שולחן ערוך, אורח חיים תס״ג: אם מותר לחרוך שני שבלים יחד ודיני כרמל ובו ג"ס: – עם 21 מפרשים

א

אם מותר לחרוך שני שבלים יחד ודיני כרמל ובו ג"ס:
מותר לחרוך שני שבלים ביחד ולא חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה שהם מי פירות ואינם מחמיצין:

ב

ותיקא שהוא תבשיל העשוי משמן ומלח עם קמח מותר והוא שלא יהא בו מים: הגה ולדידן שנוהגים להחמיר במי פירות גם זה אסור:

ג

כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלים הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלים אותו וכן כשמוללין הקדירו' החדשות (פי' שנותני' קמח לתוך המאכל להקפות) אין מבשלין בהם אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה:

א

ומלח. ואע"ג דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב שאני הכא דנתבטל כיון שהיא מועטת ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה (או מעט מים. ול"ד לדבש בסי' (תמ"ב) [תס"ב] דשם איירי קודם פסח) חיישינן. ר"ן:

ב

יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב"ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב"ם בפ"ה דמותר לבשל לכתחלה. אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס"ל דבכל ענין אסור הקלוי ועי' במ"א שכ' וז"ל וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר לכתחלה ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש ססי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ומ"מ נ"ל דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח להאור עכ"ל. וכתב הח"י דבכרמל הקלוי יש לאסור אפילו בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב"ם מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח ע"כ. ועיין בס' בני חייא בסי' תנ"ג:

ג

החדשות. וב"י פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה ע' יד אהרן:

ד

וטחנו. ובקושטנטינא נוהגין איסור לטגן דגים במצה אפוייה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר עכנה"ג שהאריך:

א

פסחים מ' וכרבא

ב

שם ל"ט

ג

ברייתא שם וכמבואר בסי' דלעיל סעיף ב'

ד

שם מימרא דמר זוטרא

ה

לשון רמב"ם בפ"י

ו

פירוש שאסור להשתמש בפסח בקדירות ישנות:

א

ס"ב והוא שלא. שם הא במיא ומילחא וכפירוש הרא"ש שם:

א

ס"ג כרמל כו'. רמב"ם וכן פירש הרי"ף שם ת"ר אין מוללין כו':

ב

וכן כשמוללין. שם ת"ר אין מוללין כו' עולא אמר כו':

ג

החדשות. דזהו נקרא מלילה ועיין ר"ן שם:

ד

אלא. שם רבא מחו ליה כו' וכפי' הרי"ף:

א

משמן ומלח – עיין במ"ב דאפילו מלח שלנו וכו'. כן מוכח לדעת הר"ן שהעתיקוהו האחרונים דבכל גווני מותר וכ"כ הגר"ז וכ"מ מפמ"ג. ועכשיו מצאתי בחידושים מהריטב"א הנדפס מחדש על פסחים ונחוץ לעניננו וז"ל שם ותיקא שרי ואוקימנא במשחא ומלחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפילו מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניתך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחלה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהו"ל כאפוי שאינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להריטב"א ז"ל עכ"ל והנה מה שכתב הר"ן הוא הי"א השני ומצינו למימר דגם אחרים מודים דכשנותן מעט מלח שרי בכל גווני כהר"ן אלא דלא בעו לאוקמי דוקא במעט מלח ואין להקשות להר"ן ל"ל להגמרא למימר הא במיא ומלחא לימא תרוייהו במשחא ומלחא אלא דחדא מיירי שנתן בו מלח מרובה ולהכי אסור וי"ל דאין דרך לתת מלח מרובה לשם אכן להריטב"א קשה ל"ל לאוקמי במיא ומילחא לימא דאיירי שנתן שמן ומלח ביחד ואולי י"ל ג"כ דדרך ליתן המלח לבסוף. ולדינא נראה דטוב לכתחלה להתנהג כהריטב"א ליתן המלח לבסוף אחר שנתבשל המאכל:

ב

והוא שלא יהא בו מים – ואי אית ביה מים אסור בין יש שם מלח או לא:

א

סעיף ג' אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה. נ"ב בטור אוסר אפי' מצה אפוייה ועיין בט"ז מ"ש לפרש דעת הטור ועיין בחיבורי להלכות פסח סי' זה מ"ש ליישב דעת הב"י דמלשון הש"ס רבא גופא דייק דהוא מחלוקת. וכעת נראה דאתי שפיר דעת הטור דמ"ש הש"ס רבא גופא וכו' היינו רבא בעצמו היה עושה כן והיינו דבו בעצמו ליכא חשש טעות וס"ל דע"י אחרים שאין יודעים אסור ואתי לזלזולי אך ע"י גדולי ישראל מותר לעשות גם הוי היכר מזה עצמו מדהוא עושה זה בעצמו מה שאין דרכו לעשות כן הוי כהיכר ואין לחוש לאחלופי. דהנה לפי"ז אני מוסיף עוד על דברי הט"ז בכוונת הטור דאין כוונתו לאסור דוקא היכי דשכיחי עבדי רק כוונתו לאסור בכל ענין כיון דא' ר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור אף דיש דיעות דבדרבנן מותר בחדרי חדרים עיין במג"א סי' ש"א מ"מ בדאורייתא ודאי קמ"ל דאסור בחדרי חדרים וא"כ הכא כיון דבחמץ הוי איסור דאורייתא וכיון דרבא אוסר במקום דשכיחי עבדי הו"ל לאסור אפילו במקום דליכא עבדי דבכל מקום דחיישינן למראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. אך בע"כ רבא ס"ל דלא כר"י א"ר דהרי יש כמה אמוראים בפ"ק דביצה דלא ס"ל כרב וא"כ גם רבא יסבור כן ולכך מתיר במקום דלא שכיחי עבדי או בהוא עצמו עושה. אבל לדידן דקיי"ל כרב ומטעם שכתבו הפוסקים ומה דקיי"ל כבתראי הוי רק מרבא ואילך אבל מקודם הלכה כקמאי ולכך בכל ענין אסור. וזה הוי כוונת הטור כיון דבגמרא אוסר במקום דשכיחי עבדי ולכך לדידן בכל ענין יש לאסור זה נראה דעת הטור ובזה מצאתי טעם נכון לאלו שנוהגין שלא לאכול קניידליך. ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ"ש כעת הוא נכון לחוש לדעת הטור דאוסר שיש לו סמך בש"ס ופוסקים ודו"ק: והנה בתשובתי לק"ק פמארין כתבתי דאף דבשעת הדחק יש להתיר מין קטניות כמ"ש בתשובה מכבר מ"מ הקאקריזיס הנקראים טורקישע ווייצען זה ודאי אסור לעשו' מהם קמח ולעשות מהם בעין פת או תבשיל לפסח דיש בזה חשש אחלופי כיון דנראה כקמח וכנראה מלשון הט"ז כאן דכל קמח של מיני קטניות אסור ואין להתיר רק כשהוא בעינא כגון פאסאליס וארביס ולא כשנעשה מהם קמח ומכ"ש כיון דנקראים בלשון ווייצען דהיינו חטים בלשון הקודש דיש בזה חשש אחלופי ומראית עין וחס מלהזכיר להתיר בזה ודו"ק ועיין במור וקציעה ובס' עיקרי הד"ט מביאו שהח"צ היה ג"כ קורא תגר על האוסר במיני קטניות ולכך עכ"פ יש להקל בשעת הדחק ודוק:

א

[א] מי פירות וכו'. וממילא דאין חילוק בין הוא כדרך שנופלין מימיו בין נחרכו בקדירה בין שהוא מי פירות ובש"ס דמחלק היינו למאן דאמר שאינו מי פירות, ובזה מיושב מה שתמה בחק יעקב ואף לדידן מותר דלא דמי לסעיף ב' דהכא בא ממילא גם אין ודאי שיצא מים:

ב

[ב] מותר וכו'. אף ליש אומרים בסוף סימן דלעיל דמלח כמים מכל מקום מותר כיון שהוא מלח מעט ונשתנו צורתן:

ג

[ג] [לבוש] העשוי מקליות וכו'. ואפילו קמח עצמו שנתייבש. כתב בית יוסף בסימן תס"א בשם סמ"ג והגהות מיימוני ור"י דאסור וכן כתבו באגודה וכלבו, ומכל מקום אם נתנוה בדיעבד במאכל כתב מגן אברהם דאין לאסור דהא רש"י ורמב"ם מתירין לכתחילה, עד כאן. וצריך עיון דריא"ז בשלטי גיבורים כתב דמזה מתיר אף בקמח קליות, ואין להקשות מש"ס דף ל"ט דאוסר מר זוטרא דהא בדף מ' רב פפי ורבא מתירין ומפירוש רש"י משני מקומות משמע דמיירי בגוונא חדא וכן משמע בסמ"ק. כתב מגן אברהם מצה שנילוש בה קמח ונאפה אסור אף דיעבד לכולי עלמא מאחר שמצה מפסקת בין הקמח והאור:

א

ביחד. משום דלא עשה בידים אלא הוא ממילא ולכך אפילו לדידן מותר ובתו' הטעם משום דהוא מילת' דלא שכיח:

ב

באור. אמנם הקלוי אפי' דמותר ניתן לו כיון דהאי מילת' דקמחא דאבשונ' אינ' אלא משום חששא בעלמא ועיין רמב"ם בפ"ה מהל' חמץ ומצה ות' ת"ח ח"ג ס"י:

ג

אלא מצה אפוי'. ועי' ססי' תנ"ט לענין מצה שנילושה בה קמח ונאפה ואח"כ נתנוהו לרוטב וסיי' המ"א דבמצה יש להחמיר שהיא מפסקת בין הקמח והאור וח"י מתיר דיעבד בקמח קלוי בהנאה או להשהותה וכתב ט"ז קמחות של מיני קטניות ועדשים אסור לן משום דמתחלפי בדגן ע' סי' תנ"ג:

א

א) [סעיף א'] מותר לחרוך שני שבלים וכו' ואף לפי המנהג שנהגו להחמיר ללוש ולקטף במי פירות כמ"ש לעיל סי' תס"ב סעי' ד' בהגה ולקמן סעי' ב' בהגה הכא שרי כמ"ש לקמן או' ז' יע"ש.

א

ב) שם. מותר לחרוך שני שבלים וכו' וכן מותר למלאת קדירה שבלים ליבשם בתוך התנור ואין חוששין שמא ע"י חום האור יצאו מים משבולת אחת ויפלו ע"ג חברתה ותחמיץ לפי שמים אלו נקראים מי פירות ואינן מחמיצין. גמ'. א"ר או' א' ר"ז או' א' מ"ב או' א' ואם גם זה מותר למקום שנהגו להחמיר במי פירות לדעת הא"ר ור"ז שם וח"י או' ג' גם זה מותר ורק לדעת הא"א זה אסור וכמ"ש לקמן או' ז' יעו"ש.

א

ג) [סעיף ב'] העשוי משמן ומלח וכו' ולא אסרינן ליה משום מילחא שהוא כמים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה. הר"ן פ' כ"ש. ב"י סי' תס"ב. ט"ז סי' זה סק"א. מ"א סק"א. ח"י או' ב' א"ר או' ב' חק יוסף או' ב' ר"ז או' ד' ומשמע מדברי הר"ן הנז' שכתב שהוא כמים דאפי' במלח שמבשלים מים דדינו כמים כמ"ש לעיל סי' תס"ב או' ע"ה אפ"ה שרי כיון שהוא דבר מועט וכ"כ הר"ז או' הנז' מיהו בחי' הריטב"א על מס' פסחים כתב וז"ל ותיקא שרי ואוקימנא במשחא ומלחא ומשום דמי פירות אין מחמיצין י"א שזה במלח הנחצב מן ההר אבל מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור וי"א שאפי' מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניתך למים אלא דהכא לפי שהמלח מועט כדי נתינת טעם לא חששו ואחרים פירשו דבכל מילחא מיירי והכא מיירי כשנתבשלו הקמח והשמן בתחלה יפה ואח"כ נתן בו מלח דהו"ל כאפוי ואינו בא לידי חימוץ וזה נראה נכון להריטב"א עכ"ל והביאו מ"ב בב"ה וכתב ולדינא נראה דטוב לכתחלה להתנהג כהריטב"א ליתן המלח לבסוף אחר שנתבשל המאכל.

א

ד) שם. והוא שלא יהא בו מים. אפי' כל שהוא כמ"ש באו' הקודם. דאי אית בית מים הו"ל מי פירות עם מים שממהר להחמיץ כמ"ש לעיל סי' תס"ב או' ב' יעו"ש.

א

ה) שם. הגה ולדידן שנוהגין להחמיר במ"פ. כמ"ש לעיל סי' תס"ב סעי' ד' בהגה יעו"ש.

א

ו) שם. בהגה גם זה אסיר. אם לצירך חולה ולזקן כמ"ש בהגה שם. וכ"כ א"א או' ב' מ"ב או' ה'.

א

ז) שם. בהגה גם זה אסור. ומשמע דההיא דסעי' א' מותר גם לדידן. ונ"ל טעמא דמה שאנחנו מחמירין במי פירות היינו שלא לעשות תערובת בידים אבל אם הוא בא ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר. ט"ז סק"ב. והביאו מ"א סק"ג וכתב אבל התו' במנחות דף נ"ד ע"א כתבו דשרי מטעם דלא חיישינן שמא יצאו מים דמילתא דלא שכיחא היא עכ"ל וכ"כ ח"י או' ג' אבל הא דלעיל לחרוך שבלים מותר אף לדידן כיון שהוא רק חששא בעלמא ואפי' ליבשה בתוך הקדירה ג"כ מותר מה"ט. וכ"כ א"ר או' א' ר"ז או' א' מיהו בא"א או' א' כתב דוקא ליבשם כך שרי דא"נ דייב מי פירות הן אבל לקלות בקדירה אסור לדידן יעו"ש. ועיין לעיל או' ב'.

א

ח) ודע דאם ייבשו קליות בקדרה ופלטו מים שלהן ואח"כ טחנו ולשו עם מים ושהה קצת י"ל דיעבד אסור דהוי מי פירות עם מים אף בזה אחר זה. א"א שם ועיין לעיל סי' תס"ב או' טו"ב.

א

ט) [סעיף ג'] כרמל שמהבהבין אותו וכו' ר"ל אעפ"י שהדגן שלו כבר נקלא באור וא"כ הקמח שלו הו"ל כאפוי וק"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור דחיישינן שמא לא נקלה יפה וכו'.

א

י) שעורים של גוים קלוים אם אוכלם כמות שהן שרי בפסח אבל אין לבשלם אח"כ בפסח. ושעורים שעושים בכלי מנוקב ומונח ע"פ קדירה של מים רותחים ומניחים אותם על האש עד שירתיחו השעורים יפה ואח"כ טוחנין אותם אסורים אפי' להשהותם מט"י לעיל ססי' תמ"ג. מחב"ר או' ד'.

א

יא) שכר מתאנים שיש בו חשש חימוץ מותר להשהותו. שו"ת סמא דחיי חא"ח סי' ט' מחב"ר או' ה'.

א

יב) גרעיני הקאוי שקלו אותם במחבת כנהוג ואח"כ קודם טחינה מצאו ביניהם גרעיני שעורים שנקלו עמהם עיין בשו"ג או' ג' שכתב כמה צדדין להתיר לשתות מימיהם בפסח וכתב דמותר לשתות מי הקאוי הזה בפסח אפי' אם אירע זה בפסח יעו"ש, ובענין אם יש לאסור הקאוי בפסח לנוהגים איסור בקטניות כבר כתבנו לעיל סי' תנ"ג או' כ"ב יעו"ש.

א

יג) שם. שמא לא נקלה באור יפה וכו' וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרים מפני חששא זו דהא רש"י מתיר אפי' לכתחלה וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם. מ"א סק"ד. והביאו ח"י או' ג' וכתב מה שמשמע מסתימות לשונו דגם בכרמל הקלוי לדעת הרמב"ם ורש"י דמותר לכתחלה זה ודאי אינו דלא פליגי אסתמא דש"ס דאוסר וכ"כ הרמב"ם בפי' דאסור וא"כ הוי ספיקא דאו' ואסור בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעת הרמב"ם ורש"י מותר אפי' לכתחלה אפשר לסמוך דיעבד ולהתיר בהנאה או לשהותה עד אחר פסח עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר או' ד' וכ"פ הר"ז או' ב' מ"ב או' ז' ואו' ח'.

א

יד) שם. שמא לא נקלה יפה וכו' ובענין מצה שנילוש בה קמח כבר כתבנו לעיל סי' תנ"ט או' פ"א ואו' פ"ב קחנו משם.

א

טו) חולה שיש בו סכנה ואמר הרופא להשקותו מי שעורים וא"א במשקה אחר אפי' בספק סכנה ודאי דמותר אבל אם אפשר במשקה אחר אע"ג דבמי שעורים ימצא נחת רוח יותר אין נותנים לו. מיהו אם יצלו השעורים תחלה יפה ואח"כ יבשלוהו דבחולה שיש בו סכנה אם ימצא נ"ר במי שעורים או שיש לו תועלת יותר מדבר אחר אע"ג דחיישינן שמא לא נקלה יפה כיון דחששא בעלמא הוא בחולה לא החמירו ועוד דאיכא למימר דה"ד בקמח שנקלה בסתם חיישינן לא נקלה יפה אבל אם בתחלה קלו אותה לכך ונתכוונו לייבש אותם יפה כדי ליתן מימיהם לחולה שלא יהא חשש חמץ איכא למימר דשרי. מהרח"ש ח"ג סי' ז' יעו"ש, ונראה דאי נתכוון לכך לייבש אותם יפה כדי ליתן מימיהם לחולה אפי' אין בו סכנה מותר. חקת הפסח או' א' ועיין עוד מזה לעיל סי' תנ"ד או' כ"ג ולקמן סי' תס"ה על סעי' א' יעו"ש.

א

טז) שם. וכן כשמוללין הקדירות החדשות. והיינו שדרכם היה בקדירא חדשה לבשל בה קמח ומים וחומץ וכן פי' הר"ן פ' כ"ש, ב"ח, ר"ז או' ה' ועיין באו' שאח"ז.

א

טוב) שם הגה. פי' שנותנין קמח וכו' זה הפי' הוא לדעת הטור אבל הרב"י שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב הקדירות החדשות הוי פירוש שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדירה. מ"א סק"ד. מאמ"ר או' ג' מ"ב או' ט'.

א

חי) שם. אלא מצה אפויה וכו' עיין בטור שתמה על הרי"ף והרא"ש שכתבו סתמא להתיר במצה אפויה דבגמ' קאמר דאפי' במצה אפויה אסור היכא דאיכא עבדי שמזלזלין במצות או כיוצא בזה דאיכה למיחש דאתי לשרויי אף בקמחא עכ"ל אמנם הב"י כתב דאין כאן תמיהא כלל דנקטינן כלישנא בתרא של הגמ' דשרי אפי' באתרא דשכיחי עבדי יעו"ש וכן הסכים הב"ח, וכ"ה הסכמת אחרונים שהעתיקו כדברי הש"ע להלכה, ומיהו המאמ"ר או' ה' כתב דמ"ש מרן ב"י ליישב אינו מספיק וסיים ומ"מ דלכ"ע אין איסור אלא במצה אפויה שחזרו וטחנו אותה משא"כ אם לא חזרו וטחנו אלא כתשו אותה כמו שאנחנו נוהגין שפיר דמי למיעבד בה כל צרכנא דהא מינכרא ולא אתי לאחלופי עכ"ל אבל הסכמת הלבוש והאחרונים כדברי הש"ע וכתבנו זה לומר דאם יש איזה מקום שנהגו להחמיר שלא להשתמש בפסח בקמח מצה אפויה משום דאתי לאחלופי בקמח של ה' מיני דגן עכ"פ במצה כתושה אין להחמיר משום דלא אתי לאחלופי. ועיין לקמן או' כ"א.

א

יט) שם. אלא מצה אפויה וכו' וכן בקמח עדשים ושאר קטניות. שרי שאינו מחמיץ. טור. ב"י. פר"ח. מיהו הט"ז סק"ג כתב דהיכא דאיכא עבדי יש לחוש לאחלופי בקמח של ה' מיני דגן דדמיא לקמח ה' מינין יותר ממצה אפויה יעו"ש. ולפי מ"ש מור"ה ז"ל בהגה לעיל סי' תנ"ג סעי' א' שנהגו שלא לאכול מיני קטניות כ"ש שיש לאסור באלו שנעשו קמח וכ"כ הט"ז שם. וע"כ רבני האשכנזים לא העתיקו דין זה משום דבלא"ה נוהגין שלא לאכול מיני קטניות.

א

ך) וכתב השי"ג סוף או' ד' דלפי מנהגם לאסור מיני קטניות שהם מעשה קדירה (ר"ל שמנהגם לאסור רק מעשה קדירה כמו אורז וכדומה וכמ"ש בסי' תנ"ג או' ג') גם הכא אין ליתן קמח קטניות בשום קדירה כ"א ממצה אפויה יעו"ש.

א

כא) שם. אלא מצה אפויה וכו' ובקושטנטינ"א נוהגין איסור לעשות פאטשיל"ש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאחלופי אבל בסופגנין מותר. מ"א סק"ה. וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' תס"א או' ל"א קחנו משם. ומ"מ אף במקום שנהגו איסור במצה טחונה כתושה שרי כמ"ש לעיל או' ח"י.

א

מ"א סק"ב משמע דמטעם מלח אין נוהגין לאסור כו' ודאי דלא נתכוין בזה לאסור דע"י המלח הוי מי פירות עם מים דזה כ' כבר בסק"א אלא כוונתו למ"ש רמ"א בסי' תנ"ה ס"ה דאם נותן מלח במצה אסורה המצה לפי דהמלח מחמם וממהר להחמיץ וכ' שם במ"א סקי"ז דמעט מלח אינו מחמם ולזה נתכוין כאן. וק"ק מה ענינו לכאן דהא בנילוש במי פירות אפי' שהת' כל היום ואפי' במקום חם שרי דאינו חימוץ וצ"ע ודו"ק:

א

ומלח עם קמח. ואף על גב דמלח מחמיץ כמ"ש ססי' תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנ' צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרוב' חיישי' (ר"ן):

ב

להחמיר במי פירות. משמע דמטעם המלח אין נוהגין לאסור לפי שהוא מועט כמ"ש ועסו' סי' תנ"ה:

ג

ג"ז אסור. כ' הט"ז משמע דלחרוך שבלים מותר דאנו מחמירין שלא לעשות התערובות בידים אבל אם בא ממילא שרי ע"כ אבל התו' במנחות דף נ"ד כתבו דשרי מטעם דלא חיישי' שמא יצאו מים דמלתא דלא שכיחא הוא:

ד

פי' שנותנין כו'. זה הפי' הוא לדעת הטור אבל הרב"י שהעתיק ל' הרמב"ם שכ' הקדירות החדשות הוי פי' שעושין כן בפעם ראשונה להקשות הקדרה וכ"כ מהרי"ל וב"ח: וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר אפי' לכתחלה וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש סו' סי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ע"ש ומ"מ נראה לי דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצ' מפסקת בין הקמח והאור:

ה

וטחנו אות'. ובקושטנטי"נא נוהגין איסור לעשות פאטשי"לש או לטגן דגים במצה אפויה משום דאתי לאיחלופי אבל בסופגנין מותר ע"ש בכ"ה שהאריך:

א

(א) שהם מי פירות – וה"ה דמותר להעמיד כד של דגן לחים בתוך התנור חם שיהיה עשוי קליות ואף שמחמת חום התנור עלול שיצא מים מן הדגן לתוך הכד ונבלעין אח"כ בהקליות גופא אפ"ה שרי מטעם דמ"פ אין מחמיצין:

ב

(ב) משמן ומלח – ואע"ג דמלח שלנו מחמיץ כמש"כ בסוף סימן תס"ב י"ל לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו מצורת המים אין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהוא ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרובה חיישינן:

ג

(ג) מותר – דשמן הוי מי פירות ואין מחמיץ:

ד

(ד) שלא יהא בו מים – אבל אי איכא בו מים אפילו כל שהוא הוי כמי פירות עם מים ומחמיץ ואצ"ל אם לא היה בהתבשיל שמן כלל רק מים ומלח עם הקמח דודאי מחמיץ:

ה

(ה) גם זה אסור – אם לא לצורך חולה וזקן וכדלעיל בסימן תס"ב ס"ד בהג"ה. וכתבו האחרונים דההיא דס"א גם להרמ"א שרי דמלתא דלא שכיחא היא שיצאו המים מזה לזה ואף אם יצאו הלא מעיקר הדין מי פירות אין מחמיצין וגם אפשר דהא דמחמירין במי פירות היינו שלא לעשות מעשה בידים לערב מי פירות עם הקמח אבל מי פירות שנתערב ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר:

ו

(ו) כרמל שמהבהבין וכו' – ר"ל אף דהדגן שלו כבר נקלה באור וא"כ הקמח שלו הוא כאפוי וקי"ל דאפוי אינו מחמיץ אפ"ה אסור שמא וכו':

ז

(ז) ונמצא מחמיץ וכו' – ואם עברו ונתנו תוך המאכל אסור המאכל בהנאה ואסור להשהותו דספיקא דאורייתא הוא:

ח

(ח) כשמבשלים אותו – ואפילו אם הקמח עצמו נקלה בתנור לא יבשלו במים שמא לא נקלה יפה ויבוא לידי חמוץ ויש מתירין לבשל קמח הקלוי לפי שחום האור שולט בו יותר ממה ששולט בהחטים והסכימו כמה אחרונים שיש לסמוך על דבריהם בדיעבד שאם עבר ועשה ממנו תבשיל יש להתירו בהנאה או להשהותו עד לאחר הפסח ומצה אפויה שנמצא קמח בתוכה אסור ליתנה ברוטב דאותו קמח בודאי לא נאפה יפה מפני שהמצה מפסקת בין הקמח להאור ואם נתנה אוסרת התבשיל אף בהנאה:

ט

(ט) פי' שנותנים קמח וכו' – זה הפירוש הוא לדעת הטור אבל הב"י שהעתיק לשון הרמב"ם שכתב הקדרות החדשות הוי פירוש שמבשלין בקדרות חדשות בפעם ראשונה קמח ומים כדי להקשות הקדירה ולחזקה:

א

משמן ומלח. כ' הר"ן ולא אסרי' ליה שהוא כמים מעורבת עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתו ואין בו כח עם השמן אבל מים גמורים חיישי' בכל שהן ואפשר נמי אי איכא מי מלח מרוב' חיישינן עכ"ל הא דחיישי' במים גמורים ולא אמרינן נתבטל בשמן כמו דאמרינן גבי יין בסי' תס"ב ס"ג דהתם נתבטל קודם פסח אבל כאן נעשה בפסח:

ב

י"ז אסור. משמע דההיא דסעיף א' מותר גם לדידן. ונ"ל טעמא דמה שאנו מחמירין במי פירות היינו שלא לעשות התערובות בידים אבל אם הוא בא ממילא שבקינן ליה אדינא דמותר ועמ"ש בסי' תס"ה:

ג

אלא מצה אפויה. בטור כתוב ובגמר' אמר דאפי' במצ' אפוי' אסור היכא דאיכא עבדי כו' וכת' ב"י דל"ק דבגמ' יש ב' לשונות והרי"ף והרא"ש פסקו כלישנ' בתר' ובודאי לא עלה על דעת הטור להקשות מלשון א' על מי שמור' כלשון השני אלא נרא' כוונתו דכיון דבלישנ' קמא אמר רבא שאין ראוי להתיר היכא דאיכ' עבדי דהיינו בי ריש גלותא דיש לחוש לאיחלופי בקמח ובלישנא בתרא אמרינן דרבא גופי' עשו לו כן ושם לא היו שכיחי עבדי ואם כן למה נאמר דלא ס"ל לחלק בין איכא עבדי או לא ואין חילוק דין ביניהם אלא אצל מי היה המעשה וכל כמה דלא מוכח לעשות מחלוקת ודאי טפי עדיף לומר כן ועי"ל דקאי על עדשים ושאר מיני קטניות דבאמת קמח הן ודמיא לקמח ה' מינים טפי מדמיון מצה אפוי' וקאמר הטור דאפי' במצה אפוי' יש חומרא היכא דאיכא עבדים ונהי דיש מחלוקת ע"ז מ"מ גבי קמח עדשים פשיטא שיש לחוש לזה והכי קי"ל דכל הקמחין של מיני קטניו' ועדשים ודאי אסורין לן דאפי' כשהן שלמים אסורין משום דמחלפי בדגן כדאיתא בסי' תנ"ג. מכ"ש באלו כנלע"ד:

א

מותר לחרוך שני שבלים יחד. וכת' הב"י וז"ל פלוגתא דאביי ורבא בפ' כל שעה וקי"ל כרבא דשרי עכ"ל וכ"כ הרי"ף והרא"ש אך קצת קשה דהמעיין שם בסוגיא דף מ' ע"א מסיק שם דהדר ביה אביי ומודה לרבא דכה"ג שרי דמיא מידב דייב כה"ג ולאמחמצי' ולא פליגי אלא בקליות שנתייבשו תוך הקדרה וקי"ל כרבא דשרי אף בכה"ג א"כ ה"ל לה פוסקים לכתוב האי רבותא דכה"ג שרי ובאמת בה"ג לא מייתי רק פלוגתא אחרונה וצ"ע:

ב

והוא שלא יהיה בו מים. אע"ג דמלח ג"כ מחמץ כמבואר ר"ס תס"ב. מ"מ שאני הכא דנתבטל כיון שהוא מועט ר"ן:

ג

גם זה אסור. אבל הא דלעיל לחרוך שבלים מותר אף לדידן כיון שהוא רק חששא בעלמא ואפי' בתוך הקדר' ג"כ מותר מה"ט כמ"ש תוספות במנחות דף נ"ד ע"ש:

ד

שמא לא נקל' באור יפה. ודוקא בכרמל חייש הרמב"ם לזה אבל בקמח הקלוי פסק הרמב"ם בפ"ה דמותר לבשל לכתחל' ואפשר שזה ג"כ דעת רש"י בדף מ' ע"ב בהא דרבא מחי לי' קידרא בחסיסי פירש"י קמחא דאבשונא ומתורץ בזה מה שמקשים תוספות שם אכן המחבר שסיים כאן אלא מצה אפוי' וכו' מכלל דס"ל דבכל ענין אסור הקלוי וכדעת התוספוח וכ"כ בב"י בסי' תס"א בשם רבינו ירוחם אף דהרמב"ם כת' ג"כ כלשון המחבר אלא מצה אפוי' וכו' מ"מ הא כתב בפירש דקמח הקלוי שרי משא"כ בלשון המחבר וע' במ"א שכת' וז"ל וצ"ע אם נתנ' בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר לכתחל' וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם ומ"מ במצה שנילוש בה קמח ונאפ' ואח"כ נתנהו לתוך התבשיל יש להחמי' מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאור עכ"ל הנה מה שמשמע מסתימות לשונו דגם בכרמל הקלוי לדעת הרמב"ם ורש"י דמותר לכתחלה זה ודאי אינו דלא פליגי אסתמא דש"ס דאוסר וכ"כ הרמב"ם בפי' דאסור וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ואסור בדיעבד אך בקמח הקלוי כיון דלדעתייהו מותר אפילו לכתחלה אפשר לסמוך דעבד ולהתיר בהנאה או להשהותה עד אחר פסח נ"ל: