א
דין פצוע דכא וכרות שפכה ובו יד סעיפים:
פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת ואפילו כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו ואפילו נתינה או אחד מהספקות מותרת לו הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה ויש מתירים אפי' בממזרת (טור והראב"ד והרשב"א):
ב
איזהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו וכרות שפכה כל שנכרת הגיד שלו ובג' אברים אפשר שיפסל הזכר בגיד בביצים ובשבילים שבהם נתבשל שכבת זרע והם הנקראים חוטי ביצים וכיון שנפצע אחד משלשה איברים אלו או נכרת או נידך הרי זה פסול כיצד נפצע הגיד או נידך או שנכרתה העטרה או למעלה מהעטרה פסול ואם נכרת מראש העטרה ונשתייר ממנה אפי' כחוט השערה מוקף לכל הגיד כשר:
ג
נחתך מהגיד למעלה מעטרה בשפוע כקולמוס כשר כמרזב שניטל חללו של גיד ונשארו הדפנות לרש"י והרא"ש פסול להרמב"ם כשר:
ד
ניקב למטה מהעטרה כשר ניקבה עטרה עצמה אם כשיראה קרי תצא שכבת זרע מהנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשירו:
ה
ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה פסול שהעטרה כולה מעכבת:
ו
נסתם שביל שכבת זרע וחזר לראות שכבת זרע בשביל שמשתין בו הרי זה פסול:
ז
נכרתו הביצים או אחת מהם או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהן או שחסרה או שניקבה (נקב מפולש) (ב"י בשם נ"י בשם תוס' פ' הערל) הרי זה פסול: הגה וכן עיקר ודלא כיש מתירים בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארה של ימין (היא סברת ר"ת) אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מנין ורוב בנין:
ח
נכרתו חוטי בצים או אחת מהן או שנידך או נפצע הרי זה פסול:
ט
ניקב חוט מחוטי ביצים לשביל מי רגלים והרי הוא מטיל מים משביל מים ומשביל שכבת זרע ה"ז כשר:
י
כל פיסול שאמרו בענין זה כשלא היה בידי שמים כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא או שנולד בלא ביצים או שחלה מחמת גופו ובטלו ממנו איברים אלו או שנולד בהם שחין והמסה אותו או כרתן הרי זה כשר לבא בקהל שכל אלו בידי שמים להרמב"ם אבל לרש"י והרא"ש לא מקרי בידי שמים אלא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו אבל ע"י חולי חשיב בידי אדם ופסול וכתב הרא"ש דהכי משמע בירושלמי:
יא
אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף א' טמאים וא' טהורים בין בא"י בין בח"ל וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה כיצד הרי שבא א' וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו כלם לוקים ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס בין באדם בין בבהמה חיה ועוף והמסרס את הנקבה בין באדם בין בשאר מינים פטור אבל אסור:
יב
המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו ה"ז אסור ואין לוקין עליו ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד שלא תלד:
יג
הרי שכפה את האדם ושסה בו כלב או שאר חיות עד שעשאוהו כרות שפכה או שהושיבו במים או בשלג עד שיבטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו וראוי להכותו מכת מרדות: הגה אבל מותר ליטול כרבלתו של תרנגול אע"ג דמסתרס ע"י זה וכל כיוצא בזה דלא עביד כלום באברי הזרע (בהגהות אלפסי פ' במה בהמה):
יד
אסור לומר לכותי לסרס בהמה שלנו ואם לקחה הוא מעצמו וסרסה מותר ואם הערים ישראל בדבר זה קונסין אותו (ואפי' לא הערים והכותי מכירו ומכוין לטובתו) ומוכרן לישראל אחר ואפי' לבנו גדול מותר למוכרה אבל לבנו קטן אינה מוכרה ולא נותנה לו: הגה ) ומותר לתת בהמה לכותי למחצית שכר אע"פ שהכותי בודאי יסרסנו (הגהות מיי' פט"ז מא"ב) דהכותי אדעתיה דנפשיה קא עביד (ב"י) ומותר למכור לכותים בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי הכותי קונה אותם לסרסם ויש אוסרים תמצא מבואר בת"ה סי' רצ"ד ומיהו אם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס לכ"ע שרי (ג"ז שם) כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער בעלי חיים (א"ו הארוך סימן נ"ט) ולכן מותר למרוט נוצות מאוזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים (מהרא"י סי' ק"ה) ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות:
באר היטב אבן העזר
ה׳
א
פצוע דכא. עיין מ"ש המרש"א על הטור ביבמות דף ע"ו ע"א. ובס' בית יהודה כ' שמצ' בביאור מהור"ר יעקב שור על א"ה סי' ה' שפי' דברי הטור הכי דהא דשרי בנתינה ר"ל ממזר. דמותר בנתינה דרש מקר' וכו' אבל באחרינ' יבא א"כ ה"נ ממזר' מותר' לפצוע דכא דדרשינן ג"כ לא יבא פ"ד בקהל ה' בישראל דאיקרי קהל אבל בממזרת דלאו קהל היא דהא מותר' לנתין ה"נ מותרת לפ"ד ובזה מיושב נמי תמיהת ב"י על הטור דדרש זה מצינו שפיר דממזר מותר בנתינה דלאו קהל הם. עכ"ל ע"ש:
ב
בקדושתו. משמע דה"ה גרושה וחללה דמ"ש זונה מגרושה וחללה וגיורת זונה היא ח"מ. וב"ש חולק עליו ע"ש. וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמ' למתים וליש' כפיו דמאחר שמותר בגיורת שהי' זונה ה"ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמ' והקשה הח"מ דהרמב"ם פ"ו מהלכות ביאות מקדש מנה המומין וכרות שפכה אחת מהן וכתב שם שהבעל מום אוכל בקדשי קדשים משמע דלא הוי זר:
ג
בממזרת. אבל בשפח' מותר לכ"ע דאיסור שפחה הוה מדרבנן:
ד
פצוע. היינו ע"י מכות חרב או סכין. ודכ' שנידוך ע"י שום דבר וכרות היינו שנכרת לשנים ע"י שום דבר. ובא' מכל אלו בחזקת שאינו מוליד הוא. ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאין בניו והם בחזקת ממזרים. וניקב בכלל פצוע. ולקצת פוסקים בכלל נכרת ואין רפואה לכרות שפכה ואפי' לדידן קי"ל ניקב ונסתם כשר כמ"ש סעיף ד' ש"מ דיש לו רפוא' מ"מ נראה אם הוליד לא תלינן שנתרפ' אא"כ בידוע שנתרפ' ב"ש:
ה
העטרה. היינו שהנקב מעבר אל עבר ובצד א' למטה מעטרה ובצד השני הוא בתוך העטרה עיין ב"ש:
ו
הרי זה פסול. משום שלא במקומו אינו מבשל:
ז
או שניקבה. משמע בכל דינים אלו א' מחוטין שוה לכל חוטין ואם נחסר חוט א' פסול וכן בנידך או נפצע חוט א' ולדברי המקילין בנחסר ביצה השמאלית ה"ה אם נחסר חוט ביצה השמאלית ב"ש:
ח
אבל לרש"י כו'. ורש"י פ"ב דיבמות דף כ' ע"ב כתב להיפך ע"ש ועיין ב"ח:
ט
ופסול. מי שניטלה ממנו ביצה השמאלית ע"י (חולה) [חולי] לכתחלה איך משיאין לו ישראלית ואם עבר ונש' ישראלית אין מוציאין ממנו מהריב"ל ח"ג סי' ל"ב:
י
עיקרין. אפי' שותה לרפואה ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אסור עיין מ"ש בה"י בזה. ואפי' אם הוא כבר קיים פו"ר ואפי' אם הוא סריס אסור ב"ש:
יא
עיקרין. אפי' בלא צער לידה מותר. ומ"ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקיבה פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה דאף בנקיבה שייך סירוס במעשה. ונקיבה בבהמות ושאר מינים לא עדיף מאשה. אחרונים עיין ב"ח:
יב
מכת מרדות. הוא י"ג מכות מהרא"י בביאורו רש"י ס"פ כי תצא. ומ"א בא"ח סי' תצ"ו כתב עליו וברמב"ם לא משמע כן. ועיין רש"י בחולין דף קמ"א ע"ב שכתב מכת מרדות אין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו ע"ש:
יג
כרבלתו. הטעם דאין מסרס אותו רק עי"ז מתאבל על שניטל הודו. ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליה זכרים שם:
יד
לסרס. דאמירה לעכו"ם אסור בכל האיסורים. וכן אסור למכור לו לסרס כי"א שהבי' רמ"א ב"ש:
טו
ויש אוסרים. קאי ג"כ על מכירה לכותי ומכ"ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום דב"נ מוזהרים על הסירוס עיין ח"מ בה"י:
טז
לסרסם. דאז הוי לפני דלפני ומותר. ואפי' אם נתן לשליחו אין שליחות לעכו"ם עיין ב"ש:
יז
נוצות מאווזות. עיין מ"ש בי"ד סי' כ"ד ס"ק ט' בשם בה"י:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
משנה יבמות דף ע' ע"א
ב
משנה דף עו ע"א
ג
בעיא שם מרב ששת ונפשטא וכ"פ הרמב"ם בפט"ז מהא"ב וכ"פ הרא"ש וכמ"ש ה"ה שם
ד
כדעת הרמב"ם שם
ה
ל' הרמב"ם שם ממשנה שם דף ע' ע"א
ו
ממימרא דרבי שם דף עה ע"ב
ז
ממשנה וגמר' שם ופי' למעלה לצד הגוף
ח
כרב הונא וכרבא וכמר זוטרא שם
ט
כרב הונא וכרבא שם
י
שם וכמימרא דמר זוטרא וכו' הלכתא וכו'
יא
שם
יב
שם וכר' אסי ופי' רש"י ניקב למטה מהעטר' בסוף הגיד כלפי קרקע והולך הנקב באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מהעטרה כלפי הגוף וא"מ ז"ל הגי' בענין שכנגדו למטה בגיד למעל' מהעטרה פסו' וכו' וכ"כ הטור וכפי' התוספת שם בשם ר"י דעל גב הגיד העטרה מארכת ובתחתונו של גיד הולכת ומתקצרת לראש הגוייה וכו' ולא שלחתי ידי להגיה כן כי לענ"ד שהוא העתיק ל' הרמב"ם שם
יג
מעובד' דהוה בפומבדית' וכו' שם
יד
ברייתא שם ע"א
טו
מימרא דרבא שם ע"ב
טז
כרבא דמכשיר שם דע"ו ע"ב
יז
ממימרא דשמו' ובברייתא יליף לה נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם שם
יח
בת"כ פ"ז יליף לה מן בארצכם לא תעשו בכל מקום שאתם ומנין אף באדם ת"ל בכם
יט
מימרא דר' יוחנן שבת דף קי"א ע"א
כ
שם בת"כ משמיה דר' יהודה וכן מבואר שם בשבת וכתב ה"ה שפירש רבינו חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא
כא
מתבאר מסוגיא דשבת שם דהעמידו רפואה דירקנא וכו' דוקא באשה וכן איתא בתוספתא פרק ח'
כב
כיון דלא נגע באיברים
כג
שם בשב' ובתוספתא
כד
ג"ז שם ברמב"ם ה"ה לא הביא מאין יצא לו דין זה ולענ"ד שלמדו ממשנה וממימרא דאמוראי סנהדרין דף ע"ו ע"ב
כה
איבעיא בב"מ דף צ' ע"א אי אמרינן בכל המצות אמירה לגוי שבות ולא אפשיטא ופסק רבינו לאיסורא מהא דשלחו ליה לאבוה דשמואל שם
כו
כר' אחי שם:
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
לפי שאינו בקדושתה מקשה הח"מ מדאינו בקדושתו ומותר בזונה משמע נמי דמותר לטמא למתים ואסור בקדשים ומקרא מלא מרוח אשך מקדשי הקדשים יאכל ומה שהב"ש כ' בזה לע"ד אינו מעלה ארוכה ובפרט להי"א שבש"ע ע' ודוק ולעד"נ שכל הנאמר בו אינו בקדושתו היינו אך לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור בקהל אבל לע"ז כהן גמור הוא תדע דהא פ"ד ישראל נמי אינו בקדושתו וכי נימא שחשוב כא"י לכל מילי וכ"ת דבאמת אינו אלא בקדוש' גר לחייב במצות ומותר בנתינ' כמוהו תינח לחכמים אבל לר"י דס"ל קהל גרים אקרי קהל ואסור בממזרת בלי ס' אצלי דה"ה בנתינה אסור בלאו לא תתחתן בם דמהיכי יבא התירו דהא מה דפשוט לרבנן דגר מותר בנתינה אינו אלא מק"ו דמותר בממזרת ע' ודוק וממילא דלר"י אסור אף בנתינה ומה דנקיט במס' קידושי' גר אסור בממזרת ממילא ה"ה כל הנהו דנקיט במתני' גר לדידיה אסור וזה נמי משמע מדלא מצינן דלפיג בבריי' דפ"ד מותר בנתינה דמודה והיינו משום דפ"ד אסור בקהל וגר מותר לפ"ז הרי אף קדושת גר אין בו וכי ס"ד דמותר בכל מה שא"י מותר א"ו כדכתבתי שכ"ז אינו אלא לענין קדוש' הזיווג וכן בכהן:
ב
או א' מהספיקות כ' ב"ש לכאורה תימה כו' אע"ג דאיתא בפ"י וכו' היינו מדאורייתא כו' ר"ל דנהי די"ל דנמי בקהל דפ"ד דרשינן בקהל ודאי לא יבא הא בס' יבא כמו דפשוט להתו' דמצרי א' מותר בשתוקי ביבמות ע"ח ד"ה מצרי ב' מ"מ ק' דליתסר מדרבנן ולשיטתו הא ל"ק דהא מה דס' אסור מדרבנן בממזר אף משום מ"י כדכ' סי' ד' בשם הר"ן דהיינו טעמא דר"א ובפ"ד דלאו בר אולודי מה מ"י שייך אך למה שהבאתי שם בשם הריטב"א וביארתי שהה"מ להרמ' בשיטתיה דלר"א ס' בודאי ד"ת דל"ל דרשה דבקהל ודאי כו' ודאי ק' דמ"ש פ"ד מממזר ודאי דאף דהרמ' יהיב טעם דמשום איסור ממזר ליכא כין דד"ת ס' מ"מ אפילו בישראל שרי ובפ"ד לא גזרו מ"מ האיסור פ"ד לס' ישראל מה"ת לישתרי וע' בח"ר מס' ק' ס"ט מה שהקשה על היתר שתוקי ונתינה ותירוצו נמי דחוק דמה ראיה מייתי מדשרי בממזר ודאי שיש לומר דאיהו לא מקרי קהל מדאסור בקהל ו"ש גבי' ל"י ממזר בקהל וגם על ממזר ודאי ל"ש איסור דלא תתחתן אבל השתוקי דהוא ס' ישראל ליתסר מס' בלאו דל"ת וצ"ע:
ג
אבל אסור בממזרת כו' ויש מתירין הב"ש כ' טעם פלוגתא זו דהר"מ סובר נהי דמצד פ"ד ליכא איסור דהא לאו קהל מקרי (כדמשמע מדקרי שתוקי ס' קהל מכלל דודאי לאו קהל) מ"מ מצד איסור ממזר לפ"ד אסור דפ"ד להמפורש בקרא בקדושי' קאי ואקרי קהל א"כ הי"מ ס"ל כיון דאיהו אסור בקהל הוא מופקע מקהל ואינו בכלל האיסור ממזר בקהל ולפ"ר לפ"ז יש ראיה להי"מ מדפשיטא מס' ק' ע"ד ע"ב דגר עמוני לר"י שרי בממזר אף דס"ל קהל גרים אקרי קהל ופירש"י דהנהו ודאי לא אקרי קהל דהא לא חזו לבא בקהל. א"כ ה"ה פ"ד ולהאוסרים ע"כ לחלק דג"ע שהיה קודם שנתגייר מופקע מקהל ואחר שנתגיי' לא הותר הוא ל"מ קהל משא"כ פ"ד דעיקרו קהל ומחמ' שנעשה פ"ד ונאסור בקהל לא נפיק מקדושתי' ומקרי קהל כמקדם. ובזה יש לדחוק קצת ליישב הטור דודאי אף ר"י מודה דממזרים ונתינים שרו זה בזה והסוגיא הנ"ל דנקיט עמוני ומואבי ל"ד וה"ה לנתין דהא ל"מ דפליג על נתין וממזר וכן פירש"י שם ע"א ד"ה וכ"ת וזה ניחא ללישנא דרבא דנתינ' ד"ת אסורים נמצא בממזר ל"ש לאו דל"ת דלא בקדושתי' הוא כבב"ש ס"ס ד' ס"ק ס"ד ואיסו' ממזר לנתין ליכ' אף דלר"מ קהל גרים קהל מ"מ כיון שהם בלאו דל"ת הם כמו עמון ומואב אבל ללישנא דד"ת גר מעלי' הוא ק' לי באמת לר"י איך יהא שרי ממזר בנתין וע"כ דבאמת ר"י פליג על ממזר ונתין דאסורים וק' דא"כ מפרש הגמרא בקידושין הפלוגתא דר"י ורבנן בזה (ומה שהב"ש מקשה דלוקים בפ"ד עם ממזרת לע"ד ל"ק דמה"ת יפלוג ר"י בזה) אלא מוכח דסוגי' דק' אזלה למה דהדר בי' רבא וק' על הרמ' שפוסק כל' א' וא"כ י"ל הטור מביא ראיה מלישנא בתרא דרבא עכ"פ ומשמע לי דר"מ לא פליג ומתיר ממזרים ונתינים והכי הוצעת לשון הרמ' כ' הפ"ד אסור בממזר ואינו מותר כ"א בנתינה וא"כ שיהא פ"ד מקרי קהל דהא דשרו בנתינה רצה לומר כל הפסולים שרי בנתינה לכ"ע ואפילו לר"י ואפי' ממזר אף דס"ל קהל גרים קהל ש"מ דדריש לי' מקר' לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל ל"י אבל באחרינא כמו עמון ומואב ונתינה כיון דלא חזו לבא בקהל ל"מ קהל ושרי ואין חילוק כלומר דה"ה פ"ד מה"ט ל"מ קהל וממזר שרי בי':
ד
וי"מ אפי' בממזרת הוא הראב"ד המקשה מדקתני ואין אסורין כ"א מלבא בקהל וממזר לאו קהל ויש מקשים ומה קושיא הא מסיק הסוגיא אלא מהא ליכא למשמע ולק"מ דלא קאמר אלא דמגופה דמתני' בלא הבריי' ליכא למשמע מפני שהדיוקי' ע"כ חדא ל"ד ולא ידעינן הי מנייהו אבל אחרי דשמעינן מהבריי' דמותר נמי בנתינה א"כ ע"כ דיוקא דרישא ל"ד ודיוקא דסיפא ממילא דוקא ונשמע נמי דמותר בממזרת. הה"מ מקשה בזה על הרמ' כיון דפו' פי"ב דל"ת בגיותן איך פ' הכא דפ"ד כהן מותר בנתינ' הא לא נפשט וע' פ' י"ב בכ"מ ובב"י סי' י"ו כ' דמסקנ' דרבא הכא להר"מ לא אזלה כ"א לרבנן והרמ' פי' כר"ש וע' סי' י"ו וא"כ קושית הה"מ מתורץ דפשיטותא דרבא הכי אזיל מדעכ"פ לרבנן משום קדוש' הוא ומסתמ' הבריי' דפ"ד מותר בנתינה אף כרבנן ומוכח מהם דפ"ד לאו בקדושתי' מה"ת דר"ש פליג בזה על רבנן ובעיקר הדין דל"ת אי בגיות או בגירות תלי' בפלוגתא דרבנן ור"ש ופו' כר"ש:
ה
או שנקבה ר"ל אפי' אחת תו' ונ"י אף דבבריי' קתני ואפילו נקבו בתר דתנא ואפי' אחת מהן נראה להו הכי לע"ד משום דהא ניקב אינו מפורש בתורה וע"כ שהוא בכלל נפצע כדמשמע מדקתני איזה פצוע ומפרש ואפי' נקבו (ומה שמביא הב"ש בשם סמ"ג שהוא בכלל נכרת צ"ע) ואלו נקב קל דצריך בב' ק' מנ"ל כלל ואפי' בב' אלא ש"מ דאין הבדל כי הוא בכללו והוא נמי פירושו דפצוע או כרות וגם ל' הבריי' הכי דייק מדקתני ואפי' נקבו דמשמע דאפי' נקב דאין ריעות' כנפצע מ"מ פסול ואלו דנקב צריך בב' מה הרבותא דיוכל להיות ריעותא דנקב בב' גדול מפצוע באחת ומה ל' אפי' הא מחמת דאין הריעותא כנפצע צריך שניהם אלא ש"מ כפירושם ובזה לא צרכינן לדברי הגאון בה"מ נ"ב נרו' סי' ו' שעשה מזה ס' עד שהוכרח להוכיח מקושית הגמרא ונקב לא מוליד וכו' ונפק מניה כחוט דמוגלא ודייק מדקאמר כחוט ולא כחוטי משמע דרק חוט א' מביצ' א' ובאמת זה דקדק קלוש כחוט כי בגמ' איתא בביצים ורש"י פירש נקבו קוץ בביציו דמשמע שניהם ואפשר המוגלא להתערב עד שנעשה כחוט א' ואלו קושית הגמ' נתלה דוקא בנקב באחת מי לא מצי לנקוט ל' ברור דחרזים קוץ בביצה א' ולע"ד הפשוט כנ"ל:
ו
וכן עיקר וכו' המעיין בהראשונים יראה דעיקר פלוגתת ראשונים בדברי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שאמר שמעתי וכו' דר"ת ושיטתי' פירשוהו בידי אדם והרמ' ודעמי' דוקא בידי שמים. אף גם ר"ת אינו ר"ל על מציאת במוחש שכרות באחת מוליד צא וחזור על בניו והחולקי' נאותו בזה וע' יש"ש. והנה ז"ל תלמודן ת"ר איזו פ"ד כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן ואפי' נקבו ואפי' חסרו אמר ר"י וכו' שמעתי מפי וכו' כל שאין לו אלא ביצה אחת ה"ה כס"ח וכשר אמר אני שמעתי פ"ד בידי שמים כשר וז"ל ירושלמי תני ר' ישמעאל שמעתי וכו' כל שאין לו אלא ביצה א' (אינו מוליד) והוא ס"ח (וכנראה מתוס' ונ"י לא הי' להם הגירסא אינו מוליד) אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר"י ולית אנא ידע מן מה שמעית אמר ר' אימו לא הוה ר' יוסי שמעלה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבא בעל ביצה א' אני מכשירו ר' חנה אמר דסבר כר"י אמר ר' יודן בר חנן ובלבד שלימן או של ימין אתא עובדא קומי ר' אימי אמר לה אין כרתו דאת שרי לי' אלא הוי יודעת דלא מוליד פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמי' פסול מ"ד כשר יליף מממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם מ"ד בין ובין יליף מממזר מה ממזר בידי שמים אף פ"ד בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוון בעי מימר מ"ד ב"ש כשר ר' ישמעאל מ"ד פסול כרבנן א"ר אחא כולהו דרבנן הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית וה"ה בידי אדם כמו שהוא בידי שמים. והנה בירושלמי מבוא' שר"י בפלוגת' נאמ' מדקתני ר"י אומר וכן מדאמר הלכה מכלל דפליגו ולכן הוון בעון למוקים פלוגתא דבידי שמים בפלוגתא דרבנן ור"י ואף להמסקנא מ"מ במחלוקת שנוי אבל תלמודן דנקיט אמר ר"י ולא ר"י אומר משמע יותר דלפירושא אתא ותו יראה לע"ד דההוא ר' יודן בר חנין שאמר ומלבד וכו' ע"כ בא' איירי דליכא למדחי כדדחו החולקים על ר"ת ראייתו דאלו טעמא דר"י משום בידי שמים מה אירי' ביצה א' ודחו משום דל"ש דהא מ"ד זה הטיל בו תנאי ובלבד וכו' ואלו טעמו אך מפני שהוא ב"ש מ"א של שמאל או ימין או פצוע ודך או כרות הא ב"ש אי' שניהם בפצוע כשר א"ו בידי אדם איירי וטעמו מפני שבאופן שהתנה מוליד ולהכי אמינא אף דהתו' מסיימו ומשמע התם לפי המסקנא דב"א איירי לא החליטו זה ולא תקעו ראייתם מהירושלמי לר"ת על סמך זה כי דברים אלו צ"ע כדלקמן אלא שעיקר הראיה כבנ"י שכ' וכתב הריטב"א ומה שהביאו ראיה מן הירושלמי שמכשיר בשאין לו שמאלית אפילו בידי אדם והיינו מן מ"ד זה שבודאי ב"א איירי ותו יראה לע"ד דר"א דאתי העובדא קמי' ואמר אין וכו' אלא הוי יודעת דלא מוליד שלע"ד ממנו הוציאו התו' המשמעות דלירושלמי אינו מוליד ע"כ דפליג על ר' יודן הנ"ל ומוקים פלוגת ר"י ורבנן בידי שמים וההוא עובדא נמי ב"ש הוה דאלו בי"א אם אינו מולי' מלב' קושי' הרא"ש דמי גרע וכו' נמי יש לתמוה מ"ט דר"י שחולק על ת"ק דכותיה משמע פשטא דקרא פצוע או כרות באחת ואם יש לר"י טעם להוציא מג"ה דקרא דוקא בשנים או לחלק בין כרות לפצוע באחת מי הוה שתק הגמרא מלפרשו ובפרט שההלכה כותי' א"ו כנ"ל ור' יודן דאמר ובלבד ע"כ ס"ל דמולי' וטעמא דר"י משום דחזינן דהקפדות התורה במה שאינו מולי' מדלא מנה בו דורות וזה דמולי' שרי וא"כ ע"כ מה שהושיבו הרא"ש ריטב"א בנ"י על ראיות ר"י מן הירושלמי דבי"ש איירי ע"כ הכי הושיבו דכיון דלמסקנת הירושלמי משמע דטעמא דע"י אך משום דבי"ש הוא אף תלמידן דלא נאמר בל' פלוגתא יש לפרש משו' בי"ש כדמורה ל' אין לו כבהרשב"א ודלא כר' יודן דירושלמי (וק"ק לפירושם זה דא"כ מדוע נקיט ר' יודא אמר שמואל פ"ד כשר מדעתו הא הן דברי ר' ישמעאל) ודר"ת ור"י מסתביר לפ' דברי ר' ישמעאל אף לתלמודן בי"א כההוא ר' יודן הנ"ל משום הקושי' דאלו בי"ש מ"א ביצה א' וגם ממה דחזו דמולידים אלא מפני שבתלמודן משמע דלפירושא אתא וגם עיקר מה דחזו דמולידים לא נראה להם כ"א בכרות וגם להגירסא בדר' יודן שלימן מוכח דמחלק בין נפצע לכרות להכי מספקא לו מילתא אם ר' ישמעאל לאפלוגי אתא ובכל הפסולים מכשיר בביצה א' וע"פ הגירס' של ימין וס"ל דכולהו מולידים או דלפירושא אתא ומחלק בכרות לחוד בין נפצע לניטל להכי לדינא לא סמך ר"ת ז"ל להכשיר כ"א בכרות באחד אבל בנפצע או דך אף דאם לאפלוגי אתא נמי הוה הלכה כמותו מ"מ מדמשמעות תלמודן דלא לאפלוגי לא סמך להורות כ"א בכרות באחת כבטור ורמ"א ז"ל בשמו ואף בזה חייש לחומר ב' הגירסות שלימן או של ימין ויותר בזה ראיתי בתוספתא יבמות פ"י בתר דברי ר"י בנו של ר"י ב"ב אמר ר' יוסי מעשה באחד שנפצע אחת מביציו וכו' אמר ר' יוחנן בן נורי אשתו שבעל נפסלה מן כהונה ובזה אני תמה שראיתי בתשובת הגאון נ"ב נרו סי' הנ"ל בסופו מסיק מ"מ יש לנו לצרף דעת ר"ת שמכשיר הכל בביצה א' ולא מצאתי דעת ר"ת בזה ואי דסמך על מה שהעלה בפלפולו דתלמודן מכשיר בכל הפסולים באחד בודאי יש ויש להשיב ראיה א' כ' מדמקשה והא גברא דחרזי' סילויא בביצים ואוליד ודקדק כדנאמר כחוט ולא כחוטי ש"מ דלא נקב אלא בא' וק' ומה קושי' הא בברייתא לא נאמר כ"א ונקבו די"ל שניהם אלא כמ"ש דת"ק לא שנא לי' בין חד לשתיהן ומעתה מוכח דגם ר"י בכל גוונא פסול מכשיר באחד דאל"כ ק' מנ"ל להקשות דילמא הת"ק ג"כ דוקא בנפצע הוא דאמר אפי' בא' ולא בנקב א"ו סובר הגמ' שאין שום סברא לחלק בכל הפסולים בין א' לב' ולת"ק בכולהו פוסל אפי' בא'. ור"י מכשיר בא' כבר כתבתי סעיף זה שאין מזה שום ראיה וגם דברים אלו הם מהיפך דעת ר"ת וביותר מה שהעלה מכח זה לתי' מה שמדקדק כל הקושי' ונקב אינו מוליד והי' לו למנקט ונקב אינו פוסל (וזה לק"מ משום דהקושי' ממה דחזה דאוליד נקיט ל"ז) דלר"י ודאי אינו מוליד וכשר זה לע"ד לא מסתביר כלל שיכשיר בידי אדם אע"פ שא"מ מפני שהוא בא' דהא לית לן טעם וכנ"ל (ומההיא טעמא חזרתי בי ממה שעלה לפ"ר בדמיוני לומר שהתו' ודאי חולקים על הרא"ש וס"ל להדי' דאפי' נפצע והדר ניטל כשר ע"פ הגירס' שלפנינו בתו' בהעתקת העובד' דירושלמי בל"ז א"ל אין(*) כרתי את שרי' לי' אלא הוה ידעה דלא מוליד והוה משמע לי שמפרשים דלהרופא אמר ודיבר על בעל חולי אחד בביצה א' שנפסל בו אין כרתי (והיוד נוספת) אם תכרת ביצה זה את שרי' לי' כלומר את מכשירו בקהל אלא הו' ידעה מכל מקום לא מוליד אבל להנ"ל ודאי אינו והוא ט"ס וצ"ל (כבירושלמי) גם הם נגד עיקר ראיות ר"ת ממה דחזינן דמוליד ומה שכת' ואני אומר שהדבר מפורש בדברי ר"י שהרי אמר הרי זה כסריס חמה וס"ס אינו מוליד כבר תי' זה הרא"ש ע"ש ומ"ש ועוד ראיה מקושית הגמ' הנ"ל ומשני הא שלח שמואל לקמי' דרב וכו' וק' מדוע המתין עד דאוליד ולמה לא שאל משפט האיש עצמו ולמה הניחו עם אשתו וכו' ע"ש א"י מדוע סניא לי' למוקים שהי' נשוי גיורת. והקרוב יותר שהמקרה נעשה בעודו פנוי ומעולם לא עלה על רוחם כ"א שמותר בגיורת וממנה אוליד ומה שכתב תו ראיה והקשה על משמעות פי' תו' לגירסות שלימן דק' על מה קאי והאחת שלימה אם זו שנשארה פשיטא וכו' (מלבד שבירושלמי מבואר בפשוט דבעי לאפוקי נפצע באחת כדברי ר"ת אף גם אפילו נימא דלהתו' משמע שבא להורות אף בהנשאר שצריך להיות שלם אין קושי' כי י"ל שבא למעט אם הנשאר נקב ואפי' שלא לחללו. וזה מילתא דמסתביר דאף דנקב בלא לחללו אינו פוסל מ"מ בנשאר א' צריך להיות שלם ובריא מכל צד ואל"ה אינו (מוליד ופסול) ועל פי' הרא"ש הקשה לגירס' זו מתלמודן מדלא ממעט בזהו הפסול שחוזר להכשירו והוכיח מזה דגירס' של ימין עיקר כבר תי' הע"פ כהוגן די"ל סתימה דכותה ממעט הכלל שלא מצאתי בשום אופן ראיה מן התלמוד ומן הר"ת להכשיר יותר מהמבואר בטור ורמ"א ז"ל בשמו:
ז
כל פיסול וכו' בגמ' איתא על דינא דר"י א"ש פ"ד בי"ש כשר אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע. במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע ונאמר ל"י ממזר מה להלן בי"א אף כאן בי"א. ונלע"ד דתרוויהו צריכו אהדדי דאלו מהיקש ממזר כבר יש בירושלמי דאפשר ממזר בי"ש מקרי דהיינו היצירה ואלו מדלא קרינן הפצוע ליכא למעט כ"א הנולד ממעי אמו כמבואר ברש"י אבל הנעשה ע"י רעמים אח"כ מנ"ל אבל עכ"פ נשמע דשוב א"א להקיש לממזר באופן היצירה דא"כ אפי' ממעי אמו נמי ומוכרח דההיקש אזיל מן ממזר באופן שבא ע"י אדם וממילא איתמעט כל דבי"ש:
ח
וכ' הרא"ש דהכי משמע בירושלמי ע"כ משמעותו מדמסיים על הא דהיו כעין מימר כנ"ל אמר ר' אחי בר פפי וכו' כנ"ל ונראה מהרא"ש ז"ל ממה שמשיג על ראיות הר"י מן הירושלמי לדין ר"ת דמהירושלמי משמע דטעמא דר"י הוא משום דמכשיר בי"ש וממה שכ' הכא דמשמע בירושלמי וכו' דמפרש אף להמסקנה ודאי טעמא דר"י הוא משום דמכשיר בי"ש אבל מ"מ אף מ"ד בי"ש כשר כרבנן נמי אתא ופלוגתת רבנן ור"י אינו בי"ש ממש אלא ע"י חולי רבנן סברו דחשוב בי"א ור"י סובר דחשוב בי"ש וכן פי' המראה פנים ומתי' בזה הרמ' שפו' כר"י מדנאמר שם הל' כר"י אבל דעת הרא"ש נלע"ד כיון דעכ"פ מהירושלמי משמע דלרבנן ע"י חולי חשיב בי"א ולתלמודן לא משמע כלל דר"י לאפלוגי כ"א דאיירי בי"ש והת"ק מודה לא משווינן פלוגתא ואמרינן לכ"א חולי חשוב בי"א ואולם התוס' שכתבו ומשמע דלהמסקנא בי"א איירי צ"ע איך מפרשים המסקנא דא"ל כמשמעות פי' הפ"מ שכ' כולהו רבנן תרווייהו אליבא דרבנן ומאן דפסל אפילו בי"ש ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לי' בי"ש אע"פ שהיא נטלת ע"י אדם כדמפרש ואזל הרי כו' מחתך או מסיית כמו מחתך ומסתת:
ט
והרי הוא בי"א ולפיכך פסול כמו שהוא בי"ש כלומר דלהכי קרי לה בי"ש מפני שבאת לו ע"י חולי וכו' ור"ל לפ"ז דמאן דפסל בי"ש ודאי לא אתי' כר"י אלא מאן דמכשיר אתי אף כרבנן כי פלוגתת ר"י ורבנן לא איירי בי"ש ממש כ"א תחלתו ע"י חולי וסוף נטלה ע"י אדם ובזה החכמים פוסלים ור"י מכשיר ומאן דפסל בי"ש איירי בכי ההוא גוונא וקרי לי' בי"ש הואיל ותחלתו בי"ש ומאן דמכשיר בי"ש איירי מתחילתו ועד סופו בי"ש וזה לכ"ע כשר וא"כ היה משמעות המסקנה שפיר דר"י בי"א איירי דהיינו סופו בי"א דא"כ צ"ע לפ"ז מנ"ל לר"ת דנכרת בי"א מתחילה ביצה א' דלר"י כשר ואין לדחוק דמשמע להו דלולא דלר"י ס"ל דנחתך ביצה א' מוליד לא היה מתירו משום דתחלתו ע"י חולי. אלא ש"מ דמההוא טעמא מכשיר ליה וממילא ה"ה נכרת מתחילה שלא ע"י חולי דהא מ"מ מוליד דז"א דא"כ מה דחקו כל עיקר להעמיד הפלוגתא באופן הנ"ל. וע' ביש"ש הניח נמי כמעט בקושי ההבנה. ודע דבאמת צ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל ב"א כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל בי"א אם לא יש לדמוי למה דקי"ל כר"ש דס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשוב בי"ש וכשר ועיין מסכת בבא קמא נ"ט ע"ב גיטן ל"ט וזה דומה לענבים דכמה דקיימי' מכחשי ועיין סימן קכ"ד ועיין יש"ש:
י
או הכהו קוץ צ"ע מאין הוציאו הפוסקים זה בהחלט דמקרי בי"א נהי דלא הוי בי"ש ממש הא לא דמי לממזר דבידי אדם ממש ואי ממה דאיתא בההיא גברא דחרזי' סילויא דשלח שמואל חזור על בניו הא מזה לא נשמע אלא דאינו מוליד ובי"ש נמי א"מ והקושי' ונקב א"מ היינו משום דאי מוליד פשוט להגמרא דאף בי"א כשר ולעולם אין מזה ראיה דמקרי ב"א ואולי הל' פ"ד בי"ש כשר ולא פ"ד שאינו בי"א כשר משמע להו הכי אך מ"מ ק"ק הא לא הוי דומי' דממזר וא"ל משום דהקוץ מעצמו מבלי שיקריב עצמו אליו א"א שיכיהו להכי חשוב בי"א דא"כ כרתו כלב רע מה איכא למימר וע' י"ד סי' ל"ו סעי' ד'. וע"כ דנראה להם דע"כ ההיקש לממזר אינו ממש דוקא אדם דא"כ נמי נימא דוקא כרת או פצע אדם ביד ממש שלא באמצעית דבר אחר וזה ודאי אינו דל' פצוע אינו אלא מכת חרב וש"מ דההיקש אינו אלא דומי' דממזר שבא ע"י אדם ר"ל ע"י גוש נפרד חוץ ממנו לאפוקי רעמים שאין כלל גוש נפרד הגורם משא"כ קון וכלב. ואולם הרא"ש שהוציא מרש"י דע"י חולי חשוב בי"א וק' ודאי הא אל דמי לממזר וע"כ לומר משום דרוב החולאים ע"י פשיעת שמירות הגוף מרבוי המאכל או משקה או משגל באים כבהלכות דעות לרמ' להכי אפשרלחשבו בי"א וא"כ אלו בודאי בא ע"י חולי מאליו מבלי שגיאתו ומכ"ש פשיעתו י"ל באמת מודה רש"י ואולי יש ליישב קצת בזה סתירות רש"י שבב"ש מיבמות ך' כי שם י"ל להכי דייק וכ' ולא מחמת חולי נסתרס מאליו להורות דכונתו דוקא ע"י חולי ידוע שמאליו בא והכא דייק לפרש ע"י רעמים שהוא מילתא פסיקתא לאפוקי חולי שנשתנה לפי הענין. וא"כ עפר"ח י"ד סי' ל"ו ס"ק ל"ה ולע"ד אין דבריו נכונים שבודאי שם אף הרא"ש מודה דע"י חולי בי"ש מקרי מק"ו דע"י כל הבריות ובל"ז אין לדמות להכא שגזירות מלך הוא ושם הכל תלוי בהטעם דהדר ברי:
יא
הג"ה וי"א ע' תשו' פ"י חלק י"ד סי' ג' מצדד להקל בכל ענין אף הקשה שם לשטת רש"י פרק א"נ דקים לן יש שליחות לא"י לחומרא מה מיבעי' אם יש איסור אמירה לא"י שבות בחייבי לאוין ת"ל מטעם שליחות דחשוב כעושה בעצמו וכ"ת אין שליח לדבר עבירה תינח למ"ד דתלוי' באי בעי עביד אז אפי' לאו בר חיוב נמי אין שליח שפיר אבל למ"ד היכי דשליח לאו ב"ח יש שלד"ע ק' וכ"ת דהאיבעי' אך למ"ד איבעי עביד מ"מ ק' איך מיישב המ"ד דכל דלאו ב"ח יש שלד"ע המפורסים בכל הש"ס אמירה לא"י שבות ת"ל מטעם שליחות. והנה לפ"ר רציתי לומר דבאיסור שבת לא שייך כלל בא"י צד שליחות לדבר עבירה דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב להמקום ב"ה דומיא דסירס או חסימה ואפילו עשתה א"י כדאיתא תוספת פרק כל הבשר דלולא שמוכח מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי הי' שייך לאסור אף סירס שלא"י מכל שתעבתי שפיר שייך שליח לדבר עבירה דהעבירה מ"מ נעשתה אבל שבת דאיסור מלאכה אך למען ינוח ישראל וכל אשר לו. והמלאכה מצד עצמותה י"ל דאינה כלל עבירה. וראי' דמן התורה מותר להעמיד קדירה אצל האש קודם שבת ויתבשל בשבת. וכן אדרבא מצינן א"י ששבת חייב מיתה נמצא א"י העושה בשליחות ישראל ל"ש כלל יש שליח לד"ע דהא העבירה לא נעשתה דהא הישראל נח. וכיוצא בזה מצינן לגבי שליחות לדבר מצוה דלא בכל ענין הוא ומצות שעל גופו דומי' דהנחת תפילין ודאי בלתי אפשר לקיים ע"י ש' וע' בר"ן ריש פסחים. אמנם שוב ראיתי דק"ק על תי' זה ממה דאיתא בש"ס וש"ע שאין מבדילין על נר שהודלק בשבת אפילו ע"י א"י מפני שלא שבת ממלאכת עבירה ש"מ דחשוב עבירה הן אמת דק' על זה ממה דקי"ל א"י ששבת כנ"ל וא"כ עדיין יש לדחוק דבאמת עבירה גמורה לא מקרי שיהא נופל עליה יש שליח לד"ע אלא רמז עבירה יש בדבר וכן משמעות הש"ע אבל שוב עיינתי ברש"י ריש פ' מי שהחשיך פי' באמת קושי' הגמרא מ"ט שרו ליה למיהב לא"י והרי הוא שלוחו שאני לו בשבת הרי שבהדי' פי' מצד שליחות וכנראה מדעתו מדלא פירש פשוט מצד אמירה שבות כבמס' שבת ק"ן וכן פי' הר"ן פ' השוכר את הפועלים ומביא מזה ראיה דשייך אמירה שבות אף קודם שבת ש"מ דסובר כהרא"ש פ' הנ"ל דל"ש אמירה שבות אלא בשבת ומוכרח לפרש מצד שליחות ולחומרא יש שליחות לא"י ויראה לע"ד שעכ"ז אין ראיה כמ"ד יש שליח לד"ע אף בלאו בעל חיוב כי י"ל דכמו דאף דאין שליחות לא"י מ"מ לחומרא יש ה"נ אף דאין שליח לד"ע מ"מ לחומרא יש כי דוחק דרש"י מפרש סתם הסוגי' אך למ"ד אחד וכן מוכח לשטת הרא"ש דאמירה ל"ש קודם שבת א"כ מפני מה אסרו להשכיר ריש אין מעמידן מרחץ מה"ת לחשוד הישראל שיאמר בשבת א"ו דמ"מ אסור מצד שליחות וכן מבואר שם ברש"י ותו' עיקר הטעם מצד שליחות (וע' י"ד סי' ק"ס סעיף י"ו בהג"ה וכבר הסכימה שם דעתי העני' עם הב"י שאיזה תלמיד טועה כ' זה בשם רש"י ז"ל ומהנ"ל יש ראיה כנ"ל וגם ממס' ק' מ"ג דכ"ע מודים דחייב בדין שמים וה"ה לאיסורי' החמורים דאסור עכ"פ) אך לפ"ז ק' מדוע פריך רב אשי שבת ק"ן מאמירה שבות ת"ל מטעם שליחות וי"ל דודאי אמירה בשבת חמור ותרתי איתניהו בי' שליחות ואמירה שבות. וגם דין שליחות לחומרא אינו מפורש במתני' וכ"ת כל עיקר איסור אמירה שבות מנ"ל ופירש"י וז"ל וכבר סתם רבי למתני' א"י שבא לכבות ומה ראיה דילמא נמי אך מטעם שליחות לחומרא דזה אינו דהא חזינן דהאיסור שליחות אקילו בי' רבנן ריש מי שהחשיך מפני שאין אדם מעמיד על ממונו. וא"כ בדליקה נמי נימא הכי א"ו דאמירה בשבת מצד הנוסף שבות דאמירה חמור ולא התירוהו אף בהיפסד ממון ולהכי פריך מני' וא"כ קושי' הפ"י על רש"י לק"מ דודאי האיסור שליחו' לחומרא לגבי שבת דחמור הוא פשיטא וכמו כן לשטת רש"י גבי רבות להלכה דנמי חמור איסורי' ועובר בה' לאוין וע' ריב"ש סי' ש"ה ותשו' רא"ש כלל ק"ח סי' י"א דקדק להדי' החומרא אך ברבית אבל לאיסור לאו הי' פשוט להש"ס דל"ש להחמיר מצד שליחו' לחומרא זולת מטעם האיסור אמירה שבות דחמור הוא דמיבעי' לי' שוב העירוני חתני החריף מו' יודא נרו' שהר"ן ז"ל בעצמו ריש מי שהחשיך הרגיש בקושייתי הנ"ל דבדליקה נמי נימא אין אדם וכו' ותירץ בטוב טעם. וניחא בזה שהר"ן פ' השוכר לשטתו אזיל ויוכל לפרש קושי' הגמ' משום אמירה שבות אבל רש"י ז"ל חזינן להדי' דלא ניחא לו בחילוקו ופי' כנ"ל ולהכי נמי דקדק לפרש דוקא מבע"י דלא כהרא"ש דאלו בשבת דיש איסור אמירה לא התירוה מטעם אין אדם מעמיד ומה שהרא"ש ז"ל הקשה דל"ש שליחו' מבע"י בקציצה י"ל דהכא הוי פירש שיעשה בשבת. ולפ"ז מה דמסיק הפ"י וכ' ובמה שכתבנו יצא לנו שמה שכ' הרשב"א ז"ל הביאו הב"י סי' רס"ג שמי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה וכו' והר"ן נחלק עליו הנה דין זה תלוי במחלוקת אמוראים דלמ"ד דתלוי בשליח בר חיוב הנה כאן כיון דשליח לאו ב"ח יש שליח לד"ע והוי כאלו הוא עושה וכו' ע"ש יפה דיבר דגבי ישראל דיש שליחו' מדינא לא צרכינן לאיסור אמירה שבות ובפרט לפסק הרמ"א בח"מ קפ"ב כמ"ד דתלוי' בב"ח ולפ"ר יש לומר דלזה אפשר כיון הר"ן לחלק בין שמירו' פירות דהוא עצמו יוכל לעשות ול"ש יש שליח לד"ע משא"כ בעשיות מלאכה וע' בב"י שם וע' מס' ביצה י"ז לגירסת רש"י ש"מ הוא וקמחו נאסר וע"ש תו' ור"ן יש סייעתא להרשב"א שהיכי שהי' בשום אופן היתר לנפשי' כגון שם ע"י ע"ח ל"ש שליחות וצ"ע אגב נזכיר מה דלפ"ר ק' להתו' שבת קכ"א ד"ה אין אומרים לו מה מקשה דף ק"ן רב אשי אמירה לא"י שבות ממתני' דאל תכבה הא משם לא נשמע אלא באיסור תורה והכא אשמעינן אף בדרבנן וי"ל נהי דהתוספת סוברים דאפשר לפרש בסוכה שהוא א"ת ועל דרך שכתבו ד"ה ש"מ קטן א"נ למה דס"ד דשני התם ולהכי דקדקו מן ר"א דע"כ סובר דאין חילוק ור"א קשי' לי' פשיטא דלא מסתביר לי' לאוקם המתני' למסקנה כ"א לר"ש ובסתם כיבה שא"צ לגופה דנמי רק איסור דרבנן גם א"ל על האיבעי' דשוכר את הפועלים הא חזינן דאפילו בא"ד יש שבות ומכ"ש באיסור לאו דשבת אפילו דרבנן חשיב איסורי' מפני שזדונו בסקילה כדאי' ערובין פ"ו ע"ב בסוכה י"ו ע"כ ע"ש בפירש"י וע' תו' ב"ב ד"ה אבל וע' תו' ב"מ ד"ה אבל וע' חגיגה י"ח בתו':
בית שמואל
ה׳
א
פצוע דכא. יש בזה ג' שיטות לדעת הרמב"ם דפוסק איסור התחתנות בז' אומות ונתינים היינו בגיותן כמ"ש בסי' הקודם לכן מותר פ"ד בנתינים משום דהם גרים מדאורייתא ודוד גזר עליהם ובפסולים לא גזר ואסור בממזר' כי לענין איסור ממזר בקדושתן קאי כ"כ המגיד והא דכהן פ"ד מות' בגיור' ואסור בממזר' לפי שאין מפורש לאו גירות בתורה גם הוא לאו שאינו שוה בכל אבל בממזרת אסור ואין לנו להתיר אלא מה שמנו חז"ל כ"כ המגיד ולישא גרושה וחללה אסור דהא מפורש בתור' אף על גב אף גיורת אסורה משום זונה וזונה מפורש בתורה מ"מ האיסור אינו מפורש אלא ילפינן מקר' דיחזקאל דגיורת בכלל זונה, וע"ש במגיד פי"ח הא"ב דין ג' לדעת הראב"ד ורשב"א ילפינן מקרא דיחזקאל בתולת מזרע בית ישראל ואינה בכלל זונה, ולא כח"מ שכתב דמותר בגרושה, ולשיטת הפוסקים דס"ל כלישנא בתרא דרבא דאיסור התחתנות אפילו בגיורת ומ"מ פ"ד מותר בנתינים אף על גב דמפורש לאו דידיה והוא לאו השוה בכל מזה ילפינן דמותר ג"כ בממזרת ולכאורה קשה לשיטה זו למה לא אוקמי מתני' פי"י כל האסורים לבוא בקהל מותרים זה בזה איירי בפ"ד דאסור לבוא בקהל מותר בממזרת ולפי שיטה זו נראה כהן פ"ד מותר בגרושה ולשיטת בעל המאור ס"ל נמי כרמב"ם לא תתחתן קאי בגיותן לכן בפ"ד מותר בנתינים מאחר שנתגיירו וס"ל פ"ד בקדוש' קאי וכהן פ"ד אסור בגיורת ובממזרת וכן פסק בש"ג בשם ריא"ז והובא ג"כ בד"מ:
ב
או א' מהספקות. לכאורה תימה למה מותר בספקות הא קי"ל ממזר ודאי אסור בספק ממזרת ולמה ספק ממזרת מותרת בפ"ד אף על גב דאיתא בפ' י"י קהל ודאי לא יבוא ובקהל ספק יבוא היינו מדאורייתא ומ"מ קי"ל ספיקות בודאי אסורים, ופ"ד לישא שפחה י"ל לרמב"ם מותר דהא איסור שפחה רק מדרבנן:
ג
פצוע. היינו ע"י מכת חרב או סכין ודכא שנידוך ע"י שום דבר וכרות היינו שנכר' לשנים ע"י שום דבר ב"ח ובא' מכל אלו בחזקת שאינו מוליד הוא ואם נשא אשה והוליד בנים בידוע שאינן בניו והם בחזקת ממזרים כ"כ בש"ג בשם ריא"ז משמע דהם ודאי ממזרים וכ"כ המרד' והסמ"ג והטור בשם רא"מ בניקב אלא רי"ו נתיב כ"ג ח"ד פסק בניקב הביצים הם /ספק/ ממזרים, ובש"ס משמע ניקב בכלל נפצע וכ"כ ברי"ו שם ובסמ"ג כתב דהוא בכלל נכרת ועיין בפי' מהר"א שטיין, ולדע' כמה פוסקי' אין רפוא' לכרות שפכ' ואפילו לדידן דקי"ל ניקב הוא פסול ואיתא בש"ס ניקב ונסת' כשר ש"מ דיש לו רפוא' וכן פ"ד מ"מ נרא' אם הוליד לא תלינן שנתרפא אא"כ בידוע שנתרפא:
ד
מוקף לכל הגיד. כ"כ הרמב"ם והסמ"ג וכ"פ הש"ג, ויש בזה ג' שיטות לרמב"ם צריך להקיף כל הגיד ואין קפידא אם נחתך קרוב לגוף ונשאר חוט המקיף כל הגיד שאינו קרוב לגוף ולרש"י אם נשאר רוב ההיקף ואותו רוב הוא החוט שהוא קרוב לגוף כשר וכן הוא דעת הטור ולרי"ו צריך להקיף כל הגיד ויהיה קרוב לגוף דווק':
ה
נחתך מהגיד. כ"כ הרמב"ם ומדייק דנחתך מהגיד היינו העטר' קיים דהא ס"ל דצריך להקיף כל הגיד אלא איירי שנגרר הבשר עד שנתגלה שפופרת ש"ז והעטר' קיימת ועיין ברי"ו נכ"ג ח"ד:
ו
תצא ש"ז. הטעם דנקב פסול משום דשותת דרך הנקב ואינו יורה כחץ ואינו מוליד מ"ה שיעור הנקב הוא כשאפשר לצאת ממנו ש"ז ומ"ש בש"ס אם נסתם משערי' אם יצא ש"ז ל"ד אם נסתם אלא קמ"ל אפילו אם נסתם מ"מ פסול אם כשנקרע יצא ש"ז:
ז
אם נסתם הנקב. כ"כ הטור ולכאורה קשה למה לא כתב בנסתם רואים אם נקרי ונקרע כמ"ש בש"ס מיהו למ"ש רש"י ונ"י דאיירי בנקב קטן ואינו ניכר י"ל בנקב גדול היינו כשיעור שתצא ממנו ש"ז ונסתם לא חיישינן שנקרע אבל בנקב קטן אפי' השתא לא תצא ממנו חיישינן שמא יתרחב וצריכים לנסות אם נקרי ונקרע גם י"ל שאני נסתם מחמת רפואה אז לא חיישינן שמא נקרע גם משמע מרש"י למעלה מעטרה אין חשש שמא נקרע שאין הזרע דוחה ומתאסף שם אלא סמוך לנקב ביציאתו:
ח
חזר להכשירו. משמע מכל הפוסקים אפילו למעלה מעטרה וכן בשאר הנקבים כל שנסתם חוזר להכשירו ולא כרי"ו שכתב בשם הרמ"ה דוקא בעטרה מהני סתימ' ולא בשאר נקבים ולדידיה מ"ה אוקמינן בש"ס דוקא בעטרה ולא למעלה מעטרה אבל רש"י והנ"י מתרצים למעלה מעטרה לא חיישינן שמא נקרי ונקרע אבל סתימ' מהני בכל הנקבים:
ט
בתוך העטרה. כן הוא גירס' הרמב"ם ולטעמו אזיל דס"ל דצריכה היקף כל העטרה מיהו כל המפרשים גורסי' ניקב למטה מעטרה בענין שכנגדו למטה [למעלה] מעטרה והיינו שניקב למטה מעטרה בעליונה של גיד דשם עטרה מארכ' דאז מצד השני בתחתיות של הגיד הוא למעלה מעטרה, כתבו תו' דוקא ניקב מעבר לעבר אבל אם ניקב למטה מעטרה עד חלל הגיד כשר ולא כמרדכי ואגודה וכן הוא משמע בטור ומשמע מתו' אפי' למעלה מעטרה וניקב עד חלל כשר דהא הוכחה שלהם מקולמוס ומרזב ושם איירי למעלה מעטרה דאי ס"ל שם דאיירי במתחיל בעליונה של גיד בבשר קודם שמתחיל עטרה ונחתך באלכסון עד שנחתך בתחתיות למעלה של עטרה א"כ הוי כנחתך מעבר לעבר ואכתי ק' אף בניקב מעבר לעבר מ"ש ממרזב וקולמוס דהא תו' מדמים מרזב לניקב אלא בש"ס קמ"ל אפילו בצד א' למטה מעטרה פסול כשניקב מעבר לעבר מיהו אם ניקב בתחתיות הגיד עד החלל י"ל דפסול דאז שפיר שייך לומר דשותת ויורד משא"כ כשניקב למעלה וכ"כ בדרישה, וב"ח פוסל בניקב בעליונה של גיד עד לחלל וכתב גם תו' ס"ל כן ואנ"ל פירושו בתו' מיהו אין להקל למעשה וכללא הוא למטה מעטרה אם ניקב עד לחלל בעליונ' של הגיד משמ' דלא קי"ל כמרדכי דפוסל בכה"ג וסוגיי' כמרזב וקולמוס לא קשיא עליהם כמה שהקשו תו' די"ל נקב שאני כמ"ש בב"ח מיהו הסוגיי' ניקב ונסתם דאמר שמואל צריך יישוב לדבריהם ואם ניקב בתחתיות הגיד למעלה מעטרה עד לחלל פסול דאז שותת ויורד והא דאמר בש"ס ניקב למטה שכנגדן למעלה אתא לאפוקי אם ניקב בעליונה עד החלל ולא ניקב בתחתיות ובעטרה אם ניקב עד לחלל פסול למטה /למעלה/ מעטרה לפי משמעות בתו' משמע דכשר אם ניקב עד לחלל אלא ב"ח פוסל וכל זה בנקב שאפשר לצאת ממנו ש"ז ואם סתם כשר בכל הנקבים ולמעלה מעטר' לדעת רש"י משמע אם נסתם א"צ לנסו' אם נקרי ונקרע כי שם אינו מתאסף הש"ס ולדברי הרא"מ ניקב כשר לבא בקהל אלא אינו מוליד וסמ"ג והמרדכי והרא"ש ואגודה הביאו דבריו וכן אם נסתם שביל ש"ז כשר לדעתן ואם נשא צ"ע אם כופין להוציא:
י
הרי זה פסול. משום שלא במקומו אינו מבשל ש"ס:
יא
שחסרה. משמע בכל דינים אלו א' מחוטין שוה לכל חוטין ואם נחסר חוט א' פסול וכן בנידך או נפצע חוט א' ולדברי המקילין בנחסר ביצה שמאלית ה"ה אם נחסר חוט ביצה השמאלית:
יב
לרש"י. כ"כ הטור ור"י בשם רש"י וכבר האריך ב"ח בזה ורש"י פ"ב דיבמות דף כ' כתב להיפך וכן משמע בסוגיא זו והסמ"ג כתב נמי כרמב"ם וכן פסק ב"ח:
יג
המשקה. אפילו שותה לרפואה ואין מתכוין להיות עקר כיון דפסיק רישיה הוא אף על גב דקי"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה בשבת מותר מ"מ בשאר איסורים אסור כמ"ש בהרא"ש והר"ן ואפילו אם הוא כבר קיים פו"ר ואפילו אם הוא סריס אסור ועיין פי' ש"ש:
יד
ואשה מותרת וכו'. משמע אפילו בלא צער כלל מותר ומ"ש בסעיף הקודם והמסרס את הנקיב' פטור אבל אסור היינו סירוס במעשה וס"ל לרמב"ם וסמ"ג אף בנקיבה שייך סירוס במעשה והא דתנא בת"כ אר"י אין הנקיבות בסירוס היינו דאין לוקין על סירוס הנקבות כמ"ש במגיד וכן משמע להדי' מרמב"ם והסמ"ג שכתבו סירוס נקיבות בדין סירוס במעשה ואח"כ כתבו סירוס ע"י משקין ועי' בתו' וע' ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל, ונקיבה בבהמות ושאר מינים לא עדיף מאשה וכ"כ בח"מ בשם פי' מהר"א שטיין על הסמ"ג וע"ש:
טו
מותר ליטול כרבלתו. הטעם דאין מסרס אותו רק ע"י זה מתאבל על שניטל הודו וע"פ כל כתבי ומותר לקשור את הנקיבה שלא יעלה עליהם זכרים:
טז
אסור לומר לכותי. הנה בפ' הפועלי' מבעיא בש"ס אם אמירה לעכו"ם אסור כשאר איסורים ובעי למפשט מהא דאסור לומ' לכותי לסרס ודוחה שם דלמא שאני סירוס דבן נח מצווה על הסירוס ובסנהדרין אפליגו אם ב"נ מצווה על סירוס ופסקו הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והגמיי' דאינו מצווה והסמ"ג והג"א פסקו דמצווה א"כ אמירה לעכו"ם לסרס אסור מ"מ או מטעם אמירה לעכו"ם אסור אפילו מה שהוא אינו מצווה או י"ל דעכו"ם מצווה על סירוס ונ"מ אפילו למכור לו אסור כמ"ש בת"ה סי' רצ"ד ויש לחוש הכא והכא לחומרא ואמירה לכותי אסור בכל איסורים כמ"ש בי"ד סימן רצ"ו ובת"ה סימן שי"ח וכן אסור למכור לו לסרס:
יז
קונסים אותו. אף על גב דבכלאי בהמה אין קונסים אותו כמ"ש בי"ד סי' רצ"ז הכא ניכר האסור שאני עיין דרישה, ישראל אחר מותר לאכול אף על גב שהוא בכלל תעבתי לך מ"מ מדאסור לגבוה ש"מ להדיוט שרי מרדכי פ' ש"ש וישראל שסירס או שסירס העכו"ם בשבילו משמע דאסור לאכול ממנו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט וע"ש סי' ט"ז באותו ואת בנו אי' פלוגת' שם אם מותר להשוחט:
יח
ויש אוסרים. קאי על מכירה לכותי ומכ"ש דאסור ליתן לו למחצית שכר משום ב"נ מוזהרים על הסירוס וכבר כתבתי רבים חולקים ע"ז ומ"מ אין להקל וק"ל אם באפשר ליקח ממקום אחר אין איסור משום לפני עור וכמ"ש בש"ס בנזיר ובי"ד סימן קנ"א מיהו כאן י"ל דאסור דאפשר שיסרס כולם אלא דבר העומד להקריב לע"א או לאכילה אז אמרינן בודאי אל יקריב כולם:
יט
לעכו"ם אחר. דאז הוי לפני דלפני ומותר ואפי' אם נתן לשלוחו אין שליחות לעכו"ם שם בת"ה ש"מ אפילו עכו"ם בעכו"ם אין שליחות ולא כמ"ב סי' צ"ו פסק בפשיטות עכו"ם לעכו"ם יש שליחות וע' תשו' רש"ך ס"א סי' קי"ד פסק נמי כת"ה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
פצוע כו'. מתני' ע"ו א':
ב
ואפי' נתינה כו'. שם:
ג
ויש מתירין כו'. דהא קי"ל כרב ששת דאפי' כהן מותר והא נמי דאוריית' הוא והא דקתני מתני' בגיורת ול"ק רבות' יותר דאפי' בממזרת מותר לר' יהודה אצטריך דס"ל קהל גרים איקרי קהל ואפ"ה מותר וכ"ש ממזרת להראב"ד וכ"ה בירושלמי שם ובפ"ד דקדושין על מתני' כל האסורין ר' חלקיה ר' סימון בשם ריב"ל ל"ש אלא פצוע דכא ישראל אבל פצוע דכא כהן לא תמן תנינן כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה ר"י אוסר ר' ירמיה כללה פצוע דכא ישראל מותר לישא לו ממזרת א"ר יוסי ובלבד מפסול משפחה אבל פסול הגוף לא ר"ל דפליג על ר' ירמיה ואמר דמתני' לא אמר דכל האיסורין אלא בפסול כו' חילי' דר' יוסי מן הדא דאר"ח ר"ס בשם ריב"ל ל"ש אלא פצוע דכא ישראל אבל פ"ד כהן כמה דאת אמר תמן כהן ברור פסול לו ליש' גיורת אף הכא ישראל ברור אסור לישא ממזרת אבל לדידן דקי"ל דכהן מותר ליתא לר' יוסי ואלו הן דברי הראב"ד הנ"ל ומ"ש המ"מ דהרמב"ם פ' להחמיר בשל תורה ליתא דת"כ ה"ל לאסור כהן בגיורת דהא בהא תלי' כמ"ש שם ובגמ' וכנ"ל וכן מ"ש מגדל עוז דקיי"ל כר"י דנימוקו עמו טעה טעות גדול דר"י דשם אמור' הוא והוא ר' אסי דש"ס אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפ' בפי"ב דנתינים בגירותן אינן אסורין אלא מדרבנן וכמש"ש ע"ח ב' אר"ח בר אדא נתינים כו' ושם ע"ט א' ונתינים דוד גזר כו' ואכתי כו' בימי ר' כו' וע' רמב"ם שם וא"כ איבטל ליה הא דרב' בתריית' וקיי"ל כמ"ש רבא בתחילה אמר רבא אטו כו' בפסולים לא גזר ומ"מ הא דרב ששת קמה ליה כיון דליכ' מאן דפליג ול"ל לממזרת כמ"ש המ"מ דשאני כהן שהו' לאו שאינו שוה בכל וז"ש בבריית' רק נתינה ול"ק ממזרת וה"ה לספק ממזרת דאינה אלא מדרבנן כמ"ש בפ"ד דקדושין ול"ג רבנן בפסולין וכמ"ש כאן והקשו עליו שהרי בכל המקומות חשבי' לנתינה חייבי לאוין בפ"ב דיבמות איסור קדושה אלמנה כו' איסור מצוה כו' ושם פ"ו ב' ממזרת ונתינה א"ב כו' ושם ס"ח א' וקדושין ע"ד ב' בן תשע כו' ובכתובות י"ד ת"ר איזהו עיסה כו' מ"ש הנך דאוריית' כו' ושם רפ"ג אלו נערות כו' ובסוטה מ"ד רי"א אלמנה לכ"ג ובגמ' מאי איכא בין ר"י כו' וברפ"ג דמכות אלו הן הלוקין כו' ותירצו דנתינה אגב גרר' דממזרת תנו כמו חלוצה אגב גרושה דהא אינה אלא מדרבנן כמ"ש ביבמות כ"ד א' קדושין ע"ח א' אבל הרמב"ן כ' דל"ד דחליצה נפקא מקר' דגרושה להכי תלי להו בהדדי משא"כ בנתינה וברפ"ג דמכות אמר גרושה וחלוצה אינו כו' ומה' דקדושין שם לפי שחליצה מדבריהם ול"ק כן בממזרת ונתינה שאינו חייב אלא אחת אלא דלא אסרה תורה בגירותן אלא הן בלבד שהרי לא מנה בהם דורות ולא נאמר בהן עד עולם וז"ש ר"ח ב"א דוד כו' ר"ל זרעם ועל מתני' קאי ממזרים ונתינים כו' וכן משה ויהושע וכן מ"ש בימי רבי כו' ובכ"מ ששנו נתינים בהדי ממזרים היינו דור ראשון שנתגיירו כגון הגרגשי שפנה וא"כ קיימא הא דר"ח ב"א וקיימי נמי הא דרבא בתרייתא והדר מקמייתא מכח כל הני מתני' כנ"ל ול"ק הא דפ"ב דע"ז בנותיהן דאוריית' כו' כמ"ש תוס' ביבמות שם ד"ה בגיורו כו' וא"כ ה"ה לממזרת וכדברי הראב"ד והג"ה ועתוס' שם א' ד"ה ונתינים כו':
ד
העטרה שם ע"ו א' הוי בה כו':
ה
או למעלה. שם ע"ה ב' פשיט' דלמעלה כו':
ו
מוקף לכל כו'. שם וכגי' הרי"ף והרא"ש א"ל רבא תוספאה לרבינא מלא חוט ע"פ כלה כו' וכמש"ש עטרה כ"ש מעכבת:
ז
למעלה מעטרה. שם פשיטא כו':
ח
לרש"י כו'. שם ד"ה ההוא כו' וקי"ל כמר בר רב אשי בכ"מ:
ט
להרמב"ם כשר כרבינ' ומר זוטרא ור"פ שם והא דמר בר"א לא היה כמרזב וה"ה שהיה יכול להיות כמרזב אלא נקל היה לעשותו כן עב"י:
י
ניקב כו'. כגי' בגמ' שכנגדו למעלה בעטרה:
יא
או שנידוכה כו'. היינו נימוק דברייתא:
יב
נקב מפולש. מדמכשרי' כקולמוס וכמרזב ושם למעלה מעטרה אלא צ"ל כיון שאינו משני צדדין תוספת שם ד"ה נקב כו':
יג
ודלא כו'. שם אר"י בנו של ריב"ב כו' וכ' ר"ת דל"פ את"ק דשאני בין נקבה לנטלה כמו בטחול ואם ת"ל דפליג ה' כר"י כיון ששמע בכרם ביבנה כמ"ש בפ"ד דיבמות ממתני' דכרמא הדר ביה וכן בירושלמי פ' כר' ישמעאל וכן פ' ר' אמי למעשה שם וכן אמר שמואל שם אלא דאמר שם ובלבד שלימין ופי' בתוספת ב' פי' שניטל השלימ' ופי' ב' שהוא ב' תיבות של ימין ועתוס' שם ד"ה שאין כו' אבל הרא"ש והרשב"א פ' דר"י בידי שמים איירי וה"ה לניטלה שתיהן וז"ש שמואל שם כר' ישמעאל כמ"ש בגמ' א"ש פצוע כו' וכמ"ש בירושלמי שם תני ר"י בנו של ריב"ב אומר שמעתי בכרם ביבנה שאין לו אלא ביצה א' אינה מוליד וזהו סריס חמה ושם אית תנוי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ויליף לה מממזר שנאמר לא יבא כו' אית תנוי תני בין בידי שמים בין בידי אדם פסול כו' הוין בעי מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר רי"ב של ריב"ב היא מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול רבנן היא כו' ובזה הלכה כר"י ומ"ש תוספת בשם ירושלמי אין כרתי כו' הרא"ש כלל ל"ג גורס אין ברית דאת כו':
יד
או אחת. דהא מדמי להו לביצים אפי' בא' מהן ואמר בין כו':
טו
כל פיסול כו'. לשון הרמב"ם:
טז
אבל לרש"י. שם ד"ה בידי כו' ואינו מוכרח וערש"י שם ד"ה סריס חמה כו' ושם כ' ב' ד"ה סריס אדם כו':
יז
אבל לרש"י והרא"ש כו'. ליקוט: וכן מ' מההוא עובדא דאיסתתום גובתא וערא"ש שם שכתב וע"י ליקוי וחולי כו' דלא גרע כו':
יח
וכ' הרא"ש כו'. דאמרו שם הרי שעלה חטטין מי מחכך בה או מסיים והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים וט"ס כאן ודו"ק:
יט
דהכי משמע בירושלמי. כנ"ל דקאמר זהו סריס חמה אית תנוי תני כו' אלמא כה"ג הוא:
כ
אסור כו'. בין באדם שבת ק"י ב':
כא
בין כו'. א' טמאים חגיגה י"ד ב':
כב
חיה כו'. בין בא"י כו' ת"כ פ' אמור לא תקריבו אין לי אלא שלא יקריב מנין שלא יעשו ת"ל לא תעשו א"ל אלא תמימין בעלי מומין מנין ת"ל בארצכם א"ל אלא בארץ בח"ל מנין ת"ל לא תעשו בכ"מ שאתם מנין אף באדם ת"ל בכם דברי ב"ע:
כג
כיצד הרי כו'. אזיל לשיטתו שפ' כר' יהודא בבכורות ל"ט ב' וקידושין כ"ה ב' דכולן אף בביצים ואע"ג דה' כר' יוסי מחבירו וכ"ש שהוא מכריע משום דר' יוחנן דקאמר להביא ניתק כו' ס"ל כר' יהודא וערש"י ותוס' שם מיהו תוס' בבכורו' שם ד"ה כולן כ' דאף לר"י סיפא לא תעשו אף בבצים מיהו הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כן דמש"ה פ' כר' יהודא כנ"ל:
כד
בין באדם בין כו'. כנ"ל:
כה
והמסרס את כו'. ת"כ שם מנין שאף הנקבות בסירוס ת"ל כי משחתם רי"א בהם ואין הנקבות בסירוס ופ' כת"ק אלא דאין בהם מלקות כיון דלא נכללו בל"ת דלא תעשו:
כו
בין כו'. כנ"ל דכולן נכללו בפסוק זה:
כז
המשקה כו' ואשה כו'. שבת שם ובתוספתא פ"א דיבמות האיש אינו רשאי לשתות כוס של עיקרין שלא יוליד והאשה רשאי לשתות כוס של עיקרין שלא תלד:
כח
ואין לוקין דליתנהו בכלל ומעוך כו'. אלא בכלל משחתם דלהכי לא נפקי אשה אלא ממשחתם כיון דלא שייך בה ומעוך כו' בגיד וביצים ואין לוקין כנ"ל.
כט
הרי כו'. כנ"ל שכל שאינו נוגע באיברי הזרע אינו לוקה שהרי לר"י אף בביצים אינו לוקה אע"ג שמסתרס כנ"ל ועבה"ג ור"ל מדמצרכינן שם או לרבות את המצמם:
ל
אבל מותר כו'. שבת שם.
לא
דלא כו'. ל"ד אלא משום דאינו מסרס כלל אלא מונעו מתשמיש כמ"ש שם וכמ"ש בפ"ה שם נ"ג ב' רנבי"א עור שקושרין כו' ועד"מ:
לב
אסור כו'. ליקוט הרא"ש והרמב"ם וגם הראב"ד כ' הרא"ש דלא איפשיטא ולקולא אבל בהשגת הראב"ד בריש ה' כלאים כ' דלא איפשיטא יולחומרא וצ"ע. אבל הרא"ש וש"פ פ' דאיפשטא האיבעי' דאסור מאבוה דשמואל ושינויא דשני כרב חדקא ליתא דהא אביי ורבא ור"א ומרימר ומ"ז והנהי תרי חסידי כולהו ס"ל כוותיה ולא קי"ל כרב חדקא וסמ"ג פ' מטעם זה כרב חדקא:
לג
בהמה שלנו. כמ"ש שם פרתי ועיין בא"ח סי' ש"ז סכ"א בהג"ה ובי"ד סי' רצ"ו ס"ב ומותר לומר לעכו"ם כו' ועמש"ש וצ"ע:
לד
ואפי' לא כו'. ערש"י שם ד"ה ומגנחין כו':
לה
אבל לבנו. פי' רמב"ם צ"ל דגי' היתה בהיפך דרב אשי אסר והטור פ' כר' אשי כגי' שלנו. אבל הרא"ש וסמ"ג ושאילתות וש"פ פ' כרב אשי ועברא"ש פ"ה שם סמ"ז ועפ"ח שם ועי"ד סי' ק"ס סט"ז:
לו
ומותר כו'. דלא עדיף משבת שמותר בכה"ג כמ"ש ספ"ק דש"ז וכאן איבעי להו כו' כי אמרינן כו':
לז
ומותר כו'. כנ"ל דלא קי"ל כר' חידקא כמ"ש כל הפוסקים:
לח
ויש אוסרין. הוא דעת הסמ"ג שפ' כר' חידקא וטעמו דס"ל דהאיבעי' לא איפשטא ואפ"ה אסרו כל הני אמוראי ש"מ דכר"ח ס"ל ולפ"ז למחצית שכר פשיט' דאסור
לט
ומיהו כו'. כמ"ש בפ"ק דע"ז אלפני דלפני כו' ואפילו לשלוחו דאין שליח לדבר עבירה וה"ה לגוי וכ"ש הוא דאין שליחות לעכו"ם. שם וז"ש נותנו כו':
מ
כ"ד. מדאמרינן בחגיגה מהו לסרוסי כלבא כו' ובשבת הרוצה שיסרס תרנגול כו' ובשבת קנ"ד ב' והאיכא צער ב"ח והאיך טענה בתחלה:
מא
ומ"מ כו'. דמ"ש בפ"ז דב"מ בר' שנענש על העגל:
חלקת מחוקק
ה׳
א
לפי שאינו בקדושתו. משמע דה"ה גרושה וחללה (דמה לי זונה מה לי גרושה וחללה דהא בחד קרא כולהו כתיבי אשה זונה וחללה וגרושה מאישה לא יקחו וגיורת זונה היא דנבעלת לכותי כך פרש"י פ' הערל (יבמות דף ע"ו ע"א) כהן כשר אסור בגיורת ומשוחררת משום זונה שנבעלה בגיותן) וכן אין עליו שום קדושת כהן כגון לטמא למתים ולישא כפיו דמאחר שאתה מתירו בגיורת שהיא זונה דקרא ה"ה שאר מצות כהונה והוי כזר בעלמא וקשה דהרמב"ם (פ"ז מה' ביאת מקדש) מנה המומין שהכהנים נפסל בהם ומנה י"ב מומין באברי הזרע וכרות שפכה אחת מהן וכתב שם שהבעל מום אוכל בקדשי קדשים משמע דלא הוי זר ומקרא מלא הוא מרוח אשך ותרגומו מריס פחדין וכתיב מקדשי הקדשים יאכל ואף על גב דתנן בריש פ' הערל דכהן פצוע דכא אוכל בתרומה תרומה שאני דאפי' עבדים אוכלים בתרומה (שם ריש פ' הערל):
ב
מוקף לכל הגיד. בגירס' הספרים שלנו (פ' הערל דף ע"ה ע"ב גרסינן לרוב הגיד וכן הוא בטור:
ג
נחתך מהגיד למעלה מהעטר'. צריך לו' דניקב למעלה מעטרה גרע מנחתך דהנקב מגיע עד החלל ויצא דרך הנקב ש"ז משא"כ בנחתך הוא מבחוץ או שנאמר דנקב הוא דוקא מפולש:
ד
בענין שכנגדו למעלה בתוך העטרה. פשט הלשון משמע שהנקב מעבר אל עבר ובצד א' הוא למטה מעטר' ובצד השני הוא בתוך העטרה, ועיין מה שכתב התוספות ורש"י (שם פרק הערל והמרדכי):
ה
דהכי משמע בירושלמי. משמע דהכי נקטינן לחומרא אבל בב"ח כתב דסברת הרא"ש היא סברת יחיד:
ו
ואשה מותרת לשתות. יש לדקדק למה תהיה בהמה חמורה מאשה ודוחק לחלק דוקא היא מותרת לשתות (ע"י עצמה) אבל אין משקין אותה (ע"י אחרים) וגם דוחק לו' דאשה ג"כ אסורה לשתות אם לא מפני צער לידה כמו שחילק בב"ח דהא בטור לא הזכיר צער לידה כלל וראיתי בסמ"ג ל"ת ק"ך המשקה כוס של עיקרים לאדם כדי לסרסו בנקיבה מותר בזכר אסור וה"ה לשאר מינים וכתוב בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין על הסמ"ג בזכר אסור וה"ה לשאר מינים משום דגזרינן זכר בהמה אטו זכר דאדם או שמא איסור דאורייתא הוא כמו באדם עכ"ל נמצא מ"ש או לשאר ב"ח היינו הזכרים מן הב"ח:
ז
אבל לבנו קטן אינו מוכרה. בטור מתיר למוכרה לבנו קטן:
ח
ויש אוסרים. בפ' הפועלים דף צ' אבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה מאי כי אמרינן אמירה לגוי שבות הנ"מ לענין איסור שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא ל"ש ת"ש דשלחו לאבוה דשמואל הלין תורא דגנבין ארמאי ומגנחין (פי' מסרסין) יתהון מהו שלח להו הערמה איתעבד בהו אערימו עלייהו ויזדבנון אמר רב פפא בני מערבא דשלחו הכי לאבוה דשמואל סברי להו כרבי חידקא דאמר בני נח מצווין על הסירוס וקעברו אלפני עור לא תתן מכשול וכתב הרא"ש בשם הראב"ד דהך בעיא דחסימא לא אפשיט' ואזלינן לקולא (פירוש משום דהראב"ד ס"ל הואיל ורב פפא דהוא בתראי אמר דמשום דבני מערבא כרבי חידקא ס"ל שלחו ליה הכי ודרבי חידקא הלכתא היא וא"כ ליכא למפשט איסור אמירה לגוי מאיסור לפני עור זה סברת הראב"ד) הרא"ש פליג על הראב"ד וסבר דהא דרב פפא דחוי' בעלמא הוא ואיבעיא דחסימה אפשיטא מהא דאבוה דשמואל והטעם משום איסור אמירה לגוי ולית' לדרבי חידקא ובת"ה סי' רצ"ט מבואר דהיש אוסרין הם הפוסקים כרבי חידקא וכבר פסק בח"מ סי' של"ח סעיף ו' דבעיא דחסימה אפשיטא ואסור משום אמירה לכותי דלא כרבי חידקא וכ"כ הב"י כאן דרוב הפוסקים הסכימו דבעיא דחסימא אפשיטא מההיא דאבוה דשמואל ולדעת הפוסקים כרבי חידקא לא אפשיטא הבעי' וא"כ בחנם הביא הרב מהרמ"א דעה זו כאן ויש ליישב:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ה׳
א
ס"ד ניקבה עטרה עצמה נ"ב הנה מה שהשמיטו הפוסקים דין הבדיקה ומה שיש שינוי בין לשון הטור ללשון הפוסקים ע' מ"ש בחיבורי ליו"ד סי' ק"צ בתשו' ע' שם ודו"ק:
ב
סעיף ט' ניקב חוט מחוטי הביצים וכו' הרי זה כשר נ"ב נראה דאף אם מוציא זרע משני מקומות הללו ג"כ כשר דאל"כ לא הוי סתמו בש"ס ובפוסקים לבאר זה שצריך בדיקה לראות אם מטיל זרע משני מקומות או לא א"ו דבכל ענין כשר והכי משמע ממ"ש בש"ס ופוסקים לעיל דבנסתם שביל ש"ז וחזר לראות בשביל של מי רגלים וכו' משמע דוקא בנסתם לגמרי אז פסול דאם לא הוי במקומה כלל אז אינה מבשלת אבל אם הוי מקצתה במקומה לא בעי' שיהי' כל הזרע במקומה רק כל שמקצת ממנה יוצא במקומה מבשלת ג"כ וכשר כן נלפענ"ד ברור ונכון:
ג
סעיף יד בהג"ה ומותר לתת בהמה לעכו"ם נ"ב ע' בב"ש ס"ק ח"י מ"ש די"ל דיסרס כולם הנה מה שהקשה לי צורבא מרבנן אחד מדברי השטמ"ק פ"ק דב"מ גבי ההיא רעיא דמוכח מדבריו להיפוך ע' שם אמנם השואל לא הרגיש בדברי הב"ש רק מסברתו הקשה על השט"מ וכ' סברתו כסברת הב"ש כאן ואני השבתי לו שכן מבואר בב"ש אך אנכי בתשו' ישבתי דברו הב"ש בב' תירוצים דלא יסתרו לדברי השטמ"ק ע' שם ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
סעיף יד בהגה (נוצות מאווזות חיות) מנהג העולם למרוט נוצות מאווזות קודם שנותנים אותם ללול שלהם להתפטם באמרם שעל ידי זה נעשים שמנים יותר וקורין אותן נוצות מיבשות לא שמעתי אם נוהגים כן אומות העולם כי לא שכיח כל כך שיפטמו הם אווזות וכבר כתבתי במק"א אודות בחקותיהם לא תלכו שכשיש ספק הוה ליה ספק ספיקא לקולא שמא יש תועלת בזה ושמא אין זה חק עובדי ע"א וכן הוא בזה ומצד צער בעלי חיים גם דקיימא לן שהוא מן התורה הק' מכל מקום כיון שהותר לצורך כל דהו של אדם למלאות רצונו בצד מה וכמ"ש במק"א כן יש לומר באולי בזה שכיון שעל כל פנים הנשים מסופקות אולי יש תועלת בזה (וגם שנוטלים במספר שנע מכל צד ומניחים שם נוצות בכל צד שעל ידי זה נוטה זה כעין סגנון ניחוש על כל זה כיון שכבר אפשר על פי שכל פשוט לתלות בזה צד תועלת יש לומר שהוא בבחינת סגולה על ידי צד אמתלא כל שהיא) ההפסת דיעה שלהן ע"י מריטה כדי שלא יצטערו בחששות מיעוט הפיטום וכדומה הוה ליה צורך אדם ודאי והיום הזהרתי בביתי שלא יעשו כן ומסתבר שלא יהי' גרעון הפיטום ע"י זה וכן הוא על צד היותר טוב ומכל מקום יש לומר כנ"ל לזכות:
ב
(עוד מצאתי) מ"ש לעיל אודות צער בעלי חיים מי שנוסע עם עגלן ואומר לו שימהר ליסע גם אם אין לו שום צורך ושום צד תועלת בזה בשום אופן מכל מקום אין קפידא בזה כיון שכבר אפשר שימהר העגלן הנסיעה ע"י צעקה וקול וכדומה א"כ אינו פסיק רישא עכ"פ גם ל"ש בזה שליחות כל כך גם תמיד יש בזה צד תועלת באפשר:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
שאינו בקדושתו. עבה"ט מ"ש והקשה בח"מ דהרמב"ם כו' ולכאורה לק"מ דהא הרמב"ם סובר דע"י חולי כשר כמ"ש בש"ע לקמן ס"י וא"כ י"ל דשם בהלכות ביאת מקדש מיירי ע"י חולי וכיון שהוא כשר פשיטא דאוכל בק"ק. אך בח"מ מסיים בה וז"ל ומקרא מלא הוא מרוח אשך ותרגומו מריס פחדין וכתיב מקדשי הקדשים יאכל עכ"ל וא"כ עיקר קושיית הח"מ הוא ממקרא מלא ויהיה קשה לדעת רש"י והרא"ש דס"ל גם ע"י חולי פסול. אך גם זה אינו קושיא כ"כ דהא אכתי איכא לאוקמי הקרא בידי שמים גמור דלכ"ע כשר וצ"ע. וע' בתשו' משכנות יעקב סי' ג' ובספרו שו"ת קהלת יעקב סי' א' וב' מ"ש בזה: (ובס' בית מאיר כתב ולעד"נ שכל הנאמר בו אינו בקדושתו היינו רק לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור בקהל אבל לענינים אחרים כהן גמור כו' ע"ש):
ב
או אחת מהספקות. עב"ש סק"ב שכ' לכאורה תימה כו' וע' בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ט' מ"ש בזה ליישב:
ג
פצוע דכא. עבה"ט וע' בתשובת נודע ביהודה סי' ו' שנשאל אודות אדם כשר אחד שקרה לו בקטנותו שאחזו נער אחד במבושיו ומיעך לו בביציו והרגיש אז כאב גדול ולא השגיח אז לראות מה עלתה לו אם נעשה על ידי זה איזה שינוי בביציו ואח"כ נתגדל ונשא אשה ושהה עמה ב' שנים ולא הוליד ואשתו מתה ולהיות כי מרגיש קצת כאב לפעמים נזכר מה שעשה לו בקטנותו וראה שביצה השמאלית נידוכית באיזה מקומות במיעוט מהביצה אך אינו יודע אם זה הוא מחמת המקרה הנ"ל או לא. אם היא חשוב בזה פ"ד ואסור לבא בקהל או לא. והנה שני חכמי הדור פלפלו בזה למצוא שערי היתר מצד ארבעה היתרים. הא' אחרי שהאיש יש לו שערות באותו מקום וגם יש לו זקן וכבר העיד הרמב"ם בפ"ב מאישות שסריס אדם אינו מביא שערות לעולם וכמש"ל סימן קע"ב ס"ז וזה שהביא סימני גדלות ודאי אינו סריס אדם. הב' כיון שהאיש אינו יודע אם נעשה זה אז או בידי שמים או נולד כך ה"ל ספק פ"ד וי"ל דספק שרי לבא בקהל כמו בממזר ואף שהספיקות עכ"פ אסורים מדרבנן היינו במי שראוי להוליד אבל פ"ד שאינו ראוי להוליד לא גזרו רבנן בספיקו וכעין שאמרו ביבמות ט"ו ע"א הג' לסמוך אמאן דמתיר בעל ביצה אחת ימנית וי"ל דה"ה פצוע או דך באחת. הד' הוא דדך במיעוט ביצה לא מיחשב דך ואפי' אם נחשב זה לספק אכתי ספק פ"ד מותר והוא ז"ל האריך בזה דקשה לסמוך על ג' היתרים ראשונים. דמחמת הסימנים אין יכולים לסמוך דאינו פ"ד דמנא לן דסימני גדלות הם דלמא שומא נינהו ואף שבשאר אנשים אין חוששין לזה היינו משום חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים הביא סימנים אבל בסריס הזה ליכא חזקה דרבא אדרבא יש חזקה של הרמב"ם שאין זה מביא סימנים לעולם ושערותיו שומא נינהו ואולי כבר היה קודם שנעשה בן יג"ש כי מי בדקו אז. היתר הב' ג"כ ליתא דגם בפ"ד אסרו ודאן בספיקן וספיקן בודאן (והאריך מאד להוכיח זה וכתב ליישב דברי הרמב"ם שהביא המחבר בס"א דכל הספיקות מותרות לו ולתרץ קושיית הב"ש בסק"ב על זה דהוא מיירי אם היא ג"כ גיורת) . היתר הג' ג"כ אין לסמוך עליו. אמנם על היתר הד' תמך יסודו והעלה דפצוע וכרות אפי' במקצת אבל דך אינו נפסל כ"א נדוך כל הגיד או רובו או ביצה אחת כולה או רובה וסיים ואף שעל דבר זה לחוד קשה לסמוך והוא דבר חדש לחלק בין פצוע לדך מ"מ יש לנו צירוף דעת ר"ת שמכשיר הכל בביצה אחת וגם יש כאן ספק אולי נולד כך וגם אולי אין זה דך כלל כי י"ל דדך היינו שנתמעך ולא שנעשה דך במקום א'. או אולי דך היינו שנימוק. וגם אולי נימוך ונימוק הכל א' שנמעך עד שנימוק וכ"ז הוי דך ולכן יש להקל בנדון הזה ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים סימן ב' מ"ש לפלפל בדברי הנו"ב בזה: (ועיין בס' בית מאיר דקמן סימן קע"ב ס"ז וגם בתשובת חתם סופר סי' י"ד אות ב' וג' מענין זה) ומ"ש הבה"ט בשם ר"ש ואין רפואה לכ"ש ואפי' לדידן דקיי"ל כו' מ"מ אם הוליד לא תלינן שנתרפא כו' עיין בזה בתשובת ח"ס סימן י"ב שכ' דסברת הב"ש בזה דכיון שראינו נקב הפוסל קיי"ל אוקמא אחזקה דעדיין לא נתרפא דהרי כל עיקר חזקה ילפינן מנגעים דלא תלינן שנתרפא הנגע ה"ה הכא מה תאמר לעומת זה איכא חזקת היתר דהאם דמועיל להבן דקיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה מ"מ ס"ל להרב ב"ש דהך חזקה עדיפא דהרי פליגי בהא אי מועיל חזקת האם להבן והאי חזקה דלא נתרפאית חזקה דאורייתא היא ומ"מ יש לעיין היכי דהאם צנועה ולא פרוצה ואית לה חזקת צדקות דאיכא תרתי במקום חדא ואפילו בפרוצה נמי היכא שלא ראינו שנבעלה ממש שייך חזקה דלא נחשדה אבעילה. ומ"מ אע"פ שיש לפקפק אבל נ"ל היינו היכי דלא ראינו הנקב עתה לפנינו אחר שנולדו הבנים אבל אם ראינו גם עתה אותן הנקבים ונימא היו ונתרפאו וחזרו ונפתחו כדי לקיים חזקת כשרות. דהאם זה בודאי לא אמרי' דאיכא תרתי חזקות לריעותא חזקה דמעיקרא וחזקה הרי נקוב לפנינו כו' עכ"ד: וע"ש עוד שנשאל אודות איש א' מופלג בעשירות שהיה עם אשתו כמה שנים ולא זכה להבנות ממנה והיא לא נהגה כבנות ישראל הכשרות ודיימא מבן פריץ א' ישראל ושוב סיפר הרופא ישראל לפני הרב כי בעל האשה יש לו נקב בגיד שלו ולא יוכל להוליד ובסוף ימיו הולידה אשתו זכר ושוב נתעברה ובתוך ימי עיבורה חלה האיש ההוא וצוה לפני מותו והוריש הכל לבנו ושאם תלד אשתו זכר יהיה כך וכך ואם נקבה תלד כך וכך והצוואה נכתבה ע"י הרב הנ"ל בעצמו ונפטר האיש וכשהתעסקו עמו הקברנים מצאו שניקב הגיד בין עטרה לכיס ונקב השתן היה סתום באופן שע"כ הטיל מ"ר מהנקב ההוא ולא מראש הגיד ועתה נסתפק הרב השואל אם הבנים הללו כשרים לבא בקהל ואם ירדו לנחלה. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו להכשיר הבנים כי עדות הרופא ידוע דעד א' אינו נאמן להוציא דבר מחזקתו לאסור דבר המותר אם לא בהודאת הבע"ד או לכה"פ בשתיקתו ומשכחת לה נמי דנאמן אפי' בהכחשת בע"ד כגון באומר לכהן בעל מום אתה משום דא"ל שלח ואחוי כמבואר בקדושין ס"ו ע"ב ובתוס' שם הוסיפו אפי' ע"א מכחישו ע' בי"ד סי' קכ"ז ס"ג ובש"ך שם כו' אך זהו לענין שצריכין לחוש לדבריו ולברר אבל אם א"א תו לברר אז אם היה דבריו עם הבע"ד עצמו כיון שלא עמד על הבירור הו"ל כהודאה לדברי העד אבל אם לא היה דבריו עם הבע"ד עצמו נהי כל זמן דאיכא לברורי צריכין אנו לחוש לחזור אחר הענין ולברר מ"מ אם מת או אזיל ליה לעלמא לא נאסר הדבר מפני דברי עד א' וא"כ הכא כשאמר הרופא להרב בחיי האיש היה מוטל על הרב לברר אבל עכשיו שמת האיש וליכא לברורי תו לא מהימן עד א' ואפי' אי יעלה על הדעת דגם בנתבטל הבירור יאסר אותו הדבר היינו אי נתקבל עדותו בתורת עדות וחשו לדבריו אבל בנ"ד העד לא אמר בתורת עדות רק פטומי מילי והרב לא חשש לברר כו' וכיון דלא מהימן בכה"ג כשאין אדם מכחישו ק"ו הכא שהבע"ד היינו האב מכחישו להרופא דהרי גדלם כבניו ובצוואתו הוריש להם כל נכסיו ואין אדם עשוי להוריש נכסיו לממזר וע"כ החזיק עצמו שהיה ראוי להוליד ואם אולי שאין אב בע"ד עכשיו כיון שמת והבנים המה בע"ד שלו מ"מ התורה האמינתו לאב לומר זה בני ולאו כל כמיניה דעד א' להכחיש האב ומכ"ש שזה הרב בעצמו כתב הצוואה בחזקת שהם בניו ולא אמר דבר. ומצד עדות הקברנים אין חשש דאף אם נניח שהיה באופן הפוסל מ"מ כיון שהאב החזיקם כבניו אנו תולים שסמוך למותו אחר שנתעברה אשתו אירע לו זה וכיוצא בזה כתב בתשובת שב יעקב סי' ד' כו' (הובא לקמן סק"ה) ואע"ג דבנ"ד הי' ריעותא אחרת שנקב השתן שבראש הגיד נסתם לגמרי אין בכך כלום דע"כ לא נאמר שהיה כך מתחלת ברייתו אלא כך הוא הענין משניקב הגיד והתחילו מ"ר לצאת דרך אותו נקב ממילא נסתם הנקב שבראש הגיד ע"י רירין כדרך נקבים שבריאה וכן אמרו רופאים כו' ומצד שהאשה פרוצה ביותר ג"כ אין לחוש דהא מבואר בטוש"ע סימן ד' סט"ו דאפי' אשה מזנה בניה כשרים משום דרוב בעילות אחר הבעל ואפי' בפרוצה ביותר לרוב הפוסקים בניה כשרים ולמאי דמחמירים בפרוצה ביותר מ"מ האם נאמנת לומר שהולד כשר כו' ומכ"ש דאפי' עידי כיעור אין כאן כו' ע"כ לית דינא ולית דיינא דהבנים כשרים. וממילא מי מירמא ירושתם מידם ובשגם שהורישם אביהם בצוואה שלו ולענין ממון נאמן האב עוד במגו דאי בעי יהיב להו במתנה כמבואר פי"נ כו' והאריך עוד בזה ומסיים בהא סלקינן שלדעתי הבנים בחזקת כשרותן ובחזקת ירושתן ע"ש:
ד
מוקף לכל הגיד כשר. עיין בס' בינת אדם שער ב"ה סימן ל"ח מענין זה:
ה
בתוך העטרה. עב"ש סק"ט מ"ש וכתב בתוס' דוקא ניקב מעבר לעבר כו' עד אלא ב"ח פוסל. וע' בתשובת שב יעקב חאה"ע סימן ד' שנשאל במעשה באיש א' כשהיה קטן קשרו לו הנערים חוט סביב הגיד לא היה יכול להסיר עד שנפח הגיד והביאו רופא וחתך החוט וריפא אותו ונשאר נקב בגיד למעלה מהעטרה סמוך לכיס והנקב היא לצד הארץ וכשהוא משתין יוצא דרך הנקב וגם עושה כיפה אח"כ נשכח הדבר וכאשר הגדיל עשה אביו שידוך עמו והוליד כמה בנים ובנות ונשארו לו עדיין בחיים בת אחת שהיא כבר נשואה ובן א' והאיש הזה לא שם על לבו ממה שנעשה לו מחמת דהוא חשיב יומי וירחי ואתרמי ליה גם הרגיש שהזרע יורה כחץ דרך הנקב רק עתה שלמד קצת באבן העזר שם על לבו דבר זה ושאל מה משפטו. והשיב דקשה להמציא עזר ותרופה לאיש הזה אחרי שהנקב הוא למעלה מעטרה ומשמע דמאותו נקב יוצא ש"ז א"כ הוא פסול אף דבש"ס אית' הטע' מפני שהוא שותת וזה אומר שמרגיש שיורה כחץ ז"א דלא קים ליה להכיר בכך כדאית' ביבמות ס"ה כו' וגם היא אינה נאמנת בזה ומה דחשיב יומי וירחי ואתרמי ליה ג"כ אין לסמוך ע"ז להכשיר מכמה טעמים. וגם אין להמציא תרופה מכח דברי התוס' פ' הערל דצריך דוקא נקב מפולש מעבר לעבר חדא שדעת המרדכי בשם ר"י אינו כן וגם מהרש"ל בס' המצות שלו כ' דלא צריך מפולש לגמרי ועוד דאפי' לדברי תוס' כתב הב"ש דאם ניקב בתחתיתו י"ל דפסול וכ"כ בדרישה ובנ"ד הוא למטה מצד הארץ ועוד דגם בתוס' לא הוזכרו להיות מפולש אלא אם אינו מזריע מתוך אותו נקב אבל אם אינו מזריע אלא מאותו נקב מודו דפסול כמו דמוכח מהאי עובדא דפומבדיתא דאסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים כו' (שהוזכר בסעיף שאח"ז) וגם אין ללמוד זכות מתשובת הרא"ש כלל ל"ג סימן ה' חדא שנד"ז אינו דומה לשם ועוד דהתם הוה בידי שמים אבל בנ"ד כפ' משמעות השאלה נעשה הנקב ע"י אדם ע"כ לא מצאתי היתר לאותי האיש להיות עם אשתו ולדור עמה בבית אחד. (ע' בזה בס' קרבן נתנאל פ' הערל אות י"ב וגם בתשובת חתם סופר סימן י"ב אות ג') . אמנם מה ששאל אם מותר לצרפו למנין ולעלות לתורה אין בזה שום מיחוש וישראל הוא לכל דבר שבקדושה חוץ מה שאסור לישא בת ישראל. ולענין בניו לפע"ד אין לפוסלם דאינו נאמן על בניו הואיל ויש להם חזקת כשרות ע"י אביהם עד עתה דהא השיאה אותם לכשרים ומבואר בסי' ד' סכ"ט בהגה דאם היה לו חזקת כשרות ע"פ האב שוב אינו נאמן עליו ואף דכאן מכתו מוכיח עליו מ"מ י"ל דילמא נעשה בידי שמים או שמא נעשה אחר שנולדו הבנים כו' עכ"ד ע"ש. (ועמ"ש לעיל סוף ס"ק ג'): ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"ז שאלה כזו ממש (אלא שבעובד' דידיה לא נזכר שהרופא חתך החוט ונשאר נקב רק נזכר שקשרו לו חוט ונתנפח הגיד ועי"ז נפל נקב בתוך הגיד למעלה מעטרה לצד הארץ עד גובתא דש"ז) והוא ז"ל השיב להקל דאין להוצי' האשה ממנו ע"פ דברי התוס' הנ"ל שכל שאין הנקב מפולש יש להכשיר וכן כ' באגודה. וכן משמעות הטור. וכתב הגם שלא נעלם מאתי שדעת המרדכי אינו כן וכ"כ רבינו ירוחם נכ"ג ח"ד וכן הסכימו האחרונים להחמיר ופירשו כן דעת התוס' וכמ"ש הב"ח והדרישה והאחרונים בש"ע מ"מ נ"ל דהיינו דוקא להחמיר לכתחלה שלא לישא בת ישראל אבל אם כבר נשא ודאי דאין להוצי' מספיק' כו' ומכ"ש שלא להוצי' לעז על בניו ובפרט דבנ"ד יש עוד ספק דהא דעת הרמב"ם דע"י חולי מקרי בידי שמים וכן הכריעי האחרונים וכן מצאתי במלבושי יו"ט כת"י על לבוש א"ה שהכריעו כדברי הרמב"ם דע"י חולי כשר וא"כ בנ"ד לפי משמעות השואל לא נעשה הדבר ע"י אדם בידים רק ע"י קשירת החוט נולד החולי ונתנפח הגיד ועי"כ נפל הנקב הזה תוך הגיד וכן כל חולי ע"פ הרוב באה ע"י מקרה רעה והוי כבידי שמים ואינו נפסל כל שלא בידים ממש ע"י אדם. גם מצינו במהרש"ל פא"ט סי' פ' שכ' במקום דאיכ' פלוגת' בין הפוסקים אי חזינן דחי יב"ח כשרה וכ"כ הש"ך ביו"ד סימן נ"ז א"כ בנ"ד נמי נאמר כיון שהאשה היא בחזקת כשרה וצנועה גם בעלה חשיב יומי וירחי דחזינן מחזקינן כדאי' בסוף מכות כו' ולא אמרי' צא ובדוק על בניה מאין הם כיון דאיכ' ס"ס להכשיר כו' כלל הדבר בהא נחתי ובהא סלקי דבנד"ז אין להוצי' האשה מתחת בעלה ואין לעגנה כלל וכ"ש שלא להוצי' לעז על בניו ח"ו. ושוב ראיתי בתשובת אבן לב ח"ג סי' צ"א שפסק ג"כ כה"ג בספק כזה דאם נשאת לא תצא היא (מה שהבי' הבה"ט סק"ט) גם בתשובת חומת ישרים כו' עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' מ"ה שנשאל ג"כ על כיוצא בזה (ובעובד' דידיה נשאל על לכתחילה אם מותר לישא בת ישראל) באחד אשר בקטנותו שחקו עמו הילדים וקשרו לו משיחה על הגיד ולא הרגיש שום כאב ולא הגיד לשום אדם רק אחר כמה וכמה שבועות נתפח הגיד והרופ' הניח סמים ומשקות להפיג החמימה עד שנתרפא ונטל הרופא החוט לאחדים אבל לא עשה שום חיתוך בשום כלי ולא ביד רק בסמים ורפואות ושב ורפא לו אך נשאר נקב בהגיד אם מותר לבא בקהל. וכתב בתשובת שב יעקב משמע דדוק' אם הרופא חתך החוט ואח"כ נשאר נקב מקרי בידי אדם אבל אם לא חתך והנקב נעשה מחמת נפיחת הבשר מקרי בידי שמים דהוי רק חול וכשיטת רוב הפוסקים דע"י חולי מקרי ביד"ש (עמש"ל סי' סק"ז) וא"כ בנ"ד אין להחמיר ומותר לבא בקהל ועוד י"ל דאף הרא"ש שסובר דע"י חולי הוי ביד"א מודה בנ"ד דמקרי ביד"ש כיון דבאותה שעה שקשרו לו לא הרגיש כאב ולא מנע לו הטלת מ"ר רק אחר כמה שבועות וא"כ יוכל להיות שע"י שנתגדל גופו יותר כדרך הטבע וממילא נתעבה הגיד יותר ע"כ ממיל' נעשה הכאב והנפיחה וזה ודאי מקרי ביד"ש כי אלו היה נשאר ננס לא היה מזיק החוט כלל. וכתב עוד דאף אם הדבר ספק אם החוט בעצמו גרם שיעשה הנקב בעודו קשור קצת ויש לדמותו לקוץ דמקרי ביד"א או אפשר דאחר שנתגבר החולי ונפח הגיד מגודל הרקבון נעשה הנקב מצד עצמו ויש לדמותו לביד"ש והוי ספק פ"ד מ"מ יש מקום להתיר משום דמעמידין אותו על חזקת כשרות אע"ג שנולד הריעות' וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן נון להתיר בהפ"מ ובפרט במידי דשכיח ובנ"ד מסתבר יותר שהחוט לא פעול כלל א"כ נראה פשוט דמעמידין על חזקתו ואף אם המעשה נעשה קודם שהיה בן תשע דאז לא היה ראוי לביאה ולא היה נ"מ כלל אם הוא פ"ד או לא אפ"ה שייך להעמידו על חזקתו דהיה לו חזקה שכשיתגדל יהיה מותר לבא בקהל ע"ש. ועיין בתשובת בית אפרים כמה תשובת בדבר מענין זה. ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' כ"ה שמחמיר בזה על מעשה כיוצא בזה דדוק' חלה מחמת עצמו בלא שום מעשה אבל כל שנעשה איזה מעשה וע"י זה חלה הוי כבידי אדם ופסול ע"ש. ואפשר משום דלא שמיע ליה דברי הגדולים הנ"ל ואי הוי שמיע ליה הוה מקבל מנייהו: שוב נדפס שו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין וכתב שם בסי' ג' שאלה כעין זה (אלא שבעובד' דידיה לא הוי ידוע אם ניקב גובתא דש"ז) בא' שבקטנותו קשרו לו חוט סביב הגיד בדוחק גדול ומכח זה נתקלקל העור ונעשה בו נקבים סמוך לכיס וניקב גם שביל מ"ר עד שמטיל מים מתוך אותן הנקבים אך אין ידוע אם ניקב לחלל עד שביל הזרע או שביל הזרע קיים וכבר היה לו אשה והוליד בנים ומתו וגם הוא עצמו אומר שיודע שמזריע כהוגן מפי האמה ויורה כחץ וגם האיש ההוא כבר נתמל' זקן העליון וגם התחתון ועתה רוצה לישא אשה אחרת. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דאין לצדד היתר בנ"ד מחמת דברי התוס' דבעינן נקב מפולש מעבר לעבר חדא דביש"ש כתב דמשמעות כל הפוסקים שלא כהתוספות ועוד דכתב הב"ש דגם התוס' מודים בניקב בתחתיתו ובפרט דעיקר הוכחת התוס' מהא דקולמס ומרזב יש לדחות דקולמס ומרזב איירי כשלא נגע בסילון הזרע וכ"מ מדברי רש"י שם וכן נראה דעת הרי"ף שמפרש כן כו' אך העיקר שיש לצדד להתיר הוא שאין לנו להחזיק ספק בזה לומר שעבר ונפסק כל סילון מי רגלי' עד הדופן המפסיק לשביל הזרע שהרי יש הפסק גדול כל עובי שביל מ"ר מנין לנו שנתקלקל כולי ואחזיקי ריעותא לא מחזקינן ואף להפוסקים המחמירים בושט דחיישינן שמא הבריא יש לדמות נ"ד למחט שנמצ' בעובי בה"כ מצד א' דל"ח שמא הבריא לפי שהוא עב ביותר ה"נ כן הוא ובלא"ה כבר האריכו האחרונים בדין הלעטת האוזות דע"י חולי ל"ח שמא הבריא והגם כי נטו להחמיר כ"א במקום הפסד מרובה י"ל דבנ"ד כיון שאין תקנה לדבר גרוע טפי מהפ"מ ובפרט שכבר העלו הגדולים בתשובת נו"ב ובתשובת מהרא"ז מרגליות דספק פצ"ד מותר ודאי מה"ת כמו ספק ממזר ודבריהם נכונים מאד ובשל סופרים יש מקום לסמוך על המקילין וגם יש כאן ס"ס שמא לא ניקב גובתא דש"ז ושמא אין בו כדי להוצ' ש"ז דכשר לדעת רש"י כולי וכן מוכח מדברי הרי"ף והרמב"ם כו' והגם דביש"ש כתב ע"ז דטעות הוא אין דבריו מוכרחין כלל וא"כ יש מקום לחושבו לס"ס גמור. וגם יש סברא לאוקמי אחזקה שלא נתקלקל כ"כ וגם להאמינו בדבריו שאומר שכאיש גבורתו כו' ויש עוד מקום לומר דהוי בכלל ע"י חולי דדעת רוב הפוסקים להכשיר ואף שתחילת מעשיהו היה ע"י אדם שקשרו בחוט סביב בדוחק י"ל דגם זה ביד"ש מקרו דהא סתמא הכשירו הפוסקים ע"י חולי הגם דכמה חולים נעשים בפשיעת אדם ובפרט לפ"מ דילפינן ממזר דהוי בידי אדם הרי עיקר מעשיהו ויצירתו ע"י אדם אבל ע"י חולי אף שתחילת החולי ע"י אדם לא הוי רק כגרמ' בעלמ' כו' ועוד יש סעד גדול להתיר כיון שכבר היה נשוי אשה והוליד בנים וע"כ דלא ניקב גובתא דש"ז ואין לומר בכה"ג צא וחזור על בניו כו' דלא אמרינן כן רק בודאי פ"ד ולא בספק כו' ועוד יש הוכחה כיון שהקיף זקן וכבר כתב הרמב"ם שאין הסריס מביא שערות לעולם. וסיים מכל הני צדדי היתר נראה להתיר האיש לישא בת ישראל ולסמוך על כל הגדולים שהקילו בנדון שניהם שהיה ודאי ניקב לשביל הזרע כ"ש בנ"ד כו' ונידון הבדיקה האמורה בש"ס (יבמות דף ע"ו) קשה מאוד לעשותה בזה"ז דמי הוא הבקי בשיעור נהמא חמימא וגם קשה לעשות זאת בזה"ז שלא יבואו ח"ו לידי פרצה בעון חמור הזה ר"ל שמלבד מה שהחמיר בזה בזוה"ק יש די בזה במה שאמרן בש"ס פ' כל היד שהוא כמביא מבול וכשופך דמים וע"כ צ"ל דהיתר הבדיקה בש"ס הוא ע"ד שאמרו גבי חילול שבת אחת כו' אבל בנ"ד שאין צורך לכך כדאי לסמוך על כל פרטי היתירים הנ"ל ודעתי מסכמת להתיר האיש הלז בקהל עכ"ד ע"ש:
ו
ודלא כיש מתירים עיין בתשו' בית אפרים סימן ב' באיש א' שאירע לו חולי ורקבון בביצה השמאלית בעודנו קטן וחתכו הרופאים את הביצה הזאת וכעת הגדיל אם מותר לבא בקהל והאריך מאד בזה וצירף כמה צדדים ומסיק דאם מרגיש בנפשו ואומר על אמונתו כי כאיש גבורתו ולפי אומד דעתו אם ישא אשה ראוי להוליד יש לסמוך על המתירין ובפרט אחרי שסימנין מוכיחין עליו שנתמלא זקנו העליון וגם התחתון שזה מורה שאינו סריס אפשר בכה"ג כ"ע מודו כו' ע"ש שהעלה כן להלכה ולא למעשה עד יסכימו עוד חכמים. ועיין בס' ישועות יעקב על מעשה כיוצא בזה והעלה ג"כ להתיר ע"ש. ועמש"ל סק"ג וע' בס"ק שאח"ז (ועיין בתשובת חתם סופר סי' ט"ו על דבר בחור אחד שהרגיש שיש לו ג' ביעים דדכורא ב' בימין וא' בשמאל אי הוה פ"ד משום כל יתר כנטול דמי (ע' ביו"ד ס"ס מ"א ומ"ש שם ס"ק י"ג) וכתב לצדד להכשירו מכח ס"ס שמא אינו ביעא רק דלדול בעלמא ואת"ל הוא ביעא דלמא מתחלת ברייתו ולא נפצע מן הביעא עצמו כו' ומסיים אבל מ"מ איני אומר למעשה עש"ה ודברים אלו לפע"ד צ"ע. גם איכא לספוקי בכה"ג אם אירע שהרופא חתך א' ונשארו שתים כהלכתן אם יהיה כשר לבא בקהל ועיין בי"ד סימן מ"ד ס"ז ובאחרונים שם):
ז
אבל לרש"י והרא"ש. עח"מ וב"ש ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ג' שנשאל בעל ביצה אחת שמסתפקין בו אם הוא בידי שמים או ע"י חולי הפאקין אם הוא כשר. וכתב דאף אם נחזיק בפשיטות שבא ע"י חולי הפאקין יש להכשירו וכדעת הרמב"ם כאשר הכריעו כל האחרונים הב"ח והח"מ והב"ש שהעיקר כדעת הרמב"ם ושגם רש"י סובר כן והרא"ש יחידאה הוא ואין להחמיר חומרות במידי דלית ליה תקנתא וגם איכא למיחש לתקלה ומ"ש הרא"ש דכדבריו משמע בירושלמי כבר עמדו המפרשים לדקדק ממנו להיפך וגם בספר בית אפרים על יו"ד סי' ל"ו כתב בשם יש"ש יבמות שדעת רש"י כהרמב"ם ושכן דעת הירושלמי ג"כ והביא עוד כן בשם בעל תוי"ט ופשוט דיש לסמוך על כל הני רבוותא. והרי בבעל ביצה אחת אף שניטלה בידי אדם לגמרי הרבה מכשירים מפוסקים הראשונים ז"ל וכמה מהאחרונים תקעו עצמן להקל בזה ע"פ דעת ר"ת ועשו הל' כן למעשה (ע' בס"ק הקודם) לכן בנ"ד אין כאן בית מיחוש כלל ומה גם לחוש לספק חולי ודעתי מסכמת להתיר ע"ש. גם בס' בר"י אות ה' דעתו דנקטינן כהרמב"ם ע"ש:
ועיין בס' בית מאיר שכ' דצ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל בידי אדם כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל בידי אדם אם לא יש לדמות זה לזה דקי"ל כר"ש דכל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשוב ביד"ש וכשר כו' ע"ש. ובתשובה אחת כ"י מהגאון מופה"ד מוהר"ח זצ"ל מוולאזיץ בענין זה ראיתי שהעלה ג"כ דהעיקר לדינא כהרמב"ם דע"י חולי הוי ביד"ש וכשר. גם מסכים לדינא דאם היה נרקב קודם שנחתך אף שנכרת ע"י אדם לא חיישינן ליה דכל שהוא נתמסמס כמאן דליתא דמי בכל דוכתא גם האריך שם שראוי לסמוך ע"ד רש"ל ביש"ש שנתעצם לומר דר"ת וסייעתו מתירין אף בשל ימין ועיקר הגירסא בירוש' שלימין תיבה א' עוד הוסיף ידו להוכיח דאף שלימה אין צריך כי מה דאמר בירוש' ובלבד בשלימין בש"ס דילן לא מחלק בזה ומסקנת דעת ר"ת הוא כמ"ש בתוספת שם בדרך את"ל דר' ישמעאל לפלוגי את"ק אתי וכן הוא משמעות כמה פוסקים ראשונים שעיקר סמיכתם להכשיר משום דקי"ל כמתני' דכרמא וכ"ה להדיא בספר התרומה הלכות חליצה וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה א' הרי הוא כסריס חמה וכשר וע"ז אנו סומכין להכשיר בני אדם הניתוקין שכורתין מהן ביצה א' אע"ג דמתני' פליגא עליה דתנן איזהו פ"ד כל שנפצעו הביצים שלו ואפילו אחת מהן אע"פ שיש לחלק בין פצוע לכרות אינו נראה עכ"ל. למדנו ממה כמה דברים שהעיקר דר' ישמעאל בנו של ריב"ב פליג והלכתא כוותי' ושאין לחלק בין ימין לשמאל ולא בשלימין אלא בכל גוונא מכשירין בני אדם הניתוקין שכורתין מהן ביצה א' איזו שהיא ואיך שהיא ושכבר פשטה בימיו ההלכה להקל בזה ומעשה רב. והאריך עוד בזה להוכיח דשיטה זו היא המחוורת ולית עלה פירכא כלל ומסיים אמנם לא להכריע באתי ובודאי ראוי לנו עניי הדעת לילך בדאוריי' בתר המחמיר כדאי' בפ"ק דע"ז דף ז' ואף די"ל דגבי פ"ד לא שייך האי כללא דיש לדון דפ"ד ספיקא כשר כו' מ"מ אין זה ברור כו' (ע"ל סק"ג אך כתבתי שמי שרוצה להקל בזה יש לו עמודים גדולים ר"ת וסייעתו ועדות ס' התרומה שכ' להעיד דסוגיא דעלמא אזלא כהמתירין ואף הרמ"א ז"ל שהחמיר כתב אמנם ראיתי מקילין כו' ומ"ש הרמ"א שהמתירים אינם מתירין רק בשלימין ונשארת של ימין בזה העיקר כמהרש"ל וכדתיבנא לעיל דהמחוור הוא כשיטת ס' התרומה שאין חילוק כלל עכ"ד:
כעת יצא לאור תשובת חתם סופר ושם בסי' י"ז תשובה מענין זה באחד שנול' לו חולי בביעא ימנית עד שנתעבה ונתגדל כגודל ככר לחם וחתכוהו הרופאים ונטלוהו מן הכיס והעמידוהו על בוריו ונרגש עתה בימין שנשאר דבר קטן כעין פול ונשאר אם מותר להשהות אשתו. והאריך שם לבאר דברי הירוש' פ' הערל שהובא קצת בתוס' שם דף ע"ט ע"ב ומסיק בנדון השאלה שעל ידי חולי נטל הרופא ביעא הימנית והשאיר בו עוללת כשיעור פול אין לנו שום סמיכה מחמת דעת ר"ת בתוס' שם וסייעתו דממ"נ אי גרסי' בירוש' של ימין הרי ניטל הימנית ואי גרסינן שלימין לאפיקי פצועות הרי הכא הוא פצוע לפנינו. אך יש לצדד שזה לא מקרי בידי אדם דנראה עיקר כהרמב"ם וסייעתו דע"י חולי מקרי ביד"ש וכשר ומלשון הסמ"ג מבואר דאף בכרתו אדם דפסול דוקא שכרתו בפשיע' אבל לרפואה להושיעו מחליו מותר בקהל כו' אבל אין היתר זה מבואר בלשון הרמב"ם דמ"ש הרמב"ם (וש"ע) או כרתן קאי אחולי שהחולי המסה או כרתן ובלשון ר"ת שבמרדכי משמע מה שחותכים הרופאים מחמת חולי אבן הוה ביד"א אמנם נ"ל פשוט אם כבר נתמסמס הביצה ונתבטל ע"י חולי והיה כלא היה ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו והרופא מיהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דפ"י חולי מקרי ביד"ש וכ"ד יש"ש בפשיטות והגאון בית מאיר חוכך קצת בזה ולדעתי הדבר פשוט וכן משמע בפשיטות מדברי כל הגדולים בספר תומת ישרים סי' נ"ב נ"ג ורי"א דלהרמב"ם הוי זה בי"ש אע"ג דשלטו בו ידי אדם אחר שכבר נתבטלו האברים ושבתו ממלאכתם אלא דהם חשו לדעת הרא"ש וריב"ז דחולי חשוב ביד"א והעלו שם שלא לכוף לגרש אפי' נשא באיסור ומכ"ש בנשא בהיתר אלא שיש להודיע לו ולומר הרא"ש וריא"ז מחמירים ואולי ישמע ויגרש מרצונו אמנם מבואר מדבריהם שם דהוה שכיחא לי' לישא גיורת משא"כ בזמנינו כו' והאי גברא רך בשנים כו' ולכן נראה נהי אם היה פנוי ובא לישא אשה לא הייתי יועץ להאשה להנשא לו להכניס עצמה בספק איסור לדעת הרא"ש וריא"ז כדי להציל נפשו אבל זה שכבר נשא בהיתר למה נייעצה להתגרש במקום שרוב וכמעט כל הפוסקים מתירים ומצורף לזה משמע מלשון השואל שאין ברור שנשאר כפול מהביצה עצמה דאפשר דניטל' כולה ומה שמרגישים שנשאר הוא דלדול חוטין וא"כ יש לנו ג"כ דעת ר"ת וגדולי ראשונים שעמו ומעתה אם לא יוליד האשה נאמר שהיה פ"ד בי"ש מחמת חולי דמותר לרוב הפוסקים וא"נ תלד האשה לא נחזור על בניו לומר ממזרים הם כי נתלה לומר כל הביצה ניטל וכעדותו של ר"ת דבעל ביצה א' מוליד וכמ"ש יש"ש שהרופאים יודעים לאמן ידיהם (יותר מבזמן חכמי התלמוד) ואשר חשש הרב השואל אולי חתכו הרופאים יותר מהרקבון והגיע לבשר בריא בודאי דאין לחוש לזה להחמיר ולהוציא אשה מבעלה כו' עכ"ד ע"ש:
ושם בסי' י"ט בעובדא כיוצא בה (אלא דשם חתך הביעא לגמרי ולא נשאר ממנה כלום אף לעומת זה היה צד חמור שהתחלת החולי בא ביד"א שהוכה בכח והיה ספק אולי נפצע אז) באחד שהלך בדרך בעגלה וישב על חבית ומיד הרגיש כאב בביצו ופעם הרגיש ופעם לא הרגיש עד שנפל למשכב ונפח כל הכיס עד שנטלו הרופאים ביצה א' של ימין ונשאל אם הוא מותר להשהות. והרב השואל כתב לו שרבים נתלו במה שמצאו בשפתי חכמים פ' תצא בפסוק לא יבא ממזר דמשמע מדבריו דבפ"ד אין כופין להוציא בנשאה בהיתר והשיג עליו בכמה סוגיות דגם בפ"ד שנעשה אחר שנשאה בהיתר כופין להוציא והוא ז"ל השיב לו דודאי אין שום פקפוק וספק בזה דאפי' בנעשה פ"ד אח"כ כופין להוציא ככל חייבי לאוין (והאריך שם ליישב דברי רש"י ז"ל מדקדוקו של הש"ח) אך בנדון בנדון שלפנינו נראה דאין לכוף להוציא דהא ביבמות ע"ה ע"ב דעת ר"ת שבתוס' דהלכה כר' ישמעאל דמכשיר בניטל ביצה א' ביד"א כו' ועיקר הגי' בירושל' נראה יותר להתוס' והפוסקים גי' שלימין תיבה א' פי' שיהיה שלימה ולא פצוע ויש בזה ב' פירושים לפום משמעות תוס' משמע שאותה הנשארת תשאר שלימה מבלי פגע כ"ש אפי' פגע שאינו פוסל בעלמא כגון נקב שאינו מפולש וכיוצא בו אבל אותה שניטלה אפי' היתה פצוע מתחלתה ונפסל על ידה שוב כשחותכין אותה חוזר להכשירו כו' אך הרא"ש ס"ל שאין פסול זה חוזר להכשירו לעולם ולכן בעינן שהנחתך היה שלם ולא פצוע כו' ושיטת הרמב"ם פט"ז בהא"ב דניטל ביד"א אפי' ביעא א' פסול וביד"ש או חולי אפי' ב' ביעים כשר כו' וכן משמע לי דעת רש"י ותוס' דע"י חולי ושחין הוה ביד"ש ואפי' נכרתו ב' מותר בקהל אפי' לכתחלה כו' ודעת הרא"ש יחידאה הוא ממש ובענין אם כורת הרופא אח"כ הנה מלשון הרמב"ם אין הכרע. אך מלשון סמ"ג מבואר דס"ל כל שלא כרתו אדם בפשיעה אלא לרפאו מחליו כשר וכ"כ היש"ש בכוונת הרמב"ם כו' ובפרט אם כרתו הרופא אחר שכבר נעשה בשר שהרופא גורדו קרוב לודאי לפענ"ד שכשר אפי' לכחחלה. ומעתה בנדון השאלה אף אם היה ברי לנו שבהתחלת הכאב בעת שישב בכח על החביות נפצעה ביעא א' ביד"א ושוב ניטלה ע"י אדם לגמרי בין של ימין בין של שמאל מ"מ מאחר שהנשארת היא בריאה ויפה כשר להתוס' ונהי לכתחלה אין לסמוך אבל עכ"פ אין כופין לגרש אלא דטוב להפרישם ולהודיעם עכ"פ דאית בהו פלוגתא והמה יחושו לנפשם וכמה דיות נשתפכו עד"ז בתשו' תומת ישרים כו' ומכ"ש בנד"ז שאין ברי שנפצעה אז ובלי ספק אילו היה בא לפנינו אז בתחלת כאבו לא היינו מפרישים אותו מאשתו והיינו מוקמינן גברא אחזקתיה שלא נעשה בו מעשה כלל ואע"ג שעי"ז נופח אח"כ ושלט בו הבראנד עד שהוכרחו הרופאים לכרתו היינו מפני עצלנותו שלא עשה רפואה מיד עד שאח"כ ע"י צינים ופחים ואוירא דעלמא נחלה ומקרי ביד"ש (ומה שכרתו הרופא אח"כ אינו מזיק דלעיל) כו' ולר"ת ותוספת פשיטא דכשר למה שנ"ל עיקר גירסא שלימה ודלא כהרא"ש וא"כ עכ"פ אין לכוף להוציא אבל טוב לומר להם שהוא פלוגתא דרבוותא ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ טוב להם שיהיו פרושין אבל לכוף על הגירושין יש לחוש לגט מעושה ולחרד"ג לכוף אותה וחכם עיניו בראשו עכ"ד ע"ש:
ושם בסי' ט"ז נידון מי שניקב גידו על העטרה מאליו ע"י חולי והרופאים עשו לו תחבושת ורפאוהו וגם מבטיחים שיכול להוליד אלא שנשאר קמטין וסימנים שהיה כאן מכה אבל נתרפאה ונסתם וכתב דא"צ לפנים להתירו בבת ישראל דרוב הפוסקים ס"ל ע"י החולי הוה בידי שמים והרא"ש יחידאה הוא והרי הותר בקהל ואע"ע שאח"כ עסק ומשמש בו הרופא מעשה ידי אדם מה בכך אי הוה מרחיב הנקב יותר מאשר הי' היינו באים למחלוקת בפי' דברי הרמב"ם במ"ש או כרתן דהוה תחלתו ביד"ש וסופו בידי אדם אבל בשהרופא ריפא וסתם הנקב בתחבושת לית דין ולית דיין דאי מחמת חולי הוי ביד"ש דכשר לבא בקהל ואי נימא ניחוש לדעת הרא"ש דחולי לא הוה ביד"ש מ"מ הא נסתם לפנינו וזה פסול שחוזר להכשרו ודעת ר"א ממיץ דאמר דאינו מועיל סתימה אלא להכשיר זרעו ולא אותו הרי חלקו עליו כל הפוסקים ולכל הפחות הוא ס"ס להקל כו' ולכן הריני מסכים להכשיר ע"ש:
ח
בבהמה חיה ועוף כתב בר"י אפי' דגים אסור לסרס. שאלת יעב"ץ סי' קי"א:
ט
עיקרין לאדם. כ' בר"י אות ז' שתה כוס עיקרין ונסתרס מותר לבא בקהל. מהר"י הכהן בהגהת זרע אברהם א"ה סי' י"א וכן הסכימו הרב מהר"י נבון בסי' קמ"ד ח"ב סי' כ"ו ובס' יד אהרן עכ"ל. ואין הספרים הללו ת"י אך כפי הנראה דבר זה במחלוקת שנוי' בין רש"י והתוס' ע' בסוטה דף כ"ו ע"א בפירש"י דהא קא משמע לן ובתוס' שם ד"ה אשת סריס וע' בכסף משנה פ"ב מהלכות סוטה דין ו' ובמל"מ שם ועיין בשו"ת קהלת יעקב סי' ב' מ"ש בזה:
י
הרי זה אסור. כ' בר"י ובמקום סכנה מותר לאיש לשתות. הריטב"א בחידושיו כו'. הובא בת' זרע אברהם א"ה ס"ס א'. ובהמת ישראל שחלתה בחולי מסוכן ולא יש לה תרופה רק בהשקותה כוס עקרין. הרמ"ה בת' בית יהודה ח"ב סי' מ"ז מתיר לישראל להשקותה והרב המחבר חולק דאין היתר אלא ע"י אינו יהודי ע"ש. ופשוט דמיירי בבהמה זכר עבה"ט ס"ק י"א):
יא
לשתות עקרין. עבה"ט מ"ש אפי' בלא צער לידה ועיין בר"י שהבי' דמהרש"ל ביש"ש פ' הבע"י סי' מ"ד סבר דאינו מותר לאשה אלא ביש לה צער לידה וכל שכן אם אין בניה הולכים בדרך ישרה ויראה שלא תרבה זרע כי האי. ע"ש וצ"ע ממשנה ב"ב דף קל"ג ע"ב דלית הלכתא כרשב"ג שם ודוק: (ועי' בתשו' חתם סופר סי' ך' שנשאל על דין זה באשה המצטערת בהריון ולידה אי שריא לה למישתי כוס עיקרין דאע"ג דמפורש בכל הפוסקים להיתר מ"מ בס' עצי ארזים שדא בי' נרגא. והאריך שם ליישב קושיית הס' עצי ארזים בזה ומסיק לדינא דאשה שלא ילדה עדיין ולא קיימה שבת לא תשתה כוס עיקרין אם לא להציל מירקון וצער לידה וכדומה אבל אם כבר קיימה שבת כל דהו שריא אפילו בלא צער' כלל. אך לכאורה היינו בפנוי' וא"נ אפילו בנשואה כדביתהו דר"ח (ס"פ הבע"י) ובימיהם שהי' יכול הבעל ליש' אשה על אשתו או לגרשה בע"כ וא"כ אם הוא מתואבי בנים ורוצה קיים לערב אל תנח ידך יכול ליש' אחרת או לגרש את זו אבל האידנא דאיכא חרגמ"ה צריכה רשות מבעלה או תתרצה לקבל גט ממנו. אמנם אם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא ליתן לה רשות נ"ל דאינה מחוייבת לצער עצמה מפני שעבודה שמשועבדת לבעל והיינו ביש לה צער גדול לפי ראות עין המורה ע"ש):
יב
מעצמו וסרסה מותר. עיין בס' בר"י ביו"ד סי' רצ"ז אות ו' דאם האינו יהודי עושה מעצמו בפני הישראל כיון דעומד ורוא' הוי כאומר לו לעשות ע"ש עוד:
יג
אחר לסרסם. עבה"ט מ"ש אין שליחות לכותי והוא מדברי הב"ש בשם תה"ד ומסיים בה וש"מ אפי' כותי לכותי אין שליחות ולא כמשאת בנימין סי' צ"ז. ועיין תשובת רש"ך ס"א סי' קי"ד פסק נמי כת"ה עכ"ל הב"ש. ומה שדחה סברת המ"ב גם המג"א בא"ח סי' תמ"ח והמשנה למלך פ"ב דשלוחין השיגו עליו דבהדי' אמרו בירושלמי רפ"ו דדמאי ופ"ק דתרומות דאין כותי עושה שליחות לכותי חבירו. ועיין בס' מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"ד שהבי' הירושלמי הנ"ל וכתב דתלמודין במס' עבודת גילולים דף נ"ג בהא דאמר מדפלחו ישראל לעגל כו' נראה קצת דנעשה שליח ע"ש וע' בס' בר"י אות ט"ז שהבי' דברי מחנה אפרים אלו וכתב דגם בת' גינת ורדים א"ח כלל ג' ס"ס ט"ו קשיתי' הך סוגיא דע"ג הנ"ל והוא ז"ל כתב ע"ז דליכ' שום הוכחה מתלמודין דהא אמרינן אין שליחות לכותי היינו במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצ' כו' והא דאמרינן שליחות' דידהו עביד לשון מושאל הוא ולאו מדין שליחות רק דל"ל תו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאחר דניח' להו תדע דאלת"ה מאן שוינהו שליח כו'. ומ"מ מבואר מדבריו דאין זה הדין ברור דמ"ש הב"ש דבת' רש"ך פסק כתה"ד כתב דהרואה שם יראה דאדרב' סובר כמ"ב וכ"כ בשמו הכנה"ג בח"מ סי' קפ"ח גם מהריק"ש בהגהותיו ח"מ סי' קפ"ח והש"ך בח"מ סי' רמ"ג ובת' חות יאיר סימן מ"ט סברי כמ"ב דכותי בכותי איתא בשליחות אבל מהר"ם מינץ סימן ה' והרב ברכת הזבח בתשובה הובא בתשובת נחלת שבעה ח"ב סימן ל' נראה שהם מסופקים בדבר ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
סי' ח' ס"ב כל שנתפצעו. נ"ב עיין סוטה כ"ו תוס' ד"ה אשת סריס:
ב
ס"ז הגה לחוש באיסור דאוריית'. נ"ב עיין תשובת פני יהושע חלק אה"ע סי' ט"ו ד"ה עוד שאלה. ועיין תשובת מהריב"ל ח"ג סי' ל"ב:
ג
ס' י"ד אבל לבנו קטן. נ"ב לא גדול וקטן ממש אלא כל שאין סמוך ע"ש זהו גדול. וכל שסמוך ע"ש זהו קטן ויש שפירשו דבגדול וקטן ממש תלי' מלתא וכן דעת הגאונים. הריטב"א:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ה׳
א
יש מתירין אפי' בממזרת הוא דעת הטור שכתב על הרמב"ם ואינו נראה דהא דשרי בנתינה דריש לה מקר' לא יבא פצוע דכה בקהל ה' היינו בישראל אבל באחרינ' שרי ואין חילוק עכ"ל וכתב ב"י לא מצאתי בגמ' שדרשו כן מפסוק זה ואולי מפני שהוא סובר דנתינים אסורים מדאורייתא עלה בדעתו שא"א להתיר פ"ד בנתינה אלא מדרש' דהאי קרא וכבר נתבאר בסי' הקודם שהרמב"ם ס"ל דנתינה אינה אסורה אלא מדרבנן וא"כ הנתינה דמותרת (דפ"ד) אינו משום דרשות הפסוק לא משום שלא גזרו עליה עכ"ל וק"ו דהא בגמ' היה עיקר הפלפול בזה דרב ששת בא ללמד מדישראל פ"ד מותר בנתינה שהוא איסור מן התורה אם אינו פ"ד אלא דהפ"ד אבד קדושתו ה"נ פ"ד (כהן) אבד קדושתו ומותר בגיורת דהיינו שיש בה איסור זונה שנבעלה בגיות' כדפירש"י דכהן כשר אסור בגיורת משום האי טעמ' ודחה ליה רבא (נתינה אין בה איסור כלל אלא מדרבנן גזרו בה וכי גזרו בכשרים אבל לא) בפסולים כגון פ"ד וממילא אין לך ללמוד היתר לכהן פ"ד להתיר בגיורת שהי' אסורה לכהן כשר מן התורה ולא אבד קדושתו ואח"כ חזר רבא מחילוק זה כדאית' בגמ' ופסקו הפוסקים כרב ששת דמותרת (גיורת) לכהן פ"ד (וכמסקנות) רבא כאן וכ' המ"מ דאע"ג דהרמב"ם דס"ל כלשנ' קמא דרב דאין איסור בנתינה אלא מדרבנן ממילא אין לך ראיה להתיר כהן פ"ד בגיורת מ"מ קי"ל להיתר' בזה אבל בממזרת אסור אף הפ"ד כיון שיש בה איסור דאורייתא וא"כ קשה על הב"י שכתב דכיון שסובר הטור דיש איסור תורה בנתינה צריך דרשת הפסוק להיתר של הנתינה לפ"ד אודאי לית' דההיתר בגמ' הוא לרב ששת בזה מכח שהפ"ד לישראל אבד קדושתו דאי אמרת דההיתר פ"ד ישראל מדרש' הפסוק אין לך ללמוד דכהן פ"ד מותר בגיורת דדלמא שאני הוא דקדושת כהן עדיין עליו שהרי אין לך היתר שם מפסוק לא יבא פ"ד כו' ורש"ל האריך בזה כמו שהעתיקו בפרישה ומו"ח ז"ל ותכלית דבריו לפרש לשון הטור דכתב הא דשרי בנתינה ח"פ דמן הראוי היה לאסור פ"ד מכח שפלותו בנתינה שהיא גיורת והיא חשובה דהא מצינו בה חשובות מן התורה שהישראל מותר ב"ה להרמב"ם אלא מדרבנן אסורה לישראל וא"כ תהא הנתינה אסורה לפ"ד כיון שיש לה מעלה נגדו וא"כ צ"ל דמדרשת הפסוק דלא יבא כו' היא מותרת לישראל פ"ד וע"ז מקשה הטור דה"נ ניליף מפסוק זה דממזרת תהא מותרת לישראל פ"ד ואפי' מדרבנן כשם שרבנן לא גזרו בנתינה לפ"ד ושבקוה (אדאוריית') ה"נ נימא בממזרת דהי' מותרת אפי' מדרבנן זו תורף פירושו והוא תמוה מאד דאיך יליף הטור ממזרת מנתינה דע"כ לא הקילו רבנן בפ"ד אלא משום שאין בו איסור תורה לישראל אלא הם אמרו והם אמרו להקל בפ"ד משא"כ בממזרת שאסורה מן התורה לישראל ה"נ דאיסור ההו' קאי (גם) אישראל פ"ד דגם הוא מקרי קהל ה' וכבר הקשה עליו מו"ח כן ופי' הוא בדרך אחר לומר דגם להרמב"ם ס"ל דנתינ' איסור תורה יש בה לישרא ודחק לפרש לחלק בין הם לבניהם והנלע"ד לפרש בדברי הטור בדרך זו דמ"ש דהא דשרי בנתינה (קאי) אכהן פ"ד שזכר לפני זה בסמוך דמותר ג"כ בנתינה דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא נתכוון בהך נתינה לענין איסור נתינה אלא מצד שהיא גיורת ויש בה איסור תורה לכהן כשר מצד שהיא זונה כמו שזכרנו בסמוך ואפ"ה שרי מכח הפסוק דלא יבא פ"ד בקהל ה' כו' כדאיתא להדי' במשנה דפ"ד מותר בגיורת מכח פסוק זה והך נתינה היא ממש כמו גיורת וכמ"ש גם רש"ל כפי פי' שלו והיה פשוט דהיתר נתינה שהוזכר אין בו חילוק בין אם הוא עצמה נתגיירה או מש שילדה אחר שנתגיירה שדין א' להם להיתר והיא בכלל גיורת שנתגיירה שזכרה המשנה והיה מהראוי להרמב"ם להזכיר סתם גיורת לפי דברנו שמאיסור זונה מיירי אלא נקט בזה נתינה דהרמב"ם מתיר' לפ"ד מצד שהנתינה איסורא קל שאינה אלא מדרבנן וע"ז מקשה דהא מ"מ יש בה איסור תורה מצד גיורת לכהן ואפ"ה מותר לכהן פ"ד וא"כ הוה ממש כן בממזרת וקושי' זו ודאי אלימת' הוא על הרמב"ם דמתיר בהדי' כהן פ"ד בגיורת משוחררת וה"ה בנתינה ולא קפיד אאיסור זונה והמ"מ הקשה קושי' זו ודחק לתרץ דאיסור גיורת של תורה לכהן אינו חמור כ"כ שאינו שוה בכל משא"כ באיסור ממזרת ששוה בכל מ"ח הטור לא ניחא ליה בחילוק זה לחלק באיסור של תורה והמ"מ מקשה על מי שמתיר בממזרת אמאי תני במשנה דמותר בגיורת ולא שנה רבות' שאפי' בממזרת מותר ונראה דלק"מ דתנ' דנקט פ"ד מותר כלל בין ישראל פ"ד בין כהן פ"ד וכיון שיש בכהן פ"ד איסור דאורייתא בגיורת א"כ ה"ל ממש כממזרות דתרוייהו יש בם איסור תורה בישראל כשר ובפ"ד מותר בשניהם דאין לחלק בין אסורי תורה במקום שלא חלקו חז"ל בפי' כן נ"ל נכון:
ב
שנכרתה העטרה. כדי לישב דברי הגמ' והטור בס"ד נעתיק המקור בזה בפ' הערל (יבמות דף ע"ה) איתא ואם נשתייר מעטר' אפי' כחוט השערה כשר פי' רש"י עטרה שורה גבוה המוקפת סביבת הגיד וכ"פ במשנה ריש פרק זה וז"ל שאין גיד אלא מעטר' ואילך לצד גוף. עטרה הוא שורת בשר המקפת במקום מילה בגופ' ושופע (ויורד) עד סופ' ואמרינן על זה שם מלא החוט על פני רובה וכלפי רישא פירש"י נשתייר מלא (חוט) השערה על פני הרוב היקיפ' אבל אם נחתכ' כלפי הגוף ונשתייר מלא החוט מעטר' ע"פ הקף כל הגיד בצד' כלפי קרקע פסול עכ"ל ותו איתא ניקב למטה מעטר' שכנגדו למעלה מעטרה סבר ר' חיי' לאכשורי א"ל רב אסי עטרה כל שהוא מעכבת פירש"י שהנקב למטה מהעטרה בסוף הגיד והנקב הולך באלכסון ויוצא כנגדו למעלה מעטרה כלפי הגוף וסבר לאכשורי' הואיל ואין ב' ראשי הנקב למעלה מעטרה עטרה כל שהוא מעכבת כגון שהנקב עובר דרך ע"פ כל העטרה אפי' נקב כ"ש מעכבת תולדתו ופסול והתוס' פירשו כמו שנעתיק בסמוך כקולמוס פי' שנחתך בשיפוע או כמרזב פי' שנחקק ויש לו דפנות מב' הצדדים והחקק באמצע כמין צינור כשר וקמ"ל דאם נחתך כקולמוס אעפ"י שנחסר הגיד מעביו ואינו נוגע בכותלי הרחם ואינו מתחמם כ"כ וכמרזב קמ"ל דאעפ"י ששולט האויר שם ומתקרר אפ"ה כשר ואמרינן שם דהך כקולמוס וכמרזב היינו אפי' למעלה מעטרה דאלו למטה מעטרה אפילו נכרת הגיד נמי ופירש"י דאפי' נכרת כל הגיד דהא תנן אם נשתייר מעטרה מלא חוט כשר אעפ"י שנחתך כל שמעטר' ולמטה עכ"ל וכתב בדרישה שקצת חכמים פירשו הך שאם נשאר מלא חוט מן העטרה פירושו שנחתך גובה הבשר שע"פ המילה למעלה ונחתך גם שורת הבשר המוקפ' סביב הגיד בשיפוע מלמעלה למטה ולא נשא' מאותו בשר כ"א כחוט ע"פ רובא ואחר הרוב אע"פ שנחת' שם למטה כלו כשר והקשה ע"ז דא"כ היינו כקולמוס ולמה פליגי בגמרא בקולמוס ועוד דעטר' אפי' כ"ש מעכבת וטרח מאד בפשט הפוסקים דלמעלה ולמטה קאי הכל על החלק שהוא למטה סמוך לראש הגיד ממש ומ"ש למעלה פי' מסוף העטרה ואחר יגיע' לא נחית כפי הפשוט אלא דחק עצמו כי אשר תראה בעיון בדבריו. והנלע"ד דעיקר מה שצריך כאן ביאור ודאי היינו כדי לחלוק במ' שאמרו נחתכ' כל העטר' ולא נשתיי' אלא כחוט וא"כ היינו כקולמו' וזו מה שפירש"י דכקולמוס במרזב הוא למעלה מעטר' דאי למטה הא אפי' בנחתך כו' שם כשר דהא אמרו דבשיור מלא חוט כשר בעטרה האיך הרכיב ב' דברים להדדי דבשיור כחוט כשר אפי' בעטרה עצמו כמשמעות המשנה דאם נשתייר' מהעטרה כחוט כשר ואנן עכשיו קיימינן בלמט' מעטרה נמצא דפתח בלמטה וסיים בתוך עטרה ונלע"ד דהענין הוא כך דבק עטרות יש כאן א' לצד מעלה של הגיד דהיינו מה שהוא נראה לעיני האדם והשניה בצד שהוא נגד הקרקע כמו שזכר בירושל' שמביא בדריש' שיש עטרה עליונה ותחתונה ויש שנוי בין הנך עטרות דהעליונה היא מארכת ויש לה קץ וגבול מתי הוא כלה דהיינו עד מקום שמגיע שם חידוד הגוב' נקרא עטרה ואחר זה נקרא למטה מעטרה אבל בתחתונה דהיינו לצד התחתון של גיד היא מתחלת ומתקצרת עד סמוך לראש הגיד ששם יש כמו שביל בין ב' קצוות שמגיעים שם זה אצל זה וכל צד מהשביל הנ"ל הוא עצמו מגוף העטרה התחתונה והולכת וכלה עד סוף הגיד ממש שהוא הנקב של הגיד נמצא ששם בתחתונה אין שייכות לומר למטה מן העטרה שהרי אין שם חלק אחר העטרה דהגובה שם הולך עד הנקב דלפי הנראה מל' רש"י דלא נקרא עטרה אלא השורה הגובה ממש לא הבשר עצמו אלא הבשר נקרא תוך העטרה ובב"י בי"ד הלכות מילה כתב שהיה מחלוקת בין חכמי ספרד מהו נקרא עטרה אם השורה עצמו אם הבשר כולה ול"נ מלשון רש"י בהדיא שלא נקרא עטרה אלא השורה דהיינו הגובה ממש והנה מה שכתב במשנה ובגמ' דאם נחסרה העטרה ולא נשאר אלא כחוט לא מיירי מן הבשר כלל אלא מן השור' הגובה הנראים לעיין וע"ז אמרו שאם נחתך מן אותה שורה דהיינו הגובה ולא נשאר ממנ רק כחוט שנראה גובה כמו חוט לחוד סגי בכך והיינו כלפי ראשה פי' דכלפי ראשה נשאר החוט מן הגובה ולא נכרת כל עובי הגובה של השורה המקפת אבל כלפי הקרקע לא נשאר כלל אלא נחתך לגמרי וממילא נכר' שם כל הגיד הוא הנקרא העטרה התחתונה עטרה ממש ובעליונה נקרא למטה מעטרה בזה הוא כשר אבל אם נכרת העליונה מה שהי' נגד הגוף לגמרי ולא נשאר שם כחוט ולמטה נשאר קיים דהיינו כל מה שיש לו גובה בכל סביבות צדי הגיד לצד הארץ פסול נמצא דלא איירי במשנה אלא בדין כריתות העטרה שהוא השורה הגבוה לחוד ולא איירי מחתיכות הבשר שבתוך העטרה אלא דבגמ' מיירי מזה דהיינו שאם נחתך הבשר כקולמוס או כמרזב והיינו שמצד שורת העטרה אין שם פסול אלא נשאר כחוט על פי הרוב לצד הגו אלא דה"א לפסול מכח חתיכות בשר כקולמוס או כמרזב קמשמע לן דכשר וזהו למעלה מן עטרה דהיינו שהחתך מתחיל מלמעלה בגובה הבשר והולך למטה תוך העטרה דאלו למטה מעטרה דהיינו מעטרה העליונה מקום שמסיים שם שורת הגיד אלא עגול שם פשיטא דכשר דהא אין שם אלא למטה מעטרה ובזה אפשר נכרת ממש כשר אע"פ שמצד מטה יש שם עטרה לא איכפת לן בזה דהא אמרי' נחתך העטרה ונשאר כחוט כשר והיינו שלמטה נחתך לגמרי ולא נשאר אפילו כחוט דלא בעינן כחוט אלא בעטרה העליונה ובזה הם דברי רש"י על נכון והך כריתה דקולמוס או כמרזב היינו שנקלף הבשר שתוך עטרה אבל לא עד הגיד דהיינו לחללו דאל"כ פשיטא דפסול דהא אפילו בניקב פסול מטעם כריתות הגיד אלא כדפרשנו ובדברי הטור שכתב וז"ל בראש הגיד יש בשר ובחיבורו לגיד הוא גבוה מוקף סביב הגיד ונקרא עטרה כולו נראה דהא ונקרא עטרה קאי על מה דסמוך ליה ממש דהיינו שהוא גבוה מוקף והיינו השורה וכמו שזכרנו לפי' רש"י ובזה מבואר בסעיף ד':
ג
מוקף לכל הגיד זה דעת הרמב"ם ובטור כתב רוב הגיד ותלוי (כו' צ"ל בגירס') הגמ':
ד
ניקב למטה מהעטרה בענין שכנגדו למעלה בתו העטרה זה לשון הרמב"ם והו' כפירש"י שזכרתי בסעיף ב' ואף שרב"י נקט למעלה מעטרה נראה דלהרמב"ם ק"ו בזה שהולך למעלה מעטרה ותו ששם הוה פסול אפילו בלא נקב למטה כיון שיש עכ"פ נקב למעלה מעטרה וכמו שיתבאר בסמוך אבל התוס' פי' דנקב למטה מעטרה בעליונו של גיד והוה נקב מפולש והוה בתחתונו של גיד למעלה מעטרה לפי שמתקצרות שם ומסיק דעטרה לא נקב אלא עד חלל הגיד ואפילו למטה מעטרה פסול כיון שאם היה נקב מעבר אל עבר היה בצד א' למעלה מהעטרה דהא מכשרי' בסמוך כקולמוס וכמרזב וכיון דאפילו נחתך לגמרי (כשר) כ"ה ניקב עכ"ל ונראה דזה מיירי בנקב שאין ש"ז יוצא שם דאל"כ היה פסול אפי' ניקב תחתונו של גיד למעלה מעטרה לחוד על החלל ואפי' לא ניקב כלל בעליונו של גיד דזה ודאי דתחתונו של גיד לא עדיף מעליונו דפסול בניקב לחוד אם ש"ז יוצאים שם ואע"ג דבניקב הגיד עצמו למעל מעטרה עד החלק (פסול) ואפי' אין ש"ז יוצא שם דהא לא מצרכי' ש"ז אלא בתוך העטרה מ"מ כאן שהנקב בתחתונו של גיד ויש כנגדו חלק שם בעליונו של גיד ושם הוא למטה מעטרה עדיף טפי ע"כ בעי' נקב מפולש דוקא כלל הדברים נראה לשיטה א' שהיא ג"כ שיטת הטור ד"ש ב' פסולים בניקב האחד מצד שהוא עצמו פוסל לא מצד יתיאת ש"ז מצד דהו' בכלל כרית' ומ"ה אף אם הוא נקב קטן פוסל וזהו בעצמות הגיד למעלה מהעטרה ושם לא בעי' ג"כ שיהא מפולש אלא אם ניקב לחלל הגיד כמ"ש הב"י בשם המרדכי אלא דבניקב בעליונו למטה מעטרה ובתחתונו למעלה מעטרה אז ג"כ הנקב פוסל מחמת כריתות הגיד לא משום ש"ז אלא כיון שיש לו חדא לטיבות' שיש שם מצד א' (למעלה צ"ל למטה) מהעטרה ע"כ בעי' שיהיה הנקב מפולש ואם אין מגין עליו אז פסול ומה שאמר כקולמוס ומרזב כשר אפילו למעלה מעטרה היינו שנקלף מהגיד קצת בשר אבל לא עד החלל הגיד דאז פשיטא דפסול דלא עדיף מנקב שם אלא ודאי דאין שם אלא קליפה מלמעלה וקמ"ל דלא פסול כקולמוס משום שנתמעט עובי הגיד ובמרזב משום דשליט שם אוירה בין הדפנות המרזב ואין מתחמם שם ובניקב תוך העטרה עד החלל הגיד ותו לא אין לפסול משום כריתה שאין שם גיד אלא בשר אלא משום פסול יציאה ש"ז על כרחך אין פסול אלא כשהנקב גדול ששם יוצא ש"ז אבל אם היא מפולש שם לעבר השני פסול מחמת כריתה ואפי' נקב קטן וכן בניקב הגיד למטה מעטרה בעליונה של גיד ובתחתונה הוא למעלה מעטרה פסול מחמת כריתה כי שם הוא הגיד ממש לא בשר כיון שהוא למעלה מעטרה כי כן הוא נראה לעינים אלא דבעי' שיהא מפולש ואם ניקב נקב מפולש ואפי' נקב למטה מעטרה בעליונו של גיד וגם לצד התחתון של גיד אין שם למעלה מעטרה אלא תוך העטרה ההיא שהיא בקצה הגיד ממש לצד הארץ כשר דאפי' נחתך אין מזיק בזה כיון שרוב העטרה נשארה כחוט קיים לצד הגוף ומו"ח ז"ל הקשה לו מקולמוס דכשר אההיא דניקב למעלה מעטרה דפסול ונכנס לפלפל עבור זה בדברי התוספתא ולפי מה שכתבתי אין קושיא כלל ובדרישה כתב בענין זה שתחת הגיד אין שם כלל עטרה לא מצד העליון ולא מצד התחתון אלא דלצד התחתון הוה העטרה במקום שנוגעין שני הקצוות הגובה להדדי ודבר זה אינו לע"ד אלא דבצד התחתון היה הקצה העטרה עצמה שהוא עצמו הגובה של צדדים השביל שיש שם שאין החתיכה וכ"ש הנקיבה פוסל שם כלל כיון שנשארה העטרה קיים למעלה כחוט וראיה עוד לזה מפ' הבע"י דף נ"ה דאיתא שם לחלק בין העראה לנשיקת אבר במקום תשמיש ואמרי' שם דהעראה היא הכנסת עטרה ואלו לפי בעל הדרישה יהיה עוד מלתא אחריתי בינייהו דהיינו הכנסת אותו חלק שהוא אינו אלא בשר ולא עטרה כלל ולא נתבאר מה משפטו אבל לי דרכנו אין קושיא דאף הקצה ממש יש עליו שם עטרה ששם הוא הגובה עצמו של עטרה התחתונה ולא שייך קריאת שם למטה אלא בצד העליון של גיד וכן מבואר מפירש"י בפ' הבע"י שכתב ז"ל עטרה ראש הגיד ואינו מן הגיד אלא בשר עכ"ל הרי שראש הגיד הוא ממש עטרה והיינו עטרה שלמטה שזכרנו ואין עלינו שום קושיא בס"ד מכל מה שהקשה לבעל הדרישה בזה:
ה
ואפי' מסרס אחר מסרס דכתב לא תעשו לשון רבים כ"כ בפרישה ותמהני שהיר בפ"ה שרצים דף קי"א ילפי לו מדכתיב ומעוך וכתות כו':
ו
והמסרס את הנקבה כו' פטור וכתב המ"מ מדתנן אין סירוס בנקבות ולא אמר מותר לסרס הנקבות ש"מ חיוב הוא דליכא אבל אסורא איכא ומ"ה כ' הרמב"ן ממש כאן לשון פטור ולא נ"ל דקדוק זה מגמ' דודאי גם לשון אין סירוס בנקבות מורה על היתר כמו לשון מותר אלא הטעם כיון שמסרס אותה על ידי מעשה כגון הכאה או בעיטה או שאר דברים הגורם סירוס ובא על ידי מעשה שלו אין לומר בו היתר דאפי' בבהמה אסור משום צער ב"ח בלא איסור סירוס ובפרישה נתן טעם לאיסור בנקבה משום דלא תוהו בראה וזה אינו אמאי מותר להשקות הנקבה עיקרים כמ"ש סעיף שאחר זה אלא כדפירש רש"י והא דפטור בנקבה אפי' אם בא על ידי מעשה שלו נראה הטעם דבנקבה אין שייך סירוס בהפסד איברי זרע ממש שאינה בחוץ כמו בזכר ע"כ לא הוה הסירוס בידים ממש אפי' אם בא ע"י מעשה שלו וע' סעיף י"ב:
ז
ואשה מותרת לשתות עיקרים כו' דכאן שאין בא אלא ע"י שתיה אין (איסור) אפי' לכתחלה דאין כאן צער כלל ומו"ח ז"ל כתב דאין לחלק בין הך דמותר בשתיה לההיא דפטור אבל אסור מכח מעשה דבתו' פ"ח שרצים כתבו דלא שייך סירוס בנקבה אלא ע"י השקאה אלא החילוק הוא דההיתר דכאן הוא משום דאית לה צער לידה וזה שלא בדקדוק דהתו' שם בדף קי"א לא כתבו אלא דאין שייך סירוס באשה ור"ל דיאן איסור סירוס בה וכההיא דר' יהודא שזכר שם ואין שייך מסרס אחר מסרס אלא במקום שיש איסור לסרס להראשון ע"י והחילוק דבין צער לידה אינה במשמע מן הפוסקים כלל:
ח
ליטול כרבלתו בפסקי מהרא"י סי' ק"ח כתב בזה דאין כאן משום צער ב"ח כיון שיש לו ריוח בדבר וכעין (זה) כתב הרמב"ן סימן קי"ח בט"ז בשם התו' לענין בל תשחית ואין זה דומה לההיא שזכרתי בסמוך דע"י מעשה שלו מסתרסת הנקבה ויש איסר דשם אינו מרויח בדבר אע"ג דמסתרסת ע"י זה כו' משמע מזה דכל שהסירוס ממילא מותר וכדמסיק כיון שלא מפסיד באיברי הזרע ותימא לי שהרי שם בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"י) פירש ר"י בהדיא דאפי' הסירוס ממילא אסור וההיא דנטילת כרבלתו לא נעשה סריס ע"י זה אלא דרמות רוחי' הוא דנקטי' ליה פירש רש"י שהתרנגולת מתאבל על שניטל הודו ואינו משמש ובפסקי מהרא"י שזכרתי לא יליף מזה רק שאין כאן צער ב"ח וצ"ע:
ט
קונסין אותו כו' הקשה בפרישה מאי שנא מהרבעת בהמה דאסור לו' לגוי שירביע מין בשאין מין ואם עבר אין קונסין אותו למוכרו והנולד מותר לקיימו ותירץ דשאני סירוס דהבהמה לפנינו ויהיה נהנה באיסור לכך קנסוהו משא"כ בנרבעת דאין האיסור ניכר ואם משום הולד הרי הולד נולד ויש לו חיות בפני עצמו לא קנסו בו עכ"ל וקשה דהא איתא בפרק הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא אלא העיקר כמ"ש בי"ד סימן רצ"ח סעיף ג' דהרבעה באינו מינו מלתא דלא שכיח הוא אפי' גבי גוי ע"כ לא גזרו קנס ביה ועוד נ"ל דשאני סירוס דבשעת עשיית העבירה הוה ברי דהא נשתבח בודאי לאכילה ולחרישה משא"כ בהרבעה דבשעת העבירה לא הוה ברי שיהא שבח דשמא לא תתעבר:
י
ויש אוסרים דס"ל דבן נח מצווה על הסירוס וא"כ עובר הישראל על לפני עור לא תתן מכשול וכשנותנה הגוי לגוי אחר הוה לפני דלפני ולא מצינו אז אזהרה לזה:
יא
אכזריות ולפ"ז גם כרבלתו של תרנגול לא יטול:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5