שולחן ערוך, אורח חיים תס״ב: דין מי פירות אם מחמיצין. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מי פירות אם מחמיצין. ובו ז סעיפים:
מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום אבל אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה עשירה וקרא כתיב לחם עוני:

ב

מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהם ואם לש בהם יאפה מיד:

ג

מותר ללוש ביין אע"פ שא"א לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר ואף לכתחלה רגילים ליתן מים בשעת הבציר כדי להתיר נצוק ואעפ"כ אין לחוש להם הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה:

ד

מי ביצים ושאר משקים כולם הוי בכלל מי פירות: הגה ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות ואפילו לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר אפייתן בעודן חמין ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצורכי חולה או זקן הצריך לזה:

ה

הלש עיסה במי פירות טוב לעשותה פחות מכשיעור עישרון כדי שלא תתחייב בחלה:

ו

חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים:

ז

יש לברר המלח קודם פסח מחטים שלא יהיו בתוכו כי כשהמלח מתלחלח הוא נכנס מעט מעט בחטים ומתחמץ:

א

אבל אין יוצא כו' ולדידן שעושים ספיקא דיומא גם בליל ב' אין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה (ב"י) ואותן הנוהגים לטוח פני המצות בביצים יזהרו שיניחו המצה לאפות יפה בתנור קודם שיטיחנה (מהררמ"י):

ב

מותר ללוש ביין יש מפרשים שיהא מזוג ואינו ראוי ע"ג מזבח וזה אינו אסור משום נסך וטעות הוא בידם כי מים ראוים על גבי מזבח ואין לפסול את היין רק בשאור ודבש כדאיתא ברא"ש אלא ה"פ שא"צ להתיר כר"ח דפוסק הלכה ניצוק אינו חיבור כי אפי' לרש"י שפוסק ניצוק חבור יהיה היתר מאחר שיש שם מים אם כן אפי' אם יזדמן לך אח"כ ניצוק מ"מ יהא מותר כמו כל במינו ודבר אחר דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו (מהרש"ל בביאור הסמ"ג בלאוין בה' חמץ סי' ע"ט דף רכ"ט ע"א) ויש לברר המלח קודם פסח ואם נמצא חטה מלוחלח' יש להחמיר וקודם הפסח זורקין החטה והמלח מותר כיון דאין בו בנ"ט (מורי בב"ח) מ"מ אם לא נתרככה החטה ולא נעשית לחה אפי' יש בו בנ"ט שרי שהרי לא פלטה מידי (ב"ח):

א

פירות. אפי' מפירות חמוצים. הסכמת הפוסקים דלא כש"ג:

ב

היום. כתב בכנה"ג וז"ל והראנ"ח ח"ב סי' ע"ד העלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילוש' במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל:

ג

עשיר'. משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשיר' אבל בנילושה עם תערובת מים לא מיקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ מהר"ל בספר גבורות ה' דמ"פ עם מים יוצא י"ח מצה בדיעבד. אבל המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' השיג עליהם וכ"ה הסכמת אחרונים וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עניה כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט ע"ש ול"נ דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני. ח"י ע"ש:

ד

עם מים. וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך ח"י ע"ש (וכן כשנתייבש המ"פ תוך הקמח ואח"כ בא המים עליהם. ר"ן ופר"ח ע"ש רשב"א מתירו):

ה

מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולשהותו אח"פ ח"י ע"ש וכ' המ"א וצ"ע אם נפל מעט מ"פ לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר עכ"ל: וכ' הבאר היטב אשר לפני וז"ל ומט"ז התרתי בא' שלש העיסה ונפל מעט מזיעת פניו לתוך העיסה ודוק עכ"ל. ולא צריך לכל זה דהא מבואר סימן תס"ו דזיעת אדם אינו מחמיץ ע"ש:

ו

נצוק. פי' כשמער' לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלי' היין של עכו"ם (עיי' י"ד סימן קסו):

ז

קודם. משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל. ח"י וכ"כ א"ז. אבל אם נתערב מים כל שהוא במ"פ בשעת לישה אסור. מ"א ועס"ק ג' מש"ש:

ח

אפייתן. וב' לילות הראשונות נהגו איסור גם בזה משום גזרה דמצה עשירה ח"י. ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מ"פ דלא כע"ש:

ט

פחות. וט"ז ומ"א כתבו דיפריש בלא ברכה וילוש כשיעור ועח"י:

י

ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקי' או דבש צמוקים שנעשים ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצימוקין נשתנו מברייתם וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט וח"צ בתשובתו סימן ק"א כתב להלכה ולמעשה דביין צמוקים שלנו אסור ללוש בפסח כי אין דינו כיין גמור אלא כיין מזוג ע"ש ועיין ביד אהרן. ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא' במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי מ"פ כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול. וט"ז הביא מעשה פ"א הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת והתיר הדבש לשתות לפי שאין אוסרת בצונן עסי' תס"ז ס"ק י"ז באריכות ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז רותח. בשל"ה אוסר מאחר שהיתה שרויה במים. וא"ז כתב שזקנו פסק להשהותו אח"פ ובתצ"צ סי' קכ"ב פסק להתיר דהמים כבר נתנגבו ע"ש וכ"כ המ"א להתיר וסיים אך במיני טיגון ששורין המצה במים ואח"כ סוחטין אותם ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן לגמרי ע"כ. אבל הפר"ח ס"ס תס"ז דעתו להחמיר כדברי השל"ה ועיין ב"י סי' צ"ט. נשאלתי על לעקו"ך שנילוש בדבש בלי מים ששכח ולא מכרו קודם פסח מה דינו ואמרתי למכור אותם לעכו"ם מאחר שלא נזהר בשעת לישה ללוש אותה על דף שאינו של חמץ ואפילו באכילה המיקל לא הפסיד מבאר היטב אשר לפני ע"ש:

יא

מים. תימה דבס"ג כ' דאפילו נתערב בהם מים בטל ועיין אחרונים ובח"י מה שתירצו:

יב

ומתחמץ. לכן אם מברר אותו ק"פ נתבטל בס' אבל תה"פ הוי במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישה' עד לאח"פ ואם נשתמש בו תה"פ אין לאסור המאכל בדיעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל ע"ש וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככ' החט' אבל אם היתה יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח (ומ"א הניחו בצ"ע) אלא דסיים דכותח שאני שהוא דבר חריף ומשום זה אוסר ב"י בשם הרמב"ם להניח כד מלח אצל של כותח וכתב ד"מ שמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ ובטור משמע דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ ע"ש. כתב רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם. מ"א ועיין ט"ז ובח"י:

א

טור בשם ר"י מימרא דר' יהושע בן לוי פסחים ל"ה

ב

שם וברייתא

ג

טור ברייתא דאין לשין כו' שם

ד

שם בברייתא וכחכמים

ה

סמ"ג

ו

טור בשם ר"מ ופ"ב דפסחים

ז

סמ"ק סי' רי"ט בשם ר' נתנאל מפני שאינ' מקבל טומאה ואסור לשרפ' ואסור' לטמאים כדלעיל ס"ט תנ"ז בהג' וע' בי"ד סי' שכ"ד

ח

טור ודלא כירושלמי וכ"כ הרא"ש בפ"ב דפסחים

ט

הגהת מיימוני פ"ה

א

ס"א מי פירות. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' ומ' א' ומנחות נ"ז:

ב

בלא מים. דעם מים מחמיצין כמ"ש בפסחים ל"ה א עיסה שנילושה כו' אין חייבין כו' אבל איסורא איכא ושם ל"ו א' אין לשין כו' ושם מ' ב' אין נותנין כו' ושם מ"ב א' שכר המדי וחומץ כו' ואמרו שם בירושלמי והביא הרא"ש שם וכולהו ע"י מיא ובמנחות ל"ד א' אין מחמצין בתפוחים משום כו' ושם נ"ז ב' אר"ל כו' מגבלה במים וכשירה:

ג

ומותר כו'. כמ"ש בפסחים לו א' יומא קמא כו' מכאן ואילך כו' וכ' הרא"ש דס"ל שפיר כרבנן דאמרי אין לשין רק דאיירי בלא מים:

ד

אפילו שהתה. כמ"ש ל"ט ב' ותיקא שרי כו' וכנ"ל:

ה

אבל אין. כנ"ל יומא קמא כו' ושם לחם עוני פרט כו' ל"ק הא בי"ט ראשון כו' וע"ש ברא"ש דר"ל כזית ראשון:

א

ס"ב מי פירות. כו'

ב

ממהרי' שם רג"א ישרף כו' ואף חכמים אוסרין לכתחלה כמ"ש ושם הלכך כו':

א

ס"ג ואף לכתחלה כו'. בהג"א פ"ה דע"ז סי' כ"ח ד"ה ומ"מ כו':

ב

להתיר נצוק. דקי"ל נצוק חיבור כמ"ש בע"א ע"ב א' אר"ה ניצוק כו' ושם ב' א"ל ר"ח להנהו כו' ושם בתוס' ד"ה א"ל ר"ח ופרש"י כו'. אמנם אם משך יין כו'. אע"ג דהפוסקים חולקים על ר"ת בסתם יינם דלא בטיל בס' מ"מ אם היה מים בחבית בטל בס' כמש"ש ע"ג א' יין במים כו' ושם כי אתא רבין אר"י יי"נ כו':

ג

ואע"פ כן אין כו'. כמ"ש בפ' כ"ש ל"ט ב' הא במילחא ומשחא. אע"ג דהמלח מתולדות המים ומחמיץ כמ"ש בס"ז ולכן פי' בתוס' דכ"ש ל"ה ב' ובמנחות נ"ד א' חומץ האדומי שהשעורין שורין במים קודם ולא כפשט דלישנא דירושלמי שיש מים בחומץ:

א

ס"ד מי ביצים ושאר כו'. כן משמע בתוספתא פ"ג ובירושלמי שם הלכה ד' דשאר משקין כולם בכלל מי פירות ואמר מי בצים לאפוקי מרש"י שנסתפק לפי שהעסה תופח ממנו אבל העיקר כיון שאינו מתולדות המים אין מחמיצין וראיה שאין מכשירין כמ"ש בפ"א דסנהדרין ועסי' תס"ו מ"ש שם:

ב

ובמדינות כו'. מפני חשש עירוב מים וגם לחוש לדעת רש"י שכ' דההיא דאין לשין כו' פליגי על מ"ד מי פירות אין מחמיצין וס"ל לרש"י דאף בלא מים מחמיצין וראב"ד בהשגות רפ"ה וכ' מ"ע שם ואני אומר זה מחלוקת ישנה היא כו' וגם רבותי נ"ע היו חלוקין בו כו' ושאר רבותי הצרפתים נ"ע היו נוהגין בו חומרא ואני אחריהן נהגתי חומרא לעצמי כו':

ג

ואפי' לקטף. כרבנן שם דאמרי את שאין לשין אין מקטפין:

א

ס"ה הלש כו'. עבה"ג ואותן שאינן מז' משקין:

א

ס"ו חטה כו' ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי"ג ר' שמואל ה"ל יין תוסס יהיב בי' שערי כו' ר"ח ה"ל דבש מזוייף בסלת אתא שאלי' לר' מנא א"ל חייב אתה לבער ולגמ' דידן צ"ל דאית בהו מיא וכן אמרו בירושלמי רפ"ב על חומץ האדומי דרמו בי' שערי וכולהו כו' כנ"ל:

א

ס"ז יש. דתולדות המים הוא כמ"ש משרפות מלח:

ב

קודם הפסח. דתוך הפסח לא מהני ועט"ז ומ"א:

א

ממהרים להחמיץ – עיין בפוסקים דאיכא פלוגתא בחמץ זו לדעת ר"ת וש"פ אינו אלא חמץ נוקשה דחמץ גמור אינו אלא ממים בלבד ולדעת הרמב"ם ודעמיה הוא חמץ גמור ועיין בפמ"ג שהסכים דדוקא במיעוט מים אבל אם הרוב מים לכו"ע הוא חמץ גמור וחייב כרת עליה:

ב

אין ללוש בהם – ובנפלו מי פירות על חטים או קמח ונתייבשו אם מותר לאפות מהן מצות אח"כ נחלקו האחרונים יש אוסרים דבשעה שיובא עליהם מים תתעורר בהם כח מי פירות ותמהר להחמיץ ויש מקילים כיון שכבר כלה הלחלוחית ונתבטלו לא יתעורר שוב עיין בפר"ח וא"ר וח"י וח"מ ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ונראה דבשעת הדחק יש לסמוך להקל וללוש מאחר שעיקר דין המחבר אינו לכו"ע דלהרי"ף והרמב"ם אינם מחמיצים יותר משאר עיסה שנילושה רק במים והסכים המגיד ורבינו מנוח לדעתם א"כ עכ"פ בנתייבשו יש להקל:

ג

בהם – ואם מותר לקטוף המצה במי פירות פלוגתא הוא בברייתא ולדעת חכמים אסור וכן פסק הר"ח בפירושו והרשב"א בתשובה ומביאו הב"י והמחבר השמיט זה משום דבטור הביא די"א דמלילה ראשונה ואילך מותר קיטוף ודעה זו הובא ברי"ץ גיאות בשם רב שרירא גאון עי"ש אכן מנהגנו להחמיר בזה וכמו שכתב הרמ"א לקמיה:

א

ללוש ביין – אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור [אחרונים וכמו שכתב בתוספות כ"ח ע"ב דלא כא"י]:

ב

הואיל וכבר נתבטלו וכו' – עיין משנה ברורה שכתבנו בשם רוב האחרונים דמיירי שנתערבו בשעה שהיתה היין תוסס. ודע דמ"מ יש ג"כ כמה אחרונים שמפרשים דברי השו"ע כפשוטו דאפילו ביין גמור נמי מיעוט המים מתבטלים במי פירות וכפי שמשמע באמת מפשטות לשון המחבר שסיים הואיל וכבר נתבטלו קודם שלשו העיסה אלמא דוקא בשעת לישת העיסה אם עירב מעט מים בהעיסה שנילושה ביין לא מתבטל ומשום דלא שייכא שם ביטול שתיכף בהצטרפם יחד עם העיסה מתחילין לעשות פעולת החימוץ עוד קודם שמספיקין היין לבטל המים משא"כ קודם שבאו להעיסה שפיר מבטלים המרובים למועטין וכשבא אח"כ היין לעיסה הרי היא כמי פירות לבד. והא דכתב המחבר בסעיף ו' דחטה שנמצאת בדבש וכו' מותר ובלבד שלא נתערב בהם אין כוונתו שלא נתערב בהם אפילו מקודם שלשו אלא שלא נתערב בהם בחטה ובדבש בשעה שהיו מעורבים וכנ"ל עיין בהג"ה במג"א שחתנו מפרש כן וכן מצאתי להלכה ברורה שמסכים כן להלכה וכן נראה שפירשו בעל צ"צ והשל"ה מובאים דבריהם במג"א סק"ו בקצרה ובפר"ח הביא דבריהם בארוכה וכ"כ הפר"ח ומטה יהודה בפירוש דבריהם. וכן הוא דעת הא"ר וכן נראה דעת הגר"א בס"ק ט' ע"ש שהוכיח דברי המחבר מהא דפ' כל שעה הא במילחא ומשחא ואע"ג דמילחא אינו כ"א מים לדעת המחבר בס"ז וא"כ הוא מים עם מי פירות וע"כ דמעט המלח מתבטל [ולא ס"ל כסברת הר"ן דמשום שנשתנה צורתו וכמו שמובא דבריו לקמן סימן תס"ג במג"א ס"ק א' ועיין בריטב"א שם בסוגיא]. ומוכח דדעת הגר"א בכוונת המחבר דלא מטעם שתסיסת היין מהפך המים ליין דהא התם לא שייך זה וע"כ מטעם ביטול בעלמא. וכן הסכים בעל בית מאיר שפירוש זה הוא היותר נכון בכוונת המחבר וע"כ אף שרוב המפרשים לא פירשו כן עיין בלבוש ובעו"ש ובמג"א ופר"ח בשם מהרי"ט ואביו המבי"ט ומאמר מרדכי ומטה יהודה ומור וקציעה ושאר אחרונים מ"מ אפשר לסמוך אהני פוסקים שהבאתי עכ"פ לענין להתיר ללוש לכתחלה ולשומרן מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים מאחר שלדעת הרי"ף והרמב"ם בכל מקום מותר לערב אפילו הרבה מים עם יין וללוש לכתחלה רק שצריך לשמור מחימוץ כשאר עיסה שנילושה במים וא"כ עכ"פ בנידון דידן שנתערב מעט וכבר נתבטל יכולין אנו לסמוך עליהם וכן פסק הח"י ובעל מגן אלף:

א

ובלבד שלא נתערב וכו' – עיין מ"ב במש"כ דאם החטה שנמצאת במי דבש לא נתבקעה רק נתרככה יש להקל אף דיש לספק שמא שהתה מעל"ע והיינו משום דהו"ל ספק ספיקא באיסור משהו ספק כבוש וספק שמא לא הוי חמץ כלל דנתרככה אינו אלא ספק חמץ [לבד הספק דמי פירות]. והנה אף דהמשב"ז לקמן בסי' תס"ז אות י"ח מסתפק להחמיר לענין שתיה אף בנתרככה מ"מ לענ"ד הסומך להקל לא הפסיד עיין לקמן בסימן תס"ז בסי"ב במחה"ש שמפקפק על עצם הדין של המגן אברהם דמחמיר בספק כבוש ובפרט בזה שדעת הבית מאיר שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נותן טעם לפגם (עי"ש בסימן תס"ז) בודאי יש להקל עכ"פ בנתרככה שיש כמה ספיקות להתירא:

א

סעיף א' מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שנסתפק ביין צמוקים אם הוי בכלל מי פירות או לא אם מהני מה שתוסס להיות נעשה בזה דינו כמי פירות או לא: והנה כעת נראה ראיה לדבריו דלא מהני כלל סברא דתוסס להיות נעשה בזה כמי פירות מן הש"ס דעירובין דף כ"ט ע"ב גבי אמר ר' זירא שכר מערבין בו ופוסל את המקוה ופריך פשיטא וכי מה בין זה למי צבע וכו' ומשני דהתם מיא דצבעא איקרי הכא שכר מקרי וכו'. וקשה למה לי לתרץ מכח דשמא גרים טפי הו"ל לתרץ דבמי צבע ליכא תסיסה לכך לא נשתנה מתורת מים ולכך פוסל את המקוה אבל בשכר שתוסס הוי ס"ד דעל ידי התסיסה נשתנה ואין עליו תורת מים כלל רק כמי פירות לכך קמ"ל דאעפ"כ פוסל בג' לוגין. ומדלא משני כן מוכח דאין סברא כלל לחלק בין תוסס בו לא וזה ראיה ברור' לפענ"ד ודוק:

א

[א] [לבוש] אבל עיסה וכו'. וירא שמים יחמיר כמאן דאמר דמי פירות מחמיץ (כנסת הגדולה):

ב

[ב] עם מים וכו'. והוא הדין נילוש תחילה עם מי פירות ואחר כך בא עליו מים קודם שנאפה או להיפך (ר"ן בתשובת נ"ט הרא"ש וסמ"ג והגהות מיימוני פרק ה'). כתב מגן אברהם אם נפל מעט פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד צריך עיון וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר, עד כאן, ובס"ק ג' כתב דאם נפל מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן ע"ב), ואין נראה לחלק בין מי פירות בסוף בין מים בסוף, ונראה דלעיל מיירי שנפל אחר שנילוש אבל בשעת לישה אוסר אפילו מעט ודלא כט"ז ועיין סימן תנ"ה ס"ק ט', אך צריך עיון מאי מייתי מגן אברהם ראיה מהרא"ש דקיטוף שהוא דבר מועט אינו אוסר הא כתב זה לר' עקיבא אבל הלכה כחכמים דף ל"ו דאיתא שאין לשין אין מקטפין ועיין בב"ח, ובזה מתורץ מה שהקשה בתשובת בית יעקב סימן ס"ח ועיין סימן תנ"ג ס"ק:

ג

[ג] יאפה מיד וכו'. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהא שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חמץ וכהאי גוונא כתב גיסי בספר חק יעקב דיש להתירו בהנאה. והנה ראיה שמביא מכלבו בשם הראב"ד גבי מלח יש לחלק דיש לומר דזה גרע דהא יש פוסקים דישרוף מיד כמו שכתב הטור, גם נראה לי דעת הכלבו שם דאסור בהנאה והא דנקט באכילה היינו לאפוקי מה שכתב שם דמותר באכילה רק שאינו יוצא בליל ראשון עיין שם ודו"ק, אך יש לסמוך בזה על הרי"ף והרמב"ם ומגיד פרק ה' שפסקו דמותר ללוש דאין ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה, ואף דלא קיימא לן כוותייהו מכל מקום יש לומר קצת כסברת תרומת הדשן בסימן קי"ג אינהו אכלי ואנן לא משהינן, ואף דמר' ירוחם משמע דמרמב"ם לא סבירא ליה כרי"ף צריך עיון, והמגיד ובית יוסף כתבו דסבירא ליה כהרי"ף כדאמרן. ועוד נראה לי דאפשר הרא"ש וטור שכתבו יאפה מיד לאו דוקא אלא כמו בלש במים לבד לאפוקי ממה שכתב גבי מי פירות דאפילו שהתה כל היום אינו מחמיץ ולא חלקו על הרי"ף אלא במה שמתיר ללוש לכתחילה ודו"ק, וכן נראה בספר צידה לדרך, ועוד דלגירסת רש"י דף ל"ו וחכמים אומרים יאכל פשיטא דמותר וכן משמע בתוס' דף ל"ה ד"ה מי פירות וכו', ואפילו באכילה היה נראה להתיר בהפסד מרובה:

ד

[ד] במי פירות וכו'. אך דכבר כתב שלא ללוש וכו' ודאי מיירי במי פירות לבדן דאי עם מים מדינא אוסר, ומכל מקום כתב משום סיפא דחולה וזקן, אבל עם מים אף לחולה וזקן אין להקל כנ"ל:

ה

[ה] ואפילו לקטפו וכו'. אלא לאחר אפייתן בעודן חמין (רמ"א), ולבוש סמך על מה שכתב בסעיף שאחר זה במי ביצים, ובשבלי הלקט כתב דיש אוסרין מדינא בקיטוף קודם אפיה וכן פסקו רבינו ירוחם וספר תניא, אבל בימים ראשונים של פסח מבואר בשבלי הלקט דלכולי עלמא אסור דבעינן לחם עוני, ולפי זה הוא הדין אחר אפיה בימים הראשונים ואפילו בדבר מועט כיון שהוא בעין ודלא כתשובת בית יעקב שם וכן משמע בחק יעקב וכן נוהגין אפילו בשאר מצות בימים ראשונים לזיכרון מצה עשירה ועיין סימן תע"א ס"ק:

ו

[ו] [לבוש] כגון יין וכו'. אפילו שמרי יין (חק יעקב), וכן שמן זית ומי תפוחים ומי רימונים וכל כיוצא בהן ושאר יינות ושמנים (רמב"ם) ודבש דבורים ודלא כשלטי גיבורים כמו שכתבתי באליהו זוטא וכן הסכימו אחרונים. יין צמוקים הוא בין של ענבים שאין מחמיצין כי המים ששרו בהן הצמוקים נשתנו מברייתן (בדק הבית ומבי"ט ומהרי"ט וכנסת הגדולה), וכן דבש שעושין מצמוקים ששורין הצמוקים במים וסוחטין אותם ומבשלין אותם שהמים שבו נשתנו על ידי אור יותר משינוי שעל ידי היין (מהרי"ט), וכתב מגן אברהם וצריך עיון במי דבש שקורין מע"ד דגם כן נשתנו המים מברייתן. חיטה הנמצאת בשומן אווזא אוסר בשל"ה כיון שכבר שרוי במים וזקני הגאון זכרונו לברכה פסק להשהותה עד אחר פסח ובתשובת צמח צדק ומגן אברהם התירו באכילה, ועיין סימן תס"ז סעיף י"ד דמשמע נמי דמותר כששורין המצה במים וסוחטין אותה ואחר כך לשין אותה בשומן ונפל לתוכה חיטה יש להחמיר דנשארין בתוכה המים בעין דאי אפשר לסחטן כל כך:

ז

[ז] [לבוש] מעט מים וכו'. כתב בשולחן ערוך מותר ללוש ביין אף על פי שאי אפשר לו בלא טיפת מים שנופלת בשעת הבציר הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה, עד כאן. והוא הגהות מיימוני מסמ"ג בבית יוסף, והלבוש שהשמיטה ואדרבה כתב דאפילו מעט מים מחמיץ נראה דסבירא ליה כחם אחד שהביא בכנסת הגדולה שכתב מסמ"ק יחידאה הוא ורמב"ם אסרו ובכנסת הגדולה האריך לחלוק עלי דסמ"ק מיירי דוקא בשעת בציר דנתבטל בתסיסה וקודם שלשו העיסה הוא לאו דוקא וכן כתב מהרי"ט שם, דדוקא בבציר בטלו אף דמים הוי טפי מנותן טעם וכן נראה מסקנת מגן אברהם. ובאמת תמיהני על אותו חכם הא בסמ"ק דף ל"א פסק נמי כרמב"ם ויותר תימא על כנסת הגדולה שלא הרגיש בזה וראיתי בבאורי רש"ל דף ס"ו שכתב דסמ"ק פוסק כרמב"ם ולא כתב דבטל אלא בשם ריב"א ולא סבירא ליה ודחוק, גם לפי זה תימא על הגהות מיימוני שפסק בשם הסמ"ג דבטל וכן בית יוסף ושולחן ערוך, וגם תירץ כנסת הגדולה לא נהירא דלשון הואיל וכבר נתבטלו ביין קודם שלשו העיסה משמע אפילו ביין ממש מתבטל וכן משמע בשל"ה דף קמ"א וכן הסכים עמי גיסי בספר חק יעקב, אך מה שתירץ בעיקר קושיא שמעט מים אינו גורם שממהר להחמיץ ומותר ללוש בו לכתחילה אבל מכל מקום העיסה צריכה שימור דעל כל פנים יש חשש חימוץ במקום מים, ואם כן חיטה שנמצא בתוכו אסור כמו במים, עד כאן דבריו. ולא מחוור בעיני דבממה נפשך אם נתבטל לית בו חימוץ כלל ולא שייך מקום מים דהכל מתערב בהדי הדדי ומהאי טעמא לח בלח אין חוזר וניעור בסימן תמ"ז סעיף ד' ומהרא"ש פרק אלו עוברין לאו ראיה כלל דלא מיירי בענין דנתבטל, ועוד קשה הא בסמ"ג שם משמע דאם לש במי פירות שנתערב בו כל שהוא מים צריך לשורפו מיד, אלא עיקר כדפירשתי באליהו זוטא דזה לשון הרמב"ם וסמ"ג במה דברים אמורים שלא נתערב בהם מים שם בעולם אבל אם נתערב בהם כל שהוא מחמיצין עד כאן לשונו, והבינו כל הגדולים הנזכר לעיל לשון כל שכן דבר מועט, ולעניות דעתי תיקשי אם כן הוה ליה לומר אפילו כל שעה [שהוא] (ורש"ל העתיק כן וליתא), גם מאי לשון שום מים בעולם, אלא נראה לי דהכי פירושו שום מים בעולם רצה לומר מכל דבר שנקרא מים ויש לו דין מים כגון טל ושאר דברים בסימן תס"ו או בין מים חמין בין צוננין בין שאובין בין חיין ולזה סיים אבל אם נתערבה בהן מים כל שהוא רצה לומר יהיו איזה מים שבעולם מחמיצין אבל במעט שנתבטל מודה דמותר וכן במתניתין ריש פרק עושין פסין נקט לשון כל שהוא כדרך שפירשתי, אך צריך עיון ברוקח סוף סימן ר"צ אוסר בטיפה מים בחלב וכן כתב בתרומת הדשן סימן קי"ג, ואולי מיירי שנפל מים אחר שנפל החיטה ובזה אסור כמו בשעת לישה דלעיל ועדיין צריך עיון ולכאורה לדמותו למה שכתב ברמב"ם סוף הלכות טומאת אוכלין מי פירות שנתערב במים הרי הכל משקה ומכשיר, עד כאן, ובסימן תס"ו למדנו חימוץ מהכשר אך הראב"ד שם חולק דהולכין אחר הרוב:

ח

[ח] [לבוש] כמו מי פירות וכו'. דוקא במלח שחופרין מקרקע אבל מלח שלנו שמבשלין ממים לכולי עלמא מחמיץ דרכי משה:

ט

[ט] [לבוש] ויש אומרים וכו'. דעת הב"ח נראה אם נמצא בה חיטה מותר אפילו בתוך הפסח אף שאין ששים נגד החיטה אבל אם נתרככה החיטה אסור תוך הפסח אף שיש ששים וקודם פסח מותר כשיש ששים והכי נהוג, מיהו בנמצא תוך חבית מלח והמלח יבש מקיל מגן אברהם להשהותו עד אחר פסח רק להשליך כדי נטילה ואם שמו אותו בתבשיל מאותו כדי נטילה אסור והשאר מותר דיעבד. כתב ט"ז דין שנזכר במלח פשוט שכן הוא בתבלין, עד כאן, ונראה דמיירי בחיטה מלוחלחת:

א

טיפת מים. ומים שמשליכים תוכו לאחר הבציר אין להקל דשוב לא נקרא תוסס וע' י"ד סי' קי"ו וד"מ סי' ך"ו: ובש"ס דע"ז דף ל' משמע דתסיסתן אינו אלא ג"י וכ"פ בת' א"י דשוב אין בו כח להפוך את המים ליין ומשני ג"כ הא דעד מ"ם יום אין בו משום גילוי בפי' מרווח דלא סתרי אהדדי ע"ש ומה"ט נמי התיר בתשו' סי' י' קדירה שנתנו תוכו אבק דק של קמח סולת ובשעת הבציר מלאוהו יין לשתותו בפסח ע"ש:

ב

הואיל ושמרי יין כ' הח"י דין מי פירות להן ובב"ח כ' דגם ליין צמוקים דין מ"פ להם וכ' המבי"ט דכ"ש לדבש שעושים מן הצמוקים שבשלם במים דדין מ"פ להם ע"ש וע' באה"ע ס"ק י':

ג

במי פירות. דאינם מז' משקים י"ד שח"ט דם דבאלו א"צ לעשות פחות משיעור דהא לא מקבל' טומא' ויכול לשרפ' ע' י"ד סי' שכ"ט ובת' בי"ד סי' רכ"ח:

ד

ובלבד. ע' קושית מ"א בבאה"ט ס"ק י"א ומשו' דעות חלוקות המה וע' ח"י דנראה לו לחלק בין מים מועטים ובת' כה"ג שע"ג איירי שנתערב בעודנו תירוש. וע' ח"י הרב' דינים המסתעפים מזה:

א

א) [סעיף א'] מי פירות בלא מים וכו' ורבו הדיעות בזה לרש"י אין חייבין על חימוצן כרת אבל חמץ נוקשה הוי ואפי' במי פירות לבדן אסור ללוש. ולרב אלפס אפי' במי פירות עם מים מותר ללוש מליל ראשון ואילך. ויש אוסרין ללוש במי פירות עם מים אף מליל ראשון ואילך   אבל קיטוף שמקטף בהן העיסה בשעת עריכה מתירין מליל ראשון ואילך. ור"י פירש דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל ומותר ללוש בהן מליל ראשון ואילך אבל בליל ראשון ושני אין יוצאין בהם י"ח מצה דהו"ל מצה עשירה. טור. וית' כ"ז לקמן. אמנם בענין מי פירות בלי מים פסק כאן בש"ע כר"י דאין מחמיצין כלל משום דכ"ה דעת הרמב"ם פ"ה דין ב ודין ך' וכ"ה דעת ר"ת שם בגמ' והרא"ש פ' כל שעה והמ"מ שם פ"ה בשם הגאונים והב"ד בב"ו יעו"ש. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ד' וסי' של"ג דמי פירות בלי מים אין באין לידי חימוץ כלל ואפי' לכתחלה שרי יעו"ש. וכ"כ השה"ג פ' כל שעה לפרש בדברי הרי"ף יעו"ש. ומ"ש הרשב"א בסי' תנ"ד וכן אנו נוהגין לאסור י"ל ה"ד במי פירות עם מים או ללוש במים ולקטף במי פירות דהא אדברי הרי"ף קאי דמתיר בזה ומביא שם בהרי"ף גם דעת האוסרים כיעו"ש אבל במי פירות לבד שרי לכתחלה כמ"ש בסי' ד' וסי' של"ג מיהו בס' המנהיג סי' ג"ל מה' אלו הביא דעת האוסרים והמתירין בזה וסיים וז"ל ומעתה ג' מחלוקות בדבר לרש"י אף במי פירות לחודייהו אסיר ללוש דקאי בלאו דכל מחמצת ולהרי"ף אף במי פירות ומים לא מחמעי ולדברי ר"ג ור"ת אסור בין בלישה בין בקיטוף במי פירות עם מים ואין לנו להכניס ראשינו בין ההרים הגדולים האלה ויש להחמיר כדברי כולם עכ"ל. וכן מהראנ"ח בח"ב סי' ע"ד האריך בזה ונשא ונתן בכל הסברות והעלה שירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר מללוש במי פירות בלתי שימור אלא ילוש ע"י שימור ויזהר בה מכל הדברים הצריכים לדקדק בשאר עיסה כלש במים לבדן יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב וז"ל והעולם אין נזהרין בכך וא"א זלה"ה היה נזהר שלא לאכול מצה שנילושה במי פירות עד יו"ט אחרון של פסח מפני שהיה חושש דמי פירות בלא מים מחמיצין ואולי נהג כן עפ"י הוראת הראנ"ח וכן נהגתי אני אחריו ובעל תומת ישרים בסי' ק"ח חוכך להחמיר שלא ללוש במי פירות אפי' בשימור אפי' במי פירות לבדן בלי מים ועי"ש שפלפל בדברי כל הפו' עכ"ל. אמנם הפר"ח אעפ"י שהביא דברי מהראנ"ח הנז' פסק כדברי הש"ע וכן השו"ג או' א' אעפ"י שהביא דברי האוסרים ודברי המתירין כתב לענין הלכה נקטינן כפסק הש"ע משום דדעת רוב הפו' ורוב המפרשים להתיר וכתב וכן נהגו בכל ערי ספרד יעו"ש. ומיהו גם במקום שנהגו היתר ללוש במי פירות לבדם ודאי דלכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים ולשומרה ככל חקת עיסה שנילושה במים דמהיות טוב אל תיקרי רע וכ"כ השו"ג או' ב' שכן היה נוהג רבו וכך הוא נהג אחריו יעו"ש. ומנהג בני אשכנז שלא ללוש במי פירות כלל אם לא בשעת הדחק כמ"ש לקמן סעי' ד' בהגה יעו"ש.

א

ב) שם. מי פירות וכו' ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש ושמן זית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין. הרמב"ם שם. וכתב המ"א רסי' זה דאפי' תפוחים ורמונים שהם חמוצים משקה היוצא מהם הוי בכלל מי פירות ודלא כהשה"ג יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ז' מק"ח או' א' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ב' ח"א כלל קכ"ו או' ז' ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דבכל מי פירות יש פלוגתא אם מחמיצין וע"כ כל יר"ש יחמיר לעצמו בכל מיני פירות שנוהגין ללוש בהם שיזהר בכל האפשר לעשותם במהירות כדי לצאת לדעת החולקים וא"כ כ"ש בדבר שיש בו פלוגתא אם הוא מי פירות וא"צ לכפול הדברים.

א

ג) וכן החומץ הוא בכלל מי פירות. כ"כ התוס' בפסחים ל"ה ע"ב, וכ"ה הטור והש"ע לקמן סעי' ו' וכ"כ ח"י או' ז' פר"ח לקמן סי' תס"ו סעי' ה' בי"ד סי' רכ"ו. חמ"מ או' ב' ח"א שם. חק"ל חי"ד ח"א סי' קפ"ג דרנ"ו ע"ב. מיהו הער"ה או' ב' הביא משם ר' ישעיה הא' ז"ל דדעתו לאסור אלא שכתב עליו דאין כן דעת הפו' כמ"ש מרן סעי' ו' יעו"ש. אבל הרו"ח או' ו' כתב דאם לש בדיעבד בחומץ אין לאסור אבל לכתחלה אין לעשות מעשה נגד. ר' ישעיה שאוסר יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"י.

א

ד) כתב א"ח והכלבו בשם ר"י דחלב לא הוי מי פירות ומחמיץ ומה שתמה הב"י לק"מ עיין הרז"ה בפ' כ"ש שכן דעתו אבל הראב"ד בס' תמ"ד והרמב"ן במלחמות והר"ן שם הוכיחו דחלב וכן המשקין הוו כיין ושמן ודבש וכן דעת הרוקח סי' רפ"א ור"ץ וריא"ז והמרדכי פ' כל שעה והרשב"ץ דף ל' יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ הב"י דדעת כל הפו' חלב הוי בכלל מי פירות וכ"כ מור"ם ז"ל לקמן סי' תס"ו סעי' ה' בהגה. מ"א סק"ד. וכ"כ לעיל או' ב' בשם הרמב"ם. וכ"ה דעת האחרונים. חמ"מ שם, ר"ז שם. ח"א שם. וה"ה מי חלב בכלל מי פירות. חמ"מ שם. וכ"כ הפר"ח לקמן סי' תס"ו סעי' ה' אבל הלקט ח"ב סי' רי"א כתב דמי חלב מחמיץ יעו"ש וכן דבש דבורים הוי מי פירות. סמ"ג. ד"מ או' ב' א"ר או' ו' וכ"כ החמ"מ שם בין דבש דבורים ובין דבש תמרים. והיינו דבש הזב מתמרים עצמן ולא ממה שמבשלין התמרים במים ועושין מהם דבש דאותו דבש אפשר דהו"ל מי פירות עם מים כמ"ש לקמן או' כ"ד ואו' כ"ה יעו"ש.

א

ה) מה שנוהגין לטגן השמן כדי לעשות מצה עשירה כדי להבליע מעט מים שיש בשמן וכמ"ש הרב מעם לועז ס' בא דח"ן ע"א כי זהו מנהג עה"ק צפת ת"ו יעו"ש אם לש בלא טיגון נראה דיש לאסור אם השמן היא חדשה מאותה שנה יען לא אפשר בשמן בלי מים זולת כשעבר יותר משנה נוהגין שלא לטגן מפני שאומרים כי בהמשך שנה אחת המים שהיה בתוך השמן הרי הוא נבלע בתוך הכלי או נשאר בתחתית הצלוחית. ונראה לומר דהיותר טוב אפי' שעבר יותר משנה מה שהוא בתחתית הכלי קרוב לסופו כשהשמן בלא טיגון לא ילושו בהם ומכ"ש כשהשמן אינו בכלי חרס כ"א בכלי זכוכית שהזכוכית אינו מבליע המים ומבואר שם בס' מעם לועז כי כשיעור ג' ימים סגי להשאיר המים בתחתיתו יעו"ש. רו"ח או' ב' וסיים ולכן אם לש בשמן חדשה כשלא טיגן אם לא עבר שנה אחת יש לאסור ודלא כהרב לב מבין יעו"ש. ולפ"ז ה"ה בכל השמנים שיוצאין ע"י שריית הגרעין במים כמו שמן שומשמין וכדומה צריך לטגנן תחלה אם לא עבר עליהן שנה א' מיהו מסתמיות דברי הפו' ראשונים ואחרונים שכתבו דמותר ללוש בשמן משמע אפי' בעיניה בלא טיגון והטעם משום דדרך השמן לצוף למעלה וע"כ נראה דבדיעבד יש להקל כדברי הרב לב מבין. ורק במה שנשאר בסוף הכלי אפשר דיש להחמיר שמא יש בו צחצוחי מיא ואף לפי דבריו שאוסר אף דיעבד ה"ד אם לא אפו מיד אבל אם אפו מיד הא מבואר בסעי' ב' דאפי' במי פירות עם מים שרי יעי"ש.

א

ו) ולענין אם טיגן השמן באור אם צריך להמתיך יום או יומים כדי שיצטנן עיין עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ס"ג שכתב בשם פחד יצחק או' מ' דאפי' הוא חם והיו בו פלפלין מותר יעו"ש. והביאו הרו"ח שם וכתב וכ"ש כשמתקרר שא"צ להמתין יום או יומים והוא ברור יעו"ש. אמנם הרב באר המים סי' ח"י פלפל בזה ונראה מסקנתו לדינא כשהן חמין מחמיצין יעו"ש. והביאו השד"ח מע' חו"מ ס" י"ג או' ו' יעו"ש. וע"כ יש להחמיר דאין ללוש בהם שיתקררו. ועיין עוד לקמן סי' תס"ו או' נ"ד.

א

ז) חלב האשה דין מי פירות יש לי. הרב אדמת קדש ח"א סי' ח' ברכ"י או' ג' שע"ת או' יו"ד, ולפ"ז פסק שם הרב אדמת קודש באשה מינקת שלשה עיסה לפסח ונטף חלב מדדיה דהוי מי פירות עם מים אם לא יאפה מיד יעו"ש ועיין עו"ש שכתב שמותר לאוכלה עם בשר יעו"ש. ועיין לקמן או' כ"ב בנפל דבר מועט ולא אפה מיד יעו"ש.

א

ח) שומן אווז צידד מהר"א ברודא בס' א"א דף ל' ע"ג דאינו מי פירות כיון דאינו משקה ולא אתי מפרי יעו"ש והביאו הברכ"י או' ב' אמנם הרוקח בסי' רצ"א כתב דשמנונית העוף הוי מי פירות ואין מחמיצין. וכ"כ בתשו' צמח צדק סי' קכ"ב בדין שומן אווז דאחר שהותך ונשרפו כל המים אשר בתוכו הו"ל מי פירות ואין מחמיצין יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ו. וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז סעי' ט"ו. וכ"כ מנחת יעקב על תו"ח כלל מ"ז או' ז' דשומן בכלל מי פירות הוא. וכ"כ החמ"מ או' ב' ר"ז או' ט"ו ח"א כלל קכ"ו או' ז' שע"ת שם.

ב

ח) וכתב הכס"א או' ב' שומן אווז כתבו האחרונים דיש לו דין מי פירות ואל תטעה ללמוד מזה לשומן דגים דההוא הוי מים כיון דיוצא מבריית המים כדק"ל לענין נט"י בסי' ק"ש סעי' יו"ד אע"ג דאין נט"י אלא במים וכ"ז הוא לדעת המצאתי כתוב שהביא הטור דמלח כיון דהוי מתולדת המים מחמיץ וזה ג"כ פסק מרן עכ"ל. וכ"כ בתשו' נב"י מה"ת סי' נ"ז דשומן דגים לא הוי כמי פירות ומחמיץ והביאו השע"ת יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' ק"ס או' מ"ז ולקמן סעי' ז' ודוק.

א

ט) נפלו בעיסת מצה בלי דעת סיגל"י ויול"י ואח"כ נמצאו בקצת מצות מאותם הפרחים בתוכם אותם המצות שיש פרחים בתוכם אף אם לא אפו אותם יש לאסור מטעם מי פירות עם מים והא הוי כלכתחילה וגם הוא דבר מועט. ואם אפאום יש לאסור מטעם אחר דהפרח מעכב האפיה אבל שאר המצות מותרות. זר"א סי' ס' מחב"ר או' ב' ועיין לעיל ססי' ת"ס ודוק.

א

י) שם. מי פירות בלא מים וכו' והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. הרמב"ם פ"ה דין ב' פר"ח בסי' תס"ו סעי' ט"ו. כ"ז או' ג' ועיין לקמן סעי' ו'.

א

יא) שם. אפי' שהתה כל היום. עד שנתפח הבצק מותר באכילה. רמב"ם שם. לבוש. ועיין לעיל סוף או' א'.

א

יב) שם. אבל אין יוצא בה וכו' ובחו"ל שעושין שני ימים כי היכי דאינו יוצא י"ח במצה עשירה בליל ראשון ה"ג אינו יוצא בליל שני. טור וב"י. עט"ז וכ"כ הרוקח בסי' רע"ג. וכ"כ האחרנים.

א

יג) שם. מפני שהיא מצה עשירה וכו' לכאורה משמע דדוקא בכה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשירה אבל בנילושה עם תערובת מים לא מקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח לקמן בסי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד וכ"כ בס' גבורת ה' דיוצאין בה בשעת הדחק אכן המ"א שם בסי' תע"א סק"ה השיג עליהם מכח סוגיא דש"ס דף ל"ח עי"ש שדבריו נכונים וברורים בלי פקפוק כלל וכ"ה להדיא בירושלמי פ' כל שעה הלכה ד' וכן מבואר להדיא מדברי התו' והרא"ש פ' כ"ש והטור וכל הסכמת האחרונים. ואפי' ע"י קיטוף אסור בלילות ראשונות וכמ"ש הרי"ף להדיא פ' כ"ש והכלבו. ח"י או' ב' ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תע"א סעי' ב' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה.

א

יד) וכתב שם מ"א בסי' תע"א סק"ה דכל שיש בה מעט שמן אין יוצאין בה אלא א"כ הוא מעט דמעט כמו גבי תודה יעו"ש והביאו ח"י בסי' זה או' הנז' וכתב דלע"ד נראה דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני כיון שנתבטל טעמו ובתודה יהיה בה פחות מס' לפי שכך מצותה וה"ה ביותר יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' ב' ר"ז או' ו' אמנם המחב"ר או' ח' כתב בשם הרמ"ע באלפסי זוטא פ' כ"ש שאין יין ושמן ודבש וכיוצא בהן יוצאין ודאי מידי מצה עשירה אלא בחצי רביעית לג' עשרונים ושליש שהן קמ"ד ביצים רובע ביצה של שומן לכל מ"ח ביצים של קמח. נמצא שיעור השמן אחד מקצ"ב בקמח יעו"ש. ועיין שע"ת או' ח'.

א

טו) שם וקרא כתיב לחם עוני. וה"ד שלא לצאת בה י"ח משום דבעינן לחם עוני אבל שלא בתורת מצה דמצוה אפי' בסעודת לילה הראשון ממלא כריסו הימנה ואינו נמנע. ב"י. לבוש. והיינו לנוהגין היתר ללוש במי פירות אבל מנהג בני אשכנז שלא ללוש במי פירות כמ"ש לקמן סעי' ד' בהגה יעו"ש.

א

טז) [סעיף ב'] מי פירות עם מים וכו' וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך. כן משמעות הפו' וכ"כ הר"ן בתשו' סי' נ"ט. ח"י או' ג' א"ר או' ב' פר"ח. מק"ח או' ג' חק יוסף או' ב' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ד' ח"א כלל קכ"ו או' ז'.

א

טוב) וכתב שם ח"י דאפי' אם נתייבש המי פירות תוך הקמח אם אח"כ בא למים מתחמץ וכ"כ לעיל בס' תנ"ג או' כ"ב שכ"מ בהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק שהביא ב"י שם יעו"ש. וכ"כ ח"א שם. מיהו הפר"ח בסעי' ד' כתב שאם נתבטלו המי פירות שוב אין לחוש אם ילושו אח"כ במים כדמוכח מתשו' הרשב"א סי' תפ"ח ומתשו' להרמב"ן סי' ק"ו ודלא כהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק ומייתי לה הב"י בסי' תנ"ג יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' תס"ו או' א' וכן המאמ"ר בסי' זה או' א' הביא סמוכות לזה אלא שסיים דיש לסמוך ע"ז דוקא בנפלו על חטין אבל על קמח אעפ"י שנתייבשו המי פירות אין להקל יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה דבשעת הדחק יש להתיר ע"מ לאפות מיד כמו בלש במי פירות עם מים בדיעבד דיאפה מיד.

א

חי) שם. מי פירות עם מים וכו' עיין בטור וב"י דאיכא פלוגתא בחמץ זה דלדעת ר"ת ושאר פו' אינו אלא חמץ נוקשה דחמץ גמור אינו אלא ממים בלבד ולדעת הרמב"ם ודעמיה הוא חמץ גמור יעו"ש וכתב המק"ח או' ג' דכשיש רוב מים ומועט מי פירות הוי חמץ גמור אבל כשהרוב מי פירות ומועט מים הוי נוקשה (וכ"ז בדלא אפה מיד) ומ"מ אוסר חמץ נוקשה כי האי במשהו עכ"ל ועיין שע"ת או' ג'.

א

יט) שם. ממהרין להחמיץ וכו' אף אם לא שהתה שיעור מיל בלא עסק. ר"ז או' ג'.

א

ך) שם. הילכך אין ללוש בהם. ואם מותר לקטף בהם דהיינו אחר שלש העיסה במים למשוח אותה במי פירות עיין בפסחים ל"ו ע"א בברייתא שיש פלוגתא וכתב שם ר"ח וק"ל כחכמים שאפי' אם לש במים לבדו אסור לו לקטף בשמן יעו"ש. והטור כתב אבל קיטוף שמקטף בהם העיסה בשעת עריכה יש מתירין מליל ראשון ואילך יעו"ש. והרשב"א בתשו' סי' תנ"ד כתב דהרבה מן הגאונים אסרו בין בלישה (היינו עם מים דבמי פירות בלבד כבר כתב בסי' ד' ובסי' של"ג דשרי יעו"ש) בין בקיטוף וכו' וכן אסרו מגדולי המורים האחרונים וכן אנו נוהגין לאסור עכ"ד. וכ"כ מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ד' דאפי' לקטף בהם המצות אין נוהגין יעו"ש. ואפשר שכ"ה ג"כ דעת הש"ע דאין לעשות כן לכתחלה דהוי כלש במי פירות עם מים. ואח"כ ראיתי שכ"ה בהדיא במט"י שכתב שהש"ע פסק כאן כדברי הרשב"א הנז' יעו"ש. ועיין לקמן או' כ"ב.

א

כא) שם. יאפה מיד. כלומר שאעפ"י שעיסה שנילושה במים לבד כל זמן שמתעסקין בה אפי' כל היום אינו מחמיץ כמ"ש לעיל סי' תנ"ט סעי' ב' בזו אין להשהות אפי' בעסק אלא תיכף אחר הלישה יעשו העריכה והאפייה.

א

כב) שם. יאפה מיד. וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאוסרו בדיעבד וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא דאין מחמיץ. מ"א סק"א. וכ"כ ק"נ על הרא"ש פ' כל שעה סי' י"ג או' ק' דמעט מי פירות בטיל לגבי מיא יעו"ש מיהו המט"י כתב על דברי מ"א הנז' נראה פשוט לאסור מדסתמו הפו' דבריהם ואסרו הקיטוף משמע דדינו כלישה ועי"ש שהרבה להביא סמוכות לדבריו יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ד' אמנם בשו"ת תפארת יוסף סי' ל"ב כתב כדברי מ"א דבמעט מי פירות אין חשש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ד' וכ"כ במגן האלף או' ה' שאין לאסור בדיעבד בדבר מועט יעו"ש. וכ"כ א"א או' א' דבדיעבד אין לאסור דבר מועט כשלא שהה שיעור מיל ודבר מועט כתב שם בא"א כשיש ששים יעו"ש. ועיין לעיל או' י"ד ובאו' שאח"ז.

א

כג) שם. יאפה מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ (הכתוב לעיל סי' תנ"ט סעי' ב') וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולהשהותו אחר פסח. ח"י או' ד' מק"ח או' ד' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ג' ח"א כלל קכ"ו או' ז' מיהו בא"ר או' ג' מצדד לומר דאפי' באכילה נראה להתיר בהפ"מ יעו"ש וכ"כ מ"ב או' ח' דאם היה דבר זה בשוגג בודאי יש לסמוך להקל בשעת הדחק וכנ"ל בסי' תנ"ה סעי' ג' לענין לישה בפושרין יעו"ש. אבל הא"א או' א' כתב דבהנאה הסומך על ח"י שפיר אבל באכילה י"ל יש בו צד כרת.

א

כד) [סעיף ג'] מותר ללוש ביין וכו' ויין צמוקים הוא כיין ענבים לענין מי פירות שאין מחמיצין כ"כ ב"י בבד"ה בשם הרשב"ץ. וכן הסכים המבי"ט סי' רנ"ב ובנו מהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"ב חא"ח סי' ב' וכתב שם מהרימ"ט דכ"ש לדבש שעישין מן הצמוקים ששורין אותם במים וסוחטין אותם ומבשלים אותם שיש לו דין מי פירות לפי שהמים שבו נשתנו ע"י האור יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגב"י ומ"א סק"ו וח"י או' י"א והפר"ח ונראה שמסכימים לדבריו וכן הסכים המט"י לדברי הרשב"ץ דיין צימוקים כיין ענבים לענין חימוץ אלא שסיים ומיהו צריך אומן לידע שיעור המים ושיעור הזמן יעו"ש ור"ל שיעור המים שנותנים על הצימוקין להיות יין ושיעור הזמן שנשתנה ריחו וטעמו ממי שריית צימוקין ליין. אמנם בתשו' ח"צ סי' ק"מ כתב להשיג על הראייה שהביא המבי"ט ובנו מהרימ"ט ז"ל ליין צימוקים דהוי כיין ענבים וסיים דכן נראה להלכה ולמעשה שיין צימוקים שלנו אסור ללוש בו בפסח יעי"ש. ועיין בברכ"י או' ה' שהביא דברי הפו' שמדברים בזה וסיים לענין הלכה יש לאסור כי רבו האוסרים ובימי מרן עבוד עובדא והיתה לשרפה כל מצה שנילושה ביין צימוקים כאשר העד העיד הרב מהר"ר יצחק בואינו בס' שלחן מלכים כ"י והביאו הרב אדמת קדש ח"א חא"ח סי' ט' יעו"ש. והב"ד שע"ת או' יו"ד. ועיין עוד מזה בשד"ח מע' חו"מ סי' י"ג או' ח' שהביא ג"כ דברי הפו' שמדברים בזה וסיים דמי שרוצה לעשות מעשה כסברת הרשב"ץ ודעמיה יש לו על מה לסמוך אך בתנאי שיזהר בעשיית היין צימוקין שיהיה עשוי ע"פ התנאים שכתבו באדמת קדש ומט"י והרוצה להחמיר על עצמד תע"ב עכ"ל. ודע דמ"ש דבימי מרן עבוד עובדא והיתה לשרפה וכו' היינו משום שלא נזהרו לשמור אותם ולאפות אותם מיד אבל אם שמרו אותם כעיסה שנילושה במים לבד ואפו מיד פשיטא דשרי דלא גרע מעיסה שנילושה במים ומי פירות דבדיעבד שרי אם אפו מיד כמ"ש בסעי' הקודם ואפשר דבכה"ג דכמה גדולים ס"ל דהוי כיין ענבים לענין חימוץ אפי' לכתחלה שרי ללוש בהם ע"מ ליזהר ולאפות מיד.

א

כה) מים ששורין בהם הגרוגרות ומשתהים שם ימים הרבה כדי להוציא מהם מים שרופים דינן כמו שריית צימוקים דחשיבי מי פירות ומותר לגבל במים אלו קמח כדי לדבק האלקטר"א ואלגעב"ה כשמוציאין שכר לצירך פסח ויזהרו שלא יביא עליהם מים דעלמא אמנם אין להתיר להמון כלל. בית יהודה דף ק"ח ע"ב סי' י"ג בשם הרב אברהם טווא ורבו. והביאו מחב"ר או' ה' וכתב דלדידן דנקטינן דלא כהרשב"ץ ה"ה דיש לאסור מן הדין במי שיירת הגרוגרות הנז' וסיים ובאתריה דמר ארגי"ל יעשו כמנהגם דהרשב"ץ רבם אך בשאר מקומות אין לסמוך על זה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם משם השד"ח דמי שרוצה לעשות מעשה כסברת הרשב"ץ ודעמיה יש לו על מה לסמוך יעו"ש. אבל אפשר דבמי הגרוגרות יש להחמיר יותר מיין צימוקין דשם נשתנה ריחו ועעמו משא"כ במי הגרוגרות וכאשר יבואר לקמן או' ל' יעו"ש.

א

כו) בני אדם לשו מצות במי פירות קודם הפסח וכששלחום מבתיהם לתנור נתנו מעט סולת מפוזר על כל אחת כדי שלא ידבקו זה בזה ולא בתנור והורה הרב מהר"ש צרור להכשיר בדיעבד משום דחומו של תנור רב ביותר ונקלה הסולת יפה יפה. בית יהודה שם סי' י"א. מחב"ר או' ד'.

א

כז) תמד הנעשה מן המים שנתנו על החרצנים וזגים כל שלא נדרכו בקורה דינו כיין ויש לו דין מי פירות שאין מחמיצין. שו"ת זר"א חא"ח סי' נ"ט ושם דחה דברי הרב דבר משה סי' כ"ו יעוש"ב. מחבר או' ו' ור"ל דהדב"מ ס"ל דאינו מתבטל המים להיות יין אלא א"כ נתנו תוך ג' ימים לדריכתו והזר"א ס"ל אפי' אח"כ כ"ז שלא יצא היין מן הגת כיעו"ש. ומיהו עיין לקמן או' ל"ג שכתבנו דיש עוד כמה פו' שמסכימים כדברי הדב"מ יעו"ש וע"כ יש להחמיר. ועיין ר"ז או' י"ב.

א

כח) מים שהשליכו על החרצנים וזגים של בוסר אחר שעצרוהו והוציאו ממנו מי בוסר הראשונים והניחום עד שתססו ונעשו כמו תמד אף שלא נדרכו בקורה יש להחמיר דאין דינם כמי פירות. ומתוך כך זו הלכה העלה כשנפלו קצת ממי וסר הנז' על קרן זוית תיבת קמח לרקד כל הקמח דיש לחוש דנפלו בו אלו המים של בוסר אבל השאר א"צ לנהל. זר"א שם. מחב"ר או' ז'.

א

כט) ולענין מי ורדים עיין להרדב"ז ח"א סי' רמ"א שכתב דמי ורדים חשיב מי פירות ואין מחמיצין יעו"ש. אמנם בתשו' דרכי נועם סי' ז' כתב שאין המים שמשימין על הורד משתנים אלא הרי הם כברייתם והזיעה היוצאת מהם הם מים ממש ואין בזה ספק. וכ"כ בנו הרב גו"ר ח"א כלל ד' סי' ט' דשריית מי ורדים ושאר בשמים הדבר פשוט דהוו כמי פירות מעורבים עם מים יעו"ש. וכן מסיק המט"י בסוף סעי' זה וכתב שכן עשה מעשה מורו הרב ז"ל דאדם אחד לש עיסתו במי ורדים קודם פסח והזקיקו למכור אותם המצות יעו"ש. והביאו מחב"ר או' י"ב ואו' י"ג. כס"א או' ד'.

א

ל) שכר שמוציאין מיין וכיוצא דבר ברור הוא שיש לו דין מי פירות במכ"ש מדין יין צימוקין דלעיל אבל שכר שמוציאין מצימוקין וגרוגרות שרויין במים יש לדון בו להקל ולהחמיר להחמיר דלא דמי ליין צימוקין שכבר נתבטל ממים ונעשה יין ולפיכך אינו מחמיץ משא"כ הכא שהמים ששרויים בה הצימוקין והגרוגרות משמע שעדיין לא נתבטלו ולפ"ז השכר הרי הוא כמים עצמן ויש לדון להקל לפי שפנים חדשות באו לכאן ודמי ליין צימוקין שנשתנה מברייתו ולמעשה יש להחמיר. פר"ח סעי' ד' וכ"כ שכנה"ג סי' תס"ו בהגה"ט או' ו' דכיון שנותנין מים בתוך היין או בתוך השמרים אותה הזיעה שיוצאת מן המים הרי הוא כמים עצמם יעו"ש. וכ"כ הרב חכמה ומוסר דף קס"ח ע"א בשם מוהריק"ש סי' תס"ג דשכר היוצא מצימוקין השרויים במים דינו כמים ולא הוי כמי פירות וסיים ולפ"ז אם לש בשכר הזה ושהה יותר מהשיעור אסיר לאוכלו בפסח וגם להשהותו אסור יעו"ש. וכן מצדד בתשו' פני יהושע ח"ב סי' י"ב דאפשר דהשכר מחמיץ כיון שיש בו מים וטעם השכר שהוא מי פירות יעו"ש. והב"ד השד"ח מע' חו"מ סי' י"ג או' ז' מיהו בתשו' דרכי נועם סי' ז' כתב אגווא"ה ארדינט"ו שעושין מיין של צימוקין ששורין הצימוקין ומוציאין מהם שכר הרי הוא כדין יין צימוקין לפי שאין מוציאין מהן שכר כ"א אחר שמשתנה המים ונעשה כמו יין יעו"ש וכ"ה דעת בנו הגו"ר כלל ד' סי' ט' שכתב דלדעת המתירין ביין צימוקין ה"נ בשכר הנעשה מהן אלא שכתב דיש להחמיר בשכר משום דנולד חריפות באותן מים ודמי לקורט של חלתית יעו"ש וכ"כ הרב כמהר"ר אברהם טווא בתשו' כ"י בח"ב הנקרא ספיר סי' רנ"ה שכל מיני שכר חוץ משל שעורין מי פירות הן ודין מי פירות יש להם וכתב דה"ה והוא הטעם במים הנתונים על התאנים ועל התמרים נשתנו מברייתן לכן לענין חמץ אין מחמיצין כמו שאר מי פירות יעוש"ב והב"ד המט"י בסעי' זה וכתב ומעתה אין לחוש לספיקו של הפר"ח לפני הרבנים הנז' דמפשט פשיטא להו להתיר ולדונן כמי פירות ממש אלא שאנו נוהגין להחמיר בשכר הנז' מפני שהדור פרוץ ואין להורות להם קולא בעניינים אלו יעו"ש. וע"כ לכתחלה יש להחמיר שאין ללוש בו כלל ובדיעבד שכבר לש יש לדונו כמי פירות עם מים שצריך לאפות מיד.

א

לא) שם. שנופלת בשעת הבציר. ודוקא בשעת הבציר לפי שהמים הללו נשתנו מברייתן ונעשו יין כדרך שנשתנה התירוש ונעשה יין אבל כל שעירבו מים ביין אחר היותו יין אפי' קודם לישת העיסה שיעור מופלג אפי' כל שהוא מחמיצין. כנה"ג בהגב"י ועי"ש שכתב דמ"ש בש"ע קודם שלשו העיסה הוא לאו דוקא אלא בשעת הבציר יעו"ש. וכ"כ בתשו' מהרימ"ט חא"ח סי' ב' והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ו' וכ"כ העו"ש או' ד' והפר"ח. וכ"כ המט"י בסעי' זה וכתב שכ"ה מסקנת מ"א סק"ו אעפ"י שבתחלה כתב לפרש בענין אחר יעו"ש. מיהו בס' א"ז כתב דמלשון שכתב הש"ע הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה משמע אפי' ביין ממש מתבטל וכ"כ בספרו א"ר או' ז' וחלק על דברי כנה"ג הנז' והסכים לדבריו ח"י או' ו' יעו"ש. וכ"ה דעת רש"ל בפי' על הסמ"ג. אמנם חק יוסף או' ד' הסכים לדברי הכנה"ג ומהרימ"ט והפר"ח הנז' ודלא כח"י. וכן הסכים השו"ג או' ה' מאמ"ר או' ד' נה"ש או' ב' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ה' ח"א כלל קכ"ו או' ח' מ"ב או' יו"ד.

א

לב) וכתב שם ח"י ומ"מ צריכין שימור כמו עיסה שנילושה במים אע"ג דמי פירות גרידא אין מחמיצין אפי' שהתה כל היום בלא עסק מ"מ כיון שיש כאן מעט מים בתוכו א"כ יש חשש חימוץ עכ"פ במקום המים וחמץ במשהו עכ"ל. אמנם חק יוסף שם והמאמ"ר שם והחמ"מ שם השיגו עליו וכתבו דזה הוי דינו כאלו לא היה שם מים כלל וא"צ שימור כלל יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' א' דלכתחלה יש לחוש לדברי האוסרים ובכל מי פירות שלשו בהם עיסה יש לשומרה כחקת עיסה שנילושה במים יעו"ש ועיין לקמן או' מ"א.

א

לג) ודע דמלשון הכנה"ג והפר"ח ז"ל דכתבו וכל שהיין תוסס וכו' משמע דלא מכשרינן אלא בנתינת מים בתוך ג' ימים לדריכתו דעדיין נקרא יין תוסס ונקרא יין מגתו כדלקמן סי' תקנ"ב סעי' ב' אבל אחר ג' ימים אם נתנו בו מים אעפ"י שהוא בתוך מ' יום דאינו כשר לנסכים ואעפ"י שנקרא תירוש מקרי יין לענין שאין מערבין בו מים דהו"ל מי פירות עם מים. מט"י שם וכתב וכן העלה בס' דבר משה ח"א סי' כ"ו ושהרב בית דוד ז"ל הסכים עמו יעו"ש. וכן הסכים בתשו' אהל יוסף סי' ט' יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ז.

א

לד) שם. כדי להתיר ניצוק. סי' כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואין היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם. מ"א סק"ב. וכמה שיעור הביטול עיין ביו"ד סי' קכ"ו סעי' ו' שכתב דהיינו שיהיה במים ס' בכלי העליון כנגד היין שבכלי התחתון מיהו שם בסי' קל"ד סעי' ה' כתב דשיעור הביטול הוא ששה חלקים מים כנגדו וע"כ כתב הש"כ שם ס"ק י"א להגיה בסי' קכ"ו ששה חלקים כמו בסי' קל"ד וכתב שכ"ה בש"ע דפוס הענאוי ושכן פסק הב"ח יעו"ש.

א

לה) ודע דהא דמועילין מים להתיר ניצוק היינו כשממלא היין בצלוחית (של עכו"ם) באותו זמן (ר"ל בזמן הבציר) וחוששין שמא יש בשולי הצלוחית (של עכו"ם) קצת יין נסך אבל אם מערין אחר שנעשה יין כיון שאנו דנין לאותן מים כדין יין לענין חימוץ איך נחזור לתת להם שם מים לענין ביטול והא הוו תרתי דסתרן וכן מוכח מדברי הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ד ע"ב יעו"ש. מט"י. ולפ"ז משמע דאסור ללוש ביין זה כ"ז שהוא תוסס כיון שעדיין לא נשתנה המים שבו להיות יין והו"ל מי פירות עם מים.

א

לו) [סעיף ד'] מי ביצים וכו' מה שהוצרך הש"ע לפרט מי ביצים הוא לאפוקי מס' רש"י ז"ל דנסתפק בהם לחד צד דילמא גריעי משאר מ"פ לפי שאנו רואים שהעיסה נעשית עבה בהם יותר מבמים קמ"ל דאין חילוק בינם לשאר מי פירות כס' ר"ת דהיה נוהג לאוכלם בע"פ דחשיב לה מצה עשירה ודוק. מט"י.

א

לז) שם. מי ביצים וכו' הטוב והישר לחוש לספיקו של רש"י ז"ל בזה והרוצה ללוש במי ביצים ילוש במי ביצים לבדם בלי תערובת יין וימהר בעשיית המצות. נחפה בכסף דף קע"ו ע"ד. ברכ"י או' ו' וכ"כ בספרו מו"ב סי' ז' או' רט"ו.

א

לח) שם. מי ביצים וכו' במרדכי פ' כ"ש הביא דעת כמה רבנים גדולים ועצומים שאוסרים להדיא ללוש במי ביצים יעו"ש אלא שבב"י כתב שכן פשט המנהג להתיר יעו"ש. ולכן סתם ג"כ כאן בש"ע להתיר. וכתב השו"ג או' ו' וכן מנהגם והרו"ח או' ז' כתב דהמנהג באזמיר שלא ללוש במי ביצים וכן הוא היה מורה כמה פעמים יעו"ש וכ"כ הרב בנו ביפ"ל או' ב' דהמנהג באזמיר כדעת האוסרים שהביא המרדכי ודלא כמנהג שאלוניקי שכתב השו"ג שמנהגם כדעת המתירים יעו"ש. נמצא דמנהג זה של היתר אינו פשוט בכל המקומות וע"כ במקום שנהגו שלא ללוש במי ביצים אין להתיר להם שמא קבלו עליהם דעת האוסרים ובמקום שנהגו היתר יש למהר בעשייתן כמ"ש באר הקודם.

א

טל) שם. ושאר משקין וכו' וכל המשקין שבעולם שאינן מתולדת המים שית' בסי' תס"ו הם נקראים מי פירות. ר"ז או' ב'.

א

מ) שם הגה. ובמדינות אלו אין נוהגין וכו' משום דקשה לצאת כל הדיעות וגם יש לחוש שנפל עליהם מעט מים. דרשות מהרי"ל ה' שבת הגדול. וכ"כ בביאור הגר"א. והלבוש סעי' ה' כתב הטעם אפשר שנהגו כך דלא ליתי לאחלופי ליכול מיניה גם בלילה ראשונה במצה של מצוה. א"נ דחיישינן שמא נתערב מעט מים ולא יוכלו ליזהר עכ"ל.

א

מא) שם הגה. ובמדינות אלו אין נוהגין וכו' ובכל בני ספרד פשט המנהג להתיר ללוש במי פירות לבדן. מהר"א אזולאי ז"ל בהגהו' כ"י. ואנן בדידן נהגנו ללוש ביין לבד ולהזדרז מאד לעשות המצות במהירות האפשרי ואפשר דבזה נפיק ידי כל הדיעות או רובם. וכן הסכים הרב מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' וכ"כ הרב נחפה בכסף דף קע"ו ודף קע"ז ע"א. ברכ"י או' ז' ומיהו עתה יש כמה מקומות בבני ספרד שאין נוהגין ללוש במי פירות כלל ואפשר שהוא מחששות הנז' ועיין לעיל סי' תנ"ט או' ס"ה.

א

מב) בני אשכנז שנהגו להחמיר לעשותם במים אין להקל להם. הרב מהר"י זיין בתשו' כ"י הנז' ברכ"י או' ח' ועיין באו' שאח"ז.

א

מג) שם הגה. ובמדינות אלו אין נוהגין וכו' וכ"כ הלבוש. חמ"מ או' א' ר"ז או' ז' ח"א כלל קכ"ו או' ז' ואם עבר ולש אפי' אפה מיד אין אוכלין אותה בפסח. ר"ז שם ח"א שם. מ"ב או' ח"י.

א

מד) שם בהגה. ואפי' לקטף המצות וכו' הקשה המ"א סק"ד מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהר להחמיץ ותירץ דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט. וכ"כ חק יוסף או' ו' ועוד י"ל דהכי קאמר דאפי' לקטף המצות ר"ל אחר שנעשו מצות אחר לישה ועריכה ותיכף מוליך לתנור ג"כ אין נוהגין.

א

מה) שם בהגה. רק לאחר אפייתן וכו' גם בזה נהגי איסורא בלילות ראשונות משום גזירה דמצה עשירה. ח"י או' ח' א"ר או' ה' מק"ח או' ז' ר"ז ח' וכן נוהגין אפי' בשאר מצות בימים הראשונים לזכרון מצה עשירה. א"ר שם. ועיין לעיל סי' תנ"ה או' צ"ט. ואם נשפך יין על מצות שמורים עיין לעיל סי' תס"א או' מ"ט.

א

מו) שם. בהגה רק לאחר אפייתן וכו' ואותן הטחין פני המצות בביצה בפסח יזהרו שיניחנה לאפות יפה בתנור קודם שיטיחנה ואח"כ יטיח פניה לבוש.

א

מז) שם. בהגה אם לא בשעת הדחק וכו' ויאפה מיד דיש לחוש לדעת הסוברים מ"פ מחמיצין וכמ"ש לעיל או' א' יעו"ש.

א

מח) שם. בהגה לצרכי חולה וזקן וכו' והיינו במי פירות לבדן אבל עם מים אף לחולה וזקן אין להקל. א"ר או' ד'.

א

מט) [סעיף ה'] הלש עיסה במי פירות וכו' פי' מיירי בשלש העיסה במי פירות שאינן מז' משקין שסי' י"ד שח"ט ד"ס (עיין לעיל סי' קנ"ח סעי' ד') וכיון שלא הוכשרה לקבל טומאה החלה היא טהורה ולפיכך אינו יכול לשורפה וגם לאוכלה אינו יכול שהרי כולנו טמאים ולהאכילה לכהן קטן כבר כתב ההגה בססי' תנ"ו שאין מאכילין חלה בזה"ז לשום כהן. פר"ח. וכן מסיק המ"א סק"ה. וכ"כ המט"י. שו"ג או' ט' חק יוסף או' ז' נה"ש או' ג' ביאורי הגר"א. מ"ב או' ך' מיהו ח"י או' ט' כתב דכוונת הש"ע לחוש לכתחלה לדעת קצת פו' דמספקא להו אי חייבת בחלה וכ"כ המאמ"ר או' ז' יעו"ש. ועיין ביו"ד סי' שכ"ט סעי' יו"ד וש"כ שם.

א

נ) שם. טוב לעשותה פחות משיעור עשרון וכו' ואע"ג דיש תיקון לערב א' מז' משקין דהשתא ליכא חשש חימוץ וגם לא חשש הכשר טומאה מ"מ מילתא פסיקתא נקט. א"נ אם נתיר לו לערב ד"א יבוא לערב תערובת מים כמו בשאר ימות השנה דמסרך סריך לעשות כמעשהו ככל הימים ולא מסיק אדעתיה חשש חימוץ. מט"י. והשו"ג כתב ושמא דרך הלש במי פירות שלא ללוש כ"א במין א' ולא לערב מין אחר שלא לבטל טעם מי פירות הראשונים חוץ ממים שאין מבטלין שום טעם לכך כתב דבפסח שא"א ללוש במי ביצים עם מים ילוש עיסה פחות מעשרון יעו"ש.

א

נא) ואם עבר ולש כשיעור חלה בלא ז' משקין לא ישרוף אלא יתן אותה לכהן קטן כמ"ש מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד ססי' שכ"ט יעו"ש. וכ"כ הב"ח שם. פרישה שם או' י"ד. מ"ב או' ך' ועיין באה"ג שם שכתב דדין זה אפי' בחלת א"י יעו"ש ועיין לעיל בהגה לססי' תנ"ז ובדברינו לשם בס"ד.

א

בנ) ולענין ברכה אם יברך על חלה שנילושה במי פירות שהם מז' משקין שסי' י"ד שח"ט ד"ם וכן בנילושה במי פירות שאינן מז' משקין כגון במי ביצים או תותים וכו' הנה מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' שכ"ט סעי' ט' כתב עיסה שנילושה במי פירות אפי' בלא שום מים חייבת בחלה עכ"ל אפי במי ביצים כמבואר בב"י שם דפסק כהרמב"ם והרשב"א ועל הרמב"ם כתב דמחייב אפי' במי ביצים יעו"ש ומ"ש שס בסעי' יו"ד יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם מז' משקין וכו' היינו משום דאינו יכול לשורפה וכמבואר בב"י שם וכ"כ הש"כ שם סק"י. וכ"כ המט"י בסעי' זה. ומשמע דחייבת בחלה היינו בברכה כתקנה. מיהו הב"ח שם פסק דלכתחלה לא ילוש במי ביצים או שאר מי פירות (שאינם מז' משקין בלא תערובת מים (וכל הז' משקין הם בכלל מים) ואם לש יפריש חלה בלא ברכה יעו"ש. וכ"כ בי"ד סי' רכ"ח דעיסה שנישולה בז' משקין חייבת בחלה לכו"ע והפלוגתא רק במי ביצים וכדומה יעו"ש. וכ"כ השו"ג בסי' זה או' ט' וכ"כ ח"א בס' משפטי צדק פי"ד או' כ"ז עיסה שנילושה בא' מז' משקין חייבת בחלה לכ"ע אבל אם נילושה בשאר משקין כגון מי ביצים ולא נתערב בו מים יש פוטרין מחלה ולכן יפריש חלה בלא ברכה יעו"ש. אמנם הש"כ שם סק"ע כתב על דברי הש"ע סעי' ט' דיפריש חלה בלא ברכה ומשמע אף בנילושה בז' משקין יעו"ש. וכ"כ בית הלל שם. בל"י שם או' ו' לב"ש בה' חלה או' קכ"א. ועיין עו"ש ברו"ח מה שציין על כמה ספרים יעו"ש. וא"צ להאריך בדבר שיש בו ספק ברכות משום דכבר כתבנו לעיל סי' ח"י או' ז' דבענין ספק ברכות נקטינן להקל אפי' כנגד מרן ואפי' כנגד הרוב יעו"ש. וא"כ הן בעיסה שנילושה בז' משקין הן שנילושה במי ביצים וכדומה שאינן מז' משקין אם לש כשיעור יש להפריש חלה בלא ברכה משום סב"ל ורק יאמר לשם יחוד וכו' הריני בא לקיים מצות הפרשת חלה תרומה וכו' וכ"ז בלש במי פירות לבדם אבל אם לש עם מים בין אם הם מז' משקין בין משאינם מז' משקין לכ"ע מפריש חלה בברכה אם לש כשיעור וליכא בזה חשש ספק ברכה. ועיין עוד ביו"ד סי' שכ"ט איזו עיסה שפטורה מן החלה יעו"ש.

א

גנ) וכתב הנה"ש או' ג' דמנהגם ללוש במי ביצים שיעור חלה ומפרישים עליה חלה בלא ברכה והוא נכון ויש ללמדם שיערבו תוך הביצים מעט שמן או דבש כדי שיכשיר העיסה וכדאיתא שם ביו"ד סעי' יו"ד עכ"ד. וכ"כ האחרונים. ולפי מ"ש לעיל דגם בלש בז' משקין יפריש חלה בלא ברכה נ"מ דיכול לשורפה.

א

דנ) ובמקום שרגילים לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר. מ"א סק"ה. ור"ל דאם לש אח"כ זה הקמח במי ביצים לבדם או במי פירות שאינם מז' משקין יכול לשרוף החלה אם לש כשיעור משום שכבר הוכשרו ברחיצה לקבל טומאה.

א

הנ) [סעיף ו'] חטה שנמצאת בדבש וכו' משום דמי פירות אין מחמיצין. טור וב"י. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב בענין שעורה שנמצאת בגבינה שכתב להתיר מפני שמ"פ אין מחמיצין ואפי' לדעת האומרים דמ"פ חמץ נוקשה הוי הרי נתערב קודם זמן איסירו ובטל יעו"ש והב"ד הזכ"ל בסי' זה.

א

ונ) שם. חטה שנמצאת בדבש וכו' וה"ה שאר מי פירות. עו"ש או' ז' שו"ג אר יו"ד. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ט' ומיהו מ"ש שם השו"ג בשם בי"ד סי' רכ"ו לחלק בין חומץ לשאר מי פירות חמוצין דחומץ שמתחלת ברייתו מתוק אינו מחמיץ אבל שאר מי פירות שמתחלת ברייתן חמוצין מחמיצין כבר כתבנו לעיל או' ב' דהסכמת האחרונים דאפי' במי פירות שמתחלת ברייתן חמוצין אין מחמיצין יעו"ש ועוד דאין סברא לחלק בזה דכיון שעתה הם חמוצין מה מועיל אם מתחלה היו מתוקין.

א

זנ) שם. חטה שנמצאת בדבש וכו' ומיירי דלא ידעינן אימת נפלה ומספיקא כל שיש בדבש מים אסרינן מחמת ספק כבוש שהוא כמבושל א"נ כשהרתיחו הדבש על האור ולפיכך כל שנתערב בו מים אסיר אבל אם היו ציננים אין החטה נותנת בהם טעם כדלקמן סי' תס"ז סעי' י"ב. פר"ח. ומיהו עי"ש בש"ע שכתב שיש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח יעו"ש. ולפי מ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ס דכבוש בציר או בחומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח הוי כמבושל עי"ש איכא למימר דה"נ מיירי בשהה שיעור זה ואפשר דה"ה יין דהוי חריף לענין זה כדמוכח מדברי הרמב"ן והר"ן פ' כ"ש יעו"ש וגם הפו' האחרונים שם דאפי' חומץ צריך מע"ל אפשר דבאיסור משהו אסור דהא יש פו' דס"ל דאפי' צונן מפליט משהו ואע"ג דלא ק"ל הכי מ"מ בחומץ ויין דחריפי נראה דלכ"ע מפליט משהו. חקת הפסח או' ו' וכ"ז בנתבקעה החטה או נתרככה וכמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' ט' יעו"ש.

א

חנ) שם. מותר. ואפי' אם החטה בקועה מותר היין. ואין חוששין שמא כבר היתה בקועה קודם שנפלה לתוכם שאין מחזיקין איסור מספק. פר"ח סי' תס"ז סוף סעי' ט"ו. ר"ז או' ט'.

א

טנ) שם. מותר. ואפי' לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל לעיל סעי' ד' דאין נוהגין ללוש במ"פ וכו' חטה הנמצאת בדבש או ביין וחומץ אפי' בתוך הפסח שחמץ במשהו אפ"ה מתירין אותו. לבוש. ר"ז או' יו"ד.

א

ס) שם. ובלבד שלא נתערב בהם מים. דאם נתערב בהם מים אדרבא מחמיצין יותר כמ"ש לעיל סעי' ב' יעו"ש. והא דכתב בסעי' ג' דמותר ללוש ביין אעפ"י שא"א לו בלא טיפת מים וכו' שאני התם שנפלו המים בשעת הבציר ובעת התסיסה נשתנו מברייתן ונהפכו ליין משא"כ בנפלו אח"כ וכמ"ש לעיל או' ל"א ואו' ל"ג יעו"ש.

א

סא) שם. ובלבד שלא נתערב וכו' ומיהו אף אם נתערב בהם מים אם החטה אינה מבוקעת הדבש והיין והחומץ מותר כדלקמן בסי' תס"ז סעי' ט' והכא במבוקעת מיירי. פר"ח בסעי' זה ובסי' תס"ז סעי' ט"ו יעו"ש. ועיין בדברינו לשם בסי' תס"ז סעי' ט' דלסברת מור"ם ז"ל יש לאסור בנתרככה יעו"ש.

א

סב) שם. ובלבד שלא נתערב וכו' ונראה דדין זה מיירי שנמצא החטה תוך הפסח או קו"פ למאן דס"ל חו"נ אבל למאן דס"ל דאינו חו"נ היין מותר כיון שנתבטל קו"פ בס' כ"ש הכא שהוא טעמו ולא ממשו כיון שהסירו החטה קו"פ. שו"ג או' י"א. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' נ"ט בענין טעמו ולא ממשו אי אמרינן חו"נ יעו"ש. ומ"ש השע"ת או' יו"ד בשם מהריט"ץ כבר כתבנו אותו לעיל סי' תמ"ז או' ס"ג וכן מ"ש בשם בית יהודה כבר כתבנו אותו לעיל סי' תמ"ב או' י"ג קחנו משם.

א

סג) וכתב מ"א סק"ו צ"ע במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיסה. וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינה אוסרת המי פירות ע"כ. ומיהו מ"ש צ"ע במי דבש שקורין מע"ד וכו' כבר כתבנו לעיל או' כ"ד שיש פלוגתא ביין צימוקין אי הוי מי פירות יעו"ש וא"כ ה"ה למי דבש שקורין מע"ד. ובענין שכר ויי"ש ג"כ כבר כתבנו לעיל או' ל' דשכר שמוציאין מן היין דינו כמי פירות ומה שמוציאין מן הצימוקין ומן הגרוגרות יש בו פלוגתא יעו"ש. וא"כ בנידון דידן לענין חטה שהוא איסור משהו ואיסור משהו מדרבנן הו"ל ספקא באיסור דרבנן וע"כ יש להתיר למכרו לעכו"ם או להשהותו עד אחר הפסח. ואח"כ ראיתי שכ"כ א"א או' ו' ובמש"ז סי' תס"ז או' ח"י יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"ו או' ח' וכ"ז בנתבקעה החטה או נתרככה וכמ"ש לעיל או' ס"א ועוד עיין לעיל או' נ"ז ודוק.

א

סד) חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו. של"ה במס' פסחים. והביאו מ"א סק"ו וכתב דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש יעו"ש. ובס' א"ז כתב בשם זקנו הגאון מהר"ש להשהותה עד אחר הפסח והב"ד ח"י או' י"א. אמנם הפר"ח בסי' תס"ז סעי' ט"ו הסכים לדברי השל"ה וכתב דיש לחוש שמא כשעדיין לא היה מרתיח השומן יפה שעדיין לא כלו המים לגמרי נפלה אז החטה ומי פירות עם מים ממהרין להחמיץ והחמיצה החטה ועכשיו בפסח נותנת טעם במשהו ואסרה כל השומן יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ט"ו. חמ"מ סי' תס"ז או' י"ג. ח"א כלל קכ"ו או' ט' ודע דאין חילוק בין שהתיכוהו בפסח או קודם פסח ונמצאת החטה בשומן בעודו בכלי שהתיכו בו משום דהו"ל כבוש כמבושל ונותנת טעם בפסח אבל אם הסירו החטה קו"פ או שנקרש השומן קו"פ דבקרוש ליכא כבוש כמ"ש המק"ח או' ט' הו"ל טעמו ולא ממשו ובטעמו ולא ממשו כתבנו לעיל סי' תמ"ז או' נ"ט דיש פלוגתא בזה אי אמרינן חו"נ יעו"ש וא"כ בכה"ג דאינו אסור אלא מספק דשמא נפלה החטה אחר שנשרפו המים והו"ל מי פירות שאין מחמיצין אפשר דכ"ע מודו דמותר לאוכלן בפסח ודוק.

א

סה) ואם הוריקו השומן מהאילפס לכלי אחר ובאותו כלי נמצאת חטה בתוך השומן אפי' הוריקוהו לתוכו כשהיה רותח ואפי' אם עדיין הוא רותח ונפלט לתוכו טעם החטה ה"ז מותר לפי שאנו אומרים כאן נמצא כאן היה דהיינו חטה זו שנמצאת עכשיו בכלי זה כבר היתה בתוכו קודם ששמו השומן לתוכו ולא היתה מעולם עם השומן בתוך האילפס כשעדיין היה בו צחצוחי מים ולא נתחמצה חטה זו מעולם ועכשיו אינה באה לידי חימוץ ע"י השומן כיון שכבר הלכו ממנו צחצוחי המים לגמרי כשנתבשל בישול יפה באילפס. ר"ז או' ט"ז מדברי הפר"ח סעי' הנז' וכ"כ החמ"מ שם. ח"א שם. מ"ב או' כ"ג. ועיין לקמן או' ס"ח.

א

סו) וכן אם נמצאת אפי' באותו כלי שהתיכו בה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפי' בעוד השומן רותח מ"מ מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקים ואמרינן עתה נפלה לאחר שהתיכוהו וכבר נעשה הכל מי פירות. חמ"מ. שם מ"ב שם. והוא ע"פ מ"ש מ"א שם בסי' תס"ז סוף ס"ק כ"ה יעו"ש. וכ"כ ח"י שם סוף או' מ"א. וכ"ז אפי' נתבקע החטה חמ"מ שם.

א

סז) וכל זה כשלא נתנגב השומן ממי ההדחה קודם ששמוהו באילפס אבל אם נתנגב לגמרי ממי ההדחה ואח"כ שמוהו באילפס ונמצאת שם חטה אפי' נמצאת קודם שנתבשל בישול יפה ה"ז מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד ואין החטה באה לידי חימוץ ואפי' אם נשרה כמה ימים במים עד שנבלעו בתוכו ואף שאח"כ נתגנב מלחלוחית מים שעליו קודם שהתיכוהו מ"מ המים שהיו בלועים בתוכו נתערבו בו כשהותך אעפ"י כן דינו כמי פירות בלבד בלי מים לפי שהמים הבלועים אין שם מים עליהם כלל עד שיתגלו ויצאו לחוץ כגון בשר יבש שמזיע בימות הגשמים מחמת המים שהודח בהם וכמ"ש בסי' תס"ו יעו"ש ר"ז או' י"ז. מ"ב שם.

א

סח) ודע דמ"ש שם הפר"ח דכ"ז הוא ע"פ החומרות של האשכנזים אבל לדידן שריא מכמה טעמים אף אם נמצא באלפס ראשון יעו"ש המט"י בסי' תס"ז תמה עליו וכתב דה"ה לדידן (ר"ל לספרדים) דהא ק"ל כדעת הש"ע דפסק כראב"ן בסעי' י"ב דמחזיקן לחטה שנפלה מעיקרא כיון דאיתרע וזה פשוט עכ"ל. ועוד עיין לעיל סי' תמ"ז או' ע"ו שכתבנו דגם הספרדים נוהגים להחמיר בדיני פסח כמו האשכנזים יעו"ש.

א

סט) מיני טיגון ששורין המצה במים וסוחטין אותה ואח"כ לשין אותה בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כל כך. מ"א סוף סק"ו ח"י או' י"א. חק יוסף או' יו"ד. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' ע"ה.

א

ע) ואותם עיגולים ממצה טחונה ומטגנין בשומן וביצים בלי עירוב מים כלל פשיטא דאין לחוש בנמצא חטה בהם ולמעט מלח הנתון בהם אע"ג דהוי מים לחד דיעה מ"מ מעט הוא ונשתנה צורתו כותיקא דשרי. א"א או' ו'.

א

עא) [סעיף ז'] יש לברר המלח וכו' חטים שנמצאו בתוכם מלח הרבה בס' בני חיי אסרם לאכלם בפסח משום דהוי מי פירות עם מים שמחמיצין ואסור להשהותם אחר הפסח לכתחלה יעו"ש אבל בס' משאת משה ח"א חא"ח סי' ב' פסק להתיר אם היו מועטים ואם היו רבים גרגרי המלח אסורים באכילה אבל להשהותם אחר הפסח מותר ודלא כהרב בני חיי יעו"ש. י"א מ"ב בהגה"ט או' ד' וכ"כ הברכ"י או' יו"ד אם נמצאו בחיטים גרגרי מלח יבשים והנם מועטים נהגנו להתיר כהוראת הרב משאת משה ח"א א"ח סי' ב' עכ"ל וסב"ד שע"ת או' יו"ד. וכן העלה הרב כפי אהרן ח"ב סי' ד' בחיטים שבשעה שריקדו אותם מצאו בהם קצת גרגירי מלח והוציאו אותם ע"י כברה ואח"כ ביררו אותם ב' וג' פעמים ולא מצאו עוד דמותר לטחנן ולעשות מהם מצה לפסח יעו"ש.

א

עב) שם. יש לברר המלח קו"פ וכו' דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בס' משא"כ בפסח דהוי במשהו מ"א סק"ז. ח"י או' י"ג. חק יוסף או' י"א. מק"ח או' י"א. ח"א כלל קכ"ו או' י"ט. ועי"ש במ"א שכתב דאם נמצא חטה בחבית מלח בפסח דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח אבל כדי נטילה סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ (וכן קו"פ. מחה"ש. ר"ז.) ישליך סביבו כדי נטילה (ר"ל והשאר מותר לאכלו בפסח) אבל אם שמו מהמלח (ר"ל מאותו שנמצא בו חטה בפסח) תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אלא א"כ שמו מאותו כדי נטילה יעו"ש. והב"ד ח"י שם. א"ר או' ט' חק יוסף שם. חמ"מ או' ה' ר"ז או' ך' ואו' כ"א. ח"א שם. וכ"ז כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככה החטה אבל אם היא יבשה מותר בכל ענין. ב"ח, ט"ז סק"ג, ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. מק"ח שם. מאמ"ר או' ט' חמ"מ שם. ר"ז או' כ"ב. ח"א שם.

א

עג) מעשה באחד שקנה מלח לפני הפסח והניח בשק ולפני המועד לקחו הרבה ממנו וביררהו ונמצא נקי ובר ושוב הוצרכו בתוך הפסח למלח עוד ולקחו השאר מהשק ונתנוהו בכלי לבררו ועוד שהם מבררים מצאו חטים בקועים בסוף המלח. ומהמלח שבתחלת השק שביררו נסתקפו עד היום ולעת הלום האיכא שיריים מבשר ותבשילין שתיקנו במלח ההוא לצורך המועד. עיין ברכ"י או' י"א שהעלה להתיר הבשר והתבשילין המתוקנים במלח ההוא באכילה מחמת דהמלח הראשון שבררו קו"פ לא נגע ולא פגע בחטה דחטה זאת היתה בסוף השק ואלו התבשילין נעשו מהמלח שבררו לפני המועד ועוד עי"ש שכתב טעמים אחרים וכתב דאפי' למאן דנהוג כמ"ד חו"נ הנה בעה"ק ת"ו אף מי שנוהג כן לא נהיג אלא בודאי לא בדאיכא ספיקא יעו"ש. והב"ד השע"ת או' יו"ד.

א

עד) שם. יש לברור המלח וכו' ועתה רבים נוהגין ליקח לפסח מאותו המלח שהם חתיכות גדולות ושורפין אותם על האש ואח"כ מגררין אותם כי חוששין שמא כשהביאו אותם ממקומם הונחו בשקין של קמח ויש לעשות זה לכתחלה קו"פ כל מה שנצרך לכל ימי הפסח כדי שאף אם יהיה בו איזה חשש יתבטל קו"פ. ועיין בתשו' שו"מ מה"ת ח"ד סי' קכ"ד.

א

עה) שם. יש לברר המלח קו"פ מחטים וכו' כי המלח מתולדת המים הוא ואינו בכלל מי פירות. כ"כ הטור בשם מצאתי כתוב. וכ"ה דעת הר"ן בפ' כ"ש והגמ"י פ"ה כמ"ש בב"י ולכן פסק כן בש"ע. אבל דעת הטור דמי מלח הוי בכלל מי פירות ואינו מחמיץ. וכ"ה דעת הרא"ש כמו שהוכיח הפר"ח. וכ"ה דעת הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל' כמ"ש הער"ה או' ז' וכ"ה דעת רי"ו נ"ה ח"ה. וכ"פ הפר"ח דלא כש"ע יעו"ש. ואולם עדיין לא נתברר לנו באיזה מלח מיירי בחופרין מהקרקע או ע"י בישול וכתב הד"מ אר ד' דבמלח שלנו שמבשלים אותה ודאי יש לחוש אפי' לדעת הטור יעו"ש והביאו מ"א סק"ז וכתב א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דבמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ עכ"ל. וכ"כ המק"ח או' י"א. וכ"כ המש"ז או' ג' דמלשון הטור משמע אף מלח ממים הוי מי פירות יעו"ש. מיהו בחי' הריטב"א כתב די"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר הרי הוא כמים כמ"ש לקמן סי' תס"ג או' ג' יעו"ש. אמנם דעת הא"ר או' ח' נראה שמסכים כדברי ד"מ דבמלח שלנו שמבשלים ממים לכ"ע מחמיץ יען שהביא דברי הד"מ הנז' בסתם משמע דכן נראה לו להלכה. וכ"כ הברכ"י או' י"ג בשם ס' נחפה בכסף דף קע"ו ע"א דמלח הנעשה ממים כמו של עיה"ק ירושת"ו נראה ודאי שדין מים יש לה ולא דין מי פירות עכ"ל. וכן הסכים הר"ז או' ח"י אלא שכתב דיש לחוש גם לסברת האומרים שדינו כמי פירות יעו"ש וכ"כ ח"א סוף כלל קכ"ו דמלח שלנו שנעשה ע"י שמבשלין אותו במים ודאי מחמיץ ומה שחופרין בקרקע י"א דהוי כמי פירות וי"א להיפך עכ"ל. נמצא דהסכמת האחרונים דבמלח שנעשה ע"י מים כגון ע"י בישול או מים שנקרש ונעשה מלח כמו מי הים וכדומה ודאי מחמיץ. ומלח שחופרין מהקרקע לדברי מ"א ומק"ח ור"ז לכ"ע אינו מחמיץ ולדברי הד"מ והריטב"א וא"ר וח"א יש בו פלוגתא וע"כ גם בזה יש להחמיר כיון דמנהגינו להחמיר בפסח בכל מיני חומרות ורק היכא דאיכא איזה ספק יש לעשות סניף דהוי כמי פירות ולהתיר.

א

עו) שם יש לברר המלח קו"פ וכו' וצריך אדם לבדוק מלחו ותבלין ופלפלין שלא יהיה בהם חטין מלוחלחין. רוקח ססי' ער"א. וכ"כ רש"ל דיש לברור התבלין. והביאו מ"א סוף הסי' ופתב ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשים הם עכ"ל. וכ"כ ח"י או' י"ג והשיג על הט"ז יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ופשוט דשרי בדיעבד ודלא כדמשמע בט"ז יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"א. מאמ"ר או' ט' חמ"מ או' ה' ר"ז או' י"ט. וכתב שם הר"ז דאפי' נתרככה ונתבקעה החטה שורפה אם הוא משעה ששית ואילך והתבלין מותרין אפי' הוא תוך הפסח ואפי' שהתה בתוכם כמה ימים יעו"ש.

א

עז) שם. ומתחמץ. החטה ואח"כ נפלט ממנה לחלוחית לתוך המלח. ר"ז או' ך' מ"ב או' כ"ה.

א

ש"ע ס"ב מי פירות עם מים וכו'. לדעת הרמב"ם זהו חמץ גמור אבל תוס' והטור ורוב הפוסקים ס"ל דלא הוי רק נוקשא ועיין פר"ח סק"ד וח"י בסי' תמ"ב סק"ג דיש לדון לענין תערובתו ע' מ"א סי' תמ"ב סק"ה ודוק:

ב

ט"ז סק"ב הטעם בב"י דבטור י"ד כ' דעיס' כצ"ל:

ג

מ"א סק"ו דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל וכו' מדברי צ"צ סי' קכ"ב מבואר דתלוי באריכות הזמן דעי"ז משתנה המים ליין ממילא יש לישב בהכי הקושיא ועיין פר"ח סי' תפ"ז ס"ק ט"ז שהשיג עליו ומסיק כמ"ש המ"א דבתסיס' תליא ע"ש שהאריך ועיין ח"צ סי' ק"ח לענין יין צמוקים:

ד

שם וכ"כ בספר צ"צ וכו' עיין פר"ח סי' תס"ז סט"ו ועיין מ"י כלל ע"ז סק"ז:

ה

סק"ז ומיהו בב"י בי"ד ססי' צ"ה כצ"ל:

א

כתב בש"ג דף רל"ח תפוחים ורמונים שהן חמוצים משקה היוצא מהן מחמיץ שכל משקה חמוץ מחמיץ עכ"ל ונ"ל שהוציא זה ממתני' פ"י דתרומות תפוח שרסקו וכו' אבל במנחות דף נ"ד איתא בהדיא בגמר' ובתוס' דהוי מי פירות וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג התפוחים ורמונים וזתים ודבש דבורים כלן הוי מי פירות וכ"כ הג"מ פ"ה וסמ"ק סי' רי"ט: יאפה מיד. וצ"ע אם נפל מעט מי פירות לתוך העיסה ולא נאפה מיד אם יש לאסרו בדיעבד. וברא"ש משמע דדבר מועט אינו אוסר דכתב דקיטוף דבר מועט הוא ואין מחמיץ ועיין בהג"ה ס"ד:

ב

להתיר ניצוק. פירוש כשמערה לכלי עכו"ם שיש בו משקה טופח אז אם יש מים ביין שבכלי העליון רואים היין כאלו אינו והמים מבטלים היין של עכו"ם:

ג

קודם שלשו. אבל אם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה אסור (סמ"ג ור"ן) עמ"ש ס"ו:

ד

ואפילו לקטף המצות. קשה מאי אפי' דאדרבה כשלשין במים וקוטפין במי פירות הוי מי פירות עם מים וממהרין להחמיץ וכ"מ ברי"ף ויש לומר דה"ק אפי' קיטוף שהוא דבר מועט וכמ"ש ס"ב: ופשוט דאין חילוק בין חלב לשאר מי פירות ע' ברי"ף ורא"ש דלא כע"ש:

ה

במי פירות טוב וכו'. משמע בב"י כאן דאפי' לש ביין ודבש הדין כן די"א דאינו חייב בחלה אא"כ נילוש במים וכ"כ הטור בי"ד סי' שכ"ט, ומ"מ קשה ומה בכך ילוש עשרון ויפריש חלה בלא ברכה, ועוד דבי"ד פסק בש"ע שחייב בחלה וכ"כ הדרישה שם בשם רש"ל שאף הרא"ש לא פליג אלא במי ביצים אבל בז' משקין מודה שחייב עכ"ל לכן צ"ל דקאי אמי פירות שאינן מז' משקים וכמ"ש בי"ד הטעם שלא הוכשרה ואסור לשורפה שהיא חלה טהורה וגם לא יאכלנ' כהן שכולנו טמאים עי' ססי' תנ"ז, ומיהו במקום שרגילין לרחוץ החטים א"כ הוכשרו החטים ואין קפידא בדבר וז' משקין ע' סי' קנ"ח ס"ד:

ו

ובלבד שלא נתערב. תימא דבס"ג כ' דאפי' נתערב בהם מים הוא בטל ואפשר דמיירי הכא שנתערב בהם מים מרובים ודוחק (עמ"ש סי' תס"ג ס"ב) ול"נ דסברו' חלוקות הן וז"ל הת"ה סי' קי"ג חטה שהיא כבושה בתירוש ודאי נתחמצה שא"א שלא נתערב בו מעט מים ע"כ, וז"ל הרמב"ם והוא שלא יתערב בהם שום מים בעולם ואם נתערב בהם מים כל שהוא מחמיצין וכ"כ הסמ"ק דאין לעשות פפ"א בחלב דאיכא למיחש דילמא יערב בו מים תחילה וכ"מ בירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש ריש פ"ג וכולהו ע"י מוי כמ"ש הטור ריש סי' תמ"ב, וא"א לו' דמיירי שהמים מרובים דמסתמא אין מערבין בחומץ מים הרבה וכן מ"כ דהירוש' שמביא הרא"ש פ"ב שצוה לבער היין שנמצא בו חיטים היינו שחשב שמא נתערב בו מים: ואח"כ מצאתי בכ"ה שכ' דמ"ש ס"ג מיירי שנתערב מים בעודו תירוש דכיון שתוסס אח"כ הוי כמו שנתבשל ונשתנ' טעם המים להיות יין כמו יין צמוקים דאין מחמיץ מה"ט כמ"ש המבי"ט א"א סי' ער"ב דהוו כמי מי גשמים שנשתנו בתוך הענבים, וראייה מדאמרי' בב"ב פ"ו יין צמוקים אם הביא לנסכים כשר ויין מזוג אם הביא פסול משמע דיין צמוקים לא מקרי מזוג עכ"ל, וכ"כ הרב"י בבד"ה בשם הר"ש בן הרשב"ץ, וכ' רי"ט ח"ב ס"ב דהוא הדין דבש שעושין בצמוקים עם מים הוי מי פירות עכ"ל צ"ל שמה שכ' לעיל בשם ת"ה לאסור היינו שנפלה החטה לתוכו בעודו תירוש שעדיין לא נשתנו המים מברייתן אבל לאחר שתסס עם המים נשתנו מברייתן, ולפי"ז צריך עיון במי דבש שקורין מע"ד אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ דהרי ג"כ נשתנו המים מברייתן ע"י בישול עם הדבש ותסיס', וגם בשכר ויי"ש יש להסתפק אם מחמיץ ונ"מ שאם היה חטה בשכר או ביי"ש בצונן ונטלוהו ממנו ואח"כ נפלה לתוך מי פירות אם היתה חמוצה כבר אוסרת המי פירות ואם אינו מחמיץ אינ' אוסרת המי פירות וע' סי' תס"ז סי"ב, ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ויין שרף כדאי' פרק ה' דע"א דאגב צירייהו כמבוקעין דמיין וכ"כ המרדכי בפסחים אם נפל חלב על חטים אסור לאוכלן עם בשר: כתוב בשל"ה חטה שנפל לשומן אווז רותח אסור שמחמיץ מכח המים שהודח בו ומטעם זה אסר רוקח התרנגולת צלוי' שנמצאת חטה עלי' כו' עכ"ל, ול"נ דאין להחמיר בהא דהא המים שהודח בו כבר נתנגב ומכ"ש כשנתבשל אצל האש וכ"מ להדיא רסי' תס"ג שחושב מים שיוצאים מהשבלים מי פירות ואף על גב שנפלו עליו הרב' מי גשמים וכמש"ל גבי יין ומ"ש הטור בבשר יבש היינו דכשמזיע פולטין המים והוי בעין, ומ"ש הרוקח בתרנגולת היינו משום שהורחצה במים וי"ל שהחט' היה בתוכ' מחיים והחמיצוהו במים ומסיים וז"ל ור"ש הגיה כן וחטה זו איך נתחמצה וא"ת כשרחצ' במים משרק שרקי ונפלו ואין בהם להחמיץ ושמנונית העוף מי פירות הוא ואין מחמיץ עכ"ל וגם פלפל שם אי אמרינן שנתעכלה אבל לכ"ע שמנונית אינו מחמיץ דהא קי"ל דשום דבר אינו מחמיץ כי אם במים וכ"כ בספר צ"צ אך במיני טיגון ששורים המצה במים וסוחטין אות' ואח"כ לשין אות' בשמן ונפל לתוכה חטה יש להחמיר דנשארים בתוכו מים בעין דא"א לסוחטן כ"כ:

ז

המלח קודם פסח. דאז אפי' נמצא בה חטה בטל בששים מה שאין כן בפסח דהוי במשהו (מהרי"ל ב"ח) וצ"ע אם נמצא חטה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית דאף לדעת האוסרין סו' סי' תס"ז היינו במליחת בשר שהמלח נימס ובולע הכל אבל הכא המלח יבש אינו בולע ומיהו בב"י ס"ס צ"ה כת' בשם הרמב"ם דאסור להניח כד של מלח אצל כד של כותח לפי ששואב ממנ' ואפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף, ומיהו בתוס' ורא"ש פ"ח דחולין כתבו דמלח הנתון בקערה של בשר כו' משום דאין מליח' לעץ משמע קצת דאם היה מונח אצל מאכל בולע אבל לעיל סי' תמ"ז ס"ז משמע דאינו בולע לכן נ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להשתמש בכל החבית וישמרנו עד אחר הפסח וכן מ"כ אבל כדי נטיל' סביבו ישליך וה"ה אם נמצא בע"פ ישליך סביבו כדי נטיל' אבל אם שמו מהמלח תוך המאכל אין לאסור בדיעבד אא"כ שמו מאותו כדי נטילה אז יש לאסור בדיעבד דהא בסי' תס"ז פסק דאפי' בבשר מלוח אין לאסור אלא אותה חתכי' ע"ש וכ"ש הכא דלא שייך שמנונית כלל והוא יבש שאין לאסור מכדי נטיל' כמ"ש סי' תס"א: והטור ס"ל דמלח מי פירות הוא: וכת' בד"מ דמלח שלנו שמבשלין אותו ממים ודאי מחמיץ עכ"ל א"כ מוכח דפלוגתייהו במלח שחופרין מהקרקע אבל בטור משמע לכאורה דמלח שחופרין מהקרקע לכ"ע אינו מחמיץ: כתב הב"ח אם לא נתלחלחה החט' והיא יבשה כמעיקרא אפילו יש בנ"ט שרי, כ' רש"ל יש לברור התבלין ופשוט דשרי בדיעבד אם נמצא בהם חטה דהא יבשין הם:

א

(א) מי פירות – כגון יין ושמן וה"ה דבש וחלב ושאר כל המשקין ויתבאר לקמן:

ב

(ב) בלא מים – היינו בלא מים כלל דאם יש בהם מים אפילו כ"ש הרי אלו מחמיצין:

ג

(ג) כלל – אפילו הם מפירות חמוצין אין מחמיצין את העיסה:

ד

(ד) כל היום – ונתפח הבצק דאין זה חימוץ אלא סרחון:

ה

(ה) ידי חובתו – היינו כזית ראשון של שתי הלילות:

ו

(ו) עם מים – בין שהמי פירות מרובין והמים מועטין ובין להיפך. וכתבו האחרונים דאין חילוק בין שנילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך. ואם נתייבש המי פירות תוך הקמח ואח"כ באו המים עליהם עיין בבה"ל:

ז

(ז) ממהרים להחמיץ וכו' – ר"ל אפילו בפחות משיעור מיל עלול להתחמץ הלכך וכו' דחיישינן שמא ישהה קודם אפיה:

ח

(ח) יאפה מיד – ואם עבר ושהה קודם האפיה יש לאסור באכילה אף שלא שהה שיעור מיל ובא"ר מצדד להתיר בהפסד מרובה אף באכילה כל שלא שהה שיעור מיל ולא מינכר בה סימני חימוץ ונראה דאם היה דבר זה בשוגג בודאי יש לסמוך להקל בשעת הדחק וכנ"ל בסימן תנ"ה ס"ג לענין לישה בפושרין עי"ש. ודע דהסכימו האחרונים דאף דקי"ל דאם אפה מיד מותר לאכול אותו המצה מ"מ אין יוצאין בה ידי חובת מצה דכל שיש בו מי פירות אפילו מועט כל שנרגש בו טעם המי פירות מקרי מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובה. ולא עוד אלא אפי' אם לשה במים ואח"כ קיטפה מלמעלה במי פירות ואפאה ג"כ אין יוצא בה ידי חובת מצה דתו לא הוי לחם עוני:

ט

(ט) כדי להתיר ניצוק – דגבי יין נסך ניצוק חיבור דהיינו אם מערה ישראל יין מכדו לכדו של עכו"ם ובו משקה טופח נאסר היין שבכדו של ישראל שעמוד הניצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ליין שבכל התחתון ורואים כאלו היין של איסור מעורב בהיתר אבל כשיש גם מים בכלי של ישראל כשיעור שיכול לבטל היין בכלי של עכו"ם (והיינו ס' פעמים ולחד דעה בששה פעמים סגי עיין ביו"ד סימן קכ"ו) שרי דכל מינו ומינו ושאינו מינו אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו:

י

(י) הואיל וכבר נתבטלו וכו' – רוב האחרונים הסכימו דבעלמא לא מהני ביטול במים שנתערבו במי פירות וכל שיש במי פירות אפילו משהו מים כבר נשתנה טבעו ויכול להחמיץ עיסה וממהר עוד להחמיץ יותר וע"כ צריך להחמיר לכתחלה שלא ללוש בהם וכנ"ל והכא שאני שמתערב המים ביין עד שלא נגמרה עשייתה דהיינו בעודנה תירוש ואח"כ תוסס היין ונתהפך המים ג"כ ליין ולהכי נחשב הכל ליין ולפ"ז אם נתערב המים ביין אחר התסיסה בודאי אין עוד לאותו יין דין מי פירות:

יא

(יא) קודם שלשו העיסה – דאם נתערב מים כל שהוא במי פירות בשעת לישה לכו"ע לא נתבטל המים ולשון המחבר אינו מדוקדק כ"כ לפי מסקנת רוב אחרונים הנ"ל דאפילו בקודם לישה לא נתבטל דכל טעם הביטול הוא רק משום שנתערב ביין בשעה שהיין תוסס ונתהפך המים ליין וכנ"ל ועיין בבה"ל. וכתבו האחרונים דיין צמוקים או דבש צמוקים אף שנעשים ע"י מים כיון שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא כי המים ששרו בהם הצמוקים נשתנה ברייתם ודוקא אחר שכבר נגמר תסיסתם וכנ"ל לענין יין ענבים [דאל"ה לא מקרי מי פירות] וגם שלא נשפך בו עוד מים אח"כ ודוקא כשהצמוקים הם הרבה שאם הם אחד מששה במים פשיטא דנחשב זה כמי פירות עם מים ומחמיץ ויש מאחרונים שמחמירין בצמוקין בכל גווני וסוברין דמי צמוקין לא נחשב מי פירות וע"כ כל בעל נפש יחמיר שלא לאכול מצה שנילושה בהן רק למכור או לשהות עד אחר פסח ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ו לענין מי דבש:

יב

(יב) מי ביצים וכו' – דס"ד דגרוע ממי פירות לפי שהעיסה תופח ממנו קמ"ל דאין זה חימוץ:

יג

(יג) ושאר משקים – דכל שאינו מתולדות המים אינו מחמיץ ויתבארו פרטי דבר זה לקמן סימן תס"ו עי"ש:

יד

(יד) הוו בכלל מי פירות – ושייכא בהו דינים המבוארים בסעיף א' וב':

טו

(טו) אין נוהגין ללוש וכו' – דחוששין לכתחלה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין ג"כ להחמיץ. וגם חוששין שמא נתערב בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ:

טז

(טז) ואפילו לקטוף וכו' – ר"ל למשוח את פני המצות במי פירות אף שהוא דבר מועט:

יז

(יז) בעודן חמין – וכתבו האחרונים דגם בזה יש ליזהר מליקחן ללילות ראשונות לכזית של חובה דהוי כעין מצה עשירה ובפרט כשמחזירין אח"כ שוב לתנור:

יח

(יח) ואין לשנות – וכפי המנהג אפילו כבר לשה ואפאה מיד אין לאוכלה בפסח אלא ישהנו עד לאחר הפסח:

יט

(יט) לצרכי חולה וכו' – מיהו יאפם מיד וכנ"ל ודוקא במי פירות לחודייהו אבל במי פירות עם מים אין ללוש לכתחלה אפילו בשעת הדחק:

כ

(כ) במי פירות וכו' – היינו במי ביצים ושאר מי פירות דברים שאינם משבעה משקין שסימנם י"ד =יין דבש= שח"ט ד"ם [ומבוארים לעיל בסימן קנ"ח] והטעם דע"י מי פירות אין העיסה מוכשרת לקבל טומאה ונשארת החלה טהורה ואין לו שום עצה אח"כ מה לעשות בה לשורפה אינו יכול שאין שורפין קדשים טהורים ולאכלה אינו יכול שרובן טמאי מתים הן ובשאר ימות השנה יש עצה שיתן בעת הלישה גם מעט מים וממילא הוכשר כדאיתא ביו"ד סי' שכ"ט אבל עתה לצורך פסח הלא יהיה מי פירות עם מים ואסור ללוש וכנ"ל בס"ב לכן העצה שילוש פחות מכשיעור ובדיעבד אם לש כשיעור יראה ליתן החלה לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו כמבואר ביו"ד שם:

כא

(כא) חטה שנמצאת וכו' – ומיירי שבישלו הדבש והיין או שהיה כבוש מעל"ע דבשריה בעלמא בצונן להרבה פוסקים אפילו נמצא במים גרידא נמי אינו אוסר וכדלקמן סי' תס"ז סעיף י"ב עיי"ש:

כב

(כב) מותר – הדבש והיין ולא אמרינן שנתחמצו ע"י החטה אפילו נתרככה ונתבקעה שם שאין מי פירות מחמיצין:

כג

(כג) ובלבד שלא נתערב בהם מים – דאם נתערב אדרבה מחמיצין טפי וכנ"ל בס"ב והא דמבואר לעיל בס"ג דמותר ללוש ביין אע"פ שא"א לו בלא טיפת מים שאני התם שנפלו המים קודם תסיסת היין ובתסיסת היין נתהפכו המים להיות יין משא"כ היכי שמתערב אח"כ, וחטה שנמצאת במי דבש (שקורין מע"ד) או ביין שרף (הנעשין מפירות) או בשכר של תמרים ופירות וידוע שלא נתערב בהם שום מים אחר עשייתן אם אוסר או לא נסתפקו האחרונים בזה אם יש לדמותן ליין של צמוקים דע"י התסיסה נהפך המים להיות יין וה"נ ע"י הבישול ותסיסת הדבש נהפך המים ונעשו מי פירות וכן בשארי דברים הנ"ל או דילמא שאני ענבים שכחם חזק להפך המים ליין וכן בדבש צמוקים הנ"ל ע"י הבישול נשתנה ברייתן לגמרי ונעשים דבר גוש משא"כ בכל אלו אף לאחר עשייתן ובישולן עיקרן מים וע"כ יש להחמיר היכי שנפל בהם שלא לשתותן אבל לשהותן עד אחר פסח או למכור לעכו"ם יש להקל. אכן אם ידוע שהחטה לא היה מע"ל במים אין להחמיר אפילו לשתיה דצונן אינו נותן טעם. וכן אם החטה לא נתבקעה רק נתרככה לבד יש להקל אפילו אם אינו ידוע לו כמה שהתה [וכמו שביארתי לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ס"ק נ"ה] אם לא שידוע לו ששהתה החטה מעל"ע במים דנעשה כבוש. כתבו הפוסקים דשומן הוי נמי מי פירות לפיכך חטה שנפל לתוך שומן אפילו רותח אינו אוסר שמי פירות אינו מחמיץ ואפילו נתבקע החטה, ובלבד שלא נתערב מים בתוך השומן אחר שהתיכו אותו ואף שבלא"ה יש בכל שומן תערובת מים שהרי מדיחין אותו בשעת מליחתו מ"מ אין לחוש לזה לפי שכשנתבשל שומן בקדירה בישול יפה נשרפו המים בבישול והלכו להם לגמרי ולכן אפילו ידוע שעירב להדיא תוך השומן מים מעט קודם שהתיכו אותו אין לחוש וכ"ז בידוע שנפלה אחר שהתיכו השומן אבל אם נמצא חטה בתוך שומן ואינו ידוע אם נפלה מקודם או אח"כ אם הריקו השומן מקדירה שבישל בה לכלי אחר ושם נמצא החטה אף שהיה השומן עדיין רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ואמרינן בכלי שני נמצא ושם היה גם מקודם וכשהריקו השומן עליה כבר לא היו מים בהם וכן אפילו אם נמצאת החטה באותו כלי שהתיכו בה רק שהיה לאחר שהסירוה מן הכירה והעמידוה במקום אחר ושם נמצאת החטה בה אפילו בעוד השומן רותח מותר דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן החטה נפלה במקום זה שכבר התיכוה ונעשית הכל מי פירות אבל אם נמצאת החטה הבקועה בכלי ראשונה שהתיכו בה השומן בפסח והיא במקומה עומדת אסור השומן דחיישינן שמא נפלה קודם ההתכה או בתחלת הרתיחה שעדיין היו מי הדחה בעין על השומן ומיד החמיצה כדין מים עם מי פירות שממהרים להחמיץ ואוסרת השומן ואם אומר בבירור שיודע שלא התיך תיכף אחר ההדחה רק שכבר נתייבש המים מקודם בזה אפילו נמצאת החטה קודם שנתבשל השומן בישול יפה ג"כ מותר שאין כאן אלא מי פירות בלבד. ואם עשו בשומן עגולים (שקורין קניידליך) ממצה טחונה ונמצא חטה בהם אם לא עירב בהם מים רק שומן וביצים פשיטא דמותר דמי פירות הן ואינן מחמיצין אבל אם יש בהעגולים מים ג"כ אפילו מעט הוי מי פירות עם מים ואסור וה"ה המצה ששורין אותה במים לאחר אפייתה וסוחטין אותה ואח"כ לשין אותה בשומן אם נפלה חטה לתוכה יש להחמיר ולאוסרה לפי שאי אפשר לסוחטה כל כך ונשארו בתוכה מים בעין:

כד

(כד) המלח – היינו במלח של ים דכמים דמי אבל במלח שחופרין מן הקרקע מצדדים כמה אחרונים דאינן בכלל מים אלא הם כמי פירות דאינן מחמיצין ומ"מ ראוי גם בזה לבדוק אותם:

כה

(כה) ומתחמץ – החטה ושוב פולטת החטה טעם החמץ במלח. ואם לא בירר ונמצא חטין במלח הסכימו האחרונים דאם יבשים מותר המלח אפילו בפסח ואם מצאן שנתרככו אם הוא בע"פ אחר חצות צריך ליטול כדי נטילה דהיינו כעובי אגודל סביבות המקום שהיו החטין וזורקן והשאר מותר אבל אם מצאן בפסח לכתחלה אין להשתמש בכל המלח שבכלי ויזרוק כדי נטילה סביבן והשאר משהן עד לאחר פסח ובדיעבד אם נשתמש בהם אין לאסור המאכל אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל דאז אסור כל המאכל. כתבו האחרונים דגם התבלין יש לברר ולהשליך גרעיני תבואה שימצא בהם קודם שישימם בתבשיל וקודם שידוך אותם שלא יתערבו תוך התבלין אבל התבלין פשוט הוא שאין בהם חשש אפילו נמצאו הרבה בהם דהרי הם יבש ביבש:

א

(מ"א סק"א) וברא"ש משמע נ"ב ע' מהרש"א פסחים דף לח גבי רביעית היא ע"ש:

א

סעיף ב מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ בח"י מסתפק אם נתייבשו תחלה מי פירות בקמח ואח"כ נתנו לתוכו מים:

ב

מג"א סק"א ואין מחמיץ וכן דעת מהרש"א דף לח להתיר אבל במעט מים מבואר בר"ן הובא בט"ז ברסי' שאח"ז להחמיר:

ג

מג"א סק"ד ופשוט דאין חילוק בין חלב ודעת הרז"ה אפי' עם מים מותר ללוש ודעת הכל בו שהביא דחלב לא מקרי מי פירות ומחמיץ:

ד

סעיף ו או ביין וחומץ מותר צ"ל אף בנמצא מבוקעות ותלינן דמחמת המי פירות נתבקעו דאלו בלא נתבקעו בלא"ה להמחבר מותר כדלקמן סי' תס"ז ס"ט דהא הכא מסתמא יש ס' נגד החטה אשל אברהם סי' תס"ז:

ה

מג"א סק"ו אם נפל לתוכו חטה אם מחמיץ אם נדון דמחמיץ וגרע יותר דהרי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ:

ו

שם ומיהו י"ל דחטים עצמן בולעין מהשכר ומ"מ נ"מ בפשוטו דאם קודם י"ט נפל מעט שכר במי פירות בענין דיש מי פירות ס' כנגדן ולש בהם עיסה אם שכר הוי מי פירות ומותר דהשכר בטל בס' או דהשכר הוי מים ומחמיץ את העיסה:

א

עשיר'. עבה"ט וע' בשו"ת נ"ב ח"א סי' ך"ב בחט' שנמצאת בפסח בחרעמזליך שנעשים משומן ודבש ומים אין לסמוך להתיר ולומר דמ"פ עם מים הוי נוקש' ונוקש' בטל בששים לפי שזה תלוי בזה שאם נאמר מ"פ עם מים לא הוה רק נוקשא ממילא מוכח דנוקשא דאורייתא כמבואר למעיין בש"ס וא"כ גם נוקשא אסור במשהו ע"ש וע' במהדורא תניינא כתב ליישב דבריו אלו ממה שהקשה לו ע"ז מדברי הרא"ש ובשו"ת בית אפרים סי' מ' הארכתי בדברי הנ"ב ושאר פוסקים בז' בעובדא שאחר אפיית המצות בדקו החטים שנשארו ונמצא בהם זרעונים שקורין קנעבליך שיש בהם מיץ ולחלוחית בערך חמשה או ששה בכל קווארט ויש לחוש על המצות שנעשו מחטים אלו יש להחמיר בזה כמו מ"פ מעט עם מים שממהר להחמיץ וכמ"ש הח"י סי' תנ"ג לענין זיעת בהמה וראי' מסמ"ק בענין רוק שבפי עכבר ע"ש ולכן יש להחמיר שלא לאכול המצות אפילו אופה קודם הפסח אם יש לחוש שלא היה ס' ולא נתבטל ע"ש וע' בשו"ת משאת משה סי' ב' בדין חטים שנמצא בהם תערובות מלח ע"ש:

ב

אפייתן. עבה"ט וע' בשו"ת בית יעקב סי' ס"ט דבש"ס מבואר דרביעית שמן לשבעה עשרונים פחות משליש לא היו מצה עשירה וכל קיטוף שבשיעור הזה יכול לצאת בו י"ח בדיעבד אבל לכתחלה שיש לו אחרת אף שלא נעשית לשם מצת מצוה יקח מצה אחרת ע"ש (וע"ש שכתב דמשמע דיוצא בו בדיעבד כו' ולענ"ד ליתא דלישנא דמתני' חלות תודה כו' יוצאים בהם היינו לכתחלה) וע"ש שכתב שז' עשרונות פחות שליט לפ"ע השיעור חלה הוא ג' קווארט ר"ל דלזה נתחלק רביעית שמן שהוא ביצה ומחצה ולפי חשבון שיעור חלה הוא אחד מק' ך"ה בקירוב וע' בח"י שכתב שכל שהמ"פ נתבטלו בס' הוי לחם עוני ואע"ג דבלחמי תודה הוא פחות כו' ולפום ריהטא נראה דדוקא אם הוא פחות מס' במים אבל אם הוא פחות מס' מחמת הקמח אפשר שיש לחוש שהקמח אינו מבטל מה שנילוש עמו דלטעמא עביד כדאמרי' בביצה דמים ומלח לא בטילו גבי עיסה וא"כ כיון שהשמן נתן טעם במים שלשו בהם החלות לא נתבטל מחמת רבוי הקמח בס' רק דמצה הרבוי עכ"פ לא מיקרי מצה עשיר' וא"כ גם לדידן במצה י"ל כן:

ג

ביין. עבה"ט וע' במהרי"ט צהלון במי ששר' צמוקים זמן רב קודם פסח ובפסח הרתיחו המים והצמוקים להוציא מהם מים שרופים ואח"כ כשהוציאו הצמוקים השרוים מצאו גרעיני חטה או שעור' מבוקע' מותר להשהות המים שרופים עד עבור החג ומה גם שהוא הפ"מ ואם ירצה בתוך הפסח למוכרו לנכרי שרי ע"ש וע' בפר"ח שכתב גם כן שיש לדון בדבר להקל דשמא הוי כמ"פ כיון שנשתנו מברייתן וכתב דלמעשה יש להחמיר וכן בסי' תמ"ז סעיף ג' הביא דברי מהריט"ץ וכתב שאינו מסכים לזה ע"ש וע' בשו"ת בית יהודה באלו שמוציאים מים שרופים מגרוגרת בכלי של חמץ ועוד שלשים אפר וקמח ומדבקים הכסוי עם הכלי אסור אפילו ביו"ט האחרון ואפילו אם בא לדבק בקמח הנילוש במ"פ א"א ליזהר שלא יבואו עליו מים ועוד דהבל וזיע' העולה מרתיחת הגרוגרת הוא במים עצמה דממהר להחמיץ ואין תקנה רק לדבק בטיט ע"ש וקצת יש לגמגם בטעם האיסור ונראה להקל ביו"ט אחרת כמ"ש שם שיש סוברים כן וע' בשו"ת גו"ר כלל ד' סי' ט' שכתב בזיעת הקדרה שעל האש משריית מי צמוקים אי זיעת שריית מי בשמים שעושים על אופן זה דנין בהם בפי סיבתם ובשריית מי וורדים ושאר בשמים הוי כמ"פ מעורב עם מים והנעשה ממי צמוקים תליא בדעת הפוסקים אם יין צמוקים דינא כמ"פ לחוד זיעתא נמי כמותה ולמ"ד שמ"מ צריך ליזהר לשמרם מחימוץ אם כן ה"ה השכר היוצא ע"י הזיעה ומ"מ נראה להחמיר שע"י מעשה זה נולד בו הריפות ויהיה גרמא לעיס' להחמיץ יותר ממ"פ עם מים ע"ש ושם כתב גם כן בענין מי צמוקים כדברי הח"צ סי' קמ"ה שאין ללמוד ממים שנשתנו בעבים והביא דברי המבי"ט ומהרי"ט וכתב שאין ראיה מהך דהמוכר פירות וטעם דמ"פ אין מחמיצים מפני שטבעם הם גורם למנוע החימוץ וכשיש בהם מים קרירות המים וחום של המ"פ גורמים למהר החימוץ ובמין צמוקים יש שם משניהם ולכן דעתו שאין להורות היתר בזה ע"ש וע' בבר"י שתמה על הה"צ והגו"ר שלא הרגישו בט"ס שבב"ה בשם הרשב"ץ וכצ"ל במי גשמים שנשתנו בתוך הענבים וכן הוא במבי"ט ומהרי"ט וכן הוא בפר"ח וכן הוא ברשב"ץ גופיה במאמר חמץ (ויותר תימא על גו"ר שהזכיר דברי המבי"ט ומהרי"ט) ומבואר שכוונתו למים שנופלים בענבים בעת הבציר כמ"ש הסמ"ג וב"י שמשתנים ונעשים יין ע"ש דמייתי משם ספר שולחן מלכים כת"י שמעשה היה בזמן הב"י ודנו לשרפה כל המצות שנילוש' מיין צמוקים וכן דעת הבר"י כי רבו האוסרים ונראה דגם מאן דמתיר היינו דוקא כשצמוקים הם הרבה שאם הם אחד מששה במים פשיטא דהוי כמ"פ עם מים עיין מש"ל סי' רע"ב בשם אא"ז בבכ"ש לענין לקדש על יין צמוקים ע"ש וע' בשאלת יעב"ץ ח"א סי' ע"ג שתמ' על אביו הגאון ח"צ ז"ל שפירש יין צמוקים דגבי מנחות היינו שעוצרים בקורי בלא מים שהרי"ף וכל הראשונים פירשו שהוא ע"י שריי' וע"ש שנראה מדבריו להקל עכ"פ ברמי תלתא ואתי ארבעה ע"ש ומ"ש בבה"ט לענין חטה שנמצאת בשומן עיין בא"א להגאון מהו' אברהם ברודא ז"ל שמצדד לו' דשומן אווז אינו מ"פ כיון דאינו משקה ולא אתי מפרי ע"ש אך העיקר בזה כדברי הצ"צ ושאר אחרונים דפשיטא להו שהוא מ"פ וכן עמא דבר ומ"מ בדין חטה שנמצאת בשומן בש"ת פ"י כת"י סי' י"ב ששומן מהותך שנמצא בו גרעוני חטה אנו מן האוסרים והטעם דהשומן הדיחו אותו תחלה ומלחוהו וחזרו והדיחו ופשיטא שיש עליו מים ואנן קי"ל דמ"פ עם מים מחמיצין אפילו עם מעט מים ולכן אסור ע"ש ונראה שזה כדברי השל"ה כשהשומן היה רותח ומהותך אבל אם השומן קרוש יש להתיר כמ"ש הצ"צ סי' קך"ב לחלק בין עובדא דידיה לעובדא דשל"ה והבה"ט כתב דהצ"צ חולק על השל"ה והוא מלשון הח"י וליתא כמבואר למעיין שם ואפשר שכוונתו על מ"ש בצ"צ שם בהג"ה דעת בן המחבר דמשמע שחולק ומתיר גם בעובדא דשל"ה וכן דעת המג"א בזה ואם ידוע שנפל בשעת רתיחה ודאי יש להקל דהא יש לצרף היתר חליטה לזה ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"ז תשוב' מבן המחבר שכתב דשומן דגים אינו בכלל מ"פ הואיל ולענין מקוה נחשב כמים וכדאמרינן מטבילין בעינו של דג ע"ש ועיין מה שכתבתי ע"ז ביד אפרים שנראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועיין במור וקציעה שגם היוצאים ממ"פ שקורין צרוף או יין שרוף אין מחמיצין ועיין מ"ש לעיל בזה בשם הגו"ר כלל ד' עיין בפרי מגדים באשל אברהם ומשבצות סי' תס"ז וכן בסי' תס"ג כתב דמאן דמיקל במי דבש שנמצא בו חטה למכרו לנכרי או לשהותו במקום הפ"מ אין מזניחין אותו ע"ש וכתב בר"י בשם אדמת קודש דחלב אשה דין מ"פ יש לו ועיין לקמן סי' תס"ו ס"ק י"ג ועיין בבר"י שאם נמצאו גרגירי מלח יבישים בתוך החטים והגרגירים מועטים יש להתיר כמ"ש במשאת משה סי' ב' וע"ש בש"ך מלח שביררו מקצתו קודם יו"ט ומלחו בו בשר ותבשילין וביו"ט בדקו הנשאר בשק ונמצא בתוך השק בסוף המלח חטה בקוע יש להתיר הבשר והתבשילין שנמלחו במלח הראשון שנברר קודם יו"ט ולא דמי להא דכרוב סי' תס"ז דכאן שאין לאסור רק כ"ג כמ"ש המג"א כאן ס"ק ז' ואם כן אף שכאן נמצא כאן היה מ"מ הרי הוה בסוף השק ולא נגע במלח שנברר קודם המועד וא"ל שמא בעודו אצל החנוני היתה החטה בסמוך למלח הזה ז"א דאיכא ס"ס אם החטה מהשק או מעלמא אתיא ונפלה לכלי שהיו מבררים בו (ולפ"ז אם ידוע שלא נפלה עתה היה מקום לאסור ולענ"ד דאפילו בכה"ג יש להסתפק שמא היתה מעיקרא בשק אך בסוף השק והונח המלח עליו והמלח שלמעלה כשר ואת"ל שהיתה אצל החנוני שמא לא נגעה גם שם במלח הזה י"ל דאין מחזיקין מרשות לרשות וקצרתי ואת"ל שהיתה מקודם שמא היה המלח שנותנין לתבשיל רחוק ממנה ואף במקום שנוהגין לו' חוזר וניעור לא נהיג אלא בודאי ולא בספק שמא לא היה שם איסור ותו דהרי אכלו ממלח זה וביבש ביבש יש להתיר כמ"ש המג"א סי' תס"ז סק"ד ועוד דכמה פוסקים סברי דמלח הוי מ"פ לכן יש להתיר הבשר והתבשילין ע"ש:

א

כדי להתיר ניצוק. עיין פירושו בי"ד סי' ק"ס ס"ו:

ב

פחות מכשיעור חלה. הטעם בב"י דעיס' שנילוש' במי ביצים או ביין ודבש בלא שום מים כ' הרמב"ם שחייבת בחלה וא"א היה מסתפק וכ' וטוב ליזהר שלא ללוש שום עיסה במי ביצים לבדן בלא תערובת מים כדי לצאת מידי ספק עכ"ל. ולפ"ז בפסח שאסור ללוש במי ביצים עם תערובת מים ילוש עיסה פחות מכשיעור חלה עכ"ל ב"י ואלו דבריו ג"כ כאן בש"ע ותמי' לי טובא דהא בי"ד סי' שכ"ט פסק בש"ע כהרמב"ם דחייב בחל' וא"כ ודאי מברך עליה' כיון דכ' סתם חייב בחל' ולמה פסק כאן דאין ללוש בהם כשיעו' וכ"ת שזהו חומרא זה אינו דא"כ גם שם לא היה לברך עליהם ותו דכאן הוי חומר' דאתי לידי קולא דהא מפקע ליה מחל' כדאי' פ' א"ע א"ר יוסף הני נשי דידן נוהגין למילש קפיזא קפיזא לפיסח' א"ל אביי מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דמפקעת ליה מחל' וא"כ כ"ש כאן דקי"ל דמדינא חייבת בחלה וצ"ע:

ג

קודם פסח. פי' ויזרקנו והמלח מותר אבל תוך פסח אסור המלח דחמץ במשהו. וכ' מו"ח ז"ל ומ"מ אם אינה מלחלחת דהיינו שלא נתרככ' כלל אלא יביש' כמעיקרא מותר המלח קודם פסח אפי' יש בו בנ"ט דהא לא פלטה מידי ועססי' תס"ז ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין:

א

אפי' שהת'. כתב בכ"ג וז"ל והראנ"ח בחלק ב' סי' ע"ד העלה דירא שמים יחוש למאן דס"ל דמי פירות בלא מים מחמיצין ויזהר בשימור כשאר עיסה וא"א ז"ל היה נזהר שלא לאכול מצה שנילושה במי פירות רק בי"ט אחרון גם בתומת ישרים סי' ק"ח מחמיר בדבר עכ"ל:

ב

מפני שהיא מצה עשירה. לכאורה משמע דדוקא כה"ג שנילושה במי פירות לבד הוי מצה עשירה אבל בנילושה עם תערובת מים לא מקרי מצה עשירה וכ"כ הב"ח לקמן סי' תע"א דיוצאין בה בדיעבד כ"כ בספר גבורת ה' דיוצאין בה בשעת הדחק אכן המ"א השיג עליהם לקמן בסי' תע"א ס"ק א' מכח סוגיא דש"ס דף ל"ח ע"ש שדבריו נכונים וברורים בלי פקפוק כלל וכן הוא להדיא בירושלמי פ' כל שעה הלכה ד' וכן מבואר להדיא מדברי התוספות והרא"ש פ' כל שעה והטור וכל הסכמת האחרונים מהא דמפרשין האי ברייתא דתניא אין לשין בשמן ויין וכו' כשעירב עמהן מים ואפ"ה מקשה הש"ס שם דף ל"ו על הא דר"ע דאמר אין יוצאין ממצה שנילושה בשמן ויין מהא ברייתא דקתני שם בשם ר"ע דמותר ללוש בי"ט ומשני הא בי"ט ראשון והא בי"ט שני מכלל דבי"ט ראשון דהיינו לילות ראשונות לצאת ידי חובת מצה אף ע"י תערובות מים אסור ואפי' ע"י קטוף אסור בלילות ראשונות וכמ"ש הרי"ף להדיא בפ' כל שעה והכל בו: וכן משמעות כל הפוסקים גבי מלח וע"ל סי' תנ"ה דמספקי להו אי מקרי עשיר' משום מלח אף על גב דנילוש ע"י מים כיון שיש בה טעם מלח מקרי עשירה וע"ל במ"א סי' תע"א דאינו יוצא ידי מצה עני' כל שיש בה אפי' מעט מי פירות אא"כ הוא מעט דמעט כמו גבי תודה כדאי' בש"ס דף ל"ח ע"ש ולענ"ד נראה דכל שנתבטל בס' בענין שאין מרגישין בה טעם מי פירות מקרי לחם עוני כיון שנתבטל טעמו ובתודה שהיה בה פחות מס' לפי שכך מצותה וה"ה ביותר (דאין כאן חימוץ לומר שיהיה במשהו) ואע"ג דלענין מלת מסתפקי להו להפוסקים היינו משום דמלח שאני שמרגישין טעמו יותר ולטעמא עבידי והא דאסור לקטף להרי"ף היינו כיון שאינו מערבו תוך המצה והוי בעין ולא נתבטל וכן מנהג העולם שלא להטיח אפי' לאחר אפי' שום דבר על המצות בימים ראשונים מהאי טעמא:

ג

מי פירות עם מים. וה"ה נילוש תחלה עם מי פירות ואח"כ באו למים קודם שנאפה או להיפך כן משמעות הפוסקים וכ"כ הר"ן בתשובה סי' נ"ט וע"ל סי' תנ"ג ס"ק כ"ב דאפי' כשנתיבש המי פירות תוך הקמח אם אח"כ בא למים מתחמצת וע"ש:

ד

יאפה מיד. ואם לא נאפה מיד כיון שלא שהה שיעור מיל בלי עסק ולא ניכר בה שיעור חימוץ וכה"ג יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ולהשהותו אחר פסח וכן משמע בכלבו הובא בב"י סי' תנ"ה בשם הראב"ד ובפרט דלדעת הרי"ף פכ"ש וכמ"ש הרא"ש ריש פ' אלו עוברין לדעתו וכפי' הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ והמ"מ בשם יש מפרשין דאינו ממהר להחמיץ יותר משאר עיסה:

ה

ללוש. כתב בהג"ה אשר"י פ' אין מעמידין וז"ל התיר ר' אפרי' אפי' פת שנתחמץ בשמרים של יי"נ אע"פ שיש בשמרים טעם יין הואיל ואין בעיסה טעם יין ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דהא מי פירות אין מחמיצין עכ"ל הנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילוש בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצים אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים השמרים מי פירות דהלא מפירות ענבים קאתו אף דלענין יין ה"ל קיוהא בעלמא כמ"ש לעיל סימן תמ"ב בתשו' ע"ש מ"מ מי פירות מקרי ומה שמביא ראיה מהא דמי פירות אין מחמיצין אין ראיה כלל לפי שדרך להחמיץ בו עיסה שנילוש במים והוי מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ובאמת גם לענין גוף הדין ביי"נ דעתו דחויא מכל הפוסקים דלא קי"ל כותיה כמבואר בי"ד סי' שכ"ג ואפשר ג"כ מטעם שכתבתי:

ו

קודם שלשו העיסה משמע דאף שנתערב לתוכו לאחר זמן הבציר אפ"ה נתבטל וכ"כ גיסי הרב בסא"ז וכן עיקר דלא כמקצת הפוסקים שמחלקים בין נתערב בזמן הבציר או לאחר מכאן דאין חילוק דשוב אינו ממהרין להחמיץ ומותר ללוש בהם ומ"מ צריכין שימור כמו עיסה שנילושה במים אע"ג דמי פירות גרידא אין מחמיצים אפי' שהת' כל היום בלי עסק מ"מ כיון שיש כאן מעט מים בתוכו א"כ יש חשש חימוץ עכ"פ במקום המים וחמץ במשהו וק"ל וע' בס"ק י"ב:

ז

כולם הוי בכלל מי פירות. אפי' דברים החמוצים כגון מי תפוחים (וע' בתשו' הרשב"א סי' של"ג) וחומץ וכה"ג מ"מ אינו מחמיץ וכדאיתא בסמוך סעיף ו' וכן משמעות הש"ס והפוסקים וכ"כ המ"א ר"ס זה דלא כש"ג:

ח

רק לאחר אפייתן. גם בזה נהגו איסורא בלילות ראשונות משום גזיר' דמצ' עשיר' כמ"ש ס"ס ק"ב ע"ש. במדינות אלו אין נוהגין ללוש וכו'. כת' בתשובת בית יעקב סי' ס"ט אם נשפך יין על מצות השמורים מבע"י לא הוי מצה עשיר' ומ"מ יקח מצה אחרת בלילה אף שלא נעשית לשם מצה עכ"ל:

ט

כדי שלא תתחייב בחלה. מכלל דאם לש כשיעור חייב בחלה כמו שפסק בי"ד סי' שכ"ט ואפ"ה יש ליזהר לכתחלה ללוש פחות מכשיעור בפסח כיון דלדעת מקצת פוסקים מסתפקא להו אם חייב בחלה למה יכניס עצמו לספק ברכה לכתחלה לדעת קצת פוסקים אף דקי"ל כהפוסקים דחייב בחלה מ"מ לכתחלה טוב ליזהר (ועוד דבלש במשקים שאינם מז' משקים שסימנים י"ד שח"ט ד"ם פי' יין דבש שמן חלב טל דם מים אין שום תקנה בחלה כמ"ש הסמ"ק הובא בב"י לכן אף בשאר משקים יש לגזור) משא"כ בשאר כל השנה דיש תקנ' אחרת להתערב בו מים כמ"ש הטי"ד סי' שכ"ט וזה פשוט כוונת המחבר וכן הוא בהגהות הלבוש ובחנם טרחו האחרונים בזו כי דברי המחבר נכונים בלי פקפוק ובי"ד שסתם סמך עצמו על מ"ש כאן:

י

שלא תתחייב בחלה. אע"ג דאסור לגרום להפקיע מחלה מ"מ כיון דכוונתו שלא להכניס עצמו בספק ברכ' לדעת קצת פוסקים שפיר דמי וע' ט"ז שהניח קושיא זו בצ"ע ולק"מ:

יא

בדבש או ביין. וכתבו האחרונים בשם הרשב"ץ דיין צמוקים או דבש צמוקים שנעשה ע"י מים שנשתנה טעמו לגמרי הוי כמי פירות גרידא וכן הסכמת המבי"ט ומהרי"ט חלק א"ח סי' ב': ועיין במ"א שהניח בצ"ע בחט' שנמצא במי דבש שקורין מע"ד וכה"ג אי מקרי לע"ז מי פירות כיון שנשתנה טעמו ע"י בישול: וט"ז הביא מעשה פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' התיר הדבש לשתות לפי דאין אוסרת בצונן ע"ש בסי' תש"ז ס"ק י"ד באריכות: ולענין אם נמצא חטה בשומן אווז בשל"ה אוסר וגיסי הרב בסא"ז כת' בשם מוח"ז הגאון להשהות' עד אחר פסח ובתשובת צ"צ סי' פ"א פסק להתיר וכן האריך במ"א להתיר. ושיים אם שרה המצה במים ואח"כ סחטו אות' ולש אותם בשומן ונפל לתוכו חטה יש להחמיר דנשארין בתוכו מים דא"א לסוחטן לגמרי:

יב

שלא נתערב בהם מים. האחרונים מתמיהים מאוד על דין זה שהוא סותר דברי עצמו כמ"ש בסעיף ג' דמעט מים בטילים וא"ל דכאן מיירי בהרב' מים דזה הוא נגד סתימת ל' המחבר גם המוצא דין הוא מרמב"ם וסמ"ג ושם נאמר אפי' כל שהוא ובשביל קושיא זו נכנסו האחרונים בדוחקים גדולים לחלק בכמה גווני. ולענ"ד אין כאן אפי' קצת קושיא כלל דודאי לעיל אמרינן שמעט מים אינם גורם שממהר להחמיץ כמו בלש מי פירות עם מים כיון שמבטלין המים תוך המי פירות מותר ללוש בהם לכתחלה. אבל מ"מ העיסה צריכה שימור והתעסקות כדי שלא תבא לידי חימוץ וכמ"ש לעיל סק"ו מילתא בטעמו דחיישינן דאולי תחמיץ משהו מקום המים ע"ש. וא"כ בחטה שנמצא תוך הדבש או ביין שנתערב בהם מעט מים בודאי חיישינן לחימוץ החטה כמו בחטה שנמצאת במים דאסור ולשין עיסה במים ע"י שימור והתעסקות והוא פשוט וברור (וכה"ג כ' הרא"ש להדיא ריש פ' אלו עוברין לדעת הרי"ף וסייעתו במי פירות עם מים והוא כדעת הרמב"ם פ"ה מהל' חמץ וע"ל סק"ד) ותמה אני על כל גדולי אחרונים מה הגיע אליהם ומה ראו על בכה שבקשו לחלק את השווין.

יג

ומתחמץ. לכן אם מברר אותו קודם פסח נתבטל בס' אבל תוך הפסח הוה במשהו ונאסר והמ"א האריך והעל' דבדיעבד אם נמצא חטה תוך הפסח במלח ישליך ממנו כדי נטילה והשאר ישהה עד אחר פסח ואם נשתמש בו תוך הפסח אין לאסור המאכל בדעבד אא"כ ששמו מאותו כדי נטילה תוך המאכל וכל זה כשהחטה מלוחלחת דהיינו שנתרככה החטה אבל אם היא יבשה מותר בכל ענין כ"כ הב"ח וסיים הט"ז וז"ל ודין שנזכר כאן במלח פשוט שכן הוא בתבלין עכ"ד. ולא ידעתי מאין יצא לו דין זה דאדרבא משמעות הטור ושאר פוסקים דדוקא במלח שהוא מתולדות המים ולא נקרא מי פירות לדעת איזה פוסקים מחמיץ משא"כ שאר מיני תבלין כיון שהם פירות אינם מחמיצין כלל וגם הם יבשים כמ"ש המ"א אך לכתחלה יש לברור אותם קודם שנותן אותם לתוך התבשילין כדי שלא ישים חטה או שעור' תוך התבשיל והוא פשוט וז"ל הרוקח סי' תע"א וצריך אדם לבדוק מלחו ותבלין ופלפלין שלא יהא בו חטים מלוחלחין עכ"ל: