שולחן ערוך, אבן העזר א׳: דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה. ובו יד סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

דיני פריה ורביה ושלא לעמוד בלא אשה. ובו יד סעיפים:
חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל: הגה וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה בלא תורה כו' ולא נקרא אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מפקפקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מאת ה': (טור)

ב

אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה:

ג

מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור מך' שנה בלא אשה ומי שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו ויתבטל מן התורה מותר להתאחר: הגה ובזמן הזה נהגו שלא לכוף ע"ז וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים כגון עקרה וזקנה או קטנה משום שחושק בה או משום ממון שלה אע"פ שמדינא היה למחות בו לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים ואפי' בנשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה אע"פ שלא קיים פריה ורביה וכן בשאר ענייני זיווגים: (ריב"ש סי' ט"ו) ובלבד שלא תהא אסורה עליו:

ד

ומי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי תמיד ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו:

ה

כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה והוא שלא יהיה הבן סריס או הנקיבה איילונית. (פי' איל הוא זכר הצאן כלומר שיש לאשה טבע הזכר וסימנים הם שאין לה שדים כנשים וקולה עבה ואותו מקום אינו בולט מגופה כיתר הנשים:

ו

נולדו לו זכר ונקבה ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח א' מהם זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה זו: הגה היה הבן ממזר או חרש שוטה וקטן קיים המצוה (ב"י בשם הרשב"א):

ז

היו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר הוא והם ה"ז קיים מצוה זו אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר:

ח

אע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה וצריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפילו יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אא"כ ימכור ס"ת אם אין לו בנים ימכור כדי שישא אשה בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפי' אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים: הגה מיהו אם מכיר שאינו בן בנים עוד ואינו ראוי עוד להוליד ישא אשה שאינה בת בנים (נ"י בפ' הבא על יבמתו) וכן אם יש לו בנים הרבה ומתיירא שאם ישא אשה בת בנים יבאו קטטות ומריבות בין הבנים ובין אשתו מותר לישא אשה שאינה בת בנים אבל אסור לישב בלא אשה משום חשש זו: (ת"ה סי' רס"ג):

ט

נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש ובמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו: (וע"ל ס"ס ב' דאסור לישא שני נשים בשני מקומות)

י

ר"ג החרים על הנושא על אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה: הגה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור (מהרי"ק שורש ק"א) וה"ה בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה (מרדכי פרק החולץ רשב"א סימן ר"ף ומהר"ם פדוואה סי' י"ט) אמנם יש חולקים וס"ל דחרם ר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ (הגהות מרדכי דיבמות והגהות מרדכי דכתובות וכ"כ נ"י פ' החולץ) ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת (כן משמע בתשובת הרשב"א) וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו ולא פשטה תקנתו בכל הארצות: הגה ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו אבל מן הסתם נוהג בכל מקום (תשובת ר"י מינץ סי' ק"י) ועיין בי"ד סי' רכ"ח אם הלך ממקום שנהגו להחמיר למקום שנהגו להקל ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי: הגה ומ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין ב' נשים וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים לגרש אחת מהן וי"א דבזמן הזה אין לכוף מי שעבר חרם ר"ג (ב"י בסי' ע"ו) מאחר שכבר נשלם אלף החמישי (שם בשם מהרי"ק) ואין נוהגין כן י"א מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת וכן נוהגין בקצת מקומות (פסקי מהרא"י סי' רנ"ו) ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה (שם מנהגי רינ"וס):

יא

טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו:

יב

נשבע שלא ישא אחרת על אשתו ושהה י' שנים שלא ילדה יתבאר בסימן קי"ח:

יג

אישה אינה מצווה על פריה ורביה (ועיין בסי' קנ"ד ומ"מ י"א דלא תעמוד בלא איש משום חשדא (הגהות אלפסי פרק הבא על יבמתו בשם א"ז):

יד

דין מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יתבאר שם:

א

אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב"ם פט"ו ה"א. וכן איתא לקמן סימן ע"ו ס"ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ"ע מנ"ל להרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ"ו דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב"ש ע"ש. הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע"ש:

ב

תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג. ול"ד ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ"ש ביו"ד סי' ר"ע וכ"כ בה"י: וכתב הח"מ דוקא משום מצות פו"ר מוכרים ס"ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר. והב"ש כתב עליו מיהו למ"ש לקמן ס"מ מוכרין ס"ת לקיים לערב אל תנח ידך י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ"ש ס"ס י"ג בהג"ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב"ם פט"ו מה"א דין י"ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד"ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י"ל דמוכרים ס"ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א"כ ה"נ מוכרים ס"ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו"ר כסברת י"א שבסעי' ח' א"כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע"ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס"ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ"א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ"א ע"ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ"ו וה"ה בשביל יתומה דלא שייך פו"ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ"א בא"ח סימן קנ"ג ס"ק ט' ע"ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס"א ע"ב תוס' בד"ה נפקא מינה וכו'. והב"ש דכתב דמוכרים ס"ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ"כ לפי י"א שבסעי' ח' עיין ודו"ק. ולענין אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד או של רבים עיין בי"ד סימן ר"ע ובא"ח סימן קנ"ג:

ג

בן י"ח. אע"ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. וכתב ה"ה ריש פרק ט"ו מה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח:

ד

המובחר. היינו י"ג שלימות כ"מ מרמב"ם. אבל רש"י ותו' בסנהדרין דף פ"ו ע"ב ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה:

ה

כזנות. זהו דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ורא"ש ס"ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח"מ וב"ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע"ש ועיין מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' על הב"ח ועי' בסנהדרין דף ט"ו ע"ב ודו"ק:

ו

להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב"ש:

ז

לגרשה. עיין ח"מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע"כ אחר ששהתה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג ב"ש עיין סימן קנ"ד:

ח

סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו ח"מ ב"ש:

ט

ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ"ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ובש"ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו"ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו"ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו"ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו"ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח"מ. וב"ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר:

י

ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ"ו:

יא

ונתגייר. בתשובת מהר"י סג"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר. וכ"מ מתוספת דיבמות דף ס"ב ע"א ד"ה רי"א קיים פו"ר וכו'. וכנה"ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ"ו ע"ש. ועיין מ"ש הבה"י. ועי' מ"ש התוספת בחגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע"ש וכ"כ המרש"א והניח בצ"ע. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ"ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ"ד מיתות. ואל תתמה ע"ז שהרי הסמ"ג פסק ג"כ הכי וכ"כ הת"ה סימן (רנ"ט) [רצ"ט] הובא דבריו בב"י ס"ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע"ג דפשוט להש"ס לומר דמצות פ"ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו"ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ"ו אבל לסרס עצמו בענין שא"א להם לעסוק בפ"ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא"כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ"ל. ושמעתי לתרץ ע"פ תוס' דיבמות דס"ב ע"א ד"ה בני פ"ו וכו' וא"ת דפרק ד' מיתות משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר וי"ל דהכא לאו בני חיוב בפו"ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע"ש לפ"ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ"ו אכולהו בני נח כתיב דה"ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ"ו אע"ג דלאו בני חיובא נינהו ע"כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו"ק:

יב

אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב"ש. ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:

יג

בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ"כ:

יד

בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה משום שבת יצרה מ"מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח"מ וב"ש כתב דלדעת נ"י אין מוכרין ע"ש:

טו

ס"ת. ע"ל ס"ק ב' מש"ש:

טז

זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב"ש. ועיין ח"מ:

יז

בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א"א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח"מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב"ש:

יח

בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב"ש:

יט

אחת. ר"ל אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ ב"ש:

כ

החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ"מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד"מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל"ח דתקנת ר"ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע"ש:

כא

לכנוס. כ"כ מהרי"ק שורש ק"א. ועיין מהרי"ק שורש ס"ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע"כ או לישא אחרת ע"ש וההיא תשובת מהרי"ק פסק הרמ"א כוותיה בסי' ע"ו סעי' ב' בהגה ע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר"ג כלל. ונ"ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר"ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר"ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס"ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר"ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג"ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח"א סימן נ"ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ"ד כתב דפירוש ברמ"א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ"ל דאסור. ובה"י פירש הרמ"א בע"א ע"ש. ועי' ב"ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ"ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג ע"ש: וכ"פ בתשובת מיימונית סי' ל"ד ומהר"י סג"ל סק"א אבל בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קי"ב ובח"מ סימן נ"ב פסק כמהרי"ק דבארוסה לא החרים וכ"כ מבי"ט ח"ב סימן ר"ט. ומהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר"ג. פסק שבות יעקב ח"ב סי' קי"ב דאין למונעו מחמת חר"ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ"ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג. יש למנעו: וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף נ"ט העלה דמהרי"ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ"י שהשניה היא באירוסין עובר על חר"ג דלא כהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח דס"ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר"ג ע"ש: ועיין תשובת ב"י סימן י"ב מדיני גיטין ומהרי"ט חא"ה סימן ח' ומר"י הלוי סימן כ"א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י"ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר"ג אע"ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא"כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט"ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר"ג ואפי' לרמ"א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע"ש. וע"ע סימן ק"ד:

כב

שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר"ג אלא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה הזמן להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח"כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ"ש בשם רש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ע"ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס"ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע"ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב"ש:

כג

להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר"ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש"ך ח"ב סימן ל"ז דאינו חייב לקיים חר"ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר"ג שתי נשים. אבל מהריב"ל ח"ג סימן ק"ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר"ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר"ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר"ג וכנה"ג פסק כמהריב"ל מ"ש בהגהת ב"י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר"ג למקום שנהגו חר"ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר"ג. מי שעלה לא"י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר"ג שולח לה גט ע"י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר"ם מטראני ח"א סימן ר"י. וכתב כנה"ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר"ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג"כ לחר"ג שלא לגרשה בע"כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע"כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי:

כד

החמישי. עיין כנה"ג:

כה

מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא"כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש"ל סי' י"ד:

כו

אחר. משום חר"ג. ועיין תשובת צ"צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע"ש ועיין כנה"ג:

כז

חשדא. כ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ותימא דבפכ"א מהא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש. ויש ליישב דמ"ש הרמב"ם בה"א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א"ב ע"פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא"כ גבי דידיה וק"ל. כנה"ג ובהרד"ך בית י"ז חדר יו"ד:

א

ברייתא יבמות דף ס"ג ע"ב

ב

ברייתא שם דף סד ע"א

ג

מימרות דאמוראי שם דף סג ע"ב

ד

מימרא דר' יוחנן וכו' מגילה דף כ"ז ע"א

ה

משנה סוף פ"ה דאבות והרמב"ם בפט"ו מה' אישות כתב מבן י"ז שנה וכתב ה"ה שם בפי' המשנה דבן י"ח משנכנס לכלל י"ח

ו

ברייתא שם דף סב ע"ב וסנהדרין דף ע"ז ע"ב ומימ' דרב חסדא קידושין דף כט ע"ב

ז

כדברי הרמב"ם פכ"א מה' א"ב ממימרא דרב יהודה וכו' שם בסנהדרין ומהא דאמרינן קטן לא תקינו ליה רבנן נישואין יבמות דף קיב ע"ב דמשמע ליה דהוה בעילתו בעיל' זנות

ח

מימרא דרב הונא ותנא דבי רבי ישמעאל קידושין דף כט ע"ב

ט

טור בשם אביו הרא"ש שם ביבמות

י

לשון הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות מברייתא ומימרא דרבי יוחנן שם בקידושין

יא

שם ממעשה דבן עזאי יבמות דף סג ע"ב

יב

מהא דהרהורי עבירה קשין מעבירה יומא דף כ"ט ע"א

יג

משנה יבמות דף סא ע"ב דכב"ה

יד

שם בברייתא וה"ה לאיילונית ושניהם מבוארים בירוש'

טו

מסקנת הגמ' שם ד' ס"ב ע"ב

טז

גם זה מבואר שם בסוגיא

יז

כר' יוחנן שם ע"א

יח

בפי' הרמב"ם דבבני' כוותיה לא יאמר ר' יוחנן דדי לו

יט

מימרא דרב שם ומפרש שם מפני שהעבד אין בו יחוס דדומה לחמור

כ

מימרא דרב נחמן וכו' שם דף סא ע"ב

כא

ברייתא שם דף ס"ב ע"ב

כב

אוקימתא דגמר' בלישנא בתרא שם דף ס"א ע"ב

כג

טור מדברי אביו הרא"ש שם לגירסא דגרסי מתני' דלא כר' יהושע וכ"כ התה"ד בשם הריטב"א

כד

מימרא דרבא שם דף ס"ה ע"א

כה

מסקנת הגמרא שם דמ"ד ע"א

כו

טור ופשוט הוא

כז

נ"י בשם הריטב"א

כח

מהר"י קולן בתשו' שורש ק"א וכ' שם הטעם מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בע"כ ולהתחייב לה בשאר כו"ע בזה לא תקן ר"ג. ואין מתירין אלא בהסכמת ק' רבנים וכמ"ש בסוף תשובות מהר"מ וכמ"ש ג"כ הרב ב"ח

כט

תשו' הרשב"א

ל

בתשו' מהרי"ק שם

לא

תשוב' הרא"ש כלל מ"ג ה"ז

לב

משנה יבמות דס"ה ע"ב וכת"ק:

א

אין מוכרים ס"ת. כ' ב"ש מיהו מ"ש סס"ג בהג"ה בשם הש"ג וכו' ולע"ד אי משום הא ל"א די"ל דנקיט טעם השייך אף בזקינ' או לאש' שיש לה בנים אבל דעת הר"מ מבוארת דלא כתו' וע' באר היטב ס"ק ז"ך וכן נלע"ד סתימות הטור וש"ע ועל דעת תו' ק' לי הסוגי' דסוף פ' הבע"י מה מקש' ואי לא מפיקד' כתוב' מה עבידת' דילמא מ"מ יש לה כתוב' מדמפקיד' על שבת וגם האומרים זיל לא מפקדת ומה בכך הא אמר' בעינא לקיים שבת ואף דאפשר לדחוק כדדחו תו' גבי חצי' שפח' דחיישי' אף בתר שיגרשנ' לא תנשא כיון דלא מפקד' על פו"ר דכופין עליו מ"מ ק' מנ"ל להקשות דדוחק שסמך על דמוכח הכי מחצי' שפח' ותו דאטו כי באה בטענ' יודעים אנו שתנשא וליח' נמי דלמא משקר' א"ו להפקיע כתובת' שאני ומ"ש טענת' במצות שבת מטענת' בעינא חוטרא. וראיות המ"א מדנקיט גבי מכירות ס"ת פסוק דשבת ש"מ משום אשה יש לדחות דמביאו ולטעם דמה נשתנ' מ"ע זו יותר מאחרת עד שמוכרים בגינ' ס"ת ונקיט ההוא קרא להורות דמצו' רבה היא וכן מוכח דעת תו' בתי' רי"ב ב"ב וכן איתא בתו' גיטין מ"א ע"ב:

ב

אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות הב"י ז"ל פי' משום דלא תיקנו חז"ל נשואין לקטן ולכן מביא הב"ש דעת תו' ורא"ש שכתבו דלא הוי זנות כיון בקדושין הן אצלו ול' זה כיון בקדושין הן אצלו לא נאמר אלא בהרא"ש פ"ב דק' אבל התו' פ' הנשרפין ופ' האש' רבה כתבו בל' זה מ"מ אומר ר"י דליכא איסורא דלא הוי ביאת זנות וי"ל טעמייהו דאזלו בשטת הרמב"ן שבסי' כ"ו בב"ש סק"ב דבמיוחדת ליכא איסור כלל אפי' בלא קידושין ונשואי קטן לא גרע ממיוחדת (ולפום רהיטא יש ראי' דעכ"פ אין בפילגש איסור ד"ת ממה דתיקנו נשואין ליתומ' קטנה ואי אפי' להה"מ דכל בלא קדושין יש איסור עשה דכי יקח ולדבריו אף במיוחדת דהיינו פילג' איסור זה יק' איך יתקנו לעבור בקום ועשה אף על עשה הא מסקינן יבמות פ"ט דוקא בשב ואל תעש' ולהה"מ ע"כ לדחוק דנשואי קטנ' חשוב דבר הדומ' דיש כח ביד חכמים לעקור אף דבר מן התור' כדמסקו התו' שם ד"ה כיון וע' כתובו' י"א תו' ד"ה מטבילין) וגם י"ל כונת התו' כדהבין הב"ש כיון שמ"מ וכו' אמנם בפ' הבע"י ס"ב ע"ב בארו התוס' כונתם שלא ע"ד זה שהרי כתבו מ"מ להכי תקינו לי' נשואין דלא ליהוי בעילתו ב"ז נרא' מלשונם דדוקא כיון שע"י ק' ונשואין היא אצלו משום המצו' שישא סמוך לפרקן הוצרכו לתקן בנשואין אלו נשואי דרבנן לענין זה דלא ליהוי ב"ז וע"כ דס"ל לאיסור עכ"פ בפילג' ומשמע נמי מדבריהם דקודם סמוך לפירקן דהיינו קודם שנה שלפני גדלות דבזה ל"מ דמצו' ליכא איסורא נמי אית בי' משום למען ספות ומה"ת יתקנו לו נשואין א"כ מלבד האיסור למען ספות אף ב"ז נמי אית בי' ונ"מ היכי דנושא קטנ' דכותי' דמשום ספות ליכא דאיהי נמי רוה ומשום ב"ז איכא ואף דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ על המשתדלים האיסור שלא להשיאו. והנה בדעת התו' פ' הנשרפין ופ' האש' י"ל סתמא כפירושן דפ' הבע"י ודלא כמשמעות הב"ש אבל בהרא"ש א"א לפרשו ע"ד זה דלהכי תיקנו נשואין לקטן דלא ליהוי ב"ז דא"כ איך יליף מזה לקטנ' בחיי אבי' אף דל"ת חכמים לנשואין לענין מיאן מ"מ אין חייב להפריד' ולא הוי ב"ז א"ו דעתו פשוט דבלא תקנת חכמים לא הוי ב"ז ומ"מ מדדייק כיון בק' כו' ש"מ דס"ל דכל בלא ק' אסור אפי' במיוחדת דהיינו פילג' וק' הא פ"ק דכתו' הביאו הב"ש הנ"ל כ' להדי' דאפשר לקיים פו"ר בלא ק' ע"י פילג' וע"כ לידחוק ע"פ דברי הרמב"ן שבב"ש הנ"ל על קושי' דת"ל כלה בלא ברכ' אסור' וע"ש התי' וי"ל ה"נ דאף דס"ל פילג' שרי מ"מ לגבי קטן וקטנ' הנושאים לשם קנין גרע ושייך מה שאמר' תור' שבאופן זה צריך להיות ק' וברכ' וק' לו גבי קטן וקטנ' דהוי ב"ז ומוכרח דמ"מ לא הוי ב"ז כיון בק' וכו' א"כ י"ל דס"ל דוקא פילג' גדול' שראוי' להוליד וכונתו לקיים פו"ר הוא דשרי' אבל קטן וקטנ' דלא בני פו"ר לולא דע"י ק' הן הו' ב"ז. והנ' לדעת הרמב"ן הנ"ל שבב"ש דאף הרמ' מן המתירי' פילג' וגם לדעת האחרונים שם בהטור דנמי הכי ס"ל. הכא לפי' הב"י בהרמ' וטור דקודם י"ג ויום א' הוי ב"ז מטעם דל"ת חכמים נשואין ע"כ נמי לידחוק בא' מב' האופנים הנ"ל ועכ"ז צ"ע קושי' הב"ש דהטור יסתור דעת אביו. ולדידי תו ק' דיותר הי' לו לבאר שאסור להשיאו קודם י"ג מטעם למען ספות דבזה כ"ע מודים. (משום דהו' יותר משנ' שלפני גדלות) ותו ק' לי לפי' הב"י ז"ל דיצא להם האיסור מדלא תיקנו רבנן נשואי' וא"כ מוכרח לפרש מה דמשני סמוך לפירקן שאני היינו לאחר י"ג ויום א' ולא כס"ד בעודו קטן ודאי א"כ המקשן מה אירי' דק' לי' על מימרא דרב דלא שייך אלא בקטן וגדול' ואיכא לשנוי דהמצו' היינו בקטן וקטנ' יותר היה לו להקשות על הברייתא ממה דהוי ב"ז ולישני דסמוך לפירקן היינו אחר י"ג ויום א' ודנימא דהמקש' נמי הבין הברייתא לאחר י"ג ויום א' ומ"מ סבר דשייך למען ספות זה דוחק ותו דעכ"פ ק' על רב דמ"א דלמען ספות ות"ל דהוי ב"ז ותו ק"ק דא"כ אף לאחר י"ג ויום א' ליבעי בדיק' לנשואין בשערות דהא הק' בשערות תלוי כמבואר בד"מ סי' מ"ג ואיך הוא מצוה סמוך לפירקן אפי' אחר י"ג וע"כ לומר דסמכינן בזה על חזק' דרבא בנדה. ואולם בד"מ הקש' על הב"י מאין ראה לפ' ל' הרמ' דלא כרש"י ולע"ד ב"ז המוזכר בדבריהם דחקו דס"ל דלא כרש"י ותו' דכיון דע"כ ס"ל דשייך ב"ז בק' קטן א"א דיש מצוה בשנה שלפני גדלות וכקושי' תו' לכן פירשו ע"ד הטור דאין מצוה אלא אחר י"ג ויום א' דאז סמכינן על חזק' דרבא אמנם מפי' הה"מ נרא' שמפר' הרמ' ממש מטעם דרב יהודא מר רב שהרי ציין עליו מלת שם. ולכן נלע"ד שהה"מ סובר שלא מטעם דלא שייך נשואין הוי ב"ז דבזה אפשר דס"ל או כהתו' או כהרא"ש או הרמב"ן בפילג' אלא שהרמ' מחולק עם רש"י שמפ' האיסור משום שהיא צמא' ושמא תזנ' והר"מ אפשר ק' לו לפי' זה דא"כ מה פירך דלמא בקטנ' איירי ותו דאל ישיא אשה משמע אף קטנ' ותו דאם יש לחו' שתזנ' אף בסמוך לפירקן שהוא שנה איכא למיחש ולהכי מפרש טעם האיסור שמרגיל היצה"ר על בנו והיינו הרו' את הצמא' שעוש' פעולו' שיהא צמא מי שהוא רוה ואף שאל ישיא בתו לזקן ודאי הטעם כפירש"י מ"מ גבי אשה לקטן דמשמע אף קטנ' מפ' מההוא טעמא ואפשר נמי דבקטן ל"ש דדעתו שמא תזנ' יען שהיא מקו' לאיש והכל בדרך אסמכתא על פ' למען ספות ולהכי חלקם הרמ' בב' הלכות מפני שנוי הטעמים ועל פי' הרמב"ן על התור' על פ' זה וע"ז משני סמוך לפירקן שאני שאז הגיע לעונות היצר ואיכא מצוה למונעו מהירהור ולרבינו הטור מסתבר פי' הרמ' ולהכי כ' לשונו דהו' כביאת זנות בכף הדמיון דודאי ב"ז ממש לא הוי כ"א מטעם הנ"ל וגם שביא' זו לא תבא לידי דבר מצו' קרי לה כב"ז ואף שהרמ' סתם בל' הגמ' אם הפי' בהטור אחר י"ג ויום א' כהב"י אפשר דנרא' לו לפי' הרמ' להחמיר ולפ' סמוך לפירקן דוקא אחר י"ג ואפשר נמי כפי' האחרונים וק"ל ולע"ד מוכרח פי' זה מקיצור פסקי הרא"ש שכ' אסור להשיא אשה לבנו קטן ומצו' להשיאו כשהו' סמוך להיות גדול והאיסו' של קטן לא נז' בהרא"ש כ"א מלמען ספות ותימ' על הרי"ף שהשמיט מימרא זו. היוצא מדברינו של הרמ' וטור נשואי קטן אפי' לקטנ' הו' איסור משא"כ לפירש"י ז"ל ולפי התו' פ' הבע"י נמי קודם שנה סמוך לפירקן ב"ז היא וכן איתא בתשו' רשב"א סי' תר"ג הביא הב"י סי' מ"ג ואפי' בקטן וקטנ' ודלא כמשמעות הב"ש משא"כ לדעת הרא"ש ז"ל. ומוכח נמי מל' התו' פ' הבע"י דדוקא לענין זה תיקנו רבנן נשואין לקטן סמוך לפירקן דלא להוי ב"ז משום המצו' ולא לענין אחר להצריכ' גט וכן מבוא' שם להדי' בהמרדכי (ועסי' מ"ג) ודלא כהב"ח ובתשו' כ"י הביא הב"ה הכריע כהתו' מדורות ראשונים ואנשי ירושלים שהשיאו בני ח' ואני תמה א"כ אף לתו' יקשה הא עברו על למען ספות ואת"ל דבדורות ראשונים הוו בני אולודי ול"ש איסור זה אף אנו נאמר להבנת הב"י בטעם הרמ' דאז היו בני דעת שלמים והיו כגדולים אף לקדושין וע' תו' סנהדרין ס"ט ד"ה בידוע תו הכריע ע"פ פירושו לחלק באב המשיא לבנו דרשאי והוא דיתפיס מטלטלים לכתו' ומאוד תמוכים דבריו הא מבואר בהטו' סי' ס"ז דאפי' קטן שהשיאו אביו אין לה כתו' טרם שיגדיל וממתני' זו עיקר ראיות התו' משום דמסתמא לא איירי מתני' בנשואי איסור ומה דק' לו מב"ז של העדר כתו' הי' לו לעיין ב"י סי' הנ"ל מביא קושי' זו בשם הנ"י על נשואי חרש וכ' י"ל התם בפקחים דהם בני כתו' וכי לא כתבי' נרא' להם ב"ז אבל בחרשים דלאו בני מיכתב נינהו לא קפד' עלי' ואע"ג דאיהי' פקח' ותי' זה עול' אף לקטן. ובזמן הזה ע' ב"ש מסיים בשם המרדכי ואגוד' הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיי' פו"ר אפי' בא"י ואין לדברים אלו מובן דמה ענין א"י לתו' מצות פו"ר ובהמרדכי נאמר על מי ששהה עם אשה יו"ד שנים ולא ילד' וק"ל:

ג

חרש ושוט' קיים המצו' בב"י מבואר משום דהם בני מצו' ופקחים מוזהרים עליהם ומביא ראי' ממה ששחיטתן כשר'. ומוזהרים ר"ל שלא להאכילן בידים אבל ודאי אין ב"ד מצוון להפרישם וא"ל הא הר"מ פ"ט מה"ע נתן טעם לפוסלם לעדות מפני שאינם בני מצות די"ל דס"ל שאינם ב"מ להיות נענשים עליהם ולכן פסולים וע"ש בכ"מ ולח"מ מה שהקשו. ואולי הכי כונתו דמבואר שם דחר' ושוט' נלמד מקטן ומבואר שם נמי דקטן ממועט מגז"ה ואפי' הוא נבון וחכם. וא"כ כשהעידו חרש ושוט' ואנו רואים מסידור דבריהם שעורכים הדברים על הסדר לפ"ת יקש' וכי אפשר ללמוד זה מהיק' ג"ה דקטן ולכן פי' דמה שמחליט הש"ס תמיד ג' הנהו לאו בני דעה נינהו היינו הטעם של ג"ה גבי קטן אפי' נבון וחכם ור"ל לאו בני דע' שלמ' להיות בר עונשין וטעם זה שייך בכולהו.

ד

וכן בארוס' הג"ה אם אינו רוצ' לכנו' אלא לפטור פי' הב"ה תחל' דכמו ביבמ' לא תיקן ויוכל לייבם אף שיש לו אשה כן בארוס' לא תיקן מה שתיקן שלא לגרש בע"כ אבל אם אינו רוצה לכנס' אלא לפטור יוכל לגרש בע"כ. ולפ"ז עכ"פ אסור לישא קודם שיגר' אם לא ע"צ המוזכר סוף הג"ה שהיא אינ' רוצ' להנש' לו או לפטור אז יש להקל לו ליש' אשה משמע הא כל שהיא רוצ' להנשא והוא ממאן אסור ליקח אשה ולזה משמע שהוסיף הרמ"א ז"ל שלא תפרש וכן בארוס' שמותר לישא עליה אמנם הח"צ סי' קכ"ד הבין וכן בארוס' שבש"ע שאף בארוס' מותר לישא עלי' אם בדעתו לגרש הארוס' ופי' הוספו' הרמ"א הכי שלא תטע' שרשאי לישא אחרת אף שבדעתו לכנו' ארוסתו ומטעם שהשניי' אינ' אסור' כיון שעדיין הראשונ' אינ' אשתו וגם הראשונ' תהא מותרת לכנו' אחר נשואין שניי' שהרי בהיתר נתקדש' קמ"ל דאסור ופירושו דחוק ואם שבד"מ כ' אחר דברי המהרי"ק ומהרמ"פ כ' בתש' דר"ג לא גזר על ארוס' כדברי מהרי"ק דלעיל ול' המהר"מ בסי' י"ד הכי עוד נכון לומר שתקנ' ר"ג שלא ליש' ב' נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו כי חששו וכו' אבל אחת מהן ארוס' כבנ"ד שלא תולד ממנה וכו' ונמצ' שנוכל לומר ר"ג לא תקן בזה והבו דלא להוסיף על התקנ' כי אם בלשונו הברור דאין ליש' ב' נשי' מזה משמע שהרמ"א למד אף מל' המהרי"ק שכ' דעד כאן לא תיקן אלא שלא לישא על אשתו הנשוא' לו אבל היכא שלא נשאה ורוצ' לחזור בו מי יכריחנו לכתוב כתוב' ולהתחייב בשאר וכו' ומדכ' דלא תיקן אלא על אשתו הנשוא' הא בארוס' לא תיקן כלום היינו בין תקנ' גרושין בע"כ ובין תקנו' לישא עליה דאל"כ לפעמים ע"י אחד מתקונים אלו יהא מוכרח לישא הארוס' ומי יכריחנו וכו' וכן משמע שהבין הב"י וא"כ פי' הח"צ ע"כ מוכרח ולהכי הקש' סי' קט"ז מהכא לסי' קנ"ט ס"ה בהג"ה דאמאי תהא עדיפ' זיק' דרבנן מארוס' דאוריי'. אבל לע"ד אף שבד"מ משמע הכי מ"מ ירא' דסוף הג"ה מור' לפי' הב"ה הנ"ל ודלא כמו שחזר לפר' בדוחק דאם אינ' רוצ' לקבל הגט אפי' רוצ' להנשא לו והוא ממאן מותר לישא דאדרב' מסוף הג"ה משמע כנ"ל ופי' הב"ש יותר דחוק וצ"ע:

ה

כגון שנשתטית הב"ש מבי' בשם הב"ח סי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכ' שיהי' בידו עד שתשתפ' וכו'. והח"מ סי' הנ"ל ס"ק י"ב הקש' תרתי ל"ל לחייב אותו ביחוד הכתוב ובחיובי תנאי כתו' וכ' ואפשר דמאחר דמשום חומרא דתקנת ר"ג צריך לייחד גט ע"י שליח וע"כ צריך שגם הכתו' תהא מוכן. נרא' מזה שתופס לעיקר מה שהעיד הב"ח סי' קי"ט אף דפה אינו מזכיר מגט.(*) ולע"ד דבריו פה עיק' וגט זה א"י מה טיבו לקיו' תקנת ר"ג הא מ"מ כל כמה דלא תשתפ' א"א לגרש' ויש לו אשה על אשתו ולכשתשתפ' ממ"נ אם שניהם ירצו בגט מי ימח' בידם ואם ימאן כמו כן גם עתה יבטלנו (ואולי הכונ' להשביעו שלא יבטלנו) או הב"ד יכפוהו. ואם היא תמאן לקבלו כן נמי כשהוא ביד השליח. ולא די שהתועל' רחוק אף גם ע' במ"ל פ"ו מה"ג ה' ג' ד"ה ודע מבואר דיש לחוש לאיסור שתנשא בגט זה ול"מ בשוט' גמור' דד"ת אינ' מגורשת דפשיטא לפ"ר הדין עמו מטעם דכל מידי וכו' אלא אפי' בשוט' דרבנן דבדיעבד אפשר בדוחק גדול להתיר בגט כזה מ"מ מה"ת ליכנו' בפירצ' דחוק' מה שהתועלת רחוק ובצ"כ לא נזכר מן גט וע' סי' קי"ט ס"ו כי שם הארכתי ומה שהוקש' להח"מ על היחיד כתו' לע"ד פשוט כיון דמתירים לו לישא ולכשתשתפ' בדין תתבע הכתוב' וגרושין אולי אז יטען אין לי או באמת לא יהי' לו ותילק' העני' לכן מחויב לייחד הכתו' וע' ריש סי' צ"ג ומ"מ היא אשתו דהא אין בידו לגרש' ומחויב בכל החיובים וצ"ע:

ו

ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי ע' יש"ש יבמות פ"ו סי' ע"ב:

ז

וי"א מי שנשתמד' ע' סי' ק"מ סעיף ה':

א

חייב כל אדם לישא אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפי' שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהי' לו בנים כ"כ הרמב"ם פט"ו ה' אישות וכן איתא לקמן סי' ע"ו ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יכול להוליד וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא מהני קודם שקיים פו"ר דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה לערב אינו אלא מדרבנן, מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה, וראיתי במגי"ד שכתב שם דלמד הרמב"ם מסוגיא פרק אעפ"י דמבעיא ליה בש"ס על מתני' דתנא התלמידים יוצאים שלא ברשות ל' יום ברשות כמה והשיב לו ברשות כמה דבעי ש"מ רשות מהני מיהו קשה א"כ למה לא מהני רשות שלה אפילו לא קיים פו"ר אלא ודאי הסוגיא לא איירי לבטל מצות פו"ר אם כן מנ"ל דמהני לבטל מצות לערב אל תנח דלמא איירי דהוא מקיים לערב אל תנח במקום שהולך אלא איירי דהיא יכולה למחול עונה שלה:

ב

אין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ושאר ספרים נמי אסור למכור כמ"ש בי"ד סי' ר"ע, וכתב בחלקת מחוקק דוקא משום מצות פריה ורביה מוכרים ספר תורה אבל להשיא יתומה אין מוכרים כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר מיהו למ"ש לקמן דמוכרים ס"ת לקיים לערב אל תנח י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת כמ"ש בתו' ב"ב דף י"ג ובתוספת גיטין דף מ"א ונכלל נמי בכלל לישא אשה היינו אפילו אם כבר קיים פו"ר כן מוכרים להשיא למי שקיים פו"ר או להשיא יתומה וכ"כ במ"א סי' קנ"ג מיהו מ"ש ססי"ג בהג"ה בשם הש"ג אשה אל תשב בלא בעל משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש חגיגה גם בתו' הנ"ל לא כתבו את זאת דאשה מצווה על שבת אלא לחד תירוץ ועיין בתשו' רד"ך כתב נמי האשה מצווה על שבת ועיין באו"ח יחיד שיש לו ס"ת ורוצה למכור ולעשות במעות מה שרוצה:

ג

מצוה ע"כ אדם שישא בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד הוא מבן ט"ו ואילך ח"מ וכתב המגיד רפט"ו ה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח, והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר היינו י"ג שלימות וכן פי' הב"י וכן משמע ברמב"ם פכ"א קודם שנעשה גדול אסור לישא אבל רש"י ותו' ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה וב"ח כתב בן י"ח ובן י"ג דכתב הטור מיירי בשנים שלמות וקודם התחלת שנת י"ג איכא איסור שישא ובשנ' י"ג מחלק אם האב משיא את בנו איכא מצוה וקידושין תופסים מדרבנן וצריכה גט מדרבנן ועיקר ראיה שלו מסי' קמ"א ויש לדחות כמ"ש שם גם בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) ומכח דליתא חילוק זה דהא הקשו שם על הא דאמר שם סמוך לפרקן מצוה שישיא האב את בניו מש"ס יבמות דאיתא שם קטן לא תקנו ליה נשואין ולפי חילוק שלו לק"מ כי דוקא בשהשיא אביו לקטן אז איכא מצוה:

ד

דהוי כזנות. ע' תוס' שם ובס"פ האשה רבה ובהרא"ש פ"ב דקידושין כתבו דלא הוי זנות כיון בקדושין היא אצלו וכן מוכח מראיה שהביאו תוס' מקטן שהשיאו אביו אפילו קודם י"ג ליכא זנות ומ"ש ס"פ הנ"ל אף על גב דלא תיקנו רבנן נישואין לקטן מ"מ אמר ר"י דליכא איסורא דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא וכו' כדאמרינן בהנשרפין וכו' דמשמע לכאורה מתו' דאיירי במשיא בשנת י"ג דוקא אז הוי מצוה אבל קודם לכן הוי כזנות וכן הבין ב"ח ולית' אלא כוונת תוס' להוכיח אפילו היכא דלא תקנו חז"ל נישואין מ"מ לא הוי זנות וראיה בשנת י"ג לא תקנו חז"ל נישואין מ"מ ליכ' זנות ואפילו מצוה איכ' ש"מ אפי' היכ' דלא תקנו חז"ל נישואין ליכ' זנות וכ"כ בדרישה, ומ"ש הטור קודם י"ג הוי כזנות קשה דסותר למ"ש הרא"ש וע' בפרישה דיבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן כ"כ תוס' קידושין דף י"ט:

ה

מותר להתאחר. כ"כ הרמב"ם והוא שאין יצרו מתגבר עליו והרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענ' שלא יתכן שיתבטל פ"ו כל ימיו שלא מצינו זה אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה, והרמב"ם משמע דס"ל באמת אין קצבה לדבר אלא בן עזאי שחשקה נפשו בתורה היה לו היתר לבטל פריה ורביה אף על גב דהיה לו אפשר לישא אשה ולא יהיה לו טרחא משום מזונות והיינו מ"ש המחבר בסעיף אח"ז אבל אדם אחר צריך לישא אשה כשלא יהיה טרחא בשביל מזונות אבל אם יהיה טרח' בשביל מזונות ויצרו אינו מתגבר עליו מותר להתאחר כל זמן שאין יצרו מתגבר עליו ואין קצבה לדבר:

ו

ובזמן הזה נהגו שלא לכוף. עיין במרדכי ובאגודה כתבו בחוץ לארץ אין כופין גם דין הוא שנגזר על עצמינו שלא לישא אשה אלא אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב ציבור יכולים לעמוד בו הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיים פריה ורביה אפי' בארץ ישראל וע' ס"ס כ"ד:

ז

ואפי' בנשא אשה ושהה י"ש. עי' בריב"ש סי' ט"ו ושם הוציא הרב דין זה וע' בח"מ שכתב הריב"ש כתב להיפוך כוונתו שם בריב"ש מי שרוצה לישא אשה עקרה מסתבר טפי שכופין אותו ולהרב רמ"א משמע דמסתבר טפי לכופו אפי' נשא כבר אשה ושהה י"ש ואם רצה לגרש בזה"ז בע"כ אחר ששהה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג וע' סימן קנ"ד:

ח

והוא שלא יהיה הבן סריס. משמע הקפידה היא שלא יהיו סריסים, או איילונית דאינן ראוים כלל להוליד אבל אם הם ראוים להוליד אלא נשא אשה איילוני' והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו וכ"כ בח"מ:

ט

בד"א כשהיו בני בנים זכר ונקבה. כ"כ הרמב"ם פט"ו משמע שני זכרים ומכל שכן שתי נקבות לא מהני וכן הוא דעת הסמ"ג מ"ע ע"ט וכ"כ הסמ"ק וכן הובא בטי"ד סי' שכ"ב וכ"כ בפרישה וב"ח דכן הוא גירס' בטור בסי' זה ועיין בת"ה סימן רס"ז לישב הסוגיא ועיין תשו' מהר"מ מלובלין, אבל תוס' ס"ל שני זכרים מהני כיון שבאו מזכר ונקבה ולפי הגירס' שלנו בטור בסי' זה מהני אפי' שתי נקבות וכ"כ בש"ג פ' הבע"י:

י

והניח א' מה' וכו'. ואם היו לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקבה לא קיים פריה ורביה ד"מ כי לפי המסקנא בש"ס לא אמרינן בני בנים משלימים, ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פריה ורביה, ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן נראה דלא קיים פ"ו, כתב בח"מ יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פ"ו ואם נקר' בנו לכל דבר, ויש להביא ראיה מ"ש בהגהת סמ"ק והב"ח הביא בי"ד סי' קצ"ה אשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזירה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר:

יא

היה הבן ממזר. בספר חסידים סי' ת"ק כ' דלא קיים פ"ו כשהוליד ממזר דק"ל ממזר אינו חי ואפשר הס"ח איירי כשא"י דהוא ממזר אז ממזר אינו חי אבל אם ידוע דהו' ממזר קיים האב פו"ר דאז חי:

יב

בנים בהיותו עכו"ם. אף על גב דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ כיון דבנכרותו כבר קיים פ"ו דאז היה זרעו מיוחס אחריו לכן הוא פטור כ"כ תוס' ועיין בת"ה סי' רע"ז לענין בכורה קשה ג"כ קושיא זו ושם לא שייך תירוץ זה ב"ה ומשמע מתוס' אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פ"ו וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' רכ"ג אלא המחבר פוסק כרמב"ם והטור דס"ל דוקא שנתגיירו הבנים, אף על גב בח"ש פוסק כמהרי"ל וטעמו מבואר בתשו' דמדמה ח"ש לעכו"ם משום דס"ל אפילו לא נתגיירו הבנים ג"כ קיים פ"ו מ"מ המחבר בח"ש לא פוסק מטעם זה אלא מחמת שאר טעמים שכתב שם בתשובה:

יג

אסור לו לעמוד בלא אשה. איסור מדרבנן הוא אף על גב דילפינן מקר' לא טוב היות לבדו אסמכתא הוא עיין ברמב"ם פט"ו ה"א ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:

יד

אשה בת בנים. כתב הרי"ף ורמב"ם והרא"ש מדרבנן הוא החיוב וכתב הרמב"ן שם דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה הוא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירים עליו כ"כ:

טו

אלא ישא וכו'. לענין מכירת ס"ת יש כאן ג' דינים א' מכירת ס"ת בשביל פ"ו וב' בשביל לערב אל תנח ידך ג' כדי שלא ישב בלא אשה שלא יבוא לידי עבירה, והנה בשביל פ"ו מוכרים ס"ת לכ"ע, ובשביל לערב א"ת מבואר בש"ע הפלוגתא ודין ג' בשביל שלא ישב בלא אשה אין מבואר כאן ומצינו פלוגתא בזה הנ"י ס"ל דאין מוכרים אף על גב בח"מ רצה לפרש דברי הנ"י בע"א אנ"ל וכן הבין ב"ח דהנ"י ס"ל דאין מוכרים ומה שהביא בח"מ ראיה מדברי הת"ה שהביא בסמוך דגרע טפי לישב בלא אשה י"ל לענין מכירת ס"ת שאני דצריך לעשות בדמים מצוה ולא הצלת עבירה והרמב"ן במלחמות ה' ס"ל דמוכרים, ואז כשמוכרח למכור ס"ת צריך לישא אשה ב"ב אלא כשא"א לישא אשה בת בנים ישא אשה שאינה ב"ב, ובפלוגתא זו לא שייך להחמיר כי החומרא קולא היא לענין מכירת ס"ת ואין להביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב לשיטת הפוסקים דאינו מוכר ס"ת שאינו מחויב למכור ס"ת משמע אם רוצה למכור רשות בידו למכור כי י"ל הרא"ש לטעמו אזיל דס"ל יחיד רשאי למכור ס"ת כמ"ש בא"ח שם:

טז

וי"א שאפילו וכו'. לדעת המחבר נראה דס"ל עיקר כדעת הראשונה וליתא דהא הרא"ש כ' דמוכרים אף על גב דקיים פ"ו וכן הוא דעת המאור ורמב"ן והריטב"א והנ"י ולא מצינו בהדיא מי שסובר כדיעה הראשונה אלא הרא"ש ובעל המאור הבינו כן מדברי הרי"ף ואין מוכרח כמ"ש במלחמות ה' ומ"ש ב"ח בשם תוס' דף ס"א דס"ל דאין מוכרים ל"ד כי שם כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר' יהושע פשיטא דצריך למכור וכן עיקר, ומ"מ נצרך הא דאר"נ אסור לעמוד בלא אשה דלא תימא כשא"א לו לישא אשה בת בנים ישב בלא אשה קמ"ל להא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה:

יז

לישב בלא אשה. והטעם הוא משום חשש קטטה יכול לבטל מצות פ"ו אבל משום חשש קטטות אין לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר עליו היצר הרע:

יח

והוא דאפשר. הנה אם היא מוחל' ורצונה להסתפק במיעוט בוודאי רשאי לישא אפילו אם א"א למיקם בסיפוקייהו וכ"כ בח"מ מיהו ביבמה נראה אפילו אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו וכן מוכח בא"ש פ' החולץ דהקשה שם ושבקינן והתניא וכו' וכן משמע מלשון הש"ג שם:

יט

עונה בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א' כמ"ש לקמן סי' ע"ו וברמב"ם ובטור ולא כנ"י פ' החולץ דמחלק בין יבמה לשאר נשים:

כ

ובמקום שנהגו וכו'. אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ:

כא

ר"ג החרים וכו'. הטעם מבואר בהג"מ דכתובות משום קטטה תיקון ולא משום דררא דאיסורא וכתב בד"מ נ"מ מזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המקיל לא הפסיד כיון דליכא חשש איסור גם כתב עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואין אתה רשאי להתיר בפניהם לכן במקום ספיקא מעמידים על דין תורה:

כב

וכן בארוסה וכו'. כלומר כמו שלא תיקן כלום ביבמה ורשאי ליבם אף על גב דיש לו אשה כן לא תיקן בארוסה היינו אם אינו רוצה לכנוס אין כופין אותו לכנוס כיון דרוצה לגרש אותה אבל אם אינו רוצה לגרשה כופין אותו לכנוס או לגרש אבל משמעות ההג"ה משמע וכן בארוסה לא תיקן ורשאי לישא אחרת ובמהרי"ק ליתא שום משמעות לזה וע"כ צ"ל כמ"ש:

כג

כגון נשתטית. כתב הכלבו דאין להתיר חר"ג אלא ע"פ מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה"ז להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן כלל כאן אלו שנים דינים יחדיו כשנשתטי' או כשהוא מן הדין לגרשה ש"מ שניהם שוין וכשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כמ"ש בסי' קט"ו מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי העולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונידוני' ות"כ ביד הב"ד ואח"כ ישא אחרת ועוד כתב בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכ' שיהיה הגט בידו עד שתשתפה וחייב ליחד לה בית בפני עצמ' וישמו' אות' ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונו' ודבריו שם מ"ש בשם מהרש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ואם אין ידו משגת להשליש הכתובה כ' בתשובת צמח צדק סי' ס"ז דיש תקנ' דקרובי' ימכרו הכתוב' לבעלה בטובת הנאה ויתן לה מזונות, ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים:

כד

לגרש אחת מהן. היינו השני' חייב לגרש אא"כ הראשונה מקבלת הגט ברצון ועיי' תשו' רש"ל סימן י"ד:

כה

מזכה לה הגט ע"י אחר. משום חר"ג ובד"מ נתן טעם אפילו בלא חר"ג צריך לזכות לה הגט דיש לחוש שתתיבם צרתה והיא אסורה להתיבם משום צרת סוטה לכן מנהג יפה הוא במקום דנוהגים ליבם ועיין סימן ק"מ, ועיין תשו' צ"צ סי' ע' אם המירה באונס אם הדין ג"כ כמו אם המירה ברצון:

א

חייב כו'. מתני' בפ' הבא על יבמתו ס"א כהן הדיוט כו' וכמו שמפרש בגמ' שם ושם מתניתין לא יבטל כו' וכמ"ש בגמ' שם לא אין לי כו' ואמר כדי כו' שכוונתו יהיה בשביל בנים דאמרינן בסוף תענית ת"ר יפיפיו' כו' ובלבד שתעטרוני כו' ר"ל בתכשיטין כי יופי האשה לפי התכשיטין כמ"ש בפ"ק דמגילה ובלבד שתבא ערומה כי אין האשה אלא לתכשיטין וז"ש בכתובות נ"ט ב' דתר"ח אין כו' ותני ר"ח כו' והן הן הג' דברים שאמורות כאן אבל התנא במתניתין ל"ק אלא תן עיניך במשפחה והוא שאין האשה אלא לבנים שקר החן הוא התכשיטין כי חן הוא מחמת ד"א כמ"ש אסתר ירקרקת כו' שנאמר ותהי אסתר כו' והבל היופי כו':

ב

וגורם כו'. ס"ד אחרים אומרים כו':

ג

וכל כו'. שמחה ברכה טובה תורה חומה שלם:

ד

ולא נקרא כו'. ס"ג א':

ה

וכיון כו'. שם ב':

ו

והמקדים כו' אבל כו' טור. כמ"ש בפ' הבע"י. ובפ' הנשרפין המשיאן סמוך לפרקן ומפ' הטור סמוך אחר פרקן ולא כפי' רש"י והתוס' סמוך קודם לפרקן וז"ש בפ"ק דקדושין ואי נסיבנ' בארביסר כו' ור"ל בשנת הי"ד וה"ל בן י"ג ועי"ד סי' רמ"ה ס"ח ובה"ג שם דאל"כ לימא אי נסיבנא בי"ג דהא כל שהוא יותר סמוך לפרקן עדיף טפי כנ"ל אבל קודם י"ג לא קאמר ש"מ דאסור וכמ"ש שם המשיא אשה לבנו קטן וס"ד דאפי' אחר י"ג ג"כ נקרא כזה וכמ"ש בפ"ז ופ"י ופי"ד דיבמות דקטן לא תקינו ליה נשואין:

ז

ומי שעברו עליו. כמ"ש ס"פ המדיר ורב תחליפא כו' וכ"ש הא והא בשוטה בלא נשא כלל:

ח

ומיהו אם כו'. ל' הרמב"ם עד ס"ח קדושין שם ת"ר ללמוד כו' אר"י א"ש וכו' ורי"א כו' ול"פ כו' וערש"י והר"ן כתב ואחרים פרשו דבני בבל היו נשותיהן מתעסקין במו"מ ובמלאכה אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות ועס"ד:

ט

כגון עקרה כו'. אע"פ שמדינא כו'. כמ"ש שם ס"ה א' לשלישי לא תנש' כו' וכ"ש בודאי עקרה שזו אפשר שתלד כמ"ש שם נשאת לרביעי כו' וכן זקנה וכמ"ש ס"א ב' לא אין לו בנים ונושא כו' וכן קטנה וכמ"ש בפ"ב דנדה המשחקים בקטנות כו' ועל ב"ד כופין משום ביטול פו"ר כמ"ש בס"פ המדיר כנ"ל ואפילו בנשא כו' שם. ואיתא בתוספתא פ"ח דיבמות אסור לעמוד בלא אשה ואסור לישא עקרה קטנה ואילונית ושאינה ראויה לילד וכמ"ש בפ' הבע"י באילונית וה"ה בהנך.

י

לא נהגו כו'. כ' במרדכי פ' הבע"י משום דהלכה כרב שם דאמר אין מעשין כו' ועוד דרב ושמואל ל"פ אלא בא"י במ"ש בפ' הבע"י ס"ד א' ללמדך כו' וספ"ג דב"ב ומיום שפשטה מלכות כו' דין הוא כו' ואההיא סמכינן שאין כופין כו' אבל לדינא כל אלו טענות דחויות הן דקימ"ל כשמואל כמש"ל סי' קנ"ד וכן מההיא דפ' הבע"י כבר דחאה הרא"ש שם וכן ההיא דספ"ג דב"ב כבר כתבו תוס' שם תימא הא כתיב פרו ורבו ושמא על אותן כו' ועיין בע"י שם הגמ' והתוס' דכ"ז ג"כ בגזירת המלכות דוקא:

יא

ובלבד כו'. דבזה רב מודה וכן כל הנ"ל לא שייך:

יב

והוא שלא כו'. קדושין שם ואם א"א בלא כו' ושמואל ור"י פליגי ארישא דברייתא כמ"ש שם הל' נושא כו' ר"ל דלא כברייתא ור"י מקיים הברייתא אלמא הברייתא מיירי במקום שיתבטל מלמודו אם ישא ואפ"ה אם א"א בלא אשה כו' אלמא צריך ליבטל מלימודו בכה"ג:

יג

או הנקבה כו'. ירושלמי ועמ"מ בה"ג.

יד

בד"א כו'. שם ברא לברא כו' דכ"ע תרי כו' ומדקאמר לברא לברתא משמע דוקא שבאין מזכר ונקיבה ופשטא דסוגיא משמע אפי' כשהבני בנים שניהם זכרים ולרבא אפי' שניהם נקבות ועתוס' שם ד"ה וכ"ש כו' אלא שיש לדחוק דה"ק וכ"ש ברא לברתא ובן הזקן קיים וכן ברתא לברא והבת קיימת אבל קשה לחלק בין בן עצמו או בנו וגם הרמב"ם לא הזכירו (והעיקר גירסת הרמב"ם) א"ל רבא לשבת יצרה בעינן ולא גרסינן והאיכא ופליג אמאי שאמר אביי וכ"ש ברא לברתא דטעם המתני' הוא שיהא זו"נ בעולם וזהו לשבת לתנא דמתניתין ועיקר גי' הרמב"ם באביי אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת בעינן והאיכ':

טו

אבל אם כו'. שם:

טז

היה הבן כו'. ירושלמי פ"ב אמתני' ובנו לכ"ד אפי' לפ"ור וכ"ש לת"ש שהן בכלל מי שיש לו בן מ"מ וגמ' ל"צ לאתויי זה מכללא דאין זה רבותא וכמש"ש חוץ מן השפחה כו':

יז

ונתגייר הוא והם. דאל"כ מאי קאמר וצריכא כו' הא נכרי ירש אביו דבר תורה וע"ש רש"י ותוס' שדחק עצמן לפרש לענין בכורה אבל לפירוש הרמב"ם ניחא דה"ק ור"ל אמר לא קיים פ"ו גר שנתגייר כו' ר"ל הבנים שנתגיירו ואינן בנים שלו אבל משום גירותו עצמו לא כיון דבנכריותו כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה ר"י ואף ר"ל מודה אלא דפליג משום גירות הבנים דהוה כאלו מתו הבנים דבקטן כו' וע"ז קאמר וצריכה כו' דמעיקר' נמי כו' ר"ל קודם שנתגיירו אפילו אחר שנתגייר הוא משא"כ בנחלה דנכרי אין יורש את הגר כמ"ש בקידושין שם וז"ש שם נתגיירו ל"ל חיים לשון רבים. ואין הסוגי' דבכורות מוכח' כדברי הרמב"ם דפריך בבכורות מ"ז א' תנן מי כו' ואם אית' מנ"ל דמתניתין מיירי שנתגיירו ג"כ וכן בח"מ סי' רע"ג (צ"ל רע"ז ס"ט) לא כתב דנתגיירו וגמ' שם וביבמות עביד צריכותא שם וגם לא נזכר כלל בגמר' אלא ונתגייר וגם אי אמרת דלא נתגיירו לא בודאי לגבי דידהו ודאי גר שנתגייר כו' וכמ"ש שם כ' תנן כו' שאני נכרי כו' ול"ק הניחא לר"ל כו' אלמא פשוט לגמר' דבכה"ג ודאי ל"ל חייס והוא פשוט בלא שום הוכחה וכן דעת כל הפוסקים דלא כרמב"ם:

יח

אע"פ כו' וצריך כו' שם לא אין לו כו' ונ"מ למכור כו' מדקאמר כ"מ כו' מי הלא"ה אין חילוק תוס' שם ד"ה נ"מ ועוד אור"י כו':

יט

וי"א כולי. מדאמר כ"ב מתני' דלא כר"י ומתני' במכירת ס"ת איירי כנ"ל ואר"מ הלכה כר"י וס' הראשונ' מדייק הרא"ש בדברי הרי"ף שמביא הא דר"י על מתני' ול"ק מתני' דלא כר"י ש"מ דס"ל דר"י ל"פ אמתני' ומיירי בא"צ למכור ס"ת וז"ש שם נ"מ למכור ס"ת כו' משום דר' יהושע:

כ

מיהו אם כו'. שם אינו והא"ל רבנן לר"ש נסיב כו':

כא

ישא כו'. דבלא אשה אסור לעמוד כמ"ש ר"נ שם וכמש"ש נושא אשה דלאו בת בנים:

כב

וכן אם כו'. כמש"ש מ"ד א' ק"א ב' מלמד שמשיאין לו כו' אלמא אפי' מצוה דאוריית' נדחית מפני קטטה כמ"ש שם כ"א א' חליצה במקום יבום כו' וכן קי"ל דקי"ל כר"ל כמ"ש במנחות ובכמה מקומות וקי"ל נמי אם בעלו קנו וכ"ש בכה"ג דאינו אלא מדרבנן כמ"ש הרי"ף ורא"ש שם עד הא דר' יהושע והא מילתא דרבנן הא אבל דאוריי' כיון שיש לו זו"נ כו':

כג

אבל אסור כו'. דלעבוד איסורא בשביל זה כמש"ש דאר"ל אע"פ כו' ושם לא נקרא אדם כו' כלך אצל כמותך דלכאורה זה מיותר בדבריהם:

כד

והוא כו'. שם ושם מ"ד א' ושבקינן ליה כו':

כה

ובמקום כו'. כמו חמר ונעשה גמל בפ' אע"פ והוא דברי הריטב"א בפ"ק דקדושין ז' א' דאמרינן שם ה"ק אי בעינא כו' ואע"ג דבלאו האי תנאה אמרינן נושא אדם כמה כו' באתרא דנהיגו בו' דאדעתא דמנהגא אנסבא ליה וכאלו התנו דמי לכך מתנה בהדה כו' ע"ש:

כו

אבל ביבמה כו". דבמקום מצוה לא תיקן:

כז

וכן בארוסה אם כו'. דהא אינו מחויב לכנוס אותה כמ"ש בכתובות ק"ט א' או כנוס כו' וז"ש אם כו' אלא כו' ועבה"ג:

כח

אמנם י"ח כו'. כמ"ש בפ' הבע"י ס"ה א' אמר איהו איזל כו' א"ר אמי כו' אלמא אפי' במקום מצוה אסור ופי' בסה"ת בר' אמי ואפי' לדידן דקי"ל כרבא מ"מ מחמת גזירת ר"ג לדידן כמו לדידהו לרבי אמי וז"ש אפי' במקום מצוה ר"ל אמ"ש למעלה וה"ה בכ"מ שיש כו' והוא מלת' דר' אמי:

כט

ואפי' במקום יבום. דגזירת ר"ג הורה מפני הקטטה והוא אפילו במקום יבום כנ"ל:

ל

וצריך לחלוץ. ר"ל דכופין אותו כמש"ש קי"א ב' הנודרות כו' בחיי בעלה כו' אע"פ שהיא גרמה הואיל ולא נתכוונה לכך כ"ש כאן שהיא לא גרמה וער"ס מינץ סי' י':

לא

ומ"מ כו'. משום דברים המותרים כו' ד"מ וז"ש וי"א כו' דמשום כך אין לכופו:

לב

ואין כו'. כנ"ל ס"ט ובמקום שנהגו כו' והיא יכולה למחות בידו כמש"ל סי' מ"ו ס"ח:

לג

מזכה כו'. כמ"ש קי"ח ב' המזנה גט כו' ובכה"ג ודאי ניח' לה דלא תעבור על איסור א"א וכמ"ש בכתובות י"א א' בגר קטן וא"ל כמ"ש שם בעבד וה"ה כהן משום מים גנובים דלא אמרינן כן כמ"ש בסוף נדרים:

לד

טוב כו'. מחמת קטטה כנ"ל ועיגון וגם משום הא דאמרינן בפרק החולץ לא ישא אשה במדינה זו כו'. שם:

לה

ומכל מקום כו'. עפ"ה דב"מ ע"א א':

א

אין מוכרין ס"ת וכו'. בש"ע בא"ח סימן קנ"ג פסק דמותר למכור ס"ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו והיא מדברי הריב"ש הביאו הב"י (שם בסי' הנ"ל וסיים הריב"ש בדבריו) דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אשה ולפ"ז דוקא יתום שרוצה לקיים פ"ו ואין סיפוק בידו אבל בשביל יתומה אין מוכרין (דאשה אינה מצווה על פ"ו כדפסק בסי' זה סעיף י"ג) ושאר פרטי דין זה אם אין לו מה לאכול או למצות פדיון שבוים וכן אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד לשל רבים עיין בי"ד סי' ר"ע וסי' רפ"ב ובא"ח סי' קנ"ג ואין כאן מקום להאריך בדין מכירת ס"ת:

ב

שישא אשה בן י"ח. אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה (כמבואר בש"ע טי"ד סי' רמ"ו סעיף ב') התחלת למוד גמ' הוא מבן ט"ו ואילך:

ג

אבל קודם י"ג לא ישא וכו'. זה הוא לשון הטור, גם הרמב"ם בפכ"א מהא"ב כתב ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא ופשט הלשון משמע דקטן הוא כל שלא מלאו לו י"ג שנה ויום אחד ויש לו שערות כמו קטן דכל הש"ס ולפי זה סמוך לפרקן שהוא מצוה כדאמרינן בגמ' (יבמות דס"ב סנהדרין דף ע"ו) (גם הרמב"ם הביאו בפ' הנ"ל קודם דין הנ"ל וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחן יבואו לידי זנות וכו' עכ"ל) היינו מיד אחר שהגיע לפרקו דהיינו שנעשה בר מצוה (וכן פי' הב"י) ולפי זה יהיה מחלוקת בין הפוסקים דהא רש"י ותוספות כתבו (סנהדרין דף ע"ז ע"ב) דמצוה להשיא אשה לבנו קטן כל שהוא סמוך לפרקו דהיינו קודם שנעשה גדול שנה או חצי ואחרונים כתבו דאפשר גם הרמב"ם והטור ס"ל הכי וקודם י"ג היינו קודם התחלת שנת י"ג דאז נקרא קטן לזה אבל בתוך שנת י"ג דהוא סמוך לאיש מצוה היא ובאמת סתימת ל' הטור והרמב"ם לא משמע הכי, ובב"ח חידש דין א' דאב המשיא בנו קטן סמוך לפרקו הוי קדושין דרבנן וצריכה גט מדרבנן ואין דבריו ברורים ועוד יתבאר לקמן ועיין בתשובת ראב"ח סי' מ"ז:

ד

נהגו שלא לכוף על זה. קצת משמע כן מדברי הרא"ש בפ' הע"י ס"ק ט"ז וז"ל וכן היה נכון ברווק שעברו עליו ך' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב"ד לישא אשה משמע דלא היו נוהגין כן בזמנו אבל מדברי הריב"ש (שמדבריו הוציא הרב דין זה) אין ראיה דהתם מיירי שאין כופין אותו לגרש או שאין מוחין מלישא אשה שאינה בת בנים אבל לישב בלא אשה כלל מזה לא מיירי:

ה

ואפילו בנשא אשה ושהה עמה י' שנים וכו'. הרב הוציא דין זה מתשובת הריב"ש והמעיין שם יראה שכתב להיפך וז"ל אם בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה וכו' אף עפ"כ כופין ואף על פי שכבר נשואה לו כ"ש הוחזקה להיות עקרה שאם בא לישא אותה שמונעין אותו בכפיה שלא ישאנה ע' שם:

ו

והוא שלא יהיה הבן סריס וכו'. נראה דאם הבן נשא איילונית או הבת נשאת לסריס או שלא נשאו כלל קיים האב פ"ו דאל"כ ליתני רבותא:

ז

בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. מדברי התוספות (ביבמות דף ס"ב ע"ב בד"ה וכ"ש ברא לברתא) משמע דשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פריה ורביה ובשלטי הגבורים הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פ"ו למסקנא דשמעתיה ופי' ההלכה לדעת הרמב"ם מבואר כדברי האחרונים וא"צ להאריך בזה כאן ואם היו לו בן ובת ומת הבן והוליד בת או להיפך אפשר דאף לדברי הרמב"ם מהני ואפשר דלא מהני וע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ט"ז:

ח

היה הבן ממזר וכו'. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פ"ו ואם מקרי בנו לכל דבר ובלקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו וע' בס' עבודת הקודש להרב איש האלקי מוהרר"מ קורדאווי"רו זצ"ל בחלק התכלית פרק י"ז (וז"ל ס' יצירה מזמן אברהם אבינו ע"ה נמצא בין אומתו הקדושה וירמיה ע"ה בזמן בית הראשון היה מתעסק בו כמו שנמצא בס' הבטחון שעשה ר"י בן בתירא ע"ה הביאו רב חמאי גאון ז"ל בס' היחוד וגם הביאו הקדוש קנה ז"ל בספר הפליאה שירמיה הנביא ע"ה היה מתעסק בספר יצירה בינו לבין עצמו יצתה בת קול ואמרה קנה לך חבר הלך אצל סירא בנו ונתעסקו בס' יצירה שלשה שנים לקיים הכתוב אז נדברו יראי ה' וגו' עכ"ל):

ט

ונתגייר הוא והם. בתשובת מהרי"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו וכן משמע קצת בגמרא (יבמות דס"ב ע"ב):

י

אלא ישא אשה שאינה בת בני' וכו'. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיי' ולא יעמוד בלא אשה דא"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה הוא משום שבת יצרה מ"מ אסור דהרהור עבירה קשה משבת יצרה וכמו שכתב בעל ת"ה סי' רס"ג (דהרהור עבירה קשה משבת יצרה) לעניין אם מתירא מקטטה וכן הוא בהדי' בספר מלחמות י"י להרמב"ן (בפ' הבע"י דף תכ"ו ע"ב וז"ל אלא לומר שאסור לו לאדם לעמוד בלא אשה ואעפ"י שאינו חייב כלל בפ"ו ולעולם הוא מוכר ס"ת אפילו לישא אשה שאינה בת בנים ואף על גב דליכא שבת יצרה וכו' עכ"ל) ואף על גב דלכאורה דברי הנ"י סותר לזה (הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב וז"ל סברא דרבוותא דהא דר' יהושע) (דתניא ר' יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו') מדרבנן דאי מדאורייתא כל שקיים פ"ו נפטר וה"ה במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן ומסתבר' דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דרבי יהושע ואף על גב דהוי מצוה דרבנן דלא אפקיה הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל (ומדכתב דלא אפקיה ס"ת מהכא אלא לענין אשה שאינה בת בנים א"כ סבירא ליה דלא ימכור ס"ת לישא אשה שאינה בת בנים) יש לפרש דברי הנ"י באופן שלא יחלוק על זה ודוק:

יא

וי"א שאפי' אם יש לו וכו'. (אמר המגיה והכותב בנו של המחבר להיות כי מה שארשום כאן היא נפקות' גדולה בכל ספרי הש"ע של המחבר הרב הב"י מה שהוא נוגע לפסק הלכה ולדינא אמרתי בלבי לבל למנוע בר ולהעתיק פה מה שמצאתי בתשובת הרב הגדול מ"ע סי' צ"ז וז"ל ואמרת כי הב"י לא הכריע בטי"ד סי' נ"ה וגם הש"ע הביא ב' הסברות והניח הדבר בספק דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה זה דרכו בש"ע דקבוע להוראה להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת והיכ' דאיכא למיחש לסברא מייתי לה בשם י"א א"כ מה שכתב תחלה כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט ולפי סברתו ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם הם גדולים ורבים ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור דכוותיהו עכ"ל ואתה המעיין ממנו תבין היכא דהרב הב"י מביא שני סברות בש"ע והסברא השניה מביא בשם י"א אין הדבר כמסופק אצלו בין הסברות רק דעתו לפסוק כסברא הראשונה והי"א מביא רק לחלוק כבוד לבעל הסברא ההיא ואתה דע לך:

יב

ומתירא שאם ישא אשה בת בנים יבואו קטטות וכו'. הראיה שהביא הת"ה לדין זה (שממנו הוציא הרב דין זה) מהא דמשיאין לו עצה ההוגנת לו ודחינן מצות יבום בשביל קטטה ראיה זו קלושה היא דיבום וחליצה בדידיה תלי רחמנ' ואיכא למ"ד מצות חליצה קודמת אבל להפטר ממצוה זו בשביל קטטה דאפי' ס"ת מחוייב למכור לדעת הרא"ש אין לנו ראי' מזה:

יג

והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו. יש להסתפק אם האיסור היא מצד האשה שהיא יכולה למחות בידו מאחר שאין יכול לקיים לה שאר וכסות ועונה או נימא דאף היא מתרצה לו ונותנה לו רשות לישא אחרת הב"ד מוחין לו אם אינו יכול להספיק אותם ומדברי הרמב"ם (פט"ו מה"א) הביאו הטור (בסי' ע"ז ס"ק ד') משמע דתלוי ברצון הנשים וכן משמע בתשובת הריב"ש סי' צ"א ומקרא מלא הוא (והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמר לחמינו נאכל ושמלותינו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסוף חרפתינו ישעיהו ד׳:א׳) וכל דבר שבממון תנאו קיים:

יד

כדי שיגיע לכל אחת עונה בחודש. כי סתם וסת היא כל שלשים יום ולפחות תהיה לה עונה אחת טרם יבא וסת השני (דהיינו עונה של ת"ח שהיא מע"ש לע"ש כך פרש"י בהחולץ דמ"ד ע"א):

טו

אינו רשאי לישא אחרת. בנ"י מסיים בטעמו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אנסבא ליה והוי כחמר שאינו רשאי לעשות גמל עכ"ל וממילא דברשות אשתו מותר כמו שמבואר לקמן סי' ע"ו:

טז

יש להקל להתיר לו לישא אשה אחרת. וכבר נהגו שלא להתיר בלא מאה רבנים ועיין בב"ח וע' בתשוב' מהרש"ל סי' ס"ה משמע שדעתו לאסור ודלא כב"ח:

יז

ולא החרי' אלא עד סוף אלף החמישי. עיין בתשובת ב"י סי' י"ד בדיני נשואין מה שכ' על תשובת הרב ר"י מינץ:

יח

לגרש אחת מהן. פי' והשניה תדחה מפני הראשונה אם לא שהראשונה מקבלת גט ברצון וכ"כ מהרש"ל סי' י"ד:

יט

מזכה לה גט ע"י אחר. משמע מדבר הלמד מעניינו דהטעם הוא כדי שהבעל לא יעבור על תקנת ר"ג וכן הוא בהדי' בת"ה סי' רל"ז ומהרי"ק סי' קמ"א אכן בד"מ כתב טעם א' דבמקום שנוהגין ביבום יש לחוש שמא ימו' הבעל בלא בנים ותתייב' אשתו ובאמת היא צר' סוטה ואינה עולה ליבום וסיים שם ולכן מנהג יפה הוא במקום שנוהגים ביבום:

א

סעיף א' חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק א' וא"כ אפשר דמקיים לערב אל תנח במקום שהולך וכו' ולפענ"ד נראה דלק"מ ע"פ מה שמבואר לקמן בש"ע (סימן צ') דאסור לאדם לישא אשה במדינ' זו ויקח אשה במדינ' וכו' משום נמצא אח נושא אחותו ומשמע דמדינ' היינו רק עיר נקרא מדינה בלשון הרמב"ם כמ"ש הסמ"ע בסי' רצ"ב וכ"מ בש"ס במה שמקש' מרב וכו' ואי נימא דמדינ' דוקא שם מדינ' בכללה נימא דרב נשא אשה באותה מדינה בעיר אחרת וע"כ דאף זה אסור וא"כ היאך יכול לקיים לערב אל תנח במקום שהולך והתנא נקט סתם משמע כל התלמידים אף דלא פקיע שמייהו ומוכח הרמב"ם שפיר דינו אבל פ"ו יכול להיות שקיים כן נראה פשוט וא"ש וק"ל. והנה נסתפקתי במי שגידל יתום ויתומה בתוך ביתו אם נחשב זה קיום פ"ו כיון דאחז"ל המגדל יתום ויתומ' בתוך ביתו מעלה עליו כאלו ילדו א"כ יש לומר דהוי נמי כאלו קיים פ"ו או עכ"פ אינו דומה לולד ממש ולא קיים בזה פ"ו ולכאור' נרא' דזה תלוי בפלוגתת הדריש' עם הט"ז ביו"ד (סימן רמ"ב) דדעת הדריש' דכל מקום דנאמר כאלו אין המוקש שוה אל מי שמקיש לו והט"ז חולק דהוא שוה ממש ולכך ה"נ להדריש' כיון דאינו שוה ממש ולכך נהי דאמרי' דהוי כאלו ילדו מ"מ אינו לידה ממש ואינו יוצא בה ידי פ"ו אבל להט"ז שהוא שוה ממש אז יוצא בה ידי פ"ו מיהו אף להדריש' מ"מ הוי רק אם לא הוליד כלל אבל אם הוליד ומתו וגידל יתום ויתומה ודאי קיים פ"ו דממ"נ אם בעינן לידה הרי הוליד ממש ואף דלא גדלם הרי הגדיל יתום ויתומה ונהי דלא הוליד עכ"פ גידל ויוצא ממ"נ כן נראה לי נכון לדינא ודו"ק:

ב

סעיף ג' ומיהו אם עוסק בתור' וכו' מותר להתאחר וכו' נ"ב עיין בב"ש שכתב דאין קצבה לזה ורשאי לאחר כמה דבעי ולפ"ז נראה דמכ"ש אם נושא אשה שאינה בת בנים ויודע דבזה לא יטרד מלימודו ואם ישא אשה בת בנים יצטרך ליטרוד מלימודו דמותר נמי לעשות כן וכ"ש היא דמה לישב בלי אשה כלל דיש עוד צד חשש עבירה והוי תרתי ביטול פ"ו וחשש עבירה ומותר מכ"ש אם נושא אינה בת בנים דליכא חשש עבירה רק ביטול פ"ו אם בזה לא יבטל מלימודו ובזה יבטל דמותר ומכ"ש אם הוא מרגיש בנפשו לפי כוחו שאינו ראוי להוליד דיכול לישא אשה שאינה בת בנים ובמ"ש הנ"י והובא ברמ"א אח"כ בסעיף ח' ואף דשם מיירי רק לענין לשבת דהוי רק דרבנן מ"מ נראה דאין לחלק בזה כיון דאומדנא מלתא ואזלינן בכמה דוכתא באסורין בתר אומדנא א"כ ה"נ מהני זה לענין דאורייתא ג"כ כנלפע"ד ברור בזה ודו"ק:

ג

באותו סעיף בהג"ה ואפילו בנשא אשה וכו' נ"ב עיין בתשובתי ל"ק באטשאן קנה מקומה ביו"ד הל' תערובות סימן ק"ה בחיבורי טטו"ד מהדורא ז' שלי שם כתבתי דאף המתירין חרגמ"ה בשהא עשר שנים היינו רק אם נשא הבעל שכמותו כגון בחור לבתול' וכדומ' שהם שוין בשנים אבל אם בחור נשא זקנה או עכ"פ באה בשנים הרבה ממנו לכ"ע אין מתירין לו חרגמ"ה כיון דעשה בפשיעה ונשא זקנה ממנו ולא קיים מאמר חז"ל כלך אצל שכמותך יע"ש ודו"ק היטב:

ד

סעיף י' ר"ג החרים וכו' נ"ב הנה ראיתי בס' ישועת יעקב הביא דברי הרשב"א בקדושין פרק האומר דמח"ל ילפי' לכל קדושין דעביד מהני וע' בחו"מ סי' קצ"ח במהדורא ד' שלי הנקרא משפט צדק מ"ש בזה לענין קניות קרקע ייע"ש ולכאור' מוכח מדברי התוס' להיפוך בתמורה (ד' ו' ע"א) שהקשו שם למה לא קאמר דנ"מ בין אביי ורבא בנשבע שלא לגרש וכו' ולפי דברי הרשב"א י"ל כיון דדרשי' ויצאה והיתה א"כ אם בקדושין הוי עביד מהני ה"ה בגירושין ומה בע"כ דלא ס"ל כן הן אמת כדבריהם מוכח מן הש"ס שם דאל"כ מה פריך שם הש"ס לרבא מאונס שגירש ומה פריך נימא דשאני התם דילפי' גירושין מקדושין דעביד מהני ובע"כ יהי' מוכח דבגרושין ראוי לומר עביד לא מהני ובע"כ מוכח דגם בקדושין יש מה דאמרי' בי' עביד לא מהני מיהו באמת אין ראי' מן הש"ס שם דהרי לא פריך לרבא רק דלמה לא לקי אבל אם הגט אינו בטל לא פריך כלל ואדרבא בדברינו יתישב קושיות התוס' שם כיון דלא מהני הגרושין לחייב עלה משום אשת איש וכו' ולפמ"ש יהי' א"ש דודאי לענין גוף הגרושין ילפינן מקדושין דהגרושין חלין רק דפריך בשלמא לאביי לא לקי כיון דלא אהני מעשיו לגמרי דהרי צריך להחזיר אבל לרבא נהי דלא אהני מעשיו לגמרי מ"מ ילקה דעובר אמימר' דרחמנ' וא"כ אדרב' מקושיות התוס' יהי' ראי' להרשב"א אך מדברי התוס' יהי' מוכח דלא ס"ל כן וא"כ דין זה במחלוקת שני' ואין פנאי להאריך יותר אולי יזכיני ד' בזמן אחר לבאר יותר ודו"ק היטב. והנה בדין אם שולח גט לאשתו אם מותר לישא אשה טרם שנודע לו אם הגיע לידם הנה פלפל בזה הנו"ב בתשו' בדין אם אמרי' חזקה שע"ש או לא וכבר כתבתי אנכי ג"כ בזה. והנה כעת הי' נרא' לי לצרף היתר חדש מה שמצאתי בתשובת מח"א הל' שלוחין סי' כ"א שרוצה לומר דאף למ"ד דלא אמרי' חזקה שע"ש מ"מ אם השליח אומר שיעש' דבר זה אזי יכול לסמוך עליו מכח שארית ישראל לא יעשו עולה וא"כ לפ"ז י"ל ה"נ בגט כיון דהמנהג הוא ומפורש בש"ע הל' גיטין דמקבלין קנין מן השליח שגומר בלבו להיות שליח א"כ יש כאן אמירה ומעש' מן השליח א"כ מהני אף למ"ד דלא אמרי' חזקה שע"ש ואף דבגט אין הדבר ביד השליח דדלמא לא תרצה לקבל' מ"מ י"ל אם האשה מתחיל' נתרצית לקבל גט א"כ י"ל בה עצמה נמי הך חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה ומן הסתם תקבל' הגט מיהו באמת דברי מהראנ"ח תמוהין לי דאם כסברתו מה פריך הש"ס בערובין (ד' ל"ב ע"א) למ"ד דלא אמרי' חזקה שע"ש מבריית' דהאומר לחברו לקוט לך תאינים ופלוגת' דרבי ורשב"ג ומהו פריך הרי התם הבעה"ב מתחיל עמו לומר לו לקוט לך תאנים וא"כ י"ל התם שאני דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא יתן לו דבר שאינו מתוקן כיון דאז הוי הוא המדבר לו ללקוט ומה ראי' הוי מזה לדין אם המשלח אומר לשליח והשליח אינו אומר כלום לכך דבריו צ"ע וגם לפי דבריו שם הרי הוא בעצמו מחלק בין היכי דאפשר שיעשנו המשלח ע"י אחר או לא וא"כ ה"נ בגט הרי אפשר שישלח לה גט ע"י אחר ומה שהביא ראי' המח"א מפסחים ופרק הזהב ומה שהקש' מקדושין פ"ב דאביי ורבא לא ס"ל הך סברא דשארית ישראל וכו' נרא' דא"ש דהחילוק הוי כעין מה דאמרי' בעלמ' שמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישי' דעל להבא לא שייך לאוקמ' אחזק' נהי דמשם אין ראי' גמורה דהתם סופו למות מ"מ כדמות ראי' הוי דיש לחלק בחזק' בין אם הוי הספק אם כבר נעשה ובין אם הוי הספק שמא יהי' נעשה אח"כ כן ה"נ בזה י"ל דודאי היכי דעיקר הספק תלוי באם כבר נעשה המעש' אי לא בזה כיון דכל דבר ראוי לאוקמא בחזקת שלא נעשה מעשה כידוע לכך זה אלים מחזקה דשארית ישראל וכו' ולכך לא סמכי' ע"ז לקולא אבל היכי דהספק הוי אם יהי' נעשה אח"כ בזה שפיר סמכי' על הך חזקה דשארית ישראל וכו' ומן הסתם יעשה כן ולכך א"ש דהתם לשחוט על היושב בבית האסורין דהוי הספק על להבא אם יוציאנו אח"כ בזה סומכין על שארית ישראל וכו' וכן בפ' הזהב דהבטיח ליתן לו מתנה דבן לוי רשאי לעשותו מעשר והנה כעת ודאי לא נתן לו רק שיסמוך דיתן לו אח"כ בזה יכול לסמוך על חזקה זו ולעשותו מעשר דבודאי יתן לו אבל בקדושין דהוי הספק אם כבר נתרצ' או לא בזה לא סמכי' על חזקה זו וכן בערובין באמר לו לקוט לך כלכלה תאינים בשעה שרוצה לאכול הוי הספק אם כבר עשרן לא סמכי' על הך חזקה דשארית ישראל וכו' וז"ב ונכון בסברא בעזה"י וא"כ ה"ה בגט דהוי הספק אם כבר נתן לה הגט דכל עד שלא נתן לה אסור לישא אשה אף דסופו ליתן לה לכך בזה לא מהני הך חזקה דשארית ישראל להיות מותר לישא אשה אף שהוא והשליח אמרו בפי' שיעשו כן וז"ב לפענ"ד לדינא ודו"ק היטב:

ה

באותו סעיף בהג"ה אמנם יש חולקים וכו' נ"ב עיין מ"ש בתשובה ל"ק חארסען קנה מקומה באהע"ז סימן קי"ט שם כתבתי דאין ראי' כלל מהנ"י פרק הבע"י דיש חולקין בזה ייע"ש מ"ש בכוונת דברי הרשב"א שהביא הנ"י פרק הבע"י ייע"ש וע' בחידושי מהרלנ"ח בהגהות הטור עיי"ש ודו"ק:

ו

סעיף י' י"א מי שנשתמדה אשתו וכו' נ"ב מה שקשה על דברי הרמ"א מסימן ק"מ עיין במהדורא ה' שלי בתשובתי ל"ק טרנפאל קנה מקומה בהל' כתובות סימן קט"ו מ"ש ליישב על נכון גם בדברי האבני מלואים מה שמצא היתר על פי דברי הרשב"א כתבנו שם דליתי' ייע"ש בעזה"י ודוק:

ז

באותו סעיף י' בהג"ה מי שנשתמד' אשתו מזכה לה גט וכו' נ"ב הנה ראיתי בס' אבני מילואים שהביא ראי' להיתר לזכות גט למומרת ממ"ש הרשב"א בחידושנו בפ"ק דקידושין דכ"ג דבמה ודהוי זכות גמור אפי' עומד וצווח לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם עיי"ש והנה לכאור' יש ראי' להרשב"א ממ"ש בסוף פ"ב דעירובין דכ"ו ע"ב במה דמיבעי' לר"א אי אמר לא מבטלינא ולרבנן אי אמר מבטלינא מהו כו' וקשה בין לרבנן בין לר"א דלו יהא דטעמא דכ"א דבית בלי חצר לא עבידי אנשי דדיירי מ"מ הרי הוא עומד וצועק לא מבטלינא וכן להיפוך לרבנן דנהי דלו יהי' דטעמייהו הוי מכח דלא עביד אינש דמסליק נפשיה מההוא ביתא לגמרי מ"מ הרי הוא אומר דמבטלינא ומסלק נפשיה לגמרי והנה רש"י פירש מכח דבטלה דעתו אצל כל אדם ובאמת הוא דבר שאין לו טעם הן אמת דמצינו טעם זה בפ"ג דפסחים גבי הנח לכותח הבבלי וכו' אבל התם א"ש דהתם לענין חיוב עונש על אכילת איסור בעינן שיהי' חשוב לכל אדם דהרי לכך אינו חייב רק בכזית ופחות מכזית פטור אף דחזי' דלהאוכל הזה חשוב אף כ"ש דהרי אכלו מ"מ פטור כיון דאינו חשוב לכל ה"נ אם המאכל בכלל אין דרך לאכלו כך אף שהוא אכלו אין בו חשיבות לחייב עליו אבל לענין הקנאת ממון זה ביד המקנה תלוי ומה בכך דדעת כל אדם אינו כן והנה לרבנן באומר מבטלינא א"ש דיהי' מזה ראי' למ"ש בתשו' להל' קדושין סימן למ"ד [והוא בחיבורי מהדורא וא"ו על אהע"ז סי' כ"א] דבקנין ממון בעי' פיו ולבו שווין והיכי דהוי אומדנא דמוכח דלא גמר והקנה לא מהני אמירתו בפה להיפוך עיי"ש וכן כתבתי בתשו' להל' פסח ל"ק לינטעוויץ בחיבורי לאו"ח חלק צ"ה בסימן תמ"ח עיי"ש וא"כ ה"נ נהי דאמר מבטלינא כיון דהוי אומדינ' להיפוך דאינו גומר ומבטל בלבו לא מהני אבל להיפוך קשה לר"א אי אמר לא מבטלינ' מה בכך אם בלבו אמרי' דגומר ומבטל הרי בפיו אומר שאינו מבטל והרי עומד וצועק שאינו מבטל ואינו מקנה להם רשותו אלא וודאי בע"כ כדברי הרשב"א דהיכי דהוי זכות גמור אפי' עומד וצועק להיפוך לא מהני אפי' בקנין ממון ואף דהרשב"א תברי' לגזיזיה שם ממ"ש בש"ס בהגדילו יכולין למחות מ"מ י"ל התם לא הוי זכות גמור די"ל בהפקיר' ניחא לי' אבל היכי דהוי זכות גמור לא מהני אף שצועק להיפוך ודו"ק:

א

סעיף א' (לישא אשה) על האב מצוה להשיא בנו משמע שגם גדול מופלג ואינו על שלחן אביו מ"מ מוטל כי מתביש. ובזיווג ב' יש לומר דקיל כי אין מתבייש כנהוג. ולישא לפני כ' שנה יש לומר שאין להבן לסמוך את עצמו על אביו ולא יתבייש לשלוח בצינעה:
לישא יש לומר דלא שייך כיבוד אב ואם שאומרים לא זו כי חן מקח על חלקו. וכתיב יעזב איש את אביו כו' ודבק באשתו היינו רצויה לחלקו היטב. ומה שאינו מצד חן רק בשביל ממון וכוותיה מוטל כיבוד אב ואם אשר הם רוצים ישא. ואחר תקיעות כף תנאים כנהוג לא שייך עוד כיבוד אב ואם. רק כשממון מפקיע מתיר לכתחילה אם נהוג כן. גם כי בממון כיבוד אב ואם משל אב. מ"מ בכך אם האב ישיב אליו הקנס שיתן יצייתנו היטב:

ב

סעיף ג' (לא נהגו לכוף) מה שמעלימים עיני העדה מלכוף למי שדר עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיגרשה. וכמ"ש בשו"ת הריב"ש ז"ל ובש"ע. ועל פי הרוב אין אומר גם כן בניחותא בלי כפיה בזה. יש על זה צד זכות מצד דהוה גם כן ספק ספיקא. ספק אין המניעה מצדה רק מצדו. ויש גם כן ספק אם יעשו הדברים תנובה ויהיו נשמעים. ויש בזה עוד ספיקות ספק מצדה יהיה מניעה מלקבל גט. ספק מצדו יהיה מניעה מלגרשה הן לאהבתו אותה הן מצד בצע מוהר הכתובה וכדומה ספק ששניהם אינם ראוים להוליד. וגם שאין זה ספק שקול. כי רובא דעלמא מולידין וכאן דאתחזק ריעותא די לתלות הריעותא באחד מהם ולא בשניהם. על כל זה אולי שייך בזה קבוע. גם כתבתי במקום אחר פלפול בשם מו"ח נ"י אודות ספק אחד שקול והשני אינו שקול. אודות מ"ש בזה הפ"י ז"ל פ"ק דכתובות. ומ"א ז"ל סי' תס"ג. ועל כל פנים חזי לאצטרופי לכמה ספיקות הנ"ל ויש גם כן צד שאסור לגרש אשתו ראשונה. ויש גם כן סברא אודות ארץ ישראל תובב"א. לזה יש זכות גמור על ההעלמת עיין בזה לגמרי. אך אם כבר התחילו הזוג בעסקי פשרות אודות גירושין נכון להכניס את עצמו לגמור לטובה הגירושין. שמסתמא ידע בנפשיה שראוי להוליד ואין כאן עוד ספיקות כלל. ועל כל פנים נכון להודיעו. שמצד ספק הוא פטור משאר וכסות אולי על ידי זה יתפשרו. וכן עשיתי והודעתי לאחד שכבר עסק לפני עם אשתו. אודות גט מחמת שלא הולידה לו יותר מעשר שנים. וכבר היו קרובים להתפשר רק מצד אהבת בצע לא נתפשרו והוא בעל מלאכה ועשיר. וגם היא נקל לה להתפרנס בנחת. או להיות בשירות אצל בעל בית ויהיה לה עוד יותר מכדי פרנסתה. וכן אפשר לה להנשא לזקן. ולא הודעתי אז זכותו מה שהוא פטור משארה וכסותה. והודעתיו עכשיו. כדי שיזדרזו להתפשר בטוב:

ג

(עוד מצאתי) אודות העלמת עין בעניני זיווגים. אודות נושא זקנה. ושוהה עשר שנים בלי ולד ואינו מגרשה. וכמ"ש בש"ע בשם הריב"ש ז"ל מלבד מ"ש הריב"ש ז"ל שם טעמים על ההעלמת עין בזה. מלבד זה שייך על פי הרוב ספיקות ספק שהוא איננו יכול להוליד עוד. ומכל שכן אם לא הוחזק עדיין שיכול להוליד. וגם אם הוליד כבר מכל מקום יש ספק שאולי מעכשיו לא יוכל עוד להוליד. ואין זה נגד רוב וחזקה כל כך. גבי ששהתה עשר שנים ולא ילדה. שגם מצדה שייך חזקה מחמת רוב נשים שמתעברות ויולדות. ומכל שכן אם כבר ילדה והפילה או מתו בניה. שמונים משעת מיתת הילדים כמ"ש בב"י בב"ה בשם המ"מ ז"ל בשם הרשב"א ז"ל בבם הרי"ו ע"ש. שבזה שניהם שקולים ומאי חזית לתלות שהעכוב ממנה דילמא ממנו. והיא אינה מצווה אפו"ר ואין לנו להזדקק לזה כלל. וספק שגם אם יגרשנה. אולי לא יזדמן לו זיווג הגון ותזדמן לפניו איזה עקרה או זקינה. וגם שמזקינה יכול לשמור את עצמו ורוב נשים אינן עקרות. על כל זה מצד שעל בעל אבידה לחזר אחר אבידתו. הרי זה בחזקת קבוע ולא שייך רוב וכמו שאמרו חז"ל בכתובות פ"ק גבי דאזיל איהו לגבה. וגם שכעת אנו דנין סתם מה ישא אם מהרוב אם מהמועט והיה מקום לומר דלא שייך בזה קבוע וכמו דקי"ל דאזלי' בתר רובא גבי מיאון וחליצה מצד שרוב אינן איילונית. מכל מקום התם שאני שאנו דנין על מה דאיתא קמן נפש א' ומכריעין בזה על פי רובא דעלמא שגם בהנהו דניידו יש ג"כ רוב בזה. ועל כל פנים יש בניידו בכל העולם הכרעה ע"י א' לבד משא"כ בזה שאין אנו דנין על נפש שלפנינו רק דנין כשיחזור הוא לישא אשה מה תפול בגורלו ובזה שייך קובע כנ"ל וצלע"ע. ואולי היינו טעמא שאין כופין בשלא ילדה. או ילדה ומתו בנים והזקינה ולפי הידוע במנהג הנשים אינה ראויה עוד לילד. שגם מדינא דש"ס אין כיפין בזה. וכמ"ש בב"י ז"ל סס"י קנ"ד בשם תשובת הרא"ש ז"ל ע"ש. ורק בשהתה עשר שנים יש תקנת חז"ל לגרש. גם כשמשורת הדין היה נכון להעלים עין בזה מצד ספק או ספיקות הנ"ל ויש עוד ספיקות אולי הוא מעצמו יתעורר מחר לגרש ואין אנו צריכין להזדקק בזה ומכל שכן להסוברים שאין כופין בשוטין רק בדברים שיש בזה עוד ספק אולי לא תועיל כלל כפיה בדברים (ומכ"ש אם כבר נזדקקו וזירזו בזה פעם אחת כמו שאירע כאן שזירזתי לאחד שאין לו בנים בדברי כבושים רבים ויש ג"כ ספק אולי אינו ראוי להוליד ויש כאן אחד שהוחזק בכמה נשים שהמניעה ממנו. ולא מנעו ממנו ילדה כיון שהיא אינה מצווה אפו"ר) ומכל שכן באריכות הגלות שעל פי הרוב אי אפשר להעמיד משפטי כדת על תלם על פי כפיות וכל שכן במי שיודעים בו שיודע מחיוב פו"ר אשר מצד חזקת כשרותו יש להוציאו מחזקת רוב מולידים ואולי אינו יכול להוליד ועל כל פנים אולי לא תאבה אשה להנשא לו מחמת שסבורה שאולי לא יוכל להוליד ותאמר בעינא חוטרא כו' וגבי מה שהוא רק תקנה על ידי מנהג יש זכות:
כעין הנ"ל בספיקות אודות שהתה עשר שנים ולא ילדה כן הוא אודות רווקים ששוהים יותר מעשרים שנים ואינם נושאים. שבזה יש לומר שאולי מרגיש בעצמו שאינו בן בנים ואולי מהדר מעצמו בזה ואין מזדמן לו זיווג נכון ואולי לא ישמע גם אחר ההזהרה ואולי תזדמן לו בהחפזו שאינה בת בנים או שאיננה זיווגו ולא יהי' מהדר להו ומכל שכן בזה שלא נתפרש בדברי חז"ל להזדקק בזה ולכפות שמועילים אמתלאות הנ"ל לזכות על המנהג של העלמת עין ולפי סגנון הבריות לפעמים יש גרם ניגוד לכבוד התורה הק' אם יזדקקו לזה רבנים בקביעות ואולי על פי זה י"ל מ"ש החמ"ח והב"ש ז"ל לדייק אם שוהה עשר שנים חמור מנושא זקינה ע"ש בסי' א' שיש בזה פנים לכל צד כי מצד שפירשו חז"ל התקנ' לגרש גבי ששהתה עשר שנים מצד זה ששהתה חמיר טפי כי התקנה מפקעת מן הספיקות וכנ"ל גם נוטה שבראותה שהעיכוב ממנה תרצה להתגרש ממנו כמו שכל נשואי אשה המצוה שבזה מצדה הוא על ידי מה שהיא נעשית טפילה למצוה וכן הוא בזה כשתתגרש ויסובב על ידיה שיוליד הוא שיהי' לה גם כן שכר טוב מזה ויש צד שנושא זקינה חמיר טפי עכשיו שנתרפרפ' התקנה דכפיה לגרש על ידי מה ששהתה עשר שנים על ידי מנהג להעלים עין וכנ"ל וחושבים זה לספק שאולי עכשיו שב ואל תעשה עדיף כיון שעכשיו יש ספק אולי הכפיה רק בדברים או בשוטים ואם הכוונה בשוטים יש חשש שבכפיה בדברים קרוב להפסד מלשכר מצד מוטב יהי' שוגגים כו' (האיש שדברתי עמו מצד משהה עשר שנים ולא ילד וכנ"ל שמענו בו שכבר ידע היטב על פי רבים שאין בזה חרם דרגמ"ה ז"ל ושחיוב לגרש. וגם אם לא שמע מהפקעת חרם דרגמ"ה ז"ל בזה מכל מקום כבר ידע ודאי שחיוב לגרש ורצה להתפשר עמה בזה ליתן לה הרבה כן שמעתי מקודם ועל ידי זה הי' מה שזרזתיו בזה ומה שאמרתי לפניו שאין בזה חרם דרגמ"ה ז"ל קרוב לשכר כו') כן הוא לפעמים בצד מה רחוק משכר מלהפסד ומספק אי אפשר לכפות בשוטים ועל פי רוב אי אפשר לכפות בהגלות המר וכנ"ל ואחר שהמנהג רפרף הכפיה נושא זקינה חמיר טפי שמפקיע המצוה בידים. וגם היא לא תתרצה כל כך מהר להתגרש והוא לא ישא עליה כיון שנוטה לבצע וישא זקינה ועל ידי זקינה יותר מופלג ההולדה משעל ידי שהיה עשר שנים שמצוי בזה לפעמים שתוליד גם אחר ששהתה י' שנים וצלע"ע בזה וכדומה שבמדינות אלו כעת אין מצוי ילד נושא זקינה וכן הוא נכון:

א

לישא אשה. עבה"ט בשם ב"ש מה שהקשה דהא אפילו אם קיים פ"ו חייב לקיים לערב כו' ועיין בס' ברכי יוסף מהגאון החכם חיד"א ז"ל דניחא ליה לחלק דאם קיים פו"ר אינו חייב לבעול בכל עונה אלא משום לערב אל תנח סגי לעתים רחוקות רק שלא יניח לגמרי והיינו דקאמרי הרמב"ם ומרן (לקמן סי' ע"ו ס"ו) דאם לא קיים פ"ור חייב בכל עונה אבל אם קיים אינו חייב בכל עונה לא משום פו"ר דכבר קיים ולא משום עונה שכבר מחלה אבל אה"נ דמשום ולערב אל תנח מחוייב בעת מן העיתים ע"ש. ומ"ש הראנ"ח נסתפק כו' דברי ראנ"ח אלו הבאתי באריכות בפ"ת ליו"ד סי' רל"ד סק"ט ע"ש:

ב

והמקדים לישא כו'. כתב בר"י ובדורות אלו נחלשו הטבעיים ונשתנו הדורות לכן אין ליזה' בזה להקדים ולישא בן י"ג. הרב מהר"ר יונה חסיד בצוואתיו:

ג

דהוי כזנות. עבה"ט בשם כנ"י שמחלק אם אביו משיאו כו' ועיין בת' כנ"י שם שמבאר ע"פ סברא זו דלא פליגי כלל התוס' ורש"י והרא"ש עם הרמב"ם וטור וש"ע דבדקדוק כתבו התו' והרא"ש דלא חשיב בעילת זנות פי' מצד הבעילה ומצוה נמי איכא להשיא לבנו קטן. פי' אביו. ומתני' דהכותב נמי קאמר קטן שהשיאו אביו וכן לשון רש"י והרא"ש וכן דורות הראשונים ואנשי ירושלים היו משיאין לבניהם משא"כ לשון הטור וש"ע אבל קודם י"ג לא ישא פי' הוא עצמו בלי אביו דהוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה וכן בלשון הרמב"ם יש לפרש כן. וכ' עוד שם דדוקא אם האב מתפיס מטלטלין מהני אבל אם יתן האב שטר על כתובתה לאו כלום הוא פן ימות האב ולא יניח ברכה כדי כתובת בניו ע"ש. ועיין בס' שער נפתלי בסימן זה שדחה דברי הכנ"י הנ"ל משום דיש לדמות נשואי קטן להא מלתא לנשואי חרשת וחרש דתקינו להו רבנן קדושין ולא תקינו לה כתובה (כדלקמן סי' ס"ז) ע"ש עוד:

ד

ב"ד כופין אותו עיין בס' בני אהובה פט"ו מהלכות אישות הלכה ז':

ה

נהגו שלא לכוף. כ' בר"י דכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ' הבע"י סימן מ' אבל בס' קרית מלך רב בביאורו פט"ו דאישות כתב דכל ב"ד שאינו כופה ע"ז לאו שפיר עביד ואין להשגיח במנהג. וכ' עוד במהריק"ש דקדק לשון המחבר ואינו רוצא לישא כו' דמשמע שאם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסבה אחרת לא כייפינן ליה. ומ"מ יראה דאין להתאחר מפני סבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע (ע' קידושין דף ל') ע"ש:

ו

שלא לכוף עח"מ סק"ד וסק"ה ועיין בס' תולדות אדם פ"ו:

ז

לגרשה. עבה"ט בשם ב"ש. וע' מזה לקמן סעיף י' ס"ק ט"ז ולקמן סי' קנ"ד ס"ק כ"ה וס"ק כ"ט:

ח

סריס. עבה"ט בשם ח"מ דאם הם ראוים להוליד אלא הבן נשא איילונית והיא נשואה לסריס אביהם פטור מפו"ר. ובח"מ כתב עוד או שלא נשאו כלל והבה"ט לא העתיקו דכ"ש הוא. ועיין בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ה' שמפקפק ע"ז מהא דקיי"ל היו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו משום דבעינן לשבת יצרה וא"כ גם אלו הבנים שלא נשאו נשים סופם למות בלא זרע אך בזה אפ"ל דדוקא מתו בחיי האב לא קיים פ"ו אך בבת שנשאת לסריס דודאי לא תוליד במה יקיים האב פו"ר וכי תולין שיגרשה הבעל או שימות ובח"מ החליט גם בזה דיצא ולדידי צ"ע ע"ש:

ט

ונקיבה. עבה"ט ומ"ש ואם הבן קיים ולא הוליד כו' הוא לדברי הב"ש וע' בהגהות יד אפרים. שכ' ע"ז לדעת התוס' (רס"ק זה) דג' זכרים הבאים מזכר ונקיבה מהני פשיטא דגם זה מהני. ומ"ש עוד יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי כו' עיין בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ו' מ"ש בזה על דברי הח"מ. וגם האריך שם לסתור דברי המשנה למלך בפרק הנ"ל ע"ש וגם בס' בר"י סי' זה אות י"ד האריך בזה:

י

שוטה וקטן. לכאורה אגב שיטפי' נקט וקטן. הגהות יד אפרים. ועמ"ש לעיל ס"ק ח':

יא

היו לו בנים. עב"ש ס"ק י"ב מ"ש וע' בח"ה סי' רע"ז כו' וע' בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ו':

יב

בלא אשה. עבה"ט ועיין בר"י שכתב דהרב ארעא דרבנן אות תקי"ז הביא דברי מהרד"ך בית י"ז חדר ט' שכתב דלהרי"ף איסור זה מדאורייתא. וק"ק שלא הזכיר דלהרמב"ם הוא מדרבנן וכמ"ש פרק ט"ו מאישות עיין שם:

יג

שאינה בת בנים. עבה"ט ועיין בתשובת גליא מסכת ר"ס י"ב שתמה על הח"מ וב"ש למה הוצרכו לדייק דיוקין מדברי הנ"י אם ס"ל דמוכרין או לא ולא דבר זה מפורש בנ"י שם בתחילת הפיסקא דמציין אחרי המשנה וז"ל בלא אשה משום הרהורי עבירה כו' ומיהו אינו מוכר ס"ת מפני זה עכ"ל ע"ש עוד:

יד

על אשתו. עב"ש לקמן סימן קנ"ח סק"א שכ' לכאורה נראה בזה"ז שיש חרגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו אין עד א' נאמן להעיד שמתה אשתו דהא דבר שנתחזק באיסור הוא ואין עד א' נאמן כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז עכ"ל. ושם כתב זה כמסתפק אך בסי' ט"ו סק"כ כתב כן בפשיטות ע"ש. ועיין בת' נו"ב חאה"ע סי' ל"ג בד"ה העולה כתב שדברי הב"ש בזה אינם מוכרחים ע"ש גם בס' קרבן נתנאל פ"י דיבמות אות ק' חולק על הב"ש בזה עיין שם. גם בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן א' בדבור המתחיל ועוד. כתב דהך דינא דהב"ש צ"ע די"ל דשפיר מהימן עד א' משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי וכמדומה שאין נוהגין עתה לדקדק בזה כלל כי מי שבא אליו כתב מאוהבו ממרחקים שמתה אשתו נושא אשה על פיו ואין מדקדקין אחריו למחות בידו כלל עכ"ד. גם בס' ישועות יעקב בסי' קנ"ח סק"א חולק על הב"ש בזה דכיון דאינו רק מלתא דרבנן נאמן עד א' אף דאיתחזק איסורא ובפרט במילתא דעל"ג ע"ש:
ושם העיר עוד לחקור בזה בעד א' שמעיד שמתה אשתו והוא בא לב"ד לשאול אם מותר לישא אחותה שהוא איסור כרת וגם אי מותר לישא אחרת מצד איסור רגמ"ה דאף אי מאמינים אותו נגד זה שמותר לישא אחרת מ"מ אסור לישא אחותה (עב"ש בסי' ט"ו שם) מעתה כיון שבא לשאול על שני דברים דבר תורה ודרבנן כאחד אפשר דאין אנו יכולין להקל גם בענין דרבנן דהוי זלזול לדחז"ל וכמ"ש הרדב"ז הובא במ"גא הלכות ק"ש בספק קרא ק"ש חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא אף דרק פסוק ראשון הוא מה"ת מ"מ צריך לקרות כל הג' פרשיות כיון דאנו מסופקין על דאורייתא ודרבנן כאחד אם אנו מחמירין על ד"ת ומקילין בדרבנן הוי כמזלזל במלתא דרבנן (לא מצאתי זה במג"א הלכות ק"ש ע' בסי' ס"ז סק"א שכ' טעם אחר דכך היתה התקנה כו' אמנם בסי' קפ"ד סק"ז כ"כ המג"א בשם הר"ש חיון והר"י הלוי בענין ספק אם בירך בהמ"ז דצ"ל גם ברכה ד' מהאי טעמא ע"ש) אך באמת לא דמי דהכא אם ישא אחרת לא ישא אחות' בלא"ה ע"כ אין מקום להחמיר בזה ע"ש:
ועיין בנו"ב תניינא סי' ו' על דבר האיש אשר בשנת רעבון הלכה אשתו ממנו ובן ובת עמה מדוחק פרנסתם ושוב לא נודע מהם דבר יותר משמנה שנים אם יש להתיר לבעלה לישא אשה אחרת. והשיב שאין למצוא לו עזר כיון שאשתו לא פשעה ומחמת רעבון הלכה ולפי המובן ברשות בעלה הלכה ומי יודע סבת עכובה ואולי הוא ע"י אונס ומקום מצוה אין כאן שאנו נותנים ג"כ לבן ובת חזקת חיים וא"כ קיים מצות פ"ו ואף שהכנה"ג בהגב"י אות ע"ח מביא תשובת רש"ך אם נשבה יכול הבעל ליקח אשה אחרת אולי מיירי שם שלא קיים פ"ו. וסיים דאף שיש סברא לדון ולהתיר לו שלא יהא נכשל בהרהורי עבירה בכל יום מ"מ נתת דבריך לשיעורין ואם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן לאיזה סבה או שתהיה חולה איזה זמן וכי נתיר לו לישא אחרת על אשתו לכן אין דעתי להתיר בזה וגם איסור איני אומר כיון שכבר יושב זמן שמנה שנים בלא אשה ואם ימצא מאה רבנים שיתירו לו לא אמחה בידו עכ"ד:
ושם בסי' ז' נשאל על שאלה כזה ממש אלא דשם העיד עד א' ששמע מאחד שהאשה מתה ואשיב להתיר מחמת העדאת העד וכתב דאף דבנו"ב קמא סימן ל"ג לא הכרעתי לסתור דברי הב"ש לחלוטין אבל בסימן נ"ד בד"ה ואמנם הבאתי דברי התוס' דמה שאינו דבר שבערוה אף דאיתחזק איסורא אינו ברור שאין עד א' נאמן רק מספקא לן וא"כ באיסור דרבנן יש להקל ובפרט שזה שנים רבות שאבד זכרה קרוב הדבר שמתה בשנת הרעבון ולכן יש להתיר.
וכתב עוד שם בסי' ח' בעובדא שהעיד העד שבהיותו במקום פלוני מתה אשה פלונית אבל העד לא ידע אשת מי היא והאיש בשמעו הדברים האלה אמר אשתו היא בזה יש לדון אולי הבעל דבר עצמו אינו נאמן במקום דאיכא למיחש שמא עיניו נתן באשה אחרת (עיין לקמן בסמוך בשם תשובת ב"א מה שמביא בשם צ"צ ועה"ג) ומ"מ כיון דבזה"ז שכבר כלה הזמן חר"ג ליכא חשש איסור תורה וגם מאחר דמתחילה לא איתחזק איסור רק מפיו שאמר שיש לו אשה יש להקל ע"ש:
וכתב עוד ס"ס קל"ו שנשאל מהגאון מלונדון אודות אנשים הבאים ממדינות רחוקות לקהילתו ושלחו גיטין לנשותיהם ובא כתבים מב"ד שהשליח מסר הגט להאשה כדת ואין חתימת הב"ד ניכר שמה אם יכולים המגרשים לישא שם נשים. וכתב כבר הכרעתי בנו"ב תניינא שעד א' נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו וכיון שעד א' נאמן א"כ שטר בעדים אפי' לא נתקיים כיון שלדברי הרשב"ץ (המובא לקמן ס"ס קמ"ב בהגה) זה עדיף מעד א' לכן דעתי להתיר ע"ש:
ועיין עוד שם בסי' קמ"ז בתשובה מבן המחבר באשה שנשתטית וזה שבע שנים אשר ברחה מבעלה מתוך טירוף הדעת ונאבד זכרה ולא נודע מה היה לה אם מותר הבעל לישא אשה אחרת. והביא דברי אביו בתשובה סימן ו' הנ"ל שלא רצה להתיר באשה שנאבד זכרה זולת בהעדאת עד א' וכתב דאף דיש לדון בזה מחמת דנגד חזקת חיים יש חזקה אחרת שאם היתה בחיים היתה חוזרת לבעלה באשר שלא היה קטטה ביניהם ומ"מ חלילה לו לחלוק על אביו ז"ל. ומ"מ העלה להקל להבעל זה כיון שיצאה אשתו מביתו מתוך טירוף הדעת ולפי דבריו היתה כמה שנים מוחזק' לנשתטית ובנשתטי' פסק הרמ"א דיש להקל להתיר לו לישא אחרת ואף די"ל דדוקא באשה שהיא שוטה לפנינו אבל כאן יש לחוש שמא נתפקחה מ"מ מוקמינן לה אחזקתה אשעת יציאתה מבית בעלה ויש לזה הוכחה דאל"כ היתה חוזרת לבית בעלה כו' ואף דהב"ח כתב דצריך היתר ממאה רבנים י"ל דגם הב"ח לא כ"כ אלא אם היא בחיים בוודאי אבל אם יש ג"כ ספק שמא מתה גם הב"ח מיקל. וסיים ויען כי אין הדבר ברור כ"כ כו' לכן אין לסמוך עלי עד שיסכימו עוד שני רבנים ובענין התחייבות שיש להאשה על הבעל וגם בהשלשת ג"פ כי למיחש בעי פן תבוא האשה יעשו כמו שפסק אאמ"ו בנו"ב קמא סי' ג' (ע' לקמן ס"ק ט"ז) ע"ש (ובתשובת חתם סופר סימן ב' באיש א' נשתטה אשתו זה כמה שנים והוליכה לעיר אחרת למקום רופאים ועתה אומר שנודע לו שמתה וגם הביא עד א' ששמע שמתה אשתו של זה באותה העיר אם מותר לישא אחרת. והאריך שם בדברי הב"ש דסי' ט"ו וקנ"ח הנ"ל דאין עד א' נאמן כו' ודעתו להחמיר כהב"ש וכתב ואפי' אם נכניס עצמינו בפרצה דחוקה להקל משו' עיגון דבעל היינו אי אשה בריאה נאבדה וכדרך שמקילין בעיגונא דאיתתא אבל הכא נשתטית הרי יכול להמציא לו היתר ע"י מאה רבנים והשלשת גט וכתובה ואין כאן עיגון כו' ועוד הא האשה במקום ידוע ואינה מעבר לים ולא במדברות והדבר יכול להתברר ע"כ איני רוצה להיות מהמתירין ע"ש):
ועיין בתשו' בית אפרים סי' א' באחד שהיה מתגורר בקהילה אחת ערך י"ב שנה והגיד לפני כמה אנשים שיש לו במקום אחר אשה ובת אחת והחזיק בדבריו זמן רב ועתה בא לפני הרב והגיד ששקר ענה ומעולם לא היה לו אשה רק מחמת הבושה אמר כן שכבר בא בימים בן שלשים ועדיין הוא פנוי. אם מאמינים אותו באמתלא זו ומותר לישא אשה או לא והנה מה שיש לדון באמתלא זו הוא משני חששות אחד כי להסיר מסוה הבושה היה די לו שיאמר שהוא אלמן וגם למה הוסיף לומר שיש לו בת הימנה. הב' מטעם דכל שהוחזק ל' יום לא מהני אמתלא כמ"ש הב"ש בסי' י' ט' ומלקין ושורפין על החזקה והאריך מאד בזה לבאר דהך אמתלא אינה גרוע וגם יש לצדד דאף אמתלא א"צ כלל בנ"ד לפי דכל שויא אנפשיה חד"א דאסרינן עליו ולא מהני חזרה אינו בתורת ודאי אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי משקר וא"כ בנ"ד שאחר אלף החמישי אינו אלא מנהג וכל ספק ופלוגתא אזלי' לקולא כמ"ש הב"ש סקכ"א אולי מהני חזרה אף בלא אמתלא וגם דינו של הב"ש בענין אחר ל' יום אינו מוחלט דבתשובת רמ"א סי' ב' מבואר דאף אחר ל' יום מהני אמתלא היכא שלא הוחזק רק מפי עצמו וע"י דבור לבד (עמ"ש בסי' י"ט שם) ועוד דהכא אית ליהו מגו דאי בעי הוה אמר שמתה אשתו והיה נאמן בכך כמבואר בתשובת צ"צ ועה"ג שהוא עצמו נאמן בענין זה השתא נמי שחוזר בו נאמן במגו וי"ל דגם הב"ש מודה בזה. וסיומא דפיסקא העלה שאין להחמיר בזה ומ"מ יש לאיים עליו בב"ד ולהודיעו חומר חרגמ"ה הכל לפי מה שהוא אדם ואם כה יאמר כי בצדק אמרי פיו ופנוי הוא לא נחשדו ישראל על כך ובפרט שהוא ג"כ מלתא דעל"י ע"ש באריכות. והנה מ"ש דכל דשויא אנפשיה חד"א דאסרי' עליו ולא מהני חזרה אינו בתורת ודאי כו' צ"ע ממ"ש בש"ע לקמן סי' ג' ס"א ואם נשאה או נטמא לוקה ומשמע דאפי' חוזר בו (עמ"ש בסי' ג' שם ועמ"ש לקמן סי' קט"ו ס"ז סקל"ז. ומ"ש שם בריש דבריו לפלפל בדין שויא אנחד"א אם הוא מטעם הודאת בע"ד או משום נדר ע' בפ"ת ליו"ד סי' א' סקט"ו ולקמן סי' ל"ז סקי"א מ"ש בזה:

טו

לכנוס. עבה"ט. עד ובה"י פירש הרמ"א בענין אחר. וע' בספר בית מאיר דנראה לו יותר פירוש הבה"י דכוונת הרע"א לפרש דברי המחבר דבארוסה לא תיקן היינו מה שתיקן שלא לגרש בע"כ. וזהו שהוסיף אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור והיינו דיכול לגרשה בע"כ. אבל מלישא אחרת קודם גירושין לא מיירי והוא אסור אם לא על צד המוזכר בסוף הגה שהיא אינה רוצה להנשא לו או לפטור אז יש להקל לו לישא אחרת (וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' א' וכתב דפירוש זה הוא אמת ומוכרח מסוף הגה ע"ש) ובזה מרווח לן דלא קשה קושיית הח"צ סי' קט"ז מהכא לסי' קנ"ט ס"ה בהגה דאמאי תהא עדיפא זיקה דרבנן מארוסה דאורייתא כמ"ש בשם ח"צ קטן שנפלה לו יבמה כו' כעת אין תשובת ח"צ לפני ולא ידענא אי התיר מטעם שכבר נשתדך וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' קנ"ט ס"ה ואף דכאן נפלה קודם שנשתדך מ"מ כיון שהיה באותו שעה קטן דמי לנפלה אח"כ או דילמא אף בנשתדך אחר יב"ש התיר מטעם כיון שעדיין אינו ראוי לחלוץ מחמת הסימנים ואפשר אף לכתחלה מותר לשדך מטעם זה. וע' בשו"ת אבן השוהם סי' ל"ד ול"ה על נדון כזה ממש ושם נזכר שעשה שידוך אחר שנעשה בן יג"ש וכ' דלכתחלה עשה שלא כהוגן אך מאחר שכבר עשה מותר לכנוס וגם נדפס שם תשובה מגאון מהר"א ברודא להתיר לכנוס וגם כתב שכמה גאונים הסכימו לזה ע"ש. וע' בשו"ת בית אפרים סי' קמ"ג על מעשה כזה ובעובדא דידיה נעשה השידוך בעודו קטן והאריך בזה לפלפל בדברי הח"צ ואבן השוהם הנ"ל ומסיק ג"כ להקל והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וסיים ומ"מ ראוי לב"ד שקודם שיבא לידי נשואין יפשרו בין היבם והיבמה בעסק החליצה שלא יהא שום דבר חוצץ ביניהם וגם יתן ערבון כפי הנראה לב"ד באופן שתיכף שיהא ראוי לחליצה יחלוץ לה מיד בלי שום עיכוב אמנם אם האשה תקשה ערפה שלא לפשר כפי שיראה לב"ד ותתן עיניה בממון יוכלו ב"ד להתיר לו אף בלי רצונה ע"ש. וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שהאריך ג"כ בענין זה:
בתשובת חתם סופר סי' א' אודות בחור בן עשרים שנפלה יבמה ורכושה רב מנכסי אחיו והיא מסרבת ואינה רוצה בחליצה אא"כ יחלוץ בחנם כי חשבה שאסור לו לישא אשה עד שיחלוץ תחלה ואין ביד ב"ד להעמיד על דת תקנת הקהילות המבואר סי' קס"ה ס"ד בהגה והבחור נשתדך בינתיים עם ההגונה לו ושואל אם מותר לו לישא משודכתו ועי"ז תהא היבמה מוכרחת לירד לדת כדי שיחלוץ לה. והצריך שם בדברי תשובת ח"צ סי' קט"ז הנ"ל ובנדון השאלה העלה להתיר לו לישא משודכת שלו לאחר התראה מב"ד כראוי ובאופן שיעמיד ערבות ובשבועה שמיד שתתרצה היא אח"כ לעמוד לפני ב"ד שבעירם או המרוצה לשני הצדדים מחויב הוא לעמוד וככל היוצא מפיהם יעשה ויקיים ויחלוץ אח"ז מיד בלי עיכוב ע"ש):

טז

שנשתטית. עבה"ט מ"ש ובד"מ כתב כו' עד שנהגו להחמיר. והוא מדברי הב"ש ושם מסיים וז"ל לכן כלל כאן אלו ב' דינים כשנשתטית וכשהוא מה"ד לגרשה ש"מ שניהם שוים וכשהוא מה"ד לגרשה לא תיקן ר"ג וכמ"ש בסי קט"ו עכ"ל: וע' בתשו' שב יעקב סי' א' שהשיג על הב"ש וכ' דמה שכלל רמ"א הני ב' דינים היינו היכא שהדין לגרשה ומ"מ היא לא פשעה כגון שהתה י"ש ולא ילדה וזה שוה עם נשתטית ובשניהם צריך התרה מק' רבנים ומ"ש רמ"א בס' קט"ו ס"ד בהגה ב' ויכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חר"ג היינו בעוברת על דת שהיא פשעה ותדע שכן הוא דאל"כ סתרו דברי רמ"א אהדדי דשם החליט דל"ש בזה חר"ג וכאן הביא יש חולקין דנוהג אפי' במקום מצוה א"ו דכאן מיירי שלא פשעה ולכן יש חולקין אבל בסי' קט"ו מיירי שפשעה ולכן אין חולק עכ"ד וע' בתשו' נו"ב סי' א' שגדול א' רצה לתרץ דברי רמ"א דלא ליסתרו אהדדי באופן אחר. דבאמת לגרש בע"כ קיל יותר מלישא ב' נשים כמ"ש בת' מהר"ם פדוא סי' י"ג (הובא בבה"ט לקמן סי' קי"ט סק"א ע"ש וא"ב בסי' קט"ו דמיירי לגרש בע"כ בזה הכל מודים דלא תיקן ר"ג אבל כאן דמיירי לישא ב' נשים בזה הביא ב' דיעות ומ"ש רמ"א או שהוא מה"ד כו' יש להתיר לו לישא אחרת ר"ל דא"א לגרש בע"כ. והוא ז"ל חולק דבאמת יותר חמור גירושין בע"כ מלישא אחרת דבזה לא קבע הגאון בה זמן כלל ומ"מ דברי מהר"ם פדוא נכונים דלענין עוברת על דת עדיף יותר לגרש בע"כ מלישא אחרת דשמא תחזור למוטב ויהיו לו ב' נשים כשרות אבל בשהתה י"ש יותר טוב להתיר לישא אחרת ושלא ידור עם הראשונה וממילא לא תלד ונמצא השניה בהיתר עולמית אבל לגרש בע"כ שבזה עדיין לא כלה חרגמ"ה לא שמענו. אמנם כל זה לשיטת הב"ש אבל באמת אין לדחות דברי השב יעקב דהיכא דלא פשעה אין להתיר לישא אחרת (בלא ק' רבנים) ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל דל"ש האי דינא בח"ל (וע' בזה בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וצ') . וכתב עוד דאם הבעל רוצה ליסע לא"י והיא אינה רוצה וגם כבר שהתה עשר שנים ולא ילדה ממ"נ יש להתיר לגרש בע"כ ויתן הכתובה או מטעם הוא אומר לעלות (כמ"ש לקמן סי' ע"ה) או מטעם ששהתה י"ש אך כל זה אם השנים שוים בזמן דאל"ה יכולה לומר דמתחלה היה אפשר לעלות ולכן עון ח"ל גורם ועכשיו יש סכנה לעלות ע"ש עוד גם בנו"ב תניינא סי' ק"ב:
(ומ"ש הבה"ט מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם כו' ויסכימו בהיתר מאה רבנים כו' ע' בתשו' ח"ס סי' ד' שנשאל אי צריך דוקא מאה מג' מדינות שוה בשוה או סגי צ"ח ממדינה אחת ושנים הנותרים א' א' ממדינה אחרת. ומה הוא בכלל מדינה ומדינה ואם סגי בבחורים מופלגים להשלים מנין המאה וכתב הא ודאי דמ"ש הב"ח ויסכימו בהיתר מאה רבנים ע"כ לאו רבנים ממש יושבים על כסא רבנות בקהילות דהרי כתיב בהתקנה שיהיה מג' קהילות וא"א מאה רבנים בג' קהילות אמנם גם א"א דאנשים בעלמא קאמר כדמשמע לשון תשובת מהר"ם והכל בו דהא כתוב שם דבעינן שיהיה להם מבורר ויסכימו עם הדין אלא ודאי דבעינן שיהיו ראוים להוראה ומביני מדע להסכים עם המורה הראשון בענין ההוא וכבר נהגו כמ"ש בנו"ב סי' ג' לצרף המוסמך במורינו שראוי לסדר קדושין כמו שתיקן מהרי"ל שלא יסדר גיטין וקדושין מי שאינו מוסמך ה"נ הכא ודי בקולא זו אבל לא בחורים אפי' גדולים וטובים. ואודות מה הוא בכלל מדינה הנה בכל בו איתא שלשה ארצות כגון ארגון לומברדיא וצרפת והם ג' מלכיות ממש לומברדיא באיטיליא ארגון בשפניא וצרפת ידוע מ"מ נ"ל אם ע"י מלחמות נכנסו שלשתן תחת ממשלת מלך א' ועתידה אדום שתפשוט מלכותה ט' חדשים על כל העולם לא מפני זה לא נוכל להסכים בהיתר הנ"ל כי אין המלך גורם אלא שווי דעות אנשי מדינה ורוב אנשי מדינה נמשכים אחר רבני מדינה ההוא וה"כ במדינתינו כגון מלכות גאליציא ומלכות הגר ומלכות עסטרייך אף ע"פ ששלשתן תחת ממשלת הקיר"ה מ"מ לשלשה יחשבו וכן נוהגים. ומ"ש בהתקנה מג' קהילות לכאורה פשיטא דכיון דבעינן ג' ארצות בודאי ג' קהלות הם נ"ל לאפוקי שלא ימצא בקהילה א' אנשים מג' ארצות דזה לא מהני אלא במושבותיהם למקומותם. ואודות אי בעינן מספר הרבנים מג' מדינות שוה בשוה. לכאורה כוונת התקנה היא שהרב אשר המאורע בגבולו יחקור וידרוש הענין היטב ויסכים כי זה ראוי להתיר ואח"כ יסכימו ע"פ דבריו עוד צ"ט רבנים מג' ארצות וכיון שלא נתן גבול ומספר משמע שישתלשו שוה בשוה כיון שראוי להשתלש הגע עצמך אילו כתוב בשטר ליתן צ"ט זהובים לג' עיירות או אנשים והלא היו ביניהם שוה בשוה כו' אך לא נהגו לדקדק בכך וכן מוכח מתשובת נו"ב סי' ג' שדקדק לכתוב כל התנאים השייכים למאה רבנים ולא הזכיר כלל שיהיו מג' ארצות אין זה כי מאחר שראשי המדברים בענין ההוא היו שלשה רבנים מג' מדינות שוב לא הקפיד אם יהיו המסכימים אפי' ממדינה א' כו' ומ"מ נכון שהרב וב"ד דמקום המאורע יכתבו פסק שלפי הענין ראוי להתיר לזה וגם יציעו הדבר לפני גדול א' במדינה הואיל ונפיק מפומיה דב"ח (שיציע לפני גדולים) ואם יסכים יצרפו סמוכים במורינו מג' מדינות אף שא"צ משולשים ממש מ"מ יראו לקבץ מספר מסויים מכל מדינה כו' (עכ"ד ע"ש):
ומ"ש הבה"ט ועו"כ בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתשתפה כו' מבואר מזה דאמר שתשתפה יתן לה השליח גט זה ותהיה מותרת לשוק ע"י גט זה. אמנם בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג דין ג' מבואר דחכמי קיסטנטינא הסכימו לאיסורא מטעם דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' פ"ב דנזיר ע"ש וע' בזה בתשו' נו"ב סי' ג' כתב שם שלא רצה לתקוע עצמו בדבר הלכה בזה להתיר האשה שתנשא לשוק ע"י גט זה מטעם שכ' הרב המגיה כו' ואף שבתשובה הארכתי בזה מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר א"א במקום שיש ריעותא בזו ומ"מ לא רצינו לבטל מנהג ראשונים שנהגו שלא להתיר מרגמ"ה. עד שימסור הבעל גט ביד שליח כו' ע"ש עוד מבואר כל סדר ההתרה לאיש שנשתטית אשתו ע"ש באריכות (ולכאורה י"ל דדוקא אם היא שוטה גמורה דהיינו שא"י לשמור את גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא אבל אם היא יכולה לשמור את גיטה רק שא"י לשמור את עצמה דמה"ת בת איגרושי היא ורק מדרבנן כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמבואר בש"ס יבמות קי"ג ע"ב אין לומר בזה כל מידי דלא מצי עביד השתא כו' וכמ"ש המל"מ פ"ב מהלכות ביאת מקדש דין ו' ע"ש ומדברי הגהת מל"מ דפ"ו מהל' גירושין הנ"ל אין הכרע כי שם הלשון מגומגם שכתב דמעשה היה בקונסטנטינא בארוס א' כו' ונדע לב"ד שהארוסה היתה שוטה באותן הימים שאינה יודעת לשמור עצמה ומשלחה וחוזרת קרינן בה ושאל השואל כו' עכ"ל ומדבריו משמע דמשלחה וחוזרת חד שיעורא הוא עם אינה יודעת לשמור עצמה וא"כ מיירי אפי' אם היא מה"ת בת גירושין רק מדרבנן אך באמת ז"א כמבואר בש"ס שם דמשלחה וחוזרת חד שיעורא הוא עם א"י לשמור גיטה דאינה בת גירושין מה"ת ולכן נראה דט"ס הוא בהגהת מל"מ שם וצ"ל שא"י לשמור גיטה וא"כ י"ל דדוקא בהך עובדא הורו לאיסורא משא"כ בא"י לשמור עצמה וכמ"ש בפרט לפ"ד מרן המחבר לקמן סי' קי"ט ס"ו דבדיעבד מגורשת וצ"ע) . וע' עוד בנו"ב תניינא סי' קכ"ו ובתשו' חמדת שלמה סי' ע"ז. ובס' בית מאיר סי' קי"ח ובס' מרכבת המשנה פ"ו מה"ג ובס' גט מקושר בס"ג ראשון אות י"ג ובסוף ס"ג שני באורך (ובתשו' ח"ס סי' י"א וגם בס"ס ד' שם) ועמ"ש לקמן סקמ"א סכ"ט סקנ"ט סק"ך ועו"ע בת' מנ"ע סי"ט אות ה' ו' מזה: וע' בנו"ב תנינא חלק יו"ד סי' קמ"ו שכתב וז"ל הנה בגופא דעובדא אינני מכניס עצמי להתיר לבעל לישא אשה על אשתו אחר שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלימהבכל הדברים. עכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין כו' ובפרט בדור פריץ כזה וכיון שאין בנדון זה ביטול פו"ר רק הבעל אינו רוצה בחיי צער אין אנו נזקקין לו עכ"ד: ובתשו' כ"י מכבוד הרבה גאון מהר"י אייזיק ז"ל אב"ד דק"ק טיקטין ראיתי שחקר בזה באיזו גדר שטות דברו להתיר כאן והעלה דבענין זה בודאי יכולים לסמוך על דעת הרמב"ם שהביא הב"י בסי' קכ"א דל"ד באותם הסימנים שהוזכר בש"ס אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות ודבר זה תלוי לפי ראות עיני ב"ד. עוד ראיתי שם דאם אירע שאחר שהתירו לו מאה רבנים קודם שנשא אחרת לגמרי רפואה גמורה פשוט דחוזר האיסור למקומו אלא דאם נתרפאה אחר שגבר נשא אחרת ודאי אין בזה חשש. וגם זה פשוט שא"צ הבעל למקור ולדרוש קודם החתונה עם האחרת אולי חזרה הראשונה לקדמותה כל שיצא בהיתר יצא אך אם במקרה נתעצל הבעל ושהה מלישא אחרת ובין כך חזרה אשתו לשפיותה אין מועיל ההיתר כלל. ואם עדיין לא נשא אלא שכבר נשתדך באחרת וקשר עצמו בקנס כנהוג בזה יש לדון אם מותר לישא השניה ודעתו נוטה להיתר וע' ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ג בהגה:

יז

ואינה רוצה ליקח גט. ע' בתשו' מנחת עני סי' נ' שכ' מסתימות ל' הרמ"א משמע אף שאומרת שתקבל הגט אחר שנה או שנתיים כל שאינה רוצה לקבל הגט עכשיו מתירין לו ע"ש:

יח

שנהגו להחמיר. עבה"ט בשם ר"ם מטראני וע' בתשובת נו"ב סי' ב' שנשאל על כיוצא בזה באחד שאיחר זמן רב מאשתו ובא שליח מאשתו שישלח לה גט והוא לא רצה לשלוח גט לחלוטין כרצונה רק התנה עם השליח לעכב הגט לזמן והשליח הלך לדרכו. אם עתה שכבר עבר הזמן ורחוק המקום שא"א לחקור אם נמסר הגט מיד השליח להאשה אם מותר לזה ליקח אחרת על סמך שבודאי נמסר הגט ליד האשה. והאריך מאד בפרט הזה דחזקה שליח עושה שליחותו והעלה דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן רק החילוק אם המשלח יכול להיות נכשל על ידו אלא כל זה אם הדבר ביד השליח אבל בנ"ד אולי לא תרצה האשה לקבל הגט ואף שהיא שלחתו אולי לשעה היתה רוצה להתגרש וכיון שהבעל דחה השעה שוב לא נתרצית ובפרט שהדיינים מסדרי הגט מקבלים פרס ובמחוסר ממון לא אמרי' חזקה זו ולכן אין להקל וכתב שם דדברי הר"ם מטראני שהביא הבה"ט בסקכ"ג לא נהירין ליה ע"ש:

יט

עד סוף אלף החמישי. הוא מדברי מהרי"ק שכ"כ בשם הרשב"א שמענו שלא גזר רגמ"ה אכא כו' ע' בתשו' משכנות יעקב סי' א' שכ' דנראה לו לתת טעם לשמועה זו אף דכל גזירות חכמים נופלות לעולם עד שיעמוד ב"ד הגדול בחכמה ומנין כידוע משום דכל גזירות חכמים צריכין שיהיה בהן סייג ומשמרת לאיסור תורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' התורה פ' ואתחנן שאין לחדש שום דבר וגזירה כ"א לעשות סייג לתורה רק זאת יש לב"ד רשות לצורך שעה לפי ענין הדור לתקן למיגדר מלתא ודוקא לצורך שעה ולא לקבוע הל' לדורות ועפ"ז י"ל שבעלי השמועה היו סוברים שרגמ"ה ז"ל לא תיקן זאת משום סייג שלא מצאו בזה שום ענין האסור מה"ת בכדי שיגזור על הכל משום סייג רק תיקן זאת לפי השעה הצריכה ולכן נתנו גבול וזמן לדבר זה שלא תהא תקנה קבועה לדורות ולא יהיה בזה הוספה על דברי תורה כן נראה טעם בעל השמועה הזאת. אך באמת לאו דברי הכל היא ואינו מוסכם כלל וכבר עמדו ע"ז קצת גדולים בתשובת ב"י. וכמה גדולים שהיו בתחלת אלף הששי כמו הר"ן ומרדכי ומהר"מ רוטנבורג והראבי"ה אשר דברו בענין זה ולא הזכירו כלל הקולא הזאת וגם המעיין בתשובת מהרי"ק שמביא שם ת' הרשב"א שכ' שם שמענו כו' יראה דאיהו גופיה לא ברירא ליה הך שמועה וגם ביש"ש יבמות פ' הבע"י העיד ג"כ קצת על שמועה זאת ודחאה מהלכה ולפ"ז צ"ל שר"ג תיקן התקנה הזאת לסייג לאיסור תורה כי יש למצא בזה איזה טעמים וא"כ גם הגזרה זאת היא לעולם כמו כל גזירות חכמים עכ"ד ע"ש ובתשובת מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ה כתב וז"ל ובענין תקנת ר"ג מ"ש שלא היתה תקנתו אלא עד אלף הששי כבר ידע כ"ת שרוב הגלות לא קבלוה עליהם מעולם לא אז ולא היום כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח ויש מקומות שקבלו אותה עליהם אפילו עד הזמן הזה ונהגו בה עד היום לפיכך כל המקומות שקבלו אותה עליהם עד היום הרי היא לדידהו כאלו היא תוך זמנה לכל עניניה עכ"ל:

כ

לגרש אחת מהן. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן צ' שכ' דהכנה"ג סימן זה בהגב"י אות ט' הביא הרבה פוסקים ובכללם מרן הב"י בתשוב' סימן י"ד ומהרח"ש סימן מ"ו שגזירת רגמ"ה לא הי' רק על תחלת הנישואין ואם עבר ונשא שוב אין כופין אותו להוציא וסיים ולפ"ז מ"ש הנ"י וחייבים לכוף על החרם. בבא לישא לכתחלה קאמר אי נמי אפילו בנשא למקרייא עבריינא ולהחרימו על שעבר חרגמ"ה. ובאות י"ב כתב כמו שאין כופין אותו לגרש השניה ה"נ אין כופין אותו לגרש הראשונה אם היא תרצה בגרושין עכ"ל. והוא ז"ל כתב עליו שדעת אחרונים שלנו אינו כן ע' בב"ש סימן זה סוף סק"ג שכ' ואחר שתתרפא חייב לגרש מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים (איני יודע מדוע לא הזכיר דברי הרמ"א בכאן דמפורש בהדיא שכופין לגרש ואם הוא רק ממנהגא גם דברי הב"ש י"ל כן) וכן משמעות כל חכמי הדורות במדינה זו שהרי לכך הוכרח להשליש גט ביד שליח בשעת ההתרה שיהא מוכן לגרש תיכף כשתתרפא ומבואר מדבריהם דלאו דוקא בנשא באיסור אלא אפילו בנשא בהיתר כגון ע"פ עד שהטעה אותו שמתה אשתו ג"כ מחוייב לגרש שהרי בנשתטית נושא בהית' אפ"ה כתבו שצריך לגרש מיד כשתתרפא עכ"ד ע"ש וגם בסימן קכ"ו. ובענין שכ' הכנה"ג שאין כופין אותו לגרש הראשונה עמ"ש מזה לקמן סימן קנ"ד סעיף א' סק"ה:

כא

ע"י אחר. עבה"ט בשם צ"צ ועיין בתשובת עה"ג סימן ל"ו הביא שם דשאלה זו נשאל בע"פ מהגאון בעל ט"ז והשיב שרשאי ליקח אחרת וא"צ לזכות גט לאשתו הראשונה ע"י אחר וע"ז הרהרו איזה רבנים ובראשם חותנו הגאון בעל צ"צ ולבם יחשוב שלא טוב הורה לא זו בלבד שאינו יכול לישא אחרת בלי זיכוי גט ע"י אחר אלא גם זאת שאינו יכול לזכות גט ע"י אחר בע"כ כיון שעזבה דת רק באונס והוא ז"ל השיב עליהם ודעתו שעכ"פ יוכל לזכות לה גט בע"כ. דכיון דהוי כעוברת על דת כמובא ברמ"א לקמן סימן קט"ו ס"ג אף דלענין כתובה צריכה התראה מ"מ לענין חרגמ"ה יוכל לגרשה בע"כ וכתב שם דאף דלא הפסידה כתובת' מ"מ אין חיוב כתובת' מעבבת אותו לגרשה בע"כ במקום שיוכל לזכות לה גט ולישא אחרת אע"פ שאינו בהשיג יד להשליש כתובתה יעו"ש (ובס' כרם שלמה הביא דבתשו' זכרון יוסף כתב דאם המירה ברצון אין צריך זיכוי גט ע"י אחר ולא היתר ממאה רבנים עכ"ל מבואר שדעתו כעה"ג הנ"ל וע' בס"ק שאח"ז וע' בתשו' ברית אברהם סי' צ"א מ"ש בזה):

כב

אין להחמיר. ע' בתשו' חמדת שלמה סי' ד' שכ' בזה וז"ל אף דלכאור' לשיטות מהר"ם ודעימ' דאף במקום מצוה גזר הגאון א"כ אף בעזבה דת יהי' צריך היתר ע"י מאה רבנים ומכ"ש כיון דאפשר ע"י זיכוי גט וצ"ל הטעם בזה כיון דעזבה דת והיא בחזקת זונה ואסורה עליו א"כ אינו בכלל נושא שתי נשים כיון שאסורה עליו מדאורייתא ול"ד למ"ש דאף במקום מצוה גזר דהיינו בשהה י"ש דעכ"פ אינה אסורה לו או עוברת על דת אף דמצוה לגרשה מ"מ אינה אסורה עליו ואם רצה מקיימה משא"כ היכא דהויא בחזקת זונה דאינה בכלל אשה הראוי' לו בזה ודאי לא גזר. ושוב מצא כדבריו להדיא במהרי"ק שורש קמ"א ע"א. וכתב עוד דמ"ש הרמ"א במקום שאין מנהג אין להחמיר לעכ"ד דאפי' אין רשאים להחמיר מתרי טעמי חדא כיון דהרמ"א כתב בסי' ק"מ לאותן המזכין לעזבה דת אם חזרה א"צ גט אחר כו' ועוד לפי מה דמשמע לקמן סי' קי"ד דאשה שזנתה אינו מחוייב לגרשה וכ"כ בתוס' ריש זבחים להדיא וא"כ לפמ"ש הרמ"א (בסי' קל"ד ס"ד) דאפי' קיבל עליו ליתן קנס אם לא יגרש יש מחמירין דהוי גט מעושה ואף להמקילין שם היינו משום דיכול ליתן הקנס ולא לגרש משא"כ כאן כיון שמחוייב לישא אשה ואם נכריחנו מחמת חומרות יתירות ליתן גט לראשונה יש לחוש לגט מעושה. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דאם זינתה בודאי באופן שנאסרה על בעלה שוה לעזבה דת בזה. ובדברי הרמ"א דלקמן סימן ק"מ ס"ה לא משמע כן וצ"ל שמפרש דברי הרמ"א שם כמו שפי' החכם השואל בנו"ב סי' צ"ב יובא בדברינו שם ולא כדברי הנו"ב עצמו (אכן בתשובת חתם סופר סי' ג' מבואר דאפי' באסורה עליו מדאורייתא ואינה אשה הראויה לו לא נהיגי להתיר לישא אחרת בלא ק' רבנים וכתב שם נדון גרושה שנשאת לכהן בחזקת אלמנה וכשנודע הדבר ברחה לה ולא נודע מקומה והבעל מצטער בעיגון וביטול פ"ו אם יש להתיר לישא אחרת בלא היתר ק' רבים. והאריך שם לבאר שורש ב' התקנות של רגמ"ה ומסיק וז"ל היוצא מזה דהכא לא שייך לזכות לה גט דאיזה זכות יש לה דאע"ג דנחשדה באיסור גרושה לכהן ה"מ בזנות לא נחשדה ואין לה שום זכיה בגירושין ואם תרצה להנשא תבא ותקבל גיטה וא"כ א"א לזכות לה גט ע"י אחר ולגרשה בע"כ הרי אינה פה עמנו וא"א רק לישא אחרת ולזה צריך ק' רבני' והשלשת גט כמבואר מדברינו הנ"ל עכ"ל) ועי' בתשו' ברית אברהם סי' צ' מ"ש בזה:

כג

משום חשדא. עבה"ט בשם רד"ך ועיין בר"י אות ט"ז דתהי הרבה בדברי הרד"ך בתשו' הנ"ל וגם מרן בב"י בי"ד סימן רכ"ח כתב דרך כלל במקצת דברי הרב מהרד"ך בתשובה הנזכר לא ישרו בעיניו ע"ש:

א

שם בב"ש אות ב' ועיין בתשו' רד"ך כתב האשה מצוה על שבת. נ"ב ומדברי הר"ן בתשובה סי' ל"ב דקדק דמצוה לאשה להנש' מסוגי' דרפ"ב דקדושין ומקרי דבר מצוה לענין התרת נדרה עיי"ש ולא אתי עלה מדין שבת. משמע דס"ל להר"ן דאשה אינה מצווה על שבת:

ב

שם אות ג' אז איכא מצוה. נ"ב ועיין בתורת יקותיאל בתשוב' סי' ט':

ג

שם אות ה' והרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד. נ"ב בתשו' הר"ם מינץ סי' מ"ב כתב אך יש לחלק דזהו דוקא בימיהם שהי' גבול ללימודם ול"צ כל ימיהם ללמוד אצל רבם. משו"ה ילמוד קודם ואח"כ ישא אשה אבל עתה אני וכגון אתה דחפץ אתה להיות כל ימיך בבית הרב א"כ לא ישא כל ימיו דתמיד וכו' ולבסוף מסיים ומ"מ אם תוכל ללמוד יחידי בזה הגם אם יש לך אשה ולא תוכל לבוא לבית הרב צ"ע אם נאמר חרב על הבדים:

ד

ח"מ אות ג' לשון הטור והרמב"ם לא משמע הכי. נ"ב ובתשובת הרשב"א סי' תת"ג וסי' אלף קפ"א משמע להדיא דכל שלא תקנו נשואי' הוי כזנות ואסור להשיא אשה לבנו קטן ולשיטה זו מיושב קושי' תוס' יבמות קי"ג ד"ה שמא יאכיל דקטן בגדולה לא שכיח דאסור להשיאן עד שהם בני י"ח שנים:

ה

שם ח"מ אות י' באופן שלא יחלוק על זה. נ"ב ואנן זכינו לאור חי' הריטב"א יבמות ושם אית' להדי' דלא ימכור ס"ת לישא אשה שאינה בת בנים. ונלענ"ד דהריטב"א מפרש במאי דאמרי' נ"מ למכור ס"ת היינו דעוד נ"מ למכור ס"ת כמ"ש תוס' בתירוצם הא' והיינו דעת י"א דמאי דקתני מתני' דלא יבטל מפ"ו דאף דגם ביש לו בנים צריך לישא אשה משום לא טוב וכו' מ"מ נ"מ דמשום פו"ר צריך למכור ס"ת. אבל משום לא טוב לא והיינו למתני' וכדאמרי' עלה מתני' דלא כר"י. אבל לדידן דקיי"ל כר"י אף אם כבר קיים פו"ר לישא אשה משום לערב אל תנח. ואולם זהו דוק' בראויי' להוליד. אבל באינה ראויי' להוליד דהמצוה רק משום לא טוב בזה קיים הדין דלא ימכור ס"ת דכמו דהדין הכי לתנא מתני' ה"ה לדידן באינה ראויי' להוליד. כנלענ"ד כוונת הריטב"א:

ו

סי' י' ר"ג החרים. נ"ב אם הוא אומר קדשתיך בעדים והיא מכחשת דהיא מותרת לעלמ' יכול הוא לישא אחרת כיון דאין עכבה ממנו תשו' רש"ל סס"י כ"א:

ז

שם ב"ש אות כ' לא מהני ריצוי שלה. נ"ב בתשובת מהריב"ל סס"י כ"א העתיק דברי הר"ן שכתב דחרם דרגמ"ה שלא ליקח ב"נ אם תוכל האשה להתירו ולתת רשות לבעל א' אם נאמר שהגאון ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפיפות לבעליהן אם יספיק רשות שלה יקניטנה בעלה עד שתרצה ולחכמי הצרפתים משפט הגאולה שהם יודעים איך פשטה תקנה זו במקומותם עכ"ל ועיין במחנה אפרים הל' שבועות סי' י':

ח

סי"ג בהג"ה משום חשדא. נ"ב רמב"ם פט"ו הט"ז מה"א וכתב רד"ך בית ו' חדר י' תמה על דברי רמב"ם אלו למ"ש פכ"ו הנ"א מהל' א"ב ורשות אשה שלא תנשא לעולם ובכה"ג בהגהותיו להטור אות י"ט כתב לתירץ דבהל' י"ב איירי היכי דליכא חשד כגון בעיר שכולם נשים או סריסים:

א

חייב כל אדם לישא אשה וכתב הרמב"ם פט"ו ה' אישות אשה שהרשה את בעלה שימנע עונתה הרי זה מותר בד"א כשהיו לו בנים שכבר קיים פו"ר אבל אין לו בנים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים מצות פו"ר וכן איתא לקמן סימן ע"ו סעיף ו' וכתב ב"ש וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא קודם דהא אפילו אחר הקיום פו"ר חייב לקיים לערב אל תנח ידך ואף דמצות לערב אינו אלא מדרבנן מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה והאריך קצת בדבר ע"ש ונעלם ממנו דברי הרב המגיד מפ"ז שכתב שם הרמב"ם בפרק זה לא ישא אדם עקרה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים פו"ר או יש לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה וכתב המ"מ והשיגו עליו הרב ר' משה הכהן ואמר אפילו קיים מצות פו"ר אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כר' יהושע דאמר יה לו בנים בילדותו יהיה לו בזקנתו עכ"ל ואין זו קושיא לפי שדברי ר"י הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה וכבר הזכיר רבינו סברת ר"י בפרק זה למטה וכתב שמצוה מד"ס שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ופכ"א מח' א"ב כתב סתם שלא ישא שאינה בת בנים והוא מדבריהם עכ"ל ואם כן גם זה מבואר מה שכתב באם קיים פו"ר מהני רשות שלא לבטל עונתה היינו מדברי תורה אבל ממה שכתב למטה דמדבריהם חייב משום לערב אל תנח ממילא נשמע דאסור מד"ס אבל על הש"ע ודאי קשה דמביא לפסק הלכה כן בסי' ע"ו ס"ו וז"א דמחויב עכ"פ משום לערב אל תנח כולי אבל נראה אפילו אם נאמר דהרמב"ם מיירי גם מדברי סופרים לק"מ דהרי הרמב"ם כתב למטה שלא ישא אשה שאינה ב"ב אלא אם כן יש לו בנים או אשה אחרת לפו"ר וי"ל למה לא כתב גם כן כאן באשה שהרשת בעלה או שיש לו אשה אחרת לפו"ר מהני רשות שלה א"ו דבאשה שמחלה עונתה אפילו אם יש לו אשה אחרת ל"מ מחילתה אלא אם כן היו לו בנים וכבר קיים פו"ר דדוקא למטה אמר שלא ישא אשה שאינה בת בנים כי אם שיש לו אשה אחרת דכיון שיש לו אשה אינו מחוייב לישא עוד אחרת אפילו אין לו בנים ממנה כ"א עד אחר עשר שנים אם כן מה לי אם לא לקח כלל עוד אשה אחרת או ישא אשה שאינה בת בנים אבל כאן שכבר יש לו שתי נשים ודאי מחויב לקיים עונה עם שתיהם כל זמן שאין לו בנים דשמא לא יוליד א' ויוליד עם שניה ועוד כל כמה דאפשר לתיקוני המצוה מקודם עליו החיוב לתקן כמ"ש הרמב"ם שזכרנו שלא ישא קטנה וכ' המ"מ אף על פי שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחויב והיא לאו בת בנים עד כאן לשונו ואף על פי שאם נשא אשה כבר ולא ילדה אינו מחויב לגרשה כי אם אחר עשר שנים וקטנה תבא לכלל בנים קודם עשר שנים אף על פי כן אסור לכתחילה דכל מה שיכול להקדים לקיים המצוה מחויב הוא להקדים וה"ה כאן ביש לו ב' נשים החיוב עליו לתקן המצוה מקודם בכל מה דאפשר ודוחק לומר דמש"ה אסור לו לישא קטנה דשמא אחר שתבא לכלל בנים לא תלד ג"כ ויצטרך להשהות עוד עשר שנים דודאי משום הא לא אסרינן דאזלינן בתר רובא דראוי להוליד אלא משום דהחיוב עליו תיכף לקיים וה"ה כאן ביש לו שתי נשים החיוב עליו תיכף לתקן עם שניהם א"ל משום לערב אל תנח ידך הושוו כל הפוסקים אפילו לר"י אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו מחויב לגרשה ור"י לא אמר אלא לכתחילה מחויב לישא בת בנים ואפילו לכתחילה כ' הרמב"ן דאין כופין אותו על זה ואפילו אם מתיירא בשביל קטטות ומריבות בין הבנים מותר לישא אפילו לכתחילה שאינה בת בנים וכן כמה קולות שכתבו הפוסקים ואם כן כ"ש בזה שיש אשה אחרת לפו"ר דודאי יוצא אפילו לר"י ואינן מחוייב לקיים עוד עם שניה בשמחלה לו עונתה כן נראה ליישב הרמב"ם וגם השלחן ערוך בסימן ע"ו איירי בזה שיש לו אשה אחרת והא דלא כתב הש"ע בפירוש כן דבשלמא ברמב"ם מוכח מדלא כתב או שיש לו אשה אחרת כמו למטה בפ"ז כמ"ש אבל הש"ע למה לא כתב בפי' הדין י"ל דהשלחן ערוך סמך עצמו ג"כ על מה שכתוב בסימן א' סק"מ אף על פי שקיים פו"ר צריך שישא אשה בת בנים וכ"ש שאסור לעמוד בלא אשה כלל דליכא מאן דפליג בגמרא דאסור ואם כן אם מחלה לו האשה אף שלא יוכל עוד להוליד גם כן אסור להעמיד לו בלא אשה ולמה יהא מהני מחילתה א"ו דמיירי ביש לו אשה אחרת וממילא יובן וא"צ לכותבה בפי':

ב

אין מוכרין ספר תורה בכלל ללמוד תורה איתא הספקות התלמידים ובכלל לישא אשה להשי' יתומים ויתומות משום דאשה מצווה נמי לקיים שבת יצרה כ"כ מ"א בא"ח סימן קנ"ו סק"ג ודלא כחמ"ח ושאר ספרים אסור נמי למכור כמ"ש בי"ד סימן ע"ד וכ' ב"ש מיהו מ"ש סס"ז בהגה"ה בשם הג"א אשה לא תשב בלא איש משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש חגיגה גם בתו' דגיטין דמ"א ובתו' ב"ב דף י"ג לא כתבו זאת דאש' מצווה על שבת אלא לחד תירץ עכ"ל ולא מפיו אנו חיין שקיצר במקום שהיה לו להאריך איך משמע כן בתו' שזכר וכאשר נפרש פי' התוס' לא יהיה כדבריו דגם לשאר תירוצי התו' לא יהיה משמע כלל דאשה אינה מצווה על שבת וז"ל התוס' דגיטין שם ע"ב בד"ה לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוי יכול לקיים שבת כל דהוא לא הוה כייפינן ליה משום פרו ורבו והכא כייפינן ליה כדפרישנא לפום רהטא פרושא הוא כך דבדף הנ"ל ע"א הקשו התו' בד"ה לישא שפחה א"י וא"ת אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים פו"ר כדמוכח ביבמות דף ס"ב דעבד אין לו חיים וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו להודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מחוייב בה כיון דאנוס הוא עכ"ל לכאורה כך הוא פירושו דדוקא מפני שאינו יכול לקיים שתיהן שבת ופו"ר ומצד החירות שבו מחוייב בשתיהן משום הכי כפינן לרבו אבל אם היה יכול לקיים שבת לא כפינן ליה משום פו"ר כיון שהוא אנוס ולא מחויב בה וכן תרצו כאן ע"ב דמש"ה נקט קרא דפרו ורבו דלא כפינן לרבו בשביל זה להודיה אבל מצד עבדות פטור משתיהן וכן לתירוצם בא"ד א"נ נקט האי קרא דמצוה רבה היא וכן בפ"ב דמגילה גבי מוכר ס"ת כולי פירושו גם כן היינו ממה שמחיוב מצד החירות שבו אבל מצד עבדות פטור גם משבת וכן הבין מהר"מ מלובלין במס' גיטין בד"ה לא תהו בראה ע"ש וכיון דעבד פטור גם משבת אשה נמי פטורה דכל מצוה שאשה חייבת גם העבד חייב בהן וע"ז סמך עצמו גם כן הב"ש וכ' לב"ת התוס' אשה אינה מצווה על שבת אבל לפ"ז יהיה דברי התוס' כאן סותרים התו' דריש חגיגה דשם כתבו התוס' דעבד מצוה גם על פו"ר אלא שאינו מקיים פו"ר משום שאין לו חיים ע"ש וכאן משמע דאפילו אשבת לא מחוייב גם מהרש"א הרגיש בזה אלא שלא הקשה רק דמהאי ירושלמי דקדקו התוס' כאן דעבד מפקד גם אפו"ר ובפרק השולח דקדקו מהך ירושלמי דלא שייך בעבד אלא לשבת יצרה ולפ"מ שפרשנו יקשה למה לא הקה קושיא עצומה מזה דבס' השולח משמע דאפילו אשבת לא מפקד ועוד אי לא כפינן לרבו בשביל פו"ר לחודה משום דאינו מחויב כיון דאנוס הוא גם אשבת לא נכוף אותו כיון דאנוס הוא אלא נראה דפרושו כך הוא דעבד מצווה גם אפו"ר אלא שאם היה יכול לקיים שבת לא הוה כפינן לרבו משום פו"ר כיון שאנוס הוא והאונס לא בא עתה מצד חצי החירות שהרי גם מקודם לא היה יכול לקיים פו"ר שאין לו חיים ואם נאמר כאן דכפינן לרבו כדי שיקיים העבד פו"ר אם כן נכוף על כל עבדים שיקיים כל המצות כמ"ש התוס' בב"ב דף י"ג אבל שבת הוה יכול לקיים מקודם כשהיה עבד ואתה מכח חצי החירות אינו יכול לקיים גם שבת לכן כפינן לרבו ולהכי לא נקט נמי קרא דפרו ורבו משום דלא כפינן לרבו משום פו"ר כמ"ש וגם לתי' הב' דנקט האי קרא דהמצוה רבה היא גם כן ס"ל דעבד מצווה גם על פו"ר ולא נקט קרא דשבת אלא משום דמצוה רבה היא ולתי' ריב"ם שהביאו התוס' שם אינו מצווה כ"א על שבת והא דכתבו התוס' וכן משמע קצת בירושלמי משמע דרוצים לדייק מהירושלמי כפי' ריב"ם דוקא ולא כתירוצם הקודמים ובריש חגיגה דייקי להיפך מהירושלמי זה דמחויב גם אפו"ר היינו לאו ממאי דא פשו' הבעי' דיוקו אלא מן הבעי' עצמו דבעיא העב' מה שישא במועד משמע דקים ליה דעבד איני מצווה על פו"ר ולהכי מבעיא ליה מה שיש כו' ולפי הב' תירוצים הנ"ל דגם העבד מצוה על פו"ר לא הוה מבעיא כלום ולהכי דחקו עצמם גם בתר דאי פשטה הבעיא לומר הא דאמר כ"ש מצווה על פו"ר היינו משום לבת יצרה ולכן כתבו וכן משמע קצת ר"ל דקצת משמע כן דהיינו לפי האבעיא ולא לפי מה דאפש' האבעיא דלפי מה דאיפשטה משמע דגם אפו"ר מצווה רק שהוצרכו לדחוק דקאי אשבת מכח תי' ריב"ם אבל לפי התרוצים הקודמים מיירי אפילו בפו"ר גופה חייב העבד בלי דוחק כלל וכמו כן דקדקו התוס' גם בריש חגיגה ובזה מיושב קושית מהרש"א גם מה שהקשה שם מהרש"א על מה שכתבו התוס' ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיבו אף לכנען אף היא דבר תמוה דהא מצות פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאיתא בפ' ארבע מיתות והניח בצ"ע נראה דלק"מ דקאמר שם כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופירוש רש"י דעד סיני נצטוו עליה ומדלא הדר תניא ש"מ ישראל שיצאו לקדושה עמדו באסורן אבל גוים נטלו מהם א"כ עבד דנכנס לקדושה כמו אשה ישראלית דכל שאשה חייבת גם העבד חייב בהן א"כ עכ"פ מה שנצטוו קודם מ"ת יותר מאשה בודאי לא נטלו מהם כיון שיצאו ג"כ לקדושה ולכן חייבים העבדים בפו"ר אף שאשה פטורה ולפ"ז גם לפי הב' תירוצים הנ"ל נוכל לומר דאשה מצווה על שבת כמו שמוכיח המ"א בסי' קנ"ג ונראה שהיא מגמ' דמגילה דאמרינן שם דמוכרין ס"ת להשיא אשה משום דכתיב לא תוהו בראה כו' אמאי לא מייתי קרא דפרו ורבו אלא ודאי דאף בשביל האשה מוכרין ס"ת לקיים לשבת יצרה והא דלא כתבו התוס' גם לפי הב' תירוצים הטעם דלא כפינן לרבו בחצי שפחה דגם היא מצווה על שבת משום דלא מפקד' אפו"ר כו' משום דלא היו מוכרחין לטעם זה כי נוכל לומר דאינה מצווה כלל אשבת אף שעבד חייב גם אפו"ר כמ"ש והא דלא מייתי במגילה קרא דפרו ורבו משום דשבת מצוה רבה אבל לתי' ריב"ם מוכח דבודאי גם השפחה חייבת בשבת דלסברתו פטור העבד מפו"ר וחייב בשבת ולפ"ז גם האשה כן ומוכרחים לומר דלא כפינן מטעם דלא מפקדא אפו"ר כו' אבל באמת גם להב' תרוצים נוכל לומר דאשה מצווה על שבת א"כ גם בשביל להשיא יתומה מוכרין ס"ת והא דכתב בהג"ה האשה אל תשב בלא בעל משום חשד ולא אמר משום דמצווה על שבת י"ל דמיירי אפי' כשהיה לה בן או בת דבזה יוצא משום שבת כדאיתא בגמרא יבמות דף ס"ב ע"א אמר רבא מ"ט דר"נ אליבא דב"ח שנאמר לא תוהו בראה כו' אעפ"כ לא תשב בלא בעל משום חשד ועיין שם בגיטין במהר"מ כי לא כיון יפה בפ' התוס' בד"ה לישא שפחה א"י כו' ועיין במהרש"א דריש חגיגה שמגיה יפה בתוס' הנ"ל ועיין בא"ח סימן קנ"ג סק"י יחיד שיש לו ספר תורה ורוצה למכור מה דינו:

ג

מצוה על כל אדם שישא בן י"ח וכתב המגיד בפט"ו ח"א דמצוה היא שישאב תחלת שנת י"ח והב"ח כתב בן י"ח שלימות והמקדים לישא בן י"ג היינו י"ג שלימות כן כתב הב"י וכ"כ הב"ח וכ' הב"ח אם האב משי' לבנו איכא מצוה וקידושין תופסי' מדרבנן וצריכה גט מדרבנן וכ' הב"ש ועיקר ראי' שלו מסי' קמ"א ויש לדחות כמ"ש שם גם בתו' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) מוכח דליתה חילוק זה דהא הקשו שם על הא דאמר סמוך לפרקן מצוה שישי' אב את בנו מש"ס דיבמות דאיתא שם קטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ולפי חילוק שלו לא ק"מ כי דוקא כשהשיאו אביו איכא מצוה עכ"ל ותמהני מאד שעשה הטפל לעיקר ראייתו דהב"ח מחלק בין השיאו אביו ובין נשא בעצמו מכח קושי' דאם סמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוה פריך מידי בפ' הנשרפין מחך דסמוך לפרקן אהא שהמשיא אשה לבנו קטן אע"ה למען ספות הרוה וגו' ועוד דא"כ יפסוק הטור נגד רש"י ותו' ותשובות ר"ש ומרדכי ועוד אוסיף מדעתי א' מה שמקשה הר"מ על ב"י מנין לו דדעת רמב"ם אינו כדעת תו' ורש"י הרי לא כ' הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בנו ובנותיו סמוך לפרקן ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עכ"ל וכן היא בגמרא פרק הנשרפין ע"ש וכמו שפירש רש"י שם נוכל לומר דדעת הרמב"ם כן וא"כ יהיו דברי הטור ג"כ דלא כרמב"ם ולכך מחלק הב"ח בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דכל שהוא נושא אשה לדעתו קודם י"ג שנים נראה כשעושה לשם זנות ולא תיקנו ליה רבנן נשואין אבל כשאב משיאו מצוה קעביד דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות וכמו שמסדר שם דברי הטור ע"ש ומה שכתב הטור אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוה כזנות לאו בעילות זנות ממש קאמר אלא דנראה כעושה לשם זנות כמ"ש האשר"י בפרק האיש מקדש אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לא הוה זנות כיון דדרך קידושין נשואין היא אצלו וא"כ אף בשנת י"ג בנושא אשה בעצמו דנרא שעושה לשם זנות אסור לישא אבל כשאביו משיאו דאין שייך זה הטעם כמ"ש הב"ח מצוה נמי איכא דוודאי אם היה נחשב נשואי קטן בעילת זנות ממש מכח דלא תקינו ליה רבנן נשואין הי' איסור גם במשיאו אביו דמאי שנא במשיאו אביו דלא לחשוב ביאתו זנות דדוקא אם אמרינן דנראה כעושה לשם זנות איכא חילוק בין נושא בעצמו למשיאו אביו כמה שכתב אבל אי היה זנות ממש אין טעם לחלק וא"כ יהיה גם פי' התוספות בפרק הבע"י בד"ה סמוך לפרקן כך אע"ג דקטן לא תקינו ליה נשואין מ"מ לא הוי בעילת זנות ופרושו כיון דלא הוה בעילת זנות לכן איכ' מצוה במשיאו אביו סמוך לפרקן דהטעם הוא דבעצמו אסור משום דנראה כזנות ובאביו אין שייך זה אבל אם היה בעילת זנות היה אסור גם במשיאו אביו כמ"ש וכן בס"פ האשה רבה בתוס' בד"ה נשא אשה ומת אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לקטן מ"מ אומר ר"י דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיאה אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין והיינו סמוך לפרקן כדאמר שם בגמרא דסמוך לפרקן הוא מצוה דוקא ופירושו כמ"ש כיון דלא חשיב' ביאת זנות איכא נמי מצוה לאביו להשיא את בנו סמוך לפרקו דוקא אבל לישא בעצמו איכא איסור ובזה מיושב קושיות הב"ש מתו' הפרק הנשרפין דגם שם הקה התו' כן דהכא משמע דמצוה לאביו להשיאו לבנו סמוך לפרקן וביבמות אמרינן דלא תקונו רבנן נישואין לקטן אלמא בעילת זנות היא וכיון דבעילת זנות היא גם במשיאו אביו איכא איסור כמ"ש ולכך האריכו התוספות בדבריהם אלמא בע"ז הוא לומר משום בע"ז איכא איסור גם במשיאו אביו ותירצו דלא הוה בעילת זנות וא"כ אין איסור רק בנושא עצמו אבל משיאו אביו איכא נמי מצוה ובזה מתרץ הב"ח ג"כ קושיא בסי' קמ"א אבל אין זה ראייתו ודבריו ברורים הם ובנושא אשה בעצמו הוה כזנות קודם י"ג שנה שלימות ובמשיאו בשנת י"ג מצוה נמי איכא וצריכא גט מדרבנן וקודם שנת י"ג גם במשיאו אביו מחשב נמי כזנות ויבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן כ"כ תוס' קידושין דף י"ח וביבמות ס"ח ודף ל"ו משמע נמי כן דביאת קטן הוא כמאמר בגדול:

ד

מותר להתאחד. כ"ז שאין יצרו מתגבר כ"כ ב"י:

ה

אפי' בנשא אשה ושהה י"ש. כ' ב"ש אם רצה לגרש בע"כ בזה"ז אחר ששהה י"ש נראה בכה"ג לא כגזר ר"נ ועי' סי' קנ"ד עכ"ל וכן משמע בריב"ש סי' ט"ו שכתב ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגי' שלא למונעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים משמע באם אין שניהם רוצים לא העלימו עיניהם מלמנעם אם כן גם בזה כן הוא:

ו

אין בידו עון. פ' מ"מ לכתחלה לא יעשה כן:

ז

בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. ב"י וב"ח ושאר פוסקים הטילו מחלוקת בין התוס' והפוסקים ורמב"ם וטור ונראה דאין כאן מחלוקת כלל דהכי איתא בגמרא דיבמות דף ס"ב אתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פו"ר ר' יוחנן אמר לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן וליכא וי"ל הא בשביל לשבת יצרה יוצא בבן א' או בבת אחת וכמ"ש בסמוך בגמרא הנ"ל דר"נ ס"ל לב"ח דסגי בזכר או נקבה משום לשבת יצרה ואמאי אמרינן שם בגמ' היו לו בנים ומת א' מהם או שנמצא סריס לא קיים פו"ר הא משום לשבת יצרה די בא' מהם א"ו כיון דפסקינן הלכה לענין פו"ר בעינן זכר ונקבה כברייתו של עולם גם בשבת הדין כן דבעינן לשבת כברייתו של עולם ולכך באם מת אחד מהם לא קיים פו"ר א"כ ק' איך כתבו התוספות בד"ה וכ"ש ברא לברת' כו' והכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר פשיטא דקאי הבן במקום הבת מאי פשיטא היא הא בעינן לשבת יצרה כברייתו ש"ע אלא נראה דפירושו כך היא דאבי יהוה סבר דלא כגוונ' דבעינן בפו"ר בעינן נמי בשבת דהיינו גם בשבת יהיה בעינן דוקא כברייתו ש"ע אלא כיון דפטרוה מפו"ר הבא מכחו אפילו ב' זכרים דהיינו גם מבת זכר קאי הבן במקום הבת רק שלא יהא הבא מכחו גרוע מהוא עצמו דהיינו ברתא לברא אף שיש לבת בן והוי כברייתו ש"ע ל"מ כיון דבת גרוע מבן הבאה מכחו ולא בעינן כברייתו ש"ע רק שכל א' יקיים דוגמתו לשבת יצרה וכ"ש אי מקיים עדיף ממנו דהיינו ברא לברתא ורבא השיב לו דבעינן לשבת יצרה דוגמא דפו"ר ובאותו ענין דהיינו כברייתו ש"ע ולפ"ז הא דכתבו התו' בשבת מכח מי שפטרתו מפו"ר קאי הבן במקום הבת ומהני בב"ז היינו לסברת אביי דאדברי אביי קאי התו' אבל לפי מה שהשיב רבא לא מהני ב"ז וכ"ש ב"נ כ"א כברייתו ש"ט וגי' הטו"ר כאן הוא וכמו בי"ד סימן שצ"ב וא"צ לדחוק וגם אין כאן מחלוקת בין התו' והפוסקים כלל אחר זה ראיתי בת"ח וכתב ג"כ דתו' כתבו לפי מה שהיה סבור אביי אבל לפי המסקנא כיון דרבא תלי טעמא הא איכא שבת אלמא בעינן זכר ונקבה ולית ליה כ"ש לאביי ע"ש אלא דלדבריו ק' אדרבה מטעמא דשבת היה די בבן או בבת לחוד ולפי מ"ש ניחא:

ח

והניח א' מהם. כתב ד"מ אם היו לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקבה לא קיים פו"ר ואם אחד מהם קיים ולא הוליד עדיין והשני מת והניח דוגמתו דהיינו אם בן בן או בת בת קיים פו"ר בח"מ כתב יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם אב קיים פו"ר ונקרא בנו לכל דבר והביא הב"ש ראי' ממ"ש הב"ח בי"ד סי' קצ"ה אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזרה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר עכ"ל ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' בפרט במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה:

ט

ונתגייר הוא והם. כ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א והטור ומהרי"ל סי' רכ"ג כתב דאפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר וכן משמע קצת בגמרא דיבמות דף ס"ב דקאמר התם היו לו בנים בגיותו ונתגייר כו' עכ"ל אבל נראה להוכיח משם דמיירי דוקא שנתגיירו בניו עמו דקאמר שם רי"א קיים פו"ר ר"ל אומר לא קיים ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר רי"א אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה ראשית אונו ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה כו' וצריכא דאי אשמעינן בהא הו"א בהא קאמר ר"י משום דמעיקרא בני פו"ר נינהו אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו אימא מודה לר"ל קמל"ן ופירשו רש"י ותו' לאו בני נחלה נינהו נחלת בכורה דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נוהג בהו דנכרי יורש אביו דבר תורה כדאי' בקדושין והוא מלתא דתמיה טובא אם ס"ל ר"י דבבנים שהיה לו בגיותו קיים פו"ר דמקרי זרעי למה לא יקרא ליה ראשית אונו ואי משום דאינו בני נחלה לענין דין בכורה סד"א דלהכי אין להם דין בכורה משום דאינם נקראים ראשית אונו א"כ גם הנולד אחר הבת יהיה בכור לנחלה דגם בבנות אין להם דין בכורה א"ו דמיירי בנתגיירו בניו עמו אבל בלא נתגיירו בניו עמו לא קיים פו"ר דמחויב להיות לו בנים ישראלים כמ"ש הח"מ שם א"כ גם ראשית אונו לא מקרי ביש בנים בגיותם וכיון שמצינו חילוק בין פו"ר לענין דין בכורה אחר שנתגיירו בניו עמו דלענין פו"ר יוצא בזה שנתגיירו עמו ולענין בכורה אעפ"כ אין להם דין בכורה ואדרבה גרועי טפי דאין יורשים אביהם לא מד"ת ולא מד"ס כדאיתא בקדושין דף י"ח ע"ב דלא נקרא כלל ראשית אונו אפילו לאחר שנתגיירו בניו כמו קודם שנתגיירו קמל"ן דאין לו בכור לנחלה דנקראים ראשית אונו והכא דל"ש לחלק בין נתגיירו בניו עמו או לא דוקא לענין פו"ר מחויב להעמיד בנים ישראלים איכא חילוק זה ולענין נחלה לא שייך זה:

י

אשה בת בנים. כתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע ע"ז:

יא

אלא ישא אשה שאינה ב"ב הרמב"ן במלחמות ד' והנימוקי יוסף מחולקים בפ' הע"י בזה אם אינו מוצא שום אשה בלי מכירת ס"ת ס"ל לרמב"ן דמוכרין ואסור לעמוד בלא אשה ונ"י ס"ל דאין מוכרין ובחמ"ה רוצה לפרש דברי הנ"י בע"א באופן שלא יחלוק ע"ז כלל וכ' הב"ש דאין נ"ל וכן הבין הב"ח דהנ"י ס"ל דא"מ עכ"ל ולפי הנראה דגם שניהם לא עיינו כלל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו כתב בפי' דר"מ וז"ל אסור לעמוד בלא אשה כדר"נ ואין מוכרין מפני זה ס"ת עכ"ל וכתב ב"ש ומה שהביא ראיה בח"מ מדברי ת"ח שהביא רמ"א בסמוך דגרע טפי לישב בלא אשה משום חשש זו י"ל לענין מכירת ס"ת שאני דצריך לעשות בדמים מצוה ולא הצלת עבירה עכ"ל ודבריו תמוהים דודאי הצלת עבירה חמור טפי כדאי' בי"ד סי' קנ"ו ובא"ח סי' תרנ"ו ואמרי' בגמרא דשבת דף ד' ובתוס' שם ובעירובין דף ל"ב וב"ב דף י"ב בתוספות ובכמה דוכתי דאם עושה עבירה דחמיר אף שעשה עבירה במכירת הס"ת מה בכך דאדם עושה עבירה קלה כו' וגם על הנ"י ק' כן דפסק דמוכירן ס"ת משום דר' יהושע אעג שהוא מדרבנן ובשביל אשה שאינה ב"ב אין מוכרין והדעת נוטה כמ"ש ועוד ק' למה כפל הנ"י דבריו וכתב דלא אפקי מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב הא כבר כתב קודם זה דאסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת מפני זה אלא נראה דהנ"י ס"ל כהרי"ף דאין מוכרין ס"ת משום דר"י וא"כ גם בשביל אשה שאינה ב"ב א"מ דליתי' להאי ק"ו השתא דגם מה שאסור לעמוד בלא אשה הוא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ה' אישות ס"פ ט"ו וממה שהוא מחויב מדאורייתא לא עדינן ק"ו דרבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו והא דכתב ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר"י ואע"ג דלא הוה אלא מצוה דרבנן זה קאי אמה שכתב תחלה אעפ"י שקיים פו"ר אסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת בשביל זה ור"ל דאפי' אם לא יזדמן לו אשה כלל אף שאינה ב"ב אין מוכרין ס"ת מפני זה וישב בלא אש וע"ז כתבו מסתברא דכשראוי להוליד ובמכירות ס"ת יוכל לקיים גם מדר"י מוכר ס"ת משום דר"י אע"ג שהוא מדרבנן כיון דבלא מכירה ישב בלא אשה כלל ובמכירה קיים גם מדר"י וע"ז כתב הטעם דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב ור"ל דלא אפקי' הכא בגמרא דא"מ ס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב דהיינו שיוכל ליקח אשה שאינה ב"ב בלא מכירה אינה מוכר בשביל בנים כמו שפי' רש"י ותוס' שם אבל אם אינו מוצא אשה כלל ובמכירת ס"ת יוכל ליקח אשה ב"ב מזה לא מיירי בגמרא כלל ולזה כתב מסתברא דמוכרין ואף שגם באינו מוצא אשה דלאו ב"ב כ"א במכירת ס"ת ג"כ לא מיירי הגמרא מ"מ א"מ בשביל זה כי למה נחמיר בזה לחוד ומדר"י לחוד כמ"ש א"כ נכלל האי דינא בדינים שהביא המחבר באם אמרי' מוכרין ס"ת כדי שישא אשה גם אם אינו מצויה אשה כלל כ"א במכירת ס"ת מוכר ואם א"מ בשבי' כ"ב גם בשביל זה א"מ מש"ה לא הביא המחבר דין זה בש"ע כי ממילא נשמע ודלא כחמ"ח ובזה ליתא ג"כ מה שכת' הב"ש אח"ז וז"ל נראה לדעת המחבר דס"ל עיקר לדעת ראשונה וליתא דהא הרא"ש כ' דמוכרין אע"ג שקיים פו"ר וכן היא דעת המאור והרמב"ן וריטב"א ונ"י ולפי מ"ש ליתא שהרי הנ"י סיים בדבריו וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל והבין דהנ"י ס"ל דמוכרין וא"כ גם הריטב"א ס"ל כן ולפי מ"ש ס"ל להנ"י דא"מ ואם כן גם הריטב"א ס"ל כן וגם מה שכת' דהרא"ש ס"ל דמוכרין כן הוא דעת המאור כבר כ' הב"י שאין בדברי רא"ש שהביא דעת המאור הכרע אלא כדכ' באחרונה ואפשר לומר דשקולים הם בדעתו ומה שכ' דהרא"ש והמאור הבינו כן מדברי הרי"ף ואינו מוכרח כמה שכ' במלחמות ה' הרי כתבו הטעם מפני שלא כ' הרי"ף בני' הגמרא מתניתין דלא כר"י ואי משום שכ' הרמב"ן דלהכי לא הביא הרי"ף כי לא הועיל בו כלום דאע"פ כן צריך להביא המשנה מה שמחיו' מן התורה ור"י שהוא מדרבנן אינו כדאי בה לדחות דברי המאור והרא"ש הלא כ' הרי"ף כמה המימרות מימרא דר"נ אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור כו' ואתמר היו לו בנים בגיותו קיים פו"ר ועוד שם כו' מכולן נשמע דאין החיו' מדאורייתא כשהיו לו בנים ונשאר קושית הרמב"ן במקומו למה כ' הרי"ף אמתני' ומ"ש הרמב"ן דמוכר ס"ת אעפ"י שקיים פ"ו משום לשבת יצרה דהא עביד ליה שבת דעת הגמרא אינו כן ובסי' זה סק"ז הבאתי הגמרא הנ"ל ומ"ש על הב"ח שכ' בשם התוס' דף ס"א דס"ל א"מ וכ' הוא דהתו' כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר"י פשיטא דצריך למכור עכ"ל כוונת הב"ח הוא מדכתבו התוס' ועוד אומר ר"י ולא כתבו ור"י אומר אלא ש"מ דגם מה שכתבו תחילה הוא דעת ר"י לפיכך כ' ב"ח בשם ר"י ובסברא ראשונה שכתבו התוס' ס"ל דלר' נחמן אפילו מצוה ליכא לישא אשה ב"ב וא"כ הא דפליג ר"י לא מיירי רק דאיכא מצוה לישא ב"ב אבל אין מוכרין ס"ת בשביל זה דפלוגתא רחוקה לא מוקמינן רק לדעת שניה של תוס' דר"נ ס"ל דמצוה לישא אשה ב"ב ע"כ הא דפליג ר"י ס"ל דמוכרין נמי ס"ת בשביל זה אבל מדכתבו התוס' ועוד אמר ר"י דמצי למימר אפילו יש לו בנים וכו' ולא כתבו ועוד אמר ר"י דמצוה מיהו איכא אלא ש"מ דאין זה מוחלט אצלם דאיכא מצוה אלא דמצי למימר כן ושפי' מביא הב"ח ראיה מדברי התוס' ואפי' אי לא הוי מ"ש התוס' תחלה דעת ר"י מ"מ נשמע ממה דקאמר ועוד אמר ר"י דמצי למימר ולא כ' דהמצו מיהו איכא כמ"ש מזה נשמע דגם לר"י ס"ל דיעה ראשונה של התוס' עיקר:

יב

ומתירא שאם ישא אשה ב"ב יבואו קטטות כו' וכ' המ"ח דראיה שהביא ת"ח מהאי דמשיאין לו עצה ההוגנ' לו ודחינן מצות יבום בשביל קטטה ראיה חלושה היא עכ"ל דבריו אינם ברורים דמ"ש דאיכא למ"ד מצות חליצה קודמת הא גם כאן איכא מתני' דפטור מפו"ר לגמרי בשיש לו בנים ועוד אפי' למ"ד דמצות חליצה קודמת הוא מטעם שמא ישא שלא לשם מצוה אבל בלא"ה ס"ל ג"כ דמצות יבום קודמת ומ"ש דיבום וחליצה בדידיה תליא רחמנא זהו ג"כ אינו דראיות ת"ח ממה דמשיאין לו עצה בשביל קטטה דאף אם התורה נתנה לו רשות במה שירצה מ"מ אין משיאין לו עצה לעבור על מצת הקודמת ובודאי לא ברשיעי איירי דנימא דבשביל זה נותנין לו עצה שמא לא יתכוין לשם מצוה דיליף ליה ביבמות דף מ"ד מקרא וקראו לו זקני עירו כו' א"ו משום קטטא מותר וה"ה כאן:

יג

והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. וכ' המ"ח וה"ה באם היא רוצה לספק במועט ומוחלת לו וכ' ב"ש ביבמות אף במוחלת מוטל על הב"ד ליתן לה עצה הגונה שלא תנשא לו וכן מוכח בגמרא דף מ"ד עכ"ל זה לא נמצא בגמרא ובפוסקים דנותנין לה עצה באם רצתה היא רק לו אמרינן שם דנותנין עצה ולא לה וכן כ' בטור סימן קס"ה באם לא רצתה בטענה שהוא בער ונער ואין לו במה לפרנס' מטעין אותו כו' אבל אינה חוב על הב"ד ליתן לו עצה ע"ז:

יד

ובמקום שנהגו שלא כו'. כ' ד"מ דרצוי שלח מהני לישא אחרת ובמקום שנוהג הר"נ ל"מ רצוי שלח:

טו

וכן בארוסה. נראה לפרש דגם אם אירס אשה ואין רוצה לכנוס אלא לפוטרה מותר ליקח אשה אחרת קודם הגט מדכ' מהרי"ק שם בחרם ר"נ לא הוה כ"א שלא לישא אשה על אשתו הנשואה אבל אם לא נשאה מי יכריחנו לכתו' לה כתובה ולהתחייב בשאר כ"ו אם לא תמצא חן בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן כו' מוכח מזה דלא הוה אשתו מכח האירוס הזה א"כ לא גזר ר"נ ע"ז דלא גזר אלא על הנשואה אלא אח"כ כופין אותו לפטור ארוסה דהיא קשורה בו עכ"פ מכח האירוסין ודלא כב"ש שנכנס בדוחק לפרש בע"א:

טז

אמנם י"ח וכו'. וכ' ד"מ במקום דאיכא פלוגתא בתקנת המיקל ל"ח שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא כו':

יז

ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כו'. כ' הב"ח ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבדור ויסכימו בהיתר זה ויחתמו מאה רבנים על אותה הסכמה וגם ישליש כתובתה ונדוניתה ותוספת' שכ' לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל נרשה בע"כ לא שרינן ליה ובסימן קי"ט כ' עוד שיתן גט ליד שליח להולכה ויהא בידו עד שנשתפה וכ"ז שלא נשתפה חיי' ליחד לה בית בפ"ע שישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונות וחייב בתנאי כתובה:

יח

לגרש אחת מהם. פי' השניה אם לא שראשונה מקבלת גט ברצון תשובת רש"ל:

יט

ובמקום שאין מנהג אין להחמיר. מדהאריך רמ"א וכ' ומותר לישא אחרת דהא ממילא נשמע נראה דרמ"א רוצה להורות דדוקא מטעם הר"ג מותר לישא אחרת במקם שאין מנהג אבל מטעם אחר שכ' רמ"א בד"מ דבמקום שנוהגין ביבום יש לחוש שמא ימות הבעל בלא בנים ותתיבם אשתו והיא אסורה להתייבם משום צרת הומרת לפ"ז אפי' במקום שאין מנהג יש להחמיר אם הם נוהגין ביבום: