שולחן ערוך, אורח חיים ש״ב: דיני נקוי וקפול הבגדים בשבת ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני נקוי וקפול הבגדים בשבת ובו יג סעיפים:
המנער טלית חדשה שחורה מן הטל שעליה חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור: הגה וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו (כל בו) י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז) אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז) וע"ל סי' של"ז:

ב

הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה חייב משום מכה בפטיש והוא שיקפיד עליהם אבל אם הסירם דרך עסק פטור:

ג

מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום ודוקא באדם (אחד) ובחדשים שעדיין לא נתכבסו ולבנים ואין לו להחליף ואם חסר אחד מאלו התנאים אסור ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין ונראין דבריו:

ד

מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם) של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת ושל אומן אסור מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה:

ה

חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו אבל סודר אסור מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן: הגה וכובעים ושאר כלי פשתן דינן כסודר (ב"י בשם שבולי לקט):

ו

טיט שעל רגלו (או על מנעליו) (בית יוסף ורבי ירוחם חי"ג) מקנחו בכותל אבל לא בקרקע דלמא אתי לאשויי גומות ויש מי שאוסר אף בכותל: הגה ויש מי שמתיר בשניהם (הרא"ש) וה"ה דמותר להסירו במעט חרס הראוי לטלטל (ר' ירוחם חי"ג):

ז

טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגרדו בצפורן ויש אומרים דהני מילי לח אבל יבש אסור דהוי טוחן:

ח

אין מגרדין (בסכין או בצפורן) מנעל בין חדש בין ישן מפני שקולף העור והוי ממחק:

ט

מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו אבל לכבסו דהיינו שמשפשף צדו זה על צדו זה אסור אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט: הגה ובגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים מעוטים ולא מרובים שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא) ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוס' פרק כל כתבי והגהות פכ"ב):

י

הרוחץ ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה הגה ויש שכתבו דאין לחוש לזה דלא אמרינן שריית בגד זהו כבוסו בכה"ג דאין זה רק דרך לכלוך וכן נוהגין (טור וב"י ואגור) לכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים כדי לבטלם שאין זה רק דרך ליכלוך בעלמא (טור) אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם (הגהמ"י פכ"ב ותוס' פרק ח' שרצים):

יא

מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשוי לאחוז בה קוצים אבל לא במפה שמקנחים בה ידים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה:

יב

אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה:

יג

אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל (פי' כעין סכין קטן חד וחריף) דחיישי' שמא ישיר בה נימין המדולדלין ואפי' אם הוא קבוע בכותל אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה אפילו אינו קבוע:

א

ויש מי שאומר כו'. פסק הרא"ש דטליתות חדשים שרי לקפלם בי"ט בע"ש כשעשה עירוב תבשילין וכ"ש בחש"מ ודוקא חדשים שהם קשים ואין הקיפול צורך להם אבל לא בישנים שממהרים לקמוט והקיפול תיקון הוא להם (מהרש"ל):

א

חדשה. שלא נשתמשו בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה. ב"י:

ב

חדש. לפי שמתקצר במים ואיסור זה שייך בכל הבגדים בין שחורים בין שאר צבעים. ספר הזכרונות עיין ע"ת:

ג

האבק. היינו דוקא בשחור וחדש. מ"א:

ד

הנוצות. ובספר הזכרונות חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ"א:

ה

שיקפיד עליהם. פי' שמסירם בכוונה כדי ליפות הבגד ב"י. וקסמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת (טור) ובספר הזכרונות כתב אפילו אינו מקפיד אסור. ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה"ג מ"א:

ו

ביום. ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויוכל להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף ש"ל. אין מציעין המטות משבת למו"ש. משנה ורמב"ם. וכתב המ"א ונ"ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ובס' ב"ש משמע דאף זה אסור וע"ל סי' רפ"ט ס"א. ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש. אגודה:

ז

ושל אומן. ואפי' היה מותר מע"ש אסור לשמוט כלים גזירה שמא יבא להתירו. והרמב"ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו:

ח

כלי פשתן. אסור להעמיד הענק שבצוואר שקורין קאלני"ר על עצים העשוים לכך כמ"ש סי' תקמ"א ס"ג וס"ס תקי"ט ע"ש (כתב מ"א מנהג העולם לכסכסן בידים אבל בש"ל אוסר וכן הסכים בס' אליהו רבא ע"ש):

ט

חרס. וזה לכ"ע שרי:

י

בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודה. ב"י ד"מ:

יא

טוחן. נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בציפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט"ז:

יב

העור. מהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה"כ והיה עב ורחב לגרר בו השולים מהטיט. והב"ח מחמיר עיין מ"א וט"ז:

יג

לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א ס"ג ובסעיף מ"ו:

יד

לנגב. וטוב שלא ליקח ילד בחיקו בשבת אם לא על כר ס"ח סי' רס"ז. הרוחץ ילד במים לא ישים הבגד במים ס"ח סי' רס"ד:

טו

מי רגלים. אבל כשיש צואה עליו אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש ס"ט. מ"א:

טז

כדי לבטלם. עמ"ש המ"א ועי' בתשוב' חכם צבי סימן ק"ב:

יז

מים ממש. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור דזהו כיבוסו. ב"י:

יח

סחיטה. נ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט ועוד נ"ל דדוקא בכוס שהוא צר א"א דלא אתי לידי סחיטה אבל ספסל מותר לקנח ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו מ"א. (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע ע"ש) ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמו שכתב הב"י ס"ס ש"כ:

א

שבת קמ"ז

ב

לפי' התוס' והרא"ש והר"ן וש"פ בשם ר"ח

ג

שם ע"ה

ד

ל' הרמב"ם בפרק ו'

ה

שם לפירושו בגמרא

ו

שם קי"ג

ז

מרדכי שם ועוד כ' הב"י בשם הכל בו טעם למקום שנהגו היתר וע"ש

ח

שם קמ"א וכת"ק

ט

שם ק"מ

י

שם קמ"א וכ"כ הרי"ף בשם בה"ג והרמב"ם בפכ"א

יא

הרי"ף בשם י"א

יב

שם

יג

טור בשם ר' פרץ שהביא תו'

יד

שם בגמרא

טו

זבחים צ"ד וכתבוהו הרי"ף ורא"ש בס"פ תולין

טז

שבת קמ"ב

יז

הגהות פכ"ב בשם סמ"ק

יח

מרדכי פט"ו דשבת: בשם הר"מ ושבלי הלקט בשם ספר יראים

יט

רמב"ם בפרק כ"ב וכת' הרב המגיד שהוא תוספתא

כ

תשב"ץ בשם הר"מ ור"י בחי"ג

כא

שבת קמ"ט וכת"ק הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפ' כ"ב וש"ב

כב

שם בפוסקים הנ"ל:

א

ס"א מן הטל. כמו בעובדא דרב יוסף תוס':

ב

שהניעור. ל' הטור והוצרך לפרש כן לפי' תוס' הנ"ל וערש"י ד"ה אלא שמפ' לשיטתו דמפ' באבק. ב"י:

ג

והוא. גמ' שם:

ד

שלא. רש"י שם:

ה

וכ"ש. משום סוחט כל בו והוא פלוגתא בירושלמי שם משום סוחט:

ו

ודוקא. גמ' שם ואע"ג שאמרו דוקא באוכמי היינו בטל או במים מעט שאינו מקפיד אלא באוכמי ומפ' דכולא משום סוחט ועכ"ז אמרו דוקא דקפיד אבל במים הרבה ודאי מקפיד ובסמ"ג כתב שר"י קיבל מר"ת דוקא במנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו ועיין ב"ח:

ז

י"א. רש"י שם:

ח

בגד. חדשה שחורה כנ"ל:

ט

אבל מותר. ירושלמי פ"ז בגד שנסתבך בקוצים מפרישן כו' * וש"ש כאן וכן מפרש"י שכתב שהאבק מקלקל מראיתן משא"כ בחיוורי וכ"ש בנוצות ועמ"א והוא מירושלמי זה וכ' הרמב"ם ג"כ:

א

ס"ב יבולת כו' כגון כו'. כ"ז לשון הרמב"ם ומשמע מדבריו שג"כ בדין הראשון דס"א מפ' דקפיד כל שאינו דרך עסק ועב"י וכ"מ שמסתפק בזה ומ"מ דוקא לפי' שכ' המנער כו' כדי לנאותה ולהסיר הצמר הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין ומפ' משום מכה בפטיש שכ' בדין המכה בפטיש וכמ"ש הב"י וכ"מ אבל לפרש"י ותוס' שמפ' משום כיבוס אין ענין דס"א לכאן ולא איירי הרמב"ם בטל ועמ"מ:

א

ס"ג לצורך כו'. רש"י שם וכ"מ בגמ' דקאמר שאין לו להחליף כו':

ב

ודוקא. גמ' שם:

ג

שעדיין. טור וערש"י ד"ה ישנים. שהחדשים כו' משא"כ בנתכבסו שמתרככין בכיבוס:

ד

ויש מי. דכל הני חילוקים ע"כ משום תיקון וכמ"ש רש"י משא"כ בכה"ג:

א

ס"ד ליטול כו' לצורך. רש"י שם וכ' אבל לא כובשין שהוא צורך חול וכ"ה בטור:

ב

אסור מפני כו'. רש"י וטור ופ' הטור כר"י במתני' שם רק שגי' מתיר את כליו כו' והרמב"ם פ' כת"ק דלא יגע בו וכן בפי' פ' דאין הלכה כר"י והם הולכין לשיטתן דהטור בכ"מ שר"י אומר דבר חדש שלא הוזכר בדברי ת"ק פ' כר"י כמו בפחמין בפ"ק דשבת וברוק בפ"י דערובין והרמב"ם פ' שם ושם ג"כ כת"ק שמפ' דל"פ ת"ק והטור מפרש כאן כפי' רש"י מפני שהוא כו' וע"כ ל"פ ת"ק אר"י וכמו שהקשה המ"מ על רש"י ע"ש שדחק עצמו אבל הטור מפ' דבאמת ל"פ כפי דרכו וכמ"ש הב"י. והרמב"ם כ' לא יגע דמוקצה הוא מחמת חסרון כיס מפני שהוא כלי אומן ובש"ע פ' כטור וז"ש אסור דמה שאסור להתירו ומפ' והולך פי' רש"י:

א

ס"ה חלוק לאחר. לשון הטור ופרש"י שם:

ב

שמתכוין כו'. לשון הטור וכ"כ הרמב"ם ורש"י שם ד"ה התם כו' שמקפיד על ליבונו כו' ע"ש:

ג

וכובעים כו'. ר"ל של פשתן כמ"ש ב"י בשם ש"ל וג"כ מטעם הנ"ל וכמ"ש בב"י משמו דלליבון הוא צריך כו'. ונ"ל דש"ל אזיל לטעמיה שכ' בב"י בשמו אהא דס"ז שעל בגדו כו' פי' ר"ת דאכלי פשתן קאי דמחזי כמלבן דשם אוסר בגמ' לכסכס משום מלבן והא דשרי מבפנים כמש"ש רש"י ומביאו בש"ע ודחקו לר"ת נ"ל דגירסתו כגי' הראב"ד ורמב"ן דל"ג לאיסורא וגורס הכא מיחזי כו' דכ"ש סודר דמותר וע"כ דס"ז בכלי פשתן דמתלבן במהרה כמ"ש במ"ק י"ח וערש"י שם וע"כ חלוק וסודר אינן של פשתן וכן פי' הרמב"ן דלהתירא פשיט ליה מדאמר ותפשוט כו' ואם איתא אדרבא קשו אהדדי וערש"י שם. וכ' ושאר לאפוקי מש"ל שכ' דאף חלוק של פשתן אסור ומפ' דחלוק שאמרו בגמ' אינו של פשתן לכן כ' ושאר לאפוקי חלוק הנזכר בש"ע:

א

ס"ו או כו'. ר"ל לאפוקי ממהרי"א שאוסר ומדמי למ"ש בס"ח ול"ד לשם דשם ממחק וראיה ממ"ש קכ"ד ב' שקל חספא כו' ב"י:

ב

מקנחו. דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואינהו הוי תלמידי דרבא. מלחמות וער"ן וי"א סוברים דמאביי ורבא ואילך ליתא האי כללא אלא הלכה כבתרא בכ"מ וער"ן שם:

ג

ויש. מדמפרשים למיליה. רי"ף:

ד

ויש. דאדרבה מדקאמר ולמר כו' במאי משמע דיחידאה הוא. רא"ש וע"ש:

ה

וה"ה דמותר. זה לכ"ע מותר גמ' קכ"ד ב' כנ"ל ואפי' מנעלו:

ו

הראוי. וע"ס ש"ח ס"ז וכמ"ש שם בגמ' ואזדא רבא כו':

א

ס"ז דלא מוכחא כו'. לשון רש"י ור"ל אע"ג שאסרו כסכוס בסודר בס"ח שם שאין טיט ודאי כוונתו לצחצחו כו' וז"שש מפני שמתכוון כו' אבל כאן ודאי כוונתו משום טיט רק דדמי למלבן לכן מבפנים דלא כו' והשמיטו בש"ע הא דש"ל שמחלק בין פשתן כו' כנ"ל משום דלגי' בסודר בכל מין אסור כנ"ל:

ב

דדמי. רש"י:

ג

ומגררו בציפורן. ברייתא שם ור"ל אפי' מבחוץ וכ"מ בגמ' שם:

ד

דה"מ. בשם תוספתא:

א

ס"ח בסכין. גמ' שם:

ב

או בצפורן. וכ"מ שם ושעל בגדו מגררו בצפורן ופי' הרא"ש והטור אפי' בצפורן וכ"ש בגב סכין וכיון דכאן אפי' גב סכין אסור כ"ש צפורן:

א

ס"ט דהיינו כו'. רש"י שם:

ב

שיש עליו. ל"ד דהב"י ל"ל האי סברא לחלק בין יש או לא כמ"ש בב"י וכ' בס"י הרוחץ כו' אלא לישנא דמתני' נקט ומשום סיפא מקנחו כו':

ג

אסור. שבת קמ"ב ב':

ד

דזהו כיבוסו. זבחים שם:

ה

אלא. שבת שם:

ו

ולא. מהא דלא להדוק כו' קמ"א א':

ז

ובגד. מהא דאמרי' יומא ע"ז ב' ההולך כו' ובפ"ב די"ט י"ח א' נדה שאין כו':

ח

ויש. דס"ל כתי' השני שבתוס' דסוף פי"ד דשבת וכן בזבחים ובי"ט לא הביאו רק תי' השני וכן הטור כאן ובסי' של"ד כ' אהא דאמרינן בפט"ז דשבת טלית שאחז כו' משקין כגון יין שאין כו' אבל לא מים וכמ"ש תוס' שם נותן כו' וכ' שם ולעיל כו' דר"ל תי' הראשון של תוס' הנ"ל אבל הטור ס"ל כרשב"ם שם וכתי' השני וכתב הגמ"ר פי"ג דשבת ראיה ממ"ש בזבחים שם זרק סודר למים חייב דמשמע אפי' בלא לשלשת ומ"ש נדה מערמת וטובלת כו' וכן ההולך להקביל פני רבו עובר כו' פי' ר"א בס"י דהיינו בבגדי עור ע"ש ודוחק. והחילוק הזה שבין מים לשאר משקין כ"כ התוס' בכתובות ו' א' ד"ה האי מהא דמסננין את היין בסודרין ופי' דוקא יין משא"כ במשמרת דאין שייך ליבון וכ"כ הטור בסי' שי"ט וע"ש בש"ע ס"י ובסי' של"ד סכ"ד ויותר נראה דס"ל כמ"ש ב"ח בשם סמ"ג דלא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אלא אם נתכוין לכבס כמתני' דלשלשת והוא הנכון והוא ג"כ כהיש מתירין דכאן. והרמב"ם ע"כ סובר כתי' הראשון של תוס' וכיש מתירין דכאן שהרי בפ"ח מתיר ליתן מים בסודרין וכמ"ש בש"ע סי' שי"ט שם ובפי"ב מתיר ליתן מים על הטלית וכמ"ש ש"ע שם וכפשטיה דגמ' שם ושם ועוד דלדידיה אין חילוק בסחיטה בין מים ליין דכולהו משום מכבס דלא כר"ת בכתובות שם דסחיטת שאר משקין משום מפרק כמ"ש המ"מ בפ"ט ע"ש ובב"י ס"ס ש"ך ע"ש ונ"מ דלפיר"ת בשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט אם הולך לאיבוד כמ"ש תוס' שם ואע"ג דכ' שם אליבא דר"ת שסובר כפי' הערוך אבל אנן לא קי"ל כן כמ"ש בסי' ש"ך סי"ח מ"מ לא גזרינן דלמא יסחוט כיון דפ"ר דלא ניחא ליה הוא מדרבנן ולהרמב"ם אין חילוק וז"ל בפ"ט והסוחט כו' ה"ז מכבס וחייב כו' ואין סחיטה בשער והוא מגמרא קכ"ח ב' ושם מיירי בשמן וכ' כאן במכבס ובפכ"ב והסוחט כו' משום מכבס לפיכך אסור כו' וגמ' מיירי בשמן כמ"ש התוס' ואין בסחיטה משום מפרק רק בסחיטת פירות אבל כל הסחיטות משום מבבס שהוא מלבן כמ"ש בתוספתא הביאו המ"מ בפ"ט וכת"ק שם ע"ש במ"מ:

א

ס"י ויש שכתבו כו'. הוא תי' השני של תוס' כנ"ל ודעת הטור וראיה מאלונטית שם קמ"ז א' וכמ"ש התוס' ספי"ד שם ומצא ר"י כו' כמו סיפוג אלונטית וקינוח ידים במפה. וסברא הראשונה דעת הרמ"מ ומחלק בין בגדי צמר דאין בהן משום כיבוס בכה"ג כדעת ר"ת הנ"ל ואלונטית מיירי בשל צמר וכמ"ש בטור וב"י:

ב

ולכן כו' אבל כו'. תוס' שם וע"ש:

א

ס"יא מי. תוספתא:

ב

שלא יעשה כו'. לשון הרמב"ם:

ג

ויבא כו'. ביאר בתשובה דמ"ש בגמ' שלא יעשם כו' במקום שיש חשש איסור מלאכה וז"ש ויבא כו':

א

ס"יב משום דאתי כו'. ר"ל אף לס' דאין ליבון בכה"ג כנ"ל מ"מ אסור משום סחיטה וכמ"ש בפ"ד מ"ח א' ובפט"ו וש"מ ואע"ג דמותר באלונטית שם משום דאין מקפיד עליו וכמ"ש מ"ח א' ולכן ר"ש מתיר כו' כנ"ל סי' ש"א והוא כדעת הרמב"ם דלר"ת שם בתוס' הנ"ל מותר ביין דאין בו גזירה אפי' לס' דפ"ר בדלא ניחא אסור מהא דמסננין את היין בסודרין כמ"ש בתוס' שם וכנ"ל ולדעת הרמב"ם דמתיר בסודרין אפי' מים כמ"ש בסי' שי"ט ס"י וכנ"ל דלדידיה אין חילוק בין מים ליין משום ליבון ושרייתו זהו כיבוסו כ' לעיל דס"ל כדעת הסמ"ג דדוקא במתכוין לכיבוס אבל משום סחיטה צ"ל דמסננין בסודר שדרכו ואין קפיד עליה וכמ"ש בפ"ד מ"ח א' כנ"ל:

א

ס"יג ואפי'. כת"ק שם:

ב

אבל כו' אפי'. כקושיית הגמ' שם:

א

מן הטל שעליה – כתב בא"ר בשם אגודה דה"ה שלג ונ"ל דאם עדיין השלג לא נמס כלל מותר דהוא כעין נוצות המבואר לקמן בהג"ה משום דעומדין מלמעלה ולא נכנסין בתוכו אך יזהר לנער בקל דאף אם היה נמס קצת ולא מינכר לא יפול כ"א ממשות השלג העומד מלמעלה ועיין מה שכתבנו במ"ב בשם הש"ג:

ב

והוא שמקפיד – הטעם דעי"ז מקרי יפוי בהבגד ואם מנער בשביל אחר והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד לכאורה יש להחמיר כיון דלהמנער הוי יפוי והוא עושה המלאכה ויש לדחות כיון דהבגד אינו מתיפה לבעל הבגד לא חשיבא מלאכה ואפשר דזה היה המעשה בכומתא דרב יוסף עיי"ש בגמרא קמ"ז ולפיכך היה אביי מחסם למיתבה ליה ורב יוסף השיב דמותר דאזלינן בתר בעל הבגד וכן אם היה להיפוך הוא אסור לפי זה וצ"ע:

ג

עליה – הנה בגמרא קמ"ז איתא אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו עולא איקלע לפומבדיתא חזא לרבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קא מחללי רבנן שבתא א"ל רב יהודא נפוצו ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי עכ"ל הגמרא והנה מלשון הגמרא דקאמר והוא דקפיד משמע לכאורה דאפילו בחדתי ואוכמי לא אמרינן מסתמא הוא מקפיד עליהם אלא דוקא בידוע שקפיד וכן מוכח ממ"א סק"ב שהיה מפרש כן אבל א"כ קשה מאי טעמא דעולא דהיה אומר בפשיטות על הרבנן דקא מחללי שבתא ובשלמא חדתי ואוכמי ראה עולא אבל מנא ידע דקפדי וגם דברי רש"י שפירש על הא דאמר אלא באוכמי וז"ל אלא באוכמי שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה עכ"ל מוקשה מאד לפ"ז דלמאי בעינן אוכמי הא איירי בידוע שקפיד וע"כ אנו צריכין לפרש דהא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד אבל בסתמא אמרינן דבחדתי ואוכמי קפיד הוא מפני שהאבק מקלקל מראיתה ועל כן אתי שפיר מה דהיה אומר עולא עליהם דקמחללי שבתא דהיה סובר כיון דגלימי אוכמי הוו כדפירש"י מסתמא קפדי עלייהו וע"ז השיב רב יהודה אנן לא קפדינן ר"ל שאין דרכנו להקפיד ע"ז דאנו לובשין כמה פעמים בלי ניעור וע"כ מתיר אף באוכמי וכן באביי דהוה קמחסם למיתביה לרב יוסף עי"ש בגמרא היה ג"כ מטעמיה דעולא ורב יוסף השיב לו אנן לא קפדינן מידי כמו שהשיב ר"י לעולא ולפ"ז הרוצה לנער טליתו שהיא חדתא ואוכמא אין מותר אא"כ בידוע לו שאין דרכו להקפיד תמיד ע"ז וכעובדא דרב יהודא ומה שכתב הטור ואי בציר חד מהני שרי ג"כ יש לכוין כן ובכל זה לא רציתי לסמוך על דקדוקנו הנ"ל וחפשתי בספרי ראשונים ומצאתי בעז"ה שכן מוכח מדבריהם דמה שאמר בגמרא והוא דקפדי עלייהו איננו רק למעט היכא דלא קפדי אבל בסתמא כיון דחדתי ואוכמי הוא אסור דז"ל הרמב"ם פ"י הלכה י"ח המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת ואם אינו מקפיד מותר עכ"ל ומדלא התנה ג"כ והוא דקפיד עלייהו כלישנא דגמרא וכמו שכתב בעצמו מתחלה בדין הלוקט יבלת ש"מ דהוא מפרש דבחדשה ושחורה אמרינן דמסתמא דרכו להקפיד וכן מוכח בסמ"ג בהלכות שבת שז"ל אמרינן בפרק חבית המנער טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמינן בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן עכ"ל הרי מוכח דמפרש כדברינו [הן אמת שראיתי בחידושי מהרש"ל שפירש שצ"ל וקפיד עלייהו אבל קשה מאד לשבש כל הראשונים שכתבו כולם בלשון הזה וכן בספר יראים להרא"מ שממנו נובע כל לשון הסמ"ג בענין הזה כתוב ג"כ דקפיד עלייהו] ובספר יראים להרא"מ ובשבולי הלקט ובכל בו ובמרדכי סוף פרק חבית כולם כתבו בהדיא כלשון הסמ"ג ומוכח מזה שפירשו כולם הסוגיא כדברינו דמסתמא קפיד וכמו שהוכחנו מלשון רש"י והא דקאמר והוא דקפיד היינו למעוטי היכא דלא קפיד ואפשר עוד לפ"ז דאם ידוע שאפילו בחיוורי וסומקי ג"כ דרכו להקפיד שלא ללבשו בלי ניעור יהיה אסור גם שם לנער ולא שרי הגמרא אלא במסתמא ובזה אתי שפיר דברי רבינו חננאל [שיצא כעת לאור סביב הש"ס] להמעיין בו היטב דבלא"ה מוקשים מאד שסותר את עצמו ע"ש וממילא מוכח מניה ג"כ כדברינו דבחדתי ואוכמי אמרינן דמסתמא דרכו להקפיד: ודע עוד דמפר"ח שהבאנו למעלה האיר ה' עיני והבנתי את דברי בה"ג דהנה בבה"ג כתב וז"ל מנער אדם טליתו כדרב יהודה ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו [והובאו דבריו במ"א] ולכאורה מאין יצא לו לבה"ג הדין דזרע פשתן ולמה סמיך אותו לענין מנער אבל לפיר"ח הנ"ל שהנה המעיין שם יראה שהוא מפרש מה דאמר בגמרא חזא טלא עליה היינו דבר טינוף [וכה"ג מפרש במאירי ובחידושי הר"ן שיצא מקרוב לאור] וזהו כולל כל דבר שמיטנף בו הבגד וע"ז השיב לו רב יוסף נפוץ ושדי משום דאנן לא קפדינן ומזה יאירו דברי בה"ג שמתחלה כתב דמותר לנער טליתו כדרב יהודה והיינו משום דאנן לא קפדינן ואח"כ רמז בדינו על המעשה דאביי ורב יוסף המוזכר בגמרא ולפ"ז כל טעם ההיתר בזה הוא ג"כ רק משום דאנן לא קפדינן כמו לענין ניעור טלית נמצא לפ"ז שאם הוא איש שהוא מקפיד שלא ללבשו כ"ז שלא יקלוף ממנו הזרע פשתן או התבשיל שנתייבש על בגדיו יהיה איסור גמור אף לדברי בה"ג שלא לקלפו בשבת ודינו ממש בכל פרטיו כמו לענין ניעור מן הטל דהא הגמרא מסמיך להו להדדי למימרא דרב הונא ומשמע דדינם אחד וכי היכי דהעתיקו השו"ע והג"ה הדין לענין ניעור מן הטל והעפר דאסור ואף דרב יהודה ורב יוסף השיבו דאנן לא קפדינן משום דזה תלוי לפי המקום והזמן דיש שמקפידין ויש שאין מקפידין כן ה"ה בענין זה והאחרונים לא ביארו בדברי בה"ג כל הצורך. ואין להקשות לפי דברי בה"ג אמאי פסקינן דטיט שע"ג בגדו מגררו בציפורן מאי עדיף דבר זה מזרע פשתן או תבשיל על כסותו י"ל דאה"נ דלבה"ג מיירי שלא בחדתי או באינו מקפיד א"נ והוא העיקר דטיט שע"ג בגדו אף דמגררו בציפורן אין מעביר הכתם לגמרי רק דמגרר עובי הטיט מלמעלה וכ"ש לפי מה שכתבו דמיירי בטיט לח בודאי הכי הוא לפיכך לא הוי בכלל מלבן ושרי בכל גווני משא"כ בענין זרע פשתן ותבשיל שנתייבש על בגדיו ס"ל לבה"ג דע"י מה שקולפו עובר ממילא ג"כ הכתם מאתו ולכן אינו מותר רק באופן שמותר ניעור הטלית והוא שלא בחדתי או באינו מקפיד:

ד

גשמים – עיין במ"ב במש"כ דבזה אין חילוק וכוא כ"כ הרבה אחרונים וגם הגר"א מכללם לפי דעת הכלבו אך שסיים שבסמ"ג חולק ע"ז ע"ש ונ"ל דאף הסמ"ג מודה למה שהבאנו במ"ב בשם הש"ג ע"ש:

ה

י"א דאסור לנער וכו' – משמע מלשון הרמ"א דלדעה הראשונה דמפרשי הענין בניעור מטל לית בזה אפילו איסורא. וראיתי בשלטי הגבורים שהקשה על מה שכתב הרא"ש על פירש"י דלא נהירא דעל הניעור מעפר יהיה שייך בו ליבון והלא הרא"ש בעצמו פסק דלכסכוסי סודרא אסור [וכן פסקו הטוש"ע לקמן בס"ה] מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן משמע דכל אולודי חיוורא באיזה ענין שיהיה אסור והכא פסקו כולם דלא שייך ליבון בעפר ואמאי הא אולודי חיוורא הוא דמכוין בניעורו לצחצח הבגד שחשך תארו מן העפר שעליו עכ"ל ול"נ דע"כ לא דמי כלל לכו"ע האי ענינא לכסכוסי סודרא אפילו לשיטת רש"י דאל"ה הלא שם לא מחלקינן כלל בהבגד וגם אי קפיד או לא ובכל גווני אסור משא"כ בענינא דידן הלא מבואר בהדיא בגמרא דאי לא קפיד שרי לכתחלה וכן בחיוורי וסומקי וע"כ משום דבעניננו אינו עושה שום פעולת הצחצוח רק שמנערו מן האבק והעפר שהוטל עליו לכן לא חשבינן זה לצחצוח רק כשקפיד ע"ז ובדאוכמי דבזה האבק לבד ג"כ מכהה מראיתו משא"כ בכסכוסי סודרא דעושה הצחצוח בידים להוליד לבנינות על הבגד אסור בכל גווני וא"כ לפ"ז ניחא אפילו לדעת הרא"ש והטור והמחבר לקמן בס"ה דאינן סותרים אהדדי. היוצא מכל זה דאפילו לדעת המתירים הוא דוקא באינו עושה שום פעולה כלל כ"א ניעור בעלמא מן האבק שעליו אבל אם מכסכס ומשפשף את הבגד להסיר ממנו הכתמים כדי ליפותו לכו"ע יש עכ"פ איסורא בזה דלא גרע מכסכוסי סודרא דלקמן ובכל מיני בגד אסור ועיין לקמן בבה"ל ד"ה דהוי ומה דמשמע לקמן בסימן של"ז ס"ב בהג"ה דמותר לכבד בגדים במכבדות שאינן עשויות מקסמים היינו להעביר את הניצוצות או את האבק כדמוכח בדרכי משה ובאופן דשרי כגון בישן או באינו קפיד אבל לא לשפשף להסיר בזה הכתמים דזה אסור אפילו ביד כמו בכסכוסי סודרא וכ"ש בכלי כנלענ"ד ברור:

ו

לחוש לדבריו – היינו אפילו ביד דניעור היינו ביד וכ"ש ע"י כלי שקורין בארש"ט או מאטאלק"ע [ח"א] וע"ש עוד שכתב בשם יערת הדבש דלפי שלא ידענו עד כמה נקרא חדש לכן צריך ליזהר בכולם ושארי אחרונים לא הזכירו דבר זה דאין אנו בקיאין והמחמיר תבוא עליו ברכה והמיקל יש לו על מה לסמוך וטוב שיעשה ע"י שינוי כלאחר יד אך לכתחלה בודאי נכון ליזהר שלא לבוא לזה וכמו שכתבנו במ"ב:

ז

ועיין לקמן סימן של"ז – ר"ל דאפילו באופן המותר להסיר ממנו האבק כגון בבגד ישן או אינו מקפיד או בענין הסרת הנוצות שמתיר כאן בכל גווני מ"מ אסור להסירם ע"י מכבדת העשויה מקסמים דקים כדי שלא ישברו [מאמר מרדכי] וכתב בספר תפארת ישראל דכהיום נהגו לאסור אפילו ע"י מכבדת העשויה משערות וכ"כ ביערת הדבש ע"ש הטעם ואינו מותר אלא ביד:

א

הלוקט יבלת – הפמ"ג נסתפק אי דוקא כשלוקט כל היבלת שיש שם או אפילו ביבלת אחד חייב אף שנשאר שם עוד ונ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמרא פרק הבונה הצר בכלי צורה כל שהוא חייב והחיוב הוא משום מכה בפטיש כמבואר בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ה ע"ב) וכן הוא ברמב"ם פרק יו"ד וז"ל הצר אפילו מקצת הצורה חייב הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר מלאכה כיון שהוא מהפעולות הנעשים בגמר הכלי וזה פשוט דאין לפרש דהכונה שעושה מקצת האחרון מהצורה שנגמר תיקון הכלי עי"ז דהא איתא שם בגמרא ר"ש אומר עד שיצור את כולה א"כ לת"ק על מקצת הראשון ג"כ חייב אח"כ מצאתי שכן כתוב במאירי על האי ענינא דצר צורה בשם גדולי המפרשים:

א

אבל סודר אסור – כן הוא לפי גירסת רש"י והרמב"ם עיין בב"י ונראה סייעתא לגירסא זו מהא דמו"ק יו"ד ע"ב דרבא שרי לכסכוסי קרמא וכפי מה שביארו הרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט הלכה י"ד עי"ש:

ב

ושאר כלי פשתן וכו' – עיין מ"א שכתב דמנהג העולם לכסכסן בידים ועיין בא"ר שתמה על מנהג זה שהוא שלא כדין ע"ש ונראה דאין שומעין להמנהג כ"א בחלוק וכמו שכתבנו הטעם בפנים [ודלא כש"ל שמחמיר גם בזה כדאיתא בב"י] אבל לא בשאר כלי פשתן וראיה מלקמן סימן תקמ"א ס"ג דלא התירו זה כ"א בחוה"מ [והוא מימרא דרבא מו"ק יו"ד ע"ב] ומשמע דבשבת ויו"ט אסור מדינא ואולי כונת המגן אברהם לחלק בין בגדים לשאר כלי פשתן:

ג

דינן כסודר – הנה אף דבשבולי הלקט המובא בב"י משמע דסודר גופא אינו אסור כ"א בשל פשתן מ"מ מסתימת השו"ע משמע דאינו מחלק בזה וגם הרמ"א לא בא להוסיף אלא להחמיר בשאר כלי פשתן ולא להקל בסודר שאינו של פשתן וגם מהרמב"ם בפ"ח מהלכות יו"ט הי"ד הנ"ל משמע דאפילו בכל הבגדים אינו מותר לרכך כ"א בחוה"מ ולא בשבת ויו"ט:

א

או על מנעליו – עיין מ"ב וכן דעת הש"ג והט"ז. והנה הב"ח אוסר בזה משום חשש ממחק כבסעיף ח' ועיין בא"ר שתמה הלא במרדכי איתא בהדיא דה"ה על מנעליו. והנה במאירי איתא כהב"ח דמחלק בין טיט יבש ללח דביבש בעי לגרור היטב ושייך ממחק אבל בלח דאינו רק קינוח בעלמא אינו ממחק להעור ובאופן זה מותר לקנח בכל גווני. והנה לדינא בטיט לח בודאי אין לחוש לחומרת הב"ח כיון דגם המאירי מסכים להתיר בזה וגם יש דעת הכל בו המובא בב"י דמתיר בלח אפילו בגרירה בגב סכין וכ"ש בזה. ואפילו בטיט יבש הרוצה להקל כדעת הב"י וסייעתו דבקינוח בכותל לא שייך חשש ממחק בודאי אין למחות בידו אך לכתחלה נכון ליזהר בטיט יבש מטעם אחר והוא הי"א שבסעיף ז' דיש בו חשש טוחן וכן כתב הפמ"ג וכתב שבטיט שעל רגלו יש להקל לקנח בכותל אפילו בטיט יבש משום צערא דגופא. וה"ה דמותר לרחוץ טיט היבש שע"ג רגלו יחף במים ולא הוי כגיבול דכלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו:

א

טיט שעל בגדו – עיין במ"ב שכתבנו דאין חילוק וכו' כן הכריע הב"ח וגם המגן אברהם מדסתם השו"ע ולא הזכיר דעת הש"ל בשם ר"ת שהובא בב"י ולא דמי לדלעיל בס"ה בהג"ה דהכא שמלוכלך בטיט בכל דבר חשיב תיקון א"נ י"ל משום דשם הוא לחומרא חשש לדעתו ואף דא"ר מפקפק על דברי המגן אברהם בביאור הגר"א מוכח דלפי מה שאנו פוסקין לעיל בס"ה דסודר אסור לכסכסו ממילא אסור בעניננו בכל גווני:

ב

דהוי טוחן – עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שהתיר לגרר כדי להסיר המראה לבד ולענ"ד דין זה לא ברירא כלל דנהי דמשום טוחן בודאי ליכא הרי עכ"פ בזה הגירוד הוא מכוין ליפות הבגד שלא יהיה עליו רושם הלכלוך ובודאי לא גרע זה מכסכוסי סודרא המבואר לעיל בס"ה דאסור מפני שמכוין לצחצחו והוי כמלבן וה"נ בעניננו והגמרא שהתיר לגרר בציפורן היינו להעביר הטיט משא"כ בזה שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד וליפותו שלא ישאר עליו שום רושם כלל הוא דומה ממש לס"ה הנ"ל וכן מוכח בביאור הגר"א שכתב דמה שהתירו בעניננו לכסכס מבפנים הוא משום שיש עליו טיט ובודאי כונתו משום טיט משא"כ למעלה בס"ה לענין כסכוסי סודרא שאין טיט ובודאי כונתו לצחצחו ע"ש וא"כ לענין דינו של הט"ז שאין טיט וכונתו רק לצחצח הבגד בודאי דאסור ויותר מזה דאפילו לשיטת שארי פוסקים המבואר בב"י דס"ל דאפילו בסודרא מותר לכסכס שם טעמייהו דס"ל שמתכוין רק לרככו ולא לצחצחו וכמבואר בדבריהם משא"כ בעניננו שמתכוין ליפות הבגד לכו"ע אסור. ונראה עוד דלדעת רש"י דמחייב חטאת במנער הטלית מן האבק שעליו גם בזה יש חיוב חטאת כיון שהוא מכוין לצחצחה ובזה נראה דאפילו אם איננה שחורה וחדשה ושם שאני שהאבק בעלמא איננו מקלקל מראיתה כ"א בשחורה וכמו שכתב רש"י שם וגם דוקא בחדתי דבאופן אחר אין דרך בני אדם להקפיד משא"כ בעניננו דדרך בני אדם להקפיד בכל גווני כשיש עליו רושם לכלוך מטיט וצואה ממילא זה שמעביר הרושם ומצחצחו הוי בכלל מלבן:

א

אין מגרדין – עיין בב"י שהביא דעת הכל בו שכתב דדוקא בטיט היבש לפי שמתקנו בגרירתו אבל טיט לח מגררין שאין בו תיקון בכך. וכתב עליו הב"י דלפי דברי ר"פ והוא הי"א המובא לעיל בשו"ע בס"ז ע"כ איירי הברייתא דס"ל דמגרדין בטיט לח ואפ"ה השמיטוה הרי"ף והפוסקים ש"מ דבכל גווני אין מגרדין עכ"ל עי"ש. והנה כל דבריו לשיטת ר"פ אבל כל עיקר דינו של ר"פ לא ברירא כ"כ ולא הביאוה בשו"ע רק בשם י"א ולשארי פוסקים אפשר דס"ל ג"כ כהכלבו. וראיתי בב"ח שהשיג על הכל בו וכתב ותימה גדולה הלא רש"י פי' דטעם הברייתא משום דהוי ממחק ולפ"ז בודאי אפילו בטיט לח אסור שקולף העור והוי ממחק ואיך הוא מפרש דלא כפי' רש"י ולהתיר מה שאסור לפי' רש"י ולכל הפוסקים עכ"ל. ובחנם הרעיש עליו דמרמב"ם משמע נמי שאינו מפרש טעם האיסור משום ממחק שכלל אותו בפכ"א בדיני כיבוס וליבון שמתקן את הבגד והעור ולא בדיני ממחק [ולדבריהם אתי שפיר מה שכלל הברייתא טיט שע"ג מנעלו וע"ג בגדו בחדא מחתא] ואפילו לרש"י ויתר הפוסקים שהעתיקו הטעם דממחק נוכל לומר ג"כ דטעם זה לא שייך כ"א בטיט יבש דבעי לגרר בחוזק ויבוא לידי קילוף העור משא"כ בלח ואח"כ מצאתי בעז"ה במאירי כדברינו שכתב דביבש שצריך גרירה וכיפור לא מהני ליה אין גוררין במנעל חדש וכ"ש במנעל ישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק עי"ש הרי אף דהמאירי ס"ל ג"כ הטעם כפירש"י אפ"ה לדינא ס"ל ג"כ כהכלבו ויש לסמוך על דבריהם היכא דיש עוד צד להיתר כגון בקינוח בנחת או בכותל אפילו לדעת המחמירין:

א

מותר – עיין מ"ב שכתבנו דמה שנוהגין שמניחין חתיכת פשתן בחמה וכו' גם זה הוא בכלל מלבן כ"כ בספר תפארת ישראל והנה לכאורה יש סתירה לזה ממה דאיתא במשנה שבת קמ"ו מי שנשרו כליו במים שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ואפילו האוסרין שם לא אסרו אלא משום מראית העין ולא אסרו משום דמתלבן עי"ז ואף דאינו מתכוין שיתלבן רק שיתנגב מ"מ פסיק רישא הוא ודוחק לומר דהמשנה איירי דוקא בכלים שאינן של פשתן דהמשנה סתמא קאמר והיה אפשר לומר דלא הוי ליבון עי"ז אלא בכלי פשתן חדשים שדרך ללבנו באופן זה אבל בבגדים ישנים אף שהן של פשתן אין דרך ליבון באופן זה כ"א ע"י כביסה וסחיטה אבל לפ"ז א"כ אפילו כשהוא מנגבן סמוך לאש לא יהא בו משום ליבון כ"א בחדשים דבאופן זה מיירי אונין של פשתן משיתלבנו [הנזכר בשבת י"ז ע"ב במשנה עיין שם ברש"י] ובמרדכי ס"פ תולין [והובאו דבריו לעיל בסימן ש"א סמ"ו ע"ש] משמע דאף בישנים כשהוא מנגבן סמוך לאש יש בו משום ליבון ג"כ דאינו מחלק שם כלל בין ישנים לחדשים וצע"ק מ"מ בעיקר הענין נראה דהדין עם התפארת ישראל כיון דהוא עשוי להתלבן ע"י פעולה זו וע"כ צריך לתרץ המשנה כמו שכתבנו. ודע עוד דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול על המשנה המלבן רב כהן בשם רבנן דקיסרין אמיינטון חייב משום מלבן וע"ש בק"ע שלא פירש בו כלום והאיר ה' עיני ומצאתי בערוך ערך אמיינטון וז"ל במדרש שה"ש בפסקא נפת תטופנה צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באור פירוש בלשון יוני ורומי מין אבן הנטוית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצין אותה באור עכ"ל הערוך והשתא מה נכונים דברי הירושלמי דאשמועינן רב כהן דמה שמגהצים אותה באור הוא בכלל ליבון כיון דדרך ליבונה בהכי וכמו שאר דברים שמיטהרים ומתכבסים ע"י מים כן זה ע"י האש. והנה מן הירושלמי הזה ג"כ סייעתא לדברי תפארת ישראל הנ"ל:

ב

אבל לכבסו דהיינו שמשפשף – דין זה דכיבוס במנעל לא הוי כ"א ע"י שפשוף הוא ממה שאמר רבא בזבחים [דף צ"ד] כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והא דאמר רב חייא בר אשי הוי קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני שכשוך אין כסכוס לא [כן נראה עיקר הגרסא בזה כמובא בשאלתות דהא קאי על דברי רבא דאינו אסור אלא בכסכוס] וכו' עי"ש ופי' רש"י כסכוס היינו שמשפשף צדו על צדו כדרך המכבסין והובא בב"י וכן סתם כאן בשו"ע. וצ"ע דמהרי"ף והרא"ש והרמב"ם משמע דכיבוס בלא שפשוף ג"כ אסור דהרי"ף בפרק תולין לא הביא כלל מימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס והעתיק סתמא אידך מימרא דרבא הנזכר שם בסוף הסוגיא דכיבוס במנעל אסור וכן הרא"ש ומשמע דכל כיבוס אסור אף בלא שפשוף. וכן הרמב"ם בפכ"א לא הזכיר כלל שלא יהא כ"א בכסכוס כ"א סתם וכתב דמנעל אסור לכבסו. אמנם דבריהם צריך ביאור דהא מסוגיא דזבחים לכאורה משמע בהדיא דכיבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא ולא מצינו שחזר רבא מזה. והנלע"ד בזה דהנה דעת הרמב"ם מלבד זה צריך ביאור דהנה בסוגיא דזבחים שם משמע דבעור קשה אי בר כיבוס הוא תלוי במחלוקת רבנן ואחרים והרמב"ם פסק שם בהלכות מעשה הקרבנות כרבנן דקשין לאו בר כיבוס הוא ובעי גרידא בדם חטאת וכאן בהלכות שבת סתם דבריו ומשמע דאין חילוק בין רכין וקשין וכבר עמד בזה הלח"מ ועוד משמע בהדיא מדבריו דאף בקשין יש בו איסור כיבוס דכתב מנעל וסנדל וסנדל קשה הוא כפי' רש"י בריש פרק מצות חליצה וא"כ הרמב"ם סותר לדברי עצמו ע"כ נראה לי ביאור הדברים הוא כך דהנה הרמב"ם הביא דין זה דכיבוס במנעל אסור בפכ"א בין השבותים ומשמע דסובר דהוא איסור דרבנן ומפרש דמימרא דרבא כל כיבוס דלית בה כסכוס לא שמיה כיבוס לפי המסקנא היינו לענין כיבוס דאורייתא כמו בדם חטאת שם אבל מדרבנן אסור אף בלא כסכוס ויצא לו זה מהא דמביא הגמרא שם בסוף הסוגיא דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת אמר ליה רב פפא והא אמר רב חייא בר אשי זמנין סגיאין הוי קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאני במיא שכשוך אין כיבוס לא [כן הוא בגרסתנו וכן הוא ברי"ף ורא"ש וכן משמע מפשטיות הסוגיא] הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו שכשוך מותר כיבוס אסור ומלשון זה משמע דסתם כיבוס אסור אף בלא כסכוס וגם רבא דס"ד להתיר לכתחלה ע"כ היינו בלא כסכוס דבכסכוס אין סברא להתיר דסתם מנעל הוא בין רך ובין קשה וכמו שנבאר להלן וברך בודאי אין סברא להתיר כסכוס לכו"ע ורבא היה אזיל לטעמיה דאמר לעיל דכבוס בלא כסכוס לאו כלום הוא וסבר דמותר לגמרי וכמו דאמר שם מעיקרא שכשוך אין כסכוס לא ומשמע דאינו אסור אלא בכסכוס ואמר לו ר"פ דהא חזינן דרב לא התיר כ"א שכשוך בעלמא שאינו נוגע ידיו כלל לכבס וכדאיתא במשנה נותן עליו מים עד שתכלה אבל כבוס בידים משמע דאסור עכ"פ מדרבנן אף בלא כסכוס ע"ז השיב רבא דברים שאמרתי טעות הן בידי ואינו מותר כ"א שכשוך בעלמא אבל כבוס אסור עכ"פ מדרבנן ולפ"ז אתי שפיר דהרי"ף הביא מימרא זו לבד ולא הביא המימרא לענין כסכוס דאיסור דרבנן יש אף בלא כסכוס וכידוע דאינו חושש הרי"ף להביא החיובים וכן לא הביא לחלק בין עור רך וקשה דלענין איסור דרבנן אין חילוק וכמו דמשמע מדברי רבא ור"פ דלא חלקו בזה וגם דאל"ה הוי ליה לרבא לאוקים מימרא דידיה בקשין ולא לומר טעות הן בידי ולכן כתב הרמב"ם ג"כ דאפילו סנדל שהוא קשה שכשוך מותר וכבוס אסור מדרבנן וכן הרא"ש והטור סתמו וכתבו דכבוס אסור ומשמע סתם כבוס אפילו בלי שפשוף וכן לא חלקו בין רך וקשה והיינו כדברינו דאיסור דרבנן יש אפילו בקשה ואף דהגמרא בס"ד היה סבור דאפילו כסכוס מותר בקשין לרבנן דאחרים כדאמר שם מעיקרא אי בקשין כאחרים ומשמע דלרבנן מותר בקשין אפילו כסכוס היינו לפי הס"ד דרבא דלית איסורא דרבנן כלל לענין שבת והיה מדמה לגמרי לענין כבוס דדם חטאת וממילא היכא דלית בו כיבוס מדאורייתא כגון כבוס בלא כסכוס ברכין או אפילו כסכוס בקשין לרבנן לית ביה איסורא כלל לענין שבת אבל לפי המסקנא דהוכיח ליה ר"פ דכבוס בלא כסכוס אף דלא שמיה כבוס מדאורייתא אסור עכ"פ מדרבנן תו אין לחלק בין קשין ורכין ולעולם אסור מדרבנן ונוכל לומר דכל זה נכלל במה שהשיב רבא דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי וכו' שקאי על כל הסוגיא הנ"ל [הג"ה ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא מלתא חדתי דלפי המסקנא חזר רבא גם ממה דאמר בריש הסוגיא דכיבוס בלי כסכוס בעור לית בו איסורא דאורייתא דלפי מה שחידש לו ר"פ שכשוך אין כבוס לא יש בכבוס איסור דאורייתא ג"כ וגם ע"ז אמר דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי דבכבוס בלבד יש איסור דאורייתא ג"כ דלא הותר כ"א שכשוך לבד משא"כ בבגד דאפילו בשכשוך בעלמא יש איסורא דאורייתא דשרייתו זהו כבוסו ומה שכלל הרמב"ם דין דכבוס בעור בפכ"א דמיירי בעניני שבותין משום שרצה לכלול גם סנדל שהוא קשה ובו לית ביה איסור כיבוס דאורייתא לפי מה שפסק בהלכות מעשה קרבנות והשמיענו דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה וראייתו דאל"ה היה לו לרבא לתרץ דאיהו איירי בקשין] ובדברינו מיושב היטב דברי הכלבו מה שכתב בענין זה ועיין בנשמת אדם בכלל כ"ב אות ד' שנשאר עליו בצ"ע ולפי דברינו ניחא בפשיטות. ודע דכל זה לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור אבל דעת רש"י והר"ן בפרק נוטל (שבת דף קמ"ב ע"ב) ד"ה נותן משמע דבקשין אפילו איסור דרבנן ליכא ומ"מ למעשה נראה שאין להקל אפילו בקשין כי כל הראשונים הנ"ל סתמו לאיסור ולא חלקו בזה ועוד דדעת השאלתות בפרשת מצורע סימן קפ"ח דיש איסור כביסה מה"ת בקשין כמו ברכין כי הוא פוסק כאחרים:

ג

זה על זה – עיין לעיל בבה"ל שכתבנו דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסור דרבנן יש אף בלא שפשוף ואפילו לענין איסור דאורייתא דבעינן כסכוס דהיינו שפשוף וכמה שכתב המחבר שמשפשף זה על זה והעתיק זאת מפי' רש"י בזבחים שמפרש כן הא דכסכוס דאיתא שם נראה לומר דאף אם אינו משפשף זה על זה רק שחופף היטב במים את מקום הלכלוך ומדיחו שיהא נקי ג"כ בכלל שפשוף הוא והראיה דבגמרא משמע שם דבעור קשה ג"כ יש בו כסכוס וכמו שמבואר שם לדעת אחרים ובקשה לא שייך לשפשף צדו על צדו ובשאלתות פרשת מצורע משמע בהדיא דהכסכוס הוא בקשה ע"י שפשוף והדחה היטב כמו שכתבנו ואין צריך צדו זה על זה דוקא [והנה בספר העמק שאלה הביא הגירסא בכת"י ושרי למחפייהו ושרי למדכינהו ונ"ל פשוט דפירוש של למדכינהו היינו לטהר אותם ע"י מים והוא לשון תרגום כידוע ומתחלה ג"כ הגירסא ואדיך מידך והוא ג"כ מלשון טהרה] וממילא ה"ה ברכין לכו"ע ג"כ זהו בכלל שפשוף. והנה הרבה מדברינו ממה שכתבנו בענין זה ובמאמר הקודם ד"ה אבל מצאתי בעז"ה בספר העמק שאלה וגם הוא הסכים דלהרבה ראשונים אסור כבוס אף בלי שפשוף:

ד

אסור – עיין במ"ב דחיובא נמי איכא כדמוכח זבחים צ"ד והנה הרמב"ם פסק בפ"ט הלכה י"א וז"ל הסוחט הבגד עד שיוציא את המים שבו ה"ז חייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא וכו' ואין סחיטה בשער וה"ה בעור שאין חייבין על סחיטתו עכ"ל ועיין במ"מ דמקורו הוא משבת קכ"ח ומשמע דהוא מפרש קושיית הגמרא דהוא משום איסור כיבוס ועל עור לא ציין שום מקור וראיתי בנשמת אדם שתמה על הרמב"ם כיון דסחיטה הוא תולדה דכיבוס וכיבוס הלא שייך בעור כדמוכח בגמרא הנ"ל מנ"ל להרמב"ם דאין חייבין על סחיטתו ונ"ל דיצא לו להרמב"ם זה ממה דאמרו רבה ורב יוסף בסוגיא הנ"ל אין סחיטה בשער והטעם מפני שהוא קשה והרי כיבוס שייך אף בשק העשוי משער וכדאיתא במשנה זבחים צ"ג ע"ב דאחד הבגד ואחד השק טעונין כיבוס ואפילו אותן הסוברין דעור קשה לאו בר כיבוס הוא אפ"ה בשק מודו כדאיתא בברייתא צ"ד שם [וידוע דשם שק כולל אף דבר העשוי משער השוורים והעזים וכדאיתא בתוספות שבת כ"ז ע"א ד"ה ונוצה וברמב"ם פ"א מהלכות כלים הלכה י"ב] וע"כ משום דשער לא מקרי דבר קשה לד"ה ושייך בו כיבוס ומ"מ לענין סחיטה אמרינן דלא שייך בהו וכנ"ל בגמרא וע"כ הטעם דסחיטה לא שייך אלא בדבר שהוא רך ביותר וממילא ה"ה בעור הרך אף דשייך בו כיבוס אין שייך בו סחיטה וכן מוכח מהרמב"ם דזהו טעמו מדכלל לתרוייהו בחדא מחתא וגם בדברי הרמב"ם ניחא מה שאמרה המשנה דבעור הרך נותנין עליו מים עד שתכלה ולא גזרו משום שמא יסחוט וע"כ משום דסחיטה לא שייך בה מדאורייתא ובבגד דאסור ליתן עליו מים דקאמר שם הגמרא משום דשרייתו זהו כיבוסו יכול היה לתרץ משום חששא דסחיטה אלא האמת אמר דחיובא נמי יש בזה ובהכי מסולק קושיית הנ"א שם עי"ש. היוצא מדברינו דשם כיבוס שייך מן התורה אפילו בשער ובעור כדמוכח בזבחים הנ"ל אבל סחיטה לא שייך בתרוייהו מדאורייתא לדעת הרמב"ם כ"א מדרבנן וכן סתם השו"ע לקמן בסימן תקכ"ו ס"א בהג"ה דבעור ליכא סחיטה. אך קשה לי אסוגיא דשבת נ' ע"ב דמשמע שם דהיה מותר לכו"ע לחוף השערות בשבת בנתר וחול אם לא מטעם חשש השרת השער ומסתמא הדבר הזה מעורב עם מים ואמאי לא אסרו מטעם כיבוס וע"כ דס"ל להגמרא לחלק בין שער תלוש לשער מחובר דבשער מחובר על גוף האדם לא שייך בו שם כביסה וא"כ מאי קמקשה הגמרא בדף קכ"ח ותיפוק ליה משום סחיטה הא סחיטה משום כיבוס הוא לדעת הרמב"ם וכיון דאין כיבוס אין סחיטה ואולי דזהו גופא מה דמשני הגמרא אין סחיטה בשער והיינו משום דהוא מחובר לגוף האשה אבל לשון הרמב"ם שהעתיק דין זה ממנו כדמשמע במ"מ דוחק גדול לאוקמי דוקא באופן זה וצ"ע:

ה

שיש עליו לכלוך – הנה מפשטא דלישנא משמע דסובר כדעה הראשונה המובא ברמ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו וכן ביארו המגן אברהם אולם בספר תו"ש וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת היש אוסרין [דכן מוכח לקמן בסימן של"ד סכ"ד דכתב שם ודברי סברא שנית נראים והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם דס"ל דאפילו דאפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו והא דכתב לקמיה בסעיף יו"ד טוב לנגבו ומשמע דמדינא אין צריך היינו משום דהוא דרך לכלוך דאפילו דעת הי"א מודה להקל בזה] והא דנקט יש עליו לכלוך לישנא דמתניתין נקט ומשום סיפא דמקנחו. והנה לדינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה ומ"מ כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הב"י בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים:

ו

שאין – אבל כשיש עליו לכלוך אפילו דרך לכלוך כגון לנגב ידים שם אסור לדעה זו כיון שיש עליו לכלוך מכבר כ"כ הפמ"ג וכן משמע בעולת תמיד ומ"מ לענ"ד לא ברירא הדבר כ"כ די"ל דדרך לכלוך לכו"ע שרי ועיין:

א

דלא אמרינן וכו' – ואפילו אם היה איזה לכלוך על המטפחת שרי הואיל והניגוב דרך לכלוך הוא [פמ"ג]. והנה לענין רחיצת תינוק ביו"ט במים חמין שבחול דרך הוא להציע מתחתיו המטפחת [הווינדלע"ן] בעריבה שרוחצין אותו בה שא"א לרחוץ תינוק קטן בלא זה וביו"ט הלא יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים אך א"א לרחוץ בלא זה יש להתיר באופן שיהיו הווינדלע"ן נקיים מכובסים דלדעה הראשונה אין בהם משום כיבוס ואף לדעת היש אוסרין אף בנקיים אפשר דדרך לכלוך הוא ואף אם נימא דאין זה דרך לכלוך מ"מ כיון דנקיים הם בודאי אינו רוצה כלל בכיבוסן וכל כונתו רק כדי להציע תחת התינוק והוי הכיבוס מלאכה שאצל"ג דאינו אסור לכמה פוסקים אלא מדרבנן ותינוק זה הוי כחולה שאין בו סכנה אם הוא רגיל ברחיצה דיש להתיר איסור דרבנן בשבילו ומטעם זה אין לאסור משום שמא יסחוט כיון דדיינינן ליה כחולה ובלבד שיזהר שלא יסחוט. והנה הפמ"ג רצה להתיר בשעת הדחק אף במלוכלכים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דאין כונתו בשביל הכיבוס רק להציע תחת הקטן ולא נהירא דמלוכלכים ניחא ליה הכיבוס ובחול דעתו שיסחטם אחר רחיצת הקטן וינגבם ויהיו מכובסין א"כ כונתו בשביל כיבוס ג"כ ואין זה מלאכה שאין צריכה לגופה ומ"מ ע"י א"י יש להתיר נתינת הווינדלי"ן למים ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שינתן לתוך המים ע"י א"י אם באפשר כנל"ד. ועיין לעיל מה שכתבנו בסימן ש"א סמ"ה וסמ"ו אודות ניגובן:

א

מקנחה בזנב הסוס – כתב בספר תו"ש דהיינו שאינם מחוברין בבהמה דאל"כ הא קי"ל דאסור לטלטל בע"ח אפילו מקצתו עכ"ד ולענ"ד יש לעיין בזה שלא הוזכר זה בשום פוסק וגם לשון התוספתא אינו מיושב כ"כ דשם נזכר ג"כ בזנב שועל או בשער שועל ואי אמרת דגם זנב מיירי בתלוש א"כ הכל חדא מלתא היא ומה שהקשה משום איסור טלטול אפשר דלא אסרו רק גופן דבעלי חיים ולא בשערן שהוא מחובר להן דלא חשיב כגופן בזה וצ"ע:

א

או יין – עיין במ"ב מש"כ ודעת הרבה אחרונים וכו' הלא המה הא"ר ותו"ש ומחצית השקל ועוד אחרונים וגם הגר"א כתב דמה שכתב המחבר או יין הוא רק לדעת הרמב"ם דלדעת ר"ת [וכן סתם המחבר לקמן בסימן של"ד סכ"ד עי"ש] מותר אף ביין כמו בשאר משקין:

ב

משום וכו' – עיין במ"ב ולכאורה קשה הא קי"ל לעיל בס"ט בהג"ה דבמים מועטים לא חיישינן שיבוא לסחטו ועל מהר"מ בעצמו לא קשה כ"כ דאפשר דהוא אין מחלק בין מרובים למועטים לענין חשש סחיטה [וכן מצינו שאין מחלק בזה לענין שרייתו זו היא כיבוסו עיין בטור] אבל על השו"ע דס"ל סברא זו למה אסר בכל גווני [מדלא חלק הרמ"א בזה] ובאמת מטעם זה התיר הרדב"ז ודקדקתי היטב בדברי המגן אברהם ומצאתי שהוא רמז לזה בתירוצו השני שכתב א"נ י"ל דה"ק כיון שהכוס צר וכו' וכ"מ בס"ט בהג"ה היינו ר"ל דשם מבואר דבמים מועטים לא חיישינן שמא יבוא לסחיטה וכמו שהקשינו וע"כ נד מתירוץ הראשון וקאמר דס"ל דכיון שהוא צר בודאי יבוא בעת הניגוב לסחיטה א"כ לפי תירוץ זה בכוס רחב או בקערה לא חיישינן כלל שיבוא לסחיטה כיון שהמים מועטין ומותר לנגב אפילו במפה שמקפיד עליו ולכן שפיר יש לסמוך בכוס רחב או בקערה על דברי הרדב"ז שכ' במ"ב שגם השו"ע מודה לו. ונראה דלזה כוון הגר"ז והח"א שהעתיקו דינא דשו"ע רק לענין כוס צר שהם אחזו התירוץ השני של המגן אברהם שהוא אמת לדינא וכמו שהוכחנו [וראיתי באיזה אחרוני זמנינו שהעתיקו דינא דשו"ע לאיסורא אפילו בכוס רחב אם הוא מנגב בדבר שמקפיד עלו והעתיקו ג"כ תירוץ השני של המגן אברהם דבכוס צר הוא פסיק רישא ואסור בכל גווני ולא נהירא שאחזו החבל בב' ראשין דלפי תירוץ הראשון של המגן אברהם אפילו בכוס צר לא אמרינן דהוי פסיק רישא ומותר בדבר שאין מקפיד עליו מדקאמר המגן אברהם כיון שהכוס צר ולא כתב דמיירי בכוס צר משמע דגם בתירוץ הראשון מיירי בכוס צד דסתם כוס הוא צר ולפי תירוץ השני דוקא בכוס צר אבל בכוס שאינו צר לא חיישינן כלל שיבוא לסחיטה ומותר לנגב אפילו בדבר שמקפיד עליו כיון שהמים מועטים] והנה מדברי הגר"א שדוחק עצמו לתרץ דמה שאסר השו"ע יין הוא רק לדעת הרמב"ם אף שהשו"ע בעצמו אין סובר כוותיה בסימן של"ד סכ"ד ולא ניחא ליה בתירוצו דהמגן אברהם כיון שהכוס צר הוא פסיק רישא משמע דס"ל דאף בכוס צר אין בו פ"ר וכדעת המגן אברהם בתירוצא קמא ונ"מ דבדבר שאינו מקפיד עליו גם בכוס צר שרי [אך מה שהקשינו לעיל הרי המים מועטים ואיך חיישינן לסחיטה קשה גם לדבריו ואולי דמיירי במנגב כוסות הרבה ולשון כוס שנזכר בשו"ע הוא לאו דוקא ודוחק ואולי דסובר להלכה דגם במועטין יש חשש סחיטה ועיין במה שפי' בהא דאלונטית בסימן ש"א טעם חדש משום דאינו מקפיד] וכן בדברי הרדב"ז לא נזכר נ"מ בין כוס לכוס וע"כ נראה דבשעת הדחק אין למחות ביד ביד המיקל לנגב בכוס צר ובלבד שיהיה בדבר שאינו מקפיד עליו לסחטו אחר הקינוח ויראה מתחלה לשפוך כל המים מן הכלי:

א

שאין בה וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דה"ה במראה של מתכות כשאינה חריפה כן משמע לשון השו"ע והרי"ף דדוקא כשהיא חריפה דחלה עליה גזירת חכמים ואז אפילו קבעה אח"כ בכותל אסור אבל אם אינה חריפה היא בכלל שאר מראה דמה לי אם היא של מתכות כיון דאינה עשויה להשיר בה נימין כמין אחר חשיבא ובזה מדוייק היטב לשון השו"ע שכתב דאין בה חשש זה דכולל בזה אפילו אם היא של מתכות אם אינה חריפא היא דמיא לשאר מראות וראיתי בא"ר שהביא בשם מי"ט דבמתכות אפילו אינה חריפא שאינה עשויה להשיר בה נימין ג"כ אסור דבמתכות לא חלקו חכמים ולענ"ד נראה כמו שכתבתי כפשטא דלישנא דכל הפוסקים והטעם כמו שכתבנו דכיון שאינה עשויה להשיר בה נימין כמין אחר דמיא וכן מדוייק לשון הגמרא דקאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה מפני מה אמרו מראה של מתכות אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלין ומשמע דכשאינה עשויה להשיר בה מותר וגם לדבריו הי"ל לר' מאיר שם בגמרא לאיפלוגי עליה דרבנן גם בשאינה קבוע אם לא היתה חדה דלדידיה דלא גזר בקבוע אטו אינה קבוע כ"ש דלא גזר אינה חריפא אטו חריפא. וכ"ז שכתבנו הוא אפילו לדעת הב"ח לעיל בסימן ער"ה דאוסר בנר קבוע בעששית לקרות לאורה וכ"ש לשארי דעות שמובא שם במגן אברהם וב"ח להקל בזה וכ"ש בעניננו נראה דאין להחמיר בזה:

א

סעיף ט' מותר ליתן מים על גבי מנעל לשכשכו וכו'. נ"ב הנה ראיתי בהרמב"ם בהלכות מעה"ק פ"ח הלכה א' שכת' דבעור הקשה לא בעי כיבוס ותמה שם הלח"מ כיון דהרמב"ם פסק שם כת"ק ולא כאחרים במנחות דף צ"ה א"כ הוי ליה לחלק גם בשבת כן ולמה כת' בהלכות שבת סתם דאסור לכבס המנעל והניח בצ"ע. ולפענ"ד אתי שפיר די"ל דבקשין אין הטעם מכח דל"ש בהו כיבוס רק ניהו דשייך בהו כיבוס מכל מקום לאו בגד הוא והרי בתורה כתוב בגד ועור לא בגד הוא ותדע דהרי אמרינן במס' מנחות בפרק ד' דהוא של עור וכנפיה של בגד פטורה וע"כ מוכח דעור לאו בגד הוא א"כ ניהו דבחטאת ריבה הכתוב דאפילו עור בעי כיבוס מכל מקום אין לך בו אלא חידושו דהיינו ברכין אבל בקשין לאו בגד הוא וניהו דבתחלה מוכח במנחות דלכך לא בעי כיבוס מכח דלאו בר כיבוס הוא היינו למה דס"ד שם דדרש רבא דמנעל בשבת מותר בכיבוס ומוכח דעור לאו בר כיבוס הוא לכך מפרש הטעם מכח דאינו בר כיבוס אבל הוי בגד ובאמת חייב בציצית אבל לפי מה דמוקי לה רבא אמורא ודרש דמנעל אסור לכבסו בשבת ולמה לא אמר בקיצור דהלכה כת"ק או כאחרים מוכח דס"ל דשבת שאני דבאמת היא בר כיבוס רק דטעם הת"ק דלאו בגד היא וניהו דגלי קרא היינו ברכין ולא בקשין ולכך ממילא לענין ציצית דליכא ריבוי כל עור לאו בגד הוא ולכך פוטרו מציצית ובחטאת יש חילוק בין רכין לקשין ובשבת בכל ענין אסור דשבת בבר כיבוס תליא מלתא ואתי שפיר ודו"ק היטב:

א

ומיהו לא מחויב אי לא וכו':

א

[א] [לבוש] בחדתי וכו'. אף שנתכבס אם לא נשתמשו בה כל כך אלא עדיין היא בחידושה כמו שעה שאומנים מתקנים אותה מיקרי חדתי (ב"ח), בטל והוא הדין שלג (ואגודה):

ב

[ב] שמקפיד עליהו וכו'. לפי שמתקצרים במים (בית יוסף סוף סימן ש"א בשם כלבו), ולפי זה כשנתכבס כבר אין לה חשש בזה, ועולת תמיד כתב כיון דטעם משום סחיטה אין חילוק בין קפיד או לאו ובין שחור לשאר צבעים, עד כאן, והוא לכאורה נגד הכלבו וצריך לומר דסבירא ליה כמו שכתב מגן אברהם דסתם חדש מקפיד אף על גב דלגבי טל אמרינן והא דקפיד מים שאני שמתקצר ובספר הזכרונות אסר בכל הבגדים וכן משמע משלטי גיבורים שאזכיר בס"ק ג':

ג

[ג] [לבוש] ויש לחוש וכו'. ולעניות דעתי מדינא אסור כי ראיתי בספר יראים וספר התרומות ושבלי הלקט ותניא פסקו כרש"י ועוד דבשלטי גיבורים פירש דברי רמב"ם כרש"י ופשוט בש"ס דדוקא בחדש אסור, כתבו ספר התרומות ומרדכי סוף פרק חביות אנו לא מקפידין ללבשו עם העפר או עם הטל ושרי, עד כאן, פירש בגדולת מרדכי אבל בשניהם אסור, עד כאן, ואינו מוכרח גם ממה שכתב שלטי גיבורים שם מותר לנו בכל ענין לנערה לא משמע הכי, וכתב בשלטי גיבורים דאם מנערה מטל או מגשמים צריך שלא ינער בענין שיבוא לידי סחיטה כי ידוע כשבגד בלוע מטל וממים יפה מסחטו בניעור:

ד

[ד] להסיר הנוצה וכו'. ובספר זכרונות דף נ"ג חשש לאיסור, עוד כתב שנתעקמה אפילו מעט אין לפושטה והקורע אב מלאכה לפיכך מי שנזדמנו לו מותר בגדים בקוצים מפרישן בצינעה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין (רמב"ם פרק כ"ב), ומה שכתב הלבוש מכבדות וכו' כן כתב רמ"א סימן של"ז וכתב הט"ז תמיה לי הא אפילו משבר אינו אלא מקלקל ופטור, עד כאן, ולא קשה מידי דפסיק רישיה הוא כמו שכתב שלטי גיבורים סוף פרק המצניע ומקלקל הוי אסור לכתחילה:

ה

[ה] [לבוש] קסמין וכו'. וישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו (הלכות גדולות), הנוטל שלל העושים החייטים שקוראים איבאנשטר טוב להחמיר אי קפיד (שלטי גיבורים מגן אברהם):

ו

[ו] ללובשו וכו'. בלחם משנה פרק אלו קשרים דאפילו אינו יודע שצריך עוד לשבת שרי דלעשות בגדים אין לו שיעור, עד כאן:

ז

[ז] [לבוש] וצבועים וכו'. או צבועים כן צריך לומר וכן הוא בטור, ויש לי להחליף וכו' ואף שאינו יפה כזה והמקפל על הספסל הוי כשני בני אדם (ירושלמי וכלבו):

ח

[ח] [לבוש] ולפיכך וכו'. נראה לי דקאי למעלה על מה שכתב וללבשם בו ביום לפיכך אסור לקפל וכו' אפילו חדשים ואין לו להחליף וכן משמע בתוס' ומרדכי ואגודה שם ובמקומות הנוהגין ללבוש טליתות במנחה מותר בחדשים ואין לו להחליף, כתב רש"ל פסק ממהר"ש נראה לי דטליתות חדשים שרי לקפל ביום טוב שחל בערב שבת כשעשה עירוב תבשילין וכל שכן בחולו של מועד:

ט

[ט] בכל ענין וכו'. פירוש אפילו ישנים ואפילו בשני בני אדם וכן כתב מרדכי ואגודה וכן עיקר ומשמע אפילו אין צריך לבו ביום, ודוקא בגדים שלבש בשבת אבל כשלא לבש בהן בשבת בכל ענין אסור כיון שהיה אפשר מערב שבת:

י

[י] והתרתו דומה וכו'. כן פירש רש"י בשבת דף קמ"א וטור ולכך סיים אם היה מותר וכו' שומטו דאז אין סברה והיינו דתנא קמא לא פליג אתוס' אבל המגיד פרק כ"ו כתב דגם לפירוש רש"י אפשר דפליג תנא קמא משום גזירה שמא יבוא להתירן, ולעניות דעתי ליתא דגם בשאינו מותר אינו דומה לסתירה ותדע דהא לרמב"ם פרק כ"ו אינה סתירה כלל דהא כתב טעם משום מוקצה וכן כתב מלבושי יום טוב בשם הערוך, והנה נראה לי אפשר דגם לטעם הרמב"ם שומטו אם היה מותר וכו' דדוקא כשהוא במכבש מוקצה ודלא כמו שכתב המגיד, ובאמת תמיה לי על הרמב"ם מירושלמי סוף פרק תולין דפריך והתניא חותמת שבכלים מתירין וחותכין ומשני הדא אמרה מכבש יעשו אותה בקרקע הרי דטעם משום סתירה כדפירש רש"י כמו בחותמות שבקרקע בסימן שי"ד סעיף י':

יא

[יא] [לבוש] אבל אם היה וכו'. ומגן אברהם פסק בסתם דאסור כדברי מגיד הנזכר לעיל, ותימא שלא הזכיר מדברי לבוש שמתיר והוא דעת הטור ורבינו ירוחם וכן פסק צידה לדרך והם גדולי אחרונים גם כבר העמדתי וכו' דלדבריהם ועוד דלכולי עלמא מידי דרבנן הוא כדפירשתי ואזלינן לקולא:

יב

[יב] [לבוש] והוא מכיר וכו'. כן לשון הטור וספר צידה לדרך ומגיד שם, וצריך עיון דלשון המשנה שם אם היה מותר מערב שבת מתיר את כולו ושומטו משמע דהכי קאמר אף שמותר קצת מתיר את כולו וכן הוא במשניות עם הרמב"ם ועם תוספות יום טוב ובמשנה דירושלמי הוא מתיר את כליו וכן הוא בהרא"ש וברמזים ורבינו ירוחם שם ורי"ף:

יג

[יג] ושאר וכו'. לפי זה צריך לומר חלוק דמתיר אינו מפשתן (נחלת צבי), אבל מלבושי יום טוב פירש דאף חלק של פשתן שרי כיון שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ וסבר כשבלי הלקט בחדא ופליג בחדא:

יד

[יד] כלי פשתן וכו'. מפני שהם נאים לאחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן (שבלי הלקט), ומנהג העולם לפספסן בידים (מגן אברהם), אבל ראיתי בשבלי הלקט גופיה שכתב מנהג העולם לכסכסן בידים מעט ואסור כן, עד כאן, וכן כתב בספר תניא. כתב מגן אברהם נראה לי דאסור להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמו שכתב סימן תקמ"א סעיף ג' ועיין סוף סימן תקי"ט:

טו

[טו] או על מנעליו וכו'. הב"ח חולק ואוסר אפילו בקורה דלא התירו בש"ס אלא על רגלו ממש והביאו כל האחרונים ותמיהני שלא ראו במרדכי פרק תולין שהתיר בהדיא על מנעל וכן כתב הנחלת צבי בשם שלטי גיבורים וכן מבואר ממהרי"ל שהביא מגן אברהם שקינח מנעליו בברזל העשוי לפני בית הכנסת ומה שתמהו ט"ז ומגן אברהם על הנוהגין כן דהא ברזל זה דומה לגב הסכין דאסור לכולי עלמא בסעיף ח' יתבאר בס"ק כ"ב, גם יש לחלק בין גירור לקינוח דבקינוח אין ממחק כולי האי ולפי שהוא צורך מצוה היקל בו, עוד יש לומר דהא דקינח כשהיה הטיט לח עיין ס"ק כ"א:

טז

[טז] לאשוויי וכו'. פירוש שישכח ויכוין לאשווי דאם לא כן הוי דבר שאין מתכוין ושרי דלא פסיק רישיה (תוס' דף קמ"א), והב"ח תמה בזה על בית יוסף שהתיר במנעל משום דאף אם ימחוק לאו פסיק רישיה ליחוש נמי שמא ישכח, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דשאני הכא כמו שכתב הר"ן לפי שאדם מחזר על מקום גומא לקנח בו רגליו ישכח, בית יוסף:

יז

[יז] אף בכותל וכו'. ונראה לי דבכותל של עץ שרי כמו בקורה (מגן אברהם), וכן מצאתי מבואר במרדכי שם יש מתירים בשניהם וכו' וב"ח הכריע כאוסרין (מגן אברהם), וכן נראה לי כי ראיתי במרדכי וברמב"ן סימן שע"ו ואגודה ורוקח סימן קכ"ב שפסקו לאיסור בשניהם גם תמיהני דהא דמתירין הוא משום דרב פפא דמתיר הוא בתרא כמו שכתב בית יוסף ובראב"ן שם כתב דמר (כר"י) [בריה דרבינא] דאוסר הוא בתרא וזה תמוה הוא מאוד בעיני איך היא מחלוקת במי שהוא בתרא, שוב ראיתי בשבת דף קמ"א דלא נזכר כלל רב פפא רק רב חסדא מתיר וצריך לומר דלמתירין היה לפניהם גירסא אחרת וצריך עיון, ומכל מקום נראה לי כשהולך לבית הכנסת להקל משום צורך מצוה לקנח בכותל:

יח

[יח] דדמי לליבון וכו'. מדסתם משמע דאין חילוק בין משי ופשתן וצמר כיון שמלוכלך בטיט מה שאין כן בסעיף ה' וכן משמע בטור סוף סימן זה (מגן אברהם), וכדברים אלו כתב הב"ח סוף סימן זה וצריך עיון לסתור מה שכתב בית יוסף בשם רבינו תם דדוקא בפשתן אסור הא לא מצינו שום פוסק שפסק בפירוש נגדו ועוד שכן ראיתי בספר תניא, גם נראה לי דלא דמי סוף סימן זה דשם נותן מים מה שאין כן הכא דאין נותן מים לכך לא כתבו אלא דמי למלבן, אך קצת קשה מאי פריך בשבת דף קמ"א על רב הונא דילמא מיירי בבגד צמר ויש ליישב:

יט

[יט] בציפורן וכו'. והוא הדין בסכין אפילו בחודו ואפילו בחוץ כן מוכח בש"ס שם:

כ

[כ] דהוי טוחן וכו'. וממילא דאפילו בפנים אסור אפילו על ידי כסכוס ועל ידי גרירה בחוץ בכל ענין אסור. כתב הט"ז דוקא כשיש ממשות טיט שאז נופלין פירורי טיט אבל אם אין שם אלא מראה הטיט מותר לגרר לכך מי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יכול לגרר בציפורן להסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות:

כא

[כא] מנעל וכו'. מדסתם משמע אפילו לח ואזיל השולחן ערוך לטעמיה שחולק בבית יוסף על הכלבו דמתיר בלח זה לשונו לפי דברי הרבינו פרץ דאסור לגרר הטיט היבש מעל הבגד וכי קתני טיט על הבגד מגרד בלח הוא אם כן רישא דקתני טיט שעל גבי מנעלו מגררו בלח נמי הוא ואפילו הכי אידחי בית יוסף, עד כאן, ותימא דהכלבו גופיה פסק שם קודם זה כדברי הרבינו פרץ, גם תמוה דהא דטיט שעל גבי מנעלו מגררו לא דחה הש"ס שם כלל אלא דברי ר' אבהו דחי שם ואדרבה נראה לי דמזה הוכיח הכלבו מדלא פריך הש"ס על ברייתא זו מתניתין ר' חייא אלא על כרחך דבלח מודה דמותר, אך קשה מאי היקשה על ר' אבהו דילמא מיירי בלח ויש לומר דסבירא ליה דאם כן למה אוסר בישן ודו"ק. והנה הב"ח הפליג לתמוה על הכלבו שכתב טעם איסור שהמנעל מיתקן בגרידתו נגד פירוש רש"י ופוסקים שכתבו דטעם האיסור משום ממחק ועל כן חולק דאפילו בלח אסור, ולי נראה דלא קשה מידי דהיא היא דכשממחק המנעל מתקנו ובלח לא צריך לגרר כל כך עד שימחוק וקל להבין, שוב מצאתי ראיה לדברי בביאור מהרש"ל לסמ"ג שכתב על פירוש רש"י משום ממחק זה לשונו, וכל שכן בחוד הסכין שהוא תיקון יותר עד כאן לשונו, משמע דממחק היינו מתקן:

כב

[כב] [לבוש] לא בסכין וכו'. הכי איתא בשבת דף קמ"א אמר ר' אבהו אמר ר' ינאי מגררין מנעל חדש אבל לא ישן במאי מגררו פירש רש"י לחדש אמר ר' אבהו בגב סכין אמר ליה האי סבא סמי דידך מקמי הא דתני ר' חייא לא מנעל חדש ולא מנעל ישן, מזה משמע דאפילו בגב סכין אסור וכן פסקו בסמ"ג ורש"ל שם, אך באמת קשה מנא ליה לההוא סבא לסמוי דברי ר' אבהו דילמא הך דתני ר' חייא מיירי בחודו, ויש לומר דאם כן איך אמר נמי ר' חייא ולא ישן דהא ישן אפילו בגב אסור ודחוק ודו"ק. ולולי פירוש רש"י היה נראה לי דמאי דפריך במאי מגררו קאי אישן כדפריך הש"ס לעיל מזה ולמר בריה דרבינא דאוסר בשניהם במאי מקנח וכו', ואם כן כיון דאמר דבישן מגררו בגב אם כן בחדש על כרחך אפילו בחודו שרי על זה אמר ליה האי סבא סמי דידך דייקא מה שאמרת מנפשך דישן מגררו בגב אם כן בחדש אפילו בחוד שרי ור' חייא תנא אין מגררין בחדש ובמאי מוקמית לה אלא על כרחך דר' ינאי אוסר בישן בכל ענין ובחדש מתיר דוקא בגב וזה פירוש נכון מאוד דהשתא נתקיימו דברי ר' אבהו בשם ר' ינאי ודברי ר' חייא, והשתא מנחא נמי קושיא דלעיל מה שלא הוקשה על ברייתא דטיט שעל גבי מנעלו מגררו בגב הסכין דלא קשה מידי דר' חייא מיירי בחוד כדאמרן וראיה ברורה לזה ממה שמצאתי בבעל הלכות גדולות דף כ' ע"א זה לשונו, מגררין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפא והני מילי ישן אבל חדש אסור ואם הניחה יום אחד ישן הוא עד כאן לשונו, ותימא דבדף כ' ע"ב כתב זה לשונו תני ר' חייא אין מגררין לא מנעל חדש ולא ישן עד כאן לשונו, ואם כן דבריו סותרין אלא ברור דפירש הך דר' חייא בחוד הסכין כדפירשתי והנה נתברר בזה עוד שלפני בעל הלכות גדולות הגירסא מהופכת מגררין מנעל ישן אבל לא חדש, והשתא זכיתי להבין דברי רמב"ם פרק כ"ב שכתב אין מגררין חדשים אצל סכין ומקנחין ישנים ותמה הראב"ד ומגיד שם שהוא נגד הש"ס דישן גרע מחדש גם שלטי גיבורים סוף פרק תולין האריך ונדחק דבריו מאוד מאוד, ולי ברור ופשוט שהיה לו הגירסא בש"ס כמו שהוא בבעל הלכות גדולות ותימא על גדולים הנזכרים לעיל שלא הרגישו בבעל הלכות גדולות ואפשר נמי שזה טעמא דמהרי"ל שנהג לקנח בברזל שזכרתי לעיל, דסבירא ליה נמי בישנים מותר. כתב ראב"ן סימן שע"ו תני ר' חייא אין מגררין לא חדש ולא ישן ורבי מתיר בחדש והלכה כרבי מחבירו עד כאן לשונו, ותימא גדולה לפרש דבריו על פי הש"ס דקאמר סמיא וכו' מקמי הא דתני ר' חייא גם ר' חייא מאן דכר שמיה ונפלאתי שלא העירו מזה שום אחד מגדולי ראשונים ואחרונים:

כג

[כג] [לבוש] לח וכו'. צריך עיון מנלן דמותר אפילו בלח וראיתי במלבושי יום טוב דלמד ממה שכתב בית יוסף טוב ליקח סמרטוט ולחוף על מקום הטינוף בקל ולא בדוחק פן יסחוט, עד כאן, וקשיא ליה מאי יסחוט אי לאו דסמרטוט לח הוא ועוד לישנא דלחוף לא שייכא אלא במקום שער לכך כתב המחבר לח במקום לחוף והוא נכון, עד כאן, ולא נהירא דאף בסמרטוט יבש שייך סחיטה במקום הטינופת שהיא לח אם מקנח בדוחק, ועיין סימן ש"כ סעיף י"ז ועוד דמצינו בסוף סימן שכ"ב אין חופפין כלים במלח הרי דשייכא אף שלא במקום שער ועוד דלשון הכלבו יקנחנו בסמרטוט קשה:

כד

[כד] ולא מרובין וכו'. ונראה לי בדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמו שכתב סימן ש"א סעיף מ"ו (מגן אברהם וכן משמע בספר יראים):

כה

[כה] [לבוש] ויש אוסרים וכו'. כתב בשלטי גיבורים דף קמ"א שכן דעת הסמ"ג ורוב פוסקים, ותימא דעיינתי שסמ"ג פסק להדיא כסברא ראשונה דלא שייך שריית כיבוס שאין ליכלוך וכן כתב בית יוסף משמו ושכן פסקו סמ"ג וספר התרומות והרא"ש וכן ראיתי במרדכי פרק אלו קשרים ור"ן פרק נוטל וכן פסק הרמב"ם פרק י"ב וראב"ן סימן שס"ב ואם כן קשה היאך כתב שלטי גיבורים שרוב פוסקין לאסור, מיהו מה שכתב בית יוסף דהרא"ש סבירא ליה הכי קשה הא כתב קודם דסבירא ליה בדין בגד שהטיל תינוק מי רגלים ומשמע מאן דסבירא ליה הא לא סבירא ליה הא עיין סימן, ואפשר דסבירא ליה משום צורך תפילה מקילין גם בזה אך נראה לי דסבירא ליה הרא"ש סעיף ז' כיש אוסרים מדכתב ברישא, ומגן אברהם מצא בריב"ן כדפירש בית יוסף דעתו תוס' סוף פרק שמונה שרצים דבטיל תירוצא קמא, והשתא ניחא מה שהקשה בית יוסף על רמזים שם דפסק כיש אוסרים נגד הרא"ש ודו"ק, ומכל מקום דעת המרדכי נראה להקל כתרווייהו. ועוד אני אומר דבספר יראים והגהות מרדכי שפסקו לאיסור היינו משום שבעל הלכות גדולות פסק כן ועיינתי שפסק ז"ל אי נפיל חמרא על לבושא בשבתא אסור למשדא עליה מיא, עד כאן, ולעניות דעתי דלאו ראיה כלל דיש לומר דסבירא ליה לבעל הלכות גדולות כיון שנפל עליו חמרא הוי כמו בגד שיש בו ליכלוך דלכולי עלמא שרייתו כיבוסו אבל כשאין עליו ליכלוך כלל אפשר דמודה דמותר ועיין סימן של"ג סעיף ד' בכל ענין משמע אפילו מועטין אלא דבספר יראים ראיתי שמתיר במועטין דאין בשריית מים מועטין כיבוס ולכך מותר להסתפג ולדידיה אף דרך ליכלוך אסור אלא שכתב דלריבוי המים לא ידעתי שיעורן, מיהו בתוס' דף קי"א שכתבו טעם היתר סיפוג משום שהוא דרך ליכלוך וכו' כדבסעיף י' דסבירא ליה אף במועטין שרייתו הוי כיבוס ועיין סימן ש"א ס"ק ע"ז:

כו

[כו] שאין לחוש וכו'. מכל מקום נראה לי דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבוא לידי סחיטה כמו שכתב בית יוסף ש"א סעיף ג' וסעיף מ"ו (מגן אברהם), ואשתמיטתיה ספר התרומות סימן רמ"ד שכתב דלא חששו לסחיטה כיון שאין כי אם מעט מים כשמקנח ידיו וגופו וכן משמע במרדכי פרק אלו קשרים ועוד דמר"ן שהבאתיו ש"א ס"ק פ' מבואר דלא גזרו כלל בסיפוג לחשש סחיטה, ובזה ניחא מה שהקשה מגן אברהם סימן ש"ך ס"ק ט':

כז

[כז] בבגד שהטיל וכו'. עיין סימן פ"א וסימן ע"ז סק"א וטוב שלא ליקח תינוק בשבת בחיקו אם לא על כר, הרוחץ תינוק במים לא ישים הבגד במים (ספר חסידים רס"ד ורס"ז):

כח

[כח] מי רגלים וכו'. זה לשון מגן אברהם אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים מהר"מ טיקטין בשם סמ"ק ותוס' סוף פרק שמונה שרצים דלא כהגהות מרדכי עד כאן לשונו, והוא בגיליון מרדכי פרק שמונה שרצים זה לשונו, מסקנת הסמ"ג ותוס' סוף פרק שמונה שרצים דטינוף וצואה אסור להעביר עליו מים ואין להתיר אלא בליכלוך של מי רגלים עד כאן לשונו, ותמיהני דעיינתי בתוס' שם דלא חילקו כלל בין צואה למי רגלים ור"י דאוסר אוסר אפילו במי רגלים ולא קיימא לן כוותיה כמו שכתב בית יוסף וכן מבואר בסמ"ג להדיא וכן כתב תשב"ץ סימן ס"ד דמותר גם בצואה וכן כתב בגדולת מרדכי, גם נראה לי דגם מהר"מ מודה דמותר בקינח אפילו בצואה ולא אוסר אלא לתת מים עליו ובשיטת ריב"א שהבאתי ס"ק ל"א וכן משמע במהר"מ בגליון פרק אלו קשרים ומטה משה במה שכתב בשם תוס' וסמ"ג לא כיוון יפה גם מה שכתב שם בשם הג"ה וסמ"ג לא דק ולעניות דעתי קיצרתי:

כט

[כט] [לבוש] מתבטלין וכו'. צריך עיון דבסימן ע"ז כתבתי דאפילו במעט בעינן רביעית וצריך לומר דהכא שאני דאינן בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהם ידיו הוי טופח מכח המים ושרי (מגן אברהם), ולא ידעתי אני איך נתבטל הך טופח במים כשאינו בעין ולעיל הארכתי בזה:

ל

[ל] לתת מים וכו'. ואפילו ליטול ידיו עליהם אסור (בית יוסף ומגן אברהם), וצריך עיון דהבית יוסף כתב דאף שכלבו והגהות מרדכי פרק אלו דברים מתיר מכל מקום כיון שהפוסקים הנזכרים לא הזכירו נטילת ידים משמע דסבירא ליה דאסור, עד כאן, ותמיהני שהפוסקים שהזכיר שם הם סמ"ג וסמ"ק ומרדכי ואני עיינתי בהם וראיתי שכתבו להדיא נטילת ידים וכן התיר באגודה להדיא וגדולה מזו מצאתי בהגהות מרדכי פרק י"ח בשם ריב"א שמתיר לתת מים אף שלא על ידי נטילה דדוקא על ידי ליכלוך דצואה אסור אף דמכל הפוסקים לא משמע הכי מכל מקום כדאי להקל על ידי נטילה, והשתא אין צריך נמי לדוחק שנדחק בית יוסף על הא דבעינן רביעית לבטל ובקינוח ליכא רביעית ממש עיין שם, מיהו בתשב"ץ סימן ס"ד כתב ונוטל ידיו ומקנחין היטב זו בזו ואחר כך משיב אותן על הבגד עד כאן לשונו, מבואר דאפילו לקנח ידיו בו קודם שמקנחין היטב זו בזו אסור כל שכן ליטול ידיו עליו, מיהו מכל הפוסקים משמע דמותר לקנח ידיו מיד וכן מבואר ממה שכתב מלבושי יום טוב זה לשונו, ובדרשות מהר"ש כשהשתין לו תינוק על מלבושו היה מטפיח ידו במים והטפיח על ההשתנה, עד כאן, שוב עיינתי דהתשב"ץ לטעמיה שפסק בסימן כ"ח כיש אומרים דכל רוחץ ידיו צריך לנגבם וכו' אבל לדידן קיימא לן היתר:

לא

[לא] יין וכו'. צריך עיון לפי מה שכתב סימן שי"ט דבשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט ואפשר דסבירא ליה דיין נמי מלבן כמו שכתב בית יוסף סוף סימן ש"כ בשם הר"ן ואם כן בשאר משקין שרי (מגן אברהם), ולא עיין בר"ן גופיה סוף פרק שמונה שרצים אין דרך ליבון בכך ועוד דלא גזרינן סחיטה שאין רגיל לסוחטו מיין וכמו שכתבו תוס' שם וסמ"ג ומרדכי פרק תולין, אלא עיקר כתירוץ שני כיון שהכוס צר אי אפשר דלא אתא לידי סחיטה ואם כן אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור, אך צריך עיון דרבינו ירוחם חלק י"ג כתב שמא יסחוט גם דוחק לומר דמיירי בכוס צר:

לב

[לב] במפה וכו'. או בשום דבר (תשב"ץ כ"ח) משמע נמי אפילו בדבר שאין מקפיד על מימיו, כתב מגן אברהם ספסל מותר לקנח בדבר שאין מקפיד דלאו פסיק רישיה הוא ואינו מוכרח וצריך עיון:

לג

[לג] [לבוש] ומלכלך המפה וכו'. פירוש דבסחיטה הוא תולדה דמלבן ודרך ליכלוך לא הוי מלבן, וצריך עיון, ולי נראה לפרש דברי תשב"ץ על דרך שכתבתי בסימן ש"א ס"ק ב' בשם הר"ן והיינו דוקא בניגוב לא גזרו שאי אפשר לאדם להניח ידיו מלוכלכים, עוד אפשר ליתן טעם אחר דכיבוס חששו שיהא בו לפעמים מים בעין:

א

א) [סעיף א'] המנער טלית חדשה וכו' היינו שלא נשתמש בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה כמו בשעה שהאומנין מתקנין אותה. ב"י בשם הרמב"ם. מ"א סק"א. וכתב הב"ח דאפי' נתכבסה כיון דלא נשתמשו בה כ"כ עדיין מיקרי חדשה והניעור מייפה אותה יעו"ש. והביאו א"ר או' א' ומחה"ש. וכ"כ הא"א או' א' דהכא לא תלי בריחוץ דאם לא שמשו בה כ"כ אף רוחץ אסור ואם שמשו בה הרבה אף לא רוחץ שרי יעו"ש. וכ"כ הלב"ש. ועיין בס' מנחת פתים דף מ"ז ע"ב שכתב בשם יערות דבש דלדידן אסור בכל גווני דאין אנחנו בקיאין עד מתי נקרא חדש יעו"ש. והביאו א"ח או' א'. ח"א כלל כ"ב או' ט' בן א"ח פ' ויחי או' ז':

א

ב) שם. מן הטל שעליה חייב. ודוקא בחדשה ושחורה שהניעור יפה לה כמו כיבוס והוא שמקפיד עליו שלא ללובשו בלא ניעור אבל אי חסר חד מהני שרי. טור. תו' או' ב':

א

ג) שם. מן הטל שעליה וכו' וה"ה שלג. א"ר שם בשם אגודה. ח"א כלל כ"ב או' ט':

א

ד) שם. והוא שמקפיד עליה וכו' והטעם כתב הרשב"א בחידושיו דלמאן דקפיד הוי פסיק רישיה ולמאן דלא קפיד הוי דבר שאין מתכוין שאינו כיבוס גמור עכ"ל. עו"ש או' ב':

א

ה) שם הגה. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו. לפי שמתקצר במים. ב"י סי' ש"א בשם הכלבו. משמע דסתם חדש מקפיד עליו ואע"ג דגבי טל אמרינן בגמ' והוא דקפיד וכו' מים שאני שמתקצר. ובס' הזכרונות אסר בכל הבגדים. מ"א סק"ב. ור"ל בין בבגד שחור ובין בבגד לבן ומכל מראה שיהיה. כ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם ס' הזכרונות. וכתב הלב"ש דכן הסכמת האחרונים משום דבמקור הדין בכלבו כתב הטעם משום סחיטה וא"כ אין חילוק עכ"ד. ועיין פתה"ד או' ג':

א

ו) שם בהגה. ודוקא בבגד חדש וכו' משמע דאם נתכבס כבר אין לחוש. וכ"כ א"ר או' ב' וכ"כ הא"א או' ב' דאם רוחץ ואין מקפיד לא הוי סיחוט משום דאין מתכוין יעו"ש. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם בשם המא שכתב דסתם חדש מקפיד עליו משמע דדוקא חדש מסתמא מקפיד עליו אבל אם נתכבס תלוי בכוונתו אם מקפיד עליו אסור ואם אינו מקפיד שרי. וכתבו האחרונים דאפי' במקום שמותר לנער כגון בבגד ישן וכדומה צריך ליזהר מלנערו מן המים בחוזק בענין שיבא לידי סחיטה באותו ניעור כידוע שאם הבגד בלוע ממים הוא נסחט ע"י ניעור וע"כ צריך להיות הניעור דוקא בנחת:

א

ז) שם בהגה. י"א דאסור לנער בגד מן האבק וכו' היינו דוקא בשחור וחדש כמש"ל. מ"א סק"ג. ור"ל כמ"ש בראש הסעי' והוא משום דבגמ' אמר המנער טליתו בשבת חייב חטאת ופרש"י מן העפר ור"ח פי' מן הטל ואתמר עלה שם בגמ' דוקא בחדתי ואוכמי וקפיד עלייהו אבל בחיורי וסומקי לית לן בה ע"כ. וא"כ בין לפי המפ' מן הטל ובין לפי המפ' מן העפר דוקא בבגד שחור וחדש ומקפיד עליו ולכן כתב כאן המ"א דוקא בשחור וחדש כמ"ש בראש הסעי':

א

ח) שם בהגה. וטוב לחוש לדבריו. וכ"כ הב"ח דלכתחלה יש ליזהר שלא לנער בין מן העפר בין מן המים יעו"ש. מיהו הא"ר או' ג' כתב דמדינא יש לאסור יעו"ש. וכ"כ האחרונים דאסור לנער גם מן האבק. ח"א כלל כ"ב או' ט' בן א"ח פי' ויחי או' ח' קיצור ש"ע סי' פ' או' ט' ועיין לעיל או' א' ואו' ב' וה"ה לכאן לגבי אבק. ועיין פתה"ד או' ד' שכתב דאם סמך עצמו לכותל ונדבק מהסיד בבגדו דשרי להכות עליו באצבע צרדה עד שיצא מהבגד אבל אם נדבק עליו סיד עבה עודה לחה ונתייבשה יש להחמיר כדלקמן סעי' ז' גבי טיט יבש יעו"ש:

א

ט) וכתב המרדכי ס"פ חבית דאנן לא קפדינן ללבשו עם העפר והטל ושרי. והביאו כנה"ג בהגה"ט. אמנם מדברי הטור והש"ע והאחרונים שכתבו דין זה משמע דלא ק"ל בזה כהמרדכי וגם לדידן אסור לנער:

א

י) שם בהגה. אבל מותר להסיר הנוצות וכו' מפני שאין הנוצות דבוקות בבגד כמו אבק ועפר וכגון שבאו אלו הנוצות מכר וכסת שאינם מוקצות. ר"ז או' ג' בן א"ח פ' ויחי או' ח':

א

יא) שם בהגה. אבל מותר להסיר הנוצות וכו' ובס' הזכרונות דף נ"ג חשש לאיסור. כנה"ג שם. א"א סק"ד. א"ר או' ד' תו"ש או' ה' ולכן נכין ליזהר שלא להסיר שום נוצה מבגד השחור ולא שום דבר הנתלה בו. בן א"ח שם:

א

יב) ומי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

א

יג) [סעיף ב'] הלוקט יבולת וכו' לשון יבלת שפירושו גבשושית. לב"ש. ואף בלוקט יבולת אחד ונשארו הרבה עדיין אפשר דחייב. מש"ז או' ב':

א

יד) שם. הלוקט יבולת וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"י דין ח"י. ורש"י פירש ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורן כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש עכ"ל והביאו ב"י. וכ"כ הטור וכתב העו"ש או' ה' דיש להחמיר כדברי שניהם. מיהו אם נתחב איזה קיסם בבגד אחר גמר עשייתו והוציאו נראה דאין בזה משום מכה בפטיש. א"ח או' ד':

א

טו) שם. משום מכה בפטיש. כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש. ט"ז ס"ק"א. ר"ז או' ה':

א

טז) שם. והוא שיקפיד עליהם. הטור מפרש שמקפיד עליהם שלא ללובשם עד שיטלם ומשמע מדבריו דאפי' הסירם דרך עסק אם מקפיד עליהם שלא ללובשם כך חייב. עו"ש או' ו' והב"י פי' כדברי הרמב"ם שהוא לשון הש"ע והוא דקפיד עלייהו כלומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות הדבר אלא כמתעסק אבל כל שמסירם בכוונה אעפ"י שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב עכ"ל ולפ"ז אינו פטור אלא א"כ הסירם בלתי כוונה וגם אינו מקפיד שלא ללובשם כך. ומ"ש הט"ז סק"ב דבחנם חילק ב"י ביניהם עיין תו"ש או' ח' שכתב דדברי ב"י מוכרחים יעו"ש:

א

טוב) שם. והוא שיקפיד עליהם. ואפי' אינו מקפיד עליו פטור אבל אסור. ס' הזכרונות דף נ"ו. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ה. איא או' ה' ועיין לקמן או' ך':

א

חי) הנוטל שלל שעושיין החייטין (דהיינו שמחברים תחלה החתיכות שרוצין לתפור בתפירה גסה ואח"כ תופרין תפירה דקה ומסירין הגסה. מחה"ש) שקורין אינבשטאר שגם הוא הוי גמר מלאכה ויש להסתפק אי חייב ולבי חוכך להחמיר אי קפיד עלייהו. שה"ג, כנה"ג בהגה"ט שם מ"א בזה הסי' סק"ה. א"ר או' ה' תו"ש או' ט' א"א או' ה':

א

יט) ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו. ה"ג. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ויש מחמירין אם הוא בגד חדש ושחור ומקפיד עליו כמו בטל ואבק דסעי' הקודם. עיין מ"ב או' י"א:

א

ך) שם. דרך עסק פטור. אבל אסור. תו"ש או' ט' ר"ז או' ו', וכ"כ לעיל או' טו"ב:

א

כא) [סעיף ג'] מקפלים כלים בשבת וכו' מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטין כשאינן מקופלין. רש"י. ב"ח. לב"ש:

א

כב) שם. ללבשם בו ביום. וכתבו התו' מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בהכ"נ לפי שהם צורך מחר. ב"י. וכ"כ השה"ל והביאו מ"א סק"ו. וכתב בליקוטי פר"ח דוקא במנחה אבל בשחרית מותר לקפלו למנחה יעו"ש. והביאו הברכ"י או' א' והרבה לתמוה עליו דזה פשוט בש"ס ופו' וגם מדברי התו' מוכח דדוקא לצורך מחר אסור הא למנחה שרי יעו"ש. ועיין לקמן או ל"ב:

א

כג) אין מציעין את המטות משבא למו"ש, וכתב שם המ"א דמטה העומדת בבית והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע בשבת דמקרי צורך שבת ודלא כהרב באר שבע שאוסר עכ"ד. וה"ה אם חדר המטות הוא בין שני בתים ובאים מבית אחת שהם אוכלים בו לבית שיושבים בו שרי להציע המטות בחדר שעוברים דרך שם לכבוד שבת. אבל אס חדר המטות הוא נפרד ואין דרכם לעבור משם לא יציעו המטות בשבת. מחב"ר או' ב' שע"ת או' ו' ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש. אגודה. מ"א שם. ועיין לעיל סי' רפ"ט או' א':

א

כד) שם. ללבשם בו ביום. ואפי' אינו יודע שצריך עוד לשבת שרי דלעתות בצדים אין לו שיעור. א"ר או' ו':

א

כה) שם. ודוקא באדם אחד, אבל אם שני בני אדם מקפלין אסור דהוי תיקון טפי. לב"ש. והמקפל על הספסל הוי כשני בני אדם. ירושלמי. א"ר או' ח' תו"ש או' י"א ברכ"י או' ב':

א

כו) שם. ובחדשים וכו' כתב רש"ל דפסק מהר"ש דטליתות חדשים שרי לקפל ביו"ט שחל להיות בע"ש כשעושה עירובי תבשילין וכ"ש בחש"מ אבל בישנים לא דממהרין לקמוט והקיפיל הוא תיקון להם ע"כ. והביאו פרישא או' ה' א"ר או ח' תו"ש או' י"א. מיהו בחידושי רע"א כתב להוכיח דאפי' בלא הניח עירובי תבשילין שרי אם היא סמוכה לשבת יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ב:

א

כז) שם. ובחדשים וכו' שאין הקיפול מועיל כ"כ אבל כשנתכבסו דמכח הכיבוס אז נתקמטו כשאינם מקופלין אז הקיפול מועיל להם והוי מתקן מנא ואסור. תו"ש או' י"ב:

א

כח) שם. ולבנים. דלבנים אין הקיפול מתקנו כ"כ. לב"ש. מחה"ש סק"ו:

א

כט) שם. ואין לו להחליף. מסתימת לשון זה משמע דאפי' אם אינם יפים כמוהו [נקרא יש לו להחליף] וכ"כ בא"ז ודלא כעו"ש שהביא דברי התו' בשם ר"י שנסתפק בהכי דמלתא דמיבעיא ליה לר"י פשיטא להו להפי' דאסור. תו"ש או' י"ג. מחה"ש שם:

א

ל) שם. מותר בכל ענין וכו' אפי' ישנים ואפי' בשני בני אדם. וכ"כ מרדכי ואגודה וכן עיקר. ומשמע אפי' א"צ לבו ביום. א"ר או' ט' ר"ז או' ט' וכ"ה במרדכי בהדיא כמ"ש לעיל סי' י"ד או' כ"ד יעו"ש ודוקא בגדים שלבש בשבת אבל כשלא לבש בהו בשבת בכל עין אסור כיון שהיה אפשר מע"ש. א"ר שם:

א

לא) שם. מותר בכל ענין וכו' עיין פתה"ד או' ה' מה שהאריך בזה להוכיח שכן הוח דעת מרן ז"ל לפסוק כס' זו יעו"ש וכבר כתבנו עז לעיל סי' י"ד או' כ"ג ואו' כ"ד קחנו משם:

א

לב) שם. שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין וכו' ומרן בב"י הביא משם הכלבו דיש נוהגין לקפל אף כסדר קפולו דקפול דידן לא דמי לקפול דידהו דהוו קפלי טובא. וכ"כ בא"ח, ברכ"י או' ג' וכ"כ היפ"ל או' א' וכתב דכ"ש בטלית של מצוה שמניחו משבת לשבת שמותר לקפלו בשבת דהקיפול הוא ג"כ הידור מצוה שאם לא יקפלנו מיד מתקלקל הטלית ואם בכל שבת ישנה מהקיפול שהיה בו תיקונו הוא קלקולו דמיחזי כמנומר ומתקלקל הידור הטלית וכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במנות טלית נאה וכו' והרבה להביא סמוכות לזה מש"ס ופו' וסיים וכן המנהג פשוט וכן סוגיין דעלמא אזלא לקפל הטלית בשבת בשחרית ובמנחה בפני גדולים ואין פוצה פה יעו"ש. ועין מ"ש לעיל סי' י"ד או' כ"ה דצריך ליזהר לקפלא שלא כדרך קפולו הראשון כמ"ש מרן ז"ל יעו"ע ונראה דהכל לפי הטלית דאם מתקלקל הדורו אם ישנה קיפולו הראשון יש להתיר כמ"ש היפ"ל ואם אינו מתקלקל הידורו יש להחמיר ולקפלו שלא כדרך קפולו הראשון:

א

לג) וכתב בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ס"ו דאסור בשבת ויו"ט לקלוע המצנפת ע"ג הכובה שכורכין המצנפת סביב הכובע הנקרא בוניטה או קאוק. וכתב עו"ש דהעולם נוהגים היתר בחוה"מ ולדידי צריכה רבה אם לא כשאין לו להחליף יעו"ש. וכ"כ בספרי כף החיים סי' ל' או' ק"ו. אמנם עיין בשות רב פעלים ח"א סי' כ"ו דלחלק יצא דמצנפת שמתקנים אותה על איזה דבר ואת"כ מניחין אותה בראש זהו דוקא ואסור לעשות בשבת משום תיקוני מנא אבל מצנפת שמתקנים אותה על הראש בעצמו מותר יעו"ש:

א

לד) מחט שנתעקמה אפי' מעט אין לפשטה להשיבה. ישרה ס' הזכרונות דף נ"ו. כנה"ג בהגב"י ח"א כלל מ"ד או' ח':

א

לה) [סעיף ד'] של בעל הבית מתירין אותו וכו' והטעם משום דמכבש של בעל הבית אין עשוי בחזקה כ"כ ואין שייך בהתרתו סתירת כלים ולכך מותר להתירו וליטול ממנו הבגדים לצורך שבת אבל אין כובשין בתוכו בשבת שזהו צורך חול. לבוש:

א

לו) שם. ושל אומן אסור וכו' אבל אם היה מותר והוא מכיר כליו שבי שומטן מתוכו. טור. וכ"פ הלבוש כדעת הטור. וכתב ב"י דמשמע ליה לרבינו הטור דת"ק לא פליג אהא דר' יהודה דכיון שהוא מותר מע"ש לא מיחזי כסתירה. וכ"כ רי"ו בחי"ג. אבל הרמב"ם בפי' המשנה כתב דאין הלכה כר' יהודה נראה דס"ל דר' יהודה פליג את"ק ולא ק"ל כוותיה וכ"נ מדבריו פכ"ו מה"ש שהשמיט סברת ר' יהודה עכ"ל ב"י. ונראה שכן דעת ב"י לפסוק כהרמב"ם מדהשמיט דברי הטור ולא כתבה בש"ע. וכ"נ דעת מ"א סק"ז. וכ"פ הר"ז או' י"א. ח"א כלל מ"ד או' ז' אלא שכתב שם ח"א באם היה מותר מע"ש לצורך הרבה מותר:

א

לז) [סעיף ה'] חלוק לאחר כביסה וכו' רש"י פירש כתונת של פשתן. וכן פירשו ר"ח והר"ן. וכתב המט"י או' א' דכן הוא דעת הש"ע וגם כ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה להתיר בחלוק של פשתן ומ"ש בהגה בשם שה"ל דשאר כלי פשתן דינן כסודר ואסור לשפשפן היינו חוץ מחלוק ומכנסיים הנלבשים על הבשר שאינו מקפיד עליהם והגם דדברי מור"ם ז"ל בהגה המה לקוחים משה"ל והשה"ל אוסר גם בחלוק ומכנסיים ס"ל למור"ם ז"ל כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג דהמי"ט פי' דאף חלוק של פשתן שרי כיון שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ וסבר כהשה"ל בחדא ופליג בחדא עכ"ל. מיהו התו"ש או' י"ז כתב דחלוק דנקט הש"ע לא מיירי בשל פשתן. וכ"כ א"ר שם בשם הנץ. וכ"כ הלב"ש. וכתב עו"ש התו"ש דלפי מה שהביא במגדל עוז (על הרמב"ם פכ"ב) בשם הר"ח דפי' כתניתא היינו דוקא של פשתן הוא דשרי עי"ש לפ"ז ראוי לן להחמיר בכל הבגדים כיון דלדעת ר"ח לא שרי אלא בשל פשתן ולדעת השה"ל אסור של פשתן וא"כ נפל הך היתירא בבירא עכ"ל. ור"ל כיון דאיכא פלוגתא באיזה בגד מותר לשפשף יש להחמיר בכל הבגדים ואין לשפשף בין בגד פשתן בין בגד של שאר מינים. וכ"ז בבגד תחתון כגון חלוק ומכנסיים וכ"ש בבגד עליון:

א

לח) שם. והוי כמלבן. ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. לב"ש:

א

טל) שם הגה. וכובעים ושאר כלי פשתן וכו' מפני שהם קשים לאחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן. שה"ל. מ"א סק"ח. תו"ש או' ח"י:

א

מ) שם בהגה. דינם כסודר. וכ"כ ב"י דנכון להחמיר כיון דדבר שאין בו צורך כ"כ הוא. והמ"א שם כתב דמנהג העולם לכסכסן בידים אבל הא"ר או' י"ד כתב שראה בש"הל גופיה שכתב מנהג העולם לכסכסן בידים מעט ואסור לעשות כן וכ"כ בספר התניא עכ"ד. וכבר כתבנו לעיל או' ל"ז דיש פלוגתא בזה ונכון להחמיר שאין לשפשף בכל מיני בגדים בין של פשתן בין של מין אחר כיון דדבר שאין בו צורך כ"כ הוא:

א

מא) וכתב שם המ"א נראה דאסור להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמ"ש סי' תקמ"א סעי' ג' והביאו א"ר או' י"ד. ר"ז או' י"ג. ועיין סס"י תקי"ט. ואפי' מעשה הדיוט אסור. שלחן עצי שטים. פת"ע או' ך':

א

מב) [סעיף ו'] הגה. או על מנעלו. בב"י כתב דמהרי"א ז"ל נסתפק בזה אבל הוא ז"ל הביא סמוכות להתיר וכתב שכ"כ רי"ו בחי"ג נמי להתיר יעו"ש. וזה שכתב מור"ם ז"ל בהגה או על מנעלו שהשווה מנעלו לרגלו דשרי לקנח. מיהו הב"ח חלק וכתב דאסור לקנח מנעלו וכתב ודלא כהגהת ש"ע שהתיר יעו"ש. והביאו מ"א סק"ט. וכ"כ הברכ"י סוף או' ד' דראוי להחמיר כהב"ח יעו"ש. אבל העו"ש או' י"ד כתב על הב"ח דאין דבריו מוכרחים. וכ"ה דעת המט"י או' ב' וכ"כ א"ר או' ט"ו בשם כמה פו' להתיר יעו"ש. וע"כ נראה דלכתחלה יש ליזהר דהיינו אם לא נתלכלך כ"כ אבל אם נתלכלך כ"כ עד שמצטער להלוך בו יש לקנחו בנחת בקורה או במעט חרס הראוי לטלטל כמ"ש לקמן או' מ"ד ואו' מ"ו ואו' מ"ז יעו"ש:

א

מג) שם. דלמא אתי לאשוויי גומות. ואע"ג דק"ל דבר שאין מתכוין מותר אפ"ה גזרינן הכא דלמא כשיהא עסוק לקנח את רגלו ישכח שבת ויתכוין לאשוויי גומות. כ"כ התו' עו"ש או' ט"ז. מ"א סק"י:

א

מד) שם. ויש מי שאוסר אף בכותל. דדמי לבנין ולדידיה אין מקנחין אלא בקורה. ט"ז סק"ד. ונ"ל דבכותל של עץ שרי כמו בקורה. מ"א ס"ק י"א. ומיהו במקומות אלו שנוהגין להטיח הכותלים של עץ בטיט ודאי גם בכותל של עץ אסור. ומיהו אפשר לומר דמ"מ שרי כיון דלא גזרו חז"ל על זה בזמניהם תו לא חלקו בין זמן לזמן וכה"ג כתב ב"י סי' י"ג מיהו אינו מוכרח. תו"ש או' כ"א. וכ"כ הא"א או' י"א להחמיר בכותל עץ הטוח בטיט יותר מכותל של אבנים יעו"ש:

א

מה) שם הגה. ויש מי שמתיר בשניהם. דבנין חקלאה הוא. מ"א ס"ק י"ב. והוא לשון הש"ס ור"ל בנין גרוע שאין דרך לבנות בכך. לב"ש. ועיין ט"ז סק"ג שכתב כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על המקילין יעו"ש והביאו אותו קצת מן האחרונים. אמנם הב"ח כתב דאפי' ברגלו יחף יש להחמיר בכותל ובקרקע ולא שרי אלא בקורה או בחרס ודלא כהגה"ת ש"ע דמיקל יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ב' מ"א שם. וכן הסכים א"ר או' י"ז וכתב שכ"כ במרדכי וברמב"ן סי' שע"ו ואגודה ורוקח סי' קכ"ב לאסור בשניהם ומ"מ סיים כשהולך לבהכ"נ יש להקל לקנח בכותל משום צורך מצוה יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ז:

א

מו) שם בהגה. וה"ה דמותר להסירו במעט חרס וכו' הלשון אינו מכוון דמשמע דה"ה למי שמתיר בשניהם וזה אינו כי זה שרי לכ"ע והו"ל לפרש. ברכ"י או' ו' וכ"כ מ"א ס"ק י"ג דזה שרי לכ"ע:

א

מז) שם בהגה. הראוי לטלטל. היינו שישבו כדי לסתום פי שום כלי. ב"י. ט"ז סק"ה. ונראה דה"ה דמותר להסירו בכל דבר המטלטל והא דנקט מעט חרס משום דאינו מקפיד בלכלוכו אבל ה"ה בדבר אחר המיטלטל אם אינו מקפיד בלכלוכו מותר לקנח בו. וה"ד טיט שברגלו אבל טיט שבמנעלו אסור לקנחו בדבר שפיו חד כמו סכין וכדומה משום ממחק כמ"ש לקמן סעי' ח' יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ב. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו ואין לו דבר שמותר לטלטלו יכול לקנח בכותל ואם אין כותל יקנח בקרקע ואם יש לו מים יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור. קיצור ש"ע סי' ף' או' מ' ומ"ש דיכול לרחוץ המנעל גם במים עיין לקמן סעי' ט':

א

מח) [סעיף ז'] טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים וכו' דהיינו שלוקח הבגד בפנים ומשפשפו זה בזה והוא נופל. טור ולבו"ש. ונראה דאם הבגד שחור וחדש ומקפיד עליו יש לאסור כמ"ש לעיל סעי' א' גבי אבק דמאי שנא אבל אם אינו נגרד לגמרי ונשאר הרושם י"ל דשנא מן האבק דהתם חזר למראיתו הראשון אבל הכא כיון שנשאר בו הרושם לא הוי כמלבן:

א

מט) שם. משפשפו מבפנים וכו' דעת מרן נראה כס' זו שסתם דאין חילוק בין לח ליבש כידוע דדרכו בש"ע הכי. וכן ראיתי בק"ו כ"י ישן נושן מחידושי דינים מרבני ירושת"ו הקדמונים מזמן הנגיד שכתב וז"ל מהר"י משפשף טיט יבש מבגדו בשבת וכן הגידו שהיה מושה הרב מהר"י אבוהב עכ"ל.. מחב"ר או' ג' ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם מרן ז"ל ואח"כ מביא יש אוסרים הגם דדעתו לפסוק כסתם אבל מ"מ חושש לסברת האוסרים לכתחלה יעו"ש. וא"כ אם אפשר יעשה ע"י גוי או ישאר כך כמו שהוא עד מו"ש:

א

נ) שם. לאתחזויי כמלבן. אבל מלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים. ב"י:

א

נא) שם. אבל לא בחוץ דדמי למלבן. וכתב ב"י בשם השה"ל פירש ר"ת דאשל פשתן קאי דמחזי כמלבן אבל של צמר או של משי מותר עכ"ל. אמנם מדלא כתב סברה זו בש"ע משמע דלא ס"ל הכי ואין לחלק בין פשתן לצמר ומשי והכל אסור לשפשף מבחוץ. וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז א"א או' ט"ז. והגם דהא"ר או' ח"י נראה דעתו להקל כפי' ר"ת מ"מ אנן ק"ל כסתם הש"ע דאין לחלק. וכ"נ דעת האחרונים שלא כתבו חילוק זה של ר"ת:

א

בנ) שם ומגרדו בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודו. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ד. ואפי' בחוץ. א"ר או' י"ט:

א

גנ) שם. אבל יבש אסור וכו' ופשיטא דבין מכסכסו מבפנים ובין מגרדו מבחוץ או בצפורן או בסכין לעולם איכא משום טוחן ואסור. ב"ח. שכגה"ג בהגב"י או' ג' א"ר או' ך' וכ"ז לסברת היש מפרשים לאסור ביבש וכבר כתבנו ע"ז לעיל או' ע"ט יעו"ש:

א

דנ) שם. דהוי טוחן. ואעפ"י דמלאכה שא"צ לגופה היא איסורא מיהא איכא. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ו. וכתב אבל אין לומר הטעם כמ"ש הט"ז משום דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה יעו"ש:

א

הנ) שם. דהוי טוחן. נראה דזה דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלין פירורי הטיט וזה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרד שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן. ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרד בצפורן (או לשפשפו מבפנים אבל לא מבחוץ) ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות. ט"ז סק"ו. א"ר או' ך' תו"ש או' כ"ו. ר"ז או' ת"י. ח"א כלל כ"ב או' ח':

א

ונ) ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ד ח"ב סי' פ"ו באחד שנכנס בליל יוה"כ לבה"כ עם הקיטיל ונטנף הקיטיל בצואה והתיר שם לכבס הקיטיל ביוה"כ ע"י נכרי במקום הטינופת מטעם גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ומכ"ש בזה שאינו רק שבות יעו"ש:

א

זנ) [סעיף ח'] אין מגרדין וכו' לא טוב עושין המחזירין מחט במצנפת של הכובע דהו"ל מנקב במצנפת בשבת ובל"ה אינו טוב לגוף לא לחצוץ שיניו ולא לנקות אזניו ויותר טוב מעץ ויוכל להניחו תוך המצנפת בלתי ניקוב כלל. רו"ח או' כ' ועיין לקמן סי' ש"ג סעי' י"ט. ובענין כריכת המצנפת עיין לעיל או' ל"ג:

א

חנ) שם. אין מגרדין בסכין וכו' אבל בכותל שרי כמ"ש סעי' ו' מ"א ס"ק י"ז. והיינו לסתם הש"ע שם אבל ליש מי שאוסר שכתב שם הש"ע אף בכותל אסור ולא שרי אלא בקורה או במעט חרס הראוי לטלטל ולדעת הב"ח אסור לגרד מנעל כלל אפי' בקורה וחרס וכבר כתבנו ע"ז לעיל או' מ"ב קחנו משם:

א

נט) שם. אין מגרדין בסכין וכו' ומהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בהכ"נ לגרד בו השוליים מהטיט   ונ"ל דהיה עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור ומ"מ יש להחמיר דהא אפי' בגב הסכין אסור. מ"א שם. והרב קרבן נתנאל על הרא"ש פ' ך' דשבת סי' י"ג או' ך' כתב דמהרי"ל היה מקנח השוליים של מנעל וטיט לח והשולים וטיט לח שרי לכל הדעות יעו"ש וכ"כ בספרו נתיב חיים שבגליון הש"ע. והיא"פ כתב דדוקא לגרד אסור ומהרי"ל עשה קנוח בנחת שלא יבא מלוכלך ברפש וטיט לביהכ"נ עכ"ל. וכבר כתבנו באו' הקודם דהב"ח אוסר לקנח המנעל כלל אפי' בקורה וחרס וא"כ כ"ש בברזל ומ"מ לפי מ"ש לעיל או' מ"ב דיש להקל לקנח המנעל לצורך הרבה נראה דאם הראש של הברזל רחב ועב ומקנח בנחת וטיט לח וגם רק השוליים של המנעל אפשר דיש להקל לכבוד בהכ"נ או אם נכנס לבית אדם גדול בהצטרפות כל אילין שריותא:

א

ס) שם. אין מגרדין בסכין וכו' אפי' טיט לח. ב"י. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ד' עו"ש או' י"ט וכתב דכן מוכח לדעת י"א דלעיל סעי' ז' דאי בטיט יבש בל"ה אסור משום טוחן עכ"ל. וטיט יבש ע"ג מנעל למ"ש סעי' ז' דהוי כטוחן אסור במנעל אפי' ליטול בידיו וע"ג רגלו טיט יבש שרי וה"ה דמותר לרחוץ טיט יבש שע"ג רגלו מש"ז או' ג' ועי"ש הטעם:

א

סא) שם. אין מגרדין בסכין וכו' ואפי' בגב הסכין. ב"י. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' כ"ז. ר"ז או' ט"ו. ועיין א"ר או' כ"ב שמצדד להתיר לגרד מנעל ישן בגב הסכין וכל שלבשו יום א' הוי ישן יעו"ש. אבל דעת הש"ע ושאר פו' אינו כן דלא יש חילוק בין חדש לישן ודוק:

א

סב) [סעיף ט'] מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו. ר"ל כשיש על מנעל איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הליכלוך וזה נקרא שכשוך. לב"ש:

א

סג) שם. ע"ג מנעל וכו' וכן שאר כלי עור שנתלכלכו מותר ליתן עליהם מים להעביר הלכלוך או לשכשכו במים עד שיעבור ואין בזה משום כבוס שאין כבוס בעור בשכשוך לבדו. ר"ז או' י"ט:

א

סד) שם. אבל לכבסו וכו' שזהו כבוס גמור ואסור גם בעור מד"ס. ר"ז שם:

א

סה) שם. אבל בגד שיש עליו לכלוך. כגון טפת דם או רוק וכ"ש טיט או צואה. ר"ז או' ך':

א

סו) שם. אסור לשכשכו וכו' סי' שאסור ליתן עליו מים כלל. מ"א ס"ק י"ח. וה"ה שאר משקה המלבן ואפי' כל שהוא חייב אעפ"י שלא שכשך כלל לפי ששריית בגד זהו כבוסו ואפי' שאר משקין שאינם מלבנים אלא מלכלכים אעפ"י כן אסור ליתנם על מקום הלכלוך להעבירו. ר"ז שם. ומשמע אפי' צמר וכל הבגדים שרייתו זהו כיבוסו ואפי' צבועים ודלא כהר"מ מרוטנבורג שסובר דוקא פשתן וכו' א"א או' י"ח. וכ"כ הר"ז או' כ"א. ועיין בטור:

א

סז) שם. אלא מקנחו בסמרטוט וכו' ונראה דיותר טוב להעביר עליו ידו או רגלו ובפרט כשבגד קשה דליכא משום סחיטה. רו"ח או' ג':

א

סח) שם. פן יסחוט. פי' לכלוך הבלוע בבגד שיש איסור בסחיטתו מד"ס כמ"ש בסי' ש"ך. ר"ז שם:

א

סט) שם הגה. ובגד שאין עליו לכלוך מותר וכו' דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אבל אם אין עליו טינוף אפי' הושחר הבגד מחמת לבישה או תשמיש לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. כ"כ ב"י בשם התו' והרא"ש. אלא שי"א דאעפ"י שאין בבגד שום טינוף. כל שאינו דרך לכלוך אמרינן שרייתו זהו כיבוסו והוא דעת רשב"ם והטור וכ"כ בהגהות פכ"ב בשם הרא"ם ובה"ג כמ"ש בב"י יעו"ש וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש אוסרים בכל ענין. וכתב העו"ש או' כ"א דלענין דינא אם יש עליו טינוף שלאסור אפי' דרך לכלוך ואם אין עליו טינוף אין להתיר כ"א כששרייתו הוא דרך לכלוך כגון הני שהולכין לדבר מצוה במים עם הבגדים (כמ"ש סי' ש"א סעי' ד') או כשמסתפג באלונתית עכ"ד. ועיין לקמן או' ע"ב וע"ג:

א

ע) שם בהגה. ולא מרובים וכו' ונראה דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמ"ש סי' ש"א סעי' מ"ו. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' ל' ועיין בדברינו לשם או' רס"ט:

א

עא) שם בהגה. שמא יסחוט. פי' משום ליבון ליכא כיון שאין עליו טינוף אבל משום סחיטה איכא למיחש ודוקא בהרבה מים אבל במעט אין לחוש עו"ש או' כ"ב:

א

עב) שם בהגה. ויש אוסרין בכל ענין. כלומר אפי' אין בו טינוף כלל ואפי' במעט מים שייך משום ליבון. מיהו היכא שהוא דרך לכלוך מותר. עו"ש או' כ"ג. וכ"כ המ"א סק"ך דלסברה זו דרך לכלוך שרי כמ"ש סעי' יו"ד בהגה. וכ"כ הר"ז או' כ"א:

א

עג) שם בהגה. ויש אוסרין וכו' ולענין דינא עיין בביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה וכן בא"ר או' כ"ה הביא כמה ראשונים דס"ל כדיעה ראשונה אבל מ"מ כיון דאיכא נמי כמה ראשונים דמחמירין בזה וכ"ה דעת הטור בסי' שי"ט ושל"ד כמ"ש בב"י יעו"ש בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה. וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ לעיל סוף או' ס"ט בשם העו"ש שכתב להחמיר יעו"ש וכ"נ דעת האחרונים:

א

עד) [סעיף יוד'] הרוחץ ידיו טוב לנגבם וכו' אבל מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך כמ"ש הרב ב"י סעי' ט' מ"א ס"ק כ"א. ור"ל דס"ל להש"ע כס' ראשונה דסעי' ט' דאם אין בו לכלוך לא יש בו איסור משום כיבוס ולכן כתב טוב לנגבם וכו' ולא כתב אסור אם אינו מנגבם וכו' אבל התו"ש או' ל"א תמה על דברי המ"א הנז' והוכיח לומר דהש"ע ס"ל כדעת יש אוסרים דסעי' ט' דאף כשאין בו לכלוך נמי אסור משום כיבוס וע"כ כתב הטעם דמ"ש הש"ע טוב לנגבם היינו משום דס"ל לדינא כמ"ש רמ"א דמקרי דרך לכלוך אלא דטוב לנגבם לצאת ידי כולם יעו"ש. ועיין מחה"ש מ"ש ליישב דברי המ"א יעו"ש:

א

עה) שם. טוב לנגבם וכו' ונראה כי אחר שינגב ידיו טוב להזהר נמי כשיקנח במפה שלא לקנח במקום אחד דוקא אלא יחליף להעביר המפה מצד לצד באופן שלא יהיו המים נגובים במקום אחד ויבא לידי סחיטה וגם להזהר במפה שבל"ה היא שרויה במים שלא ינגב עליה דודאי יבא לידי סחיטה אלא ינגב במקום היבש ולא במקום הלח. רו"ח או' ו':

א

עו) שם בהגה. דאין זה רק דרך לכלוך. כיון דידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה. תו"ש או' ל"ב. וא"כ אף כשיש איזו לכלוך על המטפחת שרי לנגב בה ידיו כיון שהניגוב הוא דרך לכלוך וגם אם ידיו נקיות מ"מ אינו דעתו לנקות המטפחת כ"א לנגב ידיו וגם א"א שלא תתלכלך קצת וע"כ כל ניגוב חשוב לכלוך:

א

עז) שם בהגה. רק דרך לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א סעי' ג' וסעי' מ"ו. מ"א ס"ק כ"ב. אבל הא"ר או' כ"ו כתב דלא גזרו כלל בסיפוג לחשש סחיטה יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ר"ז או' כ"ג:

א

עח) שם בהגה. ולכן מותר לנגב ידיו בבגד וכו' שנוטל ידיו במים ומנגבם בבגד. לב"ש:

א

עט) שם בהגה. שהטיל בו תינוק וכו' ואל יקח אדם ילד בחיקו בשבת עד שישים תחלה כר בחיקו פן יטנף את בגדיו. ס"ח סי' רס"ז. והרוחץ את התינוק בשבת לא ישים את הבגד במים מפני סחיטה. ס"ח סי' רס"ד. מ"א ס"ק כ"ג:

א

פ) שם בהגה. מי רגלים וכו' אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש סעי' ט' מ"א ס"ק כ"ד. וכ"כ העו"ש או' כ"ה. תו"ש או' ל"ג. ר"ז או' כ"א. ומיהו מותר לקנח הצואה ואינו אסור לתת עליו מים. א"ר או' כ"ח:

א

פא) שם בהגה. מי רגלים כדי לבטלם וכו' ובפסקי הר"ם ריקאנטי ז"ל סי' קי"ב כתב יטול ידיו ויקנח משום ניצוצות ושוב יטול ידיו ויקנח בטהרה. שכנה"ג בהגב"י או' ה' יפ"ל או' ב':

א

פב) שם בהגה. מי רגלים וכו' מי שנפלו לו מי רגלים וטינף מקום מושבו על הכרים והכסתות ביום ש"ק ואינו יכול לסבול מפני ריח רע ואין לו מקום אחר ללמוד ולסעוד ולברך ולענג שבת מותר להחליף המכסאות של הכרים וכסתות שלדבר מצוה לא חיישינן לטרחא יתירא בשבת. לב חיים ח"ג סי' ס"ה יעו"ש:

א

פג) שם בהגה. כדי לבטלם וכו' דכיון דדבר מועט הוא בטלים בניגוב הידים. ב"י. וצ"ע דבסי' ע"ז כתבתי בשמו (ר"ל בשם כ"מ) דאין חילוק בין רב למעט דלעולם בעינן רביעית וצ"ל דהכא שאני דאינם בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהן ידיו הוי טופח מכח המים ושרי. מ"א ס"ק כ"ה. ור"ל דיש חילוק בין מי רגלים בעין כל שהוא בעי רביעית ובין בלועים בבגד די במים שיהא במים טופח ע"מ להטפיח מבטל טופח ע"מ להטפיח מי רגלים. א"א או' כ"ה: בשו"ת חכם צבי סי' ק"ג כתב דאם אין במי רגלים רביעית סגי לבטלן ברוב וא"צ לרביעית יעו"ש. והביאו התו"ש או' ל"ג. אבל אין כן דעת הפו' כמ"ש לעיל סי' ע"ז או' ה' ועיין עוד בדברינו לשם או' ז':

א

פד) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו' ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור וזהו כיבוסו. ב"י. מ"א ס"ק כ"ו. ויש מתירין לרחוץ האשה ידיה על מי רגלים של תינוק להעבירם כדי שיוכלו להתפלל ונ"ל שטוב לעשות כן ע"י עכו"ם לחוש לדברי האוסרים. הרב מהריק"ש בהגה תיו. והביאו הברכ"י או' ח' וזה דוקא על הבגד אבל מ"ר על הארץ נוהגין היתר לשפוך מים לכתחלה. שע"ת או' ט"ז ועי"ש:

א

פה) שם. בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו' ואפשר מים עכורים שאין חזיין לכיבוס שרי. א"א או' כ"ו ועיין א"ר או' ל':

א

פו) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו' אבל יכול ליתן יין או משקה אחר דלא הוי מלבן בכך. פסקי הרב מוהר"ם ריקאנטי ז"ל סי' קי"ב. יפ"ל או' ג':

א

פז) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו' ובס' מלבושי יו"ט על הלבוש הביא מדרשות מהר"ש סי' ק' כשהשתין לו תינוק על מלבושו של שבת היה מטפיח ידו במים ומטפיח על ההשתנה. והביאו א"ר או' ל' א"ח או' י"ד:

א

פח) שם בהגה. אבל אסור ליתן מים וכו' ולכן כשנשפך מים על השלחן וכיוצא בו אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו דאע"ג דהוא ג"כ דרך לכלוך מ"מ אם יש עליו מים מרובים חיישינן שמא יסחוט. ח"א כלל כ"ב או' ג' ועיין לקמן או' צ"ג:

א

פט) [סעיף יא'] מקנחה בזנב הסוס וכו' היינו שאינם מחוברים בבהמה דאל"כ הא ק"ל דאסור לטלטל בעל חי אפי' מקצת. תו"ש או' ל"ד. ולי נראה דמ"ש בזנב הסוס וכו' היינו בכלים העשויים משער זנב הסוס וכו' וכמו שעושין איזה כלים משערות ולצורך גופן מותר לטלטלן:

א

צ) שם. אבל לא במפה וכו' כ"א עד שירחצם היטב ואח"כ מותר לנגבם במפה:

א

צא) שם. אבל לא במפה וכו' ובסמרטוט אפשר דשרי. מש"ז או' ג' והיינו אם אינו מקפיד עליו אם יתלכלך. וה"ה דיכול לקנחה בקורה או במעט חרס המטלטל כמ"ש לעיל או' מ"ה ואו' מ"ז יעו"ש דלא גרע ידו מרגלו ומנעלו והיינו דוקא באין לו מים או כגון שאינו רוצה לטבול ידו במים מחמת קרירות או דבר אחר אבל אם אפשר יותר טוב שירחצם במים היטב ואח"כ ינגבם במפה:

א

צב) [סעיף יב'] אסור לנגב כוס וכו' ולא דמי למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות. ב"י בשם מהר"ם. והביאו מ"א ס"ק כ"ז וכתב נראה דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות הוי דרך לכלוך וע"כ כתב דבסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד על מימיו שרי לנגב בה הכוס דלא גזרינן שמא יסחוט וכמ"ש בסי' ש"א סעי' מ"ו. וכתב עוד שם המ"א תירוץ שני די"ל דה"ק כיון דהכוס צר א"א דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור יעו"ש. והביאו א"ר או' ל"א וכתב דהעיקר כתירוץ שני. וכ"כ התו"ש או' ל"ה. ר"ז או' כ"ג:

א

צג) וכתב עו"ש המ"א אבל ספסל מותר לקנח דליכא פסיק רישיה ודוקא בדבר שאין מקפיד על מימיו עכ"ד. והביאו א"ר או' ל"ב וכתב דאינו מוכרת אבל הר"ז שם פסק כהמ"א. וכ"נ דעת ח"א כמ"ש לעיל או' פ"ח. וכ"נ בס' כלכלת שבת:

א

צד) ועיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ג שהוכיח מכאן דלהעביר זיעת החלונות של זכוכית בשבת ביד מותר ובסמרטוט לפ"ד המ"א כיון שהוא רחב כמו ספסל ואינו מקפיד על מימיו שרי ולפ"ד הא"ר קפידא הוי יעו"ש. והביאו א"ח או' ט"ו:

א

צה) ואם נשפך שכר או שאר משקה על המפה שעל השלחן ורוצה לגררם בכף או בסכין לנקות המפה יזהר שלא לגררם בכח שלא יבא לידי סחיטה ורק המשקה הצף מלמעלה יסיר. ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו וכ"ש כשנשפך מים שיזהר שלא ילכלך המקום שהיה יבש מתחלה. עמודי השלחן סי' ף' או' נ"ד:

א

צו) שם. אסור לנגב כוס וכו' והעולם אין נזהרים בזה ויש ללמד זכות דמדינא אין לחוש אבל אם קרוב שיבא לידי סחיטה ראוי לגעור שלא יעשו. הרדב"ז בתשובות החדשות סי' רי"ג. ברכ"י או' ט':

א

צז) שם. ויבא לכבס המפה. ואם נתלכלך בגדו או מטפחתו וכבס בשבת במזיד אסור לו לעולם כמ"ש לקמן רס"י שי"ח גבי מבשל וה"ה לכל מלאכות שבת יעו"ש. וכתב הרב פעלים ח"ג סי' ט"ז דאפי' אם יחזור בחול ללכלכה ולכבסה דלא אתהני ממלאכת שבת אפ"ה עדיין באיסורא עומדת יעו"ש ומיהו מ"ש בספרו בן א"ח סוף פ' ויחי היפך מזה הוא תמוה ונראה דאגב שטפיה לא דק:

א

צח) [סעיף יג'] שהיא חריפה וכו' ואינו נ"ל אלא אפי' אינה חריפה ולא חילקו במין אחד כמו שלא התירו בקבוע הואיל ושל מתכת היא. מי"ט. והביאו א"ר או' ל"ד וכתב ואפשר לכוין כן דעת הלבוש והש"ע ולא באו אלא ליתן טעם האיסור משום שיש בהם פעמים חריפה עכ"ד. תו"ש או' ל"ו:

א

צט) שם. שהיא חריפה וכו' וגם הנשים אסורות להסתכל במראה זו מפני שדרכן בחול להשיר בה שערות לבנות מתוך שחורות. ר"ז או' כ"ד:

א

ק) שם. ואפי' אם הוא קבוע בכותל וכו' וגם אפי' אם הוא גבוה הרבה. תו"ש או' ל"ז. ועיין רס"י ער"ה:

א

קא) שם. אבל מותר להסתכל במראה וכו' אם הוא באופן שמותר להסתכל במראה ע"ד שנתבאר ביו"ד סי' קנ"ו יעו"ש. כ"כ האחרונים. ועיין בזוה"ק פ' פקודי דף רס"ז שהחמיר מאד בראיית המראה וכתב דזימנין דההוא חיזו דמראה דהוא מסתכל ביה גרים דאתזק בחולי הנופל ב"מ ובכל ריש ירחא אתער ההוא רוחא דחיזו בישא ויפול לארעא או ימות ב"מ יעו"ש:

א

מ"א סק"ה שקורין אונרשס"ר ובלשוננו סטריגאווני:

ב

מ"א ס"ק א' בחידושה. ר"ל לא כבסעיף ג' דקרי חדשה כל זמן שלא נתכבסו והכא לא תלי בכיבוס אלא כל זמן שניכרת חדשה אז הניעור יפה לה ואין תלוי כאן בכיבוס כלל:

ג

סק"ב לפי שמתקצר ולכן הזכיר רמ"א בגד חדש ולא כת' שחור דדוקא בטל בעינן שחור אבל זה שמתקצר ועי"ז מקפיד לכן אין חילוק בין שחורים ללבנים:

ד

שם בכל הבגדים. וכן הסכמת האחרונים משום דבמקור הדין בכלבו כת' הטעם משום סחיטה וא"כ אין חילוק: סק"ג בשחור וחדש. די"א אלו מפרשים דברי הש"ס במנער מן העפר וקאמר עלה בחדתי ואוכמי:

ה

סק"ד ומתמהמה. ר"ל שעושה בלט כדי שלא יקרעו וכיון דבה"ג אפשר לו בלא קריעה מש"ה אף אם נקרע שרי דהא לא הוי פסיק רישיה ועיין סימן שי"ז לענין היתר צנעה:

ו

ש"ע ס"ב הלוקט יבולות. לשון יבלת שפירושו גבשושית:

ז

שם דרך עסק פטור: זהו לשון הרמב"ם ומדלא פטור אלא דרך עסק הוכיח הב"י דמ"ש ברישא והוא שיקפיד עליהם אין פירושו שמקפיד שלא ללבשו בלי אותו המעשה וכבסעיף א' אלא כל שמסירים בכוונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק אעפ"י שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירם חייב משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א' ולכן אינו פטור אלא במתעסק עכ"ד. והט"ז נדחק לפרש גם לשון זה כהאי דסעיף א':

ח

ש"ע ס"ג ללבשם דאם אין מקפלן מתרככין מכיבוס ומתקמטין:

ט

שם באדם אחד. אבל אם שני בני אדם מקפלין אסור דהוי תיקון טפי:

י

שם לא נתכבסו. לפי שהחדשים כל שלא נתכבסו הם קשים ואין ממהרין לקמוט אין חשוב הקיפול תיקון כ"כ עד שיהיה חשוב כמתקן מנא:

יא

שם ולבנים. דלבנים אין הקיפול מתקנו כ"כ:

יב

מ"א סק"ה להחמיר אי קפיד עלייהו כצ"ל:

יג

סק"ז חסרון כיס כל שאדם מקפיד עליה וחס מלטלטלה שלא תתקלקל ודינו מבואר בסי' ש"ח:

יד

הג"ה ס"ה ושאר כלי פשתן. ולפ"ז חלוק דמתיר המחבר אינו של פשתן וכ"כ הב"י:

טו

מ"א ס"ק א' שהם נאים לאחר רחיצתן כצ"ל:

טז

סק"ט וב"ה חולק בזה. דדוקא על רגלו התירו משום צערא דגופא ודוקא בקורה או בחרס אבל לא בכותל וקרקע כמו שהובא במג"א ס"ק י"ב אבל במנעל אפי' בקורה אסור וראייתו מסעי' ח' דאין מגררין מנעל וכו' וס"ל להב"ח דהתם אפי' בקורה אסור וה"ה הכא דחיישינן שמא ישכח ויקנח בכח וימחק העור ובחרס דמותר היינו בנחת דכך דרך שמקנחין בנחת ולא חיישינן:

יז

ס"ק י"ב דבנין חקלאה הוא. הוא ל' הש"ס ור"ל בנין גרוט שאין דרך לבנות בכך:

יח

ש"ע ס"ז כמלבן. ומלבן ממש לא הוי דאין נותן שם מים:

יט

ש"ע ס"ט לשכשכו. ר"ל כשיש על מנעל איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הלכלוך וזה נקרא שכשוך:

כ

שם דזהו כיבוסו. ר"ל בגד שרייתו זהו כיבוסו והוי מלבן משא"כ מנעל אף דשייך ביה כיבוס מ"מ שרייתן אין זהו כיבוסן אא"כ משפשף צדו על צדו:

כא

שם בהג"ה עליו מים. דשרייה לא הוי כיבוס אלא כשיש עליו לכלוך דאז מכוין לצחצח כדי להעביר הלכלוך:

כב

מ"א סק"כ ולדידהו דהמתירין מביאין ראיה ממה שמותר להסתפג באלונטית בסי' הקודם וכן הא דאמרינן ביומא ההולך להקביל פני רבו עובר במים עד צוארו ולא אמרינן בכל הני שרייתו זה כיבוסו משום דאין שם דבר טינוף והאוסרין ס"ל דהתם שרי משום שהוא דרך לכלוך:

כג

הג"ה ס"י לנגב ידיו. שנוטל ידיו במים ומנגבן בהבגד:

כד

מ"א ס"ק כ"ד להעבירו בניגוב. דאעפ"י שהוא דרך לכלוך מ"מ כשיעביר הצואה הוי כיבוס ושאני מ"ר דלא מאיס כ"כ:

כה

ס"ק כ"ז וסי' של"ד סכ"ד כצ"ל:

א

חדשה. דלא נשתמשו בה כ"כ אלא עדיין היא בחידושה [ב"י רמב"ם]:

ב

חדש שמקפיד עליו. לפי שמתקצר במים [כל בו] משמע דסתם חדש מקפיד עליו אף על גב דגבי טל אמרינן בגמ' והוא דקפיד כו' מים שאני שמתקצר ובספר הזכרונות אוסר בכל הבגדים:

ג

בגד מן האבק. היינו דוקא בשחור וחדש כמש"ל:

ד

להסיר הנוצות. ובספר הזכרונות דף נ"ג חשש לאיסור הקורע אב מלאכה לפיכך מי שנסתבכו לו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרעו ואם נקרעו אינו חייב שהרי לא נתכוין ועסי' שי"ז ס"ג:

ה

והוא שיקפיד עליהן. פי' שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד אסור וכתמים הנשארים מהאריגה דינן כיבלת [טור] ובספר הזכרונות כתב אפי' אינו מקפיד אסור, ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו [ה"ג], הנוטל שלל שעושין החייטים שקורין אינרשסי"ר שגם הוא הוי גמר מלאכה יש להסתפק אי חייב ולבי חוכך להחמיר אי לא קפיד עלייהו עכ"ל ש"ג פ"ז [כ"ה סי' ש"מ]:

ו

ללבשם בו ביו'. ולכן אסור לקפל הטלית אף על פי שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו הוי כמי שיש לו להחליף [ש"ל] אין מציעין המטות משבת למ"ש [משנה ורמב"ם פכ"ג], ועססי' תרס"ז וסי' שכ"ג ס"ו ונ"ל דמטה העומדת בחדר שדר שם ואיכא בזיון ודבר מגונה שיעמוד כך מותר להציעו דלצורך שבת הוא ערסי' רפ"ט ובס' ב"ש משמע דאף זה אסור ול"נ כמ"ש ומציעין המטות מלילי שבת לשבת ומ"מ טוב יותר להציעו מע"ש [אגודה]:

ז

ושל אומן. ואפי' היה מותר מע"ש אסור לשמוט כליה גזירה שמא יבא להתירו והרמב"ם פי' משום שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו [מ"מ]:

ח

ושאר כלי פשתן. מפני שהם קשים ואחר רחיצתן וריכוכן זה ליבונן [ש"ל] ומנהג העולם לכסכסן בידים, ונ"ל דאסו' להעמיד הענק על עצים העשוים לכך כמ"ש סימן תקמ"א ס"ג:

ט

או על מנעליו. וב"ח חולק בזה עס"ח:

י

אתי לאשויי גומות. פי' שישכח ויכוין לאשויי גומות דאל"כ הוי דבר שאין מתכוין ושרי לאו פסיק רישיה הוא [מ"מ פכ"א ותוס']:

יא

אף בכותל. משום דמיחזי כמוסיף על הבנין ונ"ל דבכותל של עץ שרי כמו בקור':

יב

שמתיר בשניהם. דבנין חקלאה הוא וב"ח הכריע כהאוסרין:

יג

במעט חרס. וזה לכ"ע שרי:

יד

בצפורן. וה"ה בסכין אפי' בחודו (ב"י ד"מ):

טו

יבש אסור. אפי' לכסכסו מבפנים:

טז

דהוי טוחן. אף על פי דמלאכה שא"צ לגופה הוא איסורא מיהא איכא ועמ"ש סי' רע"ח ומדסתם פה משמע דאין חילוק בין משי ופשתן וצמר כיון שמלוכלך בטיט משא"כ בס"ה וכ"ה בטור ססי' זה:

יז

בסכין. אבל בכותל שרי כמ"ש ס"ו ומהרי"ל היה מקנח מנעליו בברזל העשוי לפני בה"כ לגרד בו השולי' מהטיט ונ"ל דהיה עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דאם הוא חד בראשו דמי לסכין שקולף העור ומ"מ יש להחמיר דהא אפי' בגב הסכין אסור והב"ח אוסר בקורה עס"ו:

יח

אפי' לשכשכו. פי' שאסור ליתן עליו מים כלל:

יט

ולא מרובי'. ונ"ל דבדבר שאין מקפיד על מימיו שרי כמ"ש סימן ש"א סמ"ו:

כ

ויש אוסרים. ולדידהו דרך ליכלוך שרי כמ"ש ס"י בהג"ה:

כא

טוב לנגבם. אבל מדינא שרי כיון שאין בו לכלוך כמ"ש הרב"י ס"ט:

כב

דרך לכלוך. ומ"מ נ"ל דבדבר שמקפיד על מימיו אסור שמא יבא לידי סחיטה וכמ"ש סי' ש"א ס"ג וסמ"ו:

כג

בבגד שהטיל. וטוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת אם לא על כר [ס"ח סימן רס"ז] הרוחץ תינוק במים לא ישים הבגד במים (ס"ח סי' רס"ד):

כד

מי רגלים. אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו בניגוב הידים וכמ"ש ס"ט (מהר"מ טיקטין בשם סמ"ג ותוס' ספי"ז דלא כהגמ"ר):

כה

כדי לבטלם. כיון דדבר מועט הוא בטלים בניגוב הידים (ב"י) וצ"ע דבסי' ע"ז כתבתי בשמו דאין חילוק בין רב למעט דלעולם בעינן רביעית וצ"ל דהכ' שאני דאינם בעין רק שהם טופח להטפיח וכשמנגב בהן ידיו הוי טופח להטפיח מכח המים ושרי ועסי' פ"ב:

כו

אסור ליתן מים. ואפי' ליטול ידיו עליהם אסור וזהו כיבוסו [ב"י]:

כז

דאתי לידי סחיטה. ול"ד למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות [ב"י תשב"ץ בשם מהר"מ] וז"ל מהר"מ בתשובת ד"פ סי' תקי"א ול"ד לניגוב ידים דידיו מלוכלכות (ומ"מ צריך כצ"ל) (מ"ב) לנגבם היטב זו בזו שלא יבא לידי ליבון או לידי סחיטה אבל כוס אסור עכ"ל ונ"ל דכונתו כיון דמנגבן מלוכלכות הוי דרך לכלוך ונ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך שרי דלא גזרינן שמא יסחוט וכמ"ש סי' ש"א סמ"ו ומ"מ צ"ע לפמ"ש סי' שי"ט וסי' של"ד סכ"ד דבשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט ולמה אסור לנגב כוס שהיה בו יין ואפשר דס"ל דיין נמי מלבן וכמ"ש בב"י ססי' ש"ך בשם הר"ן וא"כ בשאר משקין שרי א"נ י"ל דה"ק כיון שהכוס צר א"א דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה וכמ"ש סי' ש"כ סי"ו וכ"מ ס"ט בהגה וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד על מימיו אסור אבל ספסל מותר לקנח דליכ' פסיק רישיה ודוק' בדבר שאין מקפיד על מימיו, ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמ"ש הב"י ססי' ש"כ:

א

(א) חדשה – וחדשה מיקרי אם לא נשתמש בה עדיין הרבה שעוד נראה בה חידושו:

ב

(ב) שחורה – אבל חיוורי וסומקי לית לן בה והטעם דבחדשה ושחורה מינכר היפוי ע"י הניעור ומש"כ שמקפיד עליה הטעם דאז חשיבא הניעור כמו הכיבוס אבל אם אין דרכו להקפיד ולובשו לפעמים בלי ניעור מותר לנער אף לכתחלה:

ג

(ג) גשמים וכו' – ובזה אין חילוק בין שחור לשאר צבעונים כמו בטל לעיל דדוקא שם שהוא מועט אין מקפיד לנער אלא באוכמי אבל בכאן שהמים מרובין הדרך להקפיד לנער בכל הבגדים ויש בזה משום סחיטה:

ד

(ד) חדש שמקפיד עליו – ר"ל דמסתמא הוא מקפיד עליו לנער לפי שמתקצר ע"י מים. ואפילו אם הבגד ישן צריך ליזהר מלנערו מן המים בחוזק בענין שיבוא לידי סחיטה באותו הניעור כידוע כשהבגד בלוע ממים הוא נסחט יפה ע"י הניעור [ש"ג והביאו הא"ר]:

ה

(ה) דאסור לנער – הוא דעת רש"י וסייעתו דסברי דהא דאמרינן בגמרא אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת דהיינו כשמנער טליתו מן האבק והעפר שנבלע בו וחייב משום מלבן ודוקא בחדתי ובאוכמי אבל בעתיקי או בחיוורי וסומקי לית לן בה כמבואר שם וכמו לעיל לענין טל וכונת הרב נמי דוקא בחדתי ובאוכמי והאי דנקט בלשון איסור לאשמעינן דאם אינו מקפיד אפילו איסורא לית בה:

ו

(ו) וטוב וכו' – עיין בא"ר שכתב דמדינא יש איסור בזה כי הרבה ראשונים סוברין כשיטת רש"י ע"ש ומ"מ נראה דיש לסמוך על דעה ראשונה להקל ע"י א"י ובפרט דאיכא לפעמים משום כבוד הבריות בזה. וטוב ליזהר כשבא שחרית בשבת לבה"מ להניח כובעו ובגדיו במקום שימור כדי שלא יפלו לארץ ויעלו אבק עליהם ויבא לחילול שבת:

ז

(ז) מותר להסיר וכו' – שאין זה דומה לליבון שאין הנוצות תחובין בתוכו כמו המים והעפר אלא עומדין מלמעלה ולכן מותר אפילו בחדש ומקפיד עליו:

ח

(ח) הלוקט יבולות – לשון יבלת שפירושו גבשושית וה"ה קשין וקסמין דקין שנארגו בבגד בלי מתכוין דינן כיבלת. כתבו האחרונים דה"ה דאסור להסיר השלל [שקורין שטריגיוואנע] שעושין החייטים בתחלת התפירה כדי לחבר החתוכים ואפשר דחיוב נמי יש בזה שדרך האומנין להסיר בעת גמר מלאכה:

ט

(ט) משום מכה בפטיש – כל העושה דבר שעי"ז נגמר המלאכה חייב משום מכה בפטיש שכן דרך האומן להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמרה להשוות עקמימותה:

י

(י) והוא שיקפיד עליהם – פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק אע"פ שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א' ולכן אינו פטור אלא במתעסק. כתב הרמב"ם המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הצהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב משום מכה בפטיש ואם אינו מקפיד מותר עכ"ד ופירוש מקפיד לענין זה ג"כ כל שכוונתו כדי ליפות וכמו לענין יבלת:

יא

(יא) פטור – בספר הזכרונות כתב דאיסור יש בזה. כתוב בהלכות גדולות ישב לו זרע פשתן או תבשיל על כסותו מותר לקלפו ונראה דאם הוא בגד חדש ושחור אינו מותר לקלפו רק באינו מקפיד ואם הוא לח מקנחו בסמרטוט וכדלקמן:

יב

(יב) לצורך שבת – דאם אין מקפלים רגילים שמתקמטים:

יג

(יג) ללבשם בו ביום – ולכן אסור לקפל הטלית אע"פ שמצות ציצית כל היום ויכול להתעטף בו מ"מ כיון שאין בדעתו להתעטף בו אסור אם לא במקום שנהגו להתעטף בטליתות במנחה:

יד

(יד) באדם אחד – אבל לא בשני בני אדם משום דבשנים מתפשטין הקמטים ונראה כמתקן מנא ואם מקפל על הספסל דינו כמקפל בשנים:

טו

(טו) לא נתכבסו – לפי שכל שלא נתכבסו הם קשים ואין ממהרין לקמוט ואין חשוב הקיפול תיקון כ"כ עד שיהיה נראה כמתקן מנא:

טז

(טז) ולבנים – דבצבועים הקיפול מתקן יותר:

יז

(יז) ואין לו להחליף – אבל אם יש לו להחליף בגד אחר לשבת אע"פ שאין יפה כזה לא התירו לו לקפלו וכ"ש אם אין דעתו ללבוש כלל בו ביום דאסור וכנ"ל בסקי"ג. ומ"מ ביו"ט שחל בע"ש מותר לקפל טליתו כשפושטו אם היא חדשה ולבנה אף שאין דעתו ללבשו בו ביום והיינו כשעשה עירובי תבשילין דאל"ה הרי אסור לו להכין לצורך מחר כ"כ בא"ר אבל בחידושי רע"א הוכיח דאף בלא הניח ע"ת שרי אם היא סמוכה לשבת:

יח

(יח) מותר בכל ענין – שאין לקיפול זה שום קיום ואין כאן מתקן כלל ולפיכך מותר אפילו אין בו אחד מאלו הד' פרטים ואפילו אין דעתו ללבשו בו ביום:

יט

(יט) ונראין דבריו – וכן סתמו האחרונים לדינא. ומ"מ מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לקפל כלל ודאי עדיף [מחה"ש]. מציעין את המטות מלילי שבת לשבת ולכתחלה טוב יותר שיציע מע"ש אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת ומ"מ אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע דמקרי צורך שבת [מ"א וש"א]:

כ

(כ) לצורך השבת – אבל שלא לצורך שבת לא וה"ה דאין כובשין בו בגדים שהוא צורך חול:

כא

(כא) בחזקה – ואם היה מותר המכבש קצת מע"ש י"א דאעפ"כ אסור להתיר כולו ולשמוט כליו משם ויש מקילין אבל אם היה מותר כולו לכו"ע מותר לשמוט כליו משם [חדושי רע"א]:

כב

(כב) מותר וכו' – אבל אסור לגלגל ע"י כלי כמנהג וכן אסור לעשות קמטים בדברים המכובסים ע"י כלים העשויים לכך:

כג

(כג) אבל סודר אסור – בין לשפשף מבפנים בין לשפשף מבחוץ:

כד

(כד) מפני וכו' – כי הוא מקפיד על ליבונו וזיהורו של סודר יותר מכתונת דשם אמרינן דאינו מכוין אלא לרככו [רש"י] ונראה דאם מתכוין בחלוק לצחצחו אסור כמו בסודר:

כה

(כה) וכובעים – היינו של פשתן והטעם שהחמירו בכלי פשתן מפני שהם קשים אחר רחיצתן וריכוכן זהו ליבונן ומ"מ בחלוק מותר אפילו בשל פשתן מפני שהוא מלבוש תחתון ואינו נראה מבחוץ מסתמא הוא מתכוין לרככו:

כו

(כו) או על מנעליו – ולא דמי למה דאיתא בס"ח אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן והיינו אפילו יש טיט על גביו וכונתו להסיר הטיט וכמו שכתבנו שם דשם לא אסרינן אלא בגב סכין שע"י הגרירה ממחק העור משא"כ בקינוח בכותל או בקורה אין הכרח שיהיה מוחק עי"ז [ב"י] וכתב הט"ז ולפ"ז הא דיש בחצר שלפני פתחי בתי כנסיות על הקרקע ברזל אחד והוא חד למעלה ושם מקנחין המנעלים קודם שיכנס בבהכ"נ אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור לכו"ע וכו' עי"ש. והמ"א מחמיר אפילו היה הברזל עב ורחב בראשו ולא היה לו חוד דלא גרע מגב הסכין אלא יקנח בכותל או בקורה או בחידודי המדרגות אך אם הוא מקנח בנחת אין להחמיר בכ"ז דלא שייך בזה החשש דממחק העור ובפרט אם הטיט לח בודאי אין להחמיר:

כז

(כז) אף בכותל – של אבנים משום דמחזי כמוסיף על הבנין ומחזקו ולדידיה אין מקנחין אלא בקורה או ע"ג אבן וה"ה דשרי בכותל של עץ:

כח

(כח) בשניהם – דלמוסיף על הבנין לא חיישינן משום דבנין חקלאה הוא [בנין גרוע של בעלי הכפרים] ולשמא יקנח במקום הגומא וישוונה ג"כ לא חיישינן. ומ"מ אפילו לדידהו צריך ליזהר כשמקנח בקרקע שלא יקנח במקום גומא שעי"ז ישוונה. ולענין הלכה הט"ז כתב דבמידי דרבנן יש לסמוך על המקילין דמותר בשניהם ויש מן האחרונים שסוברין דנכון להחמיר לאסור בשניהם ונראה דבכותל בודאי יש לסמוך להתיר כדעת המחבר שכן דעת רוב הראשונים:

כט

(כט) במעט חרס – ובזה לכו"ע שרי:

ל

(ל) הראוי לטלטול – עיין לקמן סימן ש"ח ס"ז איזה חרס ראוי לטלטל:

לא

(לא) שעל בגדו וכו' – ואין חילוק בכל זה בין משי לפשתן וצמר:

לב

(לב) משפשפו מבפנים – היינו שאוחז הבגד בפנים נגד מקום הטיט ומשפשף זה בזה עד שנופל הטיט ואף דלעיל בס"ה אסר בסודר לשפשפו ולא מחלקינן בין מבפנים למבחוץ התם הוא מכוין לצחצחו משא"כ כאן שאין כונתו אלא להסיר הטיט [הגר"א]:

לג

(לג) דדמי למלבן – שמתיפה הבגד עי"ז ומלבן ממש לא הוי דאין נותן עליו מים:

לד

(לד) ומגררו בצפורן – מבחוץ דזה לא נחשב ליבון וה"ה דמותר לגררו בגב סכין ואפשר דאפילו בחודו [ב"י]:

לה

(לה) אבל יבש – בין לגרר בין לכסכס אפילו מבפנים:

לו

(לו) דהוי טוחן – אע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"פ איסורא מיהא איכא לכו"ע וע"י א"י מותר. כתב הט"ז נ"ל דוקא ביש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלים פרורי הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרר שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש להתיר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרר בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות עכ"ל הט"ז ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דנהי דמשום טוחן ליכא הרי עכ"פ מכוין בזה ליפות הבגד ולצחצחו שלא ישאר עליו שום רושם לכלוך והוי כמלבן ועיין בביאור הלכה שהארכנו בזה ודע עוד דפשוט דאפילו לדעת הט"ז אינו מותר רק לגרר בצפורן או לכסכסו מבפנים אבל לכסכס מבחוץ אסור בכל גווני:

לז

(לז) אין מגרדין – אפילו היה עליו טיט וכונתו להסיר הטיט דפסיק רישא הוא:

לח

(לח) בסכין – היינו אפילו בגב הסכין וע"כ נכון ליזהר שיעשה הברזל שלפני בהכ"נ שמקנחין בו המנעלים עב ורחב ולא חד ועיין לעיל בס"ק כ"ו. ולקנח בכותל שרי וכנ"ל בסעיף ו':

לט

(לט) מותר וכו' – הנה כדי לבאר את דברי אלו השני סעיפים צריך להקדים הקדמה קטנה וזו היא. א) המלבן הוא מאבות מלאכות ולבון שייך בין בצמר ובין בפשתן ובכל שאר מינים שדרכן להתלבן ולבון מקרי בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז [ומה שנוהגין שמניח חתיכת פשתן לאחר אריגתו בחמה וזורק עליו מים כדי שתתלבן גם זה הוא בכלל מלבן] ושיעורו בחוט שהוא ארוך ד' טפחים. ב) המכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב וכן הסוחטן שהסחיטה ג"כ מצרכי כיבוס היא וה"ה דכיבוס שייך בעורות הרכין וי"א אף בקשין אך יש חילוק בין עורות לבגד דבעורות לא מקרי כבוס עד שיהיה כיבוס גמור ובבגדים קיי"ל דשרייתן במים זו היא כיבוסן וחייב משום מכבס ל"ש בבגדים לבנים ולא שנא צבועים [אחרונים]. ג) והנה בהא דקי"ל דשרייתן היא כיבוסן יש דעות בפוסקים י"א דדוקא כשיש איזה דבר לכלוך על הבגד דהשרייה מעביר הלכלוך אבל אם אין שם לכלוך ואפילו הושחר מחמת לבישה לא מקרי כבוס ע"י שרייה לבד אם לא שמכבסן ממש או שסוחט את מימיהן ומ"מ אסור לשרותן מדרבנן גזירה שמא יבוא לסחיטה וי"א דאפילו אין עליהם לכלוך כלל אמרינן דשרייתן היא כיבוסן אך כ"ז דוקא אם הוא דרך כבוס אבל אם הוא דרך לכלוך כגון שנטל ידיו במים ומקנחן במפה ואפילו אם היו המים טפוחים הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפח המפה אפ"ה לא שייך בזה שרייתו היא כיבוסו דדרך לכלוך הוא ויש מחמירין עוד שאם היו המים מרובין אפילו כשהוא דרך לכלוך אמרינן שרייתו היא כיבוסו וע"כ הם סוברים דכשנוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה יראה לנער ידיו עד שלא ישאר עליהם רק מעט מים ואז מותר ועתה נבוא לבאר את הסעיפים:

מ

(מ) לשכשכו – ר"ל כשיש על מנעל איזה דבר לכלוך נותן עליו מים עד שיכלה הלכלוך וזה נקרא שכשוך:

מא

(מא) שמשפשף וכו' – כדרך המכבסים. והנה מלשון זה משמע דסתם כיבוס במנעל אפילו איסורא ליכא ועיין בביאור הלכה שביארנו דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסורא איכא אפילו בכיבוס בעלמא ואינו מותר רק בשכשוך בלבד אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס ועיין מה שכתבנו לקמיה בס"ק נ"א:

מב

(מב) אסור – וחיובא נמי איכא דכיבוס שייך אף בעורות:

מג

(מג) לכלוך – אפילו רוק בעלמא:

מד

(מד) לשכשכו – פי' שאסור ליתן עליו מים כלל ואפילו מועטים:

מה

(מה) דזהו כיבוסו – ר"ל בגד שרייתו זהו כיבוסו והוי בכלל מלבן וחייב משא"כ מנעל אף דשייך בו כיבוס מ"מ שרייתן אין זה כיבוסן אא"כ מכבס ממש וכנ"ל:

מו

(מו) לתת עליו מים – דשריה לא הוי כיבוס אלא כשיש עליו לכלוך ומ"מ אסור במרובים משום חשש דשמא יסחוט. ודע דאם מכוין בנתינת המים לכבסו אפילו במים מועטין אסור [כן מוכח בהדיא בספר התרומה וכן משמע ג"כ בסמ"ג אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בסימן ש"א ס"ק ע"ז]:

מז

(מז) ולא מרובים – ואם הוא דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם המים לא גזרינן שמא יסחוט בזה כמ"ש סימן ש"א סמ"ו:

מח

(מח) ויש אוסרין – ס"ל דמה דאמרינן שרייתן זהו כיבוסן הוא אפילו בבגד שאין עליו לכלוך ולכן אפילו במועטין אסור משום כיבוס ומ"מ אם נתינת מים על הבגד הוא דרך לכלוך שרי כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה:

מט

(מט) טוב וכו' – אבל מדינא שרי לשתי דעות הנ"ל בהג"ה לקנח במפה וכמ"ש בהג"ה:

נ

(נ) לנגבם בכח – הוא כדי לצאת גם דעת היש מחמירין שכתבנו למעלה בסס"ק ל"ט דס"ל דבכל גווני אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו אף שהוא דרך לכלוך אלא דאם הוא מעט מים סוברין דאין בזה משום חשש כיבוס אך משום דאין אנו בקיאין איזה מיקרי מעט לכך כתבו דמנהג כשר שינגב ידיו בכח:

נא

(נא) דרך לכלוך – שידיו מלוכלכות ומטנף בהם את המפה ודוקא במפה וכיוצא בהן שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים אבל לנגב בדבר שדרך להקפיד בחול על מימיו הבלועים בו אסור מטעם שמא יבוא לידי סחיטה וכמש"כ סימן ש"א סמ"ו כ"כ המ"א ועיין בפמ"ג שהכריע דדוקא במים מרובים אבל במים מועטים כמו שמצוי ע"י סיפוג הידים לא חיישינן לסחיטה כלל וכ"פ הא"ר ותו"ש להקל בסיפוג הידים ע"ש טעמייהו אבל אם נשפך מים על השלחן וכיוצא בו לכו"ע אסור לקנחו בבגד שמקפיד עליו אם הוא מים מרובים שמא יבוא לידי סחיטה:

נב

(נב) לנגב ידיו – שנוטל ידיו במים ומנגבם בהבגד:

נג

(נג) מי רגלים – אבל כשיש עליו צואה אסור להעבירו אפילו ע"י ניגוב הידים דאע"פ שהוא דרך לכלוך מ"מ כיבוס הוא דהבגד היה מלוכלך יותר מקודם ועתה מעבירו משא"כ מי רגלים אין מאיס כ"כ וגם שם אין מתירין אלא משום דכונתו רק כדי לבטלן ולא לכבס וללבן הבגד:

נד

(נד) כדי לבטלם – ותוכל להתפלל ולברך. וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוק להטיל בבגדיו שמעוטף בו ואין נוזל לבגד האם כ"א טיפת דבר מועט וסגי ליה לבטלו בקינוח ידים [ב"י] ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב סק"ז:

נה

(נה) מים ממש – ואפילו ליטול ידיו עליהם אף דנעשים שופכים מ"מ כיון שאין בהם לכלוך חזו לכיבוס ואף דאין מכוין לכבס רק לבטל המי רגלים מ"מ פסיק רישא הוא דשרייתו זהו כיבוסו. ולכן טוב שלא ליקח תינוק בחיקו בשבת אם לא על כר פן ישתין [ס"ח]. והנה לפי המבואר בסעיפים אלו דבגד שיש בו לכלוך לכו"ע שרייתו זהו כיבוסו צריך ליזהר שלא לשפוך שום מים לתוך כלי ששרויים בו בגדים לכבסן אם לא שהמי משרה עולים מכבר למעלה על הבגדים מסתברא דמותר וכ"ש שיזהר שלא להטיל בגד למים ולכן הרוחץ תינוק לא ישים בגדיו במים ועיין מה שכתבנו בבה"ל:

נו

(נו) המי רגלים – שבבגד אבל שבארץ מותר [ש"ת]:

נז

(נז) ובמפה הקשה – וכן בסמרטוט שאין מקפיד עליו אם יתלכלך או בכותל וכדלעיל:

נח

(נח) או יין – עיין במ"א שכתב דבשאר משקין מותר לנגב את הכוס ואין חוששין שמא יבוא לסחיטה וכדלקמן בסימן שי"ט ס"י וסימן של"ד סכ"ד ודעת הרבה אחרונים דאף ביין אין לחוש ובכוס צר יש להחמיר אף בשאר משקין:

נט

(נט) משום וכו' – ר"ל אפילו להפוסקים לעיל בס"ט דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו משום דהמפה היה נקי מתחלה ולא היה בה לכלוך וגם דקינוח זה דרך לכלוך הוא ולא דרך כיבוס אפ"ה אסור משום שמא יבוא לידי סחיטה ובתשובת רדב"ז סימן רי"ג כתב לענין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרין בזה ולדינא אין לחוש דאין דבוק בדופני הכלי מים כ"כ שיבוא לידי סחיטה אא"כ מנגב בה כלים הרבה דאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי ראוי לגער בו שלא יעשה כן עי"ש והביאו בברכי יוסף ובסמרטוט המיוחד לכך שאין מקפיד עליו לסוחטו לכו"ע שרי ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה שרי דאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב ינגב בה מצד אחר:

ס

(ס) דאתי לידי סחיטה – עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא"א שלא לבוא לידי סחיטה אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לכו"ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו ועיין בבה"ל:

סא

(סא) שהיא חריפה – ר"ל ששפת המראה חדה ועשויה לשם כך להסיר בה בחול את הנימין המדולדלין מראשו כשרואה שהן מדולדלין ויש לחוש בשבת שמא ישכח ויעשה כדרכו בחול:

סב

(סב) קבוע בכותל – שלא יוכל להשיר בה ג"כ אסור דלא חלקו חכמים במראה של מתכות בין קבוע לשאינה קבוע:

סג

(סג) שאין בה וכו' – כגון במראה של זכוכית כעין שלנו וה"ה במראה של מתכות כשאינה עשויה חריפה והטעם כיון דאינה עשויה כלל להשיר בה נימין לא גזרו כלל עליה ולא חיישינן שמא כשיראה במראה שהן מדולדלין ילך אחר מספרים כדי להעבירם דאדהכי והכי מדכר שהוא שבת:

סד

(סד) חשש זה – עיין ביו"ד סימן קנ"ו באיזה אופן מותר להסתכל במראה:

א

(מ"א ס"ק ו') ובס' ב"ש. נ"ב בקונטרס באר מים חיים סי' ה' ע"ש:

ב

(במ"א ס"ק י"ח) ומ"מ יש להחמיר נ"ב ולענ"ד הא דאסור בש"ע דווקא בגלדא אבל לא בכנתא ובטיט לח שרי לכל הדיעות:

א

מג"א ס"ק ד לפיכך מי שנסתבכו כן הוא ברמב"ם פכ"ב הכ"ד והוא מהירושלמי:

ב

מג"א ס"ק ה' ובס' הזכרונית כ' נראה דגם המחבר ס"ל הכי דהא כ' אבל אם הסירם משמע דלכתחילה אסור:

ג

מג"א ס"ק ו' אין מציעים המטות משבת למ"ש אף אם מ"ש הוא י"ט אבל מיו"ט לשבת ואף שלא הניח ע"ת דהרי הר"י ס"ל דמציעים מיוה"כ לשבת דשבת קדושתו חמורה אבל לא משבת ליוה"כ וס"ל שם דחלבי שבת קרבים ביוה"כ אלא דרע"ק פליג וס"ל דשניהם שווים וחלבי שבת אין קרבים ביוה"כ ומשמע דס"ל ג"כ דאין מציעים מיוה"כ לשבת אבל מ"מ כיון דשבת בודאי קדושתו חמורה מיו"ט וחלבי שבת קריבים ביו"ט יש ללמוד דמציעין מיו"ט לשבת כמו דמותר לר"י מיוה"כ לשבת כנלע"ד אח"כ ראיתי בא"ר סק"ח כ' רש"ל פסק ממהר"ש נ"ל דטליתים חדשים שרי לקפל ביו"ט שחל להיות בע"ש כשעשה ע"ת ולענ"ד בלא עשה ע"ת ג"כ שרי כמו מיוה"כ לשבת לר' ישמעאל וי"ל ועמ"ש בגליון סי' תקכ"ח במג"א ס"ב ובססי' תרס"ז:

ד

מנ"א ס"ק ז' ואפילו הי' מותר מע"ש היינו דאם מותר קצת בע"ש דס"ל לר"י במתניתין דמתיר כולו ושומטו בזה ס"ל לת"ק דאסור דגזרי' שמא לא יהא מותר כלל מע"ש ויבוא להתירו בשבת אבל אם היה מותר מע"ש בענין דיכול לשומטו בלי התרה כלל בזה באמת שרי דבזה ל"ג ומה"ט מתפרש ג"כ טעמא דהרמב"ם משום מוקצה דאלו בשומטו מה טלטול מוקצה יש כאן דאף אם עי"ז ינענע המכבש מ"מ הוי טלטול כלאחר יד לצורך דבר המותר כנלע"ד:

ה

סעיף ז' יבש אסור דהוי טוחן לכאורה יש לדון כיון דמתחל' היה מפורר וע"י יבשות נדבק ונעשה מחובר יחד דאין טחינה אחר טחינה כדלקמן סי' שכ"א ס"ח בהג"ה:

א

ביום. עבה"ט ועיין במח"ב דאף אם מדור המטות בין שני בתים ובאים מבית שאוכלים בו לבית שיושבים שרי להציע בחדר שאוכלים בו לכבוד שבת אבל אם דרכם לעבור שם לא:

ב

כדי לבטלם עיין מהריק"ש שיש מתירין שאשה תרחץ ידים על מ"ר של תינוק להעבירם שיוכלו להתפלל ונ"ל שטוב לעשות כן ע"י עכו"ם לחוש לדברי האוסרין ע"ש והביאו בר"י ובמג"א כ' ג"כ בשם הב"י שאפי' ליטול ידיו עליהם אסור שזהו כבוסן ועיין בא"ר שכתב להתיר בזה וזה דוקא על הבגד אבל ומ"ר שעל הארץ נוהגים היתר לשפוך מים לכתחלה ואין זה דומה למ"ש המג"א סי' שכ"ג שאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט משום מתקן דהתם מתקן ההיתר מש"כ כאן אינו מתקן דבר אלא שעי"ז הוי כאין שם מ"ר וכמסיר גרף של רעי דמי וכה"ג כתב שם לענין הדחת כוס וא"ל דהתם הוא מסלקו ממש ע"י ההדחה משא"כ כאן דכאן ג"כ ע"י נתינת המים כמאן דליתא נינהו וכהוסרו משם ומכל מקום אין זה תיקון להם. ועיין בשו"ת ח"צ שכ' להוכיח מהך דכתבו מותר לנגב ידיו דלפחות מרביעית מ"ר א"צ רביעית מים ע"ש ולעיל סי' ע"ז הבאתי דינו בזה:

א

משום מכה בפטיש. כל גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש:

ב

והוא שיקפיד עליהם. פי' שאינו רוצ' ללבשו זולת זה וע"כ מסיר בכונה את היבלת אבל אם הסירם דרך עסק פי' שהי' לובשו אף בלא זה ואינו מסיר בכונ' תיקון הבגד אלא מתעסק בעלמא פטור. ולפ"ז הוה הך ולא יקפיד שהוא ל' רמב"ם פי' כמו והוא שמקפיד שבסעי' א' שהוא ל' הטו' ובחנם חילק בב"י ביניהם:

ג

או על מנעליו. בב"י בשם מהרי"א נסתפק במנעל משום דאמרינן אין מגרדין מנעל אפי' ישן ואולי אין זה גרידה וצ"ע וב"י עצמו כ' ול"נ דל"ד דההיא אין מגרדין טעמא משום דכשגורד המנעל בגב הסכין או בציפורן הוא ממחק אבל בקנוח בכותל או בקורה או בקרקע אינו ממחק ואפי' אם ימחק אין זה פסיק רישיה כו' עכ"ל ולפ"ז הא דיש בחצר של לפני פתחי בתי כנסיות על קרקע ברזל א' והוא חד למעלה ושם מקנחים המנעלים קודם שיכנס אסור לעשות כן בשבת דזה דומה לגב הסכין ואסור לכ"ע אלא יקנח בכותל או בקרקע ואף שיש פלוגתא גם בזה יש לסמוך במידי דרבנן על המקילין כנ"ל:

ד

אף בכותל. דדמי לבנין ולדידי' אין מקנחין אלא בקורה:

ה

הראוי לטלטל. פי' שיש בו כדי לסתום פי כלי:

ו

דהוי טוחן. נ"ל דזה דוקא שיש ממשות טיט על הבגד וכשהוא מגרד שם אז נופלי' פירורי הטיט זה דומה לטוחן אבל אם אין שם אלא מראה הטיט והוא מגרד שם לבטל המראה אין זה דומה לטוחן ומטעם זה יש היתר למי שחלוק שלו מטונף קצת ואין שם ממשות צואה והוא יבש יוכל לגרד בצפורן ולהסיר המראה כדי שיתפלל בנקיות ונראה לענ"ד דלדעת הר"ן וש"פ שזכרתי בסימן ש"ן גבי סחיטה שאין חיוב אלא במה דניח' ליה במה שנסחט א"כ גם כאן בטוחן הוה כן וכאן דלא ניחא ליה במה שנטחן אין כאן משום טוחן:

א

במ"א ס"ק ה' אי לא קפיד עלייהו כן הוא ג"כ בכנה"ג ותיבת לא הוא ט"ס או שצ"ל אי לא דלא קפיד עלייהו ועיין בש"ג גופי' שכת' ולבי חוכך להחמיר ומיהו לעולם לא מחייב עד שיהיה בענין דקפיד עלייהו ע"ש:

ב

מ"א ס"ק י"ז שקולף העור כו' ולענ"ד אפשר דדוקא לגרר אסור. ומהרי"ל עשה קנח בנחת שלא יבא מלוכלך ברפש וטיט לבה"כ:

ג

שם ס"ק ך"ז ומ"מ צריך כצ"ל והוא נרשם בעיגול ועיין בתשובות מהר"מ ד"פ דשם ליתנייהו להנך תיבות ומכל מקום צריך ומי שהגי' הגי' כן ליישב הלשון וליתא רק צריך להגי' הלשון כאשר הוא בתשב"ץ קטן סימן כ"ח וז"ל לפי שידיו מלוכלכות ואפי' ידים נקיות אומר מהר"מ שצריך לנגבם כו' ע"ש ומה שנרשם בעיגול (מ"ב) ג"כ ט"ס: