרע כו'. כרשב"ג דלא כרי"ף:
ט
וכן לא כו' ובכ"מ כו'. תוספת' הביאה הרי"ף שם:
י
וא"י כו'. דהוי כמו לנוה הרע. הג"מ שם:
יא
נ"מ שיכול כו'. כמ"ש במתני' ג' ארצות לנשואין ובתוספת' הנ"ל שע"מ כן נשאה ריב"ש סי' קע"ז ע"ש:
יב
אבל אם כו'. ע"ל סי' נ"א בהג"ה ודוקא כו' וע' בתשובת מימון סי' כ"ח:
יג
ואפי' ממקום כו' ואפי' ממקום כו'. שבתוספתא הנ"ל מסיים מוציאין מעיר שרוב כו' וא"כ מתני' דקתני הכל כו' קאי נמי אכה"ג וכ"מ בגמ' דקאמר שם ת"ר לעולם ידור כו':
יד
אותה. ל"ג:
טו
אבל כו'. דבאיתנהו לעולם יש לה כמש"ש ק"א א' בין בממאנת בין בשניה בין באיילונית ואפילו ביוצאת משום ש"ר:
טז
ואם אינם כו'. שיש לדמותה לאיילונית שם וכ"כ הרא"ש שם וכתב במרדכי שם דלממאנת אין לדמותה דשם עקרתינהו לנשואין וכן לשנייה דשם משום דעבדו איסורא קנסו לשניהם כמ"שש וע"תוס' שם ד"ה אילימא כו' וע' רא"ש פ"ה סי' ל"ה ונכסי מלוג אם ישנן כו' אבל נצ"ב כל כו' והקשה הר"מ שזהו איפכא ממ"ש באיילונית ולאיילנית יש לדמותה כנ"ל ותימא דגמרא מיירי שהוציא שלא כדין כנ"ל בתוספת וכ"כ רש"י שם ודינא דמתיבתא מיירי בנגבו או נאבדו כמה שכתב שם והא לא תירצו בגמרא כן אאיילונית כה"ג דא"ה אידי ואידי ל"ל דאדעתא דהכי לא קיבל אחריות משא"כ במורדת וכן כאן וע"ל סימן ע"ז ס"ג בהג"ה דינא דמתיבתא וסימן קט"ז ס"א וס"ג וצ"ע:
יז
יש מי כו'. (ליקוט) הלא"ה אפילו בזה"ז כופין בין איש בין אשה. טור והר"מ כ' דבזה"ז אין נופין אלא את האשה וכמ"ש בתוספתא הוא רוצה לעלות לא"י והיא אינה רוצה לעלות כופין אותה לעלות היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה אין כופין אותו לעלות היא רוצה לעלות לירושלים והוא אינו רוצה לעלות לירושלים אין כופין אותו הוא רוצה והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות ובמתני' וגמ' אמרינן דכופין לשניהם ממ"ש הר"מ דתוספתא איירי בזה"ז והביאו הרא"ש ומרדכי והג"מ והג"א ומזה הוכיח דכח האיש יפה מכחה והטעם נ"ל דאין מצוה על האשה עתה לדור בא"י דמשום מצות הנהוגות שם דוקא האיש מצוה עליו לטרוח לקיים משא"כ בזמן בה"מ: עתו"ס שם ד"ה הוא כו' אבל הרא"ש והג"א יהג"מ ומרדכי חולקין וכ' דבזה"ז כופ' אותה אבל לא אותו ע"פ הירושלמי שם אבל הרמב"ם ס"ל דאף בזה"ז כופין שניהם וכמ"ש בי"ד בסימן רס"ז ספ"ד אבל בס' הראשונה דתוספת הנ"ל אין חולק דאין לך דבר כו' והכל לפי הענין:
חלקת מחוקק
ע״ה
א
שחלוקים בלשונם. אף על פי שמסתמ' יהודה וגליל ועבר הירדן היו מדברים בלשון הקודש אפשר היה שינוי בלשונם כדאמרינן בעירובין גלילאה דלא דייקו לישנ' וזה לשון הד"מ אם תאמר שלעזיי"א וריינו"ס ופרנקי"ן מקרי חילוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י שהיתה ת' פרסה על ת' פרס' לא היה בו רק ג' ארצות עכ"ל ולפ"ז לאו בשינוי לשון לחוד תלי' דמסתמ' שלעזיי"א וריינוס יש קצת שינוי לשון אלא בגודל המדינה תלוי וצ"ע למעש' בזמן הזה מה נקרא ארץ אחרת והריב"ש בסי' קע"ז כתב למלכות אחרת אין יכול לכוף אשתו אבל באותה מלכות עצמה מוציאין:
ב
ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה. הר"מ מרוטנבורג בפי' לירושלמי (הביאו הב"י סי' זה) כתב כיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה ובטור כתב בדברי הר"מ הנ"ל אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכ"ש אם נשאה בגליל ובד"מ הגיה בטור אפילו לא נשאה ביהודה נמצא דהר"מ הנ"ל חולק על הרמב"ם והרי"ף דס"ל דאם נשא אשה במדינה אחרת צריכה לילך אחריו ובב"ח נדחק ליישב לחלק בין אם רוצה מיד אחר הנשואין לילך למקומו או אם נתעכב שם במקומה אחר שנשאה והר"ן כתב כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שעומד עכשיו בגליל ולמעשה א"צ להאריך כי ראוי לפסוק כפשט לשון הרי"ף והרמב"ם והר"ן והמ"מ וריב"ש:
ג
בלא כתובה ולא תוספות. ונ"מ ונצ"ב אם נגנבו או נאבדו יתבאר בסעיף ד':
ד
אעפ"י שהתנה עמה וכו'. לשון הר"ן ובגליל אין כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שהוא מיהודא ויכול להוציא מכרך שבגליל לעיר שביהודא אם היה מושבו ביהודא בעיר לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך של גליל לעיר שביהוד' כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר שבגליל (אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכל שכן אם נשאה בגליל) דלית' אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית יש להסתפק אם יכול להוציאה בגליל למקום השוה או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך וחן מקומך היה עלי הוי כאלו היה לי תנאי עמך שתוליכני למקומך או נאמר שהברירה בידו ומאי דאמרן שע"מ כן נשאה היינו שתהיה הברירה בידו לא שיהיה מוכרח להוציאה למקומו:
ה
ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר. היינו כשהיו שניהם דרים במדינה אבל אם הוא דר במדינה ונשא אשה בכפר צריכה לילך אחריו לא יהא אלא ממדינה למדינה וכ"כ הר"ם:
ו
וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת. דעת ר"ת הוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנ' מיירי בכפיית האיש מתי תוכל לכופו שילך אחריה כי בכ"מ שאין לאיש היזק ידה על העליונה והוא מחויב לילך אחרי' במדינ' אחת מעיר לעיר אם לא בשני מדינות והנשואין היו בעירו אז א"צ לילך אחריה אפילו במקומות שוין או אפילו במדינה אחת והנשואין היו בעירו ואין המקומות שוין אז אין יכולת ביד האשה לכופו להניח עירו מקום הנשואין מאחר שאין המקומות שוין:
ז
ונשאה בארץ אחרת. ומכ"ש אם נשאה בארצה שאין יכולה להוציאה מארצה דלא כדעת הפוסקים דס"ל דאפילו הנשואין במקומה צריכה לילך אחריו לארצו:
ח
דרך מקרה ולא אתדר ליה. כלו' אם היו הנשואין מתחלה בעירה על דעת לדור בעיר' אין יכול להוציא' ממקומה מעיר לכרך אבל אם אחר הנשואין דרך מקרה באה למקומה ודאי יכול להוציאה משם:
ט
למקום שירצה ויש חולקין. הריב"ש כ' אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספר ולהוליכה מעיר לעיר מדחי אל דחי ובזה לא נסתפק אדם מעולם, ונ' דאף בעל ת"ה יודה לזה כי בעל ת"ה מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינ' אחרת ולקבוע דירתו שם והריב"ש חולק גם על זה כנר' בסי' פ"א ובסי' פ"ח שאם היה בברש"ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום שהיו רוצים לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה אף שדחקה לו השעה שם בברש"ך כנזכר בשאלה סימן פ"א:
י
ויש לו שם אשה. המעיין בב"י בתשובת הרשב"ץ ירא' דמ"ש דכיון שיש לו אשה בברש"ך כדי נסבה דהא בלאו הכי כל שיש לו נשואין במדינה אחרת צריכה לילך אחריו אפילו מנוה יפה לנוה הרעה ומעיר לכרך דהוי כאלו התנה עמה שתלך אחריו ותשובה זו שהשיב הרשב"ץ תמצא ג"כ דין זה ממש בתשובת הריב"ש סי' קע"ז והריב"ש פסק שהדין עם האשה וכן פסק הרב כהריב"ש בסמוך ולא ידעתי למה העתיק תשובת הרשב"ץ דהא כבר נפסק לעיל דכל אשה צריכ' לילך למדינת בעלה ואם הכוונה אפי' לר"ת החולק וסבר לה דהאיש צריך לילך אחריה מודה היכא דיש לו אשה במקום אחר קשה מנ"ל זה דהא הרשב"ץ כתב דין שלו אליבא דשאר פוסקים ולא אליבא דר"ת:
יא
מנוה יפה לנוה רע. כבר כתבתי שזה דוקא כששניהם ממדינ' אחת ומעיר אחת אז אין יכול לשנות אותה למקום גרוע אבל הנושא אשה ממדינה אחרת דהוי כאלו התנה שתלך אחריו אפילו מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע:
יב
ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו כותים. כלומר אפי' מנוה יפה לרע כי מקום שרוב' ישראל שוקל נגד הריעותו' האחרו' ובב"ח כתב דאף היא תוכל לכופו ואין דבריו ברורים:
יג
ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל וכו'. מסדור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל א"י להוציאה במקום שהמושל רע שם אבל מלשון הג"ה מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובה ישראל עדיף מנוה רע וכמ"ש:
יד
אבל קודם נשואין לא יכולה להוציאה. הריב"ש הביא ראיות לזה וכתב אח"כ וסברא הוא שהרי עדיין לא נתחייב בכתוב' ותנאי כתובה ואם חלתה בדרך אינו חייב לרפאות' ולא לפדות' אם נשבית ולא לקבר' אם מתה וכל הדרכים הם בחזקת סכנה:
טו
עם אמה לאו כלום הוא. הריב"ש סיים אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומ' מרצונה קודם הקידושין והיא הודה בזה הדין עמו ועיין בתשוב' הרשב"ץ שהביא הב"י שחולק בדין זה:
טז
לא"י כופין אותה לעלו'. ברמב"ם ובטור לא גריס אותה דהא גם אותו כופין לעלו':
יז
ואין מוציאין מא"י לח"ל. כדי נסבה דהא אפי' מעלין ומהי תיתי דמוציאין ובגמרא קאמר [דף ק"י ע"ב בכתובו'] ואין הכל מוציאין לאתויי עבד שברח מח"ל לא"י ועיין בתוספו' מ"ש על סיפא הכל מעלין לירושלים ואין מוציאין:
יח
תצא בלא כתובה. לאו דוקא כאן בדין זה שאינה רוצה לעלו' לא"י אלא בכל מקום שיכול להוצי' והיא אינה רוצה לצאת תצא בלא כתובה וכמ"ש בס"א תצא בלא כתובה ובלא תוספ':
יט
אבל נ"מ שלה ונצ"ב וכו'. מה שפסק דאם איתנהו נוטלתן הוא פשוט דאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין (כתובו' דף ק"א ע"ב) וכן מה שפסק בנ"מ פטור מגניבה וחייב בשליחו' יד ניחא אבל מה שפסק בנצ"ב דאם הוא הפסידן א"צ לשלם ובנגנבו צריך לשלם זה הוא דבר תמוה והמעיין בתשובת מהר"ם במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"א יראה שדעתו לדמו' אשה זו שאינה רוצה לעלו' לא"י למורד' על בעלה ומורד' על בעלה דיינינן לה בדינא דמתיבתא כדכתב הרי"ף בפ' אעפ"י דמאי דכלה לגמרי ולא אזי לאשתמושי ביה כדמעיקר' וכ"ש מאי דאגנב או אתנס משלם לה בעל מדידיה כדתנן אם מתו מתו לו ובנ"מ אי אתאבדו לגמרי לא מפקינן מיניה דבעל כלו' וא"כ איך פסק כאן הפך המושכל ושלא כדין המורד' ולדעת מהר"ם בתשובה הא דפסקו בדינ' דמתיבתא דבנ"מ אי אבדו לגמרי לא מפקינן מיניה דבעל כלום היינו בלא שלח בהן יד שלא כדין אבל אם שלח בהן יד יותר סברא לשלם בנ"מ מבנצ"ב וכדאיתא בגמרא (כתובו' דף ע"א ע"א) נ"מ דבירושת קיימא אית לה וכ"כ התו' דף הנ"ל בד"ה אילימא אממאנת וכו':
כ
להתיישב בח"ל. והוא לא גירשה עדיין ומת בח"ל תגבה ממנו כתובת' ותו' ואם מתה גם היא קודם שגבתה יורשיה גובין במקומה אבל אם גירשה מיד כשהלך לא"י אף שחזר אח"כ לח"ל נראה דאין לה עליו כלום אחר גירושין וגם נראה אם רצה להוציאה מעיר לעיר והיא אינה רוצה לצאת שדינה גם כן שתצא בלא כתובה ואם קודם שגירשה חזר לעירו אפ"ה הפסידה הכתובה ואינה דומה להליכת א"י דהתם מאחר שהוא מאס בא"י קודם מותו ונתיישב בח"ל א"כ לא הפסידה כתובתה מאחר שלא גירשה עדיין אבל בהליכה ממקום למקום מידה שאינה עושה רצונו בזה הפסידה כתובתה ומה לה בכך שהוא אח"כ חוזר למקומו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
כופין אותה. עמ"ש לעיל סי' נ"ב סוס"ק ב':
ב
לארץ אחרת. עבה"ט מ"ש בשם מהרי"ט אם היו מתעוללים עליו כו' ועיין בס' ישועות סק"ב שפקפק ע"ז דנהי שהוא אנוס מ"מ הוי בגדר אונס רחמנא חייביה דלא אמרינן ע"ש:
ג
אם לא יוכל להחיות. עיין בתשו' נו"ב סי' ס"ז בענין הזוג שהותנה ביניהם בתנאים ראשונים שידורו בעיר ובבית אבי הכלה ובתנאים אחרונים הוכפל התנאי ועתה אחר החתונה לא מיתדר ליה להבעל במקום שדר בו חמיו באשר שקרה לו מקרה בפעם הראשון שהיה בבית חמיו היה לו מיחושים הרבה וחזר לבית אביו ונתרפא וחזר שוב שנית לבית חמיו ואינו יכול לסבול אוירא דמדינות חמיו והיה לו מכאובים הרבה עד שבא לכלל סכנה שהיה לו מכות בפניו וחבורות ופצעים והרופאים אומרים שזה בא לו מחמת שינוי אויר. ופסק בזה הגאון אב"ד דק"ק אה"ו שאין כופין הבעל לדור בבית חמיו ואדרבא כופין את האשה שתלך אחריו והביא ראיה מתשובת מיימוני סי' כ"ח דאם יש אומדנא ואמתלאות היא צריכה לילך אחריו ואין לך אומדנא גדולה מזו ועוד ראיה מפלוגתא שבין תה"ד וריב"ש באין לו מזונות ופרנסה במקומו וע"כ לא נחלק הריב"ש אלא בדוחק פרנסה שמ"ש רז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא כו' הוא רק דרך עצה טובה אבל כאן דביש ליה מחמת חשש סכנה גם הריב"ש מודה. והוא ז"ל השיב בזה דמ"ש הגאון הנ"ל שאין כופין הבעל הוא פשוט כיון שהרופאים העידו שהוא סכנה פשיטא שסומכין על דבריהם אפי' במקום סקילה וכרת לחלל שבת ולאכול ביו"כ ק"ו כאן דתרי זימני הוי חזקה (עמש"ל סי' ב' סק"ז) אבל מ"ש שכופין את האשה שתלך אחריו צריך תלמוד כי בתשובת מיימוני שם לא הוזכר כלל מלכוף את האשה רק שלא לכוף הבעל לגרשה או לבא למקומה (צ"ע מדברי הרמ"א דלקמן ס"ב סוף הגה) ומעתה ניחזי אנן הנה לדעת ?ר"ת פשיטא שידה על עליונה ואף שמהני אונס דידיה שלא תכוף אותו לבא למקומה אבל איך הוא יכול לכופה ואף לשיטת שאר הפוסקי' דהך דג' ארצות לענין כפיות האשה מיירי מ"מ טעם הדבר דסתמא דמלתא היא נשאת על דעת לבא למקומו אבל היכא שהיה תנאי מפורש בשעת נישואין לא נחלקו מעולם ואף שאונס רחמנא פטריה אבל לא אמרינן אונס רחמנא חייבא לדידה. ומ"ש הגאון הנ"ל דכאן דביש ליה מחמת חשש סכנה גם הריב"ש מודה אני אומר נהפוך הוא שגם תה"ד מודה שאין יכול לכופ' דדוקא בדוחק עניות שגם האשה בדוחק אמרינן דעתה שיותר נוח לה להיות במקום אחר מלסבול עניות ולכך בטלה דעתה ויכול לומר ע"ד סתם נשים נשאתיך אבל בנ"ד הוא סובל מכאובים מה איכפת לה בדידיה לצאת ממקומה ובזה ליכא אומד הדעת בכל הנשים (לפי קוצר דעתי אין סברא זו ברירה כ"כ כי מאחר שיהיה לו מכאובים בחשש סכנה מסתמא לא יוכל להשתכר ותרווייהו איתניהו בה) ועוד דהתה"ד מיירי בנשאה סתם אבל היכא שהיה תנאי מפורש אין חילוק בדבר. וסיומא דפיסקא העלה שאין לכוף אותו כלל וכן אין לכוף אותה ובנדון המזונות מעבר עד היום אם עדיין לא התרה בה הבעל ע"פ הב"ד שתרד עמו לדין פשיטא שחייב במזונות כי אולי אם היה מתרה בה והיתה שומעת מפי ב"ד שאין הבעל חייב לבא למקומה היתה מתרצית לבא אליו אבל אחר ההתראה ראשונה שיתרה בה הבעל שתרד עמו לדין לא במקומו ולא במקומה כי קצינים אלו היושבים בעיירות קטנות כל אחד נקרא תקיף בעירו ואז כשלא מרצה לעמוד בדין שוב יעכב מזונות עד שתרד לבסוף לדין ואז יפסקו הב"ד גם על המזונות משעת הסירוב כי ישמעו טענתה אם יהיה לה אמתלא בדבר עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' צ"ב אות י"ד בהגה שהביא דפ"א בא אליו שאלה מרב אחד בדברי ריבות שבין איש לאשתו אודות מקום דירתם ובתוך טענות הבעל בא בטענה שניה נגד דברי אבי האשה שיבא לדון לפני ב"ד שבעירו והאש' היא אצל אביה כדין התובע הולך אחר הנתבע והשיב הבעל דלפי דבריו שהיא מורדת ואין עליו איסור חרגמ"ה ולענין איסור זה הוי איהו הנתבע אשר על כן מוכרחת שתבא לדון לפני ב"ד שבעירו. וכ' שלא הי' לו באפשר להשיב ע"ז מכמה טעמים אך דעתו נוטה קצת לטענת הבעל בזה ע"ש:
ד
וצריך לכנסה במקומה. ע' בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' פ"ו:
ה
לאו כלום הוא. עבה"ט ומ"ש בשם ר"מ אלשיך ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד. עי' בס' ישועות יעקב סק"ו שהביאו ג"כ וכ' עליו ואני מסתפק בדבר אם יש כאן מקום לשבועה כיון דאין בזה תביעת ממון ע"ש:
ו
בלא סכנה. עבה"ט לענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ו אודות שלשה חברים שרצו ליסע לא"י הם ונשיהם ובניהם הקטנים בני שנים ושלש שנים והב"ד שבעירם רוצים לעכב על ידם שלא ליסע עם בנים הקטנים מחשש סכנה פן לא יוכלו לסבול צער טלטול הדרך ונענוע הספינות ושינוי האויר ושאלו האנשים ההמה אם ימנעו מנסיעה זו או לא ואם יחושו לגזירת ב"ד בזה. והשיב לענין אם בזה"ז מצוה להעלות לא"י הנה הרמב"ן מנה מצוה זו בכלל מצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה וכי היא שקולה נגד כל המצות (כדאיתא בספרי) וגם התה"ד בפסקיו סי' פ"ח הפליג בה איברא התוספת בכתובה בשם ר"ח כהן כו' אמנם הרי"ט בתשו' סי' כ"ח ובחי' לכתובות הוכיח דאיזה תלמיד טועה כתבו על שם התוס' ולאו דסמכא היא כלל והדין עמו וכ"כ בעל נתיבת משפט וא"כ כל הזמנים שוים לקיום מצוה זו וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני' א"כ ודאי דלא ס"ל הא דר"ח כהן וגם מ"ש התוס' שם דאינו נוהג בזמה"ז דאיכא סכנת דרכים הא ודאי דאף בזמן הבית כל שהיה בו משום סכנה גלויה לא נאמר לכוף לעלות וזה משתנה לפי הזמן וכבר כתב המבי"ט ח"ב סי' רי"ו הכלל בזה כשכל הסוחרים אינם נמנעים יכולים לכוף כו' ובענין שחששו ב"ד הנ"ל כי הי' סננה לקטנים ז"א דא"כ ה"ל למתני' או חד מפוסקים למימר דאם באה מחמת טענה מחמת בנים הקטנים שומעין לה א"ו זה אינו כי אין סכנה פרטיית לקטנים יותר מלגדולים כי מצד סכנת טביעה ושביה ולסטים הרי קטן וגדול שם הוא ואם מטורח הנענוע הרי הקטנים בטבעם קלי התנועה וכן מבואר בתשו' הר"ם מרוטנבורג סי' ר"ג כו' (ע' בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ז) וגם הרבנים היושבים על איי הים כתבו שעיניהם ראו בכל יום נוסעים דרך ים לקצוי ארץ עם ילדים קטנים כו' ולכן נראה דאף אם יגזרו ב"ד שבעירם שלא לנסות מטעמים הנ"ל רשאים לסמוך על אלו אשר עיניהם ראו ההיפך כי לא ראינו אינו ראיה והרי זה כהורו ב"ד ששקע' חמה והי' לפנינו דאין זה הוראה ואם לחוש שלא להמרות פי ב"ד מפני הכבוד כבר כ' המבי"ט סי' קל"ט דאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמור' (צ"ע בתשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח שלא כ' כן ע"ש וע' קדושין ל"א ע"ב) מכ"ש לגדרי ב"ד וכבר אישתמיט ר' זירא מרב יהודא רביה דבעי למיסק לא"י. אמנם כן צריך בתחלה תנאי אחד. שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריוח וכמ"ש התה"ד שם ובכל בו וגם בתשב"ץ כ' דכל שאין לו שם פרנסה מוכנת מעבירו על דעתו וע"ד קונו ח"ו כו' והלא יוצאין מא"י לח"ל ללמוד תורה מרבו מכ"ש שלא לנסוע לכתחלה במקום שאין לו הכנה ללמוד. והכלל בזה אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפי' חיי צער ויעבוד השם אבל אין כל אדם זוכה לכך וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם וחוב הוא לקטנים וח"ו יש לחוש שיצאו לת"ר עד לא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער. ועכ"פ אלו הנוסעים לשם וצריכים עי"כ להתפרנס מן הצדקה ואילו היו בח"ל היו יכולים להתפרנס ממעשה ידיהם לא טוב עושין כי גדול הנהנה מיגיע כפו וצוה לנו ז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וצריכין להתיישב בזה כי הדבר שקול ואין לי בו הכרע עכ"ל ע"ש (וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סימן ר"ה ור"ו ובתשובת חתם סופר חי"ד סימן רל"ד וגם בחלק אה"ע סימן קל"ב שהובא לעיל סימן ע' סק"ד) . ועמ"ש לעיל סימן א' ס"ק ט"ז ולקמן סימן קנ"ד ס"ק כ"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
סי' ע"ה ס"א או תצא בלא כתובה. נ"ב ע' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ו:
ב
שם ממדינה למדינה. נ"ב ע' מחנה אפרים הל' שבועות סי"א:
ג
ב"ש אות י"ט ליתן לה כתובה. נ"ב ע' אורים גדולים לימוד רי"ט דקי"ז ע"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ה
א
שלש ארצות כו' כתב הרא"ש תוספת' נ"א לנשואין כו' בד"א שבזמן שהי' מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אות' לצאת שעמ"כ נשאה: ירושלמי מתני' כשהוא מיהודה ונשא אשה מגליל אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצא' מגליל אין כופין אותה לצא' לכאורה התוס' והירושלמי סותרין זא"ז ור"ת תירץ דבתוס' גרסינן כופין אותו דמיירי מכפיית האיש דהיינו אם נשאה באחת מאלו הארצות והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותו לצא' משם וכ"ש אם נשאה באחד מארצות אלה במקום מולדתה ודירתה שיפ' כח האשה יותר וא"י להוציא' משם וה"ק התוספ' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאת ביהודה שהוא מקומו אין מוצא האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דשתי מדינות הן ואין יכול לחקור אחר מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצא' ואם האיש והאשה ממקום א' ביהודה אעפ"י שנשאה בגליל כופין אותו לצא' אפי' מעיר לכרך וכו' ור"מ הקשה עליו מן הירושלמי דמשמע התם דיפה כח הבעל מכח האשה וכו' ופי' דאיירי בכפיית האשה וח"ק בד"א שהוא מיהודה ואירס אשה ביהודה אינו יכול להוציאה למדינה אחרת אעפ"י שהאש' מגליל אינו יכול להוציאה מיהודה ולא מצי למימר והלא אין זה מקום מולדתך מאי איכפת לך אם אדור כאן או במדינה אחרת דכיון דאירס' ביהודה מצי למימר אדעת' דהכי נתקדשתי לך לדור ביהודה כי הורגלתי שם אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל כו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אותה לצא' ליהוד' והא דאמר שע"מ כן נשאה ולא אמר שע"מ כן אירסה כיון דבקידושין איירי י"ל דקמ"ל רבותא אפי' אם אח"כ נשאת בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אות' לצאת מיהודה מתי שירצה שעמ"כ נשאת ע"ד קידושין ראשונים וכיון דבשע' קידושין הי' בר יהודה הוה כאלו התנה שתלך אחריו ליהודה והירושלמי ה"פ אם הי' מיהודה ונשא בגליל פיר' שהולך לשם ונשא כיון דהנשואין היה שם בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיה מגליל ושוב מרדה ושבה לאביה לגליל כופין אותה לצא' משם ביהודה כיון שניסת לו ביהודה עכ"ל ומ"ה כתב הטור בשם רבינו מאיר אם הי' מיהודה וקדשה בגליל אפילו אם לא נשאה בגליל אלא שנשא' בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקידשה וצריך ביאור דהא אכתי דברים סותרים זא"ז דתחילה אמר דקמ"ל לרבות דאפי' אם נשאה אח"כ באחת מארצות כולי משמע כ"ש נשאה בגליל דיכול לכופה וזה אינו דבהדיא אמר אח"כ בירושלמי דאם הלך ונשאה בגליל דאינו מוציאה משם וכן קשה בלשון הטור בשם ר"מ אפילו לא נשא' בגליל כולי משמע כ"ש נשאה בגליל וזה אינו כמו שכתבנו. ונראה דמשום הקידושין לחוד אין לה כח להשאר שם דאין מעלה בקידושין אלא לומר אחר הנשואין אדעת' דהכי (לא) נתקדשתי כדי לדור אח"כ ביהודה אבל כאן שהיה מיהודה והלך לגליל ואירס אשה ולא עשה נשואין עד ארץ אחרת והיא פרצה לומר לא אלך מכאן כיון שנעשו נשואין שלי בארץ אחרת קמ"ל כיון שבשעת קידושין ה' דר ביהודה הוה כאלו היה תנאי לדור ביהודה ממילא מקום הנשואין לא מבטל זה וה"ק הטור כיון שבמקום הקידושין לא מהני לעקר מקום דירתו דהיינו יהודה אם נשאה אח"כ בארץ אחרת לא מהני הנשואין דודאי אם היה הנשואין במקום הקדושין אזלינן בתר הנשואין אלא דאם הי' הנשואין בארץ אחרת לא נעקר התני שהיה בשעת הקדושין כיון שהיה הקדושין במקום אחר והאי אפי' דקאמר קאי על הנשואין שאעפ"י שניסת צריכה לצאת משם כיון שהם במקום אחר מן הקידושין והקדושין עצמן לא היה להם בה נשואין כיון שהדירה היתה ביהודה והיתה חייבת אז לצאת ליהודה. אך מ"ש הטור תחילה אבל אם הוא מאחד מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשאה שם צריך שתלך אחריו לארצו זה סותר דברי הירושלמי דאמר דהנשואין של ארץ אחרת עיקר מקום שהיה דר שם ואזלי' בתרא ומדברי הרמב"ם דכאן משמע ג"כ בטור שכתב כופין אותה ויוצאה עמו לארצו אם נשאה בארץ אחרת ועליו אין תמוה שאפשר שסובר שהירושלמי חולק על התוספ' ופסק כתוספת' אבל על הטור קשה שמביא דעת הר"מ שמתרץ התוספתא והירושלמי קשה ואין בידי ליישב אלא שחסר בטור תיבת אינה וכצ"ל אבל אם הוא מאחת כו' אינה צריכה לילך כו' וה"ק תחילה ונשא שם אשה אינו יכול לכופ' פירוש לילך לארץ אחרת אלא תשאר ביהודה דוקא אבל אם היא מאחת כו' אינה צריכה לילך אחריו ליהודה דוקא אלא תשב במקום שהיה:
ב
כופין אותה לעלות כתבנו בשם ר"ח הכהן והגהות מרדכי דכתובות דדין זה הוא דוקא בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו שהדרכים משובשים א"י לכופה דה"ל כמו שמוליכה למקום. ובתוספת כתבו דהרבה מצות תלויות בארץ וכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5