א
דין ארוסה לענין מזונות וקבורה וירושה ואם יש כתובה ובו ז סעיפים:
הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות: הגה ואפי' בייחוד אסורים ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית א' מברכין ז' ברכות פן יתייחדו (מרדכי פ"ק דכתובות) וי"א דאין להם לדור ביחד שלא יקוצו זה בזה (כל בו) ואפי' בשדוכין בלא אירוסין יש לחוש (חידושי אגודה פרק קמא דכתובות) אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והיא הנקרא נישואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין: הגה וי"א דחופה אינו יחוד אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כ"כ הר"ן בשי"א ריש כתובות) וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הב"י הביאו) וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא ואלמנה משנתייחדו (תוס' פ"ק דיומא) והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסין יריעה פרוסה על גבי כלונסות ומכניסין תחתיה החתן והכלה ברבים ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין ואח"כ מוליכים אותם לביתם ואוכלין ביחד במקום צנוע וזה החופה הנוהגת עכשיו ע' לקמן סי' ס"ב סעיף ט' וסימן ס':
ב
המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין ארוסה היא שאין ברכת חתנים עושה הנשואין אלא כניסה לחופה:
ג
אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו:
ד
אין הארוס חייב במזונות ארוסתו אא"כ היתה בת הנזונת מהאחין שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה (וי"א דאינו חייב במזונותיה כל עיקר) (טור בשם הרא"ש):
ה
ארוסה שמתה אם היה הארוס כהן אינו מטמא לה ואם מת הוא אינה חייבת ליטמא לו ואינו יורשה ואינו חייב בקבורתה אלא אביה יורשה ואביה קוברה (וה"ה אם נשאה במקום שלא זכה בנדוניא (סברת הרב) כדרך שנתבאר ס"ס נ"ג וע"ל סי' ס"ט סעיף ה'):
ו
המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא כנסה לחופה עדיין ארוסה היא ואינה נשואה שאין הכתובה עושה נשואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספות כלל הואיל ולא כנסה אבל אם אירס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה והיא ארוסה אין לה כלום ואפי' העיקר שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב (וי"א דארוסה יש לה כתובה הרא"ש והר"ן והטור) (אבל נוהגין כסברא הראשונה):
ז
המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אפי' כמה פעמים קודם שתבגר כתובתה של אביה נשאת ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין אין לאביה בה כלום אפי' בראשונה:
באר היטב אבן העזר
נ״ה
א
אסורים. ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה:
ב
יתייחדו. וא"ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ"ש בשם הר"ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס"ק ה' ח"מ ב"ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו"ק:
ג
אביה. דקיי"ל ביאה אירוסין עושה:
ד
ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין ח"מ:
ה
ארוסתו. הר"ן הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א"צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה:
ו
לביתו. דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ"כ ב"ש. והח"מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע"ש:
ז
ע"ל סי' (ס"א) [ס"ב] ס"י. כצ"ל:
ח
גמורה. דברכות אינה מעכב והא דתני' במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל' כנדה. וכשהיא נדה ס"ל להרמב"ם דלא הוי נשואה גמורה כמ"ש בסי' ס"א נ"ל לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות עי' ב"ש ס"ק א':
ט
לטמא לו. עיין בה"י מ"ש:
י
בנדוני'. ר"ל שהנדן בבית אביה או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונה מצד תקנות שו"ם א"צ לקברה משלו אלא משל נדוני'. והיינו בשאינו יורש כלום אפי' נ"מ עיין תשובת מהרי"ל סי' פ'. ובשנה שניה מתה. הח"מ פסק דהקבורה מוטלת על שניהם מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן. והב"ש פסק דהבעל לבדו חייב בהוצאת קבורה עי"ש ועיין סימן קי"ח:
יא
הראשונה. שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה. ועיין כנה"ג דף פ"ט ע"א סעיף כ"ב אם תפסה הארוסה אי מוציאין מידה או לא ע"ש. מתה הארוסה ויורשיה מוחזקים. או יקברנה הארוס ויטול מה שבידם או יקברוה הם וישאר בידם כדי כתובה הר"מ מטראני ח"ב סי' קכ"א. ובמשודכת אפילו אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתיים דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ריב"ש ב"ש ח"מ עיין בה"י:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
ל' הרמב"ם בפ' י' מה' אישות וכתב ה"ה שזה מבואר בהרבה מקומות והראיה מנהג יהודה שמייחדין אותם קודם החופה ואם היתה אסורה לו מן התורה לא היה מותרת להתייחד עמה
ב
מבואר בירושלמי
ג
אבעיא אי ביאה נשואין עושה או אירוסין ולא נפשטא בהדיא ומשמע דאביי ורבא ס"ל דאירוסין עושה קידושין דף י' ע"א
ד
מסקנת הגמרא יבמות דף כ"ה ע"ב וכפירש הרי"ף שם בהל'
ה
ג"ז שם מברייתא מברכין ברכת חתנים וכו' כתובות דף ז' ע"ב
ו
שם וכ' ה"ה שזה פשוט שאע"פ שצריכה ברכה אינה מעכבות וחופה ראויה היא
ז
ג"ז שם בפי"ט כ"כ הטור בשם הרי"ף מימרות דרב חסדא ורב יוסי שם דף נ"ג ע"ב וכ' ה"ה ומפרש רבינו כפירש הנגיד שהשאלה הוא אם יש לה מזונות מן הארוס תכף שנתארסה כיון שמפסדה מזונות מן האחין מחמת אירוסיה והעלה שיש לה
ח
ברייתא שם ע"א פיר' אבל אם רוצה ליטמאה אינה מוזהרת מליטמא דבני אהרן כתיב ולא בנות אהרן
ט
שם דף מ"ז ע"ב
י
ל' הרמב"ם בפ"י מה' אישות ממשנה כתובות דף נ"ד ע"ב וכר"א בן עזריה וכמסקנת הגמ' הלכה למעשה שם דף נ"ו ע"א וכתב הכ"מ בשם הרא"ש שנראה שהוא מפרש שלא כתב אלא ע"מ לכנסה שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או ק"ק כמלוה ע"פ ומיהו מהני כתובה דאית לה כתובה וכו' וכ"כ ה"ה בשם רב שרירא גאון והרב בעה"ט דאינו גובה אלא מבני חרי ממה שאמרו שם דף מ"ג ע"ב מיגב' מאימת גביה וכו'
יא
מדאבעיא להו אי אית לה כתובה לארוסה ולא אפשטה שם דף פ"ט ע"ב וב"מ דף י"ז ע"ב
יב
משנה כתובות דף מ"ג וכת"ק
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
הג"ה ואפילו ביחוד אסורים זה למד המרד' מר' יהודא שאמ' אף בבית ארוסין היו מברכי' ביהודה מפני שמתיחדן ופי' שהת"ק לא פליג אלא דאיירי במקום שאין מתיחדין ובתר הכי כ' נמי וביהודה שאני מפני שמתיחד עמה דקדק הר"ד יחיאל שאסור לאדם להתיחד ע"א בלא ברכה משמע הא עם ברכה מותר אלא תו כ' ואסר לנו את הארוסות הכי פי' חכמים שגזרו על יחוד פנוי' גזרו על יחוד ארוסות וק' דאם ארוסה אסור ביחוד וכי ברכה נשואה עושה וע"כ לאו דוקא ור"ל קודם ברכה והה"מ כ' איפכא על ל' הרמ' שבש"ע הארוסה כו' זה מבואר בהרבה מקומות ופשוט שהוא מדברי סופרים והראי' מנהג יהודה שמיחדין ואם היתה מן התור' לא הי' מותר להתיחד וכנראה מביא ראי' מדר"י משום דפשיט' לי' דאף בתר הברכה ארוסה היא וא"כ צ"ע ברכה זו מה תהא עלה וצ"ל דדוקא כלה דהיינו ארוסה ובלא ברכה זאת מדבריהם כנדה ונדה כל דלא בעל הא אסורה ביחוד אבל בברכה אינה אלא איסור פשוט ולא כנדה ומותרת ביחוד וזה נראה נמי דע' הר"ר יחיאל הנ"ל ואף הג"ה הנ"ל אפשר לפרש ע"ד זה ומה שכ' ואפילו ביחוד אסור ר"ל סתם ארוסה שהיא בל"ב ולכן כו' ואז אף דעדיין היא ארוסה ואסורה לו מ"מ היחוד הותר אמנם הח"מ כ' דשני יחוד זה כו' וכך היו עושין ביהוד' והן דברי הג"מ דקדו' ותשו' מיימון ה' אשות סי' י"ח כ' ועוד דמסתבר דכלה בלא ברכה דאסירא היינו בלא חופה אלא דנקיט בל"ב לפי שעושין ברכה בשע' נשואין ופ"ק דכתו' דאמר ר"י אף בבית ארוסין מברכין אותה כו' היינו כדי שיחשוב כניסת חופה משע' ארוסין וביהודה שנו ועיקר הדבר תלוי בחופה דכל ביאת ארוסין כביאת זנות היא כ"ז שלא נכנסה לחופה אבל משנכנסה לחופה הרי היא אשתו לכל דבר ואפי' בלא ברכה ובשום מקו' ל"מ ברכות מעכבות ובתשו' מיימון כ' ובפ"ק דאמר ר"י אף וכו' לפי שמיחדים אותה קודם כניסתה לחופה היינו בכניסת' לחופה וכ' עליו בשב יעקב סי' ך"ד משמע דמפרש דאותו היחוד הוי כניסת' לחופה ולפי' זה פשיט' דאין להוכיח מדר"י שארוסה בל"ב אסורה ביחוד דהא לפ"ז היתה נשואה גמורה ואשתו המותרת לו ועבדו הברכה ככל דבעי למיהוי לכתחילה להיתר ביאה כמבואר בש"י ומכ"ש שאין מזה ראיה לאיסור הדירה פן יתיחדו בל"ב שהם דברי המרד' הנל להכי לע"ד אין דברי הרמ"א מתפרשי' על דרך הח"מ ותו ק' לי איך אפשר דיחוד שביהוד' הי' כניסה לחופה הא דף י"ב איתא בהדי' שהי' שעה קודם החופה ואך כדי שיהא לבו גס בה נמצא דלא הי' כלל מדעת אביה יחוד זה לשם נשואין כ"א כדי שיהא כו' והברור לע"ד אלו מתה אחר יחוד זה שלא הי' בעלה יורשה בקטנה ונערה שצריכה חופה מדע' האב כדאי' סי' צ' ופסקינן נמי קדו' מ"ו נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדע' אינה אוכלת בתרומה וה"ה לע"ד דאינה מתרת הביאה ואיך הי' יחוד זה חופה להתיר ביאה ומכ"ש דק' על פי' הח"מ בהרמ"א שאין כאן כלל דע' אביה אפי' להיחוד כ"א שדרים יחד ואיך אפשר בקטנה ונערה שתעשה נשואתו על ידי יחוד זה ועל תי' שני דח"מ דיכול לבא עליה לשם נשואין וזה תופס נמי הב"ש ומוסיף וכ' והמרד' סבר וכו' נראה שמפרש אף המרד' ע"ד זה וזה לע"ד ליתא דא"כ מנ"ל לדקדק דאסור להתיחד בל"ב דילמא היתה הברכה כדי להתיר הביאה שיעשה לשם נשואין וגם דא"כ קטנה ונערה דבלי ספק אף ביאתו לשם נשואין בלי דע' האב אינו מועיל ומה פועל הברכה שע"י זה מותרי' לדור ומשמע אפילו קטנה לכן לע"ד הפי' בהמרד' ורמ"א כנ"ל וכדברי הה"מ אמנם יראה לע"ד מסתימו' הרמ' דארוסה אסורה מד"ס ולא מחלק באסור היחוד בין בל"ב או בברכה שאינו סובר כהמרד' דהת"ק לא פליג על ר"י א"ו דפליג ואף ביהוד' לא הי' חושש להיחוד בל"ב ולא סברו שהיא כנדה ממש ופוס' כהת"ק (ואפשר נמי דס"ל דהת"ק מחולק עם ר"י בפי' כלה בל"ב אי קאי על ברכה ממש או על החופה) וא"כ אפשר דראיית הה"מ דארוסה אך מד"ס מדמותרת ביחוד ר"ל אפילו בל"ב ומהת"ק וממנהג יהוד' ואפשר נמי דאף המרד' לא פליג על הרמ' דהיינו הש"ע סעיף ג' שמשם מוציא הב"ש דלא ס"ל כהמרד' דהברכו' מעכבות כי י"ל דמודה דנשואין גמורים בחופה וקדושין שוב אין הברכו' מעכבות ואך בארוסה שבלא זה אסורה אזי כשהיא נמי בל"ב חמור איסורה ואף ביחוד וכדדייק קצת ל' דכלה בל"ב משמע אבל אשתו בל"ב שרי ודוקיו מדמצריך ר"י ברכה להתיר היחוד ולכן הטור ורמ"א אף שסתמו כהרמ' לא נמנעו מלחוש להמרד' להצריך ברכה לארוסה המתיחדת כדי להתיר היחוד וכן מוכח פי' התוספת שכתב ר"י אומר וכו' ואמרינן כלה בל"ב כו' ולפי שפעמים בא עליה שלא לשם חופה עושים ברכה מתחילה כדי שתהא כלה בברכ' משמע הא אלו ידענו שיבא עליה לשם חופה וכגון בבוגרת לא היה חשש דשוב אין הברכה מעכבת (וכן איתא להדי' בד"מ סי' ס"ב ס"ס ק"ו כ' וכן הוא בתו' פ"ק דכתו' דאם נכנסה לחופה אין הברכה מעכב וע"ש דף ז') אלא החשש שיבא עליה שלא לש"ח וסברו דאז איסורה חמור בל"ב שהיא כביאת נדה ועשו הברכה שתהא עכ"פ כלה בברכה אבל הר"י יחיאל ז"ל לא ניחא לו בזה ודקדק שהברכה פועלת היתר היחוד בעודה ארוסה אבל הש"י כ' דה"פ מפני שביהוד' מתייחדים וחוששים שמא יבא עליה שלא לש"ח ובודאי לא יברך ויעבור על כלה בל"ב לכן תקנו לברך והא דנקטו בלשונם שלא לש"ח לאו לומר דאלו לש"ח שפיר דמי אף בל"ב רק החשש שמא יבא שלא לש"ח וק' א"כ מה הועילו בתקנתן בברכה כיון דעדיין יש לחוש שיבא עליה שלא לש"ח וע"ש שכ' דלדברי תשו' הגהו' דכלה בל"ב היינו חופה א"כ מוכרח דזה יחוד היינו חופה ומברכים דעכ"פ לכתחי' ראוי' נמי לברך והקשה דא"כ מה זה דקאמר ר"י אף בבית הארוסין וברכה זו שתי פעמים למה מסיק משא"כ לדעת רש"י ותוספות דלא היה עדיין חופה כלל וכו' ע"ש משמעות דעתו דלתו' החופה בל"ב אינה מתרת הביאה וברכה בלא חופה מתרת וזה תימ' שלא נשמע בשום פוסק שע"י ברכה בל"ח תעשה נשואה ובודאי עדיין היה ארוסה ובהדי' מברכינן ואסר לנו הארוסות ותו א"כ אף לדידי' תיקשי אם משעת ברכה ראשונה הותר' לביאה הברכה שני' בשע' חופה אף דפעלת הקניני' מה תהא עלה וכי משום זכיות הקנינים יברכו ותו דבהדי' איתא ברש"י ז"ל ד"ה ואסר לנו ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה ואם ר"ל לדעת רש"י ותו' באמת לא הותרה בהברכה אלא שעשו אותה מ"מ מפני שהאיסור בשניהם נתלה כמבואר ברש"י ועבדי מה דאפשר לתקוני וזה בע"כ האמת לע"ד בפירש"י אבל בתו' הפי' כדהבנתי מהד"מ דבחופה שהיא נשואה אין הברכות מעכבות אך בארוסין האיסור חמור בל"ב ועבדו מה דאפשר לתקוני אבל להר"ר יחיאל ז"ל יותר מרווח שהברכ' אינה פועלת אלא היתר היחוד אמנם זה מסתבר לע"ד דלרש"י ז"ל תרוויי' מעכבין וחופה וברכה דלא כסעיף ג' אבל הוכחו' הפ"י ז"ל מן המרדכי אינה מוכרח כנ"ל יותר היה לו להביא דברי רש"י הנ"ל כי מריש דברי רש"י בדר"י אין שום ראי' כי אפשר לפרשם ע"ד המרד' כדי להתיר היחוד ואולם הש"י ר"ל איפכא דהרמ' מודה דאף בתר נשואין הברכה מעכבת לביאה ומה שכ' הרי זו נשואה גמורה אך לענין קנין כמו ביאה דאפילו נשואין עושה אסור לו הביאה להה"מ ולע"ד זה אינו כדמוכח סתימו' לשונו שהתחיל הארוסה אסור לבא עליה עד שיביא לתוך ביתו וזהו החופה וע"ז סובב והולך אירס וכנס לחופה ה"ז נ"ג ושיהא כונתו שעכ"ז אסורה לו חלילה להעלות כזה בלשונו הצח ובפרט שעד כאן לא השמיענו בשום מקום דכלה בל"ב אסורה וכן מבוארת כונת הה"ס שכ' זה פשוט והב"ש ז"ל רוצה להוכיח ביתר שאת דאלו ס"ל כלה בל"ב ממש אסורה כנדה הוי חופה נדה ומשיג הש"י דאין ראיה מנדה דאינה ראוי' כלל לביא' משא"כ בל"ב דבידו לברך ועיין ר"ן פ"ק דפסחים הביאו הב"י סי' ס"ב וע' ב"ש שם ויתיחד עמה וכו' וי"א דחופה אינה יחוד כ' הח"מ נראה דכ"ע מודו בזה יראה לע"ד דר"ל נהי דהר"ן שהקשה על הרמ' הבין יחוד ממש הוא סובר דאף הרמ' אינו מצריך כ"א יחוד במקום צנוע ע"ד העיטור בהדי השושבנים הובא בב"י סי' ס"א וכן משמע המהרא"ש פ' אעפ"י שכ' על שכ' הרמ' ולא תנשאו עד שתטהר ונראה דראייתו וכו' וק' ות"ל דהטעם פשוט שאסורה להנשא דהיינו יחוד מפני שהיא נדה ולהנ"ל ניחא הגם שיש לדחוק ע"ד הר"ן ריש כתו' מ"מ דחוק וכן מוכח מהה"מ שכ' על ל' הנ"ל ולא תנשא וכו' דהא חופה משום ביאה היא וכיון שאסור לבא עליה ואפי' להתיחד עמה אין ראוי שתכנס לחופה ואלו להבנ' הר"ן מה אין ראוי הא בלתי אפשר הוא כדכ' באמת הר"ן ריש כתו' א"ו כנ"ל ומוכרח לטעמו א"נ כדכ' הב"י בי"ד סי' קצ"ב וטעמא אעפ"י שהיא תשין בין וכו' מ"מ איכא למיחש שמא באיזה מן היום לא יזהרו המשמרות ויבא עליה ומוכח מני' נמי כנ"ל ולהכי כ' תו ולענין זה הוא היתר ת"ח בתבעוה לינשא שהוא מותר לישא אותה וכו' והב"ש מדהחליט בהרמ' כהר"ן כ' סי' ס"א על דברי ב"י אלו ולכאורה תמוה אם היחוד אסור מה הנשואין שהתירו דחופה היינו יחוד ולק"מ וכנ"ל דלאו היינו יחוד ממש כ"א במקום צנוע דכבר פי' בתשו' פ"י סי' ג' אף הש"ע דהכא ע"ד זה מדהביא בסי' ס"ד סעיף ה' דין אלמנה וע"ש בב"ש ס"ק ו' כ' בסי' ס"א פו' כר"פ דחופה היינו יחוד הראוי לביאה צ"ל כאן בעינן יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו ל"מ כן עכ"ל והפ"י ז"ל לא ניחא לו בזה ופי' כנ"ל ואם אמנם בא"ח סי' של"ט מבואר דביאה ממש בעינן מ"מ בסי' ס"ד סתמא לא מצריך ביאה ממש שהרי לא הזכיר בהב"י דעה זו זולת בא"ח הזכירה והעתיקה דאפשר הכא בא"ע עיקר כבמ"ב בפ"י ואין להוכיח מדהר"מ פו' דחופ' נדה אינ' קונה ע"כ דבעי יחוד ממש הראוי לביאה וכן משמעות הב"ש בסי' פ' די"ל שני נדה דא"ר כלל משא"כ חופה זו שבידו להסיר כל איש מעליו דהוי' ראוי' ע"ד הנאמר מס' קדו' כל שבידו לאו כמחוסר מעשה וכנ"ל בשם ש"י מלבד ראיות הח"מ מקוש' הר"ן ק' אלו כוונה יחוד ממש וע"פ הבנת הב"ש שתהא ראוי לביאה א"כ מסתמ' נמי בעי שישהא ביחודי שעור ביאה דאל"כ מ"ש שא"ר מצד המקום ומ"ש מצד הזמן ומה מקשה הגמרא בכתובות מ"ח ואימא פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה ת"ל דאם נכנסה לחופה כזו היא בחזקת בעולה כמבואר סימן ז' סעיף י"ב ואף כי הכא יש לדחוק דלמעוטי היכי שמחייבה עצמה בהודאתה שלא נבעלה אכתי ק' ביבמות נ"ח דמסיק ר"ש אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה והיכי משכחת חופה כנ"ל שתהא ראוי להשקות ולא תהא בחזקת בעול' משא"כ להח"מ ופ"י הכל ניחא ובזה לע"ד אין דברי הב"ש ס"ק ד' מוכרחים ואם נפשך לומר דל' ויתיחד הוא יחו' ממש מ"מ נלע"ד שהרמ' מודה להעיטור דיש סוג חופה נמי באופן אחר אך דחופה כזו תולה במנהגי מקומות כל מקום לפי מנהגו ע"ד שאמרו סטומתא קני' אלא דנקיט עיקר חופה שהיא מדינא דומי' דעקרי קניני' ולזה מדויק קצת הל' והיא הנקראת נשואים בכל מקום אבל מודה דיש חופה מבלעדי זה מה שהקביעו כל מקום ומקום לכנות בשם חופה ומה שכ' הב"ש ס"ק ד' הנ"ל להשיג על הח"מ דאף להר"ן דוקא בתולה מהני הביאה לביתו ולא באלמנה דהא חופה אינה קונה בה מה שהחליט באלמנה אין לה חופה כבר העלו התו' יומא הנ"ל דאף לאלמנה יש חופה וכן מוכיח הפ"י הנ"ל מסוגיא דיבמות הנ"ל אלא שאמת הפ"י נמי העלה דאלמנה נשתנה וצריכה יחוד ממש. ולע"ד תימה הא משם נמי מוכח דאפי' בלא יחוד הוו חופה ובפרט לפי' התו' דאיירי בחופה שאחר קדו' או בלא ביאה ואי חופת אלמנה וגרושה אינה אלא יחוד ממש מה ענין לפלוג התם אי החופה מועלין לפוסלה לעולם אפי' בתר שנתאלמנה כדין נשואה דמתני' ומה בין זאת שנתייחדה אחר קדו' לשם חופה לבין נשואה אטו נשואה דמתני' בעינן עדים שנבעלה הא לא ס"ד כנ"ל סימן ז' א"ו מוכח לע"ד דאף באלמנה שייך חופה בלא יחוד ממש והיינו כניסה לביתו ולא אתא הירושלמי לאפוקי כ"א חופת מנהג בתולות שהם או בהינומא כמבואר בתו' יומא ובהג"ה או חופת העיטור שהיא אך הכנסת בית של שמחה כמו בית שיש בו חדוש שבזה אלמנה כיון דליתא ברוב שמחה כבתולה לא גמרה ומקנה זולת בהכניסה לבית שיש בו מקום מוצנע לתשמיש כדכת' העיטור בלשון זה אבל אלמנה כיון שכונסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המיטה להתיחד שם הרי היא כביתו שיש שם חופה ובודאי הוציא חלוק זה מהירושלמ' ומ"מ לא הקפיד שתתיחד עמו אלא דיש וכו' להתיחד (וכן דקדק הגמרא בקדו' מ"ט ע"ב דיקא נמי דקתני לבנות ופירש"י לבנות ולא בנו) ולא נעלם מאתי של' הטור וש"ע סי' ס"ד מורים דבעי יחוד של ביאה מ"מ נלע"ד מדמוכח בש"ס כנ"ל וגם ל' העיטור מורה כהח"מ יש לדחוק מה דכתבו יחוד של ביאה אך ר"ל ע"ד העיטור שיהא בהבית מקום מיוחד לביא' כשירצ' באופן שלהלכה הסומך לע"ד על הח"מ לא הפסיד ואף שהמ"א סי' הנ"ל משיג על הח"מ ומחליט נמי דאם היתה נדה ונתיחדה באיסור דאינו מועיל וכבר החליט הפ"י הנ"ל איפכא דיחוד של נדה מהני בדיעבד אפילו להרא"ש אלא דהקפיד על המקום שיהא מיוחד בלי שום אדם ולע"ד דברי הח"מ מוכרחים ואם היתה נדה תלי' בפלוגת הרמ' ורא"ש בדין חופה נדה אך העיקר שיהי' זה היחוד לשם נשואין ובמקום שיש שם מקום מיוחד לכשירצה עם הצעת המטה כנ"ל ודע שעל ראיות הר"ן שבח"מ כ' בחדושי ר"י טראני ז"ל ריש כתו' ואיכא למימר כיון דלענין בתולים משתעי התם קמ"ל שכל שהיא בחזק' נשואה אעפ"י שיש לה עדים א"י לטעון טענת בתולים דאדעתא דבעולה נשאה כמו שכתבו תו' דלשבחה אומר כן וכו' ע"ש ולע"ד ז"א דלטעמא דר"א אפשר כדבריו אבל הוכחות הר"ן מרבה שם דף י"ב שלמד מזה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה ומה דקתני שכנסה ראשון כדפירשו תו' שכבר הפסידה מנה מנשואין ראשונים אבל אעדים ודאי סמכינן והיא בחזקת בתולה וקשה ולמה תפסיד מנה ומה גרעותא מאלמנה מן הארוסין וע"כ משו' דנשאת והותר' לביאה לא חלקו חכמים בין נשואה לנשואה ותינח אי הוי חופה ומקרי' נשואה אבל להרמ' ז"ל דארוסה ממש היא ובח"ב נמי היא למה אין לה ט"ב להפסיד מנה ומהראשון למה תפסיד מאומה ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה כו' המ"ל פ"י מה"א כ' בשם הרמב"ן וריטב"א דלא דוקא קדו' והדר חופה דה"ה איפכ' אף למ"ד חופה אינה קונה מ"מ כי אתי הקדו' אבתרייהו היא נשואה גמורה ולע"ד ניחא בזה מה דאיתא מס' קדושין י' ע"ב ה"ד אי בביאה שע"י חופה וכ' הפ"י ביאה הל' אינו מדוקדק דההי' ביאה שאחר חופה ה"ד אי למ"ד ח"ק א"כ מהחופה לחוד אוכלת ואי למ"ד אינה קונה א"כ חופה בתחילה לאו כלום הוא וא"כ ביאה שאחריה לא התרתה ולהנ"ל לק"מ והפ"י ז"ל דחק וכ' מיהו א"צ לכל זה דהכא איירי שפיר בביאה שהיא ברשות הבעל דחופה וביאה באין כאחד כו' ומה"ט כתבו הפוסקים דביאה כי ההיא נשואין עושה אמנם רש"י ז"ל שפירש ה"ד אי נימא בביאה שלאחר חופה ויליף מני' כסף שהכניסה אח"כ לחופה משמע כשיטת הרשב"א שבהגהות מ"ל הנ"ל אלא דצ"ע דמ"ש קדו' ביאה דיועילו אחר חופה טפי מקדו' כסף ואולי מפני שזה כסדר דחופה היא הוכנה לביאה אבל לפירוש הפ"י הנ"ל זה נמי קשה דאם בק"ב אמרינן באין כאחד באופן זה אף בק"ך י"ל דבאים כאחד וצ"ע מ"מ פשטות הסוגי' משמע כהרמב"ן וכן אתא בהגהות מרדכי דקדו' בשם רש"י בלשון זה ואעפ"י שצריך לקדש שנית ונמצא שהיתה חופה קודם הקדו' מה בכך ע"ש שמביא ראיות וכן כ' הח"מ סי' זה ס"ק ט'.
ב
והבא על ארוסתו עין ב"ש קושי' הר"ן ז"ל ותירוצו וסברת התי' נכון מצד עצמו דומי' דבועל פנוי' לשם קדו' שהיא היתר אבל הקושי' צ"ע ועיין בשו"ת סי' ד' ובתי' הר"ן מיושב נמי מה דקי"ל מסר האב לשלוחי הבעל קנה ומבאר הרא"ש בתשו' דלהרמ' איירי שהיא טהורה הביאו הח"מ סימן ס"א ס"ק ב' וק' הא מ"מ אינה ראוי' לביאה מצד חסרון חופה וברכה דהא לא מסתבר שע"י המסירה נעשית נשואה לענין ביאה שלא לשם נשואין אלא ש"מ דביאה לשם נשואין ביאת היתר היא בלא חופה ושפיר מקרי' ראוי לביאה דהיינו לשם נשואין אך ע' סימן ס"א מה שדחה הש"י על הב"ש ולשון הש"ע והרי היא כאשתו לכל דבר לע"ד ודאי מורה דלא כדהוציא היש"ש ז"ל פ"ק דקדו' סימן י"ז מהה"מ שאסור לו לבא עליה עוד עד שתיכנס לחופה אלא שמותר לבא עליה וכן מבואר מח"מ ס"ק ב' והראי' מהה"מ אין מוכרח ע"ש ואולם לע"ד גוף דין זה צ"ע במס' ב"ב קנ"ו ע"ב בהרשב"ם שהקשה ולא נהירא לי דאפי' בא עליה בארוסין לא ירית לה ואי סביר' לי' נמי ההוא דינא מה הקושי' דהכי אמרו חכמים הואיל ולא נכנס כ"א לבודקה ולא לבא לשם נשואין וכן התו' והרא"ש מדלא פירש הכי משמע דלא סבירו לי':
בית שמואל
נ״ה
א
מברכים ז' ברכות. לכאורה קשה מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסמוך ז' ברכות בלא חופה לא מהני וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ריש קדושין להרי"ף והרמב"ם אחר הקידושין צריך חופה ואז מותר לבא עליה אפילו לא התכוון לשם נישואין אבל קודם החופה אסור לבוא עליה שלא לשם נישואין אבל אם כוונתו לשם נישואין א"צ חופה א"כ אף לדעת הרמב"ם מותר לבא עליה בבית אביה אלא בבית אביה צריך שיתכוון לשם נישואין והמרדכי סבר בלא ברכות אסורה מ"ה מברכים ז' ברכות ותו לא חיישינן לרשיעי שלא יתכוון לשם נישואין כיון דאיכא היתר לפניו מיהו מה שס"ל להמר' דכלה בלא ברכה אסורה כנדה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני כמ"ש בסי' ס' וצ"ל דס"ל להרמב"ם הא דתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו חופה ונקרא ע"ש ברכה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קע"ב פי' זה ובת' הרא"ש כמ"ש בב"י סי' נ"ז אבל הברכות אין מעכבין מיהו רש"י ותו' ס"ל כפי' המרדכי ברכות ממש קאמר כמ"ש ריש כתובות לפ"ז י"ל לדידהו אם לא ברכו' דינה כנדה ממש ואין לה תוספת כתובה מיהו י"ל אף על גב דתני' דאסורה כנדה מ"מ לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות וע' סי' ס"א:
ב
ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין ומ"ש ויתייחד עמה היינו יחוד דחזיא לביאה לכן ס"ל להרמב"ם אם היא נדה דינא כארוסה ולפ"ז דבעינן בבתולה יחוד דחזי' לביאה א"כ צ"ל מה דאמר בירו' הני דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנסה מבע"י היינו ביאה ממש מיהו י"ל הרמב"ם לא פסק כירו' ועי' סי' ס"א:
ג
והבא על ארוסתו. הר"ן ריש קידושין הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נישואין א"צ חופה וליכא איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נישואין קונה בלא חופה:
ד
וי"א דחופה אינו יחוד וכו'. כ"כ הר"ן ריש כתובות והביא ראיה מש"ס והרמב"ם חולק ע"ז וכתב עד שיבוא לביתו ונתייחד עמה ואף להר"ן דוק' כשהיתה בתולה אצל הראשון אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו דהא חופה אינו קונה באלמנה לירושלמי הנ"ל והבאה לביתו היינו חופה א"כ דוקא בבתולה מהני אבל לא באלמנה ולא כח"מ שכתב גם באלמנה מהני הבאה לביתו וכן הוא בתשובת מ"ב דלא מהני באלמנה הבאה לביתו ובעי' עכ"פ יחוד דחזי' לביאה לכן אם באת אלמנה על הנישואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם שבת ולא כח"מ:
ה
וי"א דחופת בתולה וכו'. ע' ב"ח סי' ס' שם כתב מנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות היינו ביום ו' בבוקר מכסין ראש הכלה בסודר ולערב בעת הקדושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים לשם החתן וכלה ומברכים ברכת אירוסין ונישואין אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים לפ"ז צריכים ליזהר שאכילה זו תהיה לפני שבת כיון דהיא עיקר החופה, מיהו מ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזי' לביאה, א"כ יש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור:
ו
ואלמנה משנתייחדו. היינו ע"פ ירושלמי הנ"ל וע' סימן ס"ג:
ז
ה"ז נשואה גמורה. כבר כתבתי לכמה פוסקים דינה כנדה וע' סי' ס':
ח
וחוזר ומברך וכו'. כתב בפרישה סי' ס"ב הטעם משום דלא נזכר בברכה זו כלום מנשואין מ"ה יכול לברך אח"כ אבל ברכת אירוסין צריך לברך קודם הקדושין דצ"ל עובר לעשייתן:
ט
אינו כו'. אף על גב דהיא קנין כספו מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לא נקרא שארו:
י
אינה חייבת ליטמא. אבל איסור ליכא דקי"ל בני אהרן מוזהרין על טומאת מת ולא בנות אהרן וע' בי"ד סי' שע"ג ורש"י ביבמות דף כ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר את עצמו ברגל:
יא
במקום שלא זכה בנדוניא. היינו כשאינו יורש כלום אפילו נ"מ וע' תשובת מהרי"ל סי' פ' ובח"מ כ' משנה שניה אחר הנישואין דמחזיר החצי חל הוצאות קבורה על שניהם ואנ"ל דהא שומרת יבם חולקים נמי היבם עם יורשים ומ"מ היבם חייב בקבורה כמ"ש בסי' ק"ס ומכ"ש הבעל כשהוא יורש נ"מ אפי' החצי חייב הוא לבדו הוצאות קבורה וכן משמע בתשובת מהרי"ל סי' פ"ח כמ"ש בסי' קי"ח:
יב
מבני חורין. זהו דעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ' אף על פי חולק ע"ז וס"ל לענין מנה מאתים שטר גמור הוא וגובה ממשועבדים ות"כ אפילו אם כתב לה לית לה מן הארוסין בין אם נתאלמנה ובין אם נתגרשה ומ"ש בדרישה בסי' ס"ו בשם מהרש"ל דהעיטור ס"ל אם נתגרשה יש לה ת"כ אם כתב לה ע"ש מ"ש:
יג
אבל נוהגים כו'. כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה ובמשודכת אפי' אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתים דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כ"כ הריב"ש בתשובה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
הארוסה כו'. מס' כלה וערש"י בכתובות ז' ב' ד"ה שמתייחד כו' וד"ה ואסר כו':
ב
והבא כו'. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בספ"ד דפסחים וש"פ:
ג
ואפילו ביחוד כו' ולכן כו'. כן דקדק שם ממ"ש בכתובות שם וביהודא כו' אבל תוס' שם ד"ה ר' יהודה כו' משום ביאה:
ד
אפילו אם קידשה כו'. בפ"ק דקדושין בעיא דלא איפשטא וכתב הרשב"א והרא"ש בשם הרמב"ן דהלכה כאביי ורבא דבעו למיפשט כו' וכן רנב"י ורבינא דחו להא דבן בג בג כו' ובלא"ה אפי' לא מיפשטא מספיקא צ"ל אירוסין עושה ר"נ:
ה
ויחוד זה כו'. עבפ"ב דסוכה כ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אין וצריך לדקדק כו':
ו
והבא על ארוסתו לשם נשואין. דוקא וכמ"ש בתוספתא רפ"ד דכתובות יפה כח יבמה מכח אשה כו' שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' בבית אביה קנה משא"כ באשה וכ"מ ביבמות נ"ח א' אמר רב"ח משכחת כו' דכוותיה כו' וערש"י שם ד"ה ופרכינן כו' וד"ה קונה לכל כו':
ז
וי"א דחופה כו'. ממש"ש י"א ב' ת"ר כנסה ראשון כו' ואם איתא כיון דלא נסתרה לאו נישואין הוא:
ח
אלא כל כו'. ממ"ש ואם בית אישה נדרה כו' ובמתני' מ"ח א' לעולם היא כו' לרשות כו' וש"מ:
ט
וי"א שהחופה כו'. בירושלמי דסוף סוטה אלו הן חופת סדינים מצוירים וסהרוני' זהב תלוין בהם תני אבל עושה הוא אפיפרות ותולה בהן כל מי שירצה וכ"ה בבבלי שם תנא אף כו' מאי חופת כו' אלא דבירוש' קרי לעטרות חתנים זהורים המוזהבות מ"מ חד ענינא הוא וערש"י שם ד"ה זהורית כו' ותוס' דגטין ז' א' ד"ה עטרות כו' והיא חופה שלנו ועב"י בסימן ס"א בשם העיטור שסתר ס' זו מדאמרינן עד שיכנוס לחופה אלמא כניסה למקום מיוחד הוא ובירושלמי דסוכה כו' וט"ס וצ"ל דסוטה אלו הן כו' אלא חופה היא שמוסר האב ומכניסה בבית שיש בה חידוש כגון סדינים המצוירים כו' והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה ה"ה כבית שיש בו חופה ע"ש וערא"ש פ"ב דסוכה ס"ח וצ"ע מה היא החופה כו' וע' מרדכי פ"ק דכתובית והג"א שם סי"ג ד"ה משום כו' ועתוס' פ"ק דיומא אבל העיקר שענין החופה שקונה הוא יציאתה מבית אביה והולכת' עם החתן לביתו לשם נישואין שמראה שהיא ברשות בעלה וכדעת הר"נ וא"צ שתתייחד עמו שהוכיח הר"נ ברי' כתובות ממ"ש ת"ר כנסה כו' וכ"ה במתני' מ"ח א"ב לעולם היא ברשות' והיא החופה דבגמ' אסיפא מסר האב כו' פליגי א"ר מסירתה לכל מכלל דרישא היא חופה ממש וכן פירש"י שם במתני' וערש"י שם בגמרא ד"ה הא סתמא כו' אבל ל"נ מדכללינהו בהדי מסירה וכן אמר בד"א לירושתה כו' מ' דקאי אכולהו אבל נראה כיון שלא הביאה לביתו מקום עיקר קביעתו לחופה אין זה חופה וז"ש ברישא ובסיפא חצר בדרך אבל מ"מ מ' דוקא בדרך אבל כל שקובע החופה אפילו בחצרה סגי אלא דעיקר החופה הוא לביתו לשם נישואין כנ"ל אבל מ"מ עשיית החופה הוא בסדינים כו' כמין כיפה כנ"ל בירושלמי וזהו ג"כ חופה שלנו לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בהכ"נ ושם קובעין החופה בסדינין ושם הוא עיקר החופה וקונה אותה לכל והחצר בהכ"נ הוא מקום הקנייה דלא גרע מחצר דידה וזהו חופה ממש אבל אין הכיפה מעכבת אלא כיון שנהגו לעשות כיפה כנ"ל עיקר דעתם לשם נישואין תחת הכיפה אבל אין הכיפה רשות לעצמה שתקנה אלא החצר:
י
וי"א דחופת כו'. עתוס' י"ג כ' ד"ה ולחדא כו':
יא
ומקדשה שם. טעם למנהג הזה שלא תאסר עליו בפתח פתוח וכ"כ הר"נ וכ"ה בירושלמי ריש כתובות מצא הפתח פתוח אסור לקיימה כו' קידשה בחופה ל"ל באילין קנסייא אמרין ר' מתניה עביד לברתיה כן ובזה אין אנו צריכין למה שדחקו תוספות בכתובות י"ג א' ד"ה אי כו' והרא"ש שם מה שנוהגין לישא בששי ואף דלהפסידה כתובתה יכול עדיין אין אנו חוששין לזה כמ"ש ט' ב' ולמאי אי למיתב כו' ולכן אין להרחיק הביאה מהחופה והמנהג של עכשיו נתייסד שיהא שמח עמה ג' ימים דז' ימי המשתה נתבטל וכמ"ש באלמנה שקדו כו'. ומירושלמי הנ"ל מ' דהיו עושין החופה בלילה אבל מגמרא הנ"ל דשקדו מ' כמנהגינו ביום:
יב
המארס כו'. ממ"ש בפ"ק דכתובות שם רי"א אף בבית הארוסין כו':
יג
וצריך כו'. ז' א':
יד
אין הארוס כו'. כן מ' בגמרא שם נ"ג ב':
טו
אא"כ כו'. לפי הגי' בגמרא שם ופי' וערא"ש שם:
טז
שהרי כו'. גמ' שם:
יז
וי"א כו'. כפירש"י:
יח
אינה חייבת כו' ערש"י שם:
יט
וה"ה כו'. עתוס' שם ד"ה שאין כו' והיינו דוקא כו':
כ
מב"ח. ממש"ש מ"ג ב' ומגבי' מאימת כו' ושם מ"ד א' והלכתא כו' אבל רש"י פי' שם משום דבשעת נשואין מחלה לשיעבודא קמא וערא"ש שם:
כא
ואינה כו'. עבה"ג:
כב
אבל אם כו'. עבה"ג ס"ק כ':
כג
שלא תקנו כו'. כ"מ בכתובות נ"ד א' בעי רבא כו' וערש"י ד"ה או דלמא כו' והוא דחוק מאי נ"מ כיון דגובה כתובתה בתקנתא דרבנן תנאי כתובה ככתובה אבל לפי' הראשון בדכתב לה מתנה בעלמא:
כד
וי"א כו'. עברא"ש דכתובות שם וברש"י שם ד"ה ומגבא כו' ותוס' דב"מ י"ז ב' ד"ה מן. וכן עיקר להלכה דראייתם מוכרחת מאוד ועוד נ"ל ראיה ממ"ש בפט"ו דיבמות קידש א' כו' ואף הרמב"ם כתב דמיירי שכתב לה כתובה לאחת ונאבדו ליתא חדא שלא הזכיר טענת הכתובה במתני' כלל וכן בר"ע שאמר גט וכתובה גט הוא מיותר אלא שהגט מבריח הכתובה ועוד דקא' קידש קתני כו' תנא קידש להודיעך כו' ואם איסורא דקדושין לא שייך לכתובה ול"ד לגזילה כלל ול"ל איסורא דרבנן איסורא דאורייתא בלא"ה ל"ד להדדי וכן בקדושין ס"ה א' אם נתן גט מעצמו כו' ובכתובות מ"ג ב' א' ר"א מנה כו' ור"א אמר כו' ומ' בדלא ג' לה דאל"ה ה"ל לגבות הכל מן הארוסין תוס' ורא"ש וש"פ ע"ש ושם אלא שהרמב"ם והגאונים ס"ל דהא בכתובו' מיירי בכ' לה ואפ"ה אינה גובה וכע"ש בש"ע וערא"ש: ובודאי כל הסוגיות מוכיחות די"ל כתובה כמ"ש בקדושין ס"ו א' וש"מ הרבה ובפ"ק דב"מ איבעיא להו מנ"ל די"ל כתובה ולא איפשיטא מנלן אבל ודאי י"ל כתיבה אבל גם המנהג שכ' הרב ג"כ נכון כמ"ש הראב"ד דדוקא בימיהם שהיו סומכין על תנאי ב"ד וגם במקום שכותבים היו ג"כ מקצתן כותבים ג"כ לארוסה משא"כ עתה וע' במרדכי רפ"ב דכתובות:
חלקת מחוקק
נ״ה
א
ואפילו ביחוד אסורים. ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד והוא מכלל הגזירה שגזרו על יחוד פנויה כמבואר לעיל סי' כ"ב:
ב
מברכין ז' ברכות. פן יתייחדו אף על גב דבסעי' שאחר זה כתב שאין ברכת חתנים עושה נשואין מ"מ ארוס וארוסתו השותין יחד בבית הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין ומותרת לו אחר הברכ' וכך היו עושין ביהודה ואין איסור אלא חתן הדר בבית אחר ובא אל ארוסתו בבית אביה א"נ דיכול לבא עליה בבית חמיו לשם נשואין וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרי"ף והר"ן:
ג
ביאה שניה בבית אביה. דק"ל ביאה אירוסין עושה:
ד
ויתייחד עמה ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה שלא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין:
ה
לשם נשואין אחר שקידשה. לשון הרי"ף בפרק הע"י כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנס עמה לחופה ועיין בר"ן פ"ק דקידושין שהקשה כיון דביאה איסור היא דבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה וכו' י"ל דאה"נ דאם בא שלא לשם נשואין אלא לשם זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואין לוקה דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קנה מכל שכן ביאה בלא חופה ע"ש שהאריך עוד בזה:
ו
דחופה אינו יחוד. נראה דכ"ע מודו בדין זה דהא הר"ן הביא ראיה לדין זה מן הגמרא דאמרינן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדים מעידים עליה שלא נסתר' ולא נבעל' וא"כ להדי' נקראת נשואה אף על פי שלא נתיחדה וכתב הר"ן דיליף לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכ"ז שהיא בבית אשה היא ברשותו:
ז
שפורסין סודר על ראשם. הב"י הביא דעה זו בסי' ס"א בשם א"ח בשם העיטור וכתב דלאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה ירושלמי עד שיכנס לחופ' ש"מ מקו' מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה וכו' ע"ש:
ח
דחופת בתולה משיצאת בהינומ'. בגמ' דידן לא נתבאר חילוק בין בתולה לאלמנ' לענין חופה אבל בירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבע"י דהיינו יחוד משמע אבל הכונס בתולה בע"ש א"צ להתיחד מבע"י כי משעה שיצתה בהנומא נקרא חופה אבל אלמנה שאין יוצאת בהינומא צריכה לה להתייחד עמו מבע"י כדי שלא יהא קונה קנין בשבת והרב הגדול מוהר"ר אליעזר אשכנזי האריך בתשובה אחת על אלמנה שלא נתיחדה מבע"י אם מותר לו לבא עליה בשבת ודעתו להתיר ובספר משאת בנימין סי' ל' האריך בזה ונחלק על הרב הנ"ל ומ"מ נראה אלמנה שיש לה נשואין בליל ה' והיתה נדה ונתייחד' עם החתן ע"י שני שומרים נראה דמותרת לטבול למחר ביום השבת מאחר שנכנסה לביתו ביום ה' קנה אות' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דמיד שבאה לביתו קנה אותה ולא אמרו בירושל' אלא הלין דכנסין ארמלין בע"ש ועדיין לא הית' בביתו קודם שבת ע"כ צריך לייחד מבע"י ומיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דחופ' של נדה אינו קונה כלל כמבואר לקמן סי' ס' אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל ג"כ לא מהני כל זמן שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס':
ט
והמנהג פשוט עכשיו לקרוא חופה וכו'. עיין בב"ח שאנו נוהגין כדברי כולם ובבוקר כשמכסין ראש הכלה זה הינומ' ונקרא חופה לדעת התו' עיין עליו מ"ש בזה ומ"מ נראה פשוט כל זמן שלא נתקדשה אין חופה קונה קודם הקידושין רק כשנתקדשה נקראת למפרע נשואה לדעת התוספת ולדעת שאר הפוסקים לא נגמרו הנשואין עד שמתייחדין יחד אחר החופה ואוכלין שם במקום צנוע:
י
עיין לקמן סימן ס"א סעיף י"ד כצ"ל. ושם נתבאר דאפי' הולכין לבית אחר גם שם נקרא חופה:
יא
עדיין ארוסה היא. ונמצא שלא יפה עשו שבירכו ברכת חתנים ולא נתיחדו מיד אחר כך דהא דמברכין ברכת חתנים בשעת קדושין בבית ארוסה היינו דוק' ביהודא שמתייחד עמה ועיין במ"מ פ"י מה"א:
יב
ה"ז נשואה גמורה. דכלל הוא דברכות אינם מעכבות:
יג
וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. עיין במ"מ פ"י מה"א שהרמב"ן הקשה על זה ועיין לקמן סי' ס':
יד
אינו מטמא לה. אף על גב דמקרי קנין כספו מן התורה מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לאו שארו מיקרי:
טו
אינה חייבת ליטמא לו. דמצוה הוא לטמא למתים האמורים בפרשה וארוס' אינה מצווה לטמא לארוס שלה אבל איסור' ליכא בה דהא ק"ל בני אהרן ולא בנות אהרן ועיין בדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות אבל ומה שכתבו עליו הראב"ד והרמב"ן:
טז
במקום שלא זכה בנדוניא. כלומר שהנדן בבית אביה לדעת ר"ת או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונ' מצד תקנת שו"ם ובשנה שניה נראה דהקבורה מוטלת על שניה' מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן:
יז
גובה עיקר כתובתה מבני חורין. הרא"ש בפ' אעפ"י ס"ק ה' השיג על הרמב"ם בדין זה עיין שם שכתב דלמה לא תהא כתוב' מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה מאתים:
יח
אבל נוהגין כסברא ראשונה. כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כשכתב לה וכת' הריב"ש שאם כתב למשודכ' וחזרו בהן קודם אירוסין אפי' מנה ומאתים אין לה שלא כתב לה אלא ע"מ לקדשה ולכונסה ע"ש בסי' צ"ז:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
נ״ה
א
סעיף א' בהג"ה ואח"כ מוליכין אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע וזהו החופה הנוהגת עכשיו וכו' נ"ב הנה ראיתי במקנה בק"א סי' נ"ה בהג"ה שהביא ראי' דחופה אף דיש שם אדם הוי חופה ממ"ש בכתובות ד' מ"ח דמיעטה התורה נכנס' לחופה ולא נבעלה מסקילה ואי ס"ד דבעי' שלא יהי' שם אדם מי מעיד שלא נבעלה דלמא באמת נבעלה ואף שהבעל אומר שלא נבעלה או שהיא מודית אין לחייבו בסקילה על פיה ייע"ש ולפענ"ד במחכת"ה אינו ראי' כלל חדא די"ל דהבעל אמר קודם שזינתה שלא בא עלי' והרי הרמב"ם פסק בפט"ו מסנהדרין דלא בעי' עדים רק בשעת מעשה אבל קודם מעשה נאמן ע"א וא"כ כל דע"א נאמן ה"ה קרוב נאמן ודינו כדין ע"א נאמן באסורין דכולם שוין א"כ הוא עצמו נאמן שלא בא עלי' ואם אח"כ זנתה הוי ס"ד שתהי' בסקילה גם י"ל דמיירי שהוחזקה נדה בשכנותי' קודם החופה ועדיין לא שהתה שיעור שתספור ותטבול והרי קי"ל דסוקלין ושורפין על החזקות וגם הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה א"כ בזה בודאי לא בא עלי' גם י"ל כיון דאם הוחזקה היא עצמה לא"א נמי סוקלין אח"כ כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין ובאהע"ז (סימן כ') בבנה כרוך אחרי' א"כ ה"נ יש לומר דלא ידעינן כלל שהיתה א"א רק על פיה שהוחזקה עצמה לאשת איש ואמרה שנכנסה לחופה ולא נבעלה והיתה נאמנת במגו לכך אצטריך קרא למעט ודוק היטב:
ב
סעיף ו' אבל אם אירס אשה וכו' והיא ארוסה אין לה כלום וכו' נ"ב עי' מ"ש בדין זה במהדורא ד' שלי בתשו' ל"ק ראזלע קנה מקומה בהל' קדושין סי' מ"ד ייע"ש מה שהעליתי בזה בדברי הרא"ש פרק אע"פ ולדינא דיש לחלק בין קדושי ביאה לכסף ושטר בזה ייע"ש בעזה"י ודוק:
ג
באותו סעיף בהג"ה וי"א דארוסה יש לה כתובה וכו' נ"ב תמוה לי היכן מצא דעה זו המעיין בהרא"ש בכתובות פ' אע"פ לא השיג על הרמב"ם רק במה דס"ל להרמב"ם דאף בכת' לה אינה גובה מנה ומאתים רק מבני חרי ע"ז השיג דבכתב לה ראוי לגבות גם ממשעבדי וכן בטור יהי' הכונה מ"ש בקיצור ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל הכונה נמי על מ"ש הרמב"ם דאינה גובה ממשעבדי אבל להיות דעתם שארוסה יש לה כתובה אפי' בלא כת' לה לא מצינו זה בהרא"ש ולא בטור וצ"ע מכ"ל להרמ"א כן ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
סעיף א' בהגה (שהביאה החתן לביתו) הר"ן ז"ל כתב שממה שאמר הכתוב אם בית אישה נדרה כו' מבואר שחופה היינו הבאה אל ביתו. אולי כמו שכתבו הפוסקים ז"ל שחצר שכירות אינו קונה לו ע"ש בש"כ ז"ל בחו"מ שי"ג ואינו קונה רק למשכיר אולי כן הוא גם אודות חופה שהיא בית אישה דצריך להיות ביתו לצמיתות עולם ולא על ידי שכירות לבד או על ידי שאלה ואולי אין סגנון חופה כמו לגבי קנין חצר ומועיל שכירות כמו קנין מכירה לגמרי וצל"ע כעת אך במכירה לזמן כבחו"מ רי"ב אולי כ"ע מודי שקונה בו הלוקח קנין חצר וכן הוא לגבי חופה וכל שכן מתנה על מנת להחזיר שהוא כמעט עדיף ממכירה לזמן וצלע"ע כעת היטב:
ב
שם (יריעה פרוסה ע"ג כלונסאות) כתבתי במק"א אודות חופה שמעמידים כלאונסות לפי מה שכתבתי שם יש לומר שהיינו טעם מה שנוהגים לעשות חופה תחת השמים דוקא מצד חשש שכשיעמידוהו בבית לפעמים יעמידוה בבית שלה ואינו מועיל וכן לפעמים ימצא לפני בית דין שהבית הי' מוחזק בו האיש או מי שיתן לו רשות להעמיד שם חופה הי' ביד הדר בו בגזל או בטעות גם כדי שלא לבייש מי שאין לו בית כמו שאין החתן אומר הברכות שלא לבייש מי שאינו יכול כדי שיהי' עיקר קנינו שוה מה שאין כן מקום שלפני פתח בית הכנסת הק' ידוע שהוא של רבים. ועל ידי העמדת הכלונסות שהם כצורות הפתח מן ארבע רוחות העולם (יש בו גם כן רמז זכרון טוב ויקר לביתו של אברהם אבינו ע"ה שהי' פתוח לארבע רוחות העולם ומזכיר שיקבלו עליהם שיהי' ביתם פתוח לרווחה מעין ביתו של אברהם אבינו ע"ה לאהוב גמילות חסדים. ולהיות מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה במדות טובות בנפש ולשמוח בחלקו שקונה לו ולא לחמוד לזולתו ועיקר הכנסת אורחים הוא על ידי האשה כמ"ש בזוהר הק' גבי השונמית ז"ל דהאי אושפיזא דביתא דאתתא הוא ע"ש ר"פ בשלח. ולזה בנשואין נזכר להכנסת אורחים מעין ביתו של אברהם אבינו ע"ה) עדיף יותר מנעל גדר כל דהו דהוה ליה חזקה לקנות הקרקע וגם אם לא שייך בזה שיהא קנוי לכל אחד ואחד מהשותפים בשעת הלוכו כמ"ש במק"א בשם הר"ן ז"ל. כי לפעמים אורח הנושא אשה אינו שותף כלל והמקום על פי רוב בסגנון הקהלות ק' אינו רק כרשות הרבים ולא כחצר שותפים (וגם שבהלכות סוכה כתוב שלא לעשות סוכה ברשות הרבים בזה לא שייך כן כיון שידוע שכל בני העיר אינם מוחים על העמדת חופה שם שיהי' כנכון על צד היותר טוב להלכה. יש בכלל זה הסכמה ברורה שיוקנה להחתן לזמן ההוא מקום ההוא) מלבד מה שחצר של שניהם עדיף לגבי חופה מחצר דידיה כמ"ש הדרישה ופרישה ז"ל באה"ע נ"ז ויש לומר שכן הוא בזה באולי אך יותר נוטה שרשות הרבים כזה גרע מחצר שותפים בזה על כל פנים לפי שעה נקנה לו לגמרי המקום והסודר והקנום משום לב בית דין מתנה ובחצר בית הכנסת הק' אין נוהגים במדינות אלו להעמיד חופה. כי לא שייך כל כך הקנאה שם בהמקום כיון שאסור למכרה ולהשכירה וכל שכן בית הכנסת דכרכים שאין מועיל דעת טובי העיר ובמקומות שנוהגים להעמיד בחצר בית הכנסת הק' שייך שם ממילא לב בית דין מתנה אדעתא דהמנהג ותחילת המנהג שם כן מסתמא הי' על ידי תנאי מפורש. ובבניני ביהכ"נ הק' חדשים דשם שייך בסתם לב בית דין מתנה כהמנהג אך באלמנה דקיימא לן שאין חופה קונה ומצד הבאה אל בית אשה אינה נקנית על ידי זה נוהגים להעמיד חופה דאלמנה בבית ואין חשש שמא יהי' בית שלה או גזל. כן נראה לומר בטעם המנהג היטב. וכן בכסוי ראש הנהוג במדינות אלו בשחרית יום החופה נראה ששייך בו גם כן מעין חופה דהבאה לביתו. כיון שמי שהבית שלו נותן רשות להכנס שם החתן גם העדים והשושבינים ועוד רבים. ומחיצה של בני אדם קיימא לן דהוה ליה מחיצה ממש ובחול מותר גם ביודעים כולם שהועמדו לשם מחיצה וכל שמקדש אדעתא דרבנן מקדש. דעת חז"ל אולי הוא שיהי' שם כמחיצה של בני אדם לפי שעה לקנות גם המקום בתורת שאלה לפי שעה (ויש פוסקים ז"ל שכתבו שחצר של אחר כל שהוכן לעשות שם חופה קונה בתורת חופה של הבאה לבית האיש) ומצד שחופה לשון כסוי כמ"ש בדו"פ ז"ל נוהגים לעשות גם כן כסוי על ראשה שהוא סגנון הינומא אך החופה של הכלונסות נראה שהיא כביתו ממש. ולא שייך גרעון על ידי שמחזיקי האהל שיעמוד ברוח אינם של הבעל כיון שגוף האוהל שלו. ואולי המחזיקים משאילים את עצמם לזמן פעולת החזקה לו והוה ליה גם כן כשלו. וכמו שכיר שלו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
אסורה לבעל'. עי' בתשו' שב יעקב סי' כ"ד אודות ראובן שקידש אשה ובא עלי' בלא חופה וז' ברכות ויש לו ג' בנים ממנה וכ' שכופין אותו בכל היכולת לפרוש אותה עד שיעשה חופה וז' ברכות ולא חיישי' שיוציאו לעז על בניו הראשונים וע"ש מה שתמה על תשובת מיימוני בפירוש כלה בלא ברכה וגם על הב"ש סק"א וע' בס' בית מאיר מזה:
ב
החתן לביתו. עבה"ט. ומה שהביא מקודם דעת הב"ש ואח"כ דעת הח"מ לא עשה כראוי כי הב"ש הביא דברי הח"מ וחולק עליו כאן בסי' זה סק"ד ולקמן סי' ס"ד סק"ו וכן המג"א בא"ח סי' של"ט ס"ק י"א חולק על הח"מ בזה ע"ש (אך עי' בס' ב"מ האריך לקיים דברי הח"מ ומסיק להלכ' הסומך על הח"מ לא הפסיד) (וכן מצאתי בס' תוס' שבת בא"ח סי' של"ט ס"ק י"ד הביא דבס' סולת למנחה כ' שבתשו' האריך לקיים דברי הח"מ בזה ע"ש גם הט"ז בסי' נ"ז סק"ד ובסי' ס"ד סק"א כ' כדעת הח"מ ממש והוסיף עוד דאפילו אם החתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נתן האב אותו החדר לחתנו אפי' דרך שאלה הוי כממכר כו' וכיון שהולך החתן עם הכלה מן החופה לבית הנישואין שפיר קונה מצד מסירה לרשותו כו' ע"ש והובא בקצר' בב"ש סי' נ"ז סק"א ובסי' ס"ד סק"ו ושם מסיים כ' ואינו נראה. והיינו דנמשך לשיטתו כאן ובסי' נ"ז. אך הרב המגיה בט"ז שם האריך לדחות דברי הב"ש ולקיים דברי הט"ז והח"מ הנ"ל וע' עוד בביאור רבינו הגר"א ז"ל סי' ס"ד ס"ק י"א. ומ"מ ראוי להחמיר כדעת הב"ש ומג"א ועוד גדולי אחרונים האוסרים אפי' בכה"ג ובפרט כיון שיש חשש סכנה בדבר כמ"ש המג"א שם בשם מהרי"ל): ומשמע מדברי הב"ש דנקטי' לעיקר כדעת האומרים דחופת בתולה א"צ יחוד הראוי לביא' ולכן באלמנ' סגי ביחוד הראוי לביא' וכן מבואר מדבריו בסי' ס"ד סק"ו ודלא כבה"ט שם סק"ט שהעתיק משמו דבעי ביא' ממש ע"ש. ולפ"ז צ"ל מ"ש הב"ש בס"ק שאח"ז לחלוק על הב"ח במ"ש אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים וכ' הב"ש דמ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזיא לביאה א"כ יש למנוע שלא לכנוס שם שום אדם כדי שיהי' יחוד גמור עכ"ל. צ"ל דכוונת הב"ש הוא מאחר שכ' הב"ח דמנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות א"כ מהראוי לחוש גם לדיעה זו דחופת בתול' בעינן ג"כ יחוד דחזיא לביאה (וע' בסי' הנ"ל) אבל לעולם מודה הב"ש דאינו לעיכובא. וכן מבואר בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני חופה בערב שבת וז"ל שם ועיקר החופה לא הוי מה שמכניסין אותם תחת הסודר שפורסין על כלונסאות רק עיקר החופה מה שמייחדין אותם אח"כ בחדר ואפילו אינה ראויה לביאה כגון שהיא נדה או שבני אדם נכנסים ויוצאים שם באותו חדר ולא הוי יחוד הר"ל אעפ"כ הוי חופה גמורה וקונה בבתולה קנין גמור למהוי כנשואה בכל דברים וצריך ליחד להחתן אותו חדר והוי כהכניסה לביתו. ואם כנס את הבתולה בע"ש והכניס אותה לחדר מבעוד יום אף שהיא עדיין לא טבלה ובני אדם נכנסין ויוצאין באותו חדר דבלא"ה אסורה להתייחד עמו קודם ביאה ראשונה קונה אותה בזה שהביא' לחדר מיוחד לו ואח"כ כשטובלת מותר לו לבא עליה ביאה ראשונה בשבת וליכא איסור משום קונה קנין בשבת משום שכבר קנה אותה מבע"י. אבל באלמנה אין קונה חופה רק יחוד הראוי לביאה היינו שתהיה טהורה ויכנוס אותה אחר הקידושין לחדר מיוחד שלא יהיו שם בני אדם וזה הוי יחוד הר"ל וקונה באלמנה ג"כ קנין גמור למהוי כנשואה. ואם כנס אותה בע"ש והיתה טהורה והכניסה לחדר מבע"י ונתייחד עמה ולא היו שם ב"א קונה אותה קנין גמור ומותר אח"כ לבא עליה בשבת אבל אם לא היתה טהורה מבע"י או שלא נתייחד עמה בחדר מיוחד מבע"י אסור לבא עליה בשבת (לאו דוקא דאפילו להתייחד אסור ע' לקמן סי' ס"ד ס"ה) ולכן יש ליזהר מאד כשעושין חופה בע"ש שיעשו מבע"י גדול עכ"ל: ועיין בשעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ט שהאריך שם בענין עיקר מהות החופה והביא כל הדיעות מהראשונים ז"ל בזה ופלפל בדבריהם ומסיק וז"ל ולענין הלכה נראה שיש לחוש לדעת הרמב"ם ואיכא מ"ד שכ' הר"ן בריש כתובות דחופה אינו אלא יחוד ונ"מ לבתולה הנשאת בע"ש שצריך להתייחד עמה יחוד הראוי לביאה בע"ש דאל"כ כשיבא עלי' בשבת נמצא כקונה קנין בשבת ועם שלא ראיתי נזהרין בזה מ"מ ראוי והגון לנהוג כן עכ"ל ע"ש: וע' בביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ט מ"ש ועמש"ל סי' ס"ד ס"ק ט' בזה עוד מענין זה:
ג
אפילו אחר כמה ימים. עב"ש סק"ח בשם הפרישה הטעם משום דלא נזכר בברכה זו כלום מנישואין מש"ה יכול לברך אח"כ אבל ברכת אירוסין כו' ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שכ"ו שכ' ישוב אחר דהכא מיירי שלא בא עליה דאע"ג שהיא נשואה גמורה מ"מ אסור לו לבא עליה עד שיברכו לה ז' ברכות הלכך אע"ג שנגמרו נשואיה לענין שאר דברים הוי שפיר עובר לעשיה משא"כ בברכת אירוסין ע"ש אמנם הוא עצמו ז"ל בח"א סי' שע"ב לא כתב כן רק דמותר לבא עליה אחר החופה אפי' שלא בירך ברכת חתנים והכי דייק לישנא דהרמב"ם והבא על ארוסתו בבית חמיו כו' משמע דדוקא בבית חמיו כו' ע"ש ולפ"ז ע"כ כתי' הפרישה:
ד
אינה חייבת ליטמא לו. כ' הב"ש אבל איסור ליכא דקי"ל בני אהרן מוזהרין כו' ורש"י ביבמות דכ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר עצמו ברגל עכ"ל ומשמע דס"ל שדברי רש"י הנ"ל קאי גם על זמן הזה לפי דהחיוב לטהר עצמו ברגל הוא גם בזה"ז. אבל מלשון הטור וש"ע שכתבו אינה חייבת משמע דס"ל שדברי רש"י הוא רק על זמן הבית וכמו שבאמת לא נמצא בטור וש"ע בשום מקום שיזכירו חיוב זה. וע' בה"ט ביו"ד סי' שע"ג סק"ד שהביא בשם בה"י שתמה על הפוסקים בזה והבה"ט שם כתב לתרץ שדין זה הוא רק על זמן הבית ולכן השמיטו הפוסקים פי' שני שברש"י הנ"ל ע"ש. וכ"כ בת' שאגת ארי' סי' ס"ה דהא דאמרי' חייב אדם לטהר עצמו ברגל אינו נוהג בזה"ז ע"ש וכ"כ בשו"ת יד אליהו סי' ס"ח והובא בש"ת בא"ח סי' תקכ"ט ע"ש. נמצא שדברי הב"ש בשם רש"י הנ"ל אין להם מקום לדינא בזה"ז: (ועיין בספר קרבן נתנאל פ' בתרא דיומא אות פ"א שהשיג על הב"ש בזה ושם כתב דחיוב לטהר עצמו ברגל היה ג"כ אחר חורבן הבית בזמן התנאים ואמוראים לפי שהיה להם עדיין אפר פרה ע"ש:
ה
שלא זכה בנדוניא. עבה"ט מ"ש ובשנה שני' אם מתה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ב שחולק ג"כ על הח"מ והסכים עם הב"ש וכתב שגם בתשו' מהרי"ט צהלין סימן ס"א מבואר כן להדיא דכל שיורשי בעל או יבם יורשים קצת נדוניא הם חייבים בקבורתה ע"ש. ועיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ח שהסכים לדעת הח"מ דמוטל על שניהם ודוחה ראיות הב"ש ע"ש: וכן העלה בס' טיב קדושין דהעיקר כדברי הח"מ דהוצאת קבורה לחצאין וכן מה שהוציא בחליה ע"ש):
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
נ״ה
א
סי' נ"ה ב"ש אות א' וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני. נ"ב עב"ש לקמן סס"י ס"א ובסי' ס"ד סק"ה:
ב
אות י' ברגל. נ"ב ע' קרבן נתנאל פ"ח ביומא סי' כ"ד:
ג
ח"מ אות ט' לא נגמרו הנשואים. נ"ב ע' תשו' חוות יאיר סס"י נ':
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5