שולחן ערוך, אורח חיים ת״ט: דיני מקום נתינת העירוב. ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני מקום נתינת העירוב. ובו יג סעיפים:
הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו ואם נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפי' היה כהן מפני שיכול להכניס שם במגדל הפורח או שינפח והולך:

ב

צריך שיהא הוא ועירובו במקום א' כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות לפיכך אם נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או ברה"י והניח עירובו ברה"ר אינו עירוב שא"א לו להוציא מרה"י לרה"ר בין השמשות אלא בעבירה אבל אם נתכוון לשבות ברה"י או ברה"ר והניח עירובו בכרמלית או שנתכוון לשבות בכרמלי' והניח עירובו ברה"י או ברה"ר הרי זה עירוב שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל א' משני הרשויו' לכרמלית לדבר מצוה שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק:

ג

נתנו בראש הקנה או הקנדס הצומחים מן הארץ אינו עירוב מפני שמאחר שהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת גזרו בהם (ואם הם רכים כירק ע"ל ריש סי' של"ו) אפי' בין השמשות אפי' במקו' מצוה ואם היו תלושי' ונעוצים ה"ז עירוב:

ד

נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבע"י או שנפל עליו גל אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא ה"ז עירוב:

ה

כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל בתוך ד"א ה"ז עירוב חוץ לד' אמות אינו עירוב:

ו

אבד עירובו או נשרף או אם הי' בסוף התחום ונתגלגל חוץ לד"א או שהיתה תרומה ונטמא' מבע"י אינו עירוב משחשיכה ה"ז עירוב שקניית העירוב בין השמשו' אם ספק כשר שספק העירוב כשר והוא שיהי' לו חזקת כשרו' כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק אבל אם לא הי' לו חזקת כשרו' כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא:

ז

כיצד עשיית עירוב אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם זה הוא עיקר מצותו ואפי' לא אמר שביתתי במקומי אלא החשיך שם ושתק לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום לא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו קונה אלפים אמה בלא אמירה ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם ילך מבעוד יום ויניח שם מזון שני סעודו' כל א' וא' כפי מזונו ואם הוא חולה או רעבתן שיעורו ב' סעודו' בינוניו' שהם כששה ביצים מפת (וע"ל סי' שס"ח ס"ג) או מכל דבר שמשתתפין בו שתופי מבואות ) ואם היא ליפתן בכדי לאכול בו ב' סעודו' סגי ואומר בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי' מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאלו דר שם אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר ששם היו חפצי' גם לאכול אלו הי' שם מזונם:

ח

אם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח ויאמר בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך ובלבד שלא יהא חרש שוטה וקטן או שאינו מודה בעירוב ואם שלחו ע"י חרש שוטה וקטן או עכו"ם או א' שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ושלחו ע"י אחד מאלו ואפילו שלחו על הפיל או על הקוף וראה מרחוק שהגיע שם ונתנו לו הוי עירוב אע"פ שלא ראה שהניחו האחר דחזקה שליח עושה שליחותו וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלוח עירובם ביד אחר הרי אלו משלחין:

ט

אחד או רבים שאמרו לא' צא ערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצה ה"ז עירוב ויוצאים בו שהרי לא ייחדו לו רוח:

י

האומר לחבירו ערב עלי בתמרים ועירב עליו בגרוגרו' בגרוגרו' ועירב עליו בתמרים אמר הנח עירובי במגדל והניחו בשובך בשובך והניחו במגדל בבי' והניחו בעלייה בעלייה והניחו בבי' אינו עירוב אבל אם אמר לו ערב עלי סתם ועירב עליו בין בגרוגרו' בין בתמרים בין בבי' בין בעלייה ה"ז עירוב:

יא

מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפי' אמה וירא שמא תחשך קודם שיגיע שם ואמר שביתתי תחתיו בעיקרו קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אמה אע"פ שאינו יכול להגיע שם מבע"י במהלך בינוני אא"כ ירוץ מותר לילך לשם בנחת אע"פ שאינו מגיע שם מבע"י אבל אם לא היה יכול להגיע שם כלל מבע"י לא יזוז ממקומו שהרי עקר דעתו מכאן וגם שם לא קנה ודוקא שייחד ד"א והם בתוך אלפים אמה כגון שאמר שביתתי בעיקרו ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים ולא ייחד מקום תחתיו לא קנה שבית' דשמא היה בדעתו על ד"א שהם חוץ לאלפי' וגם כאן לא קנה שהרי עקר דעתו מכאן ולא יזוז ממקומו ואם כולו עומד תוך אלפים ולא ייחד מקום שביתתו כגון שאמר שביתתי תחתיו יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן כגון אם שיעור האילן עשרים אמה יש לו שם אלפים פחות עשרים אמה ולהרמב"ם הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם אלא במקום שהיה עומד בו כשחשכה וכן אם אמר שביתתי במקום פלוני והוא רחוק ממנו יותר מאלפים קנה שביתה במקומו והאומר שביתתי תחת אילן פלוני אם יש תחתיו שמונה אמות או יותר לא קנה שביתה שהרי לא כוון מקום שביתתו לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו או בד"א שבצפונו או בדרומו ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי מקצת מקומו מסוים וכן דעת הרי"ף בזה:

יב

היו שנים א' מכיר וא' אינו מכיר שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ואומר שביתתנו במקום פלוני:

יג

ודוקא לבא בדרך התירו לו כה"ג אבל לא למי שהוא בביתו ואם אמר כן לא עלה לו ואין לו אלא שביתת ביתו:

א

הקברות. דהיינו בקבר של בנין דאלו בקרקע שרי דקרקע עולם אינו נאסר עיין ביו"ד סי' שס"ד:

ב

במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויכול ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו. מ"א:

ג

חטאת. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו אין מתירין לו להביאו פחות פחות מד"א כיון דאפשר לבוא לידי חיוב חטאת תוס' דף נ"ד. מ"א:

ד

ונתגלגל. ונראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחום תוך ד"א לא הפסיד עירובו ט"ז. הקשה ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנוס כמ"ש סימן ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא כשהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ועיין ט"ז ועיין סי' ת"ה ס"ק א' ב':

ה

ספק. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי סעודה הראוי לאכילה. מ"א:

ו

כל א'. עיין ט"ז ומ"א מה שהגיהו:

ז

חפצים. וכן הרועים הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות גמרא דף ע"ג:

ח

שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישינן שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם תוס' והרא"ש וצ"ע שביו"ד סי' של"א סל"ד כתב שאם מצא הכרי תרום אמרינן השליח תרם וצ"ע מ"א ע"ש. אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרינן ודאי לא שינה הרב בצלאל סי' כ"ט:

ט

בתמרים. אפי' צוה להשליח לערב משלו הוי קפידא ואינו עירוב. מ"א:

א

משנה עירובין ל"ו וכתנא קמא ואפילו לישראל רמב"ם בפרק ו' מה"ע ממסקנת הגמ' שם.

ב

פי' תיב' ארוכ' כמגדל תלוי בחבלי' ערוך:

ג

פי' מנפח לפני רגליו ואינו מסיט)

ד

משנה שם ל"ב ובכמה דוכתי

ה

שם משנה דמוקי לה שם בגמרא כרבי

ו

משנה שם ל"ד

ז

שם בגמרא

ח

משנה שם ל"ד וציינתיו לעיל בסי' שצ"ד

ט

שם בגמ' ל"ב כאוקימתא דרבי

י

משנה שם ל"ה וכדמפרש לה רבא שם וכפירוש רש"י

יא

שם במשנה

יב

שם במשנה וכרבי יוסי וכרבי שמעון

יג

ציינתיו לעיל בסי' שצ"ד

יד

משנה מ"ט וכרבי יהודה

טו

רא"ש שם בפ' הנזכר ופשוט היא מדין ישן לעיל סי' ת"א

טז

שם במשנה

יז

משנה שם פ"ב

יח

ברייתא שם ל'

יט

ארבעתן קאי דאלו לחולה בשתי סעודות כפי מזונו סגי ב"י לפירש דברי הטור

כ

רמב"ם בפ"א מה"ע מסוגיא דגמ' שם

כא

משנה שם כ"ד ופ"ב ועיין בסי' שפ"ו

כב

שם בגמ' ע"ג

כג

שם בעיא ונפשטא

כד

משנה שם ל"א

כה

שם במשנה וגמ' שם בברייתא

כו

בריית' שם ג'

כז

בריית' גיטין ס"ה וכרבנן כאוקימתא דרבה

כח

משנה עירובין מ"ט

כט

שם בגמ' נ"א וכאיכא דאמרי בשם רבא

ל

שם במשנה מ"ט

לא

שם בגמ' כשמואל הסכמת הפוסקים

לב

בפ"ז מה"ע כפי פירושו מדברי שמואל כמ"ש ה"ה שם

לג

ברייתא שם נ'

לד

שם בגמרא כ"א וכרב נחמן הסכמת הפוסקים

א

ס"א ואם נתנו. מתני' שם:

ב

במגדל הפורח. אע"ג דקי"ל כר' שם ל' ב' היינו בסוריא שהיתה שמטמא באהל וכאן מיירי בבית הפרס שאין מטמא באוהל כמש"ו או שינפח כו' והוא בגמ' שם ובמ"ק ה' ב' ובית הפרס מי כו':

ג

צריך כו'. מתני' שם ל"ב וכמ"ש בגמ' שם ושבת ח' ב':

ד

במקום כו'. ואין מערבין אלא לדבר מצוה או דחק כמ"ש סי' תט"ו:

א

ס"ג ויתחייב חטאת גזרו. עתו' שם ל"ג א' ד"ה והא ונ"ל כו':

א

ס"ד נתנו במגדל. עמש"ל סי' שצ"ד ס"ג דסוגיא דשם כרבנן:

א

כיצד. מתני' ושם בגמ' נ"א ב':

ב

ואפי'. תוס' שם במתני' ואמר בגמ' ל"ח ב' דאזיל ושתיק ושם מ"ה א' מי שישב כו' לרבנן ומי שישן כו' וע"ל סי' ת"י ס"ב וז"ש ל"ש כו' משום דתוס' כ' שם ויש לחלק כו' אבל כו':

ג

כפי מזונו. עמ"א:

ד

כששה. כריב"ב שם:

ה

ואומר. רי"ף בפ"ב די"ט:

ו

וחוזר ולן. מתני' ל"ח א' ושם ע"ג א':

א

ס"ח אם ירצה. נ"א ב':

ב

וכן רבים. מתני' נ"ב א' וכמ"ש בסי' ת"י ס"ג:

א

ס"ט אחד או. נ' ב' או שאמר לעבדיו כו':

ב

האומר לחבירו. גיטין ס"ה כרבה ובתוספתא פ"ג דמכילתין:

ג

בבית כו'. הכל בתוספתא שם:

א

סי"א לא היה יכול להגיע כו' לא יזוז. נלמד ממ"ש למטה אבל אם אין כו' וערש"י ס' א' ד"ה ואסור לעירובו כו':

ב

ודוקא כו' אבל. שם נ' ב':

ג

ולהרמב"ם כו'. עבמ"מ שפי' דרמב"ם מפרש דברי שמואל שקנה במקומו וה"ק ונעשה תחתיו של אילן כו' לפיכך לא קנה שם כלל אלא במקומו. ואין נראה לי פירושו חדא דנעשה תחתיו דחוק מאוד לפי' ועוד דא"כ מאי אמרו תניא כוותיה דרב כו' לימא תהוי כו' אדרבא סייעתא היא לשמואל כמ"ש למטה אלא נ"ל שפוסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ודלא כרי"ף דסייעתא שהביא הרי"ף משנים ששאלו חלוק בפ"ה די"ט אינו סייעתא לפי' הרמב"ם שפסק כרב דקנה שביתה במקומו ורב הונא ברי' דר"י סבר נמי כרב אלא שצ"ע הא דסי' תי"ב שכ' הרמב"ם דהוא כוותיה דשמואל ואמר שם רב תנא כו' ואפשר דגי' אחרת לו שם:

ד

אלא במקום. כן פי' להא דרב וכמ"ש מותר לביתו ואסור לעירובו וכמש"ש בברייתא דתניא כוותיה דרב לא יזוז ממקומו ופי' שנשאר לו שביתה במקומו:

ה

וכן אם אמר. שם א"ל שמואל וגם רב מודה בזה וכפי פירושו לא יזוז כנ"ל:

ו

והאומר. שם אמר ר"ה בריה דר"י כו':

ז

וכן דעת. מדהביא מימרא הזא' דר"ה ש"מ שמפרש כפי' המ"מ ונ"מ אף לשמואל:

א

ס"יג ודוקא לבא. מ"מ שם בשם הרשב"א וכמ"ש בגמ' שם נ"ב איהו כיון דנפק כו' ושם להחזיק דכ"ע ל"פ כו' וכמ"ש בסי' ת"י ס"א וס"ג ושם נ"א ב' אבל במקום פלוני כו' וערש"י שם אלא שכ' ואין עמו פת אבל הרשב"א כ' דבא בדרך אפי' יש לו פת נק' עני ובביתו אפי' אין לו פת אפ"ה לא:

א

אינו עירוב לפי וכו' – סתם המחבר כדעת הרמב"ם דפוסק דאפילו לישראל אינו עירוב ועיין במ"מ שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן וכדעת הגאונים דלא קי"ל כר' יהודה אפילו בעירוב במקום שחולקין עליו רבים וכן הוא ג"כ דעת האור זרוע עי"ש אמנם כד מעיינינן מצינו כמה פוסקים דמקילין בישראל משום דס"ל כר' יהודה דלא חשיב זה לאיסור הנאה [עיין בגמרא] והם הר"מ מרוטנבורג והרא"ש שהביאו וכ"פ הטור שהביאו וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א שהובא בהרה"מ וכן הוא ג"כ דעת ר' יהונתן וכ"כ הש"ג בשם הריא"ז [אלא דהוא מיקל אפילו בכהן משום דיכול לחוץ במגדול ואוהל זרוק שמיה אוהל לחוץ בפני הטומאה אבל לא קי"ל כן] וכ"פ האגודה וכתב הקרבן נתנאל דבשעת הדחק יכול לסמוך עליהם להקל:

ב

מפני וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דבבית הקברות א"א בעצה זו אכן בהניח העירוב בשביל כהן בקבר יחידי [של קרקע עולם שאין בו איסור הנאה] הוי עירוב דאף דקבר תופס סביביו ד' אמות הוא רק מדרבנן ומותר לעמוד שם באוהל זרוק וא"כ יכול שפיר להגיע שם ע"י שידה תיבה ומגדל ויעמוד באויר הסמוך לקבר ויטול העירוב משם ע"י איזה כלי [ובמ"א סק"ה משמע דבעינן שיהא המגדל מחזיק ארבעים סא שהוא אמה על אמה ברום ג"א ואין זה מוכרח כ"כ בזה דהמגדל הוא רק משום הרחקה כמ"ש התוספות גם מה שכתב שיטול העירוב ע"י פשוטי כלי עץ ושלא יהיה בו רוחב טפח אין זה מוכרח בזמנינו שבלא"ה כולנו טמאי מתים]:

א

במקום אחד – אתי לאפוקי היכא דלא יכול להגיע אליו וכדלקמיה אבל היכא דיכול להגיע אליו אפילו נתכוין לקנות שביתה רחוק ממקום הנחת העירוב מקרי מקום אחד כל שהוא בתוך תחומו ויכול להגיע אליו:

א

שהם רכים – כך פירש"י בסוגיא דמשום דקנה רך הוא קרוב לודאי שיקטום והא דמבואר שם להיפך דברך לא גזרינן לקטימה פירש"י דהוא ברכים כירק שלא נתקשו עדיין כלל דאז כירק חשיב ואין עליו שם אילן ועפ"ז הם דברי השו"ע כאן אכן האחרונים פקפקו בהכרעת השו"ע [עיין ב"ח] ובריטב"א מצאתי שחולק לגמרי על פירש"י משום דבסוגיא שם משמע להיפוך וכנ"ל דענין הרכות אדרבה מעלה היא ולדידיה האיסור הוא דוקא בקנים קשים משום דקנה דק הוא ואתי לשוברו כשיבוא ליטול ממנו עירובו וברך שרי דיכול לנטותו אבל בקשה שא"א לנטותו אסור וכדבריו מבואר גם בפיר"ח אכן נתבאר בריטב"א שם בשם מקצת רבותיו דאף ברך דשרינן הוא דוקא במין שהוא רק אבל במין שהוא קשה אף ברכותו אסור והוא כדעת הרשב"א בעבוה"ק והבאנו לעיל בסימן של"ו עי"ש:

ב

ויתחייב חטאת – לכאורה אינו מבואר דהלא החשש הוא מפני שהוא רך אתי לידי קטימה שלא במתכוין כמו שפירש"י וא"כ אין כאן חיוב חטאת דאינו אלא במתכוין למלאכה ורק ששגג בחיובה וכבר עמד בזה הריטב"א ומפרש דלא כפירש"י אלא כנ"ל דיבוא למלאכה גמורה לשוברו במתכוין בנטילתו משום דא"א לנטותו משום דקשה הוא ולפירש"י צ"ל דכיון דעצם המלאכה יש בו חיוב חטאת וקרוב שיעשנו גזרו בו אף שיעשה שלא במתכוין:

א

בסוף התחום ונתגלגל וכו' – הנה בטור לא נזכר לשון זה דהניח בסוף התחום ורק בסתמא נתגלגל מחוץ לתחום וכן משמע מרש"י ד"ה הנותן וביותר מזה מרבינו יונתן ד"ה אינו דלאו דוקא בהניח בסוף התחום דה"ה בהניח בתוך התחום ונתגלגל כל שהוא עדיין בתוך ד"א של תחומו הוי עירוב דחשיב כאלו לא יצא עדיין לחוץ וכן משמע מסתימת האחרונים שאין חילוק בזה ועל פי זה כתבתי הדברים במ"ב ולישנא דהמחבר נובע מלשון הרמב"ם ונוכל לומר דנקט דבר המצוי להתגלגל מסוף התחום לחוץ לתחום אבל אה"נ דאם הניחו בתוך התחום רחוק מסוף התחום ואירע שנתגלגל עד חוץ לתחום ג"כ דינא הכי אכן מדברי הרה"מ [שם בפ"ו הלכה י"א] מוכח בהדיא דהרמב"ם דוקא קאמר הניחו בסוף התחום ומשום דעירובו קונה לו ד"א במקום שהוא מונח ולכן בנתגלגל בסוף הד"א לא חשיב עדיין יצא חוץ לתחום אבל בהניח עירובו בתוך התחום איזה אמות ונתגלגל לחוץ אפילו אמה אחת לדעתו לא הוי עירוב דהא חוץ לתחום יצא [וכמו באדם שיצא חוץ לתחום] ולא אמרינן דיש לעירובו גם חוץ לתחום רק היכא דהניח עירובו שם דקונה לו ד"א. ויתורץ בזה קושית רבינו יונתן שהובא בט"ז וצ"ע:

א

ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך וכו' – דעירוב ברגל אינו יכול לעשות ע"י שליח כ"א ע"י עצמו [אחרונים]:

ב

כפי מזונו אם הוא חולה – היינו דלא בעינן לדידיה אפילו כששה ביצים כיון דמזונו הוא בפחות. ויש מאחרונים שמצדדין להחמיר דאפילו חולה וזקן שיעורם בשתי סעודות בינוניות והיינו כששה ביצים כשאר כל אדם [עיין בתו"ש ות' חתם סופר סימן צ"ח] ודע דאפילו לדעת השו"ע בעינן עכ"פ שיהיה אותו המזון ראוי לאכול לחולה ואם אינו ראוי לו בעינן עכ"פ שיהיה שתי סעודות דאז הוי עירוב משום דחזי לאחרינא [מחצית השקל]:

א

ע"י שליח – אפילו ע"י עבד או שפחה [גמרא והובא בא"ר ור"ל כשהטבילן לשם עבדות] דאל"ה הרי הם בכלל עכו"ם:

ב

ויאמר בזה העירוב יהיה פלוני וכו' – והאמירה מעכב [אחרונים] ואם אמר בעה"ב בזה הפת שמניח שלוחי לעירוב אהיה מותר להלך ממקום פלוני אלפים לכל רוח ג"כ מהני [פמ"ג]:

ג

ונתנו לו – הנה המחבר העתיק זה מלשון הטור דמשמע דצריך דוקא שיראה שנתן לו אבל משאר פוסקים [הרמב"ם ורש"י ורבינו יהונתן והריא"ז ועבודת הקודש] מבואר דבזה שראה שהגיע אצלו סגי דמטעם חזקה שליח עושה שליחותו דמקשה ודילמא לא שקיל מניה ומשני חזקה שליח עושה שליחותו ומוכח דמטעם זה אמרינן דבודאי שקיל מניה וכבר מצאתי שהעירו בזה בא"ר ונהר שלום וגאון יעקב ואמנם צ"ע על הטור מאין הוציא לשונו ובעצמו כתב ברמזים שלו כפירוש כל הפוסקים הנ"ל:

א

ומכיר אילן או גדר – אבל אם אינו מכיר שום מקום ואמר סתם שביתתי בסוף אלפים מכאן לא מהני אף לדעה ראשונה וכן מוכח ממשנה (דף מט:) אם אינו מכיר וכו' ואמר שביתתי במקומי וכו' ע"ש וכ"פ כל האחרונים:

ב

בסוף אלפים אמה – מלשון זה משמע דוקא אם היה בשעת אמירה תוך אלפים לעיקרו של אילן אבל אם היה יתר מאלפים אף דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם אם ירוץ משעת אמירה יכול להגיע לעיקרו של אילן קודם שחשיכה לא מהני אבל מלשון הרמב"ם משמע דאפילו אם בשעת אמירה היה יתר מאלפים לעיקרו של אילן כיון דבשעה שקידש היום הגיע ברגליו לתוך אלפים וגם דאם היה רץ משעת אמירה היה יכול להגיע עד עיקרו של אילן קודם שחשיכה מהני אמירתו [מספר בית מאיר עי"ש שצידד להלכה כהרמב"ם]:

ג

אבל אם לא וכו' – אינו מדוקדק כ"כ דגם מעיקרא מיירי שאין כל האילן בתוך אלפים שהענפים שהם מעבר לעיקרו הם חוץ לאלפים אלא שהוא ייחד למקום שביתתו בעיקרו והו"ל לומר בקיצור אבל אם לא ייחד מקום תחתיו וכו' אלא הלשון מסורס קצת וכאלו אמר אבל אם לא ייחד מקום תחתיו אם אין כל האילן בתוך אלפים [דהיינו כמו שצייר מעיקרא] לא קנה שביתה ואם כולו עומד תוך אלפים וכו' ולאפוקי מדעת הרמב"ם שכתב לקמיה:

ד

מבעוד יום – ואם יכול להגיע ביה"ש אם מהני בדיעבד מסתבר דתלוי בפלוגתא המבואר לקמן בסימן תט"ו ס"ג והמחבר מילתא דפסיקא נקט:

ה

ולהרמב"ם הקונה שביתה ברחוק מקום – ריחוק מקום נקרא כשאינו יושב בביתו והולך שם לערב ברגליו אלא כשבא בדרך וחשכה לו ואומר שביתתי למקום רחוק מכאן [אף שהוא בתוך אלפים אמה]:

ו

וכן דעת הרי"ף – עיין מ"ב מש"כ בשם הא"ר דעיקר כדעה הראשונה שהוא דעת הרשב"א והרא"ש והטור והמרדכי והם ראו דברי הרמב"ם ופליגי עליה וכן הביא בשם האגודה דס"ל כן [ומש"כ מרבינו יונתן לכאורה אין מדבריו שום הכרע דאף דפירש כרש"י אבל שמא פסק כרב וכדעת הראב"ד] וכן ראיתי גם בריטב"א וכ"כ ג"כ בספר המלחמות. ומ"מ עדיין אין דין זה ברור דהרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בזה דיש עוד הרבה פוסקים העומדים בשטתו אך לא בכל הענינים ואבאר דברי. היינו מה שכתב המחבר דלדעת הרמב"ם באומר סתם שביתתי תחתיו לא קנה שביתה שם ואין לו מאילן ולהלן כלום לאו יחידאה הוא דגם פירוש השני שכתב רש"י הוא ג"כ הכי דאפילו לשמואל אין לו רק ממקומו עד תחת האילן מספק וממ"נ דבין שקנה שביתה במקומו ובין שקונה תחת האילן קונה שטח ההוא אבל מהאילן ולהלאה לא ואף דרש"י הקשה על פירוש זה בר"ח שלפנינו פירש כן וא"כ מוכח לפיר"ח דאפילו אם נפסוק כשמואל עכ"פ אין לו מאילן ולהלן כלום וגם דעת הרי"ף מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה כמ"ש בשו"ע [וכמו שדייק הב"י דמדהביא המימרא דרב הונא דדוקא ארבעה מתוך זיי"ן דמקצת ביתו מסויים קנה שביתה שם ולדעה ראשונה הלא לשמואל בכל גווני קונה שביתה תחת האילן ויש לו ארבעה אלפים אמה פחות מקום רוחב האילן כמבואר בשו"ע והרי"ף הלא פוסק כשמואל אלא ע"כ דס"ל דלשמואל היכא דאין מקצת ביתו ניכר אין לו מהאילן ולהלן כלום ונראה דמפרש כפיר"ח ודברי הא"ר שכתב דמהרי"ף אין מוכח אינם מבוררים] ועיין בהרה"מ שכתב דקרוב לדברי הרמב"ם כתב ג"כ בספר העתים וכן הוא ג"כ לדעת הראב"ד דלדידיה הלא הלא ס"ל דלא יזוז ממקומו כלל דפוסק כרב וכן משמע בריא"ז המובא בשה"ג דפוסק ג"כ כרב וא"כ הר"ח ורי"ף ורמב"ם והראב"ד והריא"ז כולהו בחדא שיטתא קיימי לאסור עכ"פ ממקום האילן ולהלן ועיין באו"ז שהביא ג"כ דעות אי הלכה כרב או כשמואל [וכנראה דהוא עצמו סובר שם דהלכה כרב עי"ש]. אמנם במה שכתב הרמב"ם דיש לו שביתה במקומו אלפים לכל רוח בין באומר שביתתי תחתיו שלא סיים המקום ובין כשמכוין לקנות שביתה ברחוק יותר מאלפים בזה י"ל דיחידאה הוא דלא מיבעיא כל אלו הנ"ל העומדים בשיטת הרשב"א בודאי ס"ל דכבר עקר דעתיה ואין לו ממקום רגליו לעבר השני [דהיינו שלא לצד האילן] כלום וכן להראב"ד והריא"ז והאו"ז דפוסקים כרב דלא יזוז ממקומו בודאי הכי הוא ולא נשאר לנו רק הר"ח והרי"ף הנה בפיר"ח מבואר דלא ס"ל כן ע"ש דלדעת רב היכא דאמר שביתתי תחתיו דלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו ואף לדעת שמואל הלא אין לו רק ממקומו עד האילן מטעם ספק אבל לא לאחריו כלום וכנ"ל וכן היכא שאמר שביתתי ברחוק מאלפים מפורש בהדיא בר"ח בדף נ' ע"ב דלכו"ע לא יזוז ממקומו וכדעת שארי מפרשים בסוגיא זו [ועיין בביאור הגר"א שיישב בדוחק הסוגיא גם לשיטת הרמב"ם] וגם מהרי"ף אינו מוכח דס"ל כהרמב"ם בזה די"ל דקאי בשיטת הר"ח דנ"מ בין מקצת מקומו מסויים או לא דבאינו מסויים כלל אינו קונה שביתה ודאי ורק יש לו ממקומו עד האילן מכח ממ"נ כנ"ל ובמקצת ביתו מסויים קונה שביתה שם ויש לו אף מאילן ולהלן אבל לענין קניית שביתה במקומו כשלא סיים שביתתו וכ"ש היכא שהרחיק שביתתו בפירוש חוץ לתחום אינו מוכח כלל מהרי"ף דס"ל כן ופשטיות הסוגיא בדף נ' ע"ב דבהרחיק שביתתו תרי אלפי וארבע גרמידי ממקום רגליו לא יזוז ממקומו מוכח להיפך וכן הוא בפיר"ח שם ונ"ל שמה שכתב המחבר וכן דעת הרי"ף בזה בכונה כתב כן דהיינו רק בשני דינים האחרונים [שהוא מימרא דר"ה שם] שהעתיקם הרי"ף בהלכותיו אבל בשני דינים הראשונים שהעתיק משם הרמב"ם דקנה שביתה במקום שהיה עומד בו כשחשיכה אין לנו ראיה מהרי"ף דס"ל כן דאפשר דס"ל רק דלא קנה שביתה שם להיות מותר מעבר להאילן אבל גם מעבר לרגליו ס"ל דאינו מותר וכדעת ר"ח הנ"ל:

א

ודוקא לבא בדרך התירו לו – ואפילו אם יש בידו פת סגי ליה במה שיאמר שביתתי במקום פלוני כיון שיצא מעירו ע"ד שלא לערב [ר"ל זה מקרי בא בדרך] כ"כ א"ר בשם מלבושי יו"ט וכדעת הרשב"א המובא בב"י וכתב הב"י שכ"מ ג"כ מהרמב"ם דסבר הכי [וכ"ה ג"כ משמעות הר"ח והריא"ז המובא בשה"ג וכ"כ הריטב"א] ודלא כרש"י דסבר דבעינן תרתי בא בדרך ואין עמו פת ובדרישה כתב דגם רש"י מודה להרמב"ם ורשב"א עי"ש וכן מוכח מפשטיות הסוגיא דרק אם אחז בדרך יכול לומר שביתתי במקום פלוני ומשום דרובא אין לו פת לא פלוג רבנן וכעני חשוב אף שיש לו פת אצלו וכמש"כ הריטב"א ועיין לקמיה בסי' ת"י בבה"ל בס"א:

א

במחבר סעיף ז' כל אחד ואחד כפי מזונו נ"ב הרמב"ם השמיט הך דחולה וזקן לפי מזונו. נראה דס"ל כמ"ש התוס' בעירובין דף ל' ע"ב ד"ה תרגימא וכו' דלרבנן משערי' בחולה וזקן נמי בסעודה בינונית ע"ש. ולפ"ז אתי' דברי הש"ע בלי שום הג"ה דלא כהמג"א והט"ז ועיין מ"ש התוספת שבת בזה ונוטה דעתו למה שכתבנו ע"ש ודו"ק וע' היטב בתשובתי סי' פ"ה מה דשייך עוד לשיעור קומץ קטן ע"ש:

א

סעיף ו' עירובו בבית הקברות. נ"ב אכתוב כאן איזה הערות הנה איתא בפ"ג דעירובין דף ל"ה במשנה נתגלגל חוץ לתחום וכו' ובתוס' ד"ה א"ר ירמי' משנתינו כשהי' עליו וכו' במתני' נמי נימא העמד חזקת אדם על תחום ביתו וכו'. והנה נשאלתי מאחד דמה קושיא דלמא כאן איתרע חזקת תחום ביתו דעכ"פ הניח עירוב ודומה למ"ש הפוסקים גבי ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת פנויה כיון דעכ"פ זרק לה הקידושין וא"כ ה"נ נימא כן ואמר שמצא אח"כ בהריטב"א כן ולפענ"ד לק"מ דבשלמא התם דאם נפל קרוב לה כבר נתקדשה ואין בידו וידה לחזור עוד לכך איתרע חזקת פנויה דידה אבל בזה אף שהניח העירוב הרי בשעת הנחתו אינו קונה עירוב בשום אופן ובידו לחזור בו עדיין בכל שעה וקודם שחל קנין העירוב אפשר דלא הוי העירוב כלל בעולם עוד לכך לא איתרע בזה חזקת תחום ביתו ולא דמי זה לזה כלל ודו"ק היטב. והנה מה שנאמר בסעיף זה ספק עירוב כשר עיין בחיבורי מי נדה בהשמטות להלכות מקוואות סי' ר"א מה ששייך לסוגיא זו מקור דין זה וכן מה שקשה על סעיף זה על מה שאיתא בהלכות מקואות סעיף ע"א וכן על מה שקשה על מקור דין זה הנאמר בסעיף זה בגמ' דעירובין דף ל"ו ועיין מ"ש בחיבורי בהשמטות למי נדה עודנו בכ"י ד' יזכני להוציאו לאורה בקרב ע"ש ודוק. ודרך אגב אזכיר מה שקשה לי קצת על דברי התוס' בסוגין דף לו ד"ה הכא בב' כיתי עדים וכו' שכתבו אע"ג דבפ"ב דכתובות אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי אפי' בדאורייתא הכא שאני כיון דהשתא ודאי טמאה עכ"ל וקשה לי למה להו להקשות דוקא למ"ד דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן הרי היו יכולין להקשות יותר דאפי' למ"ד דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא מכל מקום קשה דהרי נראה דהתם ה"ט דלא אמרינן אוקי אחזקה דהרי קשה מ"ש מכל ספק דאזלינן בתר חזקה ולמה בתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה ובע"כ הטעם דעדים שאני דלא עדיפא חזקה מעדים ואם הי' עוד אלף עדים לא יועילו דתרי כמאה א"כ מה יועיל בזה החזקה וא"כ תינח היכא דבעינן דוקא ב' עדים דאז כיון דבזה הוי תרי כמאה לכך לא מהני חזקה אבל בדבר דמהני עד אחד כגון באיסורין הרי בזה אמרינן ביבמות דאר"נ כל מקום שהאמינה התורה הלך אחרי רוב דיעות וא"כ כיון דלא אמרינן בזה תרי כמאה ואם יהיו יותר עדים נלך אחרי הרוב וא"כ גם חזקה למה לא יועיל מ"ש מכל ספק דאזלינן בתר חזקה והו"ל להקשות לכ"ע גם תירוצם הזה לא שייך לקושיא זו כיון דאם נולד לנו ספק זה אימתי נטמאת ולא היו ב' כיתי עדים הוי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דהשתא ודאי טמאה מכח דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא לר"מ וכדס"ל גבי נגע באחר בלילה א"כ גם כשיש ב' כיתי עדים למה גרע משאר ספק ולא נלך בתר חזקה דהרי אם היה ע"א יותר הוי אזלינן בתריה דהלך אחרי רוב דיעות וא"כ ה"נ ראוי לילך בתר חזקה דהרי יש סברא דחזקה עדיפא מע"א ואין ע"א נאמן נגד החזקה ודוק וצ"ע:

ב

(שם סעיף ז') או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות נ"ב כן מפורש בפרק בכל מערבין שמערבין בכל דבר והטעם מה שבזה די בכל דבר ועירובי חצרות בעינן פת דוקא עיין בתוס' במס' שבת בפ"ב דף לד הטעם מכח דאין מערבין אלא לדבר מצוה ועיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא תליתאי בתשובה לק"ק בערימלייא קנה מקומה באהע"ז סי' נ' מ"ש בענינים הללו דרך אגב ע"ש ודוק:

ג

(שם סעיף ח) אם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח נ"ב עיין בחיבורי לאהע"ז מהדורא ה' סי' קמ"ט שם פלפלתי בסוגיות הללו ע"נ ע"ש ודוק: &והנה עיין במג"א ס"ק יז מ"ש בשם שו"ת ר"ב אשכנזי דאם ידוע דעשה שליחותו רק שספק אם שינה בזה לא חיישינן ששינה ע"ש. ונראה לפענ"ד ראיה לזה ממ"ש בפ"ג דר"ה דף כ"ח אר"ז לשמעיה איכווין ותקע לי ש"מ מצות צריכות כוונה וכו' וקשה ניהו דאמר ליה אכוון ליחוש דלמא הוא לא כוון ואין לו' דמיירי שאח"כ אמר לו שיכווין להוציאו חדא דהו"ל לפרש כן בש"ס ולא לסתו' ועוד לפמ"ש בחיבורי פרי עץ הדר דאין עד אחד נאמן במקום חזקת חיוב א"כ אין ראוי שיהיה נאמן כלל להעיד שכוון וליחוש דלמא לא כוון ובע"כ מוכרח כיון דרואה דעושה שליחותו רק דחיישינן שמא שינה אמרינן מן הסתם לא שינה ובזה יהיה אתי שפיר הסוגיא דפריך שם לרב מברייתא תנא משמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא וכו' אבל הכוונה בע"כ כן מדקתני לא יצא עד שיתכוין השומע ומשמיע משמע אם נתכוין משמיע לעצמו אף דלא כוון להוציא השומע יצא וכן נראה מתוס' דלעיל דף כ"ה ע"ב ד"ה אבל נתכוין שומע וכו' וכאשר ביאר בספר כפ"ת דבריהם דעכ"פ מוכח דהש"ס פריך מזה לר"ז דרוצה להוכיח דלא בעינן כוונה להוציא השומע וקשה מאי קשיא דלמא הוי הכוונה להיפוך משמיע דומיא דשומע מה שומע מכוין להוציא את עצמו כך נמי משמיע מכוין להוציא את השומע אך לפי מה שכתבתי יש לומר הכוונה דהש"ס רוצה רק להוכיח דמשמיע הוי לעצמו ולא שעשאו השומע שליח להוציא ולא היה שליח ציבור רק היה תוקע לעצמו וזה שאומר מה שומע הוי לעצמו ולא עשאו שליח כן נמי משמיע הוי לעצמו ולא בתורת שליחות וא"כ קשה היאך יצא דלמא לא כיוון המשמיע להוציאו ואף דאמר שכיון להוציאו הרי עד אחד אינו נאמן נגד חזקת חיוב וחזקה דשליח עושה שליחותו לא שייך בזה כיון דבלא"ה היה תקע לנפשיה א"כ הרי מגוף התקיעה אינו ראיה דעשה שליחותו דהרי תוקע לנפשו ומה דהוא צוה לו שיכוונו שוב הרי אין חזקה דשליח עושה שליחותו מהני מד"ת דבשלמא אם אינו תוקע רק בשליחותו ולא לעצמו א"כ כיון דעכ"פ רואה שתוקע א"כ רואה שעושה שליחותו רק שספק אם שינה ולא כוון בזה הוי חזקה דלא שינה אבל אם משמיע תוקע לעצמו א"כ גוף המעשה אינו בתורת שליחות ואין שליחו רק על הכוונה הדר יש לחוש דלמא לא עשה שליחותו ולא כוון ואין עד אחד נאמן בזה כן נראה לפענ"ד נכון לפרש גוף הסוגיא אם כי לדברי הפוסקים לא משמע כן לא מנעתי לפרש מה שחנני ד' בפירוש הסוגיא להלכה ולא למעשה ודוק ועיין מ"ש פלפול ארוך בהשמטות לחיבורי על נדרים ובדברי המג"א הנ"ל ע"ש ודוק: &והגה לפמ"ש בסעיף כאן או מי שאינו מודה בעירוב הנה בש"ס מפרש כגון כותי והרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו זה ועיין בחיבורי לאהע"ז מ"ו סי' ק' והוא בהלכות גיטין סי' קמ"א גם עיין בהשמטות בחיבורי למס' נדרים בסוגיא דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו מ"ש שם בסוגיא זו השייך לכאן. והנה גם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש הך ברייתא דנתנו לקוף או לפיל והוא תמוה ואם א"צ לזה כי נלמד מדין המשנה השולח ביד חש"ו למה תני בברייתא זה ולא ראיתי מי שהרגיש בזה ומה שנראה ליישב הוא בשום לב ליישב מה שהקשו התוס' שם למה אמר ר"ח על הברייתא ולא על המשנה ומה שנראה בזה הוא דקשה מאי פריך הש"ס ודלמא לא מקבל מיניה כיון דכבר משני בעומד וראהו א"כ יש לו' דגם זה ראהו דהאחר מקבל ממנו וצ"ל דהוי קשה א"כ אם ראהו דמקבל ממנו פשיטא דהוי עירוב דא"ל דקמ"ל דלא חיישינן לדילמא לא הניחו לשם עירוב דא"כ למה קמ"ל באם נתנו לקוף זה היה יכול לאשמועינן אם היה נתנו הוא בעצמו לבר דעת והוליכו בשלמא עתה אם לא עמד וראהו שקיבל ממנו בזה שפיר קמ"ל דהוי ס"ד דבזה הוי תרי ספיקא שמא לא קיבל ממנו ואם קיבל ממנו דלמא לא ממטייה ליה עירוב אעפ"כ סמכינן על החזקה דשליח עושה שליחותו לכך פריך שפיר כיון דבע"כ מיירי דלא ראהו שמקבל ממנו א"כ ליחוש דלמא לא מקבל ממנו אך לפ"ז יש לו' דר"ח ס"ל דלעולם י"ל דהמשנה מיירי באם עמד וראהו שקיבל ממנו ולא קשיא פשיטא דיש לו' דהוי ס"ד דזה גרע מאם שולח תחלה ע"י הש"ו מכח דלמא יטעה ואתי למסמך עליהם ממש בלי צירוף אחר כמו דאסור לשחוט על ידן אפי' באחרים רואין דלמא אתי למסמך עליהן בלי אחרים רואין כן ה"נ הוי ס"ד בזה לכך קמ"ל דבזה לא גזרו ומותר אם אמר לאחר לקבלו ממנו לכך לא משני ר"ח כאן מכח חזקה דשליח עושה שליחותו אבל בברייתא דפיל וקוף בזה ודאי דקשה דלמא לא מקבל מיניה ואין לו' דעמד וראהו שקיבל ממנו דא"כ פשיטא ואין לו' דהוה ס"ד דנגזור דלמא אתי למסמך עלייהו בלי אחר דזה ודאי לא טעה לסמוך על עירוב הבהמה ובע"כ דמיירי בלא ראה שקיבל ממנו ולכך מוכרח ר"ח לתרץ מכח חזקה דשליח עושה שליחותו רק הש"ס כיון דכבר נשמע מהברייתא דפול וקוף דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באם הוי תרי ספיקא שמא לא קיבל ממנו ושמא לא הניחו שוב גם במשנה אין צריך לפרש דראהו גם זה שקיבל ממנו רק בלא"ה מותר מכח חזקה דשליח עושה שליחותו לכך מפרש גם בזה כן הש"ס ולפ"ז אתי שפיר דהברייתא הוצרך לפרש הדין בפול וקוף דמן המשנה אין ראיה די"ל אולי המשנה מיירי דעמד וראהו שקיבל ממנו וקמ"ל דלא גזרינן דלמא יסמוך עליהם בלא אחר לכך קמ"ל בפול וקוף דבזה ודאי מיירי בלא ראהו שקיבל ממנו דאם ראה פשיטא כנ"ל דבזה לא שייך גזירה הנ"ל בע"כ דמיירי בלא ראהו שקיבל ממנו וקמ"ל דחזקה שליח עושה שליחותו א"כ תינח הברייתא דאינו מפורש במשנה הטעם דחזקה שליח עושה שליחותו ואפשר לטעות דמיירי דראהו שקיבל ממנו לכך הוצרך הברייתא דפול וקוף להשמיענו דין זה אבל הרי"ף והרא"ש כיון דכבר פירשו הטעם של המשנה דחזקה שליח עושה שליחותו ואפילו בלא ראהו שקיבל ממנו מהני א"צ לאשמעינן הדין בפול וקוף דנשמע בק"ו מחש"ו ואתי שפיר דלכך השמיטו הרי"ף והרא"ש ודוק היטב:

א

[א] [לבוש] יש אומרים וכו'. וכך סתום בשולחן ערוך. ודוקא בקבר בנין אבל נתנו בקרקע בית הקברות שרי יורה דעה סימן שס"ד:

ב

[ב] [לבוש] שנשאר וכו'. שלא ישאר בהם בשר כנזכר לעיל, וצריך לומר ועצם קטן נדחה בנפיחה (מלבושי יום טוב):

ג

[ג] ויתחייב וכו'. והוא הדין כשהניח עירובו ברשות הרבים רחוק משביתתו אין מתירין להביא פחות מארבע כיון דאפשר לבוא לידי חיוב חטאת תוס', ועיין סימן של"ו סעיף ג':

ד

[ד] [לבוש] שאסרו להשתמש וכו'. שלא יתלוש ואינו קרוב לודאי כמו קטימה:

ה

[ה] [לבוש] אלא איסורא וכו'. דדומה למחובר (מלבושי יום טוב), ומברטנורה פרק ג' דעירובין משמע דלית איסור כלל לתלוש בנעוצה אלא דקא משמע לן אף שהוא למעלה רוחב ארבע כיון שאין לו למטה ארבע לאו רשות היחיד הוא והוי עירוב, ולדעת הטור והרא"ש נראה לי דקא משמע לן דלא בעינן עירוב על גבי מקום ארבע, ואף דמפירוש רש"י דף ל"ד בעינן וכן פסק בעבודת הקודש דף ל"ה מכל מקום הם לא סבירא ליה כן, עוד יש לומר דקא משמע לן לדיוקא דבאין נעוצה אסור:

ו

[ו] דאורייתא וכו'. ועיין סימן שנ"ד סעיף ב':

ז

[ז] ונתגלגל וכו'. הוא הדין עבר במזיד וגללו (ט"ז :

ח

[ח] [לבוש] ואף על פי וכו'. הב"ח וט"ז חשבו שזה הקשה הבית יוסף ומתרץ מנפשיה עיין שם ולא עיינו בר' יהונתן פרק בכל מערבין שממנו העתיק הבית יוסף:

ט

[ט] [לבוש] ומשם אין ארבע אמות וכו'. כלומר ומשום הכי אינו רחוק ארבע אמות מעירובו (מלבושי יום טוב):

י

[י] שספק אם הונח וכו'. וכן עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה או טמאה וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין טבל הן אין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות מעולם אדרבה יש לומר העמד האיש בחזקת ביתו (עבודת הקודש ל"ה), עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעינן סעודה הראוי לאכילה (גמרא):

יא

[יא] ואם הוא חולה וכו'. כן הוא בש"ס דף ל' וכן משמע בעבודת הקודש דף ל"ג ובהרא"ש וכן צריכין לפרש בטור ושולחן ערוך וכן עיקר, ומה שכתב ויש אומרים דחולה וכו' ליתא כלל:

יב

[יב] ששה ביצים וכו'. עיין סימן שס"ח ס"ק:

יג

[יג] מקום לינחם וכו'. וכן הרועים הלנים בשדה וקייצים ושומרי פירות הולכים אחר מקום לינתן:

יד

[יד] על ידי שליח וכו'. אפילו עבד או שפחה כשהם גדולים ומודים בעירוב:

טו

[טו] ונתנו לו וכו'. כן כתב הטור וצריך עיון דבעבודת הקודש כתב דף ל"ג אם ראה שהגיעו אף שלא ראה שקיבלו סמך עליו שחזקה קיבלו וכן משמע בש"ס ורמב"ם פרק ו', ובבית יוסף לא נזכר מחלוקת בזה וצריך עיון: טז דחזקה וכו'. בשל חבריהם עבודת הקודש שם ור' יהונתן פרק בכל מערבין וריא"ז בשלטי גיבורים אבל במגן אברהם הביא בשם תוס' והרא"ש ומהר"ם דאפילו בדאורייתא כשיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אמרינן חזקה שליח עושה וכו' אם ידעינן שעשה שליחתו אלא שספק אם שינה השליח אמרינן ודאי לא שינה (ר' בצלאל כ"ט):

טז

[טז] דחזקה וכו'. בשל חבריהם עבודת הקודש שם ור' יהונתן פרק בכל מערבין וריא"ז בשלטי גיבורים אבל במגן אברהם הביא בשם תוס' והרא"ש ומהר"ם דאפילו בדאורייתא כשיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אמרינן חזקה שליח עושה וכו' אם ידעינן שעשה שליחתו אלא שספק אם שינה השליח אמרינן ודאי לא שינה (ר' בצלאל כ"ט):

יז

[יז] הרי זה עירוב וכו'. דבדרבנן קיימא לן יש ברירה ואפילו לא ידעו עד שחשיכה (מגיד):

יח

[יח] בתמרים וכו'. ואין חילוק בין עירוב משל משלח או משל שליח (מגיד):

יט

[יט] במגדל וכו'. אפילו שניהם קרובים או שניהם רחוקים כאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר (עבודת הקודש):

כ

[כ] אילן וכו'. והוא הדין שדה או מקום או בקעה כן משמע ברמב"ם פרק ז':

כא

[כא] מותר לילך וכו'. לאו למימרא שצריך לשם דוקא שאין צריך אפילו להחזיק בדרך, ולא דמי לסימן ת"י הואיל ואין לו שום מקום והוא בא בדרך (מלבושי יום טוב):

כב

[כב] [לבוש] על ידי ריצה וכו'. בכל כחו (רמב"ם):

כג

[כג] אם אין כל אילן וכו'. נראה לי דאם יש שלוש אמות חוץ לאלפיים מותר דעל כל פנים מקצת ביתו בתוך אלפיים אמה וכמו שכתב סוף הסעיף (מגן אברהם), ולא דק דבש"ס ופירוש רש"י מבואר דאלפיים וארבע אמות מותר וכן כתבו המרדכי סוף פרק מי שהוציאהו ור' יהונתן ומגיד וכן כתב בעבודת הקודש דף ל"ב זה לשונו, אם יש בין מקום רגליו ובין סוף נופו של אילן יותר מאלפיים אמה וארבע אמות לא יזוז וכו' היה כל נוף האילן מובלע בתוך אלפיים וארבע אמות אף שיש ברוחב הנוף שמונה אמות או יותר אף שלא סיים מקום ידוע בתחתיתו של אילן יכול לילך וכו', ואין ספק שכן כוונת הטור ושולחן ערוך ולבוש כמו שכתבתי אלפיים היינו ארבע אמות של שביתה ואלפיים, ואין לומר כוונת מגן אברהם נמי דאם יש שלוש אמות חוץ לאלפיים וארבע אמות דהיינו שבעה אמות חוץ לאלפיים דזה ודאי ליתא שהרי אם היה קונה שביתה בסוף האילן אין יכול ליכנס למקום רגליו אלא רק עד שלוש אמות ממקום רגליו, ולא דמי לסוף הסעיף דשם אין הדבר תלוי אלא במסויים שהרי יכול לילך לשם לכך כיון שמקצת ביתו מסוים סגי מה שאין כן הכא וכן מבואר מכל הפוסקים הנזכרים לעיל דכל האילן צריך שיהא מובלע בתוך אלפיים וארבע אמות:

כד

[כד] [לבוש] עד סוף האילן וכו'. ולשון תמוה הוא זה וכי איזה ארבע אמות נותנין לו אלא בתחתיתו של אילן ולשון רש"י כך הוא כל ארבע אמות שאתה נותן לו תחתיו לשביתה נותנת עד מקום רגליו אלפיים אמה:

כה

[כה] ולרמב"ם וכו'. ולעניות דעתי עיקר כסברא ראשונה כיון שהרשב"א והרא"ש וטור ומרדכי ראו לדברי רמב"ם וחולקין, ומה שכתב בית יוסף שדעת הרי"ף כרמב"ם מדהביא הא דאמר ר' הונא אינו מוכרח שהרי מביא כל השיטה שם וכן מר' יהונתן שם משמע דסבירא ליה כרשב"א וסייעתו וכן משמע באגודה:

כו

[כו] [לבוש] הכל בסיום וכו'. מקום לא אסברה לו יפה דזהו טעמא דרב וכולי עלמא אף הרמב"ם פוסק כשמואל אלא טעמא דהרמב"ם שסובר שכל שאינו קונה מקום שרצה לשבות בו מקומו שהוא עומד שם נקנה לו היא שיטת שמואל (מלבושי יום טוב):

כז

[כז] [לבוש] לבוא בדרך וכו'. אפילו היה בידו פת כיון שיצא שלא על דעת לערב וחשכה לו (רשב"א מלבושי יום טוב):

א

א) [סעיף א'] הנותן עירובו בבה"ק וכו' מיירי אפי' בישראל במבואר בב"י מיהו דעת הרא"ש והטור דוקא בכהן משום דאינו יכול להגיע אליו ביה"ש אבל ישראל קני עירוב בבה"ק וכ"ה דעת הב"ח והדרישה יעו"ש וכ"ה דעת קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ג והביא העו"ש. כמה פו' דסברי הכי וסיים וע"כ מי שמיקל לא הפסיד דכדאי אלו הפו' לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק כי אנן אשכנזים נגררים אחריהם יעו"ש. ומיהו נראה דלספרדים שנגררים אחר דברי הש"ע אין להתיר כ"א לצורך ושעת הדחק.

א

ב) שם. לפי שבה"ק אסור בהנאה. ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקרקע עולם של קבר אינו נאסר כמ"ש ביו"ד רסי' שס"ד. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' א' ומהו נקרא קבר בנין תליא במחלוקת העיר והר"ר ישעיה שם דלדעת הר"י דאפי' העפר שלקחו מן הקבר ואח"כ נתנוהו עליו לכסות הארון יש לי דין קבר בנין משום דהוי תלוש ולבסוף חברי ולא מקרי קרקע עולם אלא חופר כוך בסלע שהסלע שע"ג הכוך שהוא קרקע שלא נתלש מקרי קרקע עולם וכ"ש צדדי הקבר אבל לדעת הטור אפי' תלוש ולבסוף חברו כיון דמ"מ הוא עפר הרי הוא קרקע עולם ולא אסור רק קבר בנין ממש יעו"ש. ואולי אפשר להקל בעירוב כדעת הטור וגם שם משמע שהעקר כהטור. מחה"ש. ומיהו התו"ש שם כתב דהרמ"א שם כתב דקרקע שהניח ע"ג מת נאסרת כמו של בנין וה"ה נמי הכא יעו"ש אבל דעת הש"ך שם סק"ב נראה כדעת הטור וע"כ נראה דבעירוב יש להקל וכמ"ש המתה"ש.

א

ג) שם. אחר קנייה וכו' דבשעת קנייה הוא מערב לדבר מצוה (כמ"ש רס"י תט"ו) ומצות לא ליהנות ניתנו מ"א סק"ב. תו"ש או' ב' אבל כיון דניחא ליה דמינטרא התם אחר קנייה הרי הוא נהנה שלא לצורך מצוה מאמ"ר או' ב'

א

ד) שם. ואם נתנו בבית הפרס וכו' הוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן דחיישינן שמונח שם עצם כשעורה. ט"ז סק"א ומ"א סק"ג תו"ש או' ג' ושיעור בית הפרס מאה אמה על מאה אמה דקים להו לרבנן מיותר מזה אין המחרישה מוליכה עצמות. ועצם כשעורה אף דאינו מטמא באהל מ"מ מטמא במגע ומשא ואסור לכהן לילך שם פן יסיט עצם ברגליו דהו"ל משא. מחה"ש.

א

ה) שם. ואפי' היה כהן וכו' ואעפ"י שנטמא העירוב וסתם כהנים אוכלים על טהרת תרומה ולא חזי ליה מ"מ הא חזי לישראל וכמ"ש סי' שפ"ו סעי' ח' מ"א סק"ד ותו"ש ד' או' א"א או' ד'

א

ו) שם. במגדל הפורח. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויכול ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו מ"א סק"ה וצ"ל דמ"ש המ"א ויכול ליטול וכו' מילתא באפיה נפשא הוא ולא קאי אבית הפרס דהא בבית הפרס אפי' אית ביה רוחב טפח לית לן בה דהא בית הפרס אינו מטמא באוהל אלא דקאי אקבר יחידי והוא אינו של בנין דשרי (כמ"ש לעיל או' ב') ויכול לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל ואפי' למ"ד דאוהל זרוק לא שמיה אוהל מ"מ שרי בקבר יחידי דאין לך הרחקה גדולה מזה כמ"ש התו' ולכן בעינן שלא יהא בכלי עץ רוחב טפח שלא יטמא באוהל תו"ש או' ה' והסכים לפירושו הא"א או' ה' ועיין מחה"ש

א

ז) כהן המניח תרומה בבית הפרס ע"י שליח ע"ג פשוטי כלי עץ אין עירוב א"א או' ו'

א

ח) שם. או שינפח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ילך ע"י ניפוח ואם יהיה גדול מזה יראנו מ"א סק"ו ע"פ הגהת יא"פ ומחה"ש.

א

ט) [סעיף ב'] כדי שיהא אפשר לו וכו' דהא טעם העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם. כמ"ש לעיל רסי' ת"ח.

א

י) שם, לאכלו ביה"ש. שהוא זמן קניית העירוב כמ"ש אח"ז

א

יא) שם. אלא בעבירה. פי' בעבירה דאורייתא. עו"ש או' ג' וזה אסור אף בביה"ש שהוא ספק לילה תו"ש או' ז'

א

יב) שם. או שנתכוין לשבות בכרמלית. ועיין לעיל סי' שמ"ה סעי' ז' שי"א דבזה"ז רה"ר שלנו יש לו דין כרמלית משום דאין ס' רבוא בוקעים בו בכל יום יעו"ש ואפשר דלצורך מצוה ושעת הדחק וא"א לו להניח במקום אחר דיש להקל.

א

יג) שם. שכל דבר שהוא מד"ס וכו' ומבואר בש"ס עירובין ל"ב ע"ב דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מי"ט והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא רה"ר ויש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן שהוא כרמלית לרה"ר ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבות ביה"ש יעו"ש. ומיהו יש שבותין שגזרו עליהם כמ"ש בסעי' שאח"ז.

א

יד) ואם נתנו באילן או כותל גבוהין עשרה ורחבן ד' והם ברה"ר שבתוך העיר (היינו בעיר שנותן בה העירוב אחר שמדד) או אפי' בתוך עיבור העיר ונתכוון הוא לשבות למטה ואפי' רחוק מד"א הר"ז עירוב לפי שאנו רואין את כל העיר ועיבורה כמלאים ועולין עד לרקיע וכאלו הוא ועירובו ברה"י עבה"ק להרשב"א פת"ע או' ו' ונראה דאעפ"י דמסתמיות שאר דברי הפו' משמע דלא ק"ל הכי וכמ"ש ב"י בשם המ"מ מ"מ לדידן די"א דאין לנו רה"ר בזה"ז כמ"ש לעיל או' י"ב אפשר דיש להקל ועיין לקמן או' ל"ה

א

טו) שם. במקום מצוה. ועירובי תחומין קרוי דבר מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כמ"ש לקמן רס"י תט"ו.

א

טז) [סעיף ג'] או הקונדס. הוא שבט דק יעשו ממנו הרמאים הרמב"ם בפי' המשנה.

א

טוב) שם. שמאחר שהם רבים וכו' אבל במשתמש באילן דקשה הוא ליכא למיחש. ביה שמא יקטום ולית ביה אלא איסור חכמים שאסרו להשתמש במחובר ולא גזרו ביה"ש. ב"י.

א

חי) שם. ויתחייב חטאת וכו' וה"ה כשמניח עירובו ברה"ר רחוק ח' אמות משביתתו דאין מתירין לו להביאו פחות פחות מד"א כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת אבל אם הניחו פחות מח' אמות קנה עירוב לפי שהנותן את עירובו יש לי ד"א וכשמטלטלו ומביאו אצלו א"צ לטלטלו אלא פחות מד"א. המ"מ פ"ו בשם הרשב"א ומביאו ב"י מ"א סק"ז ולא אמרינן דמ"מ אפשר להביאו ע"י שיתן לחבירו וחבירו לחבירו דשרי אפי' בדבר הרשות כמ"ש סי' שמ"ט משום דגבי עירוב בעינן שיהא הוא לבדו יכול להביא העירוב למקום שביתתו תו"ש או' ט' יעו"ש.

א

יט) שם הגה. ואם הם רכים כירק וכו' ר"ל שהם רכים ביותר כירק דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהם משום משתמש במחובר ולא משום שמא יקטום כמ"ש לעיל סי' של"ו סעי' א' בהגה ועיין בדברינו לשם.

א

כ) שם. הרי זה עירוב. ובלבד שלא יהא הקנה רוחב ד"ט מ"א סק"ח והיינו דאם גבוה י"ט ורחב ד"ט והוא נתכוין לשבות ברה"ר אין עירוב א"א או' ח' והיינו אם רחב ד"ט מלמטה עד למעלה דאז הוי רה"י. וכיון שנתכוין לשבות ברה"ר אינו עירוב אבל אם רק למעלה רחב ד' ולא למטה לא הוי רה"י. מחה"ש ועיין לעיל סי' שמ"ה או' ה'

א

כא) והא דאם היה הקנה גבוה י"ט ורחב ד"ט והניח עירובו עליו והוא שבת ברה"ר דלא הוי עירוב היינו אם היה שביתתו רחוק יותר מד"א מהקנה אבל אם לא היה רחוק ד"א הוי עירוב ואע"ג דמ"מ אסור להוציא העירוב לרה"ר מ"מ לענין זה מקרי שפיר הוא ועירובו במקום אחד תו"ש או' יו"ד ואו' ט"ז.

א

כב) ודע דגם הנותן עירובו במקום גבוה י"ט א"צ שיהא רחב ד"ט וכמ"ש הרא"ש בשם הר"מ והביאו ב"י וכתב שכ"נ שהוא דעת כל הפו' יעו"ש. וכ"ה דעת הב"ח וכ"פ התו"ש או' יו"ד. והגם דלפירש"י דף ל"ג ע"ב משמע דבעינן שיהא מונח על מקום רחב ד' וכ"פ בעה"ק כמ"ש הא"ר או' ה' מ"מ דעת האחרונים הוא כמ"ש הרא"ש והטור והב"י.

א

כג) שם. הרי זה עירוב. דבזה אפי' אם יקטום ליכא איסורא דאו' וי"א דאף איסור דרבנן ליכא בתלוש עיין א"ר או' ה'.

א

כד) [סעיף ד'] נתנו במגדל וכו' עיין לעיל סי' שצ"ד סעי' ב' וסעי' ג' מ"ש ע"ז בדין עירובי חצרות וה"ה לכאן וכמ"ש הטור.

א

כה) [סעיף ה'] כל המניח עירובו במקום וכו' דכל נותן עירוב תקנו לו חכמים ד"א מלבד האלפים אמה לכאן ולכאן ואם לא נתגלגל אלא ג' אמות נמצא שעדיין הוא תוך התחום ומצי אזיל ושקיל ליה בלא שום איסורא וכ"ש בביה"ש. ר' יהונתן על הרי"ף ועיין לעיל סי' שצ"ו או' ח' ואו' ט' ודוק

א

כו) שם. יש לו במקום עירובו ד"א. והיינו אם הניחו במקום שאין מוקף מחיצות דאלו הניחו במקום מוקף מחיצות הוי כולו כד"א כמ"ש לעיל סי' ת"ח סעי' ב'

א

כז) שם. בסוף התחום וכו' משמע דה"ה בהניחו באמצע התחום ונתגלגל בתוך ד"א שמחוץ לתחום נמי דינא הכי, וכ"מ בטור דלא הזכיר בסוף התחום וכ"מ מר' יהונתן על המשנה ד"ה אינו עירוב יעו"ש. מיהו המ"מ פ"ו דין י"א כתב לפרש בדבר הרמב"ם דדוקא קאמר הניחו בסוף התחום ומשום דעירובו קונה לו ד"א במקום שהונח אבל בהניח עירובו בתוך התחום איזה אמות ונתגלגל לחוץ לתחום אפי' אמה א' לא הוי עירוב יעו"ש.

א

כח) שם. ונתגלגל בתוך ד"א. מבע"י אבל נתגלגל משחשיכה אפי' חוץ לד"א הוי עירוב דכיון שהיה ביה"ש במקומו אין אנו חוששין מה שנעשה בו אח"כ טור לבוש ועיין בסעי' שאח"ז.

א

כט) שם. הרי זה עירוב. ולא דמי דלעיל סי' ת"ה מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה לא יכנס די"ל דהתם כיון שנתכוין לשבות בעיר היא חשובה כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שרוצה לעקור דירתו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו ר' יהונתן על הרי"ף ב"י עו"ש או' ה' ומ"ש הב"ח לתרץ בע"א כבר השיג עליו הט"ז סק"ד והנה"ש או' ג' והסכימו לדברי ב"י ועפ"ז כתב שם הט"ז דאפי' אם כבר במזיד וגלגלו חוץ לתחום תוך ד"א לא הפסיד עירובו יעו"ש וכ"כ א"ר או' ז' ותו"ש או' י"ג.

א

ל) שם. חוץ לד"א אינו עירוב. אבל מ"מ יש לו אלפים לכל צד מביתו ולא אמרינן שהוא חמר גמל מחמת שעקר דעתו מביתו וכ"כ רש"י בהדיא והביאו ב"י בסי' תי"א יעו"ש פרישה או' ח'

א

לא) [סעיף ו'] או שהיתה תרומה ונטמאת. דלא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני רש"י. ועיין לעיל סי' שפ"ו סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד.

א

לב) שם. שקניית העירוב ביה"ש. וכבר קנה עירוב ביה"ש ושבת הואיל והותרה הותרה. רש"י.

א

לג) שם. ואם ספק כשר וכו' עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעינן סעודה הראוי לאכילה. מ"א סק"ט א"ר או' יו"ד תו"ש או' ט"ז. וה"ה בספק איסור דמ"מ סעודה הראוי מבע"י בעינן וליכא א"א או' ט'

א

לד) וכן אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה או טמאה וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין טבל הם אין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות מעולם אדרבה יש לומר העמד האיש בחזקת ביתו. עה"ק. א"ר שם. והוא מברייתא עירובין ל"ו ע"א יעו"ש.

א

לה) שם. כגון ספק אם הונח וכו' דאוקמינן אחזקת שלא הונח. ואם נתנו בבור אם היא עומדת ברה"י ודאי הוי עירוב דהא הוי הוא ועירובו במקום א' ואם הוא ברה"ר והבור עמוק י' ורחב ד' שהוא רה"י אם נתכוין לשבות למטה פשיטא דהוי עירוב דהוי הוא ועירובו במקום א' ואם נתכוין לשבות למעלה אם נתכוין לשבות חוץ לד"א משפת הבור אינו עירוב דהוי הוא במקום א' ועירובו במקום א' ואם נתכוין לשבות תוך ד"א של שפת הבור הוי עירוב ואעפ"י שהוא ברה"ר ואינו יכול ליטלו מן הבור שהוא רה"י מ"מ כיון שהוא תוך ארבע אמותיו חשוב הוא ועירובו במקום א' לבוש. ועיין לעיל או' י"ד.

א

לו) [סעיף ז'] ולהחשיך שם. היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שתחשך ודאי. ח"א כלל ע"ז או' ח'

א

לז) שם. זהו עיקר מצותו. במשנה (עירובין מ"ט ע"ב) פליגי בה ר"מ ור' יהודה דלר"מ עיקר עירוב בפת ולר"י עיקר עירוב ברגל וידוע דהלכה כר"י. ב"י וב"ח.

א

לח) שם. לא שנא מי שיוצא מביתו וכו' היינו דבשניהם די בשתיקה וא"צ אמירה אבל מ"מ יש חילוק בין יוצא מביתו ומחשיך על התחום למי שבא בדרך וחשכה לו דמי שיצא מביתו ומחשיך על התחום צריך שיתכוין לקנות שם שביתה ואם אינו מתכוין ודאי אינו קונה שביתה אלא בביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפי' לא נתכוין לקנות שם שביתה יש לו ממקום רגליו אלפים אמה לכל רוח כמ"ש בסי' ת"א דישן נמי קונה שביתה. ב"י. לבוש. וכ"כ האחרונים

א

טל) שם. ואם אינו רוצה לטרוח וכו' דעירוב ברגל לא אפשר ע"י שליח כ"א ע"י עצמו ולפיכך אם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם ילך שם מבע"י ויניח שם מזון ב' סעודות או ישלח אותם ע"י שליח כמ"ש בסעי' שאח"ז.

א

מ) שם. ויניח שם מזון שתי סעודות. והגם דבשבת צריך לאכול ג' סעודות כמ"ש לעיל רסי' רצ"א מ"מ הא אמרינן במשנה בענין שיעור סעודה מזונו לחול ולא לשבת כדי דמקל ולפיכך בענין סעודות נמי משערין כמו מזון החול כדי להקל ומזון החול הוא ב' סעודות ביום כמ"ש באה"ע סי' ע' סעי' ג' ועיין לקמן או' מ"ד.

א

מא) שם. כפי מזונו אם הוא חולה. ורעבתן שיעורו וכו' כצ"ל ב"ח ט"ז סק"ז מ"א ס"ק י"א תו"ש או' ח"י ור"ל דתרוויהו לקולא לחולה ולזקן לא בעינן ב' סעודות בינונית סגי בכדי מזונן אבל בשאר כל אדם אפי' לרעבתן סגי בב' סעודות בינוניות ולא בעינן כדי מזונו. ב"ח וט"ז שם א"א או' ט' והגם דטעמא דרעבתן אמרו בגמ' (עירובין ל' ע"ב) משום דבטלה דעתו אצל כל אדם זהו נמי משום קולא ודוק

א

מב) ומיהו נראה דבעינן מאכל שראוי לאכול לאותו חולה וניהי דק"ל לעיל סי' שפ"ו סעי' ח' דמערבין אפי' בדבר שאינו ראוי לו אי חזי לאחריני מ"מ הכא כיון דאינו שיעור ב' סעודות לאחרים אלא שהקילו דסגי במזון ב' סעודות לאותו חולה א"כ בעינן מזון הראוי לחולה ולא נעביד תרתי דסתרי. מחה"ש. ועיין תו' עירובין ל' ע"ב ד"ה תרגמא. ומשמע הא באם אינו ראוי לו צריך שיניח שיעור ב' סעודות בינוניות כדי שלא תהא תרתי דסתרי.

א

מג) וי"א דחולה וזקן ורעבתן שיעורן שוה דהשוו חכמים מדותיהן והשוו שיעורן. לבוש. והוא מדברי התו' הנ"ז והביאו התו"ש וא"א שם אמנם דעת רוב הפו' כ"ש לעיל או' מ"א יעו"ש ומיהו במזון שאינו ראוי לו מא"ה צריך שיניח כשאר כל אדם כמ"ש באו' הקודם

א

מד) שם. שיעורו שתי סעודות וכו' כפי סעודות החול. טור וב"י ואע"ג דלסעודת שבת היה צריך יותר דבשבת אכיל איניש טפי דבסים תבשיליה אחז"ל דבכדי סעודות של חול סגי להקל. לבוש. ומה שלא כתב זה בש"ע משום שדרכו לקצר וכבר כתב שיעור הסעודות.

א

מה) שם. שהם כששה ביצים זהו דעת הרמב"ם פ"א מה"ע דין ט' והמ"מ שם וכ"ה דעת הרשב"א כמ"ש בב"י יעו"ש אבל הטור כתב שהם כח' ביצים וכ"ה דעת הב"ת וכתב דהכי נהוג יעו"ש. וכבר נתבאר זה לעיל סי שס"ח סעי' ג' ולענין דינא כתבנו שם דלכתחלה יש להחמיר ולשער בח' ביצים יעו"ש.

א

מו) שם. מפת או מכל דבר שמשתתפין וכו' כמבואר לעיל סי' שפ"ו קחנו משם.

א

מז) שם. ואם הוא לפתן וכו' וכתב בהג"א בפ"ב די"ט נראה דעירובי תחומין אין עושין אותו אלא מחומץ דלא צריך כ"א מעט לכל א' לשתי סעודות אבל לא מפת שצריך הרבה ב' סעודות לכל א' עכ"ל והביאו ב"י וכתב עליו דעצה טובה היא ור"ל כדי שיכול לקנות עירוב בדבר מועט ועיין לעיל סי' שפ"ו סעי' ו' ובדברינו לשם או' מ"ד.

א

מח) שם. בכדי לאכול בו ב' סעודות סגי. ושיעור ב' סעודות דעירובי תחומין צריך לכל אחד ואחד בפ"ע ואפי' בעה"ב עם ב"ב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו כמ"ש לקמן סי' תי"ג וססי' תי"ד ואינו דומה לשותפי מבואות דסגי במזון ב' סעודות לכל העיר כמ"ש לעיל סי' שס"ח סעי' ג'

א

מט) שם. ואומר בזה העירוב וכו' עיין לקמן סי' תט"ו סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.

א

נ) שם. שאנו רואים כאלו דר שם דאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה דר שם. גמ' מ"א ס"ק י"ג.

א

נא) שם. ששם היו חפצים וכו' וכן הרועים הלנים בשדה אעפ"י שאוכלים בעיר הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות. עירובין ע"ג ע"א ופירש"י שם ב"י. מ"א ס"ק י"ד.

א

בנ) [סעיף ה'] אם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח. אפי' עבד או שפחה כשהם גדולים ומודים בעירוב א"ר או' י"ד והיינו כשטבלו לשם עבדות דאל"ה הרי הם בכלל עכו"ם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז סעי' י"ז.

א

גנ) שם. ויאמר בזה העירוב וכו' היינו שמברך ואח"כ אומר בזה העירוב וכו' כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ד' וכ"כ ח"א כלל ע"ז או' ח"י. ועיין מ"א סי' שס"ו סק"ך.

א

דנ) שם. ויאמר בזה העירוב וכו' ואם אמר בעה"ב בזה הפת שמניח שלוחי אהיה מותר וכו' מהני א"א או' ט"ז. והיינו שמברך ואח"כ אומר כמ"ש באו' הקודם.

א

הנ) שם ובלבד שלא יהא חש"ו. דלאו בני ידיעה נינהו ר' יהונתן וקטן לפירש"י הטעם משום דקטן לא אלים למיקני שביתה ואפי' עומד ורואה שמניחו שם לא מיהני משא"כ בעירובי חצירות דא"צ אמירה כלל סגי בקטן וכמ"ש סי' שס"ו סעי' ג' מ"א ס"ק ט"ו והתו' ס"ל דעיקר הטעם הוא משום דלא מהימני ולפ"ז בעומד ורואה מהני. תו"ש או' כ"ב. מיהו דעת הר"ר יהונתן וריטב"א כרש"י וכ"פ ח"א כלל ע"ז או' י"ט. וכ"ה דעת האחרונים.

א

ונ) שם. או שאינו מודה בעירוב. כותי. גמ' וה"ה צדוקי ב"ח ואפילו אם ימצא שם העירוב במקום שצוה לא מהני דשמא לא הניחו שם על מנת כן. הר"ר יהונתן, וכ"כ המ"א שם בשם רי"ו. תו"ש שם ח"א שם.

א

זנ) שם. ואם שלחו ע"י חרש וכו' וה"ה אם שלחו ע"י שומע ואינו מדבר אעפ"י דבעלמא הרי הוא כפקח לכל דבריו מסתברא דהכא לא מהני משום דבעינן שיאמר בזה העירוב יהא פלוני וכו' והוא אינו יכול לומר וי"א דהאמירה מעכבת כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ד' יעו"ש ומיהו אם יאמר בעה"ב בזה העירוב שמניח שלוחי וכו' דמהני כמ"ש לעיל או' ד"ן אז יוכל לשלוח ביד שומע ואינו מדבר.

א

חנ) שם. אינו עירוב ומ"מ יש לו תחום ביתו כמ"ש לעיל או' ל'

א

טנ) שם. ואם אמר לאחר לקבלו. ולהניחו לשם עירוב.

א

ס) שם. ושלחו ע"י אחד מאלו, ליתנו לאותו אחר.

א

סא) שם. ואפי' שלחו על הפיל או על הקוף. פעמים שהם מלומדים. רש"י עירובין ל"א ע"ב.

א

סב) שם. וראה מרחוק וכו' שאם לא כן היינו חוששין שמא לא הגיעו לו ר' יהונתן. ואע"ג דגבי בדיקת חמץ נאמנים כמ"ש ססי' תל"ז היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחות איכא למימר דמייאשי. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ג.

א

סג) שם. ונתנו לו הוי עירוב. ודוקא שהאחר הבטיח לו בפי' שיקבלו ויניחנו לשם עירוב בשבילו אבל אם שתק לו לא אמרינן ביה דחזקה שיעשה שליחותו גאון יעקב על הש"ס.

א

סד) שם. ונתנו לו וכו' מיהו בעה"ק כתב דאם ראה שהגיעו אף שלא ראה שקבלו סומך עליו שחזקה שקיבלו וכ"מ בש"ס וברמב"ם פ"ו דין כ"ב א"ר או' ט"ו מש"ז או' ט' אמנם הלבוש כתב כדברי הש"ע וכ"פ ח"א כלל ע"ז או' י"ט:

א

סה) שם. דחזקה שליח עושה שליחותו. ודוקא בזה שהוא איסור דרבנן אמרינן דחזקה שליח וכו' אבל באיסור דאו' לא אמרינן חזקה שליח וכו' עירובין ל"א סוף ע"א כרב נחמן וכ"פ הרמב"ם ה' תרומות פ"ד דין ו' וכ"ה דעת ר"ת שם ור' יהונתן וריא"ז ורשב"א בעה"ק וריטב"א וכתב שכ"ה דעת הגאונים. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' של"א סעי' ל"ד וי"א דאפי' באיסור דאוסמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה טור שם בשם ה"ר שמשון וכתב שלזה הסכים אביו הרא"ש ז"ל והביאו מור"ם ז"ל שם בהגה בשם י"א יעו"ש. וב"י שם ועיין מ"א ס"ק י"ז ומה שהקשה כבר יישבו האחרונים. וכ"ז כי מספקא לן בעיקר השליחות אם עשאו או לא אבל היכא דודאי עשה שליחותו אלא דמספקא לן אה שינה השליח או לא לכ"ע חזקת שליח אינו משנה שליחותו מהר"ר בצלאל בתשו' סי' כ"ט. כנה"ג בהגה"ט מ"א שם א"ר או' ט"ז תו"ש או' כ"ד ח"א ?כדל ע"ז או' כ"ב

א

סו) שם. הרי אלו משלחין וצריך השליח שיאמר בשעת הנחת העירוב שבזה העירוב יהיו מותרין פלוני ופלוני לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח כמ"ש לקמן סי' תט"ו סע' ד' ועיין לעיל או' ג"ן.

א

סז) [סעיף ט'] שהרי לא ייחדו לו רוח. ומסתמא יסכים למה שיעשה השליח וכיון דתחומין דרבנן אמרינן יש ברירה והוברר הדבר דביה"ש קנה שביתה באותו רוח שעירב השליח תו"ש או' כ"ה ואפי' לא ידעו עד שחשיכה יוצאין באותו עירוב. המ"מ פ"ו דין כ"ג א"ר או' י"ז

א

סח) שם. שהרי לא ייחדו לו רוח, ואם היה ידוע להשליח שרצון המשלח לערב לו ברוח זה והוא עירב לו ברוח אחרת אעפ"י שלא פירש נראה דלא הוי עירוב. ועיין א"א או' ח"י.

א

סט) [סעיף י'] עירב עלי בתמרים וכו' ואין חילוק בין עירב משל משלח או משל שליח בכל גוונא הוי קפידא ולא חל השליחות. כן הסכים המ"מ פ"ו דין כ"ג דלא כרשב"א יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' ח"י. ח"א כלל ע"ז או' כ"א:

א

ע) שם. עירב עלי בתמרים וכו' ואם אמר עירב לי ביין גם יין מבושל בכלל כמו בנדרים ביו"ד סי' רי"ז. ואם עירב לו בחומץ שאינו מבעבע על הארץ דמבואר ביו"ד סי' קכ"ג שאין אנו בקיאין בו דיש שקורין אותו יין ויש שקורין אותו חומץ א"כ הו"ל דבר שהשליח נמלך בו וגבי נדרים ק"ל בכל דבר שהשליח נמלך בו אסור א"כ גם כאן לא מקרי שינוי. וה"ה אם אמר לו לערב בחומץ ועירב לו בחומץ כזה לא והי שינוי. ואם אמר לו לערב בשמן ובאותו מקום מסתפקין בשמן זית ובשמן שומשמין דגבי נדרים ק"ל דאסור בשניהם אעפ"י שרוב ספוקם באחד מהם א"כ גם כאן הו"ל ספק הניח ולחומרא. תו"ש או' כ"ו:

א

עא) שם. הנח עירובי במגדל וכו' ואפי' שניהם קרובים או שניהם רחוקים כאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר. עה"ק. א"ר או' י"ט:

א

עב) שם. אינו עירוב. דכל שליח המשנה שליחותו הרי גילה דעתו שבטל שליחותו ולאו שליח דהאי משלח הוא והיאך יקנה לו. לבוש. ח"א כלל ע"ז או' כ"א:

א

עג) [סעיף יא'] ומכיר אילן או גדר וכו' ה"ה שדה או מקום מסויים או בקעה. כ"מ ברמב"ם פ"ז א"ר או' ך' ואם ציין מקום השביתה בתל שהוא גבוה י"ט או בבקעה שהיא עמוקה י"ט עד בית סאתים נחשבת כולה כד"א ויש לו מאותו מקום ולהלן אלפים אמה. עירובין ן' ע"ב:

א

עד) שם. ומכיר אילן וכו' אבל אם אינו מכיר שום מקום ואמר סתם שביתתי בתוך אלפים מכאן לא מהני. הכי מוכח מן המשנה עירובין מ"ט ע"ב.

א

עה) שם. קנה שביתה בעיקרו וכו' והא דמהני כאן אמירה בעלמא משום דהקילו חז"ל לבא בדרך כמבואר לקמן סעי' י"ג יעו"ש:

א

עו) שם. מותר לילך לשם בנחת וכו' וה"ה דיכול לישן במקומו וינוח בלילה ולמחרתו ילך לאילן ומהאילן ולצד ביתו אלפים אמה ר' יהונתן.

א

עז) שם כלל מבע"י וכו' ומשמע דבעינן דוקא שיכול להגיע שם מבע"י אבל אם יכול להגיע שם ביה"ש לא מהני די"א דקני עירוב ביה"ש כמ"ש לקמן סי' תע"ו סעי' ג' וזה דמי לקניית עירוב מ"מ אפשר דכולי האי לא הקילו.

א

עח) שם. ודוקא שייחד ד"א וכו' ר"ל דאפיו בכה"ג דיכול להגיע לשם מבע"י לא מהני אלא בשייחד ד"א וכו'

א

עט) שם. אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים וכו' ונראה דאם יש ג' אמות חוץ לאלפים מותר דעכ"פ מקצת ביתו תוך אלפים וכמ"ש סוף הסעי' מ"א סק"ך אבל הא"ר או' כ"ג השיג על דברי מ"א הנ"ז והביא מש"ס וכמה פו' דגם ביש ד"א חוץ לאלפים מותר וכתב שכ"ה כוונתו הש"ע הטור ולבוש במ"ש אלפים היינו ד"א של שביתה ואלפים יעו"ש. וכ"כ בס' בית מאיר

א

פ) שם. אם כל האילן בתוך אלפים וכו' היינו אפי' שעיקרו בתוך התחום אלא שמקצת עגפיו יוצאין חוץ לתחום דהיינו חוץ לאלפיים וד"א והוא לא ייחד שביתתו שיהיה בצד עיקרו שהוא בתוך התחום אלא אמר סתם שקונה שביתה תחת האילן לכן לא קנה שביתה כלל דשמא כיון לקנות שביתה תחת הענפים היוצאים חוץ לתחום עירובין ן' ע"ב ופירש"י שם.

א

פא) שם. שהרי עקר דעתו מכאן וכו' ודוקא כשהוא בדרך הוא דאמרינן הכי אבל מי שהוא בביתו ודאי ניחא לו לקנות בביתו אם אין עירובו עירוב כמ"ש רסי' תי"א תו"ש או' כ"ט

א

פב) שם. ולא יזוז ממקומו. ר"ל מד"א של מקום רגליו רש"י שם:

א

פג) שם. יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן וכו' פי' משני צידי האילן לכל צד שני אלפים פחות עשרים פרישה או' י"ג ור"ל ממקומו לצד האילן הולך אלפים פחות עשרים דשמא למשך האילן הוא בחשבון של צד זה כיון דלא ייחד מקום שביתתו וכן מצד השני של אילן עד ביתו הולך אלפים פחות עשרים דשמא משך כל האילן נחשב על צד השני שהוא לצד ביתו ונמצא כל מהלכו ממקומו עד ביתו ד' אלפים אמה פחות עשרים. וזה חוץ מד"א שיש לו מקום שביתה כמ"ש לעיל או' ע"ט.

א

פד) שם. ולהרמב"ם וכו' ועיקר כסברא ראשונה כיון שהרשב"א והרא"ש והטור ומרדכי ראו לדברי הרמב"ם וחולקין ומ"ש ב"י שדעת הרי"ף כרמב"ם אינו מוכרח וכן מר' יהונתן משמע דס"ל כרשב"א וסיעתו וכ"מ באגודה א"ר או' כ"ה וכ"מ בח"א כלל ע"ז או' ט"ו ואו' ט"ז שלא הביא דברי הרמב"ם דפוסק כסברא הראשונה יע"וש. ומיהו עיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא י"א דדעתו לפסוק כסתם והי"א אם הוא לחומרא חושש לו לכתחלה ואם הוא לקולא אין להקל כ"א בשעת הדחק יעו"ש וא"כ הכא נמי שסתם כדעת הטור ואח"כ הביא דברי הרמב"ם משמע דס"ל דהעקר כדברי הטור ודברי הרמב"ם שיש בהם קולא וחומרא לפי סברא הראשונה כאשר יראה המעיין החומרא יש לחוש לה לכתחלה והקולא אין להקל כ"א בשה"ד.

א

פה) שם. הקונה שביתה בריחוק מקום ולא סיים וכו' ר"ל אעפ"י שהוא בתוך התחום ממקום רגליו ולדעה ראשונה קנה שביתה שם ואינו מפסיד כ"א רוחב האילן כמ"ש לעיל או' פ"ג להרמב"ם כיון שלא סיים מקומו אינו קונה שביתה שם אלא קונה שביתה במקום רגליו וזהו חומרא לפי סברא ראשונה שאינו יכול לילך למקים שהיה חפץ.

א

פו) שם. קנה שביתה במקומו גם בזה פליג אדיעה ראשונה דלדיעה ראשונה בזה לא יזוז ממקומו מפני ששם לא קנה ומכאן עקר דעתו ולהרמב"ם קנה שביתה עכ"פ במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו.

א

פז) שם. ח' אמות או יותר לא קנה וכו' וגם בזה פליג אדיעה ראשונה דלדעת הרמב"ם אפי' אם היו כל הח' אמות בתוך אלפים ממקום רגליו לא קנה שם שביתה מפני שלא כיון מקום שביתתו ולדיעה ראשונה קנה שם שביתה מפני שהיו כולם בתוך תחומו

א

פח) שם. או בד"א שבצפונו וכו' וה"ה אם היה רחב יותר מח' אמות ג"כ יוכל לסיים המקום כגון שאומר תהיה שביתתי בד"א ראשונים של אילן או בד"א השניים או השלישים. אחרונים.

א

טפ) שם. שהרי מקצת מקומו מסויים. באותה אמה אמצעית דא"א שלא ביררה לו דאי באמצע האילן בחר לו ד"א הרי היא מהן ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן. רש"י עירובין ן' ע"ב.

א

צ) [סעיף יב'] מוסר שביתתו למכיר. שאומר שביתתי עמך רש"י עירובין נ"א ע"א וזה שמכיר אומר שביתתנו תהא במקום פלוני גמ' שם.

א

צא) [סעיף יג'] ודוקא לבא מן הדרך וכו' דמפני שהוא יגע בדרך הקילו גביה שקונה שביתה בדיבור בעלמא במה שאומר שביתתי במקום פלונו. ר' יהונתן ואפי' היה בידו פת קונה שביתה בדיבור. הרשב"א ומי"ט א"ר או' כ"ז וכ"כ הדרישה לפרש בדברי רש"י יעו"ש. וכ"כ הריטב"א בחי' דף כ"א דבא בדרך אפי' עשיר לא פלוג רבנן וביושב בביתו אפי' עני לא פלוג יעו"ש.

א

צב) שם. אבל לא למי שהוא בביתו. דאין קונה שביתה אלא כשהולך ברגליו ויושב שם עד שתחשך או שמניח שם מזון שחי סעודות כמ"ש לעיל סעי' ז'

א

צג) שם. ואין לו אלא שביתת ביתו. דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב. פרישה או' י"ד ועיין לעיל סוף סי' ת"ח ולקמן סי' תי"א.

א

אסור בהנאה. צ"ל דמיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקרקע בה"ק שרי דקרקע עולם אינו נאסר כמ"ש בי"ד סי' שס"ד:

ב

אחר קנייה. דבשעת קנייה הוא מערב לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו:

ג

בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בו קבר וחיישינן שמונח שם עצם כשעורה:

ד

כהן. ואף ע"פ שנטמא העירוב ואסור לו לאכול מ"מ הא חזי לישראל:

ה

במגדל. היינו תיבה גדולה אמה על אמה ברום ג' אמות ונושאים אותו בהמות ויוכל ליטול העירוב בפשוטי כלי עץ שאין בה רוחב טפח ולהביאו אצלו עיין בתו' שם:

ו

שינפח בפיו. ואם יש שם עצם כשעור' יראהו:

ז

ויתחייב חטא'. וה"ה כשמניח עירובו בר"ה רחוק ח' אמות משביתתו ואין מתירין לו להביאו פחות פחות מד' כיון דאפשר לבא לידי חיוב חטאת (מ"מ תו'):

ח

ה"ז עירוב. ובלבד שלא יהא הקנה רוחב ד' טפחים:

ט

ספק כשר. עירב בספק טריפה אינו עירוב דבעי' סעודה הראוי לאכילה וכ"ה בגמ' גבי תרומה:

י

להחשיך שם. פי' שכוונתו היתה לקנות שם שביתה אבל בלא"ה לא קנה שביתה אלא בביתו:

יא

כפי מזונו. אם הוא חולה רעבתן שעורו כו' כצ"ל וכ"ה בטור וב"י וב"ח:

יב

מכל דבר שמשתתפין. מ"מ הנשבע שלא יהנה מככר מערבין שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ועסי' שפ"ו ס"ח:

יג

כאלו דר שם. שאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה דר שם (גמרא):

יד

ששם היו חפצי'. וכן הרועי' הלנים בשדה הולכים אחר מקום לינתן שגם שם היו חפצים לאכול וכן הקייצים ושומרי פירות (גמ' ד' ע"ג והרא"ש):

טו

וקטן. לפ' רש"י הטעם משום דקטן לא אלים למקני שביתה ואפילו עומד ורואה שמניחו שם לא מהני משא"כ בעירובי חצירו' דא"צ אמירה כלל סגי בקטן וכמ"ש סימן שס"ו ס"ג וכ"כ הרי"ף בעכו"ם אפילו מצא שם העירוב שמא לא הניחו שם ע"מ לערב בו עכ"ל:

טז

וראה מרחוק. הא לאו הכי חיישינן דלמא לא ממטי ליה כיון דעירובי תחומין אסמכוהו אקרא חמירי ולא הימנוהו רבנן ואף על גב דגבי בדיקת חמץ נאמנים כמ"ש ססי' תל"ז היינו בבית שלהם דרמי עלייהו אבל שליחו' איכא למימ' דמייחשי ובירושלמי נמי מחלק בין אמר צא וערב בין אמר צא וערב לך (תוספו') ומדסתמו הפוסקי' משמע דבשליחות בכל ענין אין נאמנים וצ"ע:

יז

דחזקה שליח עוש' שליחותו. ואפי' באיסור דאורייתא וכגון שיש מכשול למשלח אם לא יעשה שליחותו כגון הכא אבל האומר לשלוחו צא ותרום ומצא תרום אין חזקתו תרום דאין השליח חושש לתרום כי אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום וא"כ חיישי' שהשליח לא תרם ואיש אחר תרם (תוס' והרא"ש ורמזים ע"ש ותשובת מהר"מ סי' ש"פ ותשובת מיימוני ה' קנין סי' כ"ג) וצ"ע שבי"ד סי' של"א סל"ד כתוב שאם מצא הכרי תרום אמרי' השליח תרם דהא דלא כר"נ בחולין וכמ"ש התו' ע"ש וצ"ע, אם ידעינן שעשה שליחותו אלא שספק אם שינה השליח אמרי' ודאי לא שינה (ר' בצלאל סי' כ"ט /כ"ז/):

יח

באיזה רוח שירצ'. דבדרבנן קי"ל יש ברירה:

יט

בתמרים. אפי' צוה לשליח לערב משלו הוה קפידא ואינו עירוב (מ"מ):

כ

אין כל האילן בתוך האלפים. נ"ל דאם יש ג' אמות חוץ לאלפים מותר דעכ"פ מקצת ביתו תוך אלפים וכמ"ש סוף הסעיף:

כא

עקר דעתו מכאן. עמ"ש סי' תי"א והע"ש לא ע"ש:

א

(א) הנותן וכו' – מיירי אפילו בישראל ואם נתנוהו שם העירוב בשביל כהן בלאו הטעם שבפנים ג"כ אסור משום דבעינן שיהיה יכול להגיע למקום עירובו וכיון דכהן הוא לא אפשר [טור]:

ב

(ב) אסור בהנאה – ומיירי בקבר של בנין דאלו נתנו בקבר של קרקע שרי דקרקע עולם לא נאסר כמש"כ ביו"ד סימן שס"ד וכ"ש אם לא נתנוהו בקבר רק על הקרקע שבצדדי הקברות בודאי לכו"ע עירובו עירוב דאין שם איסור הנאה כלל:

ג

(ג) אחר קנייה – דמה שמונח שם בין השמשות שהוא שעת קניית שביתה לא איכפת לן כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו [וע"כ לא חשיבא הנאה מה שהוא יכול לילך עי"ז לחוץ לתחום] אלא מה שרוצה שיהיה העירוב קיים שם אף אחר קניית השביתה כדי לאכול אח"כ אם ירצה זה חשוב הנאה ולכן אסרו לקנות שם שביתתו:

ד

(ד) בבית הפרס – הוא שדה שנחרש בה קבר וחיישינן מדרבנן שמא נשאר שם עדיין עצם כשעורה:

ה

(ה) הרי זה עירוב – דלא שייך כאן איסור הנאה כלל:

ו

(ו) מפני וכו' – ר"ל אף דמדרבנן אסור לכהן לילך שם שמא יסיט ברגליו עצם כשעורה דמטמא במגע ומשא וא"כ הרי אינו יכול להגיע למקום עירובו מ"מ שרי דאפשר לו להכנס שם ע"י מגדל הפורח והוא נישא ע"ג שוורים שעי"ז לא יזוז בעצם ודוקא בבית הפרס שהוא מדרבנן ואין בו טומאת אוהל משא"כ בבית הקברות אי אפשר בעצה זו לכהן מפני שהוא מאהיל על הקברים ואפילו אם יכנס במגדול שהוא מחזיק ארבעים סאה לא הוי חציצה בינו לקבר דקי"ל אוהל זרוק לאו שמיה אוהל וכל שאינו אוהל אינו חוצץ:

ז

(ז) שינפח – כי מפני שהוא מדרבנן סמכו להקל ולילך ע"י ניפוח בפיו ואם יש שם עצם כשעורה ידחהו ועצם גדול יראהו:

ח

(ח) כדי שיהיה אפשר וכו' – דהא טעם העירוב משום דנחשב כאלו קבע דירתו שם:

ט

(ט) בין השמשות – שהוא זמן קנית עירוב תחלת שבת:

י

(י) שכל דבר וכו' – ומבואר בש"ס דאף אם נותן עירובו ע"ג אילן שהוא למטה מעשרה טפחים והוא נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה אף שיש בזה שני שבותים אם יטול העירוב מן האילן אחד שהוא מכרמלית לר"ה [דהאילן כרמלית הוא] ועוד שהוא משתמש באילן שהוא מחובר אפ"ה הוי עירוב מטעם דלא גזרו על שבותין בין השמשות ומ"מ יש שבותין שגזרו אף לענין זה וכדלקמיה בסעיף שאחר זה:

יא

(יא) במקום מצוה – ועירובי תחומין חשיב במקום מצוה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה כדלקמן בסימן תט"ו:

יב

(יב) שמאחר וכו' – ר"ל אף דבהניח עירובו באילן דיש בו נמי משום שבות דמשתמש באילן ואפ"ה הוי עירוב דלא גזרו ביה"ש במקום מצוה וכנ"ל מ"מ בקנה שהוא רך ודק קרוב שיבוא לידי קטימה בשעה שיבוא ליטול עירובו [וקטימה ממחובר הוא מלאכת קוצר] וגזרו אף ביהש"מ וכן הדין בהניח עירובו בר"ה רחוק שמנה אמות ממקום שנתכוין לשבות שם דאינו עירוב דאין מתירין להביאו אצלו בין השמשות פחות פחות מד"א דהוא קל לבוא לידי חיוב חטאת שיטלטלנו ד"א שלימות בר"ה:

יג

(יג) כירק – ר"ל שהם רכים ביותר דאז י"ל דדין ירק יש להם ולא גזרו בהן משום השתמשות במחובר ולא משום שמא יקטום ונתבאר זה בסימן של"ו עי"ש במ"ב סקי"ד וט"ו:

יד

(יד) ואם היו תלושים – ומיירי אפי' בגבוה יותר מעשרה ועומדין בר"ה ורק שלא יהיה ברחבן ד' טפחים דאז אין עליהם שם רה"י וה"ה ברוחב ד' ורק שהן פחותין מעשרה טפחים בגובה שאין נחשבין רק לכרמלית אבל אם הניח בקנה שהוא גבוה י"ט ורחב ד"ט שהוא רה"י גמור לא הוי עירוב אם נתכוין לשבות למטה בארץ שהוא ר"ה דיש מלאכה דאורייתא בנטילתו:

טו

(טו) הרי זה עירוב – דבזה אפילו יקטום ג"כ ליכא איסור דאורייתא וי"א דאף איסורא דרבנן לית בתלוש עיין א"ר:

טז

(טז) נתנו במגדל וכו' שנפל עליו גל וכו' – עיין לעיל בסימן שצ"ד סעיף ב' וג' לענין עירובי חצרות דשם במ"ב ובה"ל מבואר כל פרטי הדינים וה"ה הכא:

יז

(יז) כל המניח וכו' – שמקום עירובו קונה לו ד"א תמיד סביביו לבד האלפים שנותנין לו לכל רוח:

יח

(יח) במקום – היינו בכל מקום שאין מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות חשבינן כולהו כד"א:

יט

(יט) בסוף התחום – ה"ה בהניחו באמצע התחום ונתגלגל בתוך ד"א שמחוץ לתחום נמי דינא הכי:

כ

(כ) ונתגלגל – מבעוד יום וה"ה אפילו אם גלגלו בעצמו בכוונה [אחרונים]:

כא

(כא) הרי זה עירוב – דהד"א שייך לתחומו וכנ"ל ואם יכול להניח לכתחלה העירוב בתוך ד"א שמחוץ לאלפים יבואר לקמן בסי"א:

כב

(כב) אינו עירוב – דצריך שיהיה מונח במקום שיהיה ביכלתו להגיע אליו ביה"ש וכיון שהוא חוץ לתחום ממקום שהוא עומד ביה"ש ולא יוכל להגיע אליו לא הוי עירוב ונשאר על תחום ביתו וכדלעיל:

כג

(כג) תרומה ונטמאת – דלא חזי לא לכהן ולא לישראל:

כד

(כד) מבעוד יום – אכולהו קאי:

כה

(כה) כגון ספק אם הונח – וה"ה בהניח לכתחלה ספק תרומה טמאה או ספק טריפה דאינו עירוב דמלבד שלא היה לו חזקת כשרות בעינן סעודה הראויה לאכול ביה"ש וכאן שהוא ספק איסור אינה ראויה:

כו

(כו) ולהחשיך שם – היינו שיהא יושב שם כל ביה"ש עד שחשיכה ודאי [ח"א וראיה מלקמן סימן תט"ו ס"ב]:

כז

(כז) זהו עיקר וכו' – ר"ל שקונה שביתתו ברגליו שהוא עומד שם בעת שנכנס השבת:

כח

(כח) מצותו – וה"ה דיכול לערב בפת אפילו לכתחלה אלא דעיקר התקנה הוא ברגל וכדי להקל עליו שלא יצטרך לילך שם בעצמו דוקא ולישב שם עד שתחשך התירו לערב בפת שא"צ לישב שם עד שחשיכה וגם יוכל לשלוח ע"י שליח וכדלקמיה:

כט

(כט) לא שנא וכו' – היינו דבשניהם א"צ אמירה ודי בשתיקה אבל מ"מ יש נ"מ דכשיוצא מביתו הוא דוקא ביוצא ע"מ להחשיך על התחום כדי לקנות שם שביתה אבל סתמא דהיינו שיצא מן העיר וחשכה לו תוך תחומו ולא נתכוין לקנות שם שביתה אינו קונה שם שביתה אלא בביתו כיון שהוא סמוך לביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפילו לא נתכוין לקנות שם שביתה ממילא קנה שם שביתה ויש לו אלפים לכל רוחותיו ואפילו הוא ישן כמו שנתבאר לעיל סימן ת"א [אחרונים]:

ל

(ל) כפי מזונו ואם הוא חולה – כצ"ל. ור"ל דלחולה משערין בסעודות שלו כפי אכלו ולא בעינן אפילו כששה ביצים וה"ה דלזקן משערין ג"כ כפי אכלו אבל לאדם בריא משערין לעולם בסעודות בינוניות וכדלקמיה:

לא

(לא) או רעבתן – צ"ל ורעבתן דלא קאי אדלעיל רק דין אחר אשמועינן דאף דבחולה בדידיה משערינן מ"מ ברעבתן משערינן בסעודה בינונית כשאר אדם והוא משום דבשניהם אזלינן להקל:

לב

(לב) כששה ביצים – עם קליפתן:

לג

(לג) סימן שס"ח – דשם הביא המחבר דעת י"א שהם כשמונה ביצים וכאן סתם כדעה ראשונה ועיין מש"כ שם דלכתחלה נכון לנהוג כדעת הי"א:

לד

(לד) מפת או מכל דבר וכו' – וכמבואר בסימן שפ"ו עי"ש ולא כעירובי חצרות דאין מערבין אלא בפת:

לה

(לה) שמשתתפין בו – והנשבע שלא יהנה מככר אע"ג דתו לא חזי לשיתוף כמבואר לעיל בסימן שפ"ו סוף ס"ח לדעת הי"א לעירובי תחומין חזי לכו"ע דהא אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה והנאת מצוה לא חשיבא הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

לו

(לו) ואם הוא ליפתן – ומה נכלל בכלל ליפתן נתבאר הכל בסימן שפ"ו. והנה לענין שיעור שתי הסעודות בכאן צריך מזון שתי סעודות מאכל או ליפתן לכל אחד ואחד בפ"ע ואפילו בעה"ב עם ב"ב צריך להניח לכל אחד שיעור עירוב חוץ מבנו קטן הצריך לאמו וכדלקמן בסימן תי"ג ותי"ד ולא הוי בזה דומיא דשיתופי מבואות דשם מערבין במזון שתי סעודות לכל העיר [ועיין בב"י שכתב בשם הג"א עצה לערב בחומץ דבמעט חומץ סגי להרבה אנשים לטבל בו ירק מזון שתי סעודות דזהו השיעור בחומץ כמבואר בסימן שפ"ו ס"ו. אכן לפי מה שכתב שם הא"ר בשם פוסקים דלטבל שתי סעודות צריך רביעית חומץ א"כ לפי שיעור האנשים שמניח עבורם העירוב כן צריך ליתן חשבון הרביעיות]:

לז

(לז) ואומר וכו' – אבל בהניח בשתיקה אף שכוון בלבו לקנות שם שביתה לא הוי עירוב כשעירב בפת מיהו אף אם לא אמר כל הנוסח הזה ורק שאמר זה יהיה לעירוב סגי [ח"א]:

לח

(לח) כאלו דר שם – דאנן סהדי אלו היה לו שם מקום לדור היה ג"כ לן שם [גמרא]:

לט

(לט) שהוא להם עיקר – ומסתברא בפשיטות דאף אם היו כל בין השמשות בבית הבע"ב שם מ"מ לא קנו שביתה שם ורק בבית רבם אם לא שכוונו בפירוש לקנות שביתתם שם:

מ

(מ) ששם היו חפצים – וכן הרועים הלנים בשדה אף שאוכלין בבית הולכין אחר מקום לינתן ששם היו חפצים לאכול ג"כ אלו היה ביכלתם וכן הקייצים ושומרי פירות:

מא

(מא) חרש שוטה וקטן – משום דלאו בני דיעה נינהו ולא אלימי למיקני שביתה ואפילו עומד ורואה מרחוק שמניחים שם במקום שצום משא"כ בעירובי חצרות דשם העיקר הוא מה שמקבץ מכולם ועי"ז מתערבין יחד לכן מהני גם ע"י קטן כמ"ש בסימן שס"ו ס"ג:

מב

(מב) שאינו מודה בעירוב – כגון עו"ג וצדוקים וכה"ג דשמא לא יניחום שם ואפילו אם יעמוד מרחוק ויראה ג"כ לא מהני דשמא לא הניחום לשם עירוב:

מג

(מג) ע"י חרש – ואפילו אם החרש ההוא הוא שומע ואינו מדבר דבעלמא הוא כפיקח לכל דבריו מסתברא דהכא לא מהני דהכא הלא בעינן שיאמר בפירוש דבזה העירוב יהיה מותר לפלוני להלך והאמירה מעכב וכמש"כ באות ל"ז והוא אינו יכול לדבר:

מד

(מד) אינו עירוב – ונשאר על תחום ביתו וכנ"ל בסימן ת"ח ס"ב:

מה

(מה) לקבלו ממנו – ולהניחו לשם עירוב:

מו

(מו) ושלחו וכו' – ר"ל שאמר להם שיוליכו לאדם ההוא:

מז

(מז) וראה מרחוק – דאל"ה אמרינן דלמא לא ממטו ליה:

מח

(מח) ונתנו לו – עיין בבה"ל:

מט

(מט) הוי עירוב – ודוקא שהאחר הבטיח לו בפירוש שיקבלו ויניחו לשם עירוב בשבילו אבל אם שתק לו לא אמרינן בזה דחזקה שיעשה שליחותו:

נ

(נ) דחזקה וכו' – ודוקא בזה שהוא איסור דרבנן סמכינן על חזקה זו אבל באיסור דאורייתא אין סומכין על חזקה זו להקל כ"א להחמיר ויש אומרים דאפילו באיסור דאורייתא היכא שיש מכשול להמשלח אם לא יעשה שליחותו והוא יחשוב שעשה שליחותו כגון הכא סומכין על החזקה דעשה שליחותו וכשידעינן שעשה שליחותו ורק שספק שמא שינה לכו"ע אמרינן דודאי לא שינה:

נא

(נא) הרי אלו משלחין – וצריך השליח לומר בשעת הנחת העירוב שבזה העירוב יהיו מותרין לילך כל אותן האנשים שנשתתפו בהעירוב:

נב

(נב) שהרי לא ייחדו לו רוח – וע"כ אמרינן דמסתמא ניחא להו באיזה רוח שיערב ואף אם לא נתודע להם עד שחשיכה הוו עירוב דאגלאי מלתא דמעיקרא קנו שביתה. אמנם נראה דאם היה ידוע להשליח שרצון המשלח לערב ברוח זה אף שלא פירש לו בהדיא לא מהני כשעירב ברוח אחרת אף שעכשיו רוצה ללכת שם:

נג

(נג) בתמרים – ואין חילוק בין עירב משל משלח או משל שליח בכל גווני הוי קפידא ואין חל השליחות:

נד

(נד) במגדל והניחו בשובך – ואפילו שניהם קרובים או שניהם רחוקים דאמרינן דכאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר:

נה

(נה) אינו עירוב – ששינה מדעת משלחו ועקר השליחות:

נו

(נו) אילן או גדר – וה"ה שאר מקום מסויים כגון סלע וכה"ג. ואם ציין מקום השביתה בתל שהוא גבוה עשרה טפחים או בבקעה שהיא עמוקה עשרה טפחים עד בית סאתים נחשבת כולה כארבע אמות ויש לו מאותו מקום ולהלן אלפים אמה [גמרא]:

נז

(נז) שביתתי תחתיו בעקרו – של אילן לאפוקי אם אמר סתם שביתתי תחתיו שהוא כולל גם תחת הענפים אפילו אם כל האילן הוא בתוך שיעור אלפים אמה ממקום עמידתו לא יהיה לו מן האילן והלאה אלפים אמה שלמים כ"א פחות מזה וכדלקמיה:

נח

(נח) קנה שביתה – באמירה בעלמא דהקילו לבא בדרך וכדלקמיה בסי"ג:

נט

(נט) מותר לילך לשם בנחת – וה"ה דמותר לישב במקומו ולילך לשם למחר [אלפים אמה למקום האילן ואלפים אמה מן עיקרו של האילן והלאה] דכיון שהיה יכול להגיע שם ע"י ריצה מבע"י מהני דיבורו לקנות שם שביתה אף שאינו הולך עכשיו לשם:

ס

(ס) ודוקא שייחד וכו' – ר"ל דאפילו היכא שיכול להגיע שם מבעוד יום לא מהני אלא בשייחד וכו'. והנה לא חידש המחבר בזה דבר על מה שכתב בריש הסעיף וכונתו כאלו אמר ודוקא באופן שציירנו שאמר שביתתי בעיקרו שייחד בזה המקום לשביתה וזה המקום היה בתוך אלפים אבל אם לא ייחד המקום תחתיו ואין כל האילן בתוך אלפים לא קנה שם שביתה דשמא היה בדעתו וכו':

סא

(סא) אין יותר מאלפים – לאו דוקא דאפילו אם היה ממקומו עד עיקרו אלפים וארבע אמות קנה שם שביתה דנותנין לו ארבע אמות למקום שביתתו לבד האלפים וגם כונת המחבר הוא אלפים לבד הד"א של מקום שביתה וגם מה שכתב אח"כ אבל וכו' בתוך אלפים הכונה בתוך אלפים וד"א:

סב

(סב) אם אין כל האילן וכו' – היינו אף שעיקרו בתוך התחום אלא שמקצת ענפיו יוצאין חוץ לתחום דהיינו חוץ לאלפים וד"א והוא לא ייחד שביתתו שיהיה בצד עקרו שהוא בתוך התחום אלא אמר סתם שקונה שביתה תחת האילן לכן לא קנה שביתה כלל דשמא כוון לקנות שביתה תחת הענפים היוצאין חוץ לתחום:

סג

(סג) ולא יזוז ממקומו – ר"ל מתוך ד' אמותיו:

סד

(סד) ארבעה אלפים ממקומו לצד האילן – קיצור לשון יש כאן ור"ל מצד זה של האילן ומצד האילן והלאה לצד ביתו:

סה

(סה) יש לו שם אלפים פחות עשרים אמה – היינו מכל צד של האילן אין נותנין לו רק שיעור זה [ונמצא שביחד עם רוחב האילן הוא בס"ה ד' אלפים פחות עשרים אמה] והטעם משום דבכל רוחב האילן שהוא כ' אמה מספקינן למקום שביתה ותלינן לחומרא דכשמודדין האלפים השניים של מאילן והלאה מודדין אותו ממקום התחלת האילן שהוא לצד רגליו דשמא קנה שביתה שם ואף דלפ"ז משם עד רגליו הוא אלפים פחות עשרים אמה אפ"ה אין יכול להלך לאחריו כלום ממקום שהוא עומד דאמרינן שמא קנה שביתתו בארבע אמות של סוף האילן שמשם עד רגליו הוא אלפים שלמים:

סו

(סו) ברחוק מקום ולא סיים וכו' – ואף שהוא בתוך התחום ממקום רגליו דלדעה ראשונה קנה שביתה שם ואין מפסיד אלא מקום רוחב האילן כנ"ל ולהרמב"ם כיון שלא סיים מקומו אינו קונה שם שביתה כלל אלא קונה שביתתו במקום רגליו:

סז

(סז) והוא רחוק וכו' – קנה שביתה במקומו. גם בזה פליג אדעה ראשונה דלדעה ראשונה בזה לא יזוז ממקומו מפני ששם לא קנה ומכאן עקר דעתו ולהרמב"ם קנה שביתה עכ"פ במקומו ויש לו אלפים לכל רוח ממקום שהוא עומד:

סח

(סח) שמונה אמות או יותר – גם בזה לדידיה אפילו כל השמונה אמות היו בתוך אלפים ממקום רגליו ולא כן לדעה הראשונה:

סט

(סט) שבצפונו וכו' – ואם היה רחב יותר מח' אמות אפשר ג"כ לסיים המקום כגון ד"א הראשונים שתחת האילן או השניים:

ע

(ע) מקצת מקומו מסויים – באמה האמצעית דממ"נ א"א שלא בירר אותה דאם באמצע האילן בירר לו הד"א הרי היא מהן ואם מן הצדדין בירר באיזה צד שיהיה הרי היא מהן:

עא

(עא) וכן דעת הרי"ף בזה – עיין בא"ר שכתב דהעיקר כדעה הראשונה ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דבריו מוכרחים ועכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר לסיים מקום שביתתו בצמצום כדעת הרמב"ם:

עב

(עב) מוסר שביתתו למכיר – שאומר לו שביתתי עמך והמכיר אומר שביתתנו במקום פלוני:

עג

(עג) לבא בדרך וכו' – דמשום דהוא יגע בדרך הוא דהקילו שקונה שביתה בדבור בעלמא מה שאמר שביתתי במקום פלוני משא"כ מי שהיה בביתו אין קונה שביתה אלא כשהולך ברגליו ויושב שם עד שתחשך או שמניח שם מזון שתי סעודות:

עד

(עד) שביתת ביתו – בזה אפילו דעה ראשונה דלעיל בסי"א [דס"ל שם לא יזוז ממקומו] מודה דיש לו שביתה בביתו דכיון דעומד בביתו ודאי ניחא ליה דליקני שביתה בביתו כשלא יועיל אמירתו לקנות שביתה במקום אחר וכמ"ש לעיל סוף סימן ת"ח במ"ב:

א

(מ"א ס"ק י"ז) וצ"ע שבי"ד נ"ב י"ל דהטור איירי בענין שיוכל לבוא המשלח לידי מכשול עבירה כגון שנתן טובת הנאה להשליח אך מידת הכרי ידועה למשלח ועי"ז יודע אם תרם ובכה"ג איכא למיחש דילמא שמע אחר ותרם אך סמכינן שליח עשה שליחותו אבל תוס' והרא"ש והרמזים איירי שלא נתן טובת הנאה לשליח ואז לא יוכל לבוא לידי מכשול דמהיכי תיתי יבוא אחר לתרום שלא מדעת בעלים ואף אם תאמר משום טובת הנאה ליתן לאוהבו כהן מ"ה יתרום. מ"מ עדיין לא יבואו לידי עבירה דאם לא ימצא התרומה אצל הכרי סובר המשלח שאינו תרום:

א

סעיף א' אינו עירוב. תמוה לי היכן מצינו דבדיעבד לא הוי עירוב. דבגמ' אמרי' רק לענין דאינו רשאי לערב בזה כיון דרוצה בקייומו דעירוב אחר הקניה הוי נהנה אבל לענין דיעבד מה"ת נימא דלא הוי עירוב. הא איסור העבירה אינו תלוי בקיום המצוה דאף אם נימא דאינו עירוב מ"מ עבר על הנאה דרוצה בקיום העירוב. והיא מילתא אחריתי ואין העבירה בקיום המצוה. וצע"ג:

ב

מג"א סק"א דקרקע עולם אינו נאסר. ודוקא ישראל אבל כהן א"י לערב דא"א ליכנס בשידה תיבה ומגדל דקיי"ל אהל זרוק ל"ש אהל אבל בקבר יחידי אם הוא קרקע עולם דמותר בהנאה אף כהן יכול לערב דיכול ליכנס עד שפת הקבר דאף דמת תופס ד"א. כיון דהוא רק דרבנן משום היכר מותר ע"י שידה תיבה ומגדל. ולזה כיוון המג"א סק"ה:

א

בבית הפרס. הוא שדה שנחרש בה קבר וטומאתו מדרבנן וע"ז אמר שאפשר שינפח העפ' אם יש עצם כשעורה וילך ע"י ניפוח:

ב

לא גזרו עליו בין השמשות. עיין סי' שצ"ד מה שיש לתמוה על הטור מזה במ"ש שם אבד המפתח בשדה אין עירובו עירוב והא אין איסור הוצאה בשדה אלא מדרבנן שהוא כרמלית ואין לחלק דשאני כאן בעירובי תחומין שהוא לדבר מצוה שהרי אין מערבין תחומין אלא למצוה מה שאין כן לעיל גבי עירובי חצירות שמערבים אפילו לדבר הרשות וא"כ אין בעירובו מצוה ע"כ גזרו עליו אפי' ב"ה זה אינו שהרי בסי' שצ"ה כ' מצוה לחזור על עירובי חצירות כו':

ג

מפני שהם רכים ונוחים חיישי' שמא יקטום. ואע"ג דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה מ"מ חשו כאן כיון שנוח לקטום:

ד

בתוך ד"א ה"ז עירוב. הקש' ב"י דהא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנס כמ"ש סי' ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו מותר י"ל דל"ד דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שהוא רוצה לעקור דירתו מהעיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו עכ"ל ויפה תי' אבל מו"ח ז"ל תירץ דשאני הכא דנתגלגל שלא מדעת וה"ל כמו יצא שלא לדעת דיש לו ד"א כדאי' סי' ת"ו דזה אינו לפי הטעם שכתב הטור כאן דתוך ד"א הוה עירוב מטעם שהרי הנותן עירובו יש לו ד"א והם נחשבו לו מתוך התחום עכ"ל ואי מטעם יצא שלא מדעת אין כאן תוך התחום לגמרי אלא ד"א לחוד ולפ"ז נראה דאפי' אם עבר במזיד וגלגלו חוץ לתחו' תוך ד"א לא הפסיד עירובו:

ה

חוץ לד"א אינו עירוב. וא"ל דהא תחומין דרבנן ובשבות לא גזרו עליו ב"ה כדלעיל תרצו בתו' כיון דאם קנה שביתה במקום שמתגלגל העירו' היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א הלכך תקנו רבנן שלא יהי' עירוב אלא כשהוא בתוך התחום:

ו

אבל אם לא היה לו חזקת כשרות. בי"ד סי' ס"ט כ' בבשר שנתבשל וספק אם נמלח תחלה דמותר ולכאורה יש לדמותו לכאן דיש ספק אם הניח עירוב או לא דאסור כיון דאין כאן חזקת כשרות אלא דכתבתי שם טעם משום דאזלינן בתר רובא דמולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה מה שא"כ כאן דאין רוב מכחיש החזקה דלא עירב ותחומו מביתו ע"כ אזלינן לחומרא אפילו בספק תחומין שהוא דרבנן ועמ"ש סי' תכ"ב עוד ראיה לזה:

ז

ב' סעודות כל א' כו'. בטור כ' ב' סעודות כל א' וא' כפי מזונו לחולה ולרעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית כו' ופירש ב"י דה"ק כל א' לפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוה שיעור ב' סעודות בינונית וזה פי' תמוה מאוד שישערו לכל א' כפי מזון של חולי וגי' דכאן בש"ע היא תמוה ביותר שהשוה חולה לרעבתן והעיקר הוא שיש חסרון למ"ד א' דכצ"ל ב' סעודות לכל אחד ואחד ואח"כ מפרש השיעור כמה הם הב' סעודות ואמר כפי מזונו לחולה אבל רעבתן סגי ליה בבנונית פי' כמו אדם אחר בינוני והכל לקולא וכ"כ ברמזים וזכר שם זקן אצל חולה וכן צ"ל ג"כ כאן הכי:

ח

שהם כששה ביצים. בטור כתוב ח' ביצים והאריך ב"י שזה דלא כמאן דאפי' מאן דס"ל בבי' המנוגע הוה שיעור סעודה ד' ביצים מ"מ לענין עירוב לא פליגי כלל וע"כ הגיה וצ"ל שהם ה' ביצים ועוד ופסק כרבי שמעון כו' ולענד"נ כיון שבאנו להגיה יש להגיה כדברי הטור שכתב ברמזים שהם כששה ביצים והיינו כר"י בן ברוקה ונ"ל שלמד כן מדהביא הרא"ש דברי הרי"ף שכתב הלכך כד הויין תמניא סעודתא לקבא כו' וזה לדברי ר"י בן ברוקא דאלו לדברי ר"ש ט' הוי מ"ה פסק ברמזים שיעור ו' ביצים וכך יש להגיה בטור וכ"כ הרמב"ם כמו שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אותן י"ח גרוגרו' הנזכרי' בסי' שס"ח בטור היינו שיעור ו' ביצים:

ט

ואם אמר לאחר לקבלו ממנו ושלחו ע"י א' מאלו. הלשון אינו מתוקן קצת דה"ק ואם שלחו ע"י א' מאלו ואמר לאחר לקבלו מאחד מאלו ומיירי שראה שאותו א' מאלו נתן לאותו אחר הוה עירוב: